אור ברסלב
זית רענן חלק א חלק אורח חיים › הלכה ז - בדין מתוך

זית רענן חלק א· רבי משה יהודה לייב זילברבגר

חלק אורח חיים · הלכה ז - בדין מתוך

הלכה ו - בסוגי' דש"מ ומשצ"ל

בדין מתוך שהותרה לצורך גבי מלאכת יו"ט נראה לברר כמה ענינים ומבוכת בדיני מלאכת יו"ט ולברר כל דיעות הראשונים בעזה"י

סימן א

א מבואר בסמ"ק דכל מלאכה שאסורה מדאורייתא לא מהני מידי מה שעשאו ע"י שינוי מובא בב"י בסי' תצ"ה וכ"מ משאר פוסקים דשינוי ל"מ אלא היכא דמיתחזי כעובדא דחול וכדומה ועיין רש"י בר"פ אין צדין דגם במלאכת אוכל נפש היכא שיכול לעשותו מעיו"ט ולא יתקלקל כלל אסור מדאורייתא וכן הוא להדי' לדעת תוס' במגילה דף זיי"ן ע"ב בד"ה כאן במכשירין שא"א לעשותן מעיו"ט וז"ל משמע מדלא פליגי אלא במכשירין מכלל דגוף המאכל שרי לעשותן ביו"ט אע"ג דאפשר לעשות מעיו"ט וא"כ קשי' וכו' וי"ל דודאי אוכל נפש המתקלקל אם עושהו מאתמול מותר לעשות ביו"ט אבל או"נ דעדיף טפי כשהוא עשוי מאתמול כגון ההיא דהמצניע אסור לעשות ביו"ט אבל מכשירין דלא מתקלקל כשנעשו מאתמול בהא ודאי דיש לחלק בין אפשר ללא אפשר עכ"ל ועיין במהרש"א שפירש בדבריהם דהא דנקטו אבל או"נ דעדיף טפי כשהוא עשו מאתמול ל"ד וה"ה כשאינו מתקלקל וא"כ אמאי מהני שינוי בדיכת מלח עיין ביצה שהיא אב מלאכה ואסורה בשבת מדאורייתא ככל אבות מלאכות ואפ"ה מותר ביו"ט ע"י שינוי אע"ג דידע שכל קדירות צריכות מלח ואינו מפיג טעמא אמנם נראה דוודאי באותן מלאכות שנמצא בהם כמה מינים שמתקלקלים כשנעשו מעיו"ט וגם כמה מינים שאינם מתקלקלים אזי גם כשעושה ביו"ט המין שאינו מתקלקל אזי לכ"ע מותר מדאורייתא משום מתוך שהותרה מלאכה זו עצמה למינים המתקלקלים הותרה נמי לאינם מתקלקלים ומשה"ט מהני שינוי במלח לפי שמלאכה זו עצמה הותרה בתבלין שהוא כמו טחינה של מלח מפני שמתקלקלין ורק מפני דמחזי כעובדא דחול מפני שדרכו לעשותו לימים רבים צריכין שינוי משא"כ בהנך דהמצניע דחייב מדאורייתא מפני שאיפשר לעשותן מעיו"ט משום ששם של אותן מלאכות עצמן אינם מתקלקלים בעצמותן כגון מפרק ותולש ובורר ששם עצמותן של אותן מלאכות גרמו שרובם אינם מתקלקלים ואף אם נמצא איזהו מיעוטא המתקלקל נגרר מיעוטא בתר רובא כמבואר במ"מ בפ"א מה י"ט דמש"ה אסורה תלישא אף בתותים וענבים וירקות המתקלקלים משום דאזלינן בתר רובא והא דהותרה טחינה בתבלין ולא אזלי' בתר רובא כבר כתב הרמב"ן ור"ן ר"פ אין צדין טעמא דמילתא לפי שאין אותה שחיקה נעשות באותו ענין כשהיא נעשות לימים רבים דהיינו בדברים שאינן מתקלקלין שזה במדוך וזה ברחיים ואף פלפלין ברחיים שלהן אינה כדרך טחינת חטים לימים הרבה יוע"ש וכעין סברא זו דס"ל לר"ן לענין דרבנן כן נמי לדעת רש"י לענין דאורייתא אבל במלח מיהת מותר מדאורייתא שהרי כעין שחיקה זו עצמו מותר בתבלין אית בי' משום מתוך משא"כ בהנך דהמצניע שבאותן דרכים עצמן שנעשים ברובן שאינם מתקלקלים כן נעשים גם המתקלקלים ונגררים בתר רובא שגם המתקלקלין אסורין מדאורייתא ולפ"ז מתורץ קו' תוס' שהיקשו על רש"י בריש ביצה וכן בפ' המצניע דא"כ מאי בין מכשירין לאוכל נפש עצמו משום דבאוכל נפש עצמו היכא שמלאכה זו עצמו נמצא במין המתקלקל וכעין זה נעשה באותו דרך עצמו במין שאינן מתקלקל אזי שרי משום מתוך משא"כ במכשירין שאפי' היכא שנעשה באותו דרך עצמו שעושאו בדבר שא"א לעשותן אעפ"כ אסור היכא שאיפשר לעשותן דבמכשירין לא אמרינן מתוך וכל היכא שאיפשר לעשותן אסרה רחמנא מרבוי' דקרא דכתיב הוא לבדו:

ב יש להתבונן לדידן דפסקינן כר"י דמכשירי או"נ שא"א לעשותן מעיו"ט מותרין וכן הסכמות כל הפוסקים לדינא רק שאין מורין כן לרבים לבד לתירץ השני של תוס' שם כ"ב ד"ה ההיא שמחלקים בין מכשירין למכשירין וכאשר נבאר עיקר חלוקם וסברתם וכן לדעת הר"ן בפ' שני דביצה שמחלק באופן אחר בין מכשירין ההכרחיים לאינם הכרחיים וא"כ מותר לתקן שפוד שנרצם ביו"ט עצמו כמו בסכין שת"ח רואה לעצמו אם נימא ג"כ שרשאי לתקן כלי שנתקלקל ביו"ט לצורך היום כגון לעשן בו את הפירות דמותר משום מתוך כיון שהוא לצורך היום השוה לכל נפש יוע"ש דף כ"ג דנימא דמתוך שהותרה לצורך מכשירין מותר נמי שלא לצורך והנה מכללות הדברים נשמע מרבותינו הראשונים והאחרונים דכל מלאכה דליתא באוכל נפש גופי' רק במכשירין דקלישא כחו דהתירא דידי' שוב אין בהם כח להמשיך התירה שלהן גם לאחריני הנעשים לצורך היום לבד ועובר עליהם בל"ת כל היכא שנעשה המלאכה שלא לצורך מכשירי אוכל נפש רק לצורך היום לבד דאלת"ה א"כ כל המלאכות רובן ככולן הרי נמצאים במכשירין ולדעת רש"י ורמב"ם דאמרי' מתוך אפי' שלא לצורך כלל מותרים מדאורייתא והרי כמעט הותרה הרצועה לכל מלאכת יו"ט מדאורייתא ורק טעמא דמילתא ליסוד משגב הלזה חובה עלינו לידע ולתור אחריו דאם נימא כדכתיבנא משום דקלישא כחו דהתירא של מכשירין שנפסק כחו להמשיך אחריו ולכל שנגרע אפס מנהו איננו מספיק כל כך שהרי מצינן לחד מגדולי בתראי דפשיטא לי' מילתא מצד הסברא להיפוך עיין בלח"מ פ"א מה' יו"ט ה' ט"ו המבשל ביו"ט לבהמה וכו' האי בישול בהמה איירי במאכל הראוי לאכילת אדם וכו' אבל מטעם מתוך וכו' וא"כ קשה על רבינו ז"ל איך לא הוזכר הטעם מתוך ואפשר הי' לומר דרבינו ז"ל סבירא לי' דלכם ולא לכלבים אהדרי' ללאו קמא כ"ש התוס' פ"ק וא"כ נתבטל טעם מתוך דודאי דאי לא אתי לכם הוה מותר מטעם מתוך אבל השתא דכתוב אהדרי' לאיסורה לכך איצטריך טעמא דהואיל וכו' אבל עובר בעשה דלכם וא"ת א"כ איך אמרו שם בגמרא דהשוחט עולת נדבה כו' הא אפילו כב"ה אתי' דלכם אהדרי' לאסור אפי' ושחיטה לאסורי' דלאו ונתבטל טעמא מתוך וא"כ הי' ראוי לעבור בלאו אי לאו טעמא דהואיל אבל בעולא דלא שייך וכו' וי"ל דכיון דשייך טעמא דהואיל בכ"מ ומתוך שהותר לאו זה בכל מקום משום טעמא דהואיל הותר נמי הכא וכו' לכך אמר דאתי דלא כב"ה ע"כ ונלמוד מתמצית דבריו שגם דרחמנא גילה לנו דלא נימא מתוך בעיקר המלאכה מ"מ כיון שמלאכה כזו הותרה מדאורייתא אפי' שלא לצורך יו"ט משום הואיל שוב הדר מילתא וכחו דמתוך בכל חיילי' ואמרינן דמתוך שהותרה מלאכה זו בעלמא שלא לצורך יו"ט משום הואיל הותרה ג"כ אפי' במילתא דלית בי' משום הואיל כגון כשבישל סמוך לחשיכה או טריפות לכלבים ובע"כ צ"ל דס"ל מצד הסברא דשאני בין מתוך שהותרה לאו"נ דנפושי התירא דידי' שהתורה התירו בפירוש משא"כ לדבר שאינו לאוכל נפש דמרוחקים זה מזה טובא ואין בכח המתיר לנופף ולהמשיך כחו דהתירא על סוג הרחוק ממנו בהדרגה משא"כ היכא שכבר הותר משום הואיל שגם הוא יצא מכלל או"נ ונכנס בכלל מדריגה הפחותה ממנו טובא ולכן כשנבוא עתה להתיר גם לדבר שאינו לצורך כלל ושגם תועלה דהואיל לית בי' הרי לא נפחת רק בהדרגה אחת ולכן התירא של מתוך זה יותר קרובה ואמרינן דנגד מתוך זה היותר מסתבר לא גילה רחמנא ונראה בפשטא דמילתא דכיון דחזינן דרחמנא מיעטה למכשירין שאיפשר לעשותן מעיו"ט אע"ג דאית בי' משום מתוך שהותרה למכשירין שא"א לעשותן הותרה נמי למכשירין שאיפשר לעשותן ולמ"ב לדעת רש"י ורמב"ם דמדאורייתא אמרינן מתוך אפי' דבר שאין בו צורך היום כלל אזי לדעתם מוכח להדר דלא אמרינן מתוך אלא למלאכה שהותרה לצורך אוכל נפש ובאוכל נפש עצמו כמבואר במ"מ בפ"א מה' יו"ט אלא אפי' לדעת תוס' דבעינן צה"י מ"מ גם במכשירין שאפשר לעשותן מעיו"ט הרי מ"מ יש בהן צורך היום כיון שלא עשאו מעיו"ט ולכה"פ יותר מיהת ע"י שינוי כמו שנבאר להלן שכן הוא דעת הראב"ד לדינא גבי בקיעות עצים ועוד אף את"ל דכיון שפשע שלא תיקנו מאתמול הוא דאסרה רחמנא מי לא ארי' דלא ידע מאתמול אם יצטרך ביו"ט לצלות ודמי ללא ידע מאי קדירה בעי לבשולי עי"ש דף י"ד דלכל הפחות לא פשע במאי שלא תיקנן השפודין מעיו"ט ועיין במ"א סי' תק"ט ס"ק ב' ואעפ"כ אסרה רחמנא נלמוד מזה ליסוד מושגב דל"א מתוך ע"י שהותרה למכשירי או"נ:

ג אמנם נראה דאפי' לרבנן דאסרו במכשירין אפי' כשא"א לעשותן זהו היכא שלא נמצאו כעין מלאכה זו באוכל נפש עצמו אבל היכא שגם באוכל נפש עצמו ישנו למלאכה זו אזי גם רבנן מודי דשרי משום מתוך והרי יש בו צורך היום ואפי' כשאיפשר לתקנו מעיו"ט למ"ב לדעת הפוסקים דמדאורייתא אמרינן מתוך ואפי' שלא לצורך כלל רק דמדרבנן אסור היכא שאין בו צה"י אזי מותר לתקנו ע"י מלאכה שישנו באוכל נפש ע"י שינוי ואפי' לדעת הפוסקים דבעינן צה"י אפ"ל דכל כה"ג לא יצא מכלל צה"י כיון שצריך לו ביו"ט וכבר לא עשאו מעיו"ט ומותר ביו"ט מיהת ע"י שינוי כמו ביקוע עצים ואע"ג דמילתא דפשיטא הוא דמכשירין לרבנן או באיפשר לעשותן אליבא דר"י דפסקינן כוותי' דאסורין אפי' ע"י שינוי היינו במלאכה דלא מצינן באוכל נפש עצמו רק במכשירין ולא הותרה מן התורה משום מתוך דמכשירין וכל בדאורייתא ל"מ מידי מה שעשאו ע"י שינוי:

ד ובזה יומתקו דברי הראב"ד מובא בר"ן בפ' המביא וז"ל ומקשו הכא למה התירו לבקוע אפי' ע"י שינוי הא מכשירין שאיפשר לעשותן מעיו"ט נינהו ותירץ הראב"ד ז"ל דכיון דאי איפשר לבשל ולאפות בלא עצים עשו אותו כדיכת מלח שהתירו אותה ע"י שינוי עכ"ל ועודנו נבוכים בדעתו הרחבה דניהו דעצים להסקה גופי' שהתירו להבערתן משום דאי איפשר בלעדם אבל מ"מ לענין ביקוע ביו"ט אמאי התירו כיון דאיפשר לעשותן ולא אשכחן מכשירין שאיפשר לעשותן מעיו"ט דלישתרו בשינוי כמ"ש הר"ן בפ"ק גבי דיכת מלח ותבלין וצריכין לדחוק כיון שכבר עשאו העצים להסקה כמו אוכל נפש שוב נידון גם לענין ביקוע כמו אוכל נפש ולפמ"ש נראה לפרש עפ"י המבואר ברמב"ן במלחמות ד' בר"פ א"צ וז"ל בתוך השגה שמשיג על דעת רש"י שגם באוכל נפש לא התירו אלא באי איפשר לעשותן מעיו"ט וז"ל אינם דברים נכונים שאוכל נפש עצמו ד"ת מותר לעשותו מעיו"ט ולא מחלקינן בהו אלא מכשירין וכו' והרי מוציאין סכין אצל טבח ביו"ט ובשבת לענין מילה אסור מפני שאפשר לעשותה מערב שבת וכן לענין שחיטת פסח ומלח במדוך של עץ וכן מוריקא ובקיעת עצים אפי' בקופיץ כולן מלאכות גמורות הן וכנגדן בשבת חייבין עליהן וכו' עכ"ל הרי דביקוע עצים מלאכה גמורה הוא וע"כ משום טוחן הוא כמו דסלית סילתא דחייב משום טוחן והא דנקיט דסלית סילתא משום דה"א כיון שכבר נבקעו יפטור לגמרי קמ"ל אבל מ"מ לא עדיפי טחינה זו מדיכת מלח במדוך שלו שאיננו נעשית באותו ענין כטחינת חיטים וכדומה וכמ"ש הר"ן בר"פ א"צ (ועיין לעיל א"א) וכיון שהותרה טחינה כעין זו לצורך א"נ בשחיקת תבלין ומלח במדוכה שלהן הותרה נמי בביקוע עצים משום מתוך לכה"פ רק דמדרבנן אסור דלא עדיפי בקוע העצים ממלח דבעי שינוי מדרבנן וכן הוא בבקוע ולא התירו אלא בקופיץ משום שינוי ואע"ג דבקוע עצים למלאכה זו נדונין רק כמכשירין ובמכשירין שאפשר לעשותן ל"מ שינוי זהו היכא דליתא למלאכה זו בא"נ עצמו אבל היכא דאיתא באוכל נפש אזי התירא דידי' משום מתוך הוא ואפי' לדעת הפוסקים דבעינן צה"י איכא למימר דגם באפשר לעשותן מ"מ השתא מיהת איכא צה"י וכמ"ש:

ה ונפלאתי על בעל מג"א שכתב בסי' תק"א סק"ג דבקוע עצים גדולים כעין שעושין לבישול ולהסקה אין בהם בעצמותן משום מלאכה כלל רק משום עובדא דחול ורק בדקות הוא דחייב משום טוחן ומביא כן בשם מרדכי וכ"מ ברא"ש ונעלם מעין קדשו דברי רמב"ן הנ"ל ואין לומר דרמב"ן איירי בעצים דקים דא"כ אפי' בקופיץ אסור ביו"ט לכ"ע כמ"ש כל הפוסקים דמלאכה שאינה צריכה היא וא"ל שרק בשבת הוי מלאכה גמורה אבל ביו"ט אין בו אלא משום עובדא דחול אפי' בסמוך לחשיכה דהא תנן להדי' דאין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד ומדברי המרדכי אין לנו ראי' מוכרחת שיחלוק על הרמב"ן בזה דז"ל המרדכי דביקוע דאמרינן דשרי ה"מ לחתיכות גדולות ואעפ"י שאפשר לעשותן מעיו"ט לאו מלאכה הוא אלא עובדא דחול אבל דקות לא דאפשר לבקוע מעיו"ט ואמרינן בפ' כלל גדול האי מאן דסלית סילתא חייב משום טוחן עכ"ל הכוונה כיון שכבר הותרה מלאכה זו אם משום מתוך וכמ"ש אם כדעת הר"ן וכמ"ש לקמן או משום דעשאוהו כאוכל נפש עצמו שוב לא ניתר לנו צד לאסור רק משום עובדא דחול ולכן מהני שינוי בקופיץ וכ"מ קצת מדברי מרדכי עצמו דלא כתב דלאו מלאכה היא דנשמע שאינו מלאכה בעצמותו רק לאו מלאכה הוא היינו השתא שנעשה לצורך סעודה והמעיין במלחמות ד' שם שמתחילה כתב דהוי מלאכה גמורה ולבסוף מסיים וז"ל והטריחו עליו בשינוי מועט משום עובדא דחול עכ"ל וכאשר פרשנו כוונת המרדכי כן סובבים בלכתן כל רבותינו הראשונים והאחרונים שהזכירו בזה משום עובדין דחול דהיינו לאחר שהותר הבקוע ביו"ט משום צורך או"נ יהי' מאיזה טעם שיהי' שוב לא נותר לפנינו לאסרו יותר משאר מלאכות המותרת ביו"ט משום או"נ רק משום עובדא דחול ועל כוונה זו סובב והולך דברי הים של שלמה מובא במ"א שם ס"ק זיי"ן דמגבב לא מצינו באו"נ כמו בקוע עצים דדמי לשחיקת מלח ותבלין משא"כ מגבב דדמי לקוצר ומרקד דלא הותרו אף באו"נ ונפקותא רבה לדינא דלדעת המ"א משמע דאפי' במבקע עצים סמוך לחשיכה בי"ט או אפי' בשבת אינו חייב כלום דלא נאסר אלא משום עובדן דחול ולדעת הרמב"ן ולמ"ש כן הוא דעת כל הפוסקים הראשונים שגם בחתיכות גדולות יש בו משום טוחן אזי בשבת חייב עליו וכן ביו"ט סמוך לחשיכה לדעת רה"פ דלא אמרינן מתוך אלא בצה"י וגם משום הואיל ליתא בסמוך לחשיכה כמ"ש תוס' בפ' המצניע דף צ"ה ודברי מ"א צ"ע:

ו והר"ן שם בפ' המביא לא נחה דעתו הרחבה מני ים בתירוצו של הראב"ד ותירץ שם וז"ל כל שהוא נהנה מגופו של דבר כאוכל נפש עצמו הוא ול"ד למכשירין שאין אדם נהנה מן המכשירין כסכין ושפוד ותנור אלא ממה שהוכשר על ידיהם משא"כ בעצים שנהנה מהן בעצמן שעושה מהם מדורה ומתחמם כנגדה וכיון שבקען לעשות מדורה שרי אע"ג דאפשר מאתמול אף לבשל בהן שרי משום מתוך ומיהא כיון שמבקעין לצורך עשיית כלים לא התירו לבקע אלא ע"י שינוי וכתבו בתוס' שלא התירו לבקע אלא מן הקורות הגדולות אבל עצים קטנים שנוחין להדליק בלא בקוע אסור דמלאכה שאינה צריכה הוא ומלאכה גמורה דאורייתא היא וכו' ועיין במ"א שם מ"ש לבאר דבריו ותוכן דבריו דמדורה להתחמם אינו כאוכל נפש אלא דהותרה משום מתוך וכיון דהותרה שוב אינו דומה למכשירין כיון שנהנה מעצים עצמן וכיון שהותרה בקיעה לצורך חימום מותר נמי לצורך בישול עכ"ל בקצרה ולפום רהיטא נראה דאזיל בפירושו לשיטתו דכל איסור בקיע בעצמותו אין בו אלא משום עובדא דחול דאת"ל כדעת הרמב"ן דמלאכה גמורה היא א"כ למדורה להתחמם גופי' קשי' אמאי מותר לבקוע ביו"ט כיון שאינו אלא לצורך היום שהרי הנאת הגוף לא הוי כאוכל נפש גופה רק דמשום מתוך הוא שהתירו את הבערה להתחמם משום הבערה לבישול והא תינח למלאכת הבערה אבל מלאכת הבקוע דליתא בהבערה לבישול בעצמותו אמאי מותר אולם גם לשיטתו עדיין יקשה מהא דמסיק הר"ן בשם תוס' שלא התירו וכו' אבל עצים דקים וכו' דמלאכה שאינה צריכה היא וכו' דלמאי צריך להאי טעמא משום דמלאכה שאינה צריכה ת"ל דאפי' צריכה אסורה כיון דהוי מלאכה גמורה לא הותרה לצורך הנאת הגוף אלא משום מתוך ומתוך לית בי' אלא למלאכת הבערה בלבד ודוחק לומר כמ"ש הט"ז על הרא"ש בסי' תק"א ס"ק ב' דנ"מ במאי שהוא טירחה דלא צריך דאפי' לשברם בידו אסור שלשונו של הר"ן לא יסבול פירושו כמ"ש על הרא"ש שהרא"ש כתב שני טעמים לכן יש מקום לומר כמ"ש הט"ז אבל מדברי ר"ן דכרוך ואזיל להו בחד טעמא רחוק לומר כן איברא למ"ש דבקוע עצים הוי מלאכה גמורה משום טוחן ואינו דומה לטחינת חטים ברחיים שלהם ולא עדיפי לענין טחינה משחיקת תבלין ומלח ברחיים שלהם ומש"ה גם לענין ביקוע עצמו מותר משום מתוך שהותרה טחינת מלח ביו"ט הותרה נמי טחינה דבקיעת עצים אלא דמ"מ בקיעת עצים לצורך בישול והסקה לא הותרה משום מתוך זה עצמו משום דלצורך בישול דמי למכשירין שאפשר לעשותן מעיו"ט וס"ל כיון דאפשר לעשותן מעיו"ט דמי כאילו אין בו צורך היום וגם לדעת רש"י ורמב"ם דבמתוך לא בעינן צורך היום דזהו לענין מלאכה דאורייתא סברי דאמרינן מתוך אפי' כשאין בו צה"י אבל מדרבנן ודאי בעינן צה"י לכ"ע ולא מהני אפי' ע"י שינוי שהרי אין עושין מוגמר ביו"ט אפי' ע"י שינוי ואין מקרצפין אפי' עי"ש וכאשר נבאר לקמן איברא זהו שהמציא הר"ן והאיר לנו באורו הבהיר דזהו דווקא כשנבוא להתיר משום מתוך שהותרה על שם מלאכה ואע"ג דבאותו הדבר שעושה המלאכה אין בו אוכל נפש כגון ס"ת לקרות ולולב לצאת רק דשם מלאכה זו הותרה בעלמא בדברים שעושין בו אוכל נפש הוא דבעינן שיהי' צה"י לכה"פ ולכן כל היכא דאפשר לעשותו מעיו"ט ס"ל לר"ן דנידון כאילו אין בו צה"י [ובסברא זו פליגי הראב"ד ור"ן דלראב"ד נדון כאילו יש בו צה"י וכמ"ש לעיל באות ג'] אבל הכא כיון דבקוע להתחמם שנהנה מן העצים עצמן לא איכפת לן במאי שאפשר לבקוע מעיו"ט רק בבקוע לבשל דנדון רק כמכשירין הוא דצרכינן לטעמא דמתוך שהותרה ביקוע להתחמם שכבר הותרה מלאכה זו בדבר זה עצמו הותרה נמי לצורך בישול דמתוך זה עדיפי משאר מתוך דעלמא דבכל מתוך דעלמא לא הותרה בדבר זה שדנין עליו עתה רק דשם מלאכה זו בלבד הוא דהותרה וגם עדיף מתורת הואיל דאפשר שלא יזדמן לו כלל משא"כ מתורת מתוך דסוף סוף כבר הותרה מלאכה זו באותו דבר עצמו שתלוי בדעתו לבד ומיגו דאי בעי לי' להתחמם ויהי שרי לו לבקוע כן עתה כד בעי לי' לצורך בישול ועיין ר"ן בפ"ב דביצה דהיכא דבידו עדיף מהואיל וכ"ע מודי בהואיל כזה גבי כגון דאית לי' נבילה שם ד' כ"א והא דנקיט לי' בכללו דמתוך ולא כייל לי' בכללא דהואיל חדא דבהואיל פלוגתא דאמוראי הוא והיתר ביקוע הוא סתמא דמתניתין ועוד דבהואיל אית בי' מיהת איסורא דרבנן ולא מהני אפי' עי"ש הכי יעלה על הדעת שיהיה רשאי לבשל לצורך חול ע"י שינוי והרי מי שלא הניח עירוב תבשילין אסור לבשל ולאפות לצורך שבת אפי' ע"י שינוי והא דשרינן הכא לבקוע לצורך בישול משום מתוך דחימום אע"ג דבמכשירין שאפשר לעשותן מעיו"ט שם לא מהני אפי' היכא דאית בי' משום מתוך כבר כתבנו לעיל דזהו דווקא היכא דלא הותרה גם מלאכה זו אלא במכשירין עיין לעיל באות ג':

ז ועיין ברמב"ן ר"פ א"צ וכן בר"ן בהשגתם על רש"י שמחלק באוכל נפש גופי' בין אפשר לעשותן ובין אי אפשר לעשותן מעיו"ט וז"ל ואם סבר הרב ז"ל שהצידה ביו"ט אסור מדאורייתא מהאי טעמא לא מחוור דהא מדאורייתא לא מפלגינן באוכל נפש עצמו בין אפשר ללא אפשר אלא במכשירין בלחוד משום דכתיב הוא וכתיב לכם כדלקמן אבל באוכל נפש עצמו לא שהרי מוליכין סכין אצל טבח ביו"ט ואילו בשבת לענין מילה אסור מפני שאפשר לעשותו מע"ש וכן לענין שחיטת פסח וכו' ויש להבין שהרי גם לדידהו קשי' כיון דסכין אינו אלא מכשירין ובמכשירין מפלגינן בין אפשר ללא אפשר לכ"ע איברא לדברינו באות ג' וי"ו ניחא דהא דמחלקינן במכשירין בין אפשר ללא אפשר זהו היכא שמלאכה זו שעושה עתה במכשירין ליתא באוכל נפש עצמו כגון שפוד שנרצם דחייב משום מכה בפטיש אבל היכא שמלאכה זו ישנו באוכל נפש דאז הותרה במכשירין משום מתוך שהותרה לאוכל נפש הותרה נמי לצורך היום דאע"ג דאפשר מאתמול מ"מ השתא מיהת אית בי' משום צורך היום כיון שלא עשאו מאתמול דמידי טעמא דמפלגינן במכשירין רק משום דכתיב הוא וכתיב לכם והא תינח היכא דהתירו רק משום מכשירין משא"כ היכא דאית בי' משום מתוך דתו לא מצרכינן להתירא דמכשירין אזי גם באפשר מאתמול מותר ל"מ לדעת רש"י ורי"ף ורמב"ם דל"ב צה"י אלא אפי' לדעת התוס' אפ"ל דכל כהאי צה"י מיקרי וכדכתיבנא לעיל לדעת הראב"ד ואע"ג דבדיכת מלח ובקוע עצים בעי שינוי זהו משום דמיתחזי כעובדא דחול משום דדרכן לעשותן לימים רבים משא"כ בסכין וגם לדעת הר"ן הנ"ל דלית לי' כתירוצו של ראב"ד הנ"ל ומשני על בקוע עצים משום מתוך גם בהולכת סכין יש לומר כן דאי בעי משמש בסכין זה אצל טבח שמוליכו שמה בדבר דלא ידע מאתמול ולהכי מותר להוליכו שמה לשחוט בו בדבר שידע מאתמול ועוד דאיסור הוצאה שאני דקילי משאר מלאכות ובאיסור הוצאה מודה לראב"ד עיין במג"א סי' תצ"ח סק"ג [ועיין בר"ן בפ"ק שם גבי מוליכין זא"ז דכתב דדינו כאו"נ עצמו ולפ"ר הוא כנגד המושכל דמאי בכך שמתקן את א"נ הלא כל המכשירין מתקנין לאו"נ ואפ"ה אסורין היכא דאפשר מאתמול ולמ"ש ניחא דדווקא במלאכה דל"מ באוכל נפש עצמו וכל התירא דידי' רק משום תורת מכשירין דרביא רחמנא מלכם הרי כמו כן נתמעטו האפשרין ממיעוטא דקרא משא"כ מלאכה זו שישנו באו"נ עצמו והרי התירא דידהו מה"ת משום מתוך שהותרה וכו'] ולפ"ז הכי קא קשי' להו דכיון דמוליכין סכין אצל טבח אע"ג שאין בו אלא משום מכשירין אלא בע"כ צ"ל משום דגם לולא התירא דמכשירין הותרה משום מתוך כיון דישנו למלאכה זו בא"נ עצמו ואי נימא שגם בא"נ עצמו לא הותרה אלא בא"א כבר סלקת תורת מתוך מהם דאיך אפשר שיעדיף כח המסובב מן המסבב:

ח בהא דכתיבנא לעיל באות ב' דלדידן דפסקינן כר"י במכשירין שא"א מאתמול זהו כשהן מכשירין או"נ עצמן אבל לא במכשירין לדברים שהותרו לצורך היום משום מתוך וראי' מוכרחת לזה מדברי רמב"ם בפ"א מה' יו"ט ה' ט"ז בצוף לשונו רחיצה וסיכה הרי הן בכלל אכילה ושתי' ועושין אותה ביו"ט שנאמר אך אשר וכו' לכל נפש לכל שצריך הגוף לפיכך מחמין חמין ביו"ט ורוחץ בהן פניו ידיו ורגליו וכו' עכ"ל דלאיזה צורך משמעינן כאלה דלצורך רחיצה וסיכה נידון כאוכל נפש הלה צורך היום הוא ומותר אפי' מדרבנן אלא דאיכא נפקותא רבה בינייהו דאי משום צה"י אזי אם מתקן הכלי לצורך רחיצה וסיכה שנתקלקלה ביו"ט עובר בל"ת לכן אשמעינן דצורך רחיצה וסיכה נידון כאו"נ עצמו וממילא תיקון הכלי נידון כמכשירי א"נ שא"א לעשותן מאתמול ולדידן מותר לגמרי כמו שפוד שנרצם ביו"ט ואפי' לדעת הרמב"ם שאוסר היינו משום דהלכה ואין מורין כן:

ט מבואר בסוגי' שגם הנאת כל הגוף נדונין רק כצורך היום וכן מבואר להדי' בר"ן במדורה להתחמם דתלי' במתוך דב"ה לטעמי' משום דאית לי' מתוך ועיין בשעה"מ פ"א מה' יו"ט שמביא בשם מ"ק שהשיג על ר"ן דא"כ מה קשי' לי' לרבה וממאי דבמתוך פליגי דלימא בעירוב והוצאה וכו' ואין עירוב והוצאה ליו"ט דא"כ אמאי מתירין מדורה להתחמם והשיג עליהם בס' הנ"ל שגם לדבריו קשי' מהא דמקשה ר"פ דכתובות ד' ז' מאי דעתיך משום מתוך שהותרה חבורה לצורך [כגון שחיטות ב"ח] הותרה נמי וכו' וקשי' קו' תוס' שם ד"ה אלא מעתה דלדידי' נמי תיקשי' דהא ב"ה אית לי' מתוך גבי הוצאת קטן ולולב וצ"ל כתירוצם דקסבר משום דאין עירוב והוצאה ליו"ט ועדיין תיקשי ממדורה להתחמם וצ"ל דהנאת הגוף שאני דנידון כאו"נ עצמו א"כ ביאה נמי תשתרי ומאי קשי' לי' יוע"ש מה שתירץ ע"ז ומסיק ג"כ דלא כר"ן ולפענ"ד נראה שאין לזוז זיז כל שהו מדברי מאור עינינו הר"ן ז"ל ולק"מ והוא דמסתבר בפשטא דמילתא דדבר זה עצמו תלי' בפלוגתא דר"י ורבנן דלר"י דדרש מלכם לכל צרכיכם ונתרבה בפירוש לכל הנאת מכל צרכיכם אבל רבנן דקסברי דלכם קאי למעט לצורך גבוה וא"כ לא התירה רחמנא אלא לצורך או"נ כדכתיב אך אשר יאכל לכ"נ ומדברי רמב"ם הנ"ל אין להוכיח שחולק על הר"ן בזה משום דרחיצה וסיכה שאני) ועיין סוכה ל"ה דמלכם דכתיב גבי אתרוג נשמע דבעינן ג"כ דין ממון ולכן באתרוג של מע"ש לא יצא לר"מ משום דבעינן דין ממון ולא די בהיתר אכילה לחוד ונשמע ממילא דה"ה גבי יו"ט דכתיב לכם לרבות לכל צרכיכם דל"צ דווקא שיהי' לא"נ עצמו רק ה"ה לכל הנאת הגוף ולפ"ז לא קשי' קו' הנ"ל דל"ק לרבה ממדורה להתחמם דאיכא למימר דמתניתין אתי' כר"י דמתיר גם למכשירי או"נ משום יתורא דלכם לכ"צ וכן לר"פ בכתובות ניחא דקשי' לי' לדידן דפסקינן דאין מורין כן אמאי מתיר לאחרים ביו"ט ור"ן שפירש משום מתוך הוא שהתירו במדורה היינו כרבנן דלא דרשו לכם לרבוי' ועפ"ז יומתק לנו דברי תוס' כ"ב ד"ה ההיא ר' יהודה היא שחילקו התם בין מכשירין שמתירין לדינא כר"י ובין מכשירין שאסורין וז"ל וא"כ י"ל דהא דשרינן מדרשא דלכם היינו דווקא בדבר שהוא או"נ אבל בדבר שאינו אלא לתשמיש בעלמא וכן שלא תתעשן הקדירה אסורה עכ"ל כוונתם דאנן לא פסקינן כר"י בזה דדריש לכל צרכיכם וא"כ כל הנאת הגוף הם בכלל התירא דקרא כמו אוכל נפש עצמו ולכן לר"י הותרו גם המכשירין שלצורך הנאת הגוף אבל אנן לא פסקינן כר"י בזה וממילא נידון דרק דמכשירין של אוכל נפש עצמן הותרו ולא המכשירין של הנאת הגוף בלבד וקצת מקור לחלקם שהרי גם באתרוג פליגי אמוראי בזה דר"ח ס"ל התם דתלי' רק בהיתר אכילה והגם דאנן פסקינן כר' אמי דבעינן ג"כ דין ממון משום דאזלינן לחומרא אבל לא להקל גבי מלאכת יו"ט]:

י ועיין כתובות דף ז' בתוס' ד"ה אמר לי' דבר הצריך לכל נפש קאמינא וצבי צריך לכל נפש וכן ביאה וקשה לר"י דאמר בסוף פ"ב דביצה (ד' כ"ב) מהו לכבות את הנר מפני דבר אחר ומסיק דאסור הא הכא שרי משום דצריך לכל נפש וי"ל דהכא דווקא בבעילה ראשונה דמצוה היא דהוי צורך מצות היום אבל שאר בעילות אין כ"כ צה"י ועי"ל דכיבוי הנר מפני ד"א הוי כמו מכשירין דאפי' באוכל נפש אסור וכן מוכח התם דפריך עלה מהא דתני' דמכבין את הבקעת כדי שלא יתעשן הבית ומשני ההוא ר' יהודה הוא דשרי מכשירי אוכל נפש כי קאמינא אנא לרבנן עכ"ל וכל דבריהם בזה נראין כנפלאים וז"ל חדא דמאי קשי' להו מכיבוי דמנ"ל דכיבוי נמצא באוכל נפש עצמו דנימא בי' מתוך והרי במס' ביצה כ"ג בד"ה ע"ג חרס כתבו וז"ל אבל כיבוי דלעולם אינו לצורך תיקון אוכל נפש וודאי אסור לכ"ע ביו"ט וכו' יוע"ש ואם סברו הכא להיפוך הי' להם להקדים מעיקרא ולהורות לפנינו המקור שנמצא כן בתלמודא ולא להקשות בפשיטות ועוד דמעיקרא מאי ק"ל הלא בפירוש אמרינן שם דתלי' בפלוגתא דר"י ורבנן ונשמע להדי' דלא הוי רק כמכשירי או"נ וכמו שתירצו בסוף גם תירוצם הראשון שחילקו בין ביאה ראשונה לשאר בעילות דאין בהם צה"י דא"כ לר"י אמאי מותר ולדברינו הנ"ל דבריהם מבוארים היטב דמעיקרא גם כן ידעו דכיבוי מפני ד"א דמי למכשירין והכי קא קשי' להו שהרי כיון דלר"י שרי לכבות מפני ד"א ומסוגי' דכאן נראה דביאה אינו רק כצה"י ודבר השוה לכ"נ אבל לא כאו"נ עצמו והיכא שרי לר"י דלא נשמע מר"י רק מכשירי או"נ ולא המכשירין לצה"י לחוד א"ו בע"כ צ"ל דלאו משום מכשירי או"נ יצא ההיתר של כיבוי זו רק מפני שמלאכה זו נמצא באוכל נפש עצמו ומשום מתוך שהותרה כיבוי לצורך א"נ הותרה נמי לצה"י וכמ"ש לעיל באות ב' דמשום מתוך שהותרה למכשירין של או"נ הותרה נמי לצה"י ליכא למימר דכל שעיקרו אינו אלא במכשירין לא אמרינן בי' תורת מתוך כלל וכמ"ש לעיל וכ"מ בסימן תקי"ח ס"ק א' להדי' יוע"ש א"ו מינה גופה תסתיים דכיבוי איתא באו"נ עצמו וא"כ גם לרבנן אמאי אסרו לכבות דנהי דפליגי על מכשירי או"נ זהו במלאכה שלא נמצא באו"נ עצמו וכמ"ש לעיל אבל כל היכא שיש להתירו משום מתוך ל"פ ותירצו דדווקא בביאה ראשונה הוא דאית בי' צה"י ונראה מכוונתם דבעינן דווקא שיהי' לצורך מצוה וכדעת רי"ח בביצה וכפירושם לעיל בד"ה מתוך דדווקא תינוק למולו הוא דשרי ב"ה וכעין זה תירצו הכא דדווקא בתחילה דאית בי' משום מצוה ול"ק לר"י דר"י דדריש לכם לכל צורכיכם אזי גם הנאת הגוף בכלל פי' שאינו לצורך מצוה משא"כ לדידן בעינן צה"י שיש בו סרך מצוה בהדי' והשתא דאתינן להכי לחלק בין ר"י לרבנן משום דתלי' בדרשא דלכם תירצו בשני' דהשתא איכא למימר דלרבנן הכיבוי אפי' בביאה ראשונה רק דלר"י לטעמי' הוי מכשירי או"נ משום דהנאת הגוף נידון כאוכל נפש עצמו אבל לרבנן נידונין כל הנאות רק כצה"י ומעתה קיימינן בפשטא דלא נמצא כיבוי באו"נ כלל והא דשרי לר"י משום דהנאת הגוף נידון כאוכל נפש עצמו ומעתה למסקנת דבריהם דמשה"ט שרי לר"ז דווקא לכבות את הנר מפני ד"א משום דר"י לטעמי' דמתיר במכשירי אוכל נפש אפי' במלאכה שלא נמצא באוכל נפש עצמו וגם ס"ל דדרשינן לכם לרבות לכל צרכיכם ונתרבו כל הנאת הגוף כמו אוכל נפש עצמו ולהכי לדידי' מותר לכבות מפני ד"א אע"ג דכיבוי לא נמצא באוכל נפש עצמו ולפ"ז לרבנן אסור לכבות לעולם אפי' בלילה ראשונה כפשטא מדלא חילקו שם בזה ומינה גופה תסתיים דכיבוי ליתא באו"נ דאל"כ אמאי אסור לרבנן דניהי דאסרו למכשירי או"נ מ"מ לישתרו משום מתוך שהותרה לאו"נ הותרה נמי לצורך היום בדבר השוה לכל נפש כמו דמסקינן בכתובות וה"ט דפשיטא להו בביצה דכיבוי ליתא באו"נ עצמו ומעתה בע"כ צ"ל לדעת רש"י דס"ל שם דישנו לכיבוי באו"נ שפירש בהא דשרינן שם לעשן את הפירות משום דהוי דבר השוה לכ"נ צ"ל דהא דאסרו רבנן לכבות מפני ד"א משום דדווקא בביאה ראשונה הוא דהוי צה"י וכתי' הראשון בכתובות הנ"ל ואע"ג דלדעת רש"י מהני לתורת מתוך אפי' כשאין בו צה"י כלל היינו לדינא דאורייתא אבל מדרבנן אסור אלא כשיש בו צה"י ודבר השוה לכ"נ שהרי אסרו לעשן את הכלים ולהריח:

יא ועיין בס' ב"י על מס' כתובות שהיקשה על הא שתירצו בתוס' ד"ה מתוך על הא דאיתא בפסחים דמוצא חמץ בביתו ביו"ט כופה עליו כלי ואינו רשאי לשרפו משום מתוך היינו משום דאסור לשרפו משום מוקצה דאסור לטלטלו וז"ל וקשה לי כיון דכתבו תוס' בביצה ד' כ"ח וז"ל דמותר לטלטל מוקצה לצורך אוכל נפש וא"כ אפי' אי הוי מוקצה אסור בטלטול מדאוריי' והי' מותר לצורך אוכל נפש הרי הותר ג"כ לכל דבר שיש בו צה"י קצת מטעם מתוך ומכ"ש בדבר שאין איסורו אלא מדרבנן שיש לומר מתוך ועוד דהא מוקצה בטלטול אינו רק משום גזירת הוצאה והוצאה גופה מותר בצה"י קצת מטעם מתוך ומה"ת יאסור בטלטול עכ"ל וקו' הראשונה לפ"ר קו' עצומה היא אמנם לאחר עיון לק"מ דמבואר במ"א בסוף סי' תק"ט בראיות ברורות ונכוחות דלא התירו מוקצה אלא בטלטול לצורך אוכל נפש אבל לא באכילה וכן בתשמיש רק טילטול בעלמא התירו וראי' מעצים שנשרו מן הדקל ביו"ט דאסור לשורפן משום מוקצה דמשמש בהו בהדי דשריף וכן ביצה שנולדה ביו"ט וכן כל מוקצה דאסור באכילה אע"פ שצריך לו טובא ביו"ט שלא התירו אלא בטלטול לבד משום צורך או"נ ותורת אמת היתה בפיהו ואין לזוז מדברי קדשו שכן משמע להדי' מדבריהם עצמם בשלשה מקומות הוזכר דין זה בתוס' בדף ח' וכן בדף כ"ח ול"א ובכולן הזכירו להדי' שהתירו לטלטל מוקצה לצורך או"נ וכל הראיות שהכריחו לזה אינו אלא בטלטול וכיון שכן תו לא נמצא היתר לטילטול מוקצה אלא לצורך מכשירי או"נ כגון לסלקו אפר שבכירה שהוסק ביו"ט לצורך צלי וכן בגריפת תנור וכירים שמטלטלין המוקצה כדי לתקן את אוכל נפש אחר וכבר הארכנו לעיל דכל מלאכה שלא נמצא בא"נ עצמו רק במכשירין אינו מושך כחו דהתירא דידי' לדבר שאיננו מכשירי אוכל נפש רק לצורך היום וכן הוא להדי' במ"א סי' תקי"ח בריש הסימן בשם המ"מ וכיון דטלטול מוקצה ליתא בא"נ עצמו שהרי אסור לאכול רק כדי לתקן אוכל נפש אחר תו ליתא בהתירא דמתוך להתיר גם לדבר שאין בו אלא משום צה"י ומה"ט גופה ל"ק קו' השני' דמצדו תברא דשאני הוצאה משום שישנו בא"נ עצמו משא"כ טילטול מוקצה דליתא אלא במכשירין:

יב עיין במ"א ריש סי' תקי"ח שמביא בשם מ"מ דהא דאמרי' מתוך גבי הבער' אע"ג דלית' בא"נ עצמו וכל דלית' באו"נ עצמו רק במכשירין לית בי' משום מתוך להתיר מלאכה זו משום צה"י אלא משום דכתיב ל"ת א"ש בכ"מ ביום השבת דמיותר אתי' להוציא י"ט משום מתוך והקשה המ"א מריש פסחים דאמרינן ש"מ מדר"ע תלת וכו' וש"מ הבערה לח"י וש"מ דלא אמרינן מתוך וכו' א"כ ש"מ אע"ג דלאו דלא תבערו לא נאמר ביו"ט מ"מ אסור מלאו דל"ת כל מלאכה וא"כ הדרי' קוש' לדוכתי' למה אמרי' בי' מתוך וא"ל דזהו דוקא וכו' וצ"ע ודברי קדשו נפלאים שהרי גבי מבשל גה"נ ביו"ט מבואר להדיא דמאן דל"ל מתוך לוקה **(עונש מלקות היו נוהג בזמנים העברו מאז ולא בזמן הזה כידוע לכל יודעי ספר:)** על הבערה שלא לצורך א"נ הרי בע"כ צ"ל דמאן דל"ל מתוך לא דריש יתורא דיום השבת לענין מתוך ומה הוסיף המ"א בקו' זו מדר"ע שהרי כיון דל"ל מתוך לית לי' דרשה דיום השבת ועי' במחצית השקל שהאריך בזה בדחוקים שונים ולפענ"ד דהכי קא קשיא לי' דלמאן דאית לי' לחלק יוצאת הרי הא דכתיב לא תבערו לא משום הבערה נכתבה או להקל איסורו רק ללמד על כל המלאכות כולהן שאם עשאן כולהון בהעלם א' שחייב על כל אחת ואחת משא"כ ביו"ט דחילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות לי"ט כדאיתא בש"ס בכ"ד עיין פסחים מ"ח ובמכות וא"כ גם אמאן דא"ל מתוך קשי' אמאי אמרינן מתוך בהבערה כיון דליתא בא"נ עצמו ואי משום יתורא דיום השבת הא לגופה איצטריך דאין חילוק מלאכות לי"ט ואנן פסקינן כמ"ד לחלק שהרי חייב על הבערה כמו על אבות מלאכות רק שהמ"א רצה להוכיח מגופה דמסתבר דכשם דלמ"ד לחלק יוצאת לא דרשינן ליום השבת לענין הבערה די"ט ה"ה נמי למ"ד ללאו יוצאת דלאו בהכי פליגא דאל"כ אמאי אמרי' ש"מ לח"י וש"מ דלא אמרי' מתוך דהא חדא הוא וזהו כוונה נמרצת בדעתו הגדולה והרחבה אמנם ליישב דעת המ"מ נלפע"נד דהנה הלח"מ הקשה שם על דברי המגיד דמ"ש דרשה דיום השבת דלא הותר אלא משום מתוך ואסור לצורך גבוה ובדרשה דיום השבת בהוצאה מותר אפי' שלא לצורך כלל מדמקשינן שם אלא מעתה ליפלגו באבנים וגם בל"ז צריך להבין דמאי תלי' דרשה דיתורא דקרא דהבערה במתוך דאפי' למאן דל"ל מתוך לישתרי הבערה לגמרי משום יתורא דקרא והנה לקו' של לח"מ הנ"ל נראה דמתורץ חדא בחבירו דהתם מקשי' מנ"ל דבמתוך פליגי והיינו דכ"ע לית להו מתוך אלא בעירוב והוצאה פליגי ולהכי מאן דל"ל סברא דמתוך כלל שוב אין לתלות התירא דיו"ט דנשמע מדכתיבנא בהוצאה ביוה"ש א"ו דהותרה לגמרי ולכן גם לצורך גבוה מותר אפילו כשאין בו צה"י כלל אבל השתא דאית לן סברא דמתוך גבי כל מלאכת יו"ט רק בהבערה משום דליתא בא"נ עצמו נגרע התירא דמתוך במקצתו מ"מ כיון דגלי רחמנא מיתורא דיה"ש אבל בי"ט לא אמרי' תפסת למיעטא ולא בא הכתוב אלא היכא דשייך מיהת משום מתוך אכן למאן דל"ל מתוך בע"כ אי אפשר לומר דיה"ש קאי למעט יו"ט מהבערה שהרי כיון דאמרינן הבערה לחלק יוצאת וא"כ פשטא דקרא אתי' לגופה דחילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות ליו"ט רק דעדיין יש מקום לומר דתרתי שמעינן מינה דאי לח"מ לבד הוא דאתי' לא לכתוב ביוה"ש וממילא ידעינן כיון דכתיב בענינא דשבת אמנם הא בורכא דלמ"ד לחלק יוצאת הרי קרא דלא תבערו לא קאי על הבערה לחוד רק על כל מלאכות שבת דאם לא כן נימא שעל הבערה חייב אחת ועל כולן ג"כ אחת אלא אחת כדמקשינן בריש כריתות ה' ע"א גבי קלי וכרמל א"ו מפני דהכא שאני שנידון כדבר היוצא מן הכלל וללמד על כל אבות מלאכות הוא דיצא ומעתה תו אי אפשר לומר ולמידרש דיוה"ש אתי לאפוקי הבערה דהותרה לגמרי למאן דל"ל מתוך דאל"כ בכל אבות מלאכות נימא הכי והרי המקרא מלא כתיב ל"ת כל מלאכה גבי יו"ט אלא מה נותר עוד להתגדר לנו ולומר שרק הבערה הוא דהותרה ביו"ט א"כ גם בחילוק מלאכות נימא הכי שרק על הבערה חייב אחת ועל כולן ג"כ אלא אחת דהרי שניהם ממקרא אחד הוא דשמעינן להו וכשם דאמרינן למלאכת יו"ט דע"כ לא אתיא אלא על הבערה לחוד נלמוד בהקישא זה מזה גם בהא דיצא לחלק שלא נאמר אלא להבערה לחוד ואנן לא תנינן הכי שהרי שנינו הרי אלו ל"ט מלאכות שאם עשאן כולן בהעלם אחד שחייב על כל או"א א"ו דלית לי' כלל יתורא דיום השבת לענין הבערה רק לחלק לבד אבל למאן דא"ל מתוך שפיר אמרינן דיתורא דיה"ש אתי' לשניהם כאחד ובאמת בכל מלאכות אמרינן מתוך היכא דשייכא בא"נ או כמו הבערה דעדיפי משאר מכשירין דאי אפשר כלל לכל העולם בלעדם משא"כ במכשירין שא"א לעשותן דלאחרים איננו צורך יו"ט בתיקון זה ועיין כריתות כ"ב ע"ב בפירש"י בד"ה ור"ע אין היקש למחצה וכו' אלא ה"ג ור"ע וכו' הלכך ע"כ הקישא לאפוקי מג"ש אתא וכו' יוע"ש הרי דהקישא עדיפי מדבר הלמוד בי"ג מדות וה"נ אע"פ שנדון כדבר שהיה בכלל וכו' על הכלל כולו יצא מ"מ כיון שבמקרא אחד כתיבי נימא דכמו דיתורא דיה"ש לא אתי' רק על הבערה לחוד ה"ה נמי במאי דיצא לחלק כללות הדברים בקצרה שעד כאן לא יצא הבעל מ"א להקשות על המ"מ וכמ"ש היינו משום דפשיטא לי' דעיקר כוונת המ"מ דיליף מיה"ש לאו משום דנקטינן דמיותר לגמרי דא"כ גם למאן דל"ל מתוך נמי נילף מיתורא דקרא ומנ"ל לר"י דלמאן דל"ל מתוך אסורה הבערה ביו"ט דלמא שאני הבערה משום יתורא דקרא דיה"ש א"ו שרק מפשטא דקרא הוא דיליף לי' ומש"ה קא קשיא לי' דלדידן דפסקינן דלחלק יצאת וניחא לן מפשטא דקרא בלא"ה משום דדוקא בשבת אבל ביו"ט לא מחלקינן איברא למאי דכתיבנא טעמי' דהמ"מ משום יתורא דקרא וא"כ שמעינן מינה תרתי דאין חילוק מלאכות ליו"ט וגם דאמרינן מתוך בהבערה ואפ"ה אמרינן שם בסוגין דלמאן דל"ל מתוך בעלמא גם בהבערה אסורה ביו"ט משום דמינה גופי' תסתיים דלדידי' לא דרשינן יתורא דקרא לענין הבערה וכדכתיבנא:

יג עיין ברמב"ן ר"פ אין צדין שהקשה לרש"י דגם באוכל נפש עצמו אסור היכא דאפשר לעשותן מעיו"ט מהא דמוליכין סכין אבל טבח ופרשנו לעיל את הנראה לענ"ד בכוונת קושיתם ועוד הקשה דא"כ כשהפריש מצודתו מעי"ט ולא העלה במצודתו כלום נתיר לו לצוד ביו"ט וצריך להבין כוונתו דמאי ק"ל שהרי כל דבריו סובבים דלדעת רש"י אסור מדאורייתא באפשר מעיו"ט וכשהפריש מצודתו מעי"ט ולא העלה כלום לקושטא מותר לצוד ביו"ט מדאורייתא רק מדרבנן הוא דאסור משום עובדא דחול ועיין בר"ן ששיכל את ידיו והקשה קוש' ראשונה מסכין אצל טבח אם נאמר דלדעת רש"י אסור מדאורייתא וקוש' זו כשעלתה מצודתו ריקם בעיו"ט לא הקשה שם אלא אם נימא דכוונת רש"י הוא שמטעם זה אסורה צידה מדרבנן אבל בכוונת רמב"ן שהשיב שני קושיות אלו על מטרת שצידה אסורה מדאוריית' צריכין התבוננות וצ"ל דהכי קא קשי' לי' לשיטת רש"י דאמרינן מתוך מדאורייתא אפי' לדבר שאין בו צורך היום והכא נמי כיון שהותרה צידה כשאי אפשר הותרה נמי היכא דאפשר וליישב דעת רש"י בזה וכן קשי' ג"כ בההיא דפ' המצניע דס"ל לר"א דרודה דבש מן הכוורת חייב דלדעת רש"י ותוס' בפ"ק דמגילה הוא משום דאפשר לעשותן מעיו"ט שכל התירוצים שנאמרו בזה בתוס' בפ' המצניע ליתא לדעת רש"י שגם בדבש שהדביש ושל אסורי הנאה מ"מ אית בי' התירא מדאורייתא משום מתוך אמנם גם על טעם זה גופי' משום דאפשר לעשותן מעיו"ט קשיא נמי דנימא מתוך שהותרה תלישה דתותים וענבים דעדיפי כשנתלשה ביומא הותרה נמי בתלישה דאפשר וכן קוש' תוס' לעיל דף י"ב מאופה מי"ט לחול דפליגי בהואיל ואמאי לא אמרינן משום מתוך ונראה דרש"י ס"ל דכל עוצם התירא של מתוך יצא מהתירא דהואיל דהרי התירא דהואיל לא הוי משום דאפשר שיזדמן שיהיה המלאכה בסופו בהתירא כשיזדמנו אורחים שהרי אפי' בדבר שכבר עבר וחלף אמרי' ג"כ התירא דהואיל כגון בכתישה דאמרינן הואיל דחזי לכסוי דם צפור אע"פ שכבר חלף ועבר ולא היה לו מה לכסות דא"ל שמא יזדמן אח"כ דם צפור דהתם משום דידחה עשה לל"ת הוא דקא שקיל וטרי ובעינא שיהי' בעידנא דמיעקר לאו וכו' אלא בע"כ צ"ל משום דאפשר שמלאכה זו בדבר זה יגיע לו בהתירא הן ע"י מקרה שיזדמן עוד או ע"י המקרה שאם נהייתה המקרה ההוא טרם ששלח ידו במלאכה זו היתה המלאכה בהתירא לכן כיון שהי' תחת האפשרי שיהי' בהתירא שוב אינו עובר מדאורייתא דכיון שהותרה הותרה ומטעם זה עצמו אתינן ודנין בהדרגה שגם אפי' כשאינו באפשרי בדבר זה עצמו שעשה המלאכה ההיא רק דשם של המלאכה היא הותרה (לצורך או"נ) אמרינן ג"כ שתו אינו עובר מדאורייתא דכיון שהותרה מלאכה זו לצורך אוכל נפש הותרה ג"כ שלא לצורך מדאורייתא ולכן מאן דלית לי' התירא דהואיל אזי פשיטא דלית לי' התירא דמתוך דהשתא היכא שאפשר שדבר זה עצמו יהיה לו צד היתר ל"מ מכ"ש דלא מהדרינן לפטרו משום התירא של שם המלאכה ור"ח דלית לי' הואיל סובר דל"פ ב"ש וב"ה במתוך רק בעירוב והוצאה ומש"ה מקשינן מברייתא דמבשל גה"נ בחלב וכו' אע"ג דאתיא כב"ש דל"ל מתוך כמ"ש תוס' שם משום דהתירא דהואיל יותר קרובה והתירא דמתוך רחוקה ממנו בהדרגה יתירה אמנם גם למאן דאית לי' מתוך ומהדרינן לפטרו משום דנסבינן להתירא של שם המלאכה זו היינו דוקא היכא דהתירא של מלאכה זו לא יפול אפס קצהו רק כשיהיה אוכל נפש אזי הותרה המלאכה זו לגמרי ולא יפול חלק המתפרד באפס מנהו לאיסורו ולכן מסתברא מילתא לדון ולומר דכשם דבחלק של אוכל נפש דכתיבא להתיר' בהדי' הותרה לגמרי בלי חלוקה המתפרדת כן הותרה נמי אפי' שלא לצורך ולכן בשחיטה ובישול דבחלוקה של אוכל נפש הותרה לגמרי שוב מהדרינן לומר כיון דהותרה הותר לגמרי ולכן בהוצאה אע"ג דאיכא הוצאה באוכל נפש עצמו שאפשר לעשותו מעיו"ט ואין התירו מותמם מכל צד דשאני הוצאה דאית בי' טעמא אחרינ' כמ"ש הרמב"ם בפ"א מה' יו"ט ה"ו וז"ל ומזה הטעם עצמו לא אסרו ההוצאה ביו"ט ואע"פ שכל ההוצאה היא מלאכה שאפשר לעשותו מעיו"ט ולמה לא אסרוה כדי להרבות בשמחת יו"ט וכו' אבל שאר מלאכות שאפשר לעשותן מעיו"ט וכו' אין עושין אותן ביו"ט עכ"ל אבל בשם מלאכה שגם בא"נ עצמו עדיין יש לדון ולתור אחריו באיזה מין מהמינים נעשה המלאכה ההיא דאולי, הי' באפשרי לעשותו מעיו"ט אם לא שוב יצא הדבר מכלל דמתוך כיון שגם בחלוקה דהתירא לא נשלם בכל צד כבר נתרועע בעקרו התירא דמתוך עד תומו ובזה יתיישבו כל קוש' הנ"ל אולם כ"ז מדאורייתא אבל מדרבנן ודאי אסור כל כמה שאין בו צורך היום ודבר השוה לכל נפש ואפי' ע"י שינוי שהרי מי שלא הניח עירוב תבשילין קמחו נאסר ולא שמעינן שיהי' לו צד היתר רק כשיקנהו לאחרים ובזה מתורץ מה שהקשו על דעת רש"י ורב אלפס ורמב"ם מהא דאין עושין מוגמר ביו"ט וכן מאין שורפין קדשים ביו"ט דכולהו מדרבנן מיהא אסורין והא דאמרינן דהוי עשה ול"ת ואין וכו' שהרי בר"ה דף ל"ב גבי אין מפקחין את הגל ואין עולין באילן אמרינן נמי משום דהוי עשה ול"ת משום דעשו חיזוק לדבריהם כשל תורה ואפשר לתת מקום לקוש' זו דקושי' קאי מתרומה טמאה שג"כ אין שורפין ביו"ט אע"ג דחזי' להסיקו תחת תבשילו עי' שבת כ"ד ע"ב תד"ה לפי שאין וכו' רק משום דגזרינן תרומה אטו קדשים כמש"ש ואם בקדשים גופא הוא רק מדרבנן אמאי גזרינן בתרומה]:

יד עוד י"ל קו' הנ"ל מפרק המצניע מרודה חלת דבש דחייב לר"א ואמאי לימא מתוך שהותרה תלישה בתותים ורמונים דמתקלקלין ודוחק לומר דגם מדאורייתא אסור אפי' במתקלקלין משום דאזלינן בתר רוב תלישה ונגרר המיעוט אחר רובו כמ"ש המ"מ דכל בדאורייתא ל"מ כה"ג ורק בדרבנן משום דלא פלוג רבנן בתקנתי' ונראה דמסתבר לר"א דאית לי' דאפי' במכשירין שאפשר לעשותן מעיו"ט מותרין עי' שבת ובתד"ה מספ"ל אם מתיר גם במלאכה דאורייתא באפשר לעשותן אולם הרמב"ן בר"פ אין צדין פש"ל שגם במלאכה דאורייתא מתיר דצריכין לומר דל"ל מתוך כלל וכב"ש ס"ל וכדאמרינן בכ"ד דר"א מתלמידי ב"ש הוי דאל"כ הרי הותרה כל המלאכות ביו"ט משום מתוך שהותרה במכשירין דכמעט כולהון ישנן במכשירין ואי משום דבמכשירין לא אמרינן מתוך וכדכתיבנא לעיל מידי טעמא אלא משום דגילה רחמנא ואסרה במכשירין שאפשר לעשותן וכמש"ש א"ו דר"א ל"ל מתוך כלל וכב"ש ס"ל אמנם לתירץ ראשון שכתבנו לדעת רש"י דכל היכא דצד התירא גופי' חלוק ותלוי באפשר ובאי אפשר שוב נסתלק התירא דמתוך לגמרי אזי נסתרה מאי דכתיבנא לעיל לברר הדבר מן התורה דלא אמרינן מתוך במכשירין דאל"כ אמאי לא התירא רחמנא את המכשירין שאפשר:

טו עיין רמב"ם בפ"ד ה"ב דמכבה ביו"ט חייב נראה דס"ל דכיבוי ליתא באוכל נפש ובבישרא אגומרי לא הוי מכבה משום דתחלתו מכבה וסופו מבעיר ואע"ג דמצינן מכבה במיתוק החרדל וכן הקשה בפר"ח נראה לי משום שאינו מתכוין לכיבוי וכ"ז שגחלים בוערת בתוך החרדל טפי ניחא לי' ודמי להא דאיתא בפ' כלל גדול גבי פוצע חלזון בשבת דף ע"ה ע"א והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר"ש בפ"ר וכו' ש"ה דכמה דאית בי' נשמה טפי ניחא לי' ועיי"ש בתוס' ד"ה טפי וכו' ולרמב"ם דס"ל דמלאכה שאינה צריכה לגופי' חייב צ"ל דעיקר טעמא משום דמקלקל הוא אצל ננ"ש או כדעת הערוך דפסיק רישא דלא ניחא לי' פטור אפי' לר"י דמחייב במלאכה שאצ"ל ואפי' לחולקים על הערוך בזה דס"ל דמ"מ אסור מדרבנן אבל מדאורייתא מודי דפטור מה"ט ועי' ביצה כ"ג ע"א בד"ה ע"ג חרס וכו' וז"ל אבל כיבוי דלעולם אינו לצורך תיקון אוכל נפש ודאי אסור לכ"ע ביו"ט דקדקו בדבריהם ובלשונם לצורך תיקון אוכל נפש כי היכא דלא תקשי ממיתוק החרדל וכדכתיבנא דהתם הכבוי גופי' אינו לצורך תיקון רק החימום של הגחלים הוא דצריך לצורך תיקון החרדל וכמ"ש ומצאתי בשעה"מ בפ"א מה' י"ט שמתרץ כן לדעת הרמב"ם ולא מחוור דמה בכך שאצ"ל של כיבוי כיון דלדעת הרמב"ם הוי מלאכה גמורה לחייב עליו בשבת ומה"ט גופי' יפטור ביו"ט כיון שהותרה מלאכה כזו לצורך א"נ לכן נראה כמ"ש:

טז בתוס' הנ"ל וז"ל ואפילו למאן דשרי היינו לפי שישנו פעמים לצורך או"נ אבל כבוי דלעולם אינו לצורך תיקון או"נ ודאי אסור לכ"ע בי"ט עכ"ל ודבריהם מרפסין איגרא דמאי ק"ל מהבערה על כיבוי הלא כבר פירשו לעיל דשאני הבערה דללאו יצאת וכן תירוצם פלאי לתלמידים שרוצים להבין לאשורו שכתבו אבל כיבוי דלעולם אין צריך וכו' דנראה מדבריהם דאם היה פעמים לצורך א"נ אע"ג דהשתא אין בו צורך כלל הוי שרי דומיא דהבערה והא לדבריהם כל היכא שאין בו צה"י הוי מלאכה גמורה מדאורייתא ושאני הבערה דגילה רחמנא שאינו בכלל ל"ת כל מלאכה ועוד שהרי איכא בישרא אגומרי ואיתא לכיבוי באוכל נפש ונראה דדבריהם נכונים בפשטות שהרי נראה בעליל מדבריהם דסברי כדעת הרי"ף ור"ן דכיבוי לא נמצא בא"נ ובישרא אגומרי שרי משום דתחלתו מכבה וסופו מבעיר וכיון דכיבוי אין כאן וכו' והכי קא קשי' לי' דא"כ אמאי אוסר בעישון פירות ע"ג גחלת משום כיבוי כיון דסופו מבעיר הכי יעלה על דעת שנעלם מר"י דבישרא אגומרי שרי [כמ"ש להדיא בסה"ד דהא דפליג ר"י ורבא הוא במילתא אחריתי אם עישון זה הוא דבר השוה לכל נפש] א"ו צ"ל אע"ג דמדאו' ליכא כיבוי כהאי לחיובא מ"מ מדרבנן מיהת איסורא וכיון שכן קשי' להו על מידת חכמים שמפני זה נתנו עיניהם להחמיר בכיבוי כזו שמותר מה"ת והסתירו עיניהם לגמרי בהבערה ולא אסרו אפי' שלא לצורך כלום ותירצו דשאני הבערה דמ"מ ישנו לפעמים לצורך או"נ משא"כ כיבוי לכן אסרו בכיבוי כהאי בין בשבת בין ביו"ט וכן איתא במתניתין לקמן ל"ו ע"ב כל שהוא משום שבות וכו' חייבין עליו בי"ט וכיון דלמסקנת דבריהם צ"ל דכיבוי לא נמצא בהתירא דא"נ ואפ"ה ע"ג גחלת אסור משום כיבוי דרבנן לכן משכו ידיהם מתחילה מפרשו דע"ג חרס מותר מפני הבערה כלאחר יד דליכא א"ד דא"כ ע"ג גחלת נמי אבל מפרש"י נראה דס"ל דכיבוי גמורה הוא אע"ג דסופו מבעיר וכן מבואר להדי' בד"ה מפני שמכבה וכו' לפיכך אסור לעשות אב מלאכה בשבילה עכ"ל ועי' יבמות קי"ד ע"א אבא שאול אומר נוהגין היינו שיונקים מבהמה טהורה ביו"ט ומסקינן בדאיכא צערה וקסבר מפרק כלאחר יד הוא וכו' יו"ט דאיסור לאו לא גזרו בי' רבנן הרי דדוקא במקום צער הוא דשרו כלאחר יד ואמאי שרי בע"ג חרס ופירש"י משום הבערה כלאחר יד וכן לעיל במיכחל עינא דאסור ביו"ט אע"ג שגם בשבת אינו אלא מדרבנן וכן במתניתין בפ' המשילין כל שהוא משום שבות וכו' וי"ל דשאני בין איסור דרבנן שעושה בידים למלאכה שעושה כלאחר יד דהקילו יותר מפני שלא נראה כ"כ לראות עינים ואכתי מיבמות קשי' לפירש"י וי"ל לדעת רש"י דאמרינן מתוך אפי' היכא שאין בו צה"י כלל רק מדרבנן הוא דאסור ובעינן שיהי' בו צה"י לדבר השוה לכ"נ ומש"ה ע"ג חרס דמלאכה גופי' דרבנן ואיכא השתא תרי דרבנן אבל בהא דאבא שאול דחייב משום מפרק דליתא בא"נ כמו שפירש"י להדיא דאב מלאכה הוא ביו"ט וליכא אלא חד דרבנן איברא עדיין לא מתורץ לעיל י"ב ע"ב בד"ה מוללין מלילות וז"ל דדש כלאחר יד הוא ואפי' בשבת דלאו דאורייתא הוא אלא מדרבנן וביו"ט לא גזור והתם לית בי' משום מתוך ועיי"ש בדיבור שקודם זה בד"ה מה לאפרוכי וכו' שהרי חיובו משום מפרק דליתא באו"נ והק"ל מיבמות דדוקא במקום צערא הוא דשרי כלאחר יד לכן נראה דצ"ל דרש"י ס"ל כדעת ר"י שם יבמות בתד"ה שבת דר' מרינוס חולק על אבא שאול וס"ל דבמקום צערא מותר בשבת ויש מקום לומר דביו"ט שרי אפילו שלא במקום צער כלל והלכה כר"מ:

יז יש להקשות למאי דכתיבנא לעיל באות ג' שגם לרבנן דאסרו במכשירין הוא כשמלאכה זו ליתא בא"נ עצמו אבל היכא דאיתא באו"נ מותר גם במכשירין משום מתוך מהא דאיתא בדף כ"ב ע"ב אמר ר' אסי מחלוקת לגמר אבל להריח ד"ה מותר יוע"ש בפירש"י בד"ה מחלוקת לגמר וכו' דלאו להנאת הגוף הוא אלא להכשיר כלים וכו' דמאי בכך כיון שישנן באו"נ ואע"ג דרש"י מודה דמדרבנן מיהא אסור עד שיהי' בו צה"י בדבר השוה לכ"נ דהא השתא קיימינן דלאו בדבר השוה לכ"נ פליגי ר"ג ורבנן ודכ"ע אית להו דהוי שוה לכ"נ וצ"ל דלגמר את הכלים נידונין כאפשר לעשותן מעיו"ט דלדעת רש"י אפי' באו"נ אסור ולדעת שאר פוסקים צ"ל דלגמר את הכלים דמי לקצירה וטחינה שדרכן לעשותן לימים רבים דאסירן מיהת מדרבנן למקצת פוסקים אפי' מדאורייתא וה"נ דרכן לגמר את כלים רבים בב"א שגם עתה כשגמר בהן רק כלי אחת ג"כ אסורה לדעת הפוסקים שהוא מדרבנן ועובר בל"ת לדעת הפוסקים שהוא מדאורייתא כמו בקוצר ומעמר דחייב אפילו על גרוגרת אחת וכן הוא דעת רש"י שעובר אפי' בל"ת כדאיתא בריש ביצה שמא יעלה ויתלוש ופירש"י דהוי איסורא דאורייתא דהיינו קוצר שהיא אב מלאכה וכן בדף י"ב ע"ב בד"ה מהו לאפרוכי וכו' וביבמות קי"ד בד"ה שבת דאסור וכו' וז"ל אבל יו"ט דכי עביד בידים ליכא אלא איסור לאו לא גזור רבנן ביונק עכ"ל ויש להתבונן בדברי ר"ן ר"פ אין צדין דמספ"ל בדברי רש"י אם מדאורייתא אסור משום שאפשר או מדרבנן והרי נראה בעליל מדברי רש"י שמדאורייתא אסור וא"ל דדוקא בצידה מספ"ל אבל בקצירה וטחינה ודישה ומפרק שהמה אסורים מטעמא אחרינא מרבוי דקרא כמ"ש תוס' בריש ביצה בד"ה גזירה שהרי גם במפרק שהוא תולדה דדש מבואר ברש"י בדף י"ב בד"ה מאי לאפרוכי דטעמא דמפרק אסור ביו"ט משום דאפשר הוא וכטעמא דצידה וכשם דמפרק עובר בל"ת משום דאפשר ה"ה צידה וצע"ק:

יח עיין בתוס' ד"ה אלא מעתה ליפלגו באבנים וכו' וא"ת כיון דב"ה אית להו מתוך אמאי אין מתירין אפי' טילטול אבנים וכ"ד אפי' אינו צורך יו"ט וי"ל דודאי אין ה"נ דמדאורייתא הואיל והותרה הותרה לגמרי אלא רבנן גזור על דבר שאינו צורך יו"ט דכיון דעיקר הוצאה נאסרה יש לאסור בדבר שאין לצורך יו"ט כלל עכ"ל ועדיין צ"ב כיון שזה ליסוד קבוע דכל היכא דליתא לאיסור הוצאה מדאורייתא שוב לא יוכלו רבנן לאסור טילטול אבנים ומש"ה קא קשי' לי' לר"י אלא מעתה ליפלגו באבנים ומשה"ט גופי' גם לדידי' קשי' דכיון דלב"ה אמרי' מתוך והותרה הוצאה אפי' לדבר שאין בו צה"י הרי הותרה הוצאה לגמרי ומאי איכפת לן בטעמא דהתירא כיון דסוף סוף הותרה לגמרי אמנם כוונת דבריהם דבשלמא אם הוצאה ליתא בכלל ל"ת כל מלאכה מדכתיב ביום השבת א"כ לא משכחת כלל הוצאה דאסורה דאפי' לגבוה ולאחרים מותר וא"כ קשי' לי' אמאי אסרו באבנים דכל היכא דליתא לאיסור הוצאה כלל ליתא לאיסור מוקצה אבל לקושטא דפליגי במתוך אע"ג דהותרה אפי' שלא לצורך מ"מ איתא לאיסור הוצאה בלגבוה ולאחרים שהרי בהדי' גילה רחמנא דבדידהו ליתא להתירא דמתוך רק לענין ל"ת אבל מ"מ אסור מדאורייתא והא דמספ"ל בכתובות דף ז' בד"ה מתוך וכו' וז"ל ונראה לר"י וכו' ומיהו הוצאה לצורך אחרים נראה דאסור והלא מקרא מלא נדרש דכתיב לכם משום דאפ"ל דזהו בדבר האסור לכם אבל בדבר המותר לכם דאית בי' משום הואיל ג"כ קא ס"ד דשרי אפי' לכתחילה קמ"ל מצד הסברא אע"ג דאית בי' משום תרתי מ"מ אסורי מיהת מדרבנן דמתוך ליתא משום דבעינן צה"י ומשום הואיל ל"מ רק נגד איסור דאורייתא אבל מ"מ מדרבנן אסור:

יט עיין שעה"מ פ"א מה' יו"ט וז"ל והקשה הפר"ח בסי' תצ"א ס"ק א' ממ"ש רבינו ז"ל בפ"ד דין ב' וז"ל כשם שאין מכבין האש כך אין מכבין את הנר ואם כבה לוקה **(עונש מלקות היו נוהג בזמנים העברו מאז ולא בזמן הזה כידוע לכל יודעי ספר:)** כמי שארג את הבגד אעפ"י שהכבי' הותרה לצורך או"נ כמ"ש רבינו בפ' הנזכר דין ו' כמבואר בדברי המ"מ פ"ג דין י' ד"ה אין שורפין ולא אמרינן מתוך שכתב וזה מתורץ בלשון רבינו שכתב שם שכיבוי מלאכה שאין צורך אכילה בה כלל כלומר דאף ע"פ שלצלות הבשר ע"ג גחלים מתכבה האש אותו כיבוי אין בו צורך לצלי' ול"ד להבערה שהיא צורך אכילה אלא דק' טובא ממתוק החרדל בגחלת שפירש"י בפ' ר"א דמילה שרגילין לכבות לתוכו גחלת דהתם הכבי' עצמה היא צורך אכילה וא"כ אמאי לא אמרינן מתוך ולא לילקי עלי' וגם זה מתורץ מדברי ה"ה שכתב דדוקא בהוצאה אמרינן מתוך לפי שאף היא באוכל כו' עבת"ד וכו' אלא דמ"מ עיקר הקו' ממתוק החרדל בגחלת נראה דל"ק דהתם נמי הכבי' עצמה אינה עושה אוכל אלא לחישת הגחלת וחמימותה עושה אוכל ואם הי' באפשר שלא תכבה ה"נ היה מתקן את האוכל דומי' דבשרא אגומרא וכ"כ בשיטת כ"י להמאירי וכן משמע ג"כ ממ"ש התוס' ביצה דף כ"ג ד"ה ע"ג חרס בס"ד דכתבו דכיבוי לעולם אינו לצורך או"נ יע"ש ועיין בב"ח סי' תק"ז ומ"מ בין לתי' הרב דכבי' לא אמרי' מתוך משום דכבי' אינה לצורך או"נ וא"נ משום דכבי' עצמה אינה באוכל לפי דברי הה"מ ק"ל מהא דגרסינן בפ"ק דכתובות דף ז' גבי בעילה בתחי' בשבת ר"פ משמי' דרבא אמר ביו"ט שרי בשבת אסור אמר לי' רב פפי לר' פפא מאי דעתך מתוך שהותרה חבורה לצורך הותרה שלא לצורך אלא מעתה מותר לעשות מוגמר ביו"ט דמתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך והשתא מאי ק"ל הא מוגמר ביו"ט איכא משום מכבה כמ"ש רבינו ובמכבה לא אמרינן מתוך ולפי גרסת הרי"ף אפשר לומר דס"ל לר' פפא דבמוגמר ליכא משום כיבוי כיון דסופו להבעיר וכרבא דאית לי' הכי התם דאמר אף ע"ג גחלת מותר וכמ"ש הר"ן שם דרבא פליג אדרב הונא דאמר אסור מפני שמכבה אלא שמדברי רבינו נראה דלא גריס כגיר' הרי"ף וכמ"ש הרב לח"מ בפ"ג מדין י"ב יע"ש עכ"ל ולפענ"ד דלק"מ שגם בעיקר סברת המ"מ דמחלק בין הוצאה והבערה לשאר מלאכת יו"ט דאלימי יותר להתירא דמתוך משום דהוצאה אינו באו"נ עצמו כגון קטן ולולב וס"ת אבל מ"מ ישנו להוצאה גם באוכל נפש עצמו והבערה גרוע עוד ביותר משום דליתא כלל באוכל נפש ומש"ה צריכין בהבערה ליתורא דיום השבת וצריך למתק קצת דברי קדשו דמצד הסבר' החיצונה נראה דמאי איכפת לי' בחלוקים האלו כיון דכל חילי' דמתוך משום דכיון דהותרה הותרה לגמרי ואם הותרה הבערה שאינו באו"נ עצמו ואעפ"כ הרי הותרה ומאי לנו לתור במאי הותרה ונראה דכוונתו כך הוא דכיון דברירא מילתא דבכל מלאכת שהותרה באו"נ כגון שחיטה ואפיה ובישול אמרי' בהו התירא דמתוך ולמה הוציא הרמב"ם את הוצאה והבערה מכללם ויצא מתחילה לחלק בין הוצאה לשחיטה ובישול ואפי' דמלאכה זו עצמו כשעשאו לצורך אוכל נפש הרי באוכל נפש עצמו עשאו כן עתה רק שלא לצורך או"נ וכן בשוחט עולת נדבה שבעצמותו אוכל נפש הוא רק ארי' הוא דרביע עלי' או מפני רוע מחשבתו שעשאו שלא לצורך אוכל נפש אבל בהוצאה דגריעי בזה שהוצאה עצמו שמוצא את הקטן והלולב וכדומה דממלאכה זו עצמו ניכר שאינו לצורך אוכל נפש לכן קמ"ל דכיון דדנין על כללות שם המלאכה שכבר הותרה לצורך או"נ הותרה לגמרי ולא אזלינן בתר השתא ותו לא איכפת לן גם כשמוציא דברים דל"ש בא"נ ולכן פרט רבינו הוצאה מכלל שחיטה ואפי' ובישול משום רבותא יתירא אולם בהבערה לולא דילפינן מיתורא דקרא אזי מצד הסברא לא נכלל בהתירא דמתוך שהרי לא נשמע התירא דמתוך רק כשהותרה באוכל נפש עצמו דהיינו המלאכה והתיקון הוא באוכל נפש עצמו וגם כבר נודע דהיכא דהתירא דהמלאכה הוא במכשירין שאינו מושך להתירא דמתוך אם מצד גזה"כ וכדכתיבנא לעיל או מצד הסברא ועתה הרי הבערה שהתיקון ליתא באו"נ עצמו רק שאוכל נפש מתוקן מיד ע"י הבערה זו והרי הבערה עומד ביניים שבצד התירא דידי' לצורך אוכל נפש דמי במקצת למכשירין לפי שמלאכה עצמו לא נעשית באוכל נפש עצמו כמו שחיטה ואפיה ובישול ועדיפי ממכשירין דבשעת התיקון הכלי לא נשבח האו"נ מאומה וגם לא נשבח האו"נ ע"י המלאכה עצמו משא"כ בהבערה שנשבח האו"נ על ידי המלאכה וכיון שכן מאי חזית דנשדי' למלאכת הבערה בתר שחיטה ואפיה ובישול להתירא נישדי' בתר מכשירין לאיסורא כיון דל"ד לגמרי לא לזה ולא לזה הארכנו בדברים פשוטים כדי להבין לאשורו דברי פר"ח הנ"ל שסובבים על משקל זה דמיתוק החרדל בגחלת של עץ דוחה במלאכת מכבה כמו הבערה ממש לדעת הפר"ח אמנם מה שחילק הפר"ח בין בישרא אגומרי משום שאותו הכיבוי מלאכה ואין בו צורך אכילה כלל משום שבאותו הכיבוי אינו צורך לצלי' ול"ד להבערה שהיא צורך אכילה עודנו לא מובן כל הצורך דכיון שלא נשבח הצלי כלל בכבי' זו ואינו דמי למכשירין שצריך מיהת לכלי זו ובאותו המלאכה מתקן הכלי אבל בבישרא אגומרי דל"צ כלל לכבי' זו ואעפ"כ הותרה מפני שרוצה בצלי זו יותר מאופני צלי אחרת ואעפ"כ הותרה כבי' זו שנעשית עי"ז וא"כ הדרי קושי' לדוכתי' דנימא ג"כ במכבה מתוך שהותרה כדי שיתקיים מחשבתו באוכל נפש הותרה נמי לצה"י או שלא לצורך כלל לדעת רש"י ורמב"ם וצ"ל דכוונתו בכך אודי לי' דעד כאן לא מצינו להתירא דמתוך רק היכא שהמלאכה עצמו שעושה הם במשקל ובאיכות אחד ונפרדים רק בסיבת תכלית והשלמת המלאכה אבל שנוסף עוד ונימא מדעתינו דמתוך שהותרה כבי' שאינו לצורך צלי כלל ולא נתכוון לו ואין צריך לגופי' הותרה נמי כבי' שעושה בידים ובכוונה זה לא ניתן להאמר ומשה"ט פוסק הרמב"ם שהמכבה לוקה משום דל"ש בי' התירא דמתוך של בישרא אגומרי משום שגוף המלאכה נפרדה זה מזה ומעתה במוגמר מקשה הש"ס שפיר שהרי שוין באיכות ומהות המלאכה לגמרי דגם התם א"צ לכבי' ולא נשבחו התבלין על ידי כבי' זו וכ"ה להדי' במס' ביצה כ"ג דאפי' ע"ג גחלת שרי מידי דהוי אבשרא אגומרי דשניהם שוים לגמרי בפלס מאזנים ועולין בקנה אחד כן נראה לפרש כוונת הפר"ח:

כ אמנם לדעתי נראה דמחוורתא דמילתא דרמב"ם ס"ל כדעת התוס' שבארנו לעיל באות ט"ו את דעתם לאשורם והוא דס"ל כדעת הרי"ף דבשרא אגומרי ליכא כיבוי משום דמעיקרא מכבה וסופו מבעיר וכיון דכיבוי אין כאן הבערה אין כאן אבל מ"מ כיבוי כזו אסורה מיהת מדרבנן וה"ט דר' יהודא דאוסר ע"ג גחלת וטעמא דרבא דשרי משום דס"ל דעישון פירות כאוכל נפש דמי ומ"ה שרי אפי' מדרבנן ועיין בלח"מ פ' ג' הי"ב שהוכיח שם דרמב"ם לא ס"ל כדעת הרי"ף ושפתיו ברור מללו יוע"ש היינו כפי פירושו של ור"ן שם דכיבוי כזו שרי לגמרי וגם הבערה שאח"כ הן בגחלת והן בלבונה משום דמעיקרא מכבה ולבסופו מבעיר ולדבריהם בע"כ צ"ל דהא דאסרינן להניח את המוגמר להריח בהן היינו היכא שהבעיר את הגחלים בשביל כך וכה"ג אפילו לעישון פירות אסור דלמסקנא דהתם לרבא ולר"מ דשרו בעישון פירות כרב סברו דעישון פירות אינו שוה לכל נפש ודמי למוגמר להריח והש"ו התם קאי כשנוטל גחלים מן האש שהבעיר לקדירתו ובזה דשרי ר' יהודא ע"ג חרס ולא ע"ג גחלת מפני שמכבה ופליגי ר"א ורבא עליו דשרי ע"ג גחלת משה"ט דמעיקרא מכבה ולבסופו מבעיר וכיון דכיבוי א"כ גם הבערה כזו שהבעירו לבסוף הגחלת והלבונה ג"כ שרו אפי' שלא לצורך או"נ השוה לכל ונמצא דלמסקנא אין לחלק בין להריח לבין עישון פירות יוע"ש היטב ברמב"ן שכן צ"ל לדעתו וצדקו דברי הלח"מ שרמב"ם חולק בזה גם אם נדחוק בדבריו שהרי חילק להדי' בין להריח לבין עישון פירות איברא לאשר בארנו לעיל בדעת רבותינו בעה"ת ונראין הדברים שכן פירשו בדעת רבינו אלפס ולמסקנא דשרי רבא ור"א הוא בעישון משום דקסברי שהוא דבר השוה לכ"נ כמו בישרא אגומרי אבל להריח אסור אפילו כשנוטל גחלים מע"ג אש משום שאינו שוה לכל נפש ואסורא מיהת מדרבנן משום מכבה ולפ"ז יש לכוון היטב שגם הרמב"ם בפסקיו כיון כן בדעת ר"א ותו ל"ק מידי מבשרא אגומרי וגם במיתוק החרדל נראה כדכתיבנא לעיל או כתירוצו של פר"ח הנ"ל ולפ"ז נראה לברר דיעות רבותינו בכיבוי דלדעת רש"י המכבה ביו"ט פטור מה"ת משום מתוך אפילו כשאין צריך לו כלל כמו בכל מלאכה אבל מדרבנן מיהא אסורה כשאין בו צה"י בדבר השוה לכ"נ ומש"ה מוגמר להריח אסור ובעישון פירות שרי לכתחילה משום ששוה לכ"נ אפי' להבעיר אש בשבילם ולדעת הרי"ף ותוס' ורמב"ם ורמב"ן חייב מדאורייתא בכיבוי שלא לצורך אוכל נפש ואפילו בצה"י משום דליתא באוכל נפש דבשרא אגומרי ליכא כיבוי רק בסוג זה פליגי דלרמב"ן ור"ן גם בעש"פ אסור להבעיר בשבילם ולהניח ע"ג שיש לו כבר מותר אף להריח ולדעת תוס' ורמב"ם מותר בעש"פ אפי' להבעיר מתחילה ובלהריח אסור אפי' להניח על גבי גחלים שנתבערו לצורך אוכל נפש וכן פסקינן בש"ע דלהריח לעולם אסור.

כא דעת האשרי מושגבים ממנו שבפרק שני מביא כגירסת הרי"ף בפ' ר"א דמיתוק החרדל בגחלים של עץ אסורים ומ"ש מבישרא אגומרי התם ליכא כיבוי הכא איכא כיבוי ובפ"ד אות חית כתב וז"ל הך גריפה דשמעתין מיירי כשנפלה לתוך התנור מן הטפילה והטיח של תנור ואין צריך כ"כ בגריפה זו אלא שיהי' הפת נאה שלא יגע בפת ושלא יגע בצלי ויחרך ואפילו הכי התירוה דאין בה אלא איסור טילטול בעלמא אבל גריפה שלנו שמכבים את הגחלים אפשר שלא הי' מתירין הני אמוראין בשביל פת אבל בתנורין שלנו אי אפשר לאפות כלל בלא גריפה הילכך מותר ואפי' לרבנן דכיבוי לצורך אוכל נפש מותר אף לרבנן עכ"ל וקשי' לדעתו דס"ל דכיבוי מותר לצורך או"נ אמאי אסרו במיתוק החרדל ואי משום שדרכו לעשות לימים רבים או משום דאפשר מאתמול ועוד שהרי לדעת הרי"ף ליכא כיבוי באו"נ כלל ואמאי התיר בגריפת תנור שלנו שהוי כיבוי גמורה דא"כ בזה לחודא חלוקה דין חרדל מבישרא אגומרי וזהו כגירסת רש"י ומלבד זה דברי קדשו נראין כסותרין מינה ובי' שהרי כיון שהסכים בסוף דכיבוי מותר לצורך או"נ אמאי אוסר בתנורים שלהם כדי שיהי' הפת נאה ואמאי לא נימא מתוך שהותרה כיבוי לצורך או"נ הותרה נמי לצורך היום ומדוע יגרע זה מצה"י דמותר בכל מלאכת של או"נ אמנם למ"ש לעיל בסי' א' אות ב' דבמכשירין לא אמרינן מתוך היכא דמלאכה זו לא משכחת לי' באו"נ עצמו רק במכשירין אבל היכא דאיתא למלאכה זו באו"נ עצמו אזי שרי לעשותן אפילו במכשירין שהן רק לצוה"י ולפ"ז נכונים היטב דברי הרא"ש דמינה גופי' תסתיים דס"ל כדעת הרי"ף וכמו שהביא גרסתו בפ"ב דכיבוי ליתא באו"נ דבישרא אגומרי ליכא כיבוי ובגריפת תנורים שלנו הוא שמתיר משום מכשירי אוכל נפש ואפי' לרבנן דאסרי במכשירין היינו בשפוד שנרצם ביו"ט דלדידי' לחודא הוא שנפל לו במקרה שנתקלקל לו ביו"ט אבל המלאכה עצמו וכן לכ"ע הרי כבר יש להם כלים כאילו מעיו"ט או שאפשר לעשותם מעיו"ט ואין המלאכה בעצמותו מוכרחת שצריך לעשותן ביו"ט בשעה זו קודם אפי' וכולן שוין בזה שכל האופים ביו"ט אי אפשר להם זולת זה ודמי להבערה דשרי אפי' לרבנן דאסרי במכשירין שא"א לעשותן ומשה"ט גופי' שיד כולם שוין בזה ומחשבתו ניכרת מתוך מעשיו אבל בתנורים שלהם שאינו לתיקון או"נ אלא כדי שיהי' הפת נאה וכו' דלו יהא דשוה לצה"י מ"מ אסור דכיון דליתא באו"נ גופי' רק במכשירין שוב אין בכחו להמשיך התירא גם משום צה"י וכדכתיבנא לעיל וקבענו בהם מסמרות נטועים [עיין ביצה כ"א בתד"ה עיסה דנראה מפשטות דבריהם דצורך כהאי בכדי שהפת נאפה יפה לא הותרה אלא מלאכה דאיסורי מדרבנן ומש"ה לא שייך התירא דרשב"א בכדי שהפת נאפה יפה אלא היכא דאיכא הואיל דהותרה מדאורייתא וכנגד איסורי דרבנן לחוד מהני טעמי' דרשב"א ומאי דכתיבנא בדיני הואיל בכוונת דבריהם] והא דאוסר במיתוק החרדל ה"ט משום שמיתוק החרדל לא מכיבוי הגחלים נמתקו רק מחימום הגחלים כמ"ש שעה"מ שם ואין בכיבוי זו שום תיקון לצורך אוכל נפש ולא למכשירי או"נ והאי דכתיבנא לעיל לדעת תוס' דס"ל כגירס' הרי"ף דמשני על מיתוק החרדל התם ליכא כיבוי הכא איכא וכו' דמאי בכך דמ"מ איכא כיבוי מדרבנן ואי משום שהוא לצורך אוכ"נ אע"ג דאיכא כיבוי מדאורייתא נמי ונראה לבאר זה עפ"י דברי מ"א סי' תקי"א ס"ק יוד גבי עישון פירות למתקן דשרי וז"ל משמע מלשונו דאפי' טובים לאכילה אלא שרוצים למתקן יותר דשרי דמשום כיבוי ליכא שסופו מבעיר וכו' הרי להדי' דלהריח אסורא מיהת מדרבנן ולגבי איסור דרבנן לחוד מהני אוכל נפש כהאי שרוצה להטיב טעמו וריחו וכמ"ש הרא"ש בתנורים שלהם לענין טלטול שאינו אסור אלא מדרבנן ולכן מותר כדי שיהי' יפה ביותר. והרי מבואר בגמר' דף כ"ג ע"א דעישן פירות שרי מדי דהוה אבישר' אגומרי הרי דבשרא אגומרי שוה לגמרי לענין הצורך וכשם דבעישן פירות הצורך דידי' רק כדי שייטיב טעמו כן הוא לפני הצולה ההוא דניחא לי' טפי להניחו אגומרי וכן במיתוק החרדל בגחלים לו יהא דשוה בערך הצורך כמו בישר' אגומרי ועישן פירות מ"מ לצורך כי האי לא הותרה אלא איסור' דרבנן לחוד ומש"ה בבישרא אגומרי ועש"פ שרי דליכא כיבוי מדאורי' אבל בחרדל דאכמ"ד לא מהני צורך כהאי ותו לא צריכין לסברא הנ"ל בשם שעה"מ מה שתי' התם על קו' הפר"ח דמדוע לא אמרינן מתוך שהותרה כיבוי בחרדל מדאוריית' הותרה נמי וכו' משום דבחרדל אין צריך לכיבוי רק לחימום הגחלים יוע"ש ובל"ז ניחא וכדכתיבנא וזהו דמתרצי' התם ליכא כיבוי מדאוריית' ומש"ה מהני צורך כהאי כפי הטוב בעיניו אבל במיתוק חרדל דאיכא כיבוי מדאוריית' ובעינן שיהי' לצורך או"נ אשר א"א זולת המלאכה או לצורך מכשירי אוכל נפש כהאי וכיון דכיבוי דאוריית' כי האי ליתא באו"נ שוב לית בי' משום מתוך:

כב יש להתבונן בדבר שהותר משום צה"י ע"י מתוך כגון ס"ת ותינוק למולו אם הוציאו לרה"ר שלא לצרכו דלדעת תוס' ושאר פוסקים עובר בל"ת דבעינן צורך היום דוקא וכ"ה דעת הרמב"ן בפ"ק גבי מת ביו"ט ראשון ומובא שם בר"ן או שהוציא תינוק למולו במקום שאין שם אומנין או אפשר לומר דמ"מ יש צד לפטרו משום הואיל דמיקלע לי' אורחים וחזי להו לקרות בו או מוהלין למולו ונראה לי דמוכח מדבריהם דהואיל לא מהני אלא היכא דאפשר שיגיע לצורך אוכל נפש אבל מפני הואיל שיגיע לצורך היום לא מהני מידי דאל"כ אין כאן מקום לכל הקושי' שהקשו על רש"י דס"ל שאפי' במוציא אבנים לר"ה פטור מדאוריית' מהא דאופה מיו"ט לחול ומשריפת קדשים ומוגמר שהרי גם לדבריהם פטור במוציא שלא לצורך שהרי מתחילה מותר מה"ת משום מתוך היכא דהוציאם למזגי עלייהו דאיכא צורך היום ואח"כ מותר משום הואיל דאי בעי למיזגי עלייהו והא למאן דאית לי' הואיל ול"ק מר"ח דלית לי' הואיל וכן בשריפת קדשים דלא משכחת בי' צה"י כלל גם לדעת רש"י חייב וכן במוגמר דלא משכחת בי' צה"י שיהי' שוה לכל נפש משום הכי אסור וע"כ לא ס"ל לרש"י דאפי' במוציא אבנים לרה"ר שלא לצורך דפטור אלא לדידן דפסקינן כרבה דמשכחת בי' להתירא משום צה"י ואע"ג שהוציאו שלא לצורך כלל כמו באופה מיו"ט לחול א"ו דלא אמרינן הואיל לדבר שלא יהיה בו רק לצה"י ולא התירה תורה אלא היכא שהוא בוודאי צה"י ולא משום ספיקא דצה"י ולכן נראה ברור דאסור להוציא ביו"ט כל דברים שאין בהם משום או"נ רק לשאר הנאת הגוף עד שיצטרך לו בוודאי בהליכה זו ולא משום ספיקא

כג יש להתבונן שהרי מצינו במלאכת יו"ט שני צדדים להתירא א' משום הואיל וא' משום מתוך ומדוע התירא דהואיל מהני בכל ל"ת שבתורה כמ"ש תוס' בפסחים בד"ה כתישה לפר"ת דאכלאים קאי והתירא דמתוך ליתא אלא במלאכת יו"ט תדע דמשני התם בצונמא ואמאי לא אמרינן משום מתוך אכללות שם האיסור כמו דאמרינן ביו"ט ועוד דא"כ שבקת לכמה לאווין ולא יהי' חייב על שעטנז מי שמחויב בציצית דנימא משום מתוך שהותרה לצורך מצוה הותרה נמי שלא לצורך ולא יתחייב על אשת אח לאח"מ כלל מי שהוא בר יבום משום מתוך ולאוין דכתבי' רחמנא נוקמי במי שאינו מצווה על ציצית ואינו בר יבום ובשלמא לדעת תוס' ורמב"ן ורא"ש דבעינן צה"י דווקא ניחא דבמלאכת יו"ט שייכי כולו הנך לצורך אוכל נפש ולצורך היום ושלא לצורך כלל משא"כ בכל ל"ת שבתורה דליתא אלא משום תרתי או דאיכא מ"ע או דליתא במקום מצוה אבל לדעת רש"י ורי"ף ורמב"ם קשי' לכאורה לכן נראה דלדעתם דכל התירא בנוי על יסוד דהואיל וכדכתיבנא לעיל באות י"ג גם הואיל לא אמרינן בשאר איסורין כמו התירא דמתוך ומש"ה תוס' לשיטתם שפיר הקשו על רש"י מאופה מיו"ט לחול דליכא למימר דהתירא דמתוך משום הואיל הוא דאתינן שהרי הואיל אמרינן בכל האסורין שבתורה משא"כ במתוך אלא ודאי שאין התירא דמתוך קשורה כלל בהתירא דהואיל:

כד ועוד נראה לומר דלדעת רש"י ורמב"ם ורי"ף דאית להו הואיל אפי' בכל האסורין כמו שפי' ר"ת שם בפסחים מ"ז ע"ב בד"ה כתישה ביו"ט ואית להו מתוך אפי' שלא לצורך כלל משום דהתיר' דמתוך צמודה בהתירא דהואיל אמנם כשם דהתיר' דמתוך לא אמרינן גבי מלאכת יו"ט רק היכא שבצד ההתירא דידי' נשלם בכללו ולא יפול מנהו אפס קצהו באיסורא כאשר כתבנו לעיל באות י"ג ומשה"ט נידון נמי לכל איסורין שבתורה וכיון דבכל איסורין ישנו במציאות שגם במקום מצוה איתא לאיסור' כגון ביבום במקום ל"ת ועשה וכן כלאים בציצית לא הותרה לגמרי שהרי איתא לאיסורי בנשים ועבדים וכן לענין חרישה ביו"ט ובכלאים כיון דאיכא צונמא דצריך לכותשן מתחילה ונמצא דבשעת חרישה עודנו לא מקיים לעשה וכיון דלעולם משכחת לן שיפול ממנו חלק המתפרד לאיסורי שוב נפל להתירו דמתוך בכללו בכל האסורין כיון דלא משכחת לן שיושלם צד התירא מכל צד ומעתה ניחא לן הא שלא הביא הרמב"ם ושאר פוסקים בחורש ביו"ט או בכלאים דפטור אלא במתניתא כמו דמסקינן שם בגמר' וה"ט משום דחזור ולמוד להתירא דהואיל מהתירא דמתוך וכשם שהתיר' דמתוך ליתא אלא כשנשלם בחוק התירא דידי' בכללו כן ה"ה בהתירא דהואיל ולכן ל"ש הואיל רק משום התירא דאוכל נפש עצמו כגון הואיל דאי מיקלעי אורחים אבל הואיל משום מצוה אזדי לי' לגמרי כיון דלעולם איכא צד המבטל גם בחילי דהתירא דידי' עצמו והא דמשני באבנים מקורזלות לאו דהכי איירי דוקא בכה"ג אלא כיון דאיכא באבנים מקורזלות שאין ראויות אלא ע"י כתישה וכתישה אסורה ביו"ט אלא משום דחי' ומעתה תו אי אפשר אפי' ע"י דחי' דהא בממ"נ אם יכתשם קודם שיחרוש בעודם מחוברים ואח"כ יחרש ויכסה בהדי דחריש לי' הרי עובר על הכתישה דהא בעידנא דמיעקר לאו לא מקיים לעשה ואם יחרוש קודם ואח"כ יכתוש הרי עובר על החרישה שהרי לא קיים העשה בשעת חרישה וכיון דמש"ל זימנין שגם במקום מצוה אינו רשאי משום דלא אפשר שיהיה בעידנא וקא ש"ו דעודנו אפשר ע"י כתישה דלאחר יד ומתרץ דמשכחת לי' בצונמא דאי אפשר בכתישה דלאחר יד והדר הו"ל דינו כמו בכ"מ דבעידנא דמיעקר לאו לא מקיים לעשה והא דמקשי' צונמא בר זריעה הוא הכי קא מקשי' לי' דכיון דלאו בר זריעה הוא הרי לא חייבו רחמנא בכה"ג משום חורש דלא חייבי רחמנא אלא במקום שראוי לזריעה אלא בע"כ וצ"ל בעפר תחוח מלמטה והדרי ק"ל דת"ל משום עפ"ת ובהדי דחרשי קא מכסי ומשני במתניתא וה"פ דאזי תו א"א בכתישה דלאחר יד אלא בכתישה ממש וכיון שצריך לכתוש בפועל שוב אי אפשר דממ"נ יעבור על אחד מהם בעידנא דלא מקיים לעשה ובזה יתיישב דברי ריב"ב מובא בתוס' חולין קמ"א בד"ה לא צריכא דבל"ז קשי' לדידהו דמאי מקשינן וכתישה ביו"ט מי שרי ולהנ"ל ניחא ועי' לעיל בדיני הואיל מ"ש בזה ומעתה כיון דלמסקנא גם במקום מצוה לא נשלם לגמרי שהרי איכא זימנין דאי אפשר בכתישה דלאחר יד ויעבור בל"ת קודם קיים העשה לכן נסתלק להתירא דהואיל משום מצוה לגמרי:

כה ועיין בשעה"מ בס"פ א' מהיו"ט וז"ל ועוד אני מוסיף להקשות מהא דאמרינן לעיל בפ"ק דביצה ד"ח אמתני' דקתני ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה א"ר זירא אר"י והוא שיש לו דקר נעוץ ופרכינן עלה והא קא עביד כתישה והשתא מאי קושי' הא כתישה משום תולדה דטוחן הוא דמחייב ואם כן נימא מתוך שהותרה טחינה לצורך אוכ"נ שהרי שחיקת סמנין מחייב בשבת משום טוחן כמ"ש רבינו פ"ח מה' שבת דין ט"ו ואלו ביו"ט מותר הותרה נמי שלא לצורך ואפי' לדעת התוס' וסייעתי' דס"ל דבעינן צה"י קצת ה"נ הא איכא צה"י שאם ינוחו לערב יבלע בארץ ואין רישומו ניכר ונמצא בטל ממצות כיסוי דמה"ט כתב הרא"ש שם דכוי אין שוחטין אותו ביו"ט וא"כ לא גרע מס"ת לקרות בו דמקרי צה"י קצת משום דאיכא סרך מצוה וכו' הן אמת דלמאי דפריך בגמר' והא קא עביד כתישה לק"מ משום דתלמודא פריך לר"ז דאמר דבעינן דקר נעוץ ואי ס"ל לר"ז דאמרי' מתוך א"כ אף בלא ד"נ לישתרי אך אכתי קשה לר"ז גופי' ודוחק לומר דר"ז ס"ל דלא אמרינן מתוך וכו' ותו דא"כ האיך פסקו הפוסקים להאיך דר"ז דבעינן ד"נ ועפ"ת וכו' עכ"ל ומ"ש דקו' הגמר' קאי לר"ז דבע"כ ל"ל מתוך דא"כ אפי' בלא דקר נעוץ נמי תמוה דבלא ד"נ חייב משום חרישה דליתא באו"נ ולית בי' התירא דמתוך כלל אמנם כיון דר"ז קאי אפלוגתא דב"ש וב"ה דלתרווייהו בעינן ד"נ משום דתרווייהו ס"ל דאין עשה דוחה לל"ת ועשה וכמסקנא דהתם ד"ט ע"ב וא"כ אכתי קשי' לב"ש דגם בד"נ מה אהנית לן שהרי קעביד כתישה דב"ש ל"ל מתוך אבל קשה דמנ"ל דס"ל לר"י דיו"ט עשה ול"ת הוא דילמא ס"ל כשאר אמוראי דלא הוי אלא ל"ת גרידא ומש"ה בעינן ד"נ כדי שלא יעבור על החרישה ושוב מצי כתיש לי' ובהדי דכתיש קא מכסי אבל היכא דל"ל ד"נ ממ"נ יעבור על ל"ת בעוד שלא הגיע לקיום העשה וכדכתיבנא לעיל בסמוך ולזה התעורר כבוד בני הרב החריף נ"י וי"ל דא"כ אמאי צריך ד"נ דוקא דא"כ גם בעפ"ת לחוד סגי א"ו דא"ל דיו"ט עשה ול"ת הוא] ואולם עודנו קושי' עצומה על הפוסקים שהביאו דבעינן עפר תחוח משום כתישה ולא אמרינן מתוך ואפ"ל דכשם דאסורה טחינה לצורך אוכל נפש מיהת מדרבנן לכה"פ כן כתישה בעפר אסורה מדרבנן אפילו היכא דאיכא צה"י והא שהתירו במלח היינו משום שנשתנו בעיקר הטחינה ולא התירו אלא במדוכה שלהן כמ"ש הרמב"ן בפ' א"צ ור"ן שם משום דהיכא שטוחן לימים רבים דרכו ברחיים אבל בשחיקת עפר שלעולם דכו בשחיקה זו בידיו לחוד ודומה לחטים ברחים שלהן או משום דס"ל לרה"פ כדעת הר"ן בפ' המביא דכל מכשירין שאפשר מאתמול ל"ח כמו צה"י [וכמ"ש לעיל באות ד' ויו] וכיון דלמסקנת הפוסקים לא התירו במקום כסוי אלא בחד דרבנן ולא בתרי דרבנן יוע"ש באשרי וכ"מ מתוס' שם שהרי גם באפר שהוסק ביו"ט מותר לכסות היכא ששחט כבר והא דבעינן דקר נעוץ משום דאל"ה איכא תרי איסור' דרבנן חדא משום הכנה ומשום גומא וה"ה בדליכא עפר תחוח איכא ב' איסורין חדא משום כתישה ומשום גומא:

תוכן העניינים

זית רענן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה