זית רענן חלק א· רבי משה יהודה לייב זילברבגר
חלק אורח חיים
הלכה א - דינים חדשים
סימן א
עיין בסי' ח' ובסי' כ"ה ובהג"ה שם סעיף י"ב ובמ"א שם דאם חלצן ע"מ להחזירם דא"צ לחזור ולברך, ויש לספק במי שיודע בעצמו שדעתו הי' להחזירם ולגמור התפלה בטליתו ובתפילין, אבל לא חישב בשעה שחלצן ע"מ להחזירם אם דנין הדבר כאילו חישב, מפני שכבר נהגו כולם להיות מעוטפים בציצית ומוכתרים בתפילין עד גמר התפילה, א"ד כל כמה דלא חישב בשעה שחלצן הוי הפסק וצריך לברך, ועי' ערובין מ"ה מי שישן בדרך ולא ידע שחשכה יש לו אלפים אמה לכל רוח דברי ריב"נ וחכ"א אין לו אלא ד"א, ופסקינן כריב"נ ולא מטעם דחפצי הפקרא **(דיני הפקר היו נוהגין בארץ ישראל ובזמן הבית ואין נוהגין בזמן הזה רק ע"פ דינא דמלכותא, אבל לברר ענין תפלין נאמרים פה.)** קונין שביתה במקומן אלא משום הואיל וניעור קנה ישן נמי קנה, והתם מבואר הטעם משום דהלכה כדברי המיקל בעירוב, ומשמע להדי' דבמידי דעלמא דתלי' בסברא זו, פסקינן מסתמא כרבנן דאין הלכה כיחיד נגד רבים בין להקל ובין להחמיר, וא"כ בנידון דידן נמי, דכל שלא חישב אע"ג שעומד לחשוב לאו כלום הוא רק שיש לומר דעירוב שאני שהוא משום קנין וכ"כ שלא נתכוין ל"ק מידי דהוי לעודר בנכסי הפקר וכסבור שהוא שלו דאע"ג שאלו ידע הי' מתכוין, מ"מ לא נשלם הקנין בהעדר הכוונה, וזה הטעם עצמו לישלמ"ד, אבל בכל הדברים שאינם בגדר הקנאה וקנין אפ"ל דכל שידוע שדעתו לחשוב כאלו חשב דמי, אמנם יש לפשוט הדבר מהא דתנן בסוף טבול יום התורם את את הבור ואמר הרי זה תרומה ע"מ שתעלה שלום שלום מן השבר וכו' נשברה אינה מדמעת וכו' ר' יוסי אומר אף מי שהי' בו דעת להתנות ולא התנה נשברה אינה מדמעת מפני שהוא וכו' ועיי"ש בר"ש דמתחילה רצה לפרש דר"י ורבנן קא מפלגי כששכח בשעה שתרם רק מתחילה כשרצה לתרום הי' בדעתו להתנות, ובשעה שתרם שכח להתנות ולא התנה, וס"ל לר"י דאפ"ה הואיל ובדעתו הי' כך קודם לכן אע"פ שעכשיו שכח, אזלינן בתר דעתו שהי' לו מעיקרא כשרצה לתרום וכ"ע א"נ חכם ובר דעת שיודע שראוי להתנות על כך, ועי' בתוי"ט וז"ל וזה נראה יותר דאילו הי' בדעתו אע"פ ששכח מודו רבנן דאזלינן בתר דעתו דמעיקרא כשרצה לתרום, ורי"א שאפילו לא עלה על דעתו מעולם, אלא דאנן ידעי' בי' שהוא חכם ובר דעת שיודע שראוי להתנות כן אע"פ שעל תרומה זו לא עלה בדעתו מעולם, הואיל וכבר ידע שראוי להתנות וכו' מתנה על כל היודע שיהא כאילו הי' כן בלבו עכשיו על תרומה זו וכו' ואנן פסקינן דלא כר"י, ונשמע מזה דה"ה בנ"ד נמי כל דלא חישב צריך לברך, גם נשמע דהיכא שחישב קודם שחלצן, שיחלצם ע"מ להחזירם, ואח"כ שכח בשעה שחלצן דמהני כוונה ראשונה, וכן בכל מידי דבעי כוונה כגון בחליצה דבעינן שיתכוונו שניהם בשעת חליצה, והמורים מזהירם ע"ז ואח"כ שכחו להתכוון בשעה שחלץ לה, דמהני כוונה ראשונה וכמו שהכריע התיו"ט, וכן מסתבר למהרי"ט מובא בח"צ ס"א וז"ל איברא דלא אמרי' בגמרא עד שיתכוונו שניהם אלא לאפוקי חליצה מוטעת וכו', אבל היכא דסברו לי' וסבר שבחליצה זו נפטרת ממנו א"צ שיהי' בכוונת הלב באותו שעה וכו' עכ"ל, וא"ל מהא דאמרי' ביבמות וכתובות בקדושי קטנה ובקידשה בפחות משו"פ ובעל דחזקה דאין אדם בועל ב"ז, ואע"ג דידעינן שלא נתכוונו לשם קידושין כלל דתורה אחת לכולנו, ואפי' בבני אדם פחותי ערך וקשי' מעירובין ומעודר בנכסי הפקר דמהתם משמע דכל העדר הכוונה שהוא מחמת חסרון ידיעה משלים בחוק הקנין, ואפשר לחלק בין דבר רשות לדבר עבירה דאנן סהדי שאילו ידע הי' מתכוון כי היכא דלא למיעבד איסורא, אמנם יותר נראה דהתם שאני כיון שנתכוון מעיקרא לקנותה, אלא שאז קנינו רפוי' מצטרפין אח"כ קנין אלים שיכול לקנותה אז בהדי כוונה ראשונה, וכמ"ש התיו"ט דלא בעינן שיכוון דווקא בעידן הפרשה, ודי גם בכוונה ראשונה שנתכוון בשעה שרצה להפריש ובסוגי' דקידשה על תנאי הארכנו בפרט זה יעו"ש, ועי' קידושין מ"ד ובפוסקים שם דאם נתרצה האב אח"כ בפירוש מהני, ה"ט משום דעיקר הקידושין כבר נעשה בפועל, שהרי אין האשה מקנית ומכנסת א"ע לרשות הבעל כמ"ש ר"ן נדרים דף למ"ד וראי' שהרי להפך בנתרצה הבן אח"כ ל"מ מידי למפרע ועי' במהרי"ק שורש ל"ב ע"ב וצע"ק בזה:
ב עיין סימן מ"ו במ"א ס"ק טי"ת שמביא בשם הב"ח דלפי מ"ש בס"ה גבי מתיר אסורים ה"ה אם בירך שלא עשני אשה בראשונה ששוב לא יברך שני ברכות הראשונות ובט"ז מביא זאת לקושי' על הטור דהי' לו להזהיר ג"כ שאם בירך שלא עשני אשה, ששוב לא יברך שלא עשני עבד וכו', ולפענ"ד נראה דעבד **(דיני עבד כאלה אינם נוהגין בזמן הזה ולא במדינות אייראפא:)** איננו בכלל אשה לענין ברכה, משום שיש לו מצוה יתירה שאינה נוהגת בנשים שכן מחויב בהקפה משא"כ בנשים כמבואר בי"ד סימן קפ"א דאשה פטורה דכל שאינה בהשחתה אינ' בהקפה, משא"כ בעבדים, אבל משום מצות מילה לית לי' מעליותא לגבי אשה, דאשה כמאן דמהילה דמי', כדאיתא בפ' א"מ ד' כ"ז, ולא קחשיב לי' בב"ק פ"ח, רק לפירכא על קו', וקצת קשה דה"ל למימר מה לעבד שישנו בהקפה ועי"ש בתד"ה שכן ישנו במילה] וכן קשי' במסקנא שם דיליף במה הצד, דהא עדיין יש לפרוך מה לאשה וקטן שאינן בהקפה
ג עיין באה"עו סימן ס"ו בסעיף ח' וז"ל פסק הש"ע יכול להניח תפילין אז בין גאולה לתפילה ולא יברך עליהם עד אחר התפלה, ואם נזדמנו לו טלית ותפילין עד שלא גמר גאל ישראל יכול להניחן אז ולא יברך עליהם ורמ"א פסק עד שלא גמר גאל ישראל יברך על התפילין והכי נהוג עכ"ל, והנה ע"פ מקור הדברים יש לתמוה על פסק הב"י ורמ"א ע"כ אציע לפניך מקור הדין ויתבררו הדברים בס"ד, ותו פסק הש"ע דאין לענות קדיש וקדושה בין גאולה לתפלה, כיצד עושה ממתין בשירה חדשה כדי לענות עכ"ל, והנה ע"פ בירור הדברים יתברר דדעת הפוסקים אינו כן אלא דעונין קדיש וקדושה בין גאולה לתפילה, ויתברר דאין להמתין בשירה חדשה לענות קדיש וקדושה בפרק ב' דברכות דף י"ד אמר רב הוי קרי ק"ש ואנח תפילין וצלי, ופריך היכא עביד הכי להניח תפילין אחר ק"ש והתני' וכו' ומשני רב כר"י בן קרחא ס"ל דמקדים קבלת מלכות שמים לעשי' דמצוה וכו' ובירושלמי מסיק במסקנא תירוץ זה דרב כריב"ק ס"ל, וכתבו התוס' מכאן משמע דמותר להניח תפילין בין גאולה לתפילה, וכן מצינו שר"י ב"ר יהודא שלח אחר טליתו ושהה השליח וכבר קרא ק"ש וברכותי' ונתעטף בטליתו וגמר י"ח והביא ראי' מהא דרב מ"מ יש לחלק בין טלית לתפילין ע"ש, אך הר"מ מקוצי הי' אומר דגם לתפילין אין ראי' מכאן דמצי למימר הניח תפילין בלא ברכה ולאחר י"ח בירך עליהם עכ"ל ופסקו הרשב"א וראש ומרדכי וטור וכל הגאונים כולם הסכימו לדעת ר"י בר"י שבתוס' ולא הביאו כלל דעת הר"מ מקוצי, והנה לכאורה קשה לי טובא בדעת תוס' הנ"ל, חדא שהרי התוס' כתבו לעיל דף י"ג ע"ב דבאמצע פרק דק"ש צריך לענות קדיש וקדושה דלא גרע מהשבת שלום מפני כבוד דשרי, אבל בין גאולה לתפלה יש ראי' מפ' אין עומדין דאסור לענות קדיש וקדושה, ור"ת הי' רגיל להמתין בשירה חדשה כדי לענות קדיש וקדושה עכ"ל תוס' הרי דס"ל לתוס' דבין גאולה לתפל' חמור מבאמצע פרק דק"ש א"כ קשה מנ"ל לתוס' ומרדכי וטור ללמוד מהא דרב דמותר להניח תפילין בין גאולה לתפלה עם הברכה אימא רב הוי מנח תפילין בעושה פלא דאז לענות קדיש נמי שרי אבל בין גאולה לתפלה דאסור לענות קדיש אימא דאסור להניח תפלין אז, תו יש לתמוה לדעת ר"ת וסייעתו דבין גאולה לתפל' חמור מבאמצע הפרק לפי האמת למסקנת הירושלמי ומשני בש"ס דילן ג"כ דרב כריב"ק ס"ל קשה למה הניח רב תפלין בין גאולה לתפלה למה לא הניח תפלין קודם שירה חדשה, והיותר תמוה למה לא הניח רב תפלין בין פ' שמע לוהיה אם שמוע או בין פ' והיה לפ' ויאמר דהוא בין הפרקים דקילא אפילו מבאמצע פרק וכ"ש מבין גאולה לתפלה דהא לרב יכול להניח תפילין אחר גמר פ' שמע שהוא קבלת מלכות שמים עכ"ל, ודבריו תמוהים מרישא לסיפא ודברי רבותינו נכונים דוודאי פשיטא להו מדאמרינן קרי ק"ש ואנח תפילין ומצלי, משמע שהניח תפילין סמוך לתפלה ממש, והטעם לפי דרב כריב"ק ס"ל ואיהו מפרש במתניתין שם למה קדמה פ' שמע לוהי' אם שמוע וכו' והי' אם שמוע לויאמר שזה נוהג בין ביום ובין בלילה וכו' ולטעם זה כל הפרשות כולם וגם אמת ויציב עד גמירא קודמין לתפילין שכולם נוהגים בין ביום ובב"ל מחמת יציאת מצרים דאית בהו, משא"כ תפילין שאין נהוגים בלילה ובשבתות ויו"ט, ואף שוהי' קדמה לויאמר אע"פ דאית בה י"מ מ"מ קדמה והי' שכל הפרשה נוהג בב"י ובב"ל משא"כ ויאמר וכן משמע להדי' ברש"י במתניתין ד"ה ויאמר וכיון שכל הפ' קודמין לתפילין ה"נ גם או"י עד גמירא קודם ג"כ לתפלין שכולה חדא טכסיסא ע"ש י"מ נתקנה.
ד עוד כתוב שם בס"ק הנ"ל תו יש לדקדק וכו' וזה דנראה לע"ד הא דר"ת שהתיר להמתין קודם שירה חדשה משום דלשיטתו קאי דהוא סבר דבין גאולה לתפלה חמור מבאמצע פרק, וע"כ סבר ר"ת דאין לענות קדיש בין גאולה לתפלה ובאמצע פרק רשאי לענות, וכיון דלר"ת בין גאולה לתפלה חמיר מבאמצע פרק לשיטתו זאת יש ראיה ברורה לר"ת דמותר להפסיק בשתיקה באמצע פרק אפי' ללא צורך כלל וליכא בהפסק שתיקה באמצע פרק שום נדנוד איסור כלל, ע"כ היה ממתין ר"ת בשירה חדשה כדי לענות קדיש אבל לדעת הפוסקים דס"ל דבין גאולה לתפלה קילא מבין הפרקים לכן ס"ל להפוסקים דמן הסברא דאסור להפסיק בשתיקה באמצע הפרק ואביא לקמן עוד ראיה לזה וכיון דאסור להמתין בשתיקה באמצע פרק וודאי דאסור להמתין בשירה חדשה כדי להשיב שלום לאדם נכבד שיבא אליו דלא התירו אלא אם כבר צריך להשיב שלום מפני הכבוד התירו להפסיק להשיב אבל להמתין להפסיק כדי להשיב שלום וודאי אסור, וא"כ ה"ה להמתין כדי לענות קדיש דאסור דהא אין ראיה לנו להתיר לענות קדיש באמצע הפרק אלא דאנו למדין מהשבת שלום מפני כבוד וא"כ דיו לבא מה"ד וכו' והיינו משום דלר"ת דס"ל דבין גאולה לתפלה חמיר מבאמצע פרק, לשיטתו זאת קשי' לי' לר"ת למסקנת הירושלמי, וכן למאי דס"ד דש"ס דילן דמשני רב כריב"ק ס"ל למה נטר רב להניח תפילין בין גאולה לתפלה הו"ל להניח באמצע פרק, וע"כ צ"ל לדעת ר"ת דבאמת הניח רב תפלין קודם שירה חדשה דע"כ רב הניח אחר שגמר ק"ש כמבואר בש"ס ועכצ"ל לפ"ז דרב הניח בלא ברכה דאי ס"ד דהניח עם ברכה קשה טפי הו"ל לרב להניח בין הפרקים בין פ' ראשונה לשניה או בין שניה לשלישית דבין הפרקים קיל יותר מבאמצע פרק אלא ע"כ שלא הפסיק כלל בדיבור שהניח בלא ברכה קודם שירה חדשה, וע"כ שפיר הניח באמצע פרק כיון דלא הפסיק בדיבור אבל בין גאולה לתפלה אפילו להפסיק בשתיקה אסור דבעינן תיכף לגאולה תפלה וכו' עכ"ל גם בזה דבריו תמוהים, ולפענ"ד שגה ברואה מה דפשיטא לי' דהנחת תפילין שתיקה בעלמא הוא ולכן לר"ת כיון שהניח בלא ברכה אין בהם הפסק עיין כ"ד ע"ב ומשמש בבגדו אבל לא היה מתעטף ועי' ברש"י וז"ל אם נפלה טליתו כשהוא מתפלל לא היה נוטלה ומתעטף שלא להפסיק ועיין תוספ' ושאר פוסקים שכולם פה אחד דמעשה הוי הפסק ואף שהתפילין תיקון ק"ש ותפלה מ"מ היה לו להניח בין הפרקים ולא באמצע הפרק וע"ז סובב והולך יסוד פלפולו וראיותיו ועוד אף לדידי' בל"ז קשה כיון שיכול להניח בין הפרקים מוטב להניחם קודם ולא לאחרם עד שירה חדשה דאם לאו דס"ל כריב"ק היה מניחם קודם ק"ש השתא נמי אמאי לא הניח קודם והיה א"ו דאין לנטות מאשר בארנו לעיל ויתר קו' מתורצים ממילא למעיין:
ה עוד כתב שם וז"ל והנה אף שדברי הנ"ל אינן צריכין חיזוק מ"מ לרווחא דמילתא אברר עוד שדברי תוס' ור"ת בשני הדינים הנ"ל אינן מוסכמים לדעת הפוסקים שהרי תלמידי ר"י כתבו פ"ק דברכות אהא דאמרו וותיקין היה גומרין אותה עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפלה כתבו משום דעיקר מצות ק"ש קודם הנץ החמה ועיקר תפלה אחר שיעלה השמש ולאו דוקא וכו' הא אחר שאינו מותיקין היה קורא ק"ש משיכיר בין תכלת כו' ולא היה סומך גאולה לתפלה עכ"ל הרי מבורר דוקא וותיקין היה סומכין גאולה לתפלה ולא אחרים הרי דבין גאולה לתפלה קיל יותר מבאמצע הפרק דאל"כ אחר שאינו מוותיקין למה אינו סומך גאולה לתפלה טפי הוי עדיף לי' לסמוך גאולה לתפלה ולהפסיק קודם שירה חדשה אלא ע"כ מבורר דבאמצע הפרק חמיר מבין גאולה לתפלה, וגם מבין הפרקים הוא קיל כיון דסמיכת גאולה לתפלה אינו אלא לוותיקין וא"כ כיון דבאמצע פרק עונין קדיש ק"ו בין גאולה לתפלה דעונין קדיש עכ"ל יוע"ש, וראייתו מר"י לפענ"ד אין בה שום נדנוד ראיה דלאו מטעם הפסק אתינן עלה ששתיקה לא הוי הפסק אפילו לגמור את כולו כל שלא נאנס בפרט לצורך מצוה עי' מ"א סי' ס"ה ס"ק א' רק כמו דעיקר מצות ק"ש לכתחילה קודם הנץ ה"נ גם הברכות דזמן אחד לכולם וע"ש, ומכאן תוכחה מגולה לאותן המורגלים בשאיבת טובאק ופותחין כליו ונוטלין להריח במקום שאינו רשאי להפסיק בתוך הפרק ובין הפרקים שאינם רשאים להפסיק לזה שכל מעשה אפי' בדרך עראי נקרא הפסק
ח עיין א"ח סי' ק"ח סעיף ח' וז"ל מי שלא התפלל בעוד שיש לו זמן להתפלל מפני שסבור שעדיין ישאר לו זמן אחר שיגמור אותו עסק שהיה מתעסק וב"כ וב"כ עברה לו השעה וכו' כולם חשובין כאנוסין ויש להם תשלומין וע"ש במ"א ס"ק י"א שמביא דברי האגודה שחולק ע"ז והביא ראיה לדבריו מבתי ע"ח דתנן בערכין בראשונה היה נטמן ביום ש"ע חודש כדי שיהא חלוט בידו התקין הילל הזקן שיהא חולש מעותיו ללשכה וכו' מכאן נראה שאדם שנשבע לעשות דבר בתוך ירח ימים וביומא דמשלם זמנו קרהו אונסא דמוכח לא מיקרי אונס, מדהוצרך הילל לתקוני דהא הכא הרי הוא כאילו קרהו אונס ביום אחרון ועי' בקה"ח שתמה על דבריו ובמקצת דבריו כבר עמד עליו בט"ז בי"ד סי' רל"ב ס"ק י"ט בקצרה ועי' בסי' נ"ה שהקשה וז"ל הא אמרו בפ' מי שאחזו ע"ד אמר רבא מתקנתו של הילל נשמע הרי זה גיטך ע"מ שתתני לי וכו' ונתנה לו מדעתו מגורשת בע"כ א"מ מדאיצטריך לי' להילל לתקוני לבע"כ דהוי נתינה מכלל דבעלמא לא הוי נתינה וכו' ע"ש והא אם אינו רוצה לקבל ודאי הוי אונס שרוצה ליתן ואינו רוצה לקבל וא"כ למה לי' להילל לתקוני' [וכן קשיא מלישנא בתרא שהוכיח מזה דהוי נתינה מדלא תיקן הילל אלא שלא בפניו ג"כ קשיא דמנ"ל דהוי נתינה בגט דכיון לצעורה רק דהתם בבתי ע"ח מהני משום שאין לך אונס גדול מזה] לכן נראה דבבתי ע"ח לא מהני אונסא דידי' לחיובי לאידך כמבואר בסי' כ"א בראש המדברים שם ומביא ראי' דלא כאגודה מרפ"ק דכתובות בהא דפריך מדתנן אם ל"ב מכאן ועד יב"ח ומת בתוך יב"ח אינו גט טעמא דמת אבל חלה לא ע"ש דהוכיחו מזה דאב"ג ודילמא חלה לא משום דהיה יכול לבא קודם שחלה וכו' אלא מוכח דכל שנאנס בסוף הזמן הוי אונס עכ"ל, ונראה ליישב דברי אגודה וראיתו דבירושלמי בקדושין פ' האומר מובא בסי' כ"א פליגי בזה ר"י ור"ל דר"ל ס"ל אונסא כמאן דעביד ולכן כשקידש אשה ע"מ שיכניסנה ליום פלן וחלה ביום זה דר"ל ס"ל הרי היא מקודשת ואנן פסקינן כר"י בזה דא"מ דכמאן דלא עביד ולפ"ז מביא האגודה ראיה לדבריו ממתניתין דערכין מתקנות הילל כלומר דא"כ קשיא לר"ל ממתניתין א"ו דכל כה"ג לא מיקרי אונס וכיון שכן צריכין לומר בע"כ לר"ל ממילא נשמע שגם לר' יוחנן הדין כן דבזה ל"פ ותו לא קשיא מה שהקשה לתרי לישנא דהתם בנתינה בע"כ דסוגיא בודאי קאים לדידן וכדפסקינן כר"י דכמאן דלא עביד ואונס ר"פ אבל לא נתחייבה היא להתקדש לו משום אונסא דידי' ומכ"ש בגט שלא נתחייב הבעל לגרשה משום אונסא דידה כיון דלא נתקיים התנאי ומה שהקשה בס"ד מטעמא דמת וכו' וקו' זו קשי' ביותר מהאי דפסקה מברא דאיתא להדיא שם דבסו' תלתין יומין וכן בגיטין ל"ד באיזהו עובדא דהתם דאיתא שם כי מטו תלתין יומין א"ל הא טרחנא אלמא שלא נאנס אלא ביום האחרון ואפ"ה הוי דינא כאונסא, נלפענ"ד דע"כ ל"ק האגודה אלא בדבר שהוא בקום ועשה כגון שנשבע ליתן לפלוני עד ל"י שעיקר השבועה על המעשה וגם קבע זמן לקיומו במשך ל"י ונמצא דבכל שעה ושעה במשך ההיא הוי זמנו ולכן גם כשנאנס על זמן א' מהזמנים מ"מ לא נפטר משבועתו מפני שיכול להתקיים בשאר הזמנים אבל בתנאי שהוא בשב ואל תעשה כגון אם לא באתי מכאן ועד שלשים יום שכל השלשים ימים רצופים מתחלתן ועד סופן נכללים בדיבורו רק כדבר אחד ומעיקרא לא נתרצה לגרשה רק כשיעברו עליו מתחלתן ועד סופן ולא יבא וכיון שחלה ביום האחרון הרי לא נתקיים התנאי שהוא התנה על שלשים ימים ועתה נבוא לגרוע חלק אחד מחלקי התנאי כשנימא ונאמר שהי' לו לבא ביום כ"ט וכאילו לא התנה רק על כ"ט יום, ומש"ה אמרינן דכשנאנס ביום האחרון עדיין לא נתקיים התנאי שהרי צירף בתנאי כל הימים יחד ועשאן לתנאי אחד מתחילתן ועד סופן וא"ל דא"כ גם כשחלה באמצע הזמן ועדיין הי' יכול לבא בכל יום ויום עד סוף הזמן נמי נימא הכי דז"א, שהרי סופו הוכיח על תחילתו דלא משום שחלה וקרהו אונסא הוא שלא קיים התנאי שהרי עודנו יכול לקיים ולבא אח"כ, אלא מרצונו הוא דלא בא ודמי ממש כאילו לא נאנס גם באותו היום ומגורשת אבל כשנאנס ביום אחרון דמ"מ ביום זה מיהת הרי הוא אנוס ואינו יכול לקיים תנאו מאי אמרת הרי הי' לו לבא ביום שלפניו, הרי הוא לא גירשה רק על משך כל הזמן יחד וע"ש בתומים שרצה לפרש דברי הירושלמי הנ"ל דפליגי ר"י ור"ל בפלוגתא דאגודה ורמה הנ"ל, ולמ"ש שתנאי מילתא אחריתי הוא וכל שקיבל כל הימים יחד ועשאן לתנאי אחד גם אגודה מודה דכל שנאנס ביום האחרון דמ"ט לא נתקיים התנאי אבל בבתי ע"ח שהתורה נתנה לו זמן לפדות במשך שנה וחייבו רחמנא ללוקח להחזירו לו, שפיר קאמר אגודה דלא מיקרי אונס כשנאנס ביום האחרון, שהרי יכול לפדותו קודם לזה, דהתם לא נעשה המכירה ע"ת רק רחמנא דקבעו לו זמן זה, ותלי' שפיר בפלוגתא דר"י ור"ל בירושלמי אי לאו משום טעמא דאגודה, ולדברינו הנ"ל יש לגמגם טובא בראי' זו שהביא מ"א מסי' ך"א לדברי רמה ודלא כאגודה דהרי בתנאי גם האגודה מודה ואינו נכלל כלל בסוג ובאגודה אשר זרחה עין שמשו עלינו.
ז עיין סימן נ"ח בזמן ק"ש ש"ש סעיף ו' דעד שעה ד' קורא בברכותי' ונלפענ"ד דמי שנתאחר ע"י אונס עד זמן קצר לסוף שעה ד' בעצמו שאם יקרא ק"ש עם הברכות כדין אזי כשיגיע לק"ש תעבור השעה הרביעית שמן הנכון שיקרא ק"ש בתוך שעה הרביעית ואח"כ יאמר הברכות וק"ש דאע"פ כשיגיע לברכות כבר עבר זמנו מ"מ רשאי לומר הברכות כיון שקרא שמע בעודנו מחויב בברכות תו לא איכפת לן במאי שאומר הברכות אפילו שלא בזמנו וחילי דידי מדברי תשו' רשב"א מובא בב"י בסימן רל"ה בד"ה והר' יונה כתב שם וכו' וז"ל וקודם שהביא דברי רבינו האיי כתב תיקון אחר שבב"ה יקרא ק"ש עם ברכותיה ויתפלל ולא יתכוון לצאת י"ח ק"ש באותה קריאה אלא לעמוד בתפלה מתוך ד"ת ויוצא ידי קריאת הברכות ואחר יציאת הכוכבים קורא אותה ויתכוון לצאת י"ח ואם לא ירצה לקרות אלא השני פרשיות סגי לי' בהכי דכיון שהזכיר יציאת מצרים כשקרא אותה בב"ה לא מצריכים לי' להזכירה פעם אחרת וכדי שלא יקרא אותה בלא ברכה כתב שאומר ברכת אהבת עולם לבדה עכ"ל וא"ת היאך הוא אומר ברכות ק"ש בבה"כ כיון שאינו יוצא י"ח ק"ש באותו קריאה הרי הן ברכות לבטלה כבר כתב הרשב"א בתשו' אל תתמה דברכות ק"ש אינן ברכות של ק"ש ממש כברכת התורה וברכת המצות שאם כן היה לנו לברך לקרות את שמע אלא ברכות הן שנתקנו בפני עצמן אלא שתיקנו לאמרם לפני ק"ש ולאחריו, וכן הסכימו הגאונים ע"כ ולפי דברי הנ"ל הוא הדין בק"ש של שחרית דמ"ש באם קורא הברכות קודם זמן חיובו של ק"ש או שקורא הברכות לאחר זמן ק"ש:
ח ונראה דאדם חלוש שאינו יכול להניח תפילין בכל זמן ק"ש דמ"מ מוטב שיקרא ק"ש בלא תפילין בזמנו משיעבור זמן ק"ש ואע"ג דאמרינן בברכות דף י"ד ע"ב אמר עולא כל הקורא ק"ש בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו אמר רחב"א אר"י כאילו הקריב עולה בלא מנחה וזבח בלא נסכים מ"מ יצא ידי חובת ק"ש אלא שמצד אחר עשה שלא כהוגן ועי' בתר"י ולמ"ב היכא דאנוס שמצוה עליו לקרות ק"ש גם בלא תפילין משיעבור זמן ק"ש וראיה מרב דמשי ידי' וקרא ק"ש ואנח תפילין, ובמסקנא שם שליח הוא דעוית ועי"ש ברש"י בתה"ד וז"ל והגיע זמן ק"ש והוזקק לקרות כדי שלא יעבור הזמן ומשמע להדיא דקרא בתוך ג' שעות בעיקר זמן ק"ש בלא תפלין כדי שלא יעבור עיקר הזמן ולא המתין עד שעה ד', גם לולי דברי רבותינו היה נראה דלר"י דדימו לעולה בלא מנחה ונסכים הרי יכול לקרות ק"ש ולהניח תפילין אח"כ כמו דאמרינן אדם מביא קרבנו היום ומנחה ונסכים לאחר זמן אלא שרבותינו לא פירשו כן מ"מ גם לדידהו מ"מ טפי עדיף שיקרא בלא תפילין משיעבור זמן ק"ש לגמרי:
ט עיין בדינים המחודשים מהרב הגאון אב"ד דק"ק ליסא בברכת הנהנין דין ו' וז"ל ענבים קודם שנגמרו שקורין אום צייטיג ואינן גדולין כפול בפה"א ושאר כל הפירות כשהן ראוין לאכול חיין ע"י הדחק בפה"ע ואם אינן ראוין לאכול חיין אפילו ע"י הדחק רק ע"י טיגון שהכל, ונראה דדימה זה לגרעינים, וצ"ע דמ"ש מעלי וורדים דמבואר בסימן ר"ד סעיף י"א דמברכין עליהן אחר שמתקן כברכתן ול"מ לדעת אה"עו שמביא בשם הרשב"א יותר נוטה לברך בפה"ע כיון דהוי פרי משיוצא ונטעי אדעתא דהכי משא"כ בגרעינים אלא אף לדעת בעל מג"א כיון שצריך לחלק גרעינים מעלי וורדים וכן משמע להדיא מדבריו ס"ק י"ז וא"ל דדמי לשקדים הרכים דבל"ז צריכין לחלק כל הפירות שלא נגמרו בישולם משקדים הרכים דש"ה שאינו אוכל גוף הפרי רק הקליפה ולא נטעי אדעתי' דקליפה משא"כ הכא שנטע אדעתי' דפרי ותיכף משיוציאו שם פרי עליו וא"כ אפילו באינם נאכלין ע"י הדחק כיון שמתוקן שפיר דמי לעלי וורד:
י עוד שם בדיני דברים המטוגנים דין ט"ו וז"ל מי בישולי פירות עמ"א סימן ר"ה ס"ק ו' דכשמבשלין אותן רק למימיהן שהכל, וקשה לי דבברכות ל"ט אמרי' דמיא דשבתא מברך בפה"א ושבת אחר הבישול אין ראוי לאכילה כלל ואין בו אפילו משום איסור תרומה דעץ בעלמא הוא ע"ש וע"כ אין מבשלין אותו רק למימיהן וברכתו בפה"א גם מ"ש שהמים בטילין לגבי הפירא קשה דהא שבת ברכתו שהכל כמבואר בסי' ר"ד ואמי' דשבתא בפה"א עכ"ל ושני הקושי' שהקשה על בעל מג"א נלפענ"ד דבל"ז קשה על דברי רא"ש מובא במג"א שם סק"ו וז"ל מיא דסלקי כסלקי כיון דעיקר בישולו בשביל הירקות הילכך כיון שנתנו הירקות בהם טעם הולכין אחר הטעם וקשה ג"כ משבת וצ"ל דש"ה דלטעמא עבידי ועיקר נטיעתה רק לטעמא ועיין סי' ר"ד ס"ק י"א והרא"ש בא לחלק שם מיא דסלקי ממי' דשעורים וחידש אף שעיקר הפרי עומד לאכול בפ"ע מ"מ כיון שגם עתה עיקר הבישול בשביל הירקות משא"כ במי פירות לשתיה שעיקר הפרי עומד לאכלם בפ"ע ואדעתי' דהכי נטעי והוא בישלם בשביל מימיהם כ"ע מודים דמברך שנ"ב משא"כ בשבת דאדעתי' דהכי נטעי להו וכעין סברא זו מובא בט"ז סוף סימן ר"ב ס"ק י"ג בשם הטור על קנים שעושים סוקר וחדא מתרתי בעינן או עיקר נטיעה בשביל מימי' או עיקר הבישול בשביל הפרי ועיין:
יא יש להזהר מאוד הן בעודו שופך תחנונים לפני ממ"ה הקב"ה מתחילה ועד סוף ואפילו באמירת תהלים או בלימוד תנ"ך אסור לו לרוק כל היכא דאיכא שם שמים בהאי ענינא או בפסוק אחד ודבר זה אסור מצד דינא דגמרא כדאיתא בשבועות ט"ו ע"ב אמר ר"י ברוקק שנו לפי שאין מזכירין שם שמים על רקיקה וע"ש בפירש"י דרוקק קודם שמתחיל הפסוק כל המחלה ואסור מפני שמסיים כי אני ה' רפאך ומשמע שאפילו כשאינו לוחש על המכה שהרי אמרינן דלהכי אסור בלוחש מפני שאין מזכירין ש"ש וכו' וכ"מ להדיא מכל הפוסקים ועיין בי"ד סימן קע"ט ועיין בט"ז שם ס"ק ה' ו' דלדעת הטור אפילו כשמזכיר השם ואח"כ רוקק אסור לכן כל מי שיראת ה' נוגע בלבבו יזהר בזה וכשצריך לרוק ירוק לתוך מטפחת או בשולי בגדו כמבואר בא"ח סי' צ"ז וקצת קשה דא"כ מ"ש בעומד בתפלה דוקא שהרי בתפלה איכא בכל ענין וענין הזכרת השם בכל ברכה וברכה צריך לומר דעיקר טעמא דקתני בעומד בתפלה משום שדומה לעומד בפני וכו' הוא משום תחנונים שלאחר התפלה דאפשר בלא הזכרת שם שמים, ויש לדקדק על מ"א שכתב שם בס"ק ב' וז"ל נראה לי דאפילו בתחנונים של אחר התפלה אסור וכו' שהרי בע"כ צריכין לומר כן דעיקר דינא משום תחנונים שלאחר תפלה נשנה בעומד להתפלל:
יב הן דבר מצוי ונוגע בא' מאבות מלאכות בשבת החמורה מאוד מאוד ושכוח בשעתי' בבשר עוף מבושל שעודנו עליו נוצות קטנות שאסור לתלוש אותו והוא אב מלאכה כדאיתא בבכורות דף כ"ה דכל שאורחי' בתלישה אזי לכ"ע תולש בכלל גוזז וא"ל דהיינו דוקא מחיים שהרי מילתא דפשיטא להו לרמב"ן ואשרי שם וז"ל שם ואיכא חיובא בגוזז לאחר מיתה כמו בגוזז מחיים דלא אשכחן בי' פלוגתא בגמרא עכ"ל רק דלדעת תוס' ואשרי דהוי כמלאכה שא"צ לגופה דפטור מחטאת לדידהו אבל מ"מ הוי איסור חמור וחמורה משאר איסורא דרבנן כדמשמע בשבת דף מ"ו ע"ב כל היכא דקא מכוין איכא א"ד וה"ט משום דמלאכה עצמו הוא מדאורייתא וע"ש בתוס' וברשב"א בתירוץ השני דמשמע כמ"ש ולדעת רמב"ם דפוסק כר' יהודה במלאכה שא"צ לגופה הוי מלאכה גמורה מדאורייתא לכן באתי כמזכיר בזה למי ששכוח אצלו לבל יהיה קל בעיניו כי בדבר קל יכנוס חלילה בכלל מחללי שבתות:
יג ואגב גררא באתי כמזכיר לבל ליתן לקטנים אפי' ליונקי שדים מהדברים שמוחזק בתולעים בימי קיץ דלא מבעי' לדעת הרמב"ם וש"פ (וכ"מ מתוס' דס"ל כרמב"ם בזה עיין ר"ה דף ל"ג ע"א ד"ה תניא שגם באיסורין דרבנן לא מספינן להו בידים (אלא אפי' לדעת הרשב"א ור"ן דס"ל דבאיסור דרבנן שרי ואיכא למימר כיון דמדאורייתא בטיל ברוב רק מדרבנן הוא דל"ב משום ברי' דז"א דכל היכא דאפשר לברר איסורו לית בי' משום ביטול וה"נ אפשר לחבוט בפת עד שיפלו המילבין מתוכו רק לגדולים גם לאחר חביטה אסור משום שכבר נתחזק בתולעים וברי' ל"ב משא"כ בקטנים לדעת רשב"א ור"ן אמנם גם בזה חלילה להקל נגד רמב"ם ותוס':
הלכה ב - בדין קטן אוכל נבלות אם מצווין להפרישו
לבאר איזהו פרטים וליישב כמה קושי' שהקשו ברבותינו הראשונים זע"ז וברבותינו האחרונים:
סימן א
א מתחלה נבאר בדין טומאת כהנים דלדעת רמב"ם שוה לכל איסורין שבתורה דאין מצווין להפרישם אלא דלא מטמאין אותם בידים ודעת הטור דמצווין להפרישן עי' בטי"ד סימן שע"ג ועיין בתשובת הרשב"א סי' קכ"ח שדעת הרב ר' יהונתן כדעת הטור בזה ולדעת הטור דפוסק בכל איסורין שבתורה דאמ"ל אם רק טומאת כהנים לחוד יצא מן הכלל או שישנם עוד איזהו איסורין השווין לטומאה ונראה דהנה מדברי הטור שם בהשיגו על הרמב"ם משום דדרשא דאמור ואמרת להזהיר הגדולים עה"ק משמע דמצווין להפרישן ויש מקום לומר שטומאת כהנים יצא מן הכלל אמנם דבריו תמוהין שהם נגד הסוגיא ערוכה בס"פ החרש והב"י בסימן שמ"ג בא"ח הניף ידו הגדולה בעוצם חריפתו ליישב דברי הטור ודעת ר"י והוא דקשיא לן על צריכותא דש"ס דאכתי קשי' דלכתוב רחמנא טומאה ודם ולייתי שרצים מנייהו דכי פרכת מה לכהנים שכן ריבה בהן הכתוב מצות יתירות איכא למימר דם יוכיח וכי פרכת מה לאיסור דם שכן כרת טומאה יוכיח וחזר הדין וכו' וכיון דליתא לצריכותא אי אפשר לומר דקרא אתי דלא ליספו ודלא לטמאן בידים דא"כ הוי הנך תלתא דרביא רחמנא שלשה כתובין הבאין כאחד וא"כ יהי' מותר בכל איסורין אפילו דליספו להו בידים והא ליכא מאן דס"ל הכי א"ו דרבויי דקראי אתי להפרישן ומשום דהויין שלשה כתובים הבאים כאחד אין מלמדין מהם לכל איסורין ופסקינן דאין מצ"ל ושם בסוגי' דמקשי מכל חדא באפי נפשי' ולא ידע דאיכא עוד לרבוי אחרינא וק"ל דנלמוד ממנו, לכן הוכרח לתרץ דרבוי דקרא אתי דלא ליספו לב"י אכן למסקנא דאיכא תלתא רבוין והצריכותא ליתא הדרינן לפשטא דקרא דאיירי להפרישן ואפ"ה אין אנן מצווין להפרישן רק בהנך תלתא לחוד נמצא מבואר דל"ד בטומאת כהנים אלא ה"ה בדם ובשרצים אנן מצווין להפרישן לדעת הטור וסייעתי':
ב ועודנו נשאר לנו עוללות בראשי אמרות טהורות דמרן זקיני מלחזק תרוצו שעודנו ימררו לנו מימיו המתוקים דאיך נוכל לעלות על דעתינו שצריכותא דש"ס הוא ל"ד ומופרך ועוד דקשיא לר"י דס"ל דמצווין להפרישו והנך תלתא רבוין בע"כ להפרישן איירי והרי איכא תלתא כתובין דא"מ ולכן נראה דבוודאי צריכותא דש"ס הוא בדיוק נמרץ ודברי הטור נכונים עפ"י מוסדי הב"י דהנה המהרש"א שם דף קי"ד תירץ על קו' זו דאי כת"ר טומאה ודם ליכא למילף לשרצים מנייהו דבתרווייהו איכא כרת שהרי גם בטומאת כהנים איכא כרת אם נכנסו למקדש או שאכלו קדשים בטה"ג משא"כ בשרצים דאין בהן כרת על אכילתן דאין מטמאין במשא כדאי' בריש כלים וגם טומאת מגע דמטמאין זהו בח' שרצים דוקא וזהו כוונת דבריהם קי"ד ע"ב בד"ה משום וכו' וז"ל דבהדיא אמרינן במעילה דשרצים לוקין עליהם **(בכל מקום שתמצא בספר זה או בשאר ספרים דיני מלקות, הכונה שהיו נוהגין בדינים סמוכין וכעת בטלה הסמיכה מאתנו זה זמן רב) בכזית וכו' דאע"ג דאמרינן התם להדיא דבמיתתן לוקה עליהן בכעדשה דזהו דוקא במובדלין דהיינו בח"ש ודעת רש"י דמ"מ שאני שרצים דמצינן בהם חיוב אכילה בכעדשה ונראה להמציא בזה דבר ברור ונכון דתירוצו דמהרש"א עולה במישרים לפום מאי דמוקמינן דרבוי דקרא איירי דלא ליספו עלי' בידים ומשה"ט כשיטמאו אותן בידים ונכנסו אח"כ למקדש יש מקום להסתבך ולומר דשאני טומאה דאית בי' כרת ומש"ה החמירה רחמנא ואסרה דלא לטמאותן בידים כי היכי דלא ליתי לידי עבירה חמורה, איברא כד נקיטנא לומר דרבוי דקרא להפרישן איירי תו לא איכפת לן בגרמא דממילא דאתי אח"כ ואין הדבר חובה אלא להפרישן מאיסורין העומדין לפנינו ולא על המעותד לבא אחר זה דבשלמא היכא דעיקר הדבר נעשה מתחילה בפועל ממש אזי גם הגרמא שנתגלגל אח"כ נתגלגל בתר פעולה הקודמת ונתרבה חיוב הקדום ע"י גרמא שנסתעף אח"כ ע"י פעולתו משא"כ היכא שמתחילה לא נעשה בפועל ממש שוב אין בהגרמא אח"כ להגדיל את חיוב הקדום, ובסגנון זה מצינו בכמה ענינים נפרדים וננקוט חדא לדוגמא עי' ב"ק דף ל"ד דכיחשא וכו' משום דקרנא דתורא קבירה בי' שם דף י' ע"ב בתד"ה לא נצרכה וכו' ובנ"י שם בפ"ק שם וז"ל אבל לא הודיע לבעלים עד שסרחה הבהמה ופחתה פשיעותה וכו' ולמ"ב שומר וכו' אלא אפילו מזיק נמי וכו' הרי אע"ג דלא נעשה שומר שלו מעולם מ"מ נתגוללו כל הגרמות בתר מעשה הראשונה ואמרי' קרנא דתורך **(דיני נזקים ושומרים וכל דיני ממונות בזמן הזה נוהגים ע"פ דינא דמלכותא, ודינא דמלכותא דינא:)** קב"ב ובגורם אמרינן בשבועות לענין עידי קינוי דפטורין מקרבן דהוו גורם דגורם עי"ש דף ל"ב ועיין עוד ב"ק ס"ב הזהרי בו של כסף הוא וכו' וכהנה רבות בש"ס ובפוסקים ומעתה לפ"ז יש לפנינו שני דרכים להיישיר העיקרים המיוסדים לנו למסקנא ויהיו תואמים יחדיו עם תלתא רבוים דרבי רחמנא הדרך הא' המבואר להדיא בש"ס דרבוי' דקראי אתיא דלא ליספו בידים וכן הדין בכל האיסורין שבתורה דא"ל כיון דאיכא שלשה כתובין אזי מן הדין דבכל התורה מספינן בידים דנגד זה איתא צריכותא דגמרא ואין להקשות כקו' המזרחי הנ"ל דנכתוב רחמנא טומאה ודם ונייתי שרצים מינייהו [דהשתא איכא מיהת שני כתובין דפסקינן אנן ג"כ דא"מ] דתירוצו דמהרש"א יעלה במישרים דמאי להנך תרתי דמייתי לידי כרת דגם בטומאת כהנים שהן בלאו מ"מ איפשר לגרור מזה ח"כ על ידי מעשה הקודמת שנעשה בפועל ולכן ילפינן מינייהו דלא לספינן להו בידים בכל איסורין שבתורה ואין מצווין להפרישן אולם בזה האופן ההכרח להוציא את הרבוין מפשטותן ולאוקמם בכה"ג כמבואר בב"י הנ"ל הדרך השני דרבויין דקראי איירי כפי פשטותן וכדמשמע מאמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים דהיינו ע"י אמירה והגדה להפרישן ומ"מ הדינים מצומדים דבכה"ת כולה אין מצווין להפרישן משום דאיכא שני כתובין דא"מ לכל איסורין דהא בסגנון זה נפלה הצריכותא בכללו דעדיין תיקשי כקושי' המזרחי הנ"ל דנכתוב לטומאה ודם ונייתי לשרצים מינייהו, ותירוצו דמהרש"א לא נאמר ולא נשנה באופן זה דאיזה חומר יש למצוא בטומאה משום דמביאה לידי כרת דמאי איכפת לי' לגדולים בזה ודי להם למחות בהם במה שעושין לפניהם ולא להתגולל ולנפול עליהם בגרמות המסתעפות ע"י אחיזת עיניהם לבד, והשתא דלמסקנא ישנם לשני דרכים לפנינו ועפ"י שניהם לא נצא ממוסדת העיקרים הנכונים לנו לדינא כמלא החרדל אזי מוטב לנו להניח הרבוין בפשטותן דאתי' להפרישן בהנך תלתא ואזי ממילא נסתלק הצריכותא ואיכא לכה"פ ב' כתובין דסוגיין דסתמא דש"ס דגם מב"כ אין מלמדין והא דלא נבחר גם לתלמודא לאוקמי בדרך זה היותר נכונה היינו משום דנמשך ואזיל בתר מעיקרא, דלא ידע אלא מחדא רבוי', דא"א לאוקמי בלהפרישן כקושיתם דנלמוד ממנו לכה"ת, וכמ"ש בב"י, ולר' יוחנן דמספ"ל אם מצ"ל אפ"ל דס"ל כר' יהודה בסנה' ד' ס"ז ע"ב דש"כ מלמדין דלמסקנא נסתלק הצריכותא רק מחדא וכנ"ל, עוד שם בב"י שהקשה דנכתוב רחמנא בנבילה וטומאת כהנים ונייתי שרצים ודם מק"ו מנבילה, דהרי ליתא אלא בלאו, ואפ"ה אסורין דלא ליספו בידים דם דבכרת לא כ"ש וכן שרצים נילף ג"כ מנבילה מק"ו שהן בכ"ש משא"כ בנבילה ויש לדחות דלא מצינן למילף לדם דאע"ג דבכרת, כיון דנתרבה שיעורא לרביעית משא"כ נבילה וטומאת כהנים שהן בכזית וע"כ אפי' בעצם כשעורה דכל שהנזיר מגלח עליו הכהנים מוזהרים, [ועיי' שבת ע"ז ע"א ע"כ ל"ק ר"נ הכא דבעי רביעית אלא ביין דקלוש אבל בדם דסמוך כזית לא בעי רביעית, הרי דברביעית איכא טפי מכזית קרוש] ועוד שגם בזה שייך תירוצו דמהרש"א דמה להנך שמביאין לידי כרת משא"כ בשרצים וכמש"ל, דבשאר שרצים אינן מטמאין והא תינח למאי דמוקמינן למטמאין בידים וכמש"ל:
ג עיין בא"ח סי' שמ"ג בהג"ה דמביא דעת תוס' בפ' כ"כ דף קכ"א דבקטן שהגיע לחינוך מצווין גם אחרים להפרישן, ויש לספק אם הוא מדאורייתא, ובפשטות נראה שאינו אלא מדרבנן כמו בחינוך דמצות, אולם כשנדקדק נראה מדברי תוס' עצמן שהוא מדאורייתא, וז"ל שם בד"ה ש"מ קטן וכו' וכל הנהו דפריך ביבמות הוה מצי לשנוי' כשהגיע לחינוך, ושם ביבמות לא נמצא אלא תרי פרכי דפרכינן מקטן חדא מהאך דשבת וחדא מרבוי' דקראי, והנך רבוי' דקראי דרשה גמורה נינהו ולא אסמכתא בעלמא כדמשמע להדי' מפשטא דמילתא וכן הוא להדי' בפרש"י ביומא דף ע"ח ע"ב בד"ה אינשי וז"ל גדולים עשו לו והתורה הזהירה גדולים על הקטנים שלא יעשוה להם בידים דבר האסור כדאמרי' במס' יבמות לא תאכלום לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים עכ"ל, וכ"מ להדי' מרשב"א יבמות שהבין כן בדבריהם שהרי היקשה על דבריהם וז"ל וגדולה מזו אמרו שם בפ' יוצא דופן גבי מופלא סמוך לאיש לא צריכא לאותן המוזהרים עליו ואקשי' שמעית מינה קטן אוכל נבלות אנחנו מצווין להפרישו, אלמא מאן דא"ל אין מצווין אפילו בקטן מופלא סמוך לאיש קאמר וצ"ע עכ"ל ובפשטא דמילתא נראה דשנוי' דגמרא לאותן המוזהרין עליו היינו מדאורייתא שהרי אח"כ הוא דמשני לי' לתלמודא דמדרבנן הוא ולאיסור בל יחל מדרבנן ורש"י דפירש שם מדרבנן כבר עמדו בזה כל המפרשים ודי לנו לדחוקי נפשין ולתרץ דברי רש"י ולא להוסיף ולהקשות בסתמא עפ"י פירושו ולסתור מזה פסקי תוס', א"ו שגם הרשב"א הבין כן בדבריו שהוא מדאורייתא ולהכי קא קשי' לי' מסוגי' דשם, וצריך להבין שהרי פשיטא להו דהגיע לחינוך לענין מצות שהוא רק מדרבנן, עי' במגילה דף י"ט ובר"ה דף ל"ג ועוד דמהיכא רמיזא באורייתא כיון דלמסקנא מוקמינן הנך קראי דלא מספינן להו בידים דוקא, וצ"ל דמזה גופא נלמוד כיון דכתוב בהדי' דלא מספינן להו בידים שמעית מינה מיהת שעבירות הנעשית ע"י קטנים עבירה הוא כמו ע"י גדולים, אלא דרחמנא חס עלייהו שלא יענשו כמבואר להדי' בסנהדרין נ"ה ע"ב והא הכא דקלון איכא ותקלה ליכא וכו' כיון דמזידה היא תקלה נמי איכא ורחמנא הוא דחס עלה וכו' וכיון דכתיב בקבלה חנוך לנער עפ"י דרכו מסתברא להו דבאסורין הוא מדאורייתא ממש כיון דאיסורין הנעשה על ידיהם לא נגרע מאומה מן הנעשה ע"י גדולים, ורק במצות עשה דאינן מצווין כלל, ואין בעשייתם שום תועלת רבנן הוא דתיקנו לחנך אותם כעין דאורייתא, במצות ל"ת ואי לא דרבי רחמנא דלא ליספו להם בידים ה"א דאין בעשייתם מאומה וכאילו לא נעשה ומצות ל"ת ומצות עשה שווין לגבייהו, אבל השתא נראה בעליל דשאני בין כל ל"ת שבתורה ובין המצות בקו"ע, ולכן במ"ע החינוך רק מדרבנן ותיקנו כעין דאורייתא, בכל מצות ל"ת שבתורה ולפ"ז נקל מעלינו ליישב תמיהת הרשב"א שהשיג עליהם ממס' נידה הנ"ל, כיון דמקור דבריהם הוא מרבוי' דקראי וכמ"ש, ולדעתם קאי הצריכותא גם במסקנא ומהם ילפינן לכה"ת דלא מספינן להו בידים, וכשנרד לדעת אם נוכל ללמוד מרבויין הללו גם לאיסורין שיש להם היתר, כגון לנדר ושבועה וכדומה, אזי כשנחפשה אחרי כיוצא בזה משמע מכמה סוגיות דדברים שיש להם היתר קילי אסורייהו מדברים שאין להם היתר ננקוט תרי מינייהו חדא בפסחים דף מ"ד ע"ב דמעיקרא בעי ללמוד דטכ"ע דאורייתא ממשרת דכתיב בנזיר דמה נזיר וכו' ויש היתר לאיסורו וכו' דלשאר איסורין שבתורה ליתא אלא בתרתי שאין איסורו איסור עולם ויש היתר לאיסורו, וגם למסקנא דילפינן מכלי מדין היקשו בתוס' שם בד"ה אלא דאכתי היכא ידעינן בנזיר דהא נזיר קל מכל איסורין שבתורה שאין איסורו איסור עולם ויש היתר לאיסורו יוע"ש, ועוד מצינן ביבמות ה' ע"א דבכל התורה אין עשה דוחה ל"ת ועשה רק בנזיר שכן ישנו בשאלה, ומעתה ע"פ שנים עדים הללו יציבא מילתא דמכל הנך רבויין א"א ללמוד לאיסורין שיש להם היתר, ולהכי גם במופלא סמוך לאיש אע"פ שכבר הגיע לחינוך, אעפ"כ אין אחרים מצווין להפרישן, אלא למאן דא"ל דאפי' בקטנים שלא הגיעו לחינוך מצ"ל [וכאשר נבאר להלן] מפני דכשהגיע לחינוך לא גרע מהיכא דמספינן לב"י, דלא גילתה רחמנא אלא בדברים שאין היתר לאיסורן [דא"ל דגם דם יש היתר ע"י בישול דהתם טעמא אחרינא משום שנשתנה דנפסל להקרבה ותדע דאל"כ הדרי קו' תוס' לדוכתי' דאכתי בדם האברים מנ"ל דטכ"ע, ותירוצם שתירצו על נזיר לא שייכא לאיסור דם, ואנן קיימ"ל בכה"ת דטכ"ע דאורייתא] היפלא בין דם לאיסורין דעלמא, ועוד ראי' מוכרחת מירושלמי שהיקשה ר"פ כ"ש על ר' אבהו מדם ותירץ כמו תלמודא דידן, ועל חדש תירץ שנייה היא שקבע הכתוב זמן, ומדלא תירץ כן על דם דעדיף דבידו להתירו ע"י בישול ש"מ דשאני בישול שנשתנה ועוד מדלא מתרפק בי' בצריכותא דיבמות, ועי' עוד שם ברשב"א הנ"ל וז"ל שהיקשה על הא דמתרצינן מעיקרא על הא דתנן יתומה שנדרה בעלה מפר לה, אא"ב מופלא סמוך לאיש דרבנן אתו נשואין דרבנן וכו' אלא אי אמרת מסלד"א כר"י אתו נשואין דרבנן ומבטלין נדרא דאורייתא, ופריק וכו' מפר לה ממ"נ, ואי דאורייתא הוי קטן אוכל נבילות ואמצ"ל וכו' והיכא מתרץ לי' רבא אליבא דר"י משום דאין מצ"ל והא ר"י גופי' ספוקי מס"ל אי מצ"ל אי לא, ועוד קשי' לי' דהא תני' הכא לא יאמר לו הבא לי חותם והבא לי מפתח והתם כיון דמפר לה בעל הרי זה כאילו אמר לה קומו אכלי, ואפי' בעושה ע"ד אביו, אמרינן הכא דמצ"ל גבי קטן שבא לכבות וכו', ומהכא משמע לי דמחוורתא דגרסי' אלא כדר"פ ותו לא צרכינן לטעמא דרבא ב"ש וכו' עכ"ל, ועודנו לא נמתק לנו דנימא דרבא ב"ש לא ידע מהא דלא מספינן לה בידים דנלמוד מרבוי' דקרא ועפ"י דברינו הנ"ל ישנו דרך נכון ליישב דברי רבא וכאשר נבאר להלן,
ד ומתחילה נפרוק מעלינו קו' המ"ל בפ' י"ז מה' מ"א ה' כ"ז וז"ל אך ראיתי לתו' ז"ל בסוגי' שלא היקשו אלא הקו' ראשונה שהיקשה הרשב"א דהיינו דר"י ספוקי מספקא לי' משמע דס"ל דמה שמיפר הבעל לא חשיב מאכל בידים והוא תימא בעיני עכ"ל, ולדברינו ניחא עפ"י דברי רשב"א שם וכן כתב הנ"י ור"ן במס' יומא בפ' יוה"כ דלדידן דפסקינן דאמצ"ל רק דלא מסלב"י וזהו באיסורין דאורייתא אבל בדרבנן מסלב"י, כל שהוא להנאתו של קטן, ולמאן דא"ל דמצ"ל בדאורייתא, אזי באד"ר אין מצ"ל אבל לא מסלב"י אפי' באדר"ב, וכן מוכח מסוגי' דמוקמינן למ"ד דהא דמצא בידו פירות אין זקוק לו בדמאי דרבנן, דמשמע דלא מספלב"י, וכ"ה ברשב"א שם, ובשלמא מהביא לי מפתח ל"ק משום שהוא לצורך הגדולים המצווים יוע"ש, ולכן הגם שכבר הוכחנו דהיכא דיש היתר לאיסורי' לא נוכל ללמוד מרבוי' דקראי, אבל מ"מ איפשר לומר דלא גרעו מאיסורין דרבנן דלא מספלב"י למאן דא"ל דמצ"ל בדאורייתא ומשה"ט לא היקשו התוס' אלא מדר' יוחנן דבל"ז לא קשי' כקו' רשב"א דהרי הפרה דומה לאומר קומי אכלי, וכמאן דמסלב"י דלדידן דאמצ"ל אפי' בדאורייתא, אזי נוכל לומר דלא מספלב"י רק בדאורייתא אבל בדר"ב מספלב"י, ולהכי בנדרים שיש היתר לאיסורו, ואינו דומה לשאר איסורין שבתורה דחמירן מנדרים, תו לא נוכל ללמוד מהנך רבוין **(כל יודע ספר יבין לאשורו, שהפרת נדר ואיסור קאי רק על אותן שנוגעין להנודר והאוסר א"ע בלי שום היזק ועול לאיש אחר.)** דאתיין לשאר איסורין, והוא דלא מספלב"י, אבל לר"י דא"ל דבכל איסורין צריך להפרישן, דמוקי להנך רבוין להפרשה, ואזי בנדרים דקילי מהם אמצ"ל אבל מ"מ לא מספלב"י דלא קילי מאסדר"ב, ומש"ה קשי' מיהת לר"י כיון דהפרה דבעל כמאן דמספלב"י דמי
ה והשתא דאתינא להכי נוכל ליישב גם קו' תוס' הנ"ל דאיתא בר"ה ד' ל"ב ע"ב שופר של ר"ה אין מעבירין עליו את התחום ואין מפקחין עליו את הגל וכו' מ"ט שופר עשה הוא וי"ט עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה, ועי' בר"ן דבל"ז ל"ד משום דבעידנא וכו' רק דמילתא דפסיקא נקיט דקושטא כן הוא די"ט עול"ת ואפי' דרבנן לא נדחו משום עשה דאורייתא, [ועיין בש"ל מובא במ"א סי' תמ"ו סק"ב וכיון דאין עשה דאורייתא דוחה לל"ת ועשה דרבנן ובנזיר נדחה גם לל"ת ועשה דאו' משום דאיתא בשאלה הרי שהחמירו יותר באיסורין דרבנן דליתא בשאלה מדאורייתא דאיתא בשאלה ולפ"ז יש מקום לומר דתירוצו דרבא ב"ש ניחא גם אפי' לר"י רק דמילתא פסיקא נקט משום דכן מסתבר לי' דאין מצ"ל כמו דפסקינן, אבל מיהת לר"י ל"ק דיש מקום לומר דהיכא דאיתא בשאלה קילי אפי' מאיסורין דרבנן דעלמא, ולפ"ז נקל לנו ליישב גם דעת רש"י שם בנידה דף מ"ו ע"ב דמשני לאותן המוזהרים עליו ופרש"י וז"ל ומשני לעולם מדרבנן ואיסורא אמאן קאי על אותן המוזהרים עליו להפריש מאיסורא, והיקשה הרשב"א מובא במ"ל הנ"ל חדא דמנ"ל לרש"י דתירוצא דגמרא אליבא דמ"ד מופלא סמוך לאיש דרבנן קאי, שהרי גם למ"ד דאורייתא נמי ניחא, עוד היקשה מקושית הש"ס אח"כ ש"מ קטן אוכל נבלות מצ"ל, ופרש"י דפלוגתא הוא בפ' החרש, ולמ"ד דמופלא סמוך לאיש דרבנן, ליכא למ"ד דמצ"ל, א"ו דשנוי' קאי למ"ד מופלא סמוך לאיש דאו' ומה שתירץ הרשב"א שם כבר היקשה עליו במ"ל ומה שהעלה להעמיס בדבריו דמצינן לומר דרבוי דקרא איירי להאכילו בידים הדר וסתר דברי עצמו יוע"ש, ולי נראה דאפ"ל דרש"י ס"ל כדעת תוס' בפ' כ"כ הנ"ל דבהגיע לחינוך הרי הוא כאילו מספינן לב"י וגם ס"ל דמופלא הסמוך לאיש ליתא בשאלה, אע"ג דנדרו נדר דדוקא לענין נדרים הוא דנתרבו אבל לא לענין שאלה, וכן צ"ל בדעת רשב"א הנ"ל שהיקשה קו' הנ"ל על דבריהם כמ"ש לעיל דס"ל דמופלא הסמוך לאיש ליתא בשאלה, וכבר נסתפק בזה בעל המ"ל בפ"ב מה' נזירות ה' י"ג או משום דאיפשר לאוקמי כשנדרה עד"ר דליתא בשאלה ומש"ה פרש"י דשנוי' דגמרא קאי אפי' למ"ד דרבנן כי היכא דניהווי מקום לקו' הגמרא אח"כ ומעתה למ"ד דמופלא סלד"א ניחא ולק"מ שהרי אפי' למ"ד דאמצ"ל הלא בהגיע לחינוך מודה, וכדעת תוס' הנ"ל לכן מפרש רש"י דבעי לשנוי' אפי' למ"ד דרבנן, ומש"ה מקשה שפיר ש"מ קא"נ מצ"ל דאז איפשר לומר כיון דביונקי שדים מצ"ל בדאורייתא , אזי בהגיע לחינוך מצ"ל אפי' בדרבנן אבל למ"ד דאין מצ"ל בדאורייתא רק בהגיע לחינוך אזי בדרבנן אפי' בהגיע לחינוך אין אחרים מצ"ל אפי' לדעת הרמב"ם דגם בדרבנן לא מספינן לקטן בידים, וכן הוא להדי' דעת הרמב"ם בפ' כ"ד מה"ש ה' י"א דבהגיע לחינוך מצוה על אביו להקדישו ולהפרישו אפי' מאיסורי דרבנן, אבל אין מוחה באביו אם אינו מפרישו מאיסורין דרבנן, ודרך זה על סגנון שכתב הרשב"א בענין זה דהא דלא מסלב"י בדרבנן מיתלא תלי באם מצ"ל בדאורייתא, אמנם הרמב"ם וש"פ חולקים עליו וס"ל שגם דאין מצ"ל בדאורייתא אעפ"כ לא מסלב"י בדרבנן, אבל לענין חינוך דאחרים גם אם נאמר כדעת תוס' בפ' כ"כ הנ"ל דבהגיע לחינוך מצ"ל מדאורייתא ואפי' על אחרים מוטל הדבר למחות בידם, אבל בדרבנן בודאי לא מצינן חינוך דאחרים דדמי לתרי דרבנן, וכמ"ש הרמב"ם בפ' כ"ד מה"ש רק למ"ד דמצ"ל אפי' ביונקי שדים ואפי' אחרים מצווין בכך, אזי איכא למימר, דבדרבנן מיהת מצווין בהגיע לחינוך, ברם מאי דכתיבנא לעיל במאי דמתרץ בגמרא על יתומה שנדרה דבעלה מפר לה ממנ"פ וכו' אי דאורייתא קטן אוכל נבלות הוא ואין מצ"ל דל"ק לדבריהם בפ' כ"כ דבהגיע לחינוך בוודאי מצ"ל, וכן תיפק לי' דהפרה כקומי אכלי דמי וכמאן דמלב"י, ועוד דעודנו לא מתורץ לר' יוחנן דמספ"ל, וכתבנו דכל שיש לו היתר בשאלה תו לא מצינן למילף מהנך רבויין עיין באות ד' יציבין פתגמא גם לדעת מ"ל דמופלא סמוך לאיש אינו יכול לשאול על נדרו, גם אפי' כשנדרה עד"ר, משום דשאני ושאני נדרי קטנות שהגיעו לעונת נדרים מנדרי קטנים שהרי כל קטנות דעלמא יש להן הפרה ע"י אביה או בעלה כשנישאת ע"י אביה, אפי' כשנדרה עד"ר, דכל שמפירין שלא מדעתן יכולין להפר מעצמן אפי' כשנדרה עד"ר כמ"ש תוס' גיטין ל"ה ע"ב ד"ה אבל, וכיון שבכל קטנות דעלמא יש היתר לאיסורין, וקילי אסורי דידהו מכל איסורין שבתורה במאי יתעלה ויתרבה איסורי של קטנה זו שנתייתמה טרם שנישאת ולית לה משבית ומיפר לנדריה, דבשלמא בקטנים שהגיעו לעונת נדרים, דכולהון שוין וליתנהו בשאלה, מפני שאין להם דעת לשאול, והתורה לא ריבתה דדעתן בזה מהני רק לקיום הנדר, אזי אפ"ל דכיון שנדרן קיימין עד שיגדילו, אזי ממילא חמורין בשעתן מנדרי גדולים שיכולין לשאול מיד ולעקור נדרן לגמרי [ועיין נזיר ד' מ"ז כה"ג ונזיר וכו' הי' מהלכין בדרך ומצאו מת מצוה ר' אליעזר אומר יטמא כה"ג ואל יטמא נזיר וכו' דגם לר"א דאית לי' דנזיר חמור מכהן, ש"ה משום דקרבן חמירא לי', משא"כ בהגיעו לעונת נדרים דפטורין מקרבן כדתני' להדי' בברייתא ד' מ"ו בסוגי' הנ"ל בפ' י"ד לפי שמצינו שהשוה הכתוב הקטן כגדול לזדון שבועה וכו' יכול יהא חייב על הקדשו קרבן וכו'.
סימן ב
א עיין רמב"ם פ"י מה' כלאים ה' ל"א וז"ל המלביש את חבירו כלאים אם היה הלובש מזיד הלובש לוקה **(מקום שתמצא בספר זה או בשאר ספרים דיני מלקות, הכונה שהיו נוהגין בדינים סמוכין וכעת בטלה הסמוכה מאתנו זה זמן רב.)** והמלביש עובר משום ולפני עור לת"מ ואם לא ידע הלובש שהבגד הוא כלאים והיה המלביש מזיד המלביש לוקה והלובש פטור עכ"ל, וכן פוסק לענין טומאת כהנים בפ"ג מה' אבל ה' ה' ובפ"ה מה' נזירות ה' כ' פוסק וז"ל המטמא את הנזיר אם היה הנזיר מזיד הנזיר לוקה, וזה שטמאו עובר משום ולפני עור לת"מ ואם היה הנזיר שוגג וזה שטמאו מזיד אין אחד מהם לוקה ולמה לא ילקה המטמא את הנזיר לפי שנאמר יטמא את ראש נזרו אינו לוקה עד שיטמא עצמו מדעתו עכ"ל, ועל דברי רמב"ם הנ"ל כבר צווחו בו קמאי דקמאי ועיין בתשו' הרא"ש שכתב לרשב"א והפליא על דברי רמב"ם הנ"ל דמאיזה מקום יתחייב המלבש והמטמא כיון דאינו לוקה משום ל"ע כמו שפוסק בשניהם מזידין, ועיין בלח"מ פ"ג מה"א שהוסיף להפליא דכיון דגילה רחמנא בנזיר לפטור המטמא נילוף מיני' לשעטנז וט"כ ולדעתי הקלושה נראה דמקור דינו של רמב"ם נובע מהנך תלתא רבוין דרבי רחמנא גבי קטן דלא ליספי' לי' ושלא לטמאותן בידים ולמסקנא דפ' החרש דקאי הצריכותא וכיון שכן ילפינן מינייהו לכל איסורין שבתורה) ומשמע דהמאכיל עובר על לאו זה עצמו כמו האוכל שהרי מקרא דלא תאכל מרבינן להו, והוא דרשה גמורה כמ"ש רש"י במס' יומא דף ע"ח ד"ה אינשא וכו' גדולים עשו לו והתורה הזהירה גדולי' על הקטנים שלא יעשו להם בידים דבר האסור כדאמרי' במס' יבמות לא תאכלום לא תאכילום להזהיר גדולי' על הקטני' עכ"ל וכן בטומאת כהני' דדרשי' מאמור ואמרת דהיינו שאזהרה הנאמרה בפרשה נאמרה ג"כ על כל גדולים אפי' מישראלים שלא לטמאות את כהנים הקטנים, וכן בדם נאמר ונאסר בלאו על המאכיל מלאו יתירה דכתיב בי', ומזה הוליד הרמב"ם דה"ה כשהי' האוכל או הכהן או הלובש שוגג, שלא ידע כלל שהבגד הוא כלאים דלא גרעו השוגגים מקטנים דעלמא דמ"ש, רק כשהיה גם הוא מזיד, אזי אינו עובר המלביש, רק משום ולפ"ע, מפני שכבר יצא הלובש מכללא דקטנים שאין להם דעת, ולכן אינו עובר המלביש והמטמא רק משום לפני עור, אבל היכא שהלבוש והנטמא שוגגים שגם הגדולים הללו ימששו בצהרים כאשר ימשש הקטן בקטנותו, לכן חיובא דמלביש את הגדול בשוגג או את המטמא לכהן כשהגיע לכלל שנותיו, והוא שוגג, כאשר ילביש או יטמא את הקטן, שעובר על הלאו דכתיב בי' כאשר עבד בגופו, איברא זהו בכל איסורין שבתורה, אבל בנזיר דאיתא בשאלה, אי איפשר ללמוד מהנך רבויים ולהכי אינו עובר המטמא, והא דמצרכינן בנזיר ליתורא דקרא מדכתיב יטמא את ראש נזרו, הוא משום שלשה טעמים, חדא כי היכא דלא לילף מק"ו מתגלחת כדאיתא להדי' בנזיר מ"ד, ועוד כי היכא דלא נילף מטומאת כהנים וכר"א דס"ל דנזיר חמור מכהן, משום שחייב קרבן על טומאתו משא"כ בכהן, ועוד דגם כשהזיר עד"ר דליתא בשאלה אפ"ה פטור המטמא, ותו ל"ק דנילף לשעטנז מנזיר חדא דרחמנא גילתה לנו בנזיר דלא מחייבינן לי' משום שעיקר אסורי' איתא בשאלה, ועוד אף את"ל דכשנדר עד"ר שווה לכל איסורי' שבתורה מ"מ ילפינן כל איסורי' שבתורה מהנך רבוין, ולא ילפינן מנזיר להקל, דכלל גדול דקולא וחומרא לחומרא מקשינן, ונתחייב בכל חומר כמו צד החמור דמקשינן לי' אומנם כן הוא לאיסור לאו לחוד ולכל חומר הלאו שבו אבל לא לענין כרת דקראי דכתיבי בלאווין הוא דאיתרבאי, ולא לחומר כרת וחטאת, וראי' מדלא נאמר בהנך צריכותא דס"פ חרש דדם לא אתי' מנייהו שיתחייב כרת, א"ו שגם השתא דכתיב גם גבי דם גופא לחומר האיסור ולענין לעבור בלאו בלבד הוא דכתיב, וראי' לעיקר הדבר הנ"ל דילפינן לכל התורה כולי' שיתחייב המאכיל כאוכל באותו הלאו עצמה דכתיב גבי האוכל והעושה התועבה ההיא מירושלמי ר"פ כ"ש ע"ב בהא דפליגי ר"א ור"י התם דר"י כדחזקי' ס"ל דהיכא שנאמר לא יאכל בציר"י הוא דאסור בהנאה, וז"ל שם מתניתא מסייע לדין ומתניתא מסייע לדין, מתניתא מסייע לר"א לא יאכל חמץ לעשות את המאכיל כאוכל, ואתה אומר לעשות את המאכיל כאוכל או אינו אלא לאסרו בהנאה, וכשהוא אומר לא תאכל עליו חמץ הי' למדנו שהוא אסור בהנייה מה ת"ל לא יאכל חמץ לעשות את המאכיל כאוכל דברי ר' יאשי' ר' יצחק אומר אינו צריך ומה שרצים קלים עשה בהם את המאכיל כאוכל חמץ החמור אינו דין שנעשה בהם את המאכיל כאוכל ומה ת"ל לא יאכל חמץ לא בא הכתוב אלא לאסרו בהנייה כגון כן כתיב לא יאכל הא מלא תאכל לית שמע מינה כלום והדא מסייע לר"י ע"כ הרי דילפינן משרצים לחייב את המאכיל כאוכל, וירושלמי הלז ראי' לדברי רמב"ם דפוסק בפ"ג מה"א דלמסקנא קיימי הנך רבויין לדלא מסלב"י, ודלא כדעת הטור, ואפ"ל דס"ל לטור דזהו גופי' טעמא דר' אבהו דלא יאכל אתי לחייב את המאכיל כאוכל ולא יליף משרצים משום דלמסקנא אמרינן דהנך רבויין להזהרה אתי וכיון דאיכא ב' כתובים א"מ ואנן פסקינן כר"א ולא כר' יצחק דס"ל כחזקי'
ב יש לספק בחולה עני שכל הרופאים אומרים שאין לו רפאות תעלה בקרב הרופאים זולת כשיסע למקום בית נכאות במקום קבוץ רופאים רבים ומומחים גדולים יחד, וזולת זה הוא בסכנה עצומה, וקבעו לו עת ידוע שביום ההוא יבא שמה לבית רפאות ולא יאחר מעגלותיו, שבאם יאחר יתיישן חליו, בשגם המה לא יועילו, ומכר העני את כל אשר לו ולקח במחירם עגלה וסוס לנסוע שמה, וא"א לו שיבא שמה על יום התעתדו לו, בלתי שיסע גם בשבת קודש ולא ינוח, ומדי עברו בקרב מקהלת ישורון ביום עש"ק לעת ערב לדרכו הנחוצה, אף דמצד המשורה ונכונה, הוא שקהל ההוא יחזיקו את החולה העני אצלם ביום ש"ק, וישלחהו אח"כ על הב"ד למען שיבא בקרב בית תעלה ביום הנועד, אולם אם לא עשו כן, והניחוהו לנסוע לדרכו ביום ש"ק, אם חטאם גדולה ואשמתם רבה, שבעבור בצע הכסף הניחוהו לחלל את השבת או לא, כיון שהוא עשאו משום סכ"נ, ונ"ל דמצד עיקר הדין אין הדבר חובה כ"כ, והעיקר בזה רק משום ג"ח דמסתמא נפשו עגומה עליו, על קשות ימיו שבא לכלל זה וגם מצד קידוש השם, והטעם כיון שהחולה עובר בחילל שבת באונס גמור דפטור ומותר הרי לא גרע מקטן אוכל איסורין דאין מצ"ל, ועוד עדיף ממנו, דקטן מיהת עבירה קעביד, כמ"ש לעיל בסי' א' אות ג', וראי' לדברינו מדברי נ"י ר"פ האשה רבה וז"ל ועוד דבירושלמי דמס' נזיר פירשו להדיא דקורא ואחרים עונים אותו זהו שהכהן הבא ליטמא קורא לאחרים לקברו ואין עונים אותו, ולפיכך אמרה התורה שיטמא לו הכהן עצמו, ואפי' הי' מוצא אנשים לקברו בשכר אינו צריך לשכור אלא הוא בעצמו מטמא אם ירצה עכ"ל הרי אע"ג שהוא בעצמו אפשר לו להשכיר אחרים אפ"ה אינו מחויב כיון דכמו שהוא לפנינו מוטל עליו לקברו משום כבוד הבריות, ואע"ג שהוא עצמו מוטל עליו לעשות כל טצדקאי דמצי למיעבד וליתן כל אשר לו ולא יעבור, זהו משום דקמי שמיא גליא, דכל שאיפשר לפדות עצמו מידי סכנת נפשות, לא נכנס כלל בסוג אונסא לפוטרו, מטעמא דאונס רחמנ' פטרי' אבל היכא שקרהו מקרה בסכנת נפשות, ואין בידו לפדות את עצמו מחילל שבתות אזי גם על אחרים אין הדבר חובה להפרישן ע"י הוצאה מרובה רק מצד גמילות חסד וקידוש השם.
ג עיין במ"ל בפ' י"ז מהמ"א ה' כ"ז שהקשה על הרשב"א דס"ל דלדידן דפסקינן דאין מצ"ל בדאורייתא אזי בדרבנן נחתינן חד דרגא ומותר אפי' למלב"י בס"פ ר"ע בשבת דמקשינן א"ה אפי' טהור נמי וכו' דהא כל איסורי' אינו אלא משום בל תשקצו שהוא רק מדרבנן כמ"ש הפוסקים ותרוצו שם דחיקא טובא דנימא דקו' הגמרא בפשיטות קאי דנפשוט מיני' דאין מצ"ל כיון דקושטא כן הוא ונלפענ"ד דבל"ז צריכין להבין דמנ"ל לס"ד לחוש ולומר שיאכלנו חי שאין דרכו בכך דילמא טעמא דחיישינן בטמא רק משום דמיית ואכיל לי', ומה"ת לנטות מפשטא ולהדורי בתר קו' ונראה כשנשים עיונינו להבין לאשורו עיקר פלוגתא דרמב"ם ורשב"א באיסורין דרבנן אם מסלב"י אם לא, במאי קמפלגי, דלכאורה מצד הסברא הפשוטה נראה דמנ"ל בין דרבנן לדאורייתא ולא אמרינן כל דתיקון רבנן כעין ד"ת, רק משום דזאת מצינן בסוגי' להדי' שגם דלמאן דאית לי' בדאורייתא דמצ"ל אבל בדרבנן לכ"ע אמצ"ל וזהו גופי' טעמי מאי שהרי משמע דאפי' היכא דאית לי' עיקר מה"ת אין מצ"ל, ועי' גיטין ס"ד ע"א, אמנם בזה הטעם מבואר עפ"י הדברים שכבר נתבארו בראיות ברורה לעיל בסי' א' א"ג דמעשה קטנים בכל איסורין כמעט קט כמעשה גדולים יחשב רק שאינן בר עונשין דרחמנא הוא דחס עלייהו שלא יענשו, ולכן ס"ל דכשם דח"ר עליהם שלא יענשו, כן הדבר חובה על הגדולים לחוס עלייהו מתחילה שלא יתלכדו בחטאתם בנפשותם ולבל יחטאו, ולכן באיסורין דרבנן, דלא תיקנו איסורין שלהם מתחילה על הקטנים דקטן לאו בר קבולי תקנתא דרבנן הוא כמ"ש רש"י להדי' בנידה דף מ"ו ע"ב בד"ה איסורא לכן לכ"ע אין מצ"ל, ולדידן דפסקינן דאפילו בדאורייתא אין מצ"ל צ"ל דעיקר הציווי להפריש את חבירו מן האיסורין הוא משום דרחמנא חס עלייהו שלא יענש חלילה, ולכן מטעם זה לחודא ציוונו להפריש חבירנו בכל טצדקאי דמצינן למיעבד כי היכא דלא ימשוך על עצמו ועל העולם בכללו עונש רב המעותד לאותו החטא, ולכן בקטן דלאו בר עונשין הוא אפי' בידי שמים אין עלינו חובה להפרישם וגם משום ערבות דגדולים ליכא כיון שהחוטא בעצמו לאו בר תשלומין ובר עונשין הוא] רק דרחמנא הזהיר אותנו דלא ליספי' לי' בידים וס"ל לרשב"א דתכלית עצומו של איסור זה הוא משום איסורו דקטן הוא כלומר שלא לגרום שע"י יחטא הקטן בנפשו) ולכן בדרבנן כיון שאין במעשה הקטן באיסורין דרבנן כלום, ולא מידי עביד ולכן מצד הדין ומצד הסברא מותרין לספות להו אפי' בידים ממש רק למאן דס"ל דבדאורייתא מצ"ל מעתה אם נימא דבדרבנן שרינן אפי' לספי' לי' בידים ומקילינן בדרבנן כל האי גם בשתי הדרגות מדאורייתא אזי חיישינן לדילמא אתו לזלזולי באיסורין דרבנן לגמרי, ומשה"ט מבואר מן הסוגי' דלמ"ד דמצ"ל בדאו', אזי גם בדרבנן לא מסלב"י, אע"ג דמצד שורת הדין אין מקום לאסור בזה, ורמב"ם ס"ל דגבול איסורו משום מעשה הגדול הוא אפי' היכא דליכא גרם להחטיא הקטן, ומשה"ט גם באיסורין דרבנן כעין דאורייתא הוא דחיזקו דבריהם דכשם דבעבירה דאורייתא אסרה רחמנא לבל לעשותו בגופו, ולבל יעשה מעשה כזה גם לאחרים דלאו בענ"ש נינהו, כן רבנן באיסורין דידהו יתהלכו במידה ובמשורה הזאת, וכשנשקול הדברים היטב נראה לכאורה כדמות ראי' לרשב"א דעיקר ועצם תכליתו של האיסור זה דלא לסלב"י הוא מפני שלא יחטיאו נפשות הקטנים ע"י שהרי למסקנא דחגב טמא אין נותנין לקטן לשחק בו משום דילמא מיית לי' ואכיל לי' אע"ג שמסרו לידו לשחק בו, ואז לא הי' ראוי' לאכילה כלל רק אח"כ שהומת ע"י הקטן אפ"ה אסור, כיון דסוף סוף הקטן בא לידי עבירה ע"י גרמא דגדול, אכן אם נימא דמשום מעשה שלו בעצמותו הוא דאסרה רחמנא הא תינח כשנעשה בכח ראשון אזי נקראת הפעולה על שמו והוא ילכוד בחטאו בפועל ההוא, ולכן כשנותן לקטן דבר איסור לידו חיישינן דילמא מיד יאכלנו כי כן מצוי והוה בקטנים, וכמו דמצינן באין פורסין מצודה ע"י במ"א סי' שין סק"ט הפורש מצודה ובשעת פרישתו נכנס חי' לתוכה חייב, אבל אם נכנס אח"כ לתוכה פטור אבל אסור שא"י אם יצוד אם לאו וכו' עי"ש אבל הכא שאינו ראוי לאכילה מיד רק לאח"כ כד מיית לי' ודמי לכח שני דאיתא בחולין ד' ט"ז בנעץ סכין במוכני דכד אזלי מיא בכח שני כבר נתבטלו פעולת הפועל ראשון, ודמי כאילו נשחט מעצמו, א"ו דתכליתו של איסור זה משום עוצם חטא דקטנים הוא דאתינן עלי', וכיון דסוף סוף יתלכד בזה תו אין לחלק בין כח ראשון לכח שני ונמצא לפ"ז הרי בכל אחד משני טעמים הללו יש בו להקל ולהחמיר, והא כיצד דהרי אם נימא דתכליתו של איסור הוא לבל יחטא הקטן, אזי לא מספינן לב"י אפי' בדבר שלא יבא לחטוא מיד רק בגרם ובכח השני, ולהקל כנגד זה דבאיסורין דרבנן שהקטן לא יחטא מאומה, אזי מסלב"י, אבל אם נימא דעצם האיסור משום מעשה הגדול לבד, אזי גם באיסורין דרבנן לא מסלב"י, כיון דמ"מ האיסור בתקפו על הגדולים הוא דקאי, וכנגד זה יש להקל היכא שלא יתעבד עתה מאומה רק בכח שני, דאזי נסתלק פעולתו לגמרי, ומשה"ט התלכד מעיקרא לומר דע"כ טעמא דמתניתין דאין מוסרין לידו חגב טמא משום דחיישינן לדילמא יאכלנו מיד משום דקסבר דתכלית איסורו דלא מסלב"י הוא משום מעשה הגדול, דלא חילקו התורה בין כשעושה בגופו או בגופן של ישראלים אחרים, ומעתה א"א לומר משום דמיית לי' דא"כ לא עדיף מכ"ש, ועפ"י קו מידה זו היקשה לו למקשין דאם כן אפי' טהור נמי דאיכא משום איסורי דרבנן שהרי עוצם איסורו משום מעשה הגדול הוא דאתינן עלי' וע"ז מתרץ לי' דעיקר הדבר ליתא כדקא סלקא דעתך מעיקרא אלא דעוצם איסורו לבל יחטאו הקטנים, ותו ליכא לאפלוגי בין כח ראשון לכ"ש ושפיר חיישינן דילמא מיית לי' ומשה"ט עצמו ס"ל לרשב"א דבאסורין דרבנן דל"ש לטעם זה מותר לספינן בידים, אומנם רמב"ם ס"ל דחיישינן להנך תרי טעמא לחומרא, דבכ"ש אסרינן לחומרא משום טעמא דקטן, ובדרבנן אסרינן למסלב"י משום פעולתו וכחו דגדול, ונוליד מזה דין מחודש דבאיסור דרבנן דלא חזי' לי' כשהוא חי בשעה שנתנו לידו אזי לכ"ע מספינן לב"י כמובן:
ד עיין בתו' חולין ט"ז ד"ה אבל בכ"ש גרמא בעלמא הוא וכו' אע"ג דאם היה סוף מים לבא וכו':
ועיין במס' שבת ק"כ דגרם כיבוי מותר וכן פסקינן, וכן לענין מחיקת השם לא נאסר גרמא, אפי' בכ"ר, ועיין בכורות ל"ד דתני' מום לא יהיה בו אין לי אלא שלא יתן בו מום מנין שלא יביא דבילה ובצק ויניחנה על האוזן כדי שיבא כלב ויאכלנה ת"ל כל מום, ולכאורה י"ל דהשתא דרבי רחמנא לגרמא ילפינן מיני' לכל איסורין והא דגרם כיבוי מותר משום שהכיבוי לא נעשה מיד וכחלוקו של מ"א בסי' רנ"ב ס"ק כ', (וכן איתא להדי' בתוס' פ' כירה מ"ז ד"ה מפני, וז"ל פירוש דגזרינן ע"ש אטו שבת ובשבת יכול לבא לידי כיבוי אם יגביה הכלי בשעת נפילת הניצוצות עכ"ל) אבל בדבילה חיישינן דילמא תיכף אם סילק ידו יעשה בו מום וגורם כזה נתרבה מכל מום, וקשי' דבסוגיין דעלמא אמרינן חולין מקדשים לא ילפינן ואנן פסקינן דגורם אסור בכל האסורין וכן כאן בסוגי' שאין נותנין חגב טמא אפילו לשחק משום דילמא אכיל לי' שהוא רק גרמא בעלמא), וגם לא יתיישב דגבי מחיקת השם מסתמא נעשה מיד בבאו למים, וגם לסברת תוס' הנ"ל אף את"ל דלא נעשה מחיקה מיד מ"מ כל שמקרב א"ע למים ה"ז כאילו מביאו המים עליו, והוי להו לתלות בדבר שאינו מתכוין ובפ"ר, א"ו דדוקא היכא דכתיבי עשי' הוא דפטרינן לגרמא, אפי' כשמקרב א"ע כמו במחיקה ובכיבוי, ואפי' כשעושה מחיצה של שלג רחוק מאש, אבל כל היכא דלא כתיבי עשי' אזי העיקר תלוי בכ"ר או בכ"ש וכשמקרב א"ע או לאחרים, אפי' כשסוף המים לבא הרי זה כמו כח ראשון, והא דמצרכינן ליתורא דכל מום, היינו דבקדשים אפי' בכ"ש חייבו רחמנא שהרי התם דומיא דכ"ש הוא, כן נראה לכאורה לפ"ר ועדיין צ"ע היטב ואי"ה לעת הפנאי אשים עיוני עוד בזה כי עדיין לא נתיישב בהאי דתניא היה שם כתוב על בשרו דיורד וטובל, הא למה זה דומה כנותן לתוך המים ממש, ומצאתי אח"כ בח"ר שהיקשה כן ועיי"ש שתירץ כן כיון שאין הדבר בודאי שימחוק, שוב לא נדון רק כגורם דפטרינן לי' היכא דכתיב בי' עשי' ואינו נידון כמקרב לתוך המים, לדידן דפסקינן כרב יהודה בטלית שאחז בו אור ורשב"א מהדר שם לתרוצי' אפי' לדעת הרי"ף דפוסק דלא כר' יהודה לכן צריך לדחוק קצת בזה, אבל לדידן דפסקינן כר' יהודה ושגם מחיצה של שלג רחוק קצת מן האש מותר לעשותו תירוצו מבואר דכל שאינו בודאי אע"ג שנותן ידו לתוך מים נידון רק כמו סמוך למים וסוף המים לבא דמותר בהנהו דכתיב בהו מעשה דוקא:
ה ועיין שעה"מ פ"א מה' שביתות עשר ה"ג וז"ל וכן למדנו מפי השמועה שאסור לרחוץ בו או לסוך בו כו' הנה הר"ן היקשה לדעת רבינו מהך דתני' פ' יוה"כ דף ע"ח ע"ב התנוקת מותרין בכולן חוץ מנעילת הסנדל ומוכח בגמ' התם דמותרים לכתחילה קתני שאם בא לימלך אומרים לו האכילהו רחוץ אותו והא ודאי לתענוג עבדי ואי מנעי חד יומא מינייהו לא מסתכני ואי מדאורייתא היכי שרינן והא כתיב לא תאכלום להזהיר גדולים על הקטנים אלא מוכח דמדרבנן כן שהוא לצורך התינוק מאכילין אותו איסור דרבנן בידים עכ"ל יע"ש וק"ל על דבריו דלפי דעתו נמי תיקשי' לי' שהרי ממ"ש הר"ן בפ' כ"כ אמתני' דקטן שבא לכבות אין אומרים לו כבה כו' מבואר דהא דאיסור דרבנן מאכילין אותו בידים היינו למאן דס"ל בפ' חרש דקטן אוכל נבילות אין אנו מצווין להפרישו ומש"ה באיסורין דרבנן נחתינא חד דרגא דמאכילין אותו בידים, אמנם לר"י דספוקי מס"ל התם אי אנן מצווין וכו' וכיון שכן קשה דתיקשה לי' לר"י הך ברייתא דקתני התנוקת מותרים בכולן דאף על גב דאיסורין דרבנן הוא מכל מקום להאכילו בידים אסור וצ"ע כעת עכ"ל, ונראה דלדעתו בהבנת דברי הר"ן טפי הו"ל להקשות דהא בגמ' מבואר להדי' אלא הנך דלאו רביתיהו גזרו בהו רבנן הנך דרביתיהו לא גזרו בהו רבנן דאמר אביי וכו' וכיון דבתורה לא כתיבה רחיצה אלא עינוי לכן לא נאסר אלא רחיצה וסיכה של תענוג, משא"כ רחיצה וסיכה דתינוקת, אלא צ"ל דהכי קא קשי' לי' דאי נימא דמדאורייתא נאסרו רחיצה וסיכה של תענוג, גבי תינוקת אמאי התירו וכי כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקו"ע ואע"ג דהנך רביתיהו מ"מ לא סגי דלא מתענגי התינוקת בהם, ואע"ג דגדולים עבדו להו משום דכן רביתיהו, מ"מ המה מתענגים בהם, ולא עדיף מנותן חגב טמא לתינוק לשחק בו והתינוק אכלם אע"ג שהגדול לא מתכוין כלל לצורך אכילה מ"מ אסור משום דלא מספינן לב"י מכש"כ הכא דלא סגי בלא"ה שלא יתענגו בהם א"ו דמדרבנן הוא דאסורי ובכל כה"ג דמשום רביתיהו הוא דעבדי לא גזרו מתחילה על כל כה"ג אע"ג דאי אפשר שלא יתענג בהן, אבל אם נימא דמדאורייתא אסורין כל רחיצה וסיכה של תענוג האיך התירו לגדולים לסוך את הקטנים כיון דסוף סוף הקטנים מתענגים ולו יהי' דאיכא בסיכה משום תרווייהו בהדי הדדי משום רביתיהו ומשום תענוג, איך התירו לגדולים דאסורים מדאורייתא לספות להו בידים ואפי' בדבר דלא איפשר ולא קא מכוון לא התירו אלא בשאר הנאות ולא בהנאות של אכילה ושתי' כמבואר בר"ן בפ' גה"נ גבי בת תיהא יוע"ש וסיכה כשתי' דמי, א"ו דמדרבנן בעלמא הוא ובדרבנן מותר לסב"י ותו ל"צ לומר משום דהנך רביתיהו אלא כי היכא דתיתי אליבא דכ"ע אפי' לר"י דמספ"ל דבדאורייתא מצ"ל ואזי בדרבנן לא מסלב"י, צריכין לומר דמשום רביתיהו לא אסרו מתחילה אפילו היכא דמתענגו בי' דהם אמרו והיתנו כן מתחילה שכל כה"ג לא נכנס בתקנתן וזה ברור ופשוט:
ו לפום דעת רשב"א ור"ן דבאיסורין דרבנן מסלב"י כל שהוא לצורך התינוק, אבל לצורך עצמינו אסור כמ"ש ר"ן בפ' כ"כ ה"ט משום דדילמא אתי למיסרך, וכל כה"ג גזרינן אפי' במידי דלא קביעי ובמידי דמיצעי שהוא לצורך עצמינו ולצורך התינוק כגון בזמן ביה"כ דאמרינן היכא ליעבד נטעמי' לינוקא אתי למיסרך, אזי דווקא במידי דקביעי הוא דגזרינן אבל במידי דלא קביעי כגון מילה ביה"כ לא גזרו רבנן לדעת תוס' ועי' בא"ח תרכ"א סעי' ב', אבל כל שהוא לצורך עצמינו אזי לכ"ע אפי' במידי דלא קביעי גזרו משום דאתי למיסרך שהרי בעובדא דר' משרשי' במס' שבת קל"ט ע"א דגזרינן דילמא אתי למיסרך אע"ג דלא קביעי ומשם הוכיח הרשב"א דבדרבנן מסלב"י מקו' הגמרא וליתן לי' לתינוק ישראל, דאע"ג שגם לדעתו אסור למסלב"י כל שהוא לצורך הגדול אפי' בדרבנן, דזהו רק משום דאתי למיסרך ועי' בתשו' הגאון הקדוש מוהע"א זצוק"ל שהיקשה על תשו' הרשב"א ולמ"ש ניחא, וכן מ"ל מח"ר יבמות קי"ג יוע"ש, ואגב גררה נציגה הנה את הנראה לפענ"ד להגיה בדברי רשב"א שם וז"ל עוד כתב הוא ז"ל אף עפ"י שאין אנחנו מצווין להפרישו לקטן מצוה על אביו להפרישו ולגעור בו וכו' ונראין הי' דבריו שהרי קטן שהגיעו לחינוך מחנכין אותו למצות וכו' אלא שאין נראה כן מן הסוגי' הזו וכו' ובפרק יוצא דופן נמי אמרינן ל"צ לאותן המוזהרין עליו ואקשינן ש"מ קא"נ מצ"ל ואם איתא לימא ל"צ לאביו שמוזהר עליו ואע"פ שאמרו קטן שהגיע לחינוך מחנכין אותו למצות דילמא הכא כשלא הגיע לחינוך, אלא דק"ל ממתני' דקטנה בת ישראל שנישאת לכהן דהא התם ודאי משמע אפי' בשהגיעה לחינוך ואפ"ה אקשינן בגמרא וליכול קא"נ הוא, ובנדה פרק יוצא דופן נמי איבעי' לן מסל"א דאו' או דרב' ואמרינן ת"ש קטנה שנדרה כו' אלמא אפי' במסל"א אמרינן הכי וגדולה מזו אמרו שם גבי מסל"א ל"צ לאותן המוזהרין עליו ואקשינן ש"מ קא"נ מצ"ל דאלמא דמאן דאמר א"מ אפילו במסל"א קאמר וצ"ע עכ"ל והנה דבריו תמוהים בין למתקשרות הדברים כמובן ועוד דמעיקרא הסיר קו' מפרק יוצא דופן דלא נודע במאי והסיב קו' מקטנה בת ישראל דאקשינן בגמרא וליכול והוא תמוה דליתא שם כלל בגמרא קו' זו על קטנה רק על חרשת ובחרשת לא שייך כלל הגיעה לחינוך לכן נראה לפענ"ד להגיה וכצ"ל ואם איתא לימא ל"צ לאביו שמוזהר עליו אלא ודאי דאין לחלק כלל בין אביו לאחרים וגם קשה לומר דאע"פ שאמרו וכו' דילמא הכא כשלא הגיע [וזו דעת תוס' בפ' כ"כ] אלא דק"ל [פי' שמפני זה המציאו לחלק לבין הגיע לחינוך ובין לא הגיע] ממתני' דקטנה בת ישראל וכו' ואפ"ה אקשי' בגמרא כוונתו דהא דמקשי' בריש האשה רבה למ"ד דאין כח ביד חכמים וכו'] ואמאי וליכול קא"נ הוא [אלא משום דמשמע להו דאפי' בשהגיעה לחינוך] אלא דק"ל מנדה פ' יוצא דופן דאיבעי' מופלא סמוך לאיש דאורייתא או דרבנן ואמרינן ת"ש קטנה שנדרה בעלה מיפר לה ופרקינן הו"ל קא"נ וכו' אלמא דאפי' במסל"א אמרינן הכי וגדולה מזו אמרו וכו' ל"צ לאותן המוזהרין עליו וכו' כן נראה לי להגיה והא שהכביד הקו' באחרונה לדעת תוס' מקטנה שנדרה ולא היקשה כן בתחילה לדעת הרמב"ם דס"ל לחלק בין אביו לאחרים משום דבפשטא איירי בקטנה שאין לה אב אבל לדעת התוס' דלא מחלקו בין אבי' לאחרים קשי' ביותר דאע"ג דאיכא קטנה שנעשית כיתומה בחיי אבי' מ"מ לא קשי' כל כך לדעת רמב"ם מדברי רשב"א אלו משמע דס"ל דאין לחלק בזה בין זכרים לנקיבות ועיי' במג"א סימן שמ"ג ס"ק א':
ז עיין במ"ל בפרק י"ז מהמ"א ה' כ"ז וז"ל ועיין בההיא דאיבעי' לן בר"פ הערל כהן קטן שלא נמול מהו לסוכו בשמן של תרומה כו' וסיכה לזר כפי סברת רוב הפוסקים הוא מדרבנן וקרא דלא יחללו אסמכתא בעלמא ודוק עכ"ל ונראה מדבריו דק"ל לדעת רשב"א ור"ן דבאיסורין דרבנן מספינן להו בידים ותמוה דהתם משום איסורי של הגדול הוא דמיבעי' לן שהרי כשם דאמרינן דכהן ששכר פרה מישראל לא יאכילנה כרשינה אע"ג שמזונותי' עליו כן הדבר זה וכן מה שמעורר שם מהאי דר"פ אלו מגלחין בקטן הנולד במועד דשם ג"כ משום איסורו של המגלח והוא שהיקשה עליו מאבילות דשם ל"ש איסורי דאחרינא ואעפ"כ משמע דדמי להדדי א"ו שגם כשנולד קודם המועד מותר גם כן לגלח וכן מה שהיקשה מנידה ל"ב דתרומת ח"ל אסור לסוך לתינוקת נידה הוא ג"כ משום איסורו של הסך המטמא את התרומה.
סימן ג
א עיין נידה מ"ו ע"ב בגמ' בעלה מיפר לה ממ"נ אי דרב' דרבנן הוא אי דאורייתא קטן אוכל נבלות הוא ואין מצוין להפרישו, ויש לדקדק טובא חדא כיון שכל הקו' סובב רק למ"ד מופלא סמוך לאיש דאורייתא ולדידהו לא מתרץ מידי דל"ל הפרה ולמה מועיל הפרתו ולאחר עיון נראה דה"פ עפ"י דבריהם ד"ה ר"י ור"ל וז"ל וא"ת והא סבר ר"ל התראת ספק לא שמה התראה בהתערובות גבי נותר ופיגול שבללן זה בזה והכא התראת ספק הוא דשמא לא יביא ב' שערות עד ב' שנים או ג' ונמצא דאכתי לא הוי מופלא סמוך לאיש ואי מיירי שאכלו אחרים לאחר שהגדיל א"כ הו"ל למימר כשאכלו הוא בעצמו וכו' וי"ל דאזלינן בתר רוב שמביאין ב' שערות בזמנם דהיינו בני י"ג ויום אחד עכ"ל ומשטחיות דבריהם נראה דלר"י איכא למימר כשאכלו אחרים מיד ולוקין כשיגדיל הקטן ויביא שני שערות בזמנן רק לר"ל בע"כ צ"ל דחזקה דרבא חזקה אלימתא הוא אפי' להקל אבל לר"י איכא למימר דחזקה דרבא הוא רק להחמיר לענין מיאון אבל לא לענין חליצה, וכדאיתא לעיל מ"ו ע"ב ותלי' בשני תרוצי הגמרא שם ולפ"ז איכא למימר דגם שמואל מספקי לי' בזה והכי קא מתרץ אי דרבנן כלומר הא דמחזקינן מהשתא למופלא הסמוך לאיש הוא רק מדרבנן דחזקה דרבא הוא רק להחמיר לענין מיאון, הרי מדרבנן יכול ג"כ להפר לה ואי מדאורייתא קטן אוכל נבלות הוא וכו' וא"ל דאפי' אם נימא דלאו חזקה אלימתא הוא, מ"מ ספיקא דאורייתא הוא ומאי מהני הפרתו, דז"א דבע"כ צ"ל דכ"ז דנקטינן רק לספיקא שוב לא נידון כמופלא הסמוך לאיש, תדע שהרי כמה אמוראי קסברי דתוך זמן כלאח"ז ואמרינן לקמן מ"ז ע"ב דאינו נבדקות ע"י נשים דסד"א הוא, וא"כ קשי' מתניתן דקתני להדי' דלפני זמן הזה, אע"פ שאמרו וכו' אין נדריהן נדר וכו' ואמאי סד"א הוא דילמא יביא שני שערות בשנה שלפני גדלות והרי הוא עתה כמופלא הסמוך לאיש וכבר הגיע לעונת נדרים, אלא בע"כ צ"ל שכל זמן דנקטינן משום ספיקא תו לא נידון כמופלא מדאורייתא רק היכא שהוא בוודאי ס"ל והטעם לזה איפשר משום דמוקמינן על חזקת קטנות דמעיקרא ויהיה נא מאיזה טעם שיהי' מ"מ נשמע ליסוד מוסד דכ"ז שהוא בספיקא אם יגיע בשנה שאחרי' לאיש, שוב א"א לדונו במופלא והא דחיישינן בשנה שלפני הגדלות למאן דאית לי' דחזקה דרבא הוא רק להחמיר מדרבנן לענין מיאון, ול"ח ג"כ בשנה שלפ"ז למאן דא"ל דתוך זמן כלאחר זמן שהרי גם בשנה שלפני הגדלות נידון כספיקא ואפ"ה לית מאן דפליג בזה דקתני להדי' קודם זמן הזה אפי' אמרו יודעין אנו לשם מי נדרנו וכו' אולם שרשן של דברים כן הוא והוא כשנרד לחקור בזה לדינא דאורייתא במופלא, והביא אח"כ שערות בשעה שהגדיל למאן דא"ל דחזקה דרבא הוא רק להחמיר מדרבנן ואמרי' נמי דכ"ז שלא נודע בבירור שיגיע לאיש אין דנין כמופלא כאשר הוכחנו ליסוד מוסד מר' יוחנן וריב"ל דאית להו דתוך זמן כלאחר זמן, אם נימא דמ"מ כשהביא שני שערות אמרינן איגלאי מילתא למפרע דמופלא הי' והגיע אז לעונת נדרים וזה כמה דמיתי דלדידן דפסקינן דחליצת מעוברת, ל"ש חליצה, גם הכא לא אמרינן אגלאי מילתא למפרע, ומצאתי באחרונים שכתבו כן, אומנם לאחר עיון נראה, דל"ד דדוקא בחליצת מעוברת שאינו עומדת לכך שתפול ולדה, שרובם אינן מפילות, הוא דל"א איגלאי למפרע, אבל במופלא, מ"מ הדבר קרוב יותר שיביא שערות בזמנן, ולכן כשנסתיים אח"כ והביא, אזי גם לדידן אמרינן דלמפרע הי' מופלא, וכן מצינו בישל"מ דמחלקינן בין דבר שאין בו סי' לדבר שיש בו סי' משה"ט, [ואע"ג דאנן פסקינן כאביי, זהו מטעמא אחרינא דקנין שאני דא"א לקנות בלא דעת בעלים] ולכן חשו רבנן שיאסור הדבר מיד ע"י נדרו של מופלא, אע"ג דמדאו' לא חיישינן למופלא בספק, מ"מ כיון שגם מדאורייתא אם יביא שערות בזמנן אזי למפרע נדרן נדר, ומש"ה גדרו רבנן בזה במופלא שיאסור מיד, כדי שלא יגיע הדבר לאיסור דאוריית' וכעין זה מצינו בכמה דוכתי' [כמו בקטן וקטנה, אע"ג שאם תמצא אילונית עביד איסורא למפרע, מ"מ ל"ח לזה רק דהתם דמנגד לרובא, גם רבנן לא חששו לזה לאסור מדרבנן, אבל מופלא חששו מיהת לאסור מדרבנן בכדי שלא יגיע הדבר לידי עבירה דאורייתא בשוגג] אבל בקודם זמן הזה שאין הדבר קרוב שיביא סימני גדלות בתוך זמן דאזי גם כשנסתיים מילתא והביא ס"ג תוך זמן מ"מ לא אמרי' בי' דאיגלאי מילתא למפרע שהי' אז כמופלא, דנידון זה דמי לחליצת מעוברת דפסקינן דלא אמרינן איגלאי מילתא למפרע, וכיון שאי איפשר שיולד מזה שום איסור דאורייתא אפי' בשגגה, לכן לא מצאו בזה בקעה לגדור בו ומשה"ט דינו פסוק לכ"ע דקודם זמן הזה אין נדרן נדר ולפ"ז תירוצו דשמואל קאי לדינא לדידן דפסקינן דחליצת מעוברת לא שמיה חליצה, וגם מספ"ל אי חזקה דרבא הוא חזקה אלימתא או לא, ולכן מתרץ לי' הכי אי מדרבנן כלומר דמדאורייתא עודנו לא נוכל להחזיקה למופלא דאולי לא תביא סימני גדלות כשתגדל, רק דעיקר איסורו קודם שנתברר הדבר הוא מדרבנן. כדי שלא יגיע הדבר לאיסור דאורייתא בשגגה, הרי לזה מהני הפרתו שהוא בעלה מד"ר ואי מדאורייתא קטן אוכל נבלות הוא וכו' וא"צ להפרה [אומנם לר"ל דצ"ל כתירוצו דתו' דחזקה דרבא הוא חזקה אלימתא וכן לר"י דס"ל דחליצה מעוברת שמה חליצה ואמרינן אפי' בדבר שאינו עומד לכך דאיגלאי מילתא למפרע וא"כ הדרי קושי' לדוכתי' מקודם זמן הזה אלא בע"כ צ"ל דגם לר"י אית לי' דהוי' חזקה אלימתא ונמצא דמופלא הוא מדאורייתא מיד טרם שנתברר ובאמת א"צ להפרתו כלל, רק משום קטן אוכל נבלות הוא דשרי', כמו דנקטינן בפשטא דתירוצו של ר' יהודא ע"ש, איברא עדיין יש להתבונן, חדא דקתני בעלה מיפר לה דכיון שאין בהפרתו שום תועלת לדידהו דמופלא מדאורייתא, ועוד למאי שהוכחנו לעיל בסי' א' אות ג' דקטן מיהת איסורא קעביד רק דרחמנא חס עלי' כמבואר בסנהדרין ד' נ"ה ע"ב והאיך מכשילין לה ע"י הפרתו של בעלה דלאו כלום הוא ונראה להטעים הדבר, דלמאן דא"ל דמופלא דאורייתא גם בשעתו טרם שנתברר הדבר מ"מ אמרינן לה ושרינן לעבור על נדרה כעת דאל"כ יוציאנה בעלה בלא כתובה **(בזמנים הללו עניני מלקות גרושין וכתובה נוהגין ע"פ דינא דמלכותא, ואסור לנו לגרש בע"כ בלי ידיעת ורשיון שופטי הממשלה)** כמו בנדרה היא וקיים לה בעלה למ"ד היא נותנת אצבע בין שיניה דיכול להוציאה בלא כתובה, ומכ"ש בזה לכ"ע שהרי בעלה אינו יכול להפר לה, וגם בשאלת חכם אי איפשר בעודנה קטנה כמ"ש המ"ל בפ"ב מ"ה נזירות ה' י"ג וכיון דרחמנא חס עלי' שלא תהי' בת עונשין מקטן ועד גדול ועתה אם נימא שתצא בלא כתובה אין לך עונש גדול מזה, ועוד אם תקיים נדרה הרי יגרשנה בעלה, וגדולה עשה דגדול השלום לדחות אסורא זוטא דקעבדא השתא, והרי כשתגדיל תוכל לשאול על נדרה, רק במי שהוא בר עונשין חלילה לו לעבור על נדרו על סמך זה ואיסורא קעביד וממשיך עליו שטף עונש רב בידי שמים, אבל בקטנה כזו דעודנו לאו בת עונשין הוא, מוטב לה שתעבור על נדרה בקטנותה ותשאל אח"כ על נדרה משתגרום להפריד בין הדבקים, והא דקתני בעלה מיפר לה, כלומר שזוכה בה להקפיד על נדרה כמו בכל אשה דעלמא ולא עוד אלא שיכול להוציאה בלא כתובה וכעין דקתני בעלה זוכה במציאתה וכו' ובהפרת נדרי' דזכתה לי' רחמנא שיכול להקפיד ולסרב בנדרה ולא תימא דאיהו דאפסיד אנפשי' כשנשאה כשהיא קטנה, דנדרה נדר במופלא ואין בהפרתו כלום, אלא הקפדתו הקפדה ויכול להוציאה ומשום ה"ט עצמו מוטב לה שתציית לסירובו מפני עשה דגדול השלום עיין חולין קמ"א, ואע"ג דמדאורייתא יוצאת בלא גט, מ"מ איכא משום גדול השלום כמובן, ועיין בי"ד סי' רל"ד סעיף ך"ג ובתשו' מהרי"ק שורש נון דמשמע להדי' מדבריו דמצד עיקר הדין אין לחלק בין קיים לה בעלה או החריש לה דלדעת המרדכי ומהרי"ל שוב לא תוכל לשאול על נדרי', ולדעתם איפשר לומר דמש"ה קתני דבעלה מיפר לה אע"ג שאין בהפרתו כלום כדי שתוכל לשאול אח"כ כשתגדיל ועיין ברמ"א שם שהכריע דעיקר כדיעה הראשונה גם יש מקום לומר דמש"ה מיפר לה. כדי שיכול להוציאה בלא כתובה ולא תוכל עוד לתלות בו דמיסניא הוא דסני לה עי' כתובות ע"א ע"ב ובר"ן שם.