זית רענן חלק א· רבי משה יהודה לייב זילברבגר
חלק אורח חיים · הלכה ט - דין הכשר סוכה והכשר ד' מינים
סימן א
**(כל הענינים המובאים בזאת הסוגיא לא הובאו רק לענין המסתעף מהם בעניני איסור והיתר סוכה ושתופי מבואו' וכדומה, אבל כל מה שנוגע לענין גוף דיני ממונות הכל נוהג ע"פ דינא דמלכותא:)**
א בהכשר סוכה וד' מינין התלוים בתקנתא דרבנן עי' סוכה ל"א גבי ההיא סבתא וכו' צווחה ולא אשגח בה כו' ואין לה כו' עצים בלבד הרי דמשום תקנתא דרבנן לחוד יוצאים מדאורייתא ובע"כ טעמא דמילתא דתקנתא דרבנן כגון אלו המה משום אסמכתא דקרא פרק השולח דף ל"ו ואזי דנין תקנתם כדאורייתא ממש הן להקל והן להחמיר ואפילו בקום ועשה דאין לומר משום דכבר הוקבע תקנתא דרבנן טרם שנסתבב הדבר לדאוריית' וכדכתיבנא לקמן בהלכות כיסוי שהרי כל עיקרו של תקנתא זו בבנין עראי דסוכה הוא רק משום דמצוה משוי לי' כל זיין כבנין קבע כמבואר שם בגמרא וה"מ בגו שבעה ובלישנא דרמב"ם וש"ע שם משמע להדיא דדוקא כשתובע הנגזל בג"ש אבל בע"ס יסתירני שעדיין ל"ח קביעות דידי' וכן בגיטין נ"ה ע"ב בחטאות הגזולה וכו' אוקמוה ברשותי' כי היכא דליחייב עלי' הרי דחייב כרת כאילו היה ד"ת ממש ועיין בפירש"י ד"ה רבנן וכו' הו"א וקדשה עכ"ל (ומובן בזה מאי דמס"ל לרבא התם כי אוקמוה רבנן ברשותי' כנ"ל וכו' או משעת הקדישה יוע"ש ומאיזהו מקום הביאו לספק בזה שהרי בעצמו קא מפרש לעיל דאוקמא רבנן ברשותי' כ"ה דלחייב עלה וחיובו נמשך רק משעה שהקדישו והלאה והוא משום דדחיקא לי' לחדש שעשאהו כהפקר דהרי חבירו לא פשע והוא פשע עי' לעיל לכן מסתברא לי' שהוא רק מדרבנן לחוד ומשום שכבר חל שוב לא נפקע כמו גבי מצה של מע"ש וכן במשחק בקובי' וכה"ג טובא ולהכי נראה קצת דאוקמוה ברשותי' מעיקרא כי היכא דלחייבי' אח"כ ומשום ה"ט גופי' דכיון דכבר חייל בשעתי' שוב לא נפקע ואי לא הא לא קיימו הא ומסיק דמסת"ל משעת הקדישה כדי שלא יהא חוטא נשכר ומעתה בע"כ צ"ל דמשום אסמכתא דקרא הוא דנגע בי' וכן בגיטין מ"א מקרקש לי' זוזא בתוס' ד"ה וכתב לי' גיטא דחירותא ע"ש לפירוש תוס' שם על שמי' דאפטרופס ומשום אסמכתא דקרא ונתנוהו לאפטרופס לשחררו ועי' ב"ב קמ"ז ע"ב ומודה שמואל כו' א"א בשלמא דאורייתא מש"ה א"י למחול אלא אי אמרת דרבנן היא אמאי א"י למחול דלדעת רי"ף ורמב"ם הוא כפשוטו דהא דיכול למחול משום שהוא מדרבנן הרי דלא עשאוהו משום אסמכתא דקרא וכדאורייתא ממש וא"ל משום דבחוב שהוא כדבר דאין בו ממש ולא משכחת בי' זכיה מדאורייתא (והוא כעין שעלה על דעת מק"ח לחלק בזה שגם שהוא הפקר מדאורייתא מ"מ כל היכא דאכתי לא זכה בזכיה גמורה אזי לא זכה רק מדרבנן ובזה מתרץ דעת רי"ו דס"ל דקידשה במע"ש מקודשת מדרבנן ואי נתקדשה אח"כ מאחר תפסין בה קדושין משא"כ גבי מריש שישנו ברשותו ממש שכבר זכה בו מדאורייתא ע"י אסמכתא דקרא) אמנם לעיל דף ל"ז לתירוצו דרבא שם דפרוזבל מהני גם אם שביעית בזה"ז דאורייתא הרי שגם בדבר שאינו ברשותו יש כח בידם לזכות לאידך ויותר מבואר בחדושי רשב"א שגם הזכיה עצמה הוא מדאורייתא ממש וילפינן לי' מנחלות דמה אבות מנחילין וכו' יעו"ש עכ"ל רשב"א וכן משמע להדיא בתוס' דמשום אסמכתא דקראי נתנוהו לאפטרופס לשחררו משמע להדיא דמשום תקנתא דעשאהו משום אסמכתא דקראי נגמר כל הדבר וכיון דתוס' ורשב"א קסברו הכא להדיא ובשאר פוסקים ל"מ להדיא שיחלקו עליהם אין לזוז מדבריהם כמלא נימא לכן נראה לפענ"ד לתקוע בזה מסמרות נטועות בפשטות הדברים המוכרחים ובזה יובן היטב במבוכה זו אשר נסתבכו בזה כבר רבותינו אחרונים בכ"מ דמצינו שסותרים דברי רבותינו הראשונים א"ע ועל מה אדניהם הוטבעו בכ"מ דפליגי בזה אי הוי כדאורייתא ממש גם במקום דשייך בו משום אסמכתא דקרא:
ב בראשונה נתבוננה בדברי ר"ן בגיטין בפ' האומר דף ס"ד ע"ב שמביא שם בהלכות את דעת תוספ' דסברי דגם לשמואל קטן זוכה לאחרים מדרבנן ומש"ה מהני בשתופי מבואות דמהני דרבנן לדרבנן וז"ל שם ואני תמה אי מודה שמואל בזכי' דמדרבנן אית לי' למה לן לפרוקי שאני שתופי מובאות דרבנן דאפילו הוא מדאורייתא אמאי לא מהני כיון דרבנן תיקנו לי' זכיה משום אסמכתא דקראי הרי הוא כדאורייתא ממש לכל איסורין שבתורה בין להקל בין להחמיר ומיהא אשכחן זכי' דרבנן דקלישא מזכיה דאורייתא דגרסינן בפ' מי שמת ומי אמר ר"נ הכי כו' ומודה שמואל וכו' א"א בשלמא דאורייתא וכו' אלמא כיון דאכתי לא אתי לרשותי' רק מדרבנן לא אלימא כדאו' הכי נמי אם איתא דאינו זוכה לאחרים מדאוריית' לא מהני באיסורין דאוריית' ומיהא התם איכא למימר דרבנן הכי תקנו דהם אמרו והם אמרו אבל הכא היכא מפרקינן בפשיטות דלא מהני בדאוריית' עכ"ל הר"ן שם הצריך לענינינו ולכאורה נראה דפליג על הרשב"א ותוס' וסבר כיון דאכתי לא זכה באידך משום הכי הוא דאי אפשר לומר דגם זכיה שעל ידי חכמים נעשה כדאוריית' ממש ויועיל אפי' לאיסורין דאוריית' ורק הפקעת רשות בלבד שע"י תקנתם הוא דאלים כדאוריית' ממש משום אסמכתא דקראי ומשום האי טעמא גם בקטן שזוכה לאחרים הגם שהפקיעו רשות הנותן מדאוריית' אבל אכתי לא זכה אידך אלא מדרבנן ומשה"ט לא מהני בשת"מ לס"ד שהוא מדאוריית' או משום דתיקנו כעין דאוריית' אבל א"א לומר כן דא"כ אכתי קשי' הא דשמואל בפ' מ"ש כיון שהפקירו רשותו לגמרי מזה אלא ע"כ צ"ל כיון דאכתי לא זכה אידך משום האי טעמא עצמו לא תיקנו משום אסמכתא דקראי ונשאר ברשותו אבל מ"מ נלמד ממסקנות הר"ן דגם במקום דלא זכה אידך יש בו משום אסמכתא דקרא להפקיע וגם לזכות לאידך כדאוריי' ממש וכדברי הרשב"א ותוס' הנ"ל רק בדשמואל לבד משום דמצינו להדי' כן והם אמרו וכו' אכן בשום לב להתבונן בדברי קדשו דמשמעות דבריו נשמע שיש כח ביד חכמים להקנות לאידך מדרבנן בעלמא גם בלא שום אסמכתא דקראי דכן צ"ל בדבריו הן במאי שבא ליישב דברי תוס' וגם במאי שהקשה עליהם לבסוף מדשמואל דהם אמרו וכו' וביבמות דף פ"ט ע"ב לא משמע כן שהרי הקשו בש"ס שם ומשני משום אסמכתא דקראי משמע דבלא"ה בלתי אפשרי להפקיע רשותו של זה כל כמה דלא זכה אידך מדאוריית' והוי כקום ועשה באיסורין דאין כח זה נותן לידם אלא משום אסמכתא דקראי ובכדי להבין זה על בוריו נשמע מזה יסוד מוצב דוודאי במקום שהקנה הבעלים לאחר מדעתו רק דמהות ותואר הפעול אין לו יסוד מן התורה ורבנן הוא דתקנהו או שנגרע זכותו דאידך מפני שאין לו יד מדאו' לדעת רש"י וסייעתי' דגם בדעת אח"מ אין יד לקטן מדאוריי' רק מתקנתא דרבנן אזי בכל אלו הענינים אין אנו צריכים לבוא לכלל תקנתא משום אסמכתא דקראי דוקא כיון שבעלים בעצמם הקניהו מדעתם רק שמדאוריית' לא נכנס פעולה זאת לכלל תואר המועיל ורק חכמים הוא דתקניהו שגם פעולה זאת יוכלל בכלל סוגי המועילין אבל היכא שבעלים לא עשו ולא מידי רק דחכמים הוא דתיקנו ונמצא שהם יעקירו דבר דאוריי' בקום ועשה (עיין גיטין ל"ז משמע קצת דגם במקום שתיקנו להחזיק הלה בשלו נגד ד"ת דפליגי בזה אביי ורבא שם דלאביי הוי כשב ואל תעשה ולרבא בכל דברים של כה"ג אין זה בכלל שוא"ת ולא נכנס בכלל סוג זה דמ"מ לא נוכל להפסיד את חבירו רק משום אסמכתא דקרא ומש"ה כל היכא דהוא לא עביד מידי הוא דמצריכינן לחזק תקנתם משום אסמ"ד אבל בדשמואל שנתן לו מדעתו וחכמים הוא דתקנו שיועיל גם תואר פעולה זו בזה וכל דדמי לי' לא הוצרכו לחזק משום אסמכתא דקרא שגם כשנחזיקם לתקנתא בלחוד די למו לכלכל הנדון ולכן בדשמואל דמצינו להדי' שלא הפקיעו לגמרי זכותו שהרי עדיין יכול למחול בע"כ צ"ל דלא עשאהו כהפקר ולא זז מתקנתא דרבנן לחוד לכל הלכותיהן:
ג והנה שתי הקצוות מבוארים ומוכרחים והן המה שכל היכא דנעשה ממילא בלא שום התעסקות משכנגדו אעפ"כ ראו חכמים לתקן תקנתם אזי בע"כ צ"ל דמשום אסמכתא דקרא אתי עלי' ונידון בכל ענינו האסורין המסתעפין ממנו כדאורייתא ממש אפילו במקום קום ועשה ומשום האי טעמא בכשורי דמטללתא יצא מדאורייתא וכן בכל כה"ג כמובן וממילא מובן שיצא לגמרי מרשותו דשכנגדו דאל"כ תו לא שייך בי' משום אסמכתא דקרא כמו במפריש טמא לטהור דלא אפשר לומר שיחזיר לטבלו דאיתא להדי' בתוס' שם דף צ' ד"ה אזיל כהן יוע"ש וקצהו השנית הוא בדשמואל דאמר שמואל וכו' בקדושין דף מ"ח] וכדומה דבע"כ צ"ל דלא עשאוהו משום אסמכתא דקרא שהרי עדיין נשאר לו צד זכות ובכל כאלו יש כח בידם לתקן בתקנתא דרבנן לחוד משום שנעשה מדעת חבירו ומרצונו רק דמדאורייתא לא מהני תואר הפעול ההוא דלא רמיזא בתורה והם תיקנו שגם זה נכנס בסוג המתואר והמרומז בתורה ולא גרע מאיסטומתא לכן כשפני הנדון נתגלגל לאסורין דאורייתא אזי לא מבעי' בדבר איסור שיש בו קום ועשה מיד דאזלינן רק בתר דאוריית' אלא אפילו כשנתגלגל לאחר מכן בקו"ע ע"י תקנתא דרבנן דמעיקרא אזלינן בתר דאורייתא וזה נשמע מקו' הש"ס יבמות צ' ע"א גבי שילם חולין טמאין והא הכא דמדאורייתא תשלומי מעליא הוי דאי מקדש וכו' הרי אף שכבר חיילי תקנתא דרבנן אפ"ה ל"מ נגד קו"ע כיון דל"ש בי' משום אסמכתא דקראי כדאיתא בתוס' שם וזה נשמע מרש"י שהבאתי לקמן בדיני קידש בא"ה בקידשה בחפץ שקנה במעות לחוד אלא אפילו בדבר שאין בו קום ועשה רק שתיכף נתגלגל הדבר דאורייתא בשעה שחלה תקנתא דרבנן אזי אין הדבר נחתך עפ"י תקד"ר לגמרי ומש"ה בנתן לספר מעל לר"י כיון דמדאוריית' מ"ק עיין בתוס' ע"ג ס"ב אמנם יש עוד איזהו ממוצע בין הקצוות אשר יש להתווכח בו והוא בתקנתא דרבנן אשר לא הוכרע אם מתקנתא דרבנן לחוד תקנוהו או שהחזיקו הדבר בכל תעצומות שניתן להם מה"ת ועשאוהו משום אסמכתא דקרא ואזי ממילא ידון כל שיסתעף אח"כ אפילו לדבר דאוריי' גם בקו"ע כד"ת ממש כגון בדברים שבינו לבין חבירו מדעתו ומרצונו וגם שיצא מרשות חבירו לגמרי אם אפשר לדון ולומר דעשאוהו משום אסמכתא דקראי ולא דמי לדשמואל דהתם נראה בעליל שלא עשאוהו משום אסד"ק שהרי עדיין לא יצא מרשותו לכ"ד וגם אפשר לומר להיפך דמה"ת יעשוהו משום אסמכתא דקראי שבתורה כיון דאפשר שיפיקו בלא זה דלא דמי לפרוזבול או לכשורי דמטללתא וכל כה"ג דהתם שנעשה שלא מדעת שכנגדו לכן אי אפשר להקים דבריהם ותקנתם רק משום אסמ"ד משא"כ בדבר שנעשה מדעת שכנגדו וכשתדייק היטב תמצא שרק בפרט זה מצינו פלוגתא דרבוותא כאשר נבאר לקמן באיזהו ענינים הצריכים ביאור ומיתוק ומהם תקיש אל השאר ובכעין זה מצינו להדי' דפליגי רבוותא ודעת הרי"ף בתשו' דבקידש בעדים פסולין דרבנן אמרינן דאפקעינהו רבלק"מ דמסתמא חזקו הדבר בכל כח שיש להם הגם שמצינו להדיא בכו"כ דרבנן דלא הפקיעו לק"מ כמובא בתשו' רמב"ן המיוחסת סימן קכ"ו מ"מ במקום דלא מצינו בפירוש אמרינן דמסתמא נגדר הענין במסמרות נטועים שיש להם מה"ת ורמב"ן ושאר רבוותא חולקים עליו וקסברו דכ"כ דלמ"צ להדיא בדבריהם שגדרוהו בזה אזי נדון הדבר כדרבנן בעלמא וכעין פלוגתא זו נסתעף ג"כ בתקנתא דרבנן בדבר שנעשה מדעת הבעלים שלא הוכרע הדבר לאחד מן הצדדים הנ"ל ואנה פניה מועדת בכגון אלה יש להתגדר ומצינו פלוגתא דרבוותא:
ד והנה בדעת רבותינו בעה"ת נראה בעליל דכל כמה שאין הענין מכריח שעשאוהו משום אסד"ק אזי נקטינן אותו רק לתקנתא דרבנן לחוד ונראה להדי' כן מדבריהם ב"ק ע"ט שהכריחו דר"א בע"כ ס"ל דמשיכה בשומרים הוא מדאורייתא דאי מדרבנן האיך חבירו מותר לבקע בו לכתחילה ואם נאמר שעשאוהו בתורת אסמכתא דקראי הרי נדון כדאו' ממש ויש לדחות דש"ה דמ"מ כיון שנתוודעי שהוא של הקדש דשוב ל"ש בי' משום אסמכתא דקראי אבל בשל הדיוט עדיין אפ"ל שגם לדעתם נכנס בכלל משום אסמכתא דקראי אבל ממקומו מוכרע דהרי סברי דגם לר"י זוכה לאחרים מדרבנן ואפ"ה מצריכינן לטעמי' דשתופי מבואות דרבנן אבל בדאורייתא ל"מ והוא מטעם הנ"ל כיון דיצא הדבר מרשות בעלים מדעתם שהם הקנוהו ע"י רק שמדאורייתא ל"ק ע"י והם תקנוהו שיקנה את העירוב ואין מן ההכרח לומר שהכניסו גם את זה במדריגה המעולה ור"ן דחולק עליהם בעיקר דינא דאין קטן זוכה לאחרים אפילו מדרבנן ופיקפק עליהם מקו' הלז אזיל בשיטת הרי"ף הנ"ל ומשה"ט דכשם דאמרינן בקידושין דמסתמא עשאוהו בכל יכולתם כן ה"ה בכל ענינים ומשה"ט בגיטין מ"א דמוקמינן אפט' וכתב לי' גיטא דחירותא בשמי' לפירוש התוס' שם ע"ש דאפטר משום וכו' ונתנוהו לו כי היכא דיכול לשחררו הרי דמהני אפילו בקום ועשה משום דנכנס בסוג משום אסמכתא דקראי שיש להם מדאורייתא כיון דשלא מדעתם נתנוהו לו בע"כ צ"ל שהוא משום אסמכתא דקראי וכן בהגיעו לעונת הפעו' שפירשו שם בתוס' שהוא משום אסמכתא דקראי קאי בין על מקחו ובין על ממכרו כיון דמדאורייתא אין להם דעת להקנות מעותיהם לאחרים ודעת שלהם כאילו נעשה שלא מדעתם ואזי ממילא לא נקנה להם דבר תמורת הדמים מדאורייתא ובאשרי פ' תשו' ה' י"ד מבואר כן שם] רק דחכמים תקנוהו ובמה שמכרו לאחרים פשיטא דמדאורייתא אין להם דעת להקנות והרי הוא כנטל של"מ ומתקנות חכמים לבד הוא דמהני דדמי לכשורי דמטללתא וכדומה דא"א לתקנות האלו רק משום אסמכתא דקראי.
ה' ובזה יתיישב היטב מה שהפליא בשעה"מ פ"ח מ"ה לולב על הרשב"א גיטין ס"ה וז"ל הרשב"א שם בד"ה הא לכם מעות הללו ופדו בהם מע"ש מהכא משמע דקטן אית לי' זכי' מדאורייתא וכו' דאל"כ אינן פודין אלא משל אב והי' להם להוסיף חומש א"ו ש"מ דזוכה הוא ד"ת בשיש דעת אחרת מקנה וכו' וההוא נמי דאמרינן בסוכה לא ליקני אינש לולבא לינוקא דקנוי' קנו אקנוי' למ"ק מיירי קודם שיגיע לפעו' אבל אם הגיע לפעוט' מתנתו מתנה עכ"ל והיקשה ממ"נ אי ס"ל דע"י דרבנן נתהווה כדאורייתא א"כ אין ראיי' דיש לו זכי' מדאורייתא כשיש דעא"מ דגם אם קונה מדרבנן נעשה לכ"ד כדאורייתא אלא בע"כ צ"ל דע"י דרבנן לא נתהווה כדאורייתא מה קמסיים דההיא דינוקא איירי בשלא תגיע לעה"פ דגם בהגיע ל"מ שיהי' שלו מדאורייתא ובדברינו הנ"ל נכונים הדברים לאשורם דכשהיקנוהו לקטן בדעת אח"מ ויצא הדבר מרשות בעלים מדעתם אזי אם נאמר דלא קנה רק מדרבנן אזי לא נכנס כלל לסוגי דמשום אסמכתא דקראי שהרי גם בל"ז יפיקו זממם בתקנותא דרבנן לחוד כמו בדשמואל וכדומה ומש"ה למ"מ לדבר דאורייתא אבל בפעוטות דמדאורייתא אין להם דעת להקנות רק דרבנן הוא דהתקינו בע"כ צ"ל דמשום גררא דאסמכתא דקראי הוא דאתי עלי' ומש"ה מהני גם לענין דבר דאורייתא ממש ומש"ה מפרש האי דינוקא בלא הגיע לעה"פ דבהגיע מיקרי ג"כ לכם מדאורייתא ולכן גם בחטאת הגזולה בלא נודע דאוקמי' רבנן ברשותי' כי היכא דלחייב עלי' הוא כדאורייתא ממש כיון דחכמים הקנוהו לו שלא מדעת בעלים בע"כ צ"ל דמשום אסמכתא דקראי והוי כדאורייתא ממש וחייב כרת על ש"ח לעזרה דלמ"ב לדעת פוסקים דבל"נ מכפרת אפילו בלא יאוש בעלים דלא עבדי בעלים כלום אלא אפילו לדברי הפוסקים דווקא לאחר יאוש הוא דמכפרת מ"מ יש לדון בו כיון דיאוש לאו מטעם הפקר הוא ואיהו קני מעצמו בתקנתא דרבנן והבעלים הוא דאסיחו דעתי' מיני' אבל לא הקנוהו לו הבעלים כלום ומש"ה צ"ל דעיקר קיומו של קנין זה משום אסמכתא דקראי הוא דאתי עלי' וזהו טעמו של היש"ש בפ' המרובה סי' זיין לדעת רא"ש דיאוש קני מדרבנן דמקודשת מדאורייתא וטעמא דמילתא דע"כ משום אסמכתא דקראי הוא דאקנו לי' אכן בפרט זה יש להתגדר בו והוא דעת הטור סי' שנ"ג להבנת שאר האחרונים בדבריו דא"מ אלא מדרבנן דאפ"ל דהאי דתיקנו רבנן דיאוש קני הוא מטעמא דעשאוהו ליאוש דבעלים כאילו הפקרוהו בעלים עצמם והפקר מדעת חשיב כדעת א"מ לדעת כ"פ עי' ב"מ דף י"ב גבי זרק ארנקי ברש"י ובנ"י שם ולדעתם צ"ל דהא דאמרינן דאוקמי רבנן ברשותי' כ"ה כלח"ע שהוא אפילו בלא יאוש עיין בחדושי רשב"א גיטין דף נ"ה בד"ה ואי אמרת דפליגי רבוותא בזה דהרי לדעת האחרונים דפליגי על המרש"ל ופירשו בדעת הטור דאינה מקודשת אלא מדרבנן בע"כ צ"ל דלא עשאוהו כהפקר גמור ושם אמרינן דמחייבינן עלי' כרת ואי משום דהתם הוי שינוי השם בהדי יאוש סוף סוף אינו קונה אלא מדרבנן ונעשה לכל המסתעף ממנו כדאורייתא ממש לכן הדרך הישרה הוא דלדבריהם צ"ל בדעת הטור דקסבר דלא נודע מכפר אפי' בלא יאוש כלל וכיון שבעלים לא נצטרפו כלל לגרמת קנינו דאידך אזי הענין מכריח ממילא דמטעם הפקר הוא דאתינן עלי' ומשום אסמכתא דקראי שיש להם מדאורייתא ונעשה כדאורייתא ממש לכל הענינים
ו ואין להקשות לדברינו הנ"ל בסי' הקדום דכל היכא דחייל תקנתא דרבנן טרם שנתגלגל לדבר הנוגע לדאו' גם אם יאוש לא מהני אלא מדרבנן לחוד משום דעשאוהו כהפקירא דבעלים ולא משום אס"ד תתקדש מדאורייתא דז"א דזהו כשלא יסתעף מזה דבר לעבור בקום ועשה כמש"כ לעיל באות גימל וכן בנידה דף מ"ד לענין מופלא סמוך לאיש בנשואי קטנה יוע"ש וכשתאמר תתקדש מדאורייתא ולא יתפסו בה קידושין עוד הרי תעקר עי"ז בקו"ע וזאת בלתי איפשר רק היכא דיסוד מצב התקנתא נעשה משום אסמכתא דקראי וכן בכשורי דמטללתא ג"כ א"א להכשיר הסוכה רק משום אסמכתא דקראי שהרי לא תלי תקנתא דרבנן בבנין עראי כזה רק בשעה שהוקבע למצוה עיין א"א הרי דמוכח להדי' משלשה מקומות בש"ס דע"י אסמכתא דקראי מהני לדאורייתא לכ"ד חדא מגיטין נ"ה דאמרינן דרבנן אוקמוהו ברשותו כ"ה דלח"ע והוא בע"כ משום אסמכתא דקראי שהרי למסקנא לא קנה אלא משעת הקדישו בעידנא דמסתעף לדאורייתא וכן בכשורי דמטללתא וכן במשכ"מ דאינו קונה אלא לאח"מ ומדאורייתא דיורשים הוא ואיך יוכלו להפקיע רשותם שלא מדעתם אלא ע"כ דמשום אסמכתא דקראי הוא ולכן כשקידש אשה במשכ"מ גם טרם שקיבלו לרשותו והיקנה לה בק"ס או באג"ק דמקודשת מדאורייתא למ"ב במתנה שנתן לו שתיכף אחר מותו יזכה בה אזי בוודאי מקודשת מדאורייתא שהרי חל קנינו טרם שקידשה אלא אפי' כשהיקנה לו במשכ"מ לאחר למד יום קרקע או חפץ ידוע דמהני ג"כ כיון דלא נחית ליורשים בתורת ירושה בפירוש ל"ש לומר בי' דירושה אין לו הפסק כמבואר ברמב"ן ב"ב ואזיל וקידש בו את אשה טרם כלות הזמן שתתקדש אז בהגיע הזמן אפ"ה מקודשת מדאו' משום דכל תוקף קנין זה של משכ"מ בע"כ משום אסמכתא דקראי הוא שהרי היורשים שהם בעלי החפץ לא הקנוהו לו ול"מ ונראה כדמות ראי' לזה דבכל גוונא מקודשת מדאו' כשקידשה במשכ"מ גם שלא בא עדיין ליד המקבל מהא דאיתא ב"ב דף קל"ג אם ראוי ליורשו נוטלן מש"י וא"ל נוטלן משום מתנה למאי הלכתא וקא שקלי וטרי טובא למצוא איזהו נפקותא ולימא דנפקותא רבה א"ב לכל דינו דאו' באם קידש בו אשה וכיוצא בזה טובא כמובן א"ו דגם אם זוכה משום מתנה דנין בו לכל דיני דאו כאלו היה מה"ת דהרי בע"כ משום אסמכתא דקרא הוא שהרי בע"כ דיורשים הוציאו מרשותן וכן בגיטין מ"א באפטרו' לפירוש ר"ת ורמב"ם וכן דעת הרי"ף והרשב"א ור"ן דגם על שם אפטר' הוא ומשום אסמכתא דקרא וכן בד"א דמהני בגיטין וקידושין לכ"פ הוא משום אסמכתא דקראי
ז ולכאורה קשה **(כל הענינים המובאים בזאת הסוגיא לא הובאו רק לענין המסתעף מהם בעניני איסור והותר סוכה ושתופי מטאו' וכדומה, אבל כל מה שנוגע לענין גוף דיני ממונות, הכל נוהג ע"פ דינא דמלכותא:)** דא"כ מאי היקשו ב"ב על ר"נ דף קמ"ז ע"ב אא"ב דאורייתא כו' אא"א דרבנן וכו' דשאני משכ"מ דבמ"כ צ"ל דמצד אסמכתא דקראי הוא ומש"ה דינו כדאורייתא ממש דא"א לתקן בתקנתא לחוד להפקיע ממונא דיורשים משא"כ בדשמואל שמדעתו מכר לו ולדבר זה נתעורר גם כבוד חתני הרבני החריף נ"י ויש לדחות דס"ד דקנה בתקנתא דרבנן לחוד משום דמשכ"מ קונה למפרע כדעת הטור בסי' ר"ן וביותר נראה דס"ד דמקשין קאי כאביי בגיטין ל"ז דגם בממון שייך שב ואל תעשה גם בלא שום אסמכתא דקראי כדמתרץ התם על פרוזבול וא"כ משכ"מ דקנה תיכף לאח"מ וגם יורשים ממש אינם זוכים רק לאחר גמר מיתה ע"י ב"ב קל"ז ע"א לא ס"ד דתנן זה גיטך א"מ וכו' יוע"ש בפרשב"ם והוי כשב ואל תעשה דתיקנו דתיכף לאחר ג"מ לא יזכו היורשים. רק המקבל יזכה בתקנתא דרבנן ומתרץ לי' דעשאוהו כשל תורה והוא משום אסמכת' דקראי דרבא לטעמי' דפליג התם בזה דבממון לא שייך שב ואל תעשה רק משום אסמכתא דקראי הוא כל כמה דלא נקנה לו מדעת הבעלים והאי דפליגי במע"ש אם מקודשת מדאורייתא דלדעת ר"י א"מ רק מדרבנן הוא משני טעמים חדא דחשש לדעת הפוסקים דבמע"ש יכול למחול וכיון שכן נראה בעליל דלא נחתי בי' משום אסמכתא דקרא שהרי נשאר לו עוד איזהו זכות בגוף ועוד דגם לדעת הפוסקים דאיל"מ אכתי אין אנו מוכרחים לומר דעשאוהו משום אסמכתא דקרא דכל שנעשה מדעת הבעלים יכולים לתקן שיקנו בתקנתא לחוד כמו בדשמואל וכדעת תוס' הנ"ל דכל כמה שאין הענין מכריח דעשאוהו משום אסמכתא דקרא מוטב יותר להניחו בתקנתא לחוד ומש"ה קסברי דגם אם קטן זוכה לאחרים מדרבנן אפ"ה למ"מ בשתופי מבואות דאוריית' והב"י דחולק משום דפוסק להדיא כדעת רוה"פ דאיל"מ וגם סבר כדעת הר"ן פ' האומר הנ"ל דדוקא במכ"ש הם אמרו והא"מ והענין מכריח דלא נעשה על קוטב משום אסמכתא דקרא אבל בלא"ה דהיינו בכ"מ שאין הענין מכריח לאחד מהקצוות אזי אמרינן דעיקר יסודו משום אסמכתא דקרא הוא דתקנוהו או אפ"ל דגם לדעת תוס' הנ"ל יש לחלק דדוקא במקום שנעשה קנין בפועל רק דמדאו' ל"מ בתואר זה או משום דא"ב אזי אפשר לקיימו גם בתקנתא לחוד משא"כ במע"ש דלא נעשה כלל בתואר פעולת מקנה וקנין רק בדברים לחוד ומדאוריי' ליכא נפקותא כלל בין כשהיה שלשתן ביחד או לא וכל כה"ג דלא נתקיים הדבר רק בדבורא בעלמא א"א להכניסו ברשות המקבל בתורת תקנתא לחוד שהרי מדאו' עודנו ברשות הנותן והמקדש ולא הקנו לה בפועל כלל א"ו צ"ל דמשום אסמכתא דקראי:
ח הוא דאתינן עלי' ועיין הרמב"ן שמביא ראיה לדבריו דמכירת שטרות דאוריית' מדתני בבריית' התקדשי לי בשט"ח רמ"א מקודשת דמשמע מקודשת גמורה מדאוריי' ואין קדושין של אחרים תופסין בה ותמה בפ"י דהא תני התם או שהי' לו מלוה בי"א ואתרווייהו קאי ר"מ ומוקמינן לי' התם במלוה ע"פ ובמעמ"ש ולית מאן דפליג שהוא רק מדרבנן ולהנ"ל ניחא בפשטות דבמעמד שלשתן כיון שלא הי' תורת קנין כלל וגם דאינו יכול למחול וע"כ דמתורת הפקר הוא דנחתו בי' רבנן משא"כ במכ"ש כיון דיכול למחול ולדעת הרי"ף ורמב"ם טעמא דמילתא. משום דמש"כ דרבנן, היא וע"כ דלאו מתורת הפקר הוא ואמאי מקודשת מדאוריי' אלא ע"כ דמש"כ דאוריי' והאי דיכול למחול משום טעמא הוא כדפירש ר"ת ע"כ דלאו מתורת הפקר הוא דבהפקר בעינן שיצא מרשותו לגמרי כאשר הכריחו בתוס' מטמא עה"ט כיון דצריך להפרש עליו עוד יע"ש ונראה אגב גררא לפרש דברי חלקת מחוקק וב"ש באה"ע סי' כ"ח ס"ק ל"ו דלענין קדושין מביא גם דעת החולקים דאינו מקודשת משום דלא ס"ד שמא ימחול דאף דפסקינן דאיל"מ דלענין איסורא בקדושין חיישינן לדעת הפוסקי' דיכול למחול ודבריהם מרפסין איגרא כיון דפסקינן דלא מהני מחילתו אמאי אינו מקודשת ואי משום טירחא דתביעה הרי לא תלי' מילתא דקדושין בעיקר הדין כלל הרי בע"כ צ"ל דלא חיישינן לזה ונראה דטעמא דמילתא כיון דסוף סוף פלוגתא דרבוותא הוא תו לא גרע מהא דאמרינן בשבועות מ"ח ע"ב גבי שטרא דיתמי דלא מק"ק ולא אגמ"ג וכו' הרי דחיישו רבנן לדילמא יוציאו קמי דיפסוק כר"א וכיון דחיישו רבנן כן לטובת היתומים מכש"כ דחיישינן דאיהי חיישי לעצמה ולא ס"ד ועפ"ז יש ליישב קו' התו' שהקשה לדעת הפוסקים דבמעמ"ש יכול למחול מהא דמתרצינן בגמ' בשכ"מ שאמר הלואתו לפלוני מפני דאיתא בברי במעמ"ש ואם אמרת במעמ"ש יכול למחול הק"ל דליתא בברי בזה ולדברינו הנ"ל ניחא שפיר ולא ק"מ שהרי במכש"ט מכריח דתקנתא דרבנן בעלמא הוא וכן במעמ"ש לדעת הפוסקים דיכול למחול ולא ירדו בו מצד אסמכתא דקראי כלל דכל שנשאר לו עוד איזהו שיור זכות שבעולם שמעית מינה דלא מצד אסמכתא דקרא קא זכי כמו בטמא עה"ט ובמתנות שכ"מ לדידן דפסקינן דאינו קונה למפרע [ומה שמביא בקה"ח ראי' לטור מתוס' ספ"ק דגיטין ד"ה הא בשכ"מ לא מחוור דדעת תוס' הולך וסובב ג"כ עפ"י סברת ר"ן ורשב"א שם דבשכ"מ כל שהוציאו מתח"י ומת אמרינן בי' הולך כזכי] הרי בע"כ צ"ל דמתורת אסמכתא דקרא הוא דירדו בו שהרי כבר נעשה ממונא דיורשים מדאו' וא"א לזכות לאחרים שלא מדעת בעה"מ רק ע"י אסמכתא דקראי וכיון שכן נמשך ממילא שא"י למחול מפני שהפקיעו מרשותו לגמרי אמנם לא החזיקו ידי מ"ת שכ"מ לקיים מתנתו משום צד אסמכתא דקרא רק בדאיתא בברי דשייך בו טעמא דכדי שלא תטרף דעתו עליו מפני שלא יגרע כחו מבריא אבל כל היכא דליתא בבריא לא העדיפו אמירתו מקנין דברי ובשביל ביטול מתנתו בכגון זה לא תטרף דעתו עליו ומש"ה בהלואתו לפלוני דאיתא בברי במעמ"ש אם לא תהני בשכ"מ חיישי גם בזה לט"ד ואית' בכלל תקנתא דמשכ"מ דבע"כ תוכף קיומו הוא מתורת אסמכת' דקרא ולא מתקנת' לחודי' ומש"ה ממילא נידון דאיל"מ דחדא בחברתא מישך שייכא אבל במעמ"ש לדעת הפוסקים דיכול למחול ע"כ צ"ל שהוא רק מתורת תקנתא לחוד ולא נסתבך כלל בתורת אסמכת' דקרא רק משום דמדעת בעלים הוא יכולים להצמית הדבר בתורת תקנת' לחוד כנ"ל וזה ברור ופשוט בלא גמגום:
ט נהדרינן לקמייתא דדעת תוס' בגיטין מ"ב בד"ה וכתב לי' וכו' מבואר דבהגיע לעונת הפעוטות שהוא מתורת הפקר וכן הוא מן הסבר' כאשר ביארנו לעיל אמנם בסנהדרין ריש פרק ב"ס בד"ה קטון משמע להיפך שהביאו ראי' בתה"ד דבדעת אח"מ קונה מדאוריי' מדאמרינן לא לקני לולבא לינוקא דמקני קנוי אקני למ"ק ופירושם משום דמשמע להו דאיירי אפי' כשהגיע לעונת הפעוטות והוכיחו דמקני קני מדאוריי' ע"י דא"מ ולהקנות א"י רק מדרבנן וכן פי' בס' שעה"מ בפ"ח מהלכו' לולב בכוונת דבריהם וכן הוא להדי' ברמב"ם, פ"ח מה' לולב ה"י וז"ל אין אדם יוצא ידי חובתו בי"ט ראשון של חג בלולבו של חבירו וכו' נתנו לו במתנה עמ"ל שמה מתנה וכו' ואין נותנין אותו לקטן שהקטן קונה ואינו מקנה לאחרים מה"ת ונמצא שאם החזירו לו אינו חוזר עכ"ל מבואר להדי' דגם כשהגיע לעה"פ אינו חוזר משום דקני מדאוריי' ואינו יכול להקנות מה"ת וקשה להבין עצם כוונת הרמב"ם ותוס' בזה שהוא נגד כמה סוגיות חדא בסוכה בכ"ש דמ"ט ובגיטין נ"ה דאוקמי רבנן ברשותי' כ"ה דלחייב עלה שע"י אסמכת' דקראי נעשה כדאוריי' ממש וע"ש בכ"מ שדבריו תמוהין שמביא שם בשם הר"ן שהיא להיפך ממש מדברי הרמב"ם וכתב שם שדבריו פשוטים וכבר הפליא עליו בלח"מ שם ונראה לענ"ד ליישב קצת דברי זקני מאורן של ישראל דמ"ש בריטב"א סוכה וככ"ש ר"ן דאיכא מ"ד דהא דלא ליקני איירי בסתמא אבל בתנאי מפורש כיון דא"א לקיים התנאי בטלה המתנה למפרע ושלו הוא נוטל אמנם ריטב"א ור"ן שם הסכימו דאפי' בתנאי מפורש משום דכל תנאי שא"א לקיים בסופו והתנה עליו מתחלתו הרי הוא כמפליגו בדברים וכ"פ בש"ע עוד מבואר שם בראשונים דכל עניני של מעמ"ל לא על חזרה בלבד יצא בתנאי שהתנה עמו רק דעיקרא דמילתא שיקנהו לא בקנין גמור בפרט ב"ד משום דבעינן לכם גם נחזה אנן במי שקבל מתנה עמ"ל והלך והפקירו קודם שהחזירו ובא הנותן וזכה בו הגם שיש לו את שלו תח"י ולא הפסיד מאומה מ"מ נתבטלה המתנה למפרע שהרי המקבל לא הקנהו לו בחזרה ולפ"ז בפעוטות שנתן לו במתנה עמ"ל דמדאוריי' אין ביכולתו להקנות לו בחזרה ע"י קנינו רק מדרבנן ע"י אסמכת' דקראי ולא עדיפא מלתא מאלו הפקירו המקבל בעצמו כשהוא גדול ממש אכתי לא קיים תנאו שהרי הנותן מהפקירא קא זכי ולא מן המקבל הרי נמצא מתכונת הדברים דפעוטת זה א"א לקיים תנאו כלל והדר דינא לכל תנאי שא"א לקיים בסופו דדנין כמפליגו בדברים והתנאי בטל ומעשה קיים ונמצא הנותן בא לידי פסידא חדא דאולי לא יחזור לו וא"י לכופהו בדין שהרי מצד הדין אינו צריך להחזיר לו ועוד גם כשמחזיר לו לפי תומו הרי זה כקנין בטעות לגבי הנותן ואינו יוצא י"ח לדעת כ"פ עיין בפ' א"נ ד' ס"ו ע"ב וברא"ש שם ובהגהה וזה מדוקדק בלשונו הצח ואין נותנין אותו לקטן (כוונתו במה דסיים מתחילה במתנה עמ"ל) שהקטן קונה ואינו מקנה לאחרים מה"ת וסיים ונמצא שאם החזירו לו אינו חוזר שהוא שפת יתר ולהנ"ל מרמז בזה שגם דתוקף קנינו נידן לכ"ד כדאוריי' שהרי משום אסמכתא דקראי הוא דנחתי לי' אבל מ"מ אינו חוזר בתורת תנאי שהתנה עמו שהוא יקנהו לו בחזרה ועוד יסתיים מזה כיון שתנאו בטל הגם שהחזיר לו לפי תומו אינו חוזר וא"י בו שהוא כקנין בטעות דאולי אילו מידע ידע שאין צריך להחזיר לו מדינא לא החזירו אמנם בפעוטות שנתן לו בסתמא והחזיר לו כ"ע מודו דיוצא בהם הנותן כיון שזוכה בהם מדרבנן ע"י אסמכתא דקראי שהוא:
כדאוריי' לכל הלכותיהן והן הן דברי הכ"מ שדברי ר"ן פשוטים ואין חולק עליהם דהיינו בסתמא הגם דמשמע משטחות דבריו שם לקמן ונשמע דגם בתנאי מפורש ס"ל דמהני בפעוטות אבל מ"מ בסתמא כדמשמע מדבריו מתחילה דינו מוסכם ואין חולק עליהם:
י אמנם בתנאי מפורש דפליגי הרמב"ם ותוס' עם ר"ן וריטב"א בענין אתרוג נראה דפליגי בגבול קנינו דפעוטות עד היכן מגיע שהרי מבואר ברשב"א בפרק ש"ש דף מ"ט ע"ב במטלטלין שהפקירם אזי גובה מן הזוכה **(כל עניני הפקר זכות קנין וכדומה הנאמרים פה המה רק לברר גוף הענין הנוגע להכשר סוכה כי כל דיני ממונות הולכים כעת כפי חוקי המדינה ודינא דמלכותא דינא:)** ובטעם הדבר כבר כתבנו במקום אחר ומעתה נחזי אנן בפעוטות שנתן מטלטלין ושיעבדם לאחר אם יכול לגבות מן המקבל אם לא דבפשטות הדברים נראה דאינו יכול לגבות כמו בכל מטלטלין דעלמא שנתנם לאחרים אבל נוכל לומר דכיון שאינו יכול להקנות לאחרים רק משום אסמכתא דקראי שוב נידון הדבר כאילו הפקירו ממש ויש פנים לומר שגם דאין כח לחכמים רק משום אסמכתא דקראי וצריך למדוד ולשקול כל תכונת ועוצם הקנין בתורת הפקר ומ"מ כל שמחזיק מידת ומשקל דאסמכתא דקרא דהיינו (שלא נשאר לו עוד שום שיור זכות וכדומה) שוב נידון הדבר כאילו נתן לו המתנה ממש כאשר הי' באמת לפנינו ואין אנו אחראין לומר דנעשה כאילו הפקירו בפועל ממש ובגבול תואר הזה הוא דפליגי דלדעת תוס' ורמב"ם בכל תכונת קנינים דרבנן נקטינן מילתא כאילו היפקר האתרוג ממש ואידך רק מהפקירא קא זכי ונמצא שלא קיים התנאי ולדעת ר"ן וריטב"א אמרינן כל שמחזיק הענין בתורת אסמכתא דקרא אזי יכולים להשתרע בתקנתם ונעשה כדאוריי' ממש ושוב נידון כגדול ממש שמקנהו לחבירו ונמצא דקיים תנאו בחזרה.
יא ולפ"ד הנ"ל נוכל לישב קצת דברי הג"מ בהלכות לולב וז"ל בס"ה כתב שצריך לזהר בד' דברים שהתנאי מתקיים בהם כמבואר בה"א וצריך שיאמר ע"מ שתחזיר לי הרי הוא לך במתנ' ואם לאו לא יהי' שלך ע"כ והקשו בב"ח סי' תרנ"ח ובקצה"ח דאדרבה אם לא יתקיים התנאי בכל אלה כ"ש שהמתנה קיים והתנאי בטל ואפי' אם לא יחזור לו יצא וא"ל דאזהרה זו משום הנותן הוא כי היכי דניהדרי' דא"כ מה זהירות שייך בו דאינו אלא עצה טובה ולהנ"ל ניחא דזהירות זהו כי היכא דיצא הנותן י"ח בבירור דמסתמא יחזיר לו לפ"ת ואכתי איכא למיחוש משום קנין בטעות כיון דמדינא א"צ להחזיר לו:
יב ועתה נמצא למדים מדברי תוס' סנהדרין שהביאו ראי' מסוכה דלא לקני לינוקא דבדעת א"מ קונה מדאוריי' והוא משום דמשמע להו דאיירי אפי' בפעוטות אינם סותרים ומנגדים לדבריהם בגיטין לעיל דכתבו שם שהוא משום אסמכתא דקראי דכשהם נותנים ד' מינים לאחרים או כשמוכרים אזי בוודאי יוצאים י"ח ביו"טר דמיקרי לכם מדאו' רק כשנתנו לו ע"מ להחזיר והחזירו הוא דאינו יוצא בו הנותן ביוט"ר כדלעיל:
יג עיין במ"א בהלכות משיכה סי' ב' שמעורר במה שקונים אתרוגים בהקפה בלא דמים כלל דאינם יוצאים ביו"ט ראשון משום לכם דמשיכה אינו קונה אלא מדרבנן ויצא לידון דתלי' בפלוגתא שבין תוס' ורמב"ם דפוסק בה"מ דשואל קורדם מחבירו דמעל בו וחבירו מותר לבקע לכתחילה וכבר כתבנו לעיל דמסתבר לומר דל"פ ואפושי פלוגתא ל"מפ ובפרט זה רה"פ וכמעט כולם מסכימים דכל שחייל תקנתא דרבנן והוא בגוונא דלית בי' משום אסמכתא דקראי או במקום דדי למו להפיק הדבר בתקנתא לחוד אזי בוודאי ל"מ להקל משום תקנתא דרבנן שחייל בשעה שהגיע לדאוריי' אולם נראה דבקהל שקנו אתרוגים בהקפה אזי הציבור בוודאי יוצאים י"ח גם ביוט"ר דכיון דקנו בתקנתא דרבנן ושוב אינו יכול להוציאם בדו"ד לא גרע מיאוש ואיכא אח"כ יאוש וש"ר ולכן גם ביחיד שקנה בהקפה למ"ב אם עודנו באפשרי שיזדמן לו אחר היותר טוב ויחליפנו הרי שחייל קנין דרבנן טרם שהגיע לדאוריי' הגם דזמן ממילא קא אתי מ"מ כיון שאינו מן ההכרח שיצטרך לקנין זה לדאוריי' דאפשר שיחלפנו ואזי אחרים יוצאין משום יאוש וש"ר ע"כ גם כשנסתיים מלתא שלא החליפו אזי גם הוא יוצא מדאוריי' כשכ"ל אלא אפי' כשלקחו בהקפה בשעה שא"א שיזדמן עוד להחליפו או ביו"ט עצמו דכבר הגיע לדאוריי' מ"מ איכא תקנתא שיתננו לאחר בסתמא:
יד ראיתי בתשו' הגאון האמיתי הקדוש מוהע"א זצוק"ל שמביא בשם בנו יד"נ הגאב"ד דק"ק פוזנא נ"י שעמד בדברי תוס' גיטין דף י"ג ד"ה תני דמשום דלא תיקנו מעמ"ש בשטרות לא מהני בג"ן ומש"ה לא יתנו לאח"מ דאיך יעלה על דעת מעמ"ש שהוא מדרבנן יועיל בג"ן ובשש"ח כיון דל"ש בי' משום אסמכתא דקראי ורצה להסיע דבריהם דקאי על גט שיחרור וחזר והשיב ע"ד בפלפול נמרץ ולי נראה בכוונת דבריהם בלשונם ואשמעינן דלא תיקנו מעמ"ש בשטר דאם נאמר דתקנו מעמ"ש בשטר וא"כ גם בגיטין ובשיחרור **(דיני עבדים כנענים ודיני שחרור אינם נוהגים בזמן הזה)** מהני מיהת מדרבנן להחמיר עליהם משום ריח הגט ולאוסרו בשפחה מדרבנן קשיא מתניתן דקתני לא יתנו לאח"מ אבל מחיים נותנין כאשר ציוה המפקיד עליו ואזי תתגרש וישתחרר גם מדאוריי' ואמאי כיון שקנתה את הגט מיהת מדרבנן וכן העבד את השיחרור אזי גם אם יתנו מחיים לא מהני עד שיחזור יטלנה הימנה ויחזור ויתננה להם כדקתני במתניתן בפ' המגרש ואפילו במקום דלא קנתה רק משום ריח הגט מכ"ש במע"ש דקני מיהת מדרבנן א"ו משום דלא תיקנו כלל מעמ"ש בשטר וזהו כוונה נמרצת בדבריהם לדעתי ואין בהם גימגום:
טו עוד שם הקשו על הר"ן דס"ל בפרק הזורק דאין אשה מתגרש אלא כשנותן גיטה בידה ולא בשאר קנינים שהקנה לה גיטה והוכיח ג"כ ממתניתן דאין שטרות נקנות במעמ"ש ולא עדיף מעמ"ש משאר קנינים והמעיין בלשוני יש לדחות שהר"ן מוסיף בלשונו הטהור וז"ל אבל בשטר שיחרור צריך תלמוד אמאי לא מהני מדין מעמ"ש שעשו בו חכמים שאינו זוכה כזוכה הרי דס"ל דדין מעמ"ש מכח זכי' הוא דאתי עלי' וכמ"ש בתירוצו שכתב דבשלמא בדבר שגופו ממון א"ל דמיגו דמצי זכי לנפשי' תקינו רבנן דליזכי' לחבירו יוע"ש וכ"מ קצת בתד"ה במעמ"ש קנה אומר ר"ת וכו' הרי דשאני מעמ"ש דתיקנו משום זכי' דידו של הנפקד כיד עבד הוא ומשום ידו ממש הוא דק"ל ומתוך חומר הקושיא שהחמיר בו גם מרן הגאון הקדוש זצוק"ל נראה לפע"ד לתרץ ברווחא עפ"י דברינו הנ"ל דנהי דגט שיחרור שוה לגט אשה ואינו משוחרר אם נקנה לו השטר בשאר קנינים אמנם כן לקנין איסור שבו אבל לקנין ממון שבו מסתבר דשוה לשאר שטרות (וכ"כ בקצה"ח סי' רי"ש לענין שלא לשמה בע"י אחרים) ומשום ה"ט קשי' לי' לר"ן דקתני במתניתן דלא יתנו לאח"מ דמשמע דלא מהני מידי ואת"ל דלהיתרו בב"ח איירי כמו דצ"ל לדעת הרי"ף ורמב"ם דגרסי במתניתן גט זה דלא זכי לי' אלא לענין חזרה שהוא קנין ממון שבו א"כ קשי' להיפך הא מחיים נותנין והלא כבר זכי לי' בגופו של שיחרור לקנין ממון שבו כמו שהפקירו ואח"כ כשנותן לו השיחרור להתירו בב"ח כבר קנוי הג"ש בידו ואנן ספר מקנה בעינן ול"ג ממתניתן דריש המגרש בריח הגט כנ"ל ולדעת הרי"ף ל"ק להו כן דלדעתו משום טעמא אחרינא הוא דבעינן מטי לידי' כי היכא דיתקיים תנאו דאמר בפירוש תן שש"ח זה לעבדי ומשום דתנאו בגופו שש"ח הוא מיחזי כגט לאח"מ כמבואר בקצה"ח סי' קכ"ה ס"ק ג' שמביא כן בשם הב"ח ועיקר הסברא מובא ברשב"א פ' התקבל יוע"ש רק דרשב"א ס"ל דגם לאח"מ יכול לקיים תנאו ורי"ף ורמב"ם סברו דמיחזו כגט לאח"מ ולהכי מחיים כיון דנתקיים תנאו משוחרר למפרע לכל מילי כמו בכל תנאי דעלמא:
טז ועיין ב"מ דף כ' בתד"ה שובר בזמנו טריף דמספקא להו אם מהני האי דעדיו בחתומיו ז"ל כשבא על ב"ח קודם שבא שש"ח לידו להתירה לכהונה משום דעבז"ל הוא מדרבנן ול"מ לקנין איסור שבו א"ד לפ"ר בתקנתא יוע"ש ונשמע מדבריהם כמה ענינים הצריכים בענין זה כאשר יבואר לפנינו ולכאורה קשי' דאם נאמר דלענין איסור ל"א עבז"ל א"כ מאי הקשו בגמ' גבי שש"ח בזמן שהרב מודה וכו' הניחא למ"ד זכות אלא למ"ד חוב הוא לעבד וכו' מא"ל דמידי טעמא דס"ל לר"מ דחובה הוא משום דעבדא בהפקירא נ"ל מש"ה לא הוי כזכות גמור דפתיך בו צד חובה דשפחה אבל לענין דעדיו בז"ל דאין זוכין לו אלא לענין צד ממון ולא לענין איסורא והרי זה זכותא גרידתא בלא שום צד חובה ואע"ג דאח"כ כשיביא לידו יאסור מאז והלאה בשפחה דהא מצד חוב זה לא יפטור בלא"ה ומסתמא ניחא לי' בזכותא דבינו ובינו אשר אין בהם צד תערובת חובה כלל (ולר"מ גופא ל"ק בתן שטר שיחרור עצמו או בזכה דס"ל דאם רצה לחזור יחזור ואמאי לא נאמר דלענין צד זכות שבו זכה לו מעכשיו ולענין צד חובה שבו א"א לזכות לו כמו דס"ל לרי"ף ורמב"ם לקושטא גם לרבנן דפלגינן זכי' זו כמו בהולך מנה דחייב באחריותו ואם בא לחזור א"ח שמביא הרי"ף שם והיינו לדעת אחרונים דסברי בדעתם דלאו משום תנאי הוא אלא דלאיסורא בעינן מטא לידי' דווקא וכדמטי לידי' לא הוי כמשוחרר למפרע וא"כ גם לר"מ נאמר כן דז"א דלר"מ יכול לחזור בו דחזרה עצמה זכותא דעבד הוא דאם אמרת דא"ח וא"כ יצמח מזה חובה כשיבוא ליד' לבסוף משא"כ לענין עבז"ל דגם עתה הברירה ביד רבו ואם רצה לחזור ולא ימטי **(כל הפלפול הזה אינו רק לענין מצות אתרוג אבל בגוף דיני משיכה וקנין נוהג הכל ע"פ דינא דמלכותא)** לידו הרי יכול לחזור) וצ"ל דע"כ לא מספקא להו לתוס' אלא לענין בת ישראל משום דהוי בקום ועשה אבל לאסרו בשפחה לא מספקא להו כיון דעדים זוכין לו מדרבנן אזי ממילא נאסר בשפחה ולכן לר"מ חובה הוא לו וא"ל דא"כ מאי מספקא להו לרבנן דהא כיון דנאסר בשפחה ואם נאמר שגם בב"ח נאסר גם לרבנן קשי' שהרי גם לרבנן עבדא בהפקירא נ"ל אלא דצד שיעבודו מכריע והוא כשמותר בב"ח אבל כשנאסר בשניהם אין לך חובה יותר מזה דזה אינו דא"כ כופין אותו דלמטי לידי' כמו בח"ע וחב"ח ואזי יסתעף מזה זכותא דעבד משא"כ לר"מ דכפי' זו עצמה חובה לו וטוב לו שישתעבד לגמרי משום הפקירא דשפחה וא"ל דלא לזכי בחתומיו אלא לקנין ממון לחוד (אח"ז ראיתי במהרש"א שפי' דע"כ לא מספקי להו לתוס' לעיל אם מועיל זיכוי דעדים לענין איסורא רק לרבנן דלית להו עח"כ ולכן זיכוי דעדים ל"מ אלא מדרבנן אבל לר"מ דא"ל עח"כ מצד הדין אזי בוודאי מהני גם לצד איסור שבו ונראה לפרש דלק"מ קו' הנ"ל אכן עדיין לא העלה ארוכה דס"ס מנ"ל לגמ' להקשות דדלמא גם ר"מ מודה בזה לרבנן דהיכא דא"א לזכות מדינא מ"מ זכו לו מצד תקנתא ולכן בשיחרור דאי אפשר לזכות לו מדינא משום צד חובה דשפחה מ"מ יזכו לו העדים לתקנתא ואזי לא יזכו לו רק מצד קנין ממון שבו כי היכא דליהוי זכותי' לגמרי לכן מחוורתא כדתרצינן לעיל דלאסרו דשפחה לא מספ"ל דכל מאי דאפשר להתקשר בגופא דשיחרור לא מחלקינן להו רק דלענין ב"ח א"א משום קו"ע) דהרי אנן לדעת תוס' קיימינן השתא דלא מחלקינן בגופא דשיחרור ול"מ דגם בתן שש"ח קסברו דדינו כמשוחרר לכל מילי ולא איכפת לי' לאדון בזכותא וחובא דעבדא והאי דהולך מנה לפלוני דחייב באחריותו ואינו חוזר משום דחיוב אחריות אינו נוגע כלל בעצמותו דקנין:
סימן ב
א עוד רצוננו לבאר פרט אחד במה שהכריחו תוספ' דלא אמרינן אסמכתא דקראי אלא כשיצא מרשותו לגמרי ולכן בטמא עה"ט א"א לומר אסמכתא דקראי שהרי צריך להפריש עליו זהו בקנוי ושיור והוא שבחלק הקנוי עצמו עודנו נשאר וקשור רשותו בו והדבר דומה לשני הפכים בנושא אחד ויתורץ קו' תוס' סוכה הנ"ל שהקשו מהא דאיתא התם דשינוי החל"ב לא הוי כשלו בהדסא דאוונכרי משום דאינו קונה אלא מדרבנן ובכשורא דמטללתא דג"כ משום קנין דרבנן לחודא יוצאים י"ח מדאוריי' דנראה דשינוי החל"ב דקונה מדרבנן דמשום תקה"ש הוא דתקנוהו היינו כ"ז דעודנו בשינויו אבל היכא דתבעו בשעה שכבר חזר לברייתו אזי מחויב להחזירו בעינא עיין באה"ע סי' כ"ח וכן מוכח מגמרא שם להדי' גבי כשורא דמ"ט וה"מ בגו שבעה אבל לבתר שבעה הדר בעינא ועיין ברשב"א שם דלדעת רש"י בנתינות דמיו תלי' מילתא והוא כשכבר נתן לו דמי המריש בתוך שבעה ולדעת הריטב"א שם בתביעת הנגזל תלי' הרי דלכ"ע כשתבעו בשעה שכבר נסתלק תקנות השבים צריך להחזירו בעינא ועתה נחזה אנן דלפ"ר נראה בההיא סבתא דקצווחא וכו' ואמר ר"נ פה"ד דהיינו משום דצווחה בגו שבעה אבל אי המתינה עד לאחר שבעה אזי לא יצאו י"ח אכן לקושטא גם כי המתינה עד אחר שבעה כיון דלא ניתן להחזיר בת"ש לא גרע משאול ומעתה לפי זה באוונכרי כיון דלא קא תבע להו בשעת אגודו כלל רק דאנן הוא דחיישינן לה ונמצא דאינם קנוים בידו לעולם שהרי אם יתבעו לאחר שיותר אגודו צריך להחזירו ונמצא דקנין זה דרבנן הגם שהוא כדאוריית' משום הפקר לזמן אבל לא עדיף מקנין לזמן והיכא שקונה מחבירו לזמן לא מקרי לכם כמ"ש הרא"ש בפ' לו"ע וש"פ שם אבל לענין סוכה דיוצא גם בשאול אפי' היכא דלא קא תבעו לי' בת"ש יוצאים י"ח מדאוריי' ובלישנא דר"נ דאמר פה"ד ה"ט דאילו המתינה הי' לה איזהו ערעורי דברים לר"א דא"י בשאולה והשתא דקא צווחה ונתנו לה דמי לרש"י או לריטב"א בתביעה בעלמא די תו אין לה שום ערעור ודו"ד שכבר קנוי בידם לגמרי וראיתי במק"ח סימן תמ"ח שמתרץ קושי' תוס' במה שחידש שם דלא ניתן להם רשות רק להפקיר ולא שיזכה בו בלא קנין כלל ומשה"ט מחלק בין לולב וסוכה דבסוכה די כשאינו של נגזל ולא גרע משאול משא"כ בלולב ונראה שם שהרגיש בקושיתו שהרי גם בלולב כיון שישנו בידו כבר זכה מן ההפקר לכן הוסיף עוד כיון שכבר נתייאש והוי כהפקר לכ"ע רק שהגזלן אינו יכול לקנות ומה יוסיפו עוד בהפקירא דידהו ועודנו לא נתחוורו דבריו בזה דא"כ גבי כשורא דמ"ט כשכבר נתייאשו הבעלים לא יצא י"ח ועיין ב"ק ס"ז ד"ה הא לא"ה וכו' דסתם מריש נתייאשו הבעלים ממנו ועוד דלדבריו בקצרה היה לו לחלק דבאוונכרי נתייאשו הבעלים וא"א לחול הפקירא דרבנן משא"כ התם ועוד בעיקר סברתו משום דכבר נעשה כהפקר לכל כיון דס"ס אין שום אדם יכול לזכות בו משום השבה דגזלן כמ"ש תוס' ס"ח ד"ה כל שלקטו ומשמע מדברי הפוסקים דצריך להחזירו בעינא רק לרווחא דמילתא נקטי דלכה"פ צריך להחזיר הדמים לגזלן וע"ש:
ב ועיין ברמב"ם פ"ב מהלכות ק"פ ה' י"ג וז"ל מי שחציו עבד וחב"ח לא יאכל לא משל רבו ולא משל עצמו עד שיעשה כולו בן חורין וכן פוסק בפ"ב מהלכות חגיגה לענין ראי' וע"ש בכ"מ מה שמביא בשם ר"א בנו דמפרש בגמ' בהיפך מפרש"י ותוס' דלמשנה ראשונה עבדינן לי' תקנה להוציאו מחיובו ומפני זה אוכל משל עצמו ולדברי מש"א לא עבדינן לי' תקנה שמא יהיה זה גורם לעיכוב שיחרורו וכו' עכ"ל ועיין בלח"מ שהקשה בפ"ב מהלכו' חגיגה דאם מן הד"ת פטורים האיך אפשר לחייבו בתקנתא דרבנן ולעקור ד"ת בקו"ע להביא חולין בעזרה ומתרץ דרבנן עשאוהו כבן חורין גמור לענין פסח כדי לתקנו ויש להם כח בכך דהפקר וכו' והפקירו ממונו של זהו לעשותו בן חורין גמור כדי שיהיה לו תיקון לענין קרבן פסח אבל קשה דמנין לנו פטור לענין פסח בשלמא בעולת ראי' אית לן קרא דאת פני האדון מי שיש לו אדון אחד אבל לענין ק"פ מנ"ל עכ"ל ועיין במ"ל בפ' מהק"פ שהקשה שם על דברי לח"מ הנ"ל וז"ל וקשה ע"ז קו' חזקה א"כ בפ' האשה רבה גבי הא דאפליגו ר' נתן ב"א ורב חסדא בההיא דתורם מן הרעה וכו' ופליגי באם יש כח לחכמים לעקור דבר מן התורה ופריך מקדושי קטנה וקאמר דהפקר וכו' והשתא גבי תרומה נמי אבעי לן למימר הכי א"ו צריך לקיים פי' התוס' דלאו אמרינן אסמכתא דקראי היכא דבתר הכי מוקמת לי' זימנא אחריתא ברשותי' והרי הכא הכי הוי דבתר הכי מוקמת לי ברשותי' יוע"ש עכ"ל ונראה לפענ"ד ליישב דברי רמב"ם הנ"ל ודברי בנו הנ"ל על נכון ויסוד טעמו נובע מהא דאיתא בפ' הערל דף ע' תושב ושכיר דכתב רחמנא בפסח מאי ניהו אי נימא תושב ושכיר ממש משום דהו"ל תוש"כ איפטר לי' מפסח והא קיימא לן גבי תרומה דלא אכיל אלמא לא קני לי' רבי' וכו' שם בתד"ה אלמא וכו' והא דאמר בפ"ק דקדושין דעבד עברי גופו קנוי היינו לענין שצריך גש"ח וא"י באמירה בעלמא אבל לענין מצות לא וכו' וא"ת דמשמע דמטעמא דקני לי' רבי' לא הוי אכיל אלא בהמנאת רבו כעבד כנעני ולא בהמנאת אחרים עכ"ל ודבריהם מוכרחים בפשטות הסוגיא וביאר דבריהם דבגדר קנינו ע"כ נמצאו שלשה ענינים מצורפים יחד בראשון קנין הגוף למלאכתו וקנין זה ישנו גם בע"ע עוד נוספת בעבד כנעני דקנין הגוף עצמו קנוי לרבו וחלוקי קנינים הללו מצינן גם בשאר נכסים שהמוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג דקנוי ללוקח קנין הגוף לפירות וביד המוכר נשאר מותר קנין הגוף ופליגי ר"י ור"ל לענין בכורים וש"ד איזהו העיקר ופסקינן שהעיקר היא מותר קנין הגוף וק"פ לאו כקה"ד הרי דאע"ג שאין למוכר שום השתמשות בקנינו ואעפ"כ מוגדר בשם קנין ע"פ מוסדי הדת גם בע"כ נוספת לרבו שישנו בידו קנין איסור שבו דא"ר להתייהד אלא כשמשחררו מדעתו ומבואר שם בפסחים דע"כ אוכל רק בהמנאת רבו אפי' בע"כ דעבד ובע"ע אוכל רק בהמנאת עצמו או מדעתו דווקא הרי דלענין המנאת עצמו תלוי בעיקר קנין הגוף ולא בקנין הזמן לפירות שהרי גם בע"ע קנוי לרבו הגוף לפירות ואפ"ה אינו אוכל בהמ"ר שלא מדעתו דעבד אלמא דדעה גופי' לענין המנאה קשורה בעיקר קנין הגוף ולא בקנין הגוף לפירות שהרי בידו נמשכה הדיעה עצמו אחריו לזה נשמע מזה דהיכא שהפקיר את עבדו לזמן ק"פ דהיינו הגוף למלאכתו אפ"ה אינו אוכל רק בהמנאת רבו אפי' בע"כ דעבד כיון שקנין הגוף עצמו נשאר ביד רבו והוא העיקר ולו כח המושך כל דעתו אחריו והיכא שהפקירו לגמרי **(דיני עבד כנעני ודיני הפקר אינם נוהגין בזמן הזה)** הגם שקנין איסור נשאר ביד רבו מ"מ אינו אוכל רק בהמנאת עצמו משום דדעתו נמשך רק אחר קה"ג וע"כ לא מבעי לן רק לענין תרומה במעוכב גש"ח אבל לענין המנאה שתלוי בדעה אזי במי שקנין הגוף בידו תלוי הדיעה עצמו ועיין גיטין מ"ב ע"ב בתד"ה מעוכב וראי' לזה דקנין איסור אינו מעכב לענין פסח וראי' שהרי לדעת רש"י ותוס' חגיגה דלמ"א כיון שכופין הרי דינו כמשוחרר ומחויב בפסח וראי' אע"ג דקנין איסור ישנו ביד רבו עדיין ואפ"ה אוכל בהמנאת עצמו בע"כ דרבו והוא שחולק בתוס' בין קה"ג דע"ע לקה"ג דע"כ דגבי ע"ע אין לרבו רק הגוף לפירות דהיינו למלאכתו ובעכ"נ ישנו ביד אדון עיקרו של קה"ג ומעתה נחזה אנן בחציו עבד וחציו בן חורין שיש לרב בחציו קנין הגוף ומעורב בחצי חירות הגם דלמ"א אין לרבו שום השתמשות בו כבר ביארנו דקנין הגוף מוגבל בפ"ע אפילו היכא שאין לו שום חלק במלאכתו ונמצא דדעתו מעורבת בדעת רבו שהרי הדיעה עצמה קשורה בקה"ג ומש"ה א"א לו לאכול כלל ומכ"ש למר"א דגם ביום של עצמו מ"מ חצי קה"ג קנוי ביד רבו ורק דחלוקה זו נעשה ביניהם דעובד את רבו בחצי חירות ועובד א"ע בחצי קה"ג של רבו אבל עיקרו דקה"ג מעורב בחצי חירות ומשה"ט גם לענין המנאת דעתו מעורבת בדעת רבו וגם בהמנאת שניהם א"א דכל שאינו בזא"ז אפילו בב"א אינו לענין המנאה ומכ"ש בדבר התלוי בדיעה דא"א לחלק כמובן ועוד יש לחקור למר"א דעובד את רבו י"א וא"ע י"א אם יכול לעבוד בו רבו עבודת עבד ובפשטות הדברים נראה כיון שאיסורו גורם לעבוד בו עבודת עבד ולענין צד איסור ל"מ החלוקה שהתקינו וכמו דאמרינן שם בשולח א"מ יום ש"ר ישא שפחה וכו' ואפשר לומר דשרי לעבוד בו ע"ע ממ"נ דבחצי עבדות הותר לו וגם בח"ח הותר לו דאתה רשאי לעבוד בב"ח ע"ע כמבואר ברמב"ם בפ"א מה"ע הל' ו' ז' ובלח"מ בשם הספרי ומעתה מובן כוונת ר"א בנו דלמשנה ראשונה עבדי רבנן תקנתא כדי לחייבו בפסח והפקירו את עיקר קה"ג דרבו אבל עודנו נשאר בידו קה"ג למלאכתו וכיון שעבד זכה בעצמו בעיקר קה"ג של רבו שוב לא איכפת לן בקנין גוף לפירות שנשאר ביד רבו דשוב לא נגרע מעבד עברי דאוכל בהמנאת עצמו אע"פ שקנוי הגוף למלאכתו לרבו כיון דעיקרו של קה"ג הוא ברשות עצמו לכן כיון דקנין גופו קנוי לעצמו ע"י הפקירן דחכמים וקנין זו מוגבל בפ"ע בכל גדרי קנינים ושייך עליו תורת הפקר אע"ג שגם אח"כ עובד את רבו יום אחד כמו שביארנו לעיל דכל שחלק אחד מוגבל בפני עצמו לא נגרע מכל אסמכתא דקראי ואין דומה למן הרעה עה"י דמשויר בחלק הקנוי עצמו ועיין במשנה למלך בפ"ה מה"ע ה"ג דגם בהפקר מהני גופא מהיום ופירי לאחר למד יום ועיין ר"ה כ"ט מי שחציו עבד וחציו בן חורין דאפילו לעצמו אינו מוציא ומזה ראי' לדברינו הנ"ל:
ג ועיין ב"ק ס"ח ע"ב בתד"ה הוא דאמר כצנועין וכו' בתד"ה וא"ת אכתי הרי יכול לחלל מע"ש של חבירו דאמרינן ב"פ הא"מ אין לוקחין בהמה טמאה עו"ק ממעות מע"ש ואם לקח ואכל כנגדן בירושלים וכו' אלמא מחללין מעות שביד מוכר וי"ל דהתם הוי כמו גזלן והוי כמו גזל ולא נתיאשו הבעלים וכצנועין דהכא וכו' ומיהו בפ' לה"ג משמע שיכול לחלל דמי פירות שביעית ש"ח שלמ"י דתניא אין מוסרין דמי פירות שביעית לע"ה וכו' ואם מסר אומר הרי מעות הללו מחוללין על פירות שיש לי בתוך ביתי וכו' וי"ל דאפקינהו רבנן מרשות ע"ה כדי שלא יהי' נכשל ואוקמי ברשות זה שיכול לחלל דהפקר וכו' עכ"ל ומדלא כתבו בזה כצנועין דהכא כמו שכתבו בבה"ט משמע דאתי אפילו לרבנן דצנועין ואינו מובן דמ"מ איך יכול לחלל כיון דע"ה מחזיק בהם כשלו וא"כ מ"מ לא גרע מגזלן שהרי גם היכא שבא לידו בטעות קסברו דדינו כא"ב לכ"ד ונראה מזה ראי' לדברי מהרי"ט ח"א סי' ג' וז"ל ולפ"ז איכא למימר כו' עד וידו כידו עכ"ל הצריך לעניננו ומעתה הכי נמי המוסר דמי שביעית לע"ה עשאוהו כהפקר ואוקמי' ברשותו של זה שיהי' דומה כאילו נתנו לו מיד על אופן זה שיעשה בהם כל מה שירצה דלעולם לא נעשה גזלן עליהם דידו כידו עיין באה"ע סי' כ"ח סק"ג שהקשה להרמב"ם אמאי מקודשת ביאוש וש"ר כיון דצריכה להחזיר הדמים ונגד זה מגיע ללוקח מפני תקה"ש שהוא רק מדרבנן ולדעת רמ"א דבמעמ"ש אינה מקודשת אלא מדרבנן וא"כ גם ביאוש וש"ר לא תתקדש אלא מדרבנן ולמ"ש לעיל דכל דרבנן הנעשה בע"כ של כנגדו אין כח בידם לעקור בקו"ע אלא מתורת אסמכתא דקראי כמו דמפורש בש"ס בירושת הבעל וכיון דנחתי בי' מתורת הפקר דינו כדאוריי' ממש לכה"פ רק במעמ"ש כיון דנעשה עיקר הדבר מדעתו של כנגדו שהוא הממחה רק דמדאורייתא לא קנה ותיקנו רבנן שגם זה הוא כקנין גמור בכגון הוא דסברי דדי בתקנתא דרבנן לחוד ולא מצריכין לירד בתורת הפקר כלל ומשה"ט אינה מקודשת אלא מדרבנן וא"כ דמי לתקה"ש שצריך ליתן בע"כ הרי דירדו בי' משום כחו דהפקירא ולהכי מקודשת מדאוריי' גם מה שהיקשו האחרונים משקלים דתנן במשנה ה' אע"פ שאמרו וכו' נשים ועבדים וקטנים אם שקלו מקבלין מידם ופירש הרע"ב ובלבד שימסרם לציבור לגמרי כי היכי דלא ליהוי קרבן ציבור קרב משל יחיד וכיון דלדעת הרמב"ם לא מהני הקנאתם לענין דאוריי' נמצא דקרב משל יחיד עיין שעה"מ פ"א מ"הש ולדברינו הנ"ל כיון דמדאוריי' אין לו דעת להקנות כלל הרי בע"כ צ"ל דתקנת חכמינו ז"ל מתורת הפקר הוא דנחתי בי' ובזה ובכל הדומה לאלו לכ"ע כדאוריי' דנינן לי' עיין לעיל:
ד עיין ברכות י"ט ע"ב הרואה כלאים בחבירו פושטו אפי' בשוק ושו"ט מהא דגדול כ"ה שדוחה ל"ת שבתורה ומשני דאיירי בדרבנן ולא"ת הוא לאו דל"ת ומקשינן מוהתעלמת פעמים שאמת"ע ומשני דאיסורא מממונא לא ילפינן והדר ומקשי מהולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ומשני שוא"ת שאני ולכאורה נראה דכמו דמצינן הכא נגד כה"ב שהוא דווקא נגד אדר"ב אפי' במקום קו"ע או אפי' בדאוריי' בממונא או אפילו באיסורא היכא שהוא בשוא"ת כן בכל המידות האלו נדרשים כולהו תקנתא דרבנן שאין ביכלתם לעקור רק אדר"ב או במקום ממונא משום אסמכתא דקראי או באיסורין בשוא"ת ונמצא דשוה כ"ה לכולהו תקנתא דרבנן ועיין בתוס' שם כ' ע"א ד"ה שב ואל תעשה שהקשו מכהן ונזיר ומתרצו משום דכהונה היא לאו שאינו שוה בכל ונזיר משום דישנו בשאלה ונכללו אלו בתירץ הגמ' שוא"ת שאני דכשם דשוא"ת קילא מקום ועשה כן הוא בלאוין שאש"ב או דישנו בשאלה והיה מן הראוי דגם בתקנתא דרבנן דכשם דיש כח בידם לעקור בשוא"ת כן נמי בלאוין שאש"ב או היכי דישנו בשאלה דמידה אחת להם ומזה נראה לפ"ד להקל מעלינו כמה קושית חדא הא דהקשינן לעיל מהא דאלמוהו רבנן לשיעבודא דהאיך יוכלו להאלימו ולעקור בקו"ע דקונם שאני דישנו בשאלה וכן במאי דמס"ל בב"מ ך' בשיחרור לענין עבז"ל דאם בא על ב"ח בנתיים דאינו פוסלו לכהונה ואמאי הא קו"ע הוא דשאני איסור כהונה שאינו שוה בכל דשוה לשוא"ת וכן דברי הרמב"ם הנ"ל בקונם דחנוכה ופורים וכן בסוף נדרים גבי טא"ל דהתם באנוסה ולכהן מיירי וכן בקונם אשתי נהנות לי דאלמוהו לשיעבודא דידה אבל במפרי' מן הטמא עה"ט פסקינן דלא הדר לטיבלא משום קו"ע דתרומה א"ל דליהוי כלאו שאשב"כ דמותר לכהנים דהרי מצותו בכך דאכילה דכהנים מיקרי עבודה עיין פסחים דף ע"ב ע"ב ודמי ממש למליקה **(כל הפלפול בזה אינו רק מה שנוגע לענין קדושי אשה ופדיון מעשר שני אבל בגוף דיני גזלה יאוש ושינוי רשות הכל הולך בעתים הללו ע"פ דינא דמלכותא ודינא דמלכותא דינא)** דמותר לכהנים ואפ"ה לא מיקרי נבילה המ"כ עיין בפ' העוה"ר דף ק"ך וביבמות דף ל"ג ע"ב בתוס' ד"ה אמר ר"י ובסוגיא דאין אחע"א הארכנו בזה יוע"ש ול"מ לאו שאשב"כ אלא במקום הרשות ולא במקום מצוה וכן אין דינו כדבר דאיתא בשאלה דמידי ה"ט אלא משום קלות שבו שיכול להפקיע וכ"ז שייך בכל הנ"ל דע"י שאלה יפקיע איסורו אבל בתרומה דאי מיתשל עלי' הדרא לאיסור טבל ועוד דעת לנבון נקל לחלק מכל מידי דאיתא בשאלה כמובן אמנם מתלמודא ל"מ כן להדיא שהרי מקשי מנשואי קטנה דמטמאה לה על ר"נ ב"א וכן בנידה מ"ז דמקשי למ"ד מופלא סמוך לאיש דאוריית' מהפרה דנשואי קטנה הרי שגם בלאו ששב"כ ודאיתא בשאלה אין ביכלתם לעקור בקו"ע (ולפ"ר הי' נראה לומר דהא דחידשו תוס' ביבמות לענין טומאה בנשואי קטנה דעשאוהו כמ"מ הוא משום דאינו שב"כ אבל מדבריהם בנזיר מ"ד לא משמע כן שכתבו שם דבע"א במיתת בעלה הוא ג"כ משום טעם זה וכו' טעם זה דכל שיש משום גדר וסיג יש כח בידם אפילו במקום קו"ע.
ה אח"כ הראתי בשעה"מ פ"ג מה"מ בהגה"ה שמתרץ שם על קו' שעה"מ שהקשה ג"כ קו' הנ"ל באות ט"ו על תוס' ב"ק דף ק"ד שתירצו על הא דעומד בגורן מפני דאודיתא מדרבנן ול"מ לענין מעשר דאוריית' דא"כ אג"ק נמי ומתרץ שם בהגה"ה דהשתא ע"י אודיתא הוי תרי דרבנן כשכ"ל אולם לא הוכיח מתחילה דקנין אגב לא חיזקו עלי קוטב דהפקירא כאשר כתבנו לעיל דכל הנעשה משום הפקירא ליכא לאפלוגי כלל בין חדא לתרתי כמשכ"ל בראיות ברורות גם אחז חרב פיפיות לחלק וללבן כל הסוגי' הללו על רגל אחד דלהחמיר עליו אזלינן בתר דרבנן כאילו נותן מסיני אבל לא להקל עליו ומש"ה לענין שחיטת חוץ שהוא להחמיר עליו מחייבינן לי' ולענין חשנב"ע אי ל"ד מחייבינן לי' בדו"ה דלהקל אינו כדאוריית' וכן לענין כיסוי הדם אם אין שחיטה לעוף מן התורה מחייב בכיסוי וכן בדמאי דמקשה בגמ' הא לא חזי' לי' דלהחמיר עליו שלא לצאת י"ח דינו כדאוריית' עכ"ל בקצרה ממתכונת הדברים נראה שעירב דברים שאינם דומים זל"ז ומושך כולם כחדא דמדמה דברים שהם משום אסמכתא דקראי לשאר מילין דרבנן וגם עיקר חלוקו אינו שהרי במריש יוצא ידי סוכה הגם שהוא מדרבנן מפני תקה"ש וכן בסוכה בראש האילן יוצא משום דמדאוריית' מחזי חזי ולדידי' דמי תרווייהו לדמאי ולכיסוי הדם וכן במשחק בקוביא דפטור מקרבן ולדידי' שחיוב קרבן הוא מצד חומרא כמו בשחיטת חוץ בחטאת הגזולה דמחייבינן לי' משום חומרא וה"נ הי' מן הדין להחמיר עליו וליזול בתר דאוריית' וכן בינוקא בסוכה דפעוטות מהני הקנאות כדי לצאת בו מדאוריית' שהוא להקל כללו של דבר שכפלי כפלים המה היוצאים מן הנכנסים בחלקו שבדה ובחר לנפשו:
ו הן כפי הנראה מכל דוכתי דמצוה הבא בעבירה הוא רק נגד המצוה בעצמו שאינו יוצא י"ח משום העבירה שעבר בחפץ זה שוב לא יכול לצאת י"ח בחפץ זה בקיום מצוה אבל צד הקנין שבו לא נפקע אע"ג שהוא כסעיף מסעיפי המצוה והקדמת הסיבה לגוף המצוה ועיין ב"ק מ"ז ע"א בתד"ה מעיקרא וכו' וז"ל בקדשים שאין חייב באחריות וכו' אלא בעי לאוקמי אפי' בחטאת ואשם ואע"ג דמעיקרא תורא דראובן והשתא תד"ר מ"מ ש"ה יש כאן עכ"ל נשמע להדי' דאע"ג שאינו יוצא ידי חיוב חטאתו ואשמו מ"מ לא נפקע מרשות הקדש, איברא עודנו לא שמענו אלא היכא דאיפשר להתמצע ולאוקמי כל חדא בדוכתי' אבל היכא דמיסרך סרוכי בהדי הדדי ובלתי אפשרי להפריד ביניהם יש לדון בזה אם נימא כיון שאין בכחו של העבירה להפקיע קנינו אזי יוצא ממילא י"ח גם במצוה הצרורה בגדר הקנין א"ד להיפך דכיון שנדחה המצוה נפקע קנינו ממילא וכד דייקת תמצא דבסברא זו פליגי ר"י ורבא בר"ה ך"ח אמר ר"י בשופר ש"ע לא יתקע ואם תקע יצא בשופר של שלמים ל"י ואם ת"י מ"ט עולה בת מעילה הוא כיון דמעל בה נפקא לה לחולין שלמים דלאו ב"מ נינהו איסורא הוא דרכיב בהו וכו' מתקיף לי' רבא אימת מעל לבתר דתקע כי קא תקע באיסורא תקע והשתא מ"ט דר"י דכיון דס"ל דבשלמים לא יצא אלמא דס"ל דמהב"ע א"י ומ"ש עולה דיצא אלא דבזה פליגי דר"י ס"ל כיון שאין העבירה מפקיע קנינו כדתניא בבריית' הנ"ל וה"נ בשופר של עולה שע"י המעילה יצא מרשות הקדש ונעשה חולין כדאיתא בריש מעילה אין מעילה אלא שינוי אזי ממילא נגרר המצוה בתר קנינו כיון שהמצוה הוא כל עצמות קנינו וע"כ לא שמעינן דא"י במהב"ע אלא היכא שאינו נוגע בגדר הקנין שבו משא"כ הכא דאי תימא שא"י י"ח אזי תופר בחרקאו גם צד הקנאה שבו ורבא ס"ל להיפך דע"כ לא שמעינן שאין בכחו של העבירה להפקיע קנינו רק היכא דאינו קשורה בעצמות המצוה משא"כ הכא שהמצוה עצמו היא צד הקנאה דאם יצא י"ח אזי מעל ויצא לחולין וכיון שהעבירה מפקיע המצוה אזי ניתק הקנין שבו ממילא וקיימ"ל כרבא בסברא זו דהלכה כבתראי ולכאורה קשה מפסחים ע"ב יבמתו נידה בעל פטור דעשה מצוה ואמאי הרי גם התם המצוה וקנינה שנעשה לו כאשתו בביאה זו קשורים יחד ויפקיע העבירה את המצוה כמו בכל מצוה הב"ע ויתבטל קנינה ממילא כמו בשופר של עולה לרבא [והא דמסיק דיצא הוא משום ט"א דמצות ללה"נ] אמנם לקושטא מרחק רב ביניהם דהתם בשופר של עולה הרי כולם משולבים וקשורים זה בזה ושלשה הדרגות ישנם בשליבה זו הן בצד הקיום והן בצד הביטול דאם נימא דיצא ידי חובתו הרי קנאו ונעשה כחולין ועי"ז מעל ונעשתה העבירה דאין מעילה אלא שינוי [ועיין קידושין נ"ד ע"ב דמקשי בפשיטות וכי מאחר דאין מתחלל קרבן במאי מחייב] לכן אמרינן דאינו יוצא משום מהב"ע ואזי נפקע קנינו וגם העבירה עצמו הקשורה אתם וכיון דלא יצא הרי לא מעל ולא נעשתה העבירה משא"כ ביבמתו נידה הגם שהמצוה והקנין קשורים יחד ומיסרך סרוכה בהדי הדדי אבל העבירה איננו צרורה בחבלם דסוף סוף נעשתה העבירה אפי' אם לא נעשתה המצוה ושוב אין בכחו של העבירה להפקיע כיון שבביטול מצוה יתבטל ממילא גדר הקינאה שאין בכחו של העבירה לבטלו:
סימן ג
א עיין סוכה דף למד תוס' ד"ה משום בסה"ד וז"ל ומיהו תימא בפ' כ"ש דתניא אין יוצאין י"ח במצ' ש"ט ודריש לי' מקרא ת"ל משום מצוה הבאה בעבירה דקא אכיל איסורא ונפיק ידי מצה ונלפענ"ד לתרץ דמ"ל שהפריש תרומה ומעשר ע"ת אם לא יתחמץ ואם יחמוץ לא יהיה תרומתו תרומה ותו ליכא עבירה ואעפ"כ ילפינן מקרא שאינו יוצא י"ח כיון שאם תתחמץ לא יעבור משום איסור חמץ רק משום איסור טבל ועיין פסחים שם וממילא מתורץ ג"כ קו' תוס' לקמן ל"ה ד"ה אתי' דל"ל קרא כיון דגם במצה בעינן לכם עיי"ש ועוד נראה באם הפריש תרומה והיתנה שלא תחול אלא לאחר אפי' א"י י"ח לר"ש דל"ל אחל"א אף בא"כ והטעם לזה דאילו הפרש בפסח לאחר שנתחמץ אין תרומתו תרומה דחמץ בפסח אינו ברשותו ואף דלר"ש לא חל איסור חמץ על איסור טבל מ"מ כיון שבשעת הפרשה דבעינן בעלים חל עליו איסור חמץ והוא סילוק הבעלים ואפקעתי' דקרא תו לא חלה הפרשתו כלל כיון דסילוק בעלים והפרשה באין כאחד ואנן בעינן תורת בעלים לאחר גמר הפרשה והכא בשעת הפרשה כיון שנסתלק איסור טבל חל עליו איסור חמץ דמיתלי תלי וקאי כדאיתא בפרק ארבעה אחין לענין א"א ואשת אח ובעוד שחל עליו איסור חמץ נפקע מרשותו ואף דלכאורה נחקורה נא בשותף שנתן לחבירו ביתו במתנה כ"ז משך השותפות וכשחלק עמו נתן חלקו בחצירו שנתן לו וכן בעל שנתן לאשתו חצירו כ"ז שאת עמי ואח"כ נתן לה גט בחצר זה יש ג"כ לספק בסברא זו כיון שבשעת חלות הגט אין החצר שלה ועיין בגיטין ע"ח ע"א רש"י ד"ה בין ירכותי' וז"ל ואע"פ שמונח בקרקע אין אדם מקפיד על כל מקום מושב אשתו ועד עכשיו הי' אותו מקום קנוי' לה עכ"ל הרי להדיא אף שבשעת חלות הגט אין המקום שלה הה"מ וה"נ בגוונא דלעיל כיון שקודם ההפרשה הוא ברשותו מהני הפרשתו אמנם נראה דזהו דווקא בדבר התלוי בדעת המקנה והוקנה אמנם בדבר שהתורה הפקיע הרשותו אם סילק הרשות שהתורה מפקיע מרשותו בשעת חלות הקנין בוודאי לא קנה כגון באחד שמכר קרקע לחבירו בזמן שהיובל נוהג ונתן לחבירו מטלטלין שיקנה בתחילת יובל ונתנם בקרקע זו לא קנה וראי' לזה עיין תמורה דף ך"ה אמר על הבכור עם יציאת יובל עולה עולה הוי או בכור הוי ועיי"ש אמר אביי מה תיבעי לי' דברי הרב ודה"ת ד' מי שומעין הרי להדיא דוקא במקום דשייך לומר ד"ה ודה"ת אז נדחה דה"ת נגד קודשא ב"ה עיין רש"י שם אבל היכא ששניהם דה"ת אז אזלינן בתר התחלת הקנין ולהכי בגט שפיר קנתה כיון שהפקעת וסילוק הרשות בא על ידיהם משא"כ ביובל שהסילוק ע"י הפקעתה דקרא אז אמרינן ד"ה ודה"ת אף שיש לחלק קצת אבל לקושטא דמילתא נראה להדי' כן דאל"כ לא הו"ל למינקט ולומר ד"ה ודה"ת א"ו דקשי' לי' דהא חזינן דמהני בכה"ג לענין גט ולפ"ז שפיר מתורצים ב' קו' תוס' כגון שהפריש שיחול לאחר האפי' וא"כ השתא ליכא מצה"ב. והוי שלו ומ"מ א"י י"ח כיון שבאם תתחמץ קודם האפי' אין בהפרשתו כלום ואין איסורו מלא תאכל חמץ רק משום טבל:
ב סוכה ל"ה דפליגי אמוראי באתרוג של ערלה דח"א משום שאין בו היתר אכילה וח"א מפני שאין בו דין ממון וקס"ד דמאן דבעי דין ממון ל"ב היתר אכילה ויוצא באתרוג של טבל לפרש"י שם ומקשינן משל תרומה טמאה פסולה למ"ד לפי שא"ב ד"מ אמאי הרי מסיקה תחת תבשילו אלא בהיתר אכילה כ"ע ל"פ דבעינן כי פליגי בד"מ ועיי"ש בתד"ה לפי וכו' ותמצית דבריהם הצריכים לענינו דבשל ערלה אין צריכין להנך טעמא דבלאה"ט פסול משום דמיכתת שיעורי' אלא נחלקו בהנך טעמי לענין ערלה משום דנ"מ לענין מ"ש כדמסקינן א"ב מע"ש והיקשה המהרש"א דא"כ אמאי שבק המתרץ סברת המקשה דמאן דבעי דין ממון ל"ב ה"א והא דתרומה טמאה פסולה משום דכתותי מ"ש וי"ל לפי שיטתם בדיבור שאח"ז דאף למאן דבעי ד"מ ולא בעי ה"א מ"מ אתרוג ודאי פסול לכ"ע משום אתרוג השותפין ובתרומה טמאה נמי תנן דפסול וא"כ ליכא נפקות' כלל למאן דבעי דין ממון ולא בעי היתר אכילה עכ"ל וקושיתו עצומה ותירוצו אינו מספיק דדחיקא טובא לומר דס"ד והמסקנא פליגי בדבר שאין בו נפקותא וגם כל הש"ו קאי במילי דכדי שהרי גם הקו' מתרומה טמאה אין לו שורש וענף דבלא"ה פסול משום דמיכתת שיעורי' וגם המתרץ שביק בכדי למאי דס"ד מעיקרא רק משום דליכא נפקותא ועוד דלכאורה אכתי איכא נפקותא באתרוג שנאסר מבליעת איסור דלס"ד אזי למאן דבעי דין ממון ל"ב היתר אכילה כשר ולמסקנא לכ"ע פסול אולם יש לומר דמהרש"א ס"ל כמ"א בסי' תרמ"ט ס"ק ך' ודלא כש"ג שם אבל קשי' דאכתי איכא נפקותא רבה בקונם אכילת אתרוג עלי שקיבל עליו בנדר רק איסור אכילה ועיין בתשו' רשב"א סי' תשמ"ז דל"א דיצא י"ח משום הואיל א"ב מיתשיל עלי' ונראה לתרץ קו' מהרש"א דמבואר באחרונים דכתותי מיכתת שיעורי' לא שייכי אלא בדברים דצריכי שיהיה שיעורי' מצורף יחד אבל בדברים דמהני גם כשהוא מרוסק אע"ג דבעי שיעורי' תו לא נגרע משום כתותי מ"ש שהרי לא נגרע מידי משיעורי' רק דחשבינן לי' כמרוסק וראי' מפיגול ונותר דחייב על כזית מהם ול"א כמ"ש וה"ט דגבי אכילה ל"ב כזית מצורף ועיין לקמן ע"ב ושל תרומה טהורה לא יטול וכו' פליגי בה ר"א ור"א וכו' מ"ב כגון שקרא עלי' שם חוץ מקליפתה וכו' ולפ"ז הכי קא קשי' לי' כיון דקתני במתניתן סתמא דשל תרומה טמאה פסול אע"ג דקרא עלי' שם חוץ מקליפתה דתו לא נפסל משום דכמ"ש שהרי גם כשהי' המין והפרי שבתוכו מרודד כיון שהקליפה החיצונה שלימה כשירה כאשר יתבאר ומשה"ט מסקינן דבהיתר אכילה כ"ע ל"פ דבעינן ובזה מרווח לן ליישב דברי הרי"ף דפסק באתרוג שנימוח בפנים דכשר ותמה הטור בסי' תרמ"ח כיון דאיבעיא לן לקמן ל"ו בזה ולא נפשטה הוי לי' ספיקא דאוריי' והב"י דחק בזה דסבירא לי' דפסולים אלו רק מדרבנן הן ודלא בדעת הטור ועפ"י דברים הנ"ל יש לומר דנפשטה האיבעי' דלקמן משקלא וטרי' דהכא דכיון דקו' הש"ס מתרומה טמאה וגם תירוצו דש"ס דנדו ממאי דקס"ד מעיקרא אלא דכ"ע סברו דבעינן היתר אכילה והנודר מאכילה לבד אינו יוצא י"ח ואמאי הלא באתרוג של תרומה טמאה בלא"ה אינו יוצא י"ח משום דמיכתת שיעורי' וצ"ל דקשי' לי' מדקתני בסתמא משמע דאפי' היכא דקרא שם חוץ מקליפתה החיצונה וחדרי הזרע שהגרעינים מונחים בתוכו דשוב לית לן בי' משום דמיכתת שיעורי' והא תינח כדתימא כשנמוח בפנים כשר אבל אם תימא דגם כשנמוח פסול הדרי קו' לדוכתי' וכיון דחזינן דסתמא דסוגי' דהכא אזדי כצד זו דמכשיר בנימוח משום דדמי לריאה פסקינן כוותי כמ"ש הפוסקים בכ"ד וזהו שיקול דעת היכא דפליגי ת"ת או ת"א וכו' וסוגי' דשמעתא אזלא כאידך ע"י סנהדרין ל"ג:
ג עיין ברמב"ן יבמות דף ק"ג מ"ב סנדל של ע"ג לא תחלוץ כו' פירש"י ז"ל הואיל כו' ואי משום איסור הנאה חליצה לאו הנאה היא דמצות לאו ליהנות נתנו ואע"ג דהכא בעיא לאינסובי ובלא חליצה לא נסבה לה כיון דלא מעכב בה אלא מצוה לאו הנאה הוא ולכתחילה לא תחלוץ מפני שנראת כנהנית ועוד דכל למצוה מאיס ויש מפרש דלכתחילה לא תחלוץ משום דנהנת שנשאת בו ואם חלצה חליצתה כשרה נהי דעבדה איסורא חליצתה לא מיפסלא ולא דאיק לי מהא דגרסינן בפ' ראוהו ב"ד (דף כח) רבא אמר אחד זה ואחד זה לא יצא הדר אמר רבא אחד זה יצא מאי טעמא מצות לאו ליהנות נתנו אלמא אי נתנו ליהנות כיון שאם יצא נהנה ועבד איסורא ואי לא יצא לא עשה ולא כלום ונמצא שלא נהנה אמרי' דלא יצא עכ"ל וראיתי באחרונים שנתקשו בדבריו דלמה לי' לרמב"ן לפרש דמשה"ט לא יצא כי היכא דלא ליעבד איסורא ולא כפשוטו משום מצוה הב"ע ורצה לחדש דבשוגג ל"ש מצוה הב"ע ותירץ בזה קוש' תוס' הנ"ל שהקשו ממצה של טבל ובאמת ממשמעות רבותינו הראשונים לא משמע כן כיון דעיקרו לאו משום העבירה שעושה בפועל הוא שאינו יוצא שהרי קורע בשבת יוצא ידי קריעה וכן בסוכה בקרקע גזולה דיוצא י"ח משום דקרקע אינו נגזלת אע"ג שעשה העבירה בפועל אלא צריכין לומר כחלוקו של ירושלמי וכמ"ש הריטב"א בסוכה תמן הוא עושה עבירה אבל לא נקבע על החפץ שרוצה לצאת בו אבל בטבל שאסור לכל אפי' בהנאה של כילוי הרי זה כאילו נקבע על החפץ שרוצה לצאת בו ועתה מ"ש לן בין שוגג למזיד כיון דעיקר הפקעת המצוה אינו משום העבירה שעבר זה שרוצה לצאת בו הוא אלא משום דנאסר החפץ שרוצה לצאת בו ומה"ט ס"ל לרמב"ן במל"ד שגם אחרים אינן יוצאין משום מצוה הב"ע מובא במ"א סי' תרמ"ט ולמאי דכתיבנא לעיל באות א' דכל עיקר פלוגת' דרב יהודא ורבא הוא מפני שאין בכחו של העבירה לדחות קניני שיש לו מדינא ולכן גם למסקנא אם נימא דמצות ליהנות נתנו לא יצא גם בשופר של עולה הוא הטעם מפני שהקנין כרוך בעקבי המצוה שרוצה לצאת בו עתה ושניהם יחד כרוכים בעקבי העבירה שהיא המעילה עצמה ולכן אמרינן סלק לכולהו כי היכא דלא ליעבד איסורא אבל לולי טעם זה אזי אמרינן להיפך דכל שקנינו קשורה בסבך המצוה אזי יוצא גם המצוה כמו ביבמתו נידה ועיין:
ד ועיין בדו"ח במסכ' סוכה דף י"ז וז"ל שם בתוספ' נסתפקו אם יש ב' טפחים סכך פסול ועוד סכך פסול ב' טפחים ואויר פחות מג"ט ביניהם אם מצטרפין שני הפסולים ביחד לפסול הסוכה ואני בעניי לא הבינותי דהא י"ל בפשוטו דאויר טפח הי' ג"כ ראוי לחוץ בסוכה כיון דיש הפסק אויר ביניהם אלא דאתינן עלה מדין לבוד ולמ"ד אין לבוד באמצע משמע באמת דאפילו בסוכה גדולה פוסל אויר באמצע פחות מג"ט אלא לדידן כשר מטעם לבוד וכן בב' טפחים סכך פסול ואויר ב' טפחים דאין מצטרפין י"ל ג"כ מטעם לבוד כאלו ב"ט דפסול דבוק בסכך כשר ואין כאן הפסק או דממלאים האויר מסכך כשר שבצידו וכן אם הב"ט אויר בצד הדופן ואח"כ בצד הסוכה ב"ט סכך פסול אמרינן לבוד דהדופן סמכינן לסכך פסול וא"כ בנידון זה דאויר מפסיק בין הסכך פסול דד' טפחים הא אין לנו מקום הכשר דלבוד דהא אם באת לדון דהוי לבוד ממילא איכא שיעור סכך פסול בד"ט ובלא לבוד האויר לחודי' חוצץ ולומר באמת דבלאו לבוד אין חשוב אויר פחות מג"ט להפסיק ולחוצץ ולמ"ד אין לבוד באמצע דפוסל היינו רק בסוכה קטנה הא לכאורה א"א לומר דגם בסוכה קטנה לתכשר בלא לבוד דהא בסכך פסול פחות מג' טפחים כשר בסוכה קטנה אף דאין שייך לבוד מ"מ משלים כל שיעור סוכה א"כ הא דאויר פחות מב"ט אינו משלים לשיעור סוכה היינו דחוצץ ומפסיק א"כ ממילא גם בסוכה גדולה פסולה ומוכח דכל עיקר הכשרו של אויר פחות מג' טפחים רק מדין לבוד הוא וקשה כנ"ל והדבר צריך תלמוד רב עכ"ל וחזרתי לכמה צדדים להעלות ארוכה לעוצם הקו' הלז ולכולהו אית להו פירכא אמנם לחומר הקושי' נראה דודאי אם שעורא דסכך פסול הי' כשאר שיעורין המקובלים אצלינו בהלכה למשה מסיני והוי מספקא לן אם נימא בו גם דין לבוד שהוא ג"כ מהלכה לממ"ס או לא (ועיין ר"ן שם דל"א דופן עקומה וחבוט בהדי הדדי) אזי פשיטא שאין לזוז מדברי קדשו כיון דבל"ז אי אפשר להכשיר סוכה זו אלא ע"י לבוד דאל"כ הרי נפסלה משום אויר המפסיק וכיון שכל הכשרה הוא רק ע"י לבוד אזי פשיטא דהדרי למיפסל משום סכך פסול ע"י צירוף לבוד עצמו אכן שם ע"ב אמרינן להדי' אלא לדידכו דאמריתו שיעור משום הפלגה וכו' שם בפירש"י וז"ל דהא ארבעה דקאמריתו לא תנן להו במתניתין לענין סכך פסול והא סברא מנא לכו אתון היינו טעמייכו משום דבכל מקום חשובין ד' טפחים להיות מקום חשוב לעצמו אתם אומרים שאף זה מקום היא לעצמו וחוצץ בסוכה זו לעשותו כשתים ואין דפנות להם וכו' עכ"ל וכיון שרק מצד הסברא הוא דפוסל סכך פסול משום שהוא מקום חשוב לעצמו לכן מספקי לתוס' אם נפסל הסוכה ע"י ב' טפחים מזה וב"ט מזה ואויר פחות מג' בנתיים כיון דמ"מ לאו מקום חשוב הוא ומעתה תו לא איכפת לן בזה במאי דבע"כ צריכין לבוא לכלל לבוד כדי להכשירו משום אויר המפסיק דנגד האויר הוא מן הלכה להכשירו ע"י לבוד אבל מ"מ אינם מצורפים לפנינו כדי להחשיבו בפ"ע בכדי לחצוץ בסוכה זו לעשותו כשתים כן נראה לפענ"ד ליישב דברי רבותינו הראשונים נ"ע:
ה ועיין בנ"י ר"פ הא"ר שהקשה לדעת המפרשים דע"א נאמן בעגונה משום אפקיענהו רבנן לקד"מ דא"כ אמאי אם בא בעלה קנסינן לה בכל אלו ואחיו של ראשון חולץ מה"ת והשני מדרבנן איפכא בעי למיהוי כיון שכבר נידונה כפנוי' אמנם דעת החולקים כיון דצריכה להיתר בי תלתא דסמיכי וכל שבא בעלה אח"כ הלא אין זה הוראה אלא טעות כמבואר בפ' הא"ר ד' צ"ב דדמי להורו ב"ד ששקעה חמה ולבסוף זרחה ואפי' ר"נ ל"פ התם אלא לענין קרבן דוקא או אפשר דכרב חסדא ס"ל דיש כח לעקור אפי' בקו"ע ואנן פסקינן כר"נ ב"א וצ"ל משום אפקיענהו הוא דמהימנינן לי' אמנם כ"ז היכא שנתברר למפרע כגון כשבא בעלה אזי נתברר דלא אפקעינהו אבל בתפס שלא בעדים **(ענין תפיסה שלא בעדים והפקר הנאמרים פה, המה רק בעבור ההמשך לברר גוף הענין בהכשר ד' מינים, אולם מה שנוגע לדיני ממונות הכל קאי כפי חוקי המדינה כי דינא דמלכותא דינא:)** אח"כ אע"ג דמהימן מ"מ לא נתברר הדבר למפרע שהרי אם יתפוס הלה ממנו של"ב אזי הדר דינא וכיון שכן אם נאמר דמעיקרא משום הפקירא הוא דנחתינן בה מה מועיל תפיסתו אח"כ כי שכבר הפקירו כקו' הנ"י לענין הפקעת קדושין ומה"ט נרא' דלדע' החולקי' על תוס' וקסברו דאין כח בידם לעקור בקו"ע ואפ"ה מהימן ע"א בעגונה דמשום חומר שהחמירו חכמי' עלי' בסופה או משום מילתא דע"ל ראו חכמי' דמסתמא לא ישקר בזה ומשום אומדנות ומתלאות האלו האמינו כשני עדים ואין להתעקש ולומר דמיגו חשיבא כבירור בעדים ואפ"ה מהני כשחזר ותפס של"ב משום דדמי לתרי ותרי דליתא דא"כ גם כשיחזור הנתבע ויתפוס עוד הפעם בעדים יועיל נמי תפיסתו כמו בתו"ת דעלמא א"ו דמיגו ל"ח בירור אלא בשעתי' ועיין בנ"י ר"פ האשה רבה דפירש כן ועיין בא"ח סי' תק"ע ובי"ד סי' רט"ו בענין נדר להתענות כו"כ ימים ואירעו בהם חנוכה ופורים דלדעת רמב"ם לא חייל הנדר לאו משום דס"ל כדעת תוספ' וצריכין לדחוק עוד ולומר דיש בזה משום מיג"מ כהנך דלעיל אלא משום דהתם תחילת התקנה הוא כנגד קו"ע משא"כ בחנוכה ופורים דכבר חיילו תק"ח ותקנתם שלימה בלא שום סרך איסור רק שהוא בא בגבולם לעקור תקנתם ועדיף עוד מהא דאמרו הרי הזאה שבות והעמידו דבריהם במקום כרת:
סימן ד
א ועיין באחרונים מה שהקשו על תוס' ב"ק דף ק"ד שהקשו דיקני לו קרקע באודיתא) ואג"ק יקנה לו המעות שבביתו ותירצו דאודיתא אינו אלא מדרבנן וא"כ גם אגב לחוד ל"מ לדאורייתא ובש"ס מקשה להדיא ולקנותו אגב קרקע דשאני אודיתא דלעולם לא משכחת לי' אלא מדעת הבעלים ואזי לא הוי אלא תקנתא דרבנן בלחוד ומש"ה ל"מ לענין מעשר דאורייתא אבל אגב דמש"ל בדבר של הפקר **(כל עניני קנין קרקע הפקר, וכדומה הנאמרים פה המה רק לברר לענין פדיון מעשר שני, ומה שנוגע לדינא נוהג ע"פ דינא דמלכותא:)** דאזי בע"כ צ"ל דירדו בזה לתורת אסמכתא דקראי ומשה"ט גם בדאיכא דעת אח"מ תו לא נפסק מידה זו ומשה"ט מהני ממילא גם לענין דאורייתא דבמידה אחת משחינן להו בכל קניני אגב בכל האופנים דאפשר להיות: