אור ברסלב
זית רענן חלק א חלק יורה דעה › הלכה י - בדיני איזסוה"נ שלכ"ד הנאתן

זית רענן חלק א· רבי משה יהודה לייב זילברבגר

חלק יורה דעה · הלכה י - בדיני איזסוה"נ שלכ"ד הנאתן

הלכה ט

סימן א

בדיני איסורי הנאה שלא כדרך הנאתן

א עיין רמב"ם פ' ח' מהלכות מאכלות אסורות ה' ט"ז וז"ל כל מאכל שהוא אסור בהנאה אם נהנה ולא אכל כגון שמכר או נתן וכו' אינו לוקה] וכו' וז"ל המ"מ פרק כ"ש כל אסורין שבתורה אין לוקין **(דיני מלקות אין נוהגין בזמן הזה)** עליהם אלא דרך הנאתן וכל דבר הראוי לאכילה אין דרך הנאתו אלא דרך אכילה כתיקונו ועוד יתבאר פי"ד ואפי' סיכה שהיא קרובה לשתיה אמרו בגמ' גבי רבינא שהיה סך בתו בפירי של ערלה במקום חולי שאין בו סכנה דלאו דרך הנאתן הוא ולפ"ז הרי איסור הנאה כדין חצי שיעור שאסור מן התורה ואין לוקין עליו עכ"ל והקשו עליו שהרי גם בכלאי הכרם ובשר בחלב פוסק כן שאין לוקין על הנאה אע"ג דלוקין על אכילתן אפי' שלא כדרך הנאתן ועוד דמצידי' תברא דהא מדאית' בכ"ש דאין לוקין אלא דרך הנאתן למעוטי מאי שאם הניח חלב של שור הנסקל ע"ג מכתו שהוא פטור דמשמע להדיא כמבואר ברש"י שם דדוקא בכהאי גוונא הוא דפטור אבל אם עשה מהם נרות להדלקה ומשח בהן עורות דחייב מלקות מדאורייתא ועוד דהא תינח במידי דחזיא לאכילה אבל במידי דלא חזיא לאכילה כגון קשין ועצים של ערלה וכלאי הכרם שאין עומדין אלא להדלקה אמאי אין לוקין עליהם ולפום ריהטא נראה דטעמא דהרמב"ם משום דפוסק שם בפ' ט"ו כר"א וכל איסורין שבתורה ילפינן ממה דכתוב בטריפה לכלב תשליכון אותו אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב כל איסורין שבתורה ולאו הבא מכלל עשה אין לוקין עליו ובזה יתורצו הקושי' הנ"ל דהא דאמר רבי יוחנן כל איסורין שבתורה וכו' שאם הניח חלב של שור הנסקל וכו' אבל בשאר הנאות לוקין משום דר' יוחנן ס"ל כחזקי' כמבואר בירושלמי בפ' כ"ש ובפ"ג דערלה ולחזקי' דיליף מדכתיב לא יאכל הרי הוא כאלו אסרה התורה בפי' בהנאה כמו באכילה. וכ"מ באחרונים אולם עדיין תקשה לן מכלאי הכרם דכתיב בפי' פן תוקדש וכן בשר בחלב דכתיב ג' פעמים לא תאכל אמאי אין לוקין ועוד דא"כ אמאי לא מתרץ לקמן דף כ"ג ע"ב שהקשה מ"ב הוי לן למימר דא"ב דלחזקי' לוקין ולר' אבוהו אין לוקין ונראה לתרץ דברי המ"מ הנ"ל על מכונם והוא שבעוצם בינתו הציץ מן החרכים לאחר כל השקלי וטריא שבסוגיא זו ומה שיש לישא וליתן בזה ולאחר כל זה א"א לנטות אנה ואנה עד דלמסקנא דמילתא צריכין לתקוע ליתד ולציר מושגב דחזקי' ור"א פליגי בזו הסברא והוא שהדעת נוטה דעיקר הנאה דאסרה רחמנא הן לחזקיה והן לר"א קאי על מכירה או להאכילם לבהמה דהתירו דנבילה דכתיב בקרא להדי' או מכור וכו' וכן בטריפה דכתיב לכלב תשליכון אותו כן איסורא דאסר' רחמנא מריבוי דקרא רק דחזקי' ור"א פליגי בזו הסברא עצמה דחזקיה ס"ל כיון דאסרה רחמנא להנאה שוב יסוב פני הנידון רק על כל הנאות האפשריות בזה וכיון דלגבי שאר הנאות הוית מכירה או מאכל בהמה כדרך הנאתן אזי לוקין על הנאה זו אפי' בדברים שאין לוקין עליהם שלא כדרך הנאתן דכל הנאות לגבי אכילה דמי לשלא כדרך הנאתן מ"מ כיון דדנין על כל הנאות בפ"ע ולגבי שאר הנאות הרי הנאה זו דמכירה כדרך הנאתן וכן ס"ל לתוס' לדינא לקמן דף כ"ד ע"ב בתוס' ד"ה הכל מודין וכו' וז"ל והא דל"ק ה"מ בב"ח שמא משום דאין מזהירין מן הדין הרי להדיא דשאר איסורין דלא אתיין בק"ו לוקין על הנאה ור"א ס"ל שהכל נגרר אחר אכילה דכתיב בהדיא ולגבי אכילה הרי כל הנאות נידונין כדין שלא כדרך הנאתן וההכרח אשר יאלצנו בזה לדעת הרמב"ם והוא שהרי נראה להדיא מדעתו הגדולה דס"ל לדינא כדעת רש"י דלר"א חולין שנשחטו בעזרה ל"ד היינו לאיסור הנאה שבו אבל השחיטה ואכילה אסורין מדאורייתא עי' פ' ט"ז מה' מאכלות אסורות ה' ו' וז"ל או של חולין שנב"ע שהרי הן אסורין בהנאה מדבריהם דקדק וכתב דרק הנאה הוא מדבריהם ועיין בשער המלך פ"א מה' חמץ ומצה שהוכיח כן בכמה וכמה ראיות נכונות ולדבריהם צ"ל בפשיטות הסוגיא דכל כמה דאפשר למוקמי יתורי דאותו על כל איסורין שבתורה מוקמינן ליה על כל איסורין שבתורה דאיסורן איסור לאו ולא על חולין שנשחטו בעזרה דאסור רק מלאו הבא מכלל עשה וכן מוכח להדי' מתירוצא דגמ' דמשני ואידך חולין שנשחטו בעזרה ל"ד דכיון דאיסור אכילה מדאורייתא היא גופא קשי' נוקמי' ליה על חולין שנשחטה בעזרה א"ו משום דיותר מסתבר לאוקמי ליה על כל איסורין שבתורה שהן חייבי לאוין וכ"ה בצל"ח שם דרש"י ותו' פליגי בזה ולדעת התו' יותר מסתבר לאוקמי לי' על חולין שנשחטו בעזרה שהיא איסור מחיצות כמו טריפה דאיירי בקרא ועפ"ז הניח בתימא לדעת רש"י ופי' כן בקו' תוס' ד"ה חשנבע"ז דא"כ קשיא למסקנא מנלן לגמ' דחזקי' ס"ל חשנבע"ז דאורייתא כיון דמסקינן שגם חזקי' לא מפשטא דלא יאכל משמע דאסור בהנאה רק משרצים הוא דיליף ליה מדכתיב לכם וא"כ מנ"ל דחזקי' ס"ל דחולין שנשחטו בעזרה דאורייתא ומאותו הוא דיליף לי' דלמא אותו קאי על שאר איסורין שיותר מסתברא מפני שהן חייבי לאוין ולכם דשרצים איצטריך לגופי' יעו"ש ונראה דלא קשי' מידי דבתחילת הסוגיא כ"כ דלא ידעינן רק מיתורא דאותו אזי יותר מסתבר לרבוי' כל איסורין שבתורה שהן חייבי לאוין מפני שיותר ראוי להחמיר בהם מן איסורי עשה אבל למסקנא שנתחדש לן שיש עוד ריבוי דקרא מלכם דשרצים והשתא אם נימא דאותו קאי על כל אשבת"ו ולכם לגופי' הרי ממקום שבאת להחמיר על ח"ל הרי סופו להקל שאין לוקין עליו כיון שהוא רק מכללה דלאו הבא מכלל עשה לכן יותר מסתבר להחמיר בח"ל וללמוד איסורי הנאה משרצים דכתיב ללאו דידי' בהדיא ואותו על חולין שנשחטו בעזרה ונמצא שמחמירין בחייבי לאוין כדינן ובלאו הבא מכלל עשה כדינו איברא אם סלקנו הקושי' מחזקי' אזי תסוב על ר"א למסקנא כיון דלדידי' ליכא לאפלוגי בין לא תאכל ללא יאכל נימא דכל איסורין שבתורה ילפינן משרצים כי היכא דיתחייב מלקות ואותו על חולין שנשחטו בעזרה וגם בל"ז צ"ל דמנ"ל לרש"י ולרמב"ם לפרש דאסור באכילה מדאורייתא ולא מפרשי לי' כפשטא דחשבע"ז בכללו לאו דאורייתא הן באכילה והן בהנאה אולם על קושיא הראשונה מודע לבינה תקרא שהן הן הדברים שהאיר לנו המגיד באורו הצח והבהיר דר"א ס"ל דמצד הסברא ג"כ אין לוקין על כל הנאות במידי דחזיא לאכילה משום דגבי אכילה נידון כמו שלא כדרך הנאתן והשתא אם נימא דיליף משרצים דבכל איסורין שבתורה אסורין בהנאה אזי יתחייב במלקות דמסתמא איסורי' דהנאה קאי להוציא הדבר מהתירא דכתיב בנבילה בהדיא או מכור והשתא נילף משרצים דאסרה רחמנא במכירה במידי דחזיא לאכילה ככל איסורין שבתורה וילקה עליהם מדכתבי רחמנא ללאו בהדיא וזהו דדחקו לר"א להעמיד הדבר נגד סברא הפשוטה ומשום האי טעמא ס"ל דמאותו הוא דילפינן לכל אשב"ת [ולכם דשרצים איצטרך לגופא] וכיון שכן תו בלתי אפשרי שיתחייב מלקות על כל הנאות אפי' במידי דלא חזיא לאכילה ועומד רק למכירה ולמשיחות עורות כיון שכולם הוא מאותו דנילף להו ונידון רק כמו לאו הבא מכלל עשה וכיון דנודע הדבר דאפי' במידי דחזיא לאכילה אין לוקין בחמץ בפסח ובשור הנסקל לר"א דפסק הרמב"ם כוותי' הדר דינא ונילף לכלאי הכרם ובשר בחלב דאין לוקין עליהם מק"ו מחמץ דהשתא חמץ שחייב כרת על אכילה אין לוקין על הנאה מכש"כ כלאי הכרם ובשר בחלב שהן בלאו לחוד שאין לוקין על הנאה וא"ל דשאני כלאי כרם ובשר בחלב **(דיני מלקות אין נוהגין בזה"ז)** שלוקין על אכילתן גם שלא כדרך הנאתן ומשום האי טעמא אפ"ל דלוקין גם על הנאה משא"כ בחמץ דכשם דאין לוקין על שלא כדרך אכילתן ה"ה שאין לוקין על הנאה כסברת המגיד הנ"ל דליתא דהשתא דילפינן בחמץ מאותו אזי אין לוקין על כל הנאת אפי' במידי דלא חזי' לאכילה ועומד למכירה דכל הנאת נתרבו רק מלאו הבא מכלל עשה [רק דסברת המגיד מוכרחת מתוך הסוגיא דאל"כ תיקשה קושי' הנ"ל לר"א דמנ"ל דילפינן מאותו וחולין שנשחט בעזרה ל"ד דילמא משרצים הוא דילפינן להו לכל אשב"ת] ומהנאת כאלו שפיר מצינן למילף מק"ו לבשר בחלב וכלאי הכרם שגם דלוקין בהם אפי' שלא כדרך אכילתן מ"מ לא חמירא שלא כדרך אכילתן דידהו מכדרך אכילתן וכדרך הנאתן דחמץ והשתא דאין לוקין בחמץ על הנאה אפי' במידי שהוא כדרך הנאתן מכש"כ בשר בחלב וכלאי הכרם וא"ל דמ"מ יש לפרוק על הקו' גופא דמאי לחמץ שאין לוקין עליהם אלא כדרך אכילתן משא"כ בב"ח וכלאי כרם דאפ"ל דרמב"ם ס"ל כתירוצא בתרא דיבמות ע"ג דכרת עדיפא ועי"ש בתוס' ד"ה שכן מחפ"ז [וכעין קו' זו מצינן בסוגין בפ' כ"ש כ"ג ע"ב דילפינן לגיד הנשה דמותר בהנאה מק"ו דחלב שעונש כרת ולא פרכינן מה לגיד שכל אכילתו הוי כעין שלא כדרך אכילתן דאין בגידין בנותן טעם גם מה לגיד שחייב אפי' בכ"ש אלמא דכרת עדיפא] ולפ"ז מתורצי' כל הקו' הנ"ל כמובן גם מה דקשי' דהו"ל א"ב לענין הנאה דלר"א אין לוקין ולחזקי' לוקין שהרי השתא גם נפקותא זו עצמה מידע ידעינן רק מחולין שנבע"ז שהוא מדס"ל לר"א למסקנא דמאותו הוא דילפינן לכל איסורין שבתורה וחולין שנשחטו בעזרה ל"ד ותיקשה לן הא גופי' מנ"ל ואדרבה הוי לן למילף לכל איסורין שבתורה משרצים ואותו קאי על חולין שנב"ע וכו' א"ו שגם מסברא אית לי' לר"א דאין לוקין על הנאה במידי דחזיא לאכילה וכיון שכן אבוהון דכולהון הוא חולין שנב"ע וממנו ידעינן ממילא דאין לוקין לר"א אפי' במידי דלא חזיא לאכילה:

ב ואת אשר בקשנו לידע מקור הדבר לפירושו דרש"י ורמב"ם דס"ל דחולין שנב"ע ל"ד לאיסור הנאה נראה דממקומו מוכרע שהרי למסקנא דגמרא שייטי דסוגי' הן לחזקי' והן לר"א קאי רק על חמץ בפסח ושור הנסקל כדאיתא להדיא דף כ"ג ע"ב וקשה שהרי עפ"י הלכות קבועות השנוין בחולין קט"ז ע"א דחדא מתרתי אפי' כל דהו, פרכינן וחדא מתלת אז הדר דינא ואתיא במה הצד פרכינן כל דהו ואי לאו קולא וחומרא פרכינן כל דהוא לא פרכינן וא"כ נילף לחמץ דאסור בהנאה מק"ו מערלה ומה ערלה שלא נעבדה בה עבירה אסור בהנאה חמץ בפסח שנעבדה בה עבירה שהרי עבר בבל יראה אינו דין שאסור בהנאה וכי פרכת מה לערלה שכן לא היתה לה שעת הכושר כלאי הכרם יוכיח שהיתה בו שעת הכושר שהרי עקרן נאסר וכי פרכת מה לכלאי הכרם שכן לוקין עליהם שלא כדרך הנאתן נימא ערלה תוכיח וחזר הדין ואתי במה הצד ולית לן אפי' פרכא כל דהו דל"ל מה להנך שכן גידולי קרקע שהרי חמץ ג"כ כמוהם והשתא דידעינן מק"ו שחמץ אסור בהנאה אזי הדרינן למילף גם לשור הנסקל מתלתא מערלה וכלאי כרם וחמץ בפסח דתו לא פרכינן כל דהו מה להנך שכן גדולי קרקע שהרי דבר הלמד מק"ו הדרינן למילף מיני' בק"ו כדאיתא להדיא בזבחים דף נ' ע"ב ע"ש בגמרא דבר הלמד בק"ו וכו' וכאשר אמרתי קושיא זו לפני בני הנחמד שליט"א התעורר בזה בתרתי חדא שהרי מתחלה כשבאנו ללמד על חמץ בפסח מק"ו דערלה וכלאי הכרם א"ל שור הנסקל יוכיח שנעבדה בו עבירה ומותר בהנאה ועוד דהאיך אפשר למילף לשור הנסקל מתלתא דאיזהו מהם יהי' בסופו אם נימא חמץ כדפרכינן מה לכלאי כרם שכן אסורין שלא כדרך אכילתן אמרינן חמץ תוכיח אכתי איכא למפרך מה לחמץ שכן ענוש כרת ואכתי בעינן למיהדר ולומר ערלה וכלאי הכרם יוכיחו והדר הדין ואתי במה הצד וכיון שכן הרי פרכינן כל דהוא מה להנך שכן גידולי קרקע וא"א כלאי כרם יהי' בסופו אכתי איכא למפרך מה לכ"כ שכן לוקין עליהם שלא כדרך אכילתן וחזר הדין ואתי במה הצד ופרכינן כל דהו והשיבותי לו על ראשון ראשון דל"ל שור הנסקל יוכיח שהרי בשור הנסקל ידעינן בלאו הכי שאסור בהנאה מדכתיב ובעל השור נקי רק דטרם דילפינן לשור הנסקל אזי לא ידעינן להנאת עורו והשתא דילפינן מלימודא אחריתא דאסור בהנאה מוקמינן לקרא להנאת עורו ומה שהקשית דאיזהו מהם יהי' בסופו אמרתי שחמץ יהי' השלישית והוא דלדידן דפסקינן כסתם מתניתין דאלו עוברין דחמץ שע"י תערובות הן בלאו ואין בהם כרת ולדעת רש"י ורמב"ם בפ' מה' חמץ ומצה עוברין עליהם בבל יראה ועוד שהרי עיקר פלוגתיהו דחזקי' ור' אבוהו קאי אליבא דר' יהודא ור"י ס"ל דחמץ לאחר זמנו הן בלאו ואין בו כרת ושפיר מצינן למילף לשור הנסקל מחמץ שע"י תערובות או מחמץ לאח"ז אליבא דר"י שנעבדו בו עבירה לאסורין בהנאה אע"פ שאין בהם כרת] וה"ז דומה במכוון לק"ו דאיתא התם להדיא גבי בשר בחלב דילפינן מערלה וכלאי כרם וחמץ ונראה דלחזקי' לא קשיא שהרי סבירא לי' לחזקי' דלוקין **(דיני מלקות אין נוהגין בזמן הזה)** על הנאה כדאיתא בירושלמי שם וכאשר נבאר דבריו לקמן באר היטב ומשה"ט ניחא לי' למילף משרצים דאי מק"ו אין מזהירין מן הדין אבל לר' אבוהו כיון שגם השתא דיליף לי' מאותו ג"כ אין לוקין מלאו הבא מכלל עשה אמנם כדדייקת ליתא לק"ו כלל לר' אבוהו שהרי מתחילה דבעינן למילף לחמץ מק"ו מערלה שלא נעבדה בו עבירה איכא למימר חולין שנב"ע יוכיח שנעבדה בו עבירה ומותר בהנאה והא תינח אם אמרינן כפירושו דרש"י וכמו שפוסק הרמב"ם לדינא דחולין שנשחטה בעזרה אסורה השחיטה ואכילה מדאורייתא ובהנאה מותר מדאורייתא אבל אם נימא שגם באכילה אינו אלא מדרבנן תו ליכא למימר דחולין שנבע"ז יוכיח דדמי לחוסם פרה ודש בה ולמעשה שבת כדאיתא שם בסוגי' וזהו שהכריחם לפרש כן

ג ולישב דעת תוס' דלא פי' היינו דאזלי לשיטתם דס"ל בב"ק דתקרובת ע"ג אסורים בהנאה רק מדרבנן וא"ל דתקרובת יוכיח משא"כ דעת רש"י ורמב"ם דסברי כפשטא דגמר' בפ' ר"י דף נ"ב דקרובת ע"ג אסורין בהנאה מדאוריית' מדמבעי לי' רק לענין טומאה ש"מ להנאה מדאורייתא:

ד ובמאי דכתבנו נסתם שער הסגור בפי' של קו' תוס' שם ד"ה חולין שנבע"ז בקושיתם וז"ל חולין שנשחטו בעזרה לאו דאוריית' ופי' הקונט' איסור הנאה ולא משמע וכו' וכן בסוף שמעתתא גבי הא דאמר א"ב חולין שנשחטו בעזרה א"א לפרש בע"א שתמוהין דבריהם למאוד כמו שהאריכו בזה במהרש"ל ומהרש"א ואין פותר אותם ובעהמ"ח צל"ח רצה לפתור בפירושו שם וז"ל בקיצור ובזה יופתח לנו שער הסגור בדברי התוס' שכתבו דבסוף שמעתתא גבי הא דאמר אבל חולין וכו' א"א לפרש בענין אחר היינו משום דקשה לר"א דסבר אותו למעוטי הני קשה אותו ל"ל והא מוכח משרצים וצריכין אנו לומר דאותו הוא רק עשה וא"כ ממילא קשה על חזקי' מנ"ל לאוקמי על חולין בעזרה כנ"ל אלא ודאי יותר ראוי לאוקמי אחולין בעזרה שהוא איסור מחיצה א"כ מאן דלא מוקי אחולין היינו שסובר חולין בעזרה לאו דאורייתא כלל כנ"ל ודוק היטב כי לא אכפיל דברים המבוארים עכ"ל ולפמ"ש ל"ק מידי לרש"י הן לחזקי' והן לר"א

ה ונראה לפע"ד לתרץ דבריהם דלשיטתם במקומות מפוזרים כאשר נבאר ונפרש קמו קושיתם כחומה נשגבה שהרי נראה בעליל דהש"ס בעי למימר נפקותא בין חזקי' ור"א בדבר דאיכא נפקותא לדינא ונראה לעין כל במאי קאי מפלגי והשתא דאמרינן דא"ב חשנב"ע דלחזקי' הוי מדאוריית' ולר"א מדרבנן ועתה נתורה נא ונראה בזה גופא דמאי נפקותא איכא בזה שהרי גם לחזקי' לא הוי אלא לאו הבמכ"ע וצריכין לומר שהש"ס נקט לי' בקצרא וסמכו עצמם על המבואר להדי' במק"א בש"ס דנפקותא רבה איכא בין איסור דאוריית' לאיסורא דרבנן וכאשר נפרטם ואחת באחת יגשו הנה אזי כאשר השרישו בדעתם הרחבה אזי במאזנים לעלות לא יצדקו כל היוצא מהם רק לדעתם דלר"א הוי כולהו דרבנן בין באכילה ובין בהנאה ולחזקי' כולה דאו' הן נפקותא חדא מצינן בחולין לענין כיסוי דם והא תינח אם נימא דלר"א ל"ד לגמרי אבל אם נימא דאסור באכילה מדאורייתא אזי גם לר"א פטור מכיסוי דשחיטה שא"ר לש"ש לענין כיסוי דם שנית לענין לאו דמרה קא טבח עיין ב"ק ע"ב ע"ב וגם בזה ליכא נפקותא לשיטתם אשר האירו לנו בב"ק שם בד"ה דאי דתקרובת ע"ג אע"ג שאינו אסור בהנאה אלא מדרבנן כיון שאם קידש בהם א"מ וטעמא דמלתא משום דאית לי' עיקר מה"ת באיסור אכילה ועיי' בשעה"מ משה"ט שייך בי' משום איסור הנאה דרבנן משום דלאו דמרה קא טבח ובזה נדחה ממיל' הנפקות' גם לענין קידושין [ועי' בשעה"מ בפ"א מה' חמץ ומצה שפירש כן בכוונתם דעיקר תלוי אם יש לו עיקר מה"ת ואסור באכילה מה"ת אזי אם אסור בהנא' אפי' מדרבנן א"מ ונקרא ג"כ לאו דמרה לענין טביחה] עוד בו שלישי' לענין ספיקא דסד"א לחומרא וס' דרבנן לקול' אם נסתפק לן אם נשחטה בעזרה אזי לחזקי' אסור בהנאה מספיקא ולר"א מותר דגם זה ליתא לפום דבריהם כתובות כו' בד"ה אין כו' וז"ל ונראה לר"י דתרי ותרי סדר"ב הוא ומדרבנן החמירו דלא מוקמינן אחזקה והכא בתרומה דרבנן הקילו כו' שמעית מינה דאם נימא דתו"ת סד"א אזי גם בתרומה דרבנן אסור מספיקא וה"ט משום שעיקר הספק אם הוא ב"ג אית ליה מקום לענין דאורייתא לעבודה ולמ"כ וכשם דמחמירין בספיקו לענין דאורייתא אזי נגרר ממילא אבתרי' ג"כ הדברים שהמה רק מדרבנן ותו ליתא ג"כ ונפקותא זו לדעת רש"י דס"ל שגם לר"א אסור באכילה מדאוריית' כיון שעיקר הספק נוגע גם לענין אכילה דאורייתא אמנם הרשב"א קידושין דף ס"ו בד"ה מאי לא נמצא יוע"ש חולק עליהם בפרט זה וס"ל שגם אם נאמר דתו"ת סד"א אפ"ה בתרומה דרבנן אזלינן לקולא וי"ל דרש"י ורמב"ם ס"ל כרשב"א בזה] (ואיכא נפקותא רבה לדינא) עוד אשכחנא ביבמות קי"ד לענין קטן אוכל נבילות דבדרבנן אין מצווין להפרישו אמנם כן לספיקא דאורייתא מעיקרא אבל למסקנא גם בדאורייתא אינן מצווין להפרישו ולמאי דלא מספינן לי' בידים גם בדרבנן לא מספינן לי' לדעת רמב"ם ורש"י ותוס' זולת לדעת רשב"א ור"ן גם אין לומר דנפקותא להא דאיתא בסנהדרין כ"ו ע"ב ואמר ר"א אמר ר"א כולן וכו' שם אמר לי' רבא נהי וכו' שהרי גם באיסורין דאורייתא לכל שאין בו לאו מפורש כמו לאו דחסימה נידון כדרבנן כדאיתא ברמב"ם ובפוסקים עוד איכא נפקותא היוצא מש"ו בשבועות כ"ד דעל איסור דרבנן חיילי שבועה ולא על איסור דאורייתא גם בזה לא נמלא אסמינו בכל צרכינו במקומינו חדא כיון דהנפקותא בין חזקי' ור"א עיקרו אליבא דר"י דס"ל דברים ככתבן כדמשמע להדיא מתוס' הנ"ל בד"ה חולין שנשחטה בעזרה שהקשו מר' יהודא] ור"י סבירא לי' בחולין דאיסור חל על איסור קל ואיכא למימר דלדידי' חיילה שבועה על לאו הבמכ"ע דחמור שחייב בקרבן ואי משום דליתא בלאו והן הלא גם בדרבנן לית' בהן כדאי' בתשו' רשב"א סי' תרי"ד והא דאית' שם דבח"ש חיילי שבועתו לר"ל דס"ל דאסור רק מדרבנן היינו משום דמדאורייתא איתא בלאו והן כמ"ש במ"א אבל לר' יהוד' דס"ל בסוכה כ"ג דבעושה סוכתו על ראש האילן דא"י גם בחה"מ משום דבעינן סוכה הראוי' לשבעה אע"ג דמדאוריית' מחזי חזי כיון דמדרבנן אין עולין בי"ט הרי הוא כאלו אינו ראוי מדאורייתא וה"ה נמי באיסור דרבנן לר"י לא חיילי השבועה לענין קרבן משום דליתא בהן והסוגיא דשבועות אזלי אליבא דידן דפסקינן כר"מ וכסתם משנה דהתם [ובזה יתורץ קושית תוס' שם על הא דאמרינן ר"י לא אמר כר"ל משום דמוקים למתניתין כד"ה דהא לר"ל לא אתיא כר"י ועוד דלדעת תוס' מכות כ"ב ד"ה אמר לי' גם לענין לאו לחוד אינו עובר אלא היכא דאיתא בלאו והן ומעתה גם אם תאמר דשבועה לא חיילי בלא כולל אפי' לר' יהוד' דשבועה לא חשיבי כאיסור חמור לגבי חולין שנשחטו בעזרה מ"מ ליכא נפקותא שבין שאסור בהנאה בדאורייתא ובין שאסור מדרבנן מ"מ לא חיילי השבועה משום דליתא בהן אליב' דר"י וכדכתיבנא עוד אפ"ל ולאשכוחי ע"פ המבואר בא"ח סי' תרנ"ו דעל עשה אינו מחויב להוציא את כל ממונו משא"כ על ל"ת וא"ל דדוקא על ל"ת דאורייתא וכדמשמע קצת בפסחים מ"ו ע"ב ומשום הפסד ממונו שרינן איסור דאורייתא וא"ל דמילתא דפשיטא נקיט וה"ה מדרבנן וכ"מ בר"ה שגם איסור דרבנן נכלל בכלל ל"ת עיין ר"ה אין עולין באילן וכו' די"ט עשה ול"ת אע"ג שהוא רק שבות דרבנן וכ"מ קצת בריש כתובות ומן הסכנה ואילך מאי סכנה וכו' דמשום אונס ממון אפי' בכל הונו לא יעבור וא"ל דש"ה לעקור תקנתא לגמרי ועי' בא"ח ה' שבת סי' של"ד סעי' י"ז יש מתירין להציל דסקיא מליאה מעות ע"י ככר או תינוק מפני הדליקה או מן הגנבים והגזלנים ודוקא לרה"י אבל לא לחצר שא"מ משמע להדיא שאין עוברין על דרבנן בקו"ע ואפי כל הונו בוז יבוז למו ועי' שביעית פ"ז משנה ד' שהתירו לצודין מפני הפסד ממונו לחכמים ועי' סנהד' כ"ו בתד"ה משום וי"ל דמיירי בשביעית בזה"ז ואין לחלק בין איסור שבת דחמיר' שהרי בב"מ דף צ' מבעי' ליה לענין אמירה לא"י בזה ולדעת הפוסקים נפשטה האיבעי' שם דלא מחלקינן בזה דליתא לר' חידקא יוע"ש ברא"ש ואין מן ההכרח להאריך בזה דבל"ז דכיון שאינו מפורש בש"ס ליכא למימר שסמכו עצמם בסתימות דבריהם על נפקותא זו ועי' ברכות כ' גדול כה"ב שדוחה ל"ת שבתור' למסקנ' דהיינו ל"ת מדרב אבל לא נגד דאו' דכמה מן הדוחק ודרך רחוקה לאשכוחי נפקותא בחשנב"ע שימצא בו כה"ג וכשישים המעיין עיונו ימצא עוד איזה נפקותא בין דאורייתא לדרבנן בדרך רחוקה וכבר כתבנו שכל שאינו מפורש בש"ס ליכא למימר שכיונו ע"ז בסתימות דבריהם:

ו ועפ"י דברינו הנ"ל יתבארו היטב דברי הירושלמי בפרק כ"ש ועיינתי בקב"ע ובשאר פירושים ועודנו לא נוחה דעתי ואעתיק דברי הירושלמי עם פירושו של ק"ע שבכלל דבריו דבריהם ובמקום שלא פירש כלל אביא פירושו של מוהר"א הקדום לו וז"ל הירושלמי ופירושם ר' אבוהו בשם ר' לעזר כ"מ שנאמר לא יאכל לא תאכל לא תאכלו את תופס איסור הנאה כאיסור אכילה עד שיבא הכתוב ויפרוש לך כשם שפירש לך באבר מן החי ונבילה וכי מה פי' לך באבר מן החי ובשר מן השדה טריפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו ובשר בשדה זה אבר מן החי שמשמע שפירש ממקומו וטריפה דכתיב בתרי' היינו טריפה ממש א"כ אבר זה כטריפה שהרי הוא מן בהמה שלא נשחטה מה לי טריפה אותה חי' מה לי חתכה בסכין וכו' תני חזקי' ופליג וכו' מי אסרו לכלב [בפי' של מוהר"א בפ"ג דערלה וז"ל תני חזקי' ופליג אדר"א דס"ל דלא יאכלו משמע אף איסור הנאה הא דחזקי' פליגי דחזקיה תני בברייתא על זה הפסוק לכלב תשליכון אותו למה הוצרכה התורה להתיר וכי מי אסרו שהרי לא כתיב אלא ובשר בשדה טריפה לא תאכלו ומנ"ל איסור עד שהצריכה התורה להתירה ומאי קשי' ליה הא אמר ר"א דלא תאכלו משמע נמי איסור הנאה אלא ודאי פליג והא דכתב לחזקי' לכלב תשליכון אותו לימד על חשבע"ז אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך חולין שנשחטו בעזר'] וכו' והא כתיב לא תאכלום כי שקץ הם אמר ר' מנא מיעוט איסור הנאה שבו [והא כתיב גבי שרצים ל"ת כי שקץ הם ותנן צידי חיות ועופות וכו' אמר ר' מאיר מיעוט איסור הנא' שבו בפירוש התירן הכתוב בהנאה דכתיב שקץ יהיו לכם שלכם יהא [ר' אבוהו בשם ר"י העושה אספלנית משור הנסקל ומחמץ וכו' אינו לוקה שאין ל"ת שבו מחוור וכו' בפירושו של מוהר"א שאין ל"ת שלו מחוור כלומר אע"ג שהאמת הוא שאסור בהנאה אין מפורש בהדי' בהלאו שלו איסור הנאה דאיכא לאוקמי לאיסור אכילה לחודא ולא לאיסור הנאה] ופירושו יותר מסתבר בזה מפירושו של קה"ע דלפירושו שם דר"י פליג וס"ל שרק איסור אכילה משמע ולא הנאה וא"כ ס"ל דאפי' היכא דכתיב לא יאכל בציר"י לא משמע א"ה והדבר רחוק כמובן ועוד שהרי לקמן מביא בשם ר' אבוהו בשם ר"י דל"י בציר"י משמע א"ה ודוחק לומר דרבנן דקסרין פליגי בזה שם בירושלמי מכלאי כרם לוקה דאמר ר"ח וכו' מערלה צריכה עשה לרחקו כתיב לא תעשה לאכלו כתיב ל"ת לרחקו לא כתיב (כן הגיהו בכל הפירושים] מערלה צריכה אם עשה אספלנית מערלה מבעי' לן אם לוקה] עשה לרחקו כתיב וה"פ דכתיב יהי' לכם ערלים ומתרגמינן יהון לכון מרחקין ל"ת לאכילה כתיב דכתיב לא יאכל אבל ל"ת לרחקו לא כתיב ומספ"ל כיון דגלי וכו'] מתניתא פליגי על ר"י וכו' [מוהר"א הנ"ל פליגי על ר"י שהוא אמר שאין הל"ת דשה"נ מחוור הרי ע"כ מחוור דהא מיותר הוא וכדשני כו'] פתר לה וכו' ר' זעירא בעי קומי ר' אבוהו הכא את אומר הכין כו' [לעיל אמר ר"א דלא יאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה והכא אמר איסור אכילה משמע ולא הנאה א"ל חדא בשם ר' לעזר וחדא בשם ר' יוחנן ושם בק"ע הניח בתימא וז"ל ותימא לפי מה דמסיק דר' יוחנן לית ליה דכל מקום שנאמר ל"י ל"ת אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע מאי אריא אספלנית שהוא שלא כדרך הנאתן אפי' בהנאה ממש כגון חלב להבערה או למשוח בו עורות נמי אינו לוקה ובבבלי משמע דטעמי' דר' יוחנן משום דאספלנית שלא כדרך הנאתן הוא עכ"ל ונראה לפענ"ד לפרש דברי הירושלמי הללו עפ"י מה דכתבנו דר"א אליבא דריה"ו דפסקינן כוותי' דדברים ככתבן הרי עיקר הלימוד מאותו דכתיב בטריפה ואזי אין לוקין על הנאה אפי' כדרך הנאתן אפי' היכי דכתיב לא יאכל בצירי דלר"א ליכא נפקותא בזה ולפ"ז ר"א בשם ר' לעזר ג"כ עיקר לימודו מאותו דטריפה ונבילה דנקט משום ר"מ כמו בתלמודא דידן אבל לחזקי' לוקין **(דיני מלקות אין נוהגין בזה"ז)** על הנאה שהרי כאילו כתב בהדי' וה"פ דר"א בשם ר"י העושה אספלנית משהנ"ס ומחמץ שעבר עליו הפסח אינו לוקה שאין ל"ת שלו מחוור הכוונה שלא עבר בפשע נגד הכתוב כיון דכתיב' בלשון אכילה משמע דווקא כדה"א אבל בכ"כ לוקה דלא אפקי רחמנ' בלשון אכילה ומכוון למימרא דר"י בתלמודא ובערלה יש לספק ערלים על שאר הנאות והדרי גם על אכילה דכתיב דהיינו הנאה דהתם בצירי כתיבא וכפירושן הנ"ל או דיש לפרש כפשוטו ומערלה צריכה עשה לרחקו כלומר דריחוקו דאפקי' רחמנא שלא בלשון אכילה בעשה הוא דכתיב ואע"ג דכתיב ל"ת הרי בל"ת כתיב לשון אכילה ובעינן כד"א דווק' וזה יותר מסתבר דלא מספ"ל כלל בזה וזהו דקשי' לי' לזעירא הכא את אמר הכין דילפת לי' מאותו דאמה"ח דהינו בטריפה ולפ"ז אין לוקין על כל הנאות אפי' כדה"א והכא את וכו' דאין לוקין על אספלנית דווק' משום שהוא שלא כדרך הנאתן ומשני חדא בשם ר"א וחדא בשם ר"י ור"י ס"ל כחזקי' דכל היכא דכתיב בצירי א"ה במשמע ומש"ה לוקין בשהנ"ס ובחמץ אם נהנה כדרך הנאתן והא דמקשי ממתניתא דפליגי על ר' יוחנן ממשמע שנאמר סקול יסקל השור וכו' מה ת"ל לא יאכל א"ב בא להודיעך שכשם שהוא א"ב כך הוא אסור בהנאה מה עבד לי' ר"י אזדי ג"כ לפום מאי דמצינן בתלמודא דידן ב"ק מ"א וממאי דלא יאכל א"ב להיכא דשחטו אחר וכו' שאסור באכילה אימא וכו' דשרי באכילה והא ליא"ב להיכא דסקלו מסקל דאסור בהנאה כדר"א דאמר כמ"ש ל"י ל"ת וכו' ועיין בש"מ תלמודי ר"פ דהא דמקשי מדר"א דהא חזקי' נמי מודה בשה"נ דכתיב בצירי ה"ט דלחזקי' ניחא דמוכח לדידי' דאפי' שחטו לאחר וכו' דאי לאסרו בהנאה לחוד לכתוב לא יאכל בחולם דנדע ג"כ שאסורה בהנאה דלאכילה לא צריך קרא א"ו מדכתיב בצירי ש"מ תרתי אבל לר"א ליכא נפקותא ולא מידי בזה ומש"ה קשי' לי' לר"א ובהדרגה זו קאי קו' הירושלמי הנ"ל להיפך שהרי כיון דבע"כ צ"ל דר' יוחנן ס"ל כחזקי' א"כ למה כתבה רחמנא בצירי דבל"ז נדע שאסורה בהנאה אבל לר' לעזר ניחא וכנ"ל ומשני דבאמת צריכין להיכא דשחטו וכו' וכנ"ל ומכוון היטב וכתלמודא דידן:

ז [ועי"ש בתוס' ב"ק בד"ה והאי לא יאכל דסקלי' מסקל דאסור בהנאה וז"ל ובעה"ש נקי להנאת עורו וכ"ת לשתוק מלא א"כ לא הוה מוקמינן נקי אלא להנאה בשר דווקא עכ"ל ודבריהם תמוהים וכבר עמדו בזה כל האחרונים ואין פותר אותם על מכונם שהרי מבואר להדי' בסוגי' דאי לאו דכתב רחמנ' את בשרו לא קס"ד למפלגי הנאות עורו מבשרו ונראה לדעתי דכוונת דבריהם לאשורם אזדי הכא עפ"י המבואר בערכין ד"ו ע"ב אלא אמר ר"נ זו מיתתו אסרתו וכו' יעו"ש ברש"י בד"ה אלא אמר ר"נ וז"ל לעולם שערה ממש וכו' ושיער לא בר מיתה הוא שאינו עשוי להשתנות וכו' אבל בהמה גמ"ד אוסרתה וכו' והילכך כל דמחובר בה וכו' מיתסר בהדה עכ"ל נמצא דלמסקנא דכבר נלמד דשחטו לאחר שנגמ"ד אב"ה אזי מצד הסברא החיצונה גם עורו אסור בהנאה דלא גרע משערו דהיכא דגמ"ד אסרתו גם השערות אסורות ולכן איתא לקמן דלולא דכתבה רחמנ' את בשרו דמשמע דמיעוטא רחמנ' לעורו לכן הוצרך לרבות עורו מבעל השור נקי אבל השתא לס"ד דמקשינן דנימ' דשחטו לאחר שנגמ"ד מותר בהנאה הרי שרק מיתתו דהיינו הסקילה דכתיב הוא שאסרתו בהנאה אזי גם מצד הסבר' לא נאסר עורו דלאו בר סקילה הוא ולא נשתנה מאומה ע"י, סקילה כמו שערו וזה ברור ונכון:

ח בדברי תוס' הנ"ל קשי' לכאורה דמאי קשי' להו לישתוק מלא יאכל דא"כ לא יתחייב מלקות על הנאה והשתא דכתיב לא יאכל דמיותר רק על הנאה יתחייב במלקות **(דיני מלקות אין נוהגין בזה"ז)** לכ"ע וי"ל דקשי' להו לר' אבוהו דס"ל דכל מקום שנאמר ל"ת אסור בהנאה ולשיטתם דס"ל דגם לר"א לוקין על הנאה ואפשר דטעמייהו דאותו דכתיב להורות על כל איסורין שבתורה והדרי' לדוכתי' ולא תאכל דכתיב כאילו כתוב גם לאיסור הנאה בפירוש וכיון דאיסור' ידעינן מבעל הש"נ אזי ילקה ממיל' מלא תאכל כל תועבה דכל כמה דלא ידעינן לאיסורו אמרינן חוסם פי פרה ודש בה יוכיח כדאית' בחולין דף קט"ו גם יש לומר דנילף לק"ו מערלה וכ"כ וחמץ וכנ"ל דהרי ערלה שלא נעבדה בה עבירה וכו' שה"נ שנעבדה בה עבירה וליכא למימר תקרובת יוכיח דשאני התם שגם איסורו לא ידעינן אבל בשה"נ דאיסור הנאה כתיב בהדיא יספיק הק"ו שיתחייב מלקות ועוד דתקרובות שאני שגם איסור אכילה לא ידעינן רק מדברי קבלה דכתיב ואכלו זבחי מתים ול"ל דאין מזהמ"ד דכל כמה דידעינן לאיסורי הוי רק כגילוי מלתא בעלמא כמ"ש המ"מ בפ"ב מהמ"א תקרובת שאסור באכילה [מדברי קבלה] ונעבדה בה עבירה אינו דני שאב"ה אבל עודנו תסוב הקו' על תוס' ב"ק ע"ב הנ"ל דס"ל דתקרובות אינו אסור בהנאה אלא מדרבנן דנילף לק"ו מערלה דמה ערלה שלא נעבד בה עבירה וכו' וכ"כ וא"ל מה לכ"כ שכן אסור שלא כדרך אכילתן דהא גם בתקרו' אסור שלא כדרך אכילתן כמ"ש במס' ע"ג דף י"ב בד"ה אלא וא"ל דמ"ש כיון שאין בו קו"ח כמבואר כה"ג במהרש"ל בסוגי' דשלא כדה"א בפסחים וחולין וחזרתי על כל הצדדים ולא מצאתי ישוב נכון בפשטות ונראה דזה תלוי בפלוגתא דר"י ורבנן בפ"ג דידים משנה ב' כל הפוסל את התרומה וכו' אמרו לו אין דנין ד"ת מד"ס ולא ד"ס מד"ת ועיין בפי' הגאון החסיד רשכבה"ג מוה"א דה"ה בכל דבר שלא נכתב בפי' בתורה אעפ"י שהיא הלמ"ס וכן הוא להדי' במס' נזיר נ"ו ע"ב אמר ר"ע דנתי לפני ר"א ומה אם עצם כשעורה שאינו אדם וכו' אמר לי מה זו עקיבא אין דנין כאן מק"ו ועיי' בפ"ח טהרות מ"ז באחורי הכלים וכו' שמעינן א"ע אומר לא כך ולא כך וכו' והלכה שם כר"א יוע"ש נשמע מזה דאין למידין ק"ו מהלכה למ"ס אפי' להחמיר על דבר הנכתב בפי' כהאי דרביעית דנזיר וכן להיפך ואפי' להקל על ד"ס אין למידין מק"ו מדאורייתא דדמי להא דשמעינן א"ע ואנן פסקינן דלא כותי' כמבואר שם ופסקינן כר"א בזה דאין למדין ולפ"ז יש לומר כיון דעיקר הקושיא דבעינן למילף לתקרובות מערלה וכ"כ אין לו יסוד בעצמותו שהרי מפני שעבר עבירה לחוד איננו בכח להתגולל משום זה לאסרו עליו בהנאה שהרי חורש בשו"ח וחוסם פרה ודש בה יוכיחו ורק מפני שנאסר באכילה מדברי קבלה יתחזק כל בדקי הקושי' ונימא הכי ומה ערלה שאסור באכילה ולא נעבדה בה עביר' אסורה בהנאה תקרובת שאסור באכילה מדברי קבלה ונעבדה בה עבירה א"ד שאב"ה הא תינח לר' יהושע ור"ע דלמדין דברי קבלה שלא נכתב בפי' מדברים הנכתבים בפי' אבל לדידן דפסקינן כר"א דאין למדין ק"ו בכה"ג אפשר לומר שאין תקרובת נאסר אלא מדרבנן וניחא בזה כמה קושיות שק"ל על דברי תוס' הנ"ל ומצאתים אח"כ בשער המלך דמשמע להדי' מכמה מקומות בש"ס דתקרובות אסור בהנאה מדאורייתא יוע"ש וכן סתמו בתירוצם בחולין דף קט"ז בד"ה חדא מתרתי בתירוצם השני דאב"ה מדאורייתא משום דאיכא למימר דאיסי ב"י כר"ע וכר"י ס"ל:

ט ואגב גררא נפרש שם דבריהם אשר הניחו המפרשים בלא ביאור והמתקה עיין בראש יוסף שם דף קט"ו ע"ב שם בד"ה ונאמר להלן לא יהי' קדוש וז"ל ואי לאו קרא דלא תאכלנו ה"א דהנאת הגוף בלא אכילה אסר הכתוב וכוונתם דמצינן שני עניני הנאת הגוף עצמו כגון להריח ולסוך בו גופו או למכרם שלא נהנה גופו מאיסורי הנאה עצמו רק שמביא להנאת הגוף או לידי אכילה ולכן השתא דכתיב לא תאכלנו וידעינן ג"כ מג"ש דעם קדוש שאסור בהנאה הרי לימדה לנו הג"ש דלא תאכלנו קאי ג"כ על הנאה כלומר דאפי' הנאה המביאה לידי מאכל אסרה רחמנ' אע"ג שלא נהנה גופו מיד מאיסורי הנאה עצמן אבל אי לאו קרא דלא תאכלנו רק הג"ש לחוד לא אמינא דגם כה"ג אסור הכתוב רק כל שנהנה גופו אע"ג דלא אכל לי' הוא שאסור דומיא דלא יהי' קדש ולדעת רמב"ם ל"ק קושיתם דהשתא דכתיב לא תאכלנו הוא דאינו לוקה על הנאה משום שכל הנאות לגבי אכילה דינו כמו שלא כדה"א שם בד"ה כלאי הכרם יוכיח וכו' ואין להקשות מה לערלה וחמץ וכ"כ שכן בשריפה וכו' ועוד דהיינו דוקא לר"י דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה אבל לרבנן לא הוי חמץ בשריפה וקשה בעיני כל רואה דמ"מ קשי' דליפרך מה לכ"כ שכן בשריפה וצ"ל חמץ תוכיח וחזר הדין במה הצד וכל דאתו במה הצד פרכינן כל דהוא מה להנך שכן ג"ק ומתרצים בדוחק ופשטות דבריהם הכי אזדי להו דלר"י הוא דס"ל דשריפה חמורה ולכן כל האיסורין החמורין דינן בשריפה אבל לרבנן דסברי דחמץ הוא מהנקברי' אמרינן דנקברין חמורין דאפרן אסור והנשרפים אפרן מותר שהרי חמץ שחייב כרת ועבר בב"י והוא ג"כ מהנקברים ולכן לרבנן ליכא למפרך כלל:

י בפסחים שם כ"ג לא לכתוב רחמנא לא יאכל ולא בעי לכם אמר לך חזקי' טעמא דידי נמי מהכא עיי' במהרש"ל וז"ל וא"ל דילמא הוי שרי אף לכתחילה דהא כתיב יהי' בהוויתן וא"ל א"כ הוי אסרינן אפי' נזדמנו ז"א דא"כ הוי לי' ליכתב לא יאכל ולא לכתוב יהי' עכ"ל והישג המהרש"א עליו דא"כ ומסקנא דלא ידעינן מלא יאכל לחוד הדרי קו' מהרש"ל לדוכתי' ועוד קשי' דאי כתיב לא יאכל לחוד כתירוצו של מהרש"ל אזי לא נזדמן לחוד נאסר רק בכל הנאות ורחמנא לא בעי למיסר רק איסור סחורה לחוד אפי' בנזדמן ולתרץ דבריו נראה דיש להתבונן בדברי רש"י שפי' בדחזקי' דיליף מלא יאכל דהיינו דלא יאכל משמע כל הנאות המביאות לידי מאכל וכי הנאות שאינן מביאות לידי מאכל לא אסרה רחמנא כגון להריח בהם במקום שאין משכירין כי"ב עיין מגילה דף ח' מה בין נודר הנאה למודר הימנו מאכל במשנה שם אין בין מודר הנאה מחבירו למודר ממנו מאכל אלא דריסת הרגל בלבד וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש בפי' רש"י בד"ה וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש וז"ל מותר להשאיל למודר מאכל ודוקא במקום שאין משכירין כיוצא בהן וכו' וצ"ל דה"פ דמלא יאכל לחודא ידעינן לחזקי' מפשטא דקרא שכל הנאות המביאות לידי מאכל מיהו אסורין והשתא דכתיב לכם לכל צרכיכם שמעינן דהיכא דכתיב ל"י לחוד אסורין כל הנאות אפי' במקום שאין משכירין כי"ב וא"כ השתא דכתיב לכם וכתיב יהי' אזי אמרינן דקרא אתי' לריבוי איסורא ואמרינן דקאי על איסור סחורה ומו"מ בהם ולא דנכנס לאפס קצהו לגבול איסורי הנאה שהרי התירם רחמנא בהדי' דכתי' לכם רק משום דלפעמים אסרה רחמנא משום גזירה וה"נ גזרו דילמא אתו למיכל מינהו וכעין שפי' ר"ן בר"י שמפני טעם זה החמירה התורה לעבור בב"י ובל ימצא מפני חומר איסורו דאית בי' כרת ולא בדילה מיני' כ"ש אבל בנזדמן שהיא באקראי בעלמא ל"ש לגזור משום זה ומעתה דברי מהרש"ל נכונים דלעולם עלינו לירד ולידע גבול איסורו דאסר' רחמנ' כדי לידע את הנכנס בתוך הגבול והיוצא מן הגבול והשתא אם נימא דאפי' בנזדמן אסרה רחמנא לסחור בהם תו א"א לומר דגבול איסורו הוא משום דילמא אתי למיכל מני' ונסב הגבול משום שכל הנאות המביאות לידי מאכל אסר' רחמנא [אינו דומה לכ"כ ושאר א"ה שאסורין אפי' בהנאות שאינן מביאות לי"מ] וע"ז עולה תירוצו כהוגן דא"כ לא לכתב יהי' ולכתוב לא יאכל וידעינן מיהת לכל הנאות המביאות לי"מ [שם דף כ"ב ע"ב תוס' ד"ה ואבר מה"ח וכו']:

יא ועיין בס' דו"ח וז"ל ק"ל ממנה אם ענין החזקת טובה לא הוי פ"ר מה פרכינן הכא הא לכלבים שרי [והא מתהני וקשי' לר"א דאמר דל"ת א"ה במשמע] דילמא אתי' כר"ש דדבר שאינו מתכווין מותר ואי הוי פסיק רישא מה בכך דל"א ולא מתכווין הא בפ"ר הוי כמו לא אפשר ומכוין וכמ"ש תוס' לקמן דף כ"ה ע"ב דכל הסוגי' דשם רק היכי דלא הוי פסיק רישא עכ"ל וי"ל דבדבר רשות הוית החזקת טובה כפ"ר דבודאי יחזיק לו טובה בשביל זה אבל במקום מצוה שחובה עליו לעשות דבר זה כדי לצאת ידי ח"ש כגון התם שחובה עליו לפרוק משום צער בע"ח אזי אפשר שיחזיק לו טובה לגמולו דמ"מ הגיע לו הנאה מחבירו ואפשר שלא יגמלנו מאומה שיאמר הכי לטובתי נתכוונתי הלא בלעדי חובה עליך לטרוח בזה משום צער בע"ח ומש"ה שרינן ל"מ התם משום דלא אפשר ולא מכווין אבל הכא ל"מ למימר דר"ש הוא משום דהיכא דליכא למתלי במידי בודאי יחזיק לו טובה ודמי לפסיק רישא.

בדברי רמב"ם התמוהין שפוסק דאין בגידין בנ"ט וגה"נ מותר בהנאה ופוסק כר"א ותמהו עליו הראשונים שהוא כנגד הסוגיא בפסחים כ"ב דלר"ש דס"ל דאין בגידין בנ"ט דלא אפשר לומר כשהותרו נבילה גידה נמי הותרה אזי גה"נ אסור בהנאה ונראה לומר דלכאורה קשה דמאי קושיא מגה"נ כיון דכתב רחמנא וטבחו או מכרו ופסקינין דכל דבר המתיר עמו בשחיטה להוציאו מידי אמה"ח או בשר מן החי מעכב עיין ב"ק ע"ח ע"ב רק קרנותי' וגיזותי' הוא דאינו מעכב וגם מבואר דבאיסורי הנאה אין לו זכי' של כלום ואין לו מכר כמ"ש תוס' במס' זבחים דף ע' בד"ה אפי' אבל יש לו בעלים ומיקרי לכם כמ"ש הריטב"א בסוכה גבי אתרוג של ערלה ומעתה כיון דכתב רחמנא ומכרו ופירושו דכולו בעינן מזה מוכח דגה"נ מותר בהנאה דאל"כ לא משכחת ליה לעולם שימכרנה כולו שהרי איסורי הנאה אין לו מכר וזכי' ועודנו ברשות בעלים ראשונים וקרא בשור ושה כתיב אלא משום דאיפשר לומר דקרא דמכירה איירי בבן פקועה וס"ל דאינו נוהג בשליל וכר' אושעיא שם צ"ב ע"ב דס"ל דהלך ר"מ לשיטתו ור"י לשיטתו דמיתלי תלי בשחיטה דמאן דס"ל דב"ט טעון שחיטה הוא דס"ל דנוהג בשליל וכיון דרהיטא דש"ס בכ"ד דאינו טעון שחיטה רק ר"מ ס"ל דצריך שחיטה וה"ה לגה"נ וחלב וסוגיא דכ"ש אזדי אליבא דר' יוחנן ב"ק ע"ז ע"ב דלא מקשינן מכירה לטביחה ושפיר אפ"ל דאיירי בבן פקועה אבל הרמב"ם לשיטתו דפוסק דגה"נ נוהג בשליל כסתם משנה כמ"ש המ"מ בפ"ו מהלכות מא"ס ומוכח ממכרו דכ"ר דגה"נ מותר בהנאה גם יש לומר דסוגיא בפסחים אזדי אליבא דרבי ב"ק ע"ח דס"ל דדוק' דבר המעכב בשחיטה והיינו שנעשה ע"י נבילה מחיים ולא מוכח כלל ממכרו דבגה"נ אינו נעשה אפי' טריפה אבל לדידן דפסקינן דכל דבר הצריך שחיטה מעכב במכירה גם גיד הנשה בכלל דאף על גב דאסור באכילה מכל מקום צריך שחיטה להוציאו מידי אבר מן החי ועיין בדין א"כ בסימן שכתבנו שם ליישב דברי רמב"ם הנ"ל.

תוכן העניינים

זית רענן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה