זית רענן חלק א· רבי משה יהודה לייב זילברבגר
חלק יורה דעה · השמטה
שאלה מהרב המה"ג דק"ק דאברין נ"י והשאלה יתבאר מהתשובה.
אחדש"ה אודיעהו שקבלתי שאלתו על נכון ותוכן שאלתו על קהל עדתכם שקבלו עליהם בכתב איסור ובשד"א וטופס הכתב בזה"ל כ"ז קבלנו עלינו באיסור ובשד"א בלשון עבר והכריזו כרוז הלז בבה"כ ובבה"מ שנעשה ע"פ רוב הקהילה ובגזירת מורי הוראות שיתנו סכום ידוע לבנות גדר לבית עלמין וח"י אנשים התחילו לקיים את אשר קבלו עליהם והנשארים לא נתנו וזה זמן כביר פסקו גם הם נלפענ"ד שדינו רק כנדרי ציבור שיסכימו להתיר מכאן ולהבא ומה שפקפק מעלתו כיון שההסכמה הוא סייג לדבר מצוה אין יכולים להתיר כמובא בש"ע סעיף ך"ח ואף שכולם עברו ויש בהתירו דבר מצוה חשש להחמיר ע"פ דברי הש"ך ס"ק ך"ח ואף דגם בצדקה מהני שאלה זהו דוקא בפתח וחרטה גם חשש להחמיר מחמת שחתמו עצמם על איסור ושבועה לצרוך שאלה לחכם דוקא כדעת הש"ך ביו"ד בס"ק פ"ו ואף שכתב בלשון עבר וידוע לכל שלא קיבלו ע"ע בפועל ממש כדאיתא להדיא ברמ"א סי' רל"ב סעיף י"ב עלה על דעתו להחמיר כיון שבצדקה מהני מחשבה שבלב מכש"כ דמהני במעשה קצת עכת"ד מעלתו נ"י, ונ"ל שאין לחוש לזה מכמה טעמים אמנם בקצרה מה שמוכיח רק לדינא שכעת מוטרד אני מכל צד ובפרט שכל מגמותיו בזה רק לידע דעתי בזה לדינא וכבר כתבתי למעלתו תשובה ארוכה בפלפול וסברא אשר הארכתי לרוות צמאונו ונאבדה העתקה ובעיקר הדבר עי' בת"ה שאלה רפ"ד ותוכן דבריו שם שאין שום חיוב על הציבור לעשות הוצאה יתירה כדי שלא ירעו הבהמות על הקברות ומובא בקיצו' ברמ"א סי' שס"ח ואין זה דומה לצדקה כלל ולא שייך בזה כלל לומר דמהני מחשבה בלב, ואף לבנות בהכ"נ דהוי מצוה רבה המוטל על הציבו' לא שייך לחייבו משום דכתיב גבי' כל נדיב לב עולות דדוקא בקרבנות או צדקה לעניים ולא במצוה אחרת עי' שבועות דף ך"ו ע"ב דהוי שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין ואף בצדקה לעניים לא נראה כלל לומר כיון דמהני מחשבה בלב מועיל ג"כ אם קיבל עליו לשון עבר לענין שבועה דמה ענין שמיטה אצל ה"ס דלגבי שבועה ריבתה תורה בפרט לבטא בשפתים ואף דמחויב לקיים מחשבתו אבל שבועה לא חל עליו כלל וזה פשוט ואין להאריך:
נמצא לפ"ד רמ"א אין בזה משום שבועה שקבלו עליהם בלשון עבר רק משום נדרי ציבור ואין בזה משום סייג וגדר לעבירה כיון שזהו רק רשות ודרך נכונה ועי' בש"ך ביו"ד ס"ק ך"ח דדוקא במשחק בקוביא ואין לו אומנות אחרת אבל ביש לו אומנות כיון שאינו פסול יכולין להתיר ואף שבודאי דרך נכונה לחדול מדרך שחוק לגמרי והכי נמי בנידון דידן וגדולה מזו נראה דאף בתקנה לדבר מצוה גמורה אם רובם עוברים יכולין הציבור להתיר להם אף **(בואו ונחזיק טובה להממשלה יר"ה בזמנינו אשר תשים עינא פקיחא על דברים כאלה ותכריח את, הממאנים לתת חלקם בהערכה (עטאט) לכל צרכי צבור הנעשים ע"פ ידיעת והסכם הממשלה יר"ה:)** דאינו ניתר בפתח וחרטה בשאלה אבל הם בעצמם יכולין להתיר מכאן ולהבא כדין נדרי צבור והטעם דהא דאין החכם יכול להתיר לעובר מפני שאין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך וכן מבואר בתשובה המיוחסת להרמב"ן רנ"ב וז"ל תשובה מסתברא שאין נזקקים לו דשחוק בקוביא עבירה היא ואין מתירין נדר לעבירה ואם מפני שלא יכשילנו יצרו ישבע ליצרו ואין אומרים לאלו שיזדקקו לעבירה קטנה שלא יעשה עבירה שלא אמרו בעירובין ניחא ליה לחבר דליעבד איהו איסורא זוטא ולא ליעבד ע"ה איסורא רבה אלא לאיסור שבא לאחרים ע"י החברים עכ"ל הרמב"ן וא"כ ממילא בנדרי ציבור כיון שהם בעצמם מתירים לעצמם לא שייך זה וגדולה מזו איתא בהשולח ל"ח בשפחה שכפו את רבה לפי שנהגו בה מנהג הפקר ועיין תוס' שם ועירובין ל"ב ד"ה ולא דכגון זהו מצוה הוי דרבים וה"נ כיון שהוא מכשיל לרבים ובפרט שהמתירין הם בעצמם העוברים נמצא דאף הש"ך שחולק על הרמ"א הוא דוקא בשאלת חכם אבל לא בנדרי ציבור שהוא בעצמו הביא תשו' רמב"ן בש"ך ביו"ד ס"ק ך"ח עוד לאפושי מילתא דהתירא נראה דבודאי לא עלתה על דעת' שהחתומים יקבלו על עצמם באיסור ושבועה והנשארי' רק באיסור לחוד דאיתא להדיא בתשו' רא"ש כלל ז' ס' ט' וריב"ש תס"א ורשב"א שאין הצבור יכולין להשביע רק כשענו אמן וכל גזירתם רק בכח איסור לבד או בשאר תקנות והצבור מצווים ועומדים לשמוע בקולם הכי יעלה על דעת דלדידהו כיילי ליה בקבא רבה ולכ"ע בקבא זוטא וסברא זו מוכרחת מבעל נ"ב דס"ל דשבועה מהני ע"י שליח ומבואר בש"ע דחרמי ציבור ניתרים ע"י עצמם אף שגזרו באיסור ושבועה כגון שענו אמן כיון דבאמת ליכא איסור שבועה אבל אם הי' חל איסור שבועה כגון שענו אמן צריכים שאלה לחכם לדעת הרא"ש כלל ז' י"ג ועדיין קשה מה מועיל התרה לגבי המצווים ובנדרי צבור ל"ש נדר שהותר מה"כ ובפרט בכגון זה דאף גבי שאלה לחכם לא אמרינן ה"מ ה"כ כמבוא' בתשו' מהר"ם מפדאווה ס' ס"ט א"ו משום דאמרינן שלא עלה על דעתם לברור לעצמם איסור חמור מכולם וה"נ נראה שהחתומים בעצמם לא חתמו רק להכריז ברבים ועל דעתם ועוד נראה ראיה להתירא דאף אם גזרו הדבר שהיא מצוה גמורה ורובם עוברים לאחר שקיבלו הגזירה עליהם דמהני התרתם ומצוה להתיר נדרם דלכאורה יש להסתפק בנודר עד"ר על שני דברים באחת יש מצוה בשאלתו ובשני הוא דבר רשות דלכאור' הוא נראה דאין לו התרה כיון דע"י התרה זו יפקע ג"כ נדר השני שהוא דבר רשות ושב ואל תעשה עדיף אבל לקושטא מוכח מש"ס דמתירין עיין מכות דף ט"ז במדירה על דעת רבים שם ע"ב אבל אונס לא וכו' דלדבר מצוה יש לו הפרה ועדיין משכחת לי' בביטלו ולא ביטלו כגון שנדר בצירוף דבר רשות או שגירש מחייבי לאווין דאיכא עבירה בשאלה א"ו כיון דלגבי חדא איכא מצוה מסלקינן איסורא וכמאן דליתא דמי ואף דלגבי נדר השני איכא עבירה ומכ"ש בנידון דידן דהא מבואר בריב"ש תס"א כשיש מכשול לרבים מיקרי דבר מצוה מובא בש"ך ביו"ד ס"ק ס"ד ואף שע"י זה נפקע המצוה שקבלו עליהם מתחלה ועיין:
ואף שלכאורה יש לחלק אבל לאחר עיון נראה דאם בשני דברים מועיל התרה כש"כ בנידון דידן שגם בלעדי התרה כבר הורס המצוה שקבלו עליהם: