אור ברסלב
זית רענן חלק ב חלק אורח חיים › סימן ב

זית רענן חלק ב· רבי משה יהודה לייב זילברבגר

חלק אורח חיים · סימן ב

סימן א

בדיני ביהכ"נ

בנידון בית הכנסת של חומה שכבר בנו אותה עד הגג ועמדה זה כמה שנים, ואין יכולין לגמרה מחמת רוב הוצאות שיעלה עוד ע"ז, אם רשאים למוכרה

תשובה

א בקדושת ביהכ"נ היכא שכבר התפללו בתוכה אפי' באקראי יש בו משום שני דברים, אחד, משום שינוי מצוה ואכחושי מצוה, והשנית, משום קדושה דאית בה, דחכמים עשאוה כדברים שגופן קדוש, ומשום האי טעמא אי אפשר להפקיע קדושתן רק ע"י חלול על דבר אחר, אפילו ע"י ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר, אבל אחרי שנתחלל, אזי בז' טובי העיר במעמד אה"ע רשאין לשנותן לצרכי הקהל אפי' על דבר רשות, ואנשי העיר לחודייהו או זטו"ה לחודא, אינם רשאים לחלל רק על קדושה חמורה, נשמע מזה היכא דלא התפללו בתוכה דלית בה משום קדושה, כמבואר בהג"א ריש פ' בני העיר הגה"ה ד' ובא"ח [סי' קנ"ג סעיף ח'] אזי כל מה דהותרה לז' טו"ה במעא"ה בביהכ"נ שנתקדשה כבר, ע"י חילול על דבר אחר, הותרה להם היכא דלא נתקדשה אפי' בלא חילול כלל, דמידי טעמא דמצרכינן חילול רק להפקיע קדושתן והיכא דלא נתקדשה עדיין, דאית ביה רק משום שינוי דעת המתנדבין ושינוי מצוה ואכחושי מצוה, ולענין זה לא מהני החילול מידי, דסוף סוף נשתנה המצוה ודעת המתנדבין:

ואין לומר כיון שכבר התפללו בתוכה, כבר יצאו ידי חובת המתנדבין, ומשום האי טעמא מהני חילול, והיכא שלא זכו בו גם בדרך חילול לא מהני, דזה אינו, שהרי אפי' לא התפללו בתוכה אלא אורחים לפי שעה, גם כן נכלל בדינים הנ"ל כמ"ש סעיף ח'] שם ומשמע להדיא דלא יצא מן הכלל לכל פרטי דינים המבוארים לעיל סעיף זיי"ן] דזיי"ן טו"ה במעא"ה יכולים למכור אפי' למשתי ביה שיכרא, ומש"ה מותרים ז' טו"ה במעא"ה לשנותן אפי' לדבר הרשות ולצרכי הקהל, ומה שיקשה על זה לכאורה מאיזה מקומות, יתבאר להלן על נכון:

ב איברא כל זה היכא דנבנה ממעות יחידים שהתנדבו, אבל היכא שנתנו והתנדבו דבר מסויים, שאחד מהם התנדב הקרקע, והשאר בנו כל אחד מהם דבר מסויים, זה בנה כותל מזרחי משלו וכן השאר התלקטו ובנו כל א' מהם כפי יכולתם, אזי כל כמה דלא נשתקע שם הבעלים, גם ז' טו"ה במעא"ה אינם יכולים למכור לדבר הרשות. ואפי' אחד מהם יכול לעכב, וכן כשיש לאחד מאנשי העיר דבר מסויים בבנין זה, נמי דינא הכי שהוא יכול לעכב, אפי' נגד ז' טו"ה במעא"ה, ומקור דין זה נובע מערכין [דף ו' ע"ב] ובי"ד (סי' רנ"ט ס"ג] ובא"ח [סי' קנ"ג סעיף י"ד] ומקורו ממרדכי פ' בני העיר, ולהלן יתבארו בכל פרטותיהן:

ג איברא לדבר מצוה יכולין שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר לשנותו אפי' בדבר מסויים ולא נשתקע שם הבעלים, כמו דאיתא שם גבי נר ומנורה, אפי' היכא שהבעלים מעכבין, ולכאורה יש לספק אם דוקא למצוה רבה הוא דיכולין לשנותו גבי דבר מסויים ולא נשתקע, אבל לפחותה ממנו גם זטו"ה במעא"ה אינם יכולים לשנותם היכא דבעלים מעכבים, וטעמא דמילתא דכל היכא דבעינן דבר מצוה דוקא, אזי מכללו נשמע דבעינן דוקא עילוי יתירא כדמשמע ר"פ בני העיר, דבאחת משנים יתלכדו, דגבי בני העיר לבד, או זטו"ה לבד בעינן עילוי יתירה, וזטו"ה במעא"ה יחד גם לדבר הרשות נמי, אכן שיתמצעו הדברים גם במצוה פחותה ממנו לא נשמע, אולם גבי נר ומנורה מבואר במהרי"ק (שורש קכ"ח] וכן הש"ך בסי' רנ"ט ס"ק י"א] מסכים עמו. וכתב שם שאין שום פוסק יכול לחלוק ע"ז דאפי' למצוה הפחותה ממנה יכולין לשנותו, מדמפלגינן התם בגמרא בין דבר רשות לדבר מצוה, ש"מ אפי' לפחותה:

אולם מסתברא דגבי ביהכ"נ גופא באופן שכתבנו בעינן דוקא עילוי יתירא, כיון דעדיין תוכל שתעמוד בקדושתה, ואפי' היכא דעדיין לא נתקדשה, כגון בעובדא דמרדכי שנדר קרקעו לביהכ"נ, כיון דעדיין אפשר שתחול עליה קדושתה, דגז' עבידא דבטלא כדאי' בריש כתובות, והכא נמי אפשר שיתרצו הכות' כמו שמרמז שם המרדכי ע"ז ברמיזותיו, אבל גבי נר ומנורה שאני, כיון דאיירי התם בדספקי בביה"כ להאיר להמתפללים זולת המנורה ההיא, כמו דאיתא במהרי"ק ובש"ך ובנ"י ריש ב"ב [דף ח'] בשם ר"י ועיי"ש, וכיון דלא נתקדשה מעולם, וגם אי אפשר שתתקדש עוד, שהרי כל עיקר קדושת המנורה הוא מפני שמאירה למתפללים, וכיון שכבר ישנו שם כדי הספוק שוב א"א שתתקדש עוד, ומשום הכי כל מצוה כל דהו מיקרי לגביה עילוי יתירא, שהרי למה שנדרה היא כשרגא בטיהרא וכן נראה ברור. ובזה יתישבו כמה קושיות כמו שנבאר אפס מנהו להלן:

ונמצא לפי"ז גבי מנורה גופא בעינן אחת משניהם, היכא דלא ספקי בביהכ"נ מנורות די ספוקם. אזי גם זטו"ה במאה"ע אינם רשאים לשנותו רק לעילוי, והיכא דספקי גם בפחותה סגי, ותרווייהו מחד טעמא. דהיכא דספקי, גם הפחותה בשם עילוי יכונה, כיון דלא נצרכה כלל לצורך מה שנדר, ונצרכה טפי לדבר אחר ואין לך עילוי גדולה מזו, ומשום הכי הוא דקשי' ליה לש"ך בסי' רנ"ט ס"ק י'] על המרדכי דמתיר לשנות המנורה כשלא הדליקו בה עדיין אפי' היכא דלא נשתקע שם הבעלים גם לדבר הרשות דכיון דגבי מנורה איירי בדספקי בלעדו. מה לי הדליקה או לא הדליקה. שגם בהדליקה לא נתקדשה עדיין. ובלתי אפשרי שתתקדש עוד, ואפ"ה אסור היכא דלא נשתקע שה"ב לדבר הרשות, אבל המרדכי לטעמי' אזיל דס"ל דגבי מנורה איירי התם בדלא ספקי ולצורך עילוי, כמו דאיתא להדי' במרדכי ר"פ בני העיר גבי אורח שהתנדב קרקעו לצורך ביהכ"נ. דמחלק שם דגבי מנורה שאני מפני שנתקדשה כבר. אבל מכל מקום הדין עם המהרי"ק דבעיקר הדין לא יחלוק שום פוסק דהיכא דספקי רשאין לשנותן אפילו לפחותה דתרווייהו בחדא מחתא מחתינן להו וכמ"ש:

איברא עדיין קשה על המרדכי. דאיך אפשר לאוקמי ההיא דמנורה בדלא ספקי ובעילוי יתירא כקושי' מהרי"ק מדמפלגינן בין דבר רשות לדבר מצוה. ועשה מזה הכרעה מוכרחת לבלתי ישונה אליבא דכ"ע. גם בלא זה קשי' על המרדכי בפ' בה"ע דמאי קשי' לי' התם מערכין. דמנא ליה דהתם באורח מיירי. ופשטא דמילתא משמע שאחד מבני העיר הקדישו. ומנא ליה להקשות ולשנויי ונראה, דהנה התם בערכין מחלקינן בברייתא בין דבר רשות לדב"מ, ובזה קמה ונצבה הוכחת מהרי"ק, דאפי' ללפחותה ממנו איירי, והיינו בדספקי. וקושי' המרדכי אזלא למאי דאיתא התם אמר ר"א אמר ר"י א"י שהתנדב מנורה לביהכ"נ עד שלא נשתקע שב"ע אסור לשנותו משנשתקע שב"ע מותר לשנותו. למאי, אילימא לדבר רשות מאי איריא א"י אפי' ישראל נמי, ומאי קושי' דהא ישראל דומיא דא"י שאינו מאנשי עדתם שרינן אפי' לדבר רשות. משום דהתנדב רק על דעת אנשי העיר. ומזה הוא דקשיא ליה למרדכי, למאי שפסק לעיל דגבי איש אחר שאינו מאנשי העיר דמותר לשנות אפי' לד"ר, כמ"ש המ"א [בס"ק ל"ה] וע"ז מתרץ דמימרא דר"י מדמפליג בין נשתקע ללא נשתקע. שמע מינה אפי' היכא דלא ספקי, והשתמשו במנורה זו לצורך. אפ"ה שרי בנשתקע ואסור בלא נשתקע וע"ז הוא דמקשה שפיר דבכהאי גוונא אפי' בישראל דומיא דא"י. שאינו מבני העיר ג"כ אסור לשנות לדבר רשות מפני שכבר נתקדשה המנורה, ועיין כי נכון הוא:

גם יתיישב ברווחא קושי' מ"א [ס"ק כ"ז] שהקשה וז"ל. וצ"ע מאי שנא ממנורה דכתב בי"ד [סי' רנ"ט ס"ג] דשרי לשנותו לד"ר, דהתם איירי בדספקי, וכמ"ש המהרי"ק והש"ך. ונמצא דלא נתקדשה מעולם. ומה שהקשה על תשובת הרא"ש [כלל ה'], ותירוצו דחוק למאד, דאיך אפשר לומר דאיירי כשבנו ביהמ"ד אחר, כיון שמזה לא איירי השואל. ונראה דבתשו' ס"ל כדעת הרמב"ן דאגורי ומשכוני אסור זה בבני העיר או בז' טו"ה לחוד. וכן במתנה דפליגי נמי בכה"ג. אבל שבעה טובי העיר במא"ה יכולין אפי' להשכיר. כמ"ש בחידושי רשב"א במס' מגלה בשמו. דדמי לתשמישי מצוה ולאחר זמן מצותן, עיין מש"כ בזה [אות ז' א"ק ג'].

ד בגבו לעניים במידי דאינו דבר קבוע דאסור לשנות אפי' לדבר מצוה רבה אם לא עפ"י זטו"ה במא"ה. כמ"ש הפוסקים. האשר"י ריש ב"ב [דף ח'] ומהרי"ו ומהרי"ק, מקורו מפ"ב דשקלים ומירושלמי שם, והקשה המורי"ק בשורש ה' וקכ"ח] ממנורה. ומתרץ דאיירי בדספקי בביהכ"נ זולת המנורה הזאת. ומאי קשיא לי' כיון שגם במנורה איירי זטו"ה במא"ה, כמו דאיתא להדי' באשר"י ריש פ"ק דב"ב [דף ח'] שמביא התם להדיא בדברי ר"י מיגאש וז"ל, וההיא דישראל שהתנדב מנורה וכו' שאני התם דכל המתנדב לצורך ביהכ"נ על דעת הצבור הוא מתנדב. דבהכ"נ עצמו יכולין למכרו ואפי' למישתא בי' שכרא וע"ש. וזה לא שרינן אלא בזטו"ה במא"ה. שמע מינה דגם גבי מנורה איירי נמי הכי. ונראה, דמ"מ קשי' ליה בתרתי. חדא דגבי מנורה שרינן אפי' לדבר רשות היכא דנשתקע. וגבי מידי דלאו קבוע לא שרינן בירושלמי עפ"י זטו"ה במא"ה רק לדבר מצוה דוקא. כמ"ש הש"ך [בסי' רנ"ו ס"ק ז'] ועוד דאפי' בלא נשתקע שרינן מיהת לדמ"צ אפי' בפחותה הימנה, אפי' בלא זטו"ה, במא"ה לחוד, כמו שהוכיח האשר"י לעיל מההוא טייעא דאנדיב שרגא ושנייא חזנא. ומשו"ה הוצרך לומר דמנורה איירי ג"כ במידי דקביעי כגון בדספקי. כמ"ש בסי' קכ"ח, ובסי' ה' מתרץ באופן אחר. ודבריו סותרין אהדדי לדינא למעיי"ש, ועפ"י דברינו הנ"ל מתורץ על נכון. וכמו שנתבאר להלן [באות ז' א"ק ג']:

ה לענין ביה"כ של כרכים, מבואר הדבר בתשו' פנ"י סי' ז'] דלא מיקרי של כרכים. אלא היכא שיושבין שם בקביעות אורחים כמעט חצי שנה או יותר. ושרוב פעמים נמצאים בה עשרה בטלנין מעלמא. וז"ל שם לא נמצא הרבה קהילות במדינה שיהא דין זה שייך, כי אם בקהלה שיש שם הרבה ירידים בשנה ואורחים חונים שמה כמעט חצי שנה או יותר, דאז הוקדשו לדעתם כיון שצורך להם ליכנס בבהכ"נ וכו' עכ"ל. וכן מבואר במשאת בנימין סי' ל"ג (מובא ג"כ במ"א סי' קנ"ג ס"ק י"ז) ועליהם יש לסמוך ובפרט שהוא רק מעלה מדרבנן כמ"ש הפ"י שם. ופסק כן לדינא בבהכ"נ בק"ק הוראדנא:

ועוד נלפענ"ד דאפי' לטעם הראשון משום דנתנו לזה מעלמא. זהו כשהיו רבים שם מעלמא והתנדבו לזה, ולהכי לא מהני זטו"ה במא"ה. לפי שהם אינם נכנסים בעול האנשי העיר שיתבטלו דעתם נגדם. רק על דעתם התנדבו, אבל כל כמה שלא היו רבים ביחד רק איזהו מיחידים דעלמא מדי עברם בעיר הזאת התנדבו בתוך המתנדבים בבני העיר. אפי' היה כן כו"כ פעמים, אזי אמרינן להיפך שרק על דעת בני העיר התנדבו. ודי גם באנשי העיר לבד ולא בעי זטו"ה במעא"ה יחד. וראיה ברורה לזה, דאל"כ קשי' מדברי מרדכי הנ"ל ופסקינן כן בשו"ע (סי' קנ"ג סעיף י"ד] שבאם התנדב קרקע לביהכ"נ ואיננו דר באותו העיר. אזי יכולים בני העיר לבדם לשנותו אף לדבר הרשות. ואם הוא מבני העיר אין יכול לשנותן רק לדבר עילוי וע"י זטו"ה במא"ה דוקא, ואיך יהיו הסברות הפוכות לגמרי מהיפך להיפך. שהרי בבית הכנסת של כרכים אמרי' להיפך, דשמא יש אחד בקצה הארץ שאיננו מסכים לדעת אנשי העיר וטוביהם. אלא משום דהתם מפני שרבים מעלמא היו יחד ושפה אחת לכולם כשהתנדבו. לכן אמרינן דמסתמא לא ביטלו דעתם נגד דעת אנשי העיר וזטו"ה. ומשו"ה אפי' שהסכימו עתה רוב מן האורחים שרגילים לבוא שמה. עדיין חיישינן לאחד מהם שהלך לעלמא. אבל כשהתנדבו כל אחד ואחד בפ"ע. אזי אמרינן להיפך דמסתמא ביטל דעתו לגמרי והתנדב רק ע"ד בני העיר לחוד. וכן משמע להדיא מלשון רבותינו. וז"ל הר"ן שם, יש מפרשים דהיינו טעמא משום כיון דמעלמא קאתו לה רבים הוציאו בבנינה. ושמא יש אחד בסוף העולם שהוציא בה וחלקו מעכב עכ"ל דלמה התחיל ברבים וסיים מפני יחיד. וגם שהוא שפת יתר לגמרי. כיון דסוף סוף חיישי' ליחיד. הו"ל למינקט בקצרה דחיישי' שמא יש א' בסוף העולם שהוציא בה. ולמאי שכתבתי זהו כוונתו דדוקא היכא שהיו רבים ביחד ובעצה אחת הסכימו להתנדב נדבותם, אזי הוא דאמרינן שגם כל אחד ואחד מהם לא התנדב ע"ד זט"ה ואנשי העיר. (ואין לתרץ ולישב קושי' הנ"ל, דבהתנדב קרקע שאני לפי שעדיין לא נשתמש בה לדבר שבקדושה, אבל בביהכ"נ של כרכים שכבר התפללו בתוכה דמי למנורה דאפי' כשהוא מעיר אחרת אין יכולין לשנותו כמו שמתרץ המרדכי שם, וכמש"כ לעיל באות ג'], דזה אינו, דמידי טעמא היכא שכבר נשתמש בה ונתקדשה הוא רק מפני מילתא דאיסורא. דאין להורידו מקדושתו ובבהכ"נ של כרכי' אמרינן דאפי' לעילוי יתירא והקדושה חלה על הדמים. ואפ"ה אסור למוכרו מפני דעת הנודר, ועיין):

ו וכדי לברר הענין בשלימות נבאר עוד פרט זה. באם הנודר הוא מבני העיר או שאיננו מבני העיר. החילוק ביניהם בתרי גווני. חדא, לא מיבעי בדבר שאינו מסויים. דאזי כשאיננו מבני העיר ועודנו לא נשתמש לדבר שבקדושה. דאז יכולין בני העיר לחוד לשנותו אפי' לדבר הרשות. משום שעל דעת בה"ע לבדם נדר וביטל דעתו נגדם. וכשם דמהני זטו"ה במאה"ע נגד אחד מבני העיר. ה"נ מהני בחד מנהו (או בזטו"ה או בבני העיר), כשאיננו מבני העיר. אבל באחד מאנשי העיר יכולין לשנותם שניהן יחד זטו"ה במא"ה אפי' לדבר הרשות ואפי' בלא חילול כלל, כיון דעודנה לא נתקדשה, ואפי' לדעת הרמב"ן דהטעם משום אכחושי מצוה וביזוי מצוה. מ"מ צ"ל דכל זמן שלא נשתמש לדבר מצוה, לא מצרכינן לידי חלול כלל. וכמש"כ לעיל [באות א']. וכן מבואר בש"ס ריש פרק בני העיר (דף כ"ו] והני מילי בעתיקי אבל בחדתי לית לן בה וכשנדרו דבר מסוים ועדיין לא נתקדשה ולא נשתקע שם הבעלים אזי כשאיננו מבה"ע יכולין ג"כ לשנותן אפי' לדבר רשות בחד מנהו וכשהוא מבה"ע אזי אפי' שניהם יחד אין יכולין לשנותן אפי' למצוה הפחותה ממנו. רק בעילוי יתירא וע"י שניהם יחד זטו"ה ובמא"ה ותו אפי' כשמוחה בפירוש לא מהני. וכמש"כ לעיל (באות ב') ובנשתקע שם הבעלים. או בדבר שאינו מסוים. אזי כשאיננו מבני העיר יכולין בני העיר או זטו"ה לחוד לשנותן אפי' לדבר רשות. שהרי באיש אחר שאיננו מבה"ע לית לן לאפלוגי בין נשתקע ללא נשתקע. כמבואר במרדכי גבי נדר קרקע לביהכ"נ. ובאחד מבה"ע שנדר. אזי בחד מנהו באנשי העיר לחוד או זטו"ה לחוד בעינן שינוי לעילוי יתירא. אפי' שלא כדרך חלול כיון דעדיין לא נתקדשה. ודין זה מקורו ביו"ד [סי' רנ"ט ס"ב] אבל זטו"ה במא"ה יכולין לשנותן אפי' לדבר רשות ואפי' שלא בדרך חילול והפקעה. ומהני בכל הנך דינים. דכללא הוא דכל זמן שלא נתקדש ונשתמש בו למצוה אינן צריכין להפקעה וחילול והיכא שכבר נשתמשו ונתקדשו. אזי בדבר שאינו מסויים או אפי' קר במסוים ונשתקעו שהב"ע. אזי באיש אחר יכולין זטו"ה לחוד או אה"ע לחוד לשנותן אפי' לדבר רשות. ובדרך חילול והפקעה דוקא, דאע"ג שביטל דעתו נגדם, מכל מקום במה תיפקע קדושתן. וגם לגבי איש אחר אפי' בדבר מסויים ולא נשתקע שהב"ע נמי דינא הכי. וכן משמע להדיא מדברי המרדכי בנדר קרקעו. דמתרץ התם על קושיתו מב"ב דהתם בזטו"ה במא"ה. ש"מ דהכא איירי בחד מנהו. וגם כשעדיין לא בנו בוודאי לא נשתקע שהב"ע. והיכא שכבר נתקדשה, מקורו מתירוצו שם דמתרץ על האי דמנורה דערכין. ולפי מ"ש לעיל באות ג']. ובאחד מבה"ע אזי בחד מהנך, דהיינו דבר שאינו מסויים או מסויים ונשתקע. אין יכול לשנותן ע"י חד מהם אלא דווקא ע"י שניהם דהיינו זטו"ה ובמא"ה ואז יכולין לשנותן אפי' לדבר רשות. ובחד מהם א"י לשנותן אלא לעילוי יתירא. ובשניהם בעינן דרך חילול והפקעה דווקא. וזהו ששנינו להדיא בפרק בני העיר ובדבר מסויים אזי אפילו לעילוי ובדרך חילול יכולין הבעלים לעכב ולמחות. רק שניהם יחד זטו"ה במא"ה יכולין למכרן בדרך חילול ולעילוי דווקא. אבל לצורך עילוי בלא חילול אסור. כגון להלוותן או למשכנן:

ז ועתה נביא הנה פרטי הדברים ונבאר מקור הדברים בדרך קצרה:

אן מה שכתבתי לעיל [באות א'] נראה דזהו אליבא דכ"ע דלקושטא פסקינן דהזמנה לאו מלתא. ואפי' לדעת הש"ך ביו"ד (סי' רנ"ט ס"ק ד'] דגביית המעות הוי מעשה. והמ"א סי' קנ"ג ס"ק ה'] ובט"ז שם ס"ק ב'] מחולקים עליו. ונראה דלקושטא לא פליגי רק דאסברו הדבר בסברות שונות קצת ולכ"ע לא נתקדש המעות שנגבה. אע"ג שעשה מעשה רבה. וכן כשגבו לצורך המת אין עליו שום נדנוד איסור מתורת איסורי הנאה. שהרי האורג בגד למת כבר טרח במעשה יתירא. רק לענין איסור הורדה ממצוה זו שנגבה לצורכו. אסברי' ליה הש"ך דדמי כאילו הגיע כבר לתכליתו. שלצורך מצוה שגבו כבר הגיע לתכליתו. שהרי עתה כבר סיפקו די הצורך למצוה זו. ומשו"ה הוא דאסור לשנותן לפחותה הימנה. והמ"א והט"ז אסברו משום כחושי מצוה וביזוי מצוה. אבל כ"ע מודים דכל זמן שלא התפללו בתוכו ולא התחילו במצוה שנגבה בעדו. דעדיין לא נתקדשה. ואינן צריכין לתורת חילול והפקעה. ומשו"ה גם בני העיר לחוד יכולין למשכנן לצורך עילוי וזטו"ה במאה"ע יכולין לשנותן לדבר רשות אפי' בלא מכירה כלל:

ובזה יתיישבו דברי תשובת הרא"ש דסתרי אהדדי לפום רהיטא. והש"ך הביאן יחדיו שם. גם יתיישב לן קושי' הש"ך שם על מש"כ הרא"ש ומשום הזמנה אין לאסור. דאפי' למ"ד הזמנה מילתא הוא הני מילי וכו' אבל האי כטווי לארוג דמי. וז"ל שם, וצ"ע דאפי' למ"ד הזמנה מילתא היא. מ"מ הא מקדושה קלה לחמורה שרי ולדברינו ניחא והכי פירושו דאם נימא דהזמנה מעליותא היא והוה כאילו כבר חייל הקדושה על הדמים איך אפשר להחליפן לת"ת בלא חילול כלל. במה תיפוק קדושתן שהרי נגבה לבהכ"נ שעתידה שתתקדש תמורת הדמים. ועתה ניתנם למלמדים או לתלמידים לצורך חולין ממש וע"ז משני דהכא אליבא דכ"ע עודנו לא ירדה לתורת קדושה כלל:

ודע דעיקר דין זה שם (סי' רנ"ט ס"ב] איירי דווקא בבני עיר לחוד או בזטו"ה לחוד. אבל שניהם יחד יכולין לשנותן אפי' שלא ע"י חילול ואפי' לדבר רשות לצורכי הקהל וכמש"כ בטעם הדבר ואעפ"י שקיצר בשו"ע אכן מקורו מתשובת הרא"ש כלל י"ג סי' י"ד] ושם מוכח דאיירי בבה"ע לחוד. וז"ל, על אודות הצדקות שמתנדבין לצורך ביהכ"נ או לצורך בני עיר יכולין בני העיר לשנותן לצורך ת"ת שהוא עילוי קדושה חמורה כדאיתא במגלה בני העיר שמכרו רחובה וכו' אבל מכרו תורה לא יקחו ספרים וכו' וע"ש. הרי להדיא דאיירי בבה"ע לחוד. שהרי גם התם שרי בשניהם יחד. ואפי' לדבר רשות שרי. מה אמרת דשאני התם שהיה בדרך חילול ונפקע הקדושה דאם כן גם לעילוי אמאי שרינן הכא. שהרי התם לא שרינן אפילו לצורך עילוי רק בדרך מכירה וחילול. אבל לאוזפי ולמשכוני אסור והכא מוציאין המעות לגמרי לחולין. רק שהוא לצורך עילוי. סוף סוף במה תיפקע קדושתן. אלא ע"כ צ"ל שעדיין לא חיילה שום קדושה על המעות. וכן על ביהכ"נ גופא כ"ז שלא התפללו בתוכה אם כן ממילא נשמע כשם דהתם שרינן בזטו"ה במא"ה בדרך מכירה וחילול אפי' לדבר רשות. ה"ה נמי דשרי הכא לד"ר אפי' בלא מכירה וחילול. ואפי' לדעת רמב"ן מובא בר"ן ריש פרק בני העיר דס"ל דבהכ"נ הוה כתשמישי מצוה. ועיקר הדבר משום ביזוי מצוה ואכחושי מצוה, וביזוי מצוה איתא גם בדמים שנגבה לחוד כמ"ש המ"א וט"ז מ"מ גם לדעתו בע"כ צ"ל דדווקא היכא שכבר התפללו בתוכה. דמ"מ אית בה משום קדושת כבוד כמ"ש שם להדיא. משא"כ כשעדיין לא נתקדשה ולא התחיל בעשיית המצוה. דהרי להדיא מבואר שם גבי ליבני דבחדתא לית לן בה:

ב מה שכתבתי [באות ב'] לחלק בין דבר מסויים לגבו מעות ובנו ביהכ"נ מנדבותם, מקורו הוא מערכין ממנורה, ובלא נשתקע שם הבעלים, והוא טעמו דהמרדכי שם פ' בני העיר כשהתנדב קרקע לביהכ"נ משום דהוה דבר מסויים, ולא נשתקע שהב"ע, ומשו"ה אין יכולין בני העיר לבד לשנותן אפי' לצורך עילוי רק בהדי זטו"ה ולעילוי דווקא. ובזה נשתנה דבר מסויים מדבר שאמ"ס, דבדבר שאמ"ס יכולין בה"ע לחוד לשנותן לצורך עילוי, וזטו"ה במאה"ע אפי' לדבר רשות ואפי' למשתי ביה שכרא. ובדבר מסויים בעינן דווקא זטו"ה במא"ה ולצורך עילוי, כדמשמע פשטא דשו"ע [בסי' קנ"ג סעיף י"ד]. ואפי' לדעת מ"א [בס"ק ל"ה] זהו כשאיננו מאנשי העיר. אבל באחד מאנשי העיר בעינן דווקא זטו"ה במא"ה ולעילוי יתירא. ובזה יתיישב קושית המ"א שם [ס"ק ל"ו] וז"ל וצ"ע דמביהכ"נ לביהמ"ד כמ"ש ביו"ד [סי' רנ"ט ס"ב] דאפי' הבעלים מעכבין שרי. דהתם שהתנדבו מעות איירי לצורך ביהכ"נ והכא איירי בדבר מסויים:

ג] מש"כ לחלק במנורה דאיכא תרי גווני היכא דספקי רשאין לשנותן אפי' בני העיר לחוד ואפי' הגבאי לבדו. אפי' למצוה הפחותה ממנו כמש"כ לעיל [באות ד'] בשם הרא"ש. והיכא דלא ספקי וכבר נתקדשה. אזי בעינן עילוי יתירא וזטו"ה במא"ה מפני שהוא דבר מסויים ולא נשתקע שהב"ע. טעמא וחילא דידי משום דדמי לדינא דמרדכי הנ"ל מובא לפסק הלכה באו"ח שם סעיף י"ד] ואסבריה למילתא משני מימרות דר' יוחנן בערכין [דף ו'] דמעיקרא דמחלק בין דבר רשות לדבר מצוה, דשמע מינה דאיירי אפי' במצוה כל דהו, משום דהתם איירי בדספקי וכמ"ש מהרי"ק, והסברתי הדבר מפני דמעולם לא נתקדשה וכל דבר מצוה הוה לגבי מה שנדר לעילוי יתירא, ומימרא שניה דר"י דמחלק בין נשתקע ללא נשתקע, ובין ישראל לנכרי, ושקלינן וטרינן התם דבע"כ איירי לדבר מצוה דבדבר רשות אפי' ישראל נמי לא, ומשום דמשמע דאפי' ישראל דומיא דנכרי נמי אסור, ואמאי, הא כשהנודר איננו מאנשי העיר לא מחלקינן בין נשתקע ללא נשתקע, ואפי' בני העיר לחוד יכולין לשנותן אפי' לדבר רשות, אלא ודאי דמימרא שניה דמחלק בין נשתקע ללנ"ש מיירי בשכבר נשתמשו במנורה ונתקדשה כבר, דהיינו בדלא ספקי, ונתקדשה ע"י שהאירה למתפללין. כמ"ש הש"ך שם דדמי לביהכ"נ, ומשו"ה אפי' כשאיננו מבה"ע, מ"מ אסור לשנותן ע"י בה"ע לבד רק לצורך עילוי, או אפי' לדבר רשות ובדרך מכירה וחילול דוקא, דאל"כ במאי תיפקע קדושתן, והתם משמע דשרי לשנות המנורה עצמו, ומשו"ה קשיא ליה דאי בדבר רשות אפי' ישראל נמי לא:

ובזה מרווח לן לישב דברי תוס' שם בד"ה אילימא לדבר רשות וכו' יעויי"ש, וצווחו ע"ז שהוא נגד כל הפוסקים דבנשתקע שרינן אפי' לדבר רשות, כמבואר ברמב"ם ושאר פוסקים, וכדאי' בסעיף ג' אמנם זה אינו. דהתם איירי בדספקו ולא נתקדשה מעולם. ותוס' קאי על מימרא שניה דר"י. דבע"כ איירי בדלא ספקי ונתקדשה. דאזי אפי' זטו"ה במא"ה אין יכולין לשנותן בין לדבר רשות ובין לדמ"צ. רק דרך מכירה וחילול דוקא. והתם משמע דקאי על המנורה עצמה. ובזה יתישב היטב דברי מהרי"ק שסותרין אהדדי להדיא. דבשורש ה' מסיק שם דמותר לשנות מעות א"י לצורך ביהכ"נ בירושלים משום דהיא מצוה רבה. ועיין בתשו' סי' קכ"ח שמוכיח זה מירושלמי דביהכ"נ הוה מצוה יתירא מלחלק לעניים. ואע"ג דלא קביעי ויפסידו העניים. והוכיח זה ממנורה דיכולים לשנות לדבר מצוה אפי' בלא נשתקע. ולדבר רשות בנשתקע. והלא פשיטא שאין חוזרין ונפרעין מנורה אחרת. דא"כ אפוכי מטרתי ל"ל. ועוד דס"ס בין וכו' אלא הטעם משום שהוא טרחא יתירה לגזברים יעיי"ש ובסי' קכ"ח פשיטא ליה דאיירי בדספקי. ואם כן נסתר דינו ועיקר הוכחתו בשורש ה'. ולדברינו ניחא היטב. דבשורש ה' הוכיח כן ממימרא שניה דר"י. והתם בסי' קכ"ח קאי על מימרא ראשונה דר"י. ולפי"ז צ"ל דדינא דסעיף ג' ביו"ד שם גבי מנורה לצדדין קתני דלדבר רשות דשרי בנשתקע הוא דוקא ע"י זטו"ה במעא"ה ולדבר מצוה אפי' אנשי העיר לחוד ואפי' הגזבר לחוד יכול לשנותן. כמ"ש הרא"ש ב"ב הובא לעיל. וצ"ל דסמך א"ע בכל פרטותיהן למה שמבואר באו"ח. וכן מימרא שניה דר"י. שלא הובא כלל בש"ע שם. מפני שזה עצמו הוא מבואר בא"ח [סי' קנ"ג סעיף י"ד]. ואע"ג דבנתקדשה כבר אפי' כשאיננו מבני העיר אסור לשנותן משום דאין מורידין. זה מובן ממילא מכללות הדינים שם:

ד] מש"כ דבמידי דלא קביעי אסורין לשנות לדבר רשות כמבואר בפוסקים. ואם כן בביהכ"נ נמי היכא דמעולם לא היה להם אלא ביהכ"נ לחוד או ביהמ"ד לחוד ומספיק להו בחדא. הוי כמילתא דקביעי. ועיין במ"א [ס"ק י"ו] דדוקא כשבנו אחרת מחדש דאל"כ אפי' בכפרים אסור. ומשיג בזה על המ"ב. ועיין בס' קהלת יעקב שמשיג עליו בזה. ואין להוכיח כלל מסתירת ביהכ"נ. דהתם משום הורדת קדושה אסורה. דאין לסתור דבר בבהכ"נ שנתקדשה. משא"כ הכא כיון שמכרו וחיילא הקדושה על הדמים ולצורך עילוי באנשי העיר. או בזטו"ה ובמעא"ה אפי' לדבר רשות. מפני שהקדושה כבר נתחללה. ואפי' לדעת מ"א, זהו בביהכ"נ שכבר נתקדשה:

ה] מש"כ לחלק בין כשנדרו בכנופי' ובין כשנדרו בסירוגין כל אחד ואחד בפ"ע. זה ברור ונכון לדינא לפענ"ד, ומש"כ המ"א [ס"ק י"ב] דאמרי' מסתמא רבים נתנו לזה. ולא מהני היכא דתלו בדעת היחיד. זהו בביהכ"נ של כרכים. דהיינו שמצויין שם אורחים בקביעות. דאזי אמרינן אפי' כשלא התנדבו לזה. דמסתמא הקדישוה לרבים. היינו שבני העיר בנו אותה לצורך רבים. ולהכי מהני היכא דתלו בדעת יחיד. כיון שגם הבנין ועיקר קדושתה באה על ידם אבל היכא שהתנדבו לזה אפי' בפרטות שלא בכנופי'. אפשר דלא מהני מה שתלו הם בדעתו. כיון שגם הם התנדבו לזה. ונתקדשה גם בשבילם. אבל בביהכ"נ של כפרים דלא נתקדשה בשבילם. רק מפני שהם התנדבו לצורך בני העיר. אזי דוקא כשהתנדבו בכנופי' יחד. וע"ד רמ"ט כבר מסיים במ"א שם ומרמז בזה דמ"מ לא חמיר מביהכ"נ דהיינו כל זמן שאינן של כרכים אפי' שהתנדבו לזה אפי' בכנופי' לא מהני מחאתו למאי דפסקינן בשו"ע:

כל זה רשמתי לעצמי כאשר שמתי עיוני בזה למען היות לי למזכרת. ושלחתים לידו שישים עיונו בזה היטב במתון רב. ומובטחני כי יתענג בזה אחר עיונו בכל מקומות השייכים לזה. ולמען ידע שראיתי גם את דבריו היקרים אשתעשע אתו בדבריו. בשגם כי טירחא יתירא לפני מ"מ כיון שעיקרן נאמרים לדינא. ולמען ירבה ויגדיל שקידתו בעיון נמרץ במילין דאורייתא אמלא רצונו בזה הפעם:

ח מה שהקשה כ"ת איך יכולין זטו"ה במעא"ה למכור אפי' למישתי ביה שכרא. דלמה יעדיפו מיחיד שנדר שאינו יכול לחזור בו זה מבואר בפירוש בכל הפוסקים. ועיין באשר"י ב"ב [דף ח'] וז"ל. והטעם לפי שהמתנדב להביא ליד צבור על דעת צבור הוא מתנדב. ודמי לנדרי אשתו דאמרי' כל הנודרת ע"ד בעלה היא נודרת. בנדרים (דף ע"ג] ובר"ן שם. וביותר מזה מצינן שאפי' בתרומת הלשכה שגופן קדוש ומועלין בהם. ואפ"ה תנינן בהדיא בפ"ד דשקלים משנה ב' ואמת המים וחומת העיר ומגדלותיה וכל צרכי העיר פי' לשומרי העיר] באין משירי הלשכה. ואפי' אם תימצי לומר דהתם משום דלב ב"ד מתנה עליהם. דה"ה נמי זטו"ה במעא"ה חשובים בעירם כב"ד הגדול לכלל ישראל. כמבואר במהרי"ק כמה פעמים:

ובזה מתורץ נמי מה דהקשה מעלתו על המרדכי מגלה ר"פ בני העיר כיון דנתן בפירוש לביהכ"נ מה בכך שלא התנה בתנאי כפול דזה אינו דהכא כיון שהתנדב להביא ליד צבור. ע"ד צבור הוא מתנדב. ודמי לנודרת אע"פ שנודרת בפירוש בלא תנאי. ה"ה נמי המתנדב ליד צבור. ובזה כיון שהוא איננו מבני העיר עדיפא עוד דביטל דעתו אפי' נגד בני העיר לחוד:

ומה שרצה כ"ת לחדש על קושיא הראשונה שהטעם מפני שמכרו זכותן. זה אינו, דהתינח שנתרוקן זכותן. אבל מ"מ איך יחזרו להפקיע קדושת ביהכ"נ עצמה שנשתמשו בה תשמיש הדיוט. ואפי' לארבעה דברים למרחץ ולבורסקי:

מה שהתעורר דניבעי זטו"ה שהיו בעת שהתנדבו המתנדבין לכאורה יפה דיבר. ויש קצת מקום לזה מדברי מהרי"ק שורש קכ"ג] וז"ל בתוך הדבור. נלפענ"ד כשר והגון שאם אפשר לו לראובן להמלך בראשי הקהל אשר היו אז בבבל כשנגבה הקופה ההיא של צדקה שימלך בהם ראובן. וכל דבר מצוה אשר יסכימו עליה כולם או רובם יעשו מהמעות וכו' יעיי"ש. אמנם זה הוא לרווחא דמילתא בדאפשר. אבל בשכבר מתו אמרינן דמסתמא דעת המתנדבין היה על זטו"ה שיהיו אז. וכן משמע פשטא דש"ס ופוסקים דאטו כולהו בבהכ"נ של הדור ההוא דוקא קתני. ומ"ש מעצמו מפני שמכרו זכותם והמתים שבקו לחיים לא נראה כלל וכמ"ש לעיל. ומה שהביא מאין אדם מוריש שבועה לבניו. אין זה ענין כלל להאי דהכא. דבדעת המתנדבין תליא להו. וגם התם הוא דוקא להוציא ולא להחזיק

גם מה שהתעורר מע"ה דבהכ"נ של כרכים במאי זכו דאין אדם זוכה בשלו לאחרים. בזה יפה העיר. דמשמע דחיישינן לאחד בסוף העולם שעדיין לא התפלל מעולם בבהכ"נ הזאת. ונראה דלא מיבעי' לדעת הפוסקים משום שמסתמא נתנו לזה משאר עיירות ונמצא כמו שכל האומנים מקנים לבעל המעות (כמו כל המוכרים כמבואר במס' ב"ק בסוגיא דמי הודיעו ובראשונים שם. ובמחנה אפרים ה' שלוחין סי' ט"ו האריך בזה] דבין למ"ד אומן קונה בשבח כלי. ובין למ"ד אין אומן קונה בש"כ. מ"מ צריכין לומר דבשעת עשיית השבח הקנו תיכף לבעל המעות. רק למ"ד אומן קונה בש"כ יש בו קצת קנין כמו גבי משכון [וגרע ממשכון כמ"ש הר"ן במס' שבועות בסוגיא דקציצה] אבל עיקרן קנוי לבעלים בשעת עשייתן. וכן לדעת הפוסקים דפסקינן כוותייהו. כדאי' בש"ע [סי' קנ"ג סעיף ז'] משום שרבים מצויין שם בקביעות מסתמא הקדישוהו לכל העולם. האומדנא זה במתכונתה לא תושלל נמי גבי אומנין עצמן. וכיון שציוו לאומנים שיבנו ביהכ"נ בכרך. הרי זה כאלו אמרו בפירוש שיבנו לכולי עלמא ולכל מי שירצה להתפלל בתוכו. והרי הקנו האומנים את שבח הבנין לכולהו. ואפי' לדעת רבינו ירוחם מובא בב"י ובש"ך [ס"ק ב' בסי' קפ"ג] דבמעות השליח אמרינן מי הודיע. אבל בנדון דידן הוי כאלו הודיעו בפירוש ומה שכתב דבזמנים הללו נפל היתירא דמהר"ם לובלין בתשו' [סי' נ"ט] בזטו"ה אפי' בכרכים. הדין עמו:

ומה שחשש לחומרא דתשו' מהר"ם לובלין [סי' נ"ט] שם לעשות גן ירק בעז"א זהו בבה"כ של כרכים. רק שחידש מפני דדמי לתלו בדעתו. ומשום האי טעמא הוא דחשש להחמיר בזה. אכן במקום שאין לחוש ולדמותו לכרכים אין לחוש לזה.. רק בזאת צריכין להזהר טובא. שבעת שיתקבצו יחד זטו"ה בפירסום שיתנו תיכף בשעת מכירה עם הלוקח שהרשות לו שישתמש בכל דבר. כדעת הרמב"ם שם [פי"א מה' תפלה ה' י"ז]:

השמטה שגם לצורכי הקהל ישנו מצוה רבה הגדולה מכולם. והוא לצורך פדיון שבויים כמבואר [בסי' רנ"ב ס"א]. ודוקא בגמרו לגמרי. רק במ"א מביא שם גירסא אחרת ברמב"ם. עיי"ש [סי' קנ"ג ס"ק ל"ב ובאשל אברהם] אבל לדעת רוב הפוסקים ולפי הגירסא שלפנינו לית מאן דפליג. ואפי' בדבר שאינו קבוע. ועיין סי' רנ"א סעיף י"ד] ועיין בתשו' מהרי"ק [סוף סי' קכ"ח] שמביא בשם תשו' רשב"א שע"י זטו"ה יכולין לשנות מעות עניים אפי' בדלא קביעי כדי להקל מעליהם עול שמן לביהכ"נ וע"ש. הרי אע"ג דלא מלאו דעת המתנדבים אפ"ה שרי. וכמ"ש לעיל. לפי שכל המתנדב ליד הקהל על דעתם התנדב. ואפי' לפי תשו' השניה. זהו בממון עניים דוקא לפי שכבר זכו עניים. וכמ"ש בט"ז (סי' רנ"ט ס"ק ה'] אולם מה שמדמה שם בהתנדב לצורך בית עלמין למנורה ללא נשתקע. נלפע"ד כמ"ש לעיל [אות ב']:

ירח תמוז שנת תרי"ג לפ"ק קוטנא. הק' משה יהודה ליב.

תוכן העניינים

זית רענן חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה