אור ברסלב
זית רענן חלק א חלק יורה דעה › הלכה א

זית רענן חלק א· רבי משה יהודה לייב זילברבגר

חלק יורה דעה · הלכה א

חלק יורה דעה

סימן א

א בנידון העגלים שנשחטו ע"י סימנים שהם בני ח' מיום שנולדו ואחר שנתבשלו ונאכלו נודע שהיו בתוך ח' ימים האיך מורין על הכלים שהם ב"י בשעה שנודע נהנה בכלים שאינן ב"י בשעה שנודע יש להקל באיסור קל כזה ולסמוך על דעת המ"כ מובא בב"י בי"ד סי' נ"ז ובש"ע סי' ק"י ובט"ז שם ס"ק י"ב איברא לפענ"ד במקום הפ"מ יש לצדד להקל גם בכ"ר שהיו ב"י ולהניחם לכתחילה עד מעל"ע משעה שנתבשל בהם והנה נשיחה ונרווח לנו הן נודע שכל הדברים אשר הורו לנו חכמי הש"ס מיתורא דקרא או מאיזהו דרש שדרשו נידון כדאורייתא ממש לכל דבר ולהחמיר בספיקן רק במקום שגילו לנו חכמי הש"ס בעצמם שדבר זה הוא רק מאסמכתא דקרא אבל כל שלמדו בעיקרו מדרשה גמורה או שהוא מדברים הנלמד בי"ג מידות הן הן גופי תורה לכל דבר איברא אשכחנא באיזהו פרטים שחילקו ביניהם כאשר נבאר עי' שבת קמ"ח ע"ב אלא הנח לישראל מוטב שיהיו שוגגין וכו' סבור מינה ה"מ בדרבנן אבל בדאורייתא לא ולא היא ל"ש בדרבנן ול"ש בדאו' דהא תוס' דיוה"כ דאורייתא היא וקא חזינן להו דקאכלי ושתו עד שתחשוך ולא אמרינן להו ולא מידי וכתב הר"ן בפ' המביא דדוקא במידי דלא כתוב בהדיא כתוספות עינוי אבל במידי דכתוב בהדיא בדאורייתא מחינן בהו עכ"ל וכן פסקינן בא"ח סי' תר"ח אלמא אע"ג שהוא דרשה גמורה שהרי ילפינן לה ביומא פ"א מדכתיב בתשע' לחדש אפ"ה מחלקינן בינו לבין דבר המפורש ועוד מצינו בשבועות פ"ג כשנשבע להרע לעצמו שהוא חייב ועיין ר"ן שם בס"פ גבי נשבע לבטל את המצוה דטעמי' דמילתא דאע"ג דמדאורייתא אסור לחבול בעצמו (דנלמד מק"ו מנזיר דכתיב בי' וכפר עליו מאשר חטא על הנפש וכי באיזהו נפש חטא זה אלא שציער עצמו מן היין וכו') כיון דמדרש' אתיא לן וכל דליתא מן התורה מפורש לא מקרי מושבע ועומד לענין שלא תחול שבועה עליו כמו שפרשתי עכ"ל ועיין גיטין דף מ"ב ע"ב דתניא בכולן עבד יוצא בהן לחירות וצריך גט שיחרור כו' ר"מ אומר אינו צריך וכו' המכריעין לפני חכמים אומרים נראין דברי ר"ט בשן ועיין הואיל ותורה זכתה לו ודברי ר"ע בשאר איברים וכו' הואיל ומדרש חכמים הוא ע"כ ועי"ש בפרש"י דשאר איברים איתרבו בכלל ופרט וכלל אלמא דאפ"ה אישתנו דינן מדבר שנאמר בפירוש ועיי"ש בתוס' ד"ה הואיל דמפרשי משום דחיישינן שלא יאמר לו עבדי אתה אולם לאו ד"ה הוא ומבואר הדבר בתשו' הרב אלפס ומובא במיוחסת בסי' קך"ה שנשאל ר' אחאי גאון ז"ל על המקדש בפני פסולין דרבנן והשיב דאסורה לעלמא והביא ראי' ממה שאמרו דהלכה כר"ע בשאר איברים הואיל שלא נאמרו בפירוש ומכ"ש בדרבנן והרב אלפ"ס חולק עליו משום דכל שהוא מדרבנן איכא למימר כל דמקדש אדעתי' דרבנן מקדש וכו' ורק הרמב"ן ז"ל הוא שחידש שם דטעמי' דמילתא בשאר איברים משום שלא יאמר לו עב"א כמ"ש תוס' הרי שכמה גאונים קדמאי פירשו כפשוטו ועפ"י יסוד זה יומתק לנו משנה מפורשת בסוכה דף י"ב חבילי קש וחבילי עצים וכו' אין מסככין בהן וכולן שהתירן כשרות ומבואר שם דפסולי דהני משום דגזרינן אטו ליבשן ונמלך עליה לסיכוך והתורה אמרה תעשה ולא מן העשוי ומשמע שם בטור ובש"ע סי' תרכ"ט דטעמי' דהתירן כשירות משום שאין פסולן של אילו אלא משום גזירה יוע"ש ויש להבין כיון דסוף סוף כבר פסלו חכמים לסכך זה יהי' מאיזה טעם שיהי' שוב יפסול ממילא גם כשהתירן משום תעשה ולא מן העשוי בפיסול שהרי אנן פסקינן לעיל כר"ה וכשמואל שגם העשוי בפיסול פסול מדאורייתא לעיל י"א גבי הדלה עלי' את הגפן וכיון שסכך זה פסול מדרבנן יפסול גם. כשהתירן מדרבנן דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון וכה"ג מצינן טובא עי' פסחים ל"ח ע"א בתוס' ד"ה אבל וכו' וז"ל א"נ כיון דמדרבנן אין לה פדיי' לא חשיב נאכל בכל מושבות ועיין שבועות ל"א לאפוקי משחק בקוביא וכ"פ התם וכה"ג טובא וכאשר הארכנו בזה במ"א ומכל שכן בזה כמובן וצריך לדחוק בזה טובא וגם לפירוש הר"ן שפירש שם במתניתין משום כיון דעיקר גזירה הוא משום דפעמים מניחן ליבשן ואין דרכן ליבשן כשהן מותרין עודני לא נתיישב כל הצורך שהרי בשאר מידות וגזירות חכמים מצינן להיפך כמו בביצה שנולדה ביו"ט דאסרוה משום פירות הנושרין או משום משקין שזבו דמקשינן שם היא גופה גזירה ומשני דכולה חדא גזירה הוא ועי"ש בפרשי וז"ל לא שתהא זו גזירה דלא ליתי לידי פירות הנושרין אלא כשנמנו וגזרו על פירות הנושרין אף ביצה היתה במשמע ואע"ג דלית בי' משום תלישה מיהא מכלל גזירת חכמים היתה שאף היא פרי הנושר עכ"ל אלמא אע"ג דטעמי' דפירות הנושרים ל"ש בביצה מ"מ לא יצאה מכללו וה"נ לימא הכא אמנם למאי דכתיבנא דלא השוו לכ"ד את המפורש בתורה למאי שנלמד מדרשה וכשתדקדק לעיל י"א גבי פלוגתא דרב ושמואל. גבי קציצתן זהו עשייתן ותשים עיונך ברבותינו הראשונים שם תמצא תמצית העולה מדבריהם הכי דהיכא דלא נעשה אפי' לצל כגון שהניח הסכך כדי ליבש אזי פסול מעיקרא דקרא דכתיב תעשה ולא מן העשוי ולכן גם כשנמלך עליהן לסיכוך לא מהני כיון שלא עשאו כלל והיכא דעשאו לצל רק שנפסל משם אחר כגון משום מחובר בזה פליגי רו"ש שם דרב ס"ל כיון שקצצן הרי נכשר עתה וכן בציצית כשפסקן אחר שקשרן דרב לית לי' האי דרשא דנילף נמי מקרא דתעשה לאפוקי גם העשוי בפיסול רק כפשטא דקרא דאתי לאפוקי היכא דלא עשאו מעיקרא כלל ושמואל ור"ה ס"ל דגם זה נלמד מדרשה וכיון שכבר הוכחנו לעיל שחילקו לפעמים בין דבר המפורש לדבר הנלמד מדרשה ה"ט דלא גזרו בחבילי קנים אלא בדבר המפורש אבל כשהתירן דשוב אין לפוסלן רק משום העשוי בפסול שוב לא גזרו בזה והניחו בעיקר דינא דאוריי' ואל יטעה הקורא שדעתי לנטות קו זה בכ"ד הנלמד מדרשא דלא גזרו עליהם רק בענין זה הפליגו והעמידו לגזור רק בדבר המפורש:

ב וכאשר נשיתה לבינו לדעת אם גם בדרבנן לא החמירו יותר מדבר שאינו מפורש בתורה אזי מסברא החיצונה נראה דמילתא דפשיטא הוא דכל הקולות שמצינן במה שאינו מפורש נהוגין ג"כ במילתא דרבנן ולא עוד אלא דמסתברא דכיון שמצינן במילתא חדא שלא העמידו את דבריהם לגזור בדבר שאינו מפורש כמו בסיככה בחבילי קנים דלעיל אזי גם שכבר העמידו חכמים דבריהם לגזור במידי דמפורש בתורה אבל בדבר שעיקרו מדרבנן לא הוסיפו עוד להעמידו גם בגזירה זו עצמו שגזרו כבר במידי דאורייתא והנה במאי שכתבנו מתחילה שמסתמא כל מילין דמצינן בדבר שאינו מפורש נהוגין ג"כ במילין דרבנן הלא הדבר מבואר כן במס' שבת קמ"ח וביצה דמתחילה קסברי דה"מ בדרבנן אבל בדאו' לא כלומר אפילו בדבר שאינו מפורש ומסקינן שגם בדבר שאינו מפורש שוה לדרבנן אבל לא עלה ע"ד להחמיר יותר בדרבנן וכ"נ מר"א גאון וממה שהשיג הרב אלפס עליו שהבאתי לעיל שהרי הגאון מביא ראי' למקדש בפני פסולין דרבנן מדבר שאינו מפורש וגם הר"א לא השיג אלא משום דשאני קידושין דכל דמקדש וכו' אבל לא עלה על דעתם להוסיף ולהחמיר במילין דרבנן יותר מדבר שאינו מפורש ולפ"ז קשיא לן על הא דפסקינן בי"ד סי' רל"ט סעיף וי"ו דעל דבר שאינו מפורש בתורה חיילי השבועה עליו ועל דבר איסור דרבנן לא חיילי ועיי"ש בש"ך ס"ק ב' דלתירץ ראשון ניחא אבל לתירוץ השני שהביא בשם מהרלנ"ח דמילין דרבנן דינו כדבר בתורה שהרי כתיב לא תסור ועוד דדבר שהוא מדרבנן איכא למימר העמידו דבריהם כשל תורה עכ"ל וקשי' מש"ס הנ"ל ומתשובת ר"א גאון ור"א הנ"ל איברא דיש לחלק ברווחא מקידשה לפני פסולין דרבנן דבשלמא באיסורין דרבנן כיון שחכמינו עמדו בפרץ לגזור ולאסור בדבר אזי בוודאי דעשאוהו כדאורייתא ממש כדי שלא יעלה הפורץ להרוס גדרן דאל"כ לא הועילו כלום לעמוד ולהרוס תחבולת עושי רשע שהרי עדיין יכול לישבע כנגד תקנתם ואזי גם המורה יצוה לו שיקיים שבועתו אבל בפסולין דרבנן הלא כביר מצא ידם גם אם יפסלוהו רק מדרבנן לחוד ואם עוד יניפו ידם לפוסלם כמו בדאורייתא ממש הלא לא יועילו בזה מאומה להחמיר עליהם רק להקל נגד דבר תורה ולא להחמיר בשום דבר שאזי אם יקדש לפניהם או יגרש לפניהם תהי' מותרת לעלמא בלא גט וכשמגרש לפניהם תהי' מותרת ליבם כשימות הבעל אומנם עדיין לא יתישב מה שדקדקנו מגמרא הנ"ל לכן נראה דהנך תרתי טעמא דיהיב מהרלנ"ח למילתא חדא מילתא הוא דכל מילתא דרבנן דאיכא למימר בהו דהעמידו דבריהם כשל תורה אזי אמרינן דעדיפי מדבר שאינו מפורש בדאורייתא ועלייהו הוא דכתיבי בתורה דלא תסור אבל כל היכא שגם הם לא החמירו לעשותן כדאורייתא אזי פשיטא דלא חמירו מדבר שאינו מפורש בתורה וכבר מצינן להדיא בש"ס גבול וקצב לזה דכל מילתא דרבנן דאית לי' עיקר מה"ת אמרינן דכל דתיקנו רבנן כעין דאורייתא תיקנו עי' גיטין ס"ד דכל מידי דלית לי' עיקר מה"ת ל"א דתיקנו כעין דאורייתא ומש"ה הוא דאמרינן גבי אין מספקין וכו' דקילי מדבר שאינו מפורש דלית להו עיקר מה"ת דמשום גזירה רחוקה הוא שגזרו בהן אבל בדבר דאית לי' עיקר מה"ת דתיקנו בהן כעין דאורייתא ממש וכדבר המפורש בתורה אזי מצוין להפרישם ולא אמרינן בהו מוטב שיהא שוגגין וכו' וכמו דאמרינן גבי שבועה לחלק בין דבר שאינו מפורש לאיסורן דרבנן ה"ה נמי לענין זה

ג ולפ"ז גם במאי דכתיבנא לעיל דמסתברא דכיון דמצינן בחדא מילתא שלא העמידו דבריהם לגזור על דבר שאינו מפורש דמכ"ש במילין דרבנן ונשמע מזה דאע"פ שגזרו חכמים גם על כלי שאינו ב"י כמו דאיתא בפ' השאה"פ דף ע"ו זהו בדאוריתא אבל היכא שנתבשל בהם דבר שעיקר איסורו אינו אלא מדרבנן אזי מן הראוי לומר דלא הוסיפו לגזור גם על כלים שאינן ב"י ואנן איפכא שמעינן בכל הפוסקים וש"ע שהרי גם בדם שבישלו או מלחו ובשמנו של גיד נאסרו הכלים אפי' כשאינן ב"י אומנם לפי הנ"ל יש מקום לומר דדוקא בדבר שיש לו עיקר מה"ת דחמירי מדבר שאינו מפורש הוא שגזרו גם על כלים שאינן ב"י אבל בדבר שאין לו עיקר מה"ת אפ"ל שלא הוסיפו להעמיד גזירתם גם על שאינן ב"י ולקמן נביא סמך לזה ומעתה יצא לנו דין מחודש דהא דפסקינן דעל איסור דרבנן לא חיילי שבועתו לעבור בקו"ע דזהו דווקא בדבר שיש לו עיקר מה"ת אבל בדבר שאין לו עיקר מה"ת וכן בדבר איסור שהוא משום תרי דרבנן דמבואר בפוסקים דדינו כדבר שאין לו עיקר מה"ת אזי בוודאי חיילי שבועתו ולפ"ז לק"מ על דעת מהרלנ"ח

ד ולא עוד אלא דמצינן ראי' מוכרחת לדעתו שהקילו ביותר בדבר שאינו מפורש ממילין דרבנן שהרי אנן פסקינן כר"י בקידושין ל"ט דערלה בחוץ לארץ הלכה למ"מ ואמרינן [ברכות ל"ו] דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל ומשמע בפשטא דגמרא שם דאפי' ביחיד נגד רבים דהלכה ברורה בכ"מ דהלכה כרבים ואפ"ה פסקינן בח"ל כוותי' נגד רבים החולקים ואילו בכה"ת לא מצינן קולא זו אפי' באיסורין דרבנן רק בעירוב ובאבל אבל בכל מידי דרב' פסקינן כרבים [ועיין עירובין דף מ"ו ולימא הלכ' כדברי המיקל בעירוב הלכ' כר"י ב"נ למה לי אצטריך סד"א הנ"מ יחיד במקו' יחיד ורבים במקו' רבים אבל יחיד במקום רבים אימא לא ולמסקנא שם אמרינן כן דקס"ד דדוקא באבילות הוא דאקילו רבנן אבל בעלמא אפי' בדרבנן שני בין יחיד במק"י ב"י במקום רבים] וכ"ת דהא דאמרינן כל המיקל בארץ הכ"מ בח"ל איירי ביחיד במק"י אבל לא ביחיד נגד רבים וכמו דקס"ד למימר בעירובין דאי לאו דקאמר בפירוש הלכה כר"י ב"נ אמרינן דיחיד במק"ר גם בעירובין לא מקילין אע"ג דכבר אשמעינן דהלכה כדברי המיקל בעירוב דז"א שהרי להדיא איתא בשבת קל"ט גבי כישות דמקשינן לר"ש דאומר אין כלאים בכרם וחכ"א כלאים בכרם וקיימ"ל כל המיקל בארץ הלכה כמותם בח"ל ומדמקשינן בפשיטות מזה שמעית מינה דשאני בין היכא דאמרינן הלכה כדברי המיקל דאזי הוא דאמרינן דדוקא יחיד במ"י אבל לא במק"ר אבל היכא דאמרינן כל המיקל וכו' נשמע מרבויא דכל דאפי' ביחיד במ"ר נמי ואין לומר דשאני ערלה כיון שנתגלה הלכה שהולכין בספיקו לקולא כדאיתא בקידושין משא"כ בשאר הלמ"מ ומילין דאורייתא שגם בדבר שאינו מפורש הולכין בספיקו להחמיר וכיון דנשתנה בקולא זו מקילין בו ג"כ כקולא יתירה זו לפסוק כיחיד אפי' במקום רבים דליתא דמשום הא לא ארי' שהרי גם בשאר דברים מצינן לפעמים דגילה רחמנא בפירוש דספיקן מותר כמו גבי ממזר דודאי ממזר הוא דל"י וכן בסוטה ך"ט דדרשינן מדכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל ודאי טמא הוא דלא יאכל הא סט"מ וס"ט יאכל ומוקמינן לי' בדבר שאין בו דעת לשאול משום רומיא דקראי הכי יעלה ע"ד לפסוק בהנך כיחיד במק"ר גם אין לומר דהא דאמרינן בערלה כל המיקל בארץ הכ"מ בח"ל אפי' ביחיד במק"ר היינו למ"ד בקידושין ל"ח ע"ב דערלה בח"ל הילכתא מדינא והיינו מדרבנן אבל למ"ד דהלכה לממ"ס ליתא להאי כללא וכן נראה לכאורה מפרש"י ברכות שם בד"ה דכל המיקל בארץ וז"ל בערלה הכ"מ בח"ל דכיון דאינו מה"ת הלך אחר המיקל ומשמע דלמ"ד הלמ"מ ופסקינן כוותי' ל"א כל המיקל בארץ וכו' דז"א שהרי מבואר בסמ"ג במנין ל"ת קמ"ו דערלה בח"ל הלמ"ס וברבינו אשרי בהלכות קטנות וכן ברמב"ם דפסקינן כר"י דערלה בח"ל הללמ"ס ואפ"ה פסקו בזה דכל המיקל בארץ וכו' ונתעררתי בזה לפ"ר על פרש"י דמוקי לי' לשמעתי' דברכות שלא אליבא דהלכתא ומצאתי בפ"י שעמד בזה ותמצית דבריו שם דלמ"ד הללמ"ס לא אמרינן דהילכתא כמאן דמיקל אע"ג שהי' כהלכה ברורה לפניהם מ"מ לא קאי אלא במילין דספקא כגון ביחיד כנגד יחיד ובעלמא פסקינן להחמיר אבל בערלה בח"ל גם למ"ד דמדאורייתא אסורה פסקי כמאן דמיקל משום דהילכתא גופי' התירה בספיקא ומשה"ט מוקי לי' רש"י לשו"ט דברכות כמאן דס"ל שהוא מדרבנן משום דמקשינן התם ולעביד מר כב"ש דמקילי טפי אלמא דאפי' כנגד ב"ה דבעלמא ל"פ כוותי' דב"ש בע"כ צ"ל משום דס"ל דערלה בח"ל דרבנן ולדעתי א"א לומר כן חדא שהרי מבואר הדבר ברבינו אשרי בהלכות קטנות הלכות ערלה דין ה' וז"ל והתיר ר"י ז"ל לשתות יין מן הגפנים של א"י משום דאמרינן בפ"ק דקידושין דספק ערלה מותר אבל בכרמים של ישראל בזו הארץ שישראל עובדין אותן ומבריכים בכל שנה והוא ידוע בכל שנה לא מצאתי היתר ואני רואה שפשט ההיתר בכל אלו הארצות ואין משגיח בדבר ותרתי אני בלבי אם אוכל להמציא שום היתר להציל רבים ממכשול ומצאתי און לי בגמרא דסוטה פרק משוח דף מ"ג גבי אלו חוזרין וכו' דקתני התם ולא חיללו פרט למבריך ומרכיב והא אנן תנן אחד הנוטע ו"א המבריך ו"א המרכיב ומשני ר' יוחנן הא מני ראב"י הוא ולאו אמר ראב"י כרם כמשמעו ה"נ נטע כמשמעו נטע אין מבריך ומרכיב לא וא"כ לראב"י לענין ערלה נמי לא הוי מבריך ומרכיב בכלל ונטעתם דכתיב גבי ערלה ואין דין ערלה נוהג בהברכה והרכבה ואע"ג דלית הלכה כראב"י לענין חוזרין ממערכי הצבא אלא כסתמא דמתני' דקתני אחד המבריך ואחד המרכיב מ"מ לענין ערלה עבדינן כוותי' כי פסק ר"י (ריש כיצד מברכין) דאין דין נטע רבעי נוהג בח"ל כמאן דתני כרם רבעי דקיי"ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל וא"כ לענין ערלה נמי בח"ל נאמר ונטעתם נטיעה אין מבריך ומרכיב לא כראב"י עכ"ל הרי להדי' דאע"ג דרבנן פליגי עלייהו דראב"י וסתם מתניתין דלא כוותי' ופסקינן לכמה דברים בענין המרכיב והמבריך כרבנן אפ"ה לענין ערלה בח"ל פסקינן כראב"י דמיקל אע"ג דס"ל להרא"ש כר' יוחנן דערלה בח"ל הללמ"ס אפ"ה מקילין לפסוק אפי' כיחיד במק"ר ואין לומר דראב"י שאני דהילכתא כוותי' דמשנתו קו"נ שהרי כתב הרא"ש בערובין דף מ"א דדוקא בק"ב מקומות פסקינן כראב"י כמנין ק"ב והכא כיון דפסקינן דלא כוותי בענין כזה ש"מ שאיננו מן המנין וכן בסמ"ג בסי' קמ"ו פסק כר"י דערלה בח"ל הלמ"ס ומביאו שם, ג"כ האי פסקא דכל המיקל בארץ וכו' וכבר הוכחנו לעיל מקו' הגמרא שבת קמ"ח דמקשינן בסתמא על לוי ולשלח להו כר"ט דכשות אינן כלאים בכרם ומאי קושי' דילמא כאביי' בעירובין ס"ל וכדמסקי התם כמה אמוראי כוותי' דאע"ג דהלכה כדברי המיקל בעירוב זהו דווקא ביחיד במקום יחיד אבל לא במק"ר ומאי קושי' מר"ט שהרי רבנן פליגי אלא בע"כ צ"ל דשאני בזה פיסקא דקתני דכל המיקל בארץ וכו' ש"מ אפי' ביחיד במק"ר וכיון דסמ"ג הביא להאי פיסקא ש"מ דאפי' לדידן דפסקינן כר"י נאמרה ונישנה להאי פיסקא לכלל גמור לכן צ"ל בדברי רש"י הנ"ל דכוונתו בקצרה לאוקמי ככ"ע ומרמז בקצרה לטעמי' דמילתא כיון שלא נאמרה בפירוש בתורה הקילו בזה לפסוק אפי' כיחיד במק"ר וזה ששיכל את ידו ולא נקט בקצרה דערלה דרבנן משום דבעי לאוקמי כהילכתא אפי' כר"י דס"ל דהלמ"ס הוא וזהו שכתב דכיון דאינן מה"ת כלומר דלא כתיבין בתורה הלך אחר המיקל הרי להדי' דמדקילו בערלה אפי' במקום רבים מה דלא מצינן בכל מידי דרבנן לברר מעירוב ואבל ומוכח להדיא כדברי מהרלנ"ח הנ"ל דאע"ג דשבועה חיילי על דבר שאינו מפורש אבל בדרבנן שיש לו עיקר מה"ת לא חיילי בקו"ע וכמ"ש לעיל:

ה ומעתה בנדון דידן בעגלים שנשחטו בתוך ח' ע"י סימנים של שינים וקרנים ואח"כ נודע שהי' בתוך השיעור ונאסר הבשר בדיעבד אע"ג דבכה"ת לא חיישינן למיעוט הכא חיישינן למיעוטא בטעמא דמילת' מצינן בתוס' איזהו טעמים והנה בבכורות דף כ' ע"ב בד"ה חלב פוטר כתבו בתה"ד שני טעמים וז"ל ויש לומר דמן הדין הי' לנו לפסוק כרבנן ואדרבנן סמכינן בשעת הדחק כדמוכח בהחולץ (דף קל"ו) אלא מדרבנן החמירו ביבמה הואיל ומת תוך ל' ואע"פ שנפל מן הגג או אכלו ארי שמא ישתקע הדבר ויאמרו העולם שפיהק ומת ויצא לידי לעז וקלקול ולכך עשאוהו בספק גם לענין אבלתו שלא בא להקל בערוה ועוד שבכ"מ הלכה כדברי מיקל באבל ובלא שהה ח' ימים בבהמה העמידו כר' שמעון בן גמליאל דאי לא הא לא קיימא הא ועוד דמשום היא גופה שאם נתיר לשוחטה לאכלו כשהוא בריא יכול לשוחטן כשהוא חולה וקרוב לפיהוק של מיתה דהשתא איכא ריעותא עכ"ל ובנדה דף מ"ד ע"ב ד"ה דקים לי' וכו' וז"ל וא"ת א"כ מאי טעמא דרשב"ג כיון דליכא ריעותא וכו' אמאי לא אזלינן בתר רובה וי"ל דנפלין הוי מיעוט דשכיח ודבר ההוה הוא ולכך החמירו חכמים עכ"ל הרי מעתה שלשה טעמים בדבר או משום דעיקר מילת' משום חליצ' דחיישינן ללעז וחוששין גם בבהמה משום דאי לא הא לא קיימי הא או משום דגזרינן אטו פיהק ומת או משום דחיישינן למיעט המצוי וכשנרדה לדעת באיזהו מן הטעמים נוכל לסמוך לדידן לפסק הלכה והיותר מוסכם לדעת שאר הפוסקים נראה שיותר מתקיים תירוצם הראשון בבכורות דגזרינן אטו חליצ' ובחליצ' גופי' הוא משום חשש לעז דתירוצם השני דגזרינן משום פיהק ומת איננו מסכים לפירושו של הר"ן בר"פ כ"ה דפסקינן שם כרבנן דלג"ז שאר מקומות אטו אותו מקום ור"מ הוא דס"ל דגזרינן משום דחוששין למיעוטא ותמצית דבריו שם דלרבנן כיון דמיעוטא כמאן דלית' דמי לג"ז לרובא משום מיעוטא א"כ ה"נ כיון שרובן אינן נפלים והם ב"ק אמאי נגזור לרובא משום מעוט' כיון דמיעוט' כמאן דלית' דמי וכמו דפסקינן התם דל"ג לרוב מקומות אטו א"מ ה"ה נמי הכא אמאי נגזור לרובא משום מיעוט' דמפהקין גם בל"ז לדעת בעה"מ בשבת דהאי דמודו רבנן בפיהק ומת הוא דוקא במת פתאום אבל ע"י חולי לא וגם לדעת החולקין דאפי' בחולה יש מקום לומר דדוקא כשמת אח"כ עיין בת"ש סי' ט"ו ס"ק י"ג גם לתירוצם בנידה דמשום מיעוט הוא דחיישינן אפילו בדיעבד למאי דפסקינן דבה"מ ל"ח לסירכות כשנאבדה הריאה וא"כ ה"נ כשכבר שחטה ע"י סימנים דלא פשע מידי ואח"כ נודע שנשחטה בתוך ח' ניהוי כמו שנאבדה הריא' דהוא ג"כ משום מיעוט המצוי ומעתה לא נשאר לנו מקום להתגדר ולהחמיר אלא משום טעמם שפירשו דגזרינן אטו חליצ':

ולפ"ז כשנלקטה יחד להנך כללי דפרישנא לעיל דעל דבר שאינו מפורש לא הוסיפו חכמים לגזור במאי שגזרו על דבר המפורש עי' לעיל בסוף א"א וגם הוכחנו דכל מילין דרבנן שאין להם עיקר מה"ת דקילי טפי מדבר שאינו מפורש וכיון שנשחטה ע"י סימנין ואח"כ נודע שהי' בתוך ח' תו לא נשאר דרך סלולה להתגדר ולאסור הבשר רק לפום תירוצם הראשון בבכורות דגזרינן אטו חליצ' משום דאי לא הא לא קיימי הא ובחליצ' גופי' הוא משום חשש לעז בעלמא היעלה ע"ד שאיסור זה שהוא משום כמה חששות יהי' חמור מדבר שאינו מפורש וכיון דמצינן במקום אחד שלא העמידו גזירתם בדבר שאינו מפורש א"כ מכ"ש באיסור דרבנן כהאי דקלישא טובא מתרי דרבנן שיש מקום לסמוך ולומר שלא חששו בזה גם לכלים שאינן ב"י שהוא גופי' רק משום גזיר' אטו ב"י ואף את"ל שגם בתרי דרבנן מקרי כדבר שיש לו עיקר מה"ת עי' ב"ש בסי' כ"ח כיון שכבר בארנו לעיל באות ב' דעיקרא דמילתא משום דהיכא שיש לו עיקר מה"ת אמרינן בי' דכל דתיקון רבנן כע"ד תיקנו אבל הכא כיון דכל חששא הוא משום חליצ' והרי בחליצ' גופי' לא תיקנו כע"ד שהרי באשת כהן והיכא שהחולץ הלך למדה"י התירו בלא חליצה ובדאוריית' לא מצינן כהאי גונא הרי נראה בעליל שמתחלתו לא תקעו א"ע לחזקו כעין דאוריית' שהרי התירו בשעת הדחק דליתא כוותי' בדאוריית' [ואע"ג דמצינן בעשר נטיעות מ"ק ג' ע"ב היינו בדבר שאינו מפורש בתורה רק ממדרש חכמים הוא דילפינן לי' לר"ע] בדבר המפורש בתורה:

ו ראיתי בד"מ בי"ד סי' ט"ו שהוסיף מדעתו הרחבה בכונת דברי תוס' במס' נידה מ"ד הנ"ל וז"ל שם לתרץ דמ"ש בבהמ' דאסרינן בדיעבד וגבי חליצ' מתירין לבעלה בשעת הדחק כגון בבעלה כהן או שהלך למדה"י ותירץ ע"פ דקדוק ויתור לשון בדבריהם שכתבו דהוה מיעוט דשכיח ודבר ההוה הוא ולכן החמירו חכמים שהוסיפו לומר ודבר ההוה ורגיל ולא הספיק להם מה שאמרו שהוא מיעוט דשכיח עמדתי על החילוק שבין בהמ' ליבמה דבבהמה ספק זה בכל הבהמות אם מותר לשחטו תוך שבעה וכיון שהוא דבר ההוה בכל הבהמות החמירו חכמים אפילו בדיעבד אבל ביבמה אדרבה גוף הדבר שיזדמן שימות בלא שום זרע וישאר רק זרע זו שימות אחר מותו תוך שלשים יום זה דבר שאינו שכיח ולא דבר ההוה בכל הנשים לכן הקילו בדיעבד לסמוך על רוב ולדות שהן בני קיימא עכ"ל הגם שדבריו מכונים היטב בפירושו בדבריהם אבל לדינא נראה להדי' שגם בכה"ג ל"ח למיעוטא לאסור גם בדיעבד שהרי באווזות פטומים דצריכין בדיקה מצד הדין דשכיחי בנקובת הושט יותר מסירכות ריאה ואפ"ה לא חיישינן בדיעבד שהרי לא חיישינן שמא במקום נקב קא שחיט אע"ג דהוי מיעוט המצוי ודבר ההוה בכל הפטומים ואפ"ה ל"ח בדיעבד וה"ה בעגלים כשנודע אח"כ שנשחטו בתוך ז' והוא לא פשע לא הוי לן למיסר בדיעבד לכן מחוורתא כדאמרן דעיקרן של דברים לדידן משום דאי לא הא לא קיימי גם בחליצ' וכתירוץ ראשון בבכורות הנ"ל

ז עוד כ"ש משום דאיכא בבהמ' חזקת שאינו זבוח וסמוך מיעוטא לחזקה וזה דבר חדש אשר לא שערו רבותינו הראשונים נ"ע רק המהרש"א שם הקשה כעין זה לקושי' דאמאי ל"ח לדילמא במקום נקב קא שחיט ונימא סמיך מיעוטא לחזק' ותירוצו שם תמוה כאשר כבר עמדו עליו האחרונים בזה כמובן לכל איברא למאי דכתיבנא בסוף שמעתתא דתו"ת לתרץ קושי' מהרש"א נסתלק ממילא גם הכא לטעמי' בזה ותמצית דברי שם דל"א סמוך מיעוטא לחזקה אלא היכא דישנו לרובא שלא במקום חזקה ורק עתה נתהווה ע"י סיבוב מקרה והזדמן שפגעו זב"ז לכן חוששין בזה ואמרינן שעתה בזה הנידון נקלשה לחילי דרובא משום דאיכא חזקה ומיעוטא המתנגדים לרובא משא"כ הכא שהרי לעולם איתא לרובא בהדי הנך דאיכא חזקה ואפ"ה ידעינן בבירור שרובן כשרות ואינן נפלים ועיין:

ח איברא לתירוצם קמא הנ"ל בבכורות תיסוב קו' האחרונים לדינא ביתר שאת ועוז שהרי כל עיקר הדברים דאסרינן בבהמ' הוא רק משום חשש חליצ' ובחליצ' גופי' מותר בדיעבד ובבהמה אסורה ולענ"ד נראה דלטעמי' דב"ח באה"ע שכתב שאפי' נתייבמה ל"ת משום שהבעל יכול לומר קים לי דהלכה כרשב"ג יוע"ש בסי' קמ"ד באה"ע הגם דשם דבריו תמוהין כמ"ש שם חדא שהרי גם לרשב"ג רק ספיקא הוא ולא ודאי ועוד דקשה הדבר לאומרו דבמקום דאיכא ספיקא דאוריית' והבא עלי' בא"ת קאי מה מועיל קים לי' דידי' ובפרט ביחיד נגד רבים שיאמר ק"ל כרשב"ג להקל שלא תצא מיבם ומשה"ט לא הביאו האחרונים את דבריו בזה איברא היכא דנשאת לשוק דברי הב"ח נכונים בטעמן דאע"ג דחיישינן לרשב"ג וצריכה חליצ' אבל היכא דנישאת לכהן שתהי' אסור' עליו לעולם ואם נפסוק שתצא מבעלה הרי נפקע קנינו שכבר קנוי' בידו להכי שפיר יכול לומר קים לי כרבנן כמו בספק פלוגתא דעלמ' אבל בבהמ' דליתא אלא משום מילתא דאיסורא לחוד ל"ש בי' תורת קים לי וחוששין להחמיר בכ"מ אע"ג שמגיע לבעלים הפסד בממונם:

ט הנה בארנו למעלה ע"פ מוסדת הנ"ל שיש מקום להקל על הכלים במקום ה"מ להמתין עד אחר מעל"ע אבל מ"מ חלילה לנו להורות להקל עדי נתורה ונרא' ע"פ פסקי הש"ע הערוכה לעינינו ועל פיהם נחפשה לדעת ולהורות לאמיתן עי' בי"ד בס"ס קי"ג וז"ל כלים שבישלו בו וכו' צריכין הכשר וי"א שאין צריכין ואף לדברי המצריכים הכשר אם הוא כלי חרס מגעילו ג"פ ודיו מפני שאין לאיסור זה עיקר בדאורייתא עכ"ל ולפ"ז אפשר להכריע דבאינו ב"י מותר לכתחיל' אבל מ"מ חלילה להקל לכתחיל' אפילו במקום הפ"מ שהרי אפשר בהגעלה אפי' בכ"ח ועי' סימן קט"ו בש"ך ס"ק י"ז יוע"ש היטב דמחלק שם בין חלב וגבינה דבעינן ס' להאי דלעיל דמבואר בסי' קי"ב בס"ק כ"ג דבטל ברובא בין בלח בין ביבש וז"ל מ"מ בגבינ' וכו' פליג עלי' הרב וס"ל דשאני בש"ע דלית בי' חשש איסור דאוריית' משא"כ גבינ' שגזרו בו מחמת חשש איסור דאוריית' בגופה והנה עיקר חלוקו של ש"ך מצאנו ג"כ בתוס' יבמות קי"ד ריש ע"א וז"ל שם בתירוץ ב' א"נ כיון שיש לחוש לספק טבל דהוי דאוריית' החמירו אי לאו טעמא דבדמאי הקילו עכ"ל הרי שחילקו בין דמאי לעציץ שאינו נקוב דהתם ליכא חשש איסור דאורייתא בגופה ויש להבין דאכתי קשי' משמנו של גיד שהביא הש"ך שם דבעינן ס' בתערובות והתם ליכא חשש איסור דאורייתא בגופה רק משום דגזרינן אטו גיד כמ"ש תוס' בחולין צ"ז בד"ה שאני חלב לכן נ"ל דעיקר כונת הש"ך כיון שאין בו איסור בגופה שגם לאחר גזיר' שגזרו מ"מ אין בו איסור מעצמותו רק משום הרחקה וחתוני הוא ולהכי די בזה לאסור מה שנתבשל בעינו ולא לאסור גם תערובתו ולהכי סגי בביטול ברוב דכל היכא דליכא רובא דמי לבעין ממש אבל טעמו א"צ לאסור דדי גם בהרחקה זו משא"כ בשמנו של גיד דגזרינן אטו גיד אם נאמר דבטיל ברוב בלח אכתי יש לאסור אטו גיד עצמו שיתירו בביטול ברוב והרשב"א פוסק להדי' דגם בגיד היכא שנחתך ואינו ניכר דאף לדידן דאין בגידין בנ"ט בעינן ס' לבטלו עי' סי' ק' סעי' ב' ולכן נראה לפענ"ד להקל גם בעגלים ששחטן ע"י סי' ואח"כ נודע שהיו בתוך ז' דכיון דלא פשע מידי הרי נסתלקו בזה כל תרוצי דתוס' ולא נשאר לנו רק משום תירוצא קמא דבכורות דגזרינן אטו חליצ' ובחליצה גופה הוא רק משום חשש לעז ונראה בעליל שגם בחליצ' עצמו לא חיזקו לחשש זה כמו דאוריית' שהרי הקילו התם בדיעבד בא"כ או כשהלך למד"ה ותו מעתה אין להחמיר בכלים יותר ממאי דמבואר בס"ס קי"ג דמידי טעמא דהתם אלא משום שאין לו עיקר מה"ת וכבר כתבנו לעיל דהיכא דחזינן דלא תיקנו כעין דאורייתא ממש אזי דמי לדבר שאין לו עיקר מה"ת וכיון דפסקינן התם שגם להמותר מחמירין די בהגעלה ג"פ גם לכ"ח ה"ה בנידון זה אין להחמיר יותר מזה:

תוכן העניינים

זית רענן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה