זית רענן חלק א· רבי משה יהודה לייב זילברבגר
חלק יורה דעה
הלכה א
סימן א
א בנידון העגלים שנשחטו ע"י סימנים שהם בני ח' מיום שנולדו ואחר שנתבשלו ונאכלו נודע שהיו בתוך ח' ימים האיך מורין על הכלים שהם ב"י בשעה שנודע נהנה בכלים שאינן ב"י בשעה שנודע יש להקל באיסור קל כזה ולסמוך על דעת המ"כ מובא בב"י בי"ד סי' נ"ז ובש"ע סי' ק"י ובט"ז שם ס"ק י"ב איברא לפענ"ד במקום הפ"מ יש לצדד להקל גם בכ"ר שהיו ב"י ולהניחם לכתחילה עד מעל"ע משעה שנתבשל בהם והנה נשיחה ונרווח לנו הן נודע שכל הדברים אשר הורו לנו חכמי הש"ס מיתורא דקרא או מאיזהו דרש שדרשו נידון כדאורייתא ממש לכל דבר ולהחמיר בספיקן רק במקום שגילו לנו חכמי הש"ס בעצמם שדבר זה הוא רק מאסמכתא דקרא אבל כל שלמדו בעיקרו מדרשה גמורה או שהוא מדברים הנלמד בי"ג מידות הן הן גופי תורה לכל דבר איברא אשכחנא באיזהו פרטים שחילקו ביניהם כאשר נבאר עי' שבת קמ"ח ע"ב אלא הנח לישראל מוטב שיהיו שוגגין וכו' סבור מינה ה"מ בדרבנן אבל בדאורייתא לא ולא היא ל"ש בדרבנן ול"ש בדאו' דהא תוס' דיוה"כ דאורייתא היא וקא חזינן להו דקאכלי ושתו עד שתחשוך ולא אמרינן להו ולא מידי וכתב הר"ן בפ' המביא דדוקא במידי דלא כתוב בהדיא כתוספות עינוי אבל במידי דכתוב בהדיא בדאורייתא מחינן בהו עכ"ל וכן פסקינן בא"ח סי' תר"ח אלמא אע"ג שהוא דרשה גמורה שהרי ילפינן לה ביומא פ"א מדכתיב בתשע' לחדש אפ"ה מחלקינן בינו לבין דבר המפורש ועוד מצינו בשבועות פ"ג כשנשבע להרע לעצמו שהוא חייב ועיין ר"ן שם בס"פ גבי נשבע לבטל את המצוה דטעמי' דמילתא דאע"ג דמדאורייתא אסור לחבול בעצמו (דנלמד מק"ו מנזיר דכתיב בי' וכפר עליו מאשר חטא על הנפש וכי באיזהו נפש חטא זה אלא שציער עצמו מן היין וכו') כיון דמדרש' אתיא לן וכל דליתא מן התורה מפורש לא מקרי מושבע ועומד לענין שלא תחול שבועה עליו כמו שפרשתי עכ"ל ועיין גיטין דף מ"ב ע"ב דתניא בכולן עבד יוצא בהן לחירות וצריך גט שיחרור כו' ר"מ אומר אינו צריך וכו' המכריעין לפני חכמים אומרים נראין דברי ר"ט בשן ועיין הואיל ותורה זכתה לו ודברי ר"ע בשאר איברים וכו' הואיל ומדרש חכמים הוא ע"כ ועי"ש בפרש"י דשאר איברים איתרבו בכלל ופרט וכלל אלמא דאפ"ה אישתנו דינן מדבר שנאמר בפירוש ועיי"ש בתוס' ד"ה הואיל דמפרשי משום דחיישינן שלא יאמר לו עבדי אתה אולם לאו ד"ה הוא ומבואר הדבר בתשו' הרב אלפס ומובא במיוחסת בסי' קך"ה שנשאל ר' אחאי גאון ז"ל על המקדש בפני פסולין דרבנן והשיב דאסורה לעלמא והביא ראי' ממה שאמרו דהלכה כר"ע בשאר איברים הואיל שלא נאמרו בפירוש ומכ"ש בדרבנן והרב אלפ"ס חולק עליו משום דכל שהוא מדרבנן איכא למימר כל דמקדש אדעתי' דרבנן מקדש וכו' ורק הרמב"ן ז"ל הוא שחידש שם דטעמי' דמילתא בשאר איברים משום שלא יאמר לו עב"א כמ"ש תוס' הרי שכמה גאונים קדמאי פירשו כפשוטו ועפ"י יסוד זה יומתק לנו משנה מפורשת בסוכה דף י"ב חבילי קש וחבילי עצים וכו' אין מסככין בהן וכולן שהתירן כשרות ומבואר שם דפסולי דהני משום דגזרינן אטו ליבשן ונמלך עליה לסיכוך והתורה אמרה תעשה ולא מן העשוי ומשמע שם בטור ובש"ע סי' תרכ"ט דטעמי' דהתירן כשירות משום שאין פסולן של אילו אלא משום גזירה יוע"ש ויש להבין כיון דסוף סוף כבר פסלו חכמים לסכך זה יהי' מאיזה טעם שיהי' שוב יפסול ממילא גם כשהתירן משום תעשה ולא מן העשוי בפיסול שהרי אנן פסקינן לעיל כר"ה וכשמואל שגם העשוי בפיסול פסול מדאורייתא לעיל י"א גבי הדלה עלי' את הגפן וכיון שסכך זה פסול מדרבנן יפסול גם. כשהתירן מדרבנן דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון וכה"ג מצינן טובא עי' פסחים ל"ח ע"א בתוס' ד"ה אבל וכו' וז"ל א"נ כיון דמדרבנן אין לה פדיי' לא חשיב נאכל בכל מושבות ועיין שבועות ל"א לאפוקי משחק בקוביא וכ"פ התם וכה"ג טובא וכאשר הארכנו בזה במ"א ומכל שכן בזה כמובן וצריך לדחוק בזה טובא וגם לפירוש הר"ן שפירש שם במתניתין משום כיון דעיקר גזירה הוא משום דפעמים מניחן ליבשן ואין דרכן ליבשן כשהן מותרין עודני לא נתיישב כל הצורך שהרי בשאר מידות וגזירות חכמים מצינן להיפך כמו בביצה שנולדה ביו"ט דאסרוה משום פירות הנושרין או משום משקין שזבו דמקשינן שם היא גופה גזירה ומשני דכולה חדא גזירה הוא ועי"ש בפרשי וז"ל לא שתהא זו גזירה דלא ליתי לידי פירות הנושרין אלא כשנמנו וגזרו על פירות הנושרין אף ביצה היתה במשמע ואע"ג דלית בי' משום תלישה מיהא מכלל גזירת חכמים היתה שאף היא פרי הנושר עכ"ל אלמא אע"ג דטעמי' דפירות הנושרים ל"ש בביצה מ"מ לא יצאה מכללו וה"נ לימא הכא אמנם למאי דכתיבנא דלא השוו לכ"ד את המפורש בתורה למאי שנלמד מדרשה וכשתדקדק לעיל י"א גבי פלוגתא דרב ושמואל. גבי קציצתן זהו עשייתן ותשים עיונך ברבותינו הראשונים שם תמצא תמצית העולה מדבריהם הכי דהיכא דלא נעשה אפי' לצל כגון שהניח הסכך כדי ליבש אזי פסול מעיקרא דקרא דכתיב תעשה ולא מן העשוי ולכן גם כשנמלך עליהן לסיכוך לא מהני כיון שלא עשאו כלל והיכא דעשאו לצל רק שנפסל משם אחר כגון משום מחובר בזה פליגי רו"ש שם דרב ס"ל כיון שקצצן הרי נכשר עתה וכן בציצית כשפסקן אחר שקשרן דרב לית לי' האי דרשא דנילף נמי מקרא דתעשה לאפוקי גם העשוי בפיסול רק כפשטא דקרא דאתי לאפוקי היכא דלא עשאו מעיקרא כלל ושמואל ור"ה ס"ל דגם זה נלמד מדרשה וכיון שכבר הוכחנו לעיל שחילקו לפעמים בין דבר המפורש לדבר הנלמד מדרשה ה"ט דלא גזרו בחבילי קנים אלא בדבר המפורש אבל כשהתירן דשוב אין לפוסלן רק משום העשוי בפסול שוב לא גזרו בזה והניחו בעיקר דינא דאוריי' ואל יטעה הקורא שדעתי לנטות קו זה בכ"ד הנלמד מדרשא דלא גזרו עליהם רק בענין זה הפליגו והעמידו לגזור רק בדבר המפורש:
ב וכאשר נשיתה לבינו לדעת אם גם בדרבנן לא החמירו יותר מדבר שאינו מפורש בתורה אזי מסברא החיצונה נראה דמילתא דפשיטא הוא דכל הקולות שמצינן במה שאינו מפורש נהוגין ג"כ במילתא דרבנן ולא עוד אלא דמסתברא דכיון שמצינן במילתא חדא שלא העמידו את דבריהם לגזור בדבר שאינו מפורש כמו בסיככה בחבילי קנים דלעיל אזי גם שכבר העמידו חכמים דבריהם לגזור במידי דמפורש בתורה אבל בדבר שעיקרו מדרבנן לא הוסיפו עוד להעמידו גם בגזירה זו עצמו שגזרו כבר במידי דאורייתא והנה במאי שכתבנו מתחילה שמסתמא כל מילין דמצינן בדבר שאינו מפורש נהוגין ג"כ במילין דרבנן הלא הדבר מבואר כן במס' שבת קמ"ח וביצה דמתחילה קסברי דה"מ בדרבנן אבל בדאו' לא כלומר אפילו בדבר שאינו מפורש ומסקינן שגם בדבר שאינו מפורש שוה לדרבנן אבל לא עלה ע"ד להחמיר יותר בדרבנן וכ"נ מר"א גאון וממה שהשיג הרב אלפס עליו שהבאתי לעיל שהרי הגאון מביא ראי' למקדש בפני פסולין דרבנן מדבר שאינו מפורש וגם הר"א לא השיג אלא משום דשאני קידושין דכל דמקדש וכו' אבל לא עלה על דעתם להוסיף ולהחמיר במילין דרבנן יותר מדבר שאינו מפורש ולפ"ז קשיא לן על הא דפסקינן בי"ד סי' רל"ט סעיף וי"ו דעל דבר שאינו מפורש בתורה חיילי השבועה עליו ועל דבר איסור דרבנן לא חיילי ועיי"ש בש"ך ס"ק ב' דלתירץ ראשון ניחא אבל לתירוץ השני שהביא בשם מהרלנ"ח דמילין דרבנן דינו כדבר בתורה שהרי כתיב לא תסור ועוד דדבר שהוא מדרבנן איכא למימר העמידו דבריהם כשל תורה עכ"ל וקשי' מש"ס הנ"ל ומתשובת ר"א גאון ור"א הנ"ל איברא דיש לחלק ברווחא מקידשה לפני פסולין דרבנן דבשלמא באיסורין דרבנן כיון שחכמינו עמדו בפרץ לגזור ולאסור בדבר אזי בוודאי דעשאוהו כדאורייתא ממש כדי שלא יעלה הפורץ להרוס גדרן דאל"כ לא הועילו כלום לעמוד ולהרוס תחבולת עושי רשע שהרי עדיין יכול לישבע כנגד תקנתם ואזי גם המורה יצוה לו שיקיים שבועתו אבל בפסולין דרבנן הלא כביר מצא ידם גם אם יפסלוהו רק מדרבנן לחוד ואם עוד יניפו ידם לפוסלם כמו בדאורייתא ממש הלא לא יועילו בזה מאומה להחמיר עליהם רק להקל נגד דבר תורה ולא להחמיר בשום דבר שאזי אם יקדש לפניהם או יגרש לפניהם תהי' מותרת לעלמא בלא גט וכשמגרש לפניהם תהי' מותרת ליבם כשימות הבעל אומנם עדיין לא יתישב מה שדקדקנו מגמרא הנ"ל לכן נראה דהנך תרתי טעמא דיהיב מהרלנ"ח למילתא חדא מילתא הוא דכל מילתא דרבנן דאיכא למימר בהו דהעמידו דבריהם כשל תורה אזי אמרינן דעדיפי מדבר שאינו מפורש בדאורייתא ועלייהו הוא דכתיבי בתורה דלא תסור אבל כל היכא שגם הם לא החמירו לעשותן כדאורייתא אזי פשיטא דלא חמירו מדבר שאינו מפורש בתורה וכבר מצינן להדיא בש"ס גבול וקצב לזה דכל מילתא דרבנן דאית לי' עיקר מה"ת אמרינן דכל דתיקנו רבנן כעין דאורייתא תיקנו עי' גיטין ס"ד דכל מידי דלית לי' עיקר מה"ת ל"א דתיקנו כעין דאורייתא ומש"ה הוא דאמרינן גבי אין מספקין וכו' דקילי מדבר שאינו מפורש דלית להו עיקר מה"ת דמשום גזירה רחוקה הוא שגזרו בהן אבל בדבר דאית לי' עיקר מה"ת דתיקנו בהן כעין דאורייתא ממש וכדבר המפורש בתורה אזי מצוין להפרישם ולא אמרינן בהו מוטב שיהא שוגגין וכו' וכמו דאמרינן גבי שבועה לחלק בין דבר שאינו מפורש לאיסורן דרבנן ה"ה נמי לענין זה
ג ולפ"ז גם במאי דכתיבנא לעיל דמסתברא דכיון דמצינן בחדא מילתא שלא העמידו דבריהם לגזור על דבר שאינו מפורש דמכ"ש במילין דרבנן ונשמע מזה דאע"פ שגזרו חכמים גם על כלי שאינו ב"י כמו דאיתא בפ' השאה"פ דף ע"ו זהו בדאוריתא אבל היכא שנתבשל בהם דבר שעיקר איסורו אינו אלא מדרבנן אזי מן הראוי לומר דלא הוסיפו לגזור גם על כלים שאינן ב"י ואנן איפכא שמעינן בכל הפוסקים וש"ע שהרי גם בדם שבישלו או מלחו ובשמנו של גיד נאסרו הכלים אפי' כשאינן ב"י אומנם לפי הנ"ל יש מקום לומר דדוקא בדבר שיש לו עיקר מה"ת דחמירי מדבר שאינו מפורש הוא שגזרו גם על כלים שאינן ב"י אבל בדבר שאין לו עיקר מה"ת אפ"ל שלא הוסיפו להעמיד גזירתם גם על שאינן ב"י ולקמן נביא סמך לזה ומעתה יצא לנו דין מחודש דהא דפסקינן דעל איסור דרבנן לא חיילי שבועתו לעבור בקו"ע דזהו דווקא בדבר שיש לו עיקר מה"ת אבל בדבר שאין לו עיקר מה"ת וכן בדבר איסור שהוא משום תרי דרבנן דמבואר בפוסקים דדינו כדבר שאין לו עיקר מה"ת אזי בוודאי חיילי שבועתו ולפ"ז לק"מ על דעת מהרלנ"ח
ד ולא עוד אלא דמצינן ראי' מוכרחת לדעתו שהקילו ביותר בדבר שאינו מפורש ממילין דרבנן שהרי אנן פסקינן כר"י בקידושין ל"ט דערלה בחוץ לארץ הלכה למ"מ ואמרינן [ברכות ל"ו] דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל ומשמע בפשטא דגמרא שם דאפי' ביחיד נגד רבים דהלכה ברורה בכ"מ דהלכה כרבים ואפ"ה פסקינן בח"ל כוותי' נגד רבים החולקים ואילו בכה"ת לא מצינן קולא זו אפי' באיסורין דרבנן רק בעירוב ובאבל אבל בכל מידי דרב' פסקינן כרבים [ועיין עירובין דף מ"ו ולימא הלכ' כדברי המיקל בעירוב הלכ' כר"י ב"נ למה לי אצטריך סד"א הנ"מ יחיד במקו' יחיד ורבים במקו' רבים אבל יחיד במקום רבים אימא לא ולמסקנא שם אמרינן כן דקס"ד דדוקא באבילות הוא דאקילו רבנן אבל בעלמא אפי' בדרבנן שני בין יחיד במק"י ב"י במקום רבים] וכ"ת דהא דאמרינן כל המיקל בארץ הכ"מ בח"ל איירי ביחיד במק"י אבל לא ביחיד נגד רבים וכמו דקס"ד למימר בעירובין דאי לאו דקאמר בפירוש הלכה כר"י ב"נ אמרינן דיחיד במק"ר גם בעירובין לא מקילין אע"ג דכבר אשמעינן דהלכה כדברי המיקל בעירוב דז"א שהרי להדיא איתא בשבת קל"ט גבי כישות דמקשינן לר"ש דאומר אין כלאים בכרם וחכ"א כלאים בכרם וקיימ"ל כל המיקל בארץ הלכה כמותם בח"ל ומדמקשינן בפשיטות מזה שמעית מינה דשאני בין היכא דאמרינן הלכה כדברי המיקל דאזי הוא דאמרינן דדוקא יחיד במ"י אבל לא במק"ר אבל היכא דאמרינן כל המיקל וכו' נשמע מרבויא דכל דאפי' ביחיד במ"ר נמי ואין לומר דשאני ערלה כיון שנתגלה הלכה שהולכין בספיקו לקולא כדאיתא בקידושין משא"כ בשאר הלמ"מ ומילין דאורייתא שגם בדבר שאינו מפורש הולכין בספיקו להחמיר וכיון דנשתנה בקולא זו מקילין בו ג"כ כקולא יתירה זו לפסוק כיחיד אפי' במקום רבים דליתא דמשום הא לא ארי' שהרי גם בשאר דברים מצינן לפעמים דגילה רחמנא בפירוש דספיקן מותר כמו גבי ממזר דודאי ממזר הוא דל"י וכן בסוטה ך"ט דדרשינן מדכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל ודאי טמא הוא דלא יאכל הא סט"מ וס"ט יאכל ומוקמינן לי' בדבר שאין בו דעת לשאול משום רומיא דקראי הכי יעלה ע"ד לפסוק בהנך כיחיד במק"ר גם אין לומר דהא דאמרינן בערלה כל המיקל בארץ הכ"מ בח"ל אפי' ביחיד במק"ר היינו למ"ד בקידושין ל"ח ע"ב דערלה בח"ל הילכתא מדינא והיינו מדרבנן אבל למ"ד דהלכה לממ"ס ליתא להאי כללא וכן נראה לכאורה מפרש"י ברכות שם בד"ה דכל המיקל בארץ וז"ל בערלה הכ"מ בח"ל דכיון דאינו מה"ת הלך אחר המיקל ומשמע דלמ"ד הלמ"מ ופסקינן כוותי' ל"א כל המיקל בארץ וכו' דז"א שהרי מבואר בסמ"ג במנין ל"ת קמ"ו דערלה בח"ל הלמ"ס וברבינו אשרי בהלכות קטנות וכן ברמב"ם דפסקינן כר"י דערלה בח"ל הללמ"ס ואפ"ה פסקו בזה דכל המיקל בארץ וכו' ונתעררתי בזה לפ"ר על פרש"י דמוקי לי' לשמעתי' דברכות שלא אליבא דהלכתא ומצאתי בפ"י שעמד בזה ותמצית דבריו שם דלמ"ד הללמ"ס לא אמרינן דהילכתא כמאן דמיקל אע"ג שהי' כהלכה ברורה לפניהם מ"מ לא קאי אלא במילין דספקא כגון ביחיד כנגד יחיד ובעלמא פסקינן להחמיר אבל בערלה בח"ל גם למ"ד דמדאורייתא אסורה פסקי כמאן דמיקל משום דהילכתא גופי' התירה בספיקא ומשה"ט מוקי לי' רש"י לשו"ט דברכות כמאן דס"ל שהוא מדרבנן משום דמקשינן התם ולעביד מר כב"ש דמקילי טפי אלמא דאפי' כנגד ב"ה דבעלמא ל"פ כוותי' דב"ש בע"כ צ"ל משום דס"ל דערלה בח"ל דרבנן ולדעתי א"א לומר כן חדא שהרי מבואר הדבר ברבינו אשרי בהלכות קטנות הלכות ערלה דין ה' וז"ל והתיר ר"י ז"ל לשתות יין מן הגפנים של א"י משום דאמרינן בפ"ק דקידושין דספק ערלה מותר אבל בכרמים של ישראל בזו הארץ שישראל עובדין אותן ומבריכים בכל שנה והוא ידוע בכל שנה לא מצאתי היתר ואני רואה שפשט ההיתר בכל אלו הארצות ואין משגיח בדבר ותרתי אני בלבי אם אוכל להמציא שום היתר להציל רבים ממכשול ומצאתי און לי בגמרא דסוטה פרק משוח דף מ"ג גבי אלו חוזרין וכו' דקתני התם ולא חיללו פרט למבריך ומרכיב והא אנן תנן אחד הנוטע ו"א המבריך ו"א המרכיב ומשני ר' יוחנן הא מני ראב"י הוא ולאו אמר ראב"י כרם כמשמעו ה"נ נטע כמשמעו נטע אין מבריך ומרכיב לא וא"כ לראב"י לענין ערלה נמי לא הוי מבריך ומרכיב בכלל ונטעתם דכתיב גבי ערלה ואין דין ערלה נוהג בהברכה והרכבה ואע"ג דלית הלכה כראב"י לענין חוזרין ממערכי הצבא אלא כסתמא דמתני' דקתני אחד המבריך ואחד המרכיב מ"מ לענין ערלה עבדינן כוותי' כי פסק ר"י (ריש כיצד מברכין) דאין דין נטע רבעי נוהג בח"ל כמאן דתני כרם רבעי דקיי"ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל וא"כ לענין ערלה נמי בח"ל נאמר ונטעתם נטיעה אין מבריך ומרכיב לא כראב"י עכ"ל הרי להדי' דאע"ג דרבנן פליגי עלייהו דראב"י וסתם מתניתין דלא כוותי' ופסקינן לכמה דברים בענין המרכיב והמבריך כרבנן אפ"ה לענין ערלה בח"ל פסקינן כראב"י דמיקל אע"ג דס"ל להרא"ש כר' יוחנן דערלה בח"ל הללמ"ס אפ"ה מקילין לפסוק אפי' כיחיד במק"ר ואין לומר דראב"י שאני דהילכתא כוותי' דמשנתו קו"נ שהרי כתב הרא"ש בערובין דף מ"א דדוקא בק"ב מקומות פסקינן כראב"י כמנין ק"ב והכא כיון דפסקינן דלא כוותי בענין כזה ש"מ שאיננו מן המנין וכן בסמ"ג בסי' קמ"ו פסק כר"י דערלה בח"ל הלמ"ס ומביאו שם, ג"כ האי פסקא דכל המיקל בארץ וכו' וכבר הוכחנו לעיל מקו' הגמרא שבת קמ"ח דמקשינן בסתמא על לוי ולשלח להו כר"ט דכשות אינן כלאים בכרם ומאי קושי' דילמא כאביי' בעירובין ס"ל וכדמסקי התם כמה אמוראי כוותי' דאע"ג דהלכה כדברי המיקל בעירוב זהו דווקא ביחיד במקום יחיד אבל לא במק"ר ומאי קושי' מר"ט שהרי רבנן פליגי אלא בע"כ צ"ל דשאני בזה פיסקא דקתני דכל המיקל בארץ וכו' ש"מ אפי' ביחיד במק"ר וכיון דסמ"ג הביא להאי פיסקא ש"מ דאפי' לדידן דפסקינן כר"י נאמרה ונישנה להאי פיסקא לכלל גמור לכן צ"ל בדברי רש"י הנ"ל דכוונתו בקצרה לאוקמי ככ"ע ומרמז בקצרה לטעמי' דמילתא כיון שלא נאמרה בפירוש בתורה הקילו בזה לפסוק אפי' כיחיד במק"ר וזה ששיכל את ידו ולא נקט בקצרה דערלה דרבנן משום דבעי לאוקמי כהילכתא אפי' כר"י דס"ל דהלמ"ס הוא וזהו שכתב דכיון דאינן מה"ת כלומר דלא כתיבין בתורה הלך אחר המיקל הרי להדי' דמדקילו בערלה אפי' במקום רבים מה דלא מצינן בכל מידי דרבנן לברר מעירוב ואבל ומוכח להדיא כדברי מהרלנ"ח הנ"ל דאע"ג דשבועה חיילי על דבר שאינו מפורש אבל בדרבנן שיש לו עיקר מה"ת לא חיילי בקו"ע וכמ"ש לעיל:
ה ומעתה בנדון דידן בעגלים שנשחטו בתוך ח' ע"י סימנים של שינים וקרנים ואח"כ נודע שהי' בתוך השיעור ונאסר הבשר בדיעבד אע"ג דבכה"ת לא חיישינן למיעוט הכא חיישינן למיעוטא בטעמא דמילת' מצינן בתוס' איזהו טעמים והנה בבכורות דף כ' ע"ב בד"ה חלב פוטר כתבו בתה"ד שני טעמים וז"ל ויש לומר דמן הדין הי' לנו לפסוק כרבנן ואדרבנן סמכינן בשעת הדחק כדמוכח בהחולץ (דף קל"ו) אלא מדרבנן החמירו ביבמה הואיל ומת תוך ל' ואע"פ שנפל מן הגג או אכלו ארי שמא ישתקע הדבר ויאמרו העולם שפיהק ומת ויצא לידי לעז וקלקול ולכך עשאוהו בספק גם לענין אבלתו שלא בא להקל בערוה ועוד שבכ"מ הלכה כדברי מיקל באבל ובלא שהה ח' ימים בבהמה העמידו כר' שמעון בן גמליאל דאי לא הא לא קיימא הא ועוד דמשום היא גופה שאם נתיר לשוחטה לאכלו כשהוא בריא יכול לשוחטן כשהוא חולה וקרוב לפיהוק של מיתה דהשתא איכא ריעותא עכ"ל ובנדה דף מ"ד ע"ב ד"ה דקים לי' וכו' וז"ל וא"ת א"כ מאי טעמא דרשב"ג כיון דליכא ריעותא וכו' אמאי לא אזלינן בתר רובה וי"ל דנפלין הוי מיעוט דשכיח ודבר ההוה הוא ולכך החמירו חכמים עכ"ל הרי מעתה שלשה טעמים בדבר או משום דעיקר מילת' משום חליצ' דחיישינן ללעז וחוששין גם בבהמה משום דאי לא הא לא קיימי הא או משום דגזרינן אטו פיהק ומת או משום דחיישינן למיעט המצוי וכשנרדה לדעת באיזהו מן הטעמים נוכל לסמוך לדידן לפסק הלכה והיותר מוסכם לדעת שאר הפוסקים נראה שיותר מתקיים תירוצם הראשון בבכורות דגזרינן אטו חליצ' ובחליצ' גופי' הוא משום חשש לעז דתירוצם השני דגזרינן משום פיהק ומת איננו מסכים לפירושו של הר"ן בר"פ כ"ה דפסקינן שם כרבנן דלג"ז שאר מקומות אטו אותו מקום ור"מ הוא דס"ל דגזרינן משום דחוששין למיעוטא ותמצית דבריו שם דלרבנן כיון דמיעוטא כמאן דלית' דמי לג"ז לרובא משום מיעוטא א"כ ה"נ כיון שרובן אינן נפלים והם ב"ק אמאי נגזור לרובא משום מעוט' כיון דמיעוט' כמאן דלית' דמי וכמו דפסקינן התם דל"ג לרוב מקומות אטו א"מ ה"ה נמי הכא אמאי נגזור לרובא משום מיעוט' דמפהקין גם בל"ז לדעת בעה"מ בשבת דהאי דמודו רבנן בפיהק ומת הוא דוקא במת פתאום אבל ע"י חולי לא וגם לדעת החולקין דאפי' בחולה יש מקום לומר דדוקא כשמת אח"כ עיין בת"ש סי' ט"ו ס"ק י"ג גם לתירוצם בנידה דמשום מיעוט הוא דחיישינן אפילו בדיעבד למאי דפסקינן דבה"מ ל"ח לסירכות כשנאבדה הריאה וא"כ ה"נ כשכבר שחטה ע"י סימנים דלא פשע מידי ואח"כ נודע שנשחטה בתוך ח' ניהוי כמו שנאבדה הריא' דהוא ג"כ משום מיעוט המצוי ומעתה לא נשאר לנו מקום להתגדר ולהחמיר אלא משום טעמם שפירשו דגזרינן אטו חליצ':
ולפ"ז כשנלקטה יחד להנך כללי דפרישנא לעיל דעל דבר שאינו מפורש לא הוסיפו חכמים לגזור במאי שגזרו על דבר המפורש עי' לעיל בסוף א"א וגם הוכחנו דכל מילין דרבנן שאין להם עיקר מה"ת דקילי טפי מדבר שאינו מפורש וכיון שנשחטה ע"י סימנין ואח"כ נודע שהי' בתוך ח' תו לא נשאר דרך סלולה להתגדר ולאסור הבשר רק לפום תירוצם הראשון בבכורות דגזרינן אטו חליצ' משום דאי לא הא לא קיימי הא ובחליצ' גופי' הוא משום חשש לעז בעלמא היעלה ע"ד שאיסור זה שהוא משום כמה חששות יהי' חמור מדבר שאינו מפורש וכיון דמצינן במקום אחד שלא העמידו גזירתם בדבר שאינו מפורש א"כ מכ"ש באיסור דרבנן כהאי דקלישא טובא מתרי דרבנן שיש מקום לסמוך ולומר שלא חששו בזה גם לכלים שאינן ב"י שהוא גופי' רק משום גזיר' אטו ב"י ואף את"ל שגם בתרי דרבנן מקרי כדבר שיש לו עיקר מה"ת עי' ב"ש בסי' כ"ח כיון שכבר בארנו לעיל באות ב' דעיקרא דמילתא משום דהיכא שיש לו עיקר מה"ת אמרינן בי' דכל דתיקון רבנן כע"ד תיקנו אבל הכא כיון דכל חששא הוא משום חליצ' והרי בחליצ' גופי' לא תיקנו כע"ד שהרי באשת כהן והיכא שהחולץ הלך למדה"י התירו בלא חליצה ובדאוריית' לא מצינן כהאי גונא הרי נראה בעליל שמתחלתו לא תקעו א"ע לחזקו כעין דאוריית' שהרי התירו בשעת הדחק דליתא כוותי' בדאוריית' [ואע"ג דמצינן בעשר נטיעות מ"ק ג' ע"ב היינו בדבר שאינו מפורש בתורה רק ממדרש חכמים הוא דילפינן לי' לר"ע] בדבר המפורש בתורה:
ו ראיתי בד"מ בי"ד סי' ט"ו שהוסיף מדעתו הרחבה בכונת דברי תוס' במס' נידה מ"ד הנ"ל וז"ל שם לתרץ דמ"ש בבהמ' דאסרינן בדיעבד וגבי חליצ' מתירין לבעלה בשעת הדחק כגון בבעלה כהן או שהלך למדה"י ותירץ ע"פ דקדוק ויתור לשון בדבריהם שכתבו דהוה מיעוט דשכיח ודבר ההוה הוא ולכן החמירו חכמים שהוסיפו לומר ודבר ההוה ורגיל ולא הספיק להם מה שאמרו שהוא מיעוט דשכיח עמדתי על החילוק שבין בהמ' ליבמה דבבהמה ספק זה בכל הבהמות אם מותר לשחטו תוך שבעה וכיון שהוא דבר ההוה בכל הבהמות החמירו חכמים אפילו בדיעבד אבל ביבמה אדרבה גוף הדבר שיזדמן שימות בלא שום זרע וישאר רק זרע זו שימות אחר מותו תוך שלשים יום זה דבר שאינו שכיח ולא דבר ההוה בכל הנשים לכן הקילו בדיעבד לסמוך על רוב ולדות שהן בני קיימא עכ"ל הגם שדבריו מכונים היטב בפירושו בדבריהם אבל לדינא נראה להדי' שגם בכה"ג ל"ח למיעוטא לאסור גם בדיעבד שהרי באווזות פטומים דצריכין בדיקה מצד הדין דשכיחי בנקובת הושט יותר מסירכות ריאה ואפ"ה לא חיישינן בדיעבד שהרי לא חיישינן שמא במקום נקב קא שחיט אע"ג דהוי מיעוט המצוי ודבר ההוה בכל הפטומים ואפ"ה ל"ח בדיעבד וה"ה בעגלים כשנודע אח"כ שנשחטו בתוך ז' והוא לא פשע לא הוי לן למיסר בדיעבד לכן מחוורתא כדאמרן דעיקרן של דברים לדידן משום דאי לא הא לא קיימי גם בחליצ' וכתירוץ ראשון בבכורות הנ"ל
ז עוד כ"ש משום דאיכא בבהמ' חזקת שאינו זבוח וסמוך מיעוטא לחזקה וזה דבר חדש אשר לא שערו רבותינו הראשונים נ"ע רק המהרש"א שם הקשה כעין זה לקושי' דאמאי ל"ח לדילמא במקום נקב קא שחיט ונימא סמיך מיעוטא לחזק' ותירוצו שם תמוה כאשר כבר עמדו עליו האחרונים בזה כמובן לכל איברא למאי דכתיבנא בסוף שמעתתא דתו"ת לתרץ קושי' מהרש"א נסתלק ממילא גם הכא לטעמי' בזה ותמצית דברי שם דל"א סמוך מיעוטא לחזקה אלא היכא דישנו לרובא שלא במקום חזקה ורק עתה נתהווה ע"י סיבוב מקרה והזדמן שפגעו זב"ז לכן חוששין בזה ואמרינן שעתה בזה הנידון נקלשה לחילי דרובא משום דאיכא חזקה ומיעוטא המתנגדים לרובא משא"כ הכא שהרי לעולם איתא לרובא בהדי הנך דאיכא חזקה ואפ"ה ידעינן בבירור שרובן כשרות ואינן נפלים ועיין:
ח איברא לתירוצם קמא הנ"ל בבכורות תיסוב קו' האחרונים לדינא ביתר שאת ועוז שהרי כל עיקר הדברים דאסרינן בבהמ' הוא רק משום חשש חליצ' ובחליצ' גופי' מותר בדיעבד ובבהמה אסורה ולענ"ד נראה דלטעמי' דב"ח באה"ע שכתב שאפי' נתייבמה ל"ת משום שהבעל יכול לומר קים לי דהלכה כרשב"ג יוע"ש בסי' קמ"ד באה"ע הגם דשם דבריו תמוהין כמ"ש שם חדא שהרי גם לרשב"ג רק ספיקא הוא ולא ודאי ועוד דקשה הדבר לאומרו דבמקום דאיכא ספיקא דאוריית' והבא עלי' בא"ת קאי מה מועיל קים לי' דידי' ובפרט ביחיד נגד רבים שיאמר ק"ל כרשב"ג להקל שלא תצא מיבם ומשה"ט לא הביאו האחרונים את דבריו בזה איברא היכא דנשאת לשוק דברי הב"ח נכונים בטעמן דאע"ג דחיישינן לרשב"ג וצריכה חליצ' אבל היכא דנישאת לכהן שתהי' אסור' עליו לעולם ואם נפסוק שתצא מבעלה הרי נפקע קנינו שכבר קנוי' בידו להכי שפיר יכול לומר קים לי כרבנן כמו בספק פלוגתא דעלמ' אבל בבהמ' דליתא אלא משום מילתא דאיסורא לחוד ל"ש בי' תורת קים לי וחוששין להחמיר בכ"מ אע"ג שמגיע לבעלים הפסד בממונם:
ט הנה בארנו למעלה ע"פ מוסדת הנ"ל שיש מקום להקל על הכלים במקום ה"מ להמתין עד אחר מעל"ע אבל מ"מ חלילה לנו להורות להקל עדי נתורה ונרא' ע"פ פסקי הש"ע הערוכה לעינינו ועל פיהם נחפשה לדעת ולהורות לאמיתן עי' בי"ד בס"ס קי"ג וז"ל כלים שבישלו בו וכו' צריכין הכשר וי"א שאין צריכין ואף לדברי המצריכים הכשר אם הוא כלי חרס מגעילו ג"פ ודיו מפני שאין לאיסור זה עיקר בדאורייתא עכ"ל ולפ"ז אפשר להכריע דבאינו ב"י מותר לכתחיל' אבל מ"מ חלילה להקל לכתחיל' אפילו במקום הפ"מ שהרי אפשר בהגעלה אפי' בכ"ח ועי' סימן קט"ו בש"ך ס"ק י"ז יוע"ש היטב דמחלק שם בין חלב וגבינה דבעינן ס' להאי דלעיל דמבואר בסי' קי"ב בס"ק כ"ג דבטל ברובא בין בלח בין ביבש וז"ל מ"מ בגבינ' וכו' פליג עלי' הרב וס"ל דשאני בש"ע דלית בי' חשש איסור דאוריית' משא"כ גבינ' שגזרו בו מחמת חשש איסור דאוריית' בגופה והנה עיקר חלוקו של ש"ך מצאנו ג"כ בתוס' יבמות קי"ד ריש ע"א וז"ל שם בתירוץ ב' א"נ כיון שיש לחוש לספק טבל דהוי דאוריית' החמירו אי לאו טעמא דבדמאי הקילו עכ"ל הרי שחילקו בין דמאי לעציץ שאינו נקוב דהתם ליכא חשש איסור דאורייתא בגופה ויש להבין דאכתי קשי' משמנו של גיד שהביא הש"ך שם דבעינן ס' בתערובות והתם ליכא חשש איסור דאורייתא בגופה רק משום דגזרינן אטו גיד כמ"ש תוס' בחולין צ"ז בד"ה שאני חלב לכן נ"ל דעיקר כונת הש"ך כיון שאין בו איסור בגופה שגם לאחר גזיר' שגזרו מ"מ אין בו איסור מעצמותו רק משום הרחקה וחתוני הוא ולהכי די בזה לאסור מה שנתבשל בעינו ולא לאסור גם תערובתו ולהכי סגי בביטול ברוב דכל היכא דליכא רובא דמי לבעין ממש אבל טעמו א"צ לאסור דדי גם בהרחקה זו משא"כ בשמנו של גיד דגזרינן אטו גיד אם נאמר דבטיל ברוב בלח אכתי יש לאסור אטו גיד עצמו שיתירו בביטול ברוב והרשב"א פוסק להדי' דגם בגיד היכא שנחתך ואינו ניכר דאף לדידן דאין בגידין בנ"ט בעינן ס' לבטלו עי' סי' ק' סעי' ב' ולכן נראה לפענ"ד להקל גם בעגלים ששחטן ע"י סי' ואח"כ נודע שהיו בתוך ז' דכיון דלא פשע מידי הרי נסתלקו בזה כל תרוצי דתוס' ולא נשאר לנו רק משום תירוצא קמא דבכורות דגזרינן אטו חליצ' ובחליצה גופה הוא רק משום חשש לעז ונראה בעליל שגם בחליצ' עצמו לא חיזקו לחשש זה כמו דאוריית' שהרי הקילו התם בדיעבד בא"כ או כשהלך למד"ה ותו מעתה אין להחמיר בכלים יותר ממאי דמבואר בס"ס קי"ג דמידי טעמא דהתם אלא משום שאין לו עיקר מה"ת וכבר כתבנו לעיל דהיכא דחזינן דלא תיקנו כעין דאורייתא ממש אזי דמי לדבר שאין לו עיקר מה"ת וכיון דפסקינן התם שגם להמותר מחמירין די בהגעלה ג"פ גם לכ"ח ה"ה בנידון זה אין להחמיר יותר מזה:
הלכה ב
סימן ב
א עיין ביו"ד סי' כ"ח סעיף כ' השוחט חיה לא יכסה עד שיבדוק הריא' ואם נמצאת ספק טרפה מכסה בלא ברכ' והוא הדין לכל פיסול שהוא מחמת ספק כגון ההיא דחיישינן שמא בעור נפגמה וכן כל כיוצא בזה עיין בש"ך ס"ק כ"ז וז"ל וכדלעיל סי' י"ח ס"ק א' וסי"א. והב"ח חלק אמהרא"י והמחבר ודקדק ממ"ש בטור בריש סי' י"ח דבנמצא הסכין פגומ' לאחר שחיטה הרי זה נביל' ולא כתב ספק נבלה דאתא לאורויי דמחזקינן לה בנביל' גמורה לפטור מכיסוי ול"ד לספק טריפ' דמכסה בלא ברכ' כיון דאירע הספק בשחיט' עצמה עכ"ד ותימא היאך יעלה על הדעת לעקור עשה מן התור' לפטור מכסוי משום שנמצא הסכין פגומה דליכא אלא ספקא ואפשר דבעצם המפרק נפגם דהא איכא מ"ד פ"ק דחולין דף יוד דמכשיר ונהי דקי"ל לחומרא מ"מ ליכא אלא ספיקא וכדאמרינין בש"ס חיישינן שמא בעור נפגמה וכן כתבו כל הפוסקים וכמ"ש בר"ס י"ח עיין בדברי הפ"מ לעיל וז"ל שם כדבריו אמת שבסכין פגום לא הוי אלא ספק וכבר כתבנו בסי' ח"י טעם לזה דהוי ספיקא טובא וכו' ועיינתי בב"ח וז"ל כיון דלא יצאה מחזקה כו' וגם זה הוי בכלל אשר יאכל יראה לי דהכי קאמר לו דהוי ספק השקול עם החזקה ולא וודאי מ"מ כיון דאשר יאכל ממעט שחיטה שאינו ראוי' מה"ט ממעטינן נמי ספק טריפה ל"מ למ"ד ספיקא דאוריית' מה"ת אסור א"כ לאו בכלל אשר יאכל הוא אלא אפי' לר"מ ז"ל דמדרבנן אסור מ"מ הא כתב בשורש הא' דכל מידי דרבנן הוי מלאו דלא תסור כמו שאנו וכו' א"כ ממועט מאשר יאכל והנה בסיום דבריו כבר עמדנו עליו לעיל במ"א אמנם בעיקר יסודו דלרה"פ דסד"א מה"ת לחומרא בוודאי ל"ב כיסוי כיון דבעינן אשר יאכל דבריו תמוהין למאוד שהוא כנגד סוגיא שלימה דב"ב פ"א שהקשו שם מ"ט דר"מ באילן א' ומ"ט דרבנן בש"א פי' כיון דלא קנה קרקע אמאי מביא אמר רבה מאי קושי' דילמא ר"מ באילן א' ספוקי מס"ל ורבנן בשני אילנות ספוקי מס"ל וכן קאי התם במסקנא וע"ש ברשב"ם מס"ל וז"ל אי קנה קרקע מן הדין או לא והא דאמרינן ל"ק קרקע היינו משום דיד המוכר על העליונה דמספקא לא מפקינן מיני' עכ"ל הרי מבואר דאע"ג דלענין הבאת בכורים בעינן דוקא כשיש לו קנין בקרקע עצמו אפ"ה צריך להביא מספיקא אע"ג דלענין הקרקע עצמו אמרינן דמספיקא לא קני אפ"ה לא נפטר מהבאת בכורים דגבי בכורים נקיטנא את הצד ספק השני דסד"א לחומרא ול"א כיון דסוף סוף אין לו קרקע מה"ת יפטור ממילא מבכורים משום דאין נדון האחד נכנס בגבולו של נדון השני ובכל חו"ח אזלינן לחומרא וא"כ נראה בעליל דמכ"ש לענין כסוי דאף שאסור באכילה משום סד"א לחומרא מ"מ לענין כסוי נקטינן את צד השני שהרי גם לענין אכילה עצמו אהני צד השני' וקאי בדוכתי' לפוטרו ממלקות **(דיני מלקות אינם נוהגים בזמנים הללו כידוע לכל יודעי ספר)** משום צד השני שהרי לגבי בכורים דכשדנין אם קנה קרקע א"ל לא אהני צד השני לשום דבר דמ"ל אם לא קני מצד וודאי או מצד ספק כיון שהדין ברור דקרקע בחזקת ב"ע אפ"ה לענין בכורים אמרינן להיפך משום סד"א ומכש"כ לענין כסוי לכן נראה לפענ"ד ברור דמחויב בכסוי כל היכא דאיכא ספק השקול כדעת הש"ך בלא גמגום כלל:
אמנם מה דפסיקא גם לבעל הש"ך דהיכא דאיכא חזקה גמורה אפילו ללקות עליו משום נבלה אזי לכ"ע פטור מכיסוי ולכאור' גם בזה קשי' דהרי גבי בכורים דאיכא חזקה גמורה לענין קניות הקרקע ואפ"ה אינו מכריע המשקולת לענין בכורים וצריך להביא מספק ובמאי יפרד חזקת בעלים בקרקעות מחזקת איסור באיסורין אמנם לקושטא לק"מ הגם שהחזקות בעצמותן שוים אבל נושא הענין רחוק הלאה זה מזה דשם גבי בכורים שצריך להביא מצד ספק דדילמא קנה קרקע לקושטא אינו מנגד ומפסיד לחזקת ממון דאידך דמאי איכפת לי' בהבאת בכורים דידי' וכל עיקרו של חזקת ממון עיקרו משום פסידא דמוחזק או של בעלים הראשונים לכן כשדנין על הבאת בכורים פסקינן דצריך להביא משום סד"א דמאי איכפת לאידך אם נקיט לי' בלבא כדי לצאת חובת המצוה את צד הספק דדילמא לקושטא דמילתא קנה קרקע אף שמצד הד"ת ל"ק משום דבחזקת בעלים עומדת הלא עיקר מצב חזקה זו הוא בדבר המתווכח ביניהם לענין קני' וזכי' וכיון שהנדון רכוב על שני ענינים נפרדים א' בדבר עצמות הקני' בדבר הנוגע לזכות וחובה דידי' ודאידך והשני' לענין הבאת בכורים לכן אנן דנין את כל אחת ואחת בפ"ע ואין נדונו של א' נכנס בגבול השני' כמלא נימא ודנין את כל או"א כדינו ולגבי בכורים שנוגע לכבוד שמים אמרינין להיפך דסד"א לחומרא, אבל לגבי כיסוי כשם דחזקת איסור מכריעו לוודאי לחייבו משום נבילה, משום דמוקמנין על חזקה הראשונה ואמרינין דלא נשחטה, הלא עצומו של חזקה זו עצמו, פוטרו מכיסוי משום דלא נשחטה, ונמצא שאין חזקה דנידן א' מכריע את השני' רק דחזקה זו עצמו עומדת נגד שנים הנושאים יחד, דהרי לענין כיסוי תרתי בעינן חדא שישחט כדת של תורה וכל הלכותיהן והנוחר והמעקר לכ"ע פטור אפי' לר"מ דס"ל שחיטה שאיני ראוי' שמה שחיטה והיכא דנטרפה מחייבינין בכיסוי לר"מ ולדידן בעינן שיהא גם ראוי לאכילה מכל אשר יאכל ונמצא היכא דאיכא ספק בשחיטה במקום דאיכא חז"א לאו מכל אשר יאכל לחוד פטרינן לי' מכיסוי דבלא"ה פטור משום דלא נשחטה כלל שהרי החזקה מכריע את הספק ומעתה נכונים הדברים דכל היכא שנבוא לפטרו מפני קרא דכל אשר יאכל שיהא ראוי לאכילה דוקא אזי אף כשתמצא נדין דאיכא חזקה כשדנין על האכילה כגון שנמצא מחט בחלל הגוף דאמרינן רוב הנבלעים דרך הושט נבלעים אפ"ה לא פטרינן לי' מכיסוי משום דאינו ראוי לאכילה דאכתי כשדנין על כיסוי אפ"ל שהוא מן המיעוט ואין הכרעות אחד מכריע את השני כמו גבי בכורים אכן כשספק בשחיטה ואיכא חזקה דלא נשחטה כדיני אזי חזקה זו עצמו פטרי מכיסוי ורובא שאני דאין הרוב מכריע להחליט הדבר שכן הוא בוודאי רק דמכריע את הספק שדנין עליו ולכן כי דנין אם מחויב בכיסוי אכתי א"ל דילמא ראוי לאכילה הוא ובזה יתורץ לן קושיא רבתי דקשיא לי זה כמה ומובא בח"ש בהא דאיתא ב"מ גבי עשירי וודאי בספק פדיון פ"ח דמש"ה הוי עשירי וודאי מפני דת"כ מוציאין אמ"י ובקונה שני אילנות לרבנן אמרינן להיפך דמחויב בבכורים דדילמא קנה קרקע אע"ג דאם תקפו מוציאין אותו מידו:
ולהנ"ל ניחא שהרי הנדון שאנו דנין לענין מעשר הוא עצמו הנוגע לענין זכות וחובה שביניהם שהרי ע"י מעשר אם יצא העשירי יופקע זכותא דאידך לגמרי וכל שאינו ראוי להיות עשירי אינו נכנס במנין כלל עי' רש"י שם בד"ה עשירי וודאי וכיון דגם הנדון של מעשר תלוי בזכות וחובה הרי חזקת ממון דידי' חופף על שני הנדינים יחד דכמו שעומד נגד ספק בכור כן חזקה זו עצמו מהני בתוקפו גם לענין מעשר דמ"ש דשניהם תלוים בזכות וחובה ודמי ממש כמו בכיסוי היכא דספק בשחיטה ואיכא חז"א דפטור מכיסוי לכ"ע:
ולפ"ז גם בעיקר הנדון שיצא בעל ח"ש לדין עליו במי שמכר חמצו אפי' בכסף לחוד שהמציאו אחרוני' דלאחר הפסח סמכינן על דעת הפוסקים דכסף לחוד קנה והתעורר בזה בספרו דדמו לעשירי וודאי כיון דאם דנין על צד ממון שבו מוקמינין על חזקת ממון ולדעתי עפ"י הוצעת דברים הנ"ל ל"ד לעשירי וודאי דמאי איכפת לי' לאינו יהודי בזה אם לא יאסור החמץ לאחר הפסח ודמו לבכורים דאין נדון הכרעה של צד ממון נגרע כדי להחליט שם את הנדון של איסור לכן הגם דאם דנין על צד ממון שבו הדין פסיק דלא קני קרקע אפ"ה כשדנין על צד איסור שבו אמרינין דמחויב להביא בכורים מצד סד"א ומה"ט בחמץ נמי לענין צד איסור שבו נקטינין לקולא משום ספיקא דרבנן לאחר הפסח:
ב עיין תש"ו ר"ן ס' נ"א באחד שנדר בקונם או בשבועת שלא יהא בשבת הבא תוך העיר אם חכם יכול להתירו קודם שבת והשיב כיון דבלשון זה יש לספק אם יצא קודם שבת או עם תחילות שבת בשוה ודבר זה תלי' בפלוגתא דרש"י ותו"ס בהא דתני בריש פסחים אמר אביי תרי קראי כתיבי שבעת ימים שאור לא ימצא בבתכם דמשמע דכולהו ז' לא ימצא בבתכם וכתיב אך ביום הראשון וכו' ואי ראשון דהנך ז' קאמר קשו אהדדי דהא בצרא לי' ההיא שעתא דהשבתה מהנך ז' דאזהיר רחמנא וכו' ומסקינן דיום ראשון הוא י"ד כן פרשו שם ולפ"ז בנידון שלפנינו מכלל שבועתו מחויב לצאת קודם שבת דכשם דאמרינין דמכללא דקרא דכתיב שבעת ימים וכו' משמע שצריך להשביתו קודם לכן ה"נ מכלל שבועתו מחויב הוא לצאת קודם שבת ולפיכך ע"ש עם חשיכה חל הנדר מיקרי אבל בתוס' פירשו בענין אחר דמיתורא דקרא קפריך ולא ממשמעותי' ולפ"ד י"ל דב"נד לא מיקרי חל הנדר כיון דלדעתם משמעותא דקרא שבעת ימים וכו' משמע שיבערנו ביום הראשון של זיין ה"נ אין בכלל שבועתו שיצא מן העיר קודם שבת אלא בתחילת שבת ולפ"ז לא מיקרי חל הנדר ולפיכך כיון שהדבר שקיל ותלוי במחלקותן של ראשונים אם מחויב לצאת קודם שבת וא"כ מיקרי חל הנדר או אינו מחויב לצאת עד השבת ולפ"ז קודם שבת לא מיקרי חל הנדר ואע"פ שהדבר ברור שמצד ספק מחויב לצאת ק"ש כדק"ל דבשל תורה הלך אחר המחמיר אפ"ה איכא למימר דלא מצי חכם להתיר דנהי דמחמרינין עלי' אכתי דילמא קושטא דמילתא הוא דעדיין לא חל הנדר ואיני יכול להתיר טרם שחל הנדר ומסתברא דהא מילתא תלי' אי אמרינן ספיקא דאוריי' מן התורה לחומרא וכיון שמן התורה מחויב הוא לצאת מן העיר מחמת חיוב נדרו ק"ש וממילא נשמע דחל הנדר מיקרי דכל היכא דקאי עלי' בלא יחל אזי אחרים מוחלין לו עכ"ל בקצרה ונתקשיתי זה כמה מהאי דקונה שני אילנות דמביא וא"ק דמספ"ל אם קנה קרקע אם לא ולדברי ר"ן הנ"ל גם לענין הבאת בכורים נמי נימא הכי דכמו דאמרינן בשבועה שבאם דנין על חיובו של שבועה אמרינן דס"דא לחומרא אזי כשדנן על התרת חכם אע"ג דא"ל דלנידון זה נאמר ג"כ ס"דא לחומרא ולא חל התרה אז אלא אמרינן כיון דלגבי נדר אמרינן דס"דא לחומרא נגרר ממילא ג"כ לגבי התרה ואמרינן כיון דחל הנדר מה"ת שוב אין לנו אם חל מצד וודאי או מצד ספק וא"כ גם בבכורים נימא הכא כיון דאם דנין על הקרקע אמרינן דל"ק קרקע שוב לא איכפת לן אם מצד וודאי או מצד ספק ותירצנו בזה כאשר נבאר להלן אמנם עתה נראה דיש לחלק בפשיטות דדוקא כשהנדון נתפשט על שני ענינים שונים אזי אין המכריע של ספק ונידון האחד מכריח שיגרור גם הנדון השני אחריו ומש"ה גבי בכורים וכן גבי כיסוי שכתבנו לעיל דאין בכחו דחזקה של נדון הראשון להכריח גם את הספק של צד איסור שבו ולהוליכו אחריו וכ"מ כו"כ פעמים לענין כמה ענינים כמו בע"א שאין האחין