זית רענן חלק ב· רבי משה יהודה לייב זילברבגר
חלק אורח חיים · סימן ו
בדיני דשיל"מ
א מדי עבר עיוני בדינא דמבשל בשבת עפ"י מעשה שאירע ונשאלתי ע"ז כמ"ש בסימן הקדום. ראיתי שיש כמה תמיהות וסתירות בשו"ע שחובה עלינו להשוותם ולהביאם אל עמק השוה. וראיתי שבעל המג"א עמד בכולם ברמיזה כדרכו. יעויין שם [בסי' שי"ח ס"ק ח'] על מה שפסק הרמ"א דאם קצץ פירות מן המחובר לצורך חולה בשבת דאסור לבריא בשבת אפי' חלה מבעוד יום. דמשום שגדל והולך בשבת ויש בו משום מוקצה. אלמא דלא בטל משום דשיל"מ. ולקמן [בסי' ש"ך סעיף ב'] פסק גבי ענבים בגיגית דבטלי הענבים שנתבקעו בתוך היין מפני שלא ניכר קודם שנתערב. ועוד קשיא על דברי תוס' בב"ק (דף ס"ט] דכתבו דמה שגדלו אחר כך לא בטלי במה שכבר נפדה. דדינם כדבר שי"ל מתירין אע"ג שלא היה ניכר קודם שנתערב. ובמס' ביצה (דף ל"ז] ובתוס' שם החליטו הדבר להיפך. דאי לא תימא הכי לא ישחוט בהמה ביו"ט שהרי גדלה ונתפטמה כל שהו ביו"ט. ועל זה לא מהני דעתו שהרי הוא כנולד. ומלבד שדבריהם סותרים. הלא דבריהם בב"ק ודברי רמ"א בסי' שי"ח נפלאים. שהרי דבריהם במס' ביצה הנ"ל מוכרחים בהכרח גמור. ועוד דמאי שנא דשוחט לחולה בשבת דמותר לבריא לאכול ממנה אע"ג שגדלה כל שהו בשבת. ומאי שנא מחובר דאסור מהאי טעמא. והרי סותר דבריו בסעיף זה:
ב ונראה לתרץ כל הנ"ל על נכון בפשטא. דהנה עיקר הסברא דלא ניכר בפני עצמו ומשום הכי רבתה כחו של המבטל על הבטל. לפי שהמבטל ניכר בפ"ע משא"כ הבטל. ולהכי המבטל שניכר בפ"ע רבתה חילו לבטל את האיסור דקלישא חילא דידיה אפילו במין במינו לר"י. או בדבר שי"ל מתירין לדידן. [ונלמד מכש"כ מהא דאיתא בפרק השוכר את הפועל (דף ע"ג ע"א] לחלק בין היתרא לגו איסורא דלא בטיל ואיסורא לגו היתרא דבטל. מפני שהעומד במקומו רבתה חילו על מי שבא בגבולו במקרה]. ועיקר הדבר דכל היכא דניכר רבתה חילו על שאינו ניכר. נלמד מדברי רבינו משולם ויסודו מזב שראה קרי ומיבמה שרקקה דם. דנלמד משם דכל כמה דלא ניכר בפ"ע אין ביכולתו לבטל. ועיין בזי"ר חלק א' [בדין דשיל"מ בסי' ד' אות ב'] בדין גידולי היתר דמעלין את האיסור. דנהי דבזה קלישא חילא דגידולין מפני שלא ניכר בפ"ע לנגד האיסור הניכר. אפס בזה רבתה חילא דגידולין על העיקר. מפני שהכח המגדל שנתהוו הגידולים ממנו הן המה המתהווים ומקיימים להעיקר שאין זרעו כלה שיתקיים בארץ ולא יכלו וירקבו לגמרי. ומפני העילוי הזה עוד רבתה חילא דגידולים שאינם ניכרים על העיקר הניכר מפני שהוא המהווה והמקיים לכל מצב העיקר, ועיי"ש היטב ועיין גטין [דף ל"ט ע"א] גבי ענבים שהגיע זמנן לקצור. דכל כמה דקיימי בארעא אכחושי מכחשי ליה. ולפי"ז תו לא קשה מידי. דגבי גידולי פירות ניחא דלא בטלי במין במינו לר"י או בדבר שיל"מ לדידן דאע"ג דגריעי בשמץ מנהו מן המבטל לפי שלא היו ניכרים. אבל נגד זה עוד רבתה וגדלה חיליה על המבטל מפני שהכח המגדל שבו שנתהווה על ידו מדי יום ביומו הוא המקיים את העיקר דלא יוכחש ויתקלקל שרשו ועיקרו. ומטעם זה כתבו בב"ק דגידולים לא בטלי בעיקרו מפני שיל"מ. והן הן דברי רמ"א בסי' שי"ח. אבל בגידול הבהמה והשמנונית שנתפטמה שגם בזמן שנפסק כבר כח המגדל לא נשחת ולא נפסד עיקרו כלל. והעיקר על חילו יקום. ולהכי בטיל שפיר כיון שעיקרו ניכר בפ"ע הרי רבתה חילא דמבטל על הבטל שאינו ניכר בפ"ע. והיינו טעמא דיין בגיגית [בסי' ש"כ]. ופשוט ונכון למעיין בעזה"י:
ג וכשנדקדק עוד בזה נמצא דגידולי בהמה וגידולי פירות המה שני הפכיים לגמרי דבגידולי פירות רבתה חילו של הבטל. והוא מה שגדלה אח"כ ביותר מן המבטל. והוא מה שכבר גדלה קודם שבת, וכמ"ש לעיל שע"י כחו של הגידול משמר ומהווה ומחזק את שכבר גדל לבל יופסד ומשו"ה לא בטיל במין במינו לר"י או בדבר שיל"מ. אבל לגבי גידול דבהמה הוא להיפך. שכל עוצם כחו של הגידול הוא מעוצם חילו דמבטל. ולא להיפך. ומשו"ה רבתה חילו דמבטל על הבטל ומבטל ליה אפי' בדבר שיל"מ. ולהכי גם בענבים בגיגית. נראה ג"כ שהיין שבגיגית הוא הגורם שיתרככו ושיתבקעו ענבים ויתהווה ליין ויתערבו בתוך היין שבגיגית. ומשו"ה בטיל לפי שרבתה חילו דמבטל על הבטל. ולפי"ז יתיישב מה דקשה לי [וכן הוא בפליתי. ועיין בזי"ר חלק ראשון בדין דשיל"מ סי' ג' אות י"א] מדברי תוס' סוף מעילה גבי פרוטה בכיס זה הקדש דלא בטיל מפני שיל"מ. והרי התם ג"כ לא היה האיסור ניכר בפ"ע ודמי ליין שבגיגית וצריכין לומר דבעלי התוס' מחולקין בזה על המרדכי. איברא השתא ניחא. דגבי הקדש נהי דלא ניכר האיסור בפ"ע. אבל מכל מקום אין המבטל סבת הבטל ולא הבטל סבת המבטל:
ד והנה בעיקר דינו של המרדכי גבי יין שבגיגית דמפני שלא ניכר האיסור בפ"ע גורם שיבטל. נראה לפענ"ד ראיה נכונה לזה ממס' פסחים (דף מ"ז ע"ב] בעי מיניה מר"ה הביא שה מאפר ושחטו תמיד ביו"ט יעויי"ש. הרי דעיקר האיבעיא הוא לר' יהודה דאית ליה מוקצה ולא נפשטה ליה עד שבא רבה ופשטה ליה מברייתא. והוא מפני שאיסור דבר אחר גרם לה. ואמאי לא פשטה מר"י גופיה דאית ליה דמב"מ לא בטל. וא"כ אין לך בהמה שלא נתגדלה כל שהוא שעודנה בתוך שנתה בימי גידולה ביו"ט, ואסורה משום מוקצה. ואפי' התנה עליה מאתמול לא מהני שהרי על נולד לא מהני תנאי. כמבואר ברמ"א (סי' שי"ח סעיף ב'], אלא ודאי דמפני שלא ניכר בפ"ע גורם דרבתה חילו של המבטל על הבטל ומבטל ליה אפי' במינו. והוא הדין נמי לדידן בדבר שי"ל מתירין. כללו של דבר דהיכא שההיתר והאיסור נתהוה כאחד ולא היו ניכרים בפ"ע. אזי אפי' במין בשאינו מינו ואין לו מתירין אינו בטל. ומכל שכן היכא דהאיסור ניכר בפ"ע וההיתר לא ניכר. דאין בכחו של ההיתר דגרוע מחיליה דאיסור, לבטלו. וזה נלמד מדינו של רבינו משולם. והיכא דההיתר היה בפ"ע והאיסור לא היה בפ"ע ואין אחד מהם מהווה לחבירו. אזי בדבר שאין לו מתירין פשיטא דההיתר דחשיבא טפי מן האיסור מבטלו לאיסור כדינו. דהשתא היכא דשניהם ניכרים בפ"ע מבטלי לאיסור. מכש"כ היכא דכחו של ההיתר והוא המבטל עדיפא מן הבטל. אבל בדבר שיל"מ בכה"ג או מב"מ יש מקום לומר דלא בטל. וראיה מתוס' סוף מעילה בפרוטה מכיס זה הקדש דלא בטל מפני די"ל מתירין, ולא דמי לענבים שבגיגית של יין דבטל אפי' בדשיל"מ וכן גידול הבהמה שנתגדלה ביו"ט כ"ש דבטל אפי' לר"י וכן לדידן בדשיל"מ, דשאני התם דע"י סיבת המבטל נתהוה הבטול שהרי הגידול של הבהמה נתהווה ונסתבב ע"י הכחות והאיברים שכבר היו. וכן בגיגית יכול להיות שע"י שנתרכך הקליפה מן היין והחריפות שלו נתבקעו הענבים. ומשו"ה הוא דגברה כחו של המבטל על הבטל משא"כ בפרוטה שבכיס זולת הכרו"פ ס"ל דלדעת המרדכי גם בהקדש בטל והתוס' חולקין עליו]. והיכא דאחד מהווה ומקיים לחבירו אזי אפי' כששניהם ניכרים לעצמן והאיסור מהווה לההיתר אזי אפי' שאל"מ ל"ב. וזהו דינו דדבר המעמיד דל"ב. ועיסה שנתחמצה אחר הפסח בשמרים של חמץ המבואר במ"א (סי' תמ"ז ס"ק מ"ה], ומסתברא דבכי האי גוונא אפי' היכא דהאיסור לא ניכר טרם שנתערב בהיתר. וההיתר היה ניכר בפ"ע. מכל מקום כיון שבכחו של האיסור מתקיים ההיתר על מצבו. תו לא מצי ההיתר לבטלו אפי' בדבר שאל"מ. וראיה לזה. דכשם דגדולי היתר מעלין את האיסור מפני שמהווה אותו ומקיימו. וכמו שכתבתי בזי"ר בדין דשיל"מ הנ"ל:
ה ולפי"ז לכאורה קשיא מדברי תוס' בב"ק שכתבו דגידולי איסור שגדלו אחר שנפדה לא בטיל משום דשיל"מ. תיפוק ליה דבלאו הכי נמי ל"ב כיון דע"י כח הגידול מתקיים העיקר דלולא זאת אזי כל כמה דקיימי אכחושי מכחשי. והוי כדבר המעמיד דל"ב איברא נראה. כיון דגם עצמות הגידולים שהיו מכבר ג"כ גורמים לזה לכן דינו כדין זו"ז גורם כמבואר בי"ד [סי' פ"ז] וכאשר נבאר להלן. דהנה בעיקר דינן של הגידולים אשר כתבנו עד הנה ברמז ונראה לתלמידים שלא שימשו כל צרכן כסותרים זה את זה. וסברות בדויות מלב אשר רחקתי מהם. לכן אמרתי לבאר שהמה מקור יסודם מגמרא ופוסקים רבותינו הראשונים נ"ע. עיין נדרים (נ"ז ע"ב] בסוגיא זו. ור"ן שם בד"ה ורבו גדוליו על עיקרו. ומסיק דגידולין מעלין את האיסור ומבטלין לעיקר. אלמא דכח המגדל שיש בעיקרן של הפירות הוא כח בפ"ע ולא נגרר בתר העיקר. ואע"ג דלולא העיקר בלתי אפשרי שיפעול כח הגידול שמץ דבר דבמאי יסתבך ויתאחז כח הגידול. דכח זה מן ההכרחי שיתאחז בדבר ממש שכבר יצא אל הפועל. אפ"ה אינו נגרר בתר הממש שהתאחז בו רק נידון לעצמו. ואחר שיצא אל הפועל בגידולין דהיתרא. רבתה חילא דידהו לבטל את העיקר לגמרי. הגם דאיסור ניכר בפ"ע וההיתר רק בתוך התערובות. דבכהאי גוונא מונע הביטול בעלמא. מכל מקום כיון דרבתה חילא דגידולין דהיתרא מפני שהם מהווים ומציבים לעיקר שהיה דלולא הם כבר כלה ונפסד העיקר ברגבת עפר שנתנו ולהכי העילוי הזה משלים הגרעון והחסרון שבו מפני שלא היה ניכר בפ"ע והאיסור היה ניכר דאמרינן דמפני העילוי זה דינו כאילו היה ג"כ ניכר. ויש לספק אם מפני העילוי זה מבטל ג"כ את האיסור שי"ל מתירין. הגם דהוא כתרתי לריעותא בעיקר נגד הגידולין ומסתברא דלא עדיפא העילוי הזה מדבר המעמיד. דפשיטא דאיסורא שנפל לגו היתרא ויש בהיתרא דבר המעמיד דהיתרא הכי יעלה על הדעת שיתבטל בתוכו איסורא די"ל מתירין. והרי התם שניהם ניכרים. ואפ"ה לא ניתן העילוי הזה שיתבטל בתוכו דבר שיל"מ מכש"כ הכא דאיכא תרתי לריעותא. וכן משמע להדיא מדברי ר"ן בריש הסוגיא דלא משכחת ליה אלא בכדי שיש בו כדי לבטל. וכן נראה מגמרא שם ריש דף נ"ח כל דבר שי"ל מתירין כגון טבל וכו' וחדש לא נתנו בהם חכמים שיעור. דמיירי נמי בגידולין דהיתר כגון בצל של שביעית ונטעו בשמינית אפ"ה ל"ב לביעור כדין דשיל"מ מכש"כ הכא דאיכא תרתי לריעותא
ו ויש להבין דאם כן בגידול בהמה שנתגדל' ביו"ט דבטל אפי' ביש לו מתירין מפני שלא ניכר האיסור וההיתר ניכר, והרי מעליותא דגבי גידולין מפני שהעיקר מתקיים על ידו. עומד נגד גרעון וחסרון דאינו ניכר. ואפ"ה אין ביכלתו לעמוד נגד איסורא די"ל מתירין אפי' כששניהם ניכרין. כמו שהוכחנו מעיסה שיש בו מעמיד דהיתרא ואפ"ה פשיטא דלא יכול לבטל איסורא די"ל מתירין, וכן מוכח להדיא מסוף מס' ביצה גבי וליבטלי מים ומלח לגבי עיסה ומשני ר"א לפי דהוי דשיל"מ, ומשמע שם דאפי' לגבי מים לחוד נמי לא בטיל מהאי טעמא, שהרי ר"י לא פליג התם אלא על מים לחוד. הרי אע"ג דשאור שהעמיד שהחמיץ בו את העיסה הוא דהיתרא שהרי דידיה הוא אפ"ה אין יכול לבטל דשיל"מ. אלא ודאי כדכתיבנא לעיל דגבי גידול בהמה וכן בענבים שבגיגית טעמא אחרינא מפני שהאיסור נתהווה ע"י גרמא. שהרי לולא ממשות דהיתרא שכבר נתגדלה לא היה באפשר לכח הגידול להיות. והשתא שיצא כח הגידול בפועל באיסורא שוב אין בו עילוי שיתחזק על ידו את שכבר גדל בהיתרא. ומשום דאיכא תרתי למעליותא להיתרא שכבר גדל. חדא שניכר בפ"ע משא"כ לאיסורא שגדל ביו"ט, ועוד שע"י ממשות שבו חייל עליה כח הגידול דאיסורא. וכן בגיגית דע"י היין נתרככו הענבים או מפני חריפות שבו נתבקעו. ולהכי הוא דמבטל אפי' לדשיל"מ:
ז ולפי"ז מוכח להדיא דאי אפשר לומר לדעת המרדכי גבי ענבים דהוא הדין בפרוטה שבכיס זה הקדש בטלה הפרוטה אע"ג די"ל מתירין מפני שאיסורא לא ניכר בפ"ע קודם שנתערב. ויפה כחו של המבטל שניכר בפ"ע. דא"כ הדרא קושיא הנ"ל לדוכתא מדבר המעמיד, ועיין היטיב. אבל בגידולי פירות שנתגדלו כ"ש ביו"ט דינא נכון דלא בטיל מפני דשיל"מ. וכן גידולי תבואה של מעשר שני שנתגדלו כ"ש אחר שנפדו. אע"ג דכח המגדל שבו חייל על ממשות דהיתרא. ולולא ממשות שבו אי אפשר לכח הגידול להתהוות. מכל מקום השתא שיצא כח הגידול לפועל בעידן איסורא. הרי על ידו נתחזק חיליה דאיסורא ונתאמץ הממשות דהיתרא. שלולא זאת הרי הממשות שהיה כבר נשתנה לגריעותא, כדאמרינן בגטין כל כמה דקיימי מיכחש כחשי, הגם שלא היו נפסדים לגמרי מ"מ השתא אשבוחי משבחי, וכעין דאמרינן בתבלין דעבידי לטעמא דלא בטיל. הגם דנאכל גם בלתי תבלין. איברא כל זה דלא בטל עיקרו מפני דשיל"מ, אבל מפני דבר המעמיד לחוד אי אפשר לאוסרן. דנהי דגורם זה מה שמשביח ע"י גידול דחייל על הממשות שכבר היה. עדיפא טפי מגורם דהיתרא שע"י חייל עליו כח הגידול, דמכל מקום אינו אלא מעשה קוף בעלמא. דעל דבר ממש הוא דמצי לחול עליו כח הגידול ולא באפס מקום. דאפי' בכה"ג לא נפיק מכלל זו"ז גורם דשרי, כאשר הוכחנו בזי"ר בחלק ראשון [בדין זוז"ג סי' ד' אות ג']. וזהו שרציתי לבאר דלהכי הוצרכו בתוס' לומר דל"ב הגידולים שלאחר הפדיון מפני דשיל"מ:
ח אלא דאכתי קשיא לכאורה, דלמאי שכתבתי א"כ באיבעיא דהביא שה מאפר ושחטו תמיד. אם ע"י איסור מוקצה לחוד דינו כדבר האסור באכילה להדיוט. ואמאי לא פשטה ליה מדתנן מנחות (דף ע"א ע"א] דכולהו תנאי סברי דקצירת עומר דחי שבת, לבד רבי שחולק בזה שם (דף ע"ב ע"ב]. והוי ליה לפשוט האיבעיא מדר' יהודה דס"ל דמב"מ מדאורייתא ל"ב. והרי גידלה כ"ש ביו"ט שלפניו, כדאיתא באורחות חיים מובא בב"י סי' שי"ח) ובשלמא לדידן דפסקינן כארבעה זקנים דשבת ויו"ט שתי קדושות ניחא, דמוקצה של יו"ט מותר בשבת שאחריו. רק דנולדה בזה אסורה בזה משום הכנה. ופשיטא דמשום משהו נהי דל"ב מ"מ לית ביה משום הכנה דלא שייך רק בדבר חדש לגמרי, כמש"כ תוס' בכמה דוכתי על בישול מיו"ט לשבת דליתסר משום הכנה. ומתרצי כיון דלא נתחדשה לגמרי ומכש"כ במשהו שנתערב בתוכו. (וכן הקשה הר"ן ריש ביצה דאוסר משום גידולין שנתגדלה בשבת. ותירץ ג"כ דמשום כ"ש ל"ה הכנה]. אלא לר"י דמספקא ליה בעירובין (דף ל"ח ע"ב] אם קדושה אחת היא ואסור להדיוט בשבת שאחריו מדין ספיקא דאורייתא. ומוכח מקצירת עומר דשבת שלאחר יו"ט דאיסור מוקצה הוא רק כאיסור דבר אחר גרם לה. ויש ליישב דמעיקרא לא איבעיא ליה אלא בשה שהביא מאפר, דס"ל כלישנא קמא בסוף מס' ביצה דמדבריות הוו כגרוגרות וצמוקים דדחה בידים. ומשו"ה מספקא ליה דאפשר לומר כיון דדחה בידים, כאיסור שבגופו דמי שהקצהו ודחהו בידים מעשות צרכיו בהם משא"כ שאר מוקצה ונולד. הגם דאסורין לר' יהודה. אבל פשיטא ליה בזה שהקצה את דעתו מהם דלגבוה מיהת מותרין דחשיבי כאיסור דבר אחר. ולבסוף פשט ליה דאפי' בדחהו בידים כיון דאינן אסורין אלא מדרבנן, דמי לאיסור דבר אחר. ובזה נסתר גם הראיה שהבאתי לעיל [אות ד'] מדלא פשטה מגדולי בהמה שנתגדלה ביו"ט:
ט ועוד נראה לכאורה להביא ראיה למאי שכתבתי למעלה, דהיכא דההיתר ניכר לעצמו והאיסור אינו ניכר לעצמו, והוא מדברים שאינם מתבטלים דלא בטל לכולי עלמא, שהרי בדבר שהוחזק בתולעים דמינייהו קא רבו, אזי לכולי עלמא לא מהני בדיקה מפני שכבר הוחזק ובריה לא בטל [כמבואר סי' פ"ד סעיף ט' ביו"ד ומשטחת לשון השו"ע משמע דקאי על תולעים הגדילים בפירות במחובר, והתם אע"ג שלא פירשו כלל אסורים. וא"כ הוי אינו ניכר בפני עצמו] ואמאי, הרי ההיתר ניכר לעצמו והאיסור שנשתייר לא ניכר לעולם בפ"ע רק בתוך התערובות. אלא ודאי דעילוי זה איננו עומד נגד דברים שאינם מתבטלים. והוא כדברי תוס' במס' מעילה גבי פרוטה בתוך כיס הקדש. ודעת המרדכי גבי גיגית, וכן בגידול בהמה שנתגדלה ביו"ט. הוא מפני שיש עוד עילוי בההיתר וכמו שכתבתי לעיל. ועוד ראיה ממס' תמורה (דף ל' ע"א] דמקשינן בגמרא ניפוק חדא להדי כלבא והנך כולהו לישתרו. ומשני הכא במאי עסקינן כגון דטפי דמי כלבא מחד וכו'. והשתא בין לסלקא דעתא דמקשה דלישתרו מצד ברירה. הלא בלא זה הרי בטל הטלה שכנגד הכלב ממילא בתוך התערובות, לפי שהאיסור לא ניכר בפ"ע. וכן למסקנא, ליבטל את שכנגד הכלב וגם הטופיינא בתוך רובא דהיתרא מהאי טעמא. אלא ודאי דלא מהני עילוי זה לדברים שאינם מתבטלים. איברא לקושטא נראה דאכתי מזה ליכא ראיה מוכרחת דגם השתא דאמרינן דבהמה חשיבא ולא בטלה. אכתי צריכין לדחוקי טובא בתירוצא דגמרא שם כגון דטפי חד מנייהו וכו', דמה בכך שהרי אם בתחלה היה המחיר שביניהם בכך. דטלה אחת נגד הכלב והטופיינא בתוך שאר הטלאים היה מן הדין שרק טלה זה אסור לגבי המזבח והטופיינא שבתוך שאר הטלאים יבטלו ברובא. והשתא נמי דנעשה בסתמא אכתי נימא ברירה. וצריכין לומר דבאופן זה שאינו מכוון כנגד אחד לגמרי לא אמרינן ברירה. איברא נראה לפרש ברווחא דאנן צריכין לדון על המקיים את כל המחיר ההוא שנעשה ביניהם. הגע בעצמך כשהמירו עשרה טלאים בעד תשעה וכלב ונמצא מיד קודם שמשך דעד שלא החזיק בה יכול לחזור כמ"ש במס' ב"ק ט' ע"א] שהכלב אינו שלו ולא נתנו לאידך. אזי הגם שכל הטלאים שווין בשוויין וגם הכלב שוה רק בשיווי טלה אחד, אז כל המחיר בטל לגמרי, שהרי יכול לומר לכלב אני צריך. ואפי' לדעת הפוסקים [בסי' ר"ג ס"ב] במשך את הפרה ולא משך את הטלה דקנה את החטים כנגד דמי פרה. דהתם שאני דמהיכא תיתי נחליט ונימא דעיקר מקחו היה רק מפני הטלה. ונקטינן פני הדבר דמפני שניהם נעשה המחיר הזה ולכל אחד כדמי שוויו. אבל הכא כיון דהטלאים שווים בצמצום אלו כאלו. נראה בעליל דמסתמא עיקר המחיר בכללו היה רק מפני הכלב, וכיון שמחיר זה נתקיים בכללו רק בשבילו. לכן נקרא מסתמא בכללו רק על שמו, לכן לא שייך כאן דין בטול, כיון שכל המחיר בכללו נעשה בשבילו. ולכן הקשה מעיקרא מטעם ברירה ונימא דכמו שהוברר עתה טלה א' כנגדו. הוברר הדבר למפרע שגם מתחלה נעשה כן, וכאילו הימרו בתחלה רק בטלה אחד נגדו, והשאר נגד הטלאים ש"ז. ומשני שפיר דטפי דמי וכו'. וכיון שכן איגלאי מילתא שכל המחיר נעשה רק בשבילו. ולא שייך דין ביטול כלל בענין זה, ועיין:
י ועוד נראה להביא ראיה ממס' יומא [דף נ"ה ע"ב] לא היו שופרות לקיני חובה מפני חטאת שמתו בעליה. ומקשה וניברור ד' זוזי ונשדי במיא. ומשני דר"י לית ליה ברירה, ומדמקשה דנסמוך אברירה היינו משום דאיסורו בתוך התערובות כמו שכתבו תוס' במס' תמורה (דף ל'] ד"ה ואידך. והא דלא בטל בלא ברירה היינו משום דמטבע חשיבא ול"ב. והשתא אם נימא כדעת הפלתי בדעת מרדכי ורמ"א בסי' שי"ח] דהיכא דלא ניכר האיסור לעצמו קודם שנתערב וההיתר ניכר דמבטלי אפי' בדברים שאינם מתבטלים, קשיא דהתם נמי ליבטלו. ועוד נראה להביא ראייה מסוגית הש"ס שלהי ב"מ [דף קי"ח ע"ב] הכי קאמר ליה מדבריך לדברינו אין באין משל צבור, ועיין רש"י בד"ה לדברינו. וז"ל, לזה מיחל עליהן ונמצאו לו בתרומה ארבעה זוזי שאין לצבור חלק בהם ואם קונים מהם תמידין וכו' אין תמידין באין משל צבור, עכ"ל. וקשיא לדעת הכו"פ הנ"ל דליבטלו הד' זוזי, דהא לא היו ניכרים בפ"ע. וההיתר היה ניכר בפ"ע טרם שמירת הספיחים. ועוד ראיה לדברינו בטעם שכתבנו בדברי המרדכי מדברי הרמ"א [בסי' ק"ב סעיף ד'] וז"ל וכן אם אין איסורו מחמת עצמו בטל. ולכן חתיכה שלא נמלחה תוך ג' ימים, אע"פ שיש אומרים דמיקרי דשיל"מ הואיל ומותרת לצלי, אפ"ה בטלה דאין איסורה אלא מחמת דם הבלוע בה, עכ"ל. וקשה לכאורה מדוע שביק הך טעמא דלא הוכר האיסור בפ"ע, דהא הדם לא הוכר בפ"ע, ואיסורו נתעורר בתערובות ע"י בישול החתיכה, וכן הוא באו"ה לענין חתיכה הראויה להתכבד, עי"ש [כלל ז' דין ג'], אלא ודאי כמו שכתבתי דלענין דשיל"מ ודבר חשוב לא הותר רק בתרתי למעליותא, וכן איתא בהגה"ה (סי' ק"א סעיף ב'] לענין דבר חשוב נמי, לפי שאין איסורו מחמת עצמו, ועזב לגמרי דברי או"ה לפי שלא נאסר אלא בתוך התערובות כשמבשלם:
יא הקשה תלמידי הרבני המופלג החריף והשנון מו"ה ישעי' נ"י. דמדברי מ"א [סי' ש"י ס"ק ח'] משמע להדיא דדשיל"מ בטל באינו ניכר בפ"ע. וז"ל, ונ"ל דאם נתערב אפר שהוסק בשבת באפר של אתמול בטל ברוב. אע"ג דקמח בקמח מיקרי לח בלח ובעי ס' כו' מ"מ הכא כיון דעיקר איסורו מדבריהם סגי ברובא. ודווקא שלא היה ניכר קודם שנתערב כמ"ש סי' ש"כ סעיף ב']. הרי דס"ל דגם היכא דאין ההיתר מהווה את האיסור. גם כן בטל היכא דהאיסור לא היה ניכר בפ"ע. והשיבותי לו, דהגם דמדברי המ"א אין להקשות על דברינו דלא נכנס לכלל זה. והניח הדבר בתימה בסי' שי"ח] וס"ל דהתוס' חולקים בזה על דברי המרדכי מדנקטו דהגידולים לא בטלו משום דהוי דשיל"מ. אף דהאיסור לא היה ניכר בפ"ע. ולדברינו ליכא שום סתירה על זה מדברי התוס' דהא אין ההיתר מהווה את האיסור. עם כל זה בעיקר דינו של המ"א הואיל ונפיק מפומי' דגברא רבא כוותיה אשר לאורו אנו הולכים. נראה דדינו אמת ויציב גם לכללא דידן. דלמאי שכתב הצל"ח [פסחים דף ט' ע"ב ד"ה ועפמ"ש] דבכלים לא שייך דשיל"מ משום שמפסיד תשמיש דיומא [וצ"ל בעיקר דבריו לחלק בין דבר העומד רק לתשמיש לדבר העומד גם לאכילה. דאי לא תימא הכי איך נכלכל סוגיא דריש ביצה גבי ביצה שנולדה ביו"ט דאוסרת כל התערובות גם בטלטול. דכולן אסורות משמע דקאי אטלטול דקתני ברישא. ובצל"ח שם כתב דרק באכילה אסורה ע"י תערובות. מ"מ מן הסברא נראה כן דגם בטלטול אסורים וכיון דהאפר לא חזי רק לתשמיש יצא מכלל דשיל"מ כסברת הצל"ח ומה שתמה הפמ"ג בעיקר דברי המ"א. וחזרו ונשנו דבריו בי"ד (בפתיחה לשער התערובות בחלק השלישי פרק ג') וז"ל. מ"ש דהוי לח לא ידענא מה הוא. דמה"ת ברובא בטל בלח. ומדרבנן אטו אינו מינו. וזה שייך באיסור נותן טעם. משא"כ באיסור מוקצה שלא הלכו בו אחר נ"ט וכו'. ומ"ש דעיקר איסורו מדבריהם וכו' לא ידענא מנא ליה לחלק בכך. וכפי הנראה דאף איסור דרבנן בלח במינו בעי ס' וכו' עכ"ל. ולפענ"ד דברי המ"א נכונים. וקושיא חדא בחברתה מיתרצא. ועיקר דבריו יסבו בלכתן לרמוז על דברי הרשב"א בתורת הבית ופסקינן כוותי' בי"ד סי' ק' סעיף ב'] דצריך ס' לביטול גיד. ועיי"ש בט"ז ובש"ך הטעם. דאעפ"י שאין בו טעם התורה אוסרתו עיי"ש. והוא מלשון הרשב"א. וזהו כוונת דברי המ"א. דהיה לן להצריך ס'. אף דלא הלכו בו אחר נ"ט כמו גבי גיד. רק כיון דעיקר איסורו מדבריהם סגי ברובא. דהא עיקר הטעם גבי גיד הוא משום דהתורה אסרתו, משא"כ הכא:
יב ולפמ"ש בטעם דברי המרדכי. יתיישב דקדוק עצום אשר תמה הגאון הקדוש מו"ה ע"א זצוק"ל בדרוש וחדוש מערכה ו' במס' פסחים בד"ה נחזור הערה ג') וז"ל ממ"ש היכא דהאיסור נולד בתערובות. אע"ג דהוא דשיל"מ בטל. ולכאורה קשה דכתב הרמ"א אח"כ על דינא דחוזר ונאסר דיש חולקים. והיינו דעת הרמב"ם גבי חמץ. ולא כתב כן נמי גבי דינא הנ"ל. דתחלת ביאתו לעולם בתערובות. דיש חולקין, דהא מדכתב הרמב"ם דבר שנתערב בו חמץ ואינו מאכל אדם וכו' (כדאיתא סי' תמ"ב סעיף ד') והא כשנתערב קודם פסח תחלת איסורו בתערובות. מוכח דגם בכה"ג אמרינן דשיל"מ לא בטיל עכ"ל. ולמאי שכתבתי אתי שפיר דהיינו טעמא גבי גיגית משום דאיכא עוד מעלה אחרינא. דההיתר מהווה את האיסור. ויתיישב ג"כ בדברינו דלעיל על קושית המ"א מה שתמה הגאון הנ"ל בחידושיו על יו"ד. מדברי הר"ן במס' נדרים (דף נ"ח] עלה דההיא דאר"ש אף אני לא אמרתי אלא לביעור עיי"ש. דמדין דבר שיל"מ אף הגידולים שלא היו ניכרים בפ"ע לא בטלי בעיקר עכ"ל. ולמאי שכתבתי על קושי' המ"א דהיינו טעמא גבי גידולים דלא בטל. משום דע"י כח הגידול מתקיים העיקר וזהו גם כן טעם הר"ן הנ"ל:
יג הכו"פ [סי' ק"ב ס"ק ח'] תמה על דברי המרדכי סוף פרק קמא דשבת דהביא ראיה להך דינא דענבים בגיגית. מריש ביצה. דעצים שנשרו מן הדקל ביו"ט מרבה עליהן עצים מוכנים ומסיקן אע"ג דהוי דשיל"מ. מכל מקום כיון דליתא לאיסורא בעינא בטלין. הוא הדין בענבים בגיגית. ותמה עליו הלא סוגיא ערוכה שם בריש ביצה דעצים שנשרו מן הדקל משו"ה מתבטלים כיון דמיקלא קלי איסורא. משא"כ גבי ענבים דשותה היין היוצא מהם בשבת. עד כאן קושית הכו"פ. והנראה לפרש דברי המרדכי. ומקדם נבאר השקלא וטריא שם בש"ס. דלכאורה קשה למה הקשה הש"ס ביצה שם על רב אשי דווקא. הלא זהו פשיטא להו לבעלי הש"ס גם לסלקא דעתא שם [דף ג'] דדבר שיל"מ גם בדרבנן לא בטל. רק רב אשי חידש דגם ספק דרבנן אסור בדשיל"מ. וכן כתב בש"מ שם. א"כ למה העמיד הקושיא על רב אשי. אך היינו טעמא דלס"ד ס"ל הטעם דדשיל"מ בדרבנן ל"ב. משום דחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה. ואם נאמר דדשיל"מ בדרבנן מתבטלין יקילו גם בדאורייתא. משו"ה ס"ל בס"ד דספק דרבנן גם בדבר שיל"מ מותר דבספק לא גזרו רבנן אטו דאורייתא. דהרי ספיקא דאורייתא אסור גם בדבר שאין לו מתירין. וספיקא דרבנן לקולא. א"כ הוא הדין בדשיל"מ. אבל רב אשי חידש דהטעם דדשיל"מ ל"ב בדרבנן. הוא מטעם דעד שתאכלנה באיסור תאכלנה בהיתר. (ולא משום גזירה והרחקה] א"כ ה"ה בסד"ר אסור בדשיל"מ. משום האי טעמא דעד שתאכלנה. והתם גבי עצים שנשרו מן הדקל הקשה הש"ס דאין מבטלין איסור לכתחלה. ותירץ משום דהני מילי בדאורייתא וידוע כי דעת הרבה פוסקים דגם בדרבנן אין מבטלין לכתחלה. רק היכא דמיקלא קלי וע"כ כוונת הש"ס בתירוצם דבדרבנן מבטלין משום דמקלא קלי. והוא הטעם דבלא רב אשי לא קשה דהא דשיל"מ לא בטל גם בדרבנן משום דס"ל הטעם דדשיל"מ ל"ב גם בדרבנן. משום דגזרו חכמים אטו דאורייתא וכמ"ש לעיל. ממילא כמו דאין מבטלין איסור לכתחלה בדרבנן. משום גזירה אטו איסור דאורייתא. ואפ"ה היכא דמיקלא קלי איסורא מבטלין. ה"ה בדשיל"מ בדרבנן דגזרו אטו דאורייתא ג"כ היכא דמיקלא קלי והוא איסור מדרבנן בטל אבל לרב אשי מקשה שפיר דהוא ס"ל הטעם דדשיל"מ ל"ב בדרבנן הוא משום דעד שתאכלנה. א"כ שוב אינו דומה לדינא דאין מבטלין דהתם משום גזירה והרחקה אטו דאורייתא. לכן כיון דאיכא תרתי, איסור דרבנן ומיקלא קלי. מבטלין. משא"כ דשיל"מ דהוא עצם איסור דרבנן דאינו בטל. לא נשאר רק מיקלא קלי לחודא. וזהו לבדו לא מהני כן אזלא קושיית הש"ס. ועתה זהו כוונת המרדכי דקשה ליה זאת על תירוצא דש"ס במסקנא דהטעם משום דמיקלא קלי. דלרב אשי לא מהני הטעם זה לבד. דהא דהוי איסור דרבנן אין שום מעלה לרב אשי כהנ"ל על כן הכריח המרדכי דבאמת תירוץ הש"ס לא משום מיקלא קלי לחודי'. רק כוונת הש"ס דעצים שנשרו מן הדקל. דמיד באותו זמן שנשרו מן המחובר. נפלו לתוך התנור בתוך עצים של היתר. רק רוב אין כאן (ולכן מרבה]. א"כ מעולם לא היה ניכר האיסור. (והא דכתב המרדכי שם אע"ג דעצים המוקצים הן בעין. כוונתו בעת שהיו במחובר]. א"כ הוא הדין בענבים בגיגית כיון דלא היה האיסור ניכר בטל. וממילא קשה דלמה לי' לש"ס לומר משום דמיקלא קלי. הלא אין האיסור ניכר מעולם. רק זה הוא שכתבתי. דזה לבד גם כן לא מהני רק היכא דאיכא תרווייהו משו"ה התם דלא היה האיסור ניכר וגם מיקלא קלי בטל. ואם כן יקשה בענבים בגיגית למה יבטל. הלא התם הוי אין ניכר לבד. אלא ודאי כמו שכתבתי. דהתם איכא עוד מעליותא. משום דהאיסור נתהווה מההיתר. וכמו שהוכחתי מגידולי היתר: