זית רענן חלק א· רבי משה יהודה לייב זילברבגר
חלק יורה דעה · הלכה ח - דיני הקזה לבהמה בג"ה
סימן א
בעסק הקזה לבהמה בגיד הצואר
א על דבר שאלתו אשר שאל מעכ"ת בעסק הקזה לבהמות בגידי הצואר ומתחילה נתורה בדברי רבותינו הראשונים עד מקום שיד שכלינו מגעת ונראה בהקדים דתוס' מחולקים עם רשב"א ורבינו יונה ור"ן בספק השקול ונולד רעותא בין בסימנים ובין בשאר דברים הנטרפים לדעת תוס' חולין מ"ג ד"ה קסבר וביבמות דף ל' ד"ה אשה תולין לקולא אף אם נולד ריעותא מחיים ולרבינו יונה וסעייתו תולין לחומרא אף שהוא ספק אם נולד מחיים או לאחר שחיטה כגון בנשבר הגף עיי"ן רשב"א ור"ן חולין דף י' ונראה לפענ"ד דתוס' לטעמייהו במס' ביצה כ"ה ד"ה בחזקת איסור עומדת שהקשו שם על דברי רש"י שפירש דברי רב הונא בהמה בחי' בחזקת איסור עומדת איסור אבר מן החי והקשו כיון דהשתא מתה א"כ איסור אבר מן החי כבר נסתלק ע"כ פירשו להא דרב הונא איסור עשה שאינו זביחה ופליגי בזה דרש"י ס"ל אף שכבר פקע איסור אמ"ה מ"מ מחזיקין מאיסו' אמ"ה לאיסור נבילה ותוס' ס"ל דאין מחזיקין מאיסור לאיסו' לכן פירשו משום איסור עשה שאינה זבוחה שאיסור זה לא נפסק מאז עד עתה ולהכי לשיטתם אף כשנולד ריעותא מחיים בדבר המטריף כגון מים במוח וספק אם הי' מקיף כל המוח אם לאו תלינן לקולא מחמת חזקת היתר שהי' לה מחיים שתהי' מותרת לכשישחטנה והרי נשחטה כמו דאמרינן גבי ספק גירושין אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת אף שבשעת לידת הספק היתה באיסור אשת איש ואף למסקנא דפליגי התם אביי ורבא זהו דוקא באיסור ערוה כדעת הפר"ח סי' כ"ט דלא כש"ך ביו"ד סי' נ' שהחזיק בדעת רמ"א דסובר מחזיקין מאיסור לאיסור ודחק לתרץ דבריו משיטת התוס' יבמות הנ"ל משום דאביי ורבא פליגי על רבה [אבל לפי פשוטן של דברים משמע כדעת הפר"ח וכבר דברנו בזה במקום אחר בשיטת הרמ"א] וה"נ כיון שהיא זבוחה לפנינו מותרת מחמת חזקת היתר שהי' לה עד עתה:
ב ובישב לה קוץ בושט דעת הכרו"פ ות"ש לאסור משום דנקובת הושט הוי נבילה ואיכא איסור שאינה זבוח ע"כ מעמידים אותה על חזקתה הראשונה ואמרינן דניקב הושט וכדי לברר דין זה אבאר קצת באורך והוא דמצינו כלל חדש בדיני חזקה במשנה טהרות פ"ד מ"ה על ששה ספיקות שורפין את התרומה על ספק וכו' על וודאי מגען שהיא ספק טומאתן [פי' אם אחד מששה ספיקות הללו נגע בטהרות שהוא ספק על הטומאה שורפין את התרומה אפי' נעשה בר"ה וצריך ביאור דהא ספק טומאה בר"ה ספיקו טהור אפי' היכא דליכא חזקת טהרה ומכש"כ הכא דתרומה יש לה חזקת טהרה אמנם נראה דטעמא דהך מילתא הוא דלא אזלינן בתר חזקה רק אם החזקה היא בדבר שנולד עלי' הספק כגון שאנו מסופקים אם נגע אם לא נגע מוקמינן אחזקה ואמרינן דלא נגע אבל היכא דודאי נגע כבר נתבטל החזקה שהי' לו מקודם כיון שהדבר המסבב לית לי' חזקה וקאי בספק א"כ אף הדבר המסובב קאי בחרקאו להיות ג"כ בספק אף שהדבר המסובב יש לו חזקה מ"מ הוא מקושר בדבר המסבב ונגרר ממילא אחרי' ולכן בספק טומאה בר"ה הוא דוקא בספק נגע או לא הוא דספיקו טהור אבל אם ודאי נגע רק דהספק הוא על המסובב כגון בית הפרס ואידך והוא טמא מספק מש"ה נגררים גם הטהרות בתרי' [והא דשורפין את התרומה אף דגוף בית הפרס אינו אלא ספק הוא משום דודאי שלהן טמא מדאורייתא לכך החמירו רבנן להיות וודאי כן כתב התוסי"ט שם] וכן איתא בריטבא קדושין דף ע"ט ע"א בד"ה וקשיא וז"ל וכן אתה דן בכ"מ דאיכא ודאי ולא אזלינן בתר חזקה דטהרות אלא כשיש ספק במגע עצמו ושמא לא נגע עכ"ל ונמצא לפי דברינו דברי הריטב"א הם נובעים ממשנה דטהרות הנ"ל וכדי להבין הענין לאשורו נעתיק לשון הריטב"א שם וז"ל וקשיא לן אמאי אזלינן בתר חזקת טמא ניזל בתר חזקות טהרות שנגע בהן שהי' בחזקת טהרה ולא נטמא מספק ואיכא למימר כיון דודאי נגע בהם אין להם שוב חזקה וכדאמרינן גבי שליא בבית כיון דרוב שליות יש להם וולד הבית טמא ולא אזלינן בתר חזקה דבית כלל למימר אוקים מיעוט שליות שאין להם ולד לחזקת בית שהוא טהור אלא מכיון דה"ל שליא בבית נפק לי' בית מחזקתו וה"ל כשליא וה"ה להא וכו' עכ"ל והיינו משום דאזלינן בתר חזקת המסבב וממילא נגרר גם המסובב אחריו אולם עודנה דבריו הקדושים צריכים ביאור דנימא איפכא אפי' האדם שטבל במקוה קודם שנולד הספק יהי' טהור דהא כאן המקוה היא המסבב ומבטל חזקה דאדם וניזל בתר חזקה דידה וממילא נגרע גם המסובב אחרי' וכן בסכין ונמצא פגום דמצטרפין חזקת איסור דבהמה לריעותא דהשתא ואמאי לא אזלינן בתר חזקת המסבב והמסובב יוגרר אחריו אמנם נראה לחלק דזהו דוקא היכא דעל המסבב לבד יש לדון בלא שום הצטרפות דבר אחר כגון במשנה דטהרות דעל ששה ספיקות גופא איכא נפקותא אם יש איסור להכניס למקדש או לא בזה שפיר אמרינן כיון דנחלט הדבר דהם טמאים מספק ממילא נגרר אחריהם גם הדבר הנוגע בהם מאחר דבדבר שנולד עליו הספק דנת להחמיר טרם שנתגלגל לדון על המסובב אבל היכא דעל דבר המסבב לבד ליכא שום נפקותא כגון במקוה דמאי איכפת לן אם המקוה חסורה או לא אין לנו לדון על המקוה לבדה רק בהצטרפות אם מטהרת טמאים לכן אזלינן בתר חזקה דאדם היכא שנולד הספק על המקוה וכן בסכין פגום דעל הסכין לבד ליכא נפקותא אם פגום או לא רק אם מותר לשחוט בו בזה אזלינן בתר חזקה דבהמה ומבטל חזקת הסכין אבל לגבי טהרות תירץ הריטבא שפיר דמש"ה לא אזלינן בתר חזקה דטהרות כיון דנחלט הדבר דאדם טמא מחמת חזקת טומאה טרם שנתגלגל הדבר לענין טהרות דהא על האדם לבד איכא נפקותא אם טהור או לא דהיינו אם מותר לאכול טהרות או לכנס למקדש ממילא אם נגע בטהרות אח"כ נגרר הדבר בתר דידי' [וראי' זו יש לדחות קצת משום דעכ"פ תרתי לריעותא מיהו הוי] ועוד ראי' לזה מדברי תוס' חולין דף י"א ד"ה איתא דהקשו מנלן דאזלינן בתר רובא דילמא היינו טעמא משום דאיכא חזקה שאינה טריפה שהרי חיתה שתי שנים ותירצו משום דאיכא חזקה אחרת כנגדה דהעמד טמא על חזקתו וקשה ג"כ כנ"ל מדוע שבקינן חזקת המסבב ואזלינן בתר חזקת המסובב הלא המסובב נגרר אחר המסבב וניזל בתר חזקה דפרה אמנם לפי דברינו הנ"ל נכון משום דכל עצמותו של פרה אדומה הוא רק לטהר טמאים תש"ה אזלינן בתר חזקת טומאה:
ג ומעתה דעת לנבון נקל להבין דברי תוס' ס"ח דשם במשנה קתני בן תשע שנים ויום אחד פוסלין ואסיק בגמרא דאם אחד מן הפסולין כגון עמוני ומואבי וכו' שהם בני תשע שנים ויום אחד שבאו על כהנת לוי' וישראלית וכו' פסלוהו מן הספק והקשו בתו' ד"ה רישא ספק בן תשע האיך פוסל בביאתו נוקמי אחזקה קמייתא דהוי פחות מבן תשע ונוקי איתתא בחזקת כשרות וי"ל דהכא כיון דאתא קמן השתא הוי ודאי בן תשע אפי' שהיה ספק כשבא עליה לא מוקמינן לה אחזקה קמייתא אלא אזלינן בתר השתא והנה בגוף סברת התוס' כבר מבואר בתשובת מהרי"ט ח"ר סי' מ"א אף דמבואר בכמה דוכתא דחזקה דמעיקרא עדיף מחזקה דהשתא אלא משום דחזקה דקטנות אינה חזקה כ"כ משום דעתידה להתגדל והאיך נימא העמידנה על חזקתה אטו לעולם תהיה קטנה וכל יומא גדלה ואתאי אבל באמת עוד דבריהם תמוהים דפתחו בתרתי וסיימו בחדא דהקשו מחמת חזקת הבועל ומחזקת האשה לאלומי הקושיא דלקושטא דמילתא גם בחדא חזקה אוכלת בתרומה כמו שהביאו ראי' מכתובות גבי מוחזק לן וכו' וא"כ לתירוצם ניחא רק הקושי' ראשונה אבל הקושיא שניה במקומה עומדת דנוקי איתתא בחזקת כשרות לתרומה אף דהשתא איתרע החזקה לא גרע מנגע דמשם ילפינן דאזלינן בתר חזקה אף דהשתא בציר לי' שיעורא ואיתרע החזקה כמבואר בתוס' חולין יו"ד ד"ה ודלמא אמנם עפ"י דברי הריטב"א הנ"ל וכפי שהמתקנו דבריו הקדושים נכונים דבריהם היטיב דכמו דאמרינן בודאי נגע אזלינן בתר חזקת טומאה דאדם כיון דכבר נתקיים הדבר טרם שנתגלגל הספק לענין נגיעה כיון שיש נפקותא עליו לבד נגרר ממילא גם הכלים אחריו והכי נמי גבי ספק בן תשעה כיון שאילו דנין עליו לבד נחלט הדבר שהוא כודאי בן תשע והנפקותא הוא ע"פ דברי הגמ' ריש"פ בנות כותים ומבואר ברמב"ם פ"ה מה' אבות הטומאה דפחות מבן תשע אפי' שכב אצל אשה וראה קרי אינה מטמאה והיא מגזירת הכתוב [ועי' במ"א סי' תנ"ז ס"ק ז' שכתב להיפך וכבר השיגו עליו בח"י שם מש"ס הנ"ל וכיון שאנו מחליטין שקרי שלו מטמא כודאי בן תשע א"כ גם חזקת כשרות שלה נתבטלה ונגררה בתר דינא דידיה כיון דודאי בא עליה כמו דחזקת טהרות נגרר בתר חזקה דאדם משום דודאי נגע בטהרות:
ד ומעתה נשמע מדברי התוס' הנ"ל כפי שפירשנו דבריהם כיון שעל הביאה בעצמה ליכא שום ספק דודאי בא עלי' והוא נידון כודאי בן תשע תו לא מצטרפין חזקתה לגבי הבועל לומר שמחמת חזקתה קטן היה באותה שעה והיא נגררה בתר דידי' ממילא מוכח דגם בישב לה קוץ בושט נמי הדין כן כיון דודאי נשחטה ועלי' ליכא שום ספק רק הספק נולד מצד אחר אם ניקב הושט אם לא ואמרינן בה נשחטה הותרה ונסתלקה חזקת האיסור דבהמה מכל וכל וכמו דאמרינן בודאי נגע דנסתלקה חזקה דטהרות ונגררים בתר דידי' כדברי הריטב"א הנ"ל ה"נ אזלינן בתר חזקת היתר שיהיה לה לכשישחטנה והרי ודאי נשחטה ודוקא היכא במספקא לן בעיקר השחיטה אם היתה כהוגן והספק נולד בגוף הדבר בזה נשארה בחזקתה כמקדם ודמי לספק נגע דמוקמינן הטהרות אחזקתן הראשונה:
ה ומבואר דלא כדברי כרו"פ ות"ש וע"פ דברינו הנ"ל מיושב נמי קושיות מהרש"א בכורות דף ך' שהיקשה על קושית התוס' דשם דהאיך נסמוך על רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן נימ' סמוך מעוטא דאינה מומחים לחזקה דבהמה בחי' בחזקת איסור עומדת דבפשיטות הוי להו לאקשוי' על האי דמקשי' ור"מ האיך אכל בישראל הא גם לחכמי' קשה נימא סמוך מעוטא דאינם טריפות לחזקת איסור דבהמות ולפי הנ"ל ניחא דדווקא כשאנו דנין על גוף השחיטה אם היתה בהכשר שפיר נוכל לצרף חזקת איסור דבהמה כגון גבי רוב מצויין אצל שחיטה כו' דמסופק לנו אם שחט כהוגן משא"כ כשמעשה המכשיר נעשה בוודאי רק הספק מצד אחר דילמא ניקב הושט לית לן לאצטרופא חזקת איסור דבהמה ואמרינן נשחטה הותרה ועיין:
ן
ו ועוד יש לישב עפ"י דברינו הנ"ל קושיא חמורה שהקשה בספר אור הישר ביבמות דף קי"ג אמר שמואל אשת חרש חייבין עלי' אשם תלוי עי"ש דתלי' אי בעינן חתיכ' משתי חתיכות ואמאי חייבין א"ת נוקמי אחזקת פנוי' דהא חזקה היא המבררת הספק והיכא דאיכא חזקה לא מחייב א"ת כמבואר בראשונים בסוגי' דתרי ותרי עיי"ש וא"ל דחזקת פנוי' גרועה דעשוי' להשתנות דהא מבואר בר"ן חולין דף יוד דמביא דעת התוס' בחזקה שאינה מבוררת בד"ה גרסינן בגמ' וכו' וז"ל תירצו בתוס' דכי אמרינן דאזלינן בתר חזקה היינו בחזקה אלימתא שהי' לה זמן מבורר כגון חז"פ דבשעה שנולדה היתה וודאי פנוי' וכו' הרי דחזקת פנוי' עדיפא מחזקה שאינה מבוררת וכיון דבנולד ריעותא מחיים אזלינן בתר חזקה אף שאינה מבוררת כגון בנמצא מים במוח לפי דעת התב"ש בהבנת דברי התוס' מכש"כ בחזקת פנוי' דעדיפא וכן משמע להדיא בהר"ן בהא דמקשינן הבא עלי' באשם תלוי קאי דאי קיימא בחזקת פנוי' פטור מאשם תלוי ולפי הנ"ל ניחא כיון דבוודאי קידשה רק הספק על המקדש אם הוא בר דעת ואם דנין עליו לבד נחלט הדבר בספק כדקאמר התם תרומת חרש לא תצא לחולין מפני שהוא ספק וממילא היא נגררה בתר דידי' ונשארה ג"כ בספק וחייבין עלי' אשם תלוי כמו בוודאי מגען ששורפין את התרומה ולא אזלינן בתר חזקה דטהרות רק נגררים בתר דידי' וא"ל מבר שטיא דזבין נכסא אף דדמי לוודאי בא עלי' דש"ה דידעינן שדרכו להיות עתים חלים עתים שוטה ועליו ליכא שום ספק רק הספק הוא מצד אחר דנולד על המכירה מתי הית' לכך אמרינן דבשעה שהי' שוטה זבין משום דבמעשה המכירה נולד הספק משא"כ באישת חרש דבמעשה הקידושין ליכא שום ספק רק הספק הוא מצד אחר וקודם שנתגלגל הדבר לענין קידושין דנת שנשאר בספק כנ"ל וכאז כן עתה קם דיני' ולא מצטרפין חזקת המסובב להספק שנולד במסבב כמו בוודאי מגען ועיין היטב כי הדברים ברורים למוצאי דעת:
ז עיין רשב"א ור"ן ריש חולין שמקשים לדעת תוס' דבספק השקול מוקמינן אחזקה מהא דאמרינן דף נ"א ההוא אימרתא דהוה שדרן כרעי' בתרייתא וכו' מתקיף לי' רבינא ודילמא חוט השדרה אפסיק ואפ"ה הלכתא כרב יימר שגרונא שכיח חוט השדרה לא שכיח הרי מוכח מקושית רב הונא דבספק השקול טריפה דהא חוט השדרה לא שכיח טפי משגרונא אדרבא שגרונא שכיח טפי ואפ"ה מקשה דלהוי טריפה מספק ולא מוקמינן אחזקה בנולד רעותא מחיים ועיין פר"ח סי' כ"ט שמאריך בקושיא זו ומפרש דממסקנא לא קשה דנוכל לומר דהש"ס נקיט קושטא דמילתא אבל מקושית רבינא מוכח שפיר דא"ל דרבינא סובר דחוט השדרה שכיח טפי משגרונא היפך נגד האמת ומתרץ דבאמת רבינא סובר דלא מוקמינן אחזקה בספק טריפות והתוס' סברי כיון דתלינן במשמוש ידא דטבחא ה"נ בכל ספק טריפות ודרך רחוקה היא לומר דפליג רבינא על משמוש ידא דטבחא ואף דפלוגא דאמוראי הוא דמה"ת נימא דרבינא דבתרא הוא סובר דלא תלינן ובפרט שכבר פירשו כל הראשונים דכל היכא דאיכא למתלי הוי כשכיח טפי להיתר מלאיסור ואין בזה להכריע גם בספק השקול ולפע"ד נראה ליישב על נכון ולהמציא המקור לתלות פלוגתא דתוס' ושאר רבוותא דפליגי עליהם עיין חולין מ"ח אמר ר' יוסף בר מניומי אמר רב נחמן ריאה שניקבה ודופן סותמתה כשירה אמר רבינא והוא דסביך בבישרא ועיין בתוס' שם ד"ה אמר רבינא ותוכן דבריהם בשם רב שר שלום גאון דרבינא פליג אר"נ והלכתא כרב נחמן ויש להבין באיזה סברא פליגי ונראה דהא לקמן מקשינן אדרבינא ואי לא סביך מאי טריפה וכו' דהא תניא ניקב פסול כו' לא למעוטא קרום שעלה מחמת מכה וכו' ופי' רש"י שם אבל סתימת הדופן סתימא מעליותא הוא ועדיין צריך להבין דכיון דבלא סביך היתה אסורה והאיך טריפות חוזר לכשרות דכבר נתמעטו מזהו דלעולם לא מצינו פסול שחוז' להכשירו ונראה בהקדם דברי הר"ן שהקשה לדעת רש"י בסירכא כסידרן דאין סרכא בלא נקב וכיון שהסרכא הוא תעלה ארוכה לנקב א"כ ניקבה הריאה אמאי טריפה כיון דאיכא תרופת תעלה לאחר זה שהסרכא יסתום הנקב ותירץ דבאמת ניקבה הריאה טריפה מספק דלא:
ידעינן אם נקב זה עלול לסרכא ואלו הוי ידעינן באמת הית' כשירה וכשאנו רואים שעלתה בו סרכה איגלאי מלתא למפרע דלא הוי טריפה מעולם עיי"ש ולפי דברי הר"ן הנ"ל ה"נ בסביך בבשרא אגלאי מלתא דלא הי' טריפה מעולם ובלא סביך טריפה מספק דאל"כ אמאי טריפה בדלא סביך כקו' הר"ן הנ"ל כיון דאית לה רפואה ע"י שיסבוך, ולפ"ז הר"ן דסובר דלא בעינן סביך מטעם דאזלינן בתר חזקת היתר אף בנולד ריעותא מחיים וכיון שיש לה היתר אם יסבוך רק דלא ידעינן אם עלולה לסבוך אם לא וליכא ודאי טריפה ולכן מכשיר לגמרי דמוקמינן אחזקת היתר ורבינא דסובר דבעינן דוקא סביך ע"כ צריך לומר דבלא סביך רק מספק מטרפינן ותוס' לשיטתייהו דפסקו בשם רשש"ג כר"נ דלא בעינן סביך בבישרא ומה"ט פסקו להלכה דספק טריפה אפי' כשנולד ריעותא מחיים כשירה ועתה הנה רבינא לשיטתו שפיר הקשה דלמא חוט השדרה אפסיק אמנם זה לדעת התוס' אבל שאר רבותינו הראשונים מפרשי דרבינא מפרש טעמא דר"נ ובין לרבינא ובין לר' נחמן בעינן סביך ובלא סביך מטרפינן מספיקא להכי פסקו שפיר לטעמייהו דלא מוקמינן אחזקה בנולד הספק לפנינו רק בשכיח יותר להיתר ועי' היטב:
ח וזה שנים כבירים עוד בימי חורפי יישבתי ע"פ דברי הר"ן הנ"ל את קושית כרו"פ סי' מ"ד שהקשה על מהרש"ל דס"ל דכוליא שהקטינה ואח"כ ניטלה כשירה מתוס' חולין דף י"א ע"ב ד"ה ודלמא וכו' וא"ת דחובשין אותו י"ב חודש וכו' ולדברי מהרש"ל עדיין לא ידעינן דלמא בשעת הגדתן הכוליא הקטינה ואח"כ ניטלה ולדברי הר"ן שהבאתי לא קשה מידי [עיין ט"ז סימן מ"ד ס"ק י"ג שמרמז קצת לדברי הר"ן הנ"ל] דבלאו הכי קשה אמאי מטריפין כוליא שהקטינה כיון דאית ליה רפואה אם תנטל כולה והכא דאיכא רפואה לא נכלל בכלל טריפה עיין חולין נ"ד גמירי דאי בדרי לה סמא חיי ועיי"ש וצ"ל לדבריו דמספק מטרפינן ליה משום דאין כל הכוליות עלולין לרפואה זאת קודם לכן ואותן שעתידין להנטל כשירות תיכף ולא היה טריפה מעולם ושפיר היקשו אף לדעת מהרש"ל אמנם לדברינו הנ"ל ממילא מוכח מדעת התוס' דלא כמהרש"ל דלדבריו צריך לומר דכוליא שהקטינה טריפה מספק ולדעת התוס' בספק השקול מוקמינן אחזקת היתר אלא ודאי דס"ל למהרש"ל כדעת הכל בו זולת לדעת התב"ש וגם לדעת הכרו"פ אין הוכחה כלל וכבר הארכנו בזה לעיל:
ט עיין בכו"פ סי' ן' שהקשה על דעת התוס' שהקשו מספק דרוסה נימא נשחטה הותרה אלמא דאף בספק שנולד מחיים מוקמינן אחזקת היתר והא התוס' אסרו הגבינות למפרע ולא אזלינן בתר חזקה דהוי חזקה שאינה מבוררת א"כ מאי קשיא להו מספק דרוסה הא לית כאן חזקה מבוררת ע"ש שחתר למצוא ישוב על זה ולבסוף הניח בצע"ג ועיין לעיל בדיני מחזיקין מאל"א תירצתי קושייתו על נכון עיי"ש עיין עוד בכר"פ שם שהקשה על מה שתרצו התוס' דדרוסה שכיח ממוכת עץ ומשארסתני נאנסתי דאף בטענת שמא טוענין להם בחרשת ושוטה וקטנה אף דמוכת עץ לא שכיח ולק"מ דאף דמוכת עץ שלא שכיח זהו דוקא בשאר נשים אבל הנך בחזקת מוכת עץ הן כדאיתא להדיא בתוס' ד' ל"ו בד"ה החרשת וכן לדעת רש"י דטוענין משארסתני נאנסתי לק"מ דבאמת אונס לא שכיח דאמרינן קלא אית לה אבל הנך דגם פיתוי שלהם אונס הוא כדאמרינן פיתוי קטנה אונס הוא ורצונם זהו אונס שלהם וכשטענה בברי בוודאי לק"מ כדאיתא באשרי שם דלא איכפת לן אף דאיכא כמה צדדים נגדה כגון במשארסתני נאנסתי דאיכא ס"ס ורובא וכל היכא דאיכא חזקה ורובא תו לא איכפת לן בצדדים המנגדים לזה:
י נחזור לענין זה מה שהתחלנו באות א' דתוס' לטעמייהו דמחמת איסור שאינה זבוחה בחזקת איסור עומדת לכן פסקו בספק השקול להיתרא ע"י חז"ה שבכל עת הי' לה חז"ה ואף שכל זמן שלא נשחטה אסורה והספק טריפות נולד מחיים כיון דלא מחזיקין מאיסור לאיסור לא נוכל לערב חזקת אינה זבוחה לגבי ספק טריפות שהוא איסור אחר ולגבי ספק טריפות הוי כאלו היתה בן פקועה שאין צריך שחיטה כלל ואיכא חזקת היתר מחמת רוב שאין טריפות וכיון דמעת שנולדה ועד עתה היתה בחזקת היתר לא יצא מהיתרו ע"י ספיקא משא"כ לדעת הרי"ף ורש"י ור"י ורשב"א ור"ן שפירשו מחמת איסור אמ"ה ומחזיקינן מאיסור לאיסור א"כ כל זמן שלא נשחטה לא היתה בחזקת היתר מעולם דאיסור אמ"ה וטריפות כחדא חשוב דמחזקינן מאיסור לאיסור ואף שחזקת איסור נסתלק על ידי שחיטה מכל מקום לא הי' לה חזקת היתר כל ימי חיי' רק דלא מצטרכינן לבדוק אחר ח"י טריפות מחמת רוב וכיון שנולד ספק טריפות איתרע לה רובא כדאיתא ביש"ש וחזקת היתר לא אתחזק לי' כלל דאיסור אמ"ה וטריפות כחדא מחשבינן להו אמנם צריך לתרץ לדידהו קושית התוס' יבמות דאמרינן אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת וכו' ואל תאסרנה מספק ואמאי לא אמרינן גם התם דחזקת א"א ואיסור יבמה לשוק כחדא חשיב דמחזקינן מאיסור לאיסור וא"ל דהתם שאני שיש לה חזקה מבוררת הא תינח בכינס ואח"כ גירש אבל גירש ואח"כ כינס מא"ל ומחוורתא דמילתא כדתריצנא לעיל וכוונתו בזה לדעת פ"מ דרבה לטעמי' דאית לי' דמחזיקין מאיסור לאיסור כמו דאית לי' בב"מ דף פ"ו גבי ספק שער לבן כו' ועיין בס' טורי אבן ואבני מילואים במס' חגיגה ד"ד ד"ה דאצטרך קרא למעוטא ספיקא וז"ל דע שדעת הרמב"ם בפ"ט מהלכות ע"ג דהא דקייל"ן ספיקא דאורייתא לחומר' אינו אלא מדרבנן אבל מן התורה ספיקות לקולא שכתב כל הספיקות בין בטומאות בין במאכלות אסורות בין בעריות ושבתות אין להם אלא מדברי סופרים גם הראב"ד הסכים עמו בסוף ה"כ ולפי דעתי הא דפריך הכא בשמעתין א"ק למעוטי ספיקא אתיא כפשוטא כיון דטומטום ספיקא הוא פשיטא דפטור דהא מן התורה ספיקא לקולא וזכורך למעוטי טומטום ל"ל אבל הרשב"א והר"ן ספ"ק דקדושין דספיקא דאורייתא לחומרא מה"ת מפ"ק דחולין דף י"א דנ"ל דאזלינן בתר רובא משבירות עצם בפסח דרחמנא אמר ועצם לא תשברו בו וניחוש שמא ניקב קרום של מוח אלא דאמרינן זיל בתר רובא ואם איתא מאי ראי' מהא לרובא דעלמא הא הני אפי' לא אזלינן בתר רובא שרי דספק נינהו ושרי מה"ת אלא ודאי סד"א לחומרא מה"ת ולי נראה דאין זה ראי' דהא אמרינן בפ"ק דחולין דף ט' ופ"ג דביצה דף כ"ה אמר רב הונא בהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה והאי בהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת פי' רש"י והרי"ף בפ"ק דחולין דבחזקת איסור אמ"ה עומדת ופי' זה נ"ל עיקר אעפ"י שתוס' שם בפ"ג דביצה כתבו דל"נ דא"כ ל"ל עד שיודע במה נשחטה כיון דחזינן שמתה א"כ לא שייך בה איסור אמ"ה דאיסור אמ"ה לא שייך אלא מחיים ע"כ פי' התוס' דחזקת איסור דמחיים משום איסור שאינה זבוחה דרחמנא אמר תזבח ואכלת זבוח ואכול ובזה ניחא אפי' למ"ד בהמה בחיי' לאו לאיברים עומדת לק"מ דאע"ג דחזינן דמתה ובע"כ יצאת כבר מחזקת אמ"ה אפ"ה מחזיקינן איסור זה מאיסור חבירו דכיון דעד האידנא באיסור אמ"ה קיימא וקודם דיצאת מחזקת אמ"ה נולד לה ספק בשחיטה שמא לא נשחטה כהוגן ונבילה הוא מחזיקינן מאיסור אבמ"ה שהיתה עומדת מחמתו עד עכשיו בחזקת איסור דאפי' נולד לה ספק איסור אחר כגון של נבילה בעוד שלא יצאת מחזקת אמ"ה משום חזקת איסור וכבר הוכחתי כן בחידושי במס' ביצה וכיון שכן סיפא דקאמר נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה פי' ואם נולד לה ספק טריפה שריא האי חזקת היתר ליתא אלא לבתר דקים לן מקרא דאזלינן בתר רובא ומיד שנשחטה כהוגן ויצאת מדי אמ"ה עומד בחזקת היתר מעתה ולא חיישינן דילמא טריפה היא דהא אזלינן בתר רובא ורוב בהמות אינן טריפות אם נולד לה לאחר שחיטה איזה ספק כגון בא זאב ונטל בני מעיים והחזירן כשהן נקובים ל"ח שמא במקום נקב ניקב כדאמר התם אבל כל כמה דלא נ"ל מקרא דאזלינן בתר רובא ומ"מ בתר חזקה ודאי אזלינן כמו שכתבתי בסמוך וא"כ לא מבעי דלאו בחזקת היתר קיימא בנשחטה לענין נולד לה ספק איסור טריפות אלא אדרבה אפי' בחזקת איסור קיימא דהא בחיי' בחזקת איסור אמ"ה עומדת ועד שיודע לך שלא נטרפה לא יצאת מחזקת איסור דמעיקרא דהא מחזקינן איסור מאיסור זה לאיסור אחר והשתא ניחא הא דמוכיח מהא דשבירת עצם דאזלינן בתר רובא דאם לא כן אע"ג דסד"א שריא מה"ת אפ"ה ניחוש שמא ניקב קרום של מוח דאי לא אזלינן בתר רובא הוי לי' למיחש מספק לזה דהעמד בהמה בחזקת איסור אמ"ה ובמקום חזקה חיישינן לספיקא מה"ת מויצא הכהן א"ו אזלינן בתר רובא ובנשחטה ליתא חזקת איסור כלל וכ"ת אי לא אזלינן בתר רובא כ"ש בתר חזקה לא אזלינן דקייל"ן רובא וחזקה רובא עדיף הא כבר פי' התוס' לפי שיטתם דהא דאמר רבא רובא וחזקה רובא עדיף היינו לבתר דנ"ל מקרא דאזלינן בתר רובא משריפת פרה אדומה דל"ח דילמא טריפה היא אע"ג דאיכא חזקה כנגדה דהעמד טמא על חזקתו וה"נ א"ל בהא דנ"ל משבירת עצם בפסח וע"ד שפרשתי עכ"ל ודבריו תמוהים דהרי אי אפשר לומר תירוצו דתוס' שם דמהכא הוא דנשמע כלל זה דרובא וחזקה רובא עדיף ואזלינן בתר רובא בין להקל בין להחמיר והא תינח לדעת תוס' ורשב"א דספיקא דאורייתא מן התורה לחומרא וכיון דמפרה אדומה נשמע דאזלינן בתר רובא אזי נשמע ממילא מכללא דרו"ח רובא עדיף דא"ל דשווים הם דא"כ הוי לן להחמיר מספיקא אבל לדעת הרמב"ם דספיקא להקל מן התורה ואפי' הכי הוא כלל גמור דרובא וחזקה רובא עדיף ואזלינן בתר רובא אפי' להחמיר מן התורה דאכתי מנ"ל דרובא עדיף מחזקה דא"ל דילפינן מרישא של עולה ומפסח דאכתי מנ"ל דרובא עדיף דאפי' אם נאמר דשווים הם אזלינן ג"כ מן התורה להקל ואכתי הדרי קושית הר"ן והרשב"א לדוכתי' ולא נגרע זיז כ"ש מקושיתם אמנם אמינא גברא רבה אמר מלתא אין מזניחין אותו ויש מקום לתת לדבריו עפ"י דברי תוס' כתובות כ"ב ד"ה הבא עלי' בא"ת קאי ותמצית דבריהם דאע"ג דאשה דייקא ומנסבא מרעי לחזקת א"א מ"מ לא גרע מאיקבע איסורא ונידון נמי בנידן דידן הכי דאי תימא דרובא וחזקה שוים אכתי הוי לי' להחמיר כיון דחזקה ורובא מנגדין זה לזה אזי לא גרען מאיקבע איסורא דבאיקבע גם לרמב"ם אזלינן לחומרא א"ו דרובא עדיף איברא למאי שהוכחנו לעיל בנידון ע"א נאמן באיסורין דזהו כשהוחזק הדבר טרם שהגיע דבר המנגדו שהוחזקה בחזקת א"א עד עתה ודמי לשתי חתיכות ואכל כלב את הראשונה ואח"כ אכל הוא את השני עיין כריתות דף י"ח אבל היכא שהדברים המנגדים זה לזה מתהוים בב"א דינו כספיקא דלא איקבע וראי' ממה שהקשו שם בגמ' מספק בן תשעה לראשון ובן שבעה לאחרון דחייב באשם תלוי ומשני דהא מני ר"א היא דל"ב איקבע איסורא ואע"ג דהתם איכא רובא בהדי רובא דרוב היולדת לתשעה וגם רוב שיולדות לתשעה עוברה ניכר לשליש ימי' וכן הקשה שם מלאחר אות יום דטמאין מספק דחייבין בא"ת ומאי קושיא דהרי התם איכא חזקת דמים שבאין בהרגשה ובשעת תשמיש ראתה וכסברה הרגשת שימוש היא וחזקת טהרה מנגד לזה וכיון דאיכא חזקה המנגדת לא גרע מאיקבע איסורא א"ו כיון שנולדו כאחד נידון כספיקא דעלמא וא"כ בנידון דידן נמי שגם דמחזיקין מאיסור לאיסור כיון דתיכף יש לדון בו מרובא דעלמא ונידון הדבר רק כספיקא בעלמא ואכתי מנ"ל דרובא עדיף מחזקה וקושית הרשב"א והר"ן נכונה גם לדעתם כדכתיבנא לעיל. ועוד נראה לתרץ דהנה ברשב"א גופי' שם חולין מביא ג"כ קושית תוס' ומתרץ שם כדמות תירוצם בתוס' אך בתירוץ השני שינה קצת מדבריהם וז"ל ד"ה אתיא מפרה אדומה וא"ת דלמא לאו משום דאזלינן בתר רובא היא אלא טעמא דפרה משום דאזלינן בתר חזקה דפרה בת שתים וקיי"ל דטריפה אינה חי' י"ב חודש והלכך אגלאי מילתא דבשעה שנולדה כשיר' הוה ואוקי פרה אחזקתה י"ל אם אתה אומר דטעמא דפרה משום חזקה כש"כ שהוכחת דהולכין אחר הרוב דכל דכן הוא דעד כאן לא איבעי לן אי אזלינן בתר רובא או לאו אלא משום דלא אפשיטא בעיין דהולכין אחר חזקה אבל אי איפשיטא לן דהולכין אחר חזקה כש"כ דקים לן דהולכין בתר רובא דרובא וחזקה רובא עדיף ויש אומרים דהא ליתא דבעיין קמייתא דמנא לן דאזלינן בתר חזקה ודאי איפשטא מדתניא מנין שאם הלך לביתו והסגיר שהסגירו מוסגר ואע"ג דאמרינן ורב אחא בר יעקב אמר לך כגון דקיימא דרא דגברי ואמרי לא בציר דיחוי בעלמא הוא ואפ"ה איבעי לן אי אזלינן בתר רובא או לא דהא דקיי"ל רובא וחזקה רובא עדיף הני בתר דאיפשטא לן דאזלינן בתר רובא אבל עד דלא קיי"ל אי אזלינן בתר רובא אי לא לא מוכחינן לה מחזקה דאימר בתר חזקה אזלינן ולא בתר רובא כלל והדרן קושין לדוכתי' דילמא טעמא דפרה משום חזקה הוא עכ"ל אמנם דברי קדשו צ"ב קצת דאיך אפשר לומר דהשתא דידעינן דאזלינן בתר רובא אזי אמרינן מצד הסברא דרובא עדיפא מחזקה אבל כ"כ דלא ידעינן דאזלינן בתר רובא אלא בתר חזקה הוא דאזלינן ולא בתר רובא, איברא תוכן כוונתו נלפע"ד בפשטות הדברים והוא כיון דגילה לנו רחמנא שחזקה מכריע הספק השקול בין להקל ובין להחמיר וכן אזלינן נמי בתר רובא אזי חזינן דדי להכריע הספק כל שהוא מן הסברא ולא מצריכינן לבירור גמור בעדים וכיון שכן נשמע ממילא דכל חזקה ורובא שמנגדין זה לזה אזלינן ג"כ בתר רובא שהסברא נותנת דרובא עדיפא מחזקה אבל כל כמה דלא נודע דאזלינן בתר רובא אכתי לא נודע שהסברא מכריע הספק רק הא דאזלינן בתר חזקה הוא מצד גזיה"כ וכשם דמהני ע"א בסוטה ובעגלה ערופה ובכל התורה בעינן שתי עדים דוקא ובע"כ מוכרחים לומר כן מדאזלינן בתר חזקה דוקא ולא בתר רובא וזה פשוט. ולפי זה מתורץ קושיא הנ"ל שהגם דמחזיקין מאיסור לאיסור לדעת רשב"א ור"ן זהו למסקנא דמלתא דהא דאזלינן בתר רובא וחזקה הוא מצד הסברא לכן מסתבר להו ג"כ דמאיסור לאיסור נכלל ג"כ בכלל חזקה אבל אם נימא דלא אזלינן בתר רובא וא"כ בע"כ צ"ל דהא דאזלינן בתר חזקה דגרוע ממנו שהוא רק מצד גזה"כ וכיון דמנגעי בתים הוא דילפינן דאזלינן בתר חזקה הרי לא נשמע אלא בחזקה של עצמותו אבל מאיסור לאיסור אכתי לא ידעינן שגם דאית ליה שמחזיקין מאיל"א הא תינח למסקנא דמילתא דאזלינן גם בתר רובא וחזקה אלמא כל שהוא מצד הסברא אזלינן בתרייהו להכריע הספק ומסתבר להו דמצד הסברא אין לחלק בין חזקה של אותו איסור עצמו לחזקה של איסור אחר אבל כ"כ דלא ידעינן דאזלינן בתר רובא אזי אמרינן דהא דאזלינן בתר חזקה שהוא רק מצד גזה"כ ולמאי דגלי רחמנא גלי אבל לא להחזיק עוד מאיסור לאיסור דלא עדיפי מרובא ואי משום גזה"כ דנגעי בתים שהוא חזקת עצמותו אכתי חזקה של איסור אחר לא כתיבא:
יא ועתה נעמוד ונתורה נא לנידון שאלתו ששאל יד"נ למ"ב לדעת התו' ולפירושן של רבותינו מוהר"ם ופר"ח דאף בס"ה וחזקה שאינה מבוררת מתירין לגמרי וכאשר הארכנו לעי' לסלק כל הקושיות וערעורים מעליה' אינה צריכה לפנים ואף גם לדעת הת"ש ומפרשים שפירשו דברי התוס' בחזקה המבוררת דוקא וספק דרוסה הוי חזקה המבוררת ולדעת זו ג"כ דעת רמ"א א"כ הכי נמי בהקזה הוי חזקה המבוררת ולא אסרינן רק בשכיח והני לא שכיחי אמנ' לדע' ר"י וסה"ת וסמ"ק דאסרו אף בספק השקול עיין ח"ש ס' כ"ט אמנם נראה דגם לדידהו בכה"ג אף בספק השקול מכשירים לגמרי דחיילהו דידהו וטעם דאף במכשירים החלב אף בהוגלד פי המכה מחמת חזקה דאתי מכח רובא אבל בנולד ס' טריפה איתרע רובא כיון דברוב הכשירות לא נמצא ריעותא כזה אבל בהקזה לא שייך למימר הכי דממ"נ אם ננקוט הריעותא במה שחלתה והוצרכה לרפואה זה לא ניתן לעלות על דעת כלל דהא אף במסוכנת א"צ בדיקה לח"י טריפות ואת הקזה לא נוכל לנקוט לריעותא ולומר שרוב הכשירות אין מקיזין אותן דהא לכולן אם יחלו מקיזין להו וממה שחלתה אין בזה שום ריעותא דכל טעמייהו דידהו לפי שנשתנה זו מן הרוב ע"י מים במוח או כדומה ורוב הכשירות אין בהם שינוי זו ובהקזה לא שייך כלל לומר כן לפי שלכל הבהמות אם יחלו כזאת עושים כן וראיה נכונה לזה ממס' שבת דף י"א אמר ר"י ל"ק הא ר"מ הא רבנן אמר ליה אביי וכו' במידי דלאו היינו אורח וכו' מי שמעת ליה ועי' פירש"י שם והתם נמי פטרינן ליה לפי ששינה ואעפ"כ כיון דלגבי זבין הוי דרך הוצאה בכך וכל מי שיעשה זב יוצא בדרך זה ועיין. נמצא אף דאמרינן בסי' כ"ג ס"ו בחתך מקצת עור לא דמי לנידן דידן דשאני התם דמ"מ נשתנה זו מן הרוב משא"כ הכא ולא נוכל מעתה להחמיר רק אי חיישינן לסברת כו"פ דאף שהספק נולד מצד אחר גם זהו ספק בשחיטה אשר משמע מכל הפוסקים דלא כוותי'
יב אבל נראה דאף אם ננקוט חומרא דידי' זהו דוקא בריעותא במקרה שדרכה ליפול פעם כך ופעם כך ולכן מחמיר בספק ע"י חולה או על ידי קוץ בוושט אבל הכא כיון שהרופא עשה לרפואתה חזקה משמר א"ע שלא ימיתנה וראיה נכונה לזה מדברי הרשב"א יבמות פ' האשה רבה ובקדושין פ' האומר דלמסקנת הסוגיא דכריתות עד אחד נאמן אף באתחזק והא דאמרינן בהנזקין דאינו נאמן אלא בדבר שבידו זהו דוקא בפועל שחזקה שמשמר את פעולותיו ודבריו מובאים בר"ן פ' האומר הרי דאף שהוא בעצמו אמר שנפסד ע"י מקרה ואונס וכדומה לא מהימנינן לי' מחמת חזקה ואף שאינו צריך לשלם אם הפסידו אחר שגם בשומרים דינו דמצי למימר הרי שלך לפניך אעפ"כ אמרינן חזקה זו וכן צריך לומר סברא זו לדעת ר"י דבנולד ריעותא מחיים חיישינן ואעפ"כ מכשירין בנוטל האם כדאיתא בבכורות כ"ח ע"ב אין פרה וכו' ולא חיישינן לדקין הסמוכין לאם ועי' בפ"מ סי' מ"ו ס"ק י' דמכשיר סירוס וע"ש ואף לדעת הכו"פ דגרע הכא מחמת ספק בשחיטה מ"מ לא חיישינן הכא דהרי ע"א עדיף מחזקה לדעת רשב"א ואעפ"כ במקום דאיכא חזקת פועל סליק עדותן ה"נ לגבי חזקת איסור ואף דנוכל לדמות דשאני הכא דאיכ' ג"כ חזקת היתר בהדי חזקת שימור פשטות דבריהם לא משמע הכי ועוד דחזקה המסתבר עדיפא מכל החזקות כדמוכח להדיא מחו"מ סי' ל"ד ס' כ"ז בהגהה ועי' בקצ"ח שם:
יג אולם עדיין יש לפקפק קצת מדברי תוס' חולין דף ט' ד"ה ואסורה באכילה וז"ל משום דרוב פעמים שוחט שפיר ושריא מדאורייתא לא החמירו לעשות נבילה ואנן פסקינן התם דמטמא ודוחק לומר דלדידי' ליכא רוב הרי אף דאיכא רובא לא מהני בס' שחיטה ואף דשוחט ודאי מידק דייק חדא דמנ"ל דזהו דוקא בספק במעשה המכשיר ונולד הס' אם נעשה בהכשר משא"כ הכא דספק מצד אחר כדמוכח מתוס' יבמות על שהקשו מס' דרוסה אף דאיכא ספיקא אולי דרס בסימנין ולא מהני שחיטה אעפ"כ תולין להקל וכן בישב לו קוץ בוושט זולת דשכיח תולין להקל ואם באנו לחוש לדעת הכרו"פ הלא הוא בעצמו כתב בסי' ן' ס"ק א' דאף חזקת הגוף מועיל בס' בשחיטה ומכש"כ חזקה המסתבר דעדיפא מחזה"ג ועוד דאיתא בתשובת הרא"ש כלל כ' סי' י"ד דפליג על תוס' בזה דלא שייך כלל לומר בזה רוב מצויין וכו' ועוד דנוכל לומר כאשר דיבר בזה ידידינו המופלג החרוץ מוהר"א בנ"ד כיון שמן הסתם משמרים השוחטים את הסכינים שלא יגעו במפרקת לכן טפי יש לחוש דלמא לא שחט הרוב והיטב אשר דיבר בזה:
יד ולאפושי מילתא דהתירא נראה עפ"י דעת תוס' ואשרי חולין דף כ"ח תוס' ד"ה אתא וכו' וא"ת למאי נפקא מינה דתלינן בכלבא או בקניא כיון דאפי' קניא בעי בדיקה וכו' ועוד אמרינן שני עורות יש לו לוושט ניקב זה בלא זה כשר וכשניקב הפנימי היכי ידעינן אי ניקב החיצון או לאו וכו' לכן פירשו דאיירי בס' דרוסה תוכן הדבר דבנקובה א"צ בדיקה כלל וכן מבואר ברא"ש להדיא לדעת ריב"א וכן משמע להדיא מקושיתם הראשונה וא"כ גם לדידי' קשה ניקב זה בלא זה היכי משכחת לה כיון דאנן חיישינן לס' דרוסה חיישינן ג"כ לשמא הבריא וממ"נ אי חיישינן לשמא נתרפא כפי' הראשון של רש"י עדיין קשה מניקב זה בלא זה וגם פי' השני של רש"י לא שייך בזה לדידי' כיון שיש בדיקה לנקובה ועכצ"ל דסבירא לי' כדעת רשב"א שפי' שחוששין שמא הבריא לענין בדיקה שצריך לבדוק עור החיצון והא לדידי' דס"ל דלענין נקובה א"צ בדיקה בממסמס קועי' דמא וא"כ קשה לדידי' שיטת ריב"א ורא"ש דלענין מה חיישינן שמא הבריא ודוחק לומר דס"ל כראבן כמובן ממילא אלא וודאי דצריכין לומר דאימת לא בעי בדיקה כו' שלא נודע ריעותא בסימנין עצמן או בישב לה קוץ בוושט כיון שהתחילה הריעותא בסי' עצמו מודה דצריך בדיקה וא"כ אף לדידן דפסקינן לחומרא אף דלא חזינן ריעותא בסימנים זהו דווקא בס' השקול ואף בחתך מקצת עור מחמרינן אטו ממסמס קועי' דמא או מטעם דחלחולי מחלחל אבל בלא שכיח ולא חזינן ריעותא בסי' עצמן מודו כ"ע דלא חיישינן דמה"ת ניעבד פלוגתא רחוקה בין הרשב"א והרא"ש לשאר רבוואתה [ובזה ניחא נמי מה שהקשיתי לעיל תוס' ד"ט ע"א ד"ה ואסור וכו' דשאני התם דחזינן ריעותא בסימני' עצמם] ועוד נעמוד ונחקור אם לגבי החוכר הוי הפסד מרובה דמסתמא האדון לא יניח להחוכר מדמי חכירתו ויש לשאול אם מותר החלב לשאר בני אדם לקנות לכתחילה דהיינו אף אם נחמיר שאסורה החלב שלא במקום הפ"מ ואף דנהיגי עלמא בכל ענינים כשיש ה"מ לקצבים קונים לכתחילה צריכים לעמוד על דבר זה מאין נובע דין זה ונראה דמשמע כן במס' מועד קטן ד"ג ע"ב אמר ר"י משום ר' נחוניא כו' עשר נטיעות ועיין רש"י שם הרי אף דמדאורייתא אסורה מקילין גבה מחמת הפסד הנטיעות וכי יעלה על דעת שהוא בעצמו יחרוש וינכוש ויעדור א"ו כיון דלדידי' שרי מחמת ה"מ מותר לכ"ע ועוד נראה עפ"י מה דמבואר באבן העזר סי' קס"ד סעי' ויו ואם נתקדשה לכהן וכו' אינו חולץ לה גירשה הכהן וכו' ועיין בב"ש שם ס"ק י"ג וא"כ ל"מ לדעת הש"ג כיון שהותרה פעם אחד מותרת לכל ואף לדעת הרמב"ם נראה ברור עפ"י דמבואר בגיטין פ"ג ע"א נענה ריה"ג היכא מצינו שתהא מותרת לזה עיי"ש דפריך הרי א"א הרי דסברא פשוטה לש"ס דלא מצינו אסורה לזה רק באישות דאתתא לבי תרי לא חזיא ושפיר פסק הרמב"ם באישות כיון דלא חל ההיתר רק לכהן לבד אבל בשאר איסורין גם הרמב"ם מודה עיי"ש:
טו העולה מן המקובץ ל"מ לדעת הפר"ח ומהר"ם שפרשו לדעת תוס' אפי' בחזקה שלא נתבררה להתירא וא"צ בדיקה אלא אפי' לדעת תוס' שפירשו לדעתם ולדעת רמ"א סי' נ' דדוקא בחזקה שנתבררה וה"נ נתברר קודם הקזה ואף דלדעתם צריך בדיקה זה דווקא בספק השקול והכא לא שייך שיפגע בסימנים כיון שהקזה היא מן הצדדים אלא אף לדעת ר"י וסה"ת דאוסרין בנולד הס' מחיים אין הטעם משום חזקת שאינו זבוח כדמוכח מיבמות אלא הטעם כסברות יש"ש כיון שיוצאת מן הרוב ע"י שינוי והכא ליכא שינוי כיון דלכל החולים עושים כן ובמה שנעשית חולה אין זה שום שינוי ובפרט דליכא ס' לאיסור ושכיח טפי להתיר ואף אם ניחוש לדעת הכרו"פ והפ"מ דזהו בחזקת איסור מ"מ הכא דאיכא חזקה המסתבר דפועל משמר את פעולתו והוא בעצמו ס"ל בסי' נ' דגם חזקת הגוף מהני בס' שחיטה עיי"ש [מה שהיקשה לדעת התוס' אם נאמר דטעמייהו בדרוסה מחמת חזקת הגוף דא"כ גם בספק שחיטה נאמר דהוי חזקה המבוררת דאינה עקורה ושמוטה] וכיון דחזקת הגוף מהני חזקה דפועל משמר א"ע ודאי מהני וא"ל כיון שדבריו מנגדין לדעת הרשב"א בתשו' סימן ת' ולדעת תוס' חולין דף ט' דאף דרוב פעמים שוחט שפיר אסורה באכילה ומטמא במשא מדאורייתא לדידן לא מצטרפין דעתי' הלא גם מה שחיישינן לדעתי לקרוא ספק כזה כספק בשחיטה ג"כ כנגדו דעת רשב"א יבמות ותוס' לכן נראה לפענ"ד דגם הבהמות מותרת זולת אי ידעינן בוודאי שבהמה זו מן המוקזין ותוך י"ב חודש אפשר להחמיר דצריכין בדיקה כסברת הרשב"א מובא בש"ך ביו"ד סי' ק"י ס"ק ס"ו ואף שנלפענ"ד כיון דרשב"א בחידושיו נקיט לי' בס' דרוסה שנתערבה ומביא ראי' מגיד חתוך שנתבשלה עם הגידין דלאו ברי' הוא ואעפ"כ צריך בדיקה אחרי' בזמן שיכולין להכירו עי"ש דף צ"ג ד"ה כי פליגי ונוכל לומר דזהו דוקא כשחדא ספיקא מחמת ביטול אתינן עלי' ובזמן שיכול להכירו אין כאן דין ביטול לכן בס' דרוסה שנתערבה צריך בדיקה ובזה יש ליישב כל קו' נ"ב סי' נ"ז אך לא מלאני לבי לחלוק על רבותינו האחרונים שהם לא חילקו בין ס"ס זו לשאר ס"ס וכיון דבס"ס צריך בדיקה גם בחזקה מחמרינן לבדוק אולם משמע בחזקה המסתבר אף דאיכא לברורי אין צריך עיין טהרות פ"ה משנה ח' מי שדרסה אשה על בגדיו או שישבה עמו בספינה אם מכירתו שהוא אוכל בתרומה כליו טהורין ואם לאו ישאלנה משמע ברישא אין צריך לשאול ויש לדחות קצת דש"ה דשייך לפני עור כו':
טז אחר כתבי זאת ראיתי בת"ש שתירץ בחידושיו ריש חולין לדעת ר"י ורשב"א סוגי' דיבמות אשר תרצנו לעיל ותירץ הוא דהם פסקו כרבא לקמן דקל"ד ע"א בחלה דחייב בחלה מספק אע"ג דבחזקת פטורה קיימא והא דהקשו תוס' לרבה מספק דרוסה משום דמשמע להו דגם ר"ה אית לי' דרבה עיי"ש ויש לפקפק דיותר הוי לי' להקשות מסתם משנה דחלה דלא אזלינן כלל בתר חזקה באיסורין אמנם נראה דחזקת פטור לאו חזקה הוא אלא חזקה דממונא ולגבי איסורין לא מהני חזקת ממון והטעם כיון דחיוב חלה משעת לישה היא ואנן דמספק' לן על שעת לישה מתי נעש' הוי ספק השקול ואדרבה איכא קצת חזקת כאן נמצא וקשה קצת על הא דאמרי' קמה בחזקת חיוב קיימא אבל צ"ל דחזק' חיוב עדיפה לי' גם כיון שהלישה נעשית בכיון לא שייך כ"כ לומר גבי' חזקה דמעיקר' ובפרט כיון שבעודנו קמח הרי כל הקמחין פטורין ומה מועיל עוד אם גם מכח אחר היתה פטורה וכן משמע התם דמשני פרה בחזקת פטור קיימא ומשמע בס' השקול חייב במתנות כהונה ולגבי קמה מתרץ דבחזקת חיוב קיימ' ומשמע דבס' השקול פטור א"ו דחזקת פטור לא הוי אלא חזקת ממון ולגבי מתנות כהונה מהני חז"מ ולא לגבי איסורין כן נראה לפענ"ד להלכה: