זית רענן חלק א· רבי משה יהודה לייב זילברבגר
חלק יורה דעה · הלכה ד - בדיני חילופי וגידולי א"ה
סימן א
א עיין רמב"ם בפ"ה מה' נדרים ה' ט"ז וז"ל האוסר פירותיו על חבירו בין בנדר בין בשבועה הרי גדוליהן וחילופיהן ספק לפיכך חבירו אסור בגדולי פירות אלו ובחילופיהן ואם עבר ונהנה נהנה עכ"ל הרמב"ם ודברי קדשו תמוהין לראשונים ואחרונים חדא כקושית ר"ן כיון דספיקא דרבנן הוא מדינא הוא להקל ולא להחמיר ועוד תמה בלח"מ שהרי פוסק ב"פ מהמ"א דבכל איסורי הנאה הדמים מותרים למחליף [וא"ל משום דנדרים דינו כדשיל"מ דאזלינן בספיקא לחומר' כתירוצו דר' אשי בריש ביצה דהא לגבי הנודר לא נדון כדשיל"מ דלא בדידי' תלי' מילת'] ואת"ל דאיכא איזהו סברא לחלק בין נדרים לשאר איסורי הנאה דיותר מסתבר להחמיר בנדרים שהרי בגמ' שם בעי למיפשט מערלה וכה"כ דמותרים למחליף ועוד דהו"ל לרמב"ם לחלק בנדרים גופא בין החליפם הוא להחליפם אחר ומדסתם דבריו משמע דגם כשהחליפם אחר אסורים למחליף ונלע"ד דדברי רבינו הגדול ברורים כשמש בצהרים בלא גימגום כלל דיש להקשות לדעתו הגדולה דפוסק בפי"ב מה' נדרים בקונם שאני עושה לפיך דצריך להפר בין כשאומרת ידיה לעושיהן ובין כשאוסרת מעשה ידיה לבד ור"ן בפ' אע"פ תמה עליו דאית' להדי' שם דמעשה ידי' אינה יכולה לאסור על בעלה דהוי כאוסר דבר שלא בא לעולם על חבירו ובכ"מ שם ובב"י סי' רל"ד תירץ דלמסקנ' שם דמסקינן דקונמת כקדושת הגוף לפי שאין לו פדיון ומפקיע מידי שיעבוד הילכך חיילי אף בדבר שלב"ל והא דאמרי' דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם היינו דוקא במידי דאינו קדוש אלא קדושת דמים דיש לו פדיון עכת"ד בקצרה וקשי' מסוגי' דשותפין הנ"ל דמבעי' לי' לרמב"ח באומר קונם פירות אלו על פלוני מהו בחילופיהן מי אמרינן גבי דיליה הואיל ואדם אוסר פירות חבירו על עצמו אדם אוסר דבר שלב"ל על עצמו גבי חבירו הואיל ואין אדם אוסר פ"ח על חבירו אין אדם אוסר דשלב"ל על חבירו ולדעת רמב"ם הנ"ל דלמסקנ' דקונמות כקדושת הגוף דמי הרי יכול לאסור אפי' דשלב"ל על חבירו אמנם יש לומר דסוגי' קאי לתנאי דפליגי על ריב"נ ואית להו דאין הבעל צריך להפר והטעם משום דלית להו דקונמת מפקיע מידי שיעבוד [וכעין שתירץ ר"ן בפ' המדיר את דברי רמב"ם שם דלא הביא בפסקיו תירוצי דגמ' באומר צאי מע"י ובמספקת וכו' דתירוצו שם דסוגי' קאי אליב' דתנאי דפליגי על ריב"נ] איבר' לרמב"ם גופא דהבי' בעי' דרמב"ח באוסר פירותיו על חבירו דפירות הידועים דהיינו פירות אלו והרי זה דומה לאומר להדי' שגם החליפין יאסרו עליו כדאית' ברשב"א ור"ן שם ופסק דאסורין מספיק' והא לדידי' נאסרו בבירור כיון דלדינא אוסר דבר שלב"ל על חבירו לכן נלפענ"ד דגם זולת כל אלה קשה הדבר לסלק לגמרי כללא דשייט' בכמה סוגיות הש"ס דאין אדם אוסר דשלב"ל ע"ח והיה להם זאת ליסוד מוסד וגם בפ' אע"פ דף נ"ט מעיקרא קס"ד דר' יוסף למימר הכי ומקשה ליה מכלל זה דכשם דאין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו כך אין אדם אוסר דשלב"ל על חבירו ואיך נניח עתה ונשבק לגמרי כלל זה לדינא לכן נלפענ"ד להמציא בזה מילתא דמסתבר דודאי דבר שלב"ל שאין לו עתה בהם שום תפיסת יד לנתקו מרשותו והרי הם במשקל אחד עם פירות חבירו אזי גם לריב"ן ולמסקנא דכקה"ג דמי אפ"ה אינו יכול לאוסרם על חבירו גם לדעת רמב"ם אמנם במעשה ידיה כיון שיש לה תפיסת יד בידים עצמן שהרי למסקנא אף על גב דמשועבדין לבעל מ"מ כיון דמדינא מפקיעין מידי שיעבוד וכשאוסרת ידיה לעושיהן נאסרו מע"י מדינא גם לאחר דאלמוהו רבנן אזי נאסרו עליו לאחר גירושין וכח דיש לה יד וכח להקדישן עליו לכן מהני ג"כ כשלא אמרה כן בפירוש דאז דנין הדבר בעלמא לדבר שלב"ל כגון בפירות דקל דאי אמר דקל לפירותיו הוא דמהני אבל כשהקנה לו פירות דקלו לא מהני מידי אכן בקדושת הגוף דאלים מהני בדבר שלב"ל כזה משום דגבי קדושת הגוף די לנו כשיש לו בו תפיסת יד וביכלתו להקדישן כי היכא דלא תשוה לפירות חבירו ע"ח אבל כשאין לו דקל כלל ואוסר עליו פירות שיגיע לידו אזי גם בקה"ג גופיה ל"מ ול"מ כיון דלית ביה אז שום תפיסת יד ודמי להדיא לאוסר פ"ח על חבירו:
ב וכשנעמוד לחקור כשאוסר חליפי פירותיו ע"ח לאיזהו מהם תדמוהו אזי מההכרח להתבונן בו תחילה אם יש לו בו תפיסת יד לאסור הפירות לחליפיו או למכור הפירות וליתנם לחליפיו אם נימא דדמי לדקל לפירותיו אזי יכול לאסור בקונם גם חליפי פירותיו לדעת רמב"ם הנ"ל דבקה"ג יכול לאסור דשלב"ל כזה איברא אם נימא דלא דמי לדקל לפירותיו דהתם יהיו שניהם ברשותו בב"א משא"כ חליפי פירות דא"א לבוא אלא כשיצאו הפירות מרשותו והנה בתוס' איתא שני תרוצים בזה בגיטין ס"ד בד"ה דמי חמרא וכו' אם מהני באומר חמרא לדמיו] אכן נראה דלא גרע ממוכר עבדו **(דיני עבד כנעני אינן נוהגין בזמן הזה)** לקנס דמיבעי' לן גם לרבנן ולא איפשטא וכן פסק הרמב"ם בפ' כ"ג מה' מכירה דמספיקא ל"ק ואם תפס אין ממ"י ולפ"ז מתורץ כל קו' הנ"ל בדרך נכונה וסלולה דאיבעי' דרמב"ח בע"כ קאי או אליבא דתנאי דפליגי על ר"י ב"נ כמו ש"ל או לצד האיבעי' זו דבמוכר עבד לקנס לא מהני לרבנן [כמו שתירצו תוספת בר"פ המפקיד דסוגי' דשם קאי לצד זה דל"מ במוכר עבדו לקנס יוע"ש] וכיון דל"מ במוכר עבדו לקנס אזי לא מהני נמי בפירות לחליפיו או לדמיו וכיון שכן אזי גם בקונם לא מהני מידי דדמי לפירות חבירו ע"ח כיון דמדינא אין לו עתה תפיסת יד בהם לדמיו לכן מיבעי' לי' אם חלופין כגדולין לאסרן עליו מיהת מדרבנן למחליף עצמו מחמת קנסא ועל קוטב זה קאי כל ש"ו דהתם ולבסוף לא נפשטה וכיון דמידי דרבנן הוא נקטינן לקולא ומש"ה פסק הרמב"ם בפ"ח מהמ"א דבכל איסורי הנאה שאין תופסין דמיהן דחליפיהן מותרין למחליף אבל בקונם נקיטנא מיהת לדינא דאסורין מספיקא אפי' כשהחליפן אחר משום דאנן פסקינן כר"י ב"נ דקונמת כקדושת הגוף דמי ומפקיעין מידי שיעבוד ונדון ממילא דגם דשלב"ל שיש לו תפיסת יד בהן לנתקן מרשותו דיכול לאסרו על חבירו כמו במע"י על בעלה וכיון דלדידן מספקא לן לדינא במוכר עבדו לקנס ה"ה נמי בפירות לדמיהן ולחלופיהן מיתלי תלוי באיבעי זו עצמו ולכן גם כשאוסר על חבירו הפירות וחלופיהן כרוך במטרה ההוא דאם נאמר כשאומר בפירוש פירות לדמיהן מהני אזי כיון דיש לו בו תפיסת יד בעלמא כזה גם בסתמא יכול לאסור בקונם דדמי למעשה ידי' אכן אם נימא דמוכר עבדו לקנס לא מהני דלא דמי לדקל לפירותיו וה"ה נמי בפירות לדמיהן וכיון שכן אזי גם בקונם אינו יכול לאסרן על חבירו דהדר דמי ממש לפירות חבירו על חבירו ומשום האי טעמא פוסק הרמב"ם בה' נדרים דבאוסר פירותיו על חבירו דהיינו פירות ידועים דדנין הדבר כאוסר בפירוש גם את חלופיהן וגדוליהן דאסורין מספיקא אפילו כשהחליפן אחר אולם הא תינח בקונם דאזיל לטעמי' דכקדושת הגוף דמי ויכול לאסור גם דבר שלא בא לעולם על חבירו אבל בשבועה דפוסק הרמב"ם ג"כ שם דאסור בחליפי' וגדוליהן מספק הדרי כל קו' הנ"ל לדוכתייהו:
ג אולם כשנביטה ליסוד דברי קדשו נראה כי נכונים כל דבריו למוצאי דעת דצריכין להתבונן בדבריו האוסר פירותיו ע"ח בין בנדר ובין בשבוע' דאיך משכחת לי' בשבוע' שיאסור על חבירו אם לא כשענה אמן והרי זה כנשבע מפי עצמו ובזה לא מיבעי' לן כלל דקתני להדי' במתניתין דנודר אסור בחליפין ובגדולין ונראה דרמב"ם אזיל לטעמי' בפרק ה' מה' שבועות ה' ד' כשנשבע שלא יכנוס חבירו לביתו ונכנס שלא מדעתו דנשבע פטור דאנוס הוא והנכנס חייב [ועי' במ"ל שם שעשה סמוכין לדבריו ממס' נידה מ"ו יוע"ש] אולם הטור השיג עליו שם דל"מ א"ח רק בקונם אבל לא בשבועה ונראה לי דרמב"ם ס"ל כדעת רש"י ורז"ה ור"ן בשבועות בפ"ג דגם בשבועה כשאוסר חפצו עליו דחייל נמי בישיבת סוכה עלי כמו בקונם רק דסתמא דקונם הוא באיסור חפצו עליו וסתמא דשבועה הוא באיסור גברא אבל כשאוסר חפצו עליו בשבועה חיילי נמי השבועה אחפצא אולם דברי רבינו בפ"ה מה' שבועות הנ"ל דנקט שלא יכנוס חבירו לביתו ולא נקט לי' באיסור חפצא דווקא והוא כשאומר הבית לכניסה עליך בשבועה אפשר לומר דלישנא קלילא נקט כמו דתירצו הפוסקים על כמה וכמה סוגיות בנדרים ובשבועות דלא דייקו בזה עי' ר"ן ריש נדרים ע"ב ד"ה איידי אולם יותר מסתבר לומר דשפיר דייק והוא דכשם דסברי הפוסקים ובראשם הרמב"ן דקונם שאמר בלשון שבועה דמהני מדין יד אע"ג דעיקרא דקונם הוא על חפצא מ"מ כשאמרו בלשון גברא מהני מדין יד דלא גרע מידות ולעולם האיסור עצמו על חפצו רק פומא הוא דאיתקל ליה ולא הוציא מפיו כתקונו ואעפ"כ בישיבת סוכה ל"מ רק כשאומר בפירש ישיבת סוכה עלי וכשתדייק תמצא דגם הפוסקים דסברי דמהני קונם כשאמרו על גברא מדין יד ואפ"ה במקום מצוה ל"מ רק כשאומר בפירוש על חפצא וכ"מ להדיא מלשון הפוסקים בר"ן וברשב"א נדרים שם דבדבר מצוה ל"ח רק כשאומר בפירוש על חפצא אמנם דמקצת פוסקים חולקים בזה כאשר הבאנו בסוגיא דאין אחע"א בסי' ו' אות ו' והוא מטעם רומיא דקרא דכתיב לא יחל דברו וכתיב לה' והוא להדיא בנדרים דף ט"ז לכן ל"ח על חפצי שמים רק כשיאמר בפירוש באיסור חפצא ומעתה גם דברי רמב"ם נתכוונו על מטרה זו דכשנשבע שלא יכנוס חבירו לביתו דאי איפשר להתקיים הדבר רק על חפצא וכיון דלדידי' דס"ל כדעת רש"י וסייעתי' דאית' לשבוע' באיסור חפצא כשאומר בפירוש על חפצא אז מהני גם בזה מדין ידות דשבועה ואפ"ה על דבר מצוה לא חייל רק כשאומר בפירוש בשבועה על חפצא וכיון שכן מצרופים דבריו רבינו הגדול גם בשבועה שהרי בשבועה לא איכפת לן מידי בדבר שלבל"ע רק דכאן שאוסר פירותיו על חבירו דחייל על חפצא וכיון שרק האיסור חפצו הוא שיעכב מצד דבר שלבל"ע אזי הדר דינא דכיון שהוא ג"כ איסור חפצא הרי דינו כקונם דכקדושת הגוף דמי לזה דמידי טעמא בקונמות דדמי לקה"ג הוא משום דהוי איסור חפצא ואין לו פדיון כפרש"י שם ורשב"א ור"ן ה"ה נמי בכיון ובמישור גם לדעת רמב"ם ורש"י דחייל נמי אחפצא ואין לו פדיון והדר דינא בקנה אחד לקונם ואסור מספיקא ולהשקיט לבב הקורא יש כדמות ראי' לזה דיש לדקדק אמאי לא תנן במתניתין דחומר נדרים משבועות וחומר בשבועות מנדרים וליתני נמי דחומר שבועות מנדרים דחייל גם על דבר שלבל"ע משא"כ בנדרים והני פוסקים דחולקים על רמב"ם ודוחק לומר שהוא בכלל דבר שאין בו ממש דקתני התם אכן לקושטא לק"מ דלדעתם גם בשבועה לא חייל ולא משכחת לי' רק כשאוסר על עצמו ובאופן זה גם בנדרים מהני דהרי יכול לאסור דשלב"ל על עצמו אבל לדע' רמב"ם דס"ל דיכול לאסו' בשבוע' ע"ח וגם ס"ל דיכול לאסור בקונם גם דבר שלב"ל ע"ח וא"כ קשי' להיפך דליתני חומר בנדרי' מש משבועו' דבנדרים דכקה"ג דמי יכול לאסור דבר שלבל"ע ע"ח משא"כ בשבועה אלא וודאי דגם בשבועה כשאוסר על חבירו דא"א להתקיים רק על חפצא אזי דינו כקונם ויכול לאסור גם דשלב"ל על חבירו בשבועה:
ד צויתי לכבוד בני המופלגים לחפש באחרונים אולי יש מי שכבר התעורר בזה על הרמב"ם, וימצאו בספר שעה"מ בפ' י"ב מה' נדרים הנ"ל שמביא בשם ס' בני יעקב שהקשה קו' הנ"ל על מרן הכ"מ דס"ל כיון דלמסקנא קונם כקה"ג דמי דחייל גם על דבר שלב"ל מהא דמביא הרמב"ם בעי' דרמב"ח בקונם פירותיו ע"פ דאסור מספיקא יוע"ש שהניחו בצ"ע ובעל שעה"מ תירץ וז"ל אכן לפמ"ש יש לדחות דלא אמרה הרב ז"ל אלא במעשה ידי' דעבידי דאתו ודאי דסתם אשה דרכה לעשות משא"כ באוסר פירותיו ע"ח דלא עבידי דאתו וודאי דמי יימר דמחליף לי' וכן גדולין נמי מי יימר שינטע אותם ויצא פירות ואפי' בחד מי יימר מיקרי לא עבידי דאתו לדעת כמה מרבוותא וכו' עכ"ל ויש לפקפק בתרוצו חדא דבחליפין מי לא עסקינן שהחליפין כבר הם בעולם אלא שאינו ברשותו וכל שהגוף בעולם אזי ל"ב שיהי' עבידי דאתו כמו דאיתא בתוס' בכמה סוגיות ואת"ל כאידך תרוצו דגם כשגוף בעולם בעינן דעבידי דאתי א"כ בע"כ צ"ל דכל כי האי גוונא חשיבא כעבידי דאתו דומיא דשדה זו לכשאקחנה תהי' קנוי' לך דקנה לר"מ וחדא מתרתי שמעית מיני' או דכשהגוף בעולם ל"ב עבידי דאתו או דזה דמי לעבידא דאתו ומ"ש בין שדה זו שאני לוקח ובין מה שאני מוכר:
ה ובמה שכתבנו לעיל מתורץ שפיר גם קו' הלח"מ שהיקשה שם על דברי כ"מ הנ"ל ממ"ש רבינו בהלכות מע"ק בספט"ו וז"ל היתה לו בהמה מעוברת ואמר אם תלד זכר הרי הוא עולה וכו' ילדה זכר תקרב עולה דמשמע דווקא מעוברת אבל אם אינה מעוברת לא הוי עולה אע"ג דקדושת הגוף הוא ומעשה ידי' דמי לאינה מעוברת ולדברינו הנ"ל ניחא דמעשה ידי' שאני דיש לה בהם תפיסת יד כשאומרת להדי' יקדשו ידי לעושיהן וכבר יצאו מכלל פירות חבירו בזה משא"כ בפרה שאינה מעוברת דל"מ בעלמא גם באומר פרה לולדה כ"ז שעודנו לא נתעברה ומש"ה גם בקה"ג לא מהני והדברים ברורים ונכוחים בישוב כל דברי רמב"ם הנ"ל על מכונם ונשמע מדברי רמב"ם הנ"ל דס"ל בבירור דחליפין וגדולין שוין שהרי בפ"ה מה"נ פוסק דשניהם איסורין מספק ומעתה נשמע ממילא דכשם דס"ל בפ"ח מ"ה מ"א ה' ט"ז וז"ל כל מאכל שהוא אסור בהנאה אם נהנה ולא אכל כגון שמכר או נתן לאחרים אינו לוקה **(דיני מלקות אין נוהגין בזה"ז)** והדמים מותרים ה"ה נמי בגדולין דתרווייהו שוין לדעתו ולדעת הראב"ד לא מיבעי' לי' בגדולין כלל ופשיטא לי' דאסורין בכל א"ה ועי' בא"ח סי' תמ"ג בח"י שם דפוסק דגדולי חמץ שעבר עליהם הפסח מותרין ומק"ח פוסק דאסורין ראה עתה שפלוגתי' תלי' ברמב"ם וראב"ד ויש להקל כדעת ח"י שהרי גם לדעת הראב"ד איסור הגדולין בכל א"ה דאורייתא הוא רק מדרבנן ובחמץ שעבר עליו הפסח דגופו קנסא דרבנן בעלמא הוא והקילו בו אפי' בטכ"ע מכש"כ בגדולין דעיקרו מדרבנן דבוודאי יש לסמוך עליו במקום הפסד מרובה:
ו ומעתה נראה דתו ליכא לאפלוגי בין א"ה שהוא מן הנקברים לבין א"ה שהוא מן הנשרפים שהרי טעמא דרמב"ם דמתיר הגדולים בכל א"ה הוא מפני דס"ל שגם זה הוא בכלל זוז"ג דמותר אפי' בא"ה דחמירא שכן מבואר להדיא בדבריו בפ' עשירי מה' מעשר שני ה' ך' וז"ל נוטעין יחור של ערלה ואין נוטעין אגוז של ערלה מפני שהוא פרי ופירות ערלה אסורין בהנאה כמו שבארנו בה' אסורי מאכלות ואם עבר ונטע אגוז של. ערלה הרי הצומח מותר כשאר האילנות (כ"א) וכן אין מרכיבין כפניות של ערלה בדקלים מפני שהן כפרי עבר והרכיב מותר שכל דבר שיש לו שני גורמים אחד אסור וא' מותר הרי זה הנגרם משניהם מותר לפיכך הצומח מפירות ערלה מותר שהרי גורם לצמוח הפרי האסור והארץ המותרת עכ"ל והוא כדעת רש"י בלשון ראשון דף מ"ט ותוס' שם חולקים בסברא זו דכל שהוא משום שני ענינים לא שייך ביה זוז"ג שם בד"ה שאם ובדף מ"ח ד"ה ורבנן וכן מטין קצת דברי רמב"ן מובא בר"ן שם שהיה חוכך להחמיר אמנם לדעת תוס' יש להתיר הגדולין בלא"ה שהרי דרבנן דפליגי אדר' יוסי מתירין באם נטע אגוז של ערלה בלאו האי טעמא כמבואר בדבריהם שם מ"ח ע"ב ד"ה ואין דרק לכתחילה הוא דמודו רבנן דאסור ליטע ובדף מ"ט ד"ה הא רבנן וז"ל והא דשרי לעיל נטע והבריך והרכיב לאו משום דאית להו זוז"ג מותר אלא משום דמה שגדל מן האגוז עצמו יהא מותר עכ"ל אמנם לדעת תוס' הוא דאפשר לאפלוגי בין נשרפים לנקברים שגם לדבריהם מסתמא הלכה כרבנן דגם מה שגדל מן האגוז עצמו מותר הוא דוקא בערלה שהוא מן הנשרפים דעפרן מותר הוא דמתירין הגדולים אבל בחמץ בפסח שהוא מן הנקברים אפ"ל דמודו רבנן דגדולים אסורים אמנם כיון שבעל המחבר מק"ח שרצה לחלק בזה כתב במסקנא דאין לחלק דמידי טעמא דנשרפין עפרן מותר משום דנעשו מצותן אבל בגידולין לא שייך זה לכן אוסר הגדולין אף בנשרפין וכיון שהוכחנו דבנשרפין לכ"ע הגדולים מותרים אזי ממילא גם בנקברים כן בפרט שכבר נקבע לפסק הלכה ברורה בש"ע סי' קמ"ב סעי' י"א ובסי' רצ"ד סעי' י"ב שגם בכל דבר שהוא משום שני ענינים מותר מטעם זוז"ג וא"כ הלכה ברורה כדברי ח"י דגדולי חמץ מותרים וגם למגדל עצמו מותרין כמו דמש"ל בסי' רצ"ד דאם נטע דמותרים דמש"ל אפי' לנוטע עצמו וכמו דפסק בסי' תמ"ג בא"ח לענין חליפין להקל באיבעי' דרמב"ח כן נמי לענין גדולין דכל שהוא משום קנסא שניהם שוים וגם משמע להדיא דלא כמ"ש בע"ל מק"ח דהא דשרו חליפין בש"ע הוא לאחר הפסח דוקא חדא דגם התם מסתימות לשון המחבר לא משמע הכי וגם בסי' רצ"ד הנ"ל מתיר להדיא הגדולין אפי' לנוטע עצמו:
ז ומעתה אפשר לומר דגם דע' ראב"ד בפ"ה מ"ה נדרים הכי הוא וז"ל שם לפי הגמרא הגדולים אינן ספק אלא ודאי אסורין הילכך אם קידש בגדולי איסור צריך לחזור ולקדש מיהו קשי' להו כל היכא דאמרינן אסור בגדוליהן אפי' בדבר שזרעו כלה אמאי הא קיימא לן זה וזה גורם מותר ואם נטע אגוז של ערלה מותר בפירותיה עכ"ל ודברי קדשו אין להם התקשרות כ"כ וגם לשונו מיהו קשיא להו לשון להו אינו מדוקדק כ"כ לכן אפ"ל דגם הראב"ד ס"ל לדינא דגידולים מותרים לכ"ע שכן נראה מסיום דבריו דגם בשני ענינים הוי זוז"ג ומותר וגם מדשתק ליה בשני מקומות הנ"ל ש"מ דאודוי' אודה ליה רק דקסבר מדמבעי' ליה לרמב"ח רק בחליפין ולא בגדולין ש"מ דס"ל דהגידולין פשיטא ליה דאסורין לזורע משום קנסא דרבנן כיון שבאין מן העיקר משא"כ בחליפין כיון שאינו דמיהן לפום פירושם בירושלמי הנ"ל לכן בזה הוא דמיבעיא ליה אם קנסינן ליה גם בזה ותו ל"ק מהא דקיימ"ל דזוז"ג מותר שהרי רק מחמת קנסא הוא דקנסינן לזורע לחודא אבל אם נאמר כדעת התוס' דכל שהוא משום שני ענינים לית בהו משום זוז"ג ומדינא אסורין אזי אם קידש בהן את האשה א"מ כלל הגם דבנדרים אסורין רק למקדש דכיון דלית לי' זכי' כלל למקדש בהם ואינו יכול להקנותן לה כלל אזי לכ"ע א"מ כמו שכתבתי לעיל ולדידהו קשי' מאגוז של ערלה אמנם אם אמרינן דהא דפשיטא לי' בגדולין הוא משום דגדולין כיון דאתי מן העיקר אזי פש"ל דקנסינן לזורע לכן אם קידש בו האשה מקודשת רק דצריך לחזור ולקדשה כיון דלא נגרע דבר מזכותו לרשותו דמקדש וזהו הוצעת דבריו לפי הגמרא הגדולים אינן ספק אלא וודאי אסורין [והיינו משום קנסא לחוד] הילכך אם קידש וכו' צריך לחזור ולקדשה [אבל מדינא מקודשת לכ"ד ואין קדושין אחרים תופסין בה] מיהו קשי' להו למאן דס"ל דמדינא אסורין] אמאי הא קיימ"ל זוז"ג מותר וכו' אמנם לדעת הרמב"ם ל"ק קו' ראב"ד מהא דקיימ"ל זוז"ג מותר משום דלדינא הוא דאוסר הגדולין מספק הוא משום כוונת הנודר הוא וכאילו אוסר להדי' את הגדולין עליו דלדידן מספקא לן אם יכול לאסור דבר שלא בא לעולם כהאי על חבירו משום דקונמת כקדושת הגוף הוא כדבר שבא לעולם וכשאוסר בפירוש תו לית בי' משום זוז"ג וכמו באוסר על עצמו דאסור בגדולין ול"ש בי' משום זוז"ג וגם באיבעי' דרמב"ח דמיבעי' לי' משום קנסא וקא שביק לגדולין יש לומר דרמב"ח ס"ל כתרוצא קמא שם דף מ"ח דאיפוך ור"י הוא דס"ל זוז"ג מותר ואפ"ה אין זורעין תחתי' בימות החמה והטעם משום דכל שהוא משום שני ענינים לית בהו משום זוז"ג וגם כל הש"ו קאי התם לפי סברא זו כמבואר בר"ן שם אכן אנן פסקינן כתרוצא בתרא דל"ת ור"י לדבריהם דרבנן קאמר ולר"י דס"ל זוז"ג מותר זורעין גם בימות החמה יוע"ש ומשום האי טעמא שבקי' רמב"ח לגדולין משום דס"ל כתרוצא קמא דהתם וא"כ הגדולין אסורין מדינא גם לכ"ע בלא קנסא ואי בעי' דידי' אקנסא קאי:
ח ומעתה כל דברי ש"ע צדקו יחדיו דבא"ח סי' תמ"ג פוסק דחליפין מותרים גם למחליף אפי' בפסח וכן בי"ד סי' רצ"ד סעי' י"ב דאסור ליטע אגוז של ערלה ואם נטע הגדולים מותרים מטעם זוז"ג ומשום בעיא דרמב"ח נקטינן לקולא בדרבנן רק בנדרים באומר פירות אלו על פלוני אסור בחילופיהן ובגדוליהן הוא מטעמא אחרינא אם כסברת מרן כ"מ משום דהוי כדבר שיל"מ או משום טעמא דכתיבנא לעיל לדעת רמב"ם דקונמות כקה"ג דמי דיכול לאסור גם דשלבל"ע על חבירו וכן פסקינן בש"ע באה"ע סי' פ"א סעי' ב' דגם באוסרת מעשה ידי' על בעלה דצריך להפר משום שמא יגרשנה
ט איברא עודנה לא יתיישב לגמרי דאיך אפשר לומר דבאיסורי הנאה שתופסין דמיהם דרשאי ליקח דמיהם אדעתא שיזכה בהם לעניים כמש"פ בספר א"ח וקשי' מדברי תוס' ב"מ ע"א ד"ה בשלמא סיפא לחומרא שהרי למסקנת דבריהם גם זכיית של המזכה מעכבת בעצמות הזכי' והוא גם כן שליח של המזכה ודעתו דמזכה הי' שיזכה בהם בעד מחירו דאיסורי הנאה אמנם נראה דזהו במעשה סתמי דלא נ"מ לשליח מידי אזי נקטינן שהוא שלוחו של המזכה כמו של הזוכה או בדבר דאית בי' לשליח צד זכות וצד חובה וחזר הדין כמו היכא דנעשה בסתמא אבל בדבר דלא ניחא לי' לשליח כלל שיזכה מן המזכה לו על אופן זה שזיכה לו תחי' ולהמזכה לית לי' נפקותא ולא מידי בעיקר הדבר שמסר תח"י השליח שלא יפסיד ולא ירויח בזה מידי אם יקיים השליח על האופן שמסרו לידו או לא אזי העיקר תלוי בכוונת השליח ומשה"ט מסקינן בתוס' שם שהוא שלוחו של מזכה ג"כ משום דמצד השליח לית לן הוכחה ברורה דלא ניחא לי' בזה שהרי אית לי' בזה צד זכות לעומת צד חובה שאם יזכה מן המזכה לא יעבור אלאו דלא תשימון משא"כ אם יזכה מעצמו לזוכה לחוד דאז יעבור תיכף באיסור תורה וירויח ממונא לכן נדון כסתמי משא"כ בעובדא דא"ח דמוכחא מילתא להדי' דלא ניחא לי' שיזכה מן המזכה כי היכא דלא ליתסרו:
י ואין להקשות מדברי רבינו ירוחם בישראל שאמר לחבירו קנה לי חפץ זה מראובן דדעת המוכר להקנות רק לבעה"מ אלמא דעיקר תלוי בדעת המזכה וקשי' לא"ח שגם באיסורי הנאה שתופסין דמיהם אמאי רשאי ליקח השכירות לזכות בהם לעניים חדא דחפצא שאני דא"א שיזכה בו רק ע"י דעת המקנה והבעלים ועוד יש לחלק בין הנושאים והמזכים עצמם כמובן ועי' קידושין כ"ג ע"ב בעי רבה עבד כנעני מהו שיעשה שליח לקבל גיטו מיד רבו וכו' שם ובתד"ה מהו שיעשה שליח וכו' יש מפרשים דהכי קמיבעי' לי' היכא דאמר העבד לאחר לקבל לי' גיטו מיד רבו מהני קבלתו או לא דכי לא אמר לי' לקבל גיטו ובא ומקבלו פשיטא לן דמהני דאמרי' במתני' ובשטר ע"י אחרים אבל אמירתו שאמר לו לך וקבל גיטי שמא מיגרע גרע לפי שבא מטעם שליחות או לא ויש מפרשים דהכי קמבעי' לי' מהו שיעשה שליח הא דאמר ר' שב"א בשטר עי' אחרים בתורת שליחות קאמר וכו' משום דגמר לה לה מאשה ולמ"ד זכות הוא לו יכול לקבל גיטו שלא מדעתו כל זמן שאינו מוחה ולמ"ד חוב הוא לו צריך לעשות מדעתו שיתרצה וא"כ אם הוא עומד וצווח לא מהני קבלתו או דילמא לא בתורת שליחות קאמר דלא דמי לאשה דדוקא אשה דאיהי מקבלה גיטה שליח נמי מצי שווי' אבל לרבי שמעון ב"א כיון דאיהו לא מצי מקבל שליח נמי לא מצי לשווי' ואם כן בשטר ע"י אחרים דקאמר היינו אפי' עומד וצווח כיון דאינו מטעם שליחות ובתוס' ד"ה דאמר ר' הונא כו' דמיירי לענין הקרבות קרבנות וכו' תימא דמשמע הכא דפשיטא לי' ובמס' נדרים בעי הני כהני שלוחי דרחמנא הוו כו' ולא איפשיטא ואמאי לא מייתי התם הך מילתא דרב הונא כו' למיפשטא ויש לומר וכו' א"נ יש לומר וכו' וביומא דף י"ט ע"ב בתד"ה מי איכא מידי יותר מבואר וז"ל ולי נראה דלעולם פשיטא לי' מדרב הונא וכו' דשלוחי דרחמנא נמי נינהו דאי ס"ד שלוחי דידן דווקא נינהו ולא שלוחי דרחמנא כלל מי איכא מידי כו' והתם מיבעי' לי' אי שלוחי דידן קצת דהוו להו שלוחי דרחמנא ושלוחי דידן או שלוחי דרחמנא דווקא והא לא מצי למיפשט מדרב הונא דאפי' אי שלוחי דידן נמי הוו מקרבי אע"ג דאנן לא מצינן למיעבד כיון דאף שלוחי דרחמנא נינהו ומילתא דרב הונא כו' דאמר לאו שלוחי דידן נינהו לא נפקא מינה מידי לענין מודר הנאה דבין אי שלוחי דרחמנא נמי נינהו בין אי שלוחי דידן דוקא נינהו אסור במודר הנאה דקא מהני' לי' כו' עכ"ל עי"ש אלמא דהיכא דהוי שלוחי דרחמנא ושלוחי דידן מהני אפי' במילתא דליתא בשליחות שהרי תמצית דבריהם דקמבעי' לי' בזוכה ע"י אחרים גופי' בעבד כנעני אם הוא מטעם שליחות או לא וגם גילו לנו תעלומות חכמה דאיבעי' דקידושין שאני מאיבעי' דנדרים דבקדושין קמבעי לי' אם כהנים שלוחא דידן לחודא או שלוחא דרחמנא בהדי שלוחא דידן וע"ז קפשיט לי' מדר"ה בר"י דאי שלוחא דידן לחודא מי איכא מידי דאנן לא מצינן עבדינן ואיהו מצי עביד אכן עודנו יש לספק דילמא שלוחי דרחמנא בהדי שלוחי דידן נינהו א"ד שלוחי דרחמנא לחודא וזהו איבעי' דנדרים ונפקותא רבה למודר הנאה וכוונתם מבואר כי היכא דניהוי האיבעיות בהדרגה ולא מהיפוך להיפוך] ונמצא דהיכא שהוא שלוחו של שניהם לא איכפת לן אפי' היכא דאיהו לא מצי למיעבד אעפ"כ מהני שליחות וקשי' דאם כן קא קשי' להו על הא דפשטינן דמהני משום שליחות ממימרא דר"ה ברי' דר"י דהכא לא איכפת לן במאי דאיהו לא מצי עביד שהרי לדברי תוס' ב"מ אי אפשר לזכות לעבד משום שליחותי' דעבד לחוד אלא בהצטרפות שליחותא דאדון בהדי' וכל היכא דאית בי' משום הצטרפות תו לא איכפת לן במאי דאיהו לא מצי עביד וגם לתירוצם הראשון בד"ה מהו וכו' נמי קשי' כמובן:
יא איברא נראה דיש לחלק בפשטות ובמשור דבכהנים יש בענין הקרבה למזבח משום שלוחי דידן ומשום שלוחי דרחמנא ובעצמות הדברים שהוא משום שלוחי דרחמנא הוא דאיהו ל"מ עביד משום דרחמנא לא נתרצה בשלוחתי' דאחריני' רק בכהנים וזהו המעכב בעדינו כל עדת ישראל דלא מצי למיעבד משום שמעורב בי' גם שליחותי' דרחמנא אזי תו אינו מן הנמנע שיהי' הכהנים שלוחא דדידן ושלדר"ח כיון שמצדו הרי מצי למיעבד רק חלקו של גבוה הוא שעומד כנגדו אבל התם בשלוחא דשיחרור דע"כ שיש בשליחות זה שיזכה מן האדון ומצד זה הרי הוא שלוחא דאדון ושיזכה גם לעבד ומצד זה עצמו שהוא שלוחי דעבד הוא עצמו הסוגר בעדו דלא מצי למיזכי לנפשי' שהרי אפי' כשנותן לו האדון עצמו שהאדון בעצמו הוא המזכה אינו יכול העבד לזכות לעצמו לרשב"א ותו ל"מ מידי הצטרפות שלוחא דאדון שהרי מצדו תברי' לגזיזי' הא למה הדבר דומה לשנים שיש להם בהמה בשותפות ועשאו שניהם שליח לאחד שיקדשנו קה"ג לדעת החולקים על מהרי"ט דהקדש מהני ע"י שליח] הכי נימא בזה כל מידי דאיהו לא מצי עביד וכו' שהרי מצדו לא יבצר מאומה רק שחלקו של שותפו הוא שעומד כנגד כל אחד מהם וכשהסכימו שניהם לשליחותו של זה מהני דמי יעכב בעדם שהרי שניהם יחד דמי לגמרי לאחד שיכול לעשות שליח לכל מי שירצה וכן בכהנים שיש להם קרבן בשותפות ששניהם יחד יכולים לעשות שליח לכהן אחר שהרי כהן עצמו שצריך להקריב קרבנו הרי יכול לעשות לכהן אחר לשלוחא בחרקאו ומשה"ט גופי' גם הכהן יכול להעשות לשליח לישראל כיון שעתה נתלכדו יחד דעתי' דרחמנא ודעתי' דבעלים: