אור ברסלב
זית רענן חלק א חלק יורה דעה › הלכה טז - בסוגיא דחצי עבד וחצי ב"ח

זית רענן חלק א· רבי משה יהודה לייב זילברבגר

חלק יורה דעה · הלכה טז - בסוגיא דחצי עבד וחצי ב"ח

הלכה טו - בהלכות דין בכור אדם

סימן א

בסוגיא חצי עבד וחצי ב"ח

א ועיין בטורי אבן מסכת חגיגה שהאריך להשיג על רבותינו בעה"ת מרישא לסיפא, ואני בעניי אנקוט בשיפולא דגלימא לתרץ דבריהם על מכונם. המקשה על הא דתירצו דבעידנא דמיעקר לאו לא מקיים עשה דהא כלאים בציצית לא מקיים מצות עשה שבו רק לאחר שנתעטף כמובא בתוס' יבמות דף צ' בסדין בציצית דהוי שב ואל תעש' וכלאים עובר מיד בשעת לבישה א"ו כיון שא"א לקיים בשום פעם את העשה רק כשעבר על ל"ת מיקרי בעידנא ולפי דעתי לק"מ ועי' חולין קו' תוס' ד"ה טלית שאולה וז"ל שם אלא הא קמ"ל כל טלית דאישתרי בה כלאים מותר בכל ענינים בין להתעטף בין להציע תחתיו בין לו בין לאשתו בין ביום בין בלילה עיי"ש אף דאמרינן אימר דאמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה כגון סדין בציצית דבעידנא דמיעקר לאו וכו' צ"ל כיון דמשכחת לי' בעידנא וה"ד שנתעטף בו ועשה בה ציצית לאחר לבישה דשרי ללבשו אף בלא ציצית דכסותך משמע לאחר שנתכסה בו כדמשמע להדיא שם ביבמות וכן בשאר פוסקים עי' מגן אברהם סי' י"ג ולהכי כיון דמ"ל בעידנא הותרה לגמרי אפי' בלילה משא"כ הכא דל"מ כלל בעידנא ומה שהביא שם ממס' מכות להחזיק סברתו דשאני בין היכא שאפשר לקיים העשה שלא ע"י עקירת הלאו רק שע"י מקרה שאירע לו כעת לא מצי לקיים העשה זולת העקירה וראיה לזה מהא דאמרינן שם דאם מצא חרוש אינו חורש ולהכי גבי שבירת עצם אי לאו דהוי ל"ת שבמקדש אמרינן דדחי ליה עשה דאכילת פסח ולענ"ד נראה דגם התם כיון דאם מצא שבור אינו שובר ומ"ל כשנשבר מחיים ואין זה מום דלא הוי מום שבגלוי וכן איתא להדי' ברמב"ם פ"ב מהלכות א"מ ה' ד' ויותר מזה מובא בנ"י בפרק א"מ דלעולם אזלינן בתר עיקר כוונת המצוה ולהכי גבי אבידה בשעה שנטלה מיקרי בעידנ' דעיקר כוונת המצוה רק להשיבו לבעליו עי"ש ואין הנטילה בשעה שמצאו רק כמכשירי מצוה אמנם הקו' חזקה לשיטתם מהא דזבחים צ"ז דאמר רבא דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש ת"ל דלא הוי בעידנא וצ"ל כתירוץ תוס' שם כיון דא"א מיקרי בעידנא ומכח ראיה זו דחה הגאון הנ"ל את דברי תו' הנ"ל ולפענ"ד נראה דה"פ ודברי התוס' בנוים ומיוסדים הכא והתם על יסוד מוסד בדבריהם יבמות דף ו' ד"ה שכן ה"מ ותוכן דבריהם דלמסקנא איירי במחמר ומהכא לא נילף בעלמא דלא לידחי לאו גרידא דמה לכיבוד שכן ה"מ כשמחמר ומטמא ומניח מלהחזיר אבידה כדי להביא גוזלת לאביו בשעת דחיית הלאו אין מאכילו ומלבישו ועיי"ש בסה"ד והשתא לקמן פריך שפיר הכ"מ ת"ל מהתם דל"ד ואם אינו ענין להכשר מצוה תניהו ענין לגוף המצוה עכ"ל הרי דגלי קרא דאזלינן רק בתר כוונת המצוה ובכיבוד עיקר כוונת המצוה לציית לאביו בדבר שנהנה בו גופו להאכילו ולהלבישו וכן מבוא' להדיא ברשב"א יבמות שם וכן בתשובת מהרי"ק שורש קס"ו ענף ד' דבדבר שאינו נהנה גופו ליכא מצות כיבוד ולהכי בשעה שמחמר ומטמא הוי רק הכשר מצוה אף דא"א בלא"ה וגם זהו מחלקי המצוה והתחלה לו מ"מ כיון דעיקר כוונת המצוה עדיין לא נעשה לא דחי ועי' בזבחים בתוס' ד"ה ואחד עצם דלקושטא גלי קרא דלא דחי עשה דאכילת פסח לל"ת דשבירת עצם וראיות רבא הכי אזלי דאמאי לא נילף מהכא דל"ד א"כ תו ל"ק דשאני הכא דלא הוי בעידנא דע"ז מתרצים בתוס' כיון דלא אפשר בלא"ה הרי הוא כהכשר מצוה ואם אינו ענין להכשר מצוה דהא ידעינן מכבוד תניהו ענין לגוף המצוה כמו דמפרשי גבי מקדש אבל למסקנא דשאני בשבירת עצם דהוי ל"ת שבמקדש הדרינן לכללא דאין שום הכ"מ דוחה דילפינן מכיבוד ולעולם אזלינן בתר עיקר כוונת המצוה ועי' ואין לפקפק דשאני גבי כיבוד דדמי לכתישה דכיסוי דלא הוי בעידנא כלל משא"כ לגבי שבירת עצם וכן גמר ביאה בלתי אפשר זולת העראה כמו שמחלק שם בספרו דזהו בורכתא ולאחר עיון הדק עוד איכא עדיפתא גבי כיבוד משבירת עצמות דהתם התורה לא צוותה לנו לשבר את העצמות אבל גבי כיבוד התורה צוותה לנו לשמוע בקולו אף בגרם הנאה כיון דלבסוף מטי ליה הנאה ואעפ"כ אמרינן דאזלינן בתר עיקר כוונת המצוה אע"פ שלע"ע א"א להביא גוזלת רק שבאם לא יחזיר את האבידה או כשיטמא והוא מצווה ועומד לשמוע בקולו בכל שעה ושעה הן כשגוזלת מצויות או במקום שצריך לחזר אחריהם ואעפ"כ אמרינן דזהו רק הכשר מצוה כמו בהשבת אבידה שצריך לטלו כדי להחזירו מ"מ לא מיקרי בעידנא דעיקר כוונת המצוה כדי שיבוא ליד בעל האבידה והוא בשעה שמחזירו:

ב עוד שם על תירוץ ר"י דמשום לתא דידה דהיא לא מפקדה אפרי' ורבי' ואפי' מפקדה אפשר לה באחר והיקשה מיבמות ס"ה שהיקשה שם משפחה דכפו את רבה ומוכח כר"י ב"ב דגם היא מצוה וקשה דהתם אפשר לה בחצי עבד וחצי ב"ח ואי משום עבדות ומשמש בצד חירות ליתי עשה ולידחי ל"ת וגם אני הקשיתי כן בהשקפה ראשונה וב"ה שכוונתי לדעתו הגדולה וא"ל כמו דצד חירות עובר על צד עבדות דידה כן עובר על צד עבדות דידיה מפני צד חירות דידה דהרי השווה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה וכן גבי דידה נמצא דאיכא תרי לאווין גבי דידי' וכן גבי דידה ונאמר דאין עשה דוחה לתרי לאווין דז"א דעשה דוחה אפי' כמה ל"ת וראיה ממצורע דאיכא כמה לאווין בהקפה ואעפ"כ דוחה עשה לל"ת וכן גבי השחתת זקן עיין מסכת נזיר, וי"ל דבאמת חצי עבד לא שכיח והתם ביבמות בעובדא קאי ול"ש להקשות דאמאי כפו היה לה לישא חצי עבד דאיירי כשלא נזדמן לכך ובפרט באשה שאין דרכה לחזור משא"כ מתני' דשולח דחשיב וקאי דמשמע שאין לו שום מציאות שייך להקשות עדיין יש לו תקנה בכך או בכך וכן מתרץ שם בעצמו על קו' אחרת במלואים:

ב

ג עוד שם וז"ל ודקא ק"ל א"כ איך כופין את הרב לשחררו ולעבור על עשה של תורה בקום ועשה לק"מ דמש"ה כופין ול"ל בה משום עשה דתעבודו משום דודאי אין עיקר האיסור במשחרר עבדו מצד השחרור עצמו אלא מפני שהשיחרור מפקיע רשות האדון מעליו ואי אפשר להשתעבד בו מעתה והתורה אמרה לעולם בהם תעבודו **(בזמן הזה אין דין עבד כנעני (שקלאווערייא) נוהג, וכל הדבר בכאן הוא דרך פלפול, לפי שהיה נוהג בעת שהיו ישראל יושבין בארץ ישראל קודם החורבן)** ואי בלא השיחרור היה איזה ענין שיפקיע רשות רבו מעליו ושאינו יכול להשתעבד בו תו ליכא איסור אם משחררו לגמרי כיון דבלא"ה אינו יכול לשעבד בו והרי קיימא לן ריש פ"י דיבמות דב"ד הגדול היו מתנין לבטל ד"ת בשב ואל תעשה למיגדר מילתא אבל לא בקום ועשה וה"נ מתקנתא דרבנן משום אסמכתא בפ' השולח דף ל"ו ע"ב להפקיע רשות הרב מעליו ע"י תקנות חכמים דה"ל שוא"ת תו ליכא שום איסור ע"י קום ועשה של שטר שיחרור שכותב הרב וכו' דכבר פקע עבדות רבו ע"י תק"ח משא"כ בשאר משוחרר דע"י שחרורו הוא דפקע רשות רבו מעליו ולא קודם לכן משום הכי עובר בעשה דתעבודו וראיה לדבר מהא דפ"ד דגיטין מי שאמר פ' שפחתי אל ישתעבדו בה דאי אמר בלשון כופין את היורשים לשחררה ופי' תוס' דף ל"ח כיון דאין היורשים רשאין להשתעבד בה משום מצוה לקיים ד"ה לא קרינן בה לעולם בהם תעבודו ומשום נתינות הגט לחודא ליכא איסור עשה והרי הא דמצוה לקיים דברי המת אינו אלא מצוה דרבנן ולא של תורה אפ"ה כיון דפקע רשות היורשים משפחה זו ע"י תק"א דלד"ה שוב אין היורשים בנתינות הגט בעשה דתעבודו ה"נ בחצי עבד וכו' ותמהני על התוס' דמסיימי התם ובחצי ב"ח דהיו כופין את רבו התם משום דאיכא מצוה רבה דלשבת יצרה דל"ל לדחוקי בזה הא בלא"ה א"ש כדפירשו גבי יורשים והכי נמי מגיטין דף מ' בעבד שעשאו רבו אפותיקי ושיחררו ש"ה אין העבד חייב כלום אלא מפני תיקון העולם היו כופין את רבו ועושהו ב"ח ומפרש עולא מי שחררו רבו שני ש"ה אין העבד חייב כלום במצות אלא מפני תקון העולם שהרי יצא עליו שם ב"ח היו כופין את רבו ראשון ועושה אותו ב"ח והא מן הדין שיחרור של שני לאו כלום הוא והשתא האיך כופין את ורבו ראשון לשחררו שעובר בקו"ע בעשה דתעבודו א"ו כיון דע"י תקנות חכמים מפני תיקון העולם אין יכול רבו ראשון לשעבד בו ואחר ששחררו השני א"י לכופו לעבודתו וכבר פקע עשה זו מרבו הראשון ממילא שוב אינו עובר בעשה ע"י כתיבת שטר שיחרור עכ"ל העתקתי לשונו למען ירוץ הקור' בו ואל יתלה שטעיתי בכוונת דבריו, ולענ"ד דבריו תמוהי' דהא בר"פ דיבמות שם מסקנא דגמרא דאין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה רק או בשב ואל תעשה ובממון מתקנת' דרבנן משום אסמכתא בפ' השולח דף ל"ו ע"ב כמבואר שם שהקשו מירושת הבעל נמצא דבממון ל"ש כלל לומר שוא"ת וסוף סוף נוטלין את זכיותיו וקניניו שיש לו כמו בירושת הבעל ל"ש לומר שוא"ת שיורשין לא יטלו דזהו קום ועשה במה שנוטלין קנינו וזכותו, ובגיטין ל"ו גבי שמיטה דמתרץ אביי שב ואל תעשה הוא עי' רש"י שם וז"ל הלוה זה שב ובטל ואינו עושה המצוה לפרוע את חובו ולא עקר לי' בידים וכה"ג מותר לעקור דבר מן התורה עכ"ל הרי דדוקא בדבר מצוה שייך לומר שוא"ת וכגון סדין בציצית ושופר ולולב ודומיהן אבל לא בדבר שיש לו קה"ג ועוד דהרי זוכה במה שעושה עבד לעצמו וזכה בו הוא בחציה וא"י ליקח את מה שכבר זכה רק ע"י תקנתא דרבנן משום אסמכתא בפ' השולח דף ל"ו ע"ב ויותר היה לו להקשות מצד תקנתא דרבנן משום אסמכתא אמנם בקושטא דמילתא לא שייך בזה גם התקנתא דרבנן ע"פ דבריהם ביבמות דלמסקנא דמצד הפקר היו יכולין לעקור אפי' בקום ועשה וז"ל שם פ"ט ע"ב בד"ה שהפקר וכו' אבל מן הטמא על הטהור ל"ש דאפקוהו מרשות בשעת הפרשה כיון דבתר הכי נמי שלו הוא ועליו לתקנו עכ"ל הרי דל"א דהתקנתא דרבנן משום אסמכתא בפ' השולח דף ל"ו ע"ב אלא במקום שהפקיע לגמרי מרשותו ובנד"ד בחצי עבד דגם לאחר תקנת חכמים היה צריך ליתן לו שטר על חצי דמיו הרי חזינן מתקנתייהו שלא הפקירו אותו לגמרי, ולומר שהפקירו אותו למעשה ידיו לחוד ז"א דהא הפקר בכה"ג ל"מ מידי עד שיפקיר את כולו ואפי' בדקל לפירותיו ל"מ גבי הפקר **(ביד הסנהדרין היה כח להפקיר איזה דבר כפי ראות עיניהם לצורך תקנתם, אבל כעת כל הדברים כאלה אינם נוהגים ולא שייך כלל דבר של הפקר, כי כל דבר שאין לו בעלים הוא ברשות הממשלה יר"ה.)** כמובא בתשו' רשב"א בשם ירושלמי, ועי' ר"ן גיטין פ' האומר ד' ס"ד בפלוג' דצרור וזרקו דלא בכל התקנו' עשו כהפק' אכן בכל מחוסרי גט שחרור דהיו כופין את רבו אף שיכול לישא שפחה הוא מתקנתא דרבנן ע"פ אסמכתא דקראי עי' בדבריהם גיטין מ' עמוד א' ד"ה אותו העבד אין לו תקנה ולהכי אשכחין פתרי לכל ראיות המחבר הנ"ל דהתם כיון דלית להו עליו שום צד דבר שבממון עשאוהו כהפקר **(בזמנים ובמדינות הללו אין נכסי הפקר בנמצא כי כל דבר שאין לו בעלים הוא ברשות הממשלה יר"ה.)** וכן ביורשים ובעבד שעשאו רבו אפותיקי, אבל עוד אשכחן דאף בקום ועשה וזולת תקנתא דרבנן ע"פ אסמכתא דפ' השולח דף ל"ו ע"א יכולין לעקור במקום שראו טעם גדול לדבריהם כמו בע"א במיתת הבעל וכדומה עי' תוס' יבמות פ"ח ע"א ד"ה מתוך וכן בנ"י שם ולהכי המציאו בעה"ת דגם בהא דהיו כופין את רבו בחצי עבד הוא מטעם זה ונכנס בסוג אחד עם ע"א במיתה וה"נ מטעם שבת דהוה מצוה רבה כופין לעקור דמה"ת בקום ועשה, ועי' גיטין דף מ' בתוס' ד"ה וכתוב לי' גיטא דחרותא דהוא מצד הפקר מתקנתא דרבנן משום אסמכתא מפ' השולח דף ל"ו ע"א ולא פירשו מחמת שב ואל תעשה א"ו כאשר בארנו דבדבר שיש לו צד הקנאה ל"ש בי' שוא"ת ואף דגם התם צריך ליתן לו זוזי ואעפ"כ שייך בי' טעמא דהפקר:

עיין בדבריהם שם דבאמת נתינת הדמים הם רק מילתא יתירתא שלא לעבור על דעתו של תינוק אבל מדינא אין צריך ליתן כלום כיון שעשה שלא כהוגן במה שהיקנה אותו לבנו הקטן אבל בחצי עבד דצריך ליתן חצי הדמים מעיקר הדין הרי דלא עשאוהו כהפקר בתקנתן:

ד שם באבני מילואים הקשה על תירוץ התוס' דלישא ממזרת דאין זה תקנה להרבות ממזרים בישראל וז"ל שם והא בפ"ד דגיטין דף מ"ב מיבעי לן מי שחציו עבד וחציו בן חורין אם קידושיו קידושין או לא ת"ש המית מי שחצי עבד נותן חצי קנס לרבו וחצי כספו ליורשיו וא"א אין קידושיו קידושין יורשין מנ"ל ופי' התוספת אע"ג דבנו מן הערוה יורשו אף דאין קידושין תופסין בה משמע לי' דאם איתא דלאו בר קידושין הוא אין זרעו מתייחס אחריו ול"ד לעריות דיש לו תפיסת קידושין באחרת אבל האי דלאו בר קידושין הוא בשום מקום אין הבן מתייחס אחריו, הרי דתלי בתפיסת קידושין ואי אין קידושיו קידושין אין זרעו מתייחס אחריו, ולפ"ז ה"נ איפכא בחציה שפחה למ"ד התם שאין קדושיה קידושין הרי היא כשפחה גמורה וולדה כמותה ומטהרת את הממזרים וכר"ל דאמר ממזר נושא שפחה הולד עבד דה"נ בחצי' שפחה אם נישאת לממזר למ"ד דאין קידושין תופסין בה הולד עבד ואינו ממזר וכיון שכן תקשה ההוא דפ"ד דגיטין בחצי' שפחה שכפאו את רבה הן למאי דס"ד דכר"י ב"ב ס"ל דנשים מצוות על פריה ורביה הן למסקנא דמנהג הפקר נהגו בה כיון דא"א לה להנשא לא לעבד ולא לב"ח למנטרה והיא לא היתה משמרת את עצמה ואמאי כפאו את רבה כיון דאפשר להנשא לממזר ואין כאן משום ריבוי ממזרים דאדרבה היא כמקוה מטהרת לממזרים, ויותר מזה ק"ל מעובדא דההיא אמהתא דעבדי בה אינשי איסורא ואמר אביי אי לאו דאמר ר"י כל המשחרר עבדו עובר בעשה הוה כיפינן לי' ורבינא אמר התם כי האי מודה ר"י משום מילת' דאיסורא והשתא ל"ל כולי האי הא אי אפשר לה להנשא לממזר ואין בו משום ריבוי ממזרים אדרבה ממעט אותן ומטהרתן עכ"ל ונוראות נפלאתי על אדם גדול בענקים כמוהו האיך תלה תני' בדלא תניא דדוקא לענין זרעו מיוחס אחריו תלוי' בתפיס' קידושין וכן כשבא על א"א כמבואר בחולץ מ"ה ע"ב במי שחציו עבד שבא על אשת איש דהולד אין לו תקנה דזהו כשיש לו קדושין באחרת לדעת רשב"א גיטין מ"ב דגמרינין מאשת אב אבל כשאחד מהן ממזר דגלי קרא דכתיב לו אפי' כשהיא ממזרת הולד ממזר ואין הבן הולך אחרי' אע"ג דמשפחותם לבית אבותם כתיב והא דממזר נושא שפחה הוא מטעם אחר דכתיב האשה וילדי' תהי' לאדוני' וזהו דווקא בשפחה גמורה שאז גם הוולדות לאדון אבל לא בחצי שפחה וחצי' ב"ח כדאיתא בריש חגיגה בתוס' ד"ה תקנתם ויותר הי' לה להביא מש"ס קידושין ס"ח ע"ב אמר קרא כי תהיינה לאיש וילדה לו כל היכא דקרינן בי' כי תהיינה קרינן בי' וילדה לו וכו' ברם לקושטא סוגיא דהתם איירי בכשר שנשא שפחה ולא בפסול, אמנם התם ס"ט ע"א היקשה הש"ס לימא דאתא לו ואפקה ומתרץ כל וולד במעי שפחה כוולד במעי בהמה דמי ופרש"י שאין בנו מתייחס אחריו כלל ומשמע לכאורה בדעת הגאון המחבר הנ"ל שכל שאין בנו מתייחס אחריו כוולד במעי בהמה דמי א"כ ה"ה בחצי' שפחה אי אין קדושין תופסין בה כולד במעי בהמה דמי:

אמנם עיין ברשב"א קדושין ס"ח ע"ב ד"ה ולדה כמוהו ומסקנת דבריו דאף לפום מסקנא עיקרא דמלתא משום דכתיב האשה וילדיה ומשום קרא זה אמרינן דולד שפחה כולד במעי בהמה דמי וכיון דעיקרא דמילתא משום קרא זה וזהו דוקא בשפחה לבד אבל לא בחצי שפחה דאף דאין קידושין נתפסין מ"מ כיון דשייכא במצוה כישראלית הולד הולך אחר האב בפרט דגלי קרא בפסולין דהולכין אחר הפסול, תדע דאל"כ לרבנן דפסקינן כוותי' באומר ה"א בת חורין ולדך עבד דמהני א"כ האשה וילדיה ל"ל ואי לממזר שנשא שפחה אתא הא מסברא מוכח דולד במעי שפחה כולד במעי בהמה דמי אלא ודאי דעיקרא דמילתא על הקרא סמוך וראי' ברורה לזה דפסול שנושא שפחה דהולד שפחה לא מטעם דאין קדושין תופסין, דמטעם זה לחוד אמרינן אתא לו ואפקה רק מטעם דכתיב האשה וילדיה ומצטרפין לזה דולד במעי שפחה כולד במעי בהמה דמי דהא ביבמות ע"ח ע"א גבי מצרי שני שנשא מצרית ראשונה בנה שלישי אלמא קסבר בתר דידי' שדינן לי' מתיב ר"י ר"ט אומר יכולים ממזרים לטהר כיצד ממזר נושא שפחה וכו' אלמא בתר דידה שדינין לי' ומשני ש"ה דקאמר קרא האשה וילדיה ואי איתא מאי מקשה שאני התם דלא תפסי בה קידושין ואין הולד מתייחס אחריו משא"כ במצרי שני דאיירי לאחר שנתגיירו וקדושיהם קידושין אלא ודאי דלא מטעם זה אין אנו הולכים אחר הפסול רק מחמת גילוי קרא דכתיב האשה וילדיה וא"ל דלר' יוחנן דוקא דס"ל דעבד הבא על בת ישראל הולד ממזר ליכא למימר בממזר שנשא שפחה הטעם דאין קדושין תופסין והתם אליבא דר"י קאי דהא שם ט"ו ע"ב מסקנת התוס' דגם ר"י ס"ל דהולד כשר וזה שייך דוקא בשפחה שלימה ולא בחצי שפחה דאז אין הולדות לרב בין למשנה ראשונה ואחרונה:

ה עוד שם היקשה בחידושיו בסיום דבריו על מה שתי' תוס' שימכור עצמו לע"ע דרבו מוסר לו שפחה כנענית ומתרצו בגיטין משום דקיימ"ל גר אינו נמכר בע"ע דבעינן ושב אל משפחתו והקשה מסוף פי"א דיבמות כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה כו' הגדילו התערובת משחררין זא"ז ופריך שם בגמרא אי בעי אין וכו' ואמאי לישא שפחה אינו יכול בת חורין אינו יכול ומשני אמר רבא אימא כופין והא התם אית ליה תקנתא ע"י שימכור בע"ע על תנאי אם הוא בן כהנת והשתא מותר בשפחה ממ"נ אם הוא בן שפחה מותר בה ואפילו הוא בן כהנת נמי מותר בה דהא אפי' ע"ע כהן מותר בשפחה והשתא מאי ק"ל לרבא דלהכי אין כופין דאית ליה תקנתא למכור א"ע בעד עבד עברי על תנאי ונלפע"ד דלק"מ דהא דרבו מוסר לו שפחה כנענית הוא מצד עבדות שבו שצריך לעבוד לו ביום ובלילה והשתא בזה שמוכר עצמו על תנאי דסוף סוף אינו יכול לעבוד בו כלום דדילמא בן שפחה הוא וקנוי לאידך, וא"ל דאף אידך ימכרנו שאם עבדו הוא מוכרו לו זה אינו דכל ממון שאינו יכול להוציאו בדיינים הקדישו א"מ וה"נ האיך ימכרנו כיון שהוא עצמו אינו יכול לעבוד בו וסוף סוף יאמר עבד זה שמכר את עצמו דילמא עבדא דאידך אני ואין אתה יכול לעבוד בי ומכירה דאידך ל"מ דהאיך יכול למכור דבר שאין לו בעצמו זכיות ממון ול"מ לדעת רוב האחרונים דגם הנגזל והגזלן יחד אינם יכולים להקדיש בודאי דלא מהני ואף לדעת דמהני זהו כשיש לו חלק ידוע ויכול להוציאו בדיינים משא"כ הכא וא"ל דימכור אחד לחבירו דז"א דדילמא אידך בן שפחה ומה שקנה עבד קנה רבו והאיך ימסור לו שפחה כנענית הלא הכל שלו וקו' תוס' ע"כ הכי אזלי דימכור א"ע בעד עבד עברי לאדון עצמו משא"כ התם לא איפשר בהכי:

ו עיין חגיגה תוס' ד"ה ל"נ אלא לחציו עבד וחציו ב"ח וכו' ויש לדחות דע"כ לא מחייבו לי' הכא אלא משום דעומד לכוף את רבו כמאן דשיחררו דמי עכ"ל וקש' מפרק השולח דהתם בעי למיפשט מיוצא בשינו ונותן לו דמי עינו ואי אמרת מחוסר גט שחרור קנסו לרבו השתא חבל בו אחרינא וכו' והרי התם עומד לכוף וחבלתו לעצמו ומצאתי בשער המלך פ"א דחגיגה ומתרץ דאף דגם במחוסר גט שחרור כייפינן ליה זהו דוקא אם אין העבד רוצה בשפחה אבל כשרוצה בשפחה לא היו כיפינן ליה אין דבריו נכונים בזה דאטו בדידי' תלוי זולת כיון שאין עליו שום צד עבדות כופין אותו לעשותו בן חורין גמור להיות כישראל גמור אמנם עיקר הקושי' נלפענ"ד דלק"מ דהא דיוצא בשן ועין קנסא הוא וכבר הקשה תוס' דמאי נותן לו דמי עין הא בקנס לא זכי רחמנא עד שעת העמדה בדין ומתרצי דהכא גלי קרא דזכה למפרע עי' ב"ק ל"ג ד"ה איכא בנייהו וממילא מובן דזהו דוקא שייך לענין זכיות ממון כיון דלבסוף נתחייב בדין זכה למפרע בדמי עינו אבל לענין כפי' דכל סברתם כיון דעומד לשחרור ע"י כפי' כמאן דשיחררו דמי וכיון שאין יכולין לכפות אותו באותו שעה טרם שנתחייב בדין הרי זה כמחוסר גט שחרור בלא כפי' דומה לזה מצאנו בש"ע א"ח סי' תי"ו עיין במ"א ס"ק ג' ועיין:

ז תוספת ד"ה כופין וכו' ואומר ר"י דמשום מצוה רבה שאני אע"ג דעובר בעשה כדאמרינן ריש תמיד נשחט ועי' ריש שבת שתי' ג"כ דמצוה רבה שאני ולהכי היו כופין ואח"כ תירצו דדוקא היכא דפשע א"א לאדם חטא וכו' ואתי שפיר הא דאמרינן בפרק תמיד נשחט דאתי עשה דפסח וכו' משמע דלתירוץ ראשון קשה עדיין מעשה דפסח והטעם אף בפסח הוא מצוה רבה לגבי עשה דהשלמה מ"מ לא נאמר לכהן שיעבור אעשה דהשלמה כדי שיקיים חבירו מצוה גדולה מזו דאל"כ אמאי לא התירו לרדותו שהוא רק איסור דרבנן כדי שלא יעבור אידך אעשה ול"ת שיש בו כרת ורק מצות עשה דפרי' ורבי' שאני שהוא קיום עולם וא"כ אמאי שינוי טעמם הכא ליישב גם הא דתמיד נשחט בתירוצם דמצוה רבה ועדיין קשה מרדיות הפת ואפי' דאזלי הכא בשיטת רש"י ורי"ף בפ' א"מ בהא דאמרינן אין עשה דהשבת אבידה דוחה עשה ול"ת דטומאת כהן אע"ג דגם גבי השבה איכא עשה ול"ת דלא תוכל להתעלם לא מצטרפינן את הל"ת כדי לעבור בקום ועשה ומצינן כמה פעמים שהעמידו דבריהם במקום כרת כגון איזמל והזאה ועי' ר"ה פ"ג דשופר של ר"ה אין מפקחין עליו את הגל וכו' משום דיו"ט עשה ול"ת ועיין ר"ן שם דהעמידו דבריהם כשל תורה ולהכי ברדיות הפת שהוא בא לדחות בקום ועשה עובר אעשה ול"ת ולא קיים רק עשה לחוד דלדחות לא מצרפין את הל"ת ולא עדיף מאילו נזדמן לגבי' עצמו לעבור אעשה ול"ת כדי לקיים עשה ול"ת דלא דחי דלגבי המעשה לא נקטינן רק את העשה לחודא ונגד מה שעובר איכא תרתי לתירוצם השני שם שחילקו בין פשע ללא פשע אף דגם גבי מחוסר כפורים פשע שהי' לו להקריב קודם זמן המנחה ואף ששכח הלא גם ברדיות הפת איירי גם בשגגת שבת וצ"ל דשאני בין שכחה דקום ועשה לשכחה דשב ואל תעשה כמו בהניח אבן בחיקו ושכח דחייב בנזק דעשה מעשה וכמו כן ברדיות הפת ועי' א"ח סי' תקך"ז ס"ק ה' במ"א וסי' תק"ט ס"ק ב' וצע"ק:

ח שם הא דהקשו תוס' דליתי עשה דפרי' ורבי' וידחה לא תעשה דלא יהי' קדוש ומשמע דאשפחה קאי ובפסחים פ"ח ד"ה לישא שפחה מבואר להדיא דאשפחה היקשו וז"ל שם וי"ל משום דאיפשר לה בעבד ואמאי לא היקשו אב"ח דהא בשפחה לא מקיים רק שבת כ"ד מה שא"כ בב"ח דמקיים גם בצד חירות שבו מצוה רבה דפ"ו וי"ל דזה תלוי בפלוגתא דאמוראי אם חצי עבד וחצי ב"ח יכול לקדש ועיי"ש בפרק השולח דאי לא מצי מקדש לית לי' יורשים כלל לפי שאין זרעו מיוחס אחריו וא"כ אף אם ישא בת חורין לא מקיים מצות עשה דפרי' ורבי' רק שבת מצד חצי עבדות וכן בתירוצם הג' כיון דאפשר לקיים שניהם ע"י כפי' לא דחי וזה משולל הבנה כיון דגם לגבי אדון איכא עשה דלעולם בהם תעבודו כמו דסיימו רק משום מצוה רבה טוב לנו שיעבור העבד בעצמו דלגבי דידי' התיר' הוא דעשה דוחה ל"ת ולהנ"ל ניחא דל"מ אם ישא שפחה לא מקיים רק חצי עבדות דידי' שבת כ"ד ואף אם ישא בת חורין כיון שאינו יכול לקדש ולית ליה תפיסת קידושין אינו מקיים רק שבת כ"ד ואי כייפינן לרבו מקיים מצוה דפ"ו בכולו:

ומצאתי בטורי אבן שעמד בזה ולא תירץ מאומה ולקמן שהקשו דלישא חצי שפחה וחצי בת חורין דנהי דאינו יכול לקדשה דאתי צד עבדות וכו' היקשו בפשיטות אף למ"ד דיש לו תפיסת קידושין זהו רק בצד חירות שבו אבל צד עבדות במקומו עומדת ואכתי לא קיים בצד עבדות רק שבת כ"ד ע"י דחיות ל"ת לכן הי' מוטב לכפות את רבו ויקיים בכלו גופא ממצוה דפ"ו דע"כ לא קאמרינן דהיכא שיכול לקיים שבת כ"ד לא כייפינן רק אם יכול לקיים בהתיר' בלא דחי':

ט אין להקשות אהא דאמרינן היכא דיכול לישא שפחה ולקיים שבת כ"ד לא הוי כייפינן ובפ' השולח דף ל"ט ע"א בד"ה אותו סברי דמחוסר גט שחרור יכול לישא שפחה ואעפ"כ הוי כייפינן לי' כמבואר להדיא בעבד שברח מבית האסורין וה"נ בכלל כל מחוסרי שחרור וכן מובא בשער המלך פ"א מה' חגיגה וצ"ל דש"ה דלית לי' לרב רק קנין איסור ולא קנין ממון אבל בחצי עבד אף לאחר שיחרור צריך ליתן לו שטר בעד חצי דמיו ואיכא גבי' גם קנין ממון לא הוי כייפינן דכל זמן דאית ליה קנין ממון שייך ג"כ עשה דלעולם בהם תעבודו וא"כ היכא בעי למיפשט התם דמחוסר גט שחרור יש לו קנס מחצי עבד מ"ל למשנה אחרונה דהא אף למ"א שאני חצי עבד דאית ליה קנין ממון מה שאינו כן במחוסר גט שחרור דאין לו רק קנין איסור והאי לאו אדון הוא אכן זה אינו דזהו דוקא בתחילת דין כשאנו דנין אי הוי כיפינן אמרינן היכא דיכול לקיים שבת כ"ד לא כיפינן משום דאית לי' קנין ממון אבל לאחר שעמדו על הדין ולא מצאו שום מציאות לקיים אפי' שבת כ"ד ותיקנו דכיפינן לי' תו לית לי' גבי שום צד ממון כיון שאינו יכול להחזיקו ואדרבה הוי כיפינן לי' ליטול שטר חוב מגברא ערטלאי ובכ"מ לא נקרא קנין ממון רק היכא שיכול לעשות בשלו מה דבעי ולהכי פשטינן מן חצי עבד למחוסר גט שחרור דלאחר התקנה שוין:

י ויש לברר הדברים במאי דפסק הרמב"ם מה"א בחציו עבד וחציו בן חורין שקידש בת חורין דמקודשת מספק ובחצי שפחה וחצי בת חורין שנתקדשה מקודשת ואמאי הלא שניהם שוים בעילוים ובפחיתותם ונראה בפשטות הדברים דמקור דינו של הרמב"ם דפסק דהוי סמ"ק הוא מגיטין דף מ"ג איבעי' להו מי שחציו עבד וחציו בן חורין שקידש בת חורין מהו וכו' דה"פ לדידן דפסקינן כר"ע דשפחה חרופה דקרא איירי בחצי' שפחה וחצי' בת חורין המאורסת לעבד עברי:

ונראה בעליל מפשטא דקרא דקנוי' ואינה קנוי' שהרי משונה אישות זה מכל אישות דעלמא שהבועל אינו חייב אלא קרבן אפי' במזיד והתראה והיא אינה חייבת בתורה אלא מלקות ומעתה מובן ממילא כיון דחידוש הוא דריבתה רחמנא אישות כזאת אין להשוות לזה בענין הדומה דמחדושא לא ילפינן ותדע שהרי בחציו עבד וחציו ב"ח שקידש בת חורין ליכא למאן דאמר שתתקדש במידה ובקצב כזאת רק דמבעי' לי' אם מקודשת קידושין גמורים כמו בכל אישות דעלמא או שאינה מקודשת כלל וצדדי ספיקו דמיבעי' לי' הכי שייטא ואזדי ליה שהוא דנתכוון מתחילה על סברא הפשוטה עפ"י מוסדי הדת היכא היא לולא דגלי רחמנא דיש מקום לומר דבחציה שפחה וחב"ח שנתקדשה לב"ח שהיא מקודשת גמורה משום דלא שייר בקנינה רק דמחדושא דרחמנא אתינן עלי' דרפיא לי' לקניני ועשאה כקנוי' ואינה קנויה ואזי בחצי' שפחה דגלי רחמנא גלי אבל בחציו עבד נשאר הדבר על מוסדי הסברא פשוטה ומקודשת בקידושין גמורים א"ד דלולא דריב' רחמנא אמינא דאינה מקודשת כלל משום דל"ח לכולא וחדושא דקרא הוא דאלומי אלים לי' לקנינא בחצי שפחה וחצי ב"ח וענינים הכתובים בפירוש אבל בחציו עבד וחציו ב"ח דלא גלי נשאר בסברא הפשוטה דא"מ ומעתה נכונים הדברים ולק"מ דבחצי' שפחה ריבה רחמנא דקנוי' ואינה קנוי' ובחציו עבד וחציו ב"ח דלא איפשטא מקודשת מספק:

תוכן העניינים

זית רענן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה