אור ברסלב
זית רענן חלק ב חלק אבן העזר › סימן לג

זית רענן חלק ב· רבי משה יהודה לייב זילברבגר

חלק אבן העזר · סימן לג

סימן לב

בדיני אישות

קבלתי על נכון ביום ג' העבר דברי שאלתו ותשובותיו הנמצאים אצלו על נידון זה. אשר הדה ידו בש"ס ובפוסקים לעורר כל הספיקות וחששות בנידון הלז. כאשר אביאם בקצרה. ומעכ"ת חפץ לדעת דעתי בזה ולפענ"ד נראה להתירה מכבלי העיגון עפ"י דעת רבותינו הקדושים וגאוני ארץ הראשונים והאחרונים נ"ע כאשר נבאר בקיצור במעט פילפול. רק ההכרח להלכה זו למעשה בנידון דידן. ובפרט שאני מוטרד מאד בשיעורין כסדרן ובטירדא דמתא. ועד כה לא יכולתי להשיבו מפני כבודו. גם בקוצר אמרים. והיום פניתי מעט לעומת גודל מצוה רבה ולמלאות רצון יד"נ. וזה החלי:

א הן עיקר היתרא דידה סובבים על שני קוטבים. הא' ע"י מכתב רשיון שהשיגו מן הדאקטאר לקוברו בקבר ישראל וכתוב שמו ושם כינויו ושם עירו. ומסרו אותו לחברא קדישא דשם והשני ע"י עדות ע"א יהודי מאנשי חיל שהיה אצלו בבקר בבית השפיטאל ודיבר אתו ומצאו מוטל על ערש דוי נפוח. ולעת ערב הלך עוד הפעם לבקרו והלך אל חדרו ומצא המטה פנויה. ושאל לאיש חיל יהודי שהיה מונח במטה הסמוכה לו. איה האיש שהיה במטה הזאת. והשיב לו שכבר מת. ולקחוהו לחדר המיוחד למתים. ושם העד איש חיל הוא זאב בר"מ מגלאווני. והיה רעהו של בעל העגונה הזאת. אולם אינו זוכר אם שאל היהודי החולה סמוך למטתו של בעל העגונה. על שמו בפירוש. או ששאל אותו סתם כמ"ש. וקודם לזה איזה חדשים בערך חצי שנה כתב הוא ע"י כותב אחד לגלאווני. וכתב הכותב בשמו בזה"ל. האמינו בהן שלי כמו שהשי"ת אמת, כן אמת שהאיש בעל עגונה זאת נפטר בלי ספק. ואח"כ נתקיים אותו הכתב ע"י הכותב בעצמו בקאצק. כאשר העיד לפני בד"צ שכך שמע מפי ר' זאב בר"מ. וגם הקוויטעל מן הדאקטאר בשפיטאל היה ע"י איש יהודי ששמע, שמת יהודי בשפיטאל והלך והביא את הקוויטעל מן הדאקטאר. והוליך את הקוויטעל הנ"ל להרב דממשלה כפי נימוס והרב רשם זאת בפינקס הצווילנע. ונתקיים זאת בב"ד. וכ"ז נכתב באריכות בגב"ע אשר תח"י. והנה כל הגמגומים והפקפוקים שיש בכל אלה מבוארים ג"כ באריכות בהשאלה. ומעתה אין אני צריך לפורטם. רק אביאם בקצרה, א'] שהקוויטעל מן הדאקטאר מסתמא היה ע"י שאלה. הגם שהעיד היהודי סתם שכאשר שמע שמת יהודי הלך והביא הקוויטעל. מ"מ רחוק שיתן בלא שאלה. ב'] שהיה מסל"ת עפ"י כתב:

ולפענ"ד נראה דבוודאי אם ידעינן שהקוויטעל מהדאקטאר היה ע"י שאלה. היה ספק עצום בזה. הגם שהמת מוטל לפני היהודי ושאל אותו רק על שמו או על שם עירו מ"מ כבר יצא מכלל מסל"ת. ומן הסברא אין לחלק כלל בין אם שאל אותו על מיתתו. או ששאל אותו על שמו לבד. דמידי הוא טעמא כיון ששאלו אזי מעלה על דעתו דאיכא איזה נפקותא ליהודי בזה. כמ"ש הב"י שם בשם תה"ד סי' רל"ט], ומה נפקותא תו בין ששאלו על שמו לבד או ששאלו על חיותו. וכן משמע קצת בתוספתא סוף יבמות פרק י"ד] שמביא שם מתחילה מתניתין דמים שיש להם סוף. ומוסיף שם הפלוגתא דר"מ ורבנן בזה. וגם על מה שמביא בעובדא דר"מ באחד שנפל לבור הגדול מוסיף בזה מה דפליגי חכמים עליו דאין מזכירין מעשה נסים, ועל מתניתין שאח"ז אפילו שמע מן הנשים מוסיף אפי' שמע מן המקוננות וכו' הכל כסדרא דמתניתין. ובמה שאין שם דבר להוסיף שבקי' ללישנא דמתניתין לגמרי. ומש"ה שבקי' למאי דתנן שם אח"ז ובעכו"ם אם היה מתכוין אין עדותו עדות ואח"כ הביא משנה שאח"ז דמשיאין עפ"י בת קול. ומביא עובדא באופן אחר ממה דתנן התם. וז"ל באחד שעמד בראש ההר ואמר איש פלוני בן פלוני נשכו נחש ומת והלכו ומצאו שתפחו עיניו והשיאו את אשתו. ובעכו"ם אם היה מתכוין לעדות אין עדותו עדות עכ"ל התוספתא. ומדשבקי' למשנה זו במקומו והביאו כאן על עובדא זו. לחדש לנו דאע"פ שהמת מוטל לפנינו אם נודע אח"כ שעכו"ם היה ונתכוין להעיד אין עדותו עדות ומשמע להדיא מתוספתא זו כדברי הריב"ש שגם בלא קישור דברים הוי ג"כ בכלל מסל"ת]. אך בעיקר הדבר נראה כיון שהיהודי מעיד בסתם אין לנו לחוש עוד ששאל מן הדאקטאר את הקוויטעל על שמו ושם עירו. אע"ג דמסתמא לא נתן לו מעצמו. רק דנוכל לומר דשאלו על משפט איש היהודי שמת אם ימסרוהו מיד למכתפים או לא. וכיון שאין הענין מכריח לזה תו לא חיישינן במקום עיגון לדעת הר"ן דס"ל דחיישינן מספיקא. כמ"ש הב"ש [בס"ק מ"ם], גם מבואר בקונטרס עגונות [סי' ר"ס] דיש לומר דבישראל מפי עכו"ם תלינן להקל אפילו לדעת הר"ן וריב"ש דמסתמא אם היה בעדות זו ספק לא היה אומר דבריו סתם:

ב עוד נראה דאין אנו צריכין בכאן לדין מסיח לפי תומו משני טעמים. חדא דמסתמא ידעו הממונים בשפיטאל עפ"י פנקס הרשום אצלם מספר הרעקרוטען מכל עיר וידעו שיש שם עוד איש חיל מעיר הזאת וגם שהיה אצלו אחד בבקר לבקרו וגם לעת ערב לאחר שמת שאל אחריו את הפעלטשער והשיב לו שכבר מת. וכיון שמסרו את המת ליהודים והוי מילתא דעבידא לאיגלויי מיד. וכל כהאי גוונא נאמן בתורת עדות כיון דידעינן דקושטא קאמר. ושורש הדבר נובע ממעין הגדולה רבן של רבותינו הראשונים מוהר"מ בהגה"מ בה' גירושין [סי' ט'] וזו טעמייהו דרבנן בעובדא דפונדקית בסוף יבמות שהביאו ראיה מפונדקית לעד אחד אע"ג דמסיח לפי תומו עדיף מע"א, רק דחכמים סברי דהימנותו מתורת עדות עפ"י הוכחות דזה קברו וזה מקלו וזה תרמילו דקושטא קאמר. וטפי עדיף עד כשר מעכו"ם שיצא מכלל מסל"ת ונכנס לתורת עדות עפ"י הוכחות ואומדנות. ור' עקיבא הוא דס"ל דעודנה לא יצאה מכלל מסיח לפי תומו. אע"ג דקאמרו איה חברנו מפני שהוכיח סופו על תחילתו דהא דבכתה הוי כאילו התחילה להתאונן על מיתתו דהיינו מפני שהוציאה אח"כ מקלו ותרמילו. ואנן פסקינן כתרווייהו לקולא. דהיכא דאיכא רגלים לדבר דקושטא קאמר כגון דהוי מילתא דעבידא לאיגלויי מיד נאמן גם העכו"ם בת"ע לגבי עיגונא דווקא דאקילו רבנן, וזהו כחכמים דר"ע. וגם פסקינן כקולא דר"ע. דהיכא שהתחיל העכו"ם להגיד לפי תומו ושוב שאלו דלא יצא מכלל מסיח לפי תומו. זהו תמצית היוצא מדברי מהרי"ק (סימן קכ"א) וביותר מדברי צמח צדק (סימן מ"ב וסי' מ"ה) ובתשובת משאת בנימין סי' ק"ה. [ועיין מ"ש בז"ר חלק ראשון (סי' ד' הלכה ג') לחזק דברי קדשו על מכונם ולפרק מעליו כמה קושיות שקשה עליו לפום ריהטא]. איברא זהו דווקא לגבי עיגונא. אבל לא לגבי ממון, דאפילו ע"א כשר אינו נאמן גם במילתא דעבידא לאיגלויי מיד כמ"ש בתשו' הריב"ש (סי' קפ"ב) וכן פסקינן בח"מ (סוף סי' ל') רק היכא דאמר בהדיא שלח ואחוי, קידושין (דף ס"ו). ומשה"ט מצרכינן גבי שטרי פרסאי לשני כותים זה שלא בפני זה ומסיח לפי תומו [גיטין י"ט ע"ב] אע"ג דהוי עבידא לאיגלויי מיד גם איפשר לומר דהתם מסתירים הדברים לכתחילה בכל מה שנוכל שלא ידעו שסמכינן עלייהו בהגדתן שהרי גם לאחר כל התחכמות כבר יצאו מכלל מסיח לפי תומן שהגידו עפ"י שאלה. ובשלמא לענין איסורין י"ל דניתן לו לאכול והוא יגיד לפי תומו אם ירגיש טעם איסור. ומ"ש בקונטרס עגונות (סי') דכל היכא דלא ידע העכו"ם אם סומכין עליו לענין איסורא דיש לו דין מסיח לפי תומו גם לענין עיגונא לא משמע כן ממשמעות הפוסקים. ובט"ז ביו"ד (סי' צ"ח ס"ק ב') כתב להדיא להיפוך רק דגבי איסורין מהני זה בצירוף קפילא:

ג וטעם השני שאין אנו צריכין בעובדא דידן לדין מסיח לפי תומו. כיון שנלמד מדבריהם (בהג"מ ובצמח צדק ובמשאת בנימין) דעיקרא דנדע דקושטא קאמר, וכיון שיודעים הממונים שבשפיטאל שצריכין לתת חשבון בצמצום לאדון הגדול יר"ה על מפקד שנמסר תח"י, ומש"ה הוא דדייקי שפיר, וכמו שהוכיח סופו על תחילתו שנכתב כן בפנקסיהם. ונשלח להביורע כפי הנימוס ואנן הוא דאתינן לתור ולחדש מדבריהם לענין אחר דהיינו להתיר את אשתו, וכיון דבגוף הדבר בוודאי דייקי כל צרכם כפי נימוסי חקיהם ומסתמא קושטא קאמרי דהרי קפדו לצמצם השם והמקום והיום שמת. ואנן הוא דאתינן למילף מדבריהם לענינינו וכיון דעיקר' מחזקינן לקושטא שוב נגרר ממילא לענינינו דאי איפשר להפריד ביניהם כמלא נימא:

ובזה נסתלק גם חששא דשאלה שהרי נלמד מדברי תרומת הדשן ושאר פוסקים דאין לחוש במסיח לפי תומו אחרי ענינים נעלמים רק אחרי הגלויות והנראות בעליל וכיון דתשובתו של הדאקטאר בקוויטעל היה עיקרו רק מפני חקותיהם ונימוסים שלהם. כן ה"נ נימא דעיקרו של השאלה של היהודי היה ג"כ רק מפני כן, דמה לו ליהודי אחר איזה נפקותא בזה רק מפני שמוזהרים מן הממשלה כנודע, וכ"כ ג"כ מעכ"ת קצת מטעם זה, ובפרט שכל חששא דשאלה הוא מפני שמסתמא מחשב המשיב שיש לו איזה תועלת או מפני שמתכוין להעיד, ומשה"ט בנידון דידן שיש לו טעם הגלוי והנראה בעליל מפני שכן הוא חק המלכות, מדוע ישפוט המשיב בדעתו אחרי תעלומות לב והנסתרות, ויותר מזה מצינו בקונטרס עגונות שמצדדים להקל היכא ששאל לו על סחורות וחבילה שהיה בספינה או ששאל לו אם אחד מעירו בבית המאסר:

ולפ"ז סרו שני הספיקות הראשונות דכיון דהיכא דמחזקינן דבריו לקושטא תו אין אנו צריכין לדון מפני מסיח לפי תומו. ובכגון זה גם עפ"י כתבו מהני אפילו לדעת הרמב"ם דמסל"ת עפ"י כתב לא מהני, וכן משמע במהרי"ק ובתשו' משאת בנימין ובצמח צדק:

ואל ישיבני מדברי הבית שמואל [ס"ק ל"ח] שכתב אע"ג דקושטא קאמר כיון שיצא מכלל מסיח לפי תומו אינו נאמן. א"א לומר דכוונת הב"ש דברים ככתבן, דגבי עדות אשה לא בעינן רק לתור אחר אמתת הדברים. אלא בע"כ צ"ל שדברי קדשו סובבים רק על כוונה זו דע"כ ל"ח כשיצא מסוג לפי תומו רק לדברים שהם באפשר בין האמת והשקר. רק שהוא לא ידע בבירור, ואשר פיהם דבר כתוב בהו, אבל מ"מ ל"ח שיתחכם ויתנכל בזה ולדבר בלשון בעלה ולומר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי. שבכל אלו גם המדבר כזב לא יעשה כן, רק היכא ששם מגמתו לקלקלה, ובכגון זה לא חיישינן רק לגבי צרתה, אבל גבי גט דאמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי, וכן היכא ששמעו אני פלוני בן פלוני נשכני נחש ומצאו שמת ג"כ ל"ח לגבי כותי רק היכא שהגיד על אחר, [ומדוקדק שם בשטחיות דברי הב"ש שם דלהכשיל את ישראל במזיד ל"ח. פי' שיאמר בשם הבעל, אבל יש לחוש דידע את הבעל ואמר דמת מחמת כי פיהם דיבר וגו' והט"ז שמביא שם סובר עוד יותר דל"ח ג"כ שיתנכר א"ע להסתיר בקולו לבל יודע שנכרי הוא. אבל ריב"ש וב"ש ס"ל דאי אמרת דבלא קישור דברים לא חשיב לפי תומו אכתי יש לחוש בזה שיסתיר קולו]:

ד ומ"ש הגאון הרב נ"י בתשובתו ששלח מעלתו אלי. שיש לחוש שמא האיש חיל בעל עגונה ברח מעצמו ביום ההוא מפני איזה סיבה בלתי ידועה החליפו אותו באחר, וכיון שכן כבר יצא מכלל מסיח לפי תומו, נראה דכל כה"ג ל"ח כלל דאין ספק מוציא מידי וודאי. דכיון שכתבו בפנקס ובקוויטעל שמת פלוני מעיר פלוני ובכינוי שלו תו ל"ח דילמא נעשה מעשה בתווך שברח והחליפו מפני שעל ידי כן יש להם שייכות בגויה. שהרי ל"ח שמא עשה טובה לקרובי אשתו. ולמעשה רב בכה"ג ניחוש. והרי גבי גיטין לא הקילו כמו גבי עגונה במיתת הבעל, ולא חששו אפילו לחששא קרובה מזו עיין גיטין (דף ס"ד ע"א) תינח בפנינו אמרה בפנינו קיבל למה לי ועיי"ש בר"ן ובתוס' דאפילו היכא דלא אמר השליח כלל די כשראוהו בידו אפילו היכא שנקרע הגט אח"כ. ול"ח דילמא אמר לו הבעל הולך, שזהו טוב לפניו. שעודנו הדבר בידו לקיים או לבטל אפ"ה ל"ח משום דאין ספק מוציא מידי וודאי. לכן כיון שידענו שנעשה שליח לקבלה וראינו בידו תו ל"ח דילמא נשתנה ביני וביני וגם להוציא ממון ל"ח בכה"ג שהרי המוצא שטר הקנאה בשוק לשמואל דלא חיישינן לפרעון מהדרינן למלוה [ב"מ ט"ז] ול"ח דילמא פרע לו מקצת חובו והשלישו השטר ומידו נפל. אלא וודאי דכל ענין שאינו ידוע לנו לא נכנס כלל בכלל סוג הספק, ולא חשו רבנן לזה רק גבי מלוה ולוה הכתובים בשטר הוא דחיישינן בנפל לכל חששי אפילו לחשש רחוק ביותר. אבל לחוש לאיש אחר אשר לא נראה בעליל מתוך הנידון עצמו ל"ח ליה אפילו לחשש קרובה, ועיין בריטב"א ובשיטה מקובצת שם, וזהו כוונתם למעיין, דאם נבוא לחוש בכה"ג אין לדבר סוף, וזהו בכלל אין ספק מוציא מידי וודאי [ועיין לקמן סימן ל"ח], ועוד שהרי בעדות אשה התירו עד מפי עד. ול"ח שמא הראשון שהלך לדרכו כבר חזר מדבריו. או שמא יחזור מכאן ולהבא. שהרי כל זמן שלא הגיד עדותו בב"ד יכול לומר מבודה הייתי (כמ"ש בתשובת הר"ן סי' ל"ד]. הרי אע"ג דאיכא תרי חזקות חזקת אשת איש וחזקת חי לדעת הריב"ש סימן שע"ט]. אפ"ה ל"ח לזה. גם יש כדמות ראיה לזה מתוספתא סוף יבמות דקומנטריסין ששנו שם מת או נהרג. וכן הגירסא בש"ס דילן גיטין [דף כ"ח ע"ב]. והרמב"ם פרק י"ג מהלכות גירושין הלכה י"ג]. דהביא רק נהרג. ולפי פשוטו זהו משום דלמסקנא דגמרא מיירי שם כשהומת ע"י בקומני' חלילה [וכמ"ש רש"י שם בס"ד. כן צ"ל גם למסקנא]. ונמצא דליכא נפקותא בין מת לנהרג. אבל אם ניחוש לברח ומשום איזה סיבה בלתי ידועה החזיקו אותו שמת. או שהחליפו באחר מן היושבים בבית המאסר. אשר לא ישגיחו עליו עוד, נמצא שגם אם אמרו שמת בתוך המאסר שלא על ידם ג"כ אינן נאמני' למסקנא מפני שיש להו שייכות בגוי' וא"נ בזה, ואם כה נאמר היה לו להרמב"ם להביא מת או נהרג דאינו נאמן. לאשמעינן רבותא זו דאפילו שמת במיתה טבעית ג"כ אינו נאמן:

גם יש לצדד קצת מקושיית הש"ס גיטין שם. בין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא אילימא מת ממש וכו' אימא סיפא. והא קימ"ל דמסיח לפי תומו נאמן. דילמא איירי כשאמרו שמת בתוך בית האסורין ונהרג שם ע"י אחד מן האסורין שמה. ומש"ה א"נ משום דחיישינן שקיבלו שוחד ממנו למען יניחוהו לברוח ולהעלים בריחתו אמרו כן. שהרי איירי קודם שחתם הפורסי שנמג כמ"ש בתוס' שם, גם אפילו לתירוצם השני לחשש כזה לא מהני חתימת הפורסי שנמג אלא וודאי דל"ח למקבלי שוחדא, רק היכא שאמרו שיצא ליהרג דכ"ז שלא נודע מיתתו בבירור חיישינן לכל חששי, וכן גבי צלוב חיישינן דילמא מטרוניתא עברה עליו ורפאתו כמ"ש הירושלמי מובא במרדכי ובב"ש [ס"ק צ"ג]. וזה נראה ברור בלי ראיה דל"ח לזה, וכמ"ש הרב הנ"ל בעצמו בלי ראיה. ולדידי ראיות ברורות לזה, וע"כ ל"ח גבי ערכאות משום דמעיקרא הכי תיקנו דלא סמכינן עלייהו רק משום דלא מרעי נפשייהו. וזהו היכא דידעינן דלא משקרי. אבל במסיח לפי תומו כיון שסמכו על סתם עכו"ם אע"ג דבוודאי משקרי אפ"ה ל"ח לזה משום דאין ספק מוציא מידי וודאי כיון שלא נראה בעליל לפנינו איזה רגלים לדבר לספק בזה. וראיתי בתשו' מהרי"ו (סימן ע"ט) דכללא כייל דל"א אין ספק מוציא מידי וודאי גבי עיגונא. והביא ראיות אלו מגברא חרוכא ומעובדא דשני תלמידי חכמים [יבמות קט"ו] וכן הוא ברשב"א יבמות [דף קכ"א] שהשיג ע"ד הרמב"ם דפוסק דבלא עלתה בידם אלא רגל מן הארכובה ולמעלה אף בלא שלשלוהו מתחילה לים תנשא. וע"ז הקשה מסוגיות הנ"ל וכוונתי בתחילת השקפה לדברי הנוב"י (מהדורא קמא סי' נ"א תד"ה אומר אני). דבגברא חרוכא כיון דבע"כ שגם איש אחר נכנס לתוך הדליקה הוא דחיישינן וכן גבי ים שהדבר מצוי שיש שם כמה נטבעים בעלמא מכבר. אבל היכא דידעינן שהבעל היה בתחילת הדליקה בתוך הבית הנשרף ומאיש אחר לא ידעינן. ומצאו גברא חרוכא בוודאי ל"ח לאחר. ומה דכייל מהרי"ו דל"א אין ספק מוציא מידי וודאי באשת איש. כבר בארנו מדברי הפוסקים דלא ס"ל כוותיה בזה. גם מה שהביא מענן בר חייא יבמות (דף קי"ו) דחיישינן לגמלא פרחא. כבר כתב הראב"ד מובא בחידושי רשב"א שם. דעיקר החשש הוא רק לשמא מילי מסר, והנהו טעמים גמלא פרחא, ובקפיצה אזל, סניפין הם. גם מה שכתב בהוכחתו מעדים זוממין. אחז בזה דרך לעצמו דדוקא גבי ממון אמרינן דאין ספק מוציא וכו' ולא בא"א. ולא כן דעת התוס' שתירצו באופנים אחרים:

ה גם עפ"י דברי עד אחד יהודי מאנשי חיל שהלך לבקרו בבוקר ומצאו מוטל על ערש דוי נפוח. ולעת ערב הלך ושאל איה האיש שהיה במטה הזאת, והשיבו לו שכבר מת כהנ"ל. יש סמך גדול להתירה עפ"י דברי תשובת הרא"ש (כלל נ"א סימן ב') תד"ה זה נוסח, וזה לשונו, מדאמרינן בשילהי יבמות (דף קכ"ב ע"ב) מעשה באדם אחד שבא להעיד וכו', ועוד אמרינן מעשה בישראל ועכו"ם שהיו מהלכין בדרך ובא ואמר חבל על יקירי יהודי שהיה עמי בדרך ומת וקברתיו. ושוב מעשה בקולר של בני אדם וכו'. מאלו המעשים יש לידע שהרבה הקילו חכמים בעדות אשה משום עיגונא. במעשה הראשון לא הכיר העכו"ם את היהודי ולא ידע שמו אלא שאמר שהיהודי נתלוה עמו ומת, והיו עדים שיודעין שאותו היהודי נתלוה עם זה העכו"ם ובאו לפני ב"ד ואמרו שפלוני נתלוה עם זה העכו"ם. והנה העכו"ם אומר שמת והתירו את אשתו. ולא הזקיקו ב"ד לחקור מן העכו"ם אם היה אותו יהודי שנתלוה עמו כי שמא אותו יהודי הלך לדרכו, ושוב נתלוה עמו אחר ומת. אלא כיון שאותו יהודי נתלוה עמו תלינן בוודאי שאותו היה שמת עכ"ל הרא"ש בדילוג. והרבה אחרונים פסקו כוותיה. והקשה הרב הג' הנ"ל ע"ד הרא"ש שכתב הטעם דמשום עיגונא אקילו בה רבנן, הא תינח לתירוץ השני בש"ס בכורות (דף מ"ו ע"ב) דיכיר לחוד וכו'. אבל אנן דפסקינן כתירוץ הראשון שם. כי אקילו רבנן בסופה אבל בתחילתה לא אקילו רבנן. א"כ היאך התיר הרא"ש הא הוי בתחילתה. ועוד העיר שהרי בעובדא דשני תלמידי חכמים בעינן דאסוקינהו קמן וחזינן לאלתר. ולדעת תוס' בתירוץ ראשון בעינן סימן מובהק. וכן בעובדא דדיגלת ובגברא חרוכא אמרינן הוא אזל לעלמא. וצריך לומר דעיקר טעמו של הרא"ש הוא מחמת שאבד זכרו כמבואר בפסקי מהרא"י על עובדא אחרת שזו יסוד גדול בעיגונא. וכן ברמב"ם (פרק ז' מנחלות). ואף דגם בעובדא דידן אבד זכרו זה חמשה שנים. מ"מ אין ראיה מה שלא נשמע ממנו מפני שנחבא לברוח והוי כבורח מחמת נפשות דאין מחזיקין בנכסיו. עוד העיר הרב הנ"ל עפ"י תשובת נודע ביהודה מהדורא תניינא דבבית אחד ובחדרים חלוקים חיישינן לאחלופי וה"נ ניחוש שמא זה שדיבר עמו בבקר פירש לחיים. וזה שהעיד היהודי שמת הוא אחר. הגם שהחולים אינם רשאים להחליף את מטתם מ"מ חיישינן שנעשה כן ע"י איזה סיבה בלתי ידועה:

ועתה נלקטה אחת לאחת מ"ש דהרא"ש פוסק כתירוץ השני בבכורות הלא גם לתירוץ השני לא משמע דאקילו ביה בתחילתו רק דאצ"ל דהא דבעינן הכרת פנים עם החוטם הוא מחומרא דרבנן לחודא. אלא שזהו ג"כ מדאורייתא. (ובעיקר הדבר מצינו ג"כ ברשב"א גבי תרי יצחק דל"ח משום דגבי עיגונא הקילו), ובפשטות נראה כיון דמ"מ חזינן דמהדרי רבנן להקל גבי עיגונא, תו לא מחמרינן בה יותר מלגבי ממון, רק מה שמצינו בהדיא. כמו גבי מים שאל"ס וכדומה. גם יש ליישב ברווחא עפ"י דברי הרמב"ם והמגיד משנה (פ"כ מהלכה איסורי ביאה הלכה ט"ו) דהיכא שהעדים מעידים שאביו של זה כהן הוא מעמידין על חזקתו ול"ח שמא הוא בן גרושה או בן חלוצה, אבל בעד אחד לא מהני זה, עד שיאמר שיודע שהוא בעצמו כהן. והוא כיון דעדותו רפויה תו לא מצטרפינן לחזקת כשרות של אביו בהדי סהדותא דע"א. אע"ג דע"א נאמן בזה הוא דווקא בגוף העדות וזהו שחידש הרא"ש בתשו' שעדותו של המסיח לפי תומו כבר עשאוהו רבנן גבי עיגונא כמו שנים בעלמא ומה"ט הוא דמצרפינן לחזקה זו שזהו האיש שנתלוה עמו מתחילה. ולא אמרינן דלא עדיף מע"א דעלמא דאע"ג דנאמן באיסורין מ"מ לא מצרפינן לחזקה בהדי עדותו אבל הכא גבי עיגונא דאקילו רבנן עשאוהו כשנים שהרי נאמן נגד חזקת אשת איש וחזקת חי לדעת הריב"ש סי' שע"ט]. וזהו כעין שכתב הנימוקי יוסף בפרק האשה שלום בשם הריטב"א מובא בש"ך יו"ד (סי' קכ"ז) דדוקא גבי עיגונא הוי ע"א ישראל כשנים כשהעיד בראשונה והוא שכתב הרא"ש דמשום עיגונא אקילו ועשוהו גם עכו"ם מסיח לפי תומו כשנים כשרים להעיד. ומש"ה מצרפינן לחזקה שזהו האיש שנתלוה עמו מת, בהדי הגדתו:

עוד י"ל שקאי אמאי שכתב שם דלא הצריכו לשאול את הנכרי אם היה אותו האיש עצמו שהלך אתו מעירו והוא כיון דבדיעבד סמכינן על חזקה זו מדינא היכא דליתא קמן לשאלו שוב משום עיגונא לא הצריכו לברר גם היכא דאיכא לברורי וזה מדוקדק בלשונו למעיין:

ומה שהקשה מהני עובדי דשני תלמידי חכמים ודיגלת ובגברא חרוכא. כבר תירצתי לעיל הני קושיות של מהרי"ו ורשב"א. ועיקר הדבר דהיכא שידעינן שהתלכד ההולך בדבר אחד, כגון שנתלוה הוא עם אחר, ל"ח שמא הוא אזל לעלמא ואיש אחר נתלכד ג"כ עמו בזה הוא דל"ח ליה, וכן גבי יצחק ריש גלותא (דף קט"ו ע"ב) שנתלכד ההולך בשמו ושם כינויו. אבל היכא שלא נתלכד בדבר אחד רק דידעינן שהלך בזה הדרך, הוא רק דעת המבי"ט לחודא ולא פסקו כוותיה:

ו גם נלפענ"ד דיש לסמוך על מכתב של כה' זאב בר"מ שנתקיים על ידו וע"י ע"א. וכיון שכתב שם שיודע בבירור שמת יוסל האזע מעיר הנ"ל. ונשבע ע"ז בד' ית"ש, וגם העיד אח"כ על פה שהיה בשפיטאל ודיבר עמו, ולעת ערב היה ג"כ שם ושאל את איש יהודי עליו ושאינו זוכר אם שאל עליו בשמו, או רק על מי שהיה מונח במטה זו, בוודאי יש לתלות מסברא פשוטה שאז ידע בבירור ששאל על שמו כדרך החפץ לידע הדברים על בוריין, ואח"כ לאחר שנה נשכח ממנו שורש הדברים, אע"ג דכ"ז שלא הגיד בב"ד יכול לסתור עדותו אבל מיודע בבירור לאינו זוכר אין בזה שום סתירה דאי לא תימא הכי לא היה נשבע בבירור, ותו ל"ח שמא גם הוא סמך אז רק על הקוויטעל [וכעין פלוגתת הבית יוסף בסימן ג'] שזהו היכא שהעיד בסתמא מת פלוני בן פלוני, אבל היכא שאמר בפירוש שיודע תו ל"ח לספיקא, וכן איתא להדיא בתשובת משאת בנימין (סי' ק"ה) דחייש לסברת רמב"ן דחיישינן לקול הברה מ"מ היכא שאמר בפירוש יודע אני תו ל"ח ומכש"כ בזה שנשבע בבירור:

גם אם נדחוק נפשין ונימא דעיקר היתרא דתשו' הרא"ש מפני שנאבד זכרו, אע"ג שלא הזכירו רבינו בתשו' זו, ותו ניחוש דבעובדא דידן שיש לחוש שמא ברח והעלים זכרו דדמי לבורח מח"נ, חדא כיון דלדעת רוב הפוסקים ע"א נאמן ביבמה להתירה לשוק, והיינו משום דעיקר נאמנות דע"א הוא משום דעבידא לאיגלויי, ולא בעי רק דיוקא זוטא כמו שכתבו תוס' יבמות (דף צ"ג צ"ד), הכי יעלה על הדעת דגבי בורח מח"נ לא מהני ע"א כשר, משום דנחבא לברוח ולא מגליא שמיה שוב לא הוי כמילתא דעבידא לאיגלויי, וגבי בורח גופא פירש הרשב"ם [ב"ח ל"ח ע"ב] משום שירא למחות מפני גואל הדם שיתור אחרי מקומו ולדעת הרמב"ם מפני שטרוד בעסקיו, אבל בכגון זה דבע"כ צריך לברוח חוץ למדינה, הכי לא ימצא לו איש נאמן רוח שיגלה לו כל לבו ומקומו ושיודיע לאשתו אנה ואיפה פנה דרכו, גם בל"ז אין לדמות ענין מחאה שהוא נגד איש ריבו שירא ממנו לבל יתור אחר מקום מושבו, לענין זה, ועוד אף אם ניחוש לכל החומרות מ"מ חששא רחוקה היא לחוש שגם היהודי שהיה מונח אצל מטה זו ג"כ נתחלף מבקר לערב דדמי קצת לאיתרמי שמא כשמא ועדים כעדים, גם אם ניחוש גם לזה ונימא ג"כ שמסיח לפי תומו הזה נגרע כוחו, מ"מ הרי מבואר להדיא ברש"י גבי פונדקית וז"ל, ס"א לכשתהא כפונדקית נאמנת, כלומר באותו ענין שהאמינו לפונדקית הוי נמי שאר אשה נאמנת שהרי הפונדקית הוציאה להם, ועל הסימנים סמכו עכ"ל. הרי דצירוף מילתא הוא אע"ג שהסימנים גרועים שלא נמצאו אצלו או סמוך לו מכל מקום מצרפינן בהדי מסל"ת שהורע קצת, הכא נמי מכל שכן בנידון דידן עדות המסל"ת בהדי עדות היהודי, ובפרט שכבר ביארתי, שעל כל אחד מהם בפני עצמו יש בו די להתירה מכבלי העיגון שלה. גם אין לחוש שנראה שהיא זקוקה ליבם וללישנא קמא ביבמות (דף צ"ג ע"ב) מיבעיא לן בזה. אע"ג שעתה אינם מיבמין מ"מ צ"ע בזה, שהרי גבי יבמתה דאינה נאמנת שמת בעלה, אפילו היא אחותה, כמו שפסק הרמב"ם (פרק י"ב) מהלכות גירושין, ובמגיד משנה (פרק ז') הטעם משום דלא פלוג רבנן בין יבמה ליבמה, מ"מ נראה כיון שכל הפוסקים מקילין גם במת יבמך. וכן פסקינן בש"ע אה"ע (סימן קנ"ח סעיף ג'] ובבית שמואל שם, רק הרא"ש מחמיר בזה, והוא בעצמו לא החמיר כלישנא קמא שם, כמבואר ברא"ש יבמות (פ"י ס"ד לכן גם אני נטפל לעושי מצוה ומתירה להנשא אחרי שתחלוץ יבמה, וגם הגאון הנ"ל הסכים בהיתרא, ומע"כ הודיעני שעוד רב מפורסם הסכים ג"כ להיתרא, ע"כ יוכל מעלתו להתירה בלי שום גמגום ונדנוד ספק בעזה"י:

הנני ידידו הד"ש באהבה הק' משה יהודה ליב בן הרבני מוה' בנימין זצללה"ה.

תוכן העניינים

זית רענן חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה