אור ברסלב
זית רענן חלק א חלק יורה דעה › הלכה י - בדיני מעילה

זית רענן חלק א· רבי משה יהודה לייב זילברבגר

חלק יורה דעה · הלכה י - בדיני מעילה

הלכה י - בדיני איזסוה"נ שלכ"ד הנאתן

סימן א

בדיני מעילה

א בשעה"מ מה' יסה"ת שהקשה לדעת תוס' פסחים דף ך"ו ד"ה שאני היכל דלתוכו עשוי וזה לשונו פ"ה ואין הנאת צילו נאסרת שאין זה דרך הנאתו וכו' והסכימו לזה משום דילפינן חטא חטא מתרומה ובתרומה כתיב אכילה ובזבחים דף עיין כתבו להיפך בד"ה אפילו וז"ל אבל במתני' דהכא חיישינן לתקלה דאיכא כמה ספק איסורין לפי שהם מקודשין וכו' וחלב מקודשין ע"ג מכתו דשרי בשור הנסקל לפי שאינו דרך הנאתן וכו' עכ"ל הרי דפשיטא להו דגבי מקודשין לענין מעילה חייב אפי' שלא כדרך הנאתן והניח דבריהם בתימא ול"נ דלק"מ דתרי עניני מעילה איכא דהיכא שהגביה לצרכו דאזי מעל תיכף בשעה שהגביה לפי שהוציאו מרשות לרשות ונעשו חולין בהגבהתו היכא דקסבר שהוא של חבירו וכ"מ בכ"ד ועי' קידושין מ"ג בתד"ה שלא מצינו וכו' וז"ל וי"ל דמעילה לא מתחייב המשלח ע"י הנאת השליח אלא ע"י הגבהה דשליח דמיד דאגבהיה שליח קניי' וההיא שעתא חייב המשלח ועיי"ש נ"ה בד"ה אין מועלים וגם איכא מעילה בלא הגבהה ואז לא מעל אלא כשנהנה ומש"ה בפסחים דאיירי בהנאת צילו שפיר כתבו דהוי שלא כדה"א אבל בזבחים בהניח חלב של מוקדשים ע"ג מכתו דמשעה דאגבהה הוציאו לחולין שהרי הגביהו לצרכו ותו לא איכפת לן אם הגביה לצורך הנאתו אם לא ולפ"ז אם נימא כנראה מפשט' דזהו דוקא בקדושת דמים שמוציאו לחולין בהגבהתו ואין מעילה אלא שינוי כדאי' במעילה דף י"ח ע"א אבל בקה"ג שאינו מוציאו לחולין בהגבהתו אפי' היכא דקסבר שהוא של חבירו אזי לא מעל אלא כשנהנה ולפ"ז צ"ל דתרי אנפי דנקטי בזבחים דחמורה הקדש משור הנסקל וחיישינן בהקדש טפי לתקלה כגון רכב ע"ג שור ובא חבירו ורכב וכו' וחלב מוקדשין ע"ג מכתו דשרי בשור הנסקל דחד' איירי בתמימים ועודנו קה"ג ועוד אפי' כשהוממו מ"מ חמירא קדשים לענין שלא כדה"א דכיון שכבר יצאו מקה"ג הרי מעל משעה שהגביה אלא דלפ"ז עודנו לא יתורץ מרישא ברכיבה דבע"כ צ"ל דגבי שור חשיבי שלא כדה"א ובע"כ בקדושת הגוף איירי דנקטו רכב ע"ג שור ובא אחר ורכב בו דכולן מעלו דזהו בקה"ג דוקא אמנם בל"ז צריכין לומר דלדוגמ' בעלמ' נקטי בלישנא דתנן התם שהרי לגבי שה"נ ג"כ ליכ' נפקות' בין ראשון לשני אלא דעיקרא דמילתא דרכובה אסורה מיהת משום עבודה אפי' היכא דהוה שלא כדרך הנאתן משא"כ בשה"נ והתם דקתני דכולן מעלו איירי בבהמה שהוא כדרך הנאתן:

ב אומנם מדברי תוס' קידושין מ"ג הנ"ל נראה לכאו' שגם בקה"ג שאינו מוציאו לחולין בהגבהתו מ"מ נתחייב ע"י הגבהה שהרי מספקי להו באומר לשליח הושט ידך לכד של שמן ותהנה מן הסיכה וכו' אם יתחייב המשלח משום דלא מצינן זה נהנה וזה מתחייב ותנן בפ"ו דמעילה אמר לו תן להם חתיכה והוא אמר טולו שתים שתים והן נטלו ג' ג' כולן מעלו דמשמע דאיירי בקה"ג ואפ"ה מעל המשלח ועיין ברמב"ם בפ"ו מה' מעילה ה' ב' דמוקי לה בקדושת ב"ה והוא מטעם אחר דא"כ נתערב איסור אחר עמו יעו"ש וצריכין לדחוק ולומר דגם לדעת התו' איירי נמי בקדושת דמים דוקא. אמנם אכתי קשי' מהא דאמרינן לקמן דף נ"ד ע"ב דלר"מ הקדש במזיד מתחלל בשוגג אינו מתחלל ולא אמרו בשוגג מתחלל אלא לענין אכילה בלבד יעו"ש וכיון דאינו מתחייב בקרבן מעילה אלא על אכילה והנאה דוקא האיך משכחת לן שליחות במעילה לר"מ כיון דזה נהנה וזה מתחייב לא מצינו בכה"ת ואין לומר דמש"ל במזיד כיון דחיוב' דשליחו' במעיל' מגז"ש דחט' חטא מתרומ' הוא דילפינן לי' וחטא דמעילה בשוגג הוא דכתיב בחיובא דקרבן איברא דגם אם נימא דמעילה שאני ומתחייב המשלח אפי' על הנאה גרידתא דשליח ג"כ קשי' מהא דתני' בתוספתא בפ"ב דמעילה הי' רוכב על גבי בהמה ובא חבירו ורכב כולן מעלו נתנו לחבירו וכו' הוא מעל וחבירו לא מעל ובעולה נתנו לחבירו וחבירו לחבירו כולן מעלו בו מובא בתוס' ב"מ צ"ט בד"ה וחבירו מותר וכו' ולכן פוסק הרמב"ם בפ"ו מה' מעילה ה"ה דבכל מידי דקדשי קדושת הגוף כשנתנו לחבירו וחבירו לחבירו כולן מעלו ואמאי דכיון שאינו יוצא לחולין לעולם וכל היכא דאיתא בקדושתייהו קיימ' אמאי יתחייבו על הוצאת רשות או כשנתכוון לגזול ואי אפשר לחייבן אלא על הנאה ואכילה דוקא דבל"ז אמאי יתחייב כיון דלא אהני מעשיו ולא עביד מידי וכן אית' להדי' שם בקידושין נ"ד ריש ע"ב אמר עול' משמי' דרב פדא אומר היה ר"מ הקדש במזיד מתחלל בשוגג אינו מתחלל ולא אמרו בשוגג מתחלל אלא לענין קרבן בלבד ומקשי וכי מאחר דאינו מתחלל קרבן במאי מחייב אלא כי אתא רבין וכו' ולא אמרו מתחלל אלא לענין אכילה בלבד ולפ"ז תיקשי קו' זו עצמו גם לדידן בכל מידי דקדשי קדושת הגוף אמאי יתחייב בקרבן על הוצאת רשות לחוד כיון דאינו מתחלל על ידו:

ג לכן נראה לפענ"ד דבין לר"מ בקדושת דמים דס"ל להדי' דאינו מתחלל אלא לענין אכילה והנאה כמ"ש בתוס' שם] וכן לדידן בקדושת הגוף דאינו מתחלל ולעולם בקדושתי' קיימא היה מן הדין ג"כ דלא ימעול אלא על אכילה והנאה בלבד ואעפ"כ לא נפלאה ורחוקה היא שימעול ג"כ כשנתנו לחבירו דמ"מ יתחייב מיהת לפי טובת הנאה שבו כמו במשאיל קורדום של הקדש דמעל לפי טובת הנא' שבו וחבירו מותר דבקע בו לכתחי' כדאית' ב"מ צ"ט רק היכא שנודע שהוא של הקדש עד שלא נהנה בו המקבל הרי גם הנותן אין לו בו שום טובת הנאה בנתינה זו ומשה"ט תו אי אפשר שימעול ויתחייב לר"מ אלא על אכילה והנאה שהרי גם כשנתנו לחבירו לא מעל הנותן אלא כשכב' נהנ' המקבל ואח"כ נודע שהו' של הקדש שאם נודע טרם שנהנה על מאי נחייבנו שהרי בקדושתיה קיימי וגם משום טובת הנאה אי אפשר לחייבו שהרי כולה לגבוה סלקי ולא נהנה מידי לא המקבל ולא הנותן אבל כשכבר באה לידי כילוי ביד המקבל או אפי' כשכבר נהנה ואח"כ נודע שהוא של הקדש הרי כבר נגמרה טובת הנאה של הנותן ונתחייב בקרבן מעילה על טובת הנאה שכבר נהנה ע"י נתינה זו ולפ"ז ניחא שגם לר"מ דס"ל שהקדש בשוגג אינו מתחלל וליכא לחיובא דמעילה אלא על אכילה והנאה אפ"ה מתחייב ע"י שליח אע"ג דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן וכגון שאמר לשליח תן חתיכה זו של קדושת דמים לאורחים וכה"ג טובא ונמצא דתיכף כשקיבל המקבל נתחייב אידך לפי טובת הנאה שבו כיון שאכלו טרם שנודע הרי נגמר הנאת הנותן בנתינה זו ע"י שלוחו ונמצא דלא מחייבינן לי' על הנאת חבירו רק על הנאת עצמו רק נפקותא רבה איכא בין ר"מ לרבנן בזה דלר"מ מעלו שניהם המשלח והאוכל שגם האוכל או הנהנה מעל לפי שעדיין לא יצא לחולין אבל לרבנן לא מעל רק הנותן לפי שכבר יצא לחולין בשעה שקיבלה והגביה ובין שאכלו ובין שלא אכלו לא מעל רק הנותן או המשלח שציוה ליתנו לידו אבל לר"מ מעלו שניהם ובלבד שיאכלנו המקבל או שיגמור הנאתו טרם שנודע שהוא של הקדש אבל אם לא נהנה בו עד שנודע גם הנותן לא מעל שהרי לא נסתימה הנאתו ולא נהנה ולא מידי ומעתה נקל להבין דהא דקתני בתוספתא דבעולה נתנו לחבירו וחבירו לחבירו כולן מעלו דאיירי כשכבר נהנה בו האחרון טרם שנודע שהוא של הקדש שכולן מעלו משום שכבר נהנו מטובת הנאה שבה דלא גרע בזה ממשאיל קרדום לחבירו וזה ברור ונכון והא דמקשי לרב פדא וכי מאחר דאינו מתחלל קרבן במאי מחייב היינו כשנודע טרם שנהנה דקסבר דלענין קרבן מודה ר"מ לרבנן וכשם דמחייב לרבנן אפי' כשנודע טרם שנהנה כן נמי לר"מ ולהכי מקשי דבשלמא לרבנן ניחא כיון דנתחלל על ידו ויצא לחולין משא"כ לר"מ:

ד עיין בכ"מ בפרק ויו מהלכות מעילה ה' ג' וז"ל וכתב הראב"ד על דברי רבינו א"א בכל זה יצא מכלל משנתינו ואני אומר שמ"ש ובודאי בהמה דומי' דכלי שרת אינו הכרע דמדקתני רכב ע"ג בהמה משמע דבבהמה טמאה איירי שדרכה ברכיבה ולא בבהמה טהורה שאין דרכה ברכיבה ולדברינו הנ"ל הכריח רבינו דבע"כ צ"ל דמתניתין בבהמה טמאה איירי ואזי אפי' בבהמה שאין דרכה ברכיבה ג"כ חייב בקרבן מעילה שהרי משעה שעקרה ידה ורגלה כבר קנאה ויצאה לחולין לכה"פ כדי הרכיבה שרצה לרכוב עליו [אפי' אם נימא כפי שרצה הר"י לפרש מתחילה בב"מ צ"ט בריש ד"ה וחבירו מותר וכו' וכדעת הריטבא קדושין נ"ג שקושט' מובא במ"ל שם ה"ד ונראה דטעמי' דידי' דס"ל כדעת ראב"ד מובא בש"מ ב"ק צ"ח ע"א דשואל ש"מ לא הוי אלא גזלן מדרבנן יוע"ש בד"ה אי נחית לי' וכיון שכן אע"ג דמדרבנן נעשה כגזלן על כולו] אי אפשר לומר לענין מעילה שחבירו מותר לבקע לכתחילה דא"א לרבנן **(כל זה אינו מדבר רק מענין מעילה אבל מה שנוגע לגוף דיני שואל שלא מדעת וגזלן הכל נוהג ע"פ דינא דמלכותא ודיני דמלכותא דינא:)** לעקור בקו"ע ולהכי כשנטלה רק לרכיבה ולהחזירה לאח"כ דמדאוריי' קנאה במשיכה להנאת רכיבה דמדאוריית' דינו כשואל ואנן פסקינן כרבי אמי שם דמהני משיכה מדאוריית' בשומרין והמשאיל מעל לפי ט"ה שבו והשואל מותר לבקע בו לכתחילה וה"ה בשואל ש"מ דמדאוריית' קנאה להיות ברשותו ולהתחייב באחריותו עד כדי הנאות תשמישו לבד שרצה לקנות אבל לא על כולו רק מדרבנן נעשה כגזלן על כולו ולענין זה שחבירו לא ימעול אין כח בידם לעקור דבר מה"ת בקו"ע ומשה"ט לא איכפת לן אם נהנה גם שלא כדה"א כיון דחיובו במעילה הוא על שעת הגבהה דהיינו משעקר ידה ורגלה ולהכי גם חבירו מעל כשרכב עלי' אח"כ וכמש"כ לעיל באות א' אבל אם נימא דאיירי בטהורה ובקה"ג כיון שאינו יוצא לחולין ולעולם בקדושתי' קיימא אזי אי אפשר שימעול רק כשנהנה ואזי בעינן כדרך הנאתו אבל שלא כדה"א לא אפשר לחייבו על הנאה זו:

ה ולפ"ז אשכחן פתרא לדברי רמב"ם שם ה"ד ה' התמוהין למאוד כאשר השיג עלי' הראב"ד והכ"מ והמ"ל שם הועילו במקצת אבל עודנו לא סיפקו לכל צורכי המעיין שפירשו רשתם לפרש המסבב בתר פני המסובב והוא דבהמה דקתני במתניתין מיירי בקדושת דמים וה"ה לכלי תשמיש וכלי שרת איירי בקה"ג וההפרש ביניהן כשנתנו לאחר דבקדושת דמים לא מעל אלא הראשון ובקה"ג כולן מעלו והא דפליגי ר"נ ורבנן בע"כ צ"ל דאפי' כשלא נתנו לאחר פליגי דאל"כ מנ"ל דמתניתין דלא כרבנן יוע"ש במ"ל בסה"ד ה' ד' ועדיין אינו מובן דמנ"ל לגמר' לאוקמי דלא כרבנן דפליגי בכ"ש וסברו דדוק' בקרבן עצמו הוא דיש מועיל אחר מועיל דכתיב באיל האשם אבל בכ"ש אע"ג דקדשו קה"ג מ"מ לא חמירא כקרבן גופי' והא דקתני במתניתין שגם בכ"ש יש מועל אחר מועל איירי בכלי תשמיש ובק"ד וכמו שפירש הכ"מ מתחילה ועוד דר"נ ורבנן ל"פ אלא בקה"ג של כלי שרת אבל בבהמה דרישא דמתניתין שהוא בגוונא חדא דכלי תשמיש גם לרבנן כולן מעלו וכיון דצריכין לומר דפליגי גם כשלא נתנו לאחר א"כ תיקשי לרבנן דאמאי לא מעלו כולן בשאר כלי שרת דניהי דקילי קדושתייהו מקדושת קרבן מ"מ לא גרעו מקדושת דמים דמעלו כולן משום כלי תשמיש וא"כ טבעת של זהב נמי דל קדושתי' מיני' מ"מ לא יצא מכל כ"ת דמעלו כולן אפי' בק"ד דקילו טובא מקדושת כ"ש ונראה לפענ"ד שרבינו הגדול הציץ ברוחב בינתו תוכן כוונת התנא והוא דרהטא דמתניתין דנקט בבהמה רכיבה ובכלי שרת נקט בכוס של זהב ולא נקט בסתמא ולימ' בבהמה עשה בה עבודה ובא חבירו ועבד בו וכן בכוס סתמא ומדוע נקט לי' בכוס ש"ז דווקא אלא כשתרד לעומק הדברים עפ"י מוסדות נכונות שקבלנו מרבותינו הראשונים והוא כשהגביה של הקדש בשוגג וכסבר ש"ח הוא ודעתו לגוזלו או כסבור של הפקר הוא ונמצא דבהגבהה זו נתכוין להוציאו מרשות לרשות ונסתיים הדבר שהוא של הקדש אזי קנאה בהגבה זו ונעשית חולין לגמרי ומעל לפי כולו כמ"ש תוס' ב"מ צ"ט ובקידושין ובריטב"א שם ובפרט זה לית מאן דפליג ואפי' בדברים שיש בו פגם דלא מעל עד שיהנה ויפגום מ"מ אין לך פגם יותר מזה שהוציאו מרשות הקדש ונעשה חולין ובזה לכ"ע לא מעל אלא הראשון לחוד שכבר נעשה כולו חולין ומותר ליהנות בו אח"כ לכתחילה וכשנטלה לצורך תשמישו ודעתו להחזירו בזה פליגי תוס' וריטב"א הנ"ל דלמסקנת דעת התוס' אזי ג"כ מעל כנגד כולו ולא משכחת לי' בזה שיהי' שניהם חייבין בקרבן אלא היכא דכסבר שהוא שלו דאז לא יצא לחולין ע"י הגבהה רק בשעה שנהנה הוא דנתחייב וכן כל מי שנהנה מתחייב ולדעת ריטב"א ורמב"ם דגם כשנטלו לצורך תשמישו ודעתו להחזירו כולן מעלו שכל א' מהם לא הוציא לחולין בהגבהתו רק כדי תשמישו שרצה לקנותו לפי דמדאוריית' לא נעשה כגזלן אבל כדי תשמישו יצא לחולין תיכף בשעה שהגביה וגם בפרט זה הוא אפי' בדבר שיש בו פגם מעל מיד דכל שיש בהכל יש בחלק ממנו וכשם שאילו רצה לגזול כולו מעל מיד משעת הגבהה ה"ה נמי בהגביה לצורך תשמישו ודעתו להחזירו שהרי כבר יצא לחולין כדי תשמישו ומותר לשמש בו לכתחילה אמנם כל זה הוא בקדושת דמים דווקא אבל בקה"ג כיון דלא יצא לחולין בהגבהתו אזי לא נתחייב במעילה אלא בשעה שנהנה לפי שלא אפשר להוציאו לחולין בשום תחבולה שבעולם כ"ז שראוין לעבודה ולשירותן ואזי ממילא דראוי לומר דתלי' בין דבר שיש בו פגם דלא מעל עד שיפגום ובין דבר שאין בו פגם רק דבקדושת הגוף נידון לעולם כדבר שאין בו פגם לפי שאינו ראוי למכור ולהשכיר וכדאית' להדיא במעילה י"ט ע"א מכדי אי בבהמה תמימה היינו כוס של זהב וכו' עיי"ש בפרש"י וז"ל דכי היכי דכוס של זהב לא קאי לאיפגומי ומשום הכי לא אזיל ביה בתר פגימה וכו' אף חטאת תמימה דקיימי להקרבה לאו בת פדייה הוא כיון שנהנה ממנו לימעול וכו' וכן פרש"י שם ע"ב במתני' בד"ה אין מא"מ אלא בבהמה וכ"ש בלבד יוע"ש וגם זה מוכח מכולו פירקא דכל היכא דקתני כוס של זהב הוא משום דכוונתו לאשמעינן דינא דנהנה לחוד בדבר שאין בו פגם ומעתה נתבונן בסדר דמתנית' והכא רהטי ואזדי והוא דעיקר כוונתו לאשמעינן דרך כללא דלא משכחי לן מועל אחר מועל אלא בבהמה וכלי תשמיש או בכ"ש והוא שכל המטלטלים עומדים או להשתמש בהם או לסחור ולישא וליתן בהם או לאכילה והנאה ובכולהון לא משכחת לן מא"מ אלא בבהמה העומד להשתמש בו או בשאר כלי תשמיש שהרי הוא משמש בכולו ואעפ"כ לא הוציא לחולין אלא עד כדי תשמישו שכל המגביה לצורך תשמישו עד זמן ידוע לא יצא לחולין אלא כדי תשמישו עד הזמן שנתכוון אז והשאר נשאר בקדושתו ומש"ה מעל גם השני וכן כולן אבל בדבר העומד לסחורה או לאכילה והנאה אי אפשר למצוא בו מועל אחר מועל דממ"נ אם הגביה לסחור בכולו או לאכלו הרי כולו יצא לחולין ואם ליטול מקצתו וחבירו הגביהו ליטול חלק האחר ממנו אזי אע"ג שכולן מעלו מ"מ אי אפשר לכללו בסוג זה דיש בו מועל א"מ דבחלק שמעל זה לא מעל חבירו ואין חלק האחד קשור בחבירו ופשיטא דכולן מעלו ומידי דהוי כמו בשני כלים דמאי שנא אבל בבהמה וכלי תשמיש אע"ג שמשתמש בכולו אפ"ה יש בו מועל א"מ וכדכתיבנא לפי שלא יצא מקדושתו אלא כדי תשמישו וצורך זמן תשמישו וה"מ כשלא הגביהו אלא לצורך תשמיש עד זמן ידוע אבל כשהגביה לגזול את כולו כבר יצא כולו לחולין ומותר לכ"ע להשתמש בו לכתחילה אמנם כן בקדושת דמים אבל בקה"ג אפי' כשהגביהו ליטול את כולו מ"מ לא מעל אלא בשעה שנהנה ואזי יש בו קולא וחומרא קולא דלא מעל אלא שיהנה כדרך הנאתן דוקא וכדאמרינן בפסחי' דף כ"ו שאני היכל דלתוכו עשוי' וחומרא דכולן מעלו אפי' כשנטלו ליגזול כולו ובקדושת דמים אית בהו ג"כ קולא וחומרא להיפך דלא בעינן שיהנה כדרך הנאתן לפי שיצא לחולין משע' שהגביה ואז מעל וכשנטלו ליגזול לכולו אזי לא מעל אלא הראשון בלבד ור' נחמי' ורבנן פליגי כשנטלו ליגזול כולו דרבנן סברי דדוקא בקרבן דאלים קדושתי' הוא דלא יצא לחולין ע"י הראשון אבל בכ"ש דקילי אין בו משום מא"מ ור"נ ס"ל דה"ה בכ"ש אפי' כשנטלו לכולו כולן מעלו והכרחיות המכריחות לכוונה זו במתניתין דבהמה דקתני איירי בק"ד וכ"ש איירי בקה"ג נשמע מן המליצה דנקט ואזיל מדקתני בבהמה רכב ובא חבירו ורכב וכו' שמעית מינה דאיירי בק"ד דאי בקה"ג כיון שלא מעל עד שיהנה כדרך הנאתן דווקא וכיון שאין דרכו ברכיבה יפטרו כולן אלא ע"כ דאיירי בק"ד ומשום שדרכו להשתמש בכולו ובגוף אחד שנשתמש הראשון שימשו כולן ואפ"ה כולן מעלו וה"ה לשאר כלי תשמיש דמ"ש ומינה גופה תסתיים דע"כ הוא כשהגביהו רק לצורך תשמישו דהיינו משעה שעקרה ידה ורגלה נתכוון רק לתשמיש ידוע ולהחזירו לאח"ז דליכא למימר דאפי' כשהגביהו ליטול לכולו דא"כ מ"ש בהמה דנקט הלא כל המטלטלין העומדין לסחורה ואכילה נמי וכמ"ש לעיל ובסגנון זה נביטה ונראה בבא השני' דפירש לה בשתה בכוס של זהב ובא חבירו וכו' דנקט לי' בכדרך הנאתן דווקא ובדבר שאין בו פגם הרי מורה במישרים דאיירי בקה"ג דווקא דאי בק"ד למה נקט לי' בכדרך הנאתן דווקא וגם מה מעליותא הוא דל"ב שיפגום בו שו"פ תיפק לי' שאין לך פגם יותר מזה כיון שכבר יצא לחולין משעה שהגביה כדי תשמישו ואפי' של כסף נמי ואפי' לא חיסרו ש"פ א"ו דאיירי בקה"ג שלא יצא לחולין לעולם ומש"ה בעינן שיהנה כדרך הנאתו דווקא וגם לא פגם בו ואפ"ה יש מועל א"מ וממילא נשמע דאיירי אפי' כשהגביה ליטול כולו לעצמו דאל"כ ת"ל משום כלי תשמיש ואפי' שלא כדרך הנאתן נמי א"ו משום דלא יצא לחולין הוא דמעלו כולן וממילא מובן דאפי' כשנטלו לעצמו לגמרי מעלו כולן [דבשלמא בר"פ דנקט לי' בדבר שאין בו פגם בכוס של זהב וקטלא ש"ז ל"ק ת"ל דאין לך פגם יותר מזה אע"ג דמשמע מלשנא דאיירי בק"ד דאיכא למימר דאיירי בכסבור שהוא שלו דלא קני' בהגבה ולא מעל רק בשעה שנהנה אבל במתניתין דנקט בבהמה דמעלו ברכיבה א"א לומר דאיירי בכה"ג דא"כ הקל"ד במאי נחייבינהו כיון שנהנו כולן שלא כדרך הנאתן א"ו דאיירי דכסבור של אחרים הוא א"כ כוס ש"ז נמי] והשתא נקט לי' במתני' תרי גוונא בקה"ג חדא בדבר שאין בו פגם להדיא גם למראית עינים וחדא אפי' בדבר שנראה שיש בו פגם אפ"ה ל"ב שיפגום בו ש"פ רק שיהנה בו בפרוטה והוא בתלש מן החטאות לאשמעינן כיון דלקושטא אין בו פגם כיון שאינו עומד לדמי וכפרש"י ומעתה כיון דר"נ ורבנן בע"כ ל"פ אלא כשנטלו כולו לצרכו דאל"כ אלא בצורך תשמישו מ"ט דרבנן הרי לא נגרעו לכ"ש מק"ד לחוד דכולן מעלו והם ל"פ אלא בקה"ג כדמשמע להדי' דמייתו להו מקרא דאיל האשם ומתניתין נמי דבע"כ איירי בקה"ג וכשנטלו לצורך עצמו לגמרי אתי' דלא כרבנן וכן פסקינן כר"נ וכסתם משנה אלא דעדיין אפ"ל דדווקא כשנטלו לצורך עצמו היכא דכסבור שהוא של חבירו הוא דס"ל לר"נ דכולן מעלו אפי' בשאר כ"ש משום דגם לפי כוונתו לא נכנס לרשותו לגמרי רק שהוציאו מרשות בעלים ולהתחייב באחריותו ומש"ה כשנודע שהוא של הקדש כולן מעלו דבקנין גרוע כזה לא יצא עדיין מרשות הקדש לגמרי אבל היכא דכסבור שהוא שלו ונתנו לחבירו דלפי כוונתו הקנהו לחבירו לגמרי אפשר כיון דלדעתו הי' לאידך קנין אלים בזה אזי גם בכ"ש יוציאו לגמרי ולא ימעול אלא הראשון לבד מש"ה כתב רבינו שם ויראה לי דאפי' כשנתנו לחבירו נמי מעלו כולן:

ו עיין במ"ל פ"ו מהלכות מעילה ה' ב' וז"ל לא מעל אלא האוכל בלבד ראיתי לתוס' בפ' הא"מ דף מ"ג שאם אמר הגזבר לשליח אכול ככר זה של הקדש והשליח לא ידע שהוא של הקדש דחייב המשלח ע"י הגבהה דשליח דמיד דאגביה שליח קני' וההוא שעתא חייב המשלח משמע דקודם אכילת השליח חייב המשלח ולפ"ז נ"ל דגם היכא דשליח מתחייב כגון שהי' המשלח מזיד חייב השליח מכי אגביה אף שלא נהנה ומדברי רבינו שכתב לא מעל אלא האוכל משמע דדווקא באכילה ולא משעת הגבהה וכי תימא דדווקא גבי חיובא דמשלח הוא דאמרינן דאינו מתחייב ע"י הנאת השליח אלא מכי אגבהיה מתחייב המשלח אבל גבי חיובא דשליח לעולם אינו מתחייב אלא מכי נהנה הא ליתא דהא קיימ"ל נזכר ב"ה ולא נזכר שליח שליח מעל הרי דאף שלא נהנה שליח מתחייב משום דהוציאו מתורת הקדש לחולין וכו' שוב ראיתי דודאי האומר לחנוני טול פרוטה זו של הקדש ותן לי בעדה נרות אם הי' שוגג המשלח המשלח חייב במעילה אך אם הי' מזיד אין החנוני חייב עד שיוציא את הפרוטה אבל משום דקנאה אינו חייב כיון שלא עשה מעשה אבל המשלח חייב כיון שעל פיו קנאה החנוני וכו' עכ"ל ולא אדע מה קשיא ליה מעיקרא מדברי רמב"ם שכתב ולא מעל אלא האוכל ולא קאמר משעה שהגביה דהא השתא בעולה קיימינן שקדשי קה"ג ולא יצא לחולין בשעה שהגביה ואפי' היכא שרצה לקנותו לעצמו ודברי תוס' קאי בקדושת ב"ה ועי' לעיל אות ג' שגם דמש"ל גם בקה"ג והוא שאכלו אח"כ שאז הוא דמעל למפרע משעה שנהנ' בו לפי טובת הנא' שבו ואם הי' בב' העלמו' אפשר דחייב ב' ודברי המ"ל תמוהין וצ"ע אמנם ראה כמה גדולים דברי צדיקים שלא יצא מדבריהם דבר לבטלה שגם למסקנת דבריו ולמאי דכתבנו מ"מ משכחת ליה לדינא שהמציא בראשונה דמעל השליח משעה שהגביה כגון שאמר לשלוחו טול חפץ זה של הפקר וזכה בעדי ונזכר ב"ה ולא נזכר השליח דאז השליח מעל בשעה שהגביה שהרי אע"ג דנודע הדבר שהוא של הקדש מ"מ כבר יצא לחולין ע"י הגבהה דקניא למשלח וכשנזכר המשלח ולא נזכר השליח אזי השליח מעל [וה"מ בקדשי ב"ה אבל בקה"ג כיון שלא יצא לחולין לא עביד ולא מידי] ואע"ג דחנוני לא מעל אלא עד שיוציאנה זהו בדעת אחרת מקנה דלא עביד מידי אלא מעשה קוף בעלמא אבל הכא דעביד השליח עיקר הקנין פשיטא דמעל השליח שע"י קנינו דעביד הוציאו לחולין ועי' נדרים ל"ד ע"ב היה לפניו ככר ור"ן שם:

ז אמנם בזה מספקא לי היכא דקסברו שהוא של ראובן ואמר שמעון ללוי צא ותנה לי וכן עשה וזכה השליח לשמעון ואח"כ נודע שהוא של הקדש אם נימא בזה דחייב המשלח במעילה דגבי מעילה יש שלד"ע א"ד דאזלינן בתר מעיקרא וכיון דלדעתם שהוא של ראובן הרי נתבטל השליחות מעיקרא א"ד כיון דנודע שאינו של ראובן אלא של הקדש ואזלינן בזה בתר השתא וכדמות ראיה לזה מדברי תוס' קידושין מ"ב ע"ב שהיקשו דמאי קו' ממעילה שאני מעילה דלא ידע השליח ואם איתא נימא דקו' הגמ' אזדי ממעילה בכה"ג דקסברו שהוא של ראובן דשייך ביה דברי הרב וד"ת אע"ג דלא ידע שהוא של הקדש אלא משום דפשיט' להו דבכה"ג גם למסקנ' דריבה רחמנ' במעיל' דיש שליח אבל בכה"ג לא משו' דאזלינן בתר מעיקר ועי' בס' מקנה שם בקדושין שראיתי אחר שכתבתי כל הנ"ל שכתב שם שרמב"ם חולק על תוס' הנ"ל שכתב בהלכה הנ"ל ובלבד שלא יתערב עמו איסור אחר ואם אית' דמעל המשלח משעה שהגביה השליח הרי לא נתערב איסור אחר במעילה זו דנתחייב במעילה משעה שהגביה ועל איסור עולה אינו חייב אלא בשעה שאכלה וגם דבריו תמוהין דע"כ לא אמרינן שיתחייב על הגבהתו רק בקדשי ב"ה שיצאו לחולין ע"י הגבהתו אבל לא בקדושת הגוף שאינן יוצאין לחולין לעולם והכי הו"ל להקשות דלמה לי' טעמא משום שנתערב עמו איסור אחר ת"ל כיון דלא מעל בקה"ג אלא בשעה שנהנה ותו אי אפשר לחייב את המשלח דזה נהנה וזה מתחייב לא מצינן וביותר בפשטות קשיא מפ"ו ה' ד' וכדכתיבנא לעיל שוב לא מצאתי שבעל שעה"מ היקשה קושי' זו בפ"ו על הרמב"ם ותוספתא הנ"ל והניח בצ"ע ולמ"ש לעיל באות ג' דאפי' בקה"ג היכא דאכלו האחרון אזי מעלו כולן לפי טובת הנאה שבהן יש ליישב ולתת מקום לדברי מקנה הנ"ל כיון דמ"מ לא אתיא בב"א שהרי המשלח מעל למפרע משעה שהגיע ליד המקבל ואיסורא דעולה מתחיל רק בשעת אכילה אמנם יען שדברי רמב"ם הנ"ל מקורם מתוספתא כמ"ש הראב"ד שם ותיקשי לתוס' מתוספתא זו אמנם לקושטא ניחא שהרי הכא איכא צד הפוטר בצד המחייב ואי אפשר שיוגמר חיובו עד שיבא לגבול הפוטר שהרי כל כמה דלא אכלו אי אפשר לחייבו על הנתינה לחוד שאם נודע שהוא של הקדש והוא קדשי גבוה טרם שנהנה האחרון בהנאה של כילוי הרי כולן לא מעל שהרי נסתיים מילתא דלא נהנו שהרי הדרי לגבוה וכיון שכן דמי לזורק חץ בשבת וקרע שיראין בהליכתו עי' כתובות ל"א וגם אם נימא דדוקא היכא דאי בעי למיהדר ל"מ הדר ה"ה בנידן דידן כיון דצד הפוטר כרוך לעולם בעקבו של המחייב וא"א להפרידן דמי לזורק ולא למעביר ועי' יבמות נ"ט בתד"ה אלא לאו בסה"ד:

ט עיין בתוס' ב"מ צ"ט ע"א בד"ה וחביר כו' יעו"ש תימ' דתני' תוספת' בקע כו' כולם מעלו ועי' שם בכל הדיבור ובמהרש"א שם וז"ל היה נרא' לר"י לכאו' שיצ' כל הקורדם לחולין כו' אך קצת קשה לר"י דא"כ כו' וע"כ נראה לו יותר שאינו יוצא לחולין אלא כו' עכ"ל ר"ל שכ"ז דלעיל דהוי קשיא ליה מן התוספתא היינו לפי מה שהוא נראה לכאורה שיצא כל הקורדם בשאלה כמו בדעתו לגזול אבל לפי מה שחזר ר"י ונראה לו יותר שאינו יוצא לחולין אלא אותו הנאה כו' עד זמן השאלה כו' לק"מ מהתוספתא דשפיר קאמר דבקע חבירו כולן מעלו כ"א לפי טובת הנאה כיון דלא יצאת גוף הקורדם לעולם לחולין ע"י שאלה עכ"ל ולפענ"ד נראה דחילוקו של תוס' שתירצו מעיקרא מוכרח גם למסקנתם בשם הר"י דכשם שלא מעל אלא לפי ט"ה כן לא יצא לחולין אלא לפי ט"ה שהרי לפום קושי' הראשונה שהיקשו מתוספתא ולא ירדו לחלק בין קסבר שהוא שלו או של אחרים בע"כ צ"ל אחת משתים או כין דסתמא קתני בתוספתא דכולן מעלו משמע אפי' היכא דכסבר שהוא של אחרים או משום דקסברי דבמעילה שאני דאפי' היכא שנטלו בחזקת שלו מ"מ הוציאו כולו מרשות הקדש דכל דין מעילה בשוגג כמזיד דחולין ומה שקונה בחולין בכוונה קונה בהקדש בשוגג אפי' שלא בכוונת קנין ומה דאמרינן בנטל קורה של הקדש דלא מעל אלא כשנתנו לחבירו זהו בגיזבור דוקא לפי שלא הוציאו אפי' מרשות לרשות ובסברא זו מסתבך במ"ל בכוונת התוס' יוע"ש] וגם נקטו לדבר ברור דאפי' כשנטלו ע"מ להחזירו קנה לכולו ולפ"ז שוב אין לספק כשנטלו ע"מ להשאיל לחבירו ולהחזירו דמ"ש אם נטלו לצורך תשמיש זמן ידוע ולהחזירו דקנאו לכולו או כשנטלו להשאיל לחבירו כיון שיש לו ט"ה בשאלה זו תו לא שאני בין הנאת תשמישו ובין ט"ה זו שיש לו במאי שמשאיל לאחרים ומש"ה שפיר היקשו מתוספתא דקתני דכולן מעלו אע"ג שכבר קנאו לכולו והכא קתני דחבירו מותר לבקע לכתחילה והא שהסכימו בסוף שלא יצא לחולין אלא כפי ט"ה היינו לבתר דתירצו דתוספתא איירי בגזברים וכסברו ששלהם הוא אם כן במשאיל נמי והוא גזבר אע"ג שנתנו לחבירו שיש מקום לומר דעל ידי זה יצא לגמרי מרשות הקדש אפ"ה מסיק הר"י שלא יצא לחולין אלא לפי טובת הנאה שבו ועיקר קו' התוס' הכי שייטא כיון דדחיקו להו מעיקרא לאוקמי בגזבר או דקסברו דאפי' היכא דקסבר שהוא שלו מעל בהגבה לחוד או שלא ירדו לחלק בזה לענין מעילה ומוקי להו אפי' היכא דסבר שהוא של חבירו וכיון שהי' להם ליסוד מוסד דאפי' נטלו לתשמיש מיוחד לזמן ידוע קנאה לכולו וא"כ קשי' לר' אמי מתוספתא דקתני דכולן מעלו ואמאי קאמר ר' אמי דחבירו מותר לבקע בו לכתחילה כיון שגם בדר' אמי נתחייב בכולו דמ"ש אם נטלו להגביה לצורך תשמיש ידוע ולהחזירו לאחר כלות תשמישו או להשאילו לאחר ולהחזירו והרי גם בזה נהנה המשאיל כמו השואל ותו אי אפשר להסתבך עוד במאי דשקלו וטרי לקמן אם הוציאו לגמרי לחולין או רק כפי ט"ה שהרי כשם שיצא לחולין כפי ט"ה שבו מפני שהגביהו לצורך ט"ה זו כן נמי יצא כולו לחולין שהרי בעלמא שש"מ נתחייב בכולו ועד כאן לא נסתפקו בזה לקמן אלא בתר שהמציאו לחלק בין גזבר לאחרים [או אפילו בלא גיזבר רק דקסבר שהוא שלו כדמספקי לי' לבעל מ"ל בכוונת דבריהם] והיכא שהגביה הגיזבר בחזקת שהוא שלו לצורך תשמישו אזי כ"ז שלא נשתמש בו לא מעל ולא יצא לחולין ומש"ה קתני בתוספת' בקע בקורדם של הקדש וב"ח ובקע וכו' כולן מעלו משום דלא מעלו אלא בשעה שנהנה ולא משעת הגבה כיון דקסבר שהוא שלו רק במשאיל לחבירו שנעשה קנין ע"י הוצאת רשות הרי אע"ג דכסבר ששלו מ"מ הרי נתכוין להקנותו לחבירו הוא דמעל תיכף מעידן דמשכו לרשותו ובזה הוא דנסתפקו אם הוציאו לגמרי לחולין ואפ"ה אינו משלם אלא כפי ט"ה להקדש ומסקו להלכה שלא יצא לחולין ג"כ אלא כפי ט"ה שבו:

י והא דלא היקשו על התוספתא לחודא כיון שגם עתה לא תתקיים קושיתם אלא משום יסוד זה דקנאה לכולו הוה להו להקשות כן בלא דר' אמי דאמאי מעלו כולן שהרי כבר יצא לחולין ע"י הראשון משום דניהי דפשיטא להו דכולו כקנוי בידו כיון דלא קנאה לגמרי להיות כשלו רק להתחייב בכולו כמו בכל שש"מ דעלמא והאי דפסיקא לן דאין מועיל א"מ אלא בבהמה וכ"ש בלבד היינו היכא דכסבר שהוא של הפקר דלפי דעתו נתכוין לקנותו לגמרי אבל לא היכא דכסבר שהוא של חבירו ומכ"ש לס"ד היכא דכסבר ששלו הוא ומש"ה היקשו מדר' אמי דשמעינן מיהת מיני' דאפ"ה שלא נתכוין לקנותו לגמרי כבר יצא כולו לחולין דמ"ש בין הנאת ביקוע לכולו שהרי גם הנאת ביקוע לא קנאו לגמרי היכא דכסבר שהוא של חבירו ומתחילה כסברו דתוספתא מיירי בין היכא דכסברו כל אחד שהוא שלו או שהוא של אחר ונתכוין להשאילה ולהחזירה לאח"ז וכן דינא דר' אמי איירי נמי בהכי מש"ה הוא דקשי' להו:

יא ומעתה לכאורה עודנו יש לתת מקום לדברי מהרש"א הנ"ל דאכתי מאי קשי' להו שגם עתה נוכל לומר כן דכל היכא דלא קנאו לגמרי עודנו לא יצא לחולין לענין מועיל א"מ והיכא דכסבר שלו הוא לא עדיף מהיכא שסבר שהוא של חבירו ובדר' אמי שנתכוין מיהת להקנותו לחבירו לימי שאלתו הרי קנוי' ביד אידך לגמרי לצורך תשמישו עד זמן שהשאילו ומש"ה יצא הנאת ביקוע לחולין כיון דסבר שהוא שלו והשאילו לחבירו הרי לדעתו קנוי הוא בידו דאידך ומש"ה מעל מיד שכבר היקנה לחבירו והוציאו לחולין לצורך זה וחבירו מותר לבקע בו לכתחילה אבל מ"מ כ"ז ניחא לנתק הקושי' מדר' אמי אבל מ"מ לקושטא גם למסקנת דבריהם מוכרחים לחלוקם שחידשו לחלק בין היכא דסבר שלו להיכא דסבר שהוא של אחרים שהרי בחגיגה דף י' ע"ב פריך בגמרא מהא דתנן נטל אבן או קורה של הקדש ה"ז לא מעל נתנו לחבירו הוא מעל וחבירו לא מעל מכדי משקל שקלי' מה לי הוא ומה לי חבירו ומשני לי' בגזבר המסורות לו אבני בנין עסקינן והיינו כתירוצו דתוס' הנ"ל ואם איתא דאפי' היכא דסבר שהוא של חבירו לא מעל בהגבה עד שיהנה מאי קושי' דילמא משה"ט לא מעל לפי דסבר שהוא של אחרים ולא קנאה לגמרי אבל בנתנה לחבירו דהקנהו לגמרי ובפרט המקבל דסבר ששל נותן הוא הרי נתכוין לקנותו לגמרי א"ו אפ"ה דכסבר ששל אחר הוא ולא קנאו רק להתחייב ע"י ולהוציאו מרשות בעלים מעל ג"כ תיכף מעידן דאגבהה:

יב ודע דלס"ד דתוס' דמוקם לתוספתא וכן לדר' אמי אפי' היכא דסבר שהוא של אחרים צריכין לומר דר"א מיירי שאמר לחבירו שיטלנו מרשותו להשתמש בו עד זמן ידוע אבל אין לומר שמשאיל נטלו כדי להשאילו לחבירו דא"כ בפשטות הוה להו להקשות אמאי דאמרינן ופליגא אדר' אלעזר וכו' דמאי ענין זה לזה דהכא שאני משום דקנוי בידו להתחייב בכולו דקנה מדאורייתא אלא בע"כ צריכין לומר שהמשאיל לא נטלו רק באמירתו נטלו השואל ואמרי' כשם שקנאו לעצמו קנאו נמי לצורך המשאיל ולהכי אמרינן דפליג אדר"א דלדידי' הרי לא קנאו לעצמו מדאורייתא וממילא דלא קנאו גם למשאיל כפי ט"ה שלו וגם בב"ק דף ע"ט גבי נתנו לבכורות בנו דדחקינן מיני' התם דתיקנו משב"ש אזדי ג"כ על כוונה זו דבשלמא אם אמרי' כדר"א דתיקנו משב"ש לכן כשם דמהני זכיותו לעצמו מהני ג"כ להנותן לו אבל כל היכא דלא מהני לגבי עצמו כלל לאו כלום עביד ואמאי מהני לחבירו:

יג עיין בקה"ח סי' רע"ה שרצה להוכיח מזה דאיירי בדלא ידע השליח ואפ"ה מהני דהכל תלוי בכוונת המשלח ודבריו תמוהין דאדרבה מהתם מוכח להיפוך דאל"כ מה ענין זה לדר"א דתי' משב"ש שהרי אפי' במקום דלא מהני לעצמו מהני לחבירו ע"י כוונת המשלח:

יד ומעתה בין תבין שגם למסקנת התוס' איכא נפקותא רבה בין היכא שנטלו המשאיל בידו ונתנו לחבירו ובין היכא שלקחו השואל עפ"י המשאיל לענין מעילה דהיכא דטעה המשאיל וסבר שהוא של חבירו ונטלו להשאיל לחבירו דאזי בוודאי מעל המשאיל ויצא כולו לחולין כמו בשש"מ דעלמא דמה לי אם נטלו להשתמש בו או שנטלו לצורך טובת הנאה זו שיש לו בה אבל היכא דנטלו השואל עפ"י המשאיל למ"ב היכא דגם השליח טעה בזה ויודע בבירור שאינו של המשאיל אבל לא ידע שהוא של הקדש דאזי בפשיטא דלא מעל המשאיל בהגבה זו דאין שליח לד"ע אע"ג דבמעילה יש שליחות דמ"מ גם לפי כוונתם שייך דה"ר ודברי תלמוד וכו' וכדכתיבנא לעיל באות זיין אלא אפי' היכא דלא ידע השליח תלי' במחלוקת הפוסקים בלא ידע השליח אם יש שליח לד"ע:

טו ונראה בהא דמספ"ל לבעל מ"ל אם גזבר דוקא אבל באיש אחר אפי' הגביה בחזקת שהוא שלו לצורך תשמישו או כדי להוציאה מעל מיד בשעה שהגביה ולד"ע נראה עיקר דגזבר ל"ד שהרי בכולה פירקא דמעילה קתני דבעשה שליח שליחותו הוא דמעל המשלח אבל בלא עשה שליחותו לא ועיי"ש דף כ"א במשנה שם דנקיט לי' ואזיל בגוונים שונים ובכולהו קתני נתן לו פרוטה וכו' ובאידך בבא שם נתן לו שתי פרוטות וכו' ותמצית הדבר דגם בכה"ג היכי דלא עשה שליחותו לא מעל המשלח ואם איתא מה לנו בשליחות השליח תיפק לי' דמעל המשלח משעה שנטלו בידו ע"מ להוציאו כל כמה דלאו גיזבר הוא אפי' היכא דסבר שהוא שלו ומסתימות המשנה והלכות דלעולם לא מעל היכא דלא עשה שליחותו:

טז עיין במהרי"ט קידושין שתמה על הרמב"ם שכתב בפ"ז מה' מעילה שאין שליחות לד"ע בכה"ת רק במעילה לבד דהא איכא טוש"י ונראה דעיקר כוונת רבינו הוא שיהנו מעשיהם ע"י שליחות לד"ע לגמרי להוציאו מרשות הקדש ולקנותו לגמרי ע"י שליחות לא מצינו רק במעילה דניהי דגבי ט' נעשה שלו זהו לא משום שליחות הוא שהרי אפי' מתה מאלי' נמי אבל מעילה בכה"ג ועשאו שליח לזכות לו או כסבור שהוא של ראובן ועשאו שליח לזכות ולהגביהו בעד המשלח ונסתיים שהוא של הקדש בכגון אלו וודאי בעינן לתורת שליחות ואפ"ה מהני מעשה זו שנעשה בעבירה ע"י שליח לקנותו לגמרי ואע"ג דתנן שם דאפי' נתנו לחש"ו ליתן לחנוני דמעל המשלח התם שאני משום מידי דהוי כאילו נתנו על הקוף שהוא המקנה והחנוני קונה בעצמו משא"כ בגוונא דכתיבנא ודאי דבעינן משום שליחות שהרי מדעתו ניקנה למשלח ועיין במהרי"ט שם שגם ט"ב לאו משום שליחות הוא נראה ראי' לדבריו מב"ק ק"ו ע"ב והא הכא דא"א לכזית בשר בלא שחיטה.

תוכן העניינים

זית רענן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה