אור ברסלב
זית רענן חלק ב חלק אורח חיים › סימן ה

זית רענן חלק ב· רבי משה יהודה לייב זילברבגר

חלק אורח חיים · סימן ה

סימן ד

בדיני מבשל בשבת

נשאלתי בהיותי בק"ק קוטנא יע"א. בחורף שנת תרט"ז לפ"ק שמשרתת אחת הביאה לבית האופה תבשיל של שבת (הנקרא שאלענט) בטרם ביאת השמש של עש"ק. והמשרת של האופה היה טרוד בתבשילים של אחרים להורידם לתנור. עד כי אחר הנער והוריד את התבשיל מן המשרתת לתוך התנור בבין השמשות, והם לא ידעו מאומה שיש בזה חטא גדול או קטן, רק ששינו קצת מן הנהוג בקהלות ישראל. רק אברך אחד מן המופלגים שי' שאל אותי למחרתו, את משפט התבשיל הזה אם צריך להודיעם לבל יאכלו ממנו בש"ק כדין המבשל בשבת בשוגג. וגליתי לו טעם הדבר לבל יתמה בעיניו, כאשר אבאר בעזה"י:

א כי הנה בנידון הזה העיקר הספק בין השמשות הוא ספיקא דאורייתא. דלכל הפוסקים הוא מדאורייתא לחומרא. אפי' לדעת הרמב"ם. ופר"ח בכללי ס"ס שהכריע כדעת הרמב"ם], שהרי איקבע איסורא ומביא אשם תלוי. ובכל ספיקא דמביא א"ת אח"כ פשיטא דלכל הפוסקים אזלינן לחומרא לכתחלה מדאורייתא. ואיתא להדיא בכריתות (דף י"ז ע"ב] שבת ויום חול לפניו ואינו יודע באיזה מהן עשה מביא א"ת. הגם דלדעת תוס' שם בד"ה מדסיפא דלא שייך איקבע איסורא בזה רק בביה"ש של מוצאי שבת. הלא נודע מכמה דוכתי דלדעת התוס' (כמ"ש הפר"ח שם. ובכו"פ בריש בית הספק אזלינן בכל ספיקא דאורייתא לחומרא. אפי' בחתיכה אחת דלא תליא להו בחיובא דאשם תלוי. ולרמב"ם דתליא ליה בא"ת הרי מבואר להדיא בפ"ח מה' שגגות] דמביא למתניתין בסתמא ולא חילק לבין עש"ק ובין מוש"ק, משמע דס"ל שגם בעש"ק מיקרי איקבע איסורא. כיון שכן טבע העולם ועתידה הלילה לבוא. וכן מבואר להדיא בלח"מ שם דלרמב"ם אין חילוק. והנה על התבשיל הוא רק ספיקא דרבנן דכיון שהיה שוגג בדבר וקנסו מדרבנן שוגג אטו מזיד שלא יאכל בשבת לא לו ולא לאחרים. והשתא דאיכא ספיקא בקנסא דרבנן דקילא עוד משאר ספיקא דרבנן כאשר נבאר לקמן, מסתברא דיש להקל בו במאי שהקילו בכל ספק דרבנן:

ב אמנם נידון דידן נפל במבוכה גדולה שיש בין הפוסקים ובשו"ע בספיקא דרבנן שנגרר מספיקא דאורייתא. עיין ביו"ד בסי' פ"ו בש"ך ס"ק י"א] בשוחט בסכין ונמצא פגום, דתרנגולת אסורה והביצים מותרים מטעם ס' דרבנן. ובסי' נ"ז [בטור ובב"י שם] גבי ספק דרוסה שנתערב, דכל התערובות אסור, דבהמה חשובה ולא בטלה. אע"ג שעתה היא ספיקא דרבנן. וכן [בסי' ק"א] גבי חתיכה הראויה להתכבד דאפי' ספק טריפה לא בטלה. אלא דמזה פשוט לחלק כיון דספיקא דאורייתא הוא בגוף החתיכה וספיקא דרבנן הוא ע"י תערובות, כנראה מדברי רמ"א בסי' ק"י. איברא כל רבותינו האחרונים הסכימו לדברי מהריב"ל [ח"ג סי' ק'] דבספק טריפה אסורים הכלי' שנתבשלו בהם אפי' כשאינם בני יומן. מפני דעיקר הספק נולד בדאורייתא. רק שעל ידי גלגול נתהפך לאיסור דרבנן, אזלינן בתר עיקרו:

ג והנה בשער המלך פרק י' מהלכות מקואות כלל ו'] מאריך בזה ומביא שם בשם פר"ח דמחלק בזה. דהיכא שהספק נולד על שתי חתיכות. כגון בביצה מספק נבילה. פסקינן לכל חתיכה וחתיכה כדינא. דלגבי תרנגולת שהיא ס' דאורייתא אזלינן לחומרא ולגבי ביצים דאסורים מדרבנן פסקינן לקולא. אבל גבי כלים דפני הנידון נתגלגל על הבלוע שבתוכם. דאתמול היו אסורים מדאורייתא וגם עתה אסורה הבלוע מדרבנן. לכן אזלינן בתר עיקרו. כיון שסוף סוף הרי הספק בחתיכה אחת שהוא הבלוע שבכלים. ובשעה"מ מחלק שם. דהיכא שהספק נולד בזמן אחד על איסור דאורייתא ועל איסור דרבנן. בזה פסקינן לכל חד וחד כדינו. ומשו"ה התרנגולת אסורה והביצים מותרים. ומעתה בנידון דידן התבשיל מותר לכולי עלמא כיון דס' דאורייתא הוא על גוף המבשל אם עשה איסור דאורייתא או לא. וספיקא דרבנן הוא על התבשיל הרי זה נידון כשתי חתיכות לדעת הפר"ח. ואין לומר דמכל מקום הספיקא דאורייתא הוא גם על התבשיל אם צריך לרדותו קודם שיתבשל ומצד ספיקא מחוייב לרדותו. וא"כ הרי כבר נולד הספק דאו' בחתיכה זו עצמה שנאסרה אח"כ מדרבנן. זה אינו דלא דמי כלל לחתיכה אחת כגון בנידון דמהריב"ל, דאיפשר שתבא חתיכה זו עצמה לכלל שתים, לסד"א בב"י ולס' דרבנן כשאינה בן יומא. ולהכי כיון דס' דרבנן כשאינו ב"י הלא הבלוע זו עצמה האסורה אתמול מדאו' כדין ס' דאורייתא. אזי אסורה גם היום מדרבנן. כיון שעיקרו נולד בדאורייתא. אבל בנדון דידן שהם שני הפכיים לגמרי. דאם יורידנו מן התנור כדין ס' דאורייתא אזי לא יבא כלל לכלל ספיקא דרבנן. והשתא דנתברר הדבר שלא הורידו מן התנור טרם שנתבשל ואז נודע דהתבשיל זה לא בא לכלל סדא"ו רק לסדר"ב לחוד והספיקא דאורייתא הוא על המבשל לחוד:

ד ועוד יש לחלק ולומר דכיון שלא נודע לו כלום אם עשה בזה שום דבר עון רק השתא ביום ש"ק שכבר נתבשל, דהשתא אם נודיע שעשו אשמה רבה בזה. השתא מיהת לא נולד שום ספק על התבשיל עצמו בשום ספק דאורייתא רק בספיקא דרבנן לחוד ורק על עצמו של המבשל הוא הספיקא דאורייתא. ואם כן הדר דינא לשתי חתיכות. דלא נגרר הס' דרבנן בתר ס' דאורייתא. ונראה דעל סברא זו יש לדון ולומר דכשם דבקבוע דאורייתא. דבעינן שיהיה הקבוע ניכר במקומו. פסק הרשב"א בתורת הבית הארוך דאם ידוע לאחד בסוף העולם החנות שיש בו טרפה אף שלא נודע בכאן, דינו כדין קבוע הניכר במקומו. ועיין מש"כ בזה בזית רענן ח"ר ביו"ד ה"ב סי' ו' אות ו']. וא"כ בנ"ד נמי, כיון שהאברך הנ"ל עבר אז בבין השמשות על פני בית האופה. וראה מה שנעשה. וממילא נולד לו אז הספק על התבשיל ג"כ אם צריך לרדותו. וע"י ספק זה כבר נולד הספק על התבשיל בדבר ספיקא דאו' וזהו הגורם שיאסרו התבשילים גם אח"כ שבאו לכלל סדר"ב. כיון דנולד הסד"א בחתיכה זו עצמה שנתגלגל לכלל סדר"ב. איברא מה שכתבנו בראשונה הוא ברור ונכון לדינא. וממילא מובן דגם לדעת שעה"מ דמחלק בין אם הספיקות נולדו בזמן אחד. דבנדון דידן נמי כיון שלא הורידו את התבשילים מן התנור הרי איגלאי מלתא למפרע דגם הס' דרבנן שיבא ויסתעף גם על התבשילים ממילא וא"כ הרי הספיקא דאו' שהוא על המבשל, וגם הספק שהוא על התבשילים נולדו בעידן ההוא. ולהכי נידון הספק דרבנן כדינו ולא נגרר בתר הספק דאורייתא:

ה ומלבד כל הנ"ל נראה לאפושי כחא דהיתרא. כיון שגם בסדא"ו בגופו וספיקא דרבנן נתגלגל ע"י תערובות דחמירא משאר ספק דרבנן. כבר הכריע הש"ך דבהפסד מרובה וצורך סעודת מצוה מותר. היכא דלא נודע הספיקא דאורייתא עד שנתערב אח"כ. וכדברי המ"כ שמביא הב"י [בסי' נ"ז]. ומשמע דבדידהו תליא. ואפי' דנודע לאחרים ולא נודע לבעלים עד שנתערב (דאל"כ מהיכן נודע לו אחר כך] אפי' הכי שרינן במקום הפס"מ וצורך סעודת מצוה. עיין בש"ך בקיצור דיני ס"ס באות א']. ומכללות לשונו נראה להדיא דגם דלקושטא נולד הסדא"ו טרם שנתערב. כיון דלא נודע לו עד אחר שנתערב, גם כן מותר בכי האי גוונא:

ו איברא אכתי יש לדון לאסור התבשילים. דנהי דספק דרבנן לקולא, זהו בשאר איסורין. אבל באיסורי שבת דיש לו מתירין לאחר השבת דגם בספיקא דרבנן אסור כמסקנת הש"ס בריש ביצה. וכן מבואר בכל הפוסקים. ונראה כיון דלר' מאיר דלא קניס שוגג אטו מזיד. אזי מתיר בשוגג מיד אפילו למבשל עצמו רק דאנן פסקינן כר' יהודה דבדאורייתא קנסינן שוגג אטו מזיד ואסרינן התבשיל לו ולאחרים ביום שבת. וכיון דבמזיד עצמו לא מיקרי יש לו מתירין כמבואר ביו"ד בסוף סי' ק"ב] כיון דלבעלים אסור לעולם. והשתא נהי דבשוגג לא שייך טעם זה כיון דכל עיקר איסורו הוא דקנסינן שוגג אטו מזיד. והיאך אפשר דבמזיד לא יאסר התבשיל של בין השמשות ובשוגג יאסר. ואיך יהיה הטפל חמור מן העיקר. ועוד כיון דחזינן בסוגיא בריש ביצה דגם לס"ד מעיקרא מפרשינן הא דתניא נתערבה באלף כולן אסורות. הוא מפני דדבר שי"ל מתירין אפי' בדרבנן לא בטיל. ואפ"ה קשיא ליה אמאי ספיקה אסורה. ומהדרינן ליה בתירוצים שונים. רק ר"א מסיק לבסוף כי היכי דלא בטל כן החמירו בספיקא. וחזינן דלא מילתא דפסיקא הוא שהרי בעירוב הקילו בספיקא, כמ"ש תוס' בעירובין (דף מ"ה ע"ב] בד"ה אי בעית אימא וכבר כתבתי בזה בזי"ר ח"ר יו"ד בדיני דשיל"מ הל' ו' סי' ג' אות ו' על קושית שעה"מ]. וכיון שכן מסתבר לומר דלא החמירו בספיקא אלא במילתא דרבנן שגזרו או שאסרו דחמירא לכל דבר כעין דאורייתא. אבל לא בדבר שקנסו. שהרי נראה בכ"ד דבדבר שקנסו קילא להו מדבר שאסרו משום תקנה או משום גזירה. שהרי אסרו התערובות בין במינו בלח בלח בין בשאינו מינו עד ס' כמו איסור דאורייתא [כמ"ש הרמ"א יו"ד סי' ק"ט סעיף א'] ובפמ"ג בפתיחה לתערובות כמ"ש לקמן [בסימן שאחר זה אות י"א] שגם המ"א מודה לזה. דגם במין במינו בלח באיסור דרבנן בעינן ששים]. ובדבר שהוא משום קנס. כגון בחמץ שעבר עליו הפסח דקנסוהו משום שעבר על בל יראה. אינו נאסר התערובות בכך. רק ברובא בטל כמ"ש המג"א בשם רוב הפוסקים בסי' תמ"ז] וכן בקנס דרבנן לא קנסו בנו אחריו ולא מצינו כן באיסורין דרבנן ונ"מ בין שני הטעמים הנ"ל. דלטעם ראשון אזי לדעת מ"א [סי' שי"ח ס"ק ב'] שכתב שם דאיפשר דרמ"א בסי' ק"ב] הנ"ל קאי כשנתערב לאחר שבת אבל בשבת אפשר דדינו כדבר שי"ל מתירין. א"כ בנידון דידן נמי במזיד דינו כדשיל"מ ואסור אפי' בשוגג. אבל לטעם השני גם לדעת המ"א אין לפקפק דמותר בשוגג. ואינו נידון כדבר שיל"מ. מיהו מכל האחרונים משמע דדברי רמ"א קאי כשנתערב בשבת. ובעיקר קושי' מ"א שם מבכורים. כבר תירץ בחוו"ד הדבר בפשטא על נכון:

ז ואין להקשות לטעם הראשון הנ"ל מיין שבגיגית שנתבקעו ענבים בתוכו [בסי' ש"כ סעיף ב'] דנתבטלו בתוך היין מטעם שלא ניכר האיסור בפני עצמו. משמע להדיא דמשקים שזבו בפ"ע ואח"כ נתערבו בשוגג. דדינו כדבר שיל"מ ולא בטיל. ואמאי לא אמרינן ג"כ דהיאך נחמיר בזבו מאיליהן יותר מאילו סחטן בידים דבטילי בתוך התערובות לדעת רמ"א בסוף סי' ק"ב] גבי המבשל בשבת [כיון דלעצמו לעולם אסור]. דשאני התם דלאו משום דקנסוהו הוא דאסורין, שהרי אפילו כשלא עשה מעשה ולא חלו בם ידי אדם כלל ג"כ אסורין. ונהי דטעמא משום שמא יסחוט. השתא מיהת אסרום רבנן בעצמותן ולא משום קנס. משא"כ במבשל דעיקר איסורו הוא משום דקנסו שוגג אטו מזיד. לא מסתבר להחמיר בשוגג יותר מבמזיד. מיהו עודנה אין מן ההכרח כלל גם במבשל בשוגג כיון דכמות שהיא הרי בשוגג הקילו טפי מבמזיד דאסור רק בשבת ולמוצאי שבת מותר מיד. ובמזיד אסור לו לעולם. רק אח"כ כשנתגלגל הדבר ונתבטלה בתוך התערובות אזי ממילא נסתבב דחומרא של מזיד היא שעמדה לו להקל ולהתיר התערובות. וכן בשוגג הוא להיפך דקל שהקילו בו הוא הגורם לאסור התערובות. מפני דנקרא על התערובות דינא דשיל"מ. וכדמות ראיה לזה מדברי רשב"א מובא בטור י"ד [סי' ק"ב] בביצה מספק טרפה דבטילה. ולא דמי לדבר שיל"מ משום שאין ההיתר בוודאי. הוה לי' למימר בפשטא דהיאך יהי' הספק חמור מודאי דבטילה בששים ואחד וספיקא לא יבטל אלא וודאי דמפני הסיבה שנתגלגל אח"כ. לא איכפת לן אם יסתבב פני הנידון בקולא וחומרא. וכן הוא הדין כמעט בכל ספק שהרי בוודאי קידושין תו אין תופסין בה קידושין אחרים. ובספק קידושין צריכה גט משניהם:

ח איברא בנידון דידן לענין בין השמשות שדנין עליה. שפני הנידון הוא בעצמותו ולא ע"י שום מקרה וסיבה מסתברא דאם במזיד מותר התבשיל מפני ספיקא דרבנן. תו לא נוכל להחמיר בשוגג יותר מבמזיד. הגם דבשוגג י"ל מתירין משא"כ במזיד. ואין להקשות דהיאך נתיר התבשיל של ביה"ש במזיד. דהיאך נקיל בספיקא דאורייתא יותר מוודאי דרבנן דאסור במזיד במטביל כלים ועישר את הוודאי דאסור במזיד. זה אינו דהתם דוקא באית ליה פירי אחרינא כדאיתא ביצה דף י"ז ע"ב]. אבל לקונסו גם כשאין לו מה לאכול זהו רק בוודאי דאורייתא אבל לא בספק. כיון דעל התבשיל הוא ספיקא דרבנן כמש"ל. ואין להקשות עוד דהא פסקינן בש"ע (סי' רנ"ג סעיף א'] דהיכא דשכח ושהה דאסור עד מוצ"ש. אלמא דמחמירין אפי' בדרבנן ושם משמע בפשטא דאפי' היכא דאין לו מה יאכל נמי אסור. דשאני התם דהוי טעמא משום דלמא אתי לאיערומי כדאיתא להדיא בגמרא שם. ועיין ביצה (דף י"ז] איתא להדיא דהיכא דאיכא חשש הערמה מחמרינן אפי' טפי ממזיד. ומגופן של הדברים הנאמרים הוא מוכרע דבע"כ צ"ל כן. דאי לא תימא הכי. תקשי מאי שנא היכא דעבר ועישר ואין לו פירות אחרים דמותר לאוכלן. וגבי שהה משמע דאסור. אלא ודאי דמשום חשש הערמה שאני. וכמו כן אין להקשות מדברי רמ"א שם דבהחזירם ישראל. דדינו כמו בעבר ושהה. דשאני התם דמיירי במצטמק ויפה לו והוי איסור דאורייתא. הגם דאין בישול אחר בישול הא מכל מקום בתבשיל שיש בו רוטב יש בישול אחר בישול לדעת רוב הפוסקים:

ט ועיינתי בספרי אחרונים ביו"ד שנדפס בק"ב בכמה גליונות מרבותינו הגאונים זצללה"ה. ולא מצאתי דבר רק בגליון רש"א זללה"ה דכתב שם דבשוגג לא בטיל לפי די"ל מתירין והוא כמו שכתבתי לעיל לטעם ראשון הנ"ל. אבל מכל מקום אין דבריו מוכרחים כל כך. דעודנו יש מקום לומר כמ"ש לעיל בטעם השני דכשם דהקילו גבי עירוב. הוא הדין בדבר שהוא רק מפני קנס דרבנן. ואין לומר דגם בעירוב לא מצינו שהקילו רק בספיקא דרבנן ולא ע"י תערובות. דא"כ יסור בזה כל עיקר לימודו דרב אשי בריש ביצה דמשני דספיקה אסורה הוא משום דכשם דלא בטיל הוא הדין נמי בספיקה. (והא דמשני רב אשי בביצה (דף ל"ט] דגם בתחומין לא בטל התערובות גבי מים ומלח. הוא כמ"ש בזי"ר בדיני דשיל"מ ה' ו' סי' ג' אות ו') דבשלמא לטעם הראשון הנ"ל שהוא משום דאי אפשר להחמיר גבי שוגג יותר ממזיד כיון דעיקר איסורו הוא משום דקנסו שוגג אטו מזיד. שפיר יש לומר דזהו דווקא בספק בעצמותו כגון בין השמשות. שהרי אתה מחמיר מיד בשוגג ולא במזיד. משא"כ כשנתגלגל אח"כ ע"י תערובות דנתהפך אח"כ מחומרא לקולא ומקולא לחומרא, שכן הוא שורת הדין. אבל זולת זה הספק והביטול שניהם במשקל אחד נתנו:

עוד שם הקשה על הרמ"א בס"ס ק"ב] ממה שכתב בסי' שי"ח באו"ח סעיף ט' בשם שבולי הלקט. בעבר ונתן מלח בשבת לתוך תבשיל שבכלי ראשון, דהתבשיל שנתבשל מותר ולא אמרינן דלא ליבטל מפני שי"ל מתירין. מפני שהמלח נמס ונתערב בתוך התבשיל טרם שהמלח נתבשל דמלח צריך בשול כבשרא דתורא ותיפוק לי' כיון דבמזיד נתן המלח תו אין לו מתירים כיון שנאסר לו עולמית, והניח בצ"ע. ויש לומר עפ"י דעת הב"י מובא במג"א [בריש סי' שי"ח סעיף קטן ב'] דגבי מבשל בשבת דאסור לו לעולם הוא דווקא למבשל עצמו. אבל לא בשביל מי שנתבשל בשבילו. דדווקא בביטול איסור הוא דנאסר בשביל האיש שביטל בשבילו. דחיישינן שיאמר לנכרי שיבטל בשבילו. משא"כ בשבת דעל ידי נכרי יאסר בכדי שיעשה. וישראל לא יציית ליה. והשתא איכא נפקותא רבא בטעמ' דשבולי הלקט מפני דנמס המלח ונתערב קודם שנתבשל. דאילו מפני טעמא דרמ"א בס"ס ק"ב] דמפני שנאסר לו לעולם. להכי לא נכלל בסוג דיש לו מתירין היכא דנתן אחר המלח במזיד בשביל בעה"ב דאז לא נאסר לבעה"ב רק בשבת:

י ועוד נראה לפענ"ד דאפי' כשנתן בעה"ב עצמו המלח במזיד היכא דלא נתבטל המלח בתוך התבשיל. כגון כשלא נמלח כלל בערב שבת כמ"ש שם דהוי מילתא דעבידא לטעמא אפ"ה לא נאסר רק בשבת עצמו, דלא אמרינן דנאסר לו לעולם רק במבשל וכיוצא בו ששבח התבשיל שבישל בשבת ניכר בו לעולם. דלולא זאת לא היה ראוי לאכילה. משא"כ הכא דכל השבח שבו הוא מפני תערובת המלח שנתן טעם בתבשיל עד שלא נתבשל המלח. ובמה שנתבשל גם המלח אח"כ אין שבחו ניכר. מסתברא דלא קנסו בזה לאוסרו לעולם. ודי לאוסרו בשבת עצמו כדאיתא להדיא. וממקומו מוכרע דיהבו טעמא לביטולו משום דהוי זו"ז גורם עם המלח של אתמול הרי דבליכא מלח מערב שבת אסור. והסברא מכרעת כן. דהא איכא כאן איסורא דרבנן על המלח שנתבשל בשבת ונתערב בתוך המאכל, אע"ג שהמאכל איננו מתפעל מבישול המלח. מכל מקום תערובתו אוסרו. וכי האי גוונא מצינו ביו"ד [סי' ק' סעיף ב'] דצריך ס' לבטל הגיד אע"ג דאין בגידין בנ"ט. ולהכי הוצרך לטעמי' דלא נכלל בסוג דשיל"מ מפני שנתבטל קודם שנתבשל ואין לומר דבנדון דידן נמי נימא בלא כל הנך טעמי דלעיל. תיפוק ליה כיון דאחר הוא שעשאו תו לא נאסר הבעה"ב על ידו מפני טעמי' דמג"א. שלא נאסר בשבת בשביל שנעשה בשבילו אפי' בשבת גופי'. איברא זה לא ניתן להאמר. דכל דברי המג"א סובבים רק דלא נימא שנאסרו לבעה"ב לעולם. אבל בשבת גופי' פשיטא דנאסרו כולם הבעה"ב וכל איש ישראל. דלא גרע מנכרי שהדליק נר בשביל ישראל דנאסרו כל ישראל ליהנות ממנו בשבת זו:

גם אין לומר דמכל מקום יהיה מותר לבעה"ב על פי דברי תוס' יבמות (פ"ג ע"ב] בד"ה אין. דבכל דבר דצריכין מחשבה בהדי מעשה אמרינן דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. והכא נמי בשבת כיון דמלאכת מחשבת אסרה תורה ובלא מחשבה לא אסרה. שהרי כתבו בעלי התוס' במס' שבת מ"א ע"ב] תוך ד"ה מיחם. דבר שאינו מתכוין דאסור לר' יהודה מן התורה בכל האיסורין אבל לא בשבת (והן הן הדברים המובא במג"א בשם א"ז שני פעמים סי' רנ"ג ס"ק ל"ח, וסי' ט"ש ס"ק ח'. גבי ראובן שהניח מעות על כר של שמעון). דזה אינו דנהי דלא נאסרו במעשיו. אבל מכל מקום דינו בשבת כאילו לא נתבשל דאינו ראוי לאכילה. כי היכי דלא ליהני ממעשה שבת. וגם שם סבירא ליה לר"ן ורא"ה גבי זובח לעכו"ם דנהי דלא נאסרה מכל מקום לא התירה במעשיו. ובמעשה שבת כולי עלמא מודים בזה. הארכתי קצת כדי להתלמד במקום אחר:

פה קרתא קדישא ירושלים תובב"א. הק' משה יהודה ליב

תוכן העניינים

זית רענן חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה