אור ברסלב
זית רענן חלק א חלק אורח חיים › השמטה שייך להלכה ג

זית רענן חלק א· רבי משה יהודה לייב זילברבגר

חלק אורח חיים · השמטה שייך להלכה ג

הלכה ט - דין הכשר סוכה והכשר ד' מינים

א עיין בא"ח סי' תמ"א דפוסק בא"י שהלוה לישראל על חמצו והרהינו אצלו ואמר לי' מעכשיו דהחמץ מותר בהנאה לאחר הפסח ואית' באשר"י הטעם דבעינן הרהינו ומעכשיו אבל מעכשיו לחוד לא מהני משום דעדיין אחריותו על ישראל והקשו האחרונים שהרי דומי' דסיפא פסחים ל' ע"ב בישראל שהלוה לא"י דאסור בהנאה דאיירי ג"כ בהרהינו ומעכשיו אבל בהרהינו אצלו לחוד מותר משום דלא קנה משכון ומפרש רבינו דאיירי בדלא קיבל עליו אחריות א"כ ברישא נמי לוקמי בדלא קיבל עליו אחריות והרהינו מיותר דבמעכשיו לחוד ובדלא קיבל עליו אחריות דומי' דסיפא סגי ועוד שהרי לס"ד דמקשה הש"ס ממתניתין לרבא אבל לאביי ניחא לי' וכיון דמתרץ לי' דאיירי במעכשיו הרי לא גרע ממאי דס"ל מעיקרא לאביי ומדוע העמיס והוסיף ומוקי לי' בהרהינו אצלו ונראה לפענ"ד ע"פ דברי המג"א בסי' תמ"א ס"ק ג' שהקשה דגם בהרהינו ומעכשיו ליתסר דאחריות אונסין על ישראל ותירץ דהוי לי' כחמצו של א"י וברשות הא"י וישראל קיבל עליו אחריות והרעשו על דברי קדשו דלא דמי למלוה על המשכון שהלוה לו והמשכון הוא של לוה וכיון שהמלוה פטור באונסין ממילא הוא ברשותו של לוה **(עניני מלוה משכון אחריות וכדומה הנאמרים בדף הזה ובשאר דפים המה רק ע"ד ההיקש ושקלי' וטרי' לברר סעיפי אסור תמן אבל מה שנוגע לעיקר דיני ממונות הכל נוהג ע"פ דינא דמלכותא, כי דינא דמלכותא דינא:)** אבל הכא שהקנה לו מעכשיו והוא חמצו של א"י למפרע למה יתחייב באונסין ובס' מק"ח רצה להמציא דבר חדש כיון שהתנאי הוא לטובת המלוה והוא רק כקנסא על הלוה יכול המלוה לכופו כשיגיע זמן פרעון לפרעו ודימה זאת לדברי רשב"א בשנים שקיבלו פשרנים בקנין ובקנס שאין הקנס מגרע הקנין ועוד מביא ראי' מדברי ראש המורים בסי' ע"ג ס"ק נ' בד"ה אבל שותא דמרן הרא"ש לא ידענא וכו' וא"כ לאחר הפסח יכול הא"י לכוף את הישראל שיפרע לו חובו כיון שהתנאי הוא רק לטובתו והוי בגדר הלואה ושפיר הקשה המג"א דליתסר החמץ כיון שהוא ברשותו לענין אונסין עיי"ש בדברי המק"ח ולפענ"ד לא נתחוורו דבריו בעיני ואינו דומה כלל להראיות שמביא ומעיקרא נסורה ונביטה בתכונת הדברים דאף אומנם שהישראל קנס את עצמו בזה מ"מ כיון שאמר מעכשיו וא"י הסכים לו בזה ונמצא שהקנין של החמץ הוא המעשה והתנאי הוא באם לא אתן לך אבל אי אפשר לכלול יחד הקנין דמעכשיו והתנאי דאם לא אתן לך בכלל שם תנאי לחוד ומעתה האף אמנם דלקושטא דכל תנאי שהוא לטובתו יכול לבטל התנאי והמעשה קיים כמבואר בר"ן פ"ק דקדושין גבי זכו בשדה זו ע"מ שתכתבו לו את השטר אכן בהתנה מעכשיו דאז אי אפשר לומר שיקנה אח"כ החמץ למפרע שהרי אפילו לר' יוחנן דס"ל שיורא הוי זהו במעכשיו ולאחר ל' אבל בתנאי מפורש לכ"ע תנאי הוי ולא אשכחן תנאי בלא תפיסת מעשה רק שהקנין עצמו בע"כ נתפס בשעתו והתנאי מילתא אחריתי הוא ואף שהא"י יכול למחול התנאי אבל הקנין של החמץ עצמו שכבר חל בשעתו אי אפשר לעקרו ולבטלו רק כשהקנה לו להישראל מחדש תוכן הדברים כשאומר מעכשיו אזי א"א לומר ולכוללם יחד בשם תנאי דכיון שהתנה במעכשיו כבר נכנס זה בכלל מעשה ויצא מכלל תנאי ומעשה הקנין של חמץ נעשה על תנאי באם לא אפדה והקנין דמעכשיו והתנאי דאם לא אפדה הם שני ענינים נפרדים שזה נכנס בכלל מעשה וזה לכלל תנאי ככל תנאי דעלמא אבל לא יתלכדו יחד לכייל לשניהם בשם תנאי וכמו זר נחשבו ולא מצאנו וראינו כה"ג בכל אנפין וקשה לשמוע ולא דמי לדברי רה"מ הנ"ל דהתם בתשו' הרא"ש איירי בדלא אמר לי' מעכשיו דוקא שהרי השיב עלי' דהוי אסמכת' ובמעכשיו לא הוי אסמכתא לכ"ע כאשר האריך שם בזה וכיון שכן אזי אפשר לומר ולדון כיון שקנין עצמו לא נתפס כלל מעכשיו רק אח"כ כשלא יפדה וכיון שגם הלוה יכול לחזור בו טרם שיגיע הזמן והלוה הוא שהתנה ולא המלוה אזי אפשר לדון בזה דעודנו לא נפטר מחובו ומשתיקות המלוה לא נוכל להחליט שהסכים לדבריו כיון שלא הקנ' לו עתה מאומה בידו לכן אפשר לומר דכולו קנסא דלו' הוא אבל במעכשיו כיון שכבר נקנ' לו החמץ אזי גם במחילת התנאי לא נסתלק הקנין של החמץ ולדברי רשב"א לא דמי כלל דהתם נתאמץ הדבר בשני ענינים נפרדים ובקיימו אחד מנו הדברים עודנו לא נפרח האימוץ וחיזוק השני לכן בקיום הקנס לא נסתלק עדיין אימוצו של הקנין אבל במעכשיו כיון שקנין החמץ לצמיתות וקנינו של משכון לבד אי אפשר לערבם יחד ובקנין לצמיתות נסתלק קנינו דמשכון וכבר הלך ואזיל שם הלואה מיני' לגמרי ונכנס לכלל קנין ומקח וממכר לחוד וכאילו לא הלוה לו על החמץ מעולם וגם בלא זה נראה להדי' דרבינו אשרי ס"ל כן אפי' בדלא אמר לו מעכשיו שאין המלוה יכול לחזור בו ואף שהמחבר הנ"ל שדי בי' נרגא האיך נוסיף עוד אפי' במעכשיו מה שלא מצאנו להדי' מי שיחלוק על הרא"ש גם בזה ולפ"ז במעכשיו הבריר' ביד הישראל לחזור ולפדות החמץ ונמצא עתה שדברי המג"א נכונים היטב בקושיתו ותירוצו והוא כיון שכבר יצא מכלל הלוא' ונכנס לכלל קנין והישראל עודנו יכול לחזור ה"ז דומה ללוקח כלי מן האומן ע"מ לבקרו דנאנסו בידו חייב עיין ב"מ פ"א ובאשרי ב"ב פ"ח דשוב אין לך רשות גדול מזה וכיון שכן הרי ישראל בוודאי מחויב באונסין כיון שרק לו לבדו ניתנה הבחיר' ולא ביד הא"י נמצא שהחמץ ברשותו לענין אונסין והאי דלא הקשה גם מגניב' ואבידה דכיון שבידו לשמרו והרי החמץ מונח תח"י הא"י לטובתו אבל על אונסין דאין בידו לשמרו לא עדיף כחו של ישראל בזה מלוקח כלי מן האומן ע"מ לבקרו וגם תירוצו עולה הדק היטב דהוי לי' כחמץ של א"י ברשותו של א"י ותוכן כוונתו בזה כיון דלעיקר קנינו של חמץ אמרינן דאגלאי מילתא למפרע שחמצו של א"י הוא אף דלישראל לבד ניתנה הבחירה זהו להעמידו ברשותו לחיוב שמירה אבל לנידון גופו של חמץ סוף סוף כיון שלא פדה ולא נתן לו הדמים אף אם נאנס כבר נקנה חמצו ביד הא"י רק שחיוב האחריות מוטל על הישראל מפני שהברירה רק לו ניתן אם להקם או להפר וכיון שכן לא עדיף מכל אחריות דעלמא דהיכא שהוא ברשותו של הא"י דאינו עובר עליו ועיין בזה היטב ואין לדון ולומר דאינו דומה ללוקח כלי מן האומן דהתם הברירה בידו לטובתו אבל הכא מסתמא לא יפדנו הישראל עוד כדי שלא יאסר החמץ דזה אינו דכל ענינו דחמץ עלינו לדון מעיקרא כאילו לא נאסור כלל ואזי בתר כן נגרר האיסורו ממילא כמו דאמרינן גבי הואיל אי בעי מיתשל עלי' אע"ג דבוודאי לא יתשל עלי' כדי שלא יעבור בב"י מ"מ עלינו לדון כאילו לא הי' חמץ כלל וכן גבי טובת הנאה כמבואר זהו מה שרצינו לבאר בכוונת המג"א לפענ"ד וכשנתבונן באפותיקי מפורש דשטפו נהר וכו' אם יש לחייבו בגנו"א ונפקותא רבה לחמץ שעבר עה"פ וכמו שיתבאר להלן ונראה מתלמודא דידן דמהלואה דמעיקרא נפטר גם כשנאבד בפשיעה וראי' מפרק המניח דף ל"ג ע"ב קדמו ושחטו אבל עדיין אפ"ל דלא נפקע משאר שומרים כיון שבידו לשמרם ונהנה מתחילה בהלואתו משא"כ בשור תם שלא היה לו עסק ודו"ד עם חבירו מתחילה ואין להוכיח מעבדו אפותיקי ושיחררו לרבנן עיין גיטין דף מ' ע"ב דשאני עבדים דהוקשו לקרקעות ולאחר עיון נראה דזה תלוי בפלוגתא דאביי ורבא בפסחים דף ל' ע"ב דלאביי נוכל לומר דלא נפקע משמא דשומרין כיון שהוא של חבירו כיון שכבר נפטר ע"י שעשאו אפ"מ אבל לרבא שלו הוא ולא מצינן שמא דשומרין על חפצי עצמו ועי' סי' צ"ז סעי' כ"ב וסי' רצ"א ס"ה:

ב ועפ"י מוסדת האלו נתבארו דברי הרא"ש במישרים בלי גימגום דלדידן דווקא בהרהינו אצלו אינו עובר וכתירוצו דמג"א אבל בלא הרהינו עובר משום דהדרי קו' מג"א לדוכתי' וכאשר פרשנו למעלה באות א' בכוונת דבריו דאף דיצא משמא דשומרין מ"מ לא יצא מרשותו משום שמא דלוקח וכמו לוקח כלי מן האומן ע"מ לבקרו וכאשר מובא לעיל באות א' בשם רש"י ורא"ש ועי' בתוס' שבועות מ"ד בסד"ה שומר אבידה דטעמי' דשמואל איתא אפי' במקום דיצא משמא דשומרין אבל לאביי ניחא אע"ג דלא הירהינו אצלו דמוקי למתניתן באפותקי מפורש דכיון דבנידון הלזה כבר יצא לגמרי משמא דשומרין וגם בשמא דלוקח אין להכניסו כיון שהברירה ביד שניהם ועיין לקמן באות ה' וידע הקורא שהדברים מוכרחים:

ג ועתה נשיחה ונרוח לנו עוד בדברים הקשים בסוגי' א' קו' התוס' ד"ה אלא שהיקשו לאביי איך יתורץ הברייתא דפליגי ר' מאיר ורבנן בישראל שהילוה לא"י אם עובר ובא"י שהילוה לישראל ד"ה עובר ב' קו' תוס' שם ד"ה ואם אמר הגעתיך ג' מה שהיקשו האחרונים על האי דאמרינן ומנא תימרא דשאני לי' בין היכא דאמר וכו' דמה הוסיף בזה בברייתא שמביא מבריית' דלעיל דבלא זה הרי מתניתין דידן ותנא דבריית' סותרים אהדדי מהיפך להיפך דבמתניתין מתיר לגמרי ובבריית' אסרינן לכ"ע ונראה דבלא זה לק"מ לאביי דמוקי למתניתין באפ"מ ששוב יצא החמץ מרשותו מכל עניני אחריות וגם משמא דשומרים נסתלק בזה (כאשר כתבנו לעיל אות א' וב') וגם בישראל שהילוה לא"י לכ"ע אסור מפני שכבר נכנס החמץ ברשותו לכל דבר והברייתא איירי באפותקי סתם ולהכי בא"י שהילוה לישראל לכ"ע אסור מפני שחמץ בימי פסח עודנו עומד ברשותו לענין יוקרא וזולא ולכל עניני אחריות שהרי אם יאבד יצטרך לשלם לו משאר נכסיו ובישראל שהילוה לא"י דפליגי ר"מ ורבנן צריך ביאור קצת והוצעות דברים כאשר נעריכם כה מול המעיין בצדק ובמשרים ומתחילת העיון רציתי לומר דפליגי בדינא דגאונים בישראל שהפקיד חמץ אצל א"י וקיבל עליו אחריות אם הישראל עובר דלדעת הט"ז בסי' ת"מ תלי' בפלוגתא דתנאי אם גורם לממון כממון דמי דלמ"ד כממון דמי וקאי מיעוטא דכתיב בבתיכם אפי' על חמצו של ישראל לגמרי ולמאן דס"ל לאו כמ"ד אזי לא קאי רק על חדושא לחוד דאיתא בחמץ מה שאין כן בכל התורה כולה והוא על גורם לממון לחוד משא"כ בחמצו של ישראל ממש דאז אפי' בביתו של א"י חייב לבער אבל עודנו לא יתיישב שהרי ר"מ דס"ל הכא דעובר צ"ל דס"ל דגל"מ לאו כממון דמי ובב"ק ע"ב ובכתובות פ' א"נ ל"ד גבי שור הנסקל איתא להדי' דס"ל כר' שמעון דכממון דמי אח"כ ראיתי במק"ח שמתרץ כן בסי' תמ"א עפ"י סברת הט"ז הנ"ל והוא תמוה לכן נראה לפענ"ד דאף לדעת החולקים על הגאונים זהו בחמץ שכבר הי' קודם הפסח ברשות ישראל אבל היכא שלא הי' מעולם ברשות ישראל ולא נקרא שם ישראל עליו מעולם בזה כ"ע מודים דאין הישראל עובר ואף לאחר הפסח איפשר דמותר ואפי' דבדינו של הגאונים עצמם דס"ל דאינו עובר מ"מ לאחר הפסח מודים דאסור כמובא בר"ן פ"ק דפסחים חדא דכל ראייתו הוא מסוגי' זו דמוקמינן בהרהינו אצל הא"י ואפ"ה בלא מעכשיו אסור לאחר הפסח וזהו למסקנא לרבא אבל לאביי לס"ד דלא מוקמינן לדידי' כשהרהינו אצלו לית לן ראי' מוכרחת לזה ואיפשר לומר דגם למסקנא יש להקל בזה לאחר הפסח מפני שלא הי' מעולם ברשותו של ישראל ולא נקרא שמו עליו וחילי דידי מהא דאמרינן לעיל דף וי"ו ללישנא קמא דרבא בבהמת ארנוניא דחייבת בבכורה והיקשו בתוס' ממקבל צאן ברזל וכו' דפטור מבכורה וחילקו בזה היכא שהי' של א"י מקודם אזי מפני זכותו שיש לו עוד בגופו כל היכא דלא מסלק לי' בזוזי לא יצא הדבר לגמרי מרשותו לבין היכא שהי' ברשות ישראל עד כה ואנן צריכין להכניסו ברשותו של א"י אזי אמרינן להיפך שלא יצא כלל מרשותו של ישראל וכיון שכן גם החולקים על הגאונים לא פליגי אלא בחמצו של ישראל שהי' שלו קודם הפסח ואנן צריכין להוציא מרשותו ע"י חיוב האחריות של הא"י וגם מפני שמונח ברשותו ס"ל דמשום זה עודנו לא יצא מרשותו אבל להיפך שאתה צריך להכניסו לרשותו דישראל מנא לן לעשות פלוגתא רחוקה כל כך ולהשוות בין הדברים שכבר מצאנו שמרחק רב ביניהם ובפרט באחריות כזה שמחויב אף ביוקרא וזולא עיין יבמות דף ס"ו ע"ב גבי כהן ששם פרה מישראל דמחלקינן שם להדיא בין אחריות זה לאחריות דעלמא ומעתה איפשר להקל גם בחמצו של א"י שהילוה מישראל והיקנה לו מעכשיו ולא הרהינו אצלו דמותר כדמשמע מפשטא דסוגי' וסיפא דומיא דרישא דאיירי דווקא בדאיכא תרתי למעליות' בהרהינו ומעכשיו וה"ה בסיפא אבל מאן ספין ומאן רקיע לחלוק בזה על מאור עינינו בעל מג"א דס"ל להדי' בסי' תמ"א ס"ק ה' דאסור אבל לקושטא מעכשיו שאני שכבר יצא הדבר מרשותו לענין יוקרא וזולא רק לענין אחריות (מובא לעיל אות א') וכיון דליתא הכא לשמא דשומרים כבר יצא מרשותו של הא"י לגמרי אכן בהפ"מ ויש עוד איזה סניף להקל יש לסמוך להקל בכה"ג:

ד נהדרין לסוגי' זו דהא דפליגי ר"מ ורבנן בישראל שהילוה לא"י איירי בדלא עשאו אפותקי מפורש ובדלא הרהינו אצלו ורבנן ס"ל כתוספתא דתני גבי בהמת ארנוניא דחייבת בבכורה היכא דמצי לסלוקי בזוזי וכשם דאמרינן התם דחייבת בבכורה משום דכולו של ישראל הוא כיון דמעיקרא של ישראל וגם עכשיו יכול לסלקו ועומד ברשותו לכל עניני אחריות וגם לענין יוקרא וזולא וגם מסתימות התוספתא מדלא מפליג מידי משמע אפי' היכא דגבאו לבסוף אפ"ה חייבת בבכורה דמשעה שנפטר רחמה כולו ברשות ישראל עומדת וכן גבי כהן ששם פרה מישראל דמאכילה בתרומה מטעם זה כן ה"נ גבי ישראל שהילוה לא"י אינו עובר משום דכולי' ברשות א"י לכל עניני אחריות וליוקרא וזולי ומעולם לא הי' ברשות ישראל ודמי' ממש להא דאית' בפסחי' דף וי"ו בעי מיני' מרבא דפליגי התם ור"מ דס"ל הכא דעובר ורבא התם בחדא שיטה שייטא אמנם כל זה לאביי דהוי החמץ של הא"י למפרע רק דעודנו ברשות ישראל לענין אחריות שפיר נוכל לאוקמא באפ"מ שאז יצא לגמרי מרשותו לענין אחריות כנ"ל באות א' וב' אבל לרבא אף דנוקמא באפ"מ מ"מ הוי גוף החמץ של ישראל ובהיקנה לו החמץ מעכשיו עודנו נשאר בידו לענין אחריות כיון שהברירה בידו לבד כמו בלוקח כלי וכו' כנ"ל ומקשה מתניתין אברייתא דקתני להיפך ומתרץ לי' דמתניתין איירי בהשכינו אצלו ומעכשיו ובבריית' איירי בלא מעכשיו ועל זה קא שקלי וטרי בש"ס ומנא תימרא דילמא כאביי מפני שגם בא"י שייך דינא דלמפרע ומתני' איירי באפ"מ ובריית' איירי בלא אפ"מ כדלעיל ולהכי להכריח כזאת דא"א לאוקמי באופן אחר אפי' לאביי מביא הבריית' שני' דקתני להדי' א"י שהרהין פת פורני אצל ישראל אינו עובר ואם אמר לו הגעתיך עובר דדחיקא לי' לאוקמא רישא כשפדאו דא"כ בסיפא מה לן באמירתו שהרי אינו תלוי באמירתו רק במעשה לבד אם פדאו או לא א"ו דגם ברישא מיירי כשלא פדאו ואפ"ה אינו עובר ותו לא אשכחינן פתרי לאביי שהרי כיון דקתני להדיא שהירהן אצלו אף אם ת"ל שפטור מאחריותו מ"מ לאו ברשות א"י הוא בכל עידן איסורא ולאביי דס"ל למפרע וכו' אמאי אינו עובר א"ו דגם אביי מודה דאם מי שאינו קונה משכון גם קנין דלמפרע לא שייך גבי' או משום דגבי מטלטלין לא שייך הא דלמפרע כלל כמבואר ברמב"ן במלחמות דאי דמר לאו דמר יוע"ש:

ה יש לבאר איזהו פרטים בהאי ענינא דאסיקנא חדא דבריש פסחים דף וי"ו ע"א איכא תרי לישנא בש"ס בענין בא"ר אם חייבת בבכורה ולדעת תוס' שם גם למסקנא חייבת בבכורה ואסורה בגיזה ועבודה היכא דמצי לסלוקי ובמס' ב"ב נ"ה ע"א בהאי גוונא ואיתא שם דהוי ראוי ש"מ דכולו ברשותו דאידך עומד ולגבי בהמות בכורה דסגי לפוטרו אפי' היכא כשיד אחרים באמצע בזכי' כל דהוא אמרינן להיפך דחייבת בבכורה ואסורה בגיזה ועבודה ללישנא קמא וכן הוא בתוספתא ועוד מ"ש גבי כהן ששם פרה מישראל דמאכילה כרשיני תרומה כדקתני להדי' בפי"א דתרומות משנה ט' וביבמות דף ס"ו ש"מ דכולה ברשות המקבל עומד לגמרי וגבי בכורה קתני להדי' בתוספתא פ"ב דבכורות דפטורה מן הבכורה מובא בבכורות דף י"ו וב"מ דף ע' ועוד קשי' מתניתין דתרומות הנ"ל על הא דאמרי' ב"ב דף נ"ה דהוי ראוי לגבי בכורה וביותר קשה לדעת הרי"ף ורמב"ם דס"ל להלכה כלישנא בתרא דרבא בפסחים דף וי"ו דפטורה מן הבכורה ומותרת בגיזה ועבודה אפי' היכא שלא הי' מעולם ברשות אחרים לגבי כהן ששם פרה מישראל שהיה מעיקרא ברשות הנותן אפ"ה אמרינן משעה שקיבלה בשומא הרי כולה ברשותו עומדת לענין תרומה גם הא דאיתא בסוגיא זו דלאביי אזי בא"י שהילוה לישראל אפי' לא גבאו עד לאחר הפסח מותר החמץ בהנאה ש"מ דכולה ברשות א"י עומד למפרע וגבי כהן ששם פרה מישראל איתא להיפך דכולה ברשות כהן וכשישים המעיין עין עיונו היטב בזה ירא' שהקושי' זו חמור' ונשגבה שהרי לפום חלוקם של תוס' בריש פסחים דף וי"ו בד"ה התם דיותר אלים זכותו כשלא היתה של אידך מתחילה מהיכא שהיתה מתחילה וקשי' לכאורה לדידן דפסקינן התם דפטורה מה"ב ומותרת בגו"ע אע"ג שלא היתה של אחרים מתחילה וגבי כהן ששם פרה מישראל אמרינן דמאכילה כר"ת אע"ג שהיתה של ישראל מעיקרא כיון שהיא ברשותו לכ"ד גם לענין יוקרא וזולי הרי הוא כשלו לגמרי וא"כ הרי נקטינן לתרי קולא דסתרי אהדדי מהיפך להיפך אלא בע"כ צריכין לומר דעיקר הזכי' הוא למי שקמה ברשותו גם לענין יוקרא וזולא רק דלענין לפוטרו מגיזה ועבודה די לנו גם בזכי' כל דהוא לכן גם בשמץ מנהו מיקרי יד אחרים באמצע ומותרת בגו"ע וא"כ קשי' שהרי גבי חמץ שאפי' בגורם לחוד מיקרי חמצו של ישראל לאסור לאחר הפסח ומעתה האיך איפשר לומר גבי א"י שהילוה לשראל ע"ח דמותר בהנאה לאביי וגבי כהן ששם פמי"ש נקטינן להיפך ואמרינן דעיקר הזכי' הוא במי שקם ברשותו לענין יוקרא וזולא אפי' לקולא ואפי' היכא של אידך מתחילה וגבי חמץ דעדיפי עוד בשלשה הדרגות חדא שהרי לא היתה של א"י מתחילה ועוד שגם בגורם לחודא ובזכי' כ"ד אסורה בהנאה ונקטינן קו המידה להיפך ולהקל עוד גם במאי דמיקרי גבי תרומה לזכי' גמורה ואפי' להקל וגבי חמץ אמרינן דאפי' זכי' מועטת אין לו בהם [ולא תיקשה לך שגם זולת כל הנ"ל קשי' ג"כ מאחריות לחוד ואמאי מותר בהנאה לאחה"פ אפי' לאביי שהרי גם בחמצו של אחרים וישראל קיבל עליו אחריות א"ב כמ"ש הפוסקים והאחרונים דיש לחלק דפקדון שאני דמיקרי גורם לממון מפני שצריך לשלם בעד החמץ כפי שוויו בשעה שנאבד ונמצא דכל שעה ושעה קם החמץ ברשותו לעבור עליו משום דאיתרבי מקרא דלא ימצא שאפי' בגרמא לחוד מיקרי שם בעלים עליו משא"כ בא"י שהילוה ליהודי ע"ז שאם נאבד החמץ ישלם לו רק חובו שקיבל ממנו מתחילה ולא כפי שוויו דחמץ לכן לא נכנס בזה גם בסוג דגורם לממון שהרי אינו משלם לו כלל בעד החמץ אבל מכהן ששם קשי' טובא שהרי גם התם אינו משלם לו בעד הפרה בשעה שנאבדה רק כפי השומא והחוב שקיבל עליו מתחילה ואפ"ה אמרינן דכיון שקמה ברשותו גם לענין יוקרא וזולא הרי הוא כשלו לגמרי אפי' להקל לכתחילה אע"ג דמסתמא יחזיר לו הפרה עצמה ועוד דלכל הפחות יש לן להחמיר מספיקא דאולי יסתיים מילתא שיחזיר לו הפרה וקשי' לאביי א"ו כיון דהשתא קמה ברשותו לכ"ד תו לית לן בי' דאפי' יחזירנה לו מ"מ כדין עביד בשעתי' וגבי חמץ אמרינן מהיפך להיפך] אומנם מזה אשכחן פיתרא והוא יסוד מוסד להא דפרישנא למעלה (אות ג') דלאביי מוקמינן למתניתין באפ"מ דווקא דאז כולה ברשותו של א"י הוא לכל ענינים ולקו' הראשונה נראה לחלק עפ"י תירץ הר"י בפסחים דף וי"ו ד"ה התם עיי"ש היטב ושורש חילוקו דלעולם חתרינן דרך ומסלול להעמיד הדבר ברשות אשר הי' מקד' ובדבר קל לא נוכל לנתק מרשו' לרשות ולפ"ז ניחא דשם בב"ב דמי לא' שמכ' קרקע לחבירו ע"מ שיתן לו דבר קצו' בכל שנה בזמן ידוע וכשיגיע הזמן ולא נתן עומדת ברשות המוכר **(גוף ענין קני' ומכירה הולך בזמנים הללו כפי חוקי המדינה כי דינא דמלכותא דינא)** כדמעיקרא לכל הררים וקווצי תלתלים התלוים בזה לענין דיני איסור והיתר ולכך לא הוי כמוחזק בידו לענין בכורה וזהו טעם הפוסקים כשנדקדק היטב בדבריהם בנ"י ב"ב שם ובהג"ה סי' רע"ח דנקטו בלישנייהו דהקרקעות מיקרי ראוי נשמע ממילא דדווקא בקרקעות שהי' שלו מעיקרא אבל במטלטלין לא הוי ראוי אבל שם בפסחים דמעולם היה ברשות ישראל לא ניתק מחזקתו לענין בכורה כחלוקו של הר"י הנ"ל ואפי' לדעת הרי"ף ורמב"ם דס"ל להלכה כלישנא בתרא דרבא בפסחים שם היינו משום דגבי בכורה סגי כשיד אחרים באמצע אפי' בדבר מיעוטא דמיעוטא לגבי חלקו של אידך משא"כ לענין ראוי והא דמשמע מרשב"ם שם דאפי' מטלטלין הוי ראוי משום דס"ל ג"כ לדינא כלישנא בתרא דרבא ולא נחית לדינא וחלוקו של הר"י הנ"ל) ולקו' השני' לבל ידמה הקורא נעים שנעלם ממני מה שיש לחלק בפשטות דגבי אחרים שאני כיון שחולק עמו בוולדות עצמן לכן פטורה מן הבכורה משא"כ בישראל שאינו רשאי כידוע דזה אינו דמפשטא דמתניתין בבכורות משמע אף שאינו נוטל בולדות כלום אפ"ה פטורה מה"ב תדע דאל"כ מה היקשו בתוס' ריש פסחים דף וי"ו ד"ה התם מצאן ברזל דש"ה דנוטל בוולדות עצמן וכן הוא להדי' ברמב"ם ובטור סי' ך"ט ביו"ד דאף היכא שיכול לסלקו בזוזי מחצי וולדות אפ"ה פטורה מה"ב וגם לדעת רש"י דמשמע שנוטל בוולדות עצמן גם לדעתו פטור מה"ב אף במה שנולד לאחר שחלקו ובחלקו של ישראל עצמו כמבואר ברי"ט אלגאזי בשם כל המפרשים והפוס' יוע"ש בפ"ב דבכורות שנדפס מחדש בפרעשבורג ולפענ"ד נראה לתרץ דגבי כהן מישראל שאני דכיון דמחוסר גוביינא דבבי תלתא תלי' מילתא מסתמא לא יגבה בעצמו משא"כ גבי אחרים כמובן מש"ה פטורה מה"ב ומותרת בגיזה ועבודה מפני שהי' מעיקרא שלו ודמי ליד אחרים באמצע ושם בפסחים לגבי בכורה עדיפא בזה מצד אחד מישראל שקבל צ"ב מאחרים משום דעפ"י דד"מ יכול למכור כל אשר לו ואינו מחוסר כלום רק דבישראל שקיבל צ"ב מאחרים עדיפא מצד אחד לפטרה מבכורה משום דהתם הי' מעיקרא ברשותו של אחרים אבל שם ב"ב נ"ה שאני דאיכא תרתי למעליותא דיכול למכור והי' מעיקרא ברשותו ועיין היטב ובזה אשכחן פתרין בהא דקשה לי דעדיין תקשה ללישנא קמא דרבא פסחים שם ולדעת התוס' פסקינן הכי דחייבת בבכורה ואסורה בגיזה ועבודה ש"מ דבזה הוי כולה של ישראל ומ"ש מהא דאיתא ביבמות דף מ"ו אמר לי' ר"פ לרבא חזי מר הני דבי פפא בא' וכו' כי נפקי צריכי גיטא דחירותא ( לענין שקידושיו קידושין) או לא א"ל וכו' הכי אמר ר"ש וכו' לפום מה שבארנו לעיל בדיני הקדש וחמץ אות י"ח דגם אי יהבינן לי' כל חילי' ותוקפי' מ"מ במאי דלא שייך בגווי' לית לי' מידי רק משום דכגבוי דמי כמו בראוי לגבי בכורה ב"ב נ"ה יוע"ש היטב ואכתי תקשי דלא דמי להא דב"ב דהתם הי' של אידך מתחילה כמובן אולם לפי הנ"ל ניחא כיון דכל הנידון דהתם לענין אם ביכולתו להפקיע שיעבודא דהיכא דלא קני אלא למעשה ידיו יכול להפקיע וקידושיו קידושין ושאני מהתם דלענין ראוי בעינן שיהי' כולו של אידך לגמרי מש"ה בעינן שיהי' שלו מתחילה משא"כ לענין המבואר שם דסגי במה שאינו מחוסר גוביינא לחודא לענין שיעבודא דמעשה ידיו רק דע"י דד"מ נקטינן נמי דכגבוי דמי לענין שקידושיו קידושין גם על העתיד לבוא וכאילו עוסק במלאכתו גם בשעה שדעתו להפקיע א"ע ומש"ה כיון שאיננו מחוסר גוביינא דמי כאילו אתי לידי' כבר וסברא זו דמחוסר גוביינא איתא להדי' בש"ס בעינן זה ביבמות דף ס"ו ע"ב גבי איצטלא עיי"ש ומקור הדברים הנ"ל יועיין בתוס' בכורות י"ד ובנ"י ב"ב נ"ה ובלישנא דש"ס זימנן דלא משכח וכו' ימצא שהדברים הנ"ל מבוארים בלי גמגום על נכון ולא קשיא מידי.

ו בהאי דאתחילנא לעיל גבי ישראל שהלוה לא"י על חמצו והתנה במעכשיו ולא השכינו אצלו דמבואר במג"א דאסור נלפע"ד ברור דזהו היכא דקיימא החמץ ברשות ישראל לענין יוקרא וזולא אבל היכא דהתנה בפירוש בדשווי לקמי' בעידן דגבי' מיני' אזי לכ"ע אינו עובר דלא גרע מכהן ששם פרה מישראל דמאכילה כרשיני תרומה ולפ"ז נראה היכא דקנה ישראל חמץ מן הא"י והניחה אצל הא"י בכל ימי הפסח והתנה כפי השער שיהי' לאחר הפסח גם שרשות ביד הא"י באם שלא ירצה ליתן לו החמץ שיתן לו מעות כפי אשר הותנו ביניהם וקנה את החמץ על אופנים הנ"ל באופן המועיל אפ"ה אינו עובר ומותר החמץ גם לאחר הפסח חדא דדמי לכהן ששם פרה מישראל ועוד דזהו עדיפי שמעולם לא היה ברשותו דישראל כחילוקו של ר"י בפסחים הנ"ל ולא תקשה מאביי דס"ל דעובר דשאני התם דאיירי באפ"מ כאשר הוכחנו לעיל (באות ה) ואז עומד באחריותו של ישראל משא"כ הכא דכל האחריות של החמץ על הא"י ואף לענין יוקרא וזולא עומד ברשותו וגם הוא מחוסר גוביינא לגבי ישראל שאינו יכול ליקח החמץ מעצמו דהא הבריר' ביד הא"י כפי התנאי הנ"ל ודמי לאיצטלא דפרסוהו אמיתנא דאמרינן בגמרא יבמות ס"ו דהוי מחוסר גוביינא אף שהנכסים של האשה שהכניס' בנכסי צ"ב מזה נשמע ממילא שגם גבי כהן ששם פרה מישראל ג"כ מחוסר גוביינא ולכן מובן ממילא דאם לא התנה הא"י על הדמים שיוכל ליתן לו כנ"ל רק מכר לו החמץ כפי השער שיהי' אחר הפסח שוב לא דמי לכהן ששם מישראל דבזה לא הוי מחוסר גוביינא ועיין:

ז ראיתי ברי"ט אלגאזי בפרק הנ"ל שמביא תשו' צמח צדק סי' ס"ד בא"י שנתן מעות לישראל שיקנה לו פרה והלך וקנה במקצת מעותיו אע"ג דל"ק בקנייתו דאשל מ"מ פטורה מבכורה ומותרת בגיזה ועבודה כיון שהישראל קנה במקצת מעותיו הרי שיעבודו על הפרה ובאם לא ישלם לו מעותיו יטול הפרה ודמי למקבל צ"ב מא"י דפטורה מבכורה מטעם זה ואח"כ הקשה דא"כ גם בא"י שנתן מעות לישראל על בהמתו דג"כ ל"ק **(הפלפול הזה הוא רק לברר ענין חיוב בכורה אבל גוף ענין קנין הולך עתה כפי חוקי המדינה)** וחייבת בבכורה אמאי ל"א דתיפטר דהא שעבודי' על הפרה ותירץ ע"פ דברי טור סי' קצ"ד שמביא בשם הרא"ש דפליג על הר"ח ע"ש בצ"צ ותמה שם בספר הנ"ל וז"ל ואני תמה איך מלאו לבו להתיר מטעם זה מאחר שמהרי"א ומהר"י ווייל ס"ל דשיעבוד א"י לא חשיב כידו באמצע לפטור מבכורה ודוקא במקבל צ"ב דמעיקרא הית' שלו ועוד איך נתיישב ע"פ סברת הרא"ש בסי' קצ"ד מאחר דרבים חולקים עליו וכו' יוע"ש ובאמת בתחלת השקפה נפלאתי דאיך נעלם מאדם גדול בענקים כמוהו דברי חילוקו של הר"י הנ"ל אשר נאמרו ונשנו כ"פ בש"ס ואין לומר דזהו ללישנא קמא דרבא בפסחים שם מובא לעיל אות ה' דחייבת בבכורה אבל לדידן דפסקינן כלישנא בתרא דפטור' ממילא חשיב כידו באמצע אפי' היכא שלא הי' שלו מעיקרא דז"א דאף ללישנא דרבא דפטור' מבכורה ומותרת בגיזה ועבוד' היינו משום דאינו מחוסר גוביינא מצד עיקר הדין משא"כ גבי א"י דעלמא כמובן וע"כ לא אשמעינן אלא גבי צ"ב דמעיקרא הית' שלו ונרא' ליישב דברי קדשו דהנה בנשים לב להבין דברי התוס' בזה עודנו מחוסרים תיקון קצת דבשלמא היכא שיש לאחד זכי' בצד מה ולשני ישנם ביתר שאת בכגון זה נוכל לומר דמ"מ כיון דמעיקרא הית' שלו וגם עתה עודנו משויר לו צד זכות בגוה להכי חשיב כשלו ופטורה מבכור' אבל בנכסי צ"ב כיון שמכרם לגמרי ויצא כבר מרשותו לכל עניני אחריות ויוקרא וזולא רק דיש לו שיעבוד בעלמא מה איכפת לן במה שהית' שלו מעיקרא שהרי כשם שהית' שלו כך בוודאי יצא כבר מרשות בלא שיור ואם מפני זכי' מועטת המבואר בגמ' דאילו לא משכח זוזי וכו' מובא בתוס' שם חשיב כידו באמצע אפי' בלא הית' שלו מעיקרא נמי לכן נראה שהרב בעל צ"צ הבין בדבריהם המאירים כוונה אחרת דהא גבי מטלטלין אין להם דין קדימה כמבואר אמנם כל זה במלוה גרידא דלה"נ אבל היכא שנתן מעות לקנות פרה יש לו ד"ק (עיין רש"י קדושין מ"ז ד"ה להוצא' וכו' וז"ל וכו' וא"ת להעמידה בעיסקה וכו') דהרי הוא כמו עיסקא וכן פסקינן ביו"ד סי' קע"ז סעי' ל"א ול"ב גבי עיסקא וזהו עצמו סברת הר"י ר"פ גבי צ"ב אף דמכרם לישראל לגמרי כיון שנתנם לו על דעת שיחלקו בדמי ולדות כאשר פירשו רמב"ם וטור הנ"ל הרי זה כעיסקא ויש לו ד"ק וגם בצירוף הסבר' דאילו לא משכח וכו' מחשבינן לי' כידו באמצע ופטור' מבכור' ומותרת בגיזה ועבודה ונמצא דעיקר הסבר' במה שהית' שלו מפני דליהוי לי' ד"ק לפי שנתנו לו להעמידו בעיסקא לדמי ולדות וכדומה אבל התם בפסחים דאין לו ד"ק לא מהני הסבר' דאילו לא משכח וכו' לאוקמי' ברשותי' ולזה דן בעצמו בעל צמח צדק והורה דה"ה היכא שנתן הא"י לקנות בהמה בעדו כיון דיש לו ד"ק כמבואר שם בתשו' זו עצמו יוע"ש וגם שייך הסבר' דאילו לא משכח וכו' ממילא מחשבינן כידו באמצע ופטור' מבכור' משא"כ בקנה מישראל דל"מ כמובן ואין לו ד"ק מחויבת בבכור' ולאלומי מילתא ולקצר הביא דברי הרא"ש ולקושטא גם לדעת ר"ח ור"ה לא חשבינן אלא כאפ"ס דאין לו ד"ק. ובני הנחמד שליט"א כשמוע בזה ליישב דברי בעל צ"צ השיב דלפ"ז מיושב ג"כ מה שהקשתי מתניתין דבכורות גבי צ"ב ממתניתין דתרומות פי"א גבי כהן ששם פרה מישראל דגבי א"י שאני כיון שנתנו לו ע"ד לחלוק עמו בוולדות ודמי לעיסקא ויש לו ד"ק משא"כ בישראל מישראל דאינו רשאי ויפה כיון אמנם עדיין צריכין לתירוץ הנ"ל באות ה' לדעת הב"ח סי' צ"ז וסייעתו דאף במוכר סחורה יש לו ד"ק:

ח עוד שם בס' מהרי"ט אלגאזי דף י"ז ע"ג השיג על תשו' צמח צדק בסי' ס"ג שהתיר בישראל שנתן דבר מועט לא"י על פרה ונשארה בבית הא"י עד שיתן הישראל מותר המעות וקודם שנתן המעות ילדה בבית הא"י והשיב דאין כאן אפי' ספק בכור וכו' וראי' ברורה מהא דאיתא בחולין ל"ט ע"ב יהיב זוזי לטבח ישראל מאי א"ל חזינן וכו' ואי לא א"ל רישך והר יוע"ש ברש"י הרי מבואר דאע"ג דמן הדין אית לי' לא"י חלק בבהמה מ"מ אזלינן להקל אפי' באיסור חמור דאוריי' וכו' מכ"ש באיסור בכור דאזלינן להקל ואין כאן אפי' ספק בכור דמתחיל' לא סמכה דעת הא"י כלל עכ"ל צ"צ הצריך לענינו והשיג עליו הרב הנ"ל דהרי מבואר ברמב"ן ור"ן חולין שם דעיקר סברת רש"י ותוס' בזה הוא מפני דלא סמכא דעתי' לכן אינו מחשב כלל והא תינח לענין התלוי במחשבה אבל לענין בכור דתלוי בקנין לחוד מה בכך דלא סמכא דעתי' דמ"מ כבר קנה הישראל לדעת הפוסקים דמ"ק ונראה לפענ"ד דעיקר טעם הדבר משום דכיון דאין לו סמיכה על דמי המחיר רק במה שהבהמה ישנה ברשותו הוי כידו באמצע דל"ג מנכסי צ"ב שכבר הוא ברשות ישראל לכ"ד ואפ"ה כיון דמעיקרא היתה של הא"י וגם עתה אילו לא יהיב וכו' הוי כידו באמצע ופטורה מבכורה מכש"כ בעובדא זו שכבר ישנו תח"י דהוי כידו באמצע ופטור' מבכורה ומותרת בגיזה ועבודה:

ט עיין רמב"ם פ"ד מה' חמץ ומצה ה"ה דס"ל בא"י שהלוה לישראל על חמצו מותר בהנאה בדאמר לי' מעכשיו והרהינו אצלו והגיע זמנו קודם פסח וע"ש במ"מ ובאשרי הקשה עליו שהרי לס"ד הוי ניחא לי' לאביי וקשה לי' לרבא ובע"כ דאיירי כשגבאו לאחר הפסח וכיון שכן גם למסקנא דמוקי לה בהרהינו ומעכשיו כי היכא דלרבא יהי' ג"כ למפרע של הא"י וכו' א"כ גם בהגיע זמנו לאחר פסח נמי ונלפענ"ד דיש לדקדק בגמר' שם תנא קמא סבר הני מילי ישראל מישראל הוא דקרינא בי' ולך תהי' צדקה אבל וכו' וכי ס"ד דצדקה הוא המסבב הקנין הלא הקנין הוא המסבב לסיבות הצדקה וא"כ גם אם בטל המסובב אבל מהמסבב עודנו לא נגרע דבר לכן ס"ל לרמב"ם כוונה אחרת בזה דהכא תלוי בהאי דאית' בפ' החולץ דף מ"ה ע"ב אמר ר"ת ב"ג אמר רב הלוקח עבד וכו' וכיון דקדם וטבל וכו' פריך ר"א אימא בכספא וטבילה קשי' עכ"ל ש"ס שם יוע"ש היטב ומעתה כיון שגילה רחמנא שאין לו קנין הגוף בעבדים נראה בעליל לחלק מכל קניני הגוף דלא שני לן כלל בין איש לאיש הוא מפני שאין לו קנין רק בדבר שיש הצטרכות והשתמשות בפועל ממש ומורגש לכל משא"כ בקנין הגוף דשם דלית לן נפקותא בפועל מורגש בין קה"ג לקנין דמעשה ידיו רק בשם לבד ובכח ולא בפועל קנין כזה לא שייך רק גבי בב"ר לבד וכעין זה פליגי שם ר"א ור' אחא אם יש בידו להקנות עצמו באופן כזה ולכי תידוק תמצא דגם בקנינו של משכון (לענין לקדש בו אשה ושאר דברים) הוא כעין קה"ג דעבדים שגם בקנינו של משכון אין לו בו שום הצטרכות והשתמשות בפועל ממש ולהכי בא"י מישראל כ"ע לא פליגי ובישראל מא"י פליגי ר"מ ורבנן והוא מעין פלוגתייהו דר"א ור' אויא ואין לומר דהרי במשכון איכא נפקותא דהיכא דקני יכול לקדש בו אשה ולהקנותו בחליפין דזהו הנמשך מגדר קנינו והמסובב ממנו דמפני שקנה משכון מש"ה יכול ג"כ להקנותו אבל בעצם קנינו אין לו שום השתמשות וצורך בפועל ממש וזהו דכיילי כונתם בקצרה הני מילי ישראל וכו' דהיינו הגם שאין לו שום צורך והשתמשות בגופו אפ"ה נכלל בשם קנין שהרי ריבה רחמנא מקרא שיש קנין כזה אבל וכו' ל"ק שאין ביכולתו לזה דלא שייך ולא ניחא בגווי' ולרבנן דהכא בע"כ צ"ל דס"ל כדפריך ר' אחא ובזה יתיישבו דברי רמב"ם בפ"ח מה"ע לדעת הלח"מ שם ה' כ"א דרמב"ם פוסק כקו' ר"א דל"ק אלא בכספא וטבילה דהאיך קו' ר"א מוציאנו מדי ודאי של ר' אויא רק מפני דתלי' בפלוגת' דר"מ ורבנן ופסקינן כרבנן ולדעת הכ"מ דס"ל בכונתו דפסק באמת כר' אויא נראה דס"ל דגם גבי משכון פסקינן כר"מ וכדעת המ"מ הנ"ל וירווח בזה ליישב קו' המ"מ מדוע לא פסק כרבנן והוא מפני שנראה דר' אויא ס"ל הכי ומפני קו' ר' אחא לא נניח מה דפשיט' לי' לר' אויא מעיקרא:

י ועיין רמב"ם בפ"ח מה' ע"ת ובש"ע סי' תי"ו סעיף ג' וז"ל זה שאמרנו שיש לו לערב ב' עירובין בשתי רוחות לב' ימים הוא שיהי' אפשר לו להגיע לכל אחד משני עירובים ביום א' אבל אם א"א וכו' אין עירוב השני עירוב שהעירוב מצותו שיהי' בסעודה הראוי' מבעוד יום וכו' וז"ל המג"א שם ס"ק ג' ואע"ג דבב' יו"ט של גליות י"ל ממ"נ אם ראשון חול יכול ללכת לעירובו ואם השני חול א"צ עירוב מ"מ כיון שאינו יכול להגיע לעירובו ביום א' אע"פ שהוא ספק מ"מ אינו ראוי' לו וכ"מ במ"מ פ"ו עכ"ל ומעתה נכונים הדברים דגם במעכשיו בעינן שיגיע הזמן קודם פסח כיון דאין להם קנין רק היכא דעצומו הוא לצרכו ולהשתמשתו וכשיגיע זמנו אחר פסח ל"ש לומר גבי' דקני למפרע כיון דבשעתו לא הי' ראוי' לו לשום דבר כמו דאמרינן ביו"ט שני דאינו יוצא בעירובו משום דמאתמול לא הי' ראוי' לו אף דאם אנו צריכין לעירובו דשני הרי אגלאי מילתא דמאתמול הי' ראוי' לו אפ"ה כיון דאנן בעינן סעודה הראוי' מבעוד יום ובשעתו לא הי' ראוי כן בנידון זה בחמצו של ישראל הממושכן אצל א"י והתנה במעכשיו כיון דבכל ימי הפסח לא הי' ראוי' לו לכלום וכבר נתבאר דכל קנין כה"ג לא נתרבה ולא ניחא להו בקנין כזה אמנם כן למסקנא לבתר דמייתי בש"ס פלוגת' דר"מ ורבנן בבריית' ומוכרחים לומר דגם הירהון אצלו לא מהני אזי נחתינן לסבר' זו דכל קנין כהאי ל"ש גבייהו אבל לס"ד דמתרץ לרבא דמתניתין איירי בהרהינו ש"מ דלא נחית לחלק בזה בין גברא לגברא אזי ניחא לאביי ג"כ אף שהגיע זמנו אחה"פ ומתורץ בזה הקו' האשרי הנ"ל והנה אחד מגדולי זמנינו נ"י השיב לי ע"ז מדברי תה"ד סי' ש"ט דס"ל דגם אומן א"י קונה בשבח כלי ואמינא דיש לחלק בין קנין שהקנה לו אחרים לבין קנין שקנה בעצמו ע"י עבודתו וטרחתו עיין סנהדרין דף ס"ח ע"ב תוס' ד"ה קטן לענין קטנים לחלק כן ועוד שכל טורח זה שטרחנו הוא לחתור דרך סלולה למקורו של הרמב"ם אבל רוב הפוסקים חולקים עליו גם בזה ודברי תה"ד הם לפום משקל רוב הפוסקים:

ליד ידידי הרב וכו' מוה' יצחק נ"י חונה בק"ק זאכלין.

יא בנידון החמץ שמכר לו מקום בביתו וכתוב בזה"ל ח"י תעיד עלי שמכרתי לא"י חדר ידוע במצריו ואגבן הקניתי לו את החמץ וקבלתי דארויף גאב סך וכו' ולא נזכר בפירוש על מה קיבל האדרויף וגם בסוף השטר נכתב ובאתי עה"ח ולא חתם המוכר א"ע רק לאחה"פ תיכף קודם שקיבל את החמץ בהחזרה ונסתפק ידידי דלפי משמעות לשון השטר משמע שהקנה לו את החמץ אג"ק ולא ע"י כסף וכיון שלא קנה את הקרקע בכסף לחוד שוב לא קנה גם את החמץ ופלפול מע"ה בזה בהשכל ולדינא נראה דמסתמ' נידון כאחד שמכר לחבירו שני דברים ונתן לו ערבון דעל שתיהם נתן ועי' בר"פ שה"פ דף ל"ו ע"ב ר"א אומר עד שיאמר שבועה באחרונ' שם ל"ח אמר לאחד מהן שבועה שאין לך בידי פרש"י ולא לך ולא לך וכו' אלמא דאכולה קאי מסתמא יוע"ש ואם נבא להסתפק משום שהקנה לו החמץ אג"ק נסתלק ממילא מקנין מעות והוי כאנן סהדי דלא ניח' לי' בקנין מעות דז"א דדוקא בקנין דרבנן אמרי' בריש ב"מ דכיון דנפל עלי' גלי אדעתי' דבנפילה ניח' לי' אבל בקנין דאוריית' קונה ממילא כיון דסוף סוף רוצה לקנות וכן מבואר בנ"י שם להדי' יוע"ש וכן בכה"ג אית' להדי' בהלכות ר"א ריש קדושין שמביא בשם הירושלמי הדא דתימא בשטר שאין בו שו"פ אבל ביש בו שו"פ נתקדשה בתורת כסף ואע"ג שנכתב השטר שלא לשמה עי' ר"ן שם הרי להדי' אע"ג דקידשה בתורת שטר אפ"ה לא נפקע קנין המועיל שבו מדאוריית' וכיון דבחמץ לאחה"פ סמכינן על דברי תשו' מ"ב סי' נ"ט דמסיק שם דיש לסמוך על דעת רש"י דנקנה החמץ לא"י בכסף לחוד ונמצא דקנין מעות הוא מדאוריי' ובקנין דאוריי' ל"מ ג"ד אמנם אכתי יש לדון קצת בזה מדברי ממ"ש פ"ג ה"ג בד"ה הספינה וז"ל בתה"ד אע"ג דנקנית במסירה בר"ה וכו' אפ"ה כיון שהתחיל למשוך כבר גילה בדעתו שאינו רוצה לקנות בחזקה זו שהוא מחזיק ותפוס בה אלא במשיכה עכ"ל הרי שגם בקנין גמור מהני ג"ד דלא ניחא לי' אע"ג שרוצה לקנותו בקנין אחר ויש לומר חדא שגם מסירה אינו קונה בישראל רק מדרבנן לפי דמטלטלין אינן נקנין רק בכסף לחוד ועוד שגם את"ל דמסתימות דבריהם שם נראה דאיירי אפי' היכא דלא מחסרא נתינות הכסף דאזי כל הקנינים קונים מדאוריית' כמבואר ואפ"ה מהני התם ג"ד וה"ט כיון דבמסירה קונה מיד ובמשיכה אינו קונה עד שימשוך את כולו וכיון שהתחיל למשוך הרי נראה בעליל שעדיין לא רצה לקנותו כלל רק לאח"ז דכיון שבמסירה קונה מיד ובמשיכה אינו קונה רק לאח"ז אבל היכא ששני הקנינים בהדי הדדי אתי' להו לא נדחה קנין אחד מפני השני ונראה דאפילו היכא ששני הקנינין הגרוע והמועיל לא אתיין בבת אחת אלא שעשה מעיקרא קנין גרוע ונתכוון לקנותו אז ואח"ז עשה קנין המועיל ולא נתכוון לקנותו וגם המקנה לא נתכוון לקנותו אז אפ"ה קנה כיון שנתכוון מעיקרא בשעת קנין הגרוע ואזי מצטרפין כוונה דמעיקר' בהדי מעשה שעשה אח"כ ונפקותא רבה לענין מכירות חמץ תדע שהרי לדעת תוס' ב"מ י"ב ד"ה דהפקר מדעת ל"ח כדעת אמ"א ומכ"ש גבי יאוש וקשי' לר"ל ורב דסברי דיאוש לחוד קני ואמאי הרי לא נתכוון לקנותו א"ו כיון דמעיקר' כשנטלו נתכוון לקנותו ואע"ג דלא קנאו אז מצטרפין כוונה הראשונה בהדי קנין המועיל שנעשה אח"ז וכן במקדש במלוה ובעל אח"כ דאמרינן דמקודשת משום חזקה דאין א"ע בב"ז אע"ג דגם בפחותי ערך אמרי' הכי ואנן סהדי דלא נתכוונו לקנותה ולקדש' א"ו משום דמצטרפין כוונה דמעיקר' בהדי המעשה שאח"כ ובסוגי' דקידשה ע"ת הארכתי בזה וכן אית' להדי' בתוס' י"ט בפרק החלון משנה י"א בד"ה לא זכו וז"ל בתה"ד דאטו מי שמקנה לחבירו במעות שנותן לו ואח"כ נותן החפץ ליד הקונה בלא כוונה שימשוך כדי לקנותו וזה זכו ומשכו מי לא הוי משיכה מעליותא דכיון שמשך בפניו א"צ שיאמר לו לך משוך וקני עכ"ל איברא דיש להקשות לדעת רמב"ם בפ"א מה"מ דאכילת פירות הוי חזקה לקנותו בכך והשתא אם נימא דכונה דמעיקר' מהני בצירוף המעשה וקנין המועיל שעשה אח"כ בלא כוונת קנין קשי' מב"ב דף נ"א דמקשינן שם דל זוזי מהכא ותקני בשטרא וכו' ומשני לי' התם יוע"ש ואכתי קשי' דתקני בחזקה דאכילת פירות שגם במכר קונה בחזקה לבד וכן קשי' ממאי שהקשה הש"ס שם הא ראי' יש לימא לגלויי זוזי ה"ד ומשני לי' בשטר מתנה ולדעת רמב"ם בפשטא הוי לי' לתרוצי דגם בשטר מכר לפי שקנתה באכילת פירות לחודא גם אי מדלית לי' לזוזי וכקושי' הגמר' לקמן דל זוזי מהכא וכו' וצריכין לומר דניהי דאכילת פירות הוי חזקה מעלייתא לקנותו בזה זהו באינש אחרינא שמקפיד באכילתו אבל בעל בהדי אשתו כשם דל"מ א"פ לראי' ה"ה נמי דלא מהני לה מידי לקנותו בזה נמצא דשלשה חלוקים בדבר דהיכא דהקנין הגרוע וקנין המועיל **(גוף ענין שטר וקנין נידון מקח וממכר וכדומה הולכים כפי חוקי המדינה, כי דינא דמלכותא דינא)** בהדי הדדי קאתי אף דנתכוין לקנות בקנין הגרוע מ"מ לא נדחה קנין המועיל והיכא דנתכוין לקנות בקנין הגרוע ואח"כ עשה קנין המועיל ולא נתכוין לקנות מ"מ קנה דמצטרפין הכונה דמעיקרא בהדי מעשה שעשה אח"כ והיכא דעשה מעיקר' קנין המועיל ולא נתכוין לקנות ואח"כ עשה קנין הגרוע ונתכוין לקנות בזה ל"ק דהכוונה דהשתא אינו משלים להקנין דמעיקרא ועוד דבעובדא דידן אפי' ג"ד ליכא דהאי שהקנה לו באגב לאו משום שאינו רוצה בקנין כסף רק כדי לצאת גם לדעת הפוסקים החולקים על רש"י:

ובעיקר השאלה כבר אירע לפני בעודני איתן שבתי בק"ק שעפס זה כחמש עשרה שנה וצויתי אז שיחתום א"ע קודם שיחזור לו החמץ וטעמא דידי ע"פ דעת ר"ן קידושין פ"ק דמחלק שם בין ש"ק לש"ר דבשטר קנין א"ק אלא מזמן השטר אבל בש"ר קונה למפרע וכיון דכתב בשטר חת"י תעיד עלי אזי נידון כשטר ראי' לחוד ואע"ג דמבואר שם בר"ן דשטרי דידן ש"ק הם וכן פסקינן בש"ע המעיין בר"ן שם ובלשונו היטב היינו כשכתוב בו לשון עבר מכרתי ונתתי דמשום זה לא נפקע תורת קנין שבו וזהו שכתב הר"ן שם כתיקון שטרא דידן מפני שכותבין בו לעדות ולזכות ולראי' דלישנא דזכות היינו צד זכי' שבו משום קנינא דשטרא אבל בשטר מכיר' זו שנכתב בו רק בלישנא דהודאה לחוד נידון רק כשטר ראי' וקונה למפרע מעידן שנתן לו דמי ערבון וכמ"ש ר"ן שם ועוד שהרי בע"כ צל"כ לדברי תוס' קדושין דף י"ד ע"ב ד"ה הואיל וכו' דבכה"ג במוכר חמצו לא"י דנידון כשטר ראי' ואמרתי דבר זה לפני כמה מופלגים וקלסוהו ונתפרסמה הוראה זו משמי ת"ל אמנם בעיקר הדבר תמכתי יסודתי על דברי מ"ב הנ"ל דקונה בכסף לחוד רק לאלומי מילתא וגם לצאת למ"ש המק"ח דהיכא שלא הקנה לו המקום הוי כאחריותו על ישראל שהרי מסתמא לא ישלם לו בעד החמץ כשיגנוב או יאבד שהרי מחזיקים מכירה זו רק כהערמה לחוד לכן כשיחתום א"ע תיכף לאחה"פ שוב נידון כחמץ של א"י ומונח ברשותו דאינו עובר עליו הגם שעיקר דברי מק"ח אינם מוכרחים דיש לחלק טובא לבין אחריות זה שלא ישלם לו הא"י את חובו שנתחייב לו כבר משעה שקנה החמץ לבין אחריות דפקדון דדוקא באחריות דפקדון הוא דריבה רחמנא דלענין ב"י אמרינן דדבר הגל"מ כממון דמי ולפי שבכל שעה ושעה עומד החמץ ברשותו להתחייב באחריותו שהרי אם נגנב ונאבד מחויב לשלם לו בעד החמץ בדמי שויו של שעת גניבה ואבידה וכיון שנתחייב לשלם בעד החמץ אזי מקרי בעלים על החמץ משום גל"מ לענין ב"י וכמו דס"ל לר"ש בכה"ת ובקדשים שחייב באחריותן דמחוייב בדו"ה אבל כשמכרו לו ונתחייב מיד בדמיהם שגם אם יגנוב לא ישלם לו חובו ויפסיד חובו שנתחייב לו כבר ובכגון זה לא נכנס כלל בסוג גורם לממון רק בשם גרמי שהחמץ גורם שישיג חובו וע"י גרמי לא מקרי בשם בעלים על החמץ ותדע שהרי לר"מ דס"ל דינא דגרמי ושורף שטרותיו של חבירו חייב הכי לא מודה דאין אונאה לשטרות מפני שאין גופן ממון אלא דס"ל הגם שאין גופן ממון כיון שע"י ישיג חובו הרי זה כאלו מאבד את הממון שראוי להשיג ע"י שטר זה לכן גם בחמץ כה"ג אינו עובר עליו כיון שגוף החמץ אינו שלו ואין גופן ממונו רק שעי"ז ישיג חובו תו לא עדיף מאילו השיג חובו כבר שאינו עובר עליהם אבל דבר הגל"מ הוא מילתא אחריתי דמפני שהוא גל"מ אזי אותו הדבר עצמו כממונו וכשלו נידון לכ"ד וזה בימי חורפי ישבתי בזה קושי' תוס' כתובות ל"ד ע"א בד"ה סבר לה כר"ש דאמר דבר הגל"מ כמ"ד וז"ל וא"ת ואמאי לא קאמר דר"מ לטעמי' דד"ג וכו' ולדברינו ניחא שגם דדאין דד"ג אבל מודה מיהת שאין גופן ממון רק שמפני שגורם לממון נחשוב כאילו הפסיד ממונו שיש לו באמתחתו ולא עדיף מאילו גנוב ממונו וחפציו ומכרם דפטור מדו"ה דכל דבר שאין בו ר"ח פטור מדו"ה אבל לר"ש דס"ל דגל"מ כמ"ד ומקרי שם בעלים על הבהמה עצמו וכמו דס"ל לר"ש בקדשים שח"ב ויש להעמיס כוונה זו בתירוצם השני שם וראי' לזה ממאי שהקשה הש"ס בפסחים מא"י שהלוה לישראל על חמצו דמותר בהנאה לרבא אבל לאביי ניחא ואמאי הא הישראל מחויב בכל האחריות שאם נגנב יתחייב לשלם משארי נכסיו ולהנ"ל ניחא כיון שאינו משלם בעד החמץ רק את חובו ובזה יקל מעלינו גם קושי' האו"ת שהקש' על הרא"ש שם דלמסקנא מצרכינן שיהרהינו אצל הא"י ויתנה אותו במעכשיו ואמאי הרי כמו דניחא לי' להש"ס לאביי אפי' בלא הרהינו הוא הדין נמי לרבא תסגי במעכשיו לחוד ולהוצעת דברינו יתיישב דבשלמא לרבא שהקנה מכבר לא"י במעכשיו והרי הוא כחמצו של אחרים וישראל קיבל עליו אחריות שהרי כשנאבד יצטרך לשלם בעד החמץ כפי שוויו של שעת גו"א ולהכי מקרי החמץ כגורם לממון ונחשב כשלו לענין ב"י אבל לאביי ניחא שהרי אינו משלם בעד החמץ רק את חובו הוא משלם ובכה"ג לא נחשב החמץ עצמו כממונו של ישראל רק שע"י החמץ מציל א"ע מחובו ונכלל רק בסוגי' גרמי וכבר כתבנו דמשום גרמי לחוד לא מחשבינן עצמותו כשלו איברא מדברי מ"א סי' תמ"א ס"ק ג' שהקשה שגם בהרהינו ומעכשיו הלא מ"מ מחויב הישראל באונסין משמע כדברי מק"ח איברא דברי מ"א תמוהין בל"ז כאשר כבר עמדו עליו בתומים ובמק"ח ולפמ"ש בספרי ליישב דברי מג"א על מכונם נסתלק ממילא ראי' זו לדברי מק"ח הנ"ל איברא לפמ"ש שם נסתלק ג'"כ הראי' הנ"ל שהבאתי מקו' הגמרא ואי"ה בקרב איזה חדשים שיצא לאור מבית הדפוס יניח לב המעיין בעזה"י ומ"ש מעכ"ת דיש לקנסו מיהת משום ספק איסור וכדעת הט"ז בי"ד סי' קי"ט במכר לו ספק טריפה לבבי לא כן ידמה מכמה טעמים חדא שגם התם לא קנסינן לי' אלא במזיד אבל לא בשוגג כמ"ש הש"ך שם דבשוגג צריך לשלם בעד בשר טריפ' והכא בע"פ דזמנו בהיל הכי יש לדונו כמזיד במאי שלא חתם א"ע ואע"ג דבחמץ קנסינן לי' אפילו בשוגג ואפי' כשביטלו זהו כשעבר מיהת על הביעור בודאי אבל בנידון זה דיש מחלוקת הפוסקים בביעור עצמו דלדעת הפוסקים דקונה במעות לחוד הרי קיים גם מצות ביעור וגם השתא דקאי בספיקא לא עבר על הספק רק בשוגג שוב אין לו שום דמיון לשם ועוד הכי נילף קנסא מקנסא אפילו בדדמי לי' וש"ה בספק טריפה ס"ל לט"ז כיון דמצינן בש"ס להדי' גבי בכור לא הראהו לחכם דקנסינן לי' אע"ג שבעצמותו אינו אלא משום ספק אבל בחמץ דלא מצינן להדי' שקנסו בספיקא אין לנו לבדות כן מלבבינו ולהוסיף בקנסות ותו שגם בספיק' לא עבר על ב"י דכיון שמחזיר על החמץ למכרו ולהוציאו מרשותו אפילו בקנין גרוע דל"מ לדינא מ"מ לא גרע מביטול בלב דסגי לחמץ שא"ב ובג"ד דלא ניח' לי' סגי כמ"ש להדי' בתשו' מ"ב סי' נ"ט ודבריו נכונים וזהו ג"כ כוונת הבעל מק"ח בקנין דרבנן רק כל כמה דלא מהני לדינא אזי אסור החמץ לאחה"פ משום דלא עדיף מביטול ולא ביעור דאסור מדרבנן אבל כשהקנה לו בקנין דרבנן אזי מהני מיהת נגד ביעור מדרבנן וא"כ בנידון דידן נמי כיון דלא עבר בב"י מדאוריית' כיון שהחזיר אחריו למכרו והקנהו בקנין כסף נמצא דגם לענין ביעור דרבנן הוי מיהת ספיקא דרבנן דאזלי' לקולא לענין הנאה וכדעת הב"ח בסי' תמ"ט שהביא גם מעכ"ת ומה שהקשה מעכ"ת מב"מ מבעל בנכסי אשתו למעול בעל באיסורא לא נ"ל דליקני הא אילו נ"ל מעל אע"ג שכל קנינו אינו אלא מדרבנן אפ"ה מביא קרבן מעיל' והקשה לתי' הראשון בפ' לה"ג דקנין דרבנן ל"מ לענין דאוריית' אינו מוכרח דכ"פ מצינן בש"ס לשון מעיל' אע"ג שאינו מביא קרבן מעילה רק לענין שמוציאו מרשות הקדש ומחייב בקרן עיין מעילה י"א דם בתחיל' אין מועלין יצא לנק"ד מועלין בו ועיין ברש"י שם שהוא רק מדרבנן וכן אית' לקמן י"ב בתד"ה וכי קדושה שבהן בס"הד ועיין ריש מעיל' ע"ב דכל מעיל' מדרבנן פטור מאשם וחומש הרי אע"ג דתנן בסתם דמועלין בהם לאחר שיצאו לנק"ד מ"מ פטור מאשם וחומש כש"כ הכא דלא אתי' אלא מדיוקא ובעיקר הדבר בקנינים דרבנן יאריכו בדיו וחברתי ע"ז קונטרס מיוחד ונתתים לבית הדפוס לו יצא בשלימות אזי תל"י יתעדנו המעיין בהם בעיון נמרץ וימצאו נחת ובו יתרצו כל הקו' והסתירות אשר האריכו בזה רבותינו האחרונים בספרותיהם ולאשר לא יכילם הגליון ובפרט לחכם כמוהו לא יספיק לו בפרט אחד לכן לא הצגתי כה מזה מאומ' ואשר כתב מעכ"ת לסניף להתיר' מדברי תוס' בכורות י"ח לתי' ראשון שם והקשה עליהם מעובדא דר"ג וזקנים דקתני וקיבלו שכר זה מזה הרי אע"ג דשנת הביעור הי' אפ"ה הקנו להם בקנין גמור הנה זה שנים כבירים כתבתי בגליון ש"ע שלי בסי' תל"ד על דברי הט"ז שם שכתב דביטול על ידי שליח מהני מפני שגמר והקנה לו כדי לבטל וזהו כעין תירוצם הנ"ל גם עשיתי סמוכין מדברי ר"ן פ"ק דקדושין בסלע של שניהם ומפרק האה"פ דף ס"ג בחנוני המקיפו ואח"ז כשיצא חבורו של הגאון אמיתי הקדוש מוה' ע"א זצוק"ל לאורה ראיתי שם בתשו' שהביא דברי תוס' הנ"ל לסמוכין בבכור שהקנה לא"י ומביא ראי' הנ"ל מחנוני המקיפו יוע"ש אמנם לפענ"ד נראה להשית גבול לזה בשום לב שם בפלוגת' דר"ט ור"ע ברועה כהן דר"ט ס"ל דאקנוי אקני לי' מקום בחצירו כדי שלא לאחר המצוה ור"ע פליג משום שיכול להסתעף מזה קצת פסידא כשתמות א' מהם ור"ט בע"כ צ"ל דמ"מ כיון שיכול לקיים המצוה מיד ניחא לי' טפי מספק פסידא ואמאי לא אמרי' דאקני לי' הבכור גופי' ולא את המקום ולא יתאחר המצוה וגם ינצל מפסידא דהדר דינא לאחד שהפקיד אצל בעה"ב ונראה ליישב זה דע"כ לא אמרי' דבכל מקום דנ"ל דאנן סהדי דאקנוי' אקני' לי' אלא במקום דאיכא דעת אחרת מקנה דהיינו שהוא בעלים על מאי דבעי לאקנוי לי' ולכן על המקום בעדרו שפיר שייכא בי' טעם זה אבל לא על הבכור גופי' משום דט"ה א"מ ולא חשוב כדעת אחרת מקנה וכן הוא להדי' במרדכי בד"ה השיב ר"מ בפ"א דב"מ לענין מעשר דבט"ה ל"ח כדא"מא רק היכא דהקנ' לו את החצר בהדי' הט"ה ולפ"ז תו ל"ק ג"כ מה שהקשה מעכ"ת ועוד נרא' דע"כ ל"מ אלא ברועה דל"ל פסידא ואינו מקנה לו שום דבר חדש שהרי בל"ז בע"כ צריך ליתנו לכהן ועיין בכ"מ בפ' מה"ת בשם מהר"י קורקוס שכתב כעין סברא זו לגבי תרומ' ע"י שליח וכן במקום בחצירו שמקנה לו לא הקנה לו אלא בתורת שאל' לפי שעה והלא גם בל"ז הרועה יוצא ונכנס שם בעדרו של בעה"ב הוא דאמרינן דאקנוי' אקני לי' הוא דמהני מפני שאינו מוציא מרשותו שום דבר חדש אבל בעובדא דזקנים שהקנ' להם המקום שאין להם שום שייכות שם בכגון זה ל"מ וכן בסלע של שניהם דבל"ז יש לה רשות להשתמש שם רק שהקנ' לה חלקו לפ"ש בעוד שהניח את הסלע עליו הוא דאמרינן דאקני לה דמאי איכפת לי' בזה ובזה ינוח לן מכמה קו' וסתירות לדבריהם:

יב עיין בחמדת שלמה חלק או"ח סי' א' וז"ל ועל פי זה הי' נראה לי באחד שמכר לא"י בערב פסח החמץ כדין וקודם זמן איסורו חזר בו הישראל וכו' ומכרו לאחר ונודע הדבר לאח"ז איסורו והנה לכאורה הי' אפשר לומר שא"צ לבער ועדיין הוא ברשות הראשון דמה בכך שנטל ממנו שטר מכירה הואיל וכבר קנה החמץ כדין מ"מ הי' נראה לי פשוט דעכ"פ אחריותו על ישראל כיון שאינו מניח להלך להחדר שהחמץ בתוכו וכו' מ"מ נ"ל לפמ"ש התוס' בכתובות דף מ"ז וכו' נראה פשוט דצריך לבער כיון דא"י השני וודאי ל"ק ע"כ נשאר ברשות ישראל וצריך לעשות תיקון הראוי בחמץ שק"ע אחריות עכ"ל יוע"ש היטב כל דבריו ולי לא נראה כן כיון דעיקר הדבר במה שלא הניחו לשמרו הוי רק גרמא בעלמא ושוב לא נגרע מאילו עשאו אחר דעלמא וחזר הנידון לדברי תוס' הנ"ל שהביא הוא בעצמו וראי' לזה מדברי אמימר בכתובות דף פ"ו ע"א עיי"ש היטב ואפי' למאן דדאין וכו' אין צריך לשלם רק כפי השיווי בשעת מחילה ולדברי קדשו הרי נתבטל המקח ע"י גרמתו ועיין ועוד ראי' ברורה לזה ממה דאמרינן בכתובות ע"ג ע"ב דמקשינן לשמואל דמוקי לסיפא בקידשה סתם וכינסה סתם דתצא שלא בכתובה מ"ש כתובה דלא בעיא דאמר אי איפשי באשה נדרנית א"ה גיטא נמי לא תיבעי אמר רבה צריכה גט מדבריהם ויש להתבונן דמה קא קשי' לי' מכתובה לגט שהרי גם אם נדרה אח"כ כשיושבת תחת בעלה תצא של"ב משום דקפידתו מצא מקום לחול לבל תשב תחתיו מכאן ולהבא ויכול לגרשה גם בלא כתובה אבל עודנו אין להוכיח דמשום זה יהי' נמצא בה מום ושיתבטלו משום זה הקידושין למפרע איברא נשמע מכאן ליסוד מוסד דכל דבר קפידא רבה כזו שמפסידה מפני זה כתובתה כשעשתה כן לאחר שנתארסה או משנכנסה לחופה אזי נידון ממילא דהיכא שנמצא בה מקודם אירוסין נידון כמקח טעות וזהו שהקשו א"ה גט נמי לא תיבעי ואמרינן עלה דלקושטא כן הוא שאינה צ"ג רק מדבריהם (ועיין רש"י קידושין דף נ' ד"ה תצא דאפי' לר"ח דמתרץ משום ספיקא הוא מדרבנן ומדברי תוס' ד"ה ע"מ שאין עלי' נדרים בכתובות ע"ב משמע דצ"ג מדאורייתא ועיין ר"ן קידושין בנתן הוא ואמרה הוא יוע"ש) ומעתה לדברי ח"ש הנ"ל גם כשנדרה לאחר שנכנסה לחופה לא תהא צריכה גט מדאוריי' כקושית תוס' כתובות הנ"ל וכיון שלא נעשה רק בגרמתה למ"ד היא נתנה אצבע ב"ש שוב לא שייך תירוצם שם וזה לא ניתן להאמר כלל אלא בע"כ נשמע שאין לחלק בין שנעשה על ידו או ע"י אחרים דכיון שהקדושין נגמרו בלא תנאי ולא ניתן מקום לצד אחד לבטל הדבר משום אומדנא כתירוץ התוס' שוב לית לן בי' ע"י מי נעשתה זאת כן נראה לי ברור

תשובה לרב אחד

יג בדבר החלב בפסח נהגתי את עצמי עד עתה לעקור את הבהמות מאכילת חמץ מעל"ע קודם זמן איסורו וטעמו של דבר דהנה באמת מבואר במס' תרומות פ"ט משנה וי"ו דכל הגדולים מותרים בדבר שזרעו כלה בר מגדולי תרומה שהוא מי"ח דבר שגזרו חכמים כי היכי דלא לישהי עד זמן הזרע עיי"ש משנה ד' רק באיסורי הנאה גם הגדולים אסורים כמבואר במס' ע"ג דף מ"ט ועיי"ש תוס' ד"ה שאם נטע וז"ל וא"ת מ"ש מגדולי אגוז של ערלה מגדולי מעשר שהן חולין וי"ל דערלה שאסורה בהנאה יש לאסור הגידולין שגם זה הנאה היא אבל באיסור אכילה אין לאסור הגידולין שאינו אוכל איסור עצמו עכ"ל וא"כ לפ"ז הי' נרא' לכאור' להתיר את החלב של ע"פ לאחר שעה שישית אף ששתה חמץ בבוקר לפי שבעת שהזמן איסור ממשמש ובא כבר לא הי' החמץ ראוי לאכילה והוי כחרכו קודם זמנו דמותר בהנאתו לאחר זמנו עיין בר"פ כל שעה ואף דמבואר בסי' תמ"ב דדוקא בהנאה הוא דמותר אבל לא באכילה ז"א דהא כל הגידולים של איסורי אכילה מותרים לפי שאינו אוכל את האיסור עצמו ובאיסורי הנאה הטעם דהגידולים אסורים דמ"מ הנאה הוי עיין היטב בתוס' הנ"ל שדיקדקו בלשונם דמ"מ הנאה הוא וא"כ לא הוי אלא הנאה מחמץ ובחרכו קודם זמנו לא איכפת לן בהנאתו אך אעפ"כ נראה להחמיר דדמי לדברי רא"ש פ' כ"ש גבי מורייס שקורין אלימיירי בסוף דין א' ועיין מ"א סי' תמ"ב ס"ק י"ד שאסור אף בהנאה כיון שדרך הנאתו בכך אף ששרף את הפת כל צרכו מ"מ כיון שהוא לצורך אותו מאכל הוי דרך הנאתו בכך וזהו תורף דבריו לפענ"ד ה"נ גבי חלב כיון שדרך הנאתו בכך אסור אף בהנאה כמו גידולים של א"ה אף בדבר שזרעו כלה מ"מ נהנה מעיקרו אבל אם לא אכל' חמץ מעל"ע קודם זמן איסורו תו אין לחוש וכן מבואר במס' אהלות פי"א משנה ז' כמה תשרה במעיו וכו' פי' בשר המת ושוב לא יטמא מפני שהי' חשוב כמעוכל ר' יהודא ב"ב אומר בעופות ובדגים מעל"ע והלכה כר"י ב"ב ועוד מבואר יותר בפרה פ"ט משנה ה' פרה ששתתה מי חטאת בשרה טמא מעל"ע פי' אם שחטה בתוך מעל"ע אבל שהתה טפי מהכי נתעכלו במעיה הרי דחשוב כמעוכל לגמרי לענין טומאה וה"ה לאיסורין א"כ מה שנתהוה מן המאכל בתוך מעל"ע דהיינו פיטום הבשר והחלב כבר נפסק כח המאכל ההוא לאחר מעל"ע לעשות פעולות הללו אבל לסמוך להתיר את החלב גם בפסח מטעם זוז"ג חס מהזכיר חדא שהמ"א בסי' תמ"ה ס"ק ה' אוסר אף זוז"ג במשהו דמ"מ לא גרע ממשהו ועוד שהוא נגד משמעות הש"ס מס' תמורה ל"א ע"א כגון שהניקה חלב משחרית לשחרית הואיל ויכולה לעמוד עלי' מעל"ע וכן הוא להדי' בש"ך יו"ד ס"ס שאף שאכלה בנתיים דברים אחרים הואיל ועיקר גידולה ממנה אסורה ואף דהתם פסקינן דלא כר"ח ב"א זהו דווקא באיסורי אכילה דלא גרע מגדולין שמותרין באיסורי אכילה אבל באיסורי הנאה דגם הגדולין אסורין תו לא הוי זוז"ג כיון שעיקר גדילתה מן החמץ וגם מסוגיא זו משמע דלאחר מעל"ע ליכא למיחש כלל ועיין רש"י שם ל"א ד"ה הואיל ומה שכתב שבעל פ"מ מדבר מזה גם אנוכי זכרתי שבילדותי ראיתי דבריו שמפלפל בזה אכן עתה לא נודע לי מקומו אי' והאיך ומה מסקנתו וסעיפי ראיותיו על מה הטבעו ובענין מכירת הבהמו' הבעל תב"ש אוסר והמקו"ח מתיר ואנכי נהגתי א"ע עד עתה למכור את הבהמות איזה ימים קודם ערב פסח וטעם ההיתר למכור איזה ימים,, קה"פ, תמכתי על דברי אגור מובא בב"י סוף סי' ת"ן בכיוצא בזה להשכיר ביתו לא"י דוקא בע"פ אסור והנה עתה חזרתי לעיין בזה והנה באמת אף שבכל מקום דברי בעל הגאון תב"ש הם כארי מוצקים ואמיתיים לדינא אבל בכאן שגה לפענ"ד ות"ל כל התשובת שהשיב עליו הגאון בעל מק"ח קיימתי מסברה דנפשאי ועוד נראה לפענ"ד ראי' נכונה ממס' מעשר פ"ד משנה ה' הי' עומד בגורן ואין בידו וכו' ועיין רעמ"ב וז"ל ורצה להערים ולפדות מעשר שני בלא חומש ועיין ב"ק ק"ד ע"ב תוס' ד"ה אגב וכו' בסה"ד וז"ל התם מדאורייתא בעינן דאית לי' ארעא דאי לית לי' ארעא לא הי' קרוין מעותיו מדאו' שיכול לפדות בהן פירות מעשר שני וכו' ולדברי הגאון בעל תב"ש דהערמה לא מהני בדאורייתא והא דמערימין על מ"ש הוא דוקא במעשר שני דרבנן א"כ הדרא קשי' התוס' לדוכתי' דאם איירי בפירות דרבנן יועיל ג"כ אודיתא דרבנן כמו שמועיל זכיות קטון במעשר דרבנן במשנה ד' א"ו דאיירי במעשר דאורייתא ולהכי לא מהני אודיתא דרבנן ואעפ"כ מועיל הערמה ועיין ומה שמתחכך בזה הגאון בעל מק"ח ורצה לדמותו למי שקנה לו בהמה אחת שיהי' קנוי לו לאחר הפסח ופשיטא לי' שאסור לפטמה ע"י אחרים בחמצם אף שהבהמה אינו שלו בתוך הפסח מ"מ אית לי' הנאה מני' זהו תורף דבריו לפענ"ד יש לפקפק בזה טובא ויותר נראה דמותר גם בזה דהא איתא במס' נדרים ל"ח דזן את עבדו ושפחותיו אבל לא את בהמתו והטעם מבואר בראשונים מובא בש"ך ס' רכ"א ס"ק ח' דכל הנאה דממילא מותר משא"כ בזן את בהמתו שנשתבח ממונו לפי שנתעלה בדמים הוי הנאה גמורה ועיין פסחים כ"ט ע"ב מ"ד מעל קסבר דבר הגורם וכו' הרי חזינן להדי' דכל מידי דלית לי' השתא בגוה אע"ג דחזי לי' ואחר זמן לא הוי אלא גל"מ ואנן פסקינן דגל"מ לכמ"ד עיין ש"ך סי' שפ"ו ס"ק יו"ד וכיון שכן תו לא נשתבח ממונו ואף דאית לי' הנאה מ"מ תו לא עדיף מעבדו ושפחתו ואף לתירץ השני של ש"ך סי' רכ"א ס"ק ח' שם דיכול לחזור על הפתחים מ"מ צריכין לטעם זה דהנאה ממילא דהא גם בזה שאינו צריך לבטל ממלאכתו לחזור עה"פ ועיין כתובות מ"ז ע"א אלא הא דזכי לי' רחמנא לאב לממסרה לחופה וכו' הא קמבטל לה ממעשה ידי' ועיין ב"מ י"ג ע"ב הכא בעבד נוקב מרגליות וכו' עיין רש"י שם ד"ה שאין וכו' וז"ל בסה"ד הלכך אי אשכח שלו הוא וישלם לרבו שכר ביטולו עכ"ל הרי דזה הנאה גמורה ומ"מ כיון שלא נשתבח ממונו כמו בזן את בהמתו מותר באיסורי הנאה וה"נ בנידון זה אף דאית לי' הנאה במה שעתיד להשתכר אחה"פ אין כל זה רק הנאה ופיטום זה הוא גרם להנאה בלבד ולא שבח ממון כיון דפסקינן דגל"מ לאו כמ"ד וא"ל דהא לגבי חמץ פסקינן דבר הג"ל כמ"ד ריש פסחים בחמץ שא"י וישראל קיבל עליו אחריות דזה אינו דהא אין הנדון על החמץ רק על הבהמות גופי' אם המה ממונו אם לא ועוד דש"ה דריבה רחמנא לא ימצא שלא יהי' לו שום מציאות בחמץ ואע"ג דלאו כמ"ד מ"מ עובר עליו:

יד עיין ברא"ש פ' לולב הגזול וז"ל ולענין הדין אם הוא חייב באונסין יש אומרים שאינו חייב באונסין שהרי במתנה נתנו לו ונהי נמי שלא החזירוהו לו מ"מ שואל אינו וכן דעת הר' ישעי' ז"ל שהיקשה מה בין מתנה ע"מ להחזיר לשאול בשניהם הוא שלו עד שיטלנו וב' אין הגוף קנוי לו ותי' דמתנה עמ"ל אינו חייב באונסין דלהכי יהבי לי' במתנה מיהו כי איתא בעיני' מחייב לאהדורי' לי' וכיון דאינו חייב באונסין קרינא בי' לכם אבל שאול שחייב באונסין לא קרינא בי' לכם ולדבריו אפי' בגניבה ואבידה לא מחייב כיון דפטור לי' מאונסין משום מתנה ה"ה נמי מגניבה ואבידה אי לאו משום דאמרינן הואיל ונהנה מהני כדאמרינן בב"מ גבי הנוטל כלים מבית האומן לשגרן לבית חמיו ונאנסו בהליכה חייב בחזרה פטור מאונסין וחייב בגניבה ואבידה דהואיל ונהנה מהני עכ"ל ותמצית דבריו דפיטורא דאחריות גורם להכניסו לרשותו ולהיות כשלו ממש וזהו להיפוך מסברת רב בסנה' (דף ע"ב ע"ב) גבי והאלהים אמר רב אפי' נטל וכו' אלמא ברשותי' קיימא [וע"כ צריך לומר דברשותי' לאו דוקא דבזה לא יחלוק רבא ולית מאן דפליג ועוד שהרי מכריע מזה דגם באין לו דמים ברשותי' קאי והתם כוונתו שהוא שלו לגמרי] לכן נראה לפענ"ד לירד לתוכן כוונת רבינו ישעי' בזה בענין מתנה עמ"ל גבי אתרוג והיינו כמוכרחים לירד לתכונת גבול הקנינים ועד אנא פניהם מועדות בגבולי חיובם וכאשר מוסד אצלינו עפ"י מאזני צדק בלמודם ולכן צריכין להבין טרם כל זה את דבריהם במס"ס דף הנ"ל גבי אמר רבא מסתברא מילתא דרב וכו' והאלוקים אמר רב אפי' נטל וכו' אלמא ברשותו קיימא ה"נ ברשותי' קיימי וכו' ולא היא וכו' יע"ש בפירוש רש"י שהאריך בזה ועודנו לא מובן הדבר היטב למעיינים דאיך איפשר לומר שיתלו חיוב אונסין במאי שהוא שלו לגמרי ואיך יתקבל בלב מישור שהתעלם מפרשה שלימה דשואל דקיימא ברשות בעלים לכל דבר כמו בכל השומרים ולית מאן דפליג בזה ועוד צריך להבין לאשורו דהרי אף למאזני המשקל לרב דחיוב אונסין מכריע להיות כשלו ממש ועיקר הדבר תמוה דאיך יוכרע מאזני משפט דגם באין לו דמים דפטור באונסין מ"מ ישאר הדבר להיות כשלו ממש כיון שכל הענין המחייב להיות כשלו הוא רק מפני חיוב אונסין אזי יוסב דהיכא דפטור מאחריות אינו כשלו ועוד קשי' רב אדרב שהרי בסוף פ"ק דגיטין ס"ל דאף שחייב באחריותו אם בא לחזור אינו חוזר רק שמואל ס"ל התם כסברת רב דהכא ורב פליג עלי' בסברא זו וס"ל דגדר שלו לא נקשה כלל באחריותו ולאחר העיון היטב נראה דעיקר הוכחת ומצב מוסדת יסוד דבריו של רב והוא ששקל וטרי בעניני חיובי דאחריות שמצינו בתוה"ק הן המה רק שנים במספר שואל וש"ש כל חו"ח לפום חיובי' וכן בגו"ג ואחד בזה קו המשקל משואל **(גוף עניני גו"ג שואל ולוקח הולכים כפי חוקי המדינה כי דינא דמלכותא דינא)** וש"ש דמצינן בכ"מ שמשלמין כשעת הוצאה מן העולם ונמצא דלענין יוקרא וזולא קיימי ברשות בעלים ולכן כל חיובי כשעת שנאבד מן העולם אומנם בגו"ג דמשלמי' כדמעיקרא הרי דקיימי ברשותי' דידי' לענין יוקרא וזולא ואיך איפשר לאחוז החבל בתרי ראשון לומר שהוא של בעלים ראשונים ולענין יוקרא וזולא יהי' ברשותן שהם כב' הפכים לגמרי וכן שנינו להדי' בפי"א דתרומות מ"ט גבי כהן ששם פרה מישראל מאכילה כ"ת הרי להדי' דכיון דקיימי ברשותו ליוקרא וזולא נידון כשלו לגמרי ועיין יבמות דף ס"ו וכן אחז ליסוד מוסד דגבול חיובם הוא מפני שדומים במשקל ובמידה כמו לוקח בלא דמים שגוף הדבר כבר קנוי בידו וכשנאבד אח"כ משלם כדמעיקרא כפי השער ההוא רק היכא דאיתא בעיני' נשתנה חיוב תשלומין דידי' דצריך להחזיר החפץ עצמו וכשם דמצינו כמה שנוים בגדרי תשלומין לכל חו"ח ע"י בפ' ש"ש מ"ו ע"ב בתוס' ד"ה ה"ג וגם שהוא בכלל כ"ד אבות דמשלמין ממיטב שם בריש קמא ה' ע"א וכ"ז דאיתא בעינא אין לך מיטב יותר מזה או הטעם כדי לקיים העשה דוהשיב אפ"ה לא יצא מכלל גדרי תשלומין שהרי מצד חיובא דעשה הוא רק אקרקפתא דגברי לחודא ומזה הוכיח דבאין לו דמים הוא שלו לגמרי שהרי כבר קננהו ושילם מיד כמו דאיתא בכתו' ל"ג אטו אילו עביד איהו וכו' ואין לך תשלומין גדולה מזה וכיון שגם ביש לו דמים קונהו מיד דאל"כ אמאי משלם כדמעיקרא שהרי כל כמה שהוא של בעלים הראשונים משלם כשעת הוצאה מן העולם כמו בשואל וש"ש וכיון דקיימי ברשותי' לענין יוקרא וזולא בע"כ צ"ל שהוא שלו לגמרי וכמו דפסקינן לענין תרומה הה"ד לכ"ד מזה נידון ממילא דה"ה באין לו דמים דלא נגרע מקנינו עי"ז רק שעוד נתעלה בזה כיון דדמי כאילו כבר שילם לידו וע"ז פליג רבא דס"ל דכשם דחייבא רחמנא באונסין גבי שואל מגזירת הכתוב הכי נמי בגו"ג דלא נעשה שומר שלו חייבי רחמנא על שעת גזילה ואפ"ה לא יצא הדבר מבעלים ראשונים רק דבהכי חייבי' רחמנא ועיין בריש הכונס דף נ"ו בתוס' ד"ה פשיטא ולפ"ז תו ל"ק רב אדרב דהכא ס"ל דחיובא דאחריות מסבב את פני הדבר לקרותו כשלו לכ"ד ובגיטין ספ"ק גבי הוכ"ז ס"ל להיפך דשאני ושאני דדוקא גבי גוג"ז דקיימי ברשותי' גם לענין יוקרא וזולא הוא דמיקרי כשלו לכ"ד מפני שאם נאנס יש לו נאנס וכמו שפרש"י התם בס' דזהו עצמו בגדרו דבעלים ולא זהו בלבד אלא דמשלם כדמעיקרא הרי דקיימי ברשותי' גם לענין יוקרא וזולא ובזה נשלם כל גדרי דבעלים וכדאיתא גבי כהן ששם פרה מישראל וכדאמרינן להדי' ביבמות ס"ו ע"ב ותסברא נהי נמי וכו' ובנפחת דמי' וכו' הא ל"ד אלא לסיפא ישראל ששם פרה מכהן וכו' יוע"ש אבל גבי הלואה דלא קיימי ברשותי' כשהוזלא שהרי בהילוה לו סאה חטים והוזלו נותן לו דמיהם וכן במטבע שנפסלה היכא שהילוה לו סתם ולא הותנה על המטבע דווקא דיכול לפרעו במטבע שנפסלה ועיין ב"ק דף צ"ז בתוס' ד"ה המלוה בתה"ד וא"ת וי"ל דיש לחלק וכיון שכן תו לא נוכל לדמותו ללוקח בלא מתן דמים ומשום הכי מודה רב דחיוב אחריות גרוע כזה איננו מקושר בגדר בעלים כלל ומובן ממילא דחיוב אחריות דהתם אינו על מה שזיכה לו עכשיו וכפי שווי בשעה שנאבדה רק שמשלם את אשר נשה בו לכן אינו דומה לסברת ר' ישעי' גבי אתרוג וכפי שיתבאר לקמן:

טו ולפום הוצעות הדברים האלו יתיישבו דברי ר' ישעי' הנ"ל דע"כ במתנה ע"מ להחזיר אם באנו לחייבו באונסין אי איפשר לחייבו אלא כשעת אונסין מפני דכל הנאה שלו וכמו בכל שואל דעלמא דעל שעת מתנה אי איפשר לחייבו כלל דמה קעביד וכיון שנחייבהו כשעת אונסין הרי בע"כ צריך לומר שברשות בעלים הוא לכל דבר שהרי גם ליוקרא וזולא הוא ברשותו לבד ובשאלה דמשלם כשעת אונסין גם רב מודה שהוא ברשות בעלים לכל דבר רק בגזלן הוא דפליג כיון דמשלם כשעת גזילה כאשר פרשנו לעיל מזה הוכיח הר"י דפטור מאונסין ועל זה סובב רבינו האשרי את דבריו דא"כ גם בגניבה ואבידה לא נתחייבהו מטעם זה ותי' דאפילו הכי מחויב בגניבה ואבידה הואיל ונהנה מהנה כוונתו בזה דבשלמא אם נחייבהו באונסין וכשעת אונסין בע"כ צריך לומר שהוא כשואל ומטעם דכל הנאה שלו והא תינח כשנהנה משל חבירו והשתא אנן קיימינן דמתנה עמ"ל שמי' מתנה ומשלו נהנה אבל בגניבה ואבידה מחייבינן לי' אף דנהנה משלו דמ"מ כיון שבגרם חבירו בא הנאה זו לידו כמו בלוקח כלי מן האומן ע"מ לבקרו דגם בחזרה חייב דהואיל ונהנה מהנה דאף דנהנה בשעה שהיתה כשלו לכ"ד כמבואר בר"ן פ"ק דע"ג גבי מקום שנהגו למכור:

תוכן העניינים

זית רענן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה