אור ברסלב
זית רענן חלק א חלק יורה דעה › הלכה ב

זית רענן חלק א· רבי משה יהודה לייב זילברבגר

חלק יורה דעה · הלכה ב

הלכה א

סימן ב

א עיין ביו"ד סי' כ"ח סעיף כ' השוחט חיה לא יכסה עד שיבדוק הריא' ואם נמצאת ספק טרפה מכסה בלא ברכ' והוא הדין לכל פיסול שהוא מחמת ספק כגון ההיא דחיישינן שמא בעור נפגמה וכן כל כיוצא בזה עיין בש"ך ס"ק כ"ז וז"ל וכדלעיל סי' י"ח ס"ק א' וסי"א. והב"ח חלק אמהרא"י והמחבר ודקדק ממ"ש בטור בריש סי' י"ח דבנמצא הסכין פגומ' לאחר שחיטה הרי זה נביל' ולא כתב ספק נבלה דאתא לאורויי דמחזקינן לה בנביל' גמורה לפטור מכיסוי ול"ד לספק טריפ' דמכסה בלא ברכ' כיון דאירע הספק בשחיט' עצמה עכ"ד ותימא היאך יעלה על הדעת לעקור עשה מן התור' לפטור מכסוי משום שנמצא הסכין פגומה דליכא אלא ספקא ואפשר דבעצם המפרק נפגם דהא איכא מ"ד פ"ק דחולין דף יוד דמכשיר ונהי דקי"ל לחומרא מ"מ ליכא אלא ספיקא וכדאמרינין בש"ס חיישינן שמא בעור נפגמה וכן כתבו כל הפוסקים וכמ"ש בר"ס י"ח עיין בדברי הפ"מ לעיל וז"ל שם כדבריו אמת שבסכין פגום לא הוי אלא ספק וכבר כתבנו בסי' ח"י טעם לזה דהוי ספיקא טובא וכו' ועיינתי בב"ח וז"ל כיון דלא יצאה מחזקה כו' וגם זה הוי בכלל אשר יאכל יראה לי דהכי קאמר לו דהוי ספק השקול עם החזקה ולא וודאי מ"מ כיון דאשר יאכל ממעט שחיטה שאינו ראוי' מה"ט ממעטינן נמי ספק טריפה ל"מ למ"ד ספיקא דאוריית' מה"ת אסור א"כ לאו בכלל אשר יאכל הוא אלא אפי' לר"מ ז"ל דמדרבנן אסור מ"מ הא כתב בשורש הא' דכל מידי דרבנן הוי מלאו דלא תסור כמו שאנו וכו' א"כ ממועט מאשר יאכל והנה בסיום דבריו כבר עמדנו עליו לעיל במ"א אמנם בעיקר יסודו דלרה"פ דסד"א מה"ת לחומרא בוודאי ל"ב כיסוי כיון דבעינן אשר יאכל דבריו תמוהין למאוד שהוא כנגד סוגיא שלימה דב"ב פ"א שהקשו שם מ"ט דר"מ באילן א' ומ"ט דרבנן בש"א פי' כיון דלא קנה קרקע אמאי מביא אמר רבה מאי קושי' דילמא ר"מ באילן א' ספוקי מס"ל ורבנן בשני אילנות ספוקי מס"ל וכן קאי התם במסקנא וע"ש ברשב"ם מס"ל וז"ל אי קנה קרקע מן הדין או לא והא דאמרינן ל"ק קרקע היינו משום דיד המוכר על העליונה דמספקא לא מפקינן מיני' עכ"ל הרי מבואר דאע"ג דלענין הבאת בכורים בעינן דוקא כשיש לו קנין בקרקע עצמו אפ"ה צריך להביא מספיקא אע"ג דלענין הקרקע עצמו אמרינן דמספיקא לא קני אפ"ה לא נפטר מהבאת בכורים דגבי בכורים נקיטנא את הצד ספק השני דסד"א לחומרא ול"א כיון דסוף סוף אין לו קרקע מה"ת יפטור ממילא מבכורים משום דאין נדון האחד נכנס בגבולו של נדון השני ובכל חו"ח אזלינן לחומרא וא"כ נראה בעליל דמכ"ש לענין כסוי דאף שאסור באכילה משום סד"א לחומרא מ"מ לענין כסוי נקטינן את צד השני שהרי גם לענין אכילה עצמו אהני צד השני' וקאי בדוכתי' לפוטרו ממלקות **(דיני מלקות אינם נוהגים בזמנים הללו כידוע לכל יודעי ספר)** משום צד השני שהרי לגבי בכורים דכשדנין אם קנה קרקע א"ל לא אהני צד השני לשום דבר דמ"ל אם לא קני מצד וודאי או מצד ספק כיון שהדין ברור דקרקע בחזקת ב"ע אפ"ה לענין בכורים אמרינן להיפך משום סד"א ומכש"כ לענין כסוי לכן נראה לפענ"ד ברור דמחויב בכסוי כל היכא דאיכא ספק השקול כדעת הש"ך בלא גמגום כלל:

אמנם מה דפסיקא גם לבעל הש"ך דהיכא דאיכא חזקה גמורה אפילו ללקות עליו משום נבלה אזי לכ"ע פטור מכיסוי ולכאור' גם בזה קשי' דהרי גבי בכורים דאיכא חזקה גמורה לענין קניות הקרקע ואפ"ה אינו מכריע המשקולת לענין בכורים וצריך להביא מספק ובמאי יפרד חזקת בעלים בקרקעות מחזקת איסור באיסורין אמנם לקושטא לק"מ הגם שהחזקות בעצמותן שוים אבל נושא הענין רחוק הלאה זה מזה דשם גבי בכורים שצריך להביא מצד ספק דדילמא קנה קרקע לקושטא אינו מנגד ומפסיד לחזקת ממון דאידך דמאי איכפת לי' בהבאת בכורים דידי' וכל עיקרו של חזקת ממון עיקרו משום פסידא דמוחזק או של בעלים הראשונים לכן כשדנין על הבאת בכורים פסקינן דצריך להביא משום סד"א דמאי איכפת לאידך אם נקיט לי' בלבא כדי לצאת חובת המצוה את צד הספק דדילמא לקושטא דמילתא קנה קרקע אף שמצד הד"ת ל"ק משום דבחזקת בעלים עומדת הלא עיקר מצב חזקה זו הוא בדבר המתווכח ביניהם לענין קני' וזכי' וכיון שהנדון רכוב על שני ענינים נפרדים א' בדבר עצמות הקני' בדבר הנוגע לזכות וחובה דידי' ודאידך והשני' לענין הבאת בכורים לכן אנן דנין את כל אחת ואחת בפ"ע ואין נדונו של א' נכנס בגבול השני' כמלא נימא ודנין את כל או"א כדינו ולגבי בכורים שנוגע לכבוד שמים אמרינין להיפך דסד"א לחומרא, אבל לגבי כיסוי כשם דחזקת איסור מכריעו לוודאי לחייבו משום נבילה, משום דמוקמנין על חזקה הראשונה ואמרינין דלא נשחטה, הלא עצומו של חזקה זו עצמו, פוטרו מכיסוי משום דלא נשחטה, ונמצא שאין חזקה דנידן א' מכריע את השני' רק דחזקה זו עצמו עומדת נגד שנים הנושאים יחד, דהרי לענין כיסוי תרתי בעינן חדא שישחט כדת של תורה וכל הלכותיהן והנוחר והמעקר לכ"ע פטור אפי' לר"מ דס"ל שחיטה שאיני ראוי' שמה שחיטה והיכא דנטרפה מחייבינין בכיסוי לר"מ ולדידן בעינן שיהא גם ראוי לאכילה מכל אשר יאכל ונמצא היכא דאיכא ספק בשחיטה במקום דאיכא חז"א לאו מכל אשר יאכל לחוד פטרינן לי' מכיסוי דבלא"ה פטור משום דלא נשחטה כלל שהרי החזקה מכריע את הספק ומעתה נכונים הדברים דכל היכא שנבוא לפטרו מפני קרא דכל אשר יאכל שיהא ראוי לאכילה דוקא אזי אף כשתמצא נדין דאיכא חזקה כשדנין על האכילה כגון שנמצא מחט בחלל הגוף דאמרינן רוב הנבלעים דרך הושט נבלעים אפ"ה לא פטרינן לי' מכיסוי משום דאינו ראוי לאכילה דאכתי כשדנין על כיסוי אפ"ל שהוא מן המיעוט ואין הכרעות אחד מכריע את השני כמו גבי בכורים אכן כשספק בשחיטה ואיכא חזקה דלא נשחטה כדיני אזי חזקה זו עצמו פטרי מכיסוי ורובא שאני דאין הרוב מכריע להחליט הדבר שכן הוא בוודאי רק דמכריע את הספק שדנין עליו ולכן כי דנין אם מחויב בכיסוי אכתי א"ל דילמא ראוי לאכילה הוא ובזה יתורץ לן קושיא רבתי דקשיא לי זה כמה ומובא בח"ש בהא דאיתא ב"מ גבי עשירי וודאי בספק פדיון פ"ח דמש"ה הוי עשירי וודאי מפני דת"כ מוציאין אמ"י ובקונה שני אילנות לרבנן אמרינן להיפך דמחויב בבכורים דדילמא קנה קרקע אע"ג דאם תקפו מוציאין אותו מידו:

ולהנ"ל ניחא שהרי הנדון שאנו דנין לענין מעשר הוא עצמו הנוגע לענין זכות וחובה שביניהם שהרי ע"י מעשר אם יצא העשירי יופקע זכותא דאידך לגמרי וכל שאינו ראוי להיות עשירי אינו נכנס במנין כלל עי' רש"י שם בד"ה עשירי וודאי וכיון דגם הנדון של מעשר תלוי בזכות וחובה הרי חזקת ממון דידי' חופף על שני הנדינים יחד דכמו שעומד נגד ספק בכור כן חזקה זו עצמו מהני בתוקפו גם לענין מעשר דמ"ש דשניהם תלוים בזכות וחובה ודמי ממש כמו בכיסוי היכא דספק בשחיטה ואיכא חז"א דפטור מכיסוי לכ"ע:

ולפ"ז גם בעיקר הנדון שיצא בעל ח"ש לדין עליו במי שמכר חמצו אפי' בכסף לחוד שהמציאו אחרוני' דלאחר הפסח סמכינן על דעת הפוסקים דכסף לחוד קנה והתעורר בזה בספרו דדמו לעשירי וודאי כיון דאם דנין על צד ממון שבו מוקמינין על חזקת ממון ולדעתי עפ"י הוצעת דברים הנ"ל ל"ד לעשירי וודאי דמאי איכפת לי' לאינו יהודי בזה אם לא יאסור החמץ לאחר הפסח ודמו לבכורים דאין נדון הכרעה של צד ממון נגרע כדי להחליט שם את הנדון של איסור לכן הגם דאם דנין על צד ממון שבו הדין פסיק דלא קני קרקע אפ"ה כשדנין על צד איסור שבו אמרינין דמחויב להביא בכורים מצד סד"א ומה"ט בחמץ נמי לענין צד איסור שבו נקטינין לקולא משום ספיקא דרבנן לאחר הפסח:

ב עיין תש"ו ר"ן ס' נ"א באחד שנדר בקונם או בשבועת שלא יהא בשבת הבא תוך העיר אם חכם יכול להתירו קודם שבת והשיב כיון דבלשון זה יש לספק אם יצא קודם שבת או עם תחילות שבת בשוה ודבר זה תלי' בפלוגתא דרש"י ותו"ס בהא דתני בריש פסחים אמר אביי תרי קראי כתיבי שבעת ימים שאור לא ימצא בבתכם דמשמע דכולהו ז' לא ימצא בבתכם וכתיב אך ביום הראשון וכו' ואי ראשון דהנך ז' קאמר קשו אהדדי דהא בצרא לי' ההיא שעתא דהשבתה מהנך ז' דאזהיר רחמנא וכו' ומסקינן דיום ראשון הוא י"ד כן פרשו שם ולפ"ז בנידון שלפנינו מכלל שבועתו מחויב לצאת קודם שבת דכשם דאמרינין דמכללא דקרא דכתיב שבעת ימים וכו' משמע שצריך להשביתו קודם לכן ה"נ מכלל שבועתו מחויב הוא לצאת קודם שבת ולפיכך ע"ש עם חשיכה חל הנדר מיקרי אבל בתוס' פירשו בענין אחר דמיתורא דקרא קפריך ולא ממשמעותי' ולפ"ד י"ל דב"נד לא מיקרי חל הנדר כיון דלדעתם משמעותא דקרא שבעת ימים וכו' משמע שיבערנו ביום הראשון של זיין ה"נ אין בכלל שבועתו שיצא מן העיר קודם שבת אלא בתחילת שבת ולפ"ז לא מיקרי חל הנדר ולפיכך כיון שהדבר שקיל ותלוי במחלקותן של ראשונים אם מחויב לצאת קודם שבת וא"כ מיקרי חל הנדר או אינו מחויב לצאת עד השבת ולפ"ז קודם שבת לא מיקרי חל הנדר ואע"פ שהדבר ברור שמצד ספק מחויב לצאת ק"ש כדק"ל דבשל תורה הלך אחר המחמיר אפ"ה איכא למימר דלא מצי חכם להתיר דנהי דמחמרינין עלי' אכתי דילמא קושטא דמילתא הוא דעדיין לא חל הנדר ואיני יכול להתיר טרם שחל הנדר ומסתברא דהא מילתא תלי' אי אמרינן ספיקא דאוריי' מן התורה לחומרא וכיון שמן התורה מחויב הוא לצאת מן העיר מחמת חיוב נדרו ק"ש וממילא נשמע דחל הנדר מיקרי דכל היכא דקאי עלי' בלא יחל אזי אחרים מוחלין לו עכ"ל בקצרה ונתקשיתי זה כמה מהאי דקונה שני אילנות דמביא וא"ק דמספ"ל אם קנה קרקע אם לא ולדברי ר"ן הנ"ל גם לענין הבאת בכורים נמי נימא הכי דכמו דאמרינן בשבועה שבאם דנין על חיובו של שבועה אמרינן דס"דא לחומרא אזי כשדנן על התרת חכם אע"ג דא"ל דלנידון זה נאמר ג"כ ס"דא לחומרא ולא חל התרה אז אלא אמרינן כיון דלגבי נדר אמרינן דס"דא לחומרא נגרר ממילא ג"כ לגבי התרה ואמרינן כיון דחל הנדר מה"ת שוב אין לנו אם חל מצד וודאי או מצד ספק וא"כ גם בבכורים נימא הכא כיון דאם דנין על הקרקע אמרינן דל"ק קרקע שוב לא איכפת לן אם מצד וודאי או מצד ספק ותירצנו בזה כאשר נבאר להלן אמנם עתה נראה דיש לחלק בפשיטות דדוקא כשהנדון נתפשט על שני ענינים שונים אזי אין המכריע של ספק ונידון האחד מכריח שיגרור גם הנדון השני אחריו ומש"ה גבי בכורים וכן גבי כיסוי שכתבנו לעיל דאין בכחו דחזקה של נדון הראשון להכריח גם את הספק של צד איסור שבו ולהוליכו אחריו וכ"מ כו"כ פעמים לענין כמה ענינים כמו בע"א שאין האחין וכ' יבמות ד' קי"ז ע"א וכו' אבל בקונם ושבוע' שענין אחד הוא רק שזה הוא צד המחייב והתרת חכם הוא המסלק וכ"ז שלא חל הענין המחייב לא ישיגהו המסלקו והרי שנים יתלכדו יחד בענין אחד אזי מש"ה נגרר המסלק אחרי המחייב כי לעולם המסלק תקוע אחרי המחייב וזה כמה אמינא לתרץ דברי ר"ן הנ"ל מהא דקונה ב' אילנות דמביא ואינו קורא דש"ה דמספקא לן בדעתן של בני אדם אם אומדן הדעת הוא כך או כך והספק עומד להתברר ע"י אליהו ולכן כשדנן על צד איסור שבו אם מחויב להביא בכורים אם לא אזי אי איפשר להחליט ולומר משום כיון דלדינא לק"ק, כן נדון נמי לגבי איסורין, משום דמצד ספק הוא דל"ק אבל עדיין איפשר שיתברר להיפך כדאיתא ביבמות מ"א ע"ב גבי ספיקות חולצות ולא מתיבמין ובגיטין מ"ב ע"ב בכהנת שנתערב ולדה בולד שפחה דאוכלין בתרומה משום ה"ט דעתיד להתברר ע"י אליהו אבל בעובדא דר"ן שהוא משום ספיקא דדינא דל"ש בזה אילו אתי אליהו כמובא במ"ל בפ"ט מה"א ה"ו ובת"כ דהוי ספיקא דמציאות צ"ל כאשר כתבנו לעיל אמנם בעל ת"ש בספרו שם ובס' ב"מ בצ"ה הסכימו יחד דגם לענין קנ"ק הוא משום ספיקא דדינא ובטלו דעתי' בזה גם אמינא אז לחלק דש"ה לענין בכורים כיון דלקושטא יש לו קרקע דהרי ב"כ וב"כ כמלוא אורו וסלו משועבד לו לצרכו רק דנפקותא באם ימותו האילנות או בשרשים כמבואר שם ולכן כל כמה דלא מתו האילנות וליכא נפקותא רק בק"ש לבד אם מחמת שיעבוד או מחמת קנין ומש"ה נידון הדבר לענין בכורים דאימר דילמא באמת מחזיק בכמלוא או"ס משום שקנה קרקע אכן יש לפקפק דמסתימות הש"ס משמע דלעולם מביא וא"ק הגם שכבר הוקרה איזהו נדון ביניהם בענין קניות קרקע:

ג והשתא דאתינ' להכי דגם כשכבר דנו על פרט א' שביניה' ונגמר הדין דקרבחב"ע טרם שהגיע זמן בכורים אעפ"כ מחויב להביא ועתה תיקשי לן לפום מאי שהוכחנו לעיל באות בראוית ברורות דכשכבר נדון הדבר אפילו ע"י דינא דרבנן לחוד שוב הוא כיתד בל תימוט לכל דבר ולכל דיני דאוריי' שיסתעף אח"כ בין להקל בין להחמיר ובלבד שלא יהי' בקום ועשה ממש נגד דינא דאורייתא ואיך נוכל להעדיף כוחן דרבנן יותר ויותר מדאוריי' ממש שהרי בדבר דאורייתא ממש שכבר מוכרע המשקולת עפ"י דין תורה ממש בצד ספק מן הספיקות אפ"ה לא אזלינן בתרי' לענין נושא אחר כמו בבכורים ובדרבנן שכבר מוכרע הדבר עפ"י דינא דרבנן כמו גבי משחק בקוביא כשהשביעו אח"כ בשבוע' העדו' אפילו לדבר שכשר להעיד עליו כמו עד הטומאה ועד מיתה דגזלן דרבנן כשר להעיד עליהם פטור מקרבן שבועה וגם לענין ביטול בשעה ששית דעובר אח"כ בבל יראה מדאורייתא וכן לענין אתנן בהתבעלי לי בטלה זה דלא הוי אתנן אח"כ כשהקדישה משום הפקעות מדרבנן הרי דמשום דבר דרבנן לחוד מוכרע המשקולת לגמרי לכל הנושאים שיסתעפו אח"כ אומנם הן הן הדברים שרמזנו עליהם לעיל כמה פעמים רק בתוס' ביאור קצת והוא דבכל נידון שנולד לפנינו ספק בדבר הרכוב על שני ענינים בין כששני הנושאים הם בשעה אחת או אפילו כשעתיד מסתמא לבוא בוודאי אזי בוודאי אין הכרעתו של אחד מהם נכנס בגבול השני ודנין לכל דבר כדינו ומ"הט גבי בכורים כיון דמסתמא יבא לידי חיוב בכורים דזמן ממילא קאתי, וא"א להסתלק ממנו שגם אם ימכור את ב' האילנות לאחרים יהי גם כן הנידון כמו עליו ומש"ה נדון הדבר כאילו הספק נולד על שניהם יחד ודנין כל חו"ח כדינא ולענין צד אחד שבו אזלינן בתר חזקה ולענין צד איסור שבו אמרינן להיפך משום דספיקא דאורייתא לחומרא וגם כשיחזור וימכרנום לבעלים הראשונים מ"מ לא נפקא חיובו רק דא"צ לבוא משום ספיקא דבעלים ראשונים בוודאים מביאין וקורין ג"כ וגם אין הדבר עומד לכך בסתמא] וכן לענין כיסוי לעיל וכן לענין טומאת אוכלין אכן כשנולד ספק לדבר מן הדברים והנושא השני עומד בספק דאיפשר שיבוא תחת מקרה זו ויבא הדבר בהזדמן המקרה גם לנושא ענין השני אזי כשכבר הוכרע המשקול' בעת שנדון הדבר על נושא הענין הראשון לא מיבעיא עפ"י דין מדיני התורה לבד אלא אפילו ע"י דבר דרבנן לחוד אזי כבר נקבע הדבר כחומה נשגבה וכיתד בל תמוט גם לכל ענינים דאורייתא שנסתעפו ונפלו במקרה אח"כ הן להקל עליו הן להחמיר עליו ובלבד שלא יבוא לידי עקירה דבר דאוריי' בקו"ע בדבר דלא שייך בי' משום אסמכת' דקרא בהשולח דל"ו כגון ענין אם קידש הלוקח אשה בחפץ שקנה במעות המבואר ברש"י ב"מ דף מ"ח ד"ה קאי באבל אפילו כשקידש אח"כ ותו אין צריכין לדחוקין נפשין כדכתיבנא בהגהה דרש"י איירי כשקידשה באותו מעמד ומהדרנא מזה וכן מסתבר וראי' מיבמות צ' ע"א והא הכא דמדאוריי' תשלומיו תשלומין דאי מקדש בהו כהן אשה תפסו לה קידושין ואמור רבנן אין תשלומיו תשלומין והדרי למרייהו וקשרינין א"א לעלמא ובדבר זה ל"ש בי' משום טעמא דאסמכתא דקרא דמה פשע כהן שיש לנו להפקיר ממונו שם בתד"ה אזיל וכו' כוונתם בזה שגם דמצינו אסמכ' דקרא בתקנתא דרבנן בלחוד אפי' כשלא פשע כגון ביר"ה וכן בגיטין ל"ו בשמיט' דמדאו' משמטי ותיקנו פרוזבול דלא לשתמוט משום אסמכתא דקרא לתרוצא דרבא שם אע"ג דלא פשע גבי אפטרופוס דתקנוהו משום אסמכתא דקרא כמבואר שם וכן גבי חטאת הגזולה שלא נודע דאוקמי רבנן ברשותי' משום אסמכתא דקרא אע"ג דאידך לא פשע כלום רק עוצם כוונתם לס"ד דהדרי למרייהו הרי דלא הפקירו את של להפושע האוכל תרומה טהורה ושילם תחתיהן חולין טמאין שפשע ואיך יפקירו את של כהן דלא פשע ומדוע לא ישוו מדותיה' ואזי ביות' כשר הדב' על של הפוש' ולא יצטרך להחזיר הכהן לו כלום והמתרץ חידש לו כן הדבר כאשר תרצת ומאי אין תשת"ש דקאמר ר"מ דבעי למיהדר שלומי חולין טהורים ובטמאין זכה הכהן והא דלא תיקנו כן בפושע כבר מבואר היטב באות ומש"ה במצה של מע"ש פסחים ל"ח ל"ט אינו יוצא מדאורייתא משה"ט כיון דמדרבנן אינם נאכלם בכ"מ וכן באונס ומפתה לענין אשה הראוי לו דגם בשיניות הוי כא"ר מדאורייתא וכן במשחק בקוביא כיון שכבר נדון בו משום פסול הגוף אזי אינו מחויב ק"ש אח"כ וכן לענין בטול חמץ בשעה ששית לענין ב"י ובי"מ שהדבר נופל במקרה או בבחירתו שהרי אם יעשה כדינו ויבערנו לא יבא לכלל זה ומש"ה כיון שכבר נקבע הדבר משום תקנתא דרבנן או משום איסור דרבנן שוב נגרר הדבר דאוריי' שנופל אח"כ אם במקרה או בבחירתו לכל הלכותיהן כאילו היה ניתן מסיני ובלבד שלא יבא ע"י ספק שאפשר לפול תחת ספק השקול לידי עקירה דאורייתא בקום ועשה אבל גבי אתנן שאין הדבר עומד בגדר ספק השקול שתקדיש את האתנן ואדרבא אמרינן דסתם שוורים לאו לגבי מזבח קיימי ומש"ה לא נעקר דבר דרבנן שקבעו בעת נתינתו דמעות אינן קונות ושוב לא זז ממנו ואין על זה דין אתנן כלל אפילו בקום ועשה ועיין היטב והדברים ברורים כשתשים עיונך במה שכתבתי עד כה בסימן זה:

ד ומהאי טעמא מתורץ היטב עיקר קו' הנ"ל מעשירי ודאי דאמרינן דאי ת"כ ממ"י הוי עשירי ודאי ובבכורים אמרינן להיפך דגבי בכורים דדמי כאילו נתהווה הנידון על שניהם יחד משום דזמן ממילא קא אתי וא"א לפטור מחיובא דרמי רחמנא עלי' ולהכי אין הכרעו' הא' נוגע בנידון השני ודנין לכל אחד כדינו כמו דמצינו כ"פ עיין ולכן גם כשכבר נדונו יחד על איזהו פרט שבניהם ונידון הדבר דקבב"ע טרם שהגיע זמנו של בכורים אפ"ה כל הנוגע לצד איסור או חובת הגוף אמרינן להיפך משום דכל העתיד להיות בסתמא דנין אותו כאילו נולד הספק מיד גם לענין צד איסור שבו ואז אין הכרעות של נידון א' נכנס בגבול השני אבל לענין מעשר בהמה דלמ"ב אם נולד הספק בכור טרם שהגיע גרנו של מעשר בהמה דאז מותר לשחטו ולמוכרו עד שיגיע גרנו מבואר בכורות נ"ז וברמב"ם שם פ"ז מהב"כ ה' ז' ח' אלא אפילו כשנולד בשעה שהגיע גרנו למעשרו' כיון דמצד דינא דאורייתא מותר למכרו ולשחקו ונמצא דאין הספק של הנדון השני מעותד להיות בוודאי עפ"י עיקר דינא דאוריי' שהרי מותר לשחטו ולמכרו ואינו צריך מדאורייתא רק לעשר פ"א בשנה אבל מותר למכור ולאכול קודם שיעשר ולהכי כיון שכבר מוכרע עפ"י דינא דאורייתא דעומד בחזקתו ולהכי כשנגרר אח"כ לענין מע"ב כבר נגרר גם הנידון השני אחרי הכרעו' הראשון דלא יגרע הכרעה דאוריי' מהכרעות דרבנן לבד:

ה ראיתי באבני מלואים סי' ק"ח ס"ק ל"ג שהיקשה לרמב"ם דס"ל בפ"ט מה"ת דכהן שמכר פרה לישראל בכסף לא יאכילנה כרשיני תרומה הרי דתקנתא דרבנן אין דינו כדאורייתא וביבמו' ס"ז ע"ב דבנכסים מועטים לאוקימתא דאביי התם מאכילה הבת את העבדים בתרומה אע"ג שהוא רק ע"י תדר"ב אפ"ה מהני לתרומה דאורייתא ולק"מ כיון דאיירי התם בדאיכא בן בהדי בת וא"כ מעיקר הדין דאורייתא אוכל העבד בשביל הבן ול"ח דילמא האי דמעברא נמי זכר הוא דהא מדאוריי' בוודאי לא חיישינן למעוטא דזכרים רק מדרבנן הוא דחיישינן למעוטא ונגד חששא דרבנן מהני נמי תקנתא דרבנן דאין לבנים במקום בת בנמוע"ט לענין תרומה והאי דצריכנא התם וממה נפשך אי האי דמעברא בן הוא לא עדיף מהאי דקאי אי בת היא אמאי אכלה בתקנתא דרבנן כל כמה דלא נפיק לאויר העולם לא תק"ר ול"א דל"ח לבת משום דלא חיישינן למעוטא דא"כ הי' פוסל מצד ממ"נ דאי בן היא הרי יש לו זכי' מדאוריי' ואי בת היא יש לה זכי' מדרבנן מש"ה צריכין לומר דכל כמה דלא נפיק לאויר העולם לא תק"ר ישוב ל"ח למעוטא דזכרים שיפסול בתרומה מדאורייתא רק מדרבנן חיישינן למיעוטא ונגד חששא דרבנן כבר נגדר ונשלם בתקנתא דרבנן.

סימן ג

א נשאלתי מכמה סופרים שרוצים לצאת ידי ח"ש אם מותרים לתקן ס"ת שנתיישנה והדיו נתאדם לגמרי בכו"כ מקומות וכן בכו"כ שמות שאינם נמחקים והנה מתחילה לא רציתי להזדקק לזה כי לא נתישר לי הנהוג הזה שכבר נהגו הסופרים כאשר נתבאר להלן גם קשה עלי לחלוק על מנהגם כמאמרם הנח לישראל אע"פ שאינם נביאים וכו' אולם סופר אחד ירא ד' הפציר בי למאוד להזדקק לזה ולומר לו הלכה ברורה בזה אם יתקן ס"ת כזאת בהעברת קולמס אם יחדל והן מתחילה לפ"ר הי' נראה בעיני שאין לתקן מפני השמות שאינם נמחקים שהרי כבר הסכימו גדולי מחברים דכל שנתאדמו התיבות לגמרי אע"פ שעודנו נשאר בהם ממשות דיו פסול לגמרי בין בס"ת ותו"מ כ"כ בס' בני יונה סי' רע"א ה' ו' ועי' במ"א סי' ל"ב ס"ק ל"ט ובאשל אברהם שם ולכן משה"ט אי אפשר לתקן דאם יתקן גם האזכרו' בהדייהו ה"ז דומה לדיו ע"ג סיקרא דאמרינן דחייב שתים משום מוחק ומשום כותב וה"נ באזכרות שבהן ובאם יניח את השמות כמות שהם [דהיינו במקום שנסתפק לו אם נשתנ' לגמרי למרא' אודם אם לא ויסמוך על חזקה דמעיקרא] מ"מ נפסל משום מנומר כיון שהעביר בקולמס בכל היריעה והזכרות נשארו בכתיבתן הראשונה עיין גיטין י"ט נ"ד וא"ל דיעבור בקולמס גם על האזכרות שבהן משום חזקתן ראשונה והוי כדיו ע"ג דיו דז"א דכיון שכבר העביר בקולמס על היריעה כולו וא"כ נפסלו האזכרות שבהן אז משום מנומר וא"כ כבר נתחייב להעביר בקולמס גם על האזכרות שבהן כי היכא דלא ליפסלו וכל היכי שצריך לכתיבה שני' אזי לר"א בר יעקב שם הוי כתיבה השני' כתב וכל היכא דהוי כתב לענין שבת אזי מחויב ממילא גם משום מוחק שהרי אפילו בסיקרא ע"ג דיו איכא דמחייבי התם משום מוחק ולחומרא פסקינן כראב"י עיין אה"ע סי' קל"א סעי' ה' וכשם דהיכא דכתוב שלא לשמה ומעביר בקולמס לשמו כיון דצריך לכתיבה השני' הוי כתב העליון כתב לר' יהודא ולראב"י אפילו אליבא דרבנן כן ה"ה הכא כיון דצריך לכתבי השני' עתה כי היכא דלא ליפסול משום מנומר הרי עלוי עליי' בכתב העליון ודוחק לחלק דהתם פסולו בגופי' כיון דנכתב שלא לשמה משא"כ הכא דפסולו ע"י ד"א כיון דעיקר טעמא הוא משום דעלוי עלי' בכתב העליון ועיין בתוס' שם י"ט ד"ה דיו ע"ג דיו וא"ל דא"כ מדר' יהודא גופא מסתייע דלית בי' משום מחיקת השם בכה"ג שהרי מבואר שם בתוס' דטעמי' דר' יהודא גופי' הוא משום שהכתב ראשון הי' שלא לשמה אזי ס"ל בזה דכתב עליון הוי כתב אבל בעלמא מודה דדיו ע"ג דיו לית בי' משום כותב וכיון שכן אמאי רשאי עתה להעביר בקולמס על השם דז"א דכיון שנכתב שלא לשמה לית בי' משום מחיקת השם כמ"ש בס' בני יונה בסי' רע"ו ה' י"ב ובפילפול הארוך דף כ"ה ובש"ך סי' רע"ו ס"ק י"ב דמותר למחקו לצורך תיקון אכן היכא דנסתפק לו אם נתאדם הדיו לגמרי עדיין הי' איפשר שיעבור בקולמס על השמות קודם שיעבור בקולמס על שאר היריעה דהא כ"ז דלא החל לתקן השאר לית בי' משום מנומר וכיון דע"י חזקה ראשונה א"צ לתקן הוי כדיו עג"ד דלית בי' לא משום כותב ולא משום מוחק אכן גם זה בורכא שהרי ישנם כו"כ שמות ביריעה אחת וכל שתיקן שנים ושלשה שמות שוב אית בי' משום מנומר והדר דינו לדין מוחק ועוד דהיכא שהספק לפנינו ע"י ריעותא שנולד בו לא סמכינן על חזקה בדאורייתא כמבואר בכ"מ בפרט שהספק הוא ע"י חסרון ידיעה ויכולה להתברר לכן לפ"ר נראה דהיכא דמספקא לן אם נשאר בדיו קצת שחרות אזי טוב יותר לקרות בו כמו שהוא משיעבור בקולמס שהרי יכול לסמוך לענין קרי' בכה"ש שהוא מתקנתא דרבנן לחוד על חזקה ראשונה לבד בפרשת זכור שהוא מדאורייתא ופ"פ והיכא שנתאדם לגמרי לית לי' תקנתא כלל מפני השמות שאינם נמחקים כמשכ"ל ומדברי ש"ע א"ח סי' ל"ב סעי' כ"ז דמסתימות דברי ש"ע משמע שגם בשמות שאינם נמחקים יכול להעביר בקולמס דשאני התם שעודנו כשרים לצאת בהם י"ח שנשאר בדיו עצמו קצת שחרות רק שעשה לשמר שלא יתקלקלו יותר ומה"ט מכשיר גם בתפילין ול"ת לשלא כסדרן כמובא בתה"ד סי' מ"ח שהוא מקור הדין שם בש"ע:

ב ומה"ט נפלאתי מאוד על שער התשובה בש"ע הקטנים דפוס דובנא שהראתי מסופר אחד דפה אשר חיפש ומצא שם להצדיק דברי הנ"ל אשר חשבתי לפ"ר וז"ל שם בס"ק מ"ב שנמחקו עיין בה"ט ובתשב"ץ ח"א סי' קכ"ו וח"ג סימן קצ"ג אוסר העברת קולמס על השם, וכתב בבר"י שבתה"ד סימן מ"ח לא משמע כן אך בדברי הרמב"ן והריטב"א והר"ן בגיטין דף י"ט גבי מלאכת מחשבת נראה כן וצריך להתיישב למעשה עכ"ל בשער תשובה הן במה שהרשיתי התבוננתי שלא שם עיונו בזה היטיב וכתב כן לפ"ר שהרי עיקרו קא דייק מלישנא דרמב"ן דכתב לחלק בין מלאכת מחשבת והוא שרימז בדבריו גבי מלאכת מחשבת שהוא לישנא דרמב"ן וריטב"א ור"ן גרירו אחריו, וז"ל הרמב"ן שם ואי קשי' לר"א בר יעקב דאמר לקמן ע"כ ל"ק רבנן התם אלא משום דבעינן זה אוא"נ הא דתנן התם כתב ע"ג כתב פטור מני איכא למימר דמוקי לה בסיקרא ע"ג דיו וד"ה א"נ סבר איהו שאני לשמה משבת דגבי שבת מלאכת מחשבת בעינן ולא אהני מעשיו שכבר נכתב עכ"ל ומזה רצה המחבר הנ"ל לדייק דדוקא גבי שבת הוא דלא הוי כתב אבל בעלמא הוי כתב וכשם דהוי כתב העליון כתב לצורך תיקונו כן ה"ה דממילא דנין כמוחק את התחתון ומשה"ט יצא לדון דאינו רשאי להעביר בקולמס בשמות שאינם נמחקים ולא דק [ובמופלא ממני לא אוכל לדרוש כעת כי ספר התשב"ץ לא נמצא פה עתה] דע"כ לא כתבו דבעלמא כתב עליון הוי כתב אלא לראב"י וגם לראב"י גופי' הוא שכתב הראשון הוי שלא לשמה דאזי הוי עלוי עליי' בכתב העליון שהרי בראשונה פסול ובשני' הכשירו אבל לדידן דפסקינן כר"ח ולדידי' אין לחלק בין שבת לבין שלא לשמה שהרי לדידי' אמרינן בפ' כל כתבי מתני' מני דלא כר"י ולא מחלקינן דשאני שבת דבעינן מלאכת מחשבת א"ו צ"ל דגם הרמב"ן וסייעתו סברי כתרוצו דתוס' עצמו שם דר"ח מוקי למתניתין אפי' כשכתב מתחילה שלא לשמה ומשה"ט אמרינן דמתניתין דלא כר"י ולראב"י מוקמינן למתניתין ככ"ע ובסתמא ובדברים שא"צ כתיבה לשמה דא"ל דס"ל לרמב"ן דשבת שאני דבעינן ממ"ח ומש"ה פטור אפילו כשכתב מתחילה שלא לשמה ובדברים הצריכין לשמה ואפ"ה לא הוי מלאכה לענין שבת דבעינן מלאכה חשובה דא"כ מכ"ש לר"ח דמגרע לכתיבה השני' דאיכא לאפלוגי הכא ומנא לי' לגמרא דמתניתין דלא כר"י או דרמב"ן ס"ל ג"כ כתרוצו דתוס' רק דמשנה קצת בלישנא ובטעמי' ואף אם תרצה להתעקש בזה ותאמר דרמב"ן פליג בזה מ"מ גם בעלמא לא הוי כתב העליון אלא כשראשונה היה שלא לשמה שנפסל על ידו אבל בעובדא דתה"ד וש"ע שגם בכתב הראשון כשר אלא לשמרו כדי שלא תתקלקל ביותר כשם דלא נקטינן לי' לשלא כסדרן ה"ה נמי לענין מחיקה וכתיבה לכ"ד בפרט דגם בשלא לשמה גופי' פסקינן לרה"פ כר"ח דכ"ע לה"כ:

ג אומנם לאחר עיון קצת נראה לפענ"ד ברור דגם כשנתאדם לגמרי יכול להעביר בקולמס גם על השמות שאינם נמחקים ועיקר טעמא דידי הוא שהרי בע"כ צ"ל דכל היכי דכתוב בפירוש בתורה טעם האיסור אזי כשאינו עושה משום כך אזי מותר לכתחילה אף בפ"ר דמודה ר"ש בכל איסורי תורה אבל היכא דכתוב הטעם בפירוש לית בי' משום פ"ר וכן איתא להדי' בסנהדרין דף מ"ו במלין את המת לכבודו והוא כיון דכתוב בפירוש הטעם משום כי קללת אלקים תלוי שהוא משום בזיונו לכן כשעשה לכבודו לא נאסר מעולם ובזה יש ליישב קושי' תוס' בבכורות דף כ"ה גבי פרה אדומה בשתי שערות דעיקרן משחיר וראשן מאדים דגוזז במספרים ואינו חושש דקסבר דבר שאינו מתכוון מותר ופרש"י משום דאינו מתכוון לשם גיזה אלא לתקן והיקשו בתוס' בד"ה גוזז דאין זה דומה לכל דבר שאינו מתכוון שהוא כשעושה דבר אחר והאיסור נגרר ממילא כמו בגורר אדם כסא וספסל וכדומה אבל הכא הרי בכוונה גוזז במספרים ועיין ברשב"א שבת דף קל"ב שהיקשה כעין קושי' זו גבי מילה דאפילו במקום שיש שם בהרת יקוץ בד"ה ואביי בתה"ד וז"ל תמיהא לי מאן דמתני לה אההיא דר' יאשי' אמאי קרי לי' דבר שאינו מתכוון דהא מתכוון לקציצה אלא שאין מתכוון לטהר אלא למול ואין זה קרי דבר שאינו מתכוון אלא מלאכה שאינו צריכה לגופה והא למה זה דומה למכבה גחלת של עץ ברשות הרבים דמתכוון לכבות ולא מחמת שהוא צריך לגופו של כיבוי אלא כדי שלא יזוקו בו רבים וקרינן לי' מלאכה שאינה צריכה לגופה ולא דבר שא"מ וכו' וי"ל דאי כתב רחמנא בפירוש השמר לך בנגע צרעת שלא תקוץ הכי נמי אלא השמר בנגע הצרעת כת"ר כלומר שלא יטהרנו אלא בהוראת כהן ואנן הוא דאמרינן כיון שכן אסור לקוץ בהרת שהרי מטהר הוא בקציצתו והילכך כשזה קוצץ לשם מילה הוי לי' דבר שאינו מתכוון אצל טהרה עכ"ל תמצית העלה מדבריו כיון שאין הפעולה בעצמותו עצם האיסור רק הדבר הנמשך ממנו ומשה"ט דנין לגבי דבר הנמשך כדבר שא"מ כל שאינו עושה משום דבר הנמשך ההוא ובדבריו יש ליישב קושי' הנ"ל שהרי פשטא דקרא דכתיב הכי הוא כל הבכור וכו' תקדש לד' אלקיך לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז ה"פ דכל בכור אשר יולד וכו' תחזיק בקדושתן ותפרוש מהם ולא תתנהג בו כדרך שאתה עושה בשלך לענין גיזה ועבודה וכן פירש הרשב"ם שם אע"ג דדרשינן בגמרא לדרשא אחריתי ממאי דכתיב תקדש זהו דרך דרש ואסמכוהו אקרא וכיון שכל איסורו הוא מפני שיחזיק בקדושתן ויפרוש מהם בכל עובדא דחול הוא כל שעושה כן כדי להחזיק בקדושתן ושיוכשר בזה לעבודת הקדש שהקדישה כגון בפרה אדומה הגם שנגרר ממילא בזה גם כעין עובדא דחולין שוב מיקרי כדבר שא"מ לגבי זה כיון דעיקר כוונת רחמנא באיסור זה הוא משום שלא יתנהג בו כעובדא דחול:

ד ולדעת רש"י צ"ל דגם מתניתין דסנהדרין הנ"ל אתי כר"ש דפסקינן כוותי' וכן בגמר' שם אמרי' דר"ש ב"י הוא שחידש זה דבכל המתים עובר בל"ת ויליף לי' מיתורא דקבור תקברנו רק דבכה"ג לית בי' גם משום פ"ר או שיש לחלק קצת דהכא בגוזז גרע טפי ממלין לכבודו כמובן אכן לדעת תוס' שם דפירשו התם משום שאינו מתכוון לשערות אחרות שיגזוז עמהם בע"כ צ"ל דלענין אותן שתי שערות עצמן שהשחירו מראשן גם לר"י דס"ל דדבר שאינו מתכוון אסור אפ"ה מותר לגוזזן משום דקסברי דכל כה"ג דנגרר בתר טעמא דקרא גם לר"י מותר דכן משמע פשטא דמתניתין בסנהדרין דאתי' ככ"ע אפי' לר"י והיינו דקשי' להו על פ"ה עם נפרש גם בגוזז דנמשך עיקר איסורו משום פרשות שלא יחלל את הקדש א"כ גם לר"י דס"ל דשא"מ אסור אפ"ה בכה"ג מודה דדמי למלין את המת לכבודו ומדאמרינן שם דלר"י אסור א"כ בע"כ צ"ל דלא דמי להתם א"כ גם לר"ש יאסור שהרי ל"ד לכל דבר שא"מ בעלמא אבל רש"י ס"ל דגם מתניתין דסנהדרין אתי כר"ש כמשכ"ל אבל לדינא ל"פ דלמסקנא דמילתא גם לדעת תוס' פשיטא דשרי אפילו לר"י ומשה"ט תבנא לעובדא דידן דבמחיקת השם דכתיב בפירוש דלא אסרה רחמנא אלא משום השחתה כל היכא דעלוי עליי' כגון שנתאדם הדיו לגמרי אזי לכ"ע שרי אע"ג דבדיו ע"ג סיקרא חייב בשבת משום מוחק דהתם משום מלאכה הוא דחייבו רחמנא משא"כ במחיקת השם דמשום השחתה הוא דאסרו רחמנא אזי כל היכא שהשביח והעדיף בכתיבה זו מותר לכתחילה בס"ת רק בתפילין ומזוזות יש בהם משום שלא כסדרן שהרי ישנם כמה תיבות שאינם צריכין תיקון:

ה ועיין בס' בני יונה בסי' רע"א אות ו' וז"ל יראה מזה ג"כ אם נתקפל הדיו מעל הקלף ונשאר מקום הדיו וניכר כמראה ירוק וכן דיו שנתיישנה ואבדה מראיתה פסולה עד שמעבירים עליו קולמוס בדיו ודיו שהוא נוטה לאודם או לגוון אחר צ"ע עד כמה תשתנה ממראי' ותכשיר [בהגהה שם ולפמ"ש אני לעיל פסול אפילו נשאר מקומו שחור כיון שאין שם ממשות דיו ואפשר להכשיר בזה דאי אפשר שאין שם ממשות קצת אחרי שנשאר רושם שחור והדיו היתה מתחילה מתוקנת באופן זה שתתקיים ע"ג הקלף וצ"ע] עכ"ל המחבר וכיון דפשיט' לי' דמותר להעביר בקולמס אזי גם באזכרות שרי דמאי אמרת דש"ה שיש בו משום מוחק כמו בדיו ע"ג סיקרא דמחייבינן לי' בשבת משום מוחק שכבר כתבנו דמלאכת שבת שאני דמחייבינן לי' משום מלאכה משא"כ במחיקות האזכרות דלא מחייבינן לי' רק דרך השחתה וגם מסתימות דברי המחבר הנ"ל משמע דאפילו בהזכרות רשאי להעביר בקולמס ולא תקשה למאי דכתיבנן דכל היכא דעלוי עלי' לית בי' משום מחיקת השם דרחמנא לא אסרה אלא דרך השחתה מהא דפסקינן בא"ח סי' ל"ב בציפן זהב דאסור למחוק דש"ה שהרי מוחק את השם של זהב הגם דמגלה בזה השם של דיו מ"מ לגבי זהב מוחק הוא אבל בדיו שנתאדם דמתקן את השם זה עצמו שהרי מתקן את הדיו שנתקלקלה אבל בציפן זהב למה"ד להניחן מטלית על השם שכתוב כדינו וכתב השם גם על המטלית ולא היה מוקף גויל היעלה עה"ד שיהיו רשאי לגרר את השם מעל המטלית כדי שיתגלה השם התחתון דמ"מ לגבי האי מיהא מוחק הוא:

ו אמנם קשי' אמאי מהני העברת קולמס כלל כשנשתנה לגמרי מראות הדיו אפי' בכה"ת זולת האזכרות דהא אמרינן שם בגיטין דף י"ט בעדים שאין יודעין לחתום מהו שיכתבו להם בסיקרא ויחתמו כתב עליון כתב או אינו כתב אמר לי' אינו כתב אמר להם והלא למדתנו רבינו כתב עליון כתב לענין שבת א"ל וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה הרי דגם בדיו ע"ג סיקרא לא הוי כתב אלא לחומרא וא"ל דשאני גיטין שנוגע משום חומרא דאשת איש שהרי אין עדים חותמין על הגט אלא מפני תק"ה וגם במזויף מתוכו הוא רק מדרבנן ובס"ת לפעמים יש בו סרך דאוריי' כגון בפ' זכור ופרה וגם לענין גוף המצוה דוכתבתם לכם כו' וגם בשבת דף ק"ג דתני' התם להדי' בבריית' או שכתב שלא בדיו וכו' הרי אלו יגנזו ומשמע להדי' דלית להו תיקון בהעברת קולמוס ואפשר דמשום בריית' זו הוא דדחיק ר' יוחנן אנפשי' לומר כך ולדון דלא הוי כתב לקולא דכי מפני שאנו מדמין נע"מ] וכן יש לדקדק לדעת הנימוקי דפירש בה' ס"ת להאי דפרק הבונה דתני' התם או שכתב את האזכרות בזהב דהיינו שמתחילה כתבן בדיו ואח"כ חיפן בזהב וז"ל שם בזהב כלומר שזרק זהב על כתב השמות שנכתבו בדיו אפ"ה פסול דס"ל כתב העליון כתב הוא ומבטל התחתון לפי שהוא מוחקו אסור לקרות בו עכ"ל ויש לדקדק חדא בלישנא דנקיט לי' דכתב עליון כ"ה והלא בסיקרא ע"ג דיו לכ"ע לא הוי כתב וגם בעיקר הדין שכתב לפי שהוא מוחקו והרי בסיקרא עג"ד פליגי התם ופסקינן דפטור גם משום מוחק וצ"ל שגם דלענין שבת דלא מחייבינן לי' משום מוחק היינו משום דגרועי גרעי וגם לענין מחיקה הוי כמקלקל משום דמוחק לא מתחייב אלא כשמוחק כדי שיכתוב עליו שתי אותיות והכא אף כשיחזור ויכתוב עליו בדיו שוב לא נדון ככתב לכ"ד רק לחייב עליו בשבת כדברי ר"י התם דכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה וגם זולת זה כיון דאינו עומד לכך לחזור ולכתוב עליו כיון דמ"מ כבר כתוב לפנינו לכן פטור גם משום מוחק בשבת אבל לענין מחיקת השם דתורה חייבתו דרך השחתה וכיון דגרועי גרעי' אית בי' משום מחיקת השם [וסמך לזה מצאתי בתשו' מעיל צדקה סי' כ"ד בנידון אם מותר לטוח בסיד על הכותלים של בהכ"נ דבעה"מ פ"מ מתיר מהא דאיתא בסוטה דף ל"ה דכתבו התורה בכל לשון וסדו בסיד ואיך עברו על מחיקת השם והמחבר הנ"ל משיג עליו שם וז"ל משם אין ראי' כלל דוודאי אותו הסיד היה טוח על האבנים דבקל יכול להסיר ושאר הכתב תחתיו שלם וכו' והרי הוא כמו המדבק שעוה על שם שבמזוזה זה במקום שאינו טהור כמו שכתבו שיש לעשות כן במקום שאינו טהור כ"כ וה"ה כאדם הכורך מפה על השם אבל על כתיבת דיו בוודאי סיד לח מוחקו ומאבדו ממש וכו' והרי הוא בכלל ל"ת כן ותמן אמרו המעביר דיו ע"ג סיקרא חייב משום מוחק וע"כ לא פטרו סיקרא ע"ג דיו אלא דה"ל מקלקל וכל המקלקלין פטורין בשבת אבל מחיקה מיהו הוי עכ"ל] וגם מ"ש הנימוקי בתחילה דכתב עליון הוי כתב אגב גררא אתי לאשמועינן וגם ליישב עיקר הדין דקתני התם הרי אלו יגנזו דמשמע דלית לי' תקנתא כלל דהיינו משום דבהעברת קולמוס א"א משום דגם בדיו עג"ס לא הוי כתב לקולא כמימרא דר' יוחנן שם דכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה וגם בגרירת הזהב אי אפשר כדפסקינן בא"ח סי' ל"ב סעיף ג' דבהזכרות אינו רשאי לגרר את הזהב דהוי כמוחק את השם הרי דלענין קדושת השם ה"ז נידון ככתב דלא גרע מחקוק עה"ט או על הקורה דאית' במס' ערכין ד' ו' דאית בי' משום מחיקה וה"נ בציפן זהב כיון דמ"מ השם כתוב לפנינו חייב משום מוחק ולענין זה הוי כתב עליון כתב דהיכא דלחייבי אח"כ משום מוחק אע"ג דבעלמא כ"ע מודו דסיקרא ע"ג דיו לא הוי כתב אבל לענין האזכרות לא גרע מחקיקה:

ז ועדיין צריכין אנו להבין דאמאי רשאי לגוררן בציפן זהב בכל היריעה לבד מהזכרות כיון דבציפן כבר ביטל את כתב התחתון כמו דכתב בנימוקי הנ"ל וא"כ כשהדר וגרר את הזהב ונגלה התחתון אמאי מהני ודמי לנכתב מאליו וכאילו נשפך דיו ונעשה אות דפסול לכ"ע א"ו בע"כ צ"ל כיון דמתחילה כתבו בדיו כדינו רק שאח"כ נפסל ע"י שציפן וכשנסתלק הגורם אזי ממילא חזר לכשרותו כמקדם ומשה"ט נמי כשנתאדם לגמרי והעביר עליו בקולמוס כשירה דלאו משום כתיבה הוא דמכשרינן לה אלא משום שנסתלק הגורם והגע בעצמך אילו חזר והשחירו בתחבולה אחרת ולא ע"י כתיבה כלל ג"כ כשירה כיון שמתחיל' נכתב בהכשר ומעתה תבנא לדינא בנידון דידן דגם על האזכרות מותר להעביר עליהם בקולמס כשמתחילה כתבם כדין משום דלא צריכנא להחזיק העברה זו לכתיבה כלל רק כאילו חזר והשחירם בתחבולה אחרת ותיקן את הדיו הראשונה עצמו וע"כ לא הגיע לכלל מוחק רק כשכתבו בתחילה בסיקרא וכשחזר וכתב בדיו דבע"כ צריכין להכשירו רק מטעם כתיבה דהשתא ומש"ה אמרינן נמי דכשם דהוי כתיבה דהשתא כתיבה לגופי' כן נמי הוי כמחיקה לגבי סיקרא ובסיקרא עג"ד פשיטא דהוי כמחיקה שהרי גרוע גרעי השתא מאשר הי' אולם כשכתב מתחילה כדין ובהכשר רק שאח"כ נשתנ' הדיו וכשחזר והעביר עליו בקולמ' ה"ז דומ' לגמרי כאילו תיקן את הדיו הראשונ' ומה"ט אפ"ל שגם קטן שלא הביא עדיין ב' שערו' רשאי להעביר בקולמס דלא גרע מאלו הושחר מאליו או ע"י תחבולה אחרת כיון דמעיקרא נכתב בדיו כדת תו לית לן בי' ע"י איזהו דבר שהוחזר לאיתנו כללות הדברים כשם דרשאי להעביר בקולמס על דיו שנשתנה למראה פסולה בשאר פרשיות הרי בע"כ צ"ל דל"ד לדיו עג"ס ומה"ט נמי רשאי ג"כ להעביר על האזכרות ולית לן בזה משום מחיקה כנ"ל ברור כאשר נבאר עוד להלן בראי' ברורה וע"פ דברינו הנ"ל דברי מ"א נכונים היטב ול"ק קושי' האשל אברהם שהניח דבריו בתימה בסי' ל"ב ס"ק ל"ט וז"ל ולא הוי שלא כסדרן כיון שעכשיו הכתב כשר ומה שמוסיף עליו אינו אלא שמשמר וכו' א"כ משמע דוקא כשקצת צבע הדיו קיים אבל אם קפצה כל הדיו מהקלף ולא נשאר רק רושם אדמומית מהחלודה של הדיו הוי של"כ כנ"ל עכ"ל והקשה עליו שהרי גם כשלא קפצה כל הדיו ונשארו האותיו' אדומות מדיו עצמו ג"כ פסול שהרי הן אדומין לפנינו ולפמ"ש גם מבעל המג"א לא נעלם כל אלו רק דס"ל כיון דמעיקרא נכתבו כדין ואינן צריכין רק תיקון בעלמא ואזי אם הושחרו מאליהם או ע"י תחבולה אחרת ג"כ כשירה וא"כ גם כשהעביר עליהם בקולמס תו אין אנו מוכרחים להחזיקם בתורת כתיבה רק כאילו תקנם בתחבולה אחרת או שנתקנו מאליהם ותו לית בי' משום של"כ ומדוקדק בלישנא דכתב ולא נשאר רק רושם אדמומית מהחלודה של דיו הוי של"כ אבל כל שאילו הדיו עצמו נתאדם אע"ג דצריכין תיקון וכל זמן שלא נתקן פסולין אבל ל"ש בי' משום שלא כסדרן כיון דאין אנו צריכין לכתיב' דוקא אמנם התינח כשנשתנית הדיו לחוד בגוונא דליכא למיחש שמא יקפוץ עוד הדיו האדומה שנשארה מן הקלף כגון שאין בו ממשות נראה וניכר לעינים אזי הגם דצריכה תיקון וכ"ז שלא נתקנו פסולין אבל לית בהו משום של"כ דלא גרע מאילו המשיך כ"ף פשוטה לבסוף עד שאיננו מוקף גויל ומחק ממנה קצת דלית בי' משום שלא כסדרן כמ"ש במ"א שם ס"ק כ"ו אבל כשיש לחוש עוד שמא יקפוץ הדיו לגמרי מן הקלף ועתה נתאדם לגמרי ולא נשאר בו רושם שחרות כלל אזי בודאי אית בו ג"כ משום של"כ ולא מהני העברה בקולמס דמידי טעמא דת"ה שם בסי' מ"ח אלא משום דפסקינן כרב ששת בשבת דף צ"ד ע"ב בתולש א' משלש משום דהשתא מיהת הא איתא וה"ה הכא כשמתקן לשמור את הדיו שלא תקפוץ לגמרי ומש"ה מצריך התם שתהי' עדיין רושם שחרות ניכר בו כי היכא שיהי' כשרים לפנינו ואיננו מועיל בהעברת קולמס זו רק לשמרו ודמי לרב ששת דאזיל בתר השתא וה"ה הכא לית בי' משום של"כ אבל אם אית בי' תרתי דנתאדם הדיו לגמרי וגם נשאר בו עוד ממשות דיש לחוש שמא תקפוץ לגמרי אזי גם לר"ש אית בי' משום של"כ כיון דגם עתה מיהו צריך תיקון משום פסול שבו ומועיל לבתר כן או שלא תקפוץ כלל או אולי תגבר התתאי ויתקלף גם הכתב העליון שעליו ויוכשר ע"י הכתב שישאר מן הצדדים לבד משה"ט גם לר"ש אית בי' משום שלא כסדרן והגם דמילתא דמסתבר מעצמו הוא נראה כדמות ראי' לזה מהא דתירצו תוס' בסנהדרין דף פ"א ד"ה ונגמר דהיכא דנידון בחמורה ול"א דהוי עדות שאי אתה יכול להזימו וגברא קטילא קטיל **(דיני עדים זוממין היו נוהגים בסנהדרין בירושלים)** משום דאולי יוזמו הראשונים וכ"פ הרמב"ם בפ"י מה"ס דגם בעדים נידון בחמורה ולא כתירוצם הראשון שם דאיירי בב"ד דוקא וקשה דהא אנן פסקינן כר"ש דאזלינן בתר השתא אמנם יש לדחות דזוממין שאני דאיגלאי מילתא למפרע וביותר נראה שהרי גם כמו שהנידון לפנינו ג"כ התחילו במקצת לדונו בחמורה ואח"כ כשיוזמו הראשונים אזי נגמר הדבר על פיהם משא"כ בתולש א' משלש דהשתא מיהת לא עביד מידי וה"ה נמי הכא כשנתאדמו לגמרי ומשמרו שלא יקפוץ עוד גם לר"ש נידון כשלא כסדרן משום דדמי קצת להאי דסנהדרין הנ"ל:

ח נהדרין לענינא דכתיבנא דרשאי להעביר בקולמס גם על האזכרות כשכתב בתחילה כדין ואח"כ נתאדמה הדיו וראי' ברורה לזה שהרי כתוב בהג"מ בפ"ז וסה"ת דכל שם שלא נתקדש לית בי' משום מחיקת השם ופירשו בתשו' ח"י תשו' ט"ז ובספר ב"י בפלפול הארוך דף כ"ה ע"ב דזהו כשנכתב בכונה לשם אחר כגון כשרצה לכתוב יהודה וטעה ולא הטיל בו ד' אבל כשכתבו לשם אותיו' השם אף שלא קידשו מ"מ נתקדש ממילא ומחויב במחיקתו ובחו"י מדמה זה לבכור הגם דמצוה להקדישו בפירוש אם לא קדשו קדוש ממיל' לכ"ד ודבריהם מסתברים ונכונים למאוד וגם המביאים ראי' לדבריהם כאשר נבאר ולפ"ז בם נימא דהיכא דכתב השני' הוי כתב אזי אינו רשאי להעביר על האזכרות משום מוחק א"כ קשי' מהא דנזיקין דף נ"ב בסופר שאמר אזכרו' שבהן כתבתי שלא לשמן דמקשינן התם ונעבר בקולמס וכו' לימא דלא כר"י ומתרצינן אימר דאמר ר' יהודא בחדא אזכרה והרי התם הסופר ידע שכתב את האזכרות רק שלא קידשן ואליבא דר"י כשכתב הראשון הי' שלא לשמה אזי כתב השני הוי כתב וא"כ גם בחדא אזכרה אינו רשאי להעביר בקולמס משום מחיקה ומאי קא קשי' לי' מעיקרא דע"כ לא התיר ר"י אלא כשרצה לכתוב יהודה, דלית בי' משום מחיקה, א"ו דכל שתיקן אותו השם עצמו כיון שהוא דיו עג"ד. תו לית בי' משום מחיקה דרחמנא לא אסרה אלא דרך השחתה ואליבא דר"י דס"ל דכתב השני הוי כתב הרי עלוי עלי' בכתיבה זו אותו השם עצמו תו לית בי' משום מחיקה כלל כמשכ"ל אבל בדיו ע"ג סיקרא או ע"ג זהב אע"ג דעלוי עלי' מ"מ אית בי' משום מחיקת האזכרות כיון דלגבי קדושת האזכרות גם בסיקרא ובזהב נתקדשו וכשכותב אח"כ בדיו מ"מ מוחק את השם שכתוב מתחילה כיון דדיו דהשתא מילתא חדתא הוא לגמרי משא"כ בדיו שנשתנית למראה אחרת כשהעביר בקולמס הרי זה כמתקן את הדיו עצמו והדר הוי כדיו עג"ד אמנם גם בדיו עג"ס או ע"ג זהב דיתחייב משום מוחק בהזכרות שאינם נמחקים עדיין יש להתבונן בזה דמסתבר דלמסקנא דמסיק בגמרא דגם דיו ע"ג סיקרא לא הוי כתב לקולא דלא מפני שמדמין נעשה מעשה אזי מסתבר דחייב משום מחיקת השם כיון דלא התעלה בכתב זה כלל ומחק את השם שכתוב מתחילה אבל לס"ד דמעיקר' דדיו עג"ס הוי כתב יש לספק אם מחייבינן לי' משום מחיקת השם כיון דתורה לא אסרה רק דרך השחתה א"ד דעילוי זו מילתא אחריתי הוא אבל מ"מ מוחק את השם של סיקרא שתחת הדיו ודמי לחיפן זהב דאסור לגוררן מעל האזכרות או דילמא ש"ה שבגרירה אינו אלא מוחק והשם שתחתיו ממילא נתגלה הוא דאסור בש"ע בסי' ל"ב סעי' ג' אבל הכא דכתיבה עצמו הוא המחיקה אפשר דשרי אכן אין נפקותא בזה לדינא לדידן דפסקינן כר"י דלא הוי כתב להקל אזי בוודאי אסור לעשות כן בהזכרות שאינן נמחקים אפי' כשכותב להתלמד לבד:

ט אמנם בעיקר דבריהם הגם שעיקר דבריהם מסתברים ומתקבלים להולכים במישרים בעצמותם אכן עיקר יסודם ממה שהקשו בגיטין דף נ"ד בההוא דאתא לקמי' דר' אמי אמר לי' ס"ת שכתבתי לפלוני אזכרות שבה לא כתבתים לשמן אמר לי' ס"ת ביד מי א"ל ביד לוקח א"ל נאמן אתה להפסיד את שכרך ואי אתה נאמן להפסיד ס"ת אמר לי' ר"י נהי דהפסיד שכר אזכרות שכר ס"ת כולי מי הפסיד א"ל אין שכל ס"ת שאין אזכרות שלו כתובות לשמן אינו שוה כלום וליעבר עלייהו קולמס וליקדשי' כמאן נימא דלא כרבי יהודה דתנן הרי שהי' צריך לכתוב את השם ונתכוון לכתוב יהודה וטעה ולא הטיל בו ד' מעביר עליו קולמס ומקדשו דברי ר"י וחכ"א אין השם מן המובחר אפ"ת ר"י ע"כ לא קאמר ר"י אלא בחדא אזכרה אבל דכולי ס"ת לא משום דמיחזי כמנומר והקשו לדברי הג"מ הנ"ל דכל שם שלא נתקדש מותר למחקו ובהדי' תנן הכי במס' סופרים פ"ה ה' ג' הי' צריך לכתוב את השם ונתכוון וכתב יהודה ולא נתן בו דל"ת מוחקו וכותב את השם ר"י אומר יחזיר עליו הקולמוס ויקדשנו א"ל אין זה מן המובחר הרי דגם לרבנן מותר למחקו וא"כ לס"ד דלא ירד לחלק בין חדא אזכרה לכולי א"כ אמאי קאמר ר"י נימא דלא כר"י דהא כחכמים ג"כ לא אתי' שהרי גם לדידהו שרי למוחקו ולחזור ולכתוב עליו ומשום קושי' זו ירדו לחלק דדוקא היכי דלא נתכוון לכתוב את השם כלל הוא דרשאי למוחקו כגון שנתכוון לכתוב תיבה אחרת וכתב את השם אבל כשנתכון לכתוב אותיו' של השם אעפ"י שלא קידשו אינו רשאי למחקו ועובר עליו דדמי לבכור דאע"פ שמצוה לקדשו מ"מ גם כשלא קידשו בפירוש כל קדושת בכור עליו ולפענ"ד ליישב קושי' הנ"ל באופן אחר דבל"ז קשה להבין מאי קא קשי' לי' לר' ירמי' נימא דלא כר"י הכי משנה או ברייתא הוא הלא ר' אמי דינא קא פסיק בעובדא דאתי לקמן ומאי בכך שפסק אליבא דחכמים דהלכתא כוותייהו בכ"מ לכן נראה לפרש כוונה אחרת בקושי' דר' ירמי' שהרי לפום פירושם דתוס' לעיל דף י"ט וכן הרשב"א ורמב"ן וריטב"א והר"ן פליגי ראב"י ור"ח אליבא דרבנן כשכתב הראשון הי' שלא לשמה והשני לשמה דלראב"י גם לרבנן כתב עליון הוי כתב רק באזכרות לא עבדינן הכי לכתחילה דאין השם מן המובחר ולר"ח אזי לרבנן אפי' כשהראשון שלא לשמה אפ"ה כתב עליון אינו כתב בדיו עג"ד אבל לר' יהודה ל"פ דלדידי' אע"ג דדיו עג"ד לא הוי כתב אבל כשהראשון שלא לשמה והשני לשמה דעלוי עלי' אזי כתב עליון הוי כתב ונמצא דלראב"י גם רבנן מודה לסברת ר"י דאע"ג דדיו עג"ד לא ה"כ אבל כשהראשון שלא לשמה והשני לשמה אזי לכ"ע ה"כ ולר"ח פליגי עליו בעיקר דינו דקסבר דלעולם בדיו עג"ד לא הוי כתב ע"כ ומעתה נחזי אנן בעובדא דר' אמי דקפסיק דאינו נאמן להפסיד ס"ת וכשירה בלא תיקון כלל ולראב"י הלא טוב לנו להעביר בקולמס על האזכרו' דממנ"פ אם שקר עינה ברעהו ומתחיל' כתב לשמם אזי רשאי ג"כ להעביר עליהם בקולמס לכ"ע [ועיין בטור י"ד סוף סי' רע"ו יש בו דבק באותיו' השם יש לו לגוררו ואינו צריך אח"כ להעביר עליו קולמס ולקדשו הרי דאם רצה רשאי] ואם אולי באמת יהגה חכו דכתבן שלא לשמן אזי מהני העברת קולמס להכשירן גם אליבא דרבנן אע"ג דקסברי דאין השם מן המובחר זהו כשיודעין בוודאי אזי חיישינן למיעבד מצוה מן המובחר אבל בספיקא יותר נכון לחוש לדבריו ולתקן מיהת בכל האפשרי מלהכשירו בלא תיקון כלל וזהו שהקשה ר' ירמי' נימא דלא כר' יהודה הכוונה דחכמים חולקים על סבר' ר"י לגמרי וקסברי דלעולם אין כע"כ בדיו עג"ד והיינו כר' חסדא ומש"ה קפסיק ר"ח דאינו נאמן כלל להפסיד הס"ת משום דתו אי אפשר לתקוני דאם נחזיק לספיקא דדילמא קושטא קאמר שוב אי אפשר לתקוני' ומה דקאמרי רבנן התם אין השם מן המובחר היינו לדבריו דר"י קאמרי הכא כמבואר ברשב"א בשם הירושלמי אבל אם נימא כראב"י נמצא דגם לרבנן נשאר סברת ר' יהודה על נכון רק דבוודאי אמרינן דאין השם מן המובחר ע"כ הי' לנו מן הדין לחוש לדבריו ולתקנו במאי דאפשר ולא איכפת לן ול"מ וע"ז מתרץ דאפי' את"ל כראב"י וסברת ר"י אמיתי' גם לחכמים זהו בחדא אזכרה אבל בכולהו מיחזי כמנומר והיכא דלא אפשר תו לא מהימנינן לי' ומעתה לא קשה קושיתם הנ"ל דגם לרבנן ימחוק השמו' ויחזור ויכתבם על הגרר דזהו כשידעינן בבירור שלא כתבם לשמן אבל מספק אינו רשאי למחקן ככל ס"ד ולא מניחין גם את הסופר עצמן למחקם כיון דלדידן לא עדיף מספיקא אמנם דינם שחידשו לחלק בין נתכוון לכתוב אותיו' השם לבין לא נתכוון כלל נכון בעצמותו וכן משמע להדי' ממס' סופרים הנ"ל דקדייק בלישנא היה צריך לכתוב את השם ונתכוון וכתב יהודה ולא נתן בו ד' והוא דנתכוון לכתוב יהודה הוא דרשאי למחקו דאל"כ הי' לי' למימר ולא נתכוון וכתב יהודה והיינו שלא נתכוון לקדש את השם א"ו דגם בכה"ג אינו רשאי למחקו עד שיתכוון לכתוב תיבה אחרת לגמרי וא"כ גם לפי תירוץ זה שכתבתי מוכח שפיר מה שהוכחנו לעיל באו' ה' דכל שכותב בשני' בעילוי אע"ג דהוי כתב לר"י וא"כ ממילא יש בו משום מוחק בשב' אפ"ה לענין מחיקת השם לית לן בה דלא אסרה התורה רק דרך השחתה דאל"כ גם לר"י אי אפשר בהעבר' קולמס בסופר זה שכיון לכתוב את השמו' רק שלא קידשן לשמן ומאי קא קשי' לי' לר"י כדכתיבנא לעיל:

י עוד באופן אחר נראה לפרש קושי' ר"י נימא דלא כר"י והוא מדקאמר נימא ש"מ דמספקא לי' דאולי יש לחלק בין חדא אזכרה לכולי' ועיקר תוכן כוונתו בזה לירד לסוף דעתו דר' אמי אם אית לי' מתוך רק משום הכי הוא דלא האמינו משום דטעה הסופר בדר' יהודה דאית לי' דרשאי להעביר בקולמס ונמצא דלא יפסיד לעצמו רק דבר מועט בעד שכירות להעביר בקולמס על האזכרו' ולאידך יפסיד כל הספר בנתיים כ"ז שלא יתקננו או דילמא דגם לר"י אי אפשר לתקן בהעבר' קולמס ונמצא דבע"כ צ"ל דר' אמי לית לי' כלל האמנתו דמתוך דא"ל משום דטעה בקושי' הראשונה דר' ירמי' דנהי דהפסיד שכר האזכרו' וכו' והרי גם קושי' ראשונה אזלי ג"כ משום דרשאי להעביר בקולמס רק דבתר הכי מפרש לי' לעיקר תוכן כוונתו דבלא"ה אין התחלה לקושיתו שהקשה מעיקרא דהרי המושכל מחייב שיפסיד כל השכר וכן מבואר ברשב"א בחידושיו דקושי' השני מפרש ואזיל לקושיתו הראשונה ולדברינו הכי שייטא ואזלי דאם נימא דגם ר"י מודה בזה נמצא דצ"ל דלית לי' כלל האמנותו דמתוך וע"ז מתרץ לי' דגם ר"י מודה ומעתה הי' לו ליסוד מונח דלית לי' מתוך ומש"ה מקשה ואזיל מעובדא דר' אבוהו ומשני לי' אע"ג דלקושטא ר"י מודה בזה אבל עודנו נוכל לומר דסופר מיהו טעה בזה וקסבר דגם בזה פליג ר"י:

יא לאחר שכתבתי כל הנ"ל עודני יראתי לקבוע הלכה למעשה מפני שבעל המחבר שה"ת הנ"ל תמך יתדותיו על תשו' התשב"ץ וספרו לא נמצא פה עד כי טרחתי להשיגו בשאלה מעיר הסמוכה ויען כי ספרו לא נמצא לרוב לכן העתקתי כל לשונו מרישא ועד סיפא כל הצריך והנמשך לזה כסדרן וכלשונו ועיקר שאלתו הי' לענין פתוחה שעשאו סתומה או להיפך אם מהני תיקון כדעת הרשב"א או כדע' רמב"ם ויצא לדון דכל הני דקתני בפ' הבונה מפ' פתוחה ואילך בחדא מחתא מחתינהו דל"מ תיקון וז"ל ומגופא דהאי ברייתא נמ' איכא לאוכוחי הכי דקתני או שכתב האזכרו' בזהב הרי אלו יגנזו ובוודאי דלא מהני בהו תיקון שאם תאמר יעביר עליהם בקולמס הא אי אפשר מתרי טעמא חדא דהוי מוחק את הכתב התחתון ואסור למחוק את השם והכי אמרינן בפ' המביא תניין המעביר דיו ע"ג סיקרא ר"י ור"ל דאמרי תרווייהו חייב שתים אח' משום מוחק ואח' משום כותב וכ"ש למאי דאסיקנא התם בפ' המביא דדוקא לענין שבת אמרינן דכתב עליון הוי כתב אבל לענין חתימת עדים לא סמכינן למימר דכתב עליון הוי כתב דמפני שאנו מדמין לא נעשה מעשה וכ"ש לענין מחיקת השם דכתב תחתון הוי כתב ועליון לית לן דהוי כתב והוי מוחק את השם זהו טעם אחד שא"א להעביר עליהם דיו ועוד שאפילו הי' אפשר למימר דליכא למיחש למחיק' השם אפ"ה א"א בהעברת דיו משום דהוי כמנומר ופסול מדאמרינן בפרק הניזקין כל ס"ת שאין אזכרו' שבו כתובו' לשמן אינו שוה כלום ואקשינן וליעבר עלי' קולמס ולקדשי' כמאן דלא כר"י וגו' ע"כ לא קאמר ר"י התם אלא בחדא אזכרה אבל בכולי ס"ת לא מאי טעמא משום דמיחזי כמנומר ופסול וכאן נמי בברייתא זו שבפ' הבונה בכותב אזכרו' של כל הספר בזהב אסקינן דהכי משמע לישנא מדלא קתני שכתב אזכרה בזהב וקתני שכתב האזכרות וכיון דכולי ספר הכי איתי' מיחזי כמנומר אי מעבר עלי' דיו וטפי מיחזי כמנומר דיו על גבי זהב מדיו על גבי דיו וא"כ מאלו הטעמים א"א להעביר דיו ואם נפשך לומר דבהעברת הדיו ליכא למפסלי' מטעם מחיקת השם ותסתייע בזה מדאקשינן בפ' הניזקין וליעבר עלי' קולמס ואיצטריכי לאוקמי משום מנומר אלמא דדוקא מהאי טעמא אבל מטעמא דמחיקה ליכא למפסלי הא ליתא דשאני התם שהאזכרות לא נכתבו לשמן וכיון שלא נכתבו לשמן לא קדשו וכיון דלא קדשו שרו במחיקה ומכאן א"א ללמוד דין זה שאין זה מוכרח מכאן משום דהתם אמרינן דדיו עג"ד פטור אלא שהדין נראה שהוא דין אמת וכו', וא"ת ימחוק הזהב ויכתוב עליו בדיו ובהכי לא מיחזי כמנומר שהרי הכתיבה על הגרד לא משוי לי' מנומר מדאמרינן בפ' הקומץ רבה דארבע טעיות בכל דף יתקן ביתירות ובוודאי צריך לגרוד ולכתוב על הגרד שלא תראה תיבה כשני תיבו' וכתבו הרמב"ם ז"ל בכלל הפסולים והכי איתא במסכ' סופרים ושמעינן מהכא דאע"ג דדיו ע"ג דיו משוי לי' מנומר דיו ע"ג גרד לא משוי לי' מנומר דדרך כתיבה הוא וא"כ ימחוק האזכרו' הכתובו' בזהב ויכתבם בדיו ע"ג הגרד ואע"פ שאסור למחוק את השם דוקא כשנכתב בדיו אבל בזהב אינו כתב שהרי הספר הוא נפסל בכך כמו שהוא נפסל אם נכתבו שלא לשמן וכי היכי דהתם לא מיתסר וכדכתיבנא בסמוך ה"נ הכא הא ליתא דנכתבו שלא לשמן לית בהו קדושה כלל אבל אם נכתבו בזהב כיון שנכתבו לשמן קדשי ואע"ג דס"ת נפסל בכך היינו משום דלענין כתיבת ס"ת גמרי הלכה דבעינן דיו אבל דלא להוי כתב לענין מחיקת השם ליכא מאן דאמרי וציץ יוכיח שהוא טס של זהב וכתיב בי' כתב בפרש' פקודי דכתיב וכתבו עליו מכתב פתוחי חותם קודש לה' וטרח תלמודא לאסוקי אי הוי חק תוכות או חק יריכות כדאית' בפ' המביא תניין ומשמע דדיני' לכל מילי דכתיבה בדיו לבד מהכשר ס"ת וא"כ הא דקתני בכתב האזכרו' בזהב הרי אלו יגנזו משום דלית לי' תקנתא קתני הכי וה"ה לשינוי הפרשיות דמיתנייא בהדה וכן נמי הא דקתני או שכתב שלא בדיו לית לי' תקנת' כלל שהי' צריך לגרוד כל הספר ואין זה תיקון אלא ספר אחר ועוד מפני האזכרו' א"א לגרוד ועל כרחין גניזה בעינן עכ"ל בח"ר סי' קכ"ז וז"ל בח"ש סי' קצ"ג עוד שאלת ס"ת שהי' בלוי הרבה עד שהוא קרוב להטשטש ויש בו כמה גרדים ותקונים אם הוא פסול וצריך גניזה או לא תשובה, כיון שהוא כל כך ישן והולך למחק ולהעביר דיו על המחק הוא מנמרו יגנז כמו שאמרו בפ' השולח ולהעביר עלי' קולמס ונקדשה ה"ל מנומר ועוד יש לאסור להעביר דיו על השם דקי"ל דכתב ע"ג כתב חייב משום מוחק התחתון וכן כתבתי בתשוב' בס' תשובתי הראשון בסי' קכ"ז עכ"ל התשב"ץ וכשתדייק היטב תראה דלמ"ב בדינא דתה"ד המובא בסי' ל"ב דגם התשב"ץ מסכים לזה דכשם דלא דנין כתיבה השני' לענין מחיקת האזכרו' דלית לן בה כיון דגם כמו שהוא כשירים אלא דמשמרם שלא יתקלקלו יותר אלא דגם בעובדא דידן מודה התשב"ץ דאע"ג דנשתנה הדיו אח"כ מ"מ דיו עג"ד מיקרי אע"ג דלאחר שנשתנו ונפסלו משום מ"ע דנשתנו למראה פסולה מ"מ א"א לומר דדמי לדיו ע"ג סיקרא שהרי מבואר בכל האחרונים דמהני העברת קולמס בכה"ת [אף אם ת"ל דלא איירי באזכרו'] ודיו עג"ס לא מהני למסקנא דגמר' דלא מפני שמדמין נע"מ וכמבואר בתשב"ץ אלא בע"כ צ"ל דזה בכלל דיו עג"ד כיון שמתקן רק את הדיו הראשונה וא"כ נדון ממילא דגם באזכרו' שרי שהרי התשב"ץ רצה להוכיח מעיקר' מההוא דפ' הניזקין דמקשינן וליעבר עליו בקולמס ולקדשי' דכל שנכתב שלא בקדוש' לית בי' משום מחיקה ומסיים בזה שאין דין זה מוכרח מכאן משום דהתם דיו עג"ד הוא דפטור אע"ג דהתם אליבא דר' יהודא קיימינן דא"ל דהיכי דראשון הוא שלא לשמה אזי כתב השני כתב לענין שבת ולתיקון השמות ואפ"ה הי' פשוט לפניו דלית בי' משום מחיקה דמ"מ אינו אלא כמתקן את הראשון רק בדיו עג"ס הוא דפשיטא לי' דאית בי' משום מחיקה למסקנא דלא הוי כתב ולהכי נדון כמוחק את השם ולמאי דס"ד מעיקרא מספ"ל דאע"ג דנידון משום מוחק לגבי שבת אפ"ה לענין מחיקת השם יש לדון בו והן הן הדברים אשר כתבנו לעיל באות ה':

יב וגם ממ"ש התשב"ץ בח"ג סי' קצ"ג לא נמצא שום רמיזה נגד דינו דתה"ד שהרי בתה"ד איירי באופן דגם עתה קודם התיקון כשירים אלא שמתקנם כדי שלא יתקלקל יותר ובתשב"ץ איירי להדי' באופן שנמחקו מקצת האותיות באופן דקודם התיקון פסול לגמרי שהרי פוסק דינו דיגנוז וגם אין מדבריו ראי' ורמז רמיזה לסתור דברינו הנ"ל שהרי הסכימו האחרונים דכל שנשאר חלק מועט מן השם אסור למחוק ועובר עליו ומעתה כיון שמקצתו מחוק לגמרי ומקצתו כתובה עודנה כל שחוזר וכותב על מקצתו הכתובה לפנינו הרי הוא כאילו מוחק שם שלם וחוזר וכותב שם אחר אצלו משא"כ בדינו דש"ע שהשם עודנו שלם לפנינו רק כיון שהחל לקפוץ ממנו מקצת דיו יש לחוש שיתקלקל לגמרי ונמצא דמחיקה עצמו הוא הכתיבה וכן בדיו שנשתנה דמחיקה עצמו הוא הכתיבה והכתיבה עצמו הוא המחיקה תדע שהרי בע"כ צ"ל כן דאל"כ הרי דבריו סותרים א"ע מדלעיל סי' קכ"ז דמסיים דבדיו ע"ג דיו לית בי' משום מחיקה והגם שיש לחלק קצת באופן אחר מ"מ יסוב הדבר ממילא דגם בדיו שנשתנה מותר להעביר בקולמס ועיין לכן נראה לפענ"ד להלכה ולמעשה דמותר להעביר בקולמס בדיו שנשתנה ונתאדם לגמרי כ"ז שיש בו צבע דיו אע"פ שאין בו שום שחרו' הגם שיש ללמוד מסוגי' זו דלא מפני שאנו מדמין נע"מ כיון דנראה להדי' מדברי מ"א הנ"ל דכ"ז שיש בו ממשות דיו לית בי' משום של"כ א"כ מכ"ש דלית בי' משום מחיקה וכיון דגם מבעל המחבר מ"צ בספרו בני יונה כתב להדי' דרשאי להעביר בקולמס הרי מוכח דל"ד לדיו עג"ס ובדיו עג"ד לכ"ע לית בי' משום מחיקה וגם מסתימות דבריו נראה דגם על האזכרו' יעביר בקולמס דכי ס"ד דכולי' נתישנה והאזכרו' עמדו בשחרותן ובאם לא יעב"ק על האזכרו' אכתי לפסול משום האזכרות ועוד דדמי למנומר א"ו דעתם מסכמת דיעביר בקולמס גם על האזכרות ובלבד שיעשה כן בכל הדף לכה"פ דלא למיהוי כמנומר

יג מדברי התשב"ץ הנ"ל בסי' קכ"ז נראה להדי' דס"ל דגם בנתכוון לכתוב את השם כל שלא קידשו רשאי למחוק כדי לתקן וגם ס"ל דעל הגרר לי' בי' משום מנומר א"כ יסוב הקושי' של ח"י וב"י מנזיקין דמקשינן כמאן דלא כר"י דלדידי' רשאי להעביר בקולמס דהא כרבנן נמי לא אתי' דהא ס"ל במ"ס דרשאי למחוק את השם ולכתוב עה"ג ושני תירוצים שתירץ ב"ס ב"י ליתנהו לשיטתו חדא כדכתיבנא לעיל דמחלק בין כשנתכוון לכתוב תיבה אחרת ולבין שנתכוון לכתוב אותיות השם עצמן ועוד דתירץ אף דלקס"ד אכתי לא ידע לחלק בין חדא אזכרה לכולי' זהו בהעבר' קולמס לחוד אבל למחוק ולחזור ולכתוב ע"ג הגרד בזה ידע מעיקרא דפסול משום דבזה בוודאי מיחזו כמנומר ולדעת התשב"ץ הוא להיפך דגם למסקנא לית בי' משום מנומר בכותב עה"ג מזה נראה לפרש כדפרישנא לעיל באופן ראשון דקו' לא קאי על מאי דפסק ר"א שהפסיד כל שכרו אלא דקאי על מאי שלא האמינו להפסיד ס"ת דאכתי איפשר לתקוני מספיקא כדכתיבנא לעיל וע"ש ועוד נראה לישב קושיתם בפשיטו' דבשלמא לרבנן ניחא דמפסיד כל שכרו משום דכל ס"ת שאין אזכרות שבו כתובין לשמן אינו שוה כלום ואי משום דרשאי למחוק ולחזור ולתקן זה אינו דהניחא כשספרו בידו והוא יודע בעצמו שלא כתבן לשמן אזי הרשות בידו גם למחקן אבל השתא שהוא ביד לוקח והשתא הלא הלוקח אינו רשאי למסרם לאחר או גם לסופר עצמו למחוק את האזכרו' דדילמא לאו קושטא קאמר שהרי מדינא אינו נאמן וכאן דאינו רשאי לתקנם אזי ממילא הפסיד כל שכרו עפ"י דבורו משא"כ לר"י דס"ל דיעבור בקולמס ולוקדשי' דזה רשאי גם עתה בממ"נ ובזה מתורץ היטב קושי' הרשב"א בחדושיו על קושי' ר' ירמי' דנהי דהפסיד שכר אזכרו' שכרו דכולי' ס"ת מי הפסיד דממנ"פ מ"ק אי ס"ל דבעינן קידוש לשמן א"כ פשיטא דהפסיד כולי שכרו ואי לא בעי לשמן גם שכר אזכרות לא הפסיד ולדברינו ניחא דמעיקרא מקשה לרבנן דמס' סופרים דקסברי התם דימחוק את השם לגמרי וא"כ לדברי הסופר עצמו לא הפסיד לעצמו אלא שכר אזכרות שהרי הוא עומד וצווח הנני למחקן ולחזור ולכתבן בקדוש' וע"ז משני שאני אומר כל ס"ת וכו' כיון דכ"ז שאינו מתקן אינו שוה כלום והשתא א"א עוד לתקנם בפרט דדינא קאמר הלוקח לדידך לא בעינא כיון שכבר קלקלת כמו טבח ואומן ושתלא דמסלקינן להו וע"י אחרים אי איפשר בתיקון ומעתה כיון דלפי דבריו כמו שהס"ת לפנינו אינו שוה כלום רק דמיתלי תלוי ומקושר עדיין אם יש לו עוד תיקון אם לא והגע בעצמך אילו הס"ת הזאת הי' על קלף הדק היטב אשר אי איפשר עוד במחיקה ולחזור ולכתוב מחדש אזי בלי ספק הפסיד לעצמו כל שכרו לפי דבורו ומה לי אם א"א לתקן בעצמותו או משום ארי' דרביע עלי' דדינא הוא דמבטל תקונו האפשרי ומאי אמרת הלא ביטל תקונו הוא מצד גדר ההיפוך דחיישינן לדילמא שקורי משקר דז"א דסוף סוף כמו שהיא לפנינו אינו שוה כלום רק דעודנו תלוי וקשור באופן התיקון וכיון דבקושטא א"א עוד בתיקון תו לא איכפת לן בסיבה המבטלת וכיוצא בזה מצינו במס' גיטין דף מ"ב ע"ב גבי הא דמיבעי' לי' במעוכב גט שחרור אם אוכל בתרומה ובעי למיפשט מכהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה דאוכלין בתרומה דמעוכב ג"ש הוא מספק דאי תימא דאכילת תרומה תלוי ומקושר הוא בעבדות דזהו עיקרו של קנין כספו וכיון דסוף סוף אין לרבו רשות עליו שהרי אינו יכול לעבוד אתו עבודת עבד משום ספק הרי אע"ג דספק המונע עבדות הוא משום דילמא הוא ב"כ ואם הוא ב"ש הרי באמת יש לרבו רשות עליו מ"מ הסברא מחייבת דלא יאכל בתרומה משום דדילמא הוא ב"ש ואין לרבו רשות עליו דתו לא איכפת לן בסיבה המונעת מאיזה טעם הוא וגם לשנוי' דמתרצינן התם דאילו יבא אלי' וכו' דקנין כספו קרינן בי' ש"ה דהדבר תלוי בדינא ותלוי הדבר בין האמת או השקר דהיינו דתורה הקפידה דאכילת תרומה תלוי בעבודה וכיון דאיפשר להתברר אוכל בממנ"פ ועיין במ"ל בפ"ט מה"א ה"ו אבל תשלומי שכירות דא"א לחייבו משום דאילו אתי אלי' כיון דלפנינו א"א בתיקון עוד תו לא איכפת לן בסיבה המונעת יהיה באיזה אופן שיהי' דסוף סוף כיון דא"א בתיקון עוד כבר הפסיד לעצמו בהודאתו כל שכרו:

יד ועיין במ"א סי' ל"ג ס"ק ז' דמפרש לטעמא דרבנן דאינו רשאי להעביר בקולמס הוא משום מנומר וע"כ צ"ל דדבריו סובבים אליבא דראב"י דאליבא דר"ח הוא משום דכתב עליון אינו כתב ולכאורה תמוה דמפורש במס' סופרים דרבנן סברו דימחוק השם ויכתוב על המחק ואם על גבי המחק לית בי' משום מנומר בתיבה אחת כ"ש בהעבר' קולמס בלבד דלית בי' משום מנומר בתיבה אחת בלבד אומנם בס' ב"י מפרש לי' דאינו כבוד להשם שיתקדש רק בהעבר' קולמס לחוד אומנם בזה הולך לשיטתו דקסבר דעל הגרד בוודאי אית בי' משום מנומר כמו שתירץ לעיל על קושי' הנ"ל דמקשינן נימא דלא כר"י דהא גם לרבנן קשי' דהרי רשאי למחוק ומתרץ דגם לס"ד דאכתי לא ידע לחלק בין חדא אזכרה לכולי' זהו בהעבר' קולמס אבל על הגרד פש"ל דאית בי' משום מנומר אבל המ"א בע"כ צ"ל דס"ל כדעת התשב"ץ לעיל בסי' קכ"ז דעל הגרד לית בי' משום מנומר גם ב"ג ו"ד בכל דף אומנם בעיקר ראייתו מפ' הקומץ דבמלאים רשאי למחוק וא"כ צריך לכתוב על הגרד דאל"כ הרי נראה כשתי תיבו' כבר עמד המרדכי בזה ומתרץ לי' דאיירי כשיכול למשוך האותיו' שלפני המחק ושאחרי' וא"כ איפשר שימשוך רק על השני אוירים או דבמקצת אות לית בי' משום מנומר וכבר נהגו הסופרים להקל בזה ויש להם על מי ליסמוך וכיון דמנומר פסולא דרבנן הוא די בעל התשב"ץ לסמוך עליו ועיין ברמב"ם בפ"י מ"ה ס"ת דקחשיב לי' לכ' פסולין דפוסלין בס"ת ושבק לה לפסולא דמנומר לגמרי ואפ"ל דקסבר דדוקא לענין שכירו' הסופר הוא דאמרו כן בגיטין דכיון דלכתחילה מעכב אדעתי' דהכי לא פסקתי לך לשלם משכורתך אמנם בתשו' הריב"ש סי' זיין מבואר להדי' דמנומר פסול לקרות בו וגם בכותב על הגרד אית בי' משום מנומר ומתרץ להאי דהקומץ רבה כדכתיבנא ודלא כתשב"ץ וכ"מ בש"ע סי' רע"ט סעיף ד' בהגהה:

טו ואגב דעסיקנא בהאי ענינא נדברה עוד מענין לענין באותו ענין בדברי מרדכי התמוהים וצריכין ביאור בפ' התכלת ועיקר דבריו מבוארים בתוס' שם דף מ"ב ד"ה ואל אומנם יש בו דברים נוספים וע"ש וז"ל היקשה הר"י מאורלינ"ש ל"ל קרא למעוטי ע"ג מכתיבת ס"ת תו"מ ת"ל דבעי כתיבה לשמה כס"ת וצריך שיאמר בפירוש לשמה אני כותב כיון דסתמא לאו לשמה קאי מדאמרינן בפרק הנזיקין אזכרות שבו לא כתבתי לשמן ולא קאמר כתבתי שלא לשמן דאז הי' משמע דסתמא לשמה קאי ובעי עקירה לפוסלו וכו' וי"ל דקסבר האי תנא דלא בעי כתיבה לשמה ועוד תירץ הר' אלחנן דתורה סתמא לשמה קיימא ומה שמדקדק מהאי דנזיקין מדלא קאמר כתבתי שלא לשמן היא דגבי גט נמי סתמא לאו לשמה קאי דאשה לאו לגירושין קייימא וא"ה תנן בגיטין כל הגט שנכתב שלא לשם אשה ולא קאמר שלא נכתב לשם אשה ומיהו אי לאו הכי קאי וודאי הי' צריך להוציא מפיו שכותב לשמן כמו גבי גט וכו' ונראה דאפי' מאן דלא בעי עיבוד לשמה כתיבה לשמה בעי כדמשמע הכא מדפסול ע"ג לכתיבה ולרש"י ז"ל נראה דס"ת סתמא לשמה קיימא דמהיכי תיתי דפסולה כשכתב ישראל בסתם דסברא הוא מסתמא כיון שכותב ס"ת לקרות בו או ללמוד בו ולא גרע מזבחים דבעי לשם ששה דברים וא"ה אם לא אמר בפירוש כשר וכו' אבל האזכרים ודאי צריך להזכיר בפירוש לשמן דבעינן שיכתבם לשם קדושת השם יתברך משא"כ בשאר ס"ת ולהכי נקט בפ' הנזיקין אזכרות שבו לא כתבתי לשמן] כצ"ל ולא נקיט שאר הספר ולפירוש אחר וצ"ל ולפירוש זה] יש לומר דנקיט שמו' משום דלא משוי איניש רשיעא ובאזכרו' יכול לומר שכחתי לכותבם לשמם לומר בפירוש ונראה לי להביא ראי' מפרק הבונה הי' צריך לכתוב השם ונתכוון לכתוב יהודה וטעה ולא הטיל בו ד' מעביר בקולמס ומקדשו אלמא דבשם צריך בפירוש לשם קדושת השם אע"פ שכתבו לשם קדושת הספר דומיא דשאר הספר פסול עכ"ל והנה מתחילה נבאר ראשית דבריו שכתב ונראה דאפי' מאן דלא בעי עיבוד לשמה כתיבה לשמה בעי כדמשמע הכא מדפסיל ע"ג לכתיבה דאינו מובן שהרי על מבוכה זו קאי עד כה דל"ל קרא והשתא מסיים בהיפך והגם שנוכל לדחוק וליישב דבריו דהיקשא דוקשרתם וכתבתם לא אליבא דכולהו תנאי הוא כי איננו משנה וברייתא רק רבא מפשורניא חידוש זה כאשר נבאר לקמן אבל עודנו אין לו קשור דברים למאי דקאי בי' אם סתמא לשמן ועוד בעיקר קושי' דל"ל קרא עודנו לא תירץ כלום שגם דסתמן לשמן זהו כשכתבן ישראל דמסתמא כותב לקרות בו או ללמוד בו כאשר מביא בעצמו בשם רש"י לכן נראה שכבר נודע בעליל לכל בר לבב דרבותינו הראשונים הגם דקיימו בהאי ענינא עינוהו מטייפו בכולהו שמעתתי' בסקירה חדא בקיצור נמרץ והוא דעיקר ויסוד דבריו נובע מגיטין פ' השולח והא דמביא בשם רש"י דסתמן לשמן נובע שפירשו של רש"י שם דף מ"ה ע"ב כתבו ע"ג יגנז נמצא בידו אמרי לה יגנוז ואמרי לה קורין בו וז"ל רש"י שם דס"ס הוא דשמא ישראל כתבו ואת"ל הוא כתבו שמא למכור לישראל כתבו וכו' עכ"ל ועיין בתוס' ד"ה אמרי לה וכו' שהיקשו על רש"י מהא דלקמן מפרש טעמא משום דכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה וצ"ל לדעת רש"י דמאן דאית לי' דנמצא בידו קורין בו לית לי' האי דרשא ושם תירצו בתוספת משום דאיכא למיתלי טפי שישראל כתבו ועיין ביו"ד סי' רפ"א ס"ק ה' דזה תלוי במקומות אי שכיחא או לא ולפ"ז לכאורה מה קשי' להו לתוס' דל"ל קרא ת"ל משום דבעינן לשמה דהא נפקותא רבה היכי דנמצא ביד ע"ג ולא ידעינן מי כתבו דאז אי לאו מהקישא דקרא דקשרתם וכתבתם אזי קורין בו מחמת ספק ספיקא והשתא דאיכא הקישא תו ליכא ס"ס דגם שכתבו למכרו לישראל מ"מ פסולה אכן לקושטא נראה דאף בלא הקישא ליכא למימר דקורין בו מספק ספיקא אלא לבתר דחידשו דסתמן לשמה קאי היכי דישראל כתבן לכן גם כשכתבן למוכרן לישראל הרי זה כאילו כתבן ישראל בסתמא אבל אם נאמר דסתמן לאו לשמן קאי וצריך שיכתוב בפירוש לשמן תו לא מהני מידי מה שכתבן אדעתי' דישראל ומעתה לאחר שיחדשו דסתמן לשמן איכא נפקותא בפשטותא היכא דכתבן לשם ישראל לפנינו ומדברי רש"י האלו דמכשיר כשכתבו אדעתי' דישראל שהרי מכשיר בנמצא בידו מטעם זה הוא שהוציא המרדכי מכללו דסתמא כשר וזהו שכתב המרדכי ונראה דאפי' מאן דל"ב עיבוד לשמה כתיבה לשמה בעי וכו' דהיינו לפירש"י דמכשיר בנמצא בידו מחמת ספק ספיקא הרי בע"כ צ"ל דלית לי' הקישא דקשר' וכת' ואפ"ה לא מכשירין אלא בנמצא אבל היכא דכתבן מודה דפסול וגם מדמכשיר בנמצא מחמת ס"ס משמע דלא בעי עיבוד לשמה דא"כ איכא ס"ס להחמיר שמא לא כתבם לצורך ישראל ואת"ל שכתבן לישראל שמא לא עיבדן לצורך ישראל א"ו דל"ב עיבוד לשמה ואפ"ה כתיבה בעי ומדמכשיר בנמצא מחמת ס"ס אע"ג דבעי כל"ש ש"ת דסתמא דכשר ועיין איברא יש להתבונן לדעת רש"י דס"ל דבאזכרות בעינן שיכתוב בפירוש לשמן אמאי מכשיר בנמצא לקרות בו משום ספק ספיקא שהרי אפי' כשכתב לשם ישראל מ"מ לא עדיף מישראל שכותב בסתמא וצ"ל דהא דבעינן אזכרות שיקדשם בפירוש הוא מדרבנן וסדר"ב לקולא גם בספק אחד דשמא ישראל כתבו:

טז וראיתי בס' פנים מאירות סי' מ"ה בח"ר שהביא דברי מרדכי הנ"ל וכתב עליו וז"ל ונראה ברור דמה שכתב אבל האזכרות ודאי צריך להזכיר בפירוש אין זה מדברי רש"י עצמו דאיך מביא ראי' מפרק הנזיקין מדנקט אזכרות ולא נקיט שאר הספר הלא תלמודא קאמר שם א"ל ר' ירמי' נהי דהפסיד שכר אזכרות שכר דכולי' ס"ת מי הפסיד א"ל אין שכל ס"ת שאין אזכרות שלה כתובין לשמה אינו שוה כלום וגבי גוילין שאמר הסופר שלא עיבדן לשמן א"ל מתוך שאתה נאמן להפסיד שכרך נאמן להפסיד ס"ת ופריך מ"ש מדרבי אמי ומשני התם איכא למימר טעי בדרבי ירמי' ופרש"י שסבר שלא יפסיד אלא שכרו של אזכרות לבדן וי"ל דמשקר ונתכוון להקניט וא"כ אין מכאן ראי' די"ל דס"ת צריך ג"כ לפרש לשם קדושת ס"ת דוקא והא דלא קאמר שלא כתב שאר הספר לשמן דלא רצה לומר כן להפסיד כל שכרו אלא פשוט דאין זה מדברי רש"י רק רש"י נקיט בסתם דס"ת לשמן קיימא ופשיטא די"ל דסתם כתובות השם לקדושת השם קיימא אלא רבינו שמשון רצה לחלק בכך ומביא הנך ראיות וכבר מחוי לי' הרב הב"י אמוחי דהראי' מפ' הבונה אינו ראי' כלל וכן מהנזיקין אין ראי' כלל כמו שכתבתי אלא פשוט דרש"י ס"ל דסתם ס"ת לשמן קיימא וה"ה בשמות דמ"ש והא דנקיט אזכרות לא כתבתי לשמן לאו דוקא כמו שכתבו התוס' בפ' התכלת ואף שהט"ז בסי' רע"ו רצה ליישב דבריו מ"מ לא פלט להצילו מקושיתינו וכו' עכ"ל ועודנה לא רפתה רוח המעיין בקרבו במה שהמציא דרבינו שמשון והמרדכי חידשו זאת מלבם דלו יהי' כדבריו הכי דבר נקל הוא חלילה לתלות בם משוגתם הלא ר"ש אשר גם גדולי בעה"ת שתו בצמא את דברי קדשו וגם בעל המרדכי הרצוי לכל אחיו מדור דור ישגו חלילה בדבר פשוט כזה לכן עלינו חובה למשכוני נפשן להצדיק את דברי קדשם והמרדכי בעצמו שם מציוע לראיתו במה שכתב דנקיט שמות משום דלא משוי איניש רשיעא ותוכן כוונתו כי לא להצדיק את הסופר יצא ומה איכפת לן בזה רק להצדיק עיקר דינא ולכלכל היטב השו' דשם והוא שיצא לידון דבע"כ צ"ל דאין השמות וס"ת שוין שהרי אם נאמר כדעת הר' אלחנן דסתמן לשמן קיימא בין בס"ת בין באזכרות ובע"כ צ"ל דלאו דוקא הוא דנקיט לא כתבתי לשמן אלא שכתוב כל השמות שלא לשמן והרי בזה הגם המפסיד כל שכרו וגם דלא טעי כלל אמאי נאמינו משום מתוך דמסברא לא עדיפי ממיגו דלא מהני מידי במקום דמשים עצמו רשע כמבואר בכתובות דף י"ט ע"ב באומרים אה"ד דאינם נאמנים הגם שלא עשו רק דבר עול לכתחילה ואינם נפסלים וא"ל דזהו דוקא בנידון זה אבל בתורת בע"ד שאני אפי' היכא דמע"ר ונאמן במיגו וה"נ כשמפסיד שכרו נאמן בתורת בעלים כאשר נבאר להלן קצת מזה שהרי רוב אחרונים הסכימו ביו"ד בסי' קס"ט סעי' כ"ה ובסי' קע"ז סעי' י"ב דגם בעל דבר עצמו ולהרויח א"נ במיגו כשמשים ע"ר וגם כשת"ל דתורת מתוך עדיפי ממיגו מ"מ תיקשה דמנ"ל להקשות שם ומ"ש מדרבי אמי דשו"ש דבגוילין דצריך עיבוד לשמן בפירוש דסתמן לאו לשמן קיימא ולא משוי נפשי' רשיעא בעדותו הוא דנאמן אבל בדרבי אמי דאמר שכתבן בפירוש שלא לשמן ומשוי נפשי' רשיעא מש"ה אינו נאמן אלא ודאי דבדוקא נקיט לי' התם האזכרות שבו לא כתבתי לשמן שלא קידשן בפירוש דבזה לא משוי נפשי' לרשיעא דיכול לומר שכחתי כמו בגוילין אלא דאכתי איכא למימר דילמא שניהם שוין ובשניהם סתמן לאו לשמן קיימא ובמאי שאומר בתחילת כתיבת הספר שכותב לשם קדושת ספר תורת משה אזי די ג"כ לקדושת האזכרות שבהם וכמו דס"ל להר"א דשניהם שוין לסתמא ה"ה נמי דנוכל לומר לענין קדושתן בפירוש דא"כ ממ"נ אי אמר בפירוש מתחילה הרי די גם לאזכרות ואי איירי דלא אמר מתחילה וא"כ הס"ת כולהו פסולה וא"כ מפסיד כל שכרו ואמאי אינו נאמן דהא דמי לדר' אבוהו וא"ל דבזה גופי' הוא דטעי דקסבר דשאר הספר כשר בסתמא אכתי מאי היקשו שם וניעבר בקולמס ולקדשי' כיון דצריך לכתבו מחדש מתחילה ועד סוף וכיון דבע"כ צריכין לחלק בין קדושת ס"ת לאזכרות שהרי ליכא למימר דתרווייהו כשרים בסתמא כמו דמחייבת הסברא חיצונה דלא עדיפי מזבחים דתנן בהדי' דצריך לששה דברים ואפ"ה כשירים בסתמא דא"כ הדרי קושי' לדוכתי' דהרי משוי נפשי' ברשיעא ואמאי נאמינו אפי' במקום דאיכא תורת מתוך וגם בצד השני אי איפשר לבצע הדבר דקדושת הספר יועיל גם לאזכרות כדכתיבנא לעיל דא"כ או דכולהו כשירה או דכולהו פסולה ומסוגי' משמע דלא נפסלה כולהו בעצמותו רק ע"י האזכרות וכיון דבע"כ ההכרח מסוגי' ילחצנו לחלק בין אזכרות לשאר ס"ת אזי דרך הישרה מחייבת דבכולהו ספרא הוא דכשר בסתמא דדמי לזבחים רק דבאזכרות לבדן הוא דבעינן לקדשן בפירוש כדמוכח מהכרח סוגי' הלז וכיון שאינו מן ההכרח רק על האזכרות לבדן אזי מוטב דבשאר ספרא מיהת יקום הדבר על הסברא פשוטה דסתמן לשמן קיימא אכן לולא ההכרח מסוגי' אזי מוטב הדבר להשוות שניהם בפלס אחד כיון דסתמא שוין דבעינן כתיבה לשמה וכתורתו של זה לענין סתמא ולכל קדושה שבהן ה"ה ממילא גם לאזכרות שבהן ומסברא נדון דתרווייהו כשרים בסתמא רק דממצוי הסוגי' נראה דאזכרות פסולין בסתמא ומעתה אם כדי להשוותן יחד נימא דקידוש אחד לכולהון ותרווייהו פסולין בסתמא אכתי לא נוכל להשוות דשם בקו הישרה כדכתיבנא ומעתה לא נמצא עוד למפלט רק אם נימא דתרווייהו סתמן לאו לשמן קאי וקדושת הספר ל"מ לאזכרות ובעינן באזכרות גם בדיעבד קידוש באפי נפשי' א"כ הרי יצאת בזה מגדר הסברא מכל וכל וגם מגדר השיווי שהרי בע"כ צ"ל דלא דמי אהדדי שהרי בקדושת הספר עודנו לא נתקדשה האזכרות וכיון שכבר יצאו מגדר השיווי אזי מוטב להניח בסברא החיצונה כל שאיננו מן ההכרח דהיינו כל ספר לבד מאזכרות דכשר גם בסתמא ועל קו ומשקל זה אודי נמי ראיתו מפ' הבונה כיון דמוכח מיהת דבנתכוון לכתוב יהודה הגם שכתב את השם כתקונו אפ"ה פסולה אע"ג דבכולהו ספרו כשר אפילו בכה"ג וא"כ כבר יצאו האזכרות מגדר השיווי לכולהו ספרא שהרי אתה צריך להעלות את האזכרות בזה וכבר מוכח מסוגי' הנ"ל דבאזכרות סתמן פסול ותו ליכא למיטעי רק למען להשוות יחד זה לזה ולפסול שניהן בסתמא וקדושת הספר מועיל גם לאזכרות בכדי לנקוט גדר השיווי כדמשמע מפשטא דש"ס דשניהן שוין וכיון דמוכח מהאי דיהודה בפ' הבונה דקדושת אזכרות למעלה מקדושת כולהו ספרא שהרי אם יטעה ויתכוון לכתוב תיבה אחרת דלא קבעי לי' ויטעה ויכתוב התי' כדבעי לי' אזי בוודאי כשירה ורק באזכרות הוא דפסול בזה וכיון שכבר יצאו מגדר השיווי אזי מן הישרה לומר דכולהו ספרי הוא דדמי לזבחים דכשרים בסתמא רק באזכרות הוא דבעינן קידוש בפירוש כדמוכח מהנזיקין דאל"כ הרי משוי נפשי' רשיעא ועיין בט"ז סיו רע"ו ובזה ל"ק קושי' הפמ"א מה שחזר והיקשה עליו וע"ש ובעיקר קושי' תוס' הנ"ל דלמה צריך לילף מוקשרתם וכתבתם ת"ל דלאו בני לשמן נינהו י"ל דאיכא נפקותא היכי דישראל ע"ג ומלמדו דיכתוב לשמן ואע"ג דהיכא דבעינן לשמן בפירוש וסתמן לאו לשמן קיימא ל"מ עע"ג כדאיתא בגיטין כ"ג אכן ברש"י שם בד"ה לדעתי' דנפשי' מבואר דרק משום ספק הוא דפסלינן לי' דשמא גמר בלבו לשם אחר וא"כ היכא דמספ"ל בכותב עצמו אם הוא ישראל א"ל וישראל אחר ע"ג ויהיו רשאין לקרות בו מטעם ס"ס אבל השתא דילפינן מקרא פסולה לגמרי מספיקא דשמא אינו בר קשירה ונראה לצרף. וללבן היטב בלשונו שם שכולו מקשה בלא תוס' וגרעון רק עירוב דברים ממטה למעלה וממעלה למטה שכן נמצאו ומצוי הרבה פעמים בדפוס וכך צ"ל ולרש"י ז"ל נראה דס"ת סתמא לשמה קיימא דמהיכא תיתי דפסולה וכו' ולא גרע מזבחים וכו' אבל האזכרות ודאי צריך להזכיר בפירוש לשמן דבעינן שיכתבם לשם קדושת שמו יתברך משא"כ בשאר ס"ת ולהכי נקיט בפ' הנזיקין אזכרות ולא נקיט שאר הספר [כגון שכתב בפירוש שלא לשמן] משום דלא משוי אינש רשיעא ובאזכרות יכול לומר שכחתי לכותבם לשמם לומר בפירוש ולפירוש אחר דצ"ל אזכרות שכתבתי שלא לשמן [הכוונה לדעת הר"ר אלחנן דגם האזכרות סתמן לשמן קיימא והא דנקיט שם ל"כ לשמן הוא ל"ד וצ"ל כתבתי של"ש וא"כ הרי משוי נפשי' לרשיעי ואמאי נאמינו גם כשמפסיד כולו שכרו כמו שכתבתי לעיל]:

תוכן העניינים

זית רענן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה