אור ברסלב
זית רענן חלק א חלק יורה דעה › הלכה ה - בדיני דברים שאין מתבטלין

זית רענן חלק א· רבי משה יהודה לייב זילברבגר

חלק יורה דעה · הלכה ה - בדיני דברים שאין מתבטלין

הלכה ד - בדיני חילופי וגידולי א"ה

סימן א

בדיני דברים שאין מתבטלין ליישב דברי רבותינו הראשונים ופסקי ש"ע על מכונם:

א עיין ברב אלפס בהאי דמסקינן האי תנא תרתי א"ל איסור הנאה ודבר שבמנין וז"ל וליתא להאי כללא דקיימא לן דחמץ בפסח אסור ואוסר בכל שהוא ותמה עליו הראב"ד דמנ"ל לסלק סוגי' שלימה וסתם משנה משום סוגי' אחריתי במקום דאיפשר לקיים שתיהם דהא דאסור חמץ במשהו היינו באכילה אבל בהנאה אינו אוסר עד דניהווי דבר שבמנין בהדי א"ה ונראה לפענ"ד דדברי רבינו מזוקקים וא"א לנטות מדברי קדשו זיז כ"ש והוא דס"ל כדעת תוס' חולין ויבמות דהאי דחתיכות חטאת טמאה שנתערבה בק' חתיכות ח"ט תעלה דבעינן שיהי' ראוי להתכבד לאחר הביטול לכל אדם והתם שגם לאחר הביטול אינו ראוי' להתכבד לכל אדם לא נכנס בכלל חר"ל וחתיכה נבילה דלא בטל אע"ג שאינה ראוי' להתכבד לכל אדם משום דאם תיבטל תהי' ראוי' להתכבד לכל אדם ועי' ברשב"א בחידושיו חולין ד' ק' שמפורש כן להדי' דהי"ט דנבילה דל"ב ונשמע ממילא דאם נתערב חתיכה שאסורה בהנאה והיא חתיכה הר"ל בהדי חתיכות שאסורין באכילה לבד דבטילה ומותרים בהנאה כיון שגם אם תיבטל אינה ראוי' להתכבד לכל אדם וגם מבואר בסוגי' זו דפריך וליתני נמי ככרות של בעה"ב ומשני דכבר תנינן לה בערלה דהיינו דליתני נמי חמץ בפסח ובככרות דהוי דבר שבמנין וא"ה ומשני שכבר הוא בכללא דקתני לי' בערלה ול"ק דעדיין ליתני חמץ היכא דהוי ראוי' להתכבד דזה נשמע מכ"ש דאם דבר שבמנין ל"ב מכ"ש בחתיכה הר"ל כמ"ש תוס' יבמות פ"א בד"ה ור"י דחתיכה הראוי' להתכבד יותר חשיב מאת שדרכו למנות והאי תנא לא קא חשיב את שדרכו למנות מדלא פריך מחבילי תילתן ובב"ח דקתני משום דר"ל הוא נמצא עולה ממשמעות הסוגי' להדי' דחמץ הראוי' להתכבד לא בטיל ומעתה סוגר השער להתלכד יחד שתי הסוגיות ולקיים שתיהם בשגם אם נדחוק נפשין ונימא דהא דאמרינן בפסחים דחמץ בפסח אוסר בכ"ש הוא באכילה דווקא הגם דבפשטא דמילתא לא משמע כן דאוסר בכ"ש משמע כדיני' רק כדי שיתלכדו יחד עלינו למשכוני נפשין ונימא כן אולם עודנו לא עלתה רפאות תעלה בזה דאם כן גם כשהחמץ ראוי' להתכבד יבטל גם כן ויותר התערובת בהנאה שהרי גם לאחר הביטול לא תהי' ראוי' להתכבד לכל אדם שהרי לאיסור אכילה אוסר עכ"פ במשהו ובשמעתין משמע להדי' דלא בטיל וכיון שבין כך ובין כך לא ישוו הסוגיות בהדדי הדרינן לפשטא דמילתא לדהא דאמרי' דחמץ בפסח אוסר בכ"ש כדיני' וליתא לכללא דבעי תרווייהו.

ב איברא בין למ"ד כל שדרכו ובין למ"ד את שדרכו לא תלי' כלל בזה ואפי' כשנתערב א"ה באיסור אכילה אפ"ה ל"ב כיון שמצד שדרכו למנות הוא דל"ב וב"כ וב"כ הרי מ"מ דרכו למנותו וראי' מדאמר לי' ר"י לר"ל שאני אומר חתיכה בחתיכות עולה מי סברת כל שדרכו למנות את שדרכו למנות שנינו ושם היקשה מברייתא זו על ר"ל דקתני בחתיכ' ח"ט שנתערב' בק' חתיכו' חטאת טהורה תעלה ומוקי לה בנימוחה אבל בעיני' לא תעלה אע"ג שאינה ראוי לכל אדם וה"ה לר"י באת שדרכו למנות לא תלוי כלל בראוי' לכ"א וכן מוכח בזבחים דקא שקלו וטרו התם גבי זבחים שנתערב בהם חטאות המתות ימותו כולן הניחא למ"ד כל שד"ל אלא למ"ד את שדרכו למנות וכו' ואע"ג שגם לאחר הביטול לא יהי' ראוי' אלא לכהנים אפ"ה ל"ב ונשמע מזה לפוסקים כר"י וכר"מ באת שדרכו למנות דל"ב אפי' כשנתערב מאיסורי הנאה באיסורי אכילה ג"כ ל"ב לבד בחתיכה הראוי' להתכבד הוא דמחלקינן הכי בין נתערבה בהיתרא הוא דל"ב ואם הוא מאיסורי הנאה כולם אסורים בהנאה וכשנתערבה איסורי הנאה בתוך אסורי אכילה ואסורי הנאה היתה ראוי' להתכבד אזי בטילה ומותרים כולם בהנאה אמנם לאו דברי הכל הוא שהרי לדעת הראב"ד דס"ל דחמץ בפסח אוסר במשהו באכילה ולא בהנאה ובאם החמץ שנפל בתוך התערובות ראוי' להתכבד כולם אסורים בהנאה והלא אם תיבטל לא תהי' חה"ל ש"מ דלית לי' להך כללא וההיא דחטאת טמאה שנתערבה בח"ט דתעלה וצ"ל דס"ל כפרש"י שם דמשום הפסד קדשים הוא כיון דאין להם תקנה אלא שריפה ולדינא נראה כיון דחר"ל מדרבנן הוא יש לסמוך על תוס' ורי"ף ורשב"א דקיימא בחדא שיטא דתלי' בלאחר ביטול אם תהי' ראוי' להתכבד לכ"א וכשנתערבה חהר"ל של א"ה בתוך איסורי אכילה בטלה ומותרים בהנאה:

ג ועיין באשרי שם שהיקשה על הריף דפסק דליתא לההיא כללא מחמץ בפסח דאוסר במשהו אפי' כשאינה ראוי' להתכבד ומשם לא מוכח מידי שהרי מצד הסברא יש לחלק בין כשנתערב לח בלח דאוסר בכל האיסורין עד ששים אזי בחמץ דחמור ולא בדילי מני' אוסר במשהו אבל ביבש דחד בתרי בטל דאזלינן בתר רובא כן בחמץ בטל ברוב ורק כשראוי' להתכבד הוא דל"ב ועוד תמה דהוי לי' לאתוי' ראי' דליתא להאי כללא ממתני' דגה"נ שנתערב בה"ג וכן ח"נ שנתערבה בה"ח בזמן שמכירו בנ"ט וא"ל כולן אסורות דמבואר להדי' שגם באיסורי אכילה לחוד ואפי' יבש ביבש ל"ב ולמען כבודו של רבינו הגדול אנקוט בשפולי דגלימא לתרץ דברי קדשו מינה ובה ולא בדרך רחוקה דמסתמא גם רבינו הגדול צלל במים אדירים כדי שיתלכדו הסוגיות יחד ולקיים כולם להלכה וכאשר צפה והביט בהשקפה ראשונה שהאי כללא דבעינן איסורי הנאה ודבר שבמנין המה כנגד משנה מפורשת בחולין ולמען יהי' תואמים יחד הציץ באור תבונתו להשוותם יחד והוא דבאיסורי אכילה לחוד בעינן שיהי' החתיכה ראוי' להתכבד מתחילה ועד סוף אבל הטעם שבא מן החתיכה הר"ל בטל כשאר אסורין שכן קתני להדי' במתני' דהתם בזמן שמכירו בנ"ט וכן כשנימוחו החתיכות בבישול אע"ג דחהר"ל יהבי טעמא בבישול בתוך החתיכות בטלה ולהכי אהנית לן היכא דאיכא חר"ל שהוא מאיסורי הנאה וראוי' להתכבד שגם הטעם לחוד אוסר כיון שבא מדבר חשוב של א"ה [והא דקתני בפ"ג דערלה בנתפצו האגוזים דבטילין היינו ביבש שלא בבישול דלא קא יהיב טעמא בתוך התערובת דכיון שצונן הוא ואין טעם מתפשט בטל וכן מחלקים תוס' ביבמות ריש דף פ"ב בד"ה ר' יהודא בתירוצם השני יוע"ש] [ואל תהי' סברא זו זרה בעיני הקורא לבל תעלה גם לס"ד שכעין זה מצינו ברן שם לענין דמחלק שם בין אם נפל איסורא לגו התירא דקמא קמא בטיל וכשנפל התירא לגו איסורא דאוסר במשהו משום דכל דבר שעומד במקומו הוא החשוב והעיקר ומה שנופל בתוכו הוא כטפל לעיקר הרי אע"ג דכשנתערב אח"כ ולא נודע מקומו דטיפה האסורה אי' איפוא אח"כ שהרי נתערב בתוך חביות שלימה של התירא שנפל אח"כ ובטל לי' חשיבותא דידי' רק משום חשיבותא דמעיקרא כשעמד בפני עצמו הוא הגורם שלא ליבטל אח"כ וה"ה הכא יש לנו למשכוני נפשין ולחלק בזה כי היכא דלא לסלק סוגי' שלימה וסתם משנה] ומעתה ראה והבט שבאם תרצה לפרוקי ממשנה דחולין הנ"ל צריכית לומר דהאי דאמרינן דבעינן לתרווייהו איירי בלח בלח בבישול שגם דקתני מילתא דל"ש בי' בישול כלל כגון שער נזיר וכדומה איברא במילתא דשייך לא קתני אלא היכא דאית בהו תרתי א"ה ודבר שבמנין ומשום דטעם הבאה מן חהר"ל האסורה בהנאה הוא דאוסר התערובות ועל זה היניף עוצם בינתו והביא עצות מרחוק דאם כה תאמר תסובב הקושי' מחמץ בפסח דאוסר במשהו דאפי' היכא שגם מעיקרא לא היתה ראוי' להתכבד תו מאי אמרת דהתם איירי בלח בלח והכא איירי ביבש הא לא מצית אמרת דא"כ עוד תתעצם הקושי' ממתני' דחולין דקתני בחתיכה ש"נ דל"ב ולא נותר למפלט רק לאוקמי דהכא איירי בלח ולענין הטעם הבא מחתיכה הראויה להתכבד אם כן קמה וגם נצבה הקושי' מחמץ בפסח. והיוצא מזה לדינא דבמקום הפסד מרובה וצורך גדול יש לסמוך על דעת נקה"כ דפוסק דיבש ביבש בטל בחמץ בשאינו מינו כיון שנוכל לומר שגם הריף מסכים לזה לדברי רא"ש ומגיד משנה שחילקו בין יבש ביבש ללח בלח שאין מדבריו הכרע שחולק עליהם בזה:

ד עיין בסי' ק"א ס"א דחהר"ל ל"ב אפי' כשאינה אסורה רק מדרבנן ודין זה מוסכם ובכו"פ התעורר בזה לחלוק על רמ"א וז"ל יש כאן מקום עיון באיסור דרבנן דאינו אסור רק באכילה אי בטיל או לא כי בגמרא דיבמות אמרו דבר שבמנין במילתא דרבנן בטיל ולכך אמר ר"ל עיגול בעגולין עולה והקשו התוס' והר"ש חבילי תילתן בכלאי כרם לר"מ דס"ל כל שדרכו למנות לא בטילה הא כלאי כרם דרבנן ותירצו דגבי תרומה איכא תרתי דרבנן תרומת פירות ותרומה בזמן הזה אבל חד איסור דרבנן לא בטיל ועוד תירצו הואיל דס"ל לר"מ כל שדרכו למנות לא בטיל בדאורייתא אזי באת שדרכו למנות נחית חד דרגא דאפי' בדרבנן ל"ב וא"כ לדידן דלא קיימ"ל כל שדרכו למנות רק את שדרכו למנות ובטיל בדרבנן וא"כ הרי כאן ספק על איזה משני תירוצים בתוס' נסמך וכו' ועכ"פ הרי לפניך מחלוקת בתוס' אי בחד איסורא דרבנן דבר חשוב כמו את שדרכו למנות [ודוחק לומר דחתיכה הראוי' להתכבד חשיב יותר ואף בדרבנן לא בטיל] בטיל או לא עכ"ל ודבריו תמוהין עד להפליא דהא לתירץ הב' דחבילי תלתן הוא מאת שדרכו ולעולם נחתינן חד דרגא הרי בע"כ צ"ל דחתיכה הראוי' להתכבד חשיבי טפי מאת שדרכו מדפריך התם וליתני נמי אגוזי פרך ורימוני באדן וליתני נמי ככרות של בעה"ב ומשני אכולהו הא תני ליה התם ומחבילי תילתן דחשיב הכא ברישא לא פריך משמע דכרבנן בעי לאוקמ' דלא סגי להו באת שדרכו [כמ"ש תוס' שם פ"א ע"ב בד"ה ר' יוחנן וכיון דקתני התם חתיכה של בשר בחלב שמעית מינה דחתיכה הראוי' להתכבד חשיבא טפי מאת שדרכו ודמי ממש לששה דברים דרבנן וכיון דאת שדרכן ל"ב בדאוריי' מינה גופא מוכח דששה דברים וחהר"ל דדמי להן אפי' בדרבנן ל"ב ועוד שהרי עיקר פלוגתי' דר"י ור"ל בתרומה בזה"ז דלר"י מדאורייתא ולר"ל מדרבנן הוא אליבא דר' יוסי דוקא כמבואר שם בסוגי' פ"ב ע"א אלא לר"י קשי' הא מני רבנן ואנא דאמרי כר' יוסי וכיון דתנן בפ"ז דתרומות ב' קופות א' של חולין וא' של תרומה וכו' הריני אומר תרומה לתוך תרומ' נפלה וסתם מתני' ר"מ [ועי' גיטין דף נ"ד דפרכינן מסתמא אדר"מ] וא"כ ר"מ גופי' ס"ל דתרומה בזה"ז דרבנן וכן כלאי כרם דרבנן ואפ"ה ס"ל בחבילי תילתן דאת שדרכו למנות מיהת מקדש אפי' בדרבנן ואנן פסקינן כר"י דאת שדרכו למנות שנינו כמ"ש בכו"פ עצמו שם ועוד שתנן להדיא התם בפ"ג דערלה משנה ג' האורג מלא היסט מצמר הבכור בבגד ידלק והוא מעשרה דברים דל"ב ועי' בר"ש שם דאינו אסור אלא מדרבנן [ועוד כדמות ראיה מריש ביצה דביצה ספק טרפה שנתערבה באלף כולן אסורות לדעת הרמב"ם וי"ל דשאני בין עיקרו דאורייתא ובע"כ צ"ל כן לר"ל דאית ליה כל שדרכן למנות רק בדאורייתא ואפ"ה אמרי' דלדידי' ניחא הא דקתני דנתערבה באלף כולן אסורות] ואין להביא ראי' מהא דקשי' להו לכולהו רבוותא בעה"ת ורי"ף וראב"ד והרא"ש בסתירת הסוגיא דהכא מסקינן דהאי תנא תרתי א"ל איסורי הנאה ודבר שבמנין וק"ל מחולין דתנן להדי' דחתיכה של נבילה ל"ב וכן מפסחים דחמץ אוסר בכ"ש אע"ג שאינו דבר שבמנין ואם איתא לדברי הכרתי הרי יש מקום לומר דהיכא דאיכא תרתי אפי' בדרבנן ל"ב אבל היכא דליכא אלא חדא ל"ב בדאוריי' דוקא אבל בדרבנן בטיל וכן לענין חמץ דאוסר בכ"ש זהו בחמץ דאורייתא אבל בחמץ נוקשה לדעת הפוסקים דאינו אלא מדרבנן בטיל [ועי' במ"א סי' תמ"ז] דז"א שהרי קתני במתני' בשר בחלב בהדי הנך דלא בטילי וע"כ איירי בדאורייתא דאי בדרבנן לא נאסר בהנאה דכל בב"ח שאינו אסור אלא מדרבנן יהי' באיזה אופן שיהי' מותר בהנאה ובבישול כמ"ש הרמ"א בסי' פ"ז ומעתה לא נותר לבעל הפלתי להקל בדרבנן רק אם נאחז בסבך תירוץ השלישי של הר"ש בפ"ג דערלה שהיקשה שם קו' תוס' דידן יבמות פ"א ע"א בד"ה מאי הוא דלר"ל דס"ל כל שדרכו למנות שנינו בחבילי תילתן ואפ"ה עיגול בעגולין עולה משום דתרומה בזה"ז דרבנן דא"כ בחבילי תילתן אמאי ל"ב דכשם דתרומה בזה"ז דרבנן כן כ"כ ותירץ שם שני תירוצים כמו שנמצאו בתוס' שלפנינו ועוד תירץ דבאיסורי אכילה הוא דבטיל בדרבנן אבל בכ"כ שהן איסורי הנאה אפי' בדרבנן ל"ב ומדבריו מצא הפלתי דבאיסורי אכילה מיהת יש להקל אפי' בחהר"ל כ"ש מדרבנן ודלא כרמ"א שהחמיר אפי' בגבינות ולפענ"ד נראה דגם לתירוץ זה של הר"ש שיצא לחלק בדרבנן בין איסורי אכילה להנאה זהו לר"ל שע"פ ההכרח יאלצוני לחלק בזה דאל"כ קשי' מחבילי תילתן כקושיתם אבל לר"י דס"ל את שדרכו למנות אין לחלק כלל וראיה מוכרחת לזה דלכאורה קשי' לר"ש דמחלק בין אסורי אכילה להנאה לר"ל וכן להפלתי שיצא לחלק בכל איסורי דרבנן דבטילי אפי' בדברים שאינן מתבטלין שהרי דבר שיש לו מתירין ל"ב אפי' בדרבנן ואפי' באיסורי אכילה לחוד ובפשטא דמילתא בכל הדברים שאינן מתבטלין יש להשוות וכמו שכ' האו"ה עצמו בס"ק ק"א ס"ק ב' שפליגי שם בדרכי משה שכל הדברים שאינן מתבטלין כגון ברי' וחהר"ל אפי' בשאינו מינו ל"ב דמ"ש מדבר שיש לו מתירין] איברא מהא לא אירי' שהרי למסקנא בריש ביצה דדשיל"מ שאני דאפי' בספיקא אסור אפי' בדרבנן ולכן החמירו גם לענין ביטול דאפי' בדרבנן ואיסורי אכילה לבד כגון ביצה שנולדה בי"ט ל"ב משא"כ בחהר"ל לדעת הפליתי ובכל שדרכו לדעת הר"ש אמנם קשיא לכל הש"ו שם מעיקרא וכן לשאר אמוראי שם דלא ס"ל כר"א אמאי הציג קושיתו שם מעיקרא לר"י ור' יוסף דאמרי משום גזירה אמאי ספיקא אסורה ולא היקשה משני הבבות מדקתני בסיפא ואם נתערבה באלף כולן אסורות דלרבה דס"ל משום הכנה ניחא דל"ב דכל בדאורייתא אין לחלק בין איסור אכילה לא"ה אבל לר"י ור"י אמאי ל"ב ובין לר"ל ובין לר"י קשיא דלר"ל דס"ל כל שדרכו למנות ל"ב זהו בדאורייתא אבל בדרבנן בפרט באיסור אכילה לחוד גם לר"ל בטל דדמי לעיגול מאי אמרת דמשום דשיל"מ הוא דל"ב דהא כיון דאכתי לא ידע שהחמירו יותר בדבר שיל"מ משאר איסורין דרבנן וא"כ הרי כל הדברים שאינן מתבטלין שווין בקוליהן ובחומריהן [וכן מדמקשינן שם לבתר דמשני דסיפא אתאן לספק טריפה א"ה אימא סיפא משמע להדיא דמעיקרא לא ק"ל מסיפא כלום אפי' לר' יצחק ולר' יוסף ולדעת הר"ש קשי'] א"ו צ"ל דלא מחלקינן כלל לר"י בין אסורי אכילה לא"ה ואפי' באיסור אכילה דרבנן ג"כ ל"ב ומשה"ט ניחא ליה מעיקרא בביצה דל"ב משום דשיל"מ הוא וכשם דלא מחלקינן בזה ה"ה בכל הדברים שאינן מתבטלין וגם לר"ל גופא ל"ק מסיפא דכולן אסורות דאע"ג דקסבר לחלק בין א"א לאיסור הנאה דר"ל כרבה ס"ל דמשום הכנה דאורייתא הוא ובדאורייתא לא מחלקינן כמבואר שם במקומו איברא מר"י קשיא דאיהו גופא ס"ל משום משקין שזבו ועי' ביצה ד' בנולדה בזה דר' יוחנן לית לי' הכנה דרבה א"ו דלר"י אין לחלק ובכל הדברים שאינם מתבטלים הן כדבר שיל"מ והן באת שדרכו למנות אזי אפי' באיסור אכילה דרבנן נמי ל"ב וכיון שכן מוכרחים הדברים בכל ש"ו דהתם שגם בדבר שבמנין ל"ב אפי' באיסורי אכילה דרבנן כשם דאמרינן בדבר שיל"מ אזי גם במסקנא לשנוי' דרב אשי דדבר שיל"מ חמירא דאסור אפי' בספיקא לא נאדו ממה דסברי מעיקרא ומה"ת נימא לאפושי פלוגתא בין ר"א לר"פ במה דלא מצינן להדיא והרי גם לדעת הד"מ דס"ל דאפי' שלא במינו ל"ב הוא משום דמחלקו מדבר שיל"מ מצד הסברא כמבואר בשם ת"ח בש"ך ביו"ד סי' ק"ב ס"ק ד' דלענין מין בשאינו מינו יש לחלק בינייהו אולם לכל הדברים יש להשוותן דבמידה אחת נתכנו מסתמא לכל הדברים שאינן מתבטלין וכיון דחזינן דכל הש"ו קאי התם דגם לס"ד דדבר שיל"מ מותר בספיקא אפ"ה ל"ב בודאי איסורא אפי' באיסור אכילה מדרבנן שאין לו עיקר מה"ת כן הנידון שוה לכל הדברים שאינן מתבטלין:

ה אמנם קשי' לדעת רמ"א מריש ביצה דמתרץ ר' אשי דספיקא אסורה משום דדשיל"מ אפי' בדרבנן לא בטיל ועי' בפרש"י שם ותמצית דבריו דכשם שהחמירו בביטולו אפי' בדרבנן אזי מטעם זה החמירו גם בספיקא הרי דעיקר תירוצו של ר' אשי הוא כן ששניהם תלוים זה בזה [דאי אתי לאשמעינן דדבר שיל"מ אפי' בדרבנן ל"ב דהא גם מעיקרא פשיטא לי' דל"ב מדמקשינן על ר' יצחק ור' יוסף רק מרישא וכן מצאתי בש"מ שם] ולדברי רמ"א קשי' שהרי חתיכה הראוי' להתכבד דספיקן לקולא ככל ספיקא דרבנן אע"ג שהחמירו בביטולו אפי' בדרבנן ונראה דבל"ז צריכין להבין במאי קא מפלגי ר' פפא ור' אשי שהרי גם ר' פפא מודה דלא בטיל אפי' בדרבנן ואפ"ה ס"ל שלא החמירו בספיקן יותר מכל ספיקא דרבנן ונראה דמבואר הדבר דהאי דלא בטיל ביש לו מתירין הוא משום שני טעמים או משום מין במינו כמ"ש ר"ן בנדרים משום דלרבנן אזלינן רק בתר שם איסור והיתר או כמ"ש שאר פוסקים משום דעד שיאכלנו באיסור וכו' ועי' חולין צ"ט שאני ציר דזיעה בעלמא הוא בפירוש התוס' ורשב"א שם דבדרבנן מודה ר"י דמ"ב בטיל וגם מבואר בתוס' בכ"מ דביבש ביבש מודה ר"י וראי' מתרומה דבטיל בק"א וערלה וכ"כ במאתיים ונמצא דלס"ד מעיקרא וכן לר"פ צ"ל ולדחוקי אנפשין דהיכא דיכול להשוות שם האיסור וההיתר כגון בדבר שיל"מ החמירו יותר לרבנן מן כל היכא ששוין בעצם לר"י דאילו התם בטיל גם לר"י בדרבנן ורק באיסורא דאורייתא הוא דאית לי' לר"י דלא בטיל ובדבר שיל"מ לרבנן ל"ב אפי' באיסורין דרבנן וכן ביבש ביבש החמירו יותר לרבנן מדר"י וע"ז תירץ ר' אשי דמנ"ל להפריז על המידה לרבנן יותר מדר"י רק דמשום הכי ל"ב אפי' בדרבנן משום דעד שתאכלנו באיסור ע"י ביטול וכו' ומשה"ט גופי' אזלינן גם בספיקא לחומרא וגם הר"ן לא פליג על סברא זו ג"כ אלא שמחדש לן עוד סברא אחרת משום מין במינו כי היכא שמתיישב האי דמים ומלח ופת שאפאו עם הצלי דלא בטיל אפי' בשאינו מינו משום יסוד זה כמ"ש שם בנדרים דף נ"ב ע"א:

ו בשמעתין דמשמע מר"ל דעגול בעגולין עולה משום דתרומה בזה"ז דרבנן ומעתה צ"ל דלר"מ דס"ל בריש ביצה דעולה דקסבר ג"כ דבזה"ז מדרבנן וכ"מ ג"כ מקו' תוס' שהקשה מחבילי תילתן אליבא דר"מ והרי מבוא' להדיא במס' נדה דף מ"ו ע"ב גבי עיסה שנדמעת וכו' בשאור של תרומה חייבת בחלה דלא אתי דימוע דרבנן ומפקע חלה דאורייתא דר"מ ור"י יוע"ש והרי בין לס"ד דהתם דחלה ותרומה שוין ובין למסקנא דהתם הרי ניתן עוד מגרעת לחלה מתרומה שהרי אפי' לר"י דס"ל דתרומה דאוריית' אבל בחלה מודה שהוא דרבנן ונשמע לר"מ דס"ל דחלה דאוריית' דמכ"ש שתרומה דאורייתא ובע"כ צ"ל דלר"ל קסבר כרבנן דבי רב [ועיי' כתובות כ"ה דמוקמינן לברייתא חדא שם כרבנן דבי רב] דחלה בזה"ז דאורייתא ותרומה דרבנן דשאני חלה דנוהגים גם קודם ירושה וישיבה משא"כ בתו"מ ועי' רש"י כתובות כ"ה ד"ה ולא נתחייבו בתו"מ בטעמא דמילתא ולפ"ז בכלאים דלא כתיב בי' זרעך וגם לא תלי בשמיטות וביובלות וכ"מ להדי' בקידושין דף ל"ז דכלאים נהגו גם בי"ד שנים שכיבשו וחלקו ודמי לחלה וכיון דגם לרבנן דבי רב דקסברי דדוקא תו"מ הוא מדרבנן בזמן הזה משום דכשם דלא נתחייבו בימי כיבוש וחלוקה ה"ה בזה"ז אבל בחלה דחמירא דנוהג מיד נוהג גם בזה"ז מדאורייתא וממילא לר"מ דס"ל להדיא דחלה בזה"ז דאורייתא הרי כלאי הכרם נמי מדאוריית' ומאי קשיא להו לתוס' שם ביבמות (פ"א בד"ה מאי הוא) לר"מ מחבילי תלתן שגם דס"ל דתרומה דרבנן אבל כה"כ דדמי לחלה גם בזה"ז מדאורייתא וביותר מזה נראה מפסקי רמב"ם דס"ל דתרומה וחלה דרבנן וכה"כ מדאורייתא ועי' בר"פ ערלה משנה ב' עת שבאו אבותינו לארץ וכו' נטעו אע"פ שלא כבשו חייב ומכש"כ בכלאי כרם דלא כתיב ביאה כלל דחייב מיד ועי' בסוף תמורה בפרש"י בד"ה כה"כ ובתוס' ד"ה אלו הן הנשרפים דערלה וכה"ג שוין מהיקשא וא"כ כיון דאיתא בכ"כ כל חומרא דאיתא בחלה וכיון דחלה בזה"ז דאורייתא לר' מאיר ה"ה לכלאי כרם גם לרבנן דבי רב דקסברי דתו"מ מדרבנן וצ"ע טובא:

ז ולאחר העיון נראה לפענ"ד לדעת התוס' דמחלקי הכא בין חד דרבנן לתרי דרבנן וביותר לדבריהם במס' מגילה דף יט ע"ב ד"ה ור' יודא דר"י ורבנן קא מיפלגי בקטן אם יכול להוציא אחרים ידי חובתן במגילה דאיירי בקטן שהגיע לחינוך ומשום דבקטן איכא תרי דרבנן ובגדול ליכא אלא חד דרבנן ולא אתי תרי דרבנן ומפקיע מידי חד דרבנן ור' יודא לא מפליג בזה ורבנן דר' יודא הוא ר"מ בר פלוגתי' ונמצא דלפ"ז לא צריכין עוד לדחוקי נפשן דריש לקיש קסבר כרבנן דבי רב כמ"ש לעיל אלא דטעמי' דר"מ דמדומע חייבת בחלה דבמדומע איכא תרי דרבנן חדא דתרומה בזה"ז דרבנן וגם מדאורייתא בטיל ברובא ובחלה איכא רק חד דרבנן ור"י דלא מחלק במגילה בין חד דרבנן לתרי דרבנן ס"ל דחלה ותרומה דאורייתא ור' יוסי דפוטר ס"ל בחדא כר' יודא דלא מפליג בין חדר"ב לתרי דרבנן ובחדא כר"מ דחלה בזה"ז דרבנן ותרומה דאוריית' או משום דשניהם דרבנן [ומובן מעצמו לתירוצם השני ביבמות הנ"ל מודים ג"כ לסברא זו דיש לחלק בין חדר"ב לתרי דרבנן אלא שאיננו מן ההכרח לומר דלריש לקיש בעינן תרי דרבנן דוקא לענין ביטול שגם במאי שהוא בז"הז דרבנן סגי לענין ביטול]:

ח ועיין בהגהה סעיף ו' דבחתיכה הראויה להתכבד וכל הני דל"ב מחמת חשיבותן דאין חילוק בין נתערבו במינם או שלא במינם וכן לקמן בריש סי' ק"י דנקטי בלישנא במינו יוע"ש בש"ך ס"ק א' דל"ד וכן הסכימו כל האחרונים לבד בעל כרו"פ התעורר בזה לחלוק עליהם וז"ל בסי' ק"א ס"ק ו' וז"ל והאחרונים לקמן סי' ק"י כתבו דמינו לאו דוקא ולא שמו עין במ"ש הרמב"ם בפי' המשנה בערלה פ"ב משנה ד' וז"ל וכל הדברים באלו דינים בזה הענין שכל דבר איסור שלא נתנו בו חכמים שיעור אלא נאמר בו אוסר בכל שהוא כמו ביין ומה שמנו מן הדברים במינו בכ"ש שלא במינו בנ"ט וכו' עכ"ל ולי נראה דרבותינו האחרונים דייקו היטב בלשונו הצח בפירושו ולא נעלמו דברי קדשו מעיניהם הבהירות ומפרשו להו דהאי מה שמנו מן הדברים לא קאי על מתני' דפ"ג דלקמן בערלה משנה ז' תדע שהרי נקט יין בריש דבריו והתם לא קתני אלא חביות בחביות וגם לא קתני התם שאוסר בכ"ש וגם לא קתני שלא נתנו בו חכמים שיעור רק מכללו נשמע דלא בטלי וגם לא קאי על מתני' דהשוכר אה"פ דף ע"ד שגם התם לא קתני בהדיא דלא נתנו בהם שיעור וכשתעיין בפירושו שם בפ' השוכר משנה ט' תמצא דגירסתו היתה ואלו אסורין בכל שהן וז"ל שם ונשלים לשון המשנה ואלו אסורין ואוסרין בכל שהן וכן הוא בהלכות שם ובירושלמי ובתלמודא דידן בזבחים ע"א ע"ב ובתמורה כ"ח דמובא מתניתין דשוכר ובכולהו קתני בכל שהן וכן הוא הגיר' במשניות דבמשנה ח' קתני בכל שהוא ובמשנה ט' בכל שהן וה"ט דבמשנה ט' עיקרא דמתני' משום דבר שבמנין הוא שהרי גם יין דקתני מפרשי ליה בחביות בחביות ויותר מדויק למיתני בכל שהן דקאי אתערובות דהתירא ועיין בר"ן ובתוי"ט שם דהיינו שיחזיק ההיתר אפי' כמות שיהיה אבל איסורא גופא בעינן שיחזיק בשיעורו עד כדי שיהיה ראוי למנות או להתכבד אבל בכל שהוא יותר נופל על האיסור עצמו ולהכי במשנה ח' דלאו משום דבר שבמנין הוא מש"ה קתני בכל שהוא ולכן בפ"ב דערלה משנה ז' דנקט הרמב"ם בפירושו יין בכל שהוא קאי אמשנה ח' דשוכר את הפועל דהתם לאו משום דבר שבמנין הוא רק משום חומר איסורי' הוא ואינו אוסר אלא במינו ומה שמנו חכמים היינו דקתני בהו בהדיא דלא נתנו בהן שיעור כוונתו על ברייתא מובא בנדרים נ"ח תניא ר"ש אומר כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל ומע"ש והקדש וחדש לא נתנו בהם חכמים שיעור וכ"ד שאין לו מתירין כגון תרומה ותרומת מעשר וחלה וכו' נתנו בהם חכמים שיעור ובדבר שיש לו מתירין וכן יין ביין לכ"ע במינו דוקא ועיין ברמב"ם בפ' ט"ז מה' מ"א ה"א דנקט בלישנא דאוסר בכל שהוא נוכל לומר משום דעיקרו קאי על מחמץ ומתבל דנקט בראשונה ועוד נראה כדמות ראי' רמ"א דדבר שבמנין וחהר"ל אוסרין אפי' שלא במינן שהרי שבקו רבותי' הראשו' לסוגי' דהתם דלא נקטי אלא דבר שבמנין ואיסורי הנאה מקמי מתני' דג"ה דקתני דחהר"ל לא בטילה אפי' באיסורי אכילה לחוד ואם איתא הוי אית לן דרך סלולה להשוותן בהדדי והוא דבאיסורי אכילה לחוד אינו אוסר אלא במינו ובאיסורי הנאה ודבר שבמנין אוסר אפי' שלא במינו אלא דפשיטא להו שגם באיסורי אכילה לחוד אוסר אפי' שלא במינו:

ט שם סעיף ג' דכבש שלם וכן חתיכה גדולה יותר מדאי אין להם דין חהר"ל ועי' בס' חו"ד וז"ל תמוה לי דהא בפסחים דף פ"ח גבי חמשה שנתערבו פסחיהן קאמר התם ל"ש אלא שנתערבו לאחר זריקה אבל קודם זריקה לא כיון דבשעת זריקה לא חזי לאכילה ע"ש ברש"י ולפי דיעה זו אמאי לא הי' חזי לאכילה הא נתבטל ברוב דמאי לי נמצא יבלת או לב נקוב וא"י מאיזה מהן דמותרין החתיכה באכילה כדמוכח בסי' ק"י ופסח ע"כ שלם הוא וא"ל משום דם שנתערב בדם הא משנה מפורשת בזבחים דאם לא נמלך ונתן כשר וא"ל משום דאין ראוי להקטיר האימורין דהוי כאברי' באברי' דכולן יוצאין לבית השריפה כמבואר בזבחים דף ע"ז מטעם דהוי דרכו למנות דחשובין הן כיון שעולין לגבוה כמ"ש התוס' שם דז"א דלא יהי' אלא נטמאו אימורים או שנאבדו דמותר הבשר באכילה כמבואר בפסחים ע"ז א"ו דמטעם חהר"ל אינה בטילה וכדיעה בתרייתא עכ"ל ונראה לדעתי הקלושה דלק"מ דקושי' זו עצמה יש להקשות גם על הברייתא עצמה דאמאי יצאו כולן לבית השריפה כיון דלא נמלך וכבר נזרק הדם דמותר הבשר באכילה ואי משום בע"מ ליבטל ברובא א"ו דע"כ האי ברייתא אתי' כתנא דליטרא קציעות דס"ל דכל שדרכו למנות לא בטיל וכמו דמתרצינן בביצה ובזבחים או משום דכל קרבנות בין של ציבור ובין של יחיד בעינן מן המובחר כדתנן בפ"ח דמנחות ברה"פ ועיי"ש דף פ"ז ת"ר אילים ממואב כבשים מחברון ואתי' אפי' אליבא דר"י דס"ל לר"מ את שדרכו למנות וכיון שכן אסיק אביי ג"כ דזהו כשנתערב לאחר זריקה הוא דפטורין מפסח שני אבל קודם זריקה לא דבשעת זריקה לא חזי לאכילה כיון דקסתם בבריית' זו דלא בטלי משום דבר שבמנין אבל לדידן דפסקינן כחכמים בפ"ג דערלה לדעת גדולי רבוותא דאינו מקדש אלא זיין דברים בלבד וחתיכה הראוי' להתכבד הוא דחשיבי כז"ד לכן ירדו לחלק דבעינן שיהי' ראוי' להתכבד כמות שהיא אבל בחתיכה גדולה יותר מדאי בטיל ולק"מ מדברי אביי שדבריו נגררים אחרי סתימות הברייתא ותו לא נשאר מקום להתחכך רק מדברי רמב"ם שמביאו בפסקי הלכות שמעית מיני' דלא ס"ל כדיעה זו ומשום הכי לחוד אין להפליא ע"ד רבוותא החולקים עליו בזה ויש לסמוך עליהם לצורך הפסד מרובה ושעת הדחק:

י בא"ח סי' תרע"ג סעי' א' בהגה וז"ל אם נתערב נר חנוכה האסור בהנאה בשאר נרות אפי' אחד באלף לא בטיל דהוי דבר שבמנין ועיין בט"ז שם ס"ק ויו שמשיג ע"ז שהרי מוכח מתוס' שם דאזלינן בתר מה שיהי' אחר הביטול ומשה"ט בחטאת שנתערבה בחולין לא תעלה משום דלאחר שמתבטלת בחולין ראוי' להתכבד בה אבל ברישא שנתערבה בחתיכות טהורות של חטאת דכי נמי תעלה אין ראוי' לכבד דלא שייך כבוד כהנים במקדש וכו' יוע"ש עכ"ל ונ"ל דדברי תה"ד נכונים ודברי הט"ז תמוהים שהרי לא מוכח משם אלא דאזלינן להחמיר לבתר מה שיהי' אחר הביטול דאפי' היכא דקודם תערובת לא היתה ראוי' להתכבד כגון בחתיכה של חטאת טהורה שנתערבה בק' חתיכות של חולין טהורות דאפ"ה לא בטיל משום דאזלינן להחמיר ואמרי' דאם יתבטל יהי' חהר"ל ואע"ג דבעודנו בעיני' לא היתה ראוי' להתכבד אבל ברישא כיון דבעודו בעיני' אינה ראוי' להתכבד וגם לאחר הביטול לא תהי' ראוי' להתכבד הוא דבטיל איברא כל היכא דבעיני' הוא דבר שבמנין או רלה"ת אזי אפי' דלבתר שיתבטל יתבטל חשיבתו פשיטא דלא בטיל וכדמות ראי' לזה מדנקט ברישא את הבטל והמבטל שניהם בחטאות ובסיפא נקט לי' בחתיכה חטאת בחולין ולא נקט לי' ברישא דומי' דסיפא וליתני ג"כ ברישא בחתי' חולין טמאה שנתערבה במאה חתיכות חטאת טהורות דבטילה משום דלאחר הביטול לא תהי' ראוי' להתכבד ולינקט רבותא טפי דאפי' בכה"ג בטיל אלא ודאי משום דלקושטא בכה"ג פשיטא דלא בטיל כיון דבעודו בעיני' רלה"ת ונקט לי' בחתיכות חטאת טהורה שנתערבה בחולין בסיפא לרבותא דאפי' היכא דבעודו בעיני' אינה ראוי' להתכבד אלא שרק לאחר הביטול תהי' ראוי' להתכבד כגון חתי' חטאת טהורות בחתיכות חולין אפ"ה ל"ב ועוד ראיה לזה מזבחים דף ע"ב בתוס' ד"ה אלא וכו' וז"ל א"נ ע"ג משום דחשיבא לעובדי' וכן עורות לבובים וכו' יעו"ש הרי להדיא דאע"ג דלאחר שנתערב בשל הדיוט בטל חשיבותי' אפ"ה ל"ב אח"ז כביר מצאתי בס' פ"מ בח"ר סי' צ"ח שמשיג ג"כ על הט"ז מסברא הנ"ל ואינו מביא שם ראיות הנ"ל לכן הצגתים לעין הקורא וע"ש שמביא ראיה לדבריו מתוס' יבמות פ"א ד"ה ככרות של בעה"ב וכו' וז"ל והא דמשמע לקמן דחתיכה של לחם הפנים ל"ב בשל חולין שאני לחה"פ דחמיר טפי וראוי' להתכבד בו וע"כ צריכין אנו לומר דאין חשיבתן מחמת סולת נקי' דא"כ ליתני למי תנא דלפעמים פרוסות נמי דבר חשוב היכא שהן מסולת נקי' אלא ע"כ בחולין לא הוי חשיבי אלא ככרות של בעה"ב שלימות אלא בלחם הפנים מחמת חומרא דקדשים חשיבי ולא בטלי ואף כשיבטלו לא יהי' ראוים להתכבד אפ"ה אזלינן בתר מעיקרא ודבר חשוב מיקרי ולא בטיל וה"ה בנר חנוכה כיון דקודם ביטול הי' דבר שבמנין עכ"ל פ"מ שם וצריכין לדחוק טובא דמה"ת נחמיר בלחם הפנים טפי יותר מחתיכות חטאת טמאה דבטילה בטהורות משום דאינה ראוי' להתכבד בעצמותה אמנם בזבחים ע"ב ע"ב בד"ה אף ככרות של בעה"ב מפרשו להו דשאני לחה"פ דסמידא טפי וראוי' להתכבד בחתיכה וכ"מ בגליון כתוב בכת"י של מרן הגאון הקדוש מוהע"א זצוק"ל שמביא שם דברי תוס' זבחים:

יא ועיי' בכו"פ ריש סי' ק"א שמביא ראי' לדברי תה"ד ודלא כט"ז שהשיג עליו מדברי תוס' זבחים בכל הזבחים שנתערבו ופריך הגמרא ולבטיל ברובא והקשו הא הו"ל חה"ל וכו' וקשה מאי קושי' הא אם יתבטל בחטאת לא יהי' חה"ל כמ"ש תוס' שם יעו"ש ולא ידעתי מה ק"ל דעיקר קו' תוס' שם קאי משום דבר שבמנין ובדבר שבמנין אינו תלוי כלל באם תהי' ראוי לכל אדם לאחר הביטול כמ"ש לעיל באות ב' ולדוגמא בעלמא הביאו בחהר"ל דפשיטא להו דאת שדרכו למנות יותר חשוב וראוי שלא יתבטל אפי' היכא שאינו ראוי לכל אדם מדבר שראוי להתכבד אפי' היכא דאית לי' כל מעליותא דידי' דהיינו שיהי' ראוי' לאחר הביטול לכל אדם ואם בחתי' ל"ב מכ"ש בדבר שבמנין דל"ב אפי' היכא דאינו ראוי' לכל אדם דכל חדא וחדא דיינינן לי' כדינא ועי' ביבמות פ"א ע"ב ד"ה ר' יוחנן היקשו ג"כ קו' זו ושבקו לגמרי מחהר"ל ולא נקטו בקושיתם ובתירוצם שם אלא משום דבר שבמנין:

סימן ב

א ולפי שסוגי' זה של חדא דרבנן ותרי דרבנן נוגע לכמה ענינים עי' בא"ח סי' תרפ"ט וראיתי בט"א במס' מגילה שמשיג על דברי תוס' בזה בכמה השגות ופליאות וז"ל וק"ל על סברת התוס' דאם איתא דתרי דרבנן קליש מחד דרבנן תקשה הא דאיתא בפרק קמא דפסחים גבי הא דתנן הוסיף ר"ע ואמר מימיהם של כהנים לא נמנעו מלהדליק את השמן שנפסל בטבול יום בנר שנטמא בטמא מת אע"פ שמוסיפין טומאה על טומאתו ואמר רבא ש"מ קסבר ר"ע טומאת משקין לטמא אחרים דאוריי' דאי ס"ד דרבנן מכדי האי נר מאי קא מהני' להאי שמן אי לאפסולי הוא גופא הא פסול וקאי ופריך ממאי דילמא לטמא אחרים מדרבנן ומשני אי מדרבנן מאי אירי' באב הטומא' אפי' בראשון ושני נמי תחילה הוי דתנן כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחילה חוץ מט"י אלא ש"מ דאורייתא היא והשתא לעולם אימא לך קסבר ר' עקיבא טומאת משקין לטמא אינו אלא מדרבנן ודקק"ל מאי אירי' אב הטומאה אפי' ראשון ושני נמי דילמא לרבותא נקט אב הטומאה לא מיבעי' ראשון ושני דא"כ הוספות טומאה לשמן זה אינו אלא ע"י תרי דרבנן דהא טומאת משקין לטמא אחרים כל עיקר אינו אלא מדרבנן והא כל המטמא את הידים עושה משקין להיות תחילה אינו אלא מדרבנן אלא אפי' אב הטומאה דע"י חד דרבנן גרידא שגזרו טומאה על המשקין יש כאן הוספות טומאה אפ"ה שורפין בנר שנטמא בט"מ א"ו כל בדרבנן אין לחלק בין חד דרבנן לתרי דרבנן ואין בזה חומר יותר וא"כ אין שום רבותא בנטמא באב הטומאה דאינו אלא חד דרבנן יותר מנטמא בראשון או בשני וש"מ כל בדרבנן הכל שוין וא"כ ה"נ לענין להוציא זה את זה אין לחלק ביניהם ולא קליש חיובא דתרי דרבנן מחד דרבנן כמו דלא קליש התם לענין טומאה ותרי דרבנן מוציא לחד דרבנן וכ"ת אם איתא דאין לחלק בין חד דרבנן לתרי דרבנן תקשה לך הא דאיתא בפ"ג דמנחות דף ל"א אר"ש שזורי פ"א נתערב לי טבל בחולין ובאתי ושאלתי את ר"ט ואמר לי לך קח לך מן השוק ועשר עליו קסבר דאורייתא ברובא בטיל ורוב עמי הארץ מעשרין הן וה"ל כתורם מן הפטור על הפטור ופריך ולימא לי' לך קח מן האחרים ומשני קסבר לא הי' קנין לאחרים בא"י להפקיע מידי מעשר והו"ל מן החיוב על הפטור והקשו התוס' אהא דקאמר קסבר לא הי' קנין והא מיפטר משעת מירוח האחרים ותי' דמ"מ דמי לחיוב כי היכא דלא א"ל קח מעציץ שאינו נקוב או מתבואת ח"ל ועוד כל לקוח דרבנן הוא וכו' והשתא משמע לכאורה דיש לחלק בדרבנן בין חד דרבנן לתרי דרבנן דקליש חיובא דתרי דרבנן יותר מחד דרבנן דמש"ה קא"ל קח מן השוק ולא מן האחרים דלא הי' קנין אע"ג דמ"מ מן הפטור הוא דהא מירוח אחר פטור מה"ת משום דדמי הא לחיוב יותר מהא אלמא דבדרבנן כל דדמי לפטור יותר מאידך קליש חיובא דידי' וה"ה בתרי מדרבנן הא קליש חיובא דידי' מחד דרבנן ואיך יוציא זה דקליש חיובא לאידך דאלים חיובא הא לאו מילתא הוא דאדרבא משם יש ראי' להיפוך שהרי התוס' מסיימי שם ועוד כל לקוח דרבנן הוא כדדרשינן תבואת זרעך ולא לקוח כו' והשתא אי ס"ד דתרי דרבנן קליש לחיובא מחד דרבנן איך א"ל קח מן השוק ועשר עליו משום דרובן מעשרין הן א"כ איך אפשר לעשר מלקוח ע"ז של תערובת הא זה של תערובת אינו אלא חד דרבנן דמדאוריי' חד בתרי בטיל ולקוח הו"ל תרי דרבנן דרובן מעשרין הן וכל לקוח אינו אלא מדרבנן וכן ללישנא בתרא דהתם דא"ל קח מן אחרים ולא מן השוק דאין רובן מעשרין אבל מן האחר שפיר דמי דהו"ל קנין לאחר מה"ת ואין חייב במעשר אלא מדרבנן כמו זה של תערובת אכתי תקשה איך מפריש מזה של לקוח מן האחרים דה"ל תרי דרבנן של אחר ולקוח דקליש על של תערובת דאינו אלא חד דרבנן דמה"ת בטיל ברוב א"ו כל בדרבנן ל"ש חד דרבנן ול"ש תרי דרבנן שניהם שווין בקלישתא ואין זה אלים מזה עכ"ל.

ב ונראה דדברי רבותינו נכונים וכן החזיקו אחריהם רבותינו הראשונים לחלק בין חד דרבנן לתרי דרבנן כמו דמצינו בתו' בריש פסחים גבי חיטי קורדניתא בשעה שישית והוא דדוקא בחד דרבנן אמרינן כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון ועי' פסחים קי"ו ע"ב דמשמע להדיא דלית מאן דפליג בזה מדמקשינן התם לר"י ולר"ש הא כל דתקון רבנן וכו' והא תינח בחד דרבנן אבל בתרי דרבנן לא חיזקו דבריהם כעין דאוריית' ממש לענין קידושין ולענין מפטור על החיוב וכן נגררו בתרייהו גדולי הפוסקים שם בפסחים לענין קידושין לחלק בזה וכן בשמעתין ביבמות פ"א בד"ה מאי הוא שמחלקים בזה לענין ביטול בכל שדרכו למנות לר"ל. איברא בין תרי דרבנן לתלתא דרבנן אין לחלק כלל כיון שכבר יצא מגדרו דכעין דאורייתא ומאי בין תרי לתלתא ומעתה נוכל לומר דר"ש בש"ז במנחות ס"ל דתרומה בזה"ז דרבנן כמו דפסקינן להלכה ברמב"ם פ"א מה"ת בסופו יוע"ש בכ"מ וכיון שנתערב חד בתרי כבר נכנס לתרי דרבנן ומשה"ט אמרו לי' שיקח מן השוק דאיכא תלתא דרבנן היינו דטבלא דרבנן ודמאי דרבנן ולקוח דרבנן והא דלא אמר לי' שיקח גם מן החבר ויהי' תרי דרבנן לעומת תרי דרבנן שבתערובות כיון דפטורי דלקוח לא נראה להדיא כמ"ש תוס' שם [וכאשר צריכין לפרש בלא"ה וכן לדעת בעל ט"א עצמו] אזי נראה כמפרש מהחיוב על הפטור רק דקו' ט"א הכי אזדי ליה כיון דלקושטא מיהת נידון כמפריש מפטור על החיוב כיון שבתערובות ליכא אלא חד דרבנן ובהקנוי' איכא תרי דרבנן ולדברינו גם על התערובות איכא תרי דרבנן וקצת ראיה לזה דר"ש בש"ז אית ליה ג"כ דתרומה בזה"ז דרבנן שהרי איתא שם דהלכה כרבי שמעון שזורי ותימא נמי כדעת בעל ט"א הנ"ל דאין לחלק בין חד דרבנן לתרי דרבנן א"כ אמאי הלכה כר"ש שזורי דאין לו תקנה רק שיקח דמאי שהרי גם מטבלא דידי' או מטבל הקנוי יכול להפריש כיון דתרומה בזמן הזה דרבנן ופטורי דטבלא בזה"ז נראה בעליל להדיא מצד עיקר הדין אלא ודאי דחד דרבנן לגבי תרי דרבנן דמי למפריש מן החיוב על הפטור ועוד נראה מסברא פשוטא דהא דמפלגינן בין חדר"ב לתרי דרבנן זהו כשמתחלקים על שני נושאים ועתה נצמדו ונתלכדו יחד על נושא או נשוא אחד אזי קלישא טובא תרי דרבנן מחד דרבנן כגון בחמץ דרבנן ושעות דרבנן דחדא דרבנן הוא משום עצמותו דחמץ והשנית מעצמותו דזמן וכן כשחדא על הנושא וחדא על הנשוא כגון בקטן לגבי מגילה אבל כששניהם על נושא אחד ליכא לאפלוגי בין חדא לתרתי (ומה"ט אמרינן בפסחים דף ך"ט דאי אין פודין לא מעל אע"ג שהוא מדרבנן כיון דמדרבנן אין פודין תו לא מעל גם מדאורייתא כמ"ש תוס' שם) ואע"ג שיכול למכרו מדינא לאינו ישראל שיסיקנו בפניו רק מדרבנן הוא דאסור בקדשים כמ"ש תוס' שם ואע"ג דהוי כעין תרי דרבנן משום ששניהם על נושא אחד וכמ"ש לעיל בהלכות המקדש בא"ה ולפ"ז מתורץ גם קושיתו הראשונה שהיקשה מטומאת משקין כיון דתרווייהו על המשקין חיילו לטמא אחרים רק שהוסיפו עוד שיטמאו בכל חומר טומאה להיות תחילה דכיון דתרווייהו כיילי להו בנושא אחד תו ליכא בין חדא לתרתי:

ג עוד שם הקשה בט"א על דברי תוס' פ"ד דר"ה ד' ל"ג דמפרשי טעמי' דר"י דמתיר בקטן משום דס"ל דבר רשות מוציא בר חיובא דרבנן וז"ל מ"מ קשה לי דמצידה תברא דאי ס"ל לר"י דבדרבנן רשות מוציא ב"ח אמאי פליג ר"י את"ק אקטן לחוד ומשמע דבשוטה מודה להו הו"ל לאפלוגי נמי אשוטה ולהתירו נמי להוציא ב"ח י"ח מה"ט גופי' אבל לפי' התוס' דשמעתין ניחא וכו' אבל לפי' התוס' דהתם וכו' א"כ אמאי לא פליג את"ק אשוטה נמי דיוצא וי"ל הא דשוטה א"מ ב"ח דרבנן לר"י לא משום דלאו ב"ח הוא אלא מטעם אחר משום דלאו בר כוונה הוא דהא מה"ט שחיטת חש"ו פסול אפי' באחרים רואין אותו למאן דבעי כוונה לשחיטה כדאי' פ"ק דחולין ד' י"ב וכו' ומ"מ מתיר ר"י אע"ג דלאו ב"כ נינהו דיש לו תקנה משא"כ בחרש וכמו שאפרש ול"מ למ"ד מצות צריכות כוונה וכו' הני לאו בני כוונה נינהו אלא אפי' למ"ד מצות אצ"כ ואפי' תימא דבמגילה נמי א"צ כוונה מ"מ הני גריעי טפי דהא תנן פ"ד דר"ה ד' ל' המתעסק ל"י ופרשתי התם דמתעסק מקרי בא"י שזה שופר וכו' והה"נ אם אינו יודע שזה מגילה ושהיום פורים מקרי מתעסק ול"י י"ח לכ"ע והא חש"ו כל מעשיהן כמתעסק דיינינן להו כדאי' התם בפ"ק דחולין ד' י"ב דקטן אין לו מחשבה לענין שחיטת קדשים ואם שחט עולה לשמה פסולה ופי' התוס' אע"ג דזבחים מסתמא לשמה הן עומדין ואינו פסול עד שישחט שלא לשמה בהדי' מ"מ סתמא דקטן גרע טפי שא"י שהוא קדשים וכו' ואפי' אומר הקטן בפי' שהוא שוחט לש"ק לאו כלום הוא דאין לו מחשבה וה"נ אפי' אומר בפי' שזה מגילה ושהיום פורים כמתעסק דיינינן לי' וה"ה לשוטה דלאו בר דיעה הוא השומע ממנו לא יצא דהוי לי' שומע מן המתעסק מיהו בקטן יש לו תקנה בגדול עומד על גביו וכדתנן בפ"ב דגיטין ד' כ"ג הכל כשירין לכתוב את הגט ואפי' חש"ו ופריך בגמרא והא לאו בני דיעה נינהו ואמר ר"ה והוא שגדול עומד על גביו ופי' התוס' דדוקא גבי כתיבות גט מהני לשוטה בגדול עומד ע"ג וכו' משא"כ בחליצה דתני' בתוספתא שוטה שנחלץ חליצתו פסולה ולא מהני' לי' כוונת אחרים העומדים שם אבל חרש וקטן אי לא משום דאיש כתיב בפרשה וחרש וחרשות פסול משום דאינן באמר ואמרה הוי מכשרינן להו כיון שגדולים עומדין ע"ג בני כוונה נינהו וכו' אבל שוטה אין לו דעת כלל וה"נ גבי מגילה בקטן מהני' לי' באחרים העומדין ע"ג דבר כוונה הוא לפיכך מתיר ר"י ואפ"ה לת"ק לא משום דלאו ב"ח הוא אבל שוטה אפי' באחרים עומדין ע"ג לא מהני לי' גבי מגילה להיות בר כוונה כמו דלא מהני גבי חליצה ואפי' ר"י מודה דפסול דהו"ל כמתעסק דלאו ב"כ הוא כלל עכ"ל ולבי אומר לי שלא יצאו דברים אלו מגויות הארי שבחבורה כאשר הוצג לפנינו ונשתרבבו הדברים בדפוס כיון דר"י לא מכשיר אלא בקטן משום דמהני בגדול עע"ג אבל בחרש ושוטה לא דהא אפי' בחליצה גופה מהני בחרש כשעומדין ע"ג וביותר תמוה שחרש שדיברו חכמים בכ"מ הוא כשאינו שומע ואינו מדבר אבל המדבר ואינו שומע הרי הוא כפיקח לכ"ד וחרש זה הקורא את המגילה איך ס"ד למיפסל משום דלאו בר כוונה הוא ולדמותו למתעסק דלא נישנה אלא בא"ש וא"מ וצריכין לומר לדבריו דר"י דמכשיר בקטן ע"י עע"ג מכ"ש בחרש זה שהוא בר כוונה לעצמו ולי נראה דר"י מודה בחרש ושוטה וטעמא דשוטה דאע"ג דס"ל שגם בר רשות מוציא את בר חיובא מדרבנן מ"מ פוסל בשוטה משום דלאו בר כוונה הוא ודמי למתעסק וכמ"ש המחבר ובחרש פוסל משום דניהי דס"ל לר"י דרשות מוציא את בר חיובא מדרבנן היינו משום דכל בדרבנן משווינן לי' כשלוחו אע"ג שאינו מחויב בדבר וליתא בתורת מצוה זו אפ"ה משוינן לי' כמוהו וכמו דאמרינן בעלמא דשלוחו שא"כ אבל בחרש מיפסל מטעמא אחרינא כיון דס"ל שכל הקורא צריך להשמיע לאזניו נמצא דקריאה לעצמי לא חשיבי מידי אלא בהדי צירוף השמיעה לאזניו ונמצא דלא עדיפי קריאה דחרש זה שאינו משמיע לאזניו מאילו קראו בעצמם ולא השמיעו לאזנם דל"ח קריאה לצאת בו י"ח וכפלגא דעבידתא דמי וניהי שעתה שומעים את קול הקורא זה כיון שרק קול ענות חלושה הגיע לאזנם שהוא רק בתמונת קול דברים לא עדיפי מאילו השומעים בעצמו קראו בתמונה זו שלא היו יוצאים לת"ק ומש"ה לא נחית ר' יהודה כאן לחלוק בזה עליהם.

ד ואגב גררא נפרש דבריהם שם הצריכין ביאור דלאחר שדחו משום דרשות יכול להוציא ב"ח מדרבנן כתבו וז"ל ומיהו יש לדקדק מדתנן וכו' ר"י אומר כל שלא ראה אורות מימיו לא יפרוס על שמע משמע הא ראה ונסתמא פורס ואמאי והא ר"י אית לי' דסומא פטור מכל המצות אבל אי מדרבנן חייב ניחא וכו' ומיהו בירושלמי משני שנויא אחרינא וכו' ומשני לה דאיירי ביושב בבית אופל וכו' עכ"ל וקשי' בממ"נ אם מסתבר להו דגם מי שלא ראה אורות מימיו לא גרע מרשות דעלמא א"כ בפשטות הוי להו להקשות ממאי דתנן להדיא דמי שלא ראה אורות מימיו אינו פורס ע"ש כיון שגם דבר רשות יכול להוציא מי שאינו ב"ח אלא מדרבנן ולמה הסבו קושיתם מדיוקא דמתניתין ועוד דא"כ גם לפרושו דירושלמי דמוקי לה בבית אופל קשי' נמי דהא לא גרע מבר רשות דעלמא אלא בע"כ צ"ל דמעיקר הדין לא קא קשי' להו משום דמי שלא ראה אורות מימיו ולא נהנה מן האור נגרע עוד מבר רשות ומחזי יותר כמברך לבטלה א"כ מאי קשיא להו נימי השתא מדיוקא דהיא הנותנת דבנסתמא מוציא את אחרים משום דרשות יכול להוציא את המחויב מדרבנן ודוחק לומר דקסברי הכא דפורס על שמע הוא כדי להוציא ידי חובת ק"ש וק"ש דאורייתא וגם נחתו לדעת רש"י ברכות מ"ח שמחויב מדרבנן יכול להוציא גם את המחויב מדאורייתא ודלא כשיטתם שם שהשיגו על רש"י ודלא כשיטתם ב"ק פ"ז בד"ה וכן בסה"ד דק"ש דרבנן וכן במגילה כ"ד ע"א בד"ה אבל וכו' דמשמע להדי' דפורס ע"ש דרבנן הוא דאל"כ מאי קא קשי' להו שם ממגילה יוע"ש] אמנם כוונת דבריהם בפשוטא שהרי לכולהו שנויא בע"כ צ"ל דפריסת שמע שאני ממגילה ומכל הנך דמביאין שם שהקטן יכול להוציא את אחרים ובפ"ש תנן בהדי' התם דמודה ר"י שאין הקטן פע"ש וכשם שחילקו תוס' שם ך"ד בד"ה אבל וכו' לטעמי' משום דתרי דרבנן יכול להוציא חד דרבנן דזהו דווקא משום שגם הם היו באה"נ משא"כ בפ"ש דל"ש סברא זו כן נמי אם נימא משום דרשות יכול להוציא ב"ח דרבנן דצריכין לצרף ג"כ לסברא זו משום שגם הם הי' באה"נ ומעתה בפ"ש אי אפשר לומר משום דבר רשות פוטר את המחויב מדרבנן שהרי אפי' קטן דעדיף טפי מבר רשות ג"כ א"מ אי"ח א"ו דסומא מחויב מיהת מדרבנן ועדיף מקטן כמ"ש תוס' שם בד"ה מי שלא ראה:

ועיין בטורי אבן בפ"ג מגילה שהיקשו קו' עצומה על תוס' דף י"ט בסה"ד לר' יהודה דמחלקי שם בין סומא לקטן לענין הגדתא בליל פסח דסומא עדיף אע"ג שהוא תרי דרבנן משום שנתחייב כבר מדאורייתא משא"כ בקטן דא"כ למה מפרש בגמרא דהיינו טעמא דר' יהודה דא"פ ע"ש משום שלא נהנה ורבנן אית להו הנאה כר"י ולמה להו לאוקמי בפלוגתא חדשה לימא דכ"ע ס"ל דאית להו הנאה אלא ר"י לטעמי' דס"ל דסומא פטור מכה"מ מה"ת לפיכך אינו מוציא דהוי לי' תרי דרבנן ודמי לקטן הואיל ולא נתחייב במצות מה"ת מעולם אבל נסתמא אח"כ עדיף מקטן הואיל שנתחייב כבר עכ"ל ונראה שדברי רבותינו נכונים דא"כ מאי ארי' שלא ראה אורות מימיו הלא גם כשנסתמא טרם שהגיע לכלל שלש עשרה שנה נמי לא נתחייב מעולם מה"ת ולק"מ אמנם עודנו צריכין לבאר בפרטות דברי תוס' האלו בכל אשר יפול לב המעיין עליהם חדא דמאי הביאו מקטן שמברך לאביו דרשות יכול להוצא בר חיובא דרבנן מקטן שמברך לאביו שהרי מוקמינן לה שם דאכל שיעורי' דרבנן דאתי דרבנן ומפיק דרבנן, וגם המשכת דבריהם צ"ב וגם שאר קו' וכבר שאג עליהם הארי ממעונתו בספרו ט"א בפ"ג וז"ל ועק"ל דהא בתחלה רצה התוס' להוכיח דסומא לר"י חייב מדרבנן מהא דפ"י דפסחים דאמר ראב"י סומא פטור מלומר הגדה ופריך מר"י ורב ששת דהוי אמרי כל חד אגדתא בביתי' ומדמוציא אחרים י"ח ש"מ דחייבין ומשני קסברי מצה בזה"ז דרבנן ש"מ דאינהו נמי מדרבנן חייבין ומסיימי דיש לדחות דרשות יכול להוציא ב"ח דרבנן וכו' הא ממסקנא דהתם מוכח להיפוך דאההוא דמשני קסברי מצה בזה"ז דרבנן פריך והא כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון ומשמע וודאי לפי' התוס' דה"ק קסברי מצה בזה"ז דרבנן לפיכך סומא דרשות מוציא דרבנן ופריך והא כל דתיקון רבנן וכו' פי' וכמו דא"מ בשל תורה ה"נ בדרבנן אין מחויב א"מ אחרים י"ח ומחמת קו' זו מסיק דר"י ור"ש ל"ל דר"א דסומא פטור מלומר הגדה וש"מ לפי המסקנא דרשות א"מ בדרבנן ועוד דא"א לפרש כן דהא אהא דמשני קסבר מצה בזה"ז דרבנן פריך מכלל דראב"י סובר מצה בזה"ז דאורייתא והא איהו דאמר מצה בזה"ז דרבנן קסבר כל דתיקון דרבנן כעין דאורייתא תיקון ולר"י ור"ש נמי הא וודאי כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון ואי הא דמשני קסברי מצה בזה"ז דרבנן ה"פ דרשות מוציא דרבנן היכי דייק מכלל דראב"י ס"ל מצה בזה"ז דאוריי' הא הוא לא איירי כלל בסומא להוציא אחרים י"ח ול"ק אלא דסומא עצמו פטור מ"מ מודה דמוציא אחרים כר"י ור"ש משום דמצה בזה"ז דרבנן ורשות מוציא דרבנן דהא האי שנוי' גופי' דקסבר מצה בזה"ז דרבנן לפי' התוס' הוא הולך עד"ז ומ"מ נ"מ בדר"א דסומא עצמו פטור מלומר הגדה והא ליכא למימר דהא דפריך לר"י ור"ש הא וודאי כל דתיקון רבנן כעין דאוריי' תיקן היינו לת"ק דר"י דרשות א"מ ב"ח מדרבנן במגילה דא"כ לא הוי בפשיטות כל כך הא וודאי דכל דתיקון רבנן כיון דר"י לית לי' האי סברא עכ"ל והנה מה שרצה לומר ולחלק בין ר"י לרבנן דלרבנן אינו יכול בר רשות להוציא ב"ח מדרבנן לא נהירא כלל דכשם שחילקו בתוס' בדף י"ט ודף כ"ד לחלק בין קטן למי שהוא גדול ובר דעת לשנוי' דמחלקי דתרי דרבנן יכול להוציא לחד דרבנן ה"נ צריכין לחלק בין קטן לגדול לשנויא זו שגם הרשות יכול להוציאו לב"ח דרבנן דר"י ורבנן לא קא מפלגי אלא' בקטן אבל בגדול אע"פ שהוא רשות גם לרבנן מוציא ב"ח דרבנן ומעתה כל קושיותיו נשגבים ונצבים כחומה עוד ק"ל שהרי משנה מפורשת הוא דקטן אינו פורס ע"ש אפי' לר"י מדפליג בסיפא בסומא ולא פליג ברישא וצריכין לומר וליסד ליסוד מוסד כדבריהם לקמן ך"ד בד"ה אבל ולחלק דדוקא בדבר ששייך בו הקטן כמו הגדול שאף הן הי' באותו הנס והיינו במגילה ובהגדה וא"כ שוב נפלו כל הראיות שהביאו דרשות יכול להוציא לב"ח דרבנן מקטן שמברך לאביו ומעולה למנין שבעה דל"ש בהו סברא זו ודמי לפ"ש עוד היקשה שם בס' ט"א שהרי למסקנא בדף י"ט גם לר"י א"י להוציא במגילה רק בהגיע לחינוך ואי אמרת שגם רשות יכול להוציא ב"ח דרבנן אפי' לא הגיע לחינוך נמי והנלפענ"ד באמיתת כוונת דבריהם והוא דאזדי הכא בשיטת רש"י ברכות מ"ח ע"א בד"ה עד שיאכל כזית דגן דבר חיובא מדרבנן מיקרי ב"ח וקטן שהגיע לחינוך לאו בר חיובא הוא אלא שאביו מצוה לחנכו וה"ט דמוקמינן לי' כשאוכל אביו שדר"ב דאז לא הוי אלא ב"ח מדרבנן לכן גם הקטן שפטור לגמרי יכול להוציאו והיינו ממש כתירוצם השני דר"ה גם לשנויא זו קסברי דתרי דרבנן לגבי חד דרבנן מיקרי כבר רשות ומעתה לדברי רש"י קשי' מהא דקטן א"פ ע"ש אלמא דקטן א"י להוציא ב"ח מדרבנן שברכות ק"ש אינן אלא מדרבנן וצריכין לומר דהא דבן מברך לאביו שאני משום דבמצוה זו עצמו יש לאביו שייכות בגוה שהרי מחויב לחנכו וגם מחויב לברך בעצמו מדרבנן וכיון שהוטל על אביו שני חיובים לברך בעצמו ולחנך את בנו ולכן כיון שיש לאביו חלק וזכי' בקיום מצוה זו שמברך בנו לגבי חינוך ה"ה נמי דזכה לו במצוה זו להוציאו י"ח וכעין סברא זו מצינן כ"פ גם בשאר עניינים ועי' קידושין דף י"ט גבי אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קידושין ובאשרי שם משא"כ בפ"ש דאיירי להוציא אחרים שאינן מחויבין בחינוכו דל"מ רק על אביו ועל מונים להוראה ולפ"ז נתיישב קו' הראשונה שהקשיתי שהרי מפורש בגמ' דאתי דרבנן ומפיק דרבנן דלדעת רש"י בע"כ צ"ל דתרווייהו על אביו קאי והוא כיון שיש לו לאביו זכיה במצוה זו מש"ה יכול להוציאו ג"כ בדבר שחיובו עליו מדרבנן וזה עדיף טפי ממגילה והגדה דמשום שגם הם היו באותו הנס יכולין להוציא לאחרים שהרי במגילה פליגי רבנן עלי' דר"י והא דבן מברך לאביו אתיא אפי' לרבנן רק בסומא ג"כ מודו רבנן מטעמא אחרינא משום שהוא גדול ובר דעת ונתחייב כבר וכמ"ש לעיל ואפשר דלרבנן תרתי בעינן שיהיה גדול וגם עתה לא יצא מחיובו לגמרי שעודנו קשור באותו הנס וכשם דלרבנן בעינן גדול ובר דעת ה"ה נמי לר"י בעינן מיהת שיהיה בר דעת מיהת בקטנות והוא שהגיע לחינוך דווקא ובזה יתיישב קו' הראשונה שהקשיתי וקו' אחרונה של ט"א וגם קושי' אחרונה שהקשיתי כמובן, גם מה שהקשה כיון דלמסקנא אמרינן כל דתיקון רבנן כעד"ת שוב אין בר רשות יכול להוציא לב"ח מדרבנן י"ל דהא מסקנא בגיטין ס"ד דל"א כעד"ת רק בדבר שיש לו עיקר מה"ת שהרי אינו זוכה לאחרים אפי' מדרבנן ואפ"ה בשתופי מבואות מהני זכייתן משום דש"מ מדרבנן ותדע שהרי גם לתירוצם הראשון צ"ל כן שהוא משום דתרי דרבנן יכול להוציא לחד דרבנן וא"כ אמאי א"י להוציאן בהגדה דכשם דאמרינן דכעין דאוריי' תיקנו לגבי דידהו ה"נ נימא לגבי סומא עצמו א"ו היינו טעמא דל"א כעין דאורייתא רק בדבר שיש לו עיקר מה"ת ותרי דרבנן אין לו עיקר מן התורה כדאי' להדיא בר"ן קידושין בס"פ האיש מקדש ומש"ה במגילה וכן בקה"ת שאין לו עיקר מה"ת מהני גם תרי דרבנן להוציא לחד דרבנן משום שאין עמה"ת אבל לא בהגדה שיש לו עמה"ת והא דקטן מברך לאביו כשאכל שדר"ב או דצ"ל שגם זה אין לו עמה"ת או משום דהתם שאני שיש לאביו זכיה במצוה זו עצמו וממילא דה"ה והוא הטעם גם לתירוצם השני לגבי בר רשות ומעתה נפרש בכל שטחיות דבריהם והוא דמעיקרא קסבר בתירוצם הראשון דתרי דרבנן מילתא היא משא"כ בר רשות לגמרי ולפ"ז מנ"ל להפליג בין ס"ד למסקנא וכיון דצ"ל דלבתר דמשני על קושי' מר"י ור"ש דמצה בזה"ז דרבנן שגם סומא מחויב מיהת מדרבנן ה"ה נמי גם לס"ד מעיקרא ולפ"ז אי לאו שהוציאו גם את האחרים לק"מ ממה שבירכו הברכות אבל לתירוצם השני גם תרי דרבנן לגבי חד דרבנן מיקרי בר רשות ומי שהוא ב"ח מדרבנן אזי יכול להוציא גם לב"ח מדאורייתא כדמוכח משמעון ב"ש לדעת רש"י הנ"ל ולפ"ז צריכין לומר שכל ציר השו"ט דהתם במצה בזמן הזה דאורייתא או דרבנן אזלי רק אם תיקנו חכמים גם בסומא לחייבו מיה' מדרבנן אם לא והוא דלמ"ד מצה בזה"ז דרבנן הרי שהחכמים נכנסו בזה לתקן גם על הפטורים ממקרא מפורש דכתיב להדיא על מצות ומרורים יאכלוהו דקאי על פסח ה"ה נמי שיש מקום לומר שתיקנו גם על הסומא דמה"ת נחלק ביניהם, אבל למ"ד דמצה בזה"ז דאורייתא ולא ירדו בזה לחייב את הפטורים מדאורייתא אזי מנ"ל שחייבו את הסומא הפטור ג"כ מדאורייתא ולפ"ז הכי אזדו קו' הש"ס לתירוצם השני שגם רשות יכול להוציא דרבנן דמעיקרא ס"ל דלר"א סומא פטור לגמרי ואפ"ה הוציאו ר"י ור"ש את הגדולים וב"ח מדאורייתא וע"ז משני דר"י ור"ש קסברו דמצה בזה"ז דרבנן ובדרבנן גם בר רשות יכול להוציאו ואע"ג דכשם ששלחו ידם להכניס את הפטורים לחיובא ה"נ מסתמא שתיקנו גם על הסומים מ"מ לתירוצם בתרא קסברי דכל תרי דרבנן לגבי חד דרבנן היינו רשות וע"ז מקשי מכלל דר"א סבר דבזה"ז דאורייתא ומשום הכי איכא למימר שלא תיקנו כלל לחייב את הפטורים ונמצא דסומא פטור לגמרי דליכא למימר שגם ראב"י קסבר דבזה"ז דרבנן דא"כ תו ליתא מן הסברא לומר שסומא יפטור לגמרי ומעתה לאיזה ענין אמר ראב"י דסומא פטור מהגדה דאי לגבי עצמו הרי מ"מ חייב מיהת מדרבנן ואי להוציא אחרים דכיון שגם האחרים אינן אלא מדרבנן הרי גם בר רשות יכול להוציאם א"ו דראב"י קסבר דמצה בזה"ז דאורייתא ולא תיקנו חכמים כלל על הפטורים ופטור בפ"ע וממילא שאינו יכול להוציא אחרים וכיון שכל השו"ט סובב על יסוד זה אם תיקנו וחייבו את הפטורים וממילא מעיקרא לס"ד דמקשי מר"י ור"ש וקסבר כפשטא דמילתא וכמו דפסקינן דמצה בזה"ז דאורייתא בע"כ צ"ל שלא תיקנו על הפטורים דאל"כ מאי קשי' ליה גם עתה ממה שהוציאו את אחרים שהרי גם ב"ח מדרבנן יכול להוציא את בני חיובא דאורייתא לדיעה זו והוא דעת רש"י הנ"ל א"ו צריך לומר דפשיטא ליה שלא תיקנו על הפטורים ואפ"ה לא ירד להקשות אלא ממה שהוציאו אחרים אבל לא ממה שבירכו לעצמם ש"מ שגם רשות יכול להכניס א"ע לכלל חיוב ולברך וזה נכון אבל לתירוצם הראשון כל השו"ט סובב רק אם יכול הסומא להוציא את האחרים המחויבים דלמ"ד מצה בזה"ז דרבנן גם הסומא יכול להוציא את ב"ח מדרבנן דתרי דרבנן יכול להוציא לחד דרבנן ולמ"ד דאורייתא א"י להוציא את המחויבים מדאורייתא אבל לעולם פשיטא לי' ליסוד מוסד לבל תמוט דגם סומא חייב מיהת מדרבנן ולפ"ז גם לס"ד דמעיקרא דס"ל דבזה"ז מצה דאורייתא לא זז מיסוד זה דסומא חייב מדרבנן ולפ"ז ליכא שום נידנוד ראיה דנשים יכולין לברך אבל לתירוצם דיש לדחות דקאי לדעת רש"י שגם דרבנן יכול להוציא לב"ח דאורייתא ובע"כ צריכין לומר דלמאן דס"ל דמצה דאורייתא שסומא פטור אפי' מדרבנן א"כ גם לס"ד מעיקרא דס"ל דמצה דאורייתא ס"ל דסומא פטור אפי' מדרבנן [וכבר כתבנו טעמא דמילתא דמסתבר שזה תלי' בזה וחדא בחברתא מישך שייכי] ואפ"ה לא ירד להקשות מעיקרא רק ממה שהוציאו אחרים ולא ממה שבירכו לעצמן ש"מ גם גבי נשים דרשאין לברך ולפ"ז נראה דלהכי פסקינן שנשים רשאין לברך שהרי לדעת רש"י הדבר מוכרח בראיה ברורה כמ"ש תוס' וכאשר בארנו ולדעת התוס' יש לספק בזה ואין ספיקן מוציא מידי ודאי:

ה ומ"ש לעיל לתרץ מהא דעולה למנין שבעה אע"פ שאינו פורס על שמע קצרתי במובן ותוכן הדברים דמסתמא כשקורין בתורה קורין במקום וועד לרבים שנמצאים שם ג"כ המגיעים להוראה שמצווים ג"כ בחינוך לקטנים ומיגו דמוציאים אותם מוציאים ג"כ את אחרים גם יש לדחות דקה"ת קילי מברכות ק"ש דחייב מיהת מדרבנן משא"כ קה"ת שאינן אלא מתקנתא:

ו ועיין במג"א סי' תרפ"ט ס"ק ד' וז"ל וצ"ע דהרב ב"י פסק בס"ס תרע"ה כדעת ב"ה שמכשיר בקטן והכא סתם ופסק כדעת האוסרין ודוחק לחלק בזה בין מגילה לנ"ח וגם בר"ן שם משמע דדמי להדדי בזה כו' עכ"ל ולפענ"ד נראה לתרץ דברי מרן זקיני מאורן של ישראל דבודאי לענין הנוגע לתרי דרבנן אין לחלק כלל בין מגילה לנ"ח ולדעת בעל העיטור דס"ל דהלכה כר"י בזה תו אין להבדיל ביניהם ונראה דטעמיה דבה"ע דפוסק כר"י בזה דחזינן דסתמא דגמ' אזדי לטעמי' דר"י שם בפסחים קי"ו ע"ב לענין מצה דרבנן אליבא דר' יוסף ור"ש ולא ס"ל כמו שתירצו בתוס' במגילה י"ט בסוף ד"ה ור"י לחלק בין סומא לקטן ועיין ר"ה דף ל"ג בד"ה הא אמנם עיקר וטעמא דמילתא משום דרבינו חשש במגילה לדעת רמב"ן ורשב"א דהא דגדול ע"ג מהני בחש"ו זהו במילתא דאית ביה תורת שליחות אבל במידי דלא מהני מתורת שליחות לא מהני גדול ע"ג וה"ט דמגילה שהרי איתא בחולין י"ב ע"ב בעי ר' יוחנן קטן יש לו מחשבה או אין לו מחשבה שם בתוס' וז"ל וא"ת הא התם משמע דסתמא נמי כשר דזבחים סתמא לשמן קיימי וכו' ויש לומר דסתמא דקטן גרע דאין לו דעת להבין שהם קדשים וסבר שהם חולין והוי ליה מתעסק ופסול ועיין בח"ר שמביא שם בשם רבינו לחלק בין גיטין לחליצה דדוקא בגיטין דאית ביה תורת שליחות מהני גדול ע"ג ומלמדו שיכתוב לשמה משום תורת שליחות משא"כ בחליצה יוע"ש והנה בע"כ צ"ל דאף ע"ג דבכתובות הגט עצמו אינו צריך לדין שליחות שהרי מהני בכתיבת חש"ו דאינן בני שליחות וכמ"ש תוס' שם דוכתב לאו אבעל קאי זהו בכתיבה עצמו אבל לענין כוונה לחודא כשכתבו אחרים אזי לא מהני רק במקום דשייך בו תורת שליחות ורק כשכותבו בר דעת דאזי הכוונה נגררת ממילא אחרי המעשה וכשם דל"ב דין שליחות על המעשה עצמו כמו כן נידון ג"כ כוונה דידי' אבל כשכותב אינו בר דעת וכל מעשיהו נידון כמתעסק אזי כוונת אחרים לחודא ל"מ מידי רק בדברים דאית בהו תורת שליחות ולפ"ז לדעתם איפשר לומר דטעמי' דרבנן במגילה שאין הקטן מוציא אחרים י"ח הוא משום דכיון דלאו בר כוונה הוא וכל דבריו נידון כמתעסק ואע"ג דמצות א"צ כוונה אבל במתעסק בודאי לא יצא ואפי' כשגדול עומד ע"ג כיון דבקריאה עצמו לית בי' תורת שליחות הכי יעלה על הדעת שיאמר אדם לחבירו קרא את המגילה בעדי והוא ילך לדרכו ולא ישמע שיצא י"ח רק כששומע בעצמו דאזי הקריאה לאו משום שליחות הוא רק כששומע מן המחויב בדבר הרי זה מוציא גם את אחרים י"ח כששמעו בעצמן אבל בין חד דרבנן לתרי דרבנן לא קמפלגי רבנן ור"י מידי ומשה"ט בנר חנוכה דמהני שליחות מהני ג"כ כשגדול עומד ע"ג משא"כ במגילה:

ז וע"פ הוצעת הדברים נוכל להבין הא דאי' במס' נדה גבי מסל"א דאוריי' אמר אביי ת"ש קטן שלא הביא שתי שערות רבי יהודה אומר אין תרומתו תרומה וכו' ועיין בתוס' שם ד"ה אי אמרת בשלמא שהחזיקו בגירסא זו ובכל הגירסאות במשנה ובגמרא שם בתלמודא דידן ובירושלמי אית' להיפך דר' יהודה ס"ל דתרומתו תרומה ועי' בפ"א דתרומות משנה ג' ומצאתי בר"ש שם שעמד בזה ונראה דפשטא דמתני' משמע דר"י קסבר דאפי' כשלא הגיע לעונת נדרים תרומתו תרומה מדלא מפליג בזה ועוד דא"כ היינו דרבי יוסי ובמאי פליגי ובע"כ צ"ל דתרומתו תרומה דהיינו ששיריים מתוקנים לכ"ע דאי לגבי דידי' מאי איכפת לן חדא דקטן אוכל נבילו' אין אנו מצווין להפרישו ועוד דגם שחייב מדרבנן להפריש מטבלא דידי' ג"כ מילתא דפשיטא הוא דאתי דרבנן ומפקיע מידי חיובא דרבנן ואי בטבל דאחרים לכ"ע אין תרומתו תרומה אלא ודאי בטבלא דידי' ומהני לתקן השיריים לכ"ע וכיון דאשמעינן מר' יהודה דאית ליה במגילה י"ט דתרי דרבנן יכול להפקיע מחדא דרבנן ולפ"ז לרבנן דבי רב דקסברי שם דף מ"ו שגם למאן דאית לי' חלה דאורייתא אבל תרומה בזמן הזה דרבנן נמצא אע"ג דר' יהודה דאית לי' התם בעיסה שנדמעת בשאור של תרומה חייבת בחלה משום דלא אתי דימוע דרבנן ומפקיע מידי חלה דאורייתא אבל תרומה בזה"ז דרבנן ולהכי גם בקטן שלא הגיע לעונת נדרים תרומתו תרומה אפי' לגבי אחרים משום דלכ"ע אין חיובן אלא מדרבנן וזהו הגירסא דגרסינן במתניתין אבל למאי דקס"ד מעיקרא דחלה ותרומה שווין וכן למסקנא דר"ה ברי' דר"י דאפילו למאן דאית לי' חלה מדרבנן אבל תרומה דאורייתא וכיון דנשמע מעיסה שנדמעת דר' יהודה דחייבת בחלה משום דלא אתי דימוע דרבנן ומפקיע מידי חלה דאורייתא וכיון דס"ל דחלה דאורייתא מכ"ש תרומה ולהכי בע"כ צ"ל שהגירסא מחולפת וגרסינן בדרבי יהודה דאין תרומתו תרומה דאיך אפשר לומר שיפקיע בר חיובא דרבנן את טבלא דאורייתא ומשה"ט חילפו הגירסא בדרבי יהודה גם מעיקרא כשהביא משנה זו בכדי לתת רווחא למאי דס"ד מעיקרא דלכה"פ שוה תרומה לחלה. בהקדמות והוצאות הדברים האלו יתיישב על נכון דברי הירושלמי בעזה"י שסוגר השער להבין עומק דבריהם

ח עיין בירושלמי פ"א מסכתת תרומה ד"ה חמשה לא יתרומו ואם תרמו אין תרומתן תרומה החרש והשוטה והקטן והתורם את שאינו שלו וכו' ויוכיח מעשה שלהן על מחשבתו דתנינין תמן העלו חרש שוטה וקטן אע"ג שחישב שירד הטל עליהן אינו בכי יותן מפני שיש בהן מעשה ואין בהן מחשבה ואיזו מעשה שלהן ר"ה אמר בתפוס בהן בטל ותנינן תמן הורידה חש"ו אע"פ שחישב שיודחו רגליה אינו בכי יותן שיש להן מעשה ואין לה מחשבה וכו' אף הכא ויוכיחו מעשה שלהן על מחשבתן רבי שמואל בשם ר' יוחנן ר"ז בשם רבנן ונחשב לכם תרומתכם את שכתוב בו מחשבה אין מעשה שלו מוכיח על מחשבתו ואת שאין כתוב בו מחשבה מעשה שלו מוכיח על מחשבתו וכאן הואיל וכתוב בו מחשבה אין מעשה שלו מוכיח על מחשבתו אמר ר' יוסי קשייתה קומי שמואל הרי גיטין הרי אין כתיב בהן מחשבה ואין מעשה שלו מוכיח על מחשבתו דתנינן הכל כשירין לכתוב את הגט אפי' חרש שוטה וקטן כך ראיתי בפי' מהר"א] אמר ר' הונא והוא שיהא פיקח עומד על גביו [בפי' הנ"ל בשעה שכותב וה"ל כותב לדעת הפיקח ואין החש"ו עושין רק מעשה קולמוס בעלמא ש"מ דבעינן מחשבה ואין מעשה שלהן מהני להוכיח על מחשבתן אע"ג דלא כתיב התם מחשבה בהדי'] ר"י בעי והיינו וכתב לה לשמה [בפי' הנ"ל אין שייכות לר"י הכא אלא אגב שיטפא מייתי לה והוא קאי אמילתי' דר"ה דאמר ומה בכך שגדול עומד על גביו הרי הוא כותב על דעתו ואין זה כתיבה לשמה ומסיק בבבלי דר"י מוקי למתני' דאמר עידי חתימה כרתי] חזר ר' יוסי ואמר תמן זה כותב וזה מגרש ברם הכא הוא חושב והוא תורם בפי' הנ"ל הא דהקשיתי מגיטין ל"ק מידי דאין שייך שם לומר מעשה מוכיח על מחשבתו שזה כותב וזה מגרש דה"ל מעשה בא ומחשבה בא' שאין המעשה נגמר על ידי הקטן דאין המעשה נגמר אלא במגרש משא"כ בהכשר או בתרומה כו'] ר' יעקב בר אחא אמר הא אילו כתב הוא וגירש הוא גט הוא ברם הכא הוא חושב והוא תורם [בפי' הנ"ל אילו כו' מביא ראי' לדבריו שהרי אילו הי' הקטן עצמו כתב וגירש אשתו גט מעלי' הוא דכשם שכונס כך מגרש כשהוא קטן ה"נ אחרים דכוותי' בעינן אבל בתרומה כו'] ר' יעקב בר אחא ר' חייא בשם ר' יוחנן חלוקין על השונה הזה מהו כדון אתאי דר' יוחנן דתרומות כר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה דקידושין ודר' יוחנן בגיטין כרבנן דקדושין דתני' חרש שוטה וקטן שקידשו אין קדושיהן קידושין ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר בינן לבין עצמן אין קידושיהן קידושין בינן לבין אחרים קידושיהן קידושין בפי' הנ"ל חלוקין על השונה הזה אמתני' קאי דתנן חש"ו אין תרומתן תרומה ע"ז אמר ר' יוחנן שרבים חולקים כלומר ואין הלכה כתנא דמתני' וכוונתו של ר' יוחנן הוא דהלכה כר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה דס"ל לענין קידושין דבינן לבין אחרים קדושיהן קידושין וה"נ לענין תרומה שאם הפקחים מקיימין על ידיהם תרומתן תרומה וכדמסיק הש"ס אתי' דר' יוחנן דתרומוה כו' ומשום דאמר ר' יוחנן נמי חלוקין על השונה הזה אברייתא דרשב"ג וכדמייתי בסמוך לומר דאין הלכה כרשב"ג ולא מהני כשהפקחים מקיימים על ידיהם לכן אמר הש"ס ואתי' דר' יוחנן דגיטין והיינו מה שאמר אמילתי' דרשב"ג כרבנן דר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן ב"ב כלומר בתרומת ס"ל כר' ישמעאל ובגיטין ס"ל כרבנן אבל בינן לבין אחרים שיש פקחים מקיימים על ידיהן הוה קידושין] ובתוס' חולין י"ב ע"ב הניחו דברי ירושלמי בתימא וז"ל שם בד"ה ותיבעי לי' מעשה בסה"ד וז"ל ותימא לר"י שבא לתרץ מגט אתרומה ומזה לא היקשה אלא היקשה מגט אההיא דקטן יש לו מחשבה ובלא ירושלמי יש לנו לדקדק בדברים הללו דכיון דקטן יש לו מעשה להוכיח על מחשבתו לענין גט נמי יועיל בלא גדול ע"ג ולתרומה נמי יועיל בגדול עומד על גביו] עכ"ל ולפירוש הנ"ל זהו קו' הירושלמי מה שדיקדקו בתוס' בראשונה אמנם לא הבנתי כיון דמסקינן דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו מדרבנן הוא דיש לו ולחומרא מאי קושיא מגיטין גם הקו' שתמה הר"י על הירושלמי לא נתיישבה לגמרי לפירוש הנ"ל שהרי הקו' מתרומה רק דרך שלילה ועיקר הקו' מטומאה דתני להדי' דבמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו יש להן מחשבה גם לפירוש הנ"ל קשיא דמאי בעי לדר' יוחנן בקושיות ר' יוסי מעיקרא לכן נלפענ"ד הקלושה דקושיות ר' יוסי הכי אזדי דכיון דתנן בגיטין בסתמא דהכל כשירין לכתוב את הגט אפי' חש"ו ומוקי לי' לר"ה דאיירי בגדול ע"ג ובתרומה דתנן בסתמא דחש"ו אין תרומתו תרומה ומשמע דאפי' בגדול ע"ג לא מהני דאי תימא דמהני בע"ג ליתני דגם חש"ו יתרומו כמו דתנן בגיטין וקשי' לר"ה דמ"ש תרומה מגיטין ומתרץ לי' דלר' יוחנן ניחא ולא קשי' מתניתין אהדדי דכל היכא דבעינן בי' מחשבה לא מהני גם בגדול ע"ג אלא דמתניתין דמכשיר בגיטין ר"מ היא דלא בעי כתיבה לשמה דאפי' מצאו באשפה כשר אבל לר"ה קשי' חזר ר' יוסי ואמר (דגם לר"ה ניחא) תמן זה כותב וזה מגרש (הכוונה עפ"י שחילקו הרשב"א ור"י בין גיטין לחליצה דבגיטין הוא דמהני ע"ג משום דאית בי' תורת שליחו' אבל בחליצה דליתא ע"י שלוחו לא מהני עומד ע"ג והן הם תירוצו דר' יוסי תמן זה כותב וזה מגרש וכיון שהמגרש הוא בר דעת ואית בי' תורת שליחות מהני בגדול עומד ע"ג ברם הכא הוא חושב והוא תורם כיון דע"כ איירי בכרי שלהם תו לא מהני ע"ג כיון שאין להם תורת שליחות] ר' יעקב בר אחא אמר הא אילו כתב הוא וגירש הוא גט הוא ברם הכא וכו' הכוונה שרצה לחזק ולבנות ליסוד מוסד למאי דאמר לקמן דפלוגתא דתנאי הוא אם מהני ע"ג וכדברי ר' יוחנן דמוקי למתניתין דגיטין כר"מ דלר"ה עדיין לא יתורץ דמסתימות המשנה משמע דאפי' כשכותב החרש גט לאשתו מהני נמי בע"ג וזה דמי לגמרי לתרומה דבשניהם לית בהן תורת שליחו' אלא מחוורתא דתנאי הוא והיינו כמו דפליגי לענין קידוש באפר פרה כמ"ש בת"ג אם מהני ע"ג ה"ה הכא או דמתניתין דגיטין כר"מ וכדמוקי לי' ר' יוחנן התם גם בתלמודא דידן ור' יוסי לא חשש לקושיתו דר' יעקב ב"א או משום דס"ל כיון שעיקר הגט של חרש אינו אלא מדרבנן דמדאורייתא אין קדושיו קדושין (והא שמביא הירושלמי בחש"ו שקידשו דלר"י קדושי' קדושין מחוורתא דאיירי בקידוש של מי חטאת כמו שפירש בת"ג) ושוב אמרינן בי' דגיטו גט משום דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו אפי' בלא עומד ע"ג דכל בדרבנן מהני גם במחשבתו ניכרת מתמ"ע ור' יעקב סבר כיון דעיקר הגט הוא מדאורייתא ובעינן לשמה להדי' ולא ע"י הוכחה ממעשיו הגם שנתגלגל הדבר מצד אחר שא"צ להתגרש רק מדרבנן מ"מ לא יוגרע אפס מנהו מכל גיטין דאורייתא ובסברא זו פליגי ר"ה ור' יעקב בר אחא ובכה"ג יש לספק בכמה ענינים כגון בקדושי קטנה ונטבע בעלה במים שאל"ס או במי שנפל בעלה במים שאל"ס ונשים מעידות שנבדקה ע"י בשעת קידושין ולא הי' לה שערות ובדרבנן ל"ח שמא נשרו וגם נאמנות בדרבנן א"ד כיון דעיקר מילתא בדאורייתא וכה"ג איכא נפקותא טובא ונראה דהילכתא כר"ה שהוא מרי דתלמודא רק דאפשר לומר שר"ה לא נחלק עליו בפרט זה והא דלא חש לקושיתו משום שהוא מילתא דל"ש ולא איירי מתניתין מזה ועי' בתש"ו שהארכנו בפרט זה:

ט והא דמקשי בירושלמי מעיקרא דגם בתרומה נימא דמחשבתו ניכרת ממ"ע אע"ג דבדאורייתא ל"מ מידי עד שהמעשה בעצמו יוכיח ויראה בעליל להדי' או משום דקסבר דתרומה בזמן הזה דרבנן או משום דקתני במתניתין דחמשה לא יתרומו ואם תרמו אין תרומתם תרומה אפי' להאכילו לזרים דמ"מ הי' לנו להחמיר מדרבנן כמו גבי הכשר וע"ז תירצו דשאני תרומה דכתוב בו מחשבה וכל שכתוב בו מחשבה ל"מ המעשה שמוכיח עמ"ח וע"ז היקשה ר' יוסי דמ"ש מגיטין דמהני עע"ג ומלמדו להדי' דעע"ג עדיף טובא ממעשה המוכיח עמ"ח תדע שהרי מעשה המוכיח ל"מ אלא מדרבנן ולהחמיר ועע"ג מהני אפי' להקל בדאורייתא [ועי' במהרש"א חולין בתוס' הנ"ל בסה"ד וצ"ע] וגם צריכין לומר בקו' ר' יוסי שהיקשה שגם בתרומה יהי ת"ת בגדול ע"ג כמו בגט דלית לי' מה דכתיבנא לעיל ואיתא במס' נידה דף מ"ו כו' כיון דלגבי דידי' הוי רק טבלא מדרבנן אין בידו להפקיע חיובא דאורייתא לגבי כ"ע אלא כיון דבעצמותו הוי טבלא מדאורייתא תו לא איכפת לן בהמפריש אע"ג שהוא עצמו לא נתחייב מדאורייתא או משום דת"ק דתרומות ר"מ היא דס"ל דתרומה בזמן הזה דרבנן עי' יבמות פ"א ולא ס"ל לירושלמי לחלק בין חד דרבנן לתרי דרבנן וכמו דסתמו ג"כ בתוס' בר"ה דף ל"ג בד"ה הא ר' יהודה דאלת"ה מאי קא קשי' לי' לר' יוסי דמ"ש תרומה דלא מהני ע"ג מגט דמהני דסוף סוף לא אתי גברא דרבנן ומתקן טבלא דאורייתא אמנם ביותר נראה דגם הירושלמי איננו חולק על הנך כללא ומחלק ג"כ בין חד דרבנן לתרי דרבנן וס"ל ג"כ דבר חיובא דרבנן אינו יכול להפקיע טבלא דאורייתא כמבואר בנידה מ"ו וקו' ר' יוסי איננו נוגע לעומת כללים הללו רק דכמו דמבואר בש"ס שם דאי מופלא סמוך לאיש דאורייתא אזי תרומתו תרומה ומהני נמי להפקיע איסורא של טבל לגבי כ"ע דאע"ג דאם אכלו בעצמו כשהוא טבל לא עביד איסורא כלל דקטן אוכל נבילות הוא [כמו בהקדישן הוא ואכלן בעצמו כמו שמבואר שם בגמרא להדי' ובתד"ה אי] אעפ"כ כיון דתרומתו תרומה דדמי להקדש לר' יוסי כמ"ש בתוס' שם בד"ה אי אמרת בשלמ' הרי ביכולתו ג"כ להפקיע איסורא דטבלא לגבי כ"ע ונידון מזה דלטעמא דירושלמי דבקטן אין תרומתו תרומה משום דלית לי' כוונה הוא דאתינן עלי' והשתא כשגדול עומד ע"ג דאית לי' כוונה מעליית' אזי תרומתו תרומה וכל היכא דתרומתו תרומה אזי נפקע ממילא גם איסורא דטבל לגבי כ"ע כמו במופלא הסמוך לאיש דכיון דתרומתו תרומה לאוסרה לזרים ומהני נמי לכולא מילתא דתרומה להפקיע ג"כ איסורא דטבלא מהשיריים גם לגבי כ"ע המצווים על הטבל ולכן גם כן כשלא הגיע לעונת נדרים וגדול עע"ג מועיל נמי הפרשתו לכולהו מילתא דתרומה בהדי טבלא ודע שגם מה שכתבנו לעיל באות ג' ליישב הגירסאות בדברי ר' יהודה והוא שגם לענין תרומה תלי' מילתא דבר חיובא יוע"ש אינם נסתרים מדברי הירושלמי הנ"ל דלא חייש כלל לבר חיובא אלא לבר כוונה ולכן היקשה שיועיל עע"ג להשלים הכוונה אע"ג דלאו בר חיובא בטיבלא ותרומה הוא והוא כד דייקת ה"ט כיון דר' יהודה דלית לי' מיעוטא לקטן גבי תרומה מקראי כמ"ש המפרשים הר"ש והב"ט לכן הדרינן לכללא כמו דמצינן בכל סוגי התורה דבעינן גברא בר חיוב' דווק' וכשם שאינו יכול להפרי' מן הפטור על החיוב כמו כן לא מהני הפרשתו דקטן דגברא לאו ב"ח בטיבלא ותרומה הוא רק בתרומה דרבנן שהוא ג"כ דמי לב"ח וכמ"ש לעיל והוא כשהגיע לחינוך אבל לת"ק דאית לי' משום מעוטא דקרא מדכתיב וחישב דכתיב בי' מחשבה כמ"ש בירושלמי שם וה"ט דאיש פרט לקטן משום דלית לי' מחשבה [ויתורץ קצת קו' תוס' חולין י"ג בסה"ד מה שהיקשו על הירושלמי מתחילה] ובא הכתוב וגילה טעמא דקרא ולכן לא תלי' מילתא בבר חיובא כלל רק בכוונה תלי' מילתא וכן לר' יוסי דיליף לאיש דכתיב בתרומה מאיש כי יפליא דנדרים והקדש וכשם דהתם מהני במופלא ס"ל ה"ה בתרומה כיוצא בהם אע"ג דעודנו לאו בר חיובא הוא:

תוכן העניינים

זית רענן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה