זית רענן חלק ב· רבי משה יהודה לייב זילברבגר
חלק אבן העזר · סימן לה
בדין קידשה במעשר שני
ב"ה פה ירושלים עיה"ק ת"ו.
א בתוס' קידושין [נ"ג ע"ב] ד"ה איהי וכו' וז"ל וקשה דפריך בבכורות והרי מעשר כו' וקאמר ר"י דבמזיד קידש ומאי פריך והא איהו לא אמר שיגמרו עד שיהי' המעשר בירושלים, ואירושלים לא הקפידה תורה בכסף צורה וכו'. לכן נ"ל כפי' הקונ' שני וכו' עכ"ל. ולא הבנתי קושייתם דנהי דמפשטא דמקשן נראה כפי' השני. איברא מתירוצא דש"ס שם משמע כפי' הראשון דמשני כדר"א דאמר אשה יודעת שאין מע"ש מתחלל על ידה ועולה ואוכלתו בירושלים. ה"נ אשה יודעת דפטר חמור איסורא אית ביה ופרקה ליה בשה ומיקדשא בהך דביני ביני. ומדקאמר ועולה ואוכלתו בירושלים. משמע להדיא דממון גבוה הוא טרם שמגיעתו לשם דאם נימא כל"ב דממון הדיוט הוא וקידשה מעכשיו. והרי גם היא תוכל למוכרם לאחר בגבולין, והוא שיוליכם שמה כדאיתא להדיא בפ"ק דמע"ש משנה א'. ופירשו דזהו לר"מ דמ"ג הוא. [משו"ה אין מוכרין מע"ש], מיהו לל"ק דרש"י. צ"ל דהא דפירשו כן [דזהו לר"מ]. דמסתמא מיירי אפי' בירושלים גופה. אבל בגבולין גם לרבנן מג"ב הוא ואינו יכול למוכרם. ומש"ה הוצרך לומר דעולה ואוכלתו בירושלים. אבל לל"ב דממון הדיוט הוא וקידשה מעכשיו. הרי עיקר הקושי' מעיקרא אמאי מקודשת נימא דקידושי טעות הוה. דקסברה שמעשר מתחלל ע"י הקידושין ושווין כל דמיהם כחולין גמורים. ולקושטא אינו כן. שהרי לאחר ניכוי הטורח וההוצאה אינם שוים כל כך והרי זה דומה לקידשה בערלה. וכתירוצם השני בקידושין [דף נ"ו ע"ב] בד"ה המקדש, דאע"ג דשווין פרוטה לשלא כדרך הנאתן, מ"מ הוי קידושי טעות. כיון דמשום איסור הנאה שבו לא זכתה רק בפחות וע"ז די למתרץ לומר דאשה יודעת שאין מע"ש מתחלל ע"י. וסברה וקיבלה שתתקדש בשו"פ ששוה לדמי טו"ה שבו כדאיתא שם (דף נ"ב ע"ב] בד"ה המקדש בחלקו בסוף הדבור בהגה"ה. רק היכא דממון גבוה הוא אינו יכול לקדשה ולזכות אפי' נגד טו"ה שבו. אבל במע"ש אם נימא כפי' השני דממון הדיוט הוא אע"ג דאסור בהנאה מ"מ נתרצה להתקדש בדמי טו"ה שבו. שיתנו פרוטה להוליכם שמה דגם לס"ד לא נאסר בהנאה רק הפירות עצמן. אבל לא גרם בעלמא ואף אם תימצי לומר דגם זה אסור מ"מ לא גרע מקידשה בפירות שביעית. דמ"מ בדיעבד מקודשת וכמ"ש התוס' שם. ומן הדוחק לומר דעל הדמים קאי כשנפדו ע"י אחר. ולפום מאי שכתוב שם בתוס' ישנים בהגה"ה. דדווקא בממון של גבוה הוא דאינו יכול לקדש וגם אם קידשה בטו"ה שבו אינה מקודשת. איברא לפי' השני דממון הדיוט הוא. הגם דאסור בהנאה לס"ד, מ"מ מקודשת בדיעבד בדמי טו"ה שבו. ולא גרע מקידשה באיסורי הנאה ויש בהם שו"פ לשלא כדהנ"א. והיא ידעה דאיסורי הנאה הם. דמקודשת לדעת תוס' לשני תירוצים דשם. וגם בסוגיא גופה בקידושין דבשוגג לא קידש משום טירחא דאורחא. יותר מדוקדק ללישנא קמא דרש"י, והשתא דאתינא להכי גם קושי' המקשן בבכורות ניחא לפי' קמא דרש"י דבגבולין גם לרבנן מג"ב הוא. ומקודם נתבונן לפי' שני דלאו מגב"ה ולאו איה"נ נינהו. לר"ש דאית ליה בבכורות (דף ט' ע"ב] דפטר חמור מותר בהנאה. דלית ליה האי סברא כיון דהקפידה תורה עליה לפדותו בשה. שעי"ז יאסר בהנאה, וקידשה במע"ש בירושלים וקסברה דחולין גמורים הם. ושוים כל דמיהן שמותרת למוכרם לכל צרכיהם ולהוליכם לאיזה מקום שירצה הלוקח. והשתא דמע"ש הם דלא ניתנו אלא לאכילה בירושלים. ואין יכול להוציאם כדתנן [בפ"ב דמע"ש מ"א] ועי"ז נפחתו הרבה משווין. דלפום ריהטא נראה דקידושי טעות הן ודמי לתירוצא דתוס' גבי ערלה בתירוצם השני. איברא לקושטא ליתא, שהרי מבואר בגמ' בקידושין [דף נ"ג ע"ב] בטעמא דר"י דבשוגג לא קידש. הוא משום טירחא דאורחא או משום אונסא דאורחא אבל בירושלים גופה דליתי' להנך טעמי אפי' בשוגג קידש, וכן מוכח להדיא בסוגיא דבכורות הנ"ל בקושי' הש"ס והרי מע"ש וכו'. דגם לס"ד דקסברה שמתחלל מע"ש ע"י. לא קשי' ליה, אלא משום דאיה"נ נינהו. אבל בלאו הכי ניחא ואמאי הרי היא קסברה דחולין גמורים הם כיון שכבר נתחלל ע"י. והשתא הרי נפחת משוויין הרבה שאינם ראויים אלא לאכילה בירושלים דווקא. וטעמא דמילתא הוא עפ"י מש"כ בזית רענן [בח"ר דף קט"ז ע"ב אות ה'] בד"ה לכן לולא, יעו"ש היטב. דקידושי אשה שאני מן מקח וממכר וזכיות דעלמא לפי שאין אשה מתקדשת בשווי' לכן אין האיסור של תורה עושה לקידושי טעות. שהרי אפי' כשהטעה לגמרי וקידשה. והוא א' מחייבי לאוין ולא הכירה בו, או להיפוך. ג"כ מקודשת לפי שע"י האיסור לא נפקע הקנין. וה"ה נמי בכסף קידושין. היכא שע"י איסור תורה הופחת משוויי' כיון דמ"מ זכתה בכולהו. שע"י האיסור לא נפקע זכיותה. והרי זכתה בכולהו, רק דאיסורא הוא דרמי עלה ליהנות בכולהו ומשום איסור לחוד לא נעשה קידושי טעות. רק היכא שע"י איסור הנאה הופחת משוויי' הוא דאינה מקודשת. והיינו טעמא דערלה בתירוצם השני, לפי דע"י איסור הנאה לא זכתה בכולהו והרי זה דומה לנתן לה כסף צרור ואמר הרי את מקודשת במאה שבו ונמצא פחות דאינה מקודשת שלא זכתה בסך זה מעולם. ומשום האי טעמא כשקידשה במע"ש בירושלים. דמשום איסור לחוד הוא דהופחת משוויי'. מקודשת לכ"ע. ורק משום איה"נ לפי דנפקע זכייתה מהם. הוא דקשי' לי' שם בבכורות. ועיי"ש היטב בזית רענן בח"ר הנ"ל. וכן היכא דהטעות נצמח ע"י שהוא ממון גבוה כגון שקידשה בבכור בזה"ז דרשאי למכור לכהן אחר בעודו תם לכשיומם. כדאיתא במס' תמורה (דף ז' ע"ב] והיא לא ידעה שהוא בכור דנפחת משוויי' מפני שהוא מג"ב. ג"כ אינה מקודשת, דכיון שלא זכתה רק בכדי שוויי'. וכן הוא להדי' בבכורות [דף ט' ע"ב] דקידשה בפטר חמור מקודשת היכא דידעה שהוא פ"ח. אבל בלא ידעה אינה מקודשת:
[וראיתי בס' אבני מילואים (בסי' כ"ח ס"ק נ"ו) שמביא קושי' שער המלך על קושי' הש"ס שם (דף י') דקידשה בפ"ח אמ"ק. ואמאי, תתקדש בהאי דביני וביני. והקשה דלמא מיירי בדלא ידעה שהוא פ"ח. וכמו שתירצו תוס' על איה"נ. דהקשו דתתקדש במאי דשוויי' לשלא כדהנ"א. ותירצו דמיירי בדלא ידעה. וע"ז תירץ דדווקא בשלא כדרך הנאתן הוא דאמרינן דמסתמא לא נתרצית אלא ליהנות בהם כדהנ"א. אבל בדבר דתליא בשיווי לבד. אמרינן דמסתמא אין האשה מקפדת על שיווי הקידושין ובלבד שיהיה שו"פ. ומאריך שם ביסוד זה. ולפענ"ד לא נראה כלל, ובמחכ"ת נעלם ממנו לפי שעה סוגיא הנ"ל (דף ט') דאשה יודעת דפט"ח אסור בהנאה וכו' וכן בקידשה בשיראין דפליגי אי צריך שומא (קידושין ז' ע"ב), ומה שהקשה שם דא"כ קידשה באיסורי אכילה נמי לא תתקדש בדלא ידעה. העיקר בזה כמ"ש בח"ר הנ"ל וכמ"ש לעיל, ובעיקר הקושי' של שעה"מ, עי' מ"ש לקמן באות ד']:
נמצא לפום יסוד זה הרי ממון גבוה ואיה"נ שווים. דכל היכא דנפחת משויין ע"י אחת משתים אלו הוא דאינה מקודשת. אולם באחת יתפרדו ולא יתלכדו יחד. דניחזי אנן אם קידשה במע"ש בגבולין דתתקדש לו בפירות אלו בירושלים [דשווין פרוטה לאכלן שם] רק היא גילתה דעתה טרם שנתקדשה לו, דקסברה שכבר חיללם. רק שכך עלה ברצונו שלא תתקדש לו רק שמה. הרי דלפי דעתה דחולין הם. הרי דמי שוויין בכפלים. דרשאה למוכרם שם להוציאם למקום שירצה הלוקח. ועתה שנודע דלא חיללן. הרי דמי שוויין לא הגיע כל כך. שאינה רשאה רק לאוכלם שם או למוכרם לאכילה ולא להוציאם חוצה:
ועתה נתבונן בזה אם פחיתות שוויין דמי לאחת משתים שזכרנו שהרי גם לפי' קמא דרש"י דמע"ש בגבולין מג"ב הוא, זהו כל היכא דקיימי בגבולין. אבל מיד כשהגיעו לירושלים אזי לרבנן ממון הדיוט הוא. אלא דהתורה לא התירו אלא באכילה דוקא ונמצא דעיקר פחיתות שוויין. הוא מחמת איסורא לבד ולא מחמת מג"ב. שכבר יצאו מקדושתן בבואם לפנים מהחומה, וכן נמי לר' יהודה דאית ליה במס' בכורות (דף ט' ע"ב] דמע"ש דמי לפ"ח דאסור בהנאה. לפי שהקפידה התורה על פדייתן, זהו בעודם בגבולין. אבל כשהגיעו שמה כבר יצאו מאיסורן. שהרי שמה לא הקפידה רחמנא על כסף צורה כקושי' תוס' שם בקידושין. רק דאיסור דבר אחר הוא דגורם. שלא הותר רק לאכול ולשתות. וכל שיצא מכלל שתים הנ"ל לית דחש לן בפחיתות שוויין:
איברא עודנה יש לדון למאי שכתבו תוס' במס' ביצה [דף י"ב ע"א] בד"ה השוחט בסה"ד, לחלק. דדווקא גבי אוכל נפש הוא דלא אמרינן גבי לכם ולא לגבוה, דאהדרי' לאיסורא קמא שהרי בפירוש התירה לאוכל נפש וגם לגבוה בכלל. דמתוך שהותרה לצורך וכו' ויש בהם צורך היום שלא יהיה שולחנך מלא וכו'. לכן גם השתא דמיעטה התורה דדווקא לכם ולא לגבוה. אינו רק לאו הבא מכלל עשה. אבל גבי פסולי המוקדשין דלא הותרה בפירוש בגיזה ועבודה. לכן היכא דמצאו סמך מקרא לאוסרו אמרינן דאהדרי' לאיסורא קמא ולוקין עלי'. א"כ גם בנ"ד נמי נימא כיון דלא הותרו שאר הנאות בפירוש. השתא דנאסרו מדכתיב ואכלת שם וגו' נימא דאהדרי' לאיסורא קמא. והוא לאחת משתים, או לממון גבוה לרש"י. או לאיסורי הנאה אליבא דר' יהודה. איברא כד דייקינן היטב בזה נתבונן בפלס מאזני צדק. דמצד מג"ב לרש"י בלתי איפשרי כלל לדון ולומר דאהדרי' לקמייתא. שהרי כל עיקרו דמג"ב הוא גם לר"מ לא ילפינן במסקנא (דף נ"ג ע"ב) אלא מדכתיב הוא בהווייתו יהא. דמשמע שלא יצאו מקדושתן בשום ענין ושינוי לכן ס"ל דגם כשאוכלן בירושלים לא יצאו מקדושתן ומשולחן גבוה קא זכי. ומעתה גם לדעת רש"י אליבא דר"י דמודה בגבולין, הוא ג"כ מהאי טעמא. דס"ל דהוא דכתיב להורות דבהווייתן יהיו קאי בעודן בגבולין. דאז ג"כ אין בהם שינוי ותמורה, דלכל דבר דנין בהם כממון גבוה. אבל כשהגיעו לפנים מן החומה. דהותרו באכילה והוא ממון הדיוט לענין אכילה [דלא ס"ל גבי מעשר משולחן גבוה קא זכי], תו א"א להתעקש ולומר, דלענין שאר הנאות אהדרי' לקמייתא דמג"ב הוא. כיון דס"ס לאו בהווייתן קיימי לכל דבר. לכן ס"ל דרחמנא תניא קדושתן רק במקום, והוא כל זמן דעודן בגבולין הוא דהוו מג"ב. אבל כשבאו לפנים מה"ח יצאו מקדושתן לגמרי, רק באכילה הוא דהותרו לגמרי. אבל גבי שאר הנאות אסורין מכלל לאו הבא מעשה ונמצא דמטעם זה אע"ג דנפחתו משוויין לפום טעותא דנין הדבר כאיסור דבר אחר לחוד, דע"י פחיתות שוויין לא נעשין קידושי טעות, משא"כ אם נימא דעודן בגבולין נאסרו בהנאה. הגם דמשבאו לפנים מה"ח הותרו. אולם לענין שאר הנאות דאסרה רחמנא בפירוש. אמרינן דאהדרי' לאיסורא קמא. כמו כשעודן בגבולין. ונמצא דע"י איסור הנאה הוא דנפחת משוויין דלא זכתה בהם כלל. רק כפי שיווי לאוכלן במקומן. כמו בכל איסורי הנאה. ועי"ז הרי נעשין כדין קידושי טעות, וזהו שכתבתי לעיל דבדבר אחד יתפרדו:
ב ועפ"י הוצעות היסודות אשר נתבררו כשמש בצהרים, אתיא קושי' הש"ס בבכורות לדעת רש"י על נכון. דהרי נתברר מתירוצא דגמרא דאשה יודעת שאין מע"ש מתחלל ע"י. מכללו נשמע דלס"ד לא כן הוא. אלא דקסברה שכבר נתחלל ע"י. דאע"ג שקידשה מעיקרא שהקידושין יחולו בירושלים הוא מפני שכן רצונו ולא מפני החיוב שבו. ונמצא דהשתא שנודע לה שלא נתחלל אז בשעה שקידשה הרי נפחת משוויין. וגם דבירושלים לא נאסרו בהנאה, מ"מ כיון דבעודן בגבולין כבר נאסרו בהנאה. הרי גם השתא לכל הדברים שיצאו מכלל אכילה, הרי הם עודנם אסורים בהנאה דהדרי לאיסורא קמא וכיון שע"י איה"נ נפחתו משוויין הרי הם קידושי טעות. אכן משום ממון גבוה לא קשיא לי'. שכבר יצאו מכלל קדושתן לגמרי כשהגיעו לפנים מה"ח וכמש"ל. כיון דכל עיקרו נלמד רק מדכתיב הוא דבהווייתן יהיו. וזהו בעודן בגבולין הוא דשייך כן, דאז מג"ב הוא לכל דבר בלא שינוי. אבל משהגיעו לפנים מה"ח דאז יצאו מקדושתן, דהרי לאכילה ממון הדיוט הוא שהרי יוצא במצה ובאתרוג של מע"ש לרבנן. גם למ"ד דבעינן דין ממון. וכן מצינן באיה"נ דתליא בשינוי מקום. כגון בעגלה ערופה כריתות דף כ"ד סוף ע"ב] דירידתה לנחל איתן אוסרתה. וכן נמי גבי קדושת הגוף גבי שעיר המשתלח יומא ס"ז ע"ב] דאיברים מותרין בהנאה. וכן בציפורי מצורע דלאחר ששלחה הותרה. ואין להקשות דא"כ דמג"ב ואיה"נ שווים בזה דבתרווייהו איפשר לומר דתלי' במקום. א"כ מאי שנא דקשי' למקשן בבכורות מחמת איה"נ. גם בל"ז קשי' מחמת מג"ב לדעת רש"י, ז"א דגבי איה"נ שאני מפני דאהדרי' לאיסורא קמא. משא"כ גבי מג"ב, כיון דעיקר לימודא הוא מדכתיב קודש הוא דבהווייתן יהיו, וכיון דס"ס לא יקיימו בהווייתן. הרי יצאו לגמרי מרשות גבוה. משבאו לפנים מה"ח. ולפי"ז דברי רש"י שרירין וקיימין [ועיין לעיל סימן י"ד בענינים אלו]:
ג איברא ליישב דעת תוס' ופי' שני דרש"י דגם בגבולין ממון הדיוט הוא. וקשיא עלייהו מתירוצא דגמרא שם דנקט אשה יודעת וכו' ועולה ואוכלתו בירושלים. כיון דגם בגבולין ממונו הוא לקדש בהם. והוא שפת יתר לגמרי. ונראה דנקט זה לרבותא, דאפי' השתא בשעה שקידשה לא נזדמן מי שיקנה כדי להוליכם לירושלים. אפי' לאחר ניכוי הוצאה וטורח דאין להקדש אלא מקומו ושעתו. אמרינן דמסתמא אית לה אורחא להתם. ולדידה שוה פרוטה לאחר ניכוי הוצאה וטורח. שהרי גם לכ"ע באית להו אורחא. כגון בשעת עליית הרגל שוין פרוטה גם במקומן לאחר ניכוי הוצאה וטורח:
ובזה יתיישב לן קושיית הבית שמואל בסי' ל"א ס"ק ו'] שהקשה לדעת החלקת מחוקק דגם בידעינן ששוה פרוטה במדי. וידוע גם לעדים כן ואית לה אורחא לשם. מספקא ליה לפי דאין להקדש אלא מקומו ושעתו. וקשה ליה ממע"ש דבמזיד קידש, ומשמע דמקודשת מדאורייתא. ובפשטא דבריו תמוהים, דמנא ליה דקידשה במע"ש שו"פ כמו פירות חולין דכוותיה. דילמא דמוסיף לה עד ששוין לכולי עלמא בשו"פ כדי להוליכם שמה. וכן כתב הריטב"א להדיא בקידושין, אלא משום דקשי' ליה דא"כ למה נקט בגמרא כלל דעולה ואוכלתו אלא וודאי משום דמיירי בלא נתן לה פירות רק בכדי שו"פ בפירות חולין דכוותיה, ואפ"ה מקודשת משום דמסתמא אית לה אורחא להתם. איברא למאי שכתבנו ניחא גם לדעת החמ"ח, דהתם מיירי בהוסיף לה עד דשוין פרוטה לאחר ניכוי הוצאה וטורח, רק דמי פתי יסור הנה בעד זה לבד. רק לדידה מדקיבלה אמרינן דמסתמא אית לה אורחא בלא זה. והרי הן שוין פרוטה לכ"ע באופן זה. אבל בפחות משו"פ כגון שקידשה רק בשו"פ בחולין דכוותיה, עודנו לא נשמע משם:
גם בעיקר קושיית תוס' שכתבנו שדבריהם תמוהים, נלפע"ד לתרץ דבריהם קצת, דלא ס"ל עיקר יסוד זה דאהדריה לאיסורא קמא רק גבי פסולי המוקדשין לענין איסור גיזה וחלב מייתורא דקרא, דבא לשלול דהיתרא דידיה הוא רק אכילה ע"י זביחה, כמ"ש רש"י בפירושו דברים י"ב פסוק ט"ו] על פסוק זה, משא"כ גבי מע"ש דאיצטריך קרא דואכלת לגופיה למצות עשה ועיין תוס' ע"ז [דף ס"ז] בד"ה א"ר יוחנן בסוף הדבור שיטת הר"ר יוסף שם. דבטעם כעיקר ליכא רק איסור עשה. וכן הוא בתוס' חולין [דף צ"ח] בסוף ד"ה רבא, וז"ל ומיהו לא דמי כל כך דהתם משמע וודאי דאהדריה וכו' עיי"ש. ועל קוטב זה יסוב קושיית תוס'. אמנם פירוש רש"י לשיטתו אתי שפיר עיי"ש חולין (דף צ"ח ע"ב] בד"ה לטעם כעיקר. שהוכיח מדר' יוחנן דס"ל דטעם כעיקר לאו דאורייתא. מדאין לוקין בטעמו ולא ממשו דאי הוי מדאורייתא היו לוקין עליו. הרי דס"ל דאהדריה לאיסורא קמא גם היכא דליכא ייתורא דקרא:
ד קושי' שער המלך [ריש פ"ה מה' אישות] הנ"ל, שהקשה לתירוץ השני גבי ערלה דמיירי אפי' שיש שו"פ בשלא כדהנ"א, ואפ"ה אינה מקודשת דקסברה שמותרים לגמרי, ושווין יותר מפרוטה והוי קידושי טעות. דא"כ מה קשיא ליה לש"ס בבכורות (דף י'] על פטר חמור דקתני במתני' דאינה מקודשת. ואמאי, תתקדש בהאי דביני וביני, כיון דמתניתין מיירי בדלא ידעה, דומיא דערלה ואינך. ונראה דגם לתירוצם השני בע"כ צ"ל דלא עלתה על דעתם הרחבה לומר דמיירי דווקא בדלא ידעה שהם איסורי הנאה. דמדלא מפלגינן גבי ערלה ואינך, כמו דמחלק ברישא גבי מעשר שני בין שוגג למזיד דבשוגג אינה מקודשת מצד טעותא באונסא דאורחא משא"כ במזיד. אלא בע"כ צ"ל כיון דלא פסיקא למילתא, דזימנין דגם במזיד אינה מקודשת כגון שאין בשוויין כ"כ שיעלו לשוה פרוטה לשלא כדהנ"א ובתירוצם השני לא באו אלא למלאות תירוצם הראשון. מדלא חילק בין כשנתן לה בכפלים יותר משו"פ עד שיגיע לשו"פ לשלא כדהנ"א. וע"ז חידשו בתירוצם הב', כיון דגם בזה לא פסיקא. דזימנין דגם בזה אינה מקודשת:
ולפי"ז דתירוצם השני לא קאי אלא ליישב תירוץ הראשון שם. יש ליישב קושי' הנ"ל [באות ג'] על הב"ש, דכיון דגבי איה"נ לא חילק בין שוגג למזיד משום דלא פסיקא ליה, דזימנין דגם במזיד לא קידש היכא שלא נתן לה רק בשו"פ. דאז לא שויא פרוטה לשלא כדה"נ. וא"כ ברישא גבי מע"ש דחילק בין שוגג למזיד. שמע מינה דאפי' בשו"פ מצומצם, ג"כ מקודשת אפי' שלא הוסיף לה מאומה ויש ליישב בדוחק דברי החלקת מחוקק דסבירא ליה דר"י על ר"מ קאי, מדלא חילק ר"מ, וקאמר בסתמא דאינה מקודשת משום דמג"ב הוא, ואפי' כשהוסיף לה ג"כ אמ"ק מטעם זה. ובאופן זה הוא דקאמר ר"י דבמזיד קידש:
ועוד נראה לתרץ קושיית שעה"מ. דאי איפשר לומר דפטר חמור מיירי דווקא בדלא ידעה. ומחמת שהטעה בשוויין הוא דאמ"ק, דא"כ מאי איריא פט"ח, הלא בכל בכור נמי אמ"ק בדלא ידעה עיין תמורה (דף ז']. ותיתי בין לרבא בין לרבה שם. שהרי בע"כ הא דקתני בפרק א' דמע"ש דבכור מוכרין אותו תמים חי ומקדשין בו. בע"כ מיירי בדידעה שהוא בכור, דבדלא ידעה אינה מקודשת ואינו מכור, דלרבה נפחת משויו, שצריך להמתין בזה"ז עד שיומם ולרבא דגם בזמן הבית מיירי, ג"כ נפחתו משוויין מדמי אימורין אלא דהתם מיירי בדידעה. והשתא לכשתימצי לומר דהכא מיירי בדלא ידעה, א"כ ליתני בכור סתמא: