זית רענן חלק ב· רבי משה יהודה לייב זילברבגר
חלק אבן העזר · סימן לד
בדיני קדושין
בעזה"י יום ג' ו' מרחשון תרי"ג לפ"ק קוטנא
בדבר השאלה מעיר אחת בדבר המשרתת שהיתה בבית פאבריקאנט אחד, וזה נוסח הגב"ע במכתב הרב דשם:
מעשה אירע פה, משרתת אחת היתה בבית פאבריקאנט אחד אשר עשו בביתו איזה פועלים נערים ישראלים. ונתנה אשת הפאבריקאנט למשרתת א' זהב דהיינו שלשה [צענערס] לילך לשחוט אווז והניחה המשרתת את השלשה [צענערס] על השלחן אשר ישבו בו השלשה פועלים, והלכה המשרתת לחדר אחד ויען אחד מהנערים הפועלים לאמר קחו איש אחד א' צענער] ותנו לכיסכם כדי שתבקשם המשרתת וכן עשו ויקחו כל אחד [א' צענער] וגם הוא לקח [א' צענער] והניח בכיסו, ואחר אשר ביקשה המשרתת את הצענערס] ולא מצאה, קרא הנער העונה למשרתת ואמר לה הילך הצענערס ונתנו הנערים כל אחד [הצענער] לידה. ואותו נער הקורא אותה לקח את יד המשרתת לידו ואמר לה הילך הצענער] הלז והרי את מקודשת לי בפני שני הפועלים אחרים, וישבנו תלתא בתורת ב"ד וחקרנו העדים, וגם המקדש והמתקדשת, והעיד אחד מהעדים ששמע בפירוש כל לשון הקידושין הנ"ל, וגם השני העיד שראה המעשה כהנ"ל אשר לקח יד המשרתת לידו ונתן לה ואמר. רק זאת העיד שלא שמע כל הלשון בהברת מילים רק קול הברה מהתחלת לשון הקידושין, והמקדש הודה שאמר לה לשון הנ"ל וכן עשה, רק לשחוק נתכוין, וגם העדים העידו שאמת אחר גמר לשון קידושין הנ"ל אמר דבר ליצנות, ועייננו בדבר הזה אם נוגע לקידשה בגזל, וראינו אשר לא היה נוגע לקידשה בגזל כי לא היה גזל המעות הנ"ל ומה שטען לשחוק נתכוונתי ראינו שאין בטענה זו ממש לפטור אותה בלא גט, ולא היה לנו שום היתר להתירה מכבלי הקידושין בלי ג"פ, ושלחנו המקדש והמתקדשת לעיר הסמוכה לפה לפטור אותה שם בג"פ, ושם הסכימו יחד המקדש והמתקדשת שישא אותה בנישואין ולהכניסה לחופה, ואחר איזה שבועות הלך המקדש למדינה אחרת והיא ישבה עגונה, וכעת לא אדע מה לעזור לה לפטור אותה מעיגון, ונתתי לידה הכתב הלז לחפוש ולחקור אולי תמצא תרופה אצל גדולי זמננו נ"י, וב"ד היה אז, אני ח"מ ועוד שני דיינים, ואחד מהם שבק חיים לכל חי, באתי עה"ח יום ד' כ"ב סיון ברי"ת לפ"ק ובא על החתום הרב אב"ד דק"ק הנ"ל]:
אח"כ ביאר הרב הנ"ל יותר את הגב"ע משני עדים הנ"ל, העד הראשון העיד ששמע כל לשון הקידושין הרי את מקודשת לי כמו"י, ווער אכפרה פאר כל ישראל, ופער פיו לשחוק עד בלי חק והעד השני העיד דאס ער האט נאר גיהערט מלשון קדושין הרי את אונד משה וישראל אויך דאס ליצנות דער נאך, אבער מקודשת לי האט ער נישט גיהערט, אויב דער מקדש האט גיהאט נאך [צענערס] בייא זיך, דאס האבען זייא נישט געווסט, אבל אין נפקותא בזה כי אין כאן שום דרך לדון על קידשה בגזל כי מעולם לא נעשה המעות גזל אצל הפועלים כידוע לב"ד מאז, עכ"ל הרב הנ"ל במכתבו השנית:
ומחדש נגבה עדות מהעד השני ושמו אהרן צבי, פה קוטנא יום ה' ב' דר"ח מרחשון תרי"ג שבאו העד והבתולה הנ"ל לפה לחקור ממנו עדות ברור ואמר בפני הבתולה רק קצת בשינוי לשון, וז"ל דער מקדש האט גיהאלטין אין מיטען בענשען אונד האט גיזאגט קאם אהער איך וועל דיר געבען דעם צענער און האט גיגעבען איהר. וויא זיא האט שאהן גיהאט דעם צענער האט ער געזאגט צו איהר הרי את אין כדת מו"י דער נאך האט ער ארויס געווארפען אגרויס גילעכטער, און דער עד האט גיזאגט דאס ער האט עס גינומען נאר פאר אחוכא וטלולא נישט פאר קיין אמת, והבתולה אמרה דאס זיא האט נישט גיהערט קיין לשון קידושין אויך זיא האט גאר נישט מרגיש גיוועזין אז דאס איזט אלשון קידושין, ווארום זיא האט גימיינט דאס ער בענשט ווייטער דען ער האט געהאלטען אין מיטען בענשען, און זיא איזט גיגאנגען איהר וועג לשחוט את האווז, והעד הראשון שהעיד לפני הרב האב"ד בעיר הנ"ל כבר מת:
ולאשר שמענו באזנינו הגב"ע מן העד השני מו"ה אהרן צבי ומעלת הבתולה הנ"ל הצורחת במר נפשה וניכרים דברי אמת לאשר שהיתה טרודה בפעולתה להחיש מעשיה בדבר הבעה"ב אשר צעקה עליה ואצה עליה בדבר שליחות האווז כנזכר בגב"ע. ובשגם הפועל ההוא היה עסוק אז בבהמ"ז לכן לא שמה על לבה כלל לדבריו אשר הוציא בדל שפתיו להמרות נפשה ולא הטתה אזניה לדברי שוא שהטיח מפיו והלכה לפ"ת מיד לבית השוחט כאשר הפקדה מן הבעלת הבית ובשגם שנודע עתה שבאם חלילה לא יזדקקו מגדולי זמנינו להוציא לאורה משפטה ולהתירה מכבלי העיגון. אזי תשב עד שתלבין ראשה ותתעגן כל ימיה. כי הסבה אשר הציקתהו לנוס חוצה למדינתנו שוב לא ישוב עוד לראות ארץ מולדתו כל ימיו והיא תילל במר נפשה כל ימי חייה. לכן בשגם שדחיתי הדבר עד כה לבל להזדקק לדבר חמור כזה, ולא פניתי לדבריהם אשר הפצירו בי עד למאד. ודחיתי אותם בלך ושוב ולא שמתי לבי לעיין בזה כמעט רגע ובפרט שלא נודעתי תוכן כוונת הגב"ע אשר קבלתי בראשונה עד שבוע העברה ביום ה' שראיתי במכתב כת"י הרב אב"ד בעיר הנ"ל אשר כתב בפירוש באר היטב דברי העד השני, וגם העד עצמו והמשרתת הנ"ל באו הנה ביום ה' העבר ונתקבל הגב"ע שנית מפיו ולגודל הפצרתם לא יכולתי לדחותם עוד. וראיתי בלבי שהדבר חובה להזדקק לזה לבל תאבל העלובה הזאת כל ימי חייה בדבר שנקתה וחפה מפשע. לכן אגלה את הנראה לפענ"ד לפני גדולי זמנינו שיחיו. ובאם ייטיבו הדברים לפניהם ויסכימו לדעתי הקלושה הן מטעמים שיתבארו או מטעמים אחרים, אזי גם אני מסכים להתירה להנשא בלא מיחוש ונדנוד איסור:
והנה בדברי גב"ע מתחילה ועד סוף נודע לכל, דכל כמה שנוכל להשוות הדברים לבל יסתרו הדברים כמבואר בח"מ ובב"י סי' כ"ט בשם ר"ן דיש לתלות לתרץ דברי העדים אפי' במשמעות רחוקה שלא יהיו מוכחשין, ועיין בט"ז ח"מ [סי' ל' ס"ק ג']. ובדבר שלא נוכל להשוותם אזי מספק צריכין להחמיר. וכיון שגב"ע הראשונה והשניה מעיר הנ"ל לא נחתם בשנים ולא נידון יותר מתורת עד אחד שהעיד שכן נגבה בב"ד, וגם מתורת ע"א ירדה קצת דמפיהם כתיב ולא מפי כתבם ותליא באשלי רברבי, כמבואר בטור וש"ע שם [סימן כ"ח סעיף י"א]:
א ובעיקר הדבר אתחיל בחיל ורעדה וכפי פרושות לאל צורי לבל אכשל ח"ו בדבר הלכה למעשה. והנה מתחילה נחפשה לדעת שקדושין הללו בנ"ד נידון רק כנתקדשה בפני ע"א כיון שלא שמע העד השני שתי תיבות הללו שאמר המקדש מקודשת לי שזהו עיקר ויסוד הקידושין, ונודע הדבר שגם היכא שדילג ולא אמר לי, שרוב הפוסקים מקילים, וגם הרמ"א פוסק כן שכן נראה עיקר לדינא רק מסיים דיש מחמירין [בסימן כ"ז סעיף ד']. אבל היכא שלא אמר מקודשת משמע מסתימות כל הפוסקים שאין בהם חשש קידושין כלל. וא"ל דש"ה דסתמא סירכא דלישנא נקט ואתי, וכיון שאמר כמו"י מסתמא אמר הדברים כסדרן. חדא דסוף סוף כיון שהעד לא שמע את העיקר לשון הקידושין ה"ז כאילו לא נתקדשה בפניו כלל ויתר מזה בכמה הדרגות איתא בחידושי רשב"א קידושין [דף ה' ע"ב] בד"ה הא נתן הוא בתה"ד וז"ל, והא דאמרינן לקמן תן מנה לפלוני ואתקדש אני לך מקודשת מדין ערב. דווקא כשחזר ואמר לה בשעת נתינה הרי את מקודשת לי במנה זה שאני נותן לזה, הא נתן ולא פירש א"מ. ואע"פ שהדברים מראים דלדעת מה שאמרה לו נתן הוא, וכמו שפירש דמי. מכל מקום הודאת עדים בעינן דהמקדש בלא עדים אין חוששין לקידושין. א"כ כיון שלא פירש כאן ואיפשר דלשם מתנה נתן ולא לשם קידושין. ואע"פ שהוא מודה דלשם קידושין נתן כמו שאמרה, אפ"ה אין כאן עדות שמיעה ולא ראיה לשם עדות. אלא שהם דנין כוונת הלב ואין כאן עדות, עכ"ל. ובפרט בנ"ד דל"ש כלל לומר דסירכא דלישנא נקיט כיון שנראין הדברים בעליל לעד זה כמ"ש בגב"ע שנגבה לפני, שרק לשחוק ולצערה היה כוונת המקדש, וכאשר טען המקדש בעצמו בגב"ע הראשונה בעיר הנ"ל. ואולי בכיון דלג שתי תיבות הללו לבל תיאסר כל ימיה ועיין לקמן]:
והגם שהדברים מסתברים בפשטות בעצמותן דכל זמן שלא שמעו שתי תיבות הללו ה"ז כאילו קידשה בלא עדים ממש. למען ינוח לב המעיין נראה ראיה ברורה לזה מריש נדרים (דף ו'] דמקשינן לאביי דס"ל ידים שאינן מוכיחות הויין ידים. מדקתני הרי הוא עלי ה"ז עלי אסור מפני שהוא יד לקרבן. טעמא דאמר עלי הוא דאסור, אבל אמר הרי הוא ולא אמר עלי לא. תיובתא דאביי אמר לך אביי טעמא דאמר עלי הוא דאסור, אבל אמר הרי הוא ולא אמר עלי הרי הוא דהפקר הרי הוא דצדקה קאמר והא מפני שהוא יד לקרבן קתני, ועיין שם בר"ן פירושו ועדיין צריך למתק הדברים דנשמע מכללות הדברים גם למסקנא דיד לנדר לא הוי היכא דלא אמר עלי אפי' לאביי משום דכל כמה דלא אמר עלי אזי יצא מכלל ידים לגמרי, דאפי' בכלל ידים שאינן מוכיחות לא הוי משום דנוכל לומר דהרי הוא הפקר או דצדקה קאמר, אבל לקרבן הוי ידים. אע"ג דא"ל דהרי הוא הפקר או דצדקה מ"מ הויין מיהת ידים שא"מ. ואמאי אם ביותר מסתבר לומר דהפקר או דצדקה קאמר א"כ גם לקרבן לא ליהוויין ידים א"ו בע"כ צ"ל דלאביי לא תליא מידי במסתבר דמ"מ לא יצא מכלל ידים שאינן מוכיחות. ומה"ט ליהוי ג"כ יד לקונם. א"ו בע"כ צ"ל שגם לאביי לא הוי ידים רק היכא דידים מיהת נגמרו בשלימות ולא חיסר רק את העיקר, ולכן הויין יד לעיקר, ולאביי אפי' בידים שא"מ. אבל כל כמה שלא גמר ובצע גם את היד בשלימות וחיסר גם מקצת מן היד, אזי יצא מכלל יד לגמרי מפני דבכלל ידים לא הוי רק היכא דהויין ידים לעיקר ולא במקום דהויין רק ידים ליד ולעיקר. ומשה"ט בקונם שגם היכא שאמר הרי הוא עלי לא הוי רק כיד לעיקר, דעיקר נדר הוא היכא דמתפיס בקרבן או היכא דאמר לשון איסור [וכמ"ש הר"ן ריש נדרים]. ומש"ה באמר הרי הוא עלי הרי גמר את היד ולא חסר אלא את העיקר לבד לומר כקרבן. אבל כל כמה דלא אמר עלי שאזי חיסר גם מקצת מן היד ואת העיקר, אזי לכ"ע לא הויין ידים מפני דיד ליד לכ"ע לית להו. אבל לקרבן גופא אזי גם כשאמר הרי הוא לבד כבר בצע באמרתו את היד ולא חיסר אלא את העיקר. ומש"ה מקשה והא מפני שהוא יד לקרבן קתני:
ולפ"ז גם בקידושין ע"כ לא שמעינן אלא היכא דאמר הרי את מקודשת ולא אמר לי, הוא דנכלל בכלל ידים שבזה גמר מיהת את כל היד ולא חיסר אלא את העיקר משום דמקודשת לחוד דמי כאילו הקדישה וזהו בלתי איפשר. ובתיבת לי נבע מצפוניו ונודע ביאור הדברים, כמו שפירשו התוס' בקידושין (דף ז'] ד"ה ונפשטו, דהוי כאילו הקדישה לכ"ע ע"י קנייתו שקנה אותה ורק לו לבדו הותרה. וכן בשאר לשונות של קידושין נמי כל היכא דלא אמר לי ה"ז כרוצה לכבלה ולתפשה באישות לחוד בלא איש ומבלעדי הקונה אותה, וזהו בלתי אפשרי דאיסור אישות לא שייכי כלל רק היכא דאיכא איש שתקנה לו. אבל היכא דאמר הרי את ולא אמר גם מלת מקודשת (לי) שחיסר גם מן היד, אזי כבר יצא מכלל דין ידים לגמרי, ויען שעל יסוד זה יסובו צדדי ההיתר, לכן הארכתי בזה קצת, הגם שהדברים ברורים ופשוטים. וזהו מילתא דפשיטא דליכא לפלוגי בין היכא שלא אמר מקודשת לי ובין היכא שלא שמעו העדים, דמ"מ נידון כמקדש בל"ע, ובפרט בנ"ד דנראין הדברים דכיון רק לשחוק בעלמא ולצערה, וכמ"ש לעיל:
ב ומעתה כיון דלא נתקדשה אלא בפני אחד ונחקרו העדים בב"ד ואח"כ שאלו את הבעל ואמר שלא כיון רק לשחוק בעלמא, אזי יש להאמינו במיגו דאי בעי היה מכחישו לגמרי, או שהיה אומר בפירוש שכן הדברים כמו שהעיד העד השני, דלקושטא לא אמר רק הרי את כמו"י, דהרי נשמע מכמה דוכתי, וכן גבי נסכא דר"א דאי לאו שהעד מחייבו שבועה דאורייתא אמרינן מיגו במקום עד אחד. וטענתו דלשחוק בעלמא כיון, נראה ברור דבנ"ד הוי טענה מעלייתא היכא שיש לו מיגו, דהוכיח סופו על תחילתו ומסיום דבריו נשמע שכוונתו רק לחוכא ואטלולא. ובפרט שהעד השני העיד בפנינו שאחר שסיים המקדש כל דבריו זרק שחוק מפיו כקול הסירים תחת הסיר:
ועיין בח"מ וב"ש בסי' מ"ב ס"ק ד' וב"ש ס"ק ו'], ומובא שם שהב"ח הורה למעשה להקל בטענת משטה כשקידש בעד א'. וח"מ חולק עליו שאין להקל לכתחלה, ועיין בתשובת חכם צבי סי' קט"ו] שחולק עליו דמידי הוא טעמא דאינו נאמן לומר לשחוק כוונתי הוא מפני שלא מהימנינן ליה, ומש"ה היכא דאית ליה מיגו דהוי כחזקה מעלייתא שפיר נאמן. ולכאורה נראה שהדין עם הח"מ בזה, שכן מוכח להדיא במקומו בסוגיא דדברים שבלב, קידושין (דף נ'] דדברים שבלב אינן דברים אפי' במקום מיגו, שהרי גבי מעילה אית ליה מיגו דנזכרתי, (וכן מצאתי בבית מאיר ריש סי' מ"ב]. ועוד שכן מבואר בתוס' ר"פ השולח בד"ה מהו דתימא בסה"ד וז"ל, ועוד נראה לר"י כי דברים שבלב א"ד אפי' היכא דקי"ל שנאנס מלפרשה וכו'. ועוד הגע בעצמך הכי יעלה על הדעת באחד שמכר לחבירו בקנין גמור בינו לבין עצמו והלוקח תובעו שיתן לו החפץ שמכר לו בק"ג בינו לבין עצמו וטען המוכר שלשחוק בעלמא כיון. הכי נאמינהו במיגו דלא היו דברים מעולם:
ואפ"ל דשאני בכל הדברים הנ"ל שהמעשה בעצמותו מהני אפי' בינו לב"ע, שוב לא אזלינן בתר דברים שבלב לסלק המעשה או הדיבור שהודה בעצמו וכן א"י לטעון משטה כדי לסלק המעשה ההוא. אבל בקידושין כיון שהמעשה בעצמותו לא מהני מידי, ומש"ה אפי' היכא שהעדים ראו מאחורי הגדר ל"מ כלום, כמ"ש בש"ע [סי' מ"ב ס"ג], ויכולין לומר כל אחד מהם דלהשטות נתכוין, רק דבעינן שיראו העדים את המעשה, ולדעת הסמ"ג והוא דעת רמ"א (סי' מ"ב ה"ב] ע"א מיהא בעינן]. וכיון שעיקר המעשה נתקיים עפ"י ראיה והשמיעה של הקידושין שוב נגרר כל הענין של הקידושין רק אחרי הראיה דלית ביה מעשה. ומשה"ט יש מקום לומר שגם דברים שבלב מהני לבטל הענין שכל עיקרו נתקיים ע"י דבר דלית ביה מעשה רק דלא מהימן. ומש"ה היכא דאית ליה מיגו מהני, וכעין סברא זו מצינן בכריתות (דף ג' ע"ב] בתוס' ד"ה הואיל וישנן בראיה תימא מאי משני ממסית וממדיח וכו' וז"ל, ובספרו כתב שאני עדים זוממין הואיל וישנן באם, פי' באם לא יגיד. ומפרש בפרק שה"ע דאין מתחייבין אלא בב"ד ולהכי מעקימת שפתיו לא מיחייבי, דא"כ אפי' חוץ לב"ד נמי דהגדתן לחוד דהיינו פיהם לא גרמא להו. אבל בעלמא דמיחייבי עפ"י דיבורן לחוד עקימת שפתיו הוי מעשה, עכ"ל יעו"ש. ודעת לנבון נקל שעפ"י סברתם יש לחלק כל מעשה קידושין מכל קנינים, ואפי' מדברים שנתקיימו ע"י דיבור לחוד, כיון שעיקרו נתקיים רק ע"י ראיית העדים דלית בהו מעשה. [והיה אצלי מופלג אחד וראה דברים האלו ואמר דאין להשיב ע"ז מהא דאמרינן בקידושין ר"פ האומר שאני נתינת מעות ליד אשה דכמעשה דמי, דש"ה שהביטול הוא אחרי שנתקיים הדבר, משא"כ בביטול הדבר שהיא בשעת מעשה כגון ע"י טענת השטאה וכדומה שאז משבית ומיפר הדבר מתחילתו, ושפיר קאמר]. ובני הרב שיחיה הקשה על דברי החכם צבי הנ"ל מדברי הר"ן ריש פסחים שהקשה בביטול שבלב דמהני הא הוי רק דברים שבלב. אמנם לדברינו הנ"ל ניחא כיון שעד עתה החמץ היה ברשותו לכל דבר היאך נפקע מרשותו ע"י דברים שבלב, משא"כ בקידושין שעיקר קיומו ע"י דבר דלית ביה מעשה דהיינו הראיה והשמיעה של העדים:
וכיון שיש מקום לקיים דברי חכ"צ הנ"ל ודברי הב"ח, וגם הח"מ שחולק בזה, מסיים שאין להקל לכתחילה [ומשה"ט שפיר עשה הרב המאה"ג ובד"צ שהחמירו לכתחילה] אבל כיון שנסתיים מילתא שברח לנפשו והוי מקום עיגון ושעת הדחק טובא בוודאי אין להחמיר:
ומבלעדי כ"ז כבר יצאה הוראה מפי תורת רבינו משה ע"ה בהג"ה שם דבמקום עיגון וש"ה מותרת להנשא כשנתקדשה בפני ע"א אפי' כששניהם מודים. ומכ"ש בנ"ד דנראה בעליל שכיון רק לשחוק והיתול. רק דבקידושין לא אזלינן בתר אומדנא לבטלם כמבואר בהגה"ה שם סעיף א'] אבל היכא דיש לו מיגו בוודאי נאמן גם לדעת הח"מ ואפי' לכתחילה:
ומה שהקשה בחכ"צ שם על הח"מ דבטוען א' מהם טענת השטאה נפקע גם השני, שהרי לא עדיפא הטענה של עכשיו מטענת המיגו. שבידו לטעון, וכשם היכא דמכחיש הוא את העד אסורה להנשא, א"כ גם בטענת השטאה תיאסר היא להנשא. הנה בהשקפה ראשונה אמרתי דבדבר דלית ליה נפקותא ורווחא תלי' בפלוגתא דרבוותא ביש בנים אם נאמן לגמרי ותינשא גם לכהן [ועיין תוס' ב"ב קל"ד ע"ב בד"ה הואיל, ורמב"ן שם] דכיון דנאמן שיש לו בנים אזי מותרת גם לכהן, וה"ה הכא בטענת משטה, ויש לחלק קצת. ועוד נראה דכיון דנאמן לסלק צד הנגיעה של עצמו שוב נאמן עליה מתורת ע"א וכשם דאמרינן גבי הן שלוחיו הן עדיו [קודם דתיקנו רבנן שבועת היסת דהוו עדים, בש"ס קידושין מ"ג ע"ב] וא"ל דמ"מ היאך נאמין לע"א בדבר שבערוה. דז"א כיון דטוען המקדש מיד שלשחוק בעלמא כיון, הרי לא נתחזקה מעולם ועוקר הדבר מעיקרא, וכבר מבואר במרדכי ר"פ האומר ובתשובת מיימוני הלכות אישות סי' ג'] בכה"ג בשליח שקידש וטעה ואמר לי יעו"ש, שוב ראיתי בבית מאיר (ר"ס מ"ב] שכתב דאין להאמינו מתורת עד כיון דהוי דבר שבערוה, ולפי ענ"ד נראה כמ"ש:
ג ועיין בב"ש שם [סק"ו] שהשיג על הב"ח דא"נ לומר משטה ע"י מיגו להכחיש העד, דדמי לנסכא דר' אבא, וכל הרואה ישתומם שהרי לפום שני טעמים המבוארים בתוס' שם, הוא רק היכא דמחייבו שבועה. אבל בקידושין דלא שייכ' שבועה כמ"ש רש"י בקידושין דף ס"ה ע"ב] ד"ה ע"א בהכחשה, וכבר צווח עליו בעל חכם צבי בספרו שם וכתב עליו שטעה בזה, וראיתי בספר משיבת נפש מהגאון מו"ה ר' ליבוש חריף זצ"ל שמתרץ דבריו [בסימן ל"ט] דממ"נ אם טוען המקדש משטה אזי לית לי' מיגו שהרי לפי דבריו צריכה להחזיר לו את כסף קידושין. ובאם יכחיש את העד שוב לית ליה דין ודברים עלי' ויפסיד כספו. ובאם טענה היא דלשחוק בעלמא קיבלתה, לית לה מיגו מפני דהיתה צריכה לישבע להכחיש את העד נגד כסף הקידושין, ועודנו לא השיב נפש המעיין בזה, דהרי אנן פסקינן דקידושין לטיבועין ניתנו [בש"ע אהע"ז סי' נ'] וא"כ אפי' היכא דקידש בעדים והלכה בשאט נפשה ונישאת לאחר אין יכולין לכופה שתחזיר הכסף קידושין אפי' כשכופרת והכחישתם, שהרי גם לדבריהם אין עלי' שום דו"ד על הכסף שקיבלה לקידושין כיון דלטיבועין נתנו, וה"ה נמי בע"א דאינה צריכה לישבע להכחישו שהרי גם לפי דברי העד עצמו אין עלי' עסק דין ממון כלל:
ולפענ"ד נראה ליתן מקום לדברי קדשו של הב"ש עפ"י דברי ר"י בתוס' ב"ב דף ל"ד ע"א] ד"ה הוי, דעיקר הדבר דאמרינן בנסכא דר' אבא מתוך. משום דלא חציף להכחיש את העד ובשבועה ולית לי' מיגו, [ובימי חורפי כשהייתי בצוותא עם יד"נ הגאון מו"ה זאב וואלף מזאלשין זצ"ל אב"ד דק"ק לאסק הקשה שהרי לענין שבועת שקר ליכא נפקותא בין אם נשבע לשקר שד"א או שבועה דרבנן, ואמאי אמרינן דליתא לדינא דמתוך שאיל"מ אלא בש"ד. אבל בשבועה דרבנן לא [ומשמע בתוס' פ' חזקת הבתים (דף ל' ע"א) סד"ה לאו, דר"י בעצמו מודה לזה היכא דע"א מחייב רק שבועה דרבנן ל"א מתוך ועי' בש"כ סי' קמ"ו ס"ק י"א י"ג] דמ"מ לית ליה מיגו דאינו רוצה להכחיש את העד ובשבועה כיון דדין שבועה אחת היא. ואמרתי לו אז דאין הכוונה מפני חומר ועונש השבועה רק דכולו יסוב כלפי ההעזה דכיון דחייב לישבע נגד העד שד"א וכל כמה דלא נשבע נחתינן ליה לנכסיה מפני שמחזיקינן לאמת ולצדק עדותו של העד ולהחזיק דברי המכחיש לדברי כזב ושקר ומש"ה הוא דלא חציף להכחישו, אבל בשדר"ב דלא נחתינן לנכסיה אפי' כשאינו רוצה לישבע, רק דרבנן תיקנו שישבע לאמת דבריו ומש"ה עודנו לא יתראה כדובר כזב ושקר, והרב הנ"ל הודה לדברי וקילסם:
ובזה יש להקל קושי' תוס' שם שהקשה על תי' ר"י דא"כ גם לרב ושמואל דלית להו מתוך מ"מ יודו בנסכא דר' אבא כיון דל"ל מיגו, עפ"י המבואר בש"מ בסוגיא דשאלה ושכורה (ב"מ צ"ז ע"ב סד"ה השוכר) דנחתינן לנכסיה הוא מתורת מתוך דמה לי טוען אינו יודע שאינו יכול לישבע או שאינו רוצה לישבע, וכיון שכן לרב ושמואל דלית להו מתוך כשטוען א"י נגד ע"א, לית להו ג"כ דבשבועה דאורייתא נחתינן לנכסי'. ומש"ה גם בנסכא אית לי' מיגו דלדידהו דין שד"א כמו שבועה דרבנן לדידן]:
ועיין שבועות בסוגי' דקציצה דלרמב"ח אליבא דרב ושמואל אמרינן מיגו דהעזה לאפטורי משבועה ומשה"ט מקשי' שבועת שומרים דחייבא רחמנא היכי משכחת לה, ואפ"ה חייב' רחמנא שבועה במודה במקצת משום דלכפור יותר הוי העזה יתירא כמ"ש תוס' שם ד"ה מתוך, ול"א מיגו כזאת לאפטורי משבועה, ומשה"ט מסתבר נמי דמיגו להכחיש העד אפי' בלא שבועה. היכא שיכפור יותר בטענה שיטעון ממה שטוען עכשיו, כיון דאיכא תרתי לריעותא להכחיש העד ולכפור יותר דדמי למודה במקצת דלא אמרינן מיגו לכ"ע מפני דהוי העזה יתירא [נגד דבר קל שהוא רק דין שבועה לברר האמת]. ואע"ג דאית לי' לרמב"ח אליבא דרב ושמואל דאמרינן מיגו לאפטורי משבועה אפי' היכא שעתה אין חבירו מכיר בשקרו ובמיגו שיטעון יכיר בשקרו, ואפ"ה ל"א מיגו לאפמ"ש היכא דיכפור יותר, א"כ מכש"כ דל"א מיגו היכא דאיכא תלתא לגריעותא היכא דעתה אין חבירו מכיר בשקרו ואין העד מכחישו ואינו כופר רק במקצת, ובטענה שיטעון יכפור יותר ויכיר בשקרו ויכחיש את העד. דל"א אפי' לענין ממון, דהשתא להכחיש את העד ובשבועה אע"ג שגם עתה יצטרך ג"כ לישבע כקושי' תוס' שם. אפ"ה בהצטרף שנים האלו שיצטרך להכחיש את העד בשבועה ל"א אפי' לענין ממון גבי נסכא דר' אבא, מכ"ש בהצטרפו הנך תלתא לריעותא דל"א אפי' לענין ממון, תוכן הדברים בקצרה כיון שנתגדלה ההעזה ע"י שיכפור יותר, דלכ"ע ל"א אפי' לרמב"ח דאית ליה אליבא דרו"ש דאמרינן מיגו דהעזה לאפמ"ש ומהימן לומר נאנסו בלא שבועה במיגו דלהד"מ, אע"ג דאיכא נפקותא רבה שעתה אין חבירו מכיר בשקרו וירויח רק מעט מזעיר, וע"י זה שירויח רק דבר מועט נתגדלה ההעזה שישים מצחו כנחושה בשביל הרווחת שבועה לחוד ויכחישו בדבר שחבירו מכיר בשקרו, אפ"ה אית ליה לרמב"ח שגם העזה גדולה כזאת לא יפסיד המיגו ואנן פסקינן דלא כרמב"ח ולא אמרינן מיגו דהעזה לאפמ"ש אבל לפטור מממון אמרינן, והיינו טעמא משום דהיכא דמרויח בזה אזי נתקטנה ממילא ההעזה מהיכא דלא מרויח רק הרווחת שבועה לחוד, אבל להכחיש את העד ובשבועה כמו בנסכא דר' אבא, אע"ג שגם בטענת דידי חטפי יתחייב לישבע מדאורייתא (כמו בהחזרתי במיגו דנאנסו לדעת רוה"פ זולת לדעת בעה"מ, ועיין בש"ך סי' רצ"ו ס"ק ג') ובשניהם חבירו מכיר בשקרו אפ"ה נתגדלה ההעזה בזה להכחישו בשבועה דאפי' להרויח ממון ל"א] ואפ"ה מודה רמב"ח דלכפור יותר ל"א מיגו לאפ"מ אפי' דבשניהם חבירו מכיר בשקרו אפ"ה נתגדלה ע"י זה ההעזה, עד דכ"ע מודים דל"א:
[וכמו כן מצינו כמה פעמים דלא אמרינן מיגו דהעזה אפי' לענין ממון, כמו גבי האומר לחבירו אל תפרעני אלא בעדים דלא מהימן לומר פרעתיך ביני לבינך אף על גב דאית ליה מיגו דפרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים, משום דהוי מיגו דהעזה עיין שבועות (דף מ"א ע"ב) וברא"ש שם סימן י"ג:
וכן מצינו גבי תבעו ביומא דמישלם זמנו דלא מהימן לומר פרעתיך תוך זמני במיגו דאי בעי אמר פרעתיך היום משום דהוי מיגו דהעזה, עיין ב"ב (דף ה') בתוס' ד"ה ובא בזמנו וכו' ובתומים (סי' ע"ח סק"ח) שהקשה שם קושיא זו דהא לענין ממון אמרינן מיגו דהעזה, ותי' משום דהוי נגד חזקה ג"כ ומיגו דהעזה נגד חזקה לא אמרינן אפי' לענין ממון:
אמנם תירוצו צ"ע, דאם איתא דרק משום דהוא נגד חזקה לא אמרינן מיגו דהעזה כהאי א"כ קשה דהא אכתי אית ליה מיגו, דהנה המרדכי שם מדייק אי טען מחלת לי אי מהימן ודייק דלא מהימן דאי לאו הכי להימני' פרעתי במיגו דמחלת לי אלא משום דמחלת לי הוי טענה גרוע והיא גופה לא מהימן כי אם במיגו, ואי ס"ד דאמרינן מיגו דהעזה כהאי לענין ממון א"כ להימני' היכא דטען פרעתיך תוך זמנו במיגו דמחלת לי ומחלת לי הוי מהימנינן ליה במיגו דפרעתיך היום ותו לא הוי מיגו נגד חזקה דבטענת מחלת לי לא הוי חזקה המנגדו, אלא וודאי דהעזה גדולה כהאי לא אמרינן אפילו לענין ממון. אלמא היכא דאיכא העזה גמורה אפילו היכא דליכא מיגו להכחיש את העד לא אמרינן מיגו כהאי]:
ומשה"ט סבירא ליה לבית שמואל כשטוענת היא להשטות בך נתכוונתי ונתקדשה בפני ע"א דל"מ במיגו דלהד"מ מפני שאז תכפור ביותר, שעתה בטענתה איננה כופרת ומברחת ממנו רק התקשרות האישות לחוד וכשתטעון להד"מ תכפור גם בכסף קידושין ועתה אין המקדש מכיר בשקרה ואז יכיר וידע וגם תחצוף להכחיש את העד לכן בהצטרף כל הנך ריעותות סרה המיגו בכללו ול"א אפי' לענין ממון כמו בנסכא דר' אבא:
ולפ"ז בנ"ד שהמקדש טוען משטה ואית ליה מיגו דא"ב היה אומר בפירוש כמו שהגיד העד השני שלא אמר רק הרי את כמו"י, דאזי בין כך ובין כך לית ליה נפקותא לענין ממון. גם הב"ש מודה דמהימנינן ליה במיגו. ועוד דלמ"ש הלא עיקר דעתו דב"ש סובבים רק עפ"י דעת ר"י בנסכא דר' אבא שהוא משום לא חציף. והכא אם יאמר כמו העד השני ואיכא עד דמסייע ליה מעיז ומעיז. ועוד שגם לפי טענתו אין לו שום טענה על כסף קידושין. כיון שהחזיר הכסף מה שנטל מתחילה ממה שהניחה הבעה"ב לשחיטת האווז. רק היכא דכיון לקדשה אזי יש לומר שמטבע הלז שלו היה מתחילה והמטבע שלקח עודנו בידו או אפי' כשנודע בבירור שזהו המטבע שלקח מתחילה וכיון שהלך וקידשה בו אזי מסתמא תפסו על שכר פעולתו שמגיעו. אבל כל שכיון להשטות שוב לית ליה תביעה ודין ודברים עליה על הכסף שנתן לה שתחזיר לו דאזי אמרינן להיפוך דכל כמה שלא גילה דעתו שתפסו על שכר פעולתו דמסתמא נתן לידה את המגיע ממנו וכאשר אמרה הבעה"ב מתחילה:
ועיין בירושלמי סוף כתובות בסוגי' דשנים שהוציאו שט"ח זה על זה. ובתומים [סימן פ"ה סק"ד] דמסתמא ל"א דנחשב כפרעון עד שיבאו לידי גביי'. וה"נ בנ"ד שמגיע לו מבעה"ב שכרו ומגיע ממנו מה שלקח מן השלחן שנתנה לשחיטת האווז, אזי כל כמה דלא גילה דעתו לא נחשב לפרעון. וגם הוא לא לקחו מתחילה לפרעון רק לצחוק ולצערה [כמ"ש בגב"ע]. לכן גם כשנימא דכיון להשטות בה אזי מסתמא החזיר לה ע"ד שציוותה הבעה"ב מתחילה:
ד גם יש לדון ולומר כיון שאמר בבירור גמור שהיה במעמד עם העד הראשון. ולא שמע שתי תיבות האלו שהן עיקר הקידושין. אזי ממילא נידון העד הראשון כעד אחד בהכחשה כמבואר בחשן משפט (סוף סימן כ"ט] האומר לא ראיתי הוי כאומר לא ראית ונידון כע"א בהכחשה. ושניהם המקדש והמתקדשת ג"כ אומרים לא נתקדשנו שהרי הוא אומר שכיון להשטות וגם היא אומרת שלא נתכוונה כלל להתקדש לו ולא ידעה מאומה ועיין בראב"ד [פ"ט מהלכות אישות הלכה ל"א] ובמגיד משנה ובמשנה למלך שם. ומבואר בתשו' רשב"א מובא במש"ל דגם בדבר שמיעה הדין כן דכל האומר לא שמעתי כאומר לא שמעת דמי. ומה שמעורר המש"ל מתשו' ריב"ש. דבריו תמוהים דבעובדא דרשב"א איירי להדי' דעדי הגט שנזדמנו לעדי חתימה ועדי מסירה אמרו לא שמענו הביטול מודעא ועדים אחרים אמרו שמענו ומש"ה נידון כתרי ותרי והריב"ש מיירי להיפוך יעו"ש דע"ח אמרו שמענו (והם ואחרים) ואחרים אומרים לא שמענו. ועיקר דבריו סובבים שם משום דלגבי אחרינא הוי כמילתא דלא רמי' עלייהו לגבי הנך דנזדמנו לכך:
ולפ"ז בנ"ד דשניהם לא נזדמנו שניהם שוים. בפרט בנ"ד ששמע שקרא אותה המקדש ואמר לה הילך (הצענער) הרי את כמו"י וכו'. ושמע תחילה וסוף ובאמצע לא שמע מפני מילתא דלא רמי' עלי' לא מסתבר כלל. לכן בזה לכ"ע הוי עדות גמורה ודינו של העד הראשון כדין ע"א בהכחשה דלאו כלום הוא. ואע"ג דבע"א אומר שנתקדשה וע"א אומר ל"נ לכתחילה לא תינשא. זהו כשמכחישין א"ע בקרוב לה דעבידי דטעו ולדעת התוס' [כתובות כ"ג תד"ה תרווייהו] בעינן ג"כ שידוע גם לאחרים שזרק לה כדי להוציאה מחז"פ רק הר"ן מחמיר בזה דאפי' כשלא נודע לאחרים וכ"פ בש"ע אה"ע סי' מ"ז ס"ג [ובב"ש שם ס"ק ה' ו']. ולדעת רמב"ן ורשב"א איירי כשאינה מכחשת וכגון שקיבל אבי' קידושין. ולדעת הר"ן גם הרמב"ם איירי בקרוב לה ומכחישין את עצמם בזה ומשום עבידי דטעו. אבל בנ"ד שאמר עד השני בבירור שלא שמע שתי תיבות באמצע. מסתברא דל"ש לטעות בזה רק היותר מחמיר בזה הוא דעת המ"מ [פ"ט מה"א הלכה ל"א] בפירושו לרמב"ם דדוקא בע"א אומר נתקדשה והיא אומרת נ"נ הוא דתינשא לכתחילה משום חזקה דאין אשה מעיזה. אבל היכא דאיכא עד דמסייע לה מעיזה ומעיזה:
ונראה דזהו דווקא היכא שהמקדש אומר ג"כ דנתקדשה או היכא דאזיל לעלמא. אבל היכא שהמקדש לפנינו והוא והיא אומרים דלא נתקדשה אזי גם לדעת המ"מ תינשא לכתחילה. דיש להבין לדעתו אמאי לא נאמין לע"א האומר ל"נ במיגו דא"ב שתיק ואזי תינשא לכתחילה. רק מפני דאמרינן דאי שתק איהו גם היא לא תוכל להעיז ולהכחיש העד. אבל היכא שגם המקדש אומר דלא קידשה שוב נאמן העד האומר שלא נתקדשה במיגו דאי בעי שתיק והיא תוכל להעיז ולהכחישו מפני שהמקדש מסייעה. וכי תעלה ע"ד היכא דאיכא עד אחד לבד האומר דנתקדשה ושניהם מכחישים אותו דלא תינשא לכתחילה. והיכא שהיא לבד מכחישתו דתינשא. גם מסתימת לשון הרמב"ם לא משמע כן:
לכן בנ"ד כיון דסוף סוף שניהם אומרים דלא נתקדשה שהמקדש לא נתכוין לקנותה והיא לא נתכוונה להקנות את עצמה. לפי דבריהם אזי לכ"ע תינשא לכתחילה:
ה ועוד בה שלישי' שיש מקום להתירה במקום עיגון אפילו כששניהם שמעו לשון הקידושין בלא דברי ליצנות עפ"י גב"ע פה ועפ"י גב"ע בעיר הנ"ל. ולמ"ב לפי גב"ע דפה שאמר לה לאחר שחיפשה הצענער ולא מצאה (קום נא דיר דעם צענער) משמע להדיא שכוונתו היה על הידוע שחיפשה עד כה ונתן לידה ואח"כ אמר לה הרי את מקודשת לי דלא גרע משתיקה דלאחר מתן מעות ואפי' כשנתרצית בפירוש נראה עפ"י מה שיתבאר להלן ביותר ביאור דדמי לטלי סלע זה שאני חייב ליכי ולאחר מתן מעות אמר לה תיכף לשון קידושין דאינה מקודשת אפי' נתרצית אח"כ כדקתני שם להדיא בברייתא בקידושין י"ג ע"א], אלא אפי' לפום גב"ע שנגבה בעיר הנ"ל שלא כתב בו (דעם צענער) אמנם יכול להיות שלא דייקו כ"כ לחקור אח"ז, ופה שאלנו אותו איזהו פעמים אם אמר (דעם צענער) או סתמא, ולאחר החקירה והדרישה אמר שיודע בבירור גמור שאמר (דעם צענער)]. מ"מ כיון שקרא אותה לאחר שחיפשה ולא מצאה ואמר שישיב לה (הצענער) ולקח ידה בידו ואמר לה הילך (הצענער הלז) והרי את מקודשת לי וכו' [לפי גב"ע הראשונה בכ"ב סיון] משמע ג"כ דמתחילה כיון להשיב (הצענער) שלקח ואח"כ חזר בו או שכיון לחזרה ולקידושין וכדעת הרמב"ם [פ"ה מה"א הל' י"ב ובמ"מ שם] בסלע זה שאני חייב ליכי [ואע"ג דבגב"ע השני לא כתוב בו לשון זה אל יתמה הקורא בזה. כי עיקרו של גב"ע השני מעיר הנ"ל לא בא רק לאשר שכתב בגב"ע הראשונה שהעד השני שמע רק קול הברה ואמרתי לקרובי המתקדשת שצריך לבאר בלשון אשכנז באר היטב את אשר שמע ולכן קיצר במה שפירש בראשונה]. ומעתה יש כאן מקור נובע כעין שני סעיפים להתירה במקום עיגון חדא עפ"י המבואר בפוסקים דעיקרן של קידושין שנתפסים גם כי שתקה היא. הוא באחת משתים או כשהמציא היא את עצמה לקבל הקידושין. או מפני דהוי לה לזרקם. והיכא דיש מקום לטעות עפ"י שיקול דעת דקסברה שתתחייב לשלם. אע"ג דמצד הדין פטורה. מ"מ לכ"ע אינה מקודשת אפי' לרב הונא ברי' דרב יהושע בציפתא דאסא בקידושין [דף י"ג ע"א]. עיין ברמב"ן מובא ברשב"א שם ובריטב"א ור"ן. ואף לדעת רמב"ן שחולק שם בפירושו. וס"ל דגבי פקדון כל היכא שלא גילה דעתו ואמר בפירוש לנפקד הילך את שלך והוא לא רצה לקבלם. רק שזרקם מיד בפניו ואמר לו הרי שלך לפניך. דלרמב"ן מחויב הנפקד מצד הדין דסבירא ליה שדין פקדון והלואה שוין. ורשב"א חולק בפרט זה ומחלק בין הלואה דאיתא ברשות לוה לגמרי מה שאין כן בפקדון דאיתא ברשות מארי'. [ועיין בח"מ סימן רצ"ג דפליגי בזה הסמ"ע והש"ך בס"ק ב' ג']:
אמנם לדינא נראה דאיפשר שגם רמב"ן יודה בפרט זה דאפי' היכא דמצד עיקר הדין פטורה, כיון דמ"מ עפ"י שיקול הדעת יש מקום לחייבה תו ליכא ראיה משתיקתה דמשום זה לא שדיתינהו דקסבר' שתתחייב לשלם. אמנם היכא שגם עפ"י שיקול הדעת ידוע דלא תתחייב לשלם. פליגי רבא ורב הונא בריה דרב יהושע, דרבא ס"ל דמ"מ נשי לאו דינא גמירי, ורב הונא ברדר"י חולק דכל כה"ג שאין מקום לטעות כלל, אזי אמרינן דמסתמא נתרצה, דאל"כ תשדינהו והנה בזרק לה קידושין ואמר קודם שהגיע לידה לשון קידושין דפליגי בזה הרמ"ה עם שאר פוסקים, אזי לדעת הח"מ (סי' מ"ב ס"ק ב'] תליא בפלוגתא דרבא ורב הונא בריה דרב יהושע דרמ"ה ס"ל להלכה כרבא. והחולקים, כרב הונא. וכן בלקח יד אשה בחזקה וקידשה ולא זרקה תניא נמי בזה. אמנם הב"ש שם ס"ל דשאני זרק לה וכן כשנטל ידה בידו שלא באה מתחלה המעות לידה מרצונה, אזי לדעת הרמ"ה א"מ. וכן דייק מלישנא דש"ע שהלכה פסוקה כדעת רמ"ה, עיין בסי' כ"ח סעיף ה' וריש סי' ל' וסי' מ"ב]:
ומעתה נחזה אנן בעובדא דידן שמתחלה אמרה אשת הבעה"ב למשרתת לך לשחוט את האווז והילך א' זהב והניחה מיד את הזהב על השלחן בפני המשרתת והבעה"ב הלכה לעסקיה וגם המשרתת הלכה והניחה הזהב על השלחן במקום שאינו משתמר שהרי כמה פועלים ישבו שמה. ונמצא דמיד שקבלה המשרתת את פקודתה שתלך בשליחותה, שכן הדבר חובה עליה מסתמא, ובעה"ב הלכה לדרכה דאזי כבר נתחייבה המשרתת בשמירתן, לדעת הפוסקים בסי' רצ"א ס"ה [וסי' ש"ג וסמ"ע שם ס"ק א'] דמשעת סילוק בעלים נתחייב השומר בשמירתן. ואפי' לדעת החולקים שמה דדווקא במשיכה נתחייבו שומרין, מ"מ בנ"ד תיכף לאחר שנאבד הזהב מן השלחן תפסיד המשרתת מדמי משכורתה, שהרי הבעה"ב היא מוחזקת ברשות בדמי משכורתה שמגיע לה מתחילת הזמן ועודנה לא קיבלה חלף משכורתה. וכיון שתחילת קבלתה לא המציאה א"ע לקבלם כיון שלקח ידה בידו. ובנ"ד אם תשדינהו אח"כ אזי לכ"ע תפסיד שלה לכן גם לדעת הח"מ דהגהת מרדכי בגיטין דס"ל דמקודשת וחולק ע"ד רמ"ה היינו מפני דקסברה דבזה אין מקום לטעות והוי לה לשדינהו אכן בנ"ד דבוודאי תפסיד מדינא כאשר בארנו, אזי לכ"ע א"מ. ולדעת הב"ש דווקא כשנתרצית מתחילה הוא דמקודשת כשלא זרקה אבל כשלא נתרצית מתחילה אזי א"מ מפני שלא בא המעות מתחלה לידה מדעתה אפי' היכא שלא תתחייב אם תשדינהו:
אמנם יש לפקפק בזה. כיון דבהגהה נקט ליה שלקח יד אשה בחזקה שלא ברצונה. וכן בהגהת מרדכי כתב שם לקח יד אשה בע"כ, ובגב"ע בעובדא דידן לא משמע להדיא דלקח ידה בחזקה. רק מ"מ יש מקום לומר כיון דעיקר דעתה היה שיחזיר לה הצענער) שלקח משלה שהרי קרא אחריה ע"ד כן. וגם עתה אמר לה (נא דיר דעם צענער) דמשמע שסובב על מה שאמר בראשונה [וכמ"ש בחידושי רשב"א אשר הבאתי לעיל (באות א') שרק לענין שתהיה מקודשת לא מהני זה משום דבעינן עדים דווקא. אבל לענין זה שלא תהיה מקודשת וכן בכ"ד לענין שאר דברים אמרינן דמסתמא הוכיח תחלתו על סופו]:
ונוסף לזה יש מקום להתירה כיון שקרא אחריה ואמר שיחזיר לה (הצענער). ומיד הלכה אחריו ואמר לה הילך (הצענער) והרי את מקודשת לי. הרי יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי. מידי דהוי כאלו אמר לה הילך הסלע שאני חייב ליכי והרי את מקודשת לי אינה מקודשת משום שיכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי. וה"נ כיון שכבר בארנו שכל כמה שלא נמצא (הצענער) תפסיד משלה עפ"י הדין. ומ"ל אם מחמת ספק אם מחמת וודאי, כיון שבעה"ב מוחזקת ועומדת בדמי משכורתה, [עיין גיטין (דף מ"ב ע"ב) גבי כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה. ובמשנה למלך פרק ט' מהלכות אישות הלכה ו' ד"ה ודע]. וגם כבר בארנו לעיל [בסוף אות ג'] עפ"י הירושלמי בסוף כתובות, ותומים [סי' פ"ה] דכל כמה דלא גילה הפועל דעתו שתפסם על חובו נמצא שהוא חייב להחזיר לשלם. וכאשר עשה כן ואמר לה שיחזיר לה אע"פ שאמר לה ג"כ הרי את מקודשת לי כבר יכולה לומר אין שקלי וד"ש. ונראה בנ"ד אין לחוש מפני קלא ששמעתי אומרים, שהיה קול ושוברו עמו שתיכף אמרו שכיון רק לשחוק ולצערה:
מכל הלין טעמי נלפע"ד שהבתולה הזאת מותרת להנשא לכל מי שתרצה רק באופן שיסכים לדינא אחד מגדולי זמנינו שליט"א, ואזי גם אני מסכים לזה ומכלל הן אתה שומע לאו:
ז לאשר נתעכבה התשובה הזאת פה בעבור מניעת נוסע נכון הנה הרהרתי עוד קצת בזה ואמרתי שיש עוד סניף להתיר מחמת הליצנות שסיים, ומזה נראה שעיקר מגמתו רק לחוכא וטלולא ולצערה. בכגון זה איפשר לומר דכ"ע מודו לדינא דאמרינן הוכיח סופו על תחילתו. שהרי גם בעלמא פסקינן דבשתק ולבסוף צווח דספיקא הוי, עיין רמב"ם [בפ"ט מה' תרומות], ועיין חולין [דף ל"ט ע"ב] גבי כתבו ונפל מן הגג ומת דאם מעצמו נפל הרי זה גט ועיין באה"ע [סי' קמ"א בב"ש ס"ק כ"ד]. וטעמא דמילתא כדאיתא בחולין [דף ל"ט ע"ב] ש"ה דקאמר כתבו, וז"ל רש"י ואיכא קצת הוכחה ונפילתו גילוי מילתא בעלמא הוא. הרי אע"ג דבכתב לחוד לית ביה שום נדנוד ספק גם אם נתנו לידה. מ"מ כיון שנפל אח"כ אזי אמרינן דהוכיח סופו על תחילתו משום קצת הוכחה. וה"נ בנ"ד כיון דאיכא קצת הוכחה מעיקרא שאמר הנער פינחס לפועלים שעמו שיקחו כל אחד מטבע א' כדי להקניטה ולצערה. וגם סיים באמריו דברי שחוק והיתול. אזי אפ"ל דלכ"ע פסקינן בזה דהוכיח סע"ת. וא"ל דש"ה שהמעשה סתמיי שאמר כתבו לבד ולא אמר ובצע כל הענין הוא דאמרינן הוכיח סופו על תחלתו. אבל לא בדבר שמנגד לגמרי נגד מעשה הקידושין דמחזקינן בסתמא שנתכוין לקדשה, וחזקה גמורה היא שאין אדם עושה מעשה להשטות ולצערה. שהרי גם התם בחולין שרצה לדמות גבי ישראל שעבד וכו' ג"כ איכא חזקה גמורה שאין לך חזקת כשרות גדולה מזו. ואפ"ה אם גם התם היה קצת הוכחה מתחלה הוי שוה לגט. גם משמע מגב"ע הראשונה שדברי ליצנות הלז אמר בעודנו מחזיק בידו את ידה. וכל זמן שמחזיק ידה לא נגמרה הנתינה. לכן גם אם נימא שגם בזה לא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו ומיהדר הוא דקא הדר ביה ג"כ מהני, הגם דבקידושין תוך כדי דיבור לאו כדיבור דמי, זהו כשנגמרה הנתינה:
אח"כ ראיתי בתשו' נודע ביהודה מהדורא קמא סי' נ"ט] שכתב כן דכ"ז שלא נגמרה הנתינה, יכול לחזור בו בכעין נ"ד. אולם מ"ש שם הנב"י דבאמרה לשחוק נתכוונתי וכן שלא הבינה לשון הקידושין דנאמנת מצד ע"א נאמן באיסורין כיון דלא איתחזק, בפרט דהכא איכא ג"כ חזקת פנוי'. וכיון בעצמו לדעת המרדכי ותשובת מיימוני שהבאתי לעיל [בסוף אות ב'], וכבר הארכתי בזה בזית רענן חלק ראשון דבעיקר הדבר כבר איפלגו בזה הרמב"ן ור"ן בסוף סוגי' דשליש. איברא כאן שלדבריו עודנה בחז"פ ואיכא כמה הוכחות ואומדנות לזה הוא דס"ל להג"מ דנאמן. ועי"ש בזית רענן [בי"ד ה"ב סי' זיין אות ח']. אולם עיקר דבריו תמוהים שהרי גם לדעת הרמב"ן דע"א נאמן בדבר שבערוה היכא דלא איתחזק. בפרט היכא שמברר הדבר לגמרי מכל וכל דאזי כ"ע ס"ל דנאמן שהרי גם הר"ן שחולק בגיטין וס"ל דע"א אינו נאמן אפי' בדלא איתחזק לכן גם כשבאו הקרובות ואומרות לא נתקדשנו ל"מ. אפ"ה ס"ל לר"ן בקידושין גבי קדשתי את בתי דנאמן בתורת ע"א לפי שמברר הדבר לגמרי משא"כ התם שאומרות לא נתקדשנו שעודנו הדבר בספק]. ובכל זאת מבואר להדי' בקידושין (דף ס"ג ע"ב] דכשאומרת נתקדשתי וא"י למי נתקדשתי ובא א' ואמר אני קידשתי' דא"נ לכנוס משום דיצרו תקפו, הרי להדי' שהבע"ד בעצמו בוודאי אין להאמינו מתורת ע"א בדבר שבערוה. אע"ג דנוגע נאמן באיסורין מ"מ בדבר שבערוה אפי' היכא דלא איתחזק לכ"ע הבע"ד בעצמו אינו נאמן. ואולי הטעם משום דדבר שבערוה שאני דיצרו תקפו. כעין דאמרינן החשוד על העריות דכשר לעדות [בפ' זה בורר דף כ"ו ע"ב ובתוס' שם] וכ"מ בקידושין [ס"ג ע"ב] דמשום דיצרו תוקפו הוא דאינו נאמן. וכ"מ גבי שבוי' שהוא רק איסור דרבנן בעלמא וע"א דעלמא נאמן לומר טהורה היא אפילו בדאיכא עדים שנשבית והיא בעצמה א"נ [כתובות כ"ג ע"ב]. וכן גבי פתח פתוח משמע מכל הפוסקים שהיא אינה נאמנת לומר אין תחתיו באשת כהן מתורת ע"א רק מחמת חזקת כשרות עיין ברא"ש כתובות [פ"ק סי' י"ח]. אע"ג דלגבי איסור כהונה נאמן ע"א דעלמא היכא שאינו פוסלו או מכשירו מתולדתו. כדמשמע מדברי הרמב"ם מכמה דוכתי. וכבר האריך בזה השב שמעתתא [ש"ו פ' ט"ו] והחליט כן לדינא דבאיסור כהונה נאמן עד אחד. לבד מבן גרושה וחלוצה שפוסלו מתחילתו:
והן הגם דכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה מכל הלין טעמי נראה לפענ"ד להתירה לעלמא:
גם את"ל שדברי הליצנות והשחוק שזרק מפיו היה אז כשכבר סילק את ידו מידה ואזי אפ"ל דמיהדר קא הדר ביה ולאחר שכבר נגמרה הנתינה שוב לא מהני חזרתו אפי' תוך כדי דיבור וגם כדתימא דמה שגילה דעתו מעיקרא במאי שאמר מתחילה להנערים שיקחו כל אחד מטבע אחת לא דמי לגילוי דעתא דכתבו, השנוי' במס' חולין אפ"ה נראה שכל כה"ג בוודאי אמרינן הוכיח סופו ע"ת כי היכי דלא נימא דמיהדר קא הדר ונעשה שינוי רצון במקדש ממה שעשה מתחילה בפועל, וראיה ברורה לזה שהרי הלכה פסוקה היא דעייל ונפיק אזוזי לא קנה. ועיין ב"מ (דף ע"ז] ברש"י ד"ה הא דעייל וכו' וז"ל הא דקתני דאי לא זקפו עליו במלוה חוזר בדעייל מוכר ונפיק ומחזיר אחר הלוקח ליתן לו מעותיו גלי אדעתי' דזוזי אנסוהו למכור וכיון דלא יהיב ליה זוזי בשעת דוחקו אדעתא דהכי לא זבין ליה עכ"ל. ונ"א דילמא מיהדר קא הדר ביה כיון דליכא גילוי דעתא דזוזי אנסוהו רק מההיא שעתא דעייל ונפיק אזוזי, ואפי' במטלטלין וכבר מונחים ועומדים ברשות לוקח אפ"ה לא קנה בבירור. מפני שע"י גילוי דעתא דהשתא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו, אע"ג דאנן פסקינן גם בשתק ולבסוף צווח דעדיף מזה שרק ספיקא הוא דהוי א"ו דעיקר טעמא דאוקמינן אחזקה דמעיקרא שלא נשתנה רצונו מתחילתו ממה שעשה בפועל מתחילה. משא"כ בשתק ולבסוף צווח שגם מתחילה לא עלה רק במחשבה לפניו דהתם איירי בזיכה לו ע"י אחר ושתק ולבסוף צווח. ומשה"ט לכ"ע אמרינן בזה הוכיח סע"ת כי היכי דנוקמי' בחזקתו שלא נשתנה דעתו ורצונו:
ועיין בבא מציעא (דף ט"ז] גבי זבנה אורתה וכו'. דלדעת הרמב"ם ור"ן ונימוקי יוסף בשם הראב"ד אפי' דזבנה או אורתה מיד אחר שלקחה מבעלים הראשונים ל"ק הלוקח הראשון [ואע"ג שאם חוזר בפירוש ל"מ להפקיעו מיד הלוקח] ול"א דמיהדר קא הדר אלא וודאי דכי היכי דלא נימא שנשתנה רצונו אזי לכ"ע אמרינן הוכיח סופו על תחילתו שלא קנה מתחילתו מיד הנגזל כדי להעמידו ביד הלוקח הראשון. ודעת רש"י וסייעתו שחולקים שם, היינו טעמייהו כיון דסוף סוף צריכין לומר דמיהדר קא הדר ביה ממכירתו הראשונה שמכרו ללוקח הראשון ולא ניחא לי' ליקום בהימנותא שוב הדר דינא דל"א הוכיח סע"ת. וגם ניחא ביותר לתלות החזרה בדהשתא מלומר שחזר בו בתחילת קנייתו. איברא טעמייהו דרמב"ם וסייעתו שאין זה בסוג חזרה כיון שרק מצד אומדנא דליקום בהימנותא הוא דאתינן עלי' ואמרינן שקנאו מבעלים הראשונים בעדו:
ומהאי טעמא נראה דבנ"ד לכולי עלמא אמרינן שהוכיח סע"ת וכיון מיד רק לשחוק והיתול כי היכי דלא נימא דמיהדר קא הדר ביה, כנלענ"ד:
הק' משה יהודה ליב בן הרבני מוה' בנימין זצללה"ה