וכ' יבמות ד' קי"ז ע"א וכו' אבל בקונם ושבוע' שענין אחד הוא רק שזה הוא צד המחייב והתרת חכם הוא המסלק וכ"ז שלא חל הענין המחייב לא ישיגהו המסלקו והרי שנים יתלכדו יחד בענין אחד אזי מש"ה נגרר המסלק אחרי המחייב כי לעולם המסלק תקוע אחרי המחייב וזה כמה אמינא לתרץ דברי ר"ן הנ"ל מהא דקונה ב' אילנות דמביא ואינו קורא דש"ה דמספקא לן בדעתן של בני אדם אם אומדן הדעת הוא כך או כך והספק עומד להתברר ע"י אליהו ולכן כשדנן על צד איסור שבו אם מחויב להביא בכורים אם לא אזי אי איפשר להחליט ולומר משום כיון דלדינא לק"ק, כן נדון נמי לגבי איסורין, משום דמצד ספק הוא דל"ק אבל עדיין איפשר שיתברר להיפך כדאיתא ביבמות מ"א ע"ב גבי ספיקות חולצות ולא מתיבמין ובגיטין מ"ב ע"ב בכהנת שנתערב ולדה בולד שפחה דאוכלין בתרומה משום ה"ט דעתיד להתברר ע"י אליהו אבל בעובדא דר"ן שהוא משום ספיקא דדינא דל"ש בזה אילו אתי אליהו כמובא במ"ל בפ"ט מה"א ה"ו ובת"כ דהוי ספיקא דמציאות צ"ל כאשר כתבנו לעיל אמנם בעל ת"ש בספרו שם ובס' ב"מ בצ"ה הסכימו יחד דגם לענין קנ"ק הוא משום ספיקא דדינא ובטלו דעתי' בזה גם אמינא אז לחלק דש"ה לענין בכורים כיון דלקושטא יש לו קרקע דהרי ב"כ וב"כ כמלוא אורו וסלו משועבד לו לצרכו רק דנפקותא באם ימותו האילנות או בשרשים כמבואר שם ולכן כל כמה דלא מתו האילנות וליכא נפקותא רק בק"ש לבד אם מחמת שיעבוד או מחמת קנין ומש"ה נידון הדבר לענין בכורים דאימר דילמא באמת מחזיק בכמלוא או"ס משום שקנה קרקע אכן יש לפקפק דמסתימות הש"ס משמע דלעולם מביא וא"ק הגם שכבר הוקרה איזהו נדון ביניהם בענין קניות קרקע:
ג והשתא דאתינ' להכי דגם כשכבר דנו על פרט א' שביניה' ונגמר הדין דקרבחב"ע טרם שהגיע זמן בכורים אעפ"כ מחויב להביא ועתה תיקשי לן לפום מאי שהוכחנו לעיל באות בראוית ברורות דכשכבר נדון הדבר אפילו ע"י דינא דרבנן לחוד שוב הוא כיתד בל תימוט לכל דבר ולכל דיני דאוריי' שיסתעף אח"כ בין להקל בין להחמיר ובלבד שלא יהי' בקום ועשה ממש נגד דינא דאורייתא ואיך נוכל להעדיף כוחן דרבנן יותר ויותר מדאוריי' ממש שהרי בדבר דאורייתא ממש שכבר מוכרע המשקולת עפ"י דין תורה ממש בצד ספק מן הספיקות אפ"ה לא אזלינן בתרי' לענין נושא אחר כמו בבכורים ובדרבנן שכבר מוכרע הדבר עפ"י דינא דרבנן כמו גבי משחק בקוביא כשהשביעו אח"כ בשבוע' העדו' אפילו לדבר שכשר להעיד עליו כמו עד הטומאה ועד מיתה דגזלן דרבנן כשר להעיד עליהם פטור מקרבן שבועה וגם לענין ביטול בשעה ששית דעובר אח"כ בבל יראה מדאורייתא וכן לענין אתנן בהתבעלי לי בטלה זה דלא הוי אתנן אח"כ כשהקדישה משום הפקעות מדרבנן הרי דמשום דבר דרבנן לחוד מוכרע המשקולת לגמרי לכל הנושאים שיסתעפו אח"כ אומנם הן הן הדברים שרמזנו עליהם לעיל כמה פעמים רק בתוס' ביאור קצת והוא דבכל נידון שנולד לפנינו ספק בדבר הרכוב על שני ענינים בין כששני הנושאים הם בשעה אחת או אפילו כשעתיד מסתמא לבוא בוודאי אזי בוודאי אין הכרעתו של אחד מהם נכנס בגבול השני ודנין לכל דבר כדינו ומ"הט גבי בכורים כיון דמסתמא יבא לידי חיוב בכורים דזמן ממילא קאתי, וא"א להסתלק ממנו שגם אם ימכור את ב' האילנות לאחרים יהי גם כן הנידון כמו עליו ומש"ה נדון הדבר כאילו הספק נולד על שניהם יחד ודנין כל חו"ח כדינא ולענין צד אחד שבו אזלינן בתר חזקה ולענין צד איסור שבו אמרינן להיפך משום דספיקא דאורייתא לחומרא וגם כשיחזור וימכרנום לבעלים הראשונים מ"מ לא נפקא חיובו רק דא"צ לבוא משום ספיקא דבעלים ראשונים בוודאים מביאין וקורין ג"כ וגם אין הדבר עומד לכך בסתמא] וכן לענין כיסוי לעיל וכן לענין טומאת אוכלין אכן כשנולד ספק לדבר מן הדברים והנושא השני עומד בספק דאיפשר שיבוא תחת מקרה זו ויבא הדבר בהזדמן המקרה גם לנושא ענין השני אזי כשכבר הוכרע המשקול' בעת שנדון הדבר על נושא הענין הראשון לא מיבעיא עפ"י דין מדיני התורה לבד אלא אפילו ע"י דבר דרבנן לחוד אזי כבר נקבע הדבר כחומה נשגבה וכיתד בל תמוט גם לכל ענינים דאורייתא שנסתעפו ונפלו במקרה אח"כ הן להקל עליו הן להחמיר עליו ובלבד שלא יבוא לידי עקירה דבר דאוריי' בקו"ע בדבר דלא שייך בי' משום אסמכת' דקרא בהשולח דל"ו כגון ענין אם קידש הלוקח אשה בחפץ שקנה במעות המבואר ברש"י ב"מ דף מ"ח ד"ה קאי באבל אפילו כשקידש אח"כ ותו אין צריכין לדחוקין נפשין כדכתיבנא בהגהה דרש"י איירי כשקידשה באותו מעמד ומהדרנא מזה וכן מסתבר וראי' מיבמות צ' ע"א והא הכא דמדאוריי' תשלומיו תשלומין דאי מקדש בהו כהן אשה תפסו לה קידושין ואמור רבנן אין תשלומיו תשלומין והדרי למרייהו וקשרינין א"א לעלמא ובדבר זה ל"ש בי' משום טעמא דאסמכתא דקרא דמה פשע כהן שיש לנו להפקיר ממונו שם בתד"ה אזיל וכו' כוונתם בזה שגם דמצינו אסמכ' דקרא בתקנתא דרבנן בלחוד אפי' כשלא פשע כגון ביר"ה וכן בגיטין ל"ו בשמיט' דמדאו' משמטי ותיקנו פרוזבול דלא לשתמוט משום אסמכתא דקרא לתרוצא דרבא שם אע"ג דלא פשע גבי אפטרופוס דתקנוהו משום אסמכתא דקרא כמבואר שם וכן גבי חטאת הגזולה שלא נודע דאוקמי רבנן ברשותי' משום אסמכתא דקרא אע"ג דאידך לא פשע כלום רק עוצם כוונתם לס"ד דהדרי למרייהו הרי דלא הפקירו את של להפושע האוכל תרומה טהורה ושילם תחתיהן חולין טמאין שפשע ואיך יפקירו את של כהן דלא פשע ומדוע לא ישוו מדותיה' ואזי ביות' כשר הדב' על של הפוש' ולא יצטרך להחזיר הכהן לו כלום והמתרץ חידש לו כן הדבר כאשר תרצת ומאי אין תשת"ש דקאמר ר"מ דבעי למיהדר שלומי חולין טהורים ובטמאין זכה הכהן והא דלא תיקנו כן בפושע כבר מבואר היטב באות ומש"ה במצה של מע"ש פסחים ל"ח ל"ט אינו יוצא מדאורייתא משה"ט כיון דמדרבנן אינם נאכלם בכ"מ וכן באונס ומפתה לענין אשה הראוי לו דגם בשיניות הוי כא"ר מדאורייתא וכן במשחק בקוביא כיון שכבר נדון בו משום פסול הגוף אזי אינו מחויב ק"ש אח"כ וכן לענין בטול חמץ בשעה ששית לענין ב"י ובי"מ שהדבר נופל במקרה או בבחירתו שהרי אם יעשה כדינו ויבערנו לא יבא לכלל זה ומש"ה כיון שכבר נקבע הדבר משום תקנתא דרבנן או משום איסור דרבנן שוב נגרר הדבר דאוריי' שנופל אח"כ אם במקרה או בבחירתו לכל הלכותיהן כאילו היה ניתן מסיני ובלבד שלא יבא ע"י ספק שאפשר לפול תחת ספק השקול לידי עקירה דאורייתא בקום ועשה אבל גבי אתנן שאין הדבר עומד בגדר ספק השקול שתקדיש את האתנן ואדרבא אמרינן דסתם שוורים לאו לגבי מזבח קיימי ומש"ה לא נעקר דבר דרבנן שקבעו בעת נתינתו דמעות אינן קונות ושוב לא זז ממנו ואין על זה דין אתנן כלל אפילו בקום ועשה ועיין היטב והדברים ברורים כשתשים עיונך במה שכתבתי עד כה בסימן זה:
ד ומהאי טעמא מתורץ היטב עיקר קו' הנ"ל מעשירי ודאי דאמרינן דאי ת"כ ממ"י הוי עשירי ודאי ובבכורים אמרינן להיפך דגבי בכורים דדמי כאילו נתהווה הנידון על שניהם יחד משום דזמן ממילא קא אתי וא"א לפטור מחיובא דרמי רחמנא עלי' ולהכי אין הכרעו' הא' נוגע בנידון השני ודנין לכל אחד כדינו כמו דמצינו כ"פ עיין ולכן גם כשכבר נדונו יחד על איזהו פרט שבניהם ונידון הדבר דקבב"ע טרם שהגיע זמנו של בכורים אפ"ה כל הנוגע לצד איסור או חובת הגוף אמרינן להיפך משום דכל העתיד להיות בסתמא דנין אותו כאילו נולד הספק מיד גם לענין צד איסור שבו ואז אין הכרעות של נידון א' נכנס בגבול השני אבל לענין מעשר בהמה דלמ"ב אם נולד הספק בכור טרם שהגיע גרנו של מעשר בהמה דאז מותר לשחטו ולמוכרו עד שיגיע גרנו מבואר בכורות נ"ז וברמב"ם שם פ"ז מהב"כ ה' ז' ח' אלא אפילו כשנולד בשעה שהגיע גרנו למעשרו' כיון דמצד דינא דאורייתא מותר למכרו ולשחקו ונמצא דאין הספק של הנדון השני מעותד להיות בוודאי עפ"י עיקר דינא דאוריי' שהרי מותר לשחטו ולמכרו ואינו צריך מדאורייתא רק לעשר פ"א בשנה אבל מותר למכור ולאכול קודם שיעשר ולהכי כיון שכבר מוכרע עפ"י דינא דאורייתא דעומד בחזקתו ולהכי כשנגרר אח"כ לענין מע"ב כבר נגרר גם הנידון השני אחרי הכרעו' הראשון דלא יגרע הכרעה דאוריי' מהכרעות דרבנן לבד:
ה ראיתי באבני מלואים סי' ק"ח ס"ק ל"ג שהיקשה לרמב"ם דס"ל בפ"ט מה"ת דכהן שמכר פרה לישראל בכסף לא יאכילנה כרשיני תרומה הרי דתקנתא דרבנן אין דינו כדאורייתא וביבמו' ס"ז ע"ב דבנכסים מועטים לאוקימתא דאביי התם מאכילה הבת את העבדים בתרומה אע"ג שהוא רק ע"י תדר"ב אפ"ה מהני לתרומה דאורייתא ולק"מ כיון דאיירי התם בדאיכא בן בהדי בת וא"כ מעיקר הדין דאורייתא אוכל העבד בשביל הבן ול"ח דילמא האי דמעברא נמי זכר הוא דהא מדאוריי' בוודאי לא חיישינן למעוטא דזכרים רק מדרבנן הוא דחיישינן למעוטא ונגד חששא דרבנן מהני נמי תקנתא דרבנן דאין לבנים במקום בת בנמוע"ט לענין תרומה והאי דצריכנא התם וממה נפשך אי האי דמעברא בן הוא לא עדיף מהאי דקאי אי בת היא אמאי אכלה בתקנתא דרבנן כל כמה דלא נפיק לאויר העולם לא תק"ר ול"א דל"ח לבת משום דלא חיישינן למעוטא דא"כ הי' פוסל מצד ממ"נ דאי בן היא הרי יש לו זכי' מדאוריי' ואי בת היא יש לה זכי' מדרבנן מש"ה צריכין לומר דכל כמה דלא נפיק לאויר העולם לא תק"ר ישוב ל"ח למעוטא דזכרים שיפסול בתרומה מדאורייתא רק מדרבנן חיישינן למיעוטא ונגד חששא דרבנן כבר נגדר ונשלם בתקנתא דרבנן.
סימן ג
א נשאלתי מכמה סופרים שרוצים לצאת ידי ח"ש אם מותרים לתקן ס"ת שנתיישנה והדיו נתאדם לגמרי בכו"כ מקומות וכן בכו"כ שמות שאינם נמחקים והנה מתחילה לא רציתי להזדקק לזה כי לא נתישר לי הנהוג הזה שכבר נהגו הסופרים כאשר נתבאר להלן גם קשה עלי לחלוק על מנהגם כמאמרם הנח לישראל אע"פ שאינם נביאים וכו' אולם סופר אחד ירא ד' הפציר בי למאוד להזדקק לזה ולומר לו הלכה ברורה בזה אם יתקן ס"ת כזאת בהעברת קולמס אם יחדל והן מתחילה לפ"ר הי' נראה בעיני שאין לתקן מפני השמות שאינם נמחקים שהרי כבר הסכימו גדולי מחברים דכל שנתאדמו התיבות לגמרי אע"פ שעודנו נשאר בהם ממשות דיו פסול לגמרי בין בס"ת ותו"מ כ"כ בס' בני יונה סי' רע"א ה' ו' ועי' במ"א סי' ל"ב ס"ק ל"ט ובאשל אברהם שם ולכן משה"ט אי אפשר לתקן דאם יתקן גם האזכרו' בהדייהו ה"ז דומה לדיו ע"ג סיקרא דאמרינן דחייב שתים משום מוחק ומשום כותב וה"נ באזכרות שבהן ובאם יניח את השמות כמות שהם [דהיינו במקום שנסתפק לו אם נשתנ' לגמרי למרא' אודם אם לא ויסמוך על חזקה דמעיקרא] מ"מ נפסל משום מנומר כיון שהעביר בקולמס בכל היריעה והזכרות נשארו בכתיבתן הראשונה עיין גיטין י"ט נ"ד וא"ל דיעבור בקולמס גם על האזכרות שבהן משום חזקתן ראשונה והוי כדיו ע"ג דיו דז"א דכיון שכבר העביר בקולמס על היריעה כולו וא"כ נפסלו האזכרות שבהן אז משום מנומר וא"כ כבר נתחייב להעביר בקולמס גם על האזכרות שבהן כי היכא דלא ליפסלו וכל היכי שצריך לכתיבה שני' אזי לר"א בר יעקב שם הוי כתיבה השני' כתב וכל היכא דהוי כתב לענין שבת אזי מחויב ממילא גם משום מוחק שהרי אפילו בסיקרא ע"ג דיו איכא דמחייבי התם משום מוחק ולחומרא פסקינן כראב"י עיין אה"ע סי' קל"א סעי' ה' וכשם דהיכא דכתוב שלא לשמה ומעביר בקולמס לשמו כיון דצריך לכתיבה השני' הוי כתב העליון כתב לר' יהודא ולראב"י אפילו אליבא דרבנן כן ה"ה הכא כיון דצריך לכתבי השני' עתה כי היכא דלא ליפסול משום מנומר הרי עלוי עליי' בכתב העליון ודוחק לחלק דהתם פסולו בגופי' כיון דנכתב שלא לשמה משא"כ הכא דפסולו ע"י ד"א כיון דעיקר טעמא הוא משום דעלוי עלי' בכתב העליון ועיין בתוס' שם י"ט ד"ה דיו ע"ג דיו וא"ל דא"כ מדר' יהודא גופא מסתייע דלית בי' משום מחיקת השם בכה"ג שהרי מבואר שם בתוס' דטעמי' דר' יהודא גופי' הוא משום שהכתב ראשון הי' שלא לשמה אזי ס"ל בזה דכתב עליון הוי כתב אבל בעלמא מודה דדיו ע"ג דיו לית בי' משום כותב וכיון שכן אמאי רשאי עתה להעביר בקולמס על השם דז"א דכיון שנכתב שלא לשמה לית בי' משום מחיקת השם כמ"ש בס' בני יונה בסי' רע"ו ה' י"ב ובפילפול הארוך דף כ"ה ובש"ך סי' רע"ו ס"ק י"ב דמותר למחקו לצורך תיקון אכן היכא דנסתפק לו אם נתאדם הדיו לגמרי עדיין הי' איפשר שיעבור בקולמס על השמות קודם שיעבור בקולמס על שאר היריעה דהא כ"ז דלא החל לתקן השאר לית בי' משום מנומר וכיון דע"י חזקה ראשונה א"צ לתקן הוי כדיו עג"ד דלית בי' לא משום כותב ולא משום מוחק אכן גם זה בורכא שהרי ישנם כו"כ שמות ביריעה אחת וכל שתיקן שנים ושלשה שמות שוב אית בי' משום מנומר והדר דינו לדין מוחק ועוד דהיכא שהספק לפנינו ע"י ריעותא שנולד בו לא סמכינן על חזקה בדאורייתא כמבואר בכ"מ בפרט שהספק הוא ע"י חסרון ידיעה ויכולה להתברר לכן לפ"ר נראה דהיכא דמספקא לן אם נשאר בדיו קצת שחרות אזי טוב יותר לקרות בו כמו שהוא משיעבור בקולמס שהרי יכול לסמוך לענין קרי' בכה"ש שהוא מתקנתא דרבנן לחוד על חזקה ראשונה לבד בפרשת זכור שהוא מדאורייתא ופ"פ והיכא שנתאדם לגמרי לית לי' תקנתא כלל מפני השמות שאינם נמחקים כמשכ"ל ומדברי ש"ע א"ח סי' ל"ב סעי' כ"ז דמסתימות דברי ש"ע משמע שגם בשמות שאינם נמחקים יכול להעביר בקולמס דשאני התם שעודנו כשרים לצאת בהם י"ח שנשאר בדיו עצמו קצת שחרות רק שעשה לשמר שלא יתקלקלו יותר ומה"ט מכשיר גם בתפילין ול"ת לשלא כסדרן כמובא בתה"ד סי' מ"ח שהוא מקור הדין שם בש"ע:
ב ומה"ט נפלאתי מאוד על שער התשובה בש"ע הקטנים דפוס דובנא שהראתי מסופר אחד דפה אשר חיפש ומצא שם להצדיק דברי הנ"ל אשר חשבתי לפ"ר וז"ל שם בס"ק מ"ב שנמחקו עיין בה"ט ובתשב"ץ ח"א סי' קכ"ו וח"ג סימן קצ"ג אוסר העברת קולמס על השם, וכתב בבר"י שבתה"ד סימן מ"ח לא משמע כן אך בדברי הרמב"ן והריטב"א והר"ן בגיטין דף י"ט גבי מלאכת מחשבת נראה כן וצריך להתיישב למעשה עכ"ל בשער תשובה הן במה שהרשיתי התבוננתי שלא שם עיונו בזה היטיב וכתב כן לפ"ר שהרי עיקרו קא דייק מלישנא דרמב"ן דכתב לחלק בין מלאכת מחשבת והוא שרימז בדבריו גבי מלאכת מחשבת שהוא לישנא דרמב"ן וריטב"א ור"ן גרירו אחריו, וז"ל הרמב"ן שם ואי קשי' לר"א בר יעקב דאמר לקמן ע"כ ל"ק רבנן התם אלא משום דבעינן זה אוא"נ הא דתנן התם כתב ע"ג כתב פטור מני איכא למימר דמוקי לה בסיקרא ע"ג דיו וד"ה א"נ סבר איהו שאני לשמה משבת דגבי שבת מלאכת מחשבת בעינן ולא אהני מעשיו שכבר נכתב עכ"ל ומזה רצה המחבר הנ"ל לדייק דדוקא גבי שבת הוא דלא הוי כתב אבל בעלמא הוי כתב וכשם דהוי כתב העליון כתב לצורך תיקונו כן ה"ה דממילא דנין כמוחק את התחתון ומשה"ט יצא לדון דאינו רשאי להעביר בקולמס בשמות שאינם נמחקים ולא דק [ובמופלא ממני לא אוכל לדרוש כעת כי ספר התשב"ץ לא נמצא פה עתה] דע"כ לא כתבו דבעלמא כתב עליון הוי כתב אלא לראב"י וגם לראב"י גופי' הוא שכתב הראשון הוי שלא לשמה דאזי הוי עלוי עליי' בכתב העליון שהרי בראשונה פסול ובשני' הכשירו אבל לדידן דפסקינן כר"ח ולדידי' אין לחלק בין שבת לבין שלא לשמה שהרי לדידי' אמרינן בפ' כל כתבי מתני' מני דלא כר"י ולא מחלקינן דשאני שבת דבעינן מלאכת מחשבת א"ו צ"ל דגם הרמב"ן וסייעתו סברי כתרוצו דתוס' עצמו שם דר"ח מוקי למתניתין אפי' כשכתב מתחילה שלא לשמה ומשה"ט אמרינן דמתניתין דלא כר"י ולראב"י מוקמינן למתניתין ככ"ע ובסתמא ובדברים שא"צ כתיבה לשמה דא"ל דס"ל לרמב"ן דשבת שאני דבעינן ממ"ח ומש"ה פטור אפילו כשכתב מתחילה שלא לשמה ובדברים הצריכין לשמה ואפ"ה לא הוי מלאכה לענין שבת דבעינן מלאכה חשובה דא"כ מכ"ש לר"ח דמגרע לכתיבה השני' דאיכא לאפלוגי הכא ומנא לי' לגמרא דמתניתין דלא כר"י או דרמב"ן ס"ל ג"כ כתרוצו דתוס' רק דמשנה קצת בלישנא ובטעמי' ואף אם תרצה להתעקש בזה ותאמר דרמב"ן פליג בזה מ"מ גם בעלמא לא הוי כתב העליון אלא כשראשונה היה שלא לשמה שנפסל על ידו אבל בעובדא דתה"ד וש"ע שגם בכתב הראשון כשר אלא לשמרו כדי שלא תתקלקל ביותר כשם דלא נקטינן לי' לשלא כסדרן ה"ה נמי לענין מחיקה וכתיבה לכ"ד בפרט דגם בשלא לשמה גופי' פסקינן לרה"פ כר"ח דכ"ע לה"כ:
ג אומנם לאחר עיון קצת נראה לפענ"ד ברור דגם כשנתאדם לגמרי יכול להעביר בקולמס גם על השמות שאינם נמחקים ועיקר טעמא דידי הוא שהרי בע"כ צ"ל דכל היכי דכתוב בפירוש בתורה טעם האיסור אזי כשאינו עושה משום כך אזי מותר לכתחילה אף בפ"ר דמודה ר"ש בכל איסורי תורה אבל היכא דכתוב הטעם בפירוש לית בי' משום פ"ר וכן איתא להדי' בסנהדרין דף מ"ו במלין את המת לכבודו והוא כיון דכתוב בפירוש הטעם משום כי קללת אלקים תלוי שהוא משום בזיונו לכן כשעשה לכבודו לא נאסר מעולם ובזה יש ליישב קושי' תוס' בבכורות דף כ"ה גבי פרה אדומה בשתי שערות דעיקרן משחיר וראשן מאדים דגוזז במספרים ואינו חושש דקסבר דבר שאינו מתכוון מותר ופרש"י משום דאינו מתכוון לשם גיזה אלא לתקן והיקשו בתוס' בד"ה גוזז דאין זה דומה לכל דבר שאינו מתכוון שהוא כשעושה דבר אחר והאיסור נגרר ממילא כמו בגורר אדם כסא וספסל וכדומה אבל הכא הרי בכוונה גוזז במספרים ועיין ברשב"א שבת דף קל"ב שהיקשה כעין קושי' זו גבי מילה דאפילו במקום שיש שם בהרת יקוץ בד"ה ואביי בתה"ד וז"ל תמיהא לי מאן דמתני לה אההיא דר' יאשי' אמאי קרי לי' דבר שאינו מתכוון דהא מתכוון לקציצה אלא שאין מתכוון לטהר אלא למול ואין זה קרי דבר שאינו מתכוון אלא מלאכה שאינו צריכה לגופה והא למה זה דומה למכבה גחלת של עץ ברשות הרבים דמתכוון לכבות ולא מחמת שהוא צריך לגופו של כיבוי אלא כדי שלא יזוקו בו רבים וקרינן לי' מלאכה שאינה צריכה לגופה ולא דבר שא"מ וכו' וי"ל דאי כתב רחמנא בפירוש השמר לך בנגע צרעת שלא תקוץ הכי נמי אלא השמר בנגע הצרעת כת"ר כלומר שלא יטהרנו אלא בהוראת כהן ואנן הוא דאמרינן כיון שכן אסור לקוץ בהרת שהרי מטהר הוא בקציצתו והילכך כשזה קוצץ לשם מילה הוי לי' דבר שאינו מתכוון אצל טהרה עכ"ל תמצית העלה מדבריו כיון שאין הפעולה בעצמותו עצם האיסור רק הדבר הנמשך ממנו ומשה"ט דנין לגבי דבר הנמשך כדבר שא"מ כל שאינו עושה משום דבר הנמשך ההוא ובדבריו יש ליישב קושי' הנ"ל שהרי פשטא דקרא דכתיב הכי הוא כל הבכור וכו' תקדש לד' אלקיך לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז ה"פ דכל בכור אשר יולד וכו' תחזיק בקדושתן ותפרוש מהם ולא תתנהג בו כדרך שאתה עושה בשלך לענין גיזה ועבודה וכן פירש הרשב"ם שם אע"ג דדרשינן בגמרא לדרשא אחריתי ממאי דכתיב תקדש זהו דרך דרש ואסמכוהו אקרא וכיון שכל איסורו הוא מפני שיחזיק בקדושתן ויפרוש מהם בכל עובדא דחול הוא כל שעושה כן כדי להחזיק בקדושתן ושיוכשר בזה לעבודת הקדש שהקדישה כגון בפרה אדומה הגם שנגרר ממילא בזה גם כעין עובדא דחולין שוב מיקרי כדבר שא"מ לגבי זה כיון דעיקר כוונת רחמנא באיסור זה הוא משום שלא יתנהג בו כעובדא דחול:
ד ולדעת רש"י צ"ל דגם מתניתין דסנהדרין הנ"ל אתי כר"ש דפסקינן כוותי' וכן בגמר' שם אמרי' דר"ש ב"י הוא שחידש זה דבכל המתים עובר בל"ת ויליף לי' מיתורא דקבור תקברנו רק דבכה"ג לית בי' גם משום פ"ר או שיש לחלק קצת דהכא בגוזז גרע טפי ממלין לכבודו כמובן אכן לדעת תוס' שם דפירשו התם משום שאינו מתכוון לשערות אחרות שיגזוז עמהם בע"כ צ"ל דלענין אותן שתי שערות עצמן שהשחירו מראשן גם לר"י דס"ל דדבר שאינו מתכוון אסור אפ"ה מותר לגוזזן משום דקסברי דכל כה"ג דנגרר בתר טעמא דקרא גם לר"י מותר דכן משמע פשטא דמתניתין בסנהדרין דאתי' ככ"ע אפי' לר"י והיינו דקשי' להו על פ"ה עם נפרש גם בגוזז דנמשך עיקר איסורו משום פרשות שלא יחלל את הקדש א"כ גם לר"י דס"ל דשא"מ אסור אפ"ה בכה"ג מודה דדמי למלין את המת לכבודו ומדאמרינן שם דלר"י אסור א"כ בע"כ צ"ל דלא דמי להתם א"כ גם לר"ש יאסור שהרי ל"ד לכל דבר שא"מ בעלמא אבל רש"י ס"ל דגם מתניתין דסנהדרין אתי כר"ש כמשכ"ל אבל לדינא ל"פ דלמסקנא דמילתא גם לדעת תוס' פשיטא דשרי אפילו לר"י ומשה"ט תבנא לעובדא דידן דבמחיקת השם דכתיב בפירוש דלא אסרה רחמנא אלא משום השחתה כל היכא דעלוי עליי' כגון שנתאדם הדיו לגמרי אזי לכ"ע שרי אע"ג דבדיו ע"ג סיקרא חייב בשבת משום מוחק דהתם משום מלאכה הוא דחייבו רחמנא משא"כ במחיקת השם דמשום השחתה הוא דאסרו רחמנא אזי כל היכא שהשביח והעדיף בכתיבה זו מותר לכתחילה בס"ת רק בתפילין ומזוזות יש בהם משום שלא כסדרן שהרי ישנם כמה תיבות שאינם צריכין תיקון:
ה ועיין בס' בני יונה בסי' רע"א אות ו' וז"ל יראה מזה ג"כ אם נתקפל הדיו מעל הקלף ונשאר מקום הדיו וניכר כמראה ירוק וכן דיו שנתיישנה ואבדה מראיתה פסולה עד שמעבירים עליו קולמוס בדיו ודיו שהוא נוטה לאודם או לגוון אחר צ"ע עד כמה תשתנה ממראי' ותכשיר [בהגהה שם ולפמ"ש אני לעיל פסול אפילו נשאר מקומו שחור כיון שאין שם ממשות דיו ואפשר להכשיר בזה דאי אפשר שאין שם ממשות קצת אחרי שנשאר רושם שחור והדיו היתה מתחילה מתוקנת באופן זה שתתקיים ע"ג הקלף וצ"ע] עכ"ל המחבר וכיון דפשיט' לי' דמותר להעביר בקולמס אזי גם באזכרות שרי דמאי אמרת דש"ה שיש בו משום מוחק כמו בדיו ע"ג סיקרא דמחייבינן לי' בשבת משום מוחק שכבר כתבנו דמלאכת שבת שאני דמחייבינן לי' משום מלאכה משא"כ במחיקות האזכרות דלא מחייבינן לי' רק דרך השחתה וגם מסתימות דברי המחבר הנ"ל משמע דאפילו בהזכרות רשאי להעביר בקולמס ולא תקשה למאי דכתיבנן דכל היכא דעלוי עלי' לית בי' משום מחיקת השם דרחמנא לא אסרה אלא דרך השחתה מהא דפסקינן בא"ח סי' ל"ב בציפן זהב דאסור למחוק דש"ה שהרי מוחק את השם של זהב הגם דמגלה בזה השם של דיו מ"מ לגבי זהב מוחק הוא אבל בדיו שנתאדם דמתקן את השם זה עצמו שהרי מתקן את הדיו שנתקלקלה אבל בציפן זהב למה"ד להניחן מטלית על השם שכתוב כדינו וכתב השם גם על המטלית ולא היה מוקף גויל היעלה עה"ד שיהיו רשאי לגרר את השם מעל המטלית כדי שיתגלה השם התחתון דמ"מ לגבי האי מיהא מוחק הוא:
ו אמנם קשי' אמאי מהני העברת קולמס כלל כשנשתנה לגמרי מראות הדיו אפי' בכה"ת זולת האזכרות דהא אמרינן שם בגיטין דף י"ט בעדים שאין יודעין לחתום מהו שיכתבו להם בסיקרא ויחתמו כתב עליון כתב או אינו כתב אמר לי' אינו כתב אמר להם והלא למדתנו רבינו כתב עליון כתב לענין שבת א"ל וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה הרי דגם בדיו ע"ג סיקרא לא הוי כתב אלא לחומרא וא"ל דשאני גיטין שנוגע משום חומרא דאשת איש שהרי אין עדים חותמין על הגט אלא מפני תק"ה וגם במזויף מתוכו הוא רק מדרבנן ובס"ת לפעמים יש בו סרך דאוריי' כגון בפ' זכור ופרה וגם לענין גוף המצוה דוכתבתם לכם כו' וגם בשבת דף ק"ג דתני' התם להדי' בבריית' או שכתב שלא בדיו וכו' הרי אלו יגנזו ומשמע להדי' דלית להו תיקון בהעברת קולמוס ואפשר דמשום בריית' זו הוא דדחיק ר' יוחנן אנפשי' לומר כך ולדון דלא הוי כתב לקולא דכי מפני שאנו מדמין נע"מ] וכן יש לדקדק לדעת הנימוקי דפירש בה' ס"ת להאי דפרק הבונה דתני' התם או שכתב את האזכרות בזהב דהיינו שמתחילה כתבן בדיו ואח"כ חיפן בזהב וז"ל שם בזהב כלומר שזרק זהב על כתב השמות שנכתבו בדיו אפ"ה פסול דס"ל כתב העליון כתב הוא ומבטל התחתון לפי שהוא מוחקו אסור לקרות בו עכ"ל ויש לדקדק חדא בלישנא דנקיט לי' דכתב עליון כ"ה והלא בסיקרא ע"ג דיו לכ"ע לא הוי כתב וגם בעיקר הדין שכתב לפי שהוא מוחקו והרי בסיקרא עג"ד פליגי התם ופסקינן דפטור גם משום מוחק וצ"ל שגם דלענין שבת דלא מחייבינן לי' משום מוחק היינו משום דגרועי גרעי וגם לענין מחיקה הוי כמקלקל משום דמוחק לא מתחייב אלא כשמוחק כדי שיכתוב עליו שתי אותיות והכא אף כשיחזור ויכתוב עליו בדיו שוב לא נדון ככתב לכ"ד רק לחייב עליו בשבת כדברי ר"י התם דכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה וגם זולת זה כיון דאינו עומד לכך לחזור ולכתוב עליו כיון דמ"מ כבר כתוב לפנינו לכן פטור גם משום מוחק בשבת אבל לענין מחיקת השם דתורה חייבתו דרך השחתה וכיון דגרועי גרעי' אית בי' משום מחיקת השם [וסמך לזה מצאתי בתשו' מעיל צדקה סי' כ"ד בנידון אם מותר לטוח בסיד על הכותלים של בהכ"נ דבעה"מ פ"מ מתיר מהא דאיתא בסוטה דף ל"ה דכתבו התורה בכל לשון וסדו בסיד ואיך עברו על מחיקת השם והמחבר הנ"ל משיג עליו שם וז"ל משם אין ראי' כלל דוודאי אותו הסיד היה טוח על האבנים דבקל יכול להסיר ושאר הכתב תחתיו שלם וכו' והרי הוא כמו המדבק שעוה על שם שבמזוזה זה במקום שאינו טהור כמו שכתבו שיש לעשות כן במקום שאינו טהור כ"כ וה"ה כאדם הכורך מפה על השם אבל על כתיבת דיו בוודאי סיד לח מוחקו ומאבדו ממש וכו' והרי הוא בכלל ל"ת כן ותמן אמרו המעביר דיו ע"ג סיקרא חייב משום מוחק וע"כ לא פטרו סיקרא ע"ג דיו אלא דה"ל מקלקל וכל המקלקלין פטורין בשבת אבל מחיקה מיהו הוי עכ"ל] וגם מ"ש הנימוקי בתחילה דכתב עליון הוי כתב אגב גררא אתי לאשמועינן וגם ליישב עיקר הדין דקתני התם הרי אלו יגנזו דמשמע דלית לי' תקנתא כלל דהיינו משום דבהעברת קולמוס א"א משום דגם בדיו עג"ס לא הוי כתב לקולא כמימרא דר' יוחנן שם דכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה וגם בגרירת הזהב אי אפשר כדפסקינן בא"ח סי' ל"ב סעיף ג' דבהזכרות אינו רשאי לגרר את הזהב דהוי כמוחק את השם הרי דלענין קדושת השם ה"ז נידון ככתב דלא גרע מחקוק עה"ט או על הקורה דאית' במס' ערכין ד' ו' דאית בי' משום מחיקה וה"נ בציפן זהב כיון דמ"מ השם כתוב לפנינו חייב משום מוחק ולענין זה הוי כתב עליון כתב דהיכא דלחייבי אח"כ משום מוחק אע"ג דבעלמא כ"ע מודו דסיקרא ע"ג דיו לא הוי כתב אבל לענין האזכרות לא גרע מחקיקה:
ז ועדיין צריכין אנו להבין דאמאי רשאי לגוררן בציפן זהב בכל היריעה לבד מהזכרות כיון דבציפן כבר ביטל את כתב התחתון כמו דכתב בנימוקי הנ"ל וא"כ כשהדר וגרר את הזהב ונגלה התחתון אמאי מהני ודמי לנכתב מאליו וכאילו נשפך דיו ונעשה אות דפסול לכ"ע א"ו בע"כ צ"ל כיון דמתחילה כתבו בדיו כדינו רק שאח"כ נפסל ע"י שציפן וכשנסתלק הגורם אזי ממילא חזר לכשרותו כמקדם ומשה"ט נמי כשנתאדם לגמרי והעביר עליו בקולמוס כשירה דלאו משום כתיבה הוא דמכשרינן לה אלא משום שנסתלק הגורם והגע בעצמך אילו חזר והשחירו בתחבולה אחרת ולא ע"י כתיבה כלל ג"כ כשירה כיון שמתחיל' נכתב בהכשר ומעתה תבנא לדינא בנידון דידן דגם על האזכרות מותר להעביר עליהם בקולמס כשמתחילה כתבם כדין משום דלא צריכנא להחזיק העברה זו לכתיבה כלל רק כאילו חזר והשחירם בתחבולה אחרת ותיקן את הדיו הראשונה עצמו וע"כ לא הגיע לכלל מוחק רק כשכתבו בתחילה בסיקרא וכשחזר וכתב בדיו דבע"כ צריכין להכשירו רק מטעם כתיבה דהשתא ומש"ה אמרינן נמי דכשם דהוי כתיבה דהשתא כתיבה לגופי' כן נמי הוי כמחיקה לגבי סיקרא ובסיקרא עג"ד פשיטא דהוי כמחיקה שהרי גרוע גרעי השתא מאשר הי' אולם כשכתב מתחילה כדין ובהכשר רק שאח"כ נשתנ' הדיו וכשחזר והעביר עליו בקולמ' ה"ז דומ' לגמרי כאילו תיקן את הדיו הראשונ' ומה"ט אפ"ל שגם קטן שלא הביא עדיין ב' שערו' רשאי להעביר בקולמס דלא גרע מאלו הושחר מאליו או ע"י תחבולה אחרת כיון דמעיקרא נכתב בדיו כדת תו לית לן בי' ע"י איזהו דבר שהוחזר לאיתנו כללות הדברים כשם דרשאי להעביר בקולמס על דיו שנשתנה למראה פסולה בשאר פרשיות הרי בע"כ צ"ל דל"ד לדיו עג"ס ומה"ט נמי רשאי ג"כ להעביר על האזכרות ולית לן בזה משום מחיקה כנ"ל ברור כאשר נבאר עוד להלן בראי' ברורה וע"פ דברינו הנ"ל דברי מ"א נכונים היטב ול"ק קושי' האשל אברהם שהניח דבריו בתימה בסי' ל"ב ס"ק ל"ט וז"ל ולא הוי שלא כסדרן כיון שעכשיו הכתב כשר ומה שמוסיף עליו אינו אלא שמשמר וכו' א"כ משמע דוקא כשקצת צבע הדיו קיים אבל אם קפצה כל הדיו מהקלף ולא נשאר רק רושם אדמומית מהחלודה של הדיו הוי של"כ כנ"ל עכ"ל והקשה עליו שהרי גם כשלא קפצה כל הדיו ונשארו האותיו' אדומות מדיו עצמו ג"כ פסול שהרי הן אדומין לפנינו ולפמ"ש גם מבעל המג"א לא נעלם כל אלו רק דס"ל כיון דמעיקרא נכתבו כדין ואינן צריכין רק תיקון בעלמא ואזי אם הושחרו מאליהם או ע"י תחבולה אחרת ג"כ כשירה וא"כ גם כשהעביר עליהם בקולמס תו אין אנו מוכרחים להחזיקם בתורת כתיבה רק כאילו תקנם בתחבולה אחרת או שנתקנו מאליהם ותו לית בי' משום של"כ ומדוקדק בלישנא דכתב ולא נשאר רק רושם אדמומית מהחלודה של דיו הוי של"כ אבל כל שאילו הדיו עצמו נתאדם אע"ג דצריכין תיקון וכל זמן שלא נתקן פסולין אבל ל"ש בי' משום שלא כסדרן כיון דאין אנו צריכין לכתיב' דוקא אמנם התינח כשנשתנית הדיו לחוד בגוונא דליכא למיחש שמא יקפוץ עוד הדיו האדומה שנשארה מן הקלף כגון שאין בו ממשות נראה וניכר לעינים אזי הגם דצריכה תיקון וכ"ז שלא נתקנו פסולין אבל לית בהו משום של"כ דלא גרע מאילו המשיך כ"ף פשוטה לבסוף עד שאיננו מוקף גויל ומחק ממנה קצת דלית בי' משום שלא כסדרן כמ"ש במ"א שם ס"ק כ"ו אבל כשיש לחוש עוד שמא יקפוץ הדיו לגמרי מן הקלף ועתה נתאדם לגמרי ולא נשאר בו רושם שחרות כלל אזי בודאי אית בו ג"כ משום של"כ ולא מהני העברה בקולמס דמידי טעמא דת"ה שם בסי' מ"ח אלא משום דפסקינן כרב ששת בשבת דף צ"ד ע"ב בתולש א' משלש משום דהשתא מיהת הא איתא וה"ה הכא כשמתקן לשמור את הדיו שלא תקפוץ לגמרי ומש"ה מצריך התם שתהי' עדיין רושם שחרות ניכר בו כי היכא שיהי' כשרים לפנינו ואיננו מועיל בהעברת קולמס זו רק לשמרו ודמי לרב ששת דאזיל בתר השתא וה"ה הכא לית בי' משום של"כ אבל אם אית בי' תרתי דנתאדם הדיו לגמרי וגם נשאר בו עוד ממשות דיש לחוש שמא תקפוץ לגמרי אזי גם לר"ש אית בי' משום של"כ כיון דגם עתה מיהו צריך תיקון משום פסול שבו ומועיל לבתר כן או שלא תקפוץ כלל או אולי תגבר התתאי ויתקלף גם הכתב העליון שעליו ויוכשר ע"י הכתב שישאר מן הצדדים לבד משה"ט גם לר"ש אית בי' משום שלא כסדרן והגם דמילתא דמסתבר מעצמו הוא נראה כדמות ראי' לזה מהא דתירצו תוס' בסנהדרין דף פ"א ד"ה ונגמר דהיכא דנידון בחמורה ול"א דהוי עדות שאי אתה יכול להזימו וגברא קטילא קטיל **(דיני עדים זוממין היו נוהגים בסנהדרין בירושלים)** משום דאולי יוזמו הראשונים וכ"פ הרמב"ם בפ"י מה"ס דגם בעדים נידון בחמורה ולא כתירוצם הראשון שם דאיירי בב"ד דוקא וקשה דהא אנן פסקינן כר"ש דאזלינן בתר השתא אמנם יש לדחות דזוממין שאני דאיגלאי מילתא למפרע וביותר נראה שהרי גם כמו שהנידון לפנינו ג"כ התחילו במקצת לדונו בחמורה ואח"כ כשיוזמו הראשונים אזי נגמר הדבר על פיהם משא"כ בתולש א' משלש דהשתא מיהת לא עביד מידי וה"ה נמי הכא כשנתאדמו לגמרי ומשמרו שלא יקפוץ עוד גם לר"ש נידון כשלא כסדרן משום דדמי קצת להאי דסנהדרין הנ"ל:
ח נהדרין לענינא דכתיבנא דרשאי להעביר בקולמס גם על האזכרות כשכתב בתחילה כדין ואח"כ נתאדמה הדיו וראי' ברורה לזה שהרי כתוב בהג"מ בפ"ז וסה"ת דכל שם שלא נתקדש לית בי' משום מחיקת השם ופירשו בתשו' ח"י תשו' ט"ז ובספר ב"י בפלפול הארוך דף כ"ה ע"ב דזהו כשנכתב בכונה לשם אחר כגון כשרצה לכתוב יהודה וטעה ולא הטיל בו ד' אבל כשכתבו לשם אותיו' השם אף שלא קידשו מ"מ נתקדש ממילא ומחויב במחיקתו ובחו"י מדמה זה לבכור הגם דמצוה להקדישו בפירוש אם לא קדשו קדוש ממיל' לכ"ד ודבריהם מסתברים ונכונים למאוד וגם המביאים ראי' לדבריהם כאשר נבאר ולפ"ז בם נימא דהיכא דכתב השני' הוי כתב אזי אינו רשאי להעביר על האזכרות משום מוחק א"כ קשי' מהא דנזיקין דף נ"ב בסופר שאמר אזכרו' שבהן כתבתי שלא לשמן דמקשינן התם ונעבר בקולמס וכו' לימא דלא כר"י ומתרצינן אימר דאמר ר' יהודא בחדא אזכרה והרי התם הסופר ידע שכתב את האזכרות רק שלא קידשן ואליבא דר"י כשכתב הראשון הי' שלא לשמה אזי כתב השני הוי כתב וא"כ גם בחדא אזכרה אינו רשאי להעביר בקולמס משום מחיקה ומאי קא קשי' לי' מעיקרא דע"כ לא התיר ר"י אלא כשרצה לכתוב יהודה, דלית בי' משום מחיקה, א"ו דכל שתיקן אותו השם עצמו כיון שהוא דיו עג"ד. תו לית בי' משום מחיקה דרחמנא לא אסרה אלא דרך השחתה ואליבא דר"י דס"ל דכתב השני הוי כתב הרי עלוי עלי' בכתיבה זו אותו השם עצמו תו לית בי' משום מחיקה כלל כמשכ"ל אבל בדיו ע"ג סיקרא או ע"ג זהב אע"ג דעלוי עלי' מ"מ אית בי' משום מחיקת האזכרות כיון דלגבי קדושת האזכרות גם בסיקרא ובזהב נתקדשו וכשכותב אח"כ בדיו מ"מ מוחק את השם שכתוב מתחילה כיון דדיו דהשתא מילתא חדתא הוא לגמרי משא"כ בדיו שנשתנית למראה אחרת כשהעביר בקולמס הרי זה כמתקן את הדיו עצמו והדר הוי כדיו עג"ד אמנם גם בדיו עג"ס או ע"ג זהב דיתחייב משום מוחק בהזכרות שאינם נמחקים עדיין יש להתבונן בזה דמסתבר דלמסקנא דמסיק בגמרא דגם דיו ע"ג סיקרא לא הוי כתב לקולא דלא מפני שמדמין נעשה מעשה אזי מסתבר דחייב משום מחיקת השם כיון דלא התעלה בכתב זה כלל ומחק את השם שכתוב מתחילה אבל לס"ד דמעיקר' דדיו עג"ס הוי כתב יש לספק אם מחייבינן לי' משום מחיקת השם כיון דתורה לא אסרה רק דרך השחתה א"ד דעילוי זו מילתא אחריתי הוא אבל מ"מ מוחק את השם של סיקרא שתחת הדיו ודמי לחיפן זהב דאסור לגוררן מעל האזכרות או דילמא ש"ה שבגרירה אינו אלא מוחק והשם שתחתיו ממילא נתגלה הוא דאסור בש"ע בסי' ל"ב סעי' ג' אבל הכא דכתיבה עצמו הוא המחיקה אפשר דשרי אכן אין נפקותא בזה לדינא לדידן דפסקינן כר"י דלא הוי כתב להקל אזי בוודאי אסור לעשות כן בהזכרות שאינן נמחקים אפי' כשכותב להתלמד לבד:
ט אמנם בעיקר דבריהם הגם שעיקר דבריהם מסתברים ומתקבלים להולכים במישרים בעצמותם אכן עיקר יסודם ממה שהקשו בגיטין דף נ"ד בההוא דאתא לקמי' דר' אמי אמר לי' ס"ת שכתבתי לפלוני אזכרות שבה לא כתבתים לשמן אמר לי' ס"ת ביד מי א"ל ביד לוקח א"ל נאמן אתה להפסיד את שכרך ואי אתה נאמן להפסיד ס"ת אמר לי' ר"י נהי דהפסיד שכר אזכרות שכר ס"ת כולי מי הפסיד א"ל אין שכל ס"ת שאין אזכרות שלו כתובות לשמן אינו שוה כלום וליעבר עלייהו קולמס וליקדשי' כמאן נימא דלא כרבי יהודה דתנן הרי שהי' צריך לכתוב את השם ונתכוון לכתוב יהודה וטעה ולא הטיל בו ד' מעביר עליו קולמס ומקדשו דברי ר"י וחכ"א אין השם מן המובחר אפ"ת ר"י ע"כ לא קאמר ר"י אלא בחדא אזכרה אבל דכולי ס"ת לא משום דמיחזי כמנומר והקשו לדברי הג"מ הנ"ל דכל שם שלא נתקדש מותר למחקו ובהדי' תנן הכי במס' סופרים פ"ה ה' ג' הי' צריך לכתוב את השם ונתכוון וכתב יהודה ולא נתן בו דל"ת מוחקו וכותב את השם ר"י אומר יחזיר עליו הקולמוס ויקדשנו א"ל אין זה מן המובחר הרי דגם לרבנן מותר למחקו וא"כ לס"ד דלא ירד לחלק בין חדא אזכרה לכולי א"כ אמאי קאמר ר"י נימא דלא כר"י דהא כחכמים ג"כ לא אתי' שהרי גם לדידהו שרי למוחקו ולחזור ולכתוב עליו ומשום קושי' זו ירדו לחלק דדוקא היכי דלא נתכוון לכתוב את השם כלל הוא דרשאי למוחקו כגון שנתכוון לכתוב תיבה אחרת וכתב את השם אבל כשנתכון לכתוב אותיו' של השם אעפ"י שלא קידשו אינו רשאי למחקו ועובר עליו דדמי לבכור דאע"פ שמצוה לקדשו מ"מ גם כשלא קידשו בפירוש כל קדושת בכור עליו ולפענ"ד ליישב קושי' הנ"ל באופן אחר דבל"ז קשה להבין מאי קא קשי' לי' לר' ירמי' נימא דלא כר"י הכי משנה או ברייתא הוא הלא ר' אמי דינא קא פסיק בעובדא דאתי לקמן ומאי בכך שפסק אליבא דחכמים דהלכתא כוותייהו בכ"מ לכן נראה לפרש כוונה אחרת בקושי' דר' ירמי' שהרי לפום פירושם דתוס' לעיל דף י"ט וכן הרשב"א ורמב"ן וריטב"א והר"ן פליגי ראב"י ור"ח אליבא דרבנן כשכתב הראשון הי' שלא לשמה והשני לשמה דלראב"י גם לרבנן כתב עליון הוי כתב רק באזכרות לא עבדינן הכי לכתחילה דאין השם מן המובחר ולר"ח אזי לרבנן אפי' כשהראשון שלא לשמה אפ"ה כתב עליון אינו כתב בדיו עג"ד אבל לר' יהודה ל"פ דלדידי' אע"ג דדיו עג"ד לא הוי כתב אבל כשהראשון שלא לשמה והשני לשמה דעלוי עלי' אזי כתב עליון הוי כתב ונמצא דלראב"י גם רבנן מודה לסברת ר"י דאע"ג דדיו עג"ד לא ה"כ אבל כשהראשון שלא לשמה והשני לשמה אזי לכ"ע ה"כ ולר"ח פליגי עליו בעיקר דינו דקסבר דלעולם בדיו עג"ד לא הוי כתב ע"כ ומעתה נחזי אנן בעובדא דר' אמי דקפסיק דאינו נאמן להפסיד ס"ת וכשירה בלא תיקון כלל ולראב"י הלא טוב לנו להעביר בקולמס על האזכרו' דממנ"פ אם שקר עינה ברעהו ומתחיל' כתב לשמם אזי רשאי ג"כ להעביר עליהם בקולמס לכ"ע [ועיין בטור י"ד סוף סי' רע"ו יש בו דבק באותיו' השם יש לו לגוררו ואינו צריך אח"כ להעביר עליו קולמס ולקדשו הרי דאם רצה רשאי] ואם אולי באמת יהגה חכו דכתבן שלא לשמן אזי מהני העברת קולמס להכשירן גם אליבא דרבנן אע"ג דקסברי דאין השם מן המובחר זהו כשיודעין בוודאי אזי חיישינן למיעבד מצוה מן המובחר אבל בספיקא יותר נכון לחוש לדבריו ולתקן מיהת בכל האפשרי מלהכשירו בלא תיקון כלל וזהו שהקשה ר' ירמי' נימא דלא כר' יהודה הכוונה דחכמים חולקים על סבר' ר"י לגמרי וקסברי דלעולם אין כע"כ בדיו עג"ד והיינו כר' חסדא ומש"ה קפסיק ר"ח דאינו נאמן כלל להפסיד הס"ת משום דתו אי אפשר לתקוני דאם נחזיק לספיקא דדילמא קושטא קאמר שוב אי אפשר לתקוני' ומה דקאמרי רבנן התם אין השם מן המובחר היינו לדבריו דר"י קאמרי הכא כמבואר ברשב"א בשם הירושלמי אבל אם נימא כראב"י נמצא דגם לרבנן נשאר סברת ר' יהודה על נכון רק דבוודאי אמרינן דאין השם מן המובחר ע"כ הי' לנו מן הדין לחוש לדבריו ולתקנו במאי דאפשר ולא איכפת לן ול"מ וע"ז מתרץ דאפי' את"ל כראב"י וסברת ר"י אמיתי' גם לחכמים זהו בחדא אזכרה אבל בכולהו מיחזי כמנומר והיכא דלא אפשר תו לא מהימנינן לי' ומעתה לא קשה קושיתם הנ"ל דגם לרבנן ימחוק השמו' ויחזור ויכתבם על הגרר דזהו כשידעינן בבירור שלא כתבם לשמן אבל מספק אינו רשאי למחקן ככל ס"ד ולא מניחין גם את הסופר עצמן למחקם כיון דלדידן לא עדיף מספיקא אמנם דינם שחידשו לחלק בין נתכוון לכתוב אותיו' השם לבין לא נתכוון כלל נכון בעצמותו וכן משמע להדי' ממס' סופרים הנ"ל דקדייק בלישנא היה צריך לכתוב את השם ונתכוון וכתב יהודה ולא נתן בו ד' והוא דנתכוון לכתוב יהודה הוא דרשאי למחקו דאל"כ הי' לי' למימר ולא נתכוון וכתב יהודה והיינו שלא נתכוון לקדש את השם א"ו דגם בכה"ג אינו רשאי למחקו עד שיתכוון לכתוב תיבה אחרת לגמרי וא"כ גם לפי תירוץ זה שכתבתי מוכח שפיר מה שהוכחנו לעיל באו' ה' דכל שכותב בשני' בעילוי אע"ג דהוי כתב לר"י וא"כ ממילא יש בו משום מוחק בשב' אפ"ה לענין מחיקת השם לית לן בה דלא אסרה התורה רק דרך השחתה דאל"כ גם לר"י אי אפשר בהעבר' קולמס בסופר זה שכיון לכתוב את השמו' רק שלא קידשן לשמן ומאי קא קשי' לי' לר"י כדכתיבנא לעיל: