אור ברסלב
זית רענן חלק ב חלק אורח חיים › סימן ג

זית רענן חלק ב· רבי משה יהודה לייב זילברבגר

חלק אורח חיים · סימן ג

סימן ב

בדיני ברכת חינוך ביהכנ"ס

ב"ה אור ליום ד' ז"ך אלול תרכ"ד לפ"ק, פה עיה"ק ירושלים תובב"א

לכבוד ידידיי ואוהביי באהבת נפש ה"ה יד"נ הרב הגדול המופלג צדיק וישר מוהר"י זונדל שליט"א. וחתנו ה"ה יד"נ הרב הגדול החריף והבקי מוהר"ר שמואל שליט"א, יכתבו ויחתמו בספרן של צדיקים ונזכה לראות בעמוד הכהן לאורים ותומים אמן סלה:

א אחרי דרישת שלום כתר"ה. הן בשבוע העבר ליל ו' עש"ק נשאלתי מאת יקרת מעכת"ה לחוות דעתי בנידון בית הכנסת החדש יעמוד עד ביאת הגואל בב"א. כי בספר מחזיק ברכה מביא דעות חלוקות. הרב הגאון מוהר"י אבוהב זצ"ל צוה לש"ץ לברך שהחיינו. ובספר הלכות קטנות פסק שיברך הטוב והמטיב. ונלפענ"ד לברר הדברים היטב. ונראה דאין מקום כלל לברכת הטוב והמטיב בבנין בהכ"נ דברכה זו לא נתקנה רק על הטבה גשמיית ואית לאחרינא שותפות בהדיה. משא"כ בבנין ביהכ"נ דעיקרו נבנה לצורך מצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו וכאשר נבאר. ולפי דעיקרה ביבנה תקנוה על שניתנו לקבורה. וכן בגשמים או בילדה אשתו זכר שכולם הם טובות גשמיות הנראים בעליל. וגם בילדה אשתו זכר. היא הטבה גשמיית כדאיתא בסוף נדרים (דף צ'] בעינא חוטרא לידא וכו'. וכן הוא להדיא בש"ס כתובות פרק אע"פ ס"ד ע"א]. ועי"ש בפי' רש"י דדוקא על בן זכר שאין רשות אחרים עליו ואפילו יש לה כמה בנים מאיש אחר. וכן מבואר בש"מ שם דא"י איזה מהם יוכשר. וכן הוא דעת הרא"ה שם. וכן משמע מטור וש"ע אהע"ז (סי' קנ"ד סעיף ו'] מדלא חילקו בזה. וגם לדעת הריטב"א וברמ"א שם] שחולק על הרא"ה בזה בקל יש לחלק דדוקא להוציאה מבעלה בע"כ הוא דס"ל דבקל דחינן לטענתה משא"כ לענין ברכה שהרי תקנו גם על הטבה מעין הרעה. ואפילו לדעת הבעל המאור דס"ל בפרק ג' דראש השנה דמצות דרבנן ניתנו ליהנות. וז"ל והמודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו בשופר של מצוה ודוקא בשופר של ר"ה דמצותו מן התורה אבל בחצוצרות בתענית לא. חדא דנהי דניתנה ליהנות מ"מ אין זה הטבה רק במודר הנאה הוא דאסור לדעתו ולפי שאסר על עצמו הנאה מחבירו והרי נהנה משא"כ לגבי הטוב והמטיב דמכל מקום הטבה ליכא למה הדבר דומה למי שרואה את חבירו תוך שנה ושמח בראייתו הוא ואחרים אתו דכל אחד מברך שהחיינו ולא הטוב והמטיב. וכדאיתא במגן אברהם סימן רכ"ה ס"ק א'] דמכל מקום ליכא הטבה בפועל:

ב

ב ועוד נראה לפענ"ד דאפילו לדעת בעל המאור דבמצות דרבנן ליהנות ניתנו. לאו כללא קא כייל לן לכל מילין דרבנן אלא דוקא בדרבנן שלא מצאו להם אסמכתא קרובה מן התורה כגון חצוצרות בתענית. וכדאיתא שם במס' תענית (דף י"ד ע"א] ד"ה בשופרות. ועיין ראש השנה [דף כ"ו] בפירוש רש"י ד"ה שמצות. אלמא דסבירא ליה שהוא תקנתא דרבנן לבד. לא כרמב"ם [פרק א' מהלכות תענית הלכה א'] ודבר זה יש ללמוד מדברי תוס' ר"ה (דף י"ב ע"א] בד"ה תנא דרבנן וכו' בסוף הדבור שחילקו כן בין תרומות ומעשרות של ירקות שהקילו בו יותר משאר פירות. הגם שכולהו מדרבנן דמדאורייתא אינו אלא בתירוש ויצהר. מכל מקום גבי שאר פירות מצאו אסמכתא קרובה לדבריהם מה שאין כן גבי ירקות. וההכרח לזה הלא ממקומו מוכרע שהרי המודר הנאה מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה. ומשמע בפשטא דתוקע לו מלכיות זכרונות ושופרות והלא חד מהם הוא מדרבנן כדאיתא שם (דף ל"ד] אלא ודאי כיון דמ"מ אסמכתא קרובה היא רק דאינה מוכרחת כל כך כאידך תרתי לכן יצא מכלל דאורייתא אבל מכל מקום קרובה לדאורייתא. ואין לומר דלקושטא כן הוא דלדעתו אינו תוקע לו אלא שנים. דאם כן היכי שבק לשופרות ולראש השנה דמיירי ביה ונקט לחצוצרות ותענית דלא מיירי מהם. אחר זה עיינתי בר"ן שם. ונראה דהקושיא היא מתקיעות דמיושב. וי"ל בפשטא דהבעל המאור לא מיירי מזה]:

ולכן נראה דאפילו לדעת בעה"מ המודר הנאה מותר להוציאו בתפלה בר"ה הגם דתפלה מדרבנן כיון דנלמד מאסמכתא קרובה כמאמרם ז"ל איזהו עבודה שבלב זו תפלה. והכשר מצוה דינו כמצוה עצמה לגבי מודר הנאה (כמו שיתבאר להלן באות ד']. וכן נראה מפשטא דגמרא דמותר לתקוע לו תקיעה של מצוה. ומשמע דהתוקע מברך גם כן הגם שהברכות אינן אלא מדרבנן. אלא כיון שלמדו ברכות שלפני מצוה מאסמכתא דקרא כדאיתא בתוספתא דברכות [פרק ו'] וזה לשונו ומנין שאפילו על התורה ועל המצות תלמוד לומר אשר נתן לך ולהלן הוא אומר ואתנה לך את לוחות האבן עכ"ל:

ועוד ראיה למאי שכתבנו. מנדרים [דף ל"ו] מקרא מאי טעמא לא ילמדנו וכו' מדרש נמי קמהני ליה. אמר שמואל במקום שנוטלין שכר על המקרא ומאי פסקא הא קמשמע לן. יעויין שם היטב במסקנא דמלתא. דפיסוק טעמים לאו דאורייתא ולהכי שרי ליטול שכר. ומשום הכי אסור במודר הנאה. והשתא כיון דצריך לומר דפיסוק טעמים לאו דאורייתא אם כן לדעת בעה"מ למה ליה לשמואל לדחוקי ולומר דמיירי במקום שנוטלין שכר הלא בלא זה ניחא. דמדרש שהוא מדאורייתא ולא ניתנה ליהנות משום הכי מותר משא"כ מקרא דפיסוק טעמים שהוא מדרבנן וניתנו ליהנות להכי אסור. אלא ודאי דפיסוק טעמים שאני דבעל כרחו צריך לומר דאסמכתא קרובה היא שהרי רב סבירא ליה דהוא מדאורייתא ממש כמו שכתב הר"ן שם בד"ה ור"י. ואם כן גם לשמואל ור"י דסברי שהוא מדרבנן. מכל מקום מיהת מאסמכתא קרובה נלמדת משא"כ גבי חצוצרות ותענית. ואם כן בנדון דידן גבי ביהכנ"ס דעיקרו לתפלה. גם לדעת בעה"מ לאו ליהנות ניתנה. לכן מהלין טעמים נראה דאין מקום כלל לברכת הטוב והמטיב דלא נתקנה אלא על הנאת הגוף. משא"כ ברכת שהחיינו דנתקנה על שתיהם וראיה מתוקע להוציא רבים ידי חובתן דלא מברך הטוה"מ רק שהחיינו לחוד:

איברא ראיה זו מנדרים יש לדחות. דבלא זה קשיא לר' יהודה דאית ליה בר"ה (דף כ"ח ע"א] דאפילו במצות דאורייתא דליהנות ניתנו. איך יפרנס משנה זו (ל"ה] וילמדנו מדרש הלכות ואגדות וצריך לומר דעד כאן לא סבירא ליה לר"י דמחמת הנאה של מצוה אסור במודר הנאה. אלא במידי דעיקרו ממון כגון בשופר של עולה ושלמים. וכיון דליהנות ניתנה הרי נהנה מדבר שעיקרו ממון. אבל בלימודו מדרש הלכות ואגדות. דבעל כרחו מיירי בעל פה או בספרים של המודר אבל בספרים של המדיר פשיטא דאסור כדתנן לקמן דף מ"ח ע"א] ואסורין בדבר של אותו העיר ואיזהו דבר של אותו העיר וכו' והתיבה והספרים. ועיין יור"ד [סימן רכ"א סעיף י"א] ובטורי זהב שם [ס"ק מ"ה] הרי דספרים כיון דמתקלקלים אסורים לכולי עלמא אפילו לדידן דמצות לאו ליהנות ניתנו. אבל גבי שופר דאינו מתקלקל. תליא בפלוגתא אם מצות ליהנות ניתנו דר"י. אוסר כיון דמכל מקום נהנה מדבר שהוא ממונו של האסור ולפי"ז יש לתרץ גם לדעת בעה"מ. דס"ל דמצות דרבנן ליהנות ניתנו ואסור. זהו היכא דנהנה משל חבירו. משא"כ בלימוד לחוד כיון דאסור לקבל שכר הרי מצוי לקבל הנאה זו משאר בני אדם כיון דמצוה הוא ללמד לאחרים בחנם. ודמי לזבינא חריפא לגבי מוכר. ולזבינא דרמי על אפי' לגבי לוקח דמותר במודר הנאה נדרים ל"א]. איברא ראיה נכונה לדברינו הנ"ל מעירובין (ל"א ע"א] דשרי להניח עירובו בבית הקברות. לפי דאין מערבין אלא לדבר מצוה ולאו ליהנות ניתנה ומפורש שם דף פ"ב] דהיינו ללכת אל בית האבל או אל בית המשתה וכן הוא בפירש"י שם ל"א]. והרי מצות אלו מדרבנן הם. וקשיא לדעת רז"ה. אלא ודאי כיון דהנך כולהו בכלל גמילות חסדים הם ונלמדו מאסמכתא קרובה והודעתם את הדרך ילכו בה זה גמילות חסדים. עיין בבא מציעא [דף ל'] דגם בקור חולים הוא בכלל ג"ח שם לא נצרכה אלא לבן גילו:

אחר זה הראה לי תלמיד אחד מתלמידיי המופלגים נ"י שכן כתב הרשב"א בנדרים. ותהלה לאל ית' שכיוונתי לדעתו הגדולה וגם הראה לי שכבר עמדו בקושי' זו על ר' יהודה דס"ל מצות ליהנות ניתנו. בשער המלך פרק א' מהלכות שופר] ובטורי אבן בראש השנה:

ולמאי שכתבתי נסתלקה הקושיא של בעל טורי אבן. שהקשה על תירוץ הנ"ל דאטו מי שיש לו בשמים של היתר ושל איסור היעלה על הדעת שמותר להריח בשל איסור כיון דיכול בשל היתר ולמאי שכתבתי ניחא דגבי מודר הנאה לא נקרא תו שנהנה משל המדיר. וכמו שכתבתי לעיל דדמי לזבינא חריפא לגבי מוכר. וזבינא דרמי על אפי' לגבי הלוקח. עיין נדרים (דף ל"א ע"א]. משא"כ בבשמים דאיסורי הנאה שאיסורו משום השתנות החפץ שהוא של ערלה וכלאי הכרם וכדומה. וכמש"כ הר"ן שם בד"ה שאיני נהנה מישראל דהיכא דאסר על עצמו נכסיהם. אפי' לקח שוה מנה בר' אסור ליהנות. שנדרו כבר חל על נכסיהם. אכן בעל ט"א דרצה לומר מעיקרא סברא זו גם על לולב של עכו"ם דהיכא דאית ליה לולב כשר אפי' הכי מותר גם בשל עכו"ם לר' יהודה. שפיר הקשה מבשמים של עכו"ם. ויש עוד להאריך בזה ואין כאן מקומו:

ג ואין להקשות דהא תנן במתניתין (דף מ"ח] דגם ביהכ"נ מיקרי דבר של בני העיר ואסור במודר הנאה. אע"ג דמצות לאו ליהנות ניתנו. לרוב הפוסקים שלא חילקו בין מצוה דאורייתא לדרבנן ואפי' לדעת רז"ה. למאי שכתבנו לעיל באות א'] גם כן קשיא. ונראה דלא קשה מידי שהרי כשנכסי החולה אסורין על המבקר גזרינן במודר הנאה שמא ישהה בעמידה עיין שם (דף ל"ט ודף מ"ב] גבי שביעית. מכל שכן לגבי ביהכ"נ דדרכו לשהות גם שלא בשעת תפלה פשיטא דאסור במודר הנאה. משא"כ לגבי ברכה דאזלינן בתר עיקרו וכיון דעיקרו לא להנאה פשיטא דלא שייך כלל לברך הטוה"מ דעיקרו לאו להנאת הגוף. הגע בעצמך בבית השותפין וקבע מזוזה דפסקינן דמברך שהחיינו] היעלה על הדעת שיברך הטוה"מ. והרי בכל דבר דאיכא הטבה לאחריני ויכול לברך הטוה"מ אזי דחינן לברכת שהחיינו מקמי'. לדעת רוב הפוסקי'. וכן פסקינן בשו"ע ועיין בט"ז סי' רכ"ב ס"ק א'] דלדעת הטור ורשב"א לחודי' ברכינן לתרווייהו. אלא ודאי בע"כ צ"ל דברכת הטוה"מ לא נתקנה על מצוה והכשר מצוה כלל וכלל. כן נראה לפי ענ"ד ברור ונכון לדינא:

ד ועתה נבאר בברכת שהחיינו הנה כשנשימה עיוננו בסוגיות הש"ס נביטה ונראה דכשהנדון שאינו מבואר דמי לפום רהיטא במשקל ראשון להמבואר. אך יש לחלק ביניהם בסברא הקבוע ע"פ ש"ס ופוסקים לגבי ענינים אחרים. אזי אזדא ליה להלימוד לגמרי ואין בידינו לחדש לאחר סתימת הש"ס ברכה חדשה לגמרי. לכן גם בברכת שהחיינו דנתקנה בין על המצות ובין בהנאות הגוף ואפי' על שבלב לבד כגון ברואה את חבירו החביב לו בתוך שנה. מכל מקום לא מצינו שנתקנה רק על גוף המצוה. כגון בסוכה ולולב ותפילין ופדיון הבן ומילה. אבל לא מצינו כלל שתיקנו על הכשר מצוה. עיין מנחות (מ"ב ע"ב] דקחשיב לסוכה ותפלין. ובציצית פליגי שם ותליא בחובת מנא או בחובת גברא. והרי גם לדידן דחובת גברא מכל מקום הרי גמר להכשרו. ולא גרע מהכשר מצוה דעלמא. אלא ודאי דבהכשר מצוה לא תיקנו ברכה. וגם מדלא קחשיב עיבוד עורות לתפלין וס"ת ומזוזה. וכן בפרק לולב וערבה דף מ"ו] לענין שהחיינו נקט נמי לכולהו במצוה עצמו, וקא שביק לגמרי לכל הכשר מצוה. ועיין שם בתוס' ד"ה העושה ועיין בירושלמי פרק הרואה בנה בית חדש שם בגמ' דחשיב ליה גם ציצית ומזוזה ותפלין דמברך שתים. בשעת עשייתן ובשעת עשיית המצוה. ואפי' הכי לא חשיב מידי דהכשר מצוה. וגם בזה יסכימו כל ישר הולך בעיון הלימוד דכשם שמותר במודר הנאה לתקוע לו תקיעה של מצוה. הוא הדין נמי דאפי' כשצריך להביא השופר ממקום אחר ממקום קרוב שאין נוטלין עליו שכר] דרשאי. כיון שגוף המצוה לאו ליהנות ניתנו. כמו כן הכשרו. וראי' נכונה לזה דגם בהכשר מצוה אמרינן גבי' דלאו ליה"נ. מעירובין הנ"ל דרשאי להניח על ביה"ק דאסור בהנאה. משום דמצוה לאו ליה"נ. והרי בעירוב גופי' ליכא מצוה כלל שהרי אין מערבין לדבר הרשות. אלא שע"י העירוב מכשירו לילך לדבר מצוה הרי להדיא דגם בהכשר מצוה דינו בזה גם כן דלאו ליה"נ. וגם זה מבואר במס' מכות (דף ח'] הגבול שבין הכשר. והוא דדווקא חרישה כיון שאם מצא חרוש אינו חורש. מה שאין כן קצירה שאם מצא קצור קוצר. דינו כמצוה עצמה. ודוחה שבת כהקרבה עצמה. ונראה דגם בבנין ביהכ"נ שעיקרו הוא מפני שהוא מקום לתפלה לא מיקרי אלא הכשר מצוה. הגם דדינו לגבי מודר הנאה כמצוה עצמו. לענין דגם בהכשר מצוה אמרינן דלאו ליה"נ. אבל לענין ברכה כיון דלא מצינו שתיקנו בהכשר מצוה רק בעיקר המצוה עצמו. פשיטא דפטור. והמברך לא יצא מברכה לבטלה, והא דמיבעי' ליה ביומא (דף מ"ח] אם הכשר מצוה כמצוה דמי אין ענינו לכאן כמו שמבואר שם ברש"י ותוס'. דהתם מדלינה פוסלת מחשבה נמי פוסלת. הגם שבספר הזוהר הקדוש מפליג ומזהיר מאד לבנות מתחלה לשם ביהכ"נ. מכל מקום אינו מעכב בדיעבד. כדאיתא במגלה [דף ו'] ונשאר גם הוא וכו' שעתידין שרי יהודה וכו'. ואין לומר דשאני בית המדרש. או משום דקדושתו יתירא ואין צריך הכנה. או משום דקילא קדושתי'. ומשום הכי לא בעי הכנה מתחלתו. נקוט מיהת לחדא בידך. דבהמ"ד לא בעי הכנה. והרי חזינן לרב פפא במגילה (דף כ"ו ע"ב] דביהמ"ד מותר לעשותו ביהכנ"ס. ואי נימא דביהמ"ד הוא דלא בעי הכנה ובית הכנסת בעי הכנה לעכב. היאך אפשר לעשותו ביהכ"נ. הא לא הוי הכנה לכך מתחלתו:

ולבי אומר לי דהא דמביא בספר מחזיק ברכה בשם הגאון החסיד מהר"י אבוהב ז"ל שצוה לש"ץ לברך שהחיינו בק"ק אמשטרדם מפני שנהוג בחוץ לארץ שבונין כמה לשכות דבוקים לביהכ"נ ויש שם מקום לראשי קהל להתאסף שם לפקח לטובת הקהל. וגם לפעמים מקום דירה לש"ץ. ומשום הכי צוה לברך. ושכנגדו שחולק עליו סבירא ליה כיון דעיקרו לביהכ"נ לתפלה. ובזה לא מצינו שתקנוהו וכמש"כ לעיל נגרר הטפל אחר העיקר. וגם אסיפת ראשי הקהל הוא באקראי בעלמא. ודי להם שיברכו בעת שיתאספו לבקר דבר ולא בשעת החינוך. מה שאין כן ביהכ"נ הקדוש דפה שנבנה רק לפי השילוח מאחינו שבגולה ה' יברכם וישיגו ברכות חיים ויפקוד אותם ואותנו בפקודת ישועה ורחמים. בספרן של צדיקים ביום הכסא הבא עלינו לטובה. ויגאלנו גאולת עולם ב"ב אמן סלה:

דברי ידידכם ואוהבכם אהבת נפש. הק' משה יהודה ליב

ותהלה לאל ית' נתקיים כך להלכה למעשה. ונתחנך הביהכ"נ ביום ה' כ"ח אלול תרכ"ד בשירים ובכנורות. וכה נזכה לשמוח בבנין בית אלהינו במהרה בימינו אמן:

תוכן העניינים

זית רענן חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה