אור ברסלב
זית רענן חלק א חלק אורח חיים › הלכה ו - בסוגי' דש"מ ומשצ"ל

זית רענן חלק א· רבי משה יהודה לייב זילברבגר

חלק אורח חיים · הלכה ו - בסוגי' דש"מ ומשצ"ל

הלכה ה - פתיחה בדיני הואיל

יתבארו כמה ענינים ומבוכות רבות אשר יש להסתבך בהן וקושיות הנמצאים בסוגיא דדבר שאינו מתכוון ומלאכה שאינו צריך לגופו

סימן א

א עיין שבת ע"ה קושי' תוס' שם ד"ה טפי וכו' ותימא דבסוף פ"ק דחגיגה וכו'

ב קושי' תוס' מ"ב ע"א אפילו של עץ נמי וא"ת ומאי ס"ד דמקשה וכו'

ג שם סה"ד אך היקשה דמשמע דאי הוי סבר שמואל מלאכה שאין צריך לגופא וכו'

ד קושי' תוס' כתובת וי"ו ע"ב תוס' ד"ה ואם להוציא ממנו ליחה בסה"ד ותימא דהא שמואל במלאכה שאין צריך לגופא סבר לה כר"י ועוד דמדבר שאינו מתכווין דשרי ר"ש הוי לי' לאקשוי' ולא ממלאכה שאינו צריך לגופא כיון דרוב בקיאין ולא הוה פסיק רישי'

ה דברי האשרי פי"ד שבת התמוהים כאשר כבר עמדו בזה ברכי זבח ומ"א חדא שסותר דברי עצמו ועוד דמאי מביא מדברי המקשן דהא מסקי' דלר"ש שרי ועיין במ"א סי' ש"ך ס"ק ך' ולכל התירוצים לא נתיישב דמאי ראי' ממקשן דלר"ש אסור דנוכל לומר דסמך א"ע על הקו' שהיקשה אח"כ דשמואל כר"י ס"ל

ו גם דברי שאלתות תמוה כמו שהיקשה האשרי

ז ועוד צריך להבין כיון דלר"ש בחובל ומבעיר אף מקלקל ומתעסק חייב דלא בעינן מלאכת מחשבת ואפי' הכי באינו צריכה לגופא פטור אף דגם זהו מטעם מלאכת מחשבת אלמא דמיגרע גרע מחשבתו היכא שאין צריך לגופא מן מקלקל ומתעסק ולר' יהודא נאמר להיפך דמקלקל ומתעסק פטור ומלאכה שאינו צריכה לגופא חייב ונראה לפענ"ד ליישב כל הקושיות הנ"ל בשום לב מקדם להבין דברי הערוך דפסיק רישי' דלא ניחא לי' מותר לכתחילה דהא בהנחנקין דף פ"ד ע"ב איתא דמטעם מלאכה שאינו צריכה לגופא מותר גבי מחט של יד והאיך נוכל לחדש לזה שם אחר ולהתיר לכתחילה נגד דברי הש"ס וגבי מלאכה שאינו צריכה לגופא מבואר בכל מקום דפטור אבל אסור ונראה בהקדם להבין דברי כ"מ פ"א מה"ש ה' ז' וז"ל מצאתי כתוב ההפרש שיש בין מלאכה שאינו צריכה לגופא ובין פסיק רישי' הוא דגבי פס"ר אינו מכוון למלאכה כל עיקר אלא שהיא מעשה בהכרח אבל מלאכה שאינו צריכה לגופא הוא מתכוון לגוף המלאכה אלא שאינו מתכווין לתכליתה עכ"ל ומבואר מדברי' דלהכי בפס"ר דניחא לי' חייב דאנן סהדי דלולא איסור שבת בוודאי אילו שם על לבו שיבוא ממעשיו גם מלאכה זאת בוודאי היה נתכוון גם לתכלית המלאכה ולהכי חייב אבל בפס"ר דלא ניחא לי' שלא נתכוון לשם מלאכה כלל פטור ולדעת הערוך מותר לגמרי כיון דלא נתכוון לשם המלאכה דמלאכה שאצ"ל בכהאי גוונא מותר לכתחילה כיון שלא נתכוון אף לשם המלאכה דכל כמה דלא נוכל לומר דאנן סהדי דניחא לי' אזלינן בתר כוונתו וכיון שלא נתכוון לשם המלאכה כלל מותר אף לכתחילה וכן מבואר בתוס' יומא דף ל"ד דפסיק רישא לא הוי אלא היכי דאנן סהדי דניחא לי' ועי"ש בד"ה הני מילי ולפי זה הא דאמרינן בחגיגה דמלאכה שאינו צריכה לגופא פטור מפני מלאכת מחשבת הוא בשלא עשה לתכלית המלאכה אבל היכי שלא נתכוון לשם המלאכה אף בשאר איסורין פטור לר"ש כשם שפטור לדידי' גבי שבת היכא דלא נתכוון לתכלית המלאכה מטעם מלאכת מחשבת ה"נ פטור בשאר איסורין היכא דלא נתכוון לשם מלאכה ובזה ניחא ליישב קושי' (א) דאף דגבי חובל ומבעיר לא בעינן מלאכת מחשבת אפ"ה פטור היכא דלא נתכוון לשם המלאכה כלל ועיקר חילוק זה אל תהי קל בעיניך לדחותו בגילא דחיטתא שכבר מרומז בדברי המ"מ בשם ספר הבתים פרק יו"ד מה"ש הלכה י"ז וכן בתוס' יומא הנ"ל נתעוררו בחילוק זה במה שפירשו דהא דאמרינן בכריתות דפליגי בדבר שא"מ כוונת הש"ס מחמת מלאכה שאינו צריכה לגופא רק דנקיט דבר שאינו מתכוון לרבותא דר"י דאף שלא נתכוון למלאכה כלל דהיינו אף לשם המלאכה אפ"ה חייב לר"י ומיושב ג"כ היטב קושי' זיי"ן הנ"ל דהא דפטור לר"ש גבי חלזון מטעם מלאכה שאינו צריכה לגופא לאו מחמת מלאכת מחשבת הוא רק מחמת שלא נתכוון לשם מלאכה דלר"ש נחתינן חד דרגא ובזה נתיישבו כל קושי' התוס' בסנהדרין פ"ד מה שהיקשו על רש"י דפירש דלר"ש דמחייב בחו"מ מקלקל ומתעסק דאף גם במלאכה שאינו צריך לגופא חייב והרעשו מכמה סוגיות דכוונת רש"י דכיון דלא בעינן מאמ"ח מחויב ג"כ במלאכה שאינו צריכה לגופא אף דלא נתכוון לתכלית המלאכה אבל היכא דלא נתכוון לשם המלאכה פטור אף בחו"מ ולהכי במחט של יד ובצד חלזון פטור אף בחו"מ ולא נשאר לנו רק גבי הריגת מזיקין דפטרינן לר"ש אף שנתכוון לשם המלאכה וצ"ל כתירוץ המ"מ לדעת רמב"ם שם דבאמת פליגי בזה הנך לישנא דא"ד לי' אהא שבת ק"ז ע"ב ולדידן פטור גבי הריגת מזיקין דמזיק לרבים דינו כסכנות נפשות אבל לר"י כיון דמחייב בעקרב אפי' בצידה להכי מחייב ג"כ בשאר הריגת מזיקים ועיין בזה ברשב"א פ' הכירה מ"ב ועוד נראה ביותר דרש"י ס"ל בזה כרמב"ם דחובל חייב משום מפרק ולא משום נטילת נשמה ולפ"ז לא גלי לן קרא רק גבי מפרק דלא מצריכינן למלאכת מחשבת אבל לא גבי נטילת נשמה ולהכי מפטרינן גבי הריגת המזיקין מטעם מלאכה שאינו צריכה לגופו וראי' לזה דרש"י מפרש פרק י"ד דשמונה שרצים מחויב משום צובע והיקשו עליו בתוס' אמנם תהילה לאל כוונתי בעזה"י לדברי רש"י עצמו בפ' המניח ד"ה בצריך לכלבו יוע"ש ועפ"י זה יתיישב קושי' התוס' בפרק ד"ה מה שהקשה הש"ס למימרא דשמואל כר"ש ס"ל וכו' דמאי ענין דבר שאינו מתכוון למלאכה שאינו צריכה לגופא דכיון דמבואר הדבר בכריתות גבי נתכוון לכבות העליונות והובערו התחתונות מאליהן דפטור לר"ש אף דעיקר הכוונה ע"י שאינו צריך לגופא נקט הש"ס בלישנא דפליגי בדבר שאינו מתכוון לפי דשאני בין מלאכה שאינו צריכה לגופא דעלמא לזה דהתם נתכוון לשם המלאכה ולא לתכליתה אבל הכא לא נתכוין אף לשם המלאכה ואפ"ה חייב לר"י כמבואר בתוס' יומא הנ"ל וכבר בארנו דפסיק רישא דלא ניחא לי' היינו משאצ"ל אך הבדיל ביניהם דזה לא נתכוון אף לשם המלאכה ולהכי לכול' עלמא פטור מחטאת כמבואר שבת ך"ג בארעא דחברי' ולדעת הערוך מותר לכתחילה אמנם לר"י חייב אף בזה חטאת כדאיתא בכריתות ולהכי מקשה הש"ס בפ' כל התדיר צ"ב כיון דהוי פסיק רישא דלא ניחא לי' כדאיתא בתוס' לדעת הערוך ואף דהתם הוא בשאר איסורין דלא בעינן מלאכת מחשבת אפ"ה פטור לשמואל דלא גרע מחובל ומבעיר לר"ש דאף דלא בעינן מלאכת מחשבת אפ"ה פטור היכא דלא נתכוון לשם מלאכה כמו בחלזון בפ' כלל גדול ה"נ בשאר איסורין אמנם כן לרש"י אבל לר"י דמחייב במלאכה שאינו צריכה לגופא אפי' גבי שבת בכהאי גוונא כגון בנתכוון לכבות העליונות לזה מקשה דהא שמואל כר"י ס"ל גבי מלאכה שאינו צריכה לגופא וע"ז מתרץ הש"ס דשמואל מכריע ומפליג בזה דדווקא במלאכה שאצ"ל כגון שלא נתכוון לתכליתה ס"ל כר"י אבל בדבר שא"מ כר"ש ס"ל הכוונה בזה כמו בכריתות דנקט דבר שאינו מתכוון אף שעיקר הפטור ע"י מלאכה שאין צריך לגופא כיון שעיקר ההבדל שביניהם שזה לא נתכוון לשם המלאכה ומלאכה שאצ"ל כה"ג ס"ל לשמואל דפטור אף דס"ל כר"י גבי היכא דלא נתכוון לתכלית' עוד נקדים בזה דבר מה שהיקשה המהרש"א בשבת פרק כירה דף מ"ב בד"ה דמה בכך דהוי מלאכה שאצ"ל דהא בוודאי מסתמא ניחא לי' ודמי לארעא דידי' דחייב לכ"ע ולענ"ד דבריו תמוהים בזה דזהו דווקא בפסיק רישא אזי היכא דניחא לי' חייב אבל בצירוף דלאו פסיק רישא הוא כמבואר בכל הסוגי' מה בכך דניחא לי' דמ"מ מלאכה שאינה צריכה לגופא הוא ואף דאיירי במתכון אין הכוונה שנתכוון לצרף להדי' אלא שנתכוון שבאם יקרה ויעלה לשיעור כדי לצרף אזי ניחא לי' וכן צ"ל בפסחים ך"ה ע"ב דלאביי מותר ל"א ומכווין בע"כ צריך לומר דקא מכוון לספק דאולי יקרה ויעלה בידו המלאכה דאיך יעלה על הדעת להתיר כל איסורין שבתורה בדלא איפשר כ"א ע"י טורח קצת כמו בכלים גדולים הס מהזכיר ולהעלות על לב ובזה מיושב מה שהקשיתי בשבת קל"ג גבי בהרת דעדיין קשה לאביי למסקנא דמודה ר"ש בפסיק רישא מ"מ לר"י למה לי קרא אף דהוי פסיק רישא לא עדיף מתכוון להדי' דלדידי' מותר לר"י בלא איפשר וקא מכוון וצורך מצוה לא גרע מלא איפשר אלא וודאי כיון דפסיק רישא הוי כאלו נתכוון להדי' ולאביי לא הותרה לר"י רק בנתכוון על הספק וראי' מוכרחת מהא דמקשה בכתובות לשמואל ממפיס מורסא ולפום מה דס"ד דס"ל לדם הוא צריך ובע"כ דמתקן אצל הפתח דאי מקלקל לכ"ע פטור כמבואר שם ואפ"ה מקשה ממפיס מורסא דלפטור מפני מלאכה שאצ"ל אלא וודאי כיון דלא פסיק רישא הוא דרוב בקיאין הן אף דניחא לי' בפתח אפילו הכי לא נפקא מכלל מלאכה שאצ"ל ובזה יש ליישב (קושי' ד') דלא מצי להקשות בפשטות דהא שמואל כר"ש ס"ל בגרירה לפי דנוכל לומר כפשטות הסוגיא דפרק הנחנקין דבשגגות סקילה אף לר"ש אסור כאשר החזיקו בעה"ת שם ד"ה ורש"י ואף דלבסוף הוכיחו מדברי שמואל להיפך דהא ס"ל מלאכה שאינו צריכה לגופא חייב כר"י ואפילו הכי סבירא לי' גבי מצרף דמותר אמנם על כרחך לא קהדרי בזה אלא מפני תירוצם דאביי ביומא ל"ד דלפרושם וגירסתם נראה דמצרף מלאכה דאורייתא הוא ולהכי השוו בזה גם את דברי שמואל אמנם להקשות על שמואל לא נוכל דעודנה מצינא למימר דסבירא לי' דמצרף מדרבנן הוא ולהכי היקשה ממפיס מורסא דמותר לכתחילה וממילא מתורץ גם קושי' השני' דאף אומנם דשמואל סבירא לי' במלאכה שאינו צריכה לגופא כר"י זהו דווקא היכא שנתכוון לשם המלאכה ולא לתכליתה אבל היכא דלא נתכוון לשם המלאכה אף דהוי פסיק רישא כיון דלא נתברר הדבר דניחא לי' דינו כדבר שאינו מתכוון לדידי' כדאית לי' בכירה מ"ב ובפ' כה"ת וקושי' (ויו) הנ"ל נראה דכוונת השאילתות כיון דאנן לא פסקינן כשמואל דמזלפו על גבי האישים וכסתמא דברייתא דיין על גבי ספלים האף אומנם דהוי פסיק רישא דלא ניחא לי' וכאשר בארנו לעיל דזהו עדיף מן מלאכה שאינו צריכה לגופא כיון דלא נתכוון לשם מלאכה כלל שמע מני' דבדבר שאינו מתכוון כזה פסקינן כר"י בשאר איסורין כיון דהוי פסיק רישא אף דלא ניחא לי' וכן פסק הרמב"ם שם דלא כשמואל (קושי' ה') בדברי האשרי שם נראה על נכון לדבר' בעה"ת אשר הורה לנו הדרך ביומא שם דלדעת הערוך בע"כ צריך לומר דפסיק רישא דלא ניחא לי' אף בשאר איסורין מותר מן התורה עי"ש במה שפירשו ראייתו משבת אי דאיכא אחר ליעבד אחר הרי דאם היה אסור מן התורה בשאר איסורין גם בשבת יאסור מדרבנן אבל אם נאסר מדרבנן בשאר איסורין אם לא בזה יש לדון ולהתווכח אנה ואנה דלדעת השאלתות מותר אף מדרבנן בשאר איסורין לר"ש לזה מביא האשרי ראיתו מקושי' הש"ס והא קא מכבה ש"מ דעכ"פ אסור מדרבנן אף לר"ש דאין לומר דקושי' הש"ס קאי לר"י דשמואל כר"י סבירא לי' כאשר היקשו אח"כ דהא לר"י אף בשבת דבעינן מלאכת מחשבת אסור מדאורייתא ומכש"כ בשאר איסורין דא"כ מאי משני התם כיבוי דמצוה שאני כיון דאסור מדאורייתא אף במקום מצוה אסור כמבואר בשבת דף קל"ג לא נצרכה אלא לר"י וכן בכתובות דלדם הוא צריך ופתח ממילא קא אתי' ואסור לר"י אף במקום מצוה וזה פשוט וא"צ לזה לברר כי מבואר בכ"מ וע"ז משני הא ר"י והא ר"ש כיון דבקראי תלי' אם דרשינן אשה לד' שיתנהו ע"ג אישים או לענין ריח נחוח ולהכי לר"ש כיון דמותר מדאורייתא אף בשאר איסורין אזי נקטינן כפשטא דקרא כמבואר רש"י שם ולהכי אף דרבנן אסרו אח"כ גבי פסיק רישא בשאר איסורין תו לא אסרו חז"ל במה שהתירו התורה בפירוש ואף מדרבנן מותר ואין ביכלתם לאסור בדבר שהתירו התורה בפירוש כמובא בט"ז סי' קי"ז ס"ק א' בפרושו בתוס' יוע"ש ואף שאסרו בשאר ענינים אבל בזילוף שהותר התורה בפירוש אינו יוצא מידי התירו אבל לר"י כיון דאסור מדאורייתא ע"כ דנדינן מפשטא דקרא ונדרוש לענין ריח ניחוח, (עיין בדברי האשרי שם דכל דבריו בזה סובבים לדעת הערוך וכיון דלדעתו מוכח בבירור דלר"ש מותר מדאורייתא אף בשאר איסורין לזה היקשה הש"ס דלר"ש אסור מדרבנן וע"ז משני כיון דבקרא תלי' להכי מותר אף מדרבנן ובזה ניחא ג"כ במה שמביא בפי"ג ראי' לדעת הערוך מתירוץ הש"ס דהכל הולך על יסוד אחד דאם נאמר שלא כדעת הערוך בע"כ נאמר דפסיק רישא דלא ניחא לי' אף לר"ש אסור בשאר איסורין מדאורייתא כאשר הוכחנו מתוס' יומא ל"ד הנ"ל דזה בזה תלי') עוד נראה לענ"ד ליישב קושי' שני' של תוס' כתובות דמאי מקשה ממפיס מורסא דהא שמואל כר"י ס"ל במלאכה שאינו צריכה לגופא דצ"ל הא דפליגי בשבת ק"ז ע"ב איכא דמתני לה אהא המפיס מורסא דבמאי פליגי הנך לישנא ונראה ע"פ פירש רש"י דפירש אם לעשות פה שמתכוון ליפותה ולהיות לה פתח זה ליום מחר ועיין בלשונו שבת ק"ז ע"ב ד"ה להוציא ממנו ליחה וז"ל מלאכה שאצ"ל היא שהפתח היא המלאכה וזה אין צריך להיות כאן פתח מעכשיו עכ"ל דנראה יתור לשון ויותר מדוקדק לומר וזה אין צריך לפתח ונראה בעליל דנראה מלשון המשנה דהכל הולך בתר שעת מלאכה דאם כוונתו אז להוציא ליחה אף שאח"כ נמלך והניחו לפה לצורך מחר אפ"ה מותר ולא עביד איסורא ולהיפך אסור אף דעיקר פתח הוא לצורך מחר דכיון דבשעת מלאכה עשאו לצורך מחר אף שאח"כ נמלך הוי כאילו עשה פתח ונמלך לסותרו ונראה דזה דמי להא דאמרינן בסוכה דף ל"ג היכא דאית לי' הושענא אחריתי דתלוי' בפלוגתא דר"י ור"ש ופירשו בזה בתוס' כתובות דף וי"ו ד"ה האי דכיון דאיפשר דלא יצטרך לה ונמצא שלא תיקן כלי והילכך לאו פסיק רישא הוא אבל לר"י אסור דשמא יצטרך לה ואגלאי מילתא דכלי עביד עכ"ל להכי נמי בלהוציא ליחה אף שאח"כ הניחו לפה לאו פסיק רישא הוא אבל לר"י איפשר דאסור דלא גרע מדבר שאינו מתכוון גרידא ובזה מיושב היטב קושי' הבה"ג ס"פ כל התדיר צ"ב ד"ה במלאכה שאצ"ל אכן נראה לפום פשטות הסוגיא בפרק הנחנקין גם דבר שאינו מתכוון באיסור סקילה אסור אמנם בתוס' הוכיחו שם מדברי שמואל דדווקא בפסיק רישא ולפי זה נוכל לומר דהנך לישנא בהא פליגי דמאן דמתני לי' אמפיס מורסא ס"ל דע"י דבר שאינו מתכוון לחודא לא יצא מכלל איסורא באיסור סקילה להכי מפרשי לי' מפני מלאכה שאינו צריכה לגופא דאז אף אם נתכוון שבאם ימלך אח"כ ויניחו לפה אפ"ה כיון דבשעת מלאכה לא עשאו לפתח להדי' דמי למלאכה שאצ"ל וכיון דבנתכוון לספיקא לא הוי איסור סקילה להכי באינו מתכוון מותר לכתחילה ודמי להא דפירשו בתוס' סנהדרין פ"ה ד"ה ור"ש וכו' ועוד דאצ"ל יוע"ש ומאן דמתני לה אאידך ס"ל גבי מפיס מורסא מותר לכתחילה דאף באיסור סקילה מותר בשאינו מתכוין כשמואל גבי מצרף כמסקנות תוס' סנהדרין שם ובזה מיושב היטב קושי' הבה"ג שהביאו בתוס' זבחים צ"ב דשמואל לטעמי' מותר מפני דבר שאינו מתכוון ופסיק רישא לא הוי כיון שעשאו לצורך ליחה לא דמי לבנין כלל וניחא ליישב קושי' תוס' שבת ק"ז ע"א ד"ה וממאי דבין לס"ד ובין למסקנא ראייתו עצומה ממחט של יד כמבואר למעיין ולהכי בכתובות מקשה שפיר ממפיס מורסא לשמואל דלדידי' לאו מחמת מלאכה שאינו צריכה לגופא הותרה רק מפני דבר שאינו מתכוון לחודא ואף באיסור סקילה מותר וליישב קושי' תוס' שבת מ"ב גבי צירוף נראה עפ"י המבואר ברמב"ם פי"ב מה"ש דמכבה ומבעיר חייב בין בשל עץ ובין בשל מתכות ועיין שם בהשגות ה' ב' ואיתא שם וז"ל במכוון חייב שכן דרך לוטשי ברזל עושין מחמים את הברזל עד שיעשה גחלת ומכבים אותו במים כדי לחסמו וזהו לצרף שהעושה אותו חייב והיא תולדות מכבה ועי"ש במ"מ דדומה לקטימת קיסם ועי"ש בלחם חמודת הטעם דפטור אבל אסור בגחלת ש"מ מפני שהוא מקלקל גבי כיבוי וכוונת דבריו אף דלר"י מחייב בכל כיבוי שהוא לצורך מפני שהוא מתקן כגון בצריך לנר או לפתילה דאז אם יניח ולא יכבה יפסיד את העצים אבל בשל מתכות דאף אם לא יכבה לא יפסיד את שלו דממילא יצטנן הרי זה מקלקל מן מלאכתו שהיתה ודוגמא לזה מבואר בתוס' צ"ג ד"ה ר"ש בתה"ד וז"ל במקלקלים כגון מכבה וסותר וקורע מסתברא דצריך שיהא ע"מ לתקן כמו במשכן עי"ש נמצא דכל היכא דמבטל את מלאכתו מאשר היתה הרי זה מקלקל ולר"ש אינו חייב אלא דווקא דוגמא דמשכן ועוד נו"ל דלהכי באינו מכוון פטור אבל אסור לפי דבמתכוון ועושה כדרך לוטש ברזל חייב חטאת מפני מכבה ולהכי באינו מכוון פטור אבל אסור לר' יהודא דגם לדידי' אינו חייב בשבת דבעינן מלאכת מחשבת לדעת התוס' (האף אומנם דמבואר במ"מ דאף לר"י פטור בזה איפשר ג"כ דכוונתו לפטרו מחטאת כדעת תוס' אך פשטות דבריו לא משמע כן אבל מ"מ גם לדעת המגיד לאו כ"ע הוא תדע דגם במפיס מורסא פ"י ה' י"ז מפרש ג"כ דלעשות לו פה חייב משום מכה בפטיש ואפ"ה פליגי בזה דאיכא מאן דמתני לי' אמפיס מורסא דדווקא לר"ש פטור משום מלאכה שאצ"ל הרי דאף דגם בלהוציא ליחה דדמי ג"כ לקטימת קיסם ואפ"ה פטור אבל אסור כמו בכל מלאכה שאינו צריכה לגופא עיין ק"ז ע"ב רק דרמב"ם פוסק כאידך לישנא ועתה קושי' הש"ס שבת מ"ב הכי אזלי למימר' דשמואל כר"ש ס"ל דבשלמא דסבר כר"י באינו מתכוון להכי פוטר בשל מתכות כדי שלא יזיקו בה רבים אבל בלא"ה אסור מדרבנן כר"י דס"ל דבר שאינו מתכוון אסור אבל בשל עץ דמתכוון לכבות לגמרי חייב חטאת דדווקא בשל מתכות דכיבוי גמורה אינו חייב אלא דווקא כשכיוון לעשותו כלי כדרך שלוטשי ברזל עושין ולהכי כשלא כיוון לעשותו כלי לאו כיבוי הוא אבל מ"מ לר"י אסור מדרבנן אבל השתא דס"ל כר"ש תו ליתא לטעם זה ונשאר לנו טעם השני מחמת מקלקל כמבואר בלחם משנה ועפ"ז סובב קושי' הש"ס על אופן זה דהרי יש יסוד מונח דמתניתין דמחט של יד אתי' ככ"ע כאשר האירו לנו בתוס' סנהדרין פ"ד עי"ש היטב ותוכן דבריהם דלר"י דמלאכה שאינו צריכה לגופא חייב בע"כ מקלקל בחבורה פטור גם זה יסוד מוסד מבואר לקמן קושי' דלר"י דסבירא לי' דמקלקל בחבורה פטור וקשי' לי' ממילה והבערה דבת כהן א"ו דצורך מצוה לדידי' חשיב תיקון גמור וכיון דשמואל סבר במשאצ"ל כר"י בע"כ מקלקל בחבורה פטור וצורך מצוה חשיב תיקון א"כ גם בגחלת של מתכות יתחייב חטאת דצורך מצוה בכדי שלא יזוקו בה רבים חשיב תיקון לדידי' והדרי קושי' אגחלים ש"מ ועיין מהרש"א ב"ק ל"ד דהריגת המזיקין לר"י דס"ל דצורך מצוה הוי תיקון כדמוכח ממילה ומהבערה דב"כ דגם זה תיקון גמור דידי' וע"ז מתרץ הש"ס דדווקא היכא דמתכוון לשם מלאכה ולא לתכלית המלאכה בזה ס"ל לשמואל כר"י אבל היכא דלא נתכוון אף לשם המלאכה דגם בזה אף דהוי פסיק רישא כיון דלא ניחא לי' נקרא בשם דבר שאינו מתכוון כדאיתא להדי' בכריתות בנתכוון לכבות העליונות דפליגי בדבר שא"מ כהאי גוונא ובזה סבירא לי' כר"ש כאשר בארנו לעיל ועיין היטב וכיון שכן גם לדידי' אתי' מתניתין דמחט של יד כיון שלא נתכוון לשם מלאכה כלל ונמצא מקלקל בחו"מ לדידי' חייב וצורך מצוה לאו תיקון הוא ולהכי ס"ל דמכבין גחלים של מתכות כדי שלא יזוקו אבל בלאו הכי פטור אבל אסור מפני דהוי מקלקל בכיבוי כטעם הלחם משנה הנ"ל:

ב עיין שבת ע"ה תוס' ד"ה טפי וכו' ורש"י פירש דהא דמודה ר"ש בפסיק רישא הני מילי במידי דלא איכפת לי' אי מתרמי וליתא דהא מזרד זרדין בארעא דחברי' פטר ר"ש בפ' הבונה והתם לא איכפת לי' אי מתרמי אלא כדפי' ותימא בפרק קמא דחגיגה משמע דהא דפטר ר"ש מלאכה שאינו צריכה לגופא היינו משום דבעי מלאכת מחשבת וא"כ בחבורה דלא בעי מחשבת לחייב בה מלאכה שאצ"ל עכ"ל ונראה לענ"ד דרש"י מודה דאף במידי דלא איכפת לי' פטר ר"ש כדמוכח מפרק הבונה אולם דקשי' לי' קושי' תוס' דמלאכה שאינה צריכה לגופא משום מלאכת מחשבת הוא ובחובל דלא בעינן מלאכת מחשבת לחייב בה מלאכה שאין צריך לגופא לכן פי' דדווקא במידי דלא איכפת לי' כגון בחופר גומא ואין צריך לי' אלא לעפרא דע"כ איירי בגוונא דלא מקלקל לי' דאל"כ אף לר' יהודא פטר דמודה ר"י במקלקל אלא וודאי דאיירי בארעא דחברי' וכיון שכן לא מיפטר רק משום מלאכת מחשבת אבל במידי דלא ניחא לי' דנעשה נגד והיפך רצונו לאו משום מלאכת מחשבת לחודא מיפטר ולהכי אף בחובל ומבעיר פטר מלאכה שאינו צריכה לגופא כי האי:

ג ובעיקר ענין פסיק רישא דלא נ"ל ראיתי בספר האחרונים געגועים רבים דמפרשי בפשטות דכל היכא דלא ניחא לי' אף שעושה הדבר להדי' כגון זרוק גניבותיך לחצרי כיון דקונה בדמטי לאויר חצירו ולא איכפת לי' בהנחה ועיין בפ"ה ואני בעני' יגעתי בזה להשוות הסוגיות אשר לכאורה נראה כן מדברי הפוסקים רבותינו הראשונים נ"ע והוא נגד חוש המושכל והנה בהא דמביא הערוך משבת קל"ג אי דאיכא אחר ליעבד אחר דהוי פסיק רישא דלא ניחא לי' וכן יש להבין שם דתלי לי' בהא דאביי אם מודה ר"ש בפסיק רישא דאף שקוצץ הבהרת בידים עד שמצאתי את שאהבה נפשי ברשב"א שם דכל זה לא נכנס בדבר שאינו מתכוון כלל כיון שעושה בידים ממש רק שלא עשאו לכוונה זו לקצוץ את בהרתו והוי בכלל מלאכה שאינו צריכה לגופא דלא שייכי בשאר איסורין ועיין בכורות ך"ה ד"ה גוזז וכו' וז"ל ובקונטרס פי' דדייקי מהא דשרי משום דאינו מתכוון לשם גזיזה אלא לתקן דאין זה כשאר לשון אין מתכוון בעלמא דכיון דבכוונה גוזז במספרים עכ"ל ועיין ברשב"א שמתרץ בטוב טעם ודעת דכיון דלא כתיב לא תקוץ רק השמר בנגע הצרעת הכוונה שטומאה וטהרה תלוי' בכהנים לבדם וע"י שקוצץ בהרתו והסיר הדבר מהוראת הכהנים אנן אמרינן דכיון שכן אסור לקוץ בהרת לפי שמטהרו בקציצתו והילכך כשזה קוצץ לשם מילה הוי לי' דבר שאינו מתכוון אצל טהרה עכ"ל עי"ש ועפ"י דבריו הקדושים הרהבתי בנפשי עוז לתרוצי גם בשאר ענינים אשר נראה לכאורה נגד זה והוא מה שהביאו בתוס' מהא דפרק כל התדיר במתנדב יין מביאו ומזלפו ע"ג אישים לר"ש דס"ל דבר שאינו מתכוון מותר משום דהוי פסיק רישא דלא ניחא לי' והתם הרי מכבה בידים רק שאינו מתכוון לתכלית הכיבוי רק לצורך הקרבה ולפי ענ"ד נראה דגם לדעת הערוך איירי בטיפות קטנות ואפ"ה הוי כעין פסיק רישא כיון דלא סגי' לי' דאם ישפוך בתוך שפיכתו גם טיפות גסות אי איפשר להדורי תו ודמי להא דאיתא בסנהדרין בפרק הנחנקין כפי מסקנות התוס' שם בסה"ד ד"ה ור"ש וז"ל וי"ל דהא דאסרינן הכא קוץ וסילון משום דחיישינן כשמתחיל להסיר שמא יתהפך דלא סגי אי לא הוי פסיק רישא ולא יניח בשביל כך וכו' עכ"ל אמנם רש"י ותוס' דמתרצים לי' דאיירי בטיפות קטנות ס"ל כיון דמסקינן התם דדווקא בשגגת סקילה חיישינן לזה אבל לא בשגגת לאו וסברי דבשגגת לאו לא חיישינן לפסיק רישא כזה אמנם הערוך סבר כשיטת רמב"ן ור"ן ועי"ש בחדושי ר"ן סנהדרין דמפרשי לי' להא דמחלקינן בין שגגת לאו לסקילה הוא מטעם אחר וז"ל אלא נראה שהטעם הנכון דשגגת לאו מותר מפני שלא מצינו שענש הכתוב כלל ואיפשר דאפילו בד"ש אינו מתחייב שאין לך לומר שעשה איסור כשהכניס עצמו לבית הספק שזה לטובה היתה כוונתו לרפאות את חבירו אבל בבנו וודאי אין אומרים כן שאיפשר לו לעשות ע"י אחר והאחר ראוי לו ליכנס לבית הספק יותר ממנו מפני שאיסורו יותר קל וכו' עכ"ל תוכן הדברים דכיון דבע"כ יטול הקוץ לרפאותו טוב יותר ליטלו ע"י אחר כיון שעשה בהיתר לטובת חבירו אבל בשאר דברים שאיננו מן ההכרח לא מפלגינן בין פסיק רישא דאיסור לאו לאיסור סקילה ולהכי גבי כבוי דאם נאמר דפסיק רישא דלא ניחא לי' אסור מדאורייתא בשאר איסורין גם הכא יאסור ויקרבנה ע"ג ספלים כר"ע ונדחוק לקרא ונדרוש לענין ריח ניחוח לחודא כדמפורש התם הש"ס ורש"י וכן הא דמביא הערוך מהאי דשקיל לי' בברזא עיינתי בערוך באות ברז"א שגם הוא מפרש שחותכו לחתיכות קטנות ורצועות כמבואר באשרי בפ' הבונה וכוונת דבריו שע"י שחותכו לרצועות נעשה ההפשטה ממילא לאח"כ כי משמש בבשר ויאחזנה יפלו החתיכות ממילא ולהכי נכנס בסוג פסיק רישא וכן בהא דאיתא בפרק הבונה ק"ג בארעא דחברי' דמדמי לי' לפסיק רישא כיון שסתם דיפוי הקרקע מחייב משום חורש כמבואר ברמב"ם מובא בתוס' יו"ט משנה ב' שם יפוי הקרקע לא נעשה באופן זה רק שע"י לקיטתו ותלישתו נעשה ממילא היפוי והוא לא נתכוון כלל לזה ורק משום פסיק רישא אתינן עלי' ולהכי בארעא דחברי' דלא ניחא לי' פטור לר"ש וכן מה שפירשו תוס' לדעת הערוך בכתובות וי"ו ד"ה האי מסוכרייתא וכו' בסה"ד וי"ל בדוחק שהוא מתכוון לבטלה ואינו מתכוון לעשות כלי ושייך בי' פסיק רישא הואיל ואינו מתכוון לגמרי לעשות כלי עכ"ל צריכין גם כן לדחוקי נפשן דהיכא דמתכוון לעשות כלי עשה באופן אחר וביפוי יתירה או מפני דמכה בפטיש שאני כמובא במ"מ פי"ב ה' ב' גבי קוטמו להריח בה אכן צריכין לחלק כי היכא דלא תיקשה ממסכורייתא דפסיק רישא אסור וכן בסוכה ל"ג ע"ב גבי לקטן לאכילה דפס"ר אסור אף גבי עשיות כלי ולדברי המגיד גבי עשיות כלי לא מחייב אלא במתכוון דווקא וצ"ל דדווקא גבי קטמה להריח בה דלא נראה לעין כל שנעשה כלי בזה רק דאם קוטמו לחצוץ בו שינו נעשה כלי לשעתו ולהכי אם קוטמו להריח בו פטור לגמרי אבל גבי ענבים דנראה לכל שמתקן מנא להכי חייב בפסיק רישא ולולא זאת לא יתחייב משום שעושה המלאכה להדי' דגבי מכה בפטיש ותיקון מנא דעיקר מלאכה זו רק במתכוון לעשותו כלי וכן גבי מסכורייתא כיון דנעשה כלי בזה נכנס לכלל פסיק רישא ולכלל שאר מלאכות לא בא דיתחייב משום שעשה המלאכה בידים דמכה בפטיש שאני וכהאי גוונא מצאנו בתוס' ע"ג ע"א ד"ה וצריך לעצים דאי לאו הכי אף לר"י פטור עוי"ש:

ד עיין שבת מ"ב דהא דלא איפשר וקא מכוון מותר רק באיסור דרבנן ולא באיסור דאורייתא ומביא ראי' ממילה דאמרינן לא נצרכה אלא לר"י דאמר דבר שאינו מתכוון אסור והתם לא איפשר ות"ל כוונתי לדבריו זה כמה אמנם דחיתי דהא דאמרינן לא איפשר ולא קא מכוון מותר אף דמוכח להיפך מהא דגלי קרא דאף במקום בהרת יקוץ אמנם למסקנא דהתם הוי פסיק רישא ובפס"ר מודה אף ר"ש ניחא אבל לס"ד דל"ש לן בין דבר שאינו מתכוון לפסיק רישא בע"כ צ"ל דל"א ולא קא מכוון אסור וגם זאת מצאתי מקצת הדברים בפ"י גם נראה לתרץ את דברי רבותנו בעה"ת בפסחים ך"ה ע"ב ד"ה לא איפשר וכו' וז"ל והא דאמרינן בכתובות גבי מהו לבעול בתחילה בשבת דקאמר לר' יהודא דאסור משום דבר שאינו מתכוון אע"ג דהוי ל"א ול"מ וכו' עכ"ל אע"ג דהתם הוי מלאכה דאורייתא אמנם נראה דתוס' לשיטתייהו דס"ל דאף לר"י אינו אסור אלא מדרבנן גבי שבת דבעינן מלאכת מחשבת אף דגבי עששיות של ברזל ביומא לא התיר ר"י אלא מפני שאין שבות במקדש אף דלא איפשר אמנם עפ"י המבואר בסוגיא דבכורות ך"ד גבי השוחט את הבכור ובתוס' שם דכל כהאי גוונא אמרינן כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון והא שהיקשו מהא דאסור לבעול בשבת משום דהתם היקשה הש"ס לרב דמתיר והא כר"י ס"ל ולרב מצינו דלא ס"ל דכעין דאורייתא תיקון עיין יבמות י"א גבי צרת סוטה ועפ"י כוונה זו נוכל לכלכל גם את דבריהם התמוהים לכאורה בכתובות ה' ע"ב ד"ה אם תימצי לומר דהיכא דאיכא תרתי דבר שאינו מתכוון ומקלקל גם לר"י שרי לכתחילה והיקשו גבי גרירה נמי איכא תרתי דהא מקלקל בלא כוונה ותירצו כתירץ השני דהתם יש להעמיד כגון שאינו מקלקל לגמרי אלא מתקן קצת דמשוי גומות מצד אחד עכ"ל וכל הרואה ישתומם דהא אף במתקן איכא נמי תרתי להתירא דחורש כלאחר יד ואינו מתכוון ומצאתי במ"ל פ"א מה"ש שהניח בצ"ע אמנם מהא לחודא נוכל לתרץ בפשטות דדווקא במקלקל ודבר שאינו מתכוון מותר לכתחילה דמסתמא לא יתכוון לקלקל ולהכי לא גזרו באינו מתכוון אטו מתכוון אבל גבי חורש כלאחר יד וכדומה דאיכא למיגזר אינו מתכוון אטו מתכוון גזרו רבנן דאי לא הא לא קיימי הא אמנם בבכורות דף ך"ד ע"ב ד"ה והיינו מבואר בדבריה' בפירוש' הסוגי' התם דאף בעוקר דבר מגידולו כלאחר יד שרי באינו מתכוון והיקשו ג"כ מגרירה ותירצו ג"כ דאיירי כשמתקן שמשוה גומות מצ"א וקשה כנ"ל דהא בל"ז איכא תרתי להתירא אמנם עפ"י דברינו הנ"ל דגם בלא איפשר ולא קא מכוון דמותר הוא באיסור דרבנן בלבד ודווקא באיסור דרבנן דליכא כוותי' בדאורייתא כגון עוקר דבר מגידולו כלאחר יד וחורש כלאחר יד ובתולש אי לאו היינו גוזז אבל במלאכה דרבנן דבמקום אחר כדמותו אסור מן התורה אף שבמקום זה אינו אסור אלא מדרבנן אפ"ה אסור לר"י אף שאינו מתכוון דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון כמבואר בדבריהם שם ולפ"ז כך הוצעות דבריהם דגם בקושיתם שהיקשו מגרירה על הא דעוקר דבר מגידולו כלאחר יד ג"כ אסקי אדעתייהו דהכא מפני מצוה התירו בתרתי להתירא אמנם סברי כי היכא דשרינן דבר שאינו מתכוון בחד דרבנן לצורך מצוה כן יש להתיר תרי דרבנן בדבר רשות היכא שאינו מתכוון והיקשו מגרירה וקידור דאיכא תרי דרבנן אף במתכוון חדא דחורש כלאחר יד ומקלקל וכן גבי קידור חדא דתולש לאו היינו גוזז דאיכא איסורא רק מדרבנן וחדא דמקלקל וכדרך שמצינו גבי שבות במקום מצוה דאי שרי אזי יש להתיר שבות דשבות לדבר רשות] וע"ז תירצו דאפ"ה יש לחלק בין מקום מצוה לדבר רשות והטעם דבמקום מצוה הוי כלא איפשר ולא מכוון ובתירוצם השני תירצו דאף דשוים הם תרי דרבנן בדבר רשות לחד דרבנן במקום מצוה איכא למימר דאיירי במתקן ותו ליכא אלא חד דרבנן לגבי דבר רשות בזה לכ"ע אסור לר"י אף שאינו מתכוון בשבת ויו"ט לר"י אינו אסור אלא מדרבנן דבעינן מלאכת מחשבת אפ"ה אסור כיון דמלאכה זו איכא כוותי' בדאורייתא היכא שמתכוון ואמרינן בי' כל מה דתקינו רבנן כעין דאורייתא תיקנו כמבואר בעליל בדבריהם שם וכן שטחיות הסוגיא דהתם:

סימן

סימן ב

א עיין שבת פ' כירה דף מ"א תוס' ד"ה מיחם וכו' וז"ל ובפרק אמר להן הממונה גריס רש"י ה"מ דאורייתא אבל הכא צירוף דרבנן ול"ג אין שבות במקדש ומפרש דדווקא בדבר שהוא מן התורה אית לי' לר"י דבר שאין מתכוון אסור אבל בצירוף שהוא מדרבנן לא ומיהו בלאו הכי קשה לפי' דהא ר' יהודא אסר בגרירה במתניתן דביצה דפרק יו"ט דף כ"ב ושם תנן ואינ' נגררים אלא ע"ג כלים דמשמע אבל ע"ג קרקע לא ומוקמינן כר' יהודא דאסר באין מתכוון אע"ג דבגרירה ליכא איסורא דאורייתא אפי' במתכוון כדמשמע בסוף פירקין דהוי חורש כלאחר יד ועוד דשמעתא דהתם קשה דמשני אביי אפילו תימא בשהגיע לצירוף דבר שאינו מתכוון מותר ופריך ומי אמר אביי הכי והתני' ימול בשר ערלתו אפילו במקום בהרת יקוץ דברי ר' אושיעא והוינן בה קרא ל"ל ואמר אביי לא נצרכה אלא לר' יודא דאמר דבר שאין מתכוון אסור והשתא אמאי לא מייתי ההיא דביצה דהיא משנה שלימה דאסר ר' יהודא דבר שאין מתכוון ומייתי מילתי' דאביי ועוד מוחק הספ' דגרס ואין שבות במקדש ולפענ"ד נראה לתרץ דברי רש"י והנה לכאורה יש לתמוה במה שהיקשו דהתם שרינן לר"י במלאכה דרבנן לאביי והכא אסור דהתם דומה ללא איפשר ולא קא מכוין ועיין פסחים כ"ש דף כ"ו דס"ל לאביי לל"ב דאף במכוון מותר לר"י בל"א ובוודאי בל"א ול"מ מותר לר"י אליבא דאביי אף לל"ק דמנ"ל לאשווי פלוגתא רחוקה כ"כ בין ל"ק לל"ב אח"ז מצאתי בפ"י שבת שמביא בשם מג"ש לתרץ כן אך לכאורה נראה דאביי מקמא דקיבל מרבא דמודה ר"ש בפ"ר ע"כ סובר דאין חילוק בין איפשר ללא איפשר דאל"כ לא תירץ כלום במה דמשני ל"נ אלא לר"י דהא במקום מצוה הוי ל"א ואף לר"י שרי וביומא מקשה מדברי אביי קודם שקיבל מרבא אבל ז"א דעדיין קשה אף למסקנא דר"א דמילה דאצטריך קרא אף לר"ש דעדין קשה לאביי בלישנא בתרא דאף במכוון מותר לר"י בל"א א"כ קשה להיפך דבשלמא לר"י שפיר אצטריך ימול אפי' במקום שיש שם בהרת יקוץ דלדידי' הכל תלוי במכוון כדאיתא בפרק כ"ש ופ"ר הוי כמכוון אבל לר"י לא אצטריך אף דהוי פ"ר מ"מ לא גרע ממכוון דמותר לדידי' אליבא דאביי בל"א אלא ע"כ צ"ל דבלא קרא ה"א שהרשות בידו לעשות כחפצו או למול אף במקום בהרת דהוי ל"א או לחשוך ידו דגם נגד מצות מילה הוי לא איפשר מחמת הלאו דבהרת דאם מחמת דל"א דחנן אף בקום ועשה כ"ש בשו"ת לזה אצטריך קרא דמחויב למול אף שיש שם בהרת וא"כ אף לס"ד דאביי שפיר נוכל לומר דכטעמי' דפסחים ס"ל אך יש לפקפק דא"כ ל"ל לשנוי' ביומא דצירוף מדרבנן א"ו דזהו לא הוי ל"א לפי שאיפשר בחמין כדאיתא התם אך נראה לפענ"ד לתרץ באופן אחר דגם דעת רש"י למסקנא דאביי דסובר דמודה רש"י בפ"ר ס"ל ג"כ כדעת התוס' דלר"י לא אסור דשא"מ אלא מדרבנן ואין שבות במקדש אבל לס"ד דאביי לא נוכל לומר כן דאיתא לקמן בפרק המצניע צ"ה ע"א המכבד והמרבץ חייב חטאת לר"א ועיי"ש תוס' ד"ה המכבד תימא וכו' וי"ל דבהא פליגי דר"א סובר דהוי פ"ר עיי"ש וא"כ לפ"ז הא תינח למסקנא דאביי אבל לס"ד ע"כ דבדבר שא"מ חייב חטאת לר"י ולכן מקשה התם ביומא מס"ד דאביי כדי דלא נוכל לשנוי' דאין שבות במקדש אוצ"ל דמשני בצירוף דרבנן לא אסר ר"י אכן בסוגיא דשבת סובר שפיר דאף במלאכה דרבנן אוסר ר"י והא דמתיר בעששיות קם כמסקנא דאביי דמודה ר"ש בפ"ר וכמו דמחלקינן אליבא דר"ש בין פ"ר ה"נ לר"י לענין חיוב חטאת אבל לס"ד גם פ"ר הוי דשא"ס ואין הפרש ביניהם כלל ה"נ ליכא לאפלוגי' לר"י וקשה מסוגיא דהמצניע אמאי יתחייב חטאת לר"א בשיטת ר"י ואמאי מתיר בעששיות לכן מפרש רש"י לס"ד דאביי [לפי שהסוגיא דיומא מקשה להדי' מיני'] דבמלאכה דרבנן מותר לר"י אך עדיין קשה קו' תוס' לס"ד דאביי מהא דאין נגררין ורש"י בעצמו ס"ל קמן דאינו אלא מדרבנן אך אפשר ליישב דזהו דווקא אליבא דר"ש דאזלא הסוגיא לטעמי' לקמן מ"ו בהא דמשני כ"ה דכי מכוון איכא אדר"ב שרי ר"ש בא"מ ועיי"ש תוס' ד"ה דכל היכא דמכוון איכא איסורא דאורייתא וא"ת דהכי בכיבוי ליכא איסורא דאורייתא לר"ש דמלאכה שאינה צ"ל היא ועיי"ש ותירוצם דחוק כמו שהעידו בעצמם לכן מפרש רש"י אליבא דר"ש דווקא דס"ל מלאכה שאינו צ"ל פטור מתיר בגרירה ואוסר בכיבוי אף דדומה לכיבוי בגוף החיוב דגם בכיבוי כ"ז שאינו צריך לפחם פטור מ"מ בגוף המלאכה ליכא שום הפרש והבדל בין צריך לפחם ובין אינו צריך דאינו מוסיף במעשה הכיבוי כלל רק בכוונת הלב תליא מילתא אבל בחופר אם צריך לחפירה ממש חופר כדרכו במרא וקרדום ולא ע"י גרירה לכן מתיר ר"ש בזה ואוסר בזה וזהו דווקא לר"ש אבל לר"י דס"ל משאצ"ל חייב גם חופר כלאחר יד חייב ואל יהי דבר זה זר בעיני הרואה דגם בתוס' סנהדרין פ"ה ד"ה ור"ש נראה קצת דקלישא להו הך טעמא דחופר כלאחר יד ומוסיפים ג"כ מצד משא"ל וא"כ פשיטא דיש לתרץ כן לס"ד דאביי

סימן ג

א שבת דף מ"ג תוס' ד"ה טבל סה"ד ועוד היקשה כי היכי דאמרינן דאם עבר ותיקנו מתוקן ה"נ כשמניח כלי וכו' ועוד היקשה היכא דאית לי' פירי אחרינא בשוגג אמאי יאכל נימא מיגו דאיתקצאי לבין השמשות וכו' ועוד מ"ש דהכא אמרינן דאם עבר ותיקנו מתוקן ובביצה פרק אין צדין גבי בכור לר"ש דאמר אין רואין מומין בי"ט אמרי שאם עבר וביקרו אינו מבוקר וכו' ונלפענ"ד לתרץ עיין ביצה דף וי"ו אפרוח שנולד בי"ט תוס' ד"ה וכו' א"כ י"ל הואיל ולכתחילה אין לו לשחטו כה"ג וכו' לא מיקרי מוכן וקשה לכאורה מ"ש מטבל דאמרינן דאם עבר ותיקנו מתוקן וכדומה שמצאתי קו' זו באחד מהמחברים אחרונים ונראה לתרץ כל קו' הנ"ל בחדא מחתא עיין פ"י מה שהאריך בביאור הטעם דמתיר עצמו בשחיטה ובל"ז קשה על הא דאמרי ר"כ ור"א לרב וכי מה בין זה לעגל שנולדה ביו"ט דממ"נ אי בעומדת לאכילה הא פשיטא לי' דאוכלא דאפרת הוא לעיל ריש ביצה ואי בעומדת לגדל ל"ש תירוצם דמוכן אגב אמו בשחיטה ונראה דטעמי' דר"י באפרוח דמותר הואיל ומתיר עצמו בשחיטה הוא כמו דאמרינן במצורע שראה קרי ביום שמיני הואיל והותר לצרעת הותר נמי לקריו עיין זבחים דף ל"ב ע"ב ה"נ אמרינן באפרוח דמותר מחמת הואיל ואף דאמרינן במס' יבמות דף ח' ע"א מי לא מודה עולא שאם ראה קרי בליל שמיני וכו' שלא יצא בשעה שהי' ראוי להביא קרבן וא"כ באפרוח נמי כיון דתרווייהו בבת אחת חיילי דמי לרואה קרי בליל שמיני אבל באמת יש לחלק דש"ה דמ"מ לא פקע טומאת קריו וטמא הוא לכל דבר רק לענין שיכנוס ידו לבהונות לכן בעינן חלות ההיתר קודם שראה קרי אבל אם ראה קרי בליל שמיני אף דבעת שהאיר השחר חיילי בב"א ל"א הואיל והותר וכו' הותר נמי לקריו שאין התירו היתר גמור והפקעת הטומאה לגמרי משא"כ באפרוח שנפקע איסור מוקצה לגמרי מחמת מיגו וכעין סברא זו איתא בתוס' ביצה ל"א ע"ב ד"ה ונפחת וכו' בשם הר"ר משה וז"ל דלא אמרו אלא כשהמוקצה אינו מסתלק מן העולם כגון מעות שע"ג הכר שאע"פ שנטלם עדיין הן בעולם אבל בטבל מיד שתיקנו הטבל מסתלק המוקצה מכל וכל עכ"ל ולפ"ז שפיר היקשה ר"כ ור"א וכי מה בין זה לעגל שנולד ביו"ט דסבירו להו דבוודאי לא יחלוק רב על סברא דר"י דאמרינן הואיל ומתיר עצמו בשחיטה כיון דנפקע איסור מוקצה לגמרי שפיר אמרינן מיגו דעדיפא עוד ממצורע שראה קרי ביום שמיני דהתם עדיין טומאת קריו עליו וטמא טמא יקרא לכ"ד ולכן סברו להו דע"כ טעמי' דרב דאוסר לפי שעדיין איסורו עליו כ"ז שלא נשחט כמו דאמרינן בהמה בחיי' בח"א עומדת אף שיש לו היתר בשחיטה דכ"ז שלא נשחטה איסורה עלי' ובשם איסור תקרא ולא שייך לומר בה הואיל ומתיר וא"כ היאך שרי לטלטל לשחיטה דעדיין איסורא רבע עלי' אף שבעת שחיטה הותרה מ"מ איך ילך לטלטל אותה קודם השחיטה דאיסורא ועומדת עד שיולד בה מעשה חדש אבל בטבל שפיר אמרינן אם עבר ותיקן מתוקן דמותר מחמת מיגו מידי דהוי במצורע שראה קרי ביום שמיני והכא נפקע איסור מוקצה לגמרי אבל באפרוח דעדיין אסור ועומד ולכן שפיר הקשו דא"כ עגל שנולד ביו"ט דאף דעומדת לאכילה מ"מ לאו אוכלא דאיפרת הוא לטעמי' דרב דעדיין איסורא עלי' והוי' לי' נולד דלא מהני דאתי' עליו עיין ר"ן ריש ביצה ובשלמא בכל בהמה אף דעדיין איסורי' רבע עליו מותר לטלטלה לשוחטה דדעתי' עליו לענין זה משא"כ בשנולד ביו"ט דהוי לי' נולד ולא מהני דעתי' לנולד ובשלמא לר"י אמרינן דגם זה התירא לגבי' דידי' כיון שבידו לשחטה משא"כ לרב דס"ל כ"ז שלא נשחטה שם איסור עליו הדר הוי לי' נולד ולאו אוכלא דאפרת הוא דעדיין איסורא הוא דרבע עלי' ועיין ולפ"ז שפיר מיושב דאמרינן שפיר לגבי טבל אם עבר ותיקן מתוקן דדמי לרואה קרי בי"ש ובזה גם רב מודה אף דאוסר באפרוח משא"כ גבי בכור ל"ש לומר הואיל ומתיר דע"י מום שנולד בה לא בא לה היתר חדש רק אדרבא נולד בה דבר האוסרה לגבי מזבח דעיקרה עומד לגבי מזבח דקדשי מרחם וע"י המום נאסרה לגבי המזבח ונסתבב לה התירא לחולין ע"י דבר האוסרה וראי' נכונה לזה מהא דאיתא לקמן ק"ו ל"צ דנפל בי' מומא והא מוקצה הוא ועיין רש"י שם שהיקשה דפשיטא דמוקצה אסור לר"י עכ"ל וקשה אמאי ל"א הואיל ומתיר עצמו בשחיטה כמו באפרוח ואף לרב מ"מ אין זו פשיטות כ"כ וא"ל דשאני בכור שהיה לו היתר אגב אמו ול"ד לאפרוח אך ז"א עיין במהרש"א בסוגיא דאפרוח דס"ל דאף בכה"ג אמרינן הואיל בס' נפל דיום ח' חל ביו"ט דלר"י מותר ועיין אלא וודאי דפשיטא לי' לגמרא דגבי בכור ל"ש הואיל ומתיר מחמת מום הנולד דהאיך יגרור האיסור הנולד בו לגבי המזבח התירא לאיסור מוקצה ומיושב ג"כ מה שהקשינו לעיל על תוס' הואיל ולכתחילה אין לו לשוחטו כה"ג דדמי לשוחט בלילה עכ"ל דלמה יגרע מטבל ועפ"ז אתי שפיר דהקו' אזלי לרב וכמו דמחלק בין אפרוח לטבל מטעם דעדיין אסורה ועומדת הוא ה"נ בעגל שנולד מן הטריפה:

סימן ד

א עיין שבת דף ק"ו בסוגי' דחובל ומבעיר ולפענ"ד קשה לדעת עיין תוס' ד"ה דאמר וכו' וא"ת בשלמא לר"י שפיר שמעינן דהבערה ללו"י א"ל ועי"ש נמצא ר"י דס"ל הבערה ללאו יצאת ע"כ כר"י ס"ל ולדעת רש"י לר' יהודא א"ת בחובל ומבעיר אלא בצריך לכלבו ולעפרו ומלאכה שאינו צריכה לגופו חייב ועיין דף ל"א ע"ב ר"י כמאן ס"ל ומסקנת הגמרא שם ר"י כר"ש ס"ל דמלאכה שאצ"ל פטור ולדעת רש"י אף הבערה לצורך בישול הוי משאצ"ל וקשה לר' יוסי הבערה היכי מ"ל והיא שנוי' בכלל ל"ט מלאכות ואף אם תרצה לדחוק דאיירי בהבערה דמצוה הא לדעת רש"י גם הבערה דמצוה הוי מקלקל והבערה דבת כהן אסור רק מטעם בשול פתילה לפי שמתקן את הפתילה ועוד קשה לדעת רש"י דהבערה דמצו' מקלקל הוא מפסחי' ד' ה' מדברי ר"ע שהוכיח דעש' דתשביתו הוא בעיו"ט דכתיב ל"ת כ"מ ש"מ מדר"ע תלת וחד מנהו שהבערה לחלק יוצאת ומשמע שהלאו דל"ת בעצמו יצא לחלק ולא מאחת מהנה כשמואל וכבר הוכיחו בעה"ת בסוגין ק"ו ד"ה דמאן דס"ל שהבערה ללאו או לחלק ע"כ ס"ל כר"י דמקלקל בהבערה פטור וא"כ עדיין קשה דילמא לעולם ביום הראשון איירי ביו"ט ויכול לבערו ולשורפו מטעם מקלקל דבל"ז ע"כ צ"ל דאיירי באין צריך לגחלתו דאל"כ יכול לבערו לצורך אוכל נפש עיין שם תוס' ד"ה ואמר ואף לתירץ השני שם לא באו אלא לישב דמנ"ל לר"ע לדחות משמעות פשטא דקרא ביום הראשון מיו"ט לערב יו"ט דלמא איירי הכתוב בצריך לגחלתו ומותר לבערו לצורך אוכל נפש ולא ניחא להו בתירץ הראשון דקרא איירי בכל ענין וא"כ עדיין קשה להיפך דילמא לעולם ביום הראשון ביו"ט כפשטא דקרא ובאינו צריך לגחלתו ולאפרו ומותר מטעם מקלקל ולדעת רש"י דאף לצורך מצוה מקלקל הוא ועוד קשה בין לדעת רש"י ולדעת בעה"ת דס"ל דצורך מצוה הוי תיקון ל"ל דכתב רחמנא גבי מילה וגבי הבערה דצורך מצוה הוי תיקון הא ממילה לחודא נפקא לן ולדעת רש"י דאסור מצד בישול ע"ז ל"צ הכתוב לרבוי ואפשר לדחוק דשאני מילה דהוי תיקון גברא לאכשורי בקדשים ופסחים והוא לצורך גוף הולד משא"כ בהבערה דב"כ דצ"ל לגוף העושה ולא לדבר שנעשה בו המלאכה עיין תוס' דף צ"ד ד"ה ר"ש בדמקלקל בעינן לגופו ולגופה עי"ש ולדעת רש"י איפשר לדחוק כיון דסוף סוף איננו מחזיק לעצמו את האבר רק לשריפה אזלא והוי תחילתו מתוקן וסופו מקלקל וגלי לן קרא דחייב משא"כ במקלקל גמור אף שהוא לצורך מצוה פטור לדעתו ועוד איפשר לומר דדוקא בצירוף שניהם חייבו הכתוב כיון שתיקן את האבר על שעה חדא כבר עשה לצורך גוף הנעשה וצורך גופה וכשהשלך לתוכה לשורפה הוי לצורך גופו וגלי לן קרא שאינו צריך לעשות דווקא שניהם בשעה חדא אבל לצורך מצוה אף דהוי צורך גופו אבל מ"מ לא צריכי לגופה אמנם כדי לישב ג"כ קו' הנ"ל נראה לומר דגם דעת רש"י דלצורך מצוה חייב לכ"ע ומה שפירש מטעם תיקן פתילה הוא כעין הוכחה לר"י דע"כ לא אתי קרא לחייב את המקלקל בהבערה דהא בל"ז הוי מתוקן מצד תיקן פתילה א"ו דהקרא לא אתי אלא לגלוי' לן דלא נילף ק"ו מעבודה עיין יבמות דף וי"ו ע"ב וזהו דווקא לר"י וכל הסוגיא שמה אזלא לר"י ולא לר"ש עיי"ש תוס' ד"ה טעמא ובזה מיושב קו' התוס' בשמעתן לדעת רש"י בתוס' ד"ה מה לי מה שהיקשו דא"כ בשאר מיתות ב"ד מנ"ל דחייב דהא לקושטא דמילתא חייב מטעם דצורך מצוה הוי תיקון גמור כמו במילה והוכחה לזה דאל"כ למה לי קרא לחייב הבערה דב"כ הא בל"ז הוי מתוקן מצד בישול פתילה א"ו לחייבו ל"צ קרא אלא כי היכי דלא נילוף ק"ו מעבודה וגם קו' שני' דמנ"ל דלא דחינן היכא דתיקון הפתילה מאתמול, נראה דע"כ לא אזלא קו' מצד שהכתוב איירי בכל ענין אף שתיקון הפתילה מאתמול אלא ממעשים בכל יום דאל"כ האיך יפרנסו סוגיא דיבמות שם דף וי"ו שהיקשה שם ותהוי נמי ר"י אימר דאמר ר"י הבערה ללאו יוצאת וכו' ועדין קשה אף היכי שתיקון פתילה בשבת ל"ב קרא מ"מ צריך הכתוב לאסור בתיקן הפתילה מאתמול א"ו דפשטא דקרא איירי היכי שתיקן הפתילה בשעת שריפה וכעין ראי' מדבריהם פסחים ע"ה סוף ד"ה למעוטי וז"ל דאי לת"ה תיקשה אמאי איצטריך קרא דלא דחי עיי"ש וקצת קשה שהוא כעין סתירה לדבריהם בשמעתין דאף בהרתיח מאתמול אסור ועפ"י הנ"ל אתי שפיר דגם לרש"י קושטא דמילתא דצורך מצוה הוי תיקן לר"י רק שמביא ראי' לזה דע"כ לא אתי הכתוב לחייב את המקלקל דהא לגבי פתילה הוי תיקון א"ו כדי לאפוקי מק"ו דעבודה וכנ"ל ומה דפליגי רש"י ותוס' בסוגיא לר"ש דמחייב מקלקל בחו"מ לדעת רש"י אפילו באינו צ"ל והתוס' פליגי עליו והרעישו עליו בכמה ראיות שונות מריש הנחנקין ומפרק כ"ג ומ"פ כ"כ דף קכ"א עיי"ש והנה הראי' מכ"ג הוא דווקא לפירושם ולשיטתם אבל רש"י בפרק הנחנקין מיישב זה בלשונו הצח עיי"ש ד"ה מקלקל הוא ולדעתו אינו נכנס רק בשם משאצ"ל אבל אין הכוונה כמו בכ"מ ותוכן דבריו אף לר"ש דמחייב בחו"מ אף במקלקל זהו דווקא אם דעתו לחבול ולהבעיר ואף שאצ"ל חייב לר"ש בהנך דווקא אבל לא האיך שנתכוון לתקן וקילקל וכן מורה לשונו שם וז"ל וברצונו לא יחבול הרי דתלה הכל ברצונו ובדעתו אולם עיקר הקו' הוא מהריגת המזיקין דף קכ"א דאיתא להדי' לר"ש פטור מטעם משאצ"ל אף שרוצה להרגם אבל נראה עפ"י דברי מהרש"א בב"ק פ' המניח דאף לדעת רש"י דלר"ש חייב אף באצ"ל זהו דווקא במקלקל אבל שמתקן אף בחובל ומבעיר לא מחייב אלא בצריך לגופא ועפ"ז יש עוד ראיי' לדעת רש"י משם דאל"כ הוא משולל הבנה מ"ש הנך חמשה מאינך באינן רודפין אחריו אמנם לדעתי אתי שפיר וה"פ דמסתמא הנך חמשה עלולים להזיק ואין בחיותן שום תועלת ומש"ה חייב לר"י כדאיתא התם עיין בתוס' ד"ה חולין דף ק"ו ואלא לאו ר"ש והני הוא דשרי כיון שמתקן בהריגתן פטור מחמת שאצ"ל דלא דמי לנטילת נשמה דהוי במשכן ועיין תוס' ד"ה ור"ש פוטר דף צ"ד ולכן באחריני חוץ מה' דתני בברייתא דמקלקל בהריגתן חייב אף שאצ"ל גם קשה לכאורה לדעת התוס' דף ק"ו מהא דתנן הי' לו שני תינוקת למול א' של שבת וא' לאחר השבת ומל את שלאחר השבת בשבת אמאי חייב לר"ש אף דלצורך מצוה כיון דבאמת לא עשה המצוה הוי מקלקל וע"כ כר"ש אתי כמבואר כריתות דף כ"א הרי דמחייב אף באצ"ל אבל נ"ל דלא גרע מאיסורי הנאה וטעה שמותר ליהנות מאפרו שחשוב שגגת דעתו כצריכה לגופי' אבל לר' יוחנן שס"ל דחו"מ א"מ ולדעת תוס' אליבא דר"ש פליגי קשה לכאורה משני תינוקת ועיין דף ע"ה תוס' ד"ה מתעסק וכו' האי מתעסק ל"ד ולפענ"ד נראה ליישב עפ"י דבריהם בפרק כלל גדול ע"ב ע"ב ד"ה נתכוון דאיכא תרי מתעסק בנתכוון לחתוך א"ה ונמצא שהוא מחובר פטור מאשר חטא בה [ועיי"ש תוס' ד"ה אלא דף ע"ג דאף בשאר איסורן פטור בכה"ג] אבל בנתכוון לחתיכה זו וחתך אחרת פטור מטעם מלאכת מחשבת וזהו דווקא בשבת ועיין ריש כריתות רש"י בסוף המשנה ד"ה ועל לא הודע ותוכן דבריו דחייב בשוחט בחוץ וקסבר שחולין הוא ולכאורה יש להבין הא מתעסק כה"ג פטור בכל איסורין אבל נראה דזהו דווקא אם לפי דעתו שתלוש הוא ולא שייך גבי' קצירה כלל וכן בשאר איסורין פטור כה"ג וכן בחלב וקסבר שומן הוא שהחלב יש לו מקום מיוחד כגון חלב שעל הכליות וכדומה נמצא שלא הי' בדעתו כלל לאכול חתיכה זו אבל בשוחט בחוץ וקסבר שחולין הוא שליכא שום השתנות בעצם רק שזהו התירא וזו איסורא והוי שוגג גמור ולא נכנס כלל לסוג מתעסק ולפ"ז בשתי תינוקת ע"כ מתעסק דידי' מצד מלאכת מחשבת הוא ולא מטעם מיעוטא דבה אתינן עלייהו וכן משמע התם דקפריך דווקא על שמואל ולא על אביי ורבא בריש הסוגיא התם והטעם דבאמת לגבי שתים המלאכה בשוה ולא עוד דכפי דעתו לימול התינוק שנולד בשבת איכא מלאכה יתירה דהוי מתוקן גמור רק שהתורה ריבה לן ביום אפי' בשבת וכיון שהמלאכה בעצמה לגבי שנים איכא והשגגה דידי' רק לגבי היתרא ואיסורא והוי שוגג גמור אבל מ"מ כיון שב' גופים איכא לא גרע מאילו שניה' זמנם למול אחר השבת וקסבר למול זה ומל את זה דדמי לנתכוון לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר דפטר מחמת ממ"ח וכשמואל דפוטר ג"כ בזה בשבת דווקא ולהכי אתי שפיר התם דמשני לי' הנח לחו"מ הואיל ומקלקל חייב אלמא דל"ב ממ"ח ה"נ מתעסק כזה דפטור מחמת מלאכת מחשבת דווקא בחומ"ב חייב וזולת דברינו הנ"ל קשה הסוגיא שם דף י"ט להולמו דהא מתעסק פטור מחמת מיעוטא דבה ושוה ג"כ ש"א לשבת בזה [וא"ל דזהו דווקא לר"א עיין רש"י שם דף י"ט ע"א דגם לר"י ממעט מתעסק מאשר ח"ב רק דממעט ג"כ עד שיודע במה חטא] ודומה לדבר שאינו מתכוון דפטור בחו"מ מטעם דפטור ג"כ בש"א ועפ"י דברינו הנ"ל אתי שפיר ולהכי משני רבא שפיר לעולם בפצעו חי ומתעסק הוא אצל נטילת נשמה דמתעסק זה שוה בערך לחותך את התלוש ונמצא שהואמחובר ורבא לטעמי' דפוטר במתעסק כזה מחמת מיעוטא דאשר חטא בה וממילא גם בשאר איסורין פטור בכה"ג ותו לא עדיפי חובל ומבעיר משאר איסורין:

תוכן העניינים

זית רענן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה