אור ברסלב
זית רענן חלק א חלק יורה דעה › הלכה ו - בדין דבר שיש לו מתירין

זית רענן חלק א· רבי משה יהודה לייב זילברבגר

חלק יורה דעה · הלכה ו - בדין דבר שיש לו מתירין

הלכה ה - בדיני דברים שאין מתבטלין

סימן א

בדין דבר שיש לו מתירין

א עיין סימן ק"ב בהג"ה סעיף ד' מי שנדר מדבר אחד ונתערב אח"כ לדידי' מיקרי דשיל"מ ונסתפקתי כשנדר מדבר אחד ונפלה כולהו לתוך התערובות אם דינו כדבר שיל"מ או לא דבשלמא כשנדר מדבר ונפל מקצתו לתוך התערובות הרי יש לו מתירין טרם שנדון על הביטול כיון שיכול לשאול על מאי דאיתא קמן והותר ממילא גם החלק ממנו שבתוך התערובות וכיון שנידון כבר לדבר שיל"מ יסוב מזה פני הדבר דאין לו ביטול אבל כשנפלה כולהו דאזי כשנדון מן האחור על פני הקדום דלא בטיל אזי יש מקום לשאלה לחול על התערובות ויסוב מזה לדינו כדבר שיש לו מתירין ואנן לא שמעינן הכי אלא היכא שיש לו מתירין אפי' כשיבטול וכיון שנחלט הדבר כן יתחייב מזה דאין לו ביטול אבל האיך נדון מן האחור על הקדום ולהפך את המסובב למסבב וטעמא דמילתא דמבואר בשבועות ך"ח דפליגי אמוראי באכלה כולה אם נשאלין עלי' ואנן פסקינן דנשאלין אי בשוגג מחוסר קרבן אי במזיד וכו' יוע"ש ובמזיד בלא התראה פליגי רבותינו בעל תמים דעים ורבינו אשרי שם ועיין בשעה"מ בפ"ו מה"ש וטעמא דראב"ד משום דליתא לפנינו דבר הנראה והניכר בעליל שיחול השאלה עליו וגם לדעת הרא"ש שחולק עליו משום דמ"מ יש מקום לחלות השאלה לענין עונש השבועה בידי שמים אבל כשנפל כולו בתוך התערובת דנדון כמבוער מן העולם ולא נותר מקום שיחול השאלה עליו וכ"ז שאין לו שאלה אין לו מתירין עד שנחלוט מיד דלא בטיל ואז יש לו מתירין ע"י שאלה שהרי יש לשאלה מקום לחול וכן נראה מצד הסברא הישרה דכה"ג לא מקרי דשיל"מ:

ב איברא אכתי יש לספק דמנלי' דאזלינן בזה כמו שהוא עתה בתוך התערובות וכיון שעתה לא תוכל השאלה לחול על התערובת עד שנחליט מקדם דל"ב דילמא אזלינן בתר החתיכה עצמה טרם שנתערבה ואז היתה לה מתירין ולהכי כשנתערבה אח"כ לא בטלה אע"ג שעתה אין לה מתירין משום דאזלינן כמו שהיתה בעיני' ונראה לכאורה דתלי ברבוותא אם אזלינן כמו שהיתה קודם שנתערבה או כפי שהיא עתה לאחר התערובות עיי' בר"ן בפ' כ"ש בהא דאמר רבא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור וכו' דלדעת הרמב"ן חמץ דינו כדבר שיל"מ משום דקיימא לן כר"ש דאע"ג דר"ש אסור לי' לאחר הפסח מדרבנן וכו' מ"מ מודה הוא דע"י תערובות שרי ונמצא שתערובות זה דבר שיש לו מתירין הוא וכל דבר שיל"מ וכו' וכתב הר"ן וז"ל ואני חוכך בטעם זה וכו' ועוד שקרוב הדבר לומר דכיון שחומרא דדבר שיש לו מתירין מדרבנן הוא לא החמירו בה אלא כשהמין בעצמו עתיד להיות ניתר אבל כאן שחמץ בעצמו אסור אע"פ שתערובתו מותר אפשר שהשוו מדותיהן שלא לדונו בכלל דשיל"מ וכו' עכ"ל ומעתה בנ"ד לדעת הרמב"ן דס"ל דאזלינן בתר השתא להחמיר בדרבנן ה"ה נמי להיפך ולהקל אמנם לדעת ר"ן אפשר לומר דכמו דס"ל דאזלינן בתר מעיקרא להקל ה"ה נמי להחמיר בנ"ד ונידון הדבר כדבר שיש לו מתירין א"ד דדוקא להקל הוא דאזלינן בתר מעיקרא וכמ"ש מלשונו שהקדים וכתב דכיון שחומרא דדבר שיש לו מתירין מדרבנן הוא וכו' אולם אם נימא דלדעת ר"ן אזלינן לעולם בתר מעיקרא אפי' להחמיר אפשר לומר דמש"ה דיקדק הרמ"א בלשונו מי שנדר מדבר אחד ונתערב אח"כ וכו' הכוונה דאפי' כשנתערבה כל החתיכה שנדר ממנו דינו כשיל"מ והוא כשנדר קודם שנתערבה דאזי כבר הי' לה מתירין ע"י שאלה טרם שנתערבה אכן כשנדר משנתערבה ונתערבה כולה אזי לכ"ע אין לדונה כדבר שיל"מ:

ג אולם לקושטא א"א לומר כן דניזי' בתר מעיקרא בדבר שיל"מ להחמיר אפי' היכא דהשתא אין לו מתירין דהרי איתא בב"מ דף נ"ג גבי מע"ש שאין בו שו"פ דבטיל ברוב שאין לו מתירין מפני שאין לו פדיון ומקשינן וניתי' מעשר דאית לי' ונצטרפינהו בפרש"י שם בד"ה וניצרף יביאנו אצל המעורב וכו' ואשתכח דיש לו מתירין עכ"ל ומשני התם דאורייתא ודרבנן לא מצטרפי יוע"ש ואכתי כשהיתה בעיני' קודם שנתערבה כבר הי' לה מתירין ע"י צירוף של פחות משו"פ אחרת שהרי אז שניהם מדאורייתא מוכח להדי' דהיכא דהשתא כשנתערבה אין לה מתירין אע"ג דמעיקרא כשהיתה בעיני' היה לה מתירין אזי לכ"ע לא נידון בדבר שיש לו מתירין ונמצא דבנ"ד היכא שאסר על עצמו חתיכה ונפל כולו לתוך התערובות כיון דעתה אין לו מתירין שהרי אין לשאלה על מה לחול אזי לכ"ע בטיל אע"ג דמעיקרא כשהיתה בעיני' היה לה מתירין והיכא דמעיקרא לא הוי ליה מתירין ועתה כשנתערבה ישל"מ אזי לדעת הרמב"ן דינו כשיל"מ ולדעת הר"ן לא נכלל בדבר שיל"מ אלא היכא שיש לו מתירין מתחילה ועד סוף ולפ"ז לישנא דרמ"א דנקט לי' במי שנדר ואח"כ נתערב צריך לימוד כיון דבע"כ צריכין לומר דלא נתערב כולו וכמ"ש א"כ כשנדר לאחר שנתערב נמי נימא הכי וי"ל ולקמן יתבאר:

ד עיין שם בר"ן פ' כ"ש דפליג על הרמב"ן דס"ל דמש"ה מיקרי חמץ כדבר שיל"מ כיון דפסקינן כר"ש דלאחר זמנו מותר בהנאה אע"ג דמ"מ אסור מדרבנן זהו להחמיר עליו אבל לא להקל עי"ז ואזלינן בתר דינא דאוריי' ור"ן חולק עליו כיון דכל עיקר דינו דמשל"מ דל"ב הוא רק מדרבנן וכיון דמדרבנן מיהת אסורה הם אמרו והם אמרו ויש להקשות לרמב"ן מהא דאיתא בב"מ נ"ג במעשר שני פחות משו"פ שנתערב בחולין דבטיל ברובא משום דכל שהוא פחות משו"פ אי אפשר לפדותו והוי כדבר שאין לו מתירין ומקשינן התם ונייתי איסר (והדר הו"ל כשיל"מ) ומשני דילמא אתי לאתויי פרוטות דאע"ג דגזירה מדרבנן הוא אפ"ה נידון משום זה כדבר שאין לו מתירין ולק"מ דהתם גבי חמץ דגזרו רבנן על כל חמץ שעבר עליו הפסח שיאסור בהנאה ועתה נתגלגל הדבר לדון על חמץ שבתערובות אם נדמהו לישל"מ או לאין לו מתירין כיון דמדרבנן אסור בזה המציא רמב"ן כיון דתקנתא דרבנן יש לו מקום בחמץ בעינא שרק על חמץ בעיני' התקינו לאוסרו ומש"ה כאשר הוסב פני הדבר לדון על חמץ שנתערב אמרינן שפיר דנידון כשיל"מ אף אם ר"ל דאזלינן בזה בתר מעיקרא ולא בתר השתא משנתערב אפ"ה נידון כדבר שיש לו מתירין דאזלינן בתערובות הזה בתר דינא דאורייתא אבל התם במעשר שני דכל עיקר תקנתא הוא רק כשנתערבה דהיכא דאיתא בעינא ל"ש תקנתא זו כלל וכיון שהתקינו בתערובות עצמו שלא יפדה משום גזירה תו אי אפשר לומר שיהי' כדבר שיל"מ שהרי חזינן דניחא להו בביטול משיפדה בכל גוונא דמשכחתן לן:

ה איברא עדיין תקשה לן מהא דאיתא שם ע"ב בנכנס לירושלים ויצא דבטיל ברובא דמוקמינן שם דנפול מחיצות והוי כדבר שאל"מ דאי אפשר למיהדרי ולאכלה בירושלים ומקשינן והאמר רבא מחיצה לאכול דאוריית' ולקלוט מדרבנן וכי גזרו רבנן כי איתנהו למחיצות וכו' ומשני לא פלוג רבנן בין איתנהו וכו' ולדעת רמב"ן קשה הן מקו' הגמרא והן מתירוצא דכין דמחיצה לקלוט מדרבנן יש לו מקום היכא דלא נתערב כמו בחמץ והיכא דנתערב ליזל בתר דינא דאורייתא ולא ליבטל ונראה לחלק דהתם בחמץ שגם עכשיו דאסרוה רבנן לאחה"פ כיון דמדאורייתא הותרה ממילא כשעבר עליו הפסח וגם עתה דאסרוה רבנן מ"מ כבר ניצל מאיסור' דאורייתא דחמירי טובא ולכן מיקרי בפסח דבר שיש לו מתי' שהרי כשיעבר עה"פ יונצל מעונשא דרחמנא מידי איסורא דאוריי' משא"כ התם דכל התירא דידי' רק ע"י מעשה שיוציאנו ויפדנו וכיון דמדרבנן אינו רשאי לפדות הרי איסורא דידי' כדקאי קאי ולא נגרע גם מאיסורא דאורייתא שמץ מנהו:

סימן ב

א יש להתבונן לאשר כבר נתבאר לעיל דבעינן שיהי' לו מתירין מתחילה ועד סוף וכל היכא דמעיקר כשהיתה בעינא היה לו מתירין ולאחר שנתערבה נסתלק ממנו שמא דהתירא בטיל ברובא כדמוכח מב"מ נ"ג גבי מע"ש וכן להיפך לדעת ר"ן פ' ע"ש גבי חמץ ולגבי שאר דברים שאינן מתבטלין כגון בחתיכה הראוי' להתכבד ודבר שבמנין אזלינן בכל הצדדים להחמיר דהיכא דמעיקרא היה דבר שבמנין ולאחר שנתערב נסתלק ממילא חשיבותי' ע"י תערובות דהתירא אפ"ה לא בטיל כמ"ש בהג"ה בא"ח סי' תרע"ג עמ"ש לעיל בדין הדברים שאינן מתבטלין בסי' א' אות יו"ד וכן להיפך היכא דמעיקרא לא היה ראוי' להתכבד ובאם תתבטל תהי' ר"ל דלא בטיל שכל עיקר דינו דר"ל הוא בכה"ג כגון בחתיכה נבילה ובחטאת טמאה ומדינא יש להחמיר ביותר בדבר שיל"מ משאר דברים שאינן מתבטלין שהרי בדבר שיל"מ אזלינן להחמיר אפי' בספיקא דרבנן משא"כ בשאר דברים שאינן מתבטלין ובזה יהיה להיפך דבשיל"מ אזלינן בכל צד מהצדדים להקל עד שיהיו לו מתירין מעיקרא קודם שנתערב וגם לאחר שנתערב ובשאר דברים שאינן מתבטלין מחמירים מדינא אפי' בצד אחד מהצדדים ולדעת הר"ן דטעמא דדשיל"מ משום מין במינו הוא דלרבנן אזלינן בתר שם איסור והיתר דשם ההיתר הוא דמבטל את האיסור ולכן בדשיל"מ כיון שגם האיסור יתהפך לשמא דהיתרא ואינם נפרדים לגמרי בשמא דאיסורא וההתירא אזלינן בתר שם העצם ומש"ה ל"ב במינו דוקא יוע"ש אפ"ל דהתינח כשיש לו מתירין מתחילה וע"ס הוא דמתדמה במקצת בשמא דאיסורא והתירא אבל לא כשמתחלק גם מזה תו לא אזלינן בתר שם העצם דמין במינו דשמא דאיסורא והתירא לרבנן ילפינן משם העצם לר"י וכשם דהתם לא יתחלף מתחי' וע"ס כן ה"ה בשם האיסור והיתר ודי בחומרא זו שהחמירו בדבר שיל"מ מפני שדומה להיתר בהיתר היכא שעומד לכך מתחילתו ועד סופו אבל לא כשיתחלף גם בזה דאזי נפרדים טובא זה מזה בשמא דאיסורא והתירא אבל לדעת רש"י וש"פ דטעמא דדשיל"מ מפני דעד שתאכלנו באיסור וכו' קשה וביותר למ"ש לעיל דבע"כ צ"ל שגם הר"ן מודה לטעם זה לשנוי' דר"א בריש ביצה יוע"ש ברם קו' הראשונה נתיישב בפשטא מינה ובה כיון דעיקר טעמא נקטינן השתא משום דעד שתאכלנה באיסור וכו' דאמרינן מה לך להתמצע אחרי הביטול כלך לך אחרי ההיתר שישנו בלא ביטול וכיון שלא יגיע לו שום נזק והפסד מזה גם אם לא יתבטל תו לא סמכינן א"ע על הביטול וכיון שעתה כשנתערב נסתלק ההיתר ויפסיד כל התערובות תו לא נגרע מכל איסורין שבתורה דבטילים ברוב ומה"ט ניחא גבי מע"ש פחות מש"פ דבטיל ברוב (וכן במ"ש לעיל באוסר עליו חתיכה בקונם ונפלה כולו לתוך התערובות דל"ש ביה לדון עליו משום דשיל"מ כיון דמצד עיקר הדין אין לו מתירין דכבר נסתלק המקום לחלות השאלה דלית לן לצייר ולתור [איו ואיפה יחול התירא דקונם זה רק באם לא יבטול אזי ימצא מסלול לשאלה זו ולא ישיגנה שום פסידא מכח התערובות הזה וכבר כתבנו שאין זה נוגע כלל וכלל לכל דשיל"מ דאמרינן בכ"מ שיש לו מתירין טרם שבאנו לכלל זה דנידון בסופו דלא בטיל] אבל בחתיכה הר"ל ודבר שבמנין כגון בנ"ח בסי' תרע"ג אע"ג שבתערובות בטיל חשובתי' ממילא שפיר אמרינן דלא בטיל שהרי כשנתערבה חהר"ל או דבר שבמנין דאיסורא בגו התירא החשובין כמותה שהמבטל חשיבא כמו הבטיל אמרינן דלא בטיל מכ"ש היכא שהבטיל לבדו בעילוי החשיבות והמבטל הוא בגריעות והפחיתות שאין בכחו של המבטל לבטל החשיבות של הבטיל:

ב ולתרץ קו' השני' מדוע יגרע דשיל"מ דחמירא מדברים החשובים ואפ"ה היכא שאין לו מתירין בפ"ע רק מכח התערובות דבטיל לדעת הר"ן ובעיקר דינא דראוי להתכבד דל"ב הוא רק מכח התערובות נראה כיון דכל קו' זו הוא רק לטעמא דעד שתאכלנה באיסור כמ"ש לעיל ולדיעה זו לא משכחנא פתרא לחלק בדבר שיל"מ בין מינו לשא"מ רק כמ"ש בת"ח כלל מ"ם סי' ויו וז"ל כתב באו"ה הא דחהר"ל וברי' אינו בטילה דווקא במינן אבל שלא במינן בנ"ט דומיא דדבר שיש לו מתירין דבטיל שלא במינן עכ"ל ואינו נכון דהרי הרשב"א כתב וכו' שברי' שנפלה לירקות דאינה בטילה וכו' ומה שהביא ראי' מדשיל"מ נראה לחלק דשאני התם דאין החשיבות האיסור עצמו אלא מאחר שיהי' לו היתר אח"כ לא רצו חכמים שיתבטל וכל שנתערב שלא במינו אין ההיתר נקרא על דבר האסור אלא על שם דבר שנתערב בו והוי כדבר שאין לו מתירין כנ"ל עכ"ל נמצא דכל שאין ההיתר נקרא על דבר האסור רק על המבטל יצא מכלל דבר שיש לו מתירין אע"ג דלקושטא ההיתר קאי רק על האיסור עצמו נשמע ממילא דמכ"ש היכא שהאסור עצמו לא יבא לכלל היתר לעולם רק מכח תערובות דהתירא שלא נכנס לגדרו דיש לו מתירין וזהו טעמי' דר"ן בחמץ ולפ"ז נשמע ממילא דדברי רמ"א שרירין וקיימין דבחתיכה הר"ל דל"ב אפי' בשא"מ שהרי לד"ה דאפי' כשאינה ר"ל בפ"ע רק ע"י ביטול התערובות אפ"ה אינו בטיל כמ"ש תוס' ורשב"א חולין דף ק' ד"ה שאני חתיכה יוע"ש ואם לא איכפת לן כשנצמח עיקר חשיבותי' מכחו דמבטל מכ"ש דלא איכפת לן ולא מידי במאי שנקרא על שם התערובת [אע"ג דהשתא איכא תרתי בהדי הדדי הקריאה בשם המבטל והכח של המבטל דכיון דחזינן דאע"ג דכל עיקר ועצם חשיבותו אינו אלא מצדו וכחו של המבטל דאפ"ה ל"ב ואם בארזים נפלה שלהבת דאיסורא מה תוסיף תת כחה בהתלקט אליו איזובי קיר שהוא רק הקריאה בשם המבטל דהתירא] ותו לא קשי' שהרי דבר שיל"מ חמירא מחהר"ל ומכל הדברים שאינן מתבטלים דכללו של דבר כן הוא דדבר שיל"מ חמירא מש"ד שאינן מתבטלים איברא כשכבר נשלם בחתיכה זו כל החוקים וסוגים השייכים לדבר שיל"מ אבל כשנחסר פרט א' מסעיפי' לא נכנס כלל לסוג זה ול"ק תו מחהר"ל שאין תורתו של זה כשל זה דבזה לא נשלם כל גדריה ובזה כבר נשלם כל חוקיו ותורותיו:

ג ועיי"ש בהג"ה בסי' ק"ב סעיף ד' דחמץ בפסח לא מקרי דשיל"מ משום דחוזר ונאסר והוא טעמא דמרדכי שם ומשמע דס"ל כרמב"ן דכל שיל"מ אפי' על ידי תערובות דינו כשיל"מ לכ"ד ותו נסתלק לגמרי ההכרח לדינו של רמ"א בסי' ק"א דחהר"ל ל"ב אפי' בשא"מ ואדרבה הרי ראיתו של האו"ה קמה וגם נשגבה דמדוע יגרע מדבר שיל"מ ותירוצו של ת"ח הנ"ל משום דקריאת שמא דהתירא קא גרים אין לו יסוד לפי פסקו בהג"ה הנ"ל דאפילו היכא שכחו דהתירא ליתא בעצמותו דאיסורא רק מכח התערובת אפ"ה הוי כדבר שיל"מ וי"ל דטעמי' דהג"ה לאו משום שחולק על הרן בזה הסוגי' רק דס"ל בזה כרמב"ן דכל היכא שיש לו מתירין מדאורייתא אע"ג דאסור מדרבנן מקרי דשיל"מ וא"כ יש לו מתירין בעצמותו קודם שנתערב ולהכי צריכנא לטעמי' דמרדכי משום שחוזר לאיסורו ועי' בש"ך שם ס"ק ח' דכלי של איסור שנתערב ברובא דהתירא דלא בטיל ברובא בתוך מע"ל שהרי ישל"מ מן התורה לאחר מע"ל הרי להדי' דפסקינן כרמב"ן בזה אבל בטעם השני פסקינן כדעת הר"ן דכל שאין לו היתר רק מכח המבטל דלא הוי כשיל"מ וגם הרמב"ן עצמו עיקר סמיכתו בזה על טעם הראשון ובעיקר טעמא דרמב"ן דחמץ ישל"מ כשהוא בעינא צ"ל דעיקרו משום חמץ דאחרים דאין צריך לבערו כמ"ש במלחמות ד' שם ומשום ל"פ גם חמץ שלו אינו בטל ויותר נראה משום חמץ שביטלו או בפרורים דממילא בטלי וכיון שכן תו לא מסתבר להחמיר בפרורים יותר מכזית:

ד ודע דהא דכתיבנא דרמ"א ס"ל כדעת הרמב"ן בטעם הראשון (דכל עיקרו של דשיל"מ היכא שגם בעינא יל"מ) והוא דכל שיש לו מתירין מדאורייתא מיקרי יל"מ וכדעת הר"ן דכל שהתירו רק ע"י תערובות מקרי דשיל"מ לאו תרוצא קא מתרצא דאפ"ל כן אלא דבע"כ צ"ל כן דאם נימא דס"ל כאשר נראה לכאורה מדעת הרמב"ן בטעמו השני שיש לו מתירין משום דאזלינן בתר השתא ועתה כשנתערב ישנו לחמץ מתירין מכח התערובת דא"כ לא יספיק לזה טעמי' דמרדכי משום דחוזר לאיסורו רק ביבש ביבש אבל לא בלח כאשר פסק בעצמו בא"ח סי' תמ"ז דבלח ולח אינו חוזר וניעור א"ו צ"ל דבזה ס"ל כדעת הר"ן דכל שאין לו היתר בעצמותו רק משום התערובת לא נכלל כלל בסוג זה רק משום שיל"מ בעצמותו קודם שנפל לתערובת ובזה חידש לן המרדכי כיון שחוזר לאיסורא לא מקרי דשיל"מ [וא"ל דרמ"א לטעמי' אזיל דס"ל דטעמי' בטיל שהרי כבר פירשו הט"ז בס"ק ט' דזהו כשנפלה חתיכה שיש לו מתירין בתוך התערובת וניטל משם יוע"ש וכן בש"ך ובכרו"פ שם]:

ה ועיין בריש ביצה ג' ע"ב מיתבי אחד ביצה שנולדה בשבת וכו' וספיקא אסורה בשלמא לרבה דאמר משום הכנה הוי סד"א אלא לר"י ולר"י דאמרי משום גזירה סדר"ב וכו' ועי"ש בתד"ה אלא וכו' וז"ל אבל לר"נ דאמר משום מוקצה לא פריך דמוקצה חמירי והוי כעין דאורייתא כספק מוכן דאסור לקמן עכ"ל ויש לדקדק דאכתי אמאי קשי' לי' לוקמי בתרנגולת העומדת לגדל בצים דבשלמא במתניתין דקתני ל"ת קשי' להו דהו"ל למיתני בתרנגולת וביצתה אבל בברייתא דקתני לענין טילטול ותשמיש לצורך דבר המותר כגון לכסות בו הכלי ולסמוך בו כה"מ דל"ש בתרנגולת (וכ"כ בס' פ' יוסף דבברייתא ל"ק דהו"ל למיתני שניהם) וצ"ל דפשיטא לי' דמסתמא קאי בברייתא בגוונא דאיירי במתניתין רק דבמתניתין נסב לי' רק באיסור אכילה ובברייתא מפרש לן דגם בטילטול אסור אבל לא נהירא לשנוי' דמתניתין איירי בעומדת לאכילה ובברייתא איירי בלגדל אלא דאכתי קשי' למאי דמשני דאיירי בס"ט ותקשי א"ה אימא סיפא נתערבה באלף כ"א וכו' אא"ב ספק יו"ט ס"ח הוי דבר שיל"מ אלא אי אמרת ספק טריפה וכו' ואמאי לא מוקמינן בנולדה מתרנגולת ספק טריפה בשיחלא קמא דבכל שבת ויו"ט עד כ"א יום הוי לי' מוקצה לאדם וגם לא הוית מוכן לבהמה מפני שאולי תהי' ראוי' לאדם אם תחזור ותלד לאחר כא"י שהרי נראה בעליל מתוך הסוגי' שגם ר' יוסף ור"י אית להו מוקצה ובפרט בנולד אלא דדחיקו להו לאוקמי בעומדת לגדל דא"כ הו"ל לאפלוגי בתרנגולת וביצתה ומוקי לי' בעומדת לאכילה והברייתא קאי על גוונא דאיירי במתניתין אלא דקתני שאם נולד בתרנגולת ספק טריפות דאז הביצה אסורה לכל תשמיש וטילטול בשבת ויו"ט משום מוקצה [ול"מ לדע' תוס' דביצה בקליפתה כו' דהוית על הביצה דין מוקצה ונולד ואפי' להחולקים מ"מ בספק טריפה מודו שהרי עומד ומצפה אולי תהי' ראוי לסוף ך"א יום] והאי אסורה דקתני בברייתא קאי על תשמיש וטילטול דומיא דרישא והשתא ניחא טפי ממאי דמוקמינן לי' לענין איסור אכילה משום טריפות דאין לו שום שייכות והתקשרות למאי דאיירי ברישא ומש"ה אם נתערבה באלף כולן אסורות בטילטול שהרי איסור מוקצה ישל"מ ואע"ג דאיסור טריפה בטל מפני שאין לו מתירין כמו שהסכימו הפר"ח והמ"י ומצאתי כעין קו' זו בצ"צ סימן ס"ט והתם קא קשי' לי' דלוקמי בביצה שנולדה ביו"ט מס' טריפה ומתרץ שם דכשם דמעיקרא איירי ביו"ט גרידא ולא בס"ט ה"ה למאי דמשני לי' בס"ט קסבר דאיירי בס"ט לחודא ולא כשנולדה ביו"ט דווקא איברא למאי שהקשינו ל"ש תירוצו שהרי גם ספיקא אסורה דקתני קאי ג"כ רק על טילטול משום דהוי ליה מוקצה ודאית וגם הקושיא יותר מדוקדק לפמ"ש דהשתא כשחל קדושת היום חל איסור מוקצה על הביצה משום כולל כמו נבילה שנתנבלה בעי"כ דחייל יוה"כ בכולל והמחבר כתב שם בתשוב' הנ"ל דגם כשנולדה בי"ט הו"ל כולל דכשם דחייל על שאר הנולדים בי"ט חל נמי על לידה זו ונפלאתי בתחילת השקפה דכולל כזה לא נמצא בכ"מ שהרי אין שום התקשרות ללידה זו בלידות אחרות ואדרב' איפכא שמעינן מכמה סוגיות דא"כ באבר מה"ח על טריפה נמי נימא הכי דכשם דחייל עליו שאר איסור אמה"ח שנתלשו היום מן הכשירות חל נמי על זו למ"ד לאו לאברים עומדת ולמ"ד לאב"ע קשיא איפכא נימא מיגו דחייל איסור טריפה מבהמות שנשחטו ונסתלק כבר ממנו איסור אמה"ח חל נמי על זו וכן בב"ח על טמאה ואין להאריך בזה וכוונתי תליא לדעת הגאון האמיתי הקדוש מוהע"א בתשובתו סי' ס"ה יעו"ש ואף דלהכי לא אוקמינן ליה בכה"ג בביצה שנולדה בחול מס"ט דא"כ הדר הוית ליה במשקל אחד כתרנגולת העומדת לגדל בצים דזה אינו שהרי גם לדברי ר' יוסף ור"י דאסורה משום גזירה מ"מ הטילטול הוא משום מוקצה לחוד דכיון דאסרוה חכז"ל באכילה אקצוה מדעתו ואסורה גם בטילטול משום מוקצה כמבואר בפוסקים ועי' במ"א ול"ק מתוספ' שבת דף מ"ה ע"ב בד"ה דאיתי דאתי אליבא דר"ש דלית לי', מוקצה] רק דעיקר טעמייהו דלא בעו לאוקמי בעומדת לג"ב דא"כ הוי לי' נולד כמבואר שם וס"ל דאפי' מאן דלית לי מוקצה אית לי' נולד אבל משום מוקצה גם לטעמייהו דידהו צריכין לומר דאית לי' מוקצה ועי' ר"ן ר"פ דדוקא בעומדת לגדל הוא דהוי לי' נולד משום שיצא מתורת אוכל לגמרי אבל בעומדת לאכילה אפי' כשנולדה הביצה בשבת אזי אסורה רק מתורת מוקצה ולא משום נולד כיון שאין עלי' רק משום מוקצה מחמת איסור אזי גם הביצה אסורה רק משום מוקצה ולכן כשנולדה מספק טריפה ל"מ כשנולדה בחול שאין על הביצה רק משום מוקצה ולא משום נולד אלא אפי' כשנולדה ביו"ט לית בה משום נולד כיון שאינה אסורה אלא מחמת איסור טריפה [והא דמוקמינן בספק טריפה ולא בוודאי טריפה וספיקא דקתני קאי על הביצה אם נולדה מן הטריפה או מן הכשירה כפרש"י משום דלא פסיקא לי' דספק מוקצה נידון כספיקא דאורייתא רק להקשות על ר"נ לא ערב לבו דיש לומר דר"נ ס"ל הכי] ולהכי מוקמינן בס"ט כדקתני וספיקא אסורה לרבותא דאפי' בס"ט יש בו משום מוקצה והשתא ניחא גם הסיפא דקתני ואם נתערבה באלף כ"א דאע"ג דאיסור טריפה אין לו מתירין ונתבטל האיסור טריפה אבל משום מוקצ' לא נתבטל כמו שהסכימו כל האחרונים דהיכא שיש על חתיכה אחת שני אסורין אחת שיל"מ ואחת שאל"מ דמ"מ האיסור שיל"מ ל"ב:

ו איברא לקושטא נראה דיפה כיון לדינא שגם בטריפה שילדה בי"ט חייל איסור מוקצה על איסור טריפה משום איסור מוסיף דל"מ לדעת רשב"א בחידושיו (חולין דף קי"ג) דבשר נו"ט שבישלה בחלב דהוי איסור מוסיף דה"ה למוקצה דניתוסף לאיסור טילטול אלא אפי' לדעת הרמב"ם בפ' אמרו לו בפה"מ בנקודה נפלאה שאין זה איסור מוסיף משום דמיתלי תלי איסור הנאה של בב"ח בהדי אכילה וכיון שלא חייל מעיקרא על אכילה ואין עלי' שם בב"ח מותר ממילא בהנאה יוע"ש נראה דדוקא בב"ח דלא משכחת לי' לאיסור הנאה בלא אכילה אבל באיסור מוקצה דאיתא גם בעצים ואבנים חיילי נמי על הראוי לאכילה משום מוסיף דטילטול ועוד יש לחלק כמובן:

ז ונראה לי דתלוי בב' הטעמים המבוארים בהא דל"ב בשיל"מ לטעם רש"י משום דעד שתאכלנו באיסור וכו' אזי מסתברא כיון שאיסורו של אחד מהם יש לו היתר מאי תוסיף תת באיסורו השני כיון שכבר גזרו דכל איסור שיש לו היתר בלא ביטול ל"מ הביטול כלל איברא לטעמא משום מין במינו דכיון שיש לחתיכה זו בסופו להתיר נידונים כמין במינו דל"ב כשיש להם דמיון בשמא דאיסורא והתירא ויש מקום לומר דגם כשיש עלי' שני איסורין חלוקים מ"מ לגבי איסור זה נידון כמ"ב אבל בשום לב המעיין בזה נראה ביותר דלטעם זה גם האיסור שיש לו מתירין בטיל דהרי חזינן בנתערב במינו ואינו מינו דאמרינן סלק את מינו כמו שאינו וא"מ ר"ע ומבטלו הרי דכל שחייל כבר שם ביטול על האיסור כבר נקלש כחו דאיסורא לאסור התערובת משום מב"מ וה"נ בנידון הלזה דכיון שחל כבר שם ביטול על חתיכה זו שוב לא תוכל לאסור התערובת משום מב"מ [ולא דמי להא שכתבו תוס' חולין דף ק' בד"ה סלק ובבכורת דף ק"ב בד"ה אבל יוע"ש דהתם עיקר טעמא משום דטומאה שאני שאינו אוסר אח"כ את התערובת משום שנתערב בתוכו וא"א ליבדול ממנו רק שנטמאין מעצמם משום טומאת מגען שנגע במים הראשונים שהיו בציר יוע"ש היטב אולם למ"ש לעיל בדין דברים שאינן מתבטלים שגם הר"ן מודה לטעם זה למסקנא דר"א דגם סדר"ב אסור בישל"מ ועיי"ש מה שכתבנו דהא תינח למסקנא דר"א אזי לכ"ע צ"ל גם לטעם זה דעד שתאכלנו אבל לס"ד בע"כ צ"ל להיפך דכיון דגם לס"ד ירד כבר בסברא זו דדבר שיש לו מתירין אפי' בדרבנן ל"ב ואעפ"כ היקשה מדקתני ספקא אסורה בע"כ צ"ל דקסבר דטעמי' דמילתא רק משום מין במינו ולא מצינן שהחמירו בספיקא דרבנן במ"ב אפי' לר"י שהרי בתרומה דרבנן אמרינן שאני אומר ותולין להקל] ולטעם זה לחוד גם כשישנו על חתיכה אחת שני איסורין גם איסורא שיל"מ בטל בתוך התערובת ושפיר היקשה מסיפא דקתני דכולן אסורות אבל לדינא נכונים הדברים לכל הדיעות דכל שיש על ח' אחת ב' איסורים וא' מהם יל"מ דאיסור זה ל"ב דכ"ע מודים גם לטעם זה דעד שתאכלנו באיסור למסקנא דר"א:

סימן ג

א עיין בשעה"מ פט"ו מהמ"א ד"ה ובעניותי נראה להכריח שלדעת רש"י ז"ל עכצ"ל דס"ל דאפי' באיסורין דרבנן מב"מ במשהו ואמינא לה מהא דפרכינן פ' כ"ש אהא דאמר רבא חמץ שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר כר"ש ומי אמר רבא הכי והאמר רבא ר"ש קנסא קניס הואיל ועבר עלי' בב"י והשתא יש לדקדק לדעת רש"י ז"ל דס"ל דטעמי' דרבא דאמר בזמנו בין במינו כו' במשהו משום דס"ל כר"י דמין במינו במשהו מאי קו' אימא דכי קאמר רבא שלא בזמנו מותר בס' הוא דקאמר ואע"ג דקאמר מותר סתמא מצינן למימר שפיר דהיינו ס' שהרי רב קאמר ג"כ כי האי לישנא התם שלא בזמנו במינו אסור שלא במינו מותר ומפרש רש"י התם דאסור דקאמר היינו במשהו ומותר דקאמר היינו בס' וא"כ ה"נ דשלא בזמנו מותר דקאמר רבא היינו בס' והוצרך רבא לומר מותר כר"ש לאשמועינן דדוקא לר"ש דס"ל דלא אסור מדאורייתא מותר בס' משום דכיון דאיסורו מדרבנן מב"מ בטיל בס' אמנם לר"י דס"ל דחמץ שעבר עליו הפסח אסור מה"ת מב"מ איסורו במשהו ובשלמא לדעת ר"ת וסייעתי' דס"ל דדוקא גבי חמץ בפסח ס"ל לרבא דהוי במשהו משום דחייב כרת ולא בדילי אינשי מיני' כולי שתא פריך תלמודא שפיר דע"כ לא מצינ' לומר דמותר דקאמר רבא הוא בס' דא"כ מאי ארי' כר"ש אפי' לר"י דס"ל דאסור מה"ת בטל בס' כשאר איסורין כיון דליכא טעמא דחייב כרת ולא בדילי ומשום טעמא דיל"מ נמי ליכא אכן לדעת רש"י ז"ל קשה טובא אלא ע"כ צ"ל דאפי' באיסורין דרבנן ס"ל דמב"מ במשהו וזה נ"ל ראי' שאין עלי' תשובה

ב ועוד יש להבי' ראי' לדבר ממ"ש רשי' ז"ל פ' כ"ה דקי"ו ע"ב ד"ה ה"ז וז"ל וחלב הנמצא קרוש בעור הקיבה שמולחים אותם בעורו כו' נראה בעיני איסור גמור כו' עד מ"ש וכשמתערב חלב זה עם חלב הגבינה הו"ל מב"מ וכו' וגם פסקנו בפסחים הלכה דמב"מ במשהו כו' יוע"ש הרי מבואר דאפי' באיסור דרבנן אסור במשהו שהרי חלב שחוטה אין איסורו אלא מדרבנן כנודע ועוד מצאתי הדבר מפורש פ' הערל דפ"ב ע"א דאמרי' התם אמר ר' שישא ברי' דרב אידי רישא בט"ו משקין דרבנן סיפא דאורייתא וכתבו התוס' ורשי' ז"ל שם דקסבר ר' שישא בריה דרב אידי דרבנן לא פליגי אדר"י אלא בדרבנן הרי מבואר דלר"י אפי' באיסורין דרבנן ס"ל דמב"מ לא בטיל ומעתה עכצ"ל דההיא דאמרינן שאני ציר דזיעה בעלמא דוקא בציר הקילו כיון דהוי זיעה בעלמא ולא בשאר איסורין כנ"ל עכ"ל והנה השנית אין לה ראשית ונוראות נפלאתי על גבר בגוברין ונפישא חילי' בשני התלמודים ובראשונים ואחרונים ומטה ידו ושגה בדבר פשוט דמאי שייכות לחלב שחוטה בחלב שנמצא בקיבה שכבר פירש מחיים כשהניקה לוולדה וחלב שפירש הוא הנמצא בקיבה ודין חלב שחוטה לא שייך אלא בחלב שבכחל שלא פירש כלל וא"ל דמ"מ לא הוי אלא מדרבנן מפני שלא נאסר החלב שבקיבה אלא משום שנמלחה עם הקיבה ובב"ח לא נאסר מה"ת רק דרך בישול דמשום הא לא ארי' דבכל שעה תוכל לבא לידי איסור דאורייתא שהרי מתי שתתבשל הלא תאסור מדאורייתא כיון שכבר קיבלה טעם ע"י מליחה וכדרך שאמרו ביבש ביבש במין בשא"מ דל"ב משום שתתן טעם ע"י בישול וע"כ לא אמרינן אלא באיסורא דרבנן שאינה עתידה להתגלגל לאיסור דאורייתא בזה אמרינן שגם ר"י מודה דבטיל אבל בכה"ג שכבר קיבלה טעם גמור מן הבשר ועומדת בכל שעה להתהפך לדאורייתא ע"י בישול דינו כדאורייתא לכ"ד.

וגם הראשונים איננה הכרחיית דכיון דבע"כ צריכין לומר לר"י דס"ל כר"ש וקסבר דלאחר זמנו מותר אפי' בנ"ט אליבא דר"ש ומדרב ושמואל לית לן להוכיח דפליגי על ר"י ביסוד זה שגם דרב סבירא לי' דאוסר בנ"ט לאח"ז היינו משום דס"ל כר"י דאוסר מדאורייתא לאח"ז ומדשמואל אין הכרע שחולק על ר' יוחנן כדמשמע להדי' מפרש"י שם דאי תימא דפליג עלי' דר' יוחנן בזה הו"ל למיפלג בהדי' ומדנקט בסתמא דלאחר זמנו מותר משמע דכר' יוחנן ס"ל דמותר אפי' בנותן טעם ומעתה איך אפשר לומר דרבא פליג על כולהו אמוראי ועוד שהרי גם מדברי רבא עצמו דנקט בסתמא דלאח"ז מותר משמע ג"כ דל"פ עלי' דר' יוחנן בהא ועוד דמשמע מדברי רש"י שם בד"ה כר"ש דקו' הגמרא ומי אמר רבא הכי קאי לר' יוחנן יוע"ש ועוד דכלל גמור הי' בין לס"ד ובין למסקנא דכל היכא דקתני בסתמא מותר דמשמע אפי' בנ"ט דאל"כ לא הוי לי' למיסתם וליתני כי היכא דלא ניטעה להקל באיסורין אלא היכא דמוכח להדי' מנושא המאמר זה עצמו וממקומו מוכרע כוונתו דאעפ"כ אוסר בנ"ט ומש"ה לרב כיון דפסק ותני דשלא בזמנו במינו אסור הרי מוכח להדי' דכר' יהודה ס"ל בלאחר זמנו כמבואר שם בגמרא שגם לאח"ז אסור מדאורייתא תו לא נזהר בלישני' ונקט דבר והפוכו בסתמא דשלא במינו מותר שהרי גם עור לא ישגה בזה וידע דמ"מ בעי ס' דמדוע יגרע מכל איסורין שבתורה אבל לרבא דקתני בין במינו בין של"ב מותר בסתמא דאיכא למיטעי דמותר לגמרי משום דס"ל כר"ש וממקומו לא מוכרע להיפך לא הוי לי' למיתני בסתמא א"ו דקושטא דמילתא דמותר לגמרי וכשתדייק תמצא עוד כדמות ראי' מזה לדברי שגם רש"י ס"ל כתוס' ורשב"א הנ"ל דכל שאיסורו אינו אלא מדרבנן אזי גם לר' יהודה בטיל דאלת"ה קשי' להיפך לס"ד דהשתא דר"ש קנסא קניס אפי' בחמץ שע"י תערובת מנא לי' לרש"י לפרש במאי דשקיל וטרי מעיקרא לרב במאי עסקינן אילימא בנותן טעם שלא בזמנו של"ב מותר הא יהיב טעמא וכו' וז"ל ורב מדקאמר שלב"ז במינו אסור גלי דעתי' דכר' יהודה ס"ל דאמר אף לאחה"פ אסור דמנ"ל לרש"י דכר"י ס"ל שהרי גם כר"ש אתי' לי' שפיר ואפ"ה קשי' לי' דמ"מ הו"ל למיסר בנ"ט גם בשלא במינו ובמינו הוא דאוסר אפי' במשהו דכר' יהודא ס"ל דמב"מ במשהו ואפי' באיסור דרבנן דבשלמא בגמרא עצמו דמסיק ושלא בזמנו במינו אסור כר' יהודה דמשמע דס"ל ג"כ בזה כר' יהודה דלאחה"פ מדאורייתא [דאי אמין במינו קאי כבר נשמע מחמץ בזמנו] היינו משום דקאי למסקנא שע"י תערובת לא קנסינן לר"ש אבל לס"ד מנ"ל לרש"י להוסיף זה בפירושו דגם לר"ש ניחא והו"ל לרש"י לשתוק מזה אי לאו דקושטא דמילתא כן הוא דלר"ש דס"ל דלאח"ז אסור מדרבנן שיאסור במינן במשהו אפי' ס"ל כר"י בהא דמין במינו במשהו דבאיסורין דרבנן מודה ר"י

ב עיין בתשו' הגאון הקדוש מוהע"א זלה"ה סי' ך"ז אב"ה בש"ך הנ"ל [סי' ק"ב] כתב אאמ"ו נ"י בגליון במ"ש דבכלי שנתערב דיש להשהות הכלים עד אחר מעל"ע דאז שרי מה"ת וזה לשונו הא קיי"ל (בסי' ק"ג) דבנטל"פ בעינן ג"כ רוב אלא דמבשל בכלי שאינו ב"י סמכינן דאיכא רוב נגד פליטה ולא אמרינן בזה לא ידעינן כמה נפק מיני' [עיין ש"ך סי' ק"ג ס"ק ה'] וא"כ ההיתר דאינו ב"י יהי' ג"כ משום ביטול וממילא מותר מיד מטעם ביטול גם בדברי הרשב"א עצמו דנקט הטעם כיון דצריך הוצאות להגעיל לא הוי דשיל"מ הא גם בלא"ה גם אם יגעיל הא יחזור ויבלע מהמים עם הבליעה בכולו ומה"ט צריך באמת שיהי' המים ס' נגד הכלי וא"כ אף בהגעלה צריכים לדון ביטול הבליעה במים ולא מיקרי ישל"מ כיון דסוף סוף ההיתר רק מכח ביטול ולומר דימתין עד אחר מעל"ע ויגעיל הא לרשב"א לשיטתי' גם בפגם ההיתר רק מכח ביטול וצ"ע עכ"ל בגליון ונלפענ"ד דלכאורה נראה מדברי רמב"ן בפ' כ"ש בטעם השני דחמץ בפסח מיקרי דשיל"מ משום שע"י תערובת לא קניס הרי דאע"ג דגם לאחה"פ יהיה ג"כ משום ביטול אפ"ה לא בטיל מיד משום ביטול וגם הר"ן לא פליג בזה אלא מט"א דז"א דהתם לאו משום ביטול הוא שהרי אפי' באינו מינו סגי ברובא לחוד אלא כיון דרובא דהתירא לא קנסינן התירא אטו איסורא ועוד דהשתא מצה כיון לביטול מדאורייתא ולאחה"פ לא מצרכינן לביטול רק מדרבנן [רק דלטעם הראשון שם סגי כשיש לו מתירין מדאורייתא אע"ג דמדרבנן אסור מיקרי יש לו מתירין ולטעם השני בעינן שיהיה לו מתירין גם מדרבנן] אבל באינו ב"י וכן בהגעלה שגם אח"כ צריכין לבא לכלל ביטול מדאורייתא שהרי גם באינו ב"י שהוא נותן טעם לפגם אבל נגד ממשו של הפליטה צריכין לכלל ביטול מדאוריי' [שהרי ראוי לגר אלא דטעם פגום לא אסרה רחמנא ול"ש בי' טכ"ע] וגם אין להשיב ולומר דבכלי לא תפליט ולא בלע ממשו רק טעמא לחוד [וכן נראה לפ"ר מדמתירין נ"ט בר נ"ט דהתירא בכלי דבממשו ל"ש נ"ט בר נ"ט כאשר העיר בזה כבוד אחי הרב החרי"ף והבקי מו"ה ת"י נ"י] וכן משמע בתש"ו הרשב"א סי קך"ט וז"ל ומ"מ ב"כ וב"כ מסתבר' שהוא מותר שלא אמרו אלא בבשר ודגים שהבשר פולט דם ממש, אבל הכא אינו פולט דם ממש אלא טעם בלבד וכדאמרינן בנותן טעם ואין אומרים בכי הא שפולט הכלי דם ובולעים הדגים וכו' עכ"ל שהרי תנינן להדי' דמנכה לו מן הבלע ובכלי ישן דשבע מלבלוע אפ"ה נאסרה ע"י בישול משום דפלט והדר בלע כמ"ש הט"ז בסי' ל"ג ס"ק ב' ואמנם לאחר עיון נראה בשגם דע"י הגעלה נמי צריכי' לבא לכלל ביטול אבל מ"מ לאחר חילוף הטעמים שנתחלפו ע"י הגעלה הרי כל מה שנתבשל בו אח"כ שם התירא חייל עליהם מדינא משום נ"ט בר נ"ט דהתירא ואע"ג דמעיקרא צריכין לדון משום ביטול מ"מ נידון על סופו שסוף הדבר שע"י חילוף הטעמים מותר התבשיל משום נ"ט בר נ"ט וגדולה מזה מצינן בט"ז סי' ק"ג ס"ק י"ו שגם שהכף קיבל טעם משובח ותחבו בתבשיל דהתירא שהבלוע שבכף נותן טעם לפגם בתוכו שהקדירה מותרת משום נ"ט בר נ"ט דהתירא ועיין לקמן אולם קו' הראשונה עודנו בתוקפו לכן נראה דבל"ז יש להבין בהא דאמרינן דאב"י מותר משום נטל"פ דלא אסרה תורה אלא קדירה ב"י ומקשינן שם דף ע"ו מכאן ואילך לשתרי ומשני משום גזירה אטו ב"י ובדיעבד התבשיל מותר אפי' כשבשל בו במזיד וקשה כיון דמשום ביטול הוא דנחתינן בי' לדעת רשב"א הנ"ל לבטל ממשו של פליטה וכשבישל בו במזיד הוי לן למיסר מיהת על המבטל כמו דפסקינן בסי' צ"ט בי"ד שם וגם על המקשין שהיקשה מכאן ואילך לישתרי הו"ל למימר משום דאין מבטלין איסור לכתחילה ול"ל למימר משום גזירה ובזה מקטין איסורו לדיעבד [וא"ל משום דאין כוונתו לבטל האיסור כי אם לבשל בתוך הקדירה כמ"ש הפוסקים ברגלי דבורים בתוך הדבש שהרי בבלוע בכלי דלא סגי בלאו הכא לא מהני כוונתו בזה שהרי בפסחים גבי קדירות בפסח ישברו דמקשינן שם ואמאי לשהינהו אחה"פ וליעבד בהן שלא במינו היקשו בתוס' שם וכל הראשונים דמאי קו' דהא אין מבטלין איסור לכתחילה ותירצו שם זה בכה וזה בכה בתירוצים שונים ולית מאן דמתרץ משום דאין כוונתו לבטל וכן קשי' על הרשב"א שפוסק בכלי שדרכו להשתמש בתוכו בשופי דמותר לכתחילה להשתמש בתוכו אפי' כשהיא ב"י דהא א"מ א"ל וכן הוקשה בעצמו במה"ב מובא בט"ז סי' צ"ט ס"ק ותירוצו צ"ב ואינו מובן וממותק כל הצורך שתירץ דבאיסור משהו מבטלין הכי יעלה על שהדעת יתירו לו לבטל משהו בעינא ונראה דעיקר כוונתו דבלוע בכלי שאני שאין הנדון על הכלי עצמו רק על התבשיל שיתבשל בתוכו ואז הרי עתידה הבלוע להתבטל וכיון דסופו להתערב ולהתבטל דנין אותה כאילו כבר נתבטלה [וכעין דמצינן בסי' קי"א בשתי קדירות של אדם אחד] תו ל"ש ולדון משום דאין מבטלין שהרי נידון הבליעה בכלי כאילו כבר נתבטלה וה"ט דרשב"א בכלי שדרכו להשתמש בשופי דכיון דבכל בישול שעתיד להתבשל בתוכו יתבטל האיסור הרי נידון כאילו כבר נתבטל [ולפוסקים החולקים עליו שם משום טעמא אחרינא דכשם דגזרינן על אב"י אטו ב"י ה"ה בכלי שדרכו להשתמ' בשופי אטו כלים אחרי'] והשתא דאתינא להכי מתורץ היטב גם קו' הראשונה על דברי ש"ך הנ"ל כיון דכל סברתו משום דהשתא האיסור בעצמו חמיר רק דאתינן עלה משום ביטול והרי ישל"מ שימתין עד לאחר מעל"ע ואע"ג שגם באב"י אסור לכתחילה מ"מ כבר קלוש איסורי שאינו אסור אלא משום גזירה לחוד שוב ל"ק שהרי גם אז צריכין לבא לכלל ביטול דשאני ביטול דהשתא שהרי חייל שם איסור על הכלי ואם יבטלנו בתוך כלים אחרים במזיד הרי כולן אסורין מיהת למבטל ולשם מי שנתבטל בשבילו אולם לאחר מעל"ע הרי יתבטל ממילא דהרי נידונית כאילו כבר נתבטלה ועוד שהרי לאחר מעל"ע אפי' כשלא נתערבה בתוך כלים אחרים ובישל בתוכו במזיד מותר אפי' למבטל והרי נראה בעליל מרחק רב בין ביטול דהשתא לביטול של אב"י חדא דאם יתבטל אפי' בלא תערובות דאז יתגלגל פני הדבר שתהי נידונית בעצמותה כאילו נתבטל כבר ועוד דקלישא טובא הביטול של אב"י מביטול דהשתא:

ג עוד בספר הנ"ל סי' קפ"ט תמה על דברי הר"ן נדרים בשיטת הרי"ף דדבר שיל"מ מיד אף במבשא"מ אמרינן דלא בטיל ומה"ט פת שאפו עם צלי דריחא הוי משהו ולא בטל כיון דאפשר לאכלו בלא כותח ממתני' ערוכה רפ"ט דכלאים דצמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה אם רוב מן הגמלים מותר האיך בטל הצמר רחלים בגמלי' הא הוי היתר בהיתר דלא בטיל כמו דבשר לא בטל בפת לאכלו עם חלב בשלמא לדידן ל"ק הא דצמר גמלים וצמר רחלים הוי מב"מ בשמא וא"כ לא לבטל מדין ישל"מ די"ל לדבר אחר חוץ מפשתן לא נאסר מעולם כמו שהקשה מה"ט על הרי"ף אבל לדברי ר"ן בשיטת הרי"ף דמ"מ הוי דבר שיל"מ קשה כנ"ל דמה חילוק בין ריח משהו של בשר שנבלע בפת דלא בטל משום ישל"מ דהוי היתר בהיתר ובין צמר גמלים דבטל בצמר רחלים הא הוי היתר בהיתר ואי דצמר רחלים שם איסור עליו דאסור לחברו עם פשתן ה"נ בשר שם איסור עליו דאסור לחברו עם חלב וצל"ע ועוד תמה לעיל בסי' הנ"ל ד"ה ובעיקר מסוגי' דחולין קי"א ע"ב דאמר רבא צנון שחתכו בסכין של בשר דע"י טעימת קפילא מותר לאכלו בכותח מה מהני טעימת קפילא הא מכל מקום אם יש בו משהו ג"כ אסור לאכלו בכותח דהוי דבר שיל"מ עכ"ל וקו' השני' מצנון שחתכו בסכין נעלם מעין קדשו לפי שעה שהוא קושית הרמ"בן במ"ד בפ' כיצד צולין וכאשר נבאר לתרץ קושיא הראשונה אזי תקל מעלינו קצת גם חומר קושי' זו דהנה בלא זה צריכין להבין דברי ר"ן בתשובה סי' נ"ד דחיטים מבוקעות שנמצאו בחטים ותורף שאלתו שם בתחילה אם מותר לטוחנן קה"פ אם יש לחוש בזה משום שאין מבטלין איסור לכתחילה והשיב שם דאפי' לדעת הראב"ד דאין מבטלין מדאורייתא מ"מ במבטלו בעודו היתר לא שמענו שיהא אסור כל שמבטלו בזמן התירו ומספקא לי' שם שנוכל לומר שאין ההיתר מתבטל בהיתר וכו' וטעמא דמילתא לפי שאין ההיתר עשוי להתבטל כמו דאמרינן דהתירא לגו איסורא לא בטיל במס' ע"ג דף ע"ג וה"נ בזמן התירו יש לדון ולומר שאינו מתבטל מתי יתבטל לאחר איסורו ונמצא זה מבטל איסור לכתחילה והספק השני דילמא כי אמרינן דלפני זמנו בששים ה"מ לאכלו קודם פסח משש שעות ולמעלה אבל לאכלו בתוך הפסח איכא למימר שאע"פ שנתבטל קה"פ בתוך הפסח הוא חוזר וניעור ושתי ספיקות הללו מתבררות מדתנן בפ"ב דכלאים צמר גמלים וב"ר וכו' כלומר אסור ומותר לערב עמהן צו"פ ומהא שמעינן שהיתר בהיתר מתבטל וש"מ כיון שנתבטל שוב אינו חוזר וניעור וכו' עכ"ל והרי סותר דברי עצמו בפירושו לנדרים דהיתר בהיתר אינו בטיל אפי' בשא"מ וכאן פשיטא ליה דאפי' במינו בטיל לכן נראה לי דודאי היכא דשניהם שווים לגמרי כמו במים ומלח לגבי עיסה שזה עירובו למזרח ולזה עירובו למערב ונתערבו שניהם אע"ג שיש באחד מהם כדי לבטל דל"ש דין ביטול כלל אפי' בשא"מ לפי שכל אחד מן התערובת יש לו היתר לעצמו והתירו של זה כהתירו של זה בשיווי גמורה וכל ששווים בשם ההיתר ואיסור לית בהו תורת ביטול כלל אולם בדבר התלוי בזמן כגון חמץ בפסח וכדומה שאחד מן התערובת עתידה להאסר ממילא בלא התחדשות מקרה ותערובת משא"כ המבטל שבלא התחדשות מקרה ותערובות ישאר בהתירו אזי בכה"ג פשיטא לי לרבינו שיש עליו תורת ביטול וכן כשאחד מן התערובות יכול להתהפך לאיסורא ע"י מקרה או ע"י תערובות משא"כ המבטל שלעולם אי אפשר להמר ולזוז מאשר היתה ולא יפוג מהתירו בשום התחדשות דבר אזי במאזני צדק דמי ג"כ לדין הראשון ונופל גם בזה דין ביטול כמו בחמץ רק דמספקא לי' מתי חל הביטול אם טרם שנתחדש עידן דאיסורא או דילמא רק כשעידן דאיסורא ממשמש ובא וכן בנידון השני יש לספק ג"כ בזה אם כבר חל תורת ביטול טרם שנתחדש המקרה ותערובת דאיסורא או אז כשנתחדשה ונפקותא רבה לענין לכתחילה דאי נימא שכבר נתבטל אזי מותר אח"כ לערב עמהן לכתחילה ול"ש בו דין דאין מבטלין אי"ל כיון שכבר חל עליו תורת ביטול ומשה"ט כדמספקא ליה בחיטים מבוקעות דאע"ג דפשיטא ליה שיש עליו ת"ב מפני שהבטל יאסור ממילא משא"כ המבטל שיעמוד בהתירו אם לא ע"י התחדשות ונידון התערובות כאילו אינן שווין בשמא דאיסורא והתירא שהרי זה לא כהרי ש"ז רק דמספ"ל מתי חל הביטול ולכן פשט לה מצמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה שצמר גמלים לא יאסור לעולם שכל המקרות והתחדשות אינם מזיזין אותו מהתירא דידי' שהרי גם כשיתערב בתוכו צמר ופשתים לא נגרע מהתירא דידי' שבכ"מ שהוא התירא הוא [רק שלא יתוודע מקומו איה איפו] ולא נגרע ולא קיבלה מן התערובת דאיסורא אפס מנהו ונמצא שאין שווים בשמא דאיסורא וחל עליו ג"כ תורת ביטול טרם שנתחדש' בו המקרה דאיסורא שהרי מותר לערב בו פשתים לכתחילה ונשמע מזה דה"ה חמץ בפסח דכיון דלא דמי בשמא דאו"ה ויש בו דין ביטל שחל כבר הביטול טרם שהגיע עידן דאיסורא ודעת לנבון דבפת שאפאו עם הצלי ל"ד כלל להני שהרי הצלי כמו שהוא עתה התירא הוא כמו המבטל דפת והרי זה כמו זה שבלא התחדשות מקרה שניהם שווים להתירה ואם תדון לאחר שנתחדש בו מקרה ותערובת כגון שיתערב חלב בבשר הצלוי' הרי גם הפת עומד כמוהו בסבך זה באם יתערב בתוכו בשר בהדי חלב שיאסר הפת עצמו מטעמא דאיסורא שהרי טכ"ע דאורייתא כמ"ש ברש"י פסחים דחייב על כזית פת לחוד עיי"ש בדף מ"ד תחילת ע"ב משא"כ בצמר גמלים שלא יתהפך לאיסורא לעולם:

ד ועתה נוכל לחתור ולמצוא מקום ליישב ג"כ קו' הרמב"ן הנ"ל מצנון שחתכו בסכין דמותר לאוכלה בכותח משום דאפשר למיטעמי' דמאי בכך דלא יהיב טעמא כיון דלית בי' תורת ביטל דהיתר בהיתר ל"ב לדעת הרי"ף דלדברינו הנ"ל דדוקא היכא דשווין בכל צד הוא דלא נחתינן לתורת ביטל וה"ט דפת שאפאו עם הצלי אבל בצנון שחתכו בסכין של בשר שהבלוע שבתוך הסכין יאסור בתוך חלב מבושל מדאורייתא משא"כ הצנון שגם אם יתערב בתוכו בליעת בשר וחלב אפשר שלא יאסור מדאורייתא שע"י חרפותי' דצנון יתהפכו הטעמי' שנבלעים בתוכו לטעם שלישי לגמרי ובזה לא נאסר מדאורייתא לדעת בעה"מ ר"פ אלו עוברין גבי כותח הבבלי דמשום ה"ט פליגי רבנן עלי' דר"א גבי כותח אע"ג דבנזיר ששרה פתו ביין מודו משום דהתם נתהפך הפת לטעמי' דיין משא"כ בכותח שע"י תערובת נתהפך לטעם חדש לגמרי ובכהאי גוונא לא אמרינן ביה טעם כעיקר יעויין שם ובכה"ג אפשר לומר גם בצנון וכיון דלא דמי בהתחדשות המקרה שוב ירדה לתורת ביטול:

ה וע"פ דברינו הנ"ל אשכחן פתרא בדברי ש"ך בסי' צ"ט דז"ל בספר הנ"ל בסי' ר"ז ומזה יפלא על דברי הש"ך בסי' צ"ט הנ"ל דאחר שהביא דברי הת"ח דאפי' לכתחילה מותר ליתן המים לבשר כתב ואין להקשות אגוף הדין פשיטא דהא כל איסורים בטלים בס' הא לדעת הריף הנ"ל אסור מדין ישל"מ ולא הוי מילתא דפשיטא להתירו ואי דקושית הש"ך לאו את"ח קאי רק על לישנא דהגהה דנקט הדין בנפל ממים לקדירה של בשר דמותר הא זהו הוי מילתא דפשיטא הא בזה לא הועיל הש"ך בתירוצו דס"ד דהיתר בהיתר לא בטיל דמה בכך דלא נתבטל תחילה החלב במים הא מ"מ אחר שנפלו המים לבשר מתבטל עתה החלב כאילו נפל החלב לקדירה של בשר ומים ומה"ת יגרע במה דנפל תחילה החלב במים הא אף דלא הוי ביטול מ"מ המים לא נ"נ דהכל היתר הוא ואחר שנפלו לבשר חל הביטול ומה"ט קשה לי דבדינא דהרמ"א דנקט בנפל לבשר בזה למאי צריך שיהי' במים ס' נגד החלב הא אף דלא הי' במים ס' כשנפל לבשר מצטרף הבשר למים ואם בין הכל ס' מותר ובהכרח דלשון הרמ"א דנפל לבשר לאו דווקא והכוונה באמת דמותר לערב עם בשר כמ"ש בת"ח ומש"ה בעי ס' במים בכדי להתיר לערב לבשר ודברי הש"ך תמוהים עכ"ל ולמאי דכתיבנא דדוקא כששניהם שווים לגמרי הן בתר השתא והן בכל מקרה שיכול להזדמן הוא דלא בטיל אף בשא"מ כמו מים ומלח לגבי עיסה וכן בפת שאפאו עם הצלי שהרי כשם שהבשר הצלוי יאסור ע"י תערובות חלב כשיתערב בנ"ט גם הפת עצמו לא יפלה ממדוכה זו כשיתערב בתוכו בלועה מבב"ח יאסור גם הפת בנ"ט אפי' כשאוכל רק כזית מן הפת כמ"ש רש"י בפסחים הנ"ל אומנם כן הדברים בדבר גוש אבל בלח בלח שלא נאסר בנ"ט שהרי גם ע"י בישול לא בלעי מהדדי כלל אלא בלבולי מבלבלי אהדדי כמבואר להדי' ברשב"א חולין גבי בי דוגא יוע"ש דף קי"ב בד"ה אמר ר"ל א"ש וכו' וכן בר"ן בפרק השוכר אה"פ דלח בלח אינם מקבלים טעם זה מזה וכיון שכן גם לדעת הרי"ף ור"ן נתבטלה החלב במים ומותר גם לכתחילה ליתן המים בתוך קדירה של בשר דדמי לצמר גמלים וצמר רחלים וכמ"ש לעיל באות גימל יוע"ש וקושי' הש"ך ותירוצו אזדי על דברי ת"ח כמובן וראי' לזה דבלח בלח אין בו משום נ"ט דהא בשני לוגין שאני עתיד להפריש למ"ד יש ברירה יכול לשתות מן התערובות ולא חיישינן מדרבנן משום נ"ט כמו בשאר איסורין דבעינן ס' גם במינו

ו ועיין בשעה"מ פ"א מה' יו"ט ובס' הנ"ל סי' קפ"ט אשר עמדו להפליא על דברי תוס' במסכת עירובין ד' מ"ה ע"ב ד"ה אב"א אע"ג דהוי דבר שיל"מ ואמר ר"א ריש ביצה דאפילו באלף לא בטיל אפילו בספק דבריהם בעירוב הקילו עכ"ל תוס' ותמהו דהא ר"א בריש ביצה לא הוזכר כלל מספק אלא דמשני על פרכת הש"ס אמאי ספיקו אסור דדבר שיש לו מתירין אפילו בדרבנן לא בטיל והיינו ע"כ בדרך דמיון דכמו דלא בטיל ה"נ ספיקו אסורה והרי גם בעירוב אמרינן דשיל"מ ל"ב כדאמר ר"א ביצה דף ל"ט גבי מים ומלח וא"כ גם ספיקא ליתסר ואם נחלק בין דין ביטול לדין ספיקו א"כ איך למד ר"א גבי ביצה דין ספק מדין ביטול עכ"ל ולי נראה שכן הדברים דאין לחלק בין ס' לדין ביטול וכל שאינו בטיל גם ספיקו אסורה אבל הנידון מתחלק ביניהם דאינו דומה דבר שיש לו מתירין מיד לדבר שישל"מ למחר שכל שהוא מוסיף בהתירו יותר יש להחמיר בביטולו וכן בספיקו ומעתה התכת דדבריהם כן הוא דנהי דבכל איסורין דרבנן ס"ל לר"א דל"ב וכן לגבי ספיקו אפי' בדבר שלא יהי' לו מתירין עד למחר אכן בעירוב הקילו בזה הן לענין ביטול והן לדין ספיקו שכל שאין לו מתירין עכשיו כגון התם דקאי על מאי דאמרינן ביו"ט ה"ה כרגלי כל אדם ואמאי ליקני שביתה באוקיינוס והרי יצאו חוץ לתחום ולכ"ע אסורין ואין להם אלא ד"א ומשני בעבים שנתקשרו מעי"ט ומקשה ודילמא הנך אזלי והנך אחריני נינהו ומשני הוי ס' דבריהם וכו' משום דבעירוב הקילו כל שאין לו מתירין עד למחר וכו' וכשם דאמרינן לענין ספק ה"ה נמי לענין ביטול והא דאיתא בפ' המשילין דמים ומלח ל"ב לגבי עיסה דהוי דשיל"מ דהתם שיש מתירין לכל אחד מן התערובות זה למזרח וזה למערב ולכל אחד מהם יש לו היתר מיד בזה החמירו אפי' בעירוב הן לענין ביטול וכן לספיקו דדין ביטול ודין ספיקו משפט אחד להם ועולין בקנה אחד ולסברא זו כ"ע מידו שיותר מסתבר להחמיר כשיש לו מתירין מיד מדברים שאין לו מתירין עד לאח"ז וכן איתא בר"ן נדרים נ"ב בתירוצו השני וז"ל ועוד דאפי' לא מיבעית למידק כולי האי זיל בתר טעמא הרי אתה רואה שכל שהוא מוסיף היתר החמירו בביטולו שמפני שעתיד להיות ניתר אמרו שלא יתבטל במינו וכיון שכן כל שהוא מוסיף עוד היתר שאף עכשיו יש לו שעת הכשר ראוי להחמיר שלא יתבטל אפי' בשא"מ עכ"ל וסברא זו גם לדעת הסוברים דטעמא דדשיל"מ משום דעד שתאכלנו באיסור וכו' כמבואר שם וגם להחולקים עליהם בדין זה וסוברים דאפ"ה בטיל בשא"מ הוא מטעמא אחריני דל"מ חומרא דיש לו מתירין רק במינו אכן בגוף הסברא כ"ע ל"פ שיותר יש להחמיר כשיש לו מתירין מיד ומה"ט בעירוב דקילא משאר איסורין דרבנן לא החמירו רק היכא שיש לו מתירין מיד:

ז ובזה יש לתרץ דברי ש"א בסי' צדיק שיצא לידון בישראל וא"י שהיו להם שותפות בחמץ ועבר עליו הפסח וחלקו לאחה"פ דחלקו של א"י מותרים לישראל דבדרבנן יש ברירה וחלקו של ישראל אסור בהנאה ממ"נ אי י"ב הרי אסור בהנאה מאי אמרת דילמא א"ב מ"מ מעורב חלקו בחלק של א"י בשוה זולת לדעת תוס' בפ' השולח גבי טו"ח מעורבין זה בזה יש להתיר גם חלקו של ישראל דס"ל דאי אמרת א"ב מספקא לן דילמא נתחלפו לגמרי לזה הגיע חלקו ש"ח וכן לחבירו והיקשה שם לדברי תוס' מהא דאמרינן בפ' המשילין גבי שנים שלקחו חביות בשותפות דפליגי התם בזה ותלינן לי' בפלוגתא דברירה דלמ"ד א"ב חביות אסורה רק למקום שרשות מגיע לשניהם ולמאן דאית לי' ברירה רשות לכל אחד מהם עד מקום עירובו וקניות שביתתו ולדעת תוס' אפי' למאן דא"ל אין ברירה מ"מ לישתרי דספיקו דרבנן הוא ותירץ דדבר שיל"מ כמו שאינו בטיל כן ספיקו אסורה ולכאורה נראה שנעלם מעינו הבדולח דברי תוס' הנ"ל דבעירוב הקילו אמנם עפ"י הנ"ל צדקו דברי קדשו דבחביות שאני שיש לו מתירין מיד למקום ששניהם יכולין להלוך ואיירי כשזה הניח עירובו לסוף אלף אמה למזרח וחבירו לסוף אלף למערב דבכה"ג כיון שהחמירו בביטולו כן ה"ה בספיקו דקו אחד להם אמנם בעיקר קו' ש"א אמרתי זה כמה לתרץ עפ"י דברי תוס' ב"ק דף י"א ד"ה דקא וכן איתא בנידה דלא מצי למשרי בס"ס היכא דיכול להולד תרי קולי דסתרי אהדדי יוע"ש וה"ה בסדר"ב לכן למ"ד א"ב א"א למישרי מטעם ספק דילמא הגיע שלו לחלקו שהרי אם יצטרך להוליך את חלקו לצד עירובו של חבירו ג"כ נתיר ע"י סדר"ב:

ח ועיין בשעה"מ פט"ו מה' מ"א הלכה כ"ה ד"ה אסור לבטל איסורין של תורה לכתחילה כו' וז"ל מיהו על הר"ן ז"ל ק"ל טובא דפ' כ"ש אההיא דפרכינן התם לישהינהו אחר הפסח וליעבד בהו שלא במינו היקשה לו קו' תוס' דמאי פריך הא אין מבטלין איסור לכתחילה ותי' יוע"ש משמע דס"ל דאפילו בשאינו מתכוין לבטל את האיסור וליהנות ממנו אין מבטלין איסור לכתחילה ואלו בפ' אין מעמידין אההיא ברייתא דקנקנים של א"י חדשים מותרים כו' כ' בפשיטות דכל שאינו מכוון לבטלו כדי ליהנות ממנו שרי והוכיח כן מכלי מדין שאמרה תורה להגעילן למאן דס"ל דאין מבטלין איסור לכתחילה דאורייתא יעו"ש וכ"כ הריב"ש בתשו' סי' שמ"ט והביאה הפר"ח ז"ל חלק י"ד סימן ס"ד ס"ק ך"ו יע"ש וכיון שכן קשה דמאי ק"ל הכא בפ' כ"ש וצ"ע עכ"ל ונראה דלק"מ דהיכא שהפליטה נשארה בתוך התבשיל שרוצה לאכלו רק דמדין ביטול אתינן להתירו אסור לכתחילה והא דאתא עלי' להקשות בפסחים בקדירות בפסח ובפ' א"מ מילתא אחריתא הוא דכל שמגעיל ושופך הפליטה לחוץ אע"ג דחזר ובלע משהו מן האיסור שכבר נתבטל בתוך מימי הגעלה שרי לכתחילה וטעמא דמילתא אע"ג שגם בהגעלה נסתיים שריותא דכלים ע"י ביטול, דליתא דכיון שנתחלפו הטעמים מן הכלי למים ומן המים לכלי וכולן דהיתרא נינהו אזי גם בלא ביטול מותר התבשיל שנתבשל אח"כ דעדיפי מנ"ט בר נ"ט דהתירא דכיון שנתבטל בפ"ר ואח"כ נתחלפו מפליטה לבליעה ומבל"פ הרי נידון כמבוער מן העולם וכמ"ש לעיל מזה עמ"ש אות ג' ולקמן בדין נ"ט בנ"ט ועי' שביעית, הגע בעצמך היעלה ע"ד שלאחר שהגעיל הכלי ב"י מפליטת איסור ידוע ובשל בתוכו באותו היום אינו מינו דהתירא ויפול בתוך התבשיל כזית פחות כ"ש ממין של איסור הראשון ויהי בתוך התבשיל במכוון ס' פעמים כנגד האיסור שיצטרף גם המשהו שבתוך הכלי בהדי איסורא שנפל בתוכו אבל ז"א ולא ניתן להאמר כלל שהרי בהדי משהו דאיסורא הנבלע בתוך הכלי יש בתוכו יותר מששים דהתירא וכל מה שיפלוט מאיסורא הן רב או מעט לא יפרד ויתחלק אפס מנהו רק בכל חלק כ"ש מאיסורא מעורב בו יותר מששים דהתירא שהרי בכל פעם נבלע בתוך הכלי רק לפי ערך, איברא באם האיסור הראשון היה מילתא דעבידי לטעמא וע"י הגעלה שוב לא נשאר בתוכו רק חלק אחד מאלף שאין בו כדי להטעים ואחר הגעלה נפל בתוכו ממין איסור הראשון וחסר כ"ש משיעור כדי להטעים היעלה ע"ד שיצטרף הכ"ש מן הבלוע בתוכו להשלים השיעור [וא"ל שהרי נוכל להטעים התבשיל ואם יש בתוך התבשיל כדי להטעים אזי בודאי אסורין ובאם עודנו אין בו כדי להטעים הרי חזינן דלא פלטה ולית לן למיחוש ולא מידי דמי לא אריא שיש בתבשיל גם מהתירא כ"ש מאותו המין עצמו והשתא תו לא נוכל להבחין ולידע אמיתת הדברים מאיפה נהייתה המתבל והמטעים הזה דאם נצטרף הכ"ש מבליעות הכלי ויש באיסור לבד כדי לתבל ולהטעים ובהתירא אין בו כדי לתבל ובזה לכ"ע אסור גם לדידן דמתירין בזוז"ג כיון שיש באיסור לבד כדי לתבל או להטעים דהיינו בהדי צירוף הכ"ש שבתוך הכלי] אלא בע"כ צ"ל דכיון שכבר נתהפך להתירא ע"י ביטול בתחי' וע"י חילוף טעמים שכבר נקלש לגמרי שוב לא חייל עליו שמא דאיסורא ואפי' לרב דאוסר נ"ט בנ"ט דהתירא דהתם שאני דכ"ז שלא נתערב בהדי תערובות האוסר לא מצינן למימר שכבר נתהפך להתירא משא"כ כשבלע איסורא ונתהפך להתירא ע"י ביטול וחילוף טעמים דהתירא אזי גם לרב דס"ל דנ"ט בנ"ט דהתירא אסור, איברא בכה"ג שכבר נתהפך להתירא לכ"ע מותר אפי' למאן דאית ליה דחוזר וניעור ואפי' לרב ועי', נהדרין לקמייתא דדברי הר"ן בפ' א"מ הוא שהחליט דכל שאינו נהנה מן האיסור ע"י ביטול רק משום חילוף הטעמים שנתחלפו מבליעה לפליטה ומפל"ב בזה יצא מכללא דאין מבטלין א"ל כיון שאינו נהנה מן האיסור ע"י ביטול [אע"ג דלכתחילה אסור לבשל דגים בקדירה של בשר כדי לאוכלן בכותח דאין דנין אפשר משאי אפשר:

ט שם בשעה"מ מביא בשם הרשב"א סי' תס"ג דהא דאין מבטלין איסור לכתחילה היינו דוקא במתכוון לבטל את האיסור וכו' שכ"כ וז"ל וכל האסורין שריבה עליהן שוגג מותר ואע"פ שטחנן מזיד נקרא שוגג לענין ביטול דלא נתכוון לבטל אלא לטחון ולאכול ויצא לדון שחולק בזה על תוס' ור"ן ורמב"ם גבי קדירות בפסח שהקשו על קושיית הגמרא ולשהינהו אחה"פ וכו' מהא דאין מבטלין דהתם ג"כ אין כוונתו לבטל וכן הקשה דדבריהם סותרים שבפ' השוכר אה"פ דף ע"א ע"ב בד"ה הב"ע וכו' תימא ליבטיל ההוא פורתא בס' ומשמע דס"ל כדעת רשב"א הנ"ל מפני שלא נתכוון לבטלו לית בי' איסורא כלל ול"נ דאין כאן פלוגתא כלל ועיקרו בנוי על יסוד זה דכמו דאמרינן בעלמא בכל איסורין שבתורה דלא אפשר ולא מכוין דשרי ועי' ר"ן בפ' גה"נ גבי בשר שומן שצלאו עם בשר נבילה דמביא שם פלוגתא דאביי ורבא בבת תיהא וז"ל אביי אמר אסור ריחא מילתא הוא לאו משום הנאה דריחא פליגי אי מיתסרא אי לא וכו' ועוד דהא קיימ"ל כר"ש דאמר דבר שאינו מתכוין מותר ולדידי' הנאה דלא מיכוין לי' שרי כדמוכח בפ' כ"ש והכא וודאי בבת תיהא אינו מתכוין ליהנות דלאו ברשיעי עסקינן וכ"ת פסיק רישי' הוא וקיימ"ל כר"ש דמודה בפ"ר גבי שבת ליתא דלענין הנאה ודאי אע"ג דהוי פס"ר שריא דהא אמרינן התם מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוין בחמה מפה"ח וכו' והא התם ודאי מטי לי' הנאה אלא דכיון דלא מיכוין לה לא חשבינן לי' מידי אלא ע"כ פלוגתא דאביי ורבא בהנאה דאכילה תליא דאביי סבר ריחא מילתא כלומר דכשמניח פיו עלי' ושואף הריח הרי הוא כאילו שתה ממנו דריחא מילתא היא וכאכילה חשיבא הילכך אע"ג דלא מיכוין כלל אסור כמו דאמרינן במתעסק בחלבים ועריות וכו' שכבר נהנה ורבא סבר ריחא למ"ה כלומר דלא חשיבא לי' אכילה הילכך כיון דלא מיכוין שרי עכ"ל העולה מדבריו דבכל איסורין שבתורה לבד במלאכת שבת] אפי' באיסורי הנאה שרינן לי' לכתחילה כשאינו מתכוין אע"ג דאי אפשר דלא לימטי לי' הנאה לגופו דפ"ר לא אסרה רחמנא אלא בשבת או בשאר אסורין דלאו משום הנאה אסורין אבל באיסורין שהם משום אכילה או שאר הנאת הגוף אזי לית לן לחוש משום פ"ר בכל שאר הנאת הגוף לבד היכא דמטיא לי' לאכילה או שתי' עצמו אזי אסור אפי' כשאינו מתכוין דלא עדיפי ממתעסק וכן בהנאת ביאה אסרה רחמנא אפי' כשא"מ דדמי להנאת או"ש אבל בשאר הנאת ל"ח גם לפ"ר ועתה צדקו יחדיו כל הפסקי דינין בנידון זה שגם בנידון דאין מבטלין עשאהו כעין דאורייתא ולכן בכלים של איסור כיון שיש בהם בלועה של איסור בעין אע"ג שתתבטל בתוך התבשיל אסור לבטל לכתחילה אעפ"י שלא נתכוין לבטל כיון שע"י הביטול זה יסתעף לידי הנאה של אכילה ושתי' עצמו שהרי הכלי תפליט בעינא את איסור הבלועה וימטי לידי הנאת או"ש ודברי תש"ו רשב"א לענין טחינה לא יצאו מכלל זה ואהי' כמוכרח להעתיק לשונו שם ונידון דבריו על מתניתין בפ"ה דתרומות בסאה תרומה שנפלה לפחות ממאה וטחנן והותירו וכו' ואם ידוע שהחטים של חולין יפות משל תרומה מותר וכו' דהתם השתא מיהא קמח הוא וקמח בקמח מדומע ונתרבה ההיתר וכל האיסורין שריבה עליהן שוגג מותר ואעפ"י שטחן מזיד נקרא שוגג לענין ביטול דלא נתכוין לבטל אלא לטחון ולאכול וכדאיתא בירושלמי אף טוחן לכתחילה ומותר שכן דרך כהנים טוחנין מדומע בבתיהם עכ"ל רשב"א שם הרי דאיירי בכהנים שגם מדומע מותר להם כמו תרומה עצמו וכיון שלא נתכוין לבטל שבל"ז טוחנין לעצמן אלא שאח"כ מטיא להו הנאה ע"י טחינה זו שנתעלה בשיווי הדמים דשרי' אף לישראל שהרי גם אם תרצה לומר דהוי כפ"ר לזה לית לן בי' שהרי גם פ"ר מותר כל כמה דלא מטיא לידי אכילה או שתי' כמ"ש הר"ן אבל בכל שאר הנאת כל כמה דלא מטיא להו מותר ואפי' לדעת הריב"ש סי' תצ"ח וז"ל דכי אמרינן במזיד לא יעלו היינו לאחרים שלא נתבטל בשבילם אבל למה שנתבטל בשבילו אסור לו כמו למי שביטלו וכן כתב הרשב"ם ז"ל וכאן הרי הוא כאילו נתבטל בשביל כל הקהל למי שירצה לקנות ואע"פ שלא נעשה בשביל אדם מיוחד אלא על הסתם בשביל מי שירצה לקנות הרי הוא כמי שנעשה בשבילם ביחוד וכו' עכ"ל הריב"ש וא"ת לדעת הריב"ש נימא נמי דהוי כפ"ר לגבי ישראלים הקונים ולדידהו ממטי' לי' לידי אכילה עצמו חדא שכל זה הוא כעין קנסא להמוכר ומצדו דידי' אסרינן לכל הקונים וכיון שלא נתכוין לזה ולדידי' הרי לא יגיע לידי אכילה עצמו רק להנאה אחריתי וכמ"ש ועוד שבעיקר סברא זו הרי מהרש"ל חולק עליו מובא בט"ז סי' צ"ט ס"ק י' ואף הריב"ש לא אסר בסתמא רק כשמתכוין אבל לא ע"י פ"ר דאחרינא ועיין והא דאיתא בסי' פ"ד סעי' י"ג בדבש שנפלו בו נמלים יחממנו עד שיהי ניתק ויסננו שם בס"ק ל"ח ואין בזה משום מבטל איסור לכתחילה וכו' שאין כוונתינו אלא לתקן הדבש כ"כ הא"ח ג"כ אתי שפיר דהא לא ממטי לידי הנאה מן האיסור כלל וכלל שהאיסור עצמו נפרד לגמרי וטעמי' בטל ולא נרגש כלל וכן דברי תוס' בפ' השוכר הנ"ל נכונים היטב בסוג הזה דכיון דאין כוונתו לבטל ולא ממטי' לי' הנאה של כלום כנ"ל ברור:

י עוד שם היקשה לדעת הפוסקים דקסברי דאין מבטלין איסור לכתחילה מדרבנן הוא אבל מדאורייתא מותר לכתחילה מהא דאמרינן בפ' שה"ק דף ק"מ גבי צפורי מצורע לא אמרה תורה שלח לתקלה ולדעתי נראה דע"כ לא קמפליגי אלא באסורי אכילה לחוד אבל באסורי הנאה בוודאי אסור לבטל לכתחילה כיון דנהנה מיד בשעת ביטולו וכשם שאסור למכרו הגם שאינו תופס דמיו והתם בא"ה איירי וכן בקדושין נ"ז ע"ב לתרוצו דרבא שם שהוכיח מזה דמשולחת לא נאסרה בהנאה עיי"ש ע"א בתד"ה וזה וכיון שאסורה בהנאה וע"י שליח נתבטלה באחרות והותרה לו ולאחרים שהרי תוכל להגיע לידי המשלח עצמו ויאכלנו ועבר מיד בשעת שלוח [ואפי' לדעת א"ח הנ"ל דכל שלא נתכוין לבטלו לית בי' איסורא חדא דל"ש לומר דרחמנא יפקוד עלינו לשלחנו כדי שתהי' כאינו מתכוין לדבר מכשול המעותד משלוח זה ועוד דגבי אכילה עצמו ל"מ מידי מה שלא מתכוון]:

יא ומעתה נהדרין למאי שהתחלנו בסי' א' בדברי הגה"ה בסי' ק"ב סעיף ד' מי שנדר מדבר אחד ונתערב אח"כ לדידי' מיקרי דשי"ש לו מתירין דלהכי נקט בכיון שנדר ואח"כ נתערב משום דסיים תחילה לזה דכל איסור שלא הי' ניכר קודם שנתערב בטיל אע"פ שהוא דבר שיל"מ כגון בגיגית מלאה יין ובתוכו ענבים המתבקעים בתוך היין בשבת יוע"ש כיון שהאיסור לא הי' בפני עצמו והמבטל כבר הי' כמ"ש האחרונים ועתה אם נימא שאין הדבר תלוי במאי שהאיסור לא הי' כלל בעולם אלא שהעיקר תלוי בעידן איסורי' דאם נאסר קודם שנתערב הוא דלא בטיל בדבר שיל"מ ואם נאסר בתוך התערובת אזי בטיל מיד כיון שלא נקבע שמא דאיסורא ומשה"ט בנדר נמי דיקדק וכתב כשנדר ואח"כ נתערב ולפ"ז צריכין לומר שהמרדכי חולק בזה [שמקור הדין בגיגית הוא מדברי המרדכי] על דעת תוס' סוף מעילה גבי האומר פרוטה מכיס זה הקדש דל"ב משום דשיל"מ אומנם אם נימא כדי להשוות דעת המרדכי עם דברי תוס' הנ"ל ונימא דעיקר תלוי לפי שלא הי' בעולם כלל עדיין לא יצדק לנו דברי הגהה בנדר שהרי אפי' בנתערב ואח"כ נדר נמי ומצאתי בכרו"פ שהיקשה מתוס' הנ"ל ותירץ כן שהמרדכי מחולק בזה על תוס' הנ"ל אלמא שלא נהירא לי' לחלק בזה בין כשלא הי' בעולם כלל או שהי' בעולם ולא נאסרה רק בתוך התערובת והדין אתו שגם אם נדחוק נפשין בכדי להשוותו עם בעה"ת עדיין תיקשה לן מדברי תוס' ב"ק ס"ט ד"ה כל הנלקט:

סימן ד

א עיין נו"ב מה"ת סי' נ"ד וז"ל הטהור עי' שיך י"ד סי' י"ד ס"ק י"ב שכת' דבעובר שהוציא ידו ונולדה שחלב מאותו עובר אסורה מספק שהוא בעי' דל"א ובאם מספק אם יש בכולו ס' כנגד אבר האסור דמותר כמו בנשפך הרוטב והמ"ל פ"א מה' מו"מ ה' י"ד הביא מה שכתב המרדכי בשם רמ"ש דדבר המעורב מתחילת ברייתו לא שייך בו ביטול ותמה על חכמי אשכנז האחרונים אשר נשאו ונתנו כאן אם החלב בטל בששים וכתב עוד שאם כדברי החכמי אשכנז דשייך כאן ביטול הרי יצא חלב זה עכ"פ מאיסור תורה דהא פשוט כאן נמצא רובא דהתירא ואין כאן רק איסורא דרבנן עד דאיכא ששים וכיון שהוא איבעי' דלא איפשטא בגמרא היה לנו להקל כדין כל ספיקא דרבנן ולקולא אזלינן וכמו שכתבו הראשונים ז"ל דאם נתערב מין במינו ונשפך כו' ע"ש בדברי המ"ל שהאריך ואני אומר ודאי יפה כתב רבינו משולם דדבר המעורב מתחילת ברייתו לא שייך בו ביטול ברוב אמנם היינו רק בביטול אשר מתורת רוב אתינן עלי' וילפינן לה מקרא דאחרי רבים להטות דכתב גבי סנהדרין שהם ודאי אינם מעורבים מתחילתם ושם רצו לומר דבעינן נמי דוקא רובא דאיתא קמן ואף דלמסקנא גם רובא דליתא קמן מהני היינו שלא נראה להו לרבותינו ז"ל לחלק בכך וכמ"ש רש"י ז"ל שם דף י"ב ע"א אבל בהא שלא יהא מעורב מתחילתו שפיר נראה להם להני פוסקים דבעינן בזה שיהי' דומיא דסנהדרין ולכן ביבמה שרקקה דם וכן בזב שראה וכמו שכתב רבינו משולם שם אך לא כן דבר הבטל מששים לאו מתורת רובא אתינן שהרי מין בשא"מ מדאורייתא לא מהני רובא משום טעם כעיקר דאורייתא ואפ"ה בששים בטל והיינו שהביטול אינו עוד בתורת רוב רק שאין עוד בו טעם איסור כלל וכלל וא"כ יפה כתבו ופסקו איבעי' זו לחומרא דאף שיש כאן רוב בודאי מ"מ כיון שהוא דבר המעורב מתחילת ברייתו הרי אין זה דומיא דסנהדרין ולא מהני תו רוב זה כנ"ל וכיון דלא שייך בו אחרי רבים להטות הרי נשאר באיסור תורה ולכן ספיקו לחומרא אכן אלו ידענו שיש כאן ששים אז בודאי בטל ולא בתורת רוב רק מטעם שאין בזה עוד שום טעם האיסור אך באין מבין מדת האיברים ברבוי הדם הרי יש כאן ספק אם יש בו ששים ואם לא והרי זה ספיקא דאוריי' ולחומרא וכמ"ש הט"ז ס"ק זיין ואין לזה דומיא להא דנשפך רוטב דסי' צ"ח דשם ברובא דהתירא כבר יצא מאיסור תורה עכ"פ מה שאין כן בדבר המעורב מתחילת ברייתו כנ"ל ובזה נכונים המה דברי ט"ז וכן דברי הדרישה ובזה גליתי היום חרפת המ"ל מעל חכמי האשכנז אבל דברי הש"ך תמוהים כיון דאיהו סובר דשפיר בטל ברוב מה"ת א"כ אפי' בוודאי אין כאן ששים היו לנו להקל מפאת שהוא אי בעיא דלא איפשטא וכו' עכ"ל ועיקר דבריו תמוהין מה שיצא לחלק בין רובא לס' במין במינו משום דחשיבא כאלו אין כאן טעמא דאיסורא שהרי כל עיקר מגמתו של הביטול הוא רק משום ממשו של איסור וגם כנגדו בשאינו מינו אפילו בדאיכא ששים כנגד הטעם כגון חתיכה של איסור שנפלה לקדירה ויש בחתיכה דהתירא וברוטב ובקיפה ששים כנגד החתיכה אפ"ה חתיכה דהתירא ג"כ אסורה עד שיהיו שני חתיכות דהתירא כנגדו וכן להיפך אם נשפך רוטב דאיסורא לתוך קדירה של היתר ויש בין הכל ששים דכ"ז שאין ברוטב לבד כדי לבטל וידעינן שנתרבה הרוטב ממידתה בחלק אחד מששים דאע"ג דכל מה שבקדירה שרי אבל מ"מ צריך לשפוך כל הרוטב כמו בכל לח בלח דמצרכינן ס' אפי' בצונן ואע"ג דליכא טעמא דאיסורא מ"מ צריכין לבטל ממשו וכיון שנתערב מתחילת ברייתו דל"מ ביטול ברוב כנגד ממשו במה יתעלה מפאת שנמצא כו"כ רובא כנגדו שהרי גם בדאיכא ששים לא חשבינן האיסור כמאן דליתא דאפי' בדאיכא ס' כנגד הטעם מ"מ צריכינן רובא נגד ממשו של האיסור. ב אמנם בעיקר הקושי' שהקשה המ"ל על רבותינו האחרונים שפסקו שחלב מותר ע"י ביטול מדברי רבינו משולם דס"ל בדבר המעורב בתחילת הווייתו לא מהני ביטול נ"ל דבל"ז יש להבין כיון דלדעת רמ"ש העיקר תלוי במבטל דדוקא היכא שניכר בפני עצמו עד שלא נתערב האיסור בתוכו הוא דמבטל ליה לאיסור אבל היכא שלא הוכר המבטל בפ"ע אע"פ שגם האיסור לא הוכר בפ"ע לא בטיל ליה אבל בבטיל שהוא האיסור לא תלי כלל ואדרבא כל שהאיסור לא הוכר בפני עצמו והמבטל היה בפני עצמו אזי יפה כחו של המבטל מהיכא ששניהם היו נכרים בפ"ע כמו בגיגית לענין שבת דמבטל לאיסורא אפי' בדבר שיל"מ כמו שהסכימו כל האחרונים ועתה נחזה אנן בחביות שהיה בתוכו יין כ"ש של ערלה וענבים הרבה המותרים בתוכו ונתבקעו הענבים דהתיר' ויש בהם כדי לבטל דלרבינו משולם הרי כל היין שבחביות אסורים שהרי אפי' שגם האיסור לא היה ניכר לעצמו אין בכחו דהתירא לבטל מפני שלא ניכר לעצמו אזי נשמע מכ"ש היכא דהתירא לבדו לא הוכר לעצמו דאין בידו לבטל האיסור שכבר הוכר לעצמו וקשי' מהא דאיתא בנדרים דף נ"ז ע"ב דגדולי היתר מעלין את האיסור דאמר ר' ינאי בצל של תרומה שנטעו ורבו גידוליו על עיקרו מותר וכ"פ הרמב"ם שם בפי"א מה"ת ה' ק"א ק"ב ואפי' למאן דפליג הוא מטעמא אחרינא משום דגדולין עצמן נאסרו כמ"ש הר"ן שם בד"ה ורבו גדוליו וכו' והרי עיקרו כבר הי' בפ"ע והגדולים דהתירא נתגדל מעט מעט בתוך התערובת דאיסורא והתם איירי בדבר שאין זרעו כלה והגדולין דהתירא הלא בתחילת הווייתן לא הוכרו לעצמן והעיקר דאיסורא כבר היה בפ"ע ולשיטת רבינו משולם קשי' לר' ינאי ממתני' דזב שראה קרי דמטמא במשא משום דאי אפשר בלא צחצוחי זיבה והטעם משום שלא היה המבטל בפ"ע הגם ששוה לבטל ומכ"ש בגידולין לגבי העיקר שהבטל עדיפי מן המבטל ואפ"ה ס"ל לר"י דגדולין מבטלין את העיקר והנראה לדעתי הקלושה בזה לאחר העיון דכ"ז הוא שכ"א מן התערובת לא נתהווה ולא מתקיימת מפאת גרמת השני כמו בזב שראה קרי ויבמה שרקקה דם ולכן כשמבטל לא היה בפ"ע הגם שהבטל כמוהו בזה אפ"ה אין בכחו לבטל אבל בכל דבר שכל סיבת קיומו ומצבו הוא בסיבת גרמת השני אזי לא נכנס כלל בסוג הזה והמקיים והמציב נידון כעיקרו של התערובת ולא איכפת לן במאי שלא היה בפני עצמו מפני יתר שאת שיש במבטל על הבטל אשר בצלו הושאר קיומו ומצבו וזולתו כבר היה כאפס וכאין ועתה כשנשקול הדבר בפלס מאזני צדק במאי דמיבעי' ליה אם גדולי היתר מעלין את האיסור אפי' בדבר שאין זרעו כלה ולפום פירושו של הר"ן שם דמיתלי תלי זה בזה אם גדולי ההיתר מותרין בעצמן אזי פשיטא שמבטל ליה רק שזהו גופא מיבעי' ליה הרי נראה בעליל דזהו גופא דמיבעי' ליה אם כח המגדל והמצמיח שבו נאסר כמו ממשו או דילמא לא נאסר רק ממשו אבל כח המגדל שבו דאתי' ממילא לא נאסר כממשו העצמי ואזי ממילא כל מה שגידל אח"כ ונתרבה על העיקר יש בכחו להעמיד כנגד העיקר ממשו ולבטלו הגם שלא היה בפני עצמו עד שנתערב בתוך העיקר מפני שתורה אחרת נתנו לגדולים האלו שהרי לולא כח המגדל והמצמיח שבו כבר נתהפך העיקר לאפס ולאין בהיותו מונח בארץ זה זמן כביר רק כחו של המגדל והמצמיח הוא המחזיקו והמעמידו ומוסיף אומץ להביאו הלום שיתגדל ויתרבה בכפלי כפלים ומפני טעם זה עצמו מובן הדבר בכללו כיון דסבירא לי' לר' ינאי שכח המגדל והמצמיח שבו לא נאסר כממשו אזי עוד תוסיף תת כחם של הגדולים לבטל גם את ממשו של העיקר שהרי מפני כח זה שנתגלה אח"כ ונראה כח הגידול והמצמיח בפועל הן הן עצמות וסיבות קיומן של העיקר ובצילם נתקיימו עד כה שהלא רק בצל כנפי הגדולים ניצל העיקר מרקב ומעש בעודנו ברגבי העפר עד כה ומפני זה נתעלה כחן של הגדולים על העיקר לבטלו ברבייתן מכל וכל הגם שהבטל יש לו עילוי מצד אחר על המבטל מפני שכבר ניכר לעצמו מכל מקום העילוי של המבטל עדיפי ביותר על הבטל באשר שהוא סיבת קיומו ומצבו ובמשקל הזה שקלו במאזני צדק ובמישרים שהחלב מן האבר שהוציא ידו בטילה בס' של שאר האברים שהרי אם נחתך האבר הזה מן הבהמה כבר נפסקה ממנה מתת זיבת החלב ומעתה כל סיבת הווייות החלב בכללו רק על ידי רוב האברים דהתירא והן המה המסיבה בזיבת החלב לכן נתעלה כחו של המבטל על הבטל אע"ג שלא היתה בפ"ע רק ע"י תערובות כמו שנתאמת לנו בכחן של הגדולים דעילוי זו יתירה ועדיפי עלי פחיתותו שלא נתראה בעליל עד שנתערב.

ג ועוד צריכין לבאר בהא דתנן בפ"ה תרומות משנה ט' סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה חולין וטחנן והותירו וכו' אם ידוע שהחטים של חולין יפות משל תרומה מותר ולדעת רמ"ש קשה הלא התוספת של המבטל לא נתהווה רק בתוך התערובת וא"ל מפני שרובו של המבטל היה בפ"ע דמאי בכך דכיון שאין בשיעורו כדי לבטל רק ע"י מה שנתוסף אח"כ בתוך התערובת ונראה דהתם טעמא אחרינא איתא בכחו של המבטל דכיון דאיגלאי מילתא למפרע שהחולין נתרבו וסתם חטין עומדין לטחינה וכל העומד להתערב ולהתבטל דנין אותו כאלו כבר נתבטל ודומ' למאי דכתיבנ' לעיל בסי' ג' באות ב' בכלים שאינן בני יומן ועי' בתשו' רשב"א סי' תס"ג וז"ל וגם כאן הקילו לבטל בטוחנן ורואין כאלו של חולין היה מרובין בשעת נפילה וכו' עכ"ל נראה שנרמז בדבריו הטהורים טעמא דכתיבנא

ד ולדעת רבינו משולם הנ"ל אפ"ל דהא דתנן בספ"א דמעילה באומר פרוטה בכיס זה הקדש דמעל לכשיוצא והיקשו בתוס' דליבטל ברובא די"ל דאיירי שהיה כל הכיס מעות של הקדש וחילל את כולו ולבד פ"א תשאר כמו שהיתה בקדושתו דתו א"א לבטל כיון דעיקר תלי רק במבטל והמבטל לא ניכר בפ"ע בכחו דהתירא רק בתוך התערובות הותרו וכמ"ש לעיל בסי' ג' א' י"א לענין איסור הבטל ה"ה נמי לענין ההיתר המבטל, זהו מה שרצינו לבאר בדין דשיל"מ:

תוכן העניינים

זית רענן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה