אור ברסלב
זית רענן חלק א חלק יורה דעה › הלכה יג - בהלכות מעילה

זית רענן חלק א· רבי משה יהודה לייב זילברבגר

חלק יורה דעה · הלכה יג - בהלכות מעילה

הלכה יב - בהלכות תרומה

סימן א

בהילכות מעילה

א עיין רמב"ם בפ"ז מהלכות מעילה ה"א דהא דשליח מעל דווקא באומר טלו שתיים מדעתי אבל בסתמא בעה"ב מעל שהרי נעשה דיבורו והשליח פטור מפני שהוא מוסיף על שליחות בעה"ב ולא עקר את השליחות עכ"ל בשינוי קצת ועיי"ש בכ"מ שהיקשו עליו מסוגיא זו דמוכח דאם אמרינן מוסיף ע"ד איירי כפשטא ואעפ"כ שנים מעלו וכיון שפוסק דמוסיף על דבריו תו אין אנו צריכין לאוקמי באומר טלו מדעתי ולפענ"ד נראה בטעמו של הרמב"ם דהא מוכח מכמה סוגיות דמעילה לא הוי אלא במקום שנתכוון לקנות או בקנין גמור או בקנין אסור אחר שקנו לענין שמוציאין מרשות בעלים ובכה"ג כיון דלדעתו שהוא של הדיוט וקנה בזה שמוציאו מרשות בעלים לכן לאחר שנודע שהוא של הקדש קנה אותו לענין שנשתנה החפץ ונעשה חולין דאין מעילה אלא שינוי [ועיין ב"ק ד' כ' ע"ב תוס' ד"ה נתנה לחבירו ובקידושין נ"ה ד"ה אין מועל אחר מעילה] אבל במקום שלא נעשה בזה שום קנין ולפי דעתו שהוא של חבירו עודנה היא ברשות בעלים כבראשונה אין בזה משום מעילה ועודנו ברשות גבוה כאשר הי' רק כשנהנה מעל על הונאה זו אבל החפץ לא נשתנה מרשותו וא"כ היכא דבעה"ב אמר לשליח אמור לאורחים שיטלו אחד והוא אמר להם בשם בעה"ב טלו שתים ואף בסתם הבינו האורחים דמסתמא מדעת בעה"ב אומר להם כן ובמעילה שע"י שליח הוא רק ע"י הקנין שנעשה עפ"י דבריו דהא זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן בכל דוכתי כמבואר בתוס':

ונמצא דבכה"ג שחתיכה שנית בטעות באה לידו לבד טעותא דהקדש המביא בכל מקום לידי מעילה ולדעת הריטבא בקידושין ד' נו בהא דאיתא התם דאין לוקחין בהמה טמאה עבדים וכו' ממעות מעשר שני ואם לקח יאכל כנגדן והיקשו בתוס' דהאיך יחלל דבר שאינו ברשותו ותירץ כיון דבטעות באו לידו עודנם ברשות בעלים עיי"ש וא"כ כיון דחתיכה השנית בטעות באה לידם דהם סברו שבעה"ב ציוה לתת להם שנים ולא הוציאו בהגבהתם מרשות בעלים כלום אף לפי דעתם וממילא שעודנו ברשות הקדש ולא מעלו רק בשעת אכילה ועל אכילה לחודא לא שייך מעילה גבי השליח ועיין בקצוה"ח סי' שנ"ד שהיקשה על דבריו וז"ל ונראין דברי תוס' דכל היכא דלא ידע ה"ל דבר שאינו ברשותו אע"ג דציית וראי' מהא דאמרינן שם בסוגיא ד' ס"ט אר"י צנועין ור' דוסא אמרו דבר אחד צנועין כו' רד"א לעתותי ערב אומר כל שלקטו עניים כו' וע"ש והתם גבי לקט דאמר ר' דוסא לאו בתורת גזילה אתי ליד עניים אלא משום דאין בקיאין דשנים לקט ושלשה אינו לקט ועניים סברו דשלשה נמי לקט וכמו שפירש רש"י שם עיי"ש שכתב לפי שאין כל עניים בקיאין בהלכה ובוודאי נמי צייתי ואפ"ה חשיב לי' אינו ברשותו וכן מוכח שם בגמרא כו' ומבואר דעני לאו גנב הוא אלא טועה ואפ"ה ה"ל דבר שאינו ברשותו כיון דאינו מחזיר עד שיחזירוהו ודוקא פקדון הו"ל דבר שברשותו ומשום דכל אימת דבעי מפקיד שקיל לי' אבל כל שבטעות אתי לידי' כו' ומחוסר ראי' כו' אעג"ב דציית הו"ל דבר שאינו ברשותו עכ"ל בשינוי קצת ונראה לפע"ד לישב דברי ריטבא הנ"ל עפ"י דברי ר"ן נדרים ל"ה ע"א בהא דאיבעי לי' לרב אחא באומר ככרי עליך ונתנו לו במתנה מי מעל למעול נותן וכו' למעול מקבל יכול לומר היתירה בעינא איסורא ל"ב וז"ל הרן שם שאילו הי' יודע שהוא של איסור לא הי' רוצה לזכות בו ונמצא זכי' בטעות ואינה זכי' ואע"ג דבמוציא מרשות הקדש איפשר דאפי' בטעות מעל שאני הכא שהוא לא הוציאה אלא חבירו הוציאה וזה לא עשה אלא שקבלה עכ"ל ונראה בעליל דזכי' בטעות משום גרמא דאיסורא לחוד מפקיע רק זכי' קלשתא דהינו במקום שאחרים נתנו לו ודעת אחרים המקנין לו הם הנה העיקרים בקנינו של הזוכה והזוכה לא עשה רק מעשה, קוף בעלמא הוא דנפקע ונעקר למפרע משום גרמא דאיסרא שלא ידע מעיקרא בעידנא דזכי בגוה ונתבטלה זכייתו משום טעות דאיסורא אבל במקום שעיקר הקנין נעשה על ידו כגון דקסבר ששל הפקר הוא **(בזמנים ובמדינות הללו אין נכסי הפקר בנמצא כי כל דבר שאין לו בעלים הוא ברשות הממשלה יר"ה)** ונתכוין לזכות בו ונודע אח"כ שהוא של הקדש דאז מעל בשוגג ולא אמרינן שנתבטל זכייתו למפרע משום טעות דאיסורא של הקדש אלמא דקנין אלים לא נתבטל משום טעות דאיסורא ונמצא דתוס' וריטבא דפליגי היכא דבא לידו בטעות דאיסורא אם עודנו ברשות בעלים רק היכא דאיכא דעת אחרת מקנה וקלישתא מעשהו של הזוכה בקנינו דתוס' ס"ל דמ"מ יצא מרשות בעלים ואין בידו להקדשו כמו פקדון דעלמא וריטבא חולק בזה וקסבר שגם לענין זה נתבטלה זכייתו אבל היכא שהזוכה הוא העיקר בעצמות הקנין גם הריטבא מודה ותו לק"מ ודברי ר"ן צריכין ביאור במ"ש ואע"ג דבמוציא מרשות הקדש איפשר דאפי' בטעות מעל דבמאי מספקא לי' הלא כל דין מעילה אינו אלא כשוגג שהרי' מביא קרבן מעילה ואין מעילה אלא שינוי כמו ששנינו במס' מעילה כו"כ פעמים דכשנתנו לחבירו מעל ויצא לחולין ואמינא מתחילה דאיפשר לומר דשוגג דמעילה היינו ששגג בקרבן אבל ידע שהוא של הקדש שגם בזה מחויב בקרבן מעילה כדאיתא בשבת ס"ט דלאביי בעינן ששגג גם בלאו שבו אלא דידע באיסורו ולר' נחמן די כששגג בקרבן כמבואר בשבועות ך"ו בעי מיני' רבא מר"נ איזהו שגגת שבועת ביטוי לשעבר אי דידע מזיד הוא אי דלא ידע אנוס הוא אמר לי' באומר יודע אני ששבועה זו אסורה אבל א"י אם חייבין עלי' קרבן או לאו כמאן כמונבז דאמר שגגת קרבן שמה שגגה אפילו תימא רבנן ע"כ ל"פ רבנן אלא בכל התורה כולה דלאו חידוש הוא אבל הכא דחידוש הוא דבכל התורה כולה לא אשכחן לאו דמייתי קרבן וכו' והכא מייתי אפילו רבנן מודו וא"כ גם במעילה כן לרבנן דפליגי עלי' דרבי ואית להו דהזיד במעילה בלאו ואפי' לאביי' דפליג עלי' דר"נ מ"מ היכא ששגג גם בלאו שבו רק דידע שהוא של הקדש וידע באיסורו מביא קרבן כמו בשבועות ביטוי וכמ"ש התוס' שם בדף הנ"ל בד"ה הא מני בשם רבינו שמוא' אבל זה רחוק ויוצא מפשטא דשמועה דנימא דבכ"מ דתני הקדש בשוגג מתחלל איירי בשוגג כהאי ועוד קשי' שהרי מפורש להדי' כן במקומו א"ל מקבל מעל לכשיוצא שכל המוציא מעות הקדש לחולין כסבור של חולן הוא ומועל אף זה מועל לכן נראה בכוונת הר"ן דהכא בסוגיא דמיבעי ליה היינו כשאומר המקבל דהתירא בעיני' דאיסורא לא בעיני' וגם מסתמא נימא ג"כ דלא ניחא לי' כיון שכל עצמו של מעילה זו נעשה ע"י ורק הוא יתחייב במעילה ולא הנותן משא"כ בכל הקדש דעלמא שהנותן הוא דמועל ולא המקבל ולא איכפת ליה למקבל כל כך כיון שתיכף בקבלתו יצאו לחולין וכיון שהמקבל לא ידע שהוא של הקדש וקיבלו בחזקת חולין ודעתו היה בשעת קבלתו לזכות בה וכן גם עתה כשנודע שהוא של הקדש מסתמא לא יעקור את זכייתו למפרע משום טעותא דהקדש כיון דתיכף משעה ראשונה נעשה חולין והוא לא הוציאו מרשות הקדש רק הנותן וכיון שהוא נתכוון לזכות בהן שוב אין הנותן יכול להפקיע את זכותו של חבירו שכבר זכה בהן וכיוצא בזה מצינן בלא הודיע שהוא שליח עי' סי' קפ"ב סעיף ב' לכן כל כה"ג פשיטא דהנותן מועל אך בזה מספקא לי' היכא ששניהם הנותן והמקבל התלכדו יחד ואומרים לא בעינא שגם המקבל אינו רוצה שיתעביד איסורא ע"י דהיינו שהנותן יתלכד ע"י בחיוב מעילה אולם גם בזה קרוב לי' ביותר שגם בכל כה"ג מעל הנותן וכ"מ בקידושין נ"ג ע"ב אלא הקדש תרווייהו לא ניחא להו דנתחיל הקדש על ידיהו ומיירי בסתמא בפשטא אפי' כשאמרו כן בפירוש ואפ"ה פליג ר' יהודה וס"ל דבשוגג קידש וכן פסקינן לזה מחלק הר"ן בין מעשה רבה למעשה זוטא דדוקא במעשה זוטא דמקבל שהוא רק מעשה קוף בעלמא הוא שנפקע משום איסורא אבל הנותן דעביד מעשה רבה תו לא תובטל ותופר משום גררא דאיסורא וכן האשר"י שם מחלק ג"כ כסברת הר"ן יעו"ש:

ב שם צ"ט תוס' ד"ה א"ה שליח אמאי מעל וא"ת מעיקרא נמי אין מעילת השליח אלא בטלית ונלפע"ד דבל"ז קשה בין לס"ד ובין למסקנא דאייתי לי' שוה שש בשלש אמאי לא מעל הבעה"ב בכל הדינר דהא אף אי לא קנה הטלית כלל רק החלוק בשלש כבר קנה החנווני את הדינר כולו רק שמחויב לתת לו ג' דינרי כסף כנגדן ומיד במשיכתו קנה את הדינר זהב עפ"י ציווי הבעה"ב ויצא לחולין כמבואר ס"פ המפקיד ומאי אריא הוציא וע"ש בתוס' וצ"ל דהא גם לגבי השליח נוכל לומר להיפך דהא אף אם לא קנה החלוק רק הטלית לחוד כבר יצא כל הדינר זהב לחולין עפ"י מעשהו וכיון שקנה החלוק והטלית בפסקה אחת וע"ז נתן לו את הדינר זהב ולגבי כל חד מנייהו איכא מעילה בכולו ולהכי שניהם מעלו כמו שנים שעשו מלאכה וזה יכול וזה יכול דשניהם חייבים ואפ"ה אינם צריכים לשלם יחד רק דינר זהב אחד כיון שלא הפסידו יותר להקדש אמנם לאחר שתירץ הש"ס דאייתי ליה שוה שש בשלש היקשה שפיר דאמאי מעל השליח דמקשן סבר דלהכי אוזיל ליה את החלוק לפי שהיה צריך לדמים דהיינו לדינר זהב שלם וא"כ אמאי מעל השליח אטלית דהא בעה"ב מעל בכל הדינר זהב מיד שנתנו לחנוני על ג' של חלק אף אם הביא לו בחזרה ג' של כסף וא"כ מאי איכפת לך בטלית שקניתי דהא גם הטלית לא קניתי רק להשלמת שליחות שלך בכדי שיוזיל לך את החלוק דהשתא אלו לא קניתי את הטלית לא אוזיל לך רק החצי או אולי כלל לא והרי השתא תו לא יכול בעה"ב לומר לגבי השליח דאילו לא קנית רק את הטלית לחוד כבר מעלת בכולו כדלעי' דהא גם הטלית לא קנה רק לאלומי שליחותיה וע"ז מתרץ הש"ס דלא איירי בכה"ג שאוזיל לו מפני הדמים כדקס"ד אלא מפני שחלוק היה בעיני' זביני דרמי על אפי וא"כ גם אם לא קנה רק החלוק לחוד היה מוזי' ג"כ בעד ג' שוה שש כאשר הוזילו לו עתה להכי שניהם מעלו כנ"ל דהא גם בעה"ב יכו' לומר לשליח אילו לא קנית רק הטלית לחוד כבר מעלת בכולו ועיין:

ג ועתה נבאר הסוגיא וליישב הקושי' שהקשו האחרונים נ"ע ואלו הן (א) הא דפשוט מעיקר' ממתני' דמעילה ואח"כ פשוט ממשנה זו וכן באיבעי' השנייה פשוט ג"כ מעיקרא ממעילה (ב) קושית מהרש"א על הא דאמרינן מדסיפא בדאוזיל רישא וכו' דאמאי לא היקשה כפשוטו דאם רישא בדאוזיל ע"כ סיפא בדלא אוזיל ומוכח דמעביר על דעתו (ג) מה שהקשו דפסק באיבעי' שניי' דמעביר על דבריו ולא הביא במתניתין דאיירי בקטיני כתירוצו דרב שישא (ד) קושית תוס' ד"ה הא מדסיפא וכו' ותימא אי בדזילא מאי ארי' זילא בדלא זילא נמי מכרה בטל, ונראה דרשב"ג ורבנן פליגי אם אמרינן הוכיח סופו על תחילתו ועי' חולין ל"ט ע"ב דמביא התם פלוגתא זו לענין שוחט לע"ג ומקשה התם מהא דאמרינן בגיטין בבריא שאמר כתבו גט לאשתי ונפל מן הגג ומת ומשני ש"ה דקאמר כתבו וז"ל רש"י שם ואיכא קצת הוכחה בתחילה ונפילתו גלויי מילתא בעלמא דהאי דקאמר ברישא כתבו על מנת ליתן קאמר ועי' ברשב"א גיטין שם דאנן פסקינן כן דאם נפל מעצמו ה"ז גט מחמת סבר' זו כיון דאיכא קצת גילוי דעת מעיקרא וכן הוא בטור ובש"ע נמצא לדינא היכא דאיכא לספק מעיקרא אזי לכ"ע אמרינן הוכיח סופו על תחילתו והיכא דליכא גילוי דעת כלל פליגי רשב"ג ורבנן ועפ"ז רווחא סוגיא זו דמעיקרא איבעי' לי' היכא דאמר זבין לי ליתכא וזבין ליה כורא אי מוסיף על דבריו וליכא גילוי דעת כלל ולהכי אפי' צווח המשלח כשנודע לו וליתכא מיהו קני א"ד מעביר על דבריו לגמרי ואפי' אם מסכים המשלח אח"כ כשנודע לו וחפץ בקיום המקח של ליתכא בטלה השליחות לגמרי וצריך אח"כ להקנות לו מחדש כמו בכ"מ שלא עשה שליחותו ועיין גיטין ך"ט גבי שקול מינה חפץ והדר הב לה גיטא ואזיל איהו ויהיב לה גיטא והדר שקיל מינה חפץ דאינה מגורשת אף שנתנה החפץ אח"כ כיון דשינה בשליחות בטלה השליחות וכיוצא בזה מצינו הרבה נמצא דאיבעי' אזלי בכל צד עד קצה אחרון דאם אמרינן מוסיף ע"ד אף שצווח אח"כ לא בטלה השליחות דדמי כאלו ליכא גילוי דעת מעיקרא כלל או דילמא מעביר ע"ד ואפי' שתק אח"כ בטלה השליחות להכי גם הפשטן רצה לפשוט ג"כ מעיקרא לחד צד לגמרי כאשר אזלי האיבעי' ולהכי פשוט מעיקרא ממעילה דשניהם מעלו נמצא דמוכח דמוסיף על דבריו אפי' צווח אח"כ כיון דפסיק ותני דשניהם מעלו אף דמסתמא צווח הבעה"ב אח"כ דלא ניחא ליה דלמעול וכאשר אידחו להו ממעילה הדר הפשטן לפשוט מיהא חדא דאינו מוסיף על דבריו לגמרי ממתניתין דמכרה שוה מנה ודינר במנה דמקחן בטל **(כל עניני מקח וממכר פקדון ושליחות הנזכרים בדף הזה ובדפים הקודמים הלא המה רק לברר דיני מעילה והקדש אבל גוף ענינים אלו בפועל הולכים כעת כפי חוקי המלכות ודינא דמלכותא דינא:)** אף דמתניתין מסתמא איירי כשבעלי ההוראה רואים בעליל שמכירה זו לא טבי לגבי יתמי או כי היכי דליכלי יתמי הפירי מעת המכירה עד עתה ומסתמא המורי הוראה רוצים לבטל את המכירה וא"כ ליכא למיפשט דמעביר ע"ד הוי עד קצה אחרון דמסתמא איירי כשרוצים לבטל ואיכא למימר דהוי כאילו איכא קצת גילוי דעת מעיקר' ודמי לכתבו דאף לרבנן אמרינן הוכיח סופו על תחילתו מ"מ מיהת פשוט חדא דלאו מוסיף ע"ד לגמרי הוי ומתרץ דאיירי בדאוזיל דאז לגמרי בטלי השליחות אלא א"כ עשה קנין אח"כ מחדש וע"ז מקשה הא מדסיפא בדאוזיל כו' ולהיפך לא רצה לפשוט כקושית מהרש"א הנ"ל דאיכא למימר סיפא רשב"ג היא דס"ל דאף בדליכא גילוי דעת כלל אמרינן הוכיח סופו על תחילתו כמו בשוחט לע"ג לפסול למפרע ולהכי מוכח מרישא דאיירי בדלא אוזיל ואפ"ה מכרה בטל דמדסיפא רשב"ג מכלל דרישא רבנן דהא רשב"ג פליג באותו בבא. ומיושב ג"כ אי בדזילא מאי ארי' זילא בדלא זילא נמי דהא בדזילא אפי' הסכימו מעיקרא בטלו השליחות ויכולין לחזור בו אח"כ אבל בדלא זילא דוקא כשחזרו תיכף כשנודע להם אזי אמרינן הוכיח סופו על תחילתו:

ד גם באיכא דאמרי באיבעי' השני' רבו הדקדוקים כאשר האריכו בזה האחרונים וגם בדברי רש"י יש להבין מה שפירש בד"ה אמאי מעל וז"ל אע"ג דל"ל הכא טעמא דאפושי שטרא מיהו אי בעלמא מעביר ע"ד הוי ע"כ לא עשה שליחותי' עכ"ל והוא משולל הבנה גם באשר"י מקשה על הא דאמרינן דטבא לך עבדי לך דהא גבי גבי מעילה לא שייך טעם זה כיון שהוציא כל הדינר ע"כ דלאו דוקא היא וע"פ סיגנון הנ"ל נכון הכל בדקדוק נמרץ דג"כ צדדי איבעי' אזלי עד הקצה ועוד מוסיף בזה דאי אמרינן דמוסיף על דעתו הוי במה שמכר החצי אח"כ לאחר וא"כ ליכא גילוי דעת מעיקרא ולא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו לרבנן אבל לרשב"ג דס"ל בסתמא הוכיח סופו ע"ת גם בכה"ג אמרינן ולהכי מוסיף בזה דנוכל לומר דאף רשב"ג מודה דהוי כאלו איכא ג"ד להיפך ע"י דטבא לך עבדי לך אבל לרבנן לא צרכינן לטעם זה כדמוכח ממעילה ולהכי פשוט ג"כ מעיקר' ממעילה דמהתם נפשט האיבעי' לגמרי דמוסיף ע"ד הוא דמסתמא צווח כשנודע לו ואפ"ה מעל דדמי כאלו ליכא ג"ד מעיקרא ואף דלא שייך דטבא לך מ"מ לרבנן מעל ובאמת לרשב"ג לא מעל הבעה"ב כיון דס"ל הוכיח סע"ת אפי' היכא דליכא ג"ד מעיקרא וזהו כוונת רש"י אע"ג דל"ל הכא טעמא דאפושי שטרא אפילו הכי היכא דצווח אחר כך איכא למימר הוכיח סע"ת כיון דמעביר על דעתו הוי והיכא דשייך טעם זה אזי אפי' שהסכים כשנודע אפ"ה בטלה השליחו' כנ"ל ולאחר שמדחה רש"י ממעילה מביא ממתניתין דידן דאף דליכא למיפשט לחד מצדדי האיבעי' מ"מ פשוט מיהת דלא אמרינן דבודאי לא ניחא ליה אפי' היכא שהסכים אח"כ מטעם אפושי שטרי וגם להיפך ליכא למיפשט דבודאי ניחא ליה אף שצווח דהא נוכל לומר דמתני' דידן מיירי כשהסכימו אח"כ ואפ"ה של אחרון בטל כיון דמיירי בדאוזיל ובטלה השליחות לגמרי מ"מ פשוט מיהת דלא אמרינן דבודאי לא ניחא ליה מעיקרא ובטלה השליחות וע"ז משני דגם זה לא נוכל להוכיח ממתני' דאיכא למימר דמיירי בקטיני ולפ"ז כיון דלמסקנא פסקינן לדינא דמעביר ע"ד הוי כדמוכח מדיקא נמי גבי מעילה דדוקא בשוה ו' בג' הוא דמעל ב"ה אבל בלא"ה לא מעל כמבואר בפוסקים נמצא דלא אמרינן מעביר ע"ד הוי יותר מג"ד דזאת ליכא לאכוחי ממעילה דהתם צווח אח"כ ובג"ד דמעיקרא לחודא סגי כמו בכתבו כו' ונפל מן הגג תו לא צרכינן לומר דמתני' מיירי בקטיני דוקא דאיכא למימר דאיירי כפשטא כשהסכימו כשנודע ואפ"ה לגבי האחרון בטל כיון דבטל השליחות אבל במעילה לא מעל כיון דצווח אח"כ רק כשקנה שוה ו' בג' ועיין היטב בלשון הרמב"ם פ"א מה"ש ה' ד' ותמצאם מזוקקים והמה קלורין לעינים וז"ל אמר לו מכור לי בית סאתים ומכר לו בית סאה הרי זה מעביר על דבריו ולא קנה הלוקח אמר לו מכור לי שדה לאדם אחד והלך השליח ומכרה לשנים ממכרו בטל שהרי עבר על דבריו עכ"ל הזך ושיכל את ידיו בחכמת אלקים אשר בקרבו ונקט ברישא ולא קנה הלוקח ובסיפא שינה לשונו ונקט ממכרו בטל וע"פ הנ"ל נכון היטב דהא הלכה זו בכורא וליתכא דמע"ד מוכח מדיקא נמי דגבי מעילה נמצא דלא מוכח רק כשמיחה לאחר שנודע דאז אמרינן הוכיח סע"ת לזה דייק דלא קנה הלוקח לפי שהמוכר עדיין בידו לחזור אבל אם לאחר שנודע לו לא מיחה אזי המכר קיים לגבי המוכר שאין הלוקח יכול לחזור אבל בסיפא כיון ששינה בשליחות אזי ממכרו בטל לגבי שניהם אפי' אם נתרצה המוכר יכול הלוקח לחזור]. ועי' בש"ע סי' קפ"ד שנקט ג"כ כדברי הרמב"ם כלשונו הצח

תוכן העניינים

זית רענן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה