זית רענן חלק א· רבי משה יהודה לייב זילברבגר
חלק יורה דעה · הלכה יז - בהלכות תרומות
סימן א
הלכות תרומות
בדיני זכיות העובר לענין תרומה ושאר מילין דאיסורא עיין נידה מ"ד יבמות ס"ז ב"ב קמ"א קידושין ור"ן שם ס"ב:
דברי הרי"ף ביבמות שם שמביא תירוצו דרב ששת בנידה דף מ"ד בכהן שהי' לו שתי נשים אחת גרושה ואחת שאינה גרושה ויש לו בנים משאינה גרושה ויש לו בן יום א' מן הגרושה דפוסל בעבדי אביו מלאכול בתרומה ולאפוקי מדר' יוסי דאמר עובר נמי פוסל קמ"ל בן יום א' אין עובר לו, והקשו עליו הראשונים כיון דס"ל להלכה דעובר אין לו זכי' אפי' בירושה ממילא דס"ל דרבא דתירוץ דרפוי מרפיא בידייהו ופליג על אביי דירושה הבאה מאיליה שאני ומתרוצו דר"ש מוכח להיפוך כמבואר בתוס' מדמוקי לי' בשתי נשים דבחדא סגי לן לפוסלם מאכילת תרומה של כל המשפחה אלא ודאי מוכח מיני' דס"ל דגם לרבנן יש לו זכי' בירושה הבאה מאיליה רק דס"ל לרבנן דלא חיישינן למיעוטא, ונראה לפענ"ד לתרץ דבריו ועיין בתוספת יבמות ד"ה אוכלין וכו' וקצת תימא דהא מסתמא מעשה ידיהם עד שיולד הוא לעובר ולא לבני המשפחה עכ"ל, ונראה לדעתי הקלושה דשמואל דס"ל דאוכלין בשביל כל המשפח' לרבנן הוא משום או דס"ל דקנין הפירות כקנין הגוף דמי כאשר נבאר או מפני דרבנן דר' יוסי הוא ר' מאיר דס"ל בב"ק דף פ"ט דקנין הפירות כקנין הגוף דמי וב"ב דף קל"ו לר"י דס"ל הכי אמרינן דאם מכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב דלא קנ' הלוקח הרי דס"ל דעיק' הקנין הוא קנין הפירו' **(כל הדברים בכאן אינם רק בדרך פלפול בענין המבואר לעיקר בסימן זה, היינו זכיות העובר בעבד לענין אכילת תרומה שהי' נוהג בארץ ישראל לפנים, אבל מה שנוגע לדיני ממונות בזמן הזה, הכל הולך ע"פ חוקי המלכות ודינא דמלכותא דינא)** ואפילו הכ' כל כמה שעודנו הדבר בספק והדבר עודנו תלוי ועומד דאולי יסתעף הדבר ויבוא גם קנין הפירות לידו, אזי חל קנינו גם על קנין הגוף לחוד ולא הוי כדבר שלא בא לעולם או כדבר שאין בו ממש שכל כמה דאיכא למימר שגם קנין הפירות ימשמש ויבוא לידו אזי נמצא תחת ידו דבר שלם ובידו למכרם ולהעתיקם מרשותו כאלו כבר הי' קנין הפירות וקנין הגוף יחדיו אכן בהגיע הזמן שעזב קנין הפירות את מקורו ולא יבוא עוד לידו אזי נפסק מאז והלאה כחו של קנין הגוף לגמרי והי' מיום ההוא והלאה כאילו לא הי' מעולם ולכן כאשר מת הבן בחיי האב אזי לא קנה הלוקח כלל וגם קנין הגוף שהי' לו מקודם עזב את מקומו והלך לו וכאשר מתבונן המעיין בדברי רבותינו הראשונים בפרט ברמב"ן ב"ב שם וישקול הדבר הדק היטב יראה בזכות שכלו שכן הדברים בלי גמגום אולם עדיין יש לבעל דין לחלוק ולומר דמנא לן שנפסק קנין הגוף שהי' בידו עד כה מעת ההוא והלאה דילמא ניתק קנינו למפרע, אולם המעיין בצדק ישפוט דכל כמה שאין הענין מכריח לומר דניתק למפרע אזי לא עזבינן פשטא דמילתא והוא שמיום ההוא שנתגלה הדבר נפסק הענין ולא ליתלות הדבר בברירה למפרע דאית בי' כמה וכמה עקולי ופשורי, [אולי יתלה המעיין הדבר הזה בהאי דפליגי ר' יוחנן וריש לקיש בחליצת מעוברת ור"י לשיטתי' דס"ל דשמה חליצה דאמרינן תגלי מילתא למפרע ולהכי ס"ל הכא דלא קנה הלוקח שהרי נתברר הדבר למפרע שלא הי' לו רק מילתא דקלישתא בידו דהיינו קנין הגוף לחודא אבל שיפסוק הקנין מאליו מהיום והלאה בלתי אפשרי דזה אינו דהרי בקנין פירות איכא פלוגתא דתנאים גם כן בב"ק דף פ"ט וגבי מכר הבן לא פליג עלי' ר"ל אלא משום דס"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי והרי לטעמי' דס"ל גבי חליצת מעוברות דלא אמרינן תגלי [מלתא למפרע ודפסקינן כוותי' גם בזה הוה לי' לחרוץ דבריו אליבא דכ"ע דקנה הלוקח מפני שאי אפשר לבטל קנינו למפרע ולא לתלות דבריו בפלוגתא דתנאי אלא ודאי דגם לר' יוחנן לא נתבטל קנינו רק מעת ההוא והלאה] ולהשקיט דעת המעיין בזה אביא כדמות ראי' לזה מדברי ר"ן בפ"ק דע"ג דף ט"ו גבי נסיוני דנקט בש"ס משום מחמר, והיקשו הראשונים דלמה לא נקיט משום שביתות בהמתו יוע"ש, ותמצא דכל כמה שאין הענין מכריח בעצמו לומר שנתבטל הענין למפרע אזי פסקינן להדי' שלא נתבטל אלא מהיום ההוא ואילך:
ב וממוצא הדברים נוכל לתור ולמצוא דרך סלולה להאי דאוכלין בשביל כל המשפחה הגם אמנם כשנולד העובר צריכין להחזיר לו אף הפירות שהי' עד כה מפני דכיון שאין לעובר זכי' בירושתו והדבר מיתלי תלוי וקאי דאולי תפיל שהרי כולהו תנאי דבריית' ס"ל דחיישינן למיעוטא לזאת כל כמה שלא נולד נמצאו הנכסים ברשות המשפחה דהיינו קנין הגוף לחודא וקנין הפירות עודנו לית להו שהרי אם יולד יצטרכו להחזירם לידו) אבל קנין הגוף יש להם כל כמה שהדבר בספק דאולי יגיע לידם וישיגו גם קנין הפירות אח"כ אם תפילו אמו, אבל כשנתברר הדבר אח"כ שיצא לאויר העולם ותו לא יבוא קנין הפירות לידם אזי נפסק מן העת ההוא והלאה ונתבטל ממילא להבא גם קנין הגוף שהי' בידם עד כה כמו במכר הבן בחיי האב ומת הבן דנפסק ממילא קנין הגוף שהי' לו מעיקרא מעת שנתברר שלא יבוא עוד קנין הפירות לידו כנ"ל ועי' בתוס' ריש פרק האלמנה ד"ה האלמנה לכה"ג דגבי תרומה אזלינן בתר קנין הגוף לחודא אפי' למאן דס"ל קנין הפירות כקה"ג דמי ולהכי אוכלין בשביל כל המשפחה אף דצריכין להחזיר הפירות ליד העובר כשיולד מ"מ אכלו כדין עד השתא מפני קנין הגוף שהיה להם עד השתא רק אח"כ כשנתברר שלא ישיגו עוד את קנין הפירות אזי עזב מעתה גם קנין הגוף את מקומו והלך לו ממילא דדמי תו לדבר שאין בו ממש כלל ומעתה ממילא מובן דמאן דס"ל דאוכלין בשביל כל המשפחה הוא מפני דס"ל קנין הפירות כקה"ג דמי, ועי' ביצה ל"ז דשמואל סבר אין ברירה אפילו בדרבנן גבי חביות ובסוף פרק השולח משמע להדיא דקסבר קנין הפירות כקה"ג דמי דאם לא כן לא משכחת לה דמייתי בכורים עיי"ש אבל למאן דס"ל דקנין הפירות לאו כקה"ג דמי כאשר פסקינן להלכה כר"ל בזה תו אי אפשר לומר כלל דאכלו בשביל המשפחה שהרי א"א לומר שהיה להם קנין הגוף עד שיתברר הדבר דא"כ מדוע יפסקו ויעזבו עוד את קנינם שהיה להם שהרי לדידן קנין הגוף לחודא הוא עיקר הקנין ומפני קנין הפירות לא יעזוב מקום קנינו דקה"ג שהיה להם וכיון דחזינן כשנולד העובר דצריכין להחזיר לו הגוף והפירות בע"כ צ"ל שגם טרם שנוצר ויצא מבטן אמו אף שהוא לא קנה מ"מ אין לאחד מבני המשפחה שום קנין בנכסים שיפלו לו. [ונוראות נפלאתי בזה על הלח"מ בפ"ב מה' זכי' ה' י"ז י"ח דמסיק התם דמאן דס"ל דעובר לכשתלד לא קנה בזיכה לו ע"י אחר אזי גם בירושה דממילא לא קנה אח"כ כשנולד שהרי מקרא מלא דיבר הכתוב ובין אין לו עיין עליו]:
ג ועודנו הדבר חובה לברר וללבן אם קו' תוס' יבמות הנ"ל בהאי דאוכלין בשביל כל המשפחה אזלא ג"כ היכא דיש לו בנים שהרי גם המה צריכין להחזיר לו כשיולד את הפירות דמעיקרא עד שנולד ומעתה גם לדברינו שבארנו למצוא מקור ויסוד מפני קנין הגוף שהיה להם מעיקרא ונמצא לדידן דפסקינן דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי תו לא מצינן למימר שיאכלו בשביל כל המשפחה ומעתה אם נוסיף ונאמר עוד דגם גבי בנים צריכין ג"כ ליסוד זה והרי לדידן ג"כ צ"ל דלא יאכלו ג"כ בשביל הבנים לדעת הרי"ף ורמב"ם לדעת ב"י דס"ל שגם בירושה דממילא לא זכה העובר, ולקושטא דמילתא מבואר הדבר בדבריהם דאוכלין בשביל הבנים עי' רמב"ם בפ"ח מה' תרומות וכן רבינו האלפסי שמביא אוקימתא דר"ש דאוכלין בשביל הבנים כסתם מתניתין דנדה מ"ד, אמנם לאחר עיון הדק תבין ותמצא על נכון דדוקא לגבי אחי המת או בנות ושאר בני המשפחה דאי אפשר ליתן ולכנות להם שום שם דבר קנין שהרי כשיולד העובר יופסק הקנין ואי דמר לאו דמר וקנין הגוף לזמן לא משכחת לן כמבואר בר"ן נדרים ד' ך"ט לא אתינן עלי' אלא למ"ד קנין הפירות כקה"ג דמי דמעתה יש להם קנין הגוף לעולם רק דאח"כ יתבטל ממילא מפני שנפסק ספיקו דקנין פירות כנ"ל ולהכי לדידן דפסקינן קה"פ לאו כקה"ג דמי לא מהני לן אבל ביש לו בנים לא עדיף העובר מאלו כבר נולד דיש לכל אחד ואחד קנין הגוף וקנין פירות בשעתו לדידן דפסקינן כראב"י בפרק השותפין ועי' ר"ן שם ובמ"מ בשם הרשב"א גבי אתרוג דמיקרי לכם גבי אתרוג השותפין דבכגון זה יש ברירה גם לדידן שהרי עיקר הדבר נתברר מעיקרא ובפלגא שלו שמשמש בו כל אחד מהם הוא שלו לגמרי ולפ"ז נכון הדבר היטב בהלכות שמביא תירוצו של רב ששת בנדה הגם דס"ל דלא זכה בירושה הבא מאיליה ולא קשה קושית התוס' דדוקא ביש לו בנים איכא מקום לפנינו לדון ולתור אם פוסל העובר אם לא מפני שהרי יש להם קנין הגוף גם בחלקו של עובר ושגם אח"כ כשיולד לא יסור ולא יופסק קנין הגוף שלהם שהרי גם אח"כ כשמשמשים עמם יש להם ג"כ קה"ג וקנין הפירו' אבל באין לו בנים שוב ליכא שום שמץ פסול ולחקור עוד אם פוסל או אינו פוסל שגם בלעדו אין אוכלין בשביל שאר קרובין ועי' היטב:
סימן ב
א עיין רמב"ם פ"ח מהלכות תרומות ה"ד וז"ל בת ישראל שנישאת לכהן ומת והניחה מעוברת לא יאכלו עבדי בתרומה בשביל העובר שהילוד הוא שמאכיל שאינו ילוד אינו מאכיל לפיכך אם היה העובר חלל אינו פוסל העבדים אלא אוכלין בגלל אחיו הכשירים עד שיולד זה החלל ויאסרו העבדים מלאכול עכ"ל, ודבריו קשים להולמם חדא דמאי לפיכך שהרי גם שאינו מאכיל אפ"ה נוכל לומר דפוסל כמו דס"ל לר' יוסי באמת ועיין בהשגות ועי' בכ"מ שהיקשה שהוא נגד מסקנת הש"ס דטעמי' משום עובר במעי זרה זר הוא ומה שרצה לתרץ דזהו לר"י אבל רבנן קסברי מפני דילוד מאכיל דא"כ קשיא לרמב"ם כעין הקושי' שהקשו רבנן לר"י דא"כ אפי' בת כהן לכהן נמי ועי' בתוס' יו"ט שמתחילת דברי רמב"ם נראה דס"ל כר' יוסי דעובר אית לי' זכי' בירושה ממילא ומסוף דבריו נראה דפוסק כרבנן כאשר כבר עמד עליו בכ"מ וגם יש לדקדק דמתחילה לא יאכלו עבדי בתרומה ולבסוף שבק לישנא דעבדי ונקט עבדים סתמא הלא דבר הוא וע"פ דברינו הנ"ל ועוד נשיחה בזה כמעט ונדעה שדבריו נכונים ושפיר קדייק בלשונו הצח והטהור והוא שכבר בארנו דלדידן לא מצינן למימר דאכלו עבדים הן עבד צ"ב והן עבדים דידי' בשביל המשפחה או בשביל הבנות שהניח רק היכא שהניח אשתו אחת מעוברת ואפילו לרבנן דלית להו זכי' לעובר אפי' בירושה ממילא מ"מ היכא שהניחה מעובר' אזי אי אי אפשר שיאכלו העבדים בשביל הבנות או בשביל המשפחה דאם תלד זכר אזי יהי' כל הנכסים בחזקתו של הולד ובהניח בנות והניחה מעוברת ג"כ אין אוכלין לדעת הריף ורמב"ם [כאשר הסכים בב"י סי' שלא] דחוששין למיעוטא ובאם יולד זכר אזי איגלאי מילתא למפרע שלא הי' לבנות שום זכי' בנכסים של המת **(כל הנזכר בזה הדף ובדפים הבאים הוא רק לענין תרומה בזמן הבית שאז היו נוהגין דיני ירושה ע"פ דין התורה, אבל בזמן הזה כל עצמיות דיני ירושה כמו שאר דיני ממונות גם כן נוהגין ע"פ דינא דמלכותא)** דבאיזהו מידה וגבול יתאר זכי' שלהם עד שתלד כיון שלבסוף יופסק מכל וכל ובזכי' לזמן אי אפשר להאכיל בתרומה דתלוי בקנין הגוף בפרט שגם זכי' לזמן אין להם כיון שצריכים להחזיר לידו אף הפירות של שעת עיבור עד כה כקו' התוס' הנ"ל רק בהניח בנים יאכלו בגלל אחיו הכשירי' דכיון שנוכל לתת מידה וקצב לקנינים בחלק העובר כאשר בארנו לעיל באות [ב' ג'] כיון שקנין הגוף שלהם לא יופסק אף כשיולד] וכשתדייק היטב בדברי רי"ף ורמב"ם תמצא דלא ס"ל שיאכלו בשביל המשפחה לדידן ומה שרצה בעל פני משה בירושלמי לדייק כן מדברי רי"ף דז"ל שם ולפיכך פוסל בעבדי מלאכול בתרומה בשביל היורשים מפני חלקו שהוא זר וכו' ועלה על דעתו מדנקט בשביל היורשים דאיירי בשאר יורשים ולא נראה כן מדסיים מפני חלקו ש"מ דבבנים איירי] וגם זאת תדע אף אמנם היכא שהניח בנים והניחה מעוברת דאזי אוכלין העבדים בשביל הבנים כאוקימתא דר"ש במס' נידה הנ"ל זהו בעבדים שלו דווקא אבל בעבד צ"ב ויש לו בנים מאשה אחרת הרי זו לא יאכלו בשביל הבנים שגם דעובר לית לי' זכי' לרבנן מ"מ היא מעכבתן מלאכול שהרי אם תאמר כלי אני נוטל אזי העבדים קנוים בידה למפרע כיון שאינם יכולים לסלקה בדמים ואינם יכולים למוכרם כאשר כבר הארכנו בזה במקום אחד וכן הוא להדי' שיטות ר"ש בר"ח ביבמות ס"ו ע"ב בתו' ד"ה עבדי דלאחר מיתות הבעל יוצאין העבדים בשן ועין לאשה לרב יהודא דפסקינן כוותי' יוע"ש, ועוד יסוד מוסד מדברי תוס' ס"ז ד"ה למאי נ"מ ע"פ הכרח מסוגיא זו שהרי גבי פלוגתא דר"י ורבנן מסקינן דטעמי' דעובר פוסל מפני דעובר במעי זרה זר הוא ולקמן אמרינן להדי' דטעמי' דבת ישראל שנשאת לכהן לא תאכלו משום דילוד מאכיל וכו' ותירצו דמיעוטא דילוד כתיבא רק היכא שמאכיל מחמת ולד אבל מהיכא דמאכיל בעבור קנין כספו ולגבי קנין כספו לא כתיב קרא דדווקא ילוד מאכיל דילוד כתיבא גבי ילידי ביתו המה יאכלו בלחמו וקרינן יאכילו והם שני ענינים לגמרי שהרי היכא שמאכיל מחמת ולד אזי גם זר מאכיל אם הוא מזרעו של כהן אפילו מאמו והיכא שמאכיל ע"י קנין כספו אזי דווקא היכא שהוא עצמו כהן או מקנינו של כהן:
ב ועל פי הקדמות האלו יתבארו דברי רמב"ם עד תומם הדק היטב והוא דמתחילה יצא לדון על נכסי צאן ברזל וכשלא הניח בנים נמצא אף דעובר אין לו זכי' אין להם מקור ומבוא לאכול בתרומה ע"י המשפחה כיון כשיולד צריכים להחזיר לידו גם הפירות כקו' התוס' הנ"ל רק שיבאו בשביל העובר שמאכילים לאחר שנחלטו להם ונתרצית בסילוק דמיהם וזהו שדייק לא יאכלו עבדים בתרומה בשביל העובר שהילוד מאכיל כוונתו בזה דדין זה פסוק בכל אנפין לא מיבעי' קודם שנחלטו להם אזי אין להם שום מקור ומבוא שיאכלו בתרומה יהי' באיזהו אופן שיהי' אם עודנו לא נגמר הדבר ביניהם אזי אינם אוכלין בתרומה משום לתא דידה שהרי יכולה לומר כלי אני נוטל ומה"ט גם כשכבר נחלטו בידה פשיטא דאינם אוכלין דאי משום לתא דעובר הלא כבר הביא שם בפ' הלז ה"ב דעובר פוסל ואינו מאכיל ולא עדיפי עבדים מהיא גופה שאין העובר מאכיל אותה ועיקר הדבר שחידש' הרמב"ם בהלכה זו דמשום טעמא דשאינו ילוד אינו מאכיל הוא דאתי לאשמעינן דאפילו כשכבר נחלטו ביד היורשים דהיינו שנתרצית כבר בסילוק דמים ונשארו העבדים ממילא בחזקת יורשים דאפילו הכי אינם אוכלין ולא מיבעי' בשביל שאר משפחה כשלא הניח בנים אלא בנות דאינם אוכלין לדידן דפסקינן קנין הפירות לאו כקנין הגוף דמי כאשר כתבנו לעיל א"ב אלא דקא ס"ד דיאכלו משום עובר מטעם ולד דתו לא איכפת לן במאי דעובר במעי זרה זר הוא שהרי זר לגמרי מאכיל את אם אמו אע"פ שאין לולד זו שום זכות בה אפילו הכי מאכיל את אם אמו כל זמן שלא נישאת לאחר מעתה קס"ד שיאכל את העבדים שנחלטו ליורשי בעל והעובר בעצמו הוא המעותד לזכות בהם כשיולד ואלימי כחו דעובר להאכיל את העבדים שעתיד הוא עצמו לזכות בהם וקמ"ל דגם בזה אינו מאכיל דכל זמן שלא נולד ויצא לאויר העולם לאו ילידי דכהן מיקרי [והוא כוונת הרשב"ם קמ"א ע"ב ד"ה ר"י היא דאמר וכו' דתנן וכו' מפני חלקו דעובר במ"ז זר הוא ולא קרינן בי' וילידי ביתו הם יאכלו בלחמו דאינו ילידי של כהן וכו' עכ"ל דהרכיב שני טעמים יחד משום דטעמא דעובר ב"ז אינו מספיק רק לגבי קנין כספו לר' יוסי דיש לו זכי' בי"מ רק עודנו יאכיל את העבדים מטעם ולד מש"ה הוצרך לומר דכ"ז שלא יצא לאויר העולם לאו ילידו של כהן הוא ומש"כ לקרות כהן לאו אולד קאי שהרי הולד גם כשהוא זר מצד אביו אפילו הכי מאכיל אלא אילידיו קאי דעודנו לא ילידי של כהן] ומעתה מדיהבינן טעמא משום דאינו ילוד אינו מאכיל נשמע מכללו דעובר אין לו זכי' גם בי"מ דהכא דמאכיל משום קנין כספו לא איכפת לן ול"מ בטעמא דאינו ילוד אינו מאכיל כאשר בארנו לעיל ולכוונה זו סובב והולך וסיים בלשונו הצח לפיכך אם היה העובר חלל אינו פוסל העבדים, דהיינו עבדים דבעל עצמו [כאשר נבאר] אלא אוכלין בגלל אחיו הכשירים כלומר כשיש לו בנים הוא דאוכלין אבל בשביל המשפחה או בשביל בנות לא שגם דעובר אין לו זכי' בי"מ אפילו הכי אינם אוכלין כקושית תוס' הנ"ל, שהרי כשיולד צריכין להתיר לו הגוף והפירות משעת מיתת אביו והלאה אמנם כן בעבדים דבעל הוא שאוכלין כשהניח בנים מאשה אחרת אבל בעבדים דצאן ברזל לאו מילתא דפסיקא היא שכ"ז שלא נחלטו לצמיתות ביד היורשין היא מעכבתן משום ידה דידה שהרי יכולה לומר כלי א"נ ומשום דמילתא דפסיקא בכל אנפין קא פסיק ותני מש"ה קא שביק ואזיל בסיפא לשון עבדי' ונקט עבדים סתם דהיינו עבדים דידי' או שכבר נחלטו ביד היורשים אזי אוכלין בשביל בנים אחרים אע"פ שהיא חללה וגם ברישא דמילתא משום דאיירי בכל גוונא מש"ה נקט בבת ישראל שנישאת לכהן דאילו בבת כהן לכהן אוכלין מיהת היכא שכבר נחלטו בידה או שגילתה דעתה ויודע' בעצמה שלא תרצה בסילוק דמים וגם שאינם שלום עתה ביותר ממה שהכניסם דאז לגבי היתרון אף שהיא נוטלתן ומסלקן בדמים מ"מ ל"ש ביה דין דלמפרע כאשר בארנו לעיל בדיני אפותיקי אות א' ואל תבהל לומר דבר זה זר הוא מעיקרא ול"מ כן ממשמעות הפוסקים שעבדי צ"ב לא יאכלו אפי' כשיש לו בנים מאשה אחרת:
אמנם כאשר נביטה היטב בבבי דברייתא שם ס"ו נראה להדיא שנכון הדבר לדינא דקתני התם הניח בנים אילו ואילו אוכלין הניחה מעוברת אילו ואילו אין אוכלין הניח בנים והניחה מעוברת עבדי מלוג אוכלין כדרך שהיא אוכלת עבדי צ"ב לא יאכלו מפני חלקו של עובר וכו' הרי מדנקט גבי הניח בנים דאילו ואילו אוכלין והא דעבדי מלוג אוכלין בע"כ צ"ל שהבנים ממנה ולא מאשה אחרת ובזה אוכלין גם עבדי צ"ב אבל ביש לו בנים מאשה אחרת כשם שעבדי מלוג אינם אוכלים גם עבדי צ"ב לא יאכלו ותדע דאל"כ הוי ליה למינקט רבותא גם להיפך דעבדי צ"ב אוכלין ועבדי מלוג אינם אוכלין כמו דנקט התנא במתניתין דנדה לאוקמת' דרב ששת התם אלא ש"מ שגם עבדי צ"ב אינם אוכלין רק כשיש לו בנים ממנה מפני שהיא מעכבתן דיכולה לומר כלי אני נוטל וגם באוקימתא דר"ש דמוקי לי' בכהן שיש לו שתי נשים איירי ג"כ בעבדים דידי' ולא בצאן ברזל שהרי לא הוזכר שם צ"ב כלל:
ג וכשתשקול הדברים האלו היטב נראה בעליל דלדינא ליכא פלוגתא בין הפוסקים ראשונים ה"ה הרי"ף והרמב"ם וראב"ד ואשר"י רק בפי' הסוגי' ובטעמא דמילתא רק בדרך רחוקה איכא איזה נפקותא לדינא דהנה בהניח בנים והניחה מעוברת אזי לרי"ף ולרמב"ם אוכלין מפני שאין זכי' לעובר ולדעת רא"ש וראב"ד אוכלין משום דלא חיישינן למיעוטא ובכולהון נקיבות והניחה מעובר' אזי גם לדעת רי"ף ורמב"ם אין אוכלין משום דכשיולד יצטרכו להחזיר לידו אף הפירות משעה שמת אביהם וכן משמע להדיא מלשון הרמב"ם ורי"ף דדייקו וכתבו אלא אוכלין בגלל אחיו הכשירים, ולדעת האשר"י אינם אוכלין מפני זכיות העובר, אמנם כן בעבדים שלו אבל בעבדי צ"ב אזי לכ"ע אינם אוכלים בתרומה רק כשיש לו בנים הימנה אבל מאשה אחרת אזי לכ"ע אינם אוכלין טרם שנחלטו בידם שהיא מעכבתן מפני שיכולה לומר עבדי אני נוטל, אמנם כל זה בבת ישראל שנישאת לכהן אבל בת כהן שנשאת לכהן והניחה מעוברת ולא הניח בנים דכיון שמעוברת מכהן קרינן בה ושבה אל בית אביה כמבואר בב"י סי' של"א ואוכלת בתרומה, אזי לדעת האשר"י וראב"ד אוכלין גם העבדים הן עבדים דידיה והן של צ"ב דממ"נ אם תאמר עבדי אני נוטל אזי אוכלין בשבילה וגם אם תסולק בדמים אזי אוכלין בשביל העובר ובקנין כספו לא אמרינן ילוד מאכיל וכו' אמנם לדעת הרי"ף ורמב"ם אינם אוכלין משום דעובר לית ליה זכי' ובשביל המשפחה ג"כ אינם אוכלין לדידן דפסקינן קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, עוד יש איזה נפקותא לפענ"ד בהניח בנים והניחה מעוברת אז לדעת הרא"ש וראב"ד דאוכלין בשבילה דלא חיישינן למיעוטא אזי כשנולד והוא זכר צריכין לשלם קרן וחומש לכפרה שהרי איגלאי מילתא למפרע שאינו מן הרוב ואין זה כאונס גמור דלא עדיף מאלו באו שני עדים לפנינו ואומרים מת בעלה ונשאת ואח"כ בא בעלה דמחויבים בקרבן אף שנישאת עפ"י ב"ד דאין זה הוראה אלא טעות עי' ריש האשה רבה אבל לדעת הרי"ף ורמב"ם כיון דעובר אין לו זכי' הרי כדין אכלו ועי' בפ"ז דתרומות משנה ג' בתוי"ט בשם הירושלמי דעבדים צריכין לשלם קרן וחומש כשיהיה להם אם האכילם בעה"ב תרומה בשגגה:
סימן ג
א עיין ר"ן פ' האומר דף ס"ב במה שהאריך שם על דברי רמב"ם באומר אם תלד בתך נקבה מקודשת לי והוכר עוברה הרי זו מקודשת והאריך בזה שם שיסודו מדברי ראב"י דכשחת דבי כבשי דמי ואנן פסקינן כראב"י והקשה שם מסוגיא דב"ב דמקשה הש"ס מתינוק בן יום אחד נוחל ומנחיל אבל עובר לא ומקשה שם לר"ש דעובר יש זכי' ומוקי לי' שם באוקימת', אכן לדעת הרי"ף והרמב"ם דס"ל דעובר אין לו זכי' אפי' בירושה ממילא תו לא מצריכינן לאקומתא דמוקמינן ליה ומשמע אפילו ביושבת על המשבר או בנהרגה בידי אדם וידעינן שהיא מתה ראשונה אפ"ה אינו נוחל ומנחיל ואפילו בהוכר עוברה משמע ולדעת רמב"ם קשה יעו"ש וכל הרואה ישתומם על קושית הר"ן שהרי קודם לזה החליט בבירור דדוקא כשאומר בפירוש לכשתלד או אם תלד דמשמע ג"כ כאומר בפירוש לכשתלד וא"כ כשמת העובר ולא נולד גם הרמב"ם מודה ותו לק"מ מהאי דעובר לא, ונפלאתי עד מאוד עלי שנסתם מנגדי עומק כוונתו בזה אח"ז חפשו כבוד בני בספרי האחרונים ומצאו שכבר עמד בזה בעל המחבר פ"ה ונלפענ"ד בכוונת דברי קדשו דלכאורה קשה לדעת הר"ן שפירש בכוונת דברי הרמב"ם דס"ל דפסקינן כראב"י בשחת דבי כבשי דלא הוי כדבר שלא בא לעולם מהא דאיתא ב"ב דף קכ"ד לגבי שבחא דממילא דאין הבכור נוטל פי שנים דמתנה קרי' רחמנא ובחפירה והוי שובלי שלפופי והוי תמרי יעו"ש בפירוש רשב"ם דשלפופי הוא יותר משחת שכבר נעשה פרחים ואפ"ה הוי כדבר שלא בא לעולם אמנם לדעת ר"ן הנ"ל דס"ל דדוקא כשאומר לכשיתלשו כמשמעו מפשטא דראב"י ולהכי גבי בכור אינו ראוי לתת כיון שמת מקודם שנגמרו וכבר נפלו הנכסים קמי יתמי וכמו שיכול לחזור קודם שבא לעולם וכשמת הוי כחזרה כמבואר במרדכי אמנם כן לדעת ר"ן דס"ל שלא חל כלל עד שתלד אבל לדעת נימוקי יוסף ריש יבמות ולדעת המ"מ דס"ל בכוונת דברי רמב"ם דקדושין חלין מעכשיו וא"כ גם בשחת דבי כבשי יחול מעכשיו ולכשיתלשו קשי' מבכור דהוי ראוי אף כשנעשה פרחים ומכש"כ בשחת דב"כ אמנם נראה דלדידהו לא נסתעף כלל מקור הדין דגבי קידושין דמקודשת משחת דב"כ דלקושטא לדידן פסקינן דלא כראב"י כמבואר ברמב"ם פ"ה מה' תרומות דפוסק להדיא דלא מהני עד שיביאו שליש, ואפילו הכי בעובר מקודשת אפי' לרבנן דמפרשו ליה להא דאמרינן בהוכר עוברה וילדה היינו אפי' לרבנן דראב"י כמבואר בלח"מ שם ובמהרי"ט בקדושין, [אפשר דלדעתם זהו טעמו של הרמב"ם בפ"ג מהלכות נחלות דרועה באפר וילדה נוטל הבכור פי שנים דהיינו בהוכר העובר או אפשר אפי' בלא הוכר העובר נוטל פי שנים ודוקא בקידושין בעינן הוכר משום דקודם לזה לא סמכא דעתי' כלל ודומה לאסמכתא בעלמא] אבל מהא דפסקינן בסי' ר"ט בהגהה דפירות שחנטו מיקרי בא לעולם וגבי בכור אפי' בכפניות ונעשו תמרים מיקרי ראוי וצ"ל דאף לדעת נ"י ומ"מ דגבי עובר קונה ומקודשת מעכשיו ולכשתלד אבל לאחר שחנטו אם מקנה לו הפירות מעכשיו ולכשיגמרו דלא קנה מעכשיו רק אם מקנה לו לאחר שיגמרו הפירות אזי קונה לכשיגמרו ולכן גבי בכור כיון דאינו ראוי לתת כיון שמת קודם ונפלו הנכסים קמי יתמי דנין אותו כאלו חזר בו כנ"ל, ואין לומר הכי יעלה על דעת שאם מקנה לו הפירות כשכבר חנטו כמו שהם דלא קנה, וא"כ גבי בכור אמאי מיקרי ראוי הרי ראוים הם לתת דז"א דבזה האופן אף קודם שחנטו וכשהיא שחת ג"כ קנה רק באם מוכר לו עתה הפירות לכשיגמרו אז איכא לאפלוגי בין קודם שחנטו ובין לאחר שחנטו ולגבי בכור בעינן שיהי' ראוי לתת כאשר יהי' בשעת חלוקה ומהאי טעמא נראה בזה שכבר עמד בעל פ"י לדעת רוב הפוסקים דעובר הוי כדבר שלא בא לעולם והרי מבואר בתמורה פ"ד דהקדש חל על העוברין דדווקא כשאומר מה שתוציא פרה זו מכור לך אזי הוי כדבר שלא בא לעולם אבל אם מקנה לו כמו שהוא באמת קונה גם בחולין לכן בהקדש חל כמו שהוא וממילא נפשטה בכולה:
ב' אמנם קשי' לדעת הר"ן דס"ל דדעת רמב"ם דבהוכר עובר מקודשת לכשתלד ואמאי כיון דהלידה בקנין עצמו ומחוסר לידה לא גרע ממחוסר תלישה עיין שבת דף ק"ז בהושיט ידו למעי בהמה ודילדל עובר שבמעי' דחייב משום עוקר דבר מגדולו ועיין ע"ג דף ך"ו בתוד"ה סבר וכיון דגבי תלישה מפורש בש"ס דהוא משום שבידו דוקא לא הוי דבר שלא בא לעולם וגבי לידה שאינו בידו דאולי ימית על ידי זה והוי כדשלב"ל ונראה שר"ן הבין בדברי רמב"ם שיסודו בזה וכן בהאי דס"ל בפ"א מה' נחלות דנפל נוחל ומנחיל שהרעישו עליו כל נושאי כליו שיסודו ומקורו הם מדברי הר"י מיגאש כמו שנבאר ומקדם יועתק דברי הר"י מיגאש כמו שנבאר ומקדם יועתק דברי רבינו הר"י מיגאש ב"ב דף קמ"ב ד"ה אמר ר"י וכו' ובתוה"ד וז"ל ומר ברי' דרב יוסף דאוקמה לומר שממעט בחלק בכורה ודווקא בן יום אחד אבל עובר לא מאי טעמא וילדו לו בעינן אמאי איצטריך למימר טעמא מילדו דמשמע דבחלק בכורה דכתיב וילדו הוא דאינו ממעט הא מקנה בירושה קנה לשאר מילי והא אמרינן דעובר לא קנה כלל עד שיולד וא"ת דהא דר"ש ומר ברי' דר"י אליבא דר' יוסי הוא והכי קאמרי אפילו לר"י נמי דאמר עובר קנה מודה בהא ליכא למימר הכי דהא אמרינן והלכתא כי הני תלת לישני דמר ברי' דר"י אמאי איצטריך למיפסק הלכתא כוותי' בענין עובר דאינו ממעט בחלק בכורה ועוד דהא מתני' דקתני תינוק בן י"א נוחל ומנחיל בההיא נמי תנן פוסל בתרומה ונוחל ומנחיל וכיון דרישא דפוסל בתרומה אוקימנא דלא כר"י כדאמרינן ולאפוקי מדר"י דאמר עובר נמי פוסל היכא מינן סיפא דקתני נומ"נ לאוקמא כר"י דתהוי רישא רבנן וסיפא ר"י ואתחזי לן בפרוקי' דהאי קו' להאי דאמרי רבנן עובר ל"ק עד שיולד ה"מ בעובר חי דאתי לכלל לידה ודייקא נמי מדאמרינן עד שיולד דאלמא בעובר שהוא חי ועומד ללידה הוא דאמרינן ל"ק עד שיולד ויוצא לאויר העולם אבל לעולם עובר שמת במעי אמו מכיון דמית ונתברר שאינו עומד ליולד ולצאת לאויר עולם איגלאי מילתא למפרע דמשעה שנוצר ונכנסה בו נשמה נעשה אדם וקנה חלקו בירושה שהרי אינו עומד ללידה שיתלה הדבר עד שיולד כיון דבעובר שמת במעי אמו מודו רבנן דקני דהרי קא יהיב רב ששת טעמא משום דאיהו מיית ברישא הא אילו מתה היא ברישא קנה ומר ברי' דר"י נמי קא יהיב טעמא דכתיב וילדו לו הא לשאר מילי דלא כתיב בהו וילדו לו כיון דמת במעי אמו איגלאי מילתא למפרע דקנה ואפילו לרבנן הדין הוא פרוקא דאסתבר לן בהאי קו' ומסתבר דדייק עכ"ל הרי"מ ויש להבין דאכתי מנא לי' הא היכא דמת במעי אמו דקני בעלמא דילמא הא דאמרינן אבל עובר לא ואינו ממעט בחלק בכורה מיירי כשנולד אח"כ כפירושו דרשב"ם ואי משום דסתם הש"ס ונקט הילכתא כרבה ב"י בהני תלת דילמא בחדא מיירי כשלא נתעברה בחיי בעלה ומת הבעל בתוך מ' יום, וחדא אפילו כשנתעברה כבר בחיי הבעל ונולד אח"כ וצריך לומר דקשי' לי' לגירסתו קו' תוס' נידה דף מ"ד ע"ב ד"ה מ"ט וכו' וז"ל למ"ד המזכה לעובר ל"ק לא איצטריך למידרש מוילדו כדאמר בפ' מי שמת וכוונתם פשוטה דמשמע התם בש"ס שהם תרי מאמרים חדא בבן שנולד לאחר מיתת אביו וחדא בעובר דהא בבן שנולד נוכל לומר כשלא נתעברה עדיין בחיי אביו וכנ"ל והשני אפילו כשנתעברה בחייו והנה מעיקרא דקאי בתרוצו לתרץ למאן דאית לי' דיש לו זכי' ניחא דאשמעינן אף שיש לו זכי' בעלמא אפ"ה אינו ממעט וכן הוא בסד"ט דמפרש כן ועיי בפ"ה שמפרש בע"א והוא יותר מורווח והוא דמשמע מש"ס דמוילדו לו נשמע אפילו בעובר דאינו ממעט והא מן ולו לחוד נשמע דבן שנולד לאחר מתות אביו אינו ממעט א"ו דמן ולו לחוד הוי אמינא דעובר מיקרי ג"כ ולו בנים כיון דעובר יש לו זכי' יוע"ש אמנם כל זה ניחא לדעת תוס' דס"ל באמת להלכה העובר יש לו זכי' בירושה ממילא אפילו לרבנן דר"י רק דס"ל דלא חיישינן למיעוט אבל לדעת הר"י מיגאש דס"ל כשיטת הרי"ף דאפילו בירושה ממילא אין לו זכי' וגרס במסקנא דהילכתא כרבה ב"י בהני תלת הדרי קו' לדוכתי' שהרי גם כשנתעברה בחייו אין לו שום זכי' בעלמא א"כ תו לא צריך לומר בהני תלתא שהרי בתרי סגי חדא לבן שנולד לאחר מ"א וחדא בבכור שנולד לאחר מ"א א"ו היכא דמת כשהוא עובר במעי אמו יש לו זכי':
ג' גם צריך להבין לדעת הר"י מיגאש מהאי דשמע שהפילה דמביא רב ששת ראי' לדבריו דעובר יש לו זכי' והא כשמת העובר במעי אמו לכ"ע קני וגם מהאי דתינוק בן יום אחד דמקשה לר"ש דמשמע דלמ"ד דלית לי' זכי' ניחא והא בכה"ג לכ"ע קני ובשלמא בהאי יש לדחות דרב ששת לשיטתו דס"ל דעובר יש לו זכי' בירושה דממילא לית לי' לאפלוגי כלל בזה בין מת כשהוא עובר או כשנולד דגם הר"י מיגאש לא חידש מסברא דנפשי' כזאת רק על פי הכרח והוא למאן דלית לי' זכי' אפי' בירושה ממילא אבל מקו' הש"ס בתינוק בן יום אחד קשי' וצ"ל דמעיקרא לא נודע כלל לחלק בזה רק אח"כ מסתימות לשון הש"ס דפסק כרבה ב"י בהני תלת וקשי' לי' קו' תוס' הנ"ל מזה נסתעף דינו לפום גירסתו דכשמת במעי אמו אזי לכ"ע קני:
**(כל הפלפול הזה הוא לענין המסתעף היינו לענין אכילת תרומה בזמן הבית אבל בגוף דיני קני' וזכי' וירושה הכל נוהג בזמן הזה ע"פ דינא דמלכותא)**
ד נמצא לפי זה נראה בעליל דדינו של הרמב"ם בסוף פ"א מה' נחלות דנפל כשנולד נוחל ומנחיל לאחיו מן האב דכשיטות רבו ס"ל והוא אף דבבן ח' הוא כמחתך בשר בעלמא מ"מ נראה דאמו מתה ראשונה כמבואר במ"מ פ"א מה"נ ואף דהוא כמת הרי לא גרע מאילו מת במעי אמו ונודע בבירור דאמו מתה ראשונה דנוחל ומנחיל לדעת הר"י מיגאש הנ"ל אכן נראה דאף לדעתו הוא כשהוכר עוברה דווקא ונמצא תבנה לדינא של הרמב"ם דבהוכר עוברה מקודשת לכשתלד דווקא ולא במעכשיו כאשר הוכיח הר"ן לפנינו מפשטא דסוגיא בקדושין נכון ג"כ על פי סברות הר"י מיגאש דאל"כ עדיין יקשה כיון דלידה אינו בידו ולא גרע ממחוסר תלישה דלולא מפני שבידו לתלשו הוי דבר שלב"ל ואין לומר כיון דאתי ממילא הוי רק כמחוסר זמן דז"א שהרי רש"י הוא ראש המדברים בזה ואפ"ה ס"ל דכשלא הביאו ב' שערות בסוף י"ב אינה מקודשת [עיין במשנה למלך פ"ד מה' אישות] ודוחק לומר שגם בזה ס"ל דלא הוי דבר שלא בא לעולם ופליג גם בסברא זו על רש"י, או בע"כ צ"ל דס"ל כדעת הר"י מיגאש וכיון שגם בירושה ממילא צריכה זכיה גמורה לשיטתם ואפ"ה כשמת במעי אמו יש לו זכיה נמצא דאף כשהוא במעי אמו הרי הוא כאלו בא לעולם רק היכא שהוא עומד ללידה הוא דלא קנה מפני שיבוא לכלל זכיה יתירה כשיולד ויהיה לו זכיה גלויה לכן נוטל ממנו הזכיה סתומה ועלומה, ומזה מובן ממילא שהלידה איננו מחוסר בעצם קנינו שהרי גם כשלא נולד כלל יש לו זכיה והרי הוא כבא לעולם ממש מעת שהוכר עוברה רק מפני שתבוא לידי זכיה וקדושין גמורים לכן צריך להיות דאמר לכשתלד דוקא אבל בב' שערות שמחוסר עדיין לגדלות אף שהוא מילתא דממילא וחזקה דרבא כיון שהגיע לכלל שנים חזקה שהביא שערות כיון שמחוסר מעשה בעצמות זכייתו הוי כדבר שלא בא לעולם ממש:
ה ועתה נביטה נא ונראה נפקותא רבה בפירושא דמילתא בין דעת ר"ן בכוונת דברי רמב"ם לבין דעות הנ"י והמ"מ דלר"ן דהא דהוכר עוברה מקודשת יסודו מדברי ר' חנינא אליבא דראב"י ורמב"ם פוסק בזה כר' אליעזר בן יעקב נמצא דמקור דינא דהר"י מיגאש כבר הוא יסוד מוסד ומוכח מדברי ר"ח ואליבא דראב"י ואליבא דהלכתא דאל"כ יקשה שהרי מחוסר בעצמות הקידושין כיון דאינה מקודשת אלא לכשתלד כמו בתרומה גופיה אליבא דראב"י דצ"ל כשיתלשו דוקא כמובא בר"ן ולא עדיף משופעת מתוך י"ב לאחר י"ב דצ"ל שהביאו שערות בסוף י"ב אלא ודאי כסברת הר"י מג"ש וכנ"ל, אמנם לדעת המגיד משנה ונימוקי יוסף דלא פסקינן כראב"י בזה אף בשחת דבי כבשי נמצא נוכל לומר דדברי ר' חנינא הם אליבא דראב"י אבל לרבנן לא מהני לכשתלד לפי שמחוסר מעשה וכסברת רש"י גבי שופעת רק מסתימות הש"ס דמוקי להא דר"ח ככ"ע ואפי' לרבנן כמבואר במהרי"ט ולח"מ שפיר נוכל לומר דזהו כמסקנות הש"ס ב"ב דאמרינן הילכתא כרבה ב"י בהני תלת עי' לעיל אות [חית] וע"פ הוצעות הדברים האלו הרי קו' הר"ן לשיטתו ולפירושו ברור מללו בקו' על הרמב"ם מהאי דתינוק בן י"א כו' אבל עובר לא, דמשמע להדיא דלדידן דלית לי' זכיה אפילו בירושה דממילא לענין תרומה אתי מתני' כפשטא ולא צריכין להני אוקימתא אפי' היכא דידעינן בבירור שהיא מתה ראשונה כגון בידי אדם אפ"ה אינו נוחל ומנחיל ובזה קשי' לי' כיון דבע"כ צ"ל דדינו של הרמב"ם נובע מדברי הר"י מיגאש כנ"ל דאל"כ קשיא כצ"ל וכיון שכן הרי עובר זה שמת במעי אמו שלא יבוא לכלל זכיה לעולם אמאי אינו נוחל ומנחיל דבשלמא לדעת הר"י מיגאש עצמו לק"מ דאיכא למימר כאשר כתבנו באות [חית] דסברא זו נשמע רק ממסקנות ומסתימות הש"ס אבל לדעת רמב"ם כבר נשמע סבר' זו מר' חנינא עצמו דבע"כ אליבא דראב"י קאי דאין לומר דאליבא דר' מאיר קאי דס"ל אדם מקנה דשלב"ל דא"כ אפי' לא נתעברה נמי וכיון שכן כבר הוא יסוד מוסד מר' חנינא דהיכא שלא יבוא לכלל זכיה יתירה יש לו זכי' והרי הוא כאילו בא לעולם והדרא קושיא לדוכתי' דמפני מה עובר לא:
ו ועתה דעת לנבון נקל דקו' זו היא רק לפירושו של הר"ן בכוונת הרמב"ם בהלכה זו אבל לדעת נ"י ומ"מ לק"מ שהרי הרמב"ם בפ"ה מה' תרומות פוסק דלא כראב"י רק בהוכר עוברה מקודשת ממה דמוקי לה בש"ס אליבא דכ"ע דזהו לבתר מסקנות הש"ס ב"ב ואז מוכרחים אנחנו לבוא לסברת הר"י מגאש אבל מדברי ר' חנינא לא מוכח ולא מידי דאפשר לומר דאליב' דראב"י קאי ואף שמחוסר מעשה דממילא ס"ל דהוי כדבר שבא לעולם ואנן פסקינן כרבנן:
סימן ד
א ראיתי בס' פ"ה **(גם כל הפלפול הזה הוא רק לענין המסתעף היינו לענין אכילת תרומה כנ"ל אבל בגוף דינים כאלה השייכים לדיני ממנות הכל נוהג בזמן הוה ע"פ דינא דמלכותא)** בדיני המזכה לעובר בד"ה ולימא ליה וכו' וז"ל עיין ברמב"ן בחידושיו לעיל דף קל"ג ע"א גבי הא דאמר מי שאמר אחריך לפלוני אם היה הראשון ראוי לירושה אין לו הפסק והקשה הנ"ל הרי מתנת שכ"מ חייל אף אחר זמן והביא הרבה ראיות לזה וחד מנהון מדתנן הכא ילדה יטול וכו' והא מתני' איירי בשכ"מ מדתנן ואם אין שם יורש אלא הוא וכו' וא"כ הא ג"כ לא חל מיד אחר מיתתו דהא עדיין לא נולד רק אחר שנולד א"כ חזינן דמתנת שכ"מ חל אף אחר זמן עיי"ש היטב ובתשו' הארכתי דמוכח מהך דהרמב"ן פליג על הרא"ש שכתוב בתשו' כלל פ"ב סי"ד שהעלה שכ"מ שזיכה לעובר אף אי מהני בבריא מ"מ אי מת השכ"מ קודם שנולד העובר לא מהני דהוי מת המזכה וכיון דליתא למזכה בשעת חלות הקנין לא מהני ולדעת הרמב"ן הנ"ל מתני' איירי כן ובאמת צ"ע קצת על הרמב"ן מנ"ל הא דמתני' איירי שמת קודם שנולד וכו' עכ"פ חולקין בזה הרא"ש והרמב"ן וגם גוף הסברא של הרא"ש צ"ע דהרי כתב הרא"ש בעצמו כלל פ"ד דמתנת שכ"מ חל אף אחר זמן ולא אמרינן הא ליתא למזכה בשעת חלות הקנין ז"א דהרי כל מתנת שכ"מ לא חייל עד אחר מיתה א"כ חזינן חכמים תקנו כן א"כ מנ"ל לחלק בלדבר שב"ל עכ"ל:
ולפענ"ד נראה ברור שדברי הרמב"ן והאשר"י יחדיו מתאומים ופרץ אין בהם דדברי רמב"ן קאי על קושיות הגמרא שהיקשו על הא דאמר רב הונא מתניתין א"י מי שנאה ולימא דאמר לכשתלד וכיון דלס"ד דמקשן דהיכא דהיקנה לכשתלד הוי לדבר שבא לעולם וממילא היכא דאמר כן על הבן בין הבנים שהוא ראוי ליורשו זוכה בתורת ירושה דתורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שיזכה כר' יוחנן ב"ב דהילכתא כוותיה בש"מ תו לא איכפת לן במה שמת קודם ונפלו נכסי לקמי יתמי שהרי העובר עצמו זוכה מחמת ירושה כשיולד ומה אולמי' דהאי יורש מהאי אכן רבינו אשר"י דאיירי בבן בנו שאינו ראוי ליורשו רק שיקנה בתורת מתנת שכ"מ ולשיטתו דפוסק כמ"ד לכשתלד קנה ואיתא בברי ולזה חידש רבינו כיון שמת קודם שנולד העובר דתו ליתא בברי כיון דכל עילוי ויפוי כח של עובר זה מפני שהקנה לו לאחר זמן לכשיולד ועילוי זה ליתא בבריא שהרי מת המזכה ונפלו נכסי קמי יתמי דבשלמא בכל מתנות שכ"מ אף דאינו קונה אלא לאחר מיתה ולא אמרינן כבר זכו בהן יורשים וירושה אין לה הפסק שכל קניות מתנות שכ"מ כן הוא בתקנת חכז"ל כדי שלא תטרוף דעתו עליו ואיתא בבריא שהרי יכול ליתן מעכשיו אבל בעובר דכל עילוי ויפוי זכותו מפני שלא הקנה לו מעכשיו אלא לכשתלד ובאופן זה ליתא בבריא:
ב' עוד שם בפ"ה וז"ל **(כל הפלפול הזה נמשך אל אות ג' שאחריו לענין גירושין אבל מה שנוגע לדיני ממונות הכל נוהג בזמן הזה ע"פ דונא דמלכותא)**. עיין ברא"ש ב"ב שכתב למ"ד המזכה לכשתלד קנה ע"כ איירי שהקנהו לו ע"י אחר שמשכו לרשותו ועדיין ברשותו בשעה שנולד או שעומדת עכ"פ באגם עיי"ש ולכאורה תמוה מ"ש עומדת באגם דזה לא מהני רק אם אמר מעכשיו ולאחר למ"ד יום וכו' ובתשובה הארכתי וכתבתי די"ל דהרא"ש מיירי במעכשיו עכ"ל [ומקו' זו כבר רמזו השך ומשנה למלך] ולענ"ד נראה דאי איפשר לומר כן דלדעתם דכל יפוי כח ועילוי זכותו מפני דאמר לכשתלד הוא נמצא היכא דאמר מעכשיו ולכשתלד מיגרע גרע ולא קנה כלל תדע שהרי לגבי דבר שלא בא לעולם מובא במרדכי כמה גדולי פוסקים דס"ל דאם אמר להדי' לכשיבוא בעולם דקני עיין במרדכי ר"פ יש נוחלין וגבי פרה שהיתה רועה באפר וילדה אמרינן ב"ש כמאן כרבי דבכור נוטל פי שנים בשבחא דממילא אבל לרבנן אינו נוטל פי שנים וכן ס"ל לכל הפוסקים לבד דעת הרמב"ם יוע"ש ומבואר התם דטעמייהו דרבנן בשבחא דממילא משום דמתנה קרי' וכו' ולדעתו הרי איתא במתנה שהרי יכול לתת מעכשיו ולכשיולד אלא וודאי דמעכשיו מיגרע גרע ותו אינו ראוי לתת לכשתלד לחודא כיון דמת קודם ונפלו קמי יתמי ואינו דומה לדבר שלב"ל דמהני מעכשיו לר"מ דהתם מהני מעכשיו לחוד לר"מ כדאיתא גבי שדה זו שאלקחנו קני' לך מעכשיו וכן מבואר להדי' במרדכי ר"פ י"נ דלר"מ קונה במעכשיו לחודא אבל לדידן דאינו קונה רק באומר לכשיבוא בעולם ולכן כשאומר מעכשיו ולכשיבוא בעולם לא קני כלל ולולא דמסתפינא לאשר לא נמצא גילוי לזה בדברי רבותינו הראשונים הייתי אומר דהא דבעינן במשוך פרה זו ולא תהי' קנוי לך רק אחר למ"ד יום דבעינן עומדת באגם ומעכשיו אבל בעומדת באגם ולא אמר מעכשיו לא מהני היינו דווקא בבהמה דניידו ויצאה לר"ה או לרשות מוכר בנתיים דגם בזה מהני מעכשיו כשעומדת באגם בסוף שלשים עיין יבמות צ"ג בתד"ה קנוי לך מעכשיו בסה"ד אבל במידי דלא ניידו מהני באגם אפילו בלא מעכשיו דכמשיכה אריכתא דמי ודומה קצת להאי דאמרינן גבי ספינא דבעינן עד שימשוך את כולה הכי ס"ד דבעינן שימשוך את כולה בפעם אחת ואפילו בהפסק איזהו ימים בנתיים קנה אע"ג שהקנין לא נגמר עד משהו האחרונה וכן בבהמה בקראה לה והיא באה אף שבאחרונה כבר נפסק כחו מ"מ כיון שבראשונה התחילה המשיכה ע"י כחו אזי נגרר הכל בתר המשיכה ראשונה אף שעודנו לא קנה אז כגון שעומדת בתוך ר"ה וה"נ בעומדת באגם כיון שע"י משיכה ראשונה נעשה האגם כרשותו כמובא בתוס' יבמות הנ"ל ונעשה כמשיכה אריכתא:
ג' ובזה יתישבו דברי רמב"ם שפוסק בפ' ט' מה' גירושין ה"ג דבצידי ר"ה מגורשת בלאחר למד יום ובפ"ב מה' מכירה ה"ט גבי משוך פרה זו פסק דלא מהני עומדת באגם אלא במעכשיו ולאחר למ"ד יום דשאני מילתא דניידו מדבר דלא ניידו עיין ר"ן פ' הכותב פו ע"ב ועיין בתוס' שם בד"ה האומר דמוקי לי' בדאמר מעכשיו וכן בר"ן שם מדמה להו אהדדי אפשר לומר דלא משום דלית להו לחלק בין דבר דנייד רק משום דלית להו שום קנין גבי גט רק ידה וחצירה וכן הוא להדיא בר"ן ר"פ הזורק גבי תיזול ותיחוד ותפתח שחולק על רש"י שם דגבי גט לא מהני אג"ק רק ידה וחצירה וכיון לא מהני גם מחמת משיכה אריכתא ועיין בתורת גיטין סי' קל"ט שהוכיח במשור דמשיכה והגבהה מהני בגט שגם משיכה נקרא בשם יד דכתיב או קנה מיד עמיתיך דבר הנקנה מיד ליד יוע"ש דזהו דווקא היכא שעשתה המשיכה בפועל ממש או ע"י הגבהה בידה אף שהגט גבוה יותר מפיסת ידה אבל מוגבה מכחה או משיכה מכחה כגון שהגט מונח על גבי בהמה וקראה והיא באה אף שהבעל קירבה אצלו דנפק מטלי גיטך ע"ג קרקע אפ"ה לא מהני רק לדעת רש"י דמהני גם שאר קנינים בגט ועיין בספרו נ"מ ס' קפ"ח שכ"כ להדיא גבי הגבהה והכי נמי במונח בצידי ר"ה כיון שלא נעשה אז משיכה בפועל ממש רק ע"י גלגול משיכה הראשונה שנעשה האגם רשותה תו לא מהני ולא מידי לדעת החולקים על רש"י ולהכי מוקי לה בדאמר מעכשיו או שר' נחמן חולק על ר' יוחנן אבל במעכשיו ולאחר למ"ד יום מהני לכ"ע במונח באגם אף גבי גט שראוי הוא לקנין ע"י משיכה בפועל או ע"י דבר אחר:
ד עוד שם בפ"ה וז"ל **(גם בכאן כל הפלפול הוא לענין גט אבל מה שנוגע לדיני ממונות הכל נוהג בזמן הזה ע"פ דינא דמלכותא.)** עוד ברא"ש שם וגם שלא מת המזכה קודם לידת הזוכה דאל"כ כיון שנפלו נכסי קמי יתמי בטל המתנה עי"ש ועיין בפרישה בח"מ סי' ר"י שהקשה ע"ז ל"ל הך דנפלו נכסי קמי יתמי ת"ל כיון דעכ"פ אינו בדעתו בשעת חלות הקנין בטל כמו דמשני הש"ס לעיל דף קכ"ז ע"ב וכן בקידושין דפריך לר"מ דסבר אדם מקנה דשלב"ל יכיר ל"ל ומשני בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס וכו' א"כ חזינן דצריך שיהי' בדעתו א"כ גם כאן בגוסס כן ול"ל הטעם משום דנפלו קמי יתמי ע"ש שתירץ דאלת"ה כיון דרצונו חזינן עכ"פ הי' ליתן הי' אנן ג"כ נותנין לו ע"ש ולדידי בגוף הדבר צריך להתיישב הרבה דלא מצאתי מבואר כעת בא"ע לענין גיטין ולענין קנין דאם גירש את אשתו ואמר ה"ז גיטך ולא תתגרשי בו עד אחר ל' יום דבטל הגט אם נשתטה הבעל תוך כך גם לענין קנין אם מכר לו ביתו בשטר או בכסף ואומר לו שלא יחול הקנין עד אחר ל' יום אי נשתטה בתוך כך דבטל ואדרבה עיין בא"ע סי' קכ"א לענין אם אמר כתבו גט לאשתי ואח"כ נשתטה לדעת הרמב"ם אינו פסול רק מדרבנן עש"ה בגט פשוט ופר"ח א"כ חזינן דהכל תלוי בשעת אמירתו לשליח כיון דבאמירתו נגמר השליחות ולא צריך עוד לעשות שום דבר לא מגרע במה שנשתטה אח"כ כמו כן י"ל במגרש את אשתו וקבע לה זמן אחר ל' יום ואין לחלק ולומר גבי שליחות שאני משום דשלוחו של אדם כמותו וכו' ז"א דאכתי כמו גבי אשה אם נימא בשעת חלות הגט צריך שיהא הבעל בר דיעה כמו כן גבי שליח בשעה שכותב ונותן נגמר השליחות נימא דבעי שיהא בר דעת וגם הסברא מכרעת מי נימא דאי נתן כבר ליד האשה וקבע זמן ונשתטה תוך כך בטל וכשנתן ליד השליח ועדיין לא הגיע כלל ליד האשה קיים זה תימא והן אמת הסוגיא דיכיר וכו' מכרעת כן דלא מהני אם נעשה גוסס קודם חלות הקנין ולחלק בין דבר שלב"ל לבא לעולם זה דוחק דלכאורה לר"מ שוין הם ועכ"פ צריך להתיישב בדבר זה כי נפ"מ טובא ואם נאמר כמו שכתבתי לעיל דהרא"ש איירי במעכשיו י"ל קצת קו' הפרישה הנ"ל דכה"ג י"ל לוודאי לא בעינן דעתו בשעת חלות הקנין ועיין בזה עכ"ל הפ"ה ובמטותא מיניה דמר קאמינא שגם סברא זו שהכריע מדנפשי' שאין לחלק בין דבר שבא לעולם לרבנן לדבר שלב"ל לר"מ מצינו ג"כ בתוס' עי' קדושין ס"ג ע"א בד"ה כגון בתה"ד לענין דלא בעינן מעכשיו דוקא לר"מ כמו דלרבנן בדבר שבא לעולם אכן מינה ובה אבא ליזול לבא נרגא שהרי מדברי קדשו עצמו שחתר למצוא דרך סלולה וליישב דברי הרא"ש מקושית הפרישה דאיירי בדאמר מעכשיו ולכן מהני אף בר דעת בשעת גמר הקנין כשנולד העובר הרי בע"כ צ"ל שאין כל הענינים שוים ולאו בחדא מחתא מחתינהו שיהי' קו המדה שלה בכ"ע בין דבר שב"ל לרבנן ובין דבר שלב"ל לר"מ דא"כ הדרי קו' הש"ס דלרבנן יכיר למה לי שאפי' בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס עדיין בידו להקנותם מעכשיו ולכשיפלו שהרי מעכשיו מהני לר"מ בדבר שלב"ל גבי שדה זו שאלקחנה לענין נקרע השטר כמבואר בתוס' ושאינו יכול לחזור בו עוד כמבואר ברשב"א קידושין שם אפילו לדעת הרמב"ן שחולק בענין נקרע השטר ולענין שאינו יכול לחזור קודם שבא לעולם מודים כל הפוסקים שאינו יכול לחזור קודם שבא לעולם ועי' גיטין דף ע"ג ע"ב באומר מעת שאני בעולם ובפרש"י ובתוס' ופוסקים שם שפירשו שעה אחת קודם מיתתו הרי שאף שאינו שפוי בדעתו בעת חלות גט אפ"ה מגורשת אפילו בלא מעכשיו ועוד ראיה מוכרחת מהא דפליגי אביי ורבא במתנות שכ"מ אם קונה לאחר מיתה או עם גמר מיתה ב"ב קל"ז ע"א ואיתא התם הדר בי' אביי מההיא וממאי דמההיא הדר ביה דלמא וכו' ס"ד דתנן הרי זה גיטך אם מתי וכו' לא אמר כלום וע"ש בפי' רשב"ם בד"ה זה גיטך לאח"מ לא אמר כלום וכו' וז"ל מיהו שמעינן מינה דלאחר מיתה קא מגרש לה וה"ה למתנתו דאי עם גמר מיתה א"כ הוי גט ואמאי קתני לא אמר כלום עכ"ל והרי מבואר דאפי' שאינו שפוי בשעת חלות הגירושין ה"ה מגורשת גמורה אלא ודאי דדבר שלא בא לעולם שאני בזה מדבר הבא לעולם כפירושו דרשב"ם ופוסקים גבי נכסים שנפלו לו כשהוא גוסס דלא עדיף לר"מ היכא שהקנה לו קודם שבא לעולם מהיכא שהקנה לו לאחר שבא לעולם אבל באם או בלאחר היכא שישנו בעולם לא בעינן שיהיה שפוי בדעתו בשעת חלות הדבר וגם בעל הדרישה לא נתעורר בזה רק גבי לכשתלד כיון שכל יפוי זכותו ויפוי קנינו רק מפני שלא הקנה לו מעתה רק לכשתלד ולהכי בעינן שיהי' שפוי בדעתו בשעה שנולד ועיין:
ה עיין מל"מ ספ"ב מה' תרומה וז"ל ודע שראיתי לתו' בפ' כ"ש ל"ג ע"ב שתי' לקושיתם וז"ל וי"ל דדוקא בטבל טמא וכו' אבל בטבל של חמץ מדליקין דלא איירי אלא בשתי תרומות ע"כ ודבריהם נפלאו ממני דדל מהכא איסור חמץ ת"ל דכל טבל אפי' טהור אסור בהנאה של כלוי וכמ"ש בפ' במה מדליקין ובשאר דוכתי וא"כ מהיכא תיתי דבשביל שהוא חמץ שישתנה דינו להתירו בהנאה של כלוי וצ"ע עכ"ל ונראה לפענ"ד דכוונת דבריהם כפשוטן כיון דאיסור הנאה של כילוי לא ידעינן רק מדכתיב משמרת תרומתי ודרשו מזה דבשתי תרומות הכתוב מדבר א' בתט"ה וא' בתט"מ והדר ילפינן זה מזה ואמרינן דכשם דבתרומה טמאה אין לו בו אלא משעת הרמה ואילך אלמא דמיתסר בהדלקה קודם הרמה אף טהורה כן עי' דף ט' בתד"ה כדי הרי שרחמנא לא גילה רק בשתי תרומות שמשונים זה מזה דבטהורה תשרי אף באכילה ובטמאה לא תשרי רק בהנאה אולם בשניהם השיריים מותרין לאחר הפרשתן אפי' באכילה ובשתי תרומות אלו ריבה רחמנא דאסורין בהנאה בעודן בטבלן אבל בחמץ בפסח שגם לאחר הפרשה לא שרי השיריים באכילה והרי היא תרומה שלישית שלא נכלל בכלל שתי תרומות הנ"ל דריבה רחמנא להקשן אהדדי שיאסרו בהנאה של כילוי ומנ"ל השתא שתאסור בהנאה:
ו שם בפשטות הגמרא יש להבין לר"ה ברי' דר"י דמפרש טעמא דברייתא אבל הפריש חמץ תרומה ד"ה אינה קדושה משום דאמר קרא ראשית ששיריה ניכרין דא"כ לא תליא מידי במאי שהפריש חמץ רק הכל תלוי בשיריים שאם הפריש חמץ על שיריים שאינן של חמץ דשירי' ניכרים הוי תרומה ולהיפך לא קדשה וכ"מ בספר דו"ח, ונראה ע"פ דברי ר"ן גיטין פ"ב דכתבו על א"ה דכשר דה"מ בדברים שאינו עומד לשריפה אבל בעומדים לשרוף כשרוף דמי ולפ"ז אפילו לריה"ג דמתיר בהנאה אבל מ"מ עומד לשריפה מעשה דתשביתו רק דשרי ליהנות בשעת שריפתן ונמצא היכא שהפריש מחמץ על שאינן של חמץ הרי הוא כמפריש ממין על שאינו מינו וכן להיפך שהרי של חמץ נידון כאפר בעלמא רק היכא ששניהם של חמץ ששניהם שוים צריכין לדון משום דבעינן ששיריה ניכרין אבל בטמאה על הטהור שאינו עומד לשרוף בשעת הפרשתן רק לאחר שהפריש ובשעת הפרשה הרי שוין במינם וגם לאחר הפרשה אינו טעון שריפה רק מדרבנן לדעת רש"י ותוס' בתירוץ ראשון שבת ך"ה ד"ה כך:
ז בפ"מ סוף סי' ס' בי"ד שמעורר ברמיזותיו על דברי תוס' בפ' כ"ה דף מ"ט בד"ה שאם נטע וז"ל וא"ת מ"ש גידולי אגוז של ערלה מגידולי טבל ומעשר שני שהן חולין וכו' וי"ל דערלה שאסורה בהנאה יש לאסור הגדולין שגם זה הנאה היא אבל באיסור אכילה אין לאסור הגדולין שאינו אוכל האיסור עצמו עכ"ל והא גם טבל אסורה בהנאה של כילוי, ונראה דבטבל כשם דמותר בהנאה שאינו של כילוי כן מותר בהנאה כשכבר נכלה ונאבד דלא אסרה רחמנא רק בשעת כילוי וכיון דהכא איירי בדבר שזרעו כלה שכבר נכלה ונאבד תו לית ביה סרך איסורא משא"כ באיסורי הנאה עצמן הרי מ"מ נהנה מן האיסור שע"י באו הגדולין אבל בטבל שהוא רק מאיסורי אכילה רק דהנאה של כילוי א"ר כדי שלא יבואו לידי כילוי ועתה כשכבר נכלה לא איכפת לן בהנאת הגדולין הבאין מן הטבל וא"ל שגם בשאר א"ה נימא דכשכבר נכלה יהיו דמי לעפרן וכל הנשרפין אפרן מותר ויהיו הגדולים ג"כ מותרין דמידי טעמא דנשרפין אפרן מותר אלא משום שכבר נעשה מצותן כמ"ש תו' בסוף תמורה וזה לא שייך בגדולין וכיון שלא נעשה מצותן שהרי נטען לא נגרע מנקברין שגם אפרן אסור בהנאה: