אור ברסלב
זית רענן חלק א חלק אורח חיים › הלכה ה - פתיחה בדיני הואיל

זית רענן חלק א· רבי משה יהודה לייב זילברבגר

חלק אורח חיים · הלכה ה - פתיחה בדיני הואיל

הלכה ד - בדיני כותח הבבלי

א יש לחקור לענין הואיל דמלאכת יו"ט דעל ידו הותרה מדאורייתא כמבואר בפוסקים אם נסתבך באוכל זה איזה איסור מדרבנן אם נאמר בי' כיון שאסור באכילה מדרבנן גם לאורחים שוב הדר דינו ועבר על לא תעשה כל מלאכה מדאורייתא ונפקותא רבה כמובן או דילמא כיון שסוף סוף אין עיקר איסורו אלא מדרבנן לא נגרע מהתירא דהואיל מיהת לענין דאורייתא ולכאורה נראה שיש לחלק בנידון המאורע דאם איסור דרבנן האוסרה באכילה כבר חל עליו מעיו"ט אזי נידון הדבר כעובר על דאורייתא ממש כיון דהתירה דהואיל כבר נסתלק בשעת חלות איסור מלאכת יו"ט ואם ביו"ט עצמו נסתעף איזה איסור מדרבנן אזי דנין את פני הנידון בתר דאורייתא לבד וכיון שמן התורה הותרה ע"י הואיל שוב אין האיסור האוסרה באכילה מדרבנן עומד לעומתו לנגדו כאשר כבר תקענו בזה מסמרות נטועים בראיות מוצקים כאשר הארכנו בזה במקום אחר עיין לקמן ביו"ד בכיסוי דם ובדיני קדושין באה"ע וראי' מבוררת לזה מע"ג דף ס"ג גבי אתנן לענין קרבן דמוקמינן לשם דאמר לה התבעלי לי בטלה זה ופרכינן שם דהא מחסרא משיכה ומפרשי בתוס' שם אפילו לר' יוחנן דאמר ד"ת מעות קונות גבי אתנן לא קנתה וכשר להקרבה דכשם שהפקיעו חכמים קניות מעות בזה ואוקמוה אמשיכה גם ממנה הפקיע ואין כאן אתנן כלל וז"ל שם ולא דמי לההיא דפרק הזהב נתנו לסיטון מעל שקניות הכסף מועיל דכיון דמעל מן התורה מי יפקיע המעילה ממעות הקדש עכ"ל ונראה שבאו ליישב סוגיות הש"ס דסותרות אהדדי דגבי מעילה אזלינן בתר דינא דאורייתא וגבי אתנן אזלינן בתר תקנתא דרבנן אולם תירוצם מרפסין איגרא אמרתי לפרש דבריהם, דהא עיקר תלוי בזה דבכל ענין דרבנן שמנגד לענין דאורייתא והענין דרבנן כבר חייל טרם שנובע ממנו לענין דאורייתא אזי כיון שכבר חייל מדרבנן אשר גם עליהם הוזהרנו מדאורייתא דכתיב לא תסור מדברי' אזי הענין דאורייתא שמתגלגל אחרי כן נידון כאילו היה דאורייתא ממש כיון שכבר חייל בשעתי' טרם שנוגע הניגוד לדאורייתא אבל בכל ענינים דרבנן שנולדו בשעה שמנגד לדאורייתא אזי פשיטא דאזלינן רק בתר דינא דאורייתא ובכגון זה מצינו בתמורה ד' כ"ה אמר על הבכור עם יציאת רובו עולה כו' ואמר אביי מה תיבעי' לי' דברי הרב ודברי התלמוד דברי מי שומעין שם בפי' רש"י מה תיבעי לי' וודאי הואיל ובהדי הדדי אתי למיחל דברי הרב ודברי תלמוד וודאי דברי הרב קודמין וקודשא ב"ה וכו' לפ"ז גבי אתנן כיון דחייל אפקעתא דרבנן טרם שהגיע פני הדבר לענין דאורייתא אבל לגבי מעילה שנולד הענין דרבנן בשעה שמנגד לדאורייתא אזי אמרי' דברי הרב ודברי תלמוד דברי מי שומעין ועיקר חילוק זה מצאתי בקצרה בלח"מ בפ"ג מה"מ ולפ"ז הוא הדין לענין מלאכת יו"ט מתלי תלוי ג"כ באם איסור דרבנן כבר חייל עליו טרם שחייל עליו איסור מלאכת יו"ט כגון שבישל בשר שנטרפה מדרבנן מעיו"ט אזי נידון הדבר כאילו עבר על דאורייתא ממש כיון דהתירא דהואיל כבר נסתלק ואם בשעת מלאכה נסתעף איזהו איסור מדרבנן אזי דנין בתר דאורייתא לבד וכיון שמן התורה הותרה ע"י הואיל שוב אין האיסור מדרבנן מנגדו אכן לקושטא נראה דשאני דין הואיל דהרי אפילו בדבר שאסור מדאורייתא ממש אבל קל אסורו מן האיסור שעשה עתה אפ"ה אמרינן הואיל ולא נדון אלא בתר הקל שהרי לדעת ריב"א חולין קמ"א אמרינן הואיל בחרישה דחזי לכיסוי דם צפור הגם שאסור לכסות משום עשה דיו"ט מ"מ הל"ת שבו כבר נדחית ע"י הואיל ומשום זה נמי לא יתייפה האיסור דרבנן שכבר חייל מאיסור דאורייתא ממש וכן הוא בש"א לדינא דמשום איסור דרבנן לא נסתלק לי' להתירא דהואיל שהרי מדאורייתא הותרה ואמינא זה כדמות ראי' למבוכה זו מביצה ד' ד' גבי אשפזיכני' דר"א ב"א הוו לי' הנך ביצים מי"ט לשבת אתא לקמי' אמר לי' מאי דעתיך רב ור"י הלכה כר"י אפילו ר"י לא קשרי אלא לגומעה למחר אבל ביומא לא והתני' אחת ביצה שנולדה בשבת ואחת שנולדה בי"ט אין מטלטלין אותה וכו' ועי"ש ברש"י בד"ה מאי דעתיך דפש"ל דלמחר מיהא שרי משום דקימ"ל רב ור"י הלכה כר"י מיהא בטלטול האידנא וכו' אבל ביומא לא אפילו בטילטול עכ"ל דרש"י מדקדק בזה דלמה לו להביא הברייתא כלל שהרי בדברי ר"י עצמו מבואר שלא התיר אלא למחר רק דא"ל דבאכילה הוא דאסורה אבל לא בטילטול ומש"ה מביא מן הברייתא דמבואר דאף בטילטול אסור ביומא ונמצא דעיקר קו' דר"א ב"א הוא רק משום איסור טילטול דרבנן ואם נאמר דגם גבי הואיל נתגלגל מדרבנן לדאורייתא עדיפי מזה הו"ל להקשות מני' ובי' בלא סיוע מברייתא כיון דאושפזיכני' כר"י ס"ל דשתי קדושות הם ונמצא דצורכי שבת אינם נעשים ביו"ט רק ע"י הואיל [עיין פסחים מ"ו ע"ב ברש"י ד"ה מדאו' צורכי שבת נעשים ביו"ט] וכיון דביומא אסור לאכלו וכבר חייל איסור בגופו מדרבנן וא"כ בצלי' זו ששאלו עליו ועשה מלאכה דאורייתא מפני דכבר נסתלק התירו דהואיל וע"כ ל"פ ר"ח התם וס"ל דצורכי שבת נעשים ביו"ט אלא משום דקסבר קדושה אחת וא"כ לר"י דקסבר שתי קדושות הם ומש"ה מתירו למחר א"כ א"א להתיר מלאכת שבת ביו"ט רק משום הואיל ואם אמרת דע"י איסור דרבנן נסתלק התירו דהואיל ונעשה מלאכה דאורייתא ולוקין עליו **(עונש מלקות הין נוהג בזמנים העברו מאז ולא בזמן הזה כידוע לכל יודעי ספר)** למה שביק ר"א ב"א איסור חמור שבו ונקיט לאיסור קל שבו של טילטול בעלמא גם לפירושו של תוס' שם ד"ה ואי אמרת צורכי שבת נעשים ביו"ט יש מקום לקו' זו כמובן א"ו דהואיל שאני דלא יפה כח דאיסור דרבנן ואיסור דאורייתא ממש דלא נדון בתר החמור שבו כמו שהוא עתה רק אחר הקל שיהיה בשעת הואיל ועוד ראי' מא"ח סי' תקי"ג במ"א ס"ק י"ג דהמביא בצים ביו"ט שחל בא' בשבת אינו נאמן במסיח לפי תומו משום דחיישינן שמא נולדה היום ואסורה מדאורייתא אבל במביא בהשכמה דא"א לומר שנולדה היום נאמן במל"ת שנולדו מע"ש דגם אם נולדו בשבת אינו אסור אלא מדרבנן הרי דע"י איסור דרבנן שאסורה בשבת דתו א"א לומר דשבת לעצמו הכין אפ"ה לא נתגלגל מזה הכנה מדאו' משום דמדאו' שבת לעצמו הכין אמנם נראה לחלק באיסור דרבנן בין שאיסורו מגופו לאיסור שדבר אחר גרם לו מקורו הערה מפסחים מ"ח ואי אמרת מוקצה דאו' מה לי איסור גופו ומה לי איסור דבר אחר מוכח מפשטא דמילתא דגמרא דבאיסור דרבנן יש לחלק בין איסור גופו לאיסור דבר אחר ועוד ראי' מדברי רמב"ם פ"ה מהלכות איסורי מזבח ה"ט דאין יוצא בנסכים של טבל ובשל ערלה כלאי כרם שמצוה באה בעבירה ובשל מוקצה כשר ולעיל מפורש בש"ס שם דמצה של טבל אינו יוצא ידי חובתו משום מצוה הבאה בעבירה אפילו בטבל דרבנן וגם בעבירה דרבנן הוי מצוה הבאה בעבירה ובע"כ צריכין לומר דהא דיוצא בשל מוקצה אפי' לכתחילה משום דאיסור דבר אחר גרם לו ועיין במסכת סוכה ד' כ"ג העושה סוכתו בראש האילן או ע"ג גמל כשירה ואין עולין לה ביו"ט ומפרש שם דמדאורייתא מחזא חזי' משמע שם דאע"ג שכבר חל עליו האיסור שבות דרבנן קודם סוכות אפ"ה יוצא בה אע"ג דבכל איסור דרבנן שחל עליו טרם שנתגלגל לענין נידון כדאורייתא ממש כמו שכתבנו לעיל רק דהכא שאני משום דאיסור דבר אחר גרם לה ועיין בתשו' הגאון הקדוש מוהע"א זצוק"ל שמביא ראי' לתשו' ש"א בסי' ה' דאל"כ האיך יבשל ויאפה מיו"ט לשבת מי שדר בכפר ולא נמצאו אורחים תוך התחום ולהנ"ל יש לשדות בו נרגא דכל בדרבנן ואין איסורו בגופו אזי לאו כל כמיני' שיתגלגל מזה איסור דאורייתא כמו בסוכה בראש האילן לעיל ועיין במ"א סי' תק"ו ס"ק יוד שמביא בשם הב"ח דבאם לש בעיו"ט דאסור לאפות ביו"ט ולהפריש חלה מן המשויר משום דאיפשר למיפלג בלישה אלא דאיסורא דרביע עלי' דאין מגביהין חלה ביו"ט עכ"ל הב"ח והשיג המ"א וז"ל ונ"ל ראי' ברורה דשרי ממתניתן פ"ג דפסחים כמ"ש סי' תנ"ז ס"ב דהתם ג"כ מותר להפרשה רק שעושה משום איסור חמץ עכ"ל ולהנ"ל יש לשדות בו נרגא וליתן מקום לדברי הב"ח שלא יהיה כטועה בדבר משנה ח"ו והוא דגם את"ל דגם התם הוא רק משום איסור חמץ דרבנן דהרי יכול לבטל טרם שיתחמץ מ"מ האיסור חמץ הוא בגופו של עיסה וכשם דנסתעף מאיסור שבגופו לדבר דאורייתא בין להקל ובין להחמיר ה"ה בזה יוגרם ג"כ היתר אפי' כיון דא"א למיפלגי' בלישה משום איסור שבגופו אבל הכא שהוא רק מפני איסור של ד"א לא הותרה החתיכה למלאכת האפי' כיון דאיפשר לחלק העיסה בלא שום נידנוד איסור שבגופו רק משום איסור שמחוץ לגופו ויש לדחות קצת כיון דבעידנא דיפרש לית בי' שום איסור בגופה רק דמתירא מפני איסור שיעבור אח"כ לא עדיף מאיסורו של חוץ לגופה אבל מ"מ אין דברי הב"ח תמוהין כ"כ גם בביטול גופו אם מועיל בטובת הנאה או בדבר שאין בו זכות רק ע"י הואיל וכבר האריכו האחרונים בזה ואין כאן מקומו.

ב ודע דהא דאמרינן הואיל ואי מיקלעי לי' אורחים לאו משום שהדבר בספק דאיפשר דעודנו יהי' חזי לצורך או"נ אלא אפי' בדלא איפשר כלל שיבואו אורחים לאחר בישול ואפי' משום הואיל שיש לו צד היתר לאורחים שהיה לפניו ותדע שהרי עיקר התירא דהואיל נאמר בדבר דחזי' לאוכל נפש וממנה למידין ומקשינן דה"ה היכא דחזי' לצורך מצוה ואמרינן מה"ט בחורש דלא מחייבינן לי' משום הואיל דחזי לכיסוי דם צפור ובע"כ צ"ל דדנין כאילו כבר היה שם דם צפור בשעת חרישה דאין לומר משום שאיפשר שיזדמן אח"כ דבכה"ג לא ניתן לדחות שהרי בעידנא דעבר אלאו עודנו לא קיים העשה ואפי' כשנזדמן אח"כ מ"מ כבר נתחייב על הל"ת שעבר טרם שהגיע לקיום העשה אלא בע"כ צריכין לומר דדנין כאילו כבר היה לפניו דם ציפור טרם חרישה ובעידנא דחריש קא מכסי לי' וכיון שיש לחרישה זו צד היתר מש"ה פטרינן לי' אפילו היכא שלא עלה על לב שיהיה שם דם שחיטה לעולם אלמא דעיקר טעמא דהואיל משום שיש ללאו זה צד היתר ומכש"כ בהתירא דאו"נ דהואיל דידי' עדיפי דלאו דוקא משום דעודנו באיפשרי שיזדמן אלא אפי' בדלא איפשר כלל שיזדמן עוד דנין משום צד התירא כאילו כבר היה ולכן אפי' בא' שדר בכפר יחידי ורחוק מן הישוב דלא איפשר שיבואו אורחין כיון שיש לבישול זה צד היתר לאיש שלא סעד עודנו ועי' באות א' ומשה"ט בסמוך לחשיכה דווקא בדליכא שעות שיגמור בישולו ולאכול ממנו כזית אבל משום שהיות האורחים לית לן בי' וכ"מ קצת מלשונם בד"ה רבה אומר פסחים מ"ו ע"ב וז"ל א"נ ברודה סמוך לשקיעת החמה שאפי' יבאו אורחים אין שהות ביום לאכול:

ג שבת ע"ד אלא אמר אביי בורר ואוכל לאלתר וכו' ולבו ביום לא יברור ואם בירר נעשה כבורר לאוצר וחייב חטאת וכ"פ כה"פ ואין להקשות שגם כשבירר לבו ביום נפטרהו משום הואיל דאכיל לי' לאלתר ואפי' כשאינו צריך עוד לאותו סעודה נימא הואיל דאי מיקלעי לי' אורחים כמו דאמרינן בורר ומניח דהיינו לאורחים דז"א דהואיל ל"א אלא היכא דבין כך ובין כך נעשית המלאכה אבל בבורר ואוכל לאלתר דלאו שם בורר עלי' בזה ל"ש כלל לפטרו היכא דעשה המלאכה משום הואיל דלא עשה ועי' פסחים מ"ז ע"ב ד"ה כתישה דלפרשב"ם פטרינן לי' אחרישה ביו"ט משום דחזי לדם ציפור דאז יפטור משום מלאכה שאצ"ל אלמא דלדעת רשב"ם אמרינן הואיל כהאי וצ"ל דהתם שאני דבמחשבתו תלי' ולכן פטרינן לי' גם משום הואיל כהאי כיון דבמעשה שוין אבל בבורר ואוכל לאלתר דהיינו בשעה שמיסב על השולחן כמ"ש האשרי שם ונמצא דניכר ממעשיו דלאו בורר הוא ולדעת רשב"ם אם בורר בשעה שמיסב על השולחן לצורך סעודה אחרת פטרינן לי' אע"ג שאינו צריך עוד לאותו סעודה משום הואיל דאורחין ולתוס' שחולקין על רשב"ם שם גם בזה חייב משום בורר דבמחשבתו תלי' מילתא וכשם דל"א הואיל במלאכה שאצ"ל גם בבורר ליתא להואיל כזה

סימן א

א תוספת ד"ה לא תקרא בסה"ד דגזרינן לצורך אטו שלא לצורך ואין לומר דהא גם שלא לצורך מותר מה"ת מפני הואיל כעין דאמרינן לקמן אהבערה לא מיחייב הואיל דחזי לי' לצורכו וצריך לומר דכוונתם שלא לצורך וקודם שקיעת החמה דל"ש הואיל כמבואר לקמן ע"ב ד"ה רבה וכן לעיל ה' ע"א ד"ה כל מלאכה וכו' ואר"י דסברא הוא דקרא דתשביתו מיירי בכל עניין אפי' אינו צריך לגחלתו כוונתם ג"כ דאיירי אפי' בחמץ הרבה דטרם שיעשה גחלת יהיה סמוך לשקיעות החמה וזה פשוט לכאורה נראה בעליל דדברי ר"י סותרין הדדי דהכא ס"ל דמותר לשרוף ביו"ט תרומה לצורך ולקמן בד"ה ואי אמרת צורכי שבת וכו' בנוי ליסוד מוסד בפירוש הגמרא דלמ"ד אין צורכי שבת נעשת ביו"ט לא שרינן אלא היכא דעיקרו משום שמחת יו"ט וא"כ ה"נ כיון דעיקרו משום מצות שריפה יאסור אף לצורך ועיין בשבת וביצה לקמן ך"ו ובכל המקומות מסקינין כדברי הר"י דהכא ולדידהו קשי' סוגיא דלקמן במאי שהקשה הש"ס משתי לחם ונראה ברור דכוונת דבריהם לקמן גבי שתי הלחם דגם האכילה עצמו אין עיקרו משום הנאתו אלא משום זבח ובזה פליגי רבה ור"ח ותלי' באם צורכי שבת נעשין ביו"ט אבל היכא דלצרכו הוא משום הנאות עצמו לחודא אף שעיקר המלאכה נעשית בשביל צורך אחר לצורך מצוה וכדומה בזה לכ"ע שרי כיון דאיכא במלאכה זו מיהת חלק א' מני אלף לצורכו לחוד והתם גבי שתי הלחם שאני שגם בחלק זו דלצורכו עיקרו היא משום חלק גבוה לצורך זבח אעפ"י שאין צריך לעצמו כלל ועיין:

ב ד"ה הואיל אי בעי וכו' תימא לרשב"א וכו' דמצות מעשר שני אין יוצא י"ח בפסח לר"מ דס"ל מע"ש מג"ה ולא חשיב מצתכם הא הואיל אי בעי מתשיל עלי' מחשבינין לי' כשלו ויש להתבונן מנ"ל להפריז על המידה ולהקשות דע"כ לא מצאנו אלא לענין חמץ לעבור בבל יראה דהרי ריבה רחמנא אף גם דהגל"מ דלאו כממונא דמי מדכתיב לא ימצא ואף לדעתו דרש"י דהתיר גם לאפות ע"י הואיל זה שאני מלאכת יו"ט דהרי גם ע"י מציאות כ"ד שרי רחמנא כמו הואיל דאי מיקלעי לי' אורחים וכהאי גוונא אבל לאו במאי דבעינין שיהיה שלו לגמרי וכן מבואר בתשו' רשב"א תשמ"ז מובא ברמ"א סי' תרמ"ט גבי אתרוג שאסר על עצמו או על אחרים ומנ"ל להקשות כנגד זה ונלענ"ד דהכי קא קשי' להו כיון דבע"כ צ"ל דהואיל זה עדיף מדבר הגור' לממון דהרי בגל"מ אסור במלאכת יו"ט ואפי' בגורם לאוכל נפש עצמו עיין ביצה ך"א ע"א גבי בלשת באה לעירנו ושחטנו להם עגל בשביל שבאו לחטוף את כל העיר א"ל תמה אני אם לא יצא שכרכם בהפסדכם שהרי אמרה תורה לכם ול"נ עיי"ש ומפשטא דמילתא משמע אף שיחטפו גם את אוכל נפש שהכינו לעצמם אעפ"כ אסור אף דלגבי חמץ אמרינין דדבר הגורם לממון כממון דמי אפ"ה לעניין מלאכת יו"ט אסר רחמנא אמנם בהואיל זה דאי בעי מתשיל עלי' דמהני' אף לגבי מלאכת יו"ט לדעת רש"י ורשב"א מסכים בזה לדעתם לעיל בד"ה הואיל ומעתה אם נניח עוד דמ"מ אינו שלו לצאת י"ח גבי מצה הרי בע"כ צריך לומר דאיכא תלתא דרגא בזה חדא דהגל"מ דריבה רחמנא לענין ב"י והשניות לו הואיל זה דאי בעי מתשיל עלי' דמהני גם למלאכת יו"ט והשלישית שיהיה שלו לגמרי לצאת ידי חובתו במצה ואם נאמר כן תיקשה לן מנא לן להש"ס דהאי דריבה מלא ימצא הוא לענין מדריגה הפחותה דאף בגל"מ עובר דילמא לא ריבה רחמנא אלא למדריגה השני' כגון גבי הואיל דאי בעי מ"ע דעדיף ממנו אלא וודאי בע"כ צריך לומר דלדעת רש"י כשם דמהני למלאכת יו"ט ה"ה לענין לכם ורשב"א בתשובה הנ"ל בע"כ צריך לומר דס"ל כדעת ר"י לעיל דע"י הואיל כזה לא שרי גבי מלאכת יו"ט ג"כ ומעתה הרי שוה רק לגורם לממון עוד נוכל לומר דגם רשב"א בתוס' מסכים לדעת רשב"א בתשו' דלעיל ושאני מצה מד' מינים כעין שמוכרחין לחלק לעיל גבי חלות תודה עיין ל"ח ע"א בד"ה חלות תודה יוע"ש בסה"ד והא דלא פריך שאין נעשה להיות מצתכם אלא לגבוה כיון דלא כתב בהדי' פסול דמצתכם עכ"ל כן נוכל לחלק לענין הואיל כזה דדוקא גבי ד' מינים דכתיב בהדיא לכם ובעת שיוצא בו אינו עומד לכך להיו' שלו כמו בפסול דאנינות דכתיב בהדיא גבי מצה דפסול בכהאי גוונא אף שלא נתקדשו עדיין שלא נשחט עליהם הזבח אבל לענין לכם דלא כתיב בהדי' גבי מצה רק דילפינין מחלה לא קפדינין בזה וחשיב שלו אף שאינו עומד להיות שלו כן הכי לענין הואיל כזה ועפ"י דברינו יש לפקפק על בעל ט"ז בס"ס תמ"א בחמצו של א"י והירהינו אצל ישראל והיתנה במעכשיו והגיע זמנו לאחר הפסח דעובר עליו בבל יראה בפסח מטעם דספק קניין עדיף מגורם לממון יוע"ש ** (כל זה מדבר לענין איסור חמץ ומה שנוגע לדיני ממונות נוהג ע"פ דינא דמלכותא כי דינא דמלכותא דינא) ולדברי הדק"ל דמנ"ל לש"ס דריבוי דקרא קאי על גורם לממון דילמא לא ריבוי אלא על ספק קניין בלבד וכהאי גוונא דזה עדיף מגורם לממון

ג עוד נראה לענייות דעתי ליישב דברי רשב"א בתוס' במאי שהיקשו ממעשר שני ובמ"ה שעמדנו לעיל בזה וגם דברי הרי"ף במאי שתקע יתדו ליסוד מוסד שהלכתא כרבה מדפסקינין כר"א שעובר בבל יראה ע"י הואיל דאי בעי מתשיל עלי' והקשו עליו דאיך נוכל ללמוד להקל מחמור שהרי החמירה התורה בב"י יותר מכללות הסוגים דהרי אף בדבר הגורם עובר בב"י וביותר קשה על קו' רשב"א דמאי ענין בדבר שהצריכה תורה שיהי שלו לגמרי לענין חמץ שעובר אף בגורם לחודא דבכל התורה לאו כממון דמי ונראה בהקדם מה שחדשתי זה יותר מעשרים שנה על דברי רבותינו האחרונים שנתקשו במאי דמדמה הש"ס את ט"ה לענין קדושין וכהאי גוונא לענין חמץ דהא אף אם אמרינין דט"ה אינו ממון לש"ד מ"מ לא גרע מדבר הגל"מ והמצאתי דהרי אף אומנם שחידשה התורה לנו בשני דברים לגבי חמץ משאר דברים שבממון חדא דאף חמץ שלו לגמרי אינו ברשותו ועשאן הכתוב והשנית דאף בדבר הגל"מ דלאו כמ"ד ובחמץ כמ"ד ומ"מ אם נזדמנו שניהם ונצמדו יחד בכגון זה לא ידעינין דהרי בשניהם אם יתלכדו לא ריבתה לנו התורה מיתורא דקרא ובוודאי נשאר הענין על הסברא לבל נוציאו מן הכלל ומעתה נבא ונחקורה באחד שנפלה לו ירושה חמץ בע"פ לאחר שש דאינו עובר על בל יראה דאיסורא לא ניחא לי' דליקני כמבואר באחרונים ובפסח קיבל בפקדון חמצו של אינו יהודי והותנה בפירוש רק על אחריות של חמץ זה שנפלה לו בירושה דהשתא אינו באחריתו על ממון גמור רק על חמץ זה אזי נאמר דאינו עובר כיון דלא הוי גל"מ רק גורם לדבר שאינו ברשותו דאף דעשאן הכתוב כה"ב זהו בחמץ שלו אבל לא כשיתלכדו יחד בהדי' גל"מ אכן בזה יש לדון דגם בל"ז אינו עובר דגם בחמץ שנפל לו אינו שלו כעתה רק דהוי גל"מ שלאחר הפסח יהיה שלו ודמי לגורם דגורם בשבועות דף ל"ב ע"א ועיין סי' שפ"ו סק"ג אכן אם נפלה לו קודם פסח נכסים במדינת הים ולא ידע מהם עד יו"ט או שמצא חמץ ביו"ט וקיבל בפקדון עד טרם יבא השמש ויעריב יהי' באחריותו על חמץ שמצא בביתו דווקא דאז בהתאמת לנו את דברינו הנ"ל אזי אינו עובר על הפקדון שקיבל דתו לא נכלל בשם גל"מ רק גורם לדבר שאינו שלו רק ע"י שעשאן הכתוב ובגורם לחודא מנ"ל דעשאן אף בכהאי גוונא ובזה יתיישבו על מכונם כל קו' הנ"ל דלהכי אם אמרינין דטה"מ א"מ לענין כל הדברים תו לא נאמר דאפ"ה יעבור בחמץ ודלא גרע מדבר הגל"מ וה"נ הטובת הנאה שיש לו בגוה מביאו לידי ממון שהרי עינינו רואות דגרע נגרע כיון דעתה לא ישיג מאומה רק אם אמרינין דע"י ט"ה הוי כשלו לגמרי אזי אף שבפסח אינו שוה כלום אפ"ה לא גרע מחמץ שלו דעובר עליו מפני דעשאן הכתוב וכו' אבל אם נבוא להוציאו מכלל ממון גמור תו לא נוכל להכניסו בסוג דגורם דהתם הוי גורם לממון גמור וכן קו' הרשב"א והוכחת הרי"ף קמים ונצבים כחומה נשגבה דבשלמא אם ננקוט ליסוד מוצב דע"י הואיל דאי בעי מתשיל עלי' חשוב כשלו לגמרי דכיון שיש לו זכות זה בגוה לא יצא מרשותו להכי עובר בב"י אזי דומה לגמרי לחמץ שלו אף אומנם שגם שלו אינו שלו כבר ריבתה התורה בזה דעובר עליו משא"כ אם נאמר דע"י הואיל לא ניכנס לכלל ממון גמור כיון שעתה איננו שלו הרי שכבר יצא מסוג ממונו ולידי גורם לא הגיע ד בהאי ענינא שהערכתי לעיל ומוסכם גם מרבותינו האחרונים בספרותיהם דע"כ בהאי דאי בעי מיתשיל עלי' האף אומנם שלעולם לא יתשל עלי' כדי שלא יעבור עליו אפ"ה עובר עליו לפי דאנן צריכין לדון מעיקרא כאלו לא נתחמץ כלל ואז דנין בקו המשקל אם ממונו הוא אם לאו וכיון שאם לא נתחמץ היה ממונו מפני הואיל או כהאי גוונא ומשום הכי עובר עליו כאשר עובר על חמץ שלו אף שאינן שלו רק דעשאן הכתוב וכו' ובסוג זה הארכנו לעיל ונתחדש לנו בעזה"י כמה עניינים אשר לא שיערו רבותינו האחרונים ולכאורה יש לדון בזה דלמא גבי חלה שהפריש טעם הדבר שעובר עליו מפני שעד שנתחמץ היה שלו ע"י הואיל ולכן בשעה שנתחמץ עובר עליו אכן לקושטא דמילתא מוכח דבכהאי גוונא אינו עובר עליו דאל"כ היכא אשכחין פחרא לכולי' מילתא דביטול בלב דמהני אף בפסח טרם שנתחמץ והלא הביטול אינו חל מעיקרא כלל עד שנתחמץ כדברי הר"ן ריש פסחים שהוא רק מפני שאינו ברשותו ונמצא שהביטל אינו חל עד שנתחמץ ושמעת מינה שכל שחימוץ וביטל חלין כאחת תו אינו עובר עליו' ומעתה אם נאמר בחלה שכיון שבוודאי לא יתשל עלי' משנתחמץ שוב אינו שלו כלל' רק מפני שנדון הדבר כשלו עד שנתחמץ מ"מ לא נופל הוא מכל ביטול דעלמא וגם מתוס' מוכח שתרצו בהקדש כיון שנתחמץ שוב לא יפדנו דאכתי יעבור מפני שהי' שלו עד שנתחמץ ומזה מוכח שאם מכר עיסתו לא"י טרם שנתחמץ שהמכירה יחול רק בשעה שיתחמץ דתו אינו עובר עליו כמו בביטול דעלמא בפסח שמבואר בש"ס בהי' יושב בבהמ"ד

ה ועוד תירוץ כיון שנתחמץ שום אדם לא יפדנו וצריך ביאור דהא גם לשאול שייך ג"כ האי טעמא ואעפ"כ עובר ע"י הואיל וצריך לומר כיון שחמץ שהוא שלו לגמרי ג"כ אינו ברשותו אלא שעשאן הכתוב כאה"ב לעבור עליו ולהכי ג"כ בחלה אנו דנין כאלו לא נתחמץ ואז הוי כממונו ע"י הואיל ולהכי עתה אף שבוודאי לא ישאל עליו כיון שנתחמץ שוב אמרינין בי' דאפ"ה עובר עליו ע"י עשאן אמנם נראה דכוונתם בזה דבל"ז יש לדקדק הלא תירוצם הראשון דאי בעי פריק דמי דאי בעי קני לי' יש בו די לסלק הקו' לגמרי בפשטות אמנם נראה דעדיין קשיא לן דיש לחלק דהתם לא היה שלו מעולם אבל הכא שהיה שלו ועדיין נשאר לו זכות לפדותו והוא קודם לכל אדם חדא שבעלים מוסיפים חומש ועוד דגם בל"ז לא דמי להואיל אי בעי קנה לי' דהתם הברירה ביד המוכר אבל הכא הגזבר צריך למוכרו לו כשנותן שווי' ואינו רשאי לומר אחזיקנו עד שיזדמן קונים אחרים שיתנו יותר משווי' דאין להקדש אלא שעתן ונמצא דעדיין יש לו זכות בגוה כנגד אחרים שאינו רשאי להחזיק בעדן וע"ז תירוץ שפיר דכיון שנתחמץ שום אדם לא יפדנו ונמצא דלית לי' שום דבר זכות לגבי אחרים כיון דלכולא עלמא לא שווי' מידי ואף דעשאן כאילו הן ברשותו זהו לגבי דידי' אבל לאחרים לא עשאן ולא שווין מידי לעלמא וממילא לא נשאר לו זכות בחמץ זה ודמי לחמץ דעלמא וא"ל דהרי בפשטות יש לחלק מהואיל אי בעי קני לי' דהתם לא היה שלו מעולם וע"י הואיל לא נכנס לרשותן אבל הכא כיון שהיה שלו עדיין לא יצא מרשותו כעין שחילקו תוס' לעיל גבי בהמות ארנונא ד"ה התם דף וי"ו ע"א דז"א דעדיין יקשה בחמץ שלו שמכרו אטו יעלה על דעת שיעבור עליו בסה"ד וזה לשונו וצ"ע בהנהו הואיל דכל שעה הואיל ולא לה קרא עלי' שם וצ"ב דמאי קשי' להו דא"ל דגם בחלה או בחמץ של הקדש ג"כ נאמר הואיל ולא קרא עלי' שם הלא כבר הגבילו בזה לעיל ומוכרח מתוך הסוגיא דלנגד עצם הדבר שנשתנה בזה לא אמרינן הואיל כזה כמו במצה של מע"ש ובכורים יוע"ש בד"ה או דילמא אמנם נראה דהכי קאי קושיתם עפ"י תמצית ותוכן מדבריהם דלנגד עצם הדבר שנשתנה עתה ל"א הואיל גרוע כזה ואולם היכא דאית לן הואיל דעדיף מיני' כגון גבי מע"ש דאית לן הואיל דר"א ועתה ע"י גילגול דברים שנתהוו אח"כ נסתלק ההואיל שהיה לו מקדם כגון שהפריש חלה ממע"ש אזי לסלק את הגורם לחודא מהני' ג"כ הואיל גרוע הזה דאילו לא קרא לה שם יוע"ש היטב נמצא דה"נ קא קשי' להו דלגבי הקדש אף שמסרו ליד הגזבר כאשר תירצו דהרי קודם שמסרו איכא גבי הואיל דאי בעי מתשיל עלי' ואחר שמסרו ליד הגזבר אף שנסתלק ההואיל שוב נימא בי' הואיל דאילו לא קרא לה שם לסלק את הגורם לחודא אמנם נראה לפענ"ד לחלק כיון דגבי מתנות כהונה צריך נתינה ליד כהן נמצא דנתינה ליד הכהן אינה סיבה מחויבת לגבי קריאות השם ולהכי אף שכבר נתנו ליד כהן אמרינין בי' גם הואיל הגרוע דאלו לא קרא לה שם דאף שכבר ניתק מרשותו ונתרוקן ממנו ומרשותו לגמרי אפ"ה אמרינן שפיר דנאכל בכל מושבות ע"י הואיל זה כיון דגם בלא קריאת שם בידו ליתנו לכל מאן דבעי וגם עתה לא בא ליד כהן רק ע"י נתינתו ולהכי יוצא בו הכהן שגם אילו לא קרא לה שם והיה נותנו ליד כהן היה יוצא בו מה שאינו כן גבי הקדש דכל עיקר נתינתו ליד הגזבר הוא רק ע"י שהקדישו לדמים ועתה ע"י שעשה מעשה ונתנו לידי גזא דרחמנא שוב לא מהני' בי' שאלה דשאלה ל"מ רק על אמירה לחוד ולא ע"י מעשה ושוב האיך נאמר הואיל גרוע כזה לאוקמי ברשותו ולעקור עשייתו שנתנו בי' גזא דרחמנא דאם לא קרא לה שם אין בנתינתו כלום ועיין:

ויו ועתה נתבונן נא בתהלוכות הסוגיא במקומו אתמר האופה מיו"ט לחול וכו' ועיי"ש בתוס' ד"ה רבה וכו' א"נ ברודה סמוך לשקיעות החמה וכו' ולכאורה קשה מקו' דש"ס לקמן ואי אמרינן הואיל אהבערה לא מיחייב הואיל דחזי לי' לצורכו דילמא מיירי בסמוך לשק"ה ומצאתי באחרונים שהרעשו בזה ונראה לפענ"ד דיש לדקדק במה דנקט האופה מיו"ט לחול דווקא ולא נקט בסתמא בעושה מלאכה מיו"ט לחול דאף בשחיטה ובישל וכדומה שייכא פלוגתא זו ונראה דלרבותא נקטי דאף דבפת דכל א' צריך עריכה ואפי' לעצמו ול"ש למימר בי' הואיל שיכול לאכול כזית אף לאחר שגמר סעודתו כעין דאיתא לקמן במסוכנת לרבה והאי הואיל עדיפי דבידו הוא ולכן בשחיטה ובישל וכדומה שייך הואיל זה ועיין ביצה דף י"ז באמת אמרו ממלאה אשה כ"ה בשר וכו' אבל לאפות אינו אופה ואיפשר דאף ר"ח דלית לי' הואיל מודה בשחיטה ובישל דאינו לוקה **(עונש מלקות היו נוהג בזמנים העברו מאז ולא בזמן הזה כידוע לכל יודעי ספר)** דכמו דאית לי' במסוכנת דמשום הפסד ממונו גמר בלבו לאכול כזית מכש"כ בהשחתת גופו ואפילו חזינין לי' שאינו אוכל אח"כ לא אמרינין שיעבור למפרע גבי מלאכת יו"ט כאשר נאריך לקמן בזה וכדמשמע לקמן גבי עיסת כלבים ביצה ד' ך"א דמוקמינין אליבא דר"ח כגון דאית לי' נבילה וכו' ואף שלא פייסן בנבילה אפ"ה אינו עובר למפרע ואף אם תמצא לומר דבכהאי גוונא עובר למפרע לר"ח דש"ה דמעיקרא הותר ע"י הואיל ולהכי אינו עובר למפרע דהואיל כהאי דבידו מודה ר"ח ואף איסור דרבנן ליכא כיון שהוא בידו אבל גבי מסוכנת דלאחר שגמר סעודתו לית לי' לר"ח הואיל דאי בעי מינס עצמו ולא שרי אלא מפני שגמר בדעתו ומשום הפסד ממונו וכשאינו אוכל בסוף עובר למפרע אבל מ"מ אינו לוקה דהוי התראות ספק דמסתמא גמר בדעתו והוי כאכלו לאיסורו והדר אכל לתנאי ולהכי נקטי לפלוגת' גבי' אפי' דל"ש לומר הואיל דאי בעי אניס עצמו לאכול כזית דמ"מ עבר אאידך דכל פת צריך אפי' לעצמו ואף לרשב"א דס"ל דגם בפת מותר מפני שהפת נאפה יפה זהו דווקא היכא שצריך באמת לאכול הימנו כזית אבל לאחר הסעודה דאינו מותר אלא ע"י הואיל לרבה בכהאי גוונא וודאי ל"א להוסיף עוד נוספת על אהואיל ויתר מזה מבואר שם ך"א ד"ה עיסה דגם רשב"א לא התיר אלא היכא דשייך גבי אחריני' טעמא דהואיל ואף לתוס' דהכא דס"ל דמפני שהפת נ"י לחודא מותר זהו בקודם שסעד דצריך לכל הפחות לפת אחד ומעתה גם מה שחדשו התוס' דסמוך לשקיעות החמה ל"ש הואיל דאי מיקלעי לי' אורחים זהו דווקא בחילוק מלאכות דומי' דאפי' וגם ברודה חלת דבש דעביד לאיסור תלישה מתחילה ועד סוף ולא מצאנו לפוטרו ע"י הואיל דאי בעי אניס עצמו לכזית כיון דבכל כזית וזית עבר לי' אתלישה דתליש לי' וליכא למפטרי אלא משום אורחים דהוי צריך לכולהו ולהכי בסמוך לשקיעות החמה ל"ש הואיל זה אבל לקמן בהבערה דשייכא בי' גם כהואיל דמסוכנת דאי בעי אניס עצמו לכזית צלי או להחם חמין ב"ד בזה לא נמ"ל מידי בסמוך לשקיעה וכיון דאיכא שעות שיתבשל הגיד כמאכל ב"ד לפחות דהא מחייבינן לי' משום מבשל ביו"ט הרי היה יכול להחם חמין בתחילת העברה לצורכו ועפ"י דברינו הנ"ל נלפענ"ד ליישב הסוגיא דלקמן שהיקשה הש"ס אהבערה לא לחייב הואיל וחזי לי' לצורכו ובמכות מקשה הש"ס בל"ז מחמת דאין חילוק מלאכות ליו"ט כאשר עמדו בזה בעה"ת ומדוע לאחר שמסיק הש"ס בעצי מוקצה ניחא לי' להקשות מזה ולא אהבערה גופי' וגם יש להבין בקו' הש"ס מכות ך"ב על רבה דאין חילוק מלאכות ליו"ט משום הבערה לא מחייב דהא אחייב' לי' משום בשולו דהא בשתי התראות ולא עשאן בב"א אפי' לרבה חייב שתים דלא גרע מנזיר והיתרו בו אל תשתה ושתה וחזר והיתרו בו דחייב שתים ועיין בריטב"א מכות שם וכיון דסתם הבערה הוא קודם בשולו אפי' לרבה חייב שתים ונראה לומר דהכי קא קשי' לי' דכיון דעל הבערה דקודם בישול איכא הואיל לרבה דאף בסמוך לחשיכה דמ"מ איכא הואיל דאי בעי אניס את עצמו וכיון דסוף סוף איכא שעות לבישל ב"ד הרי חזי לצורכו בעת ההיא לכזית אבל אכתי איכא עוד גם הבערה דשעת בישול כגון שחתה בגחלים סמוך לגמר בישולו וכבר הי' סמוך לחשיכה כ"כ דליכא תו שעות אף לבישל ב"ד מחדש לצורכו אולם בזה אף דלא שייכא לפוטרו ע"י הואיל מ"מ פטור מחמת דאין חילוק מלאכות ליו"ט כיון שהבערה זו היא בב"א עם הבישול ולהכי מקשי הש"ס הכא אהבערה דקודם בישול דלא לחייב ע"י הואיל דאז אין לפוטרו מפני אידך דרבה ולבתר דמשני הש"ס דאיירי בעצי מוקצה דעל טלטול לחודא פטר מדאורייתא רק על תשמיש שמשמש במוקצה דמדאורייתא אינו חייב רק משום הכנה ומוקצה לטילטול הוא מדרבנן לכ"ע ועיין רש"י ד"ה ועייל ע"מ וכיון דכל חיובא רק על שמשמש במוקצה והוא בשעת בישול ע"ז מקשה הש"ס שפיר דכיון שהוא בשעת בישל ליפטור מאידך דרבה דאין ח"מ ליו"ט ובמכות מקשי הש"ס לבתר דמסקינן הכא דרבה דאית לי' הואיל דלא מחייבינן אתחילת הבערה דקודם בישול אפי' בסמוך לחשיכה אך עודנו נוכל לומר דמחייב לי' אהבערה דסוף הבישול שהוא סמוך לחשיכה ממש לכן מקשי מהא דאין חילוק מלאכות יו"ט נמצא דחדא קו' בחברתי' מישך שייכא וא"ל דא"כ אמאי לא מקשי הש"ס גם לר"ח לדברינו לעיל דנוכל לומר דאף לר"ח בדבר שאין בו חילוק מלאכה כגון בשחיטה ובישול דפטור אף לאחר שגמר סעודתו מפני דאמרינן שגמר בדעתו לאנוס עצמו כמו במסוכנת ותיקשה גם לדידי' אהבערה לא לחייב דנוכל לומר דס"ל התראות ספק שמי' התראה, ואולי יאמיץ הקורא לומר דלרבה לס"ד דמוקצה דאורייתא אסור אף בטילטול מדאורייתא ישים נא עיניו לדברי מ"א סי' תק"ט ס"ק ט"ו דאף דמוקצה מותר בטילטול לצורך אוכל נפש אבל אסור לאכלו ולהשתמש בו וז"ל שם וכ"מ סי' תק"א דאסור לבשל בעצי מוקצה יוע"ש דאף דמוקצה מותר בהונאה מ"מ אסור להשתמש בו בשעת בישול נמצא דעל הבערה דקודם בישול ליכא לחיובי' דאכתי' איכא הואיל דחזי לי' לצורכו רק על תשמישו בשעת בישול ואז פטור מפני דאין חילוק מלאכות ליו"ט עיין בלח"מ פ"ט מהל"ש ה' ד' וז"ל ועוד י"ל דמשום מבעיר א"ח אלא בצריך לאפרו וכו' וכאן אינו צריך לאפרו אלא לבישול וכבר היה לוקה על הבישל וצ"ע מברייתא זו דמחייבינן לי' אהבערה ובישול ביו"ט זולת טעמא דרבה מפני הואיל ואפ"ל דברייתא זו ס"ל דמקלקל בהבערה חייב:

תוס' ד"ה כתישה וכו' ועוד תימא היכא פריך הכא דליתי עשה דכיסוי וידחה לאו דיו"ט הא אין יו"ט נדחה מפני עשה וכו' דאין עשה דוחה ל"ת ועשה ונראה לתרץ עפ"י דבריהם במס' קדושין דף ל"ד ע"א ד"ה מעקה וכו' וז"ל וי"מ דמ"מ איכא נפקותא כשיהיה לאשה לקיים מצות עשה דאי ה"א דנשים פטורות מעשה שאין הזמן גרמא כ"כ יהיה פטורות מן הלאוין דא"ל דאתי עשה ודחי לא תעשה וכו' עי"ש ומה שהקשה שם ר"י מא"י משמן שריפה עיין בפ"י שדבריו מוכרחים דע"כ צריך לומר דקו' ר"י הוא משמן שריפה דהיינו תרומה טמאה אבל משריפת קדשים לק"מ דכיון שאין שורפין קדשים בלילה וא"כ נשים פטורות גם ממ"ע זו דהוי מ"ע שהז"ג וקו' ר"י הוא רק מת"ט ולשיטתי' דס"ל דמדאורייתא בשריפה אבל לדעת רש"י ותוס' שם שהוא רק מדרבנן משום תקלה לק"מ נמצא דלדידן נשאר סברות הי"מ ליסוד מוסד דבנשים ליכא ביו"ט רק ל"ת לחוד ועיין נזיר נ"ח ע"ב דבלאו שאינו שוה בכל אתיא עשה ודחי ל"ת ועשה עיין יבמות ה' ד"ה ואכתי וא"כ הכי אזלי קו' הש"ס אחרישה לא לחייב הואיל וחזי לכסוי ד"צ כיון דבנשים ליכא ל"ת דחרישה מפני הואיל כיון דבדידהו ליכא עשה דיו"ט ואם נזדמן להו כסוי מותרים לחרוש וממילא תו לא שייך בהו ללאו דחרישה מפני הואיל וכיון שהלאו א"שב ע"י הואיל אזי ממילא גם גבי אנשים שייך ג"כ הואיל זה ולא מחייבו אחרישה אבל בשריפת קדשים לא שייך לומר כן חדא דהא ליתא בנשים לעשה זו ועוד מכמה טעמים כמבואר ומתרצינן באבנים מקורזלות דאינן ראיות לכסוי והדר הוי לי' לאו השוה בכל כיון דמשכחת לי' ללאו גם בנשים ושוב לא דחי אפי' היכא דראוי לכיסוי דאין עשה דוחה לל"ת ועשה וקא ש"ו דמ"מ הרי ניתן לדחות ע"י נשים משום דראויות לכותשן וקא מתרץ לי' וכתישה ביו"ט מי שרי וא"כ בכתישה גופה צריכין לדון משום דחי' ומ"מנ תו לא משכחת לי' אפי' בנשים דאם יחרוש ואח"כ יכתוש הרי עבר על החרשה שהרי בעידנא דמעיקר לאו לא מקיים לעשה ואם יכתוש ואח"כ יחרוש הרי יעבור על הכתישה שעודנו לא הגיע לקיום העשה וחזר והיקשה דעודנו איפשר שיכתוש קודם שיחרש וכלאחר יד ואמאי חייב על החרישה כיון שהלאו אינו שוה בכל דליתא בנשים שלעולם ניתן לדחות מפני הואיל ומתרץ בצונמא פירוש וכיון דאיכא חרישה דלא ניתן לדחות שוב נידון כל חרישה כלאו השוה לכל ומקשי וצונמא בר זריעה הוא פי' כיון שכן לא חייב גם על החרשה דתורה לא חייבי' אלא בחרשה במקום שראוי לזריעה וקא ש"ו ומסקינן במתונתא דאינו ראוי לכיסוי וכיון שכן הדר דיני' דכל חרשה ביו"ט ללאו השוה בכל שהרי גם בנשים איתא במקום שאינו ראוי לכיסוי ועפ"ז ייתישב לן מה שלא הביאו הפוסקים שחורש ביו"ט אינו חייב אלא במתונתא ולדברינו הנ"ל ניחא כמובן דלקושטא הרי י"ט עשה ול"ת הוא רק דקא שקלא וטרי משום דליתא בנשים שהרי לגבי דידהו ניתן הל"ת לחודא לדחות במקום מצוה ושוב נסוב פני הדבר גם לגבי אנשים משום לאו שאינו שו"ב וכיון דמש"ל במתונתא שוב נידון כל חרשה ביו"ט כלאו השו"ב ובפירוש זה שפרשנו בש"ו יתישב גם דעת ריבא בש"ו זו דס"ל דכל היכא דאיכא עשה ול"ת דמ"מ נדחה הל"ת והוכיח זה מקו' הגמרא אחרשה לא לחייב יוע"ש מובא בחולין קמ"א בתד"ה לא צריכא ועדיין אינו מבואר בקו' השני' וכתישה ביו"ט מי שרי וגם יתיישב קו' תד"ה כתישה ביו"ט מי שרי וגם יתיישב לפי מה שכתבנו דש"ו קאי לדעת הי"מ דנשים ליתא בעשה זו מה דק"ל בסוגי' דמתוך באות ך"ב דמאי משני בצונמא דאכתי לישתרי מדאורייתא משום מתוך שהותרה לצורך מצוה דכשם דאמרינן הואיל משום מצוה הגם דעיקרו דהואיל לא נשנה אלא באו"נ ואפ"ה פש"ל לש"ס דאמרינן הואיל דאשתרי במקום מצוה ואמאי לא נימא כמו כן בהתירא דמתוך וכשם דאיתא למתוך משום התירא דאו"נ נימא נמי להתירא דמתוך משום מצוה ואפי' בדבר דלא הותרה מלאכה זו לצורך או"נ] וקשי' לכאורה לדעת הפוסקים דס"ל דמדאורייתא אמרינן מתוך אפי' שלא לצורך כלל ולהנ"ל ניחא כיון שגם במקום מצוה לא נוכל להתיר אלא משום דלא משכחת לן שלא במקום מצוה כי היכא דנימא דנידון הלאו שבו כלאו שאינו שו"ב אבל כיון דמש"ל זימנן שלא במקום מצוה שוב גם במקום מצוה אי איפשר להיתר עד שנתיר בהדי' גם שלא במקום מצוה ול"ד כלל לכל מתוך שאינו התירו דלצורך קשור וצרור בהתירא דשלא לצורך משא"כ הכא שא"א לפתוח שער ההיתר דלצורך עד שנימא שגם שלא לצורך יותר בהדי' וא"ל דל"א התירא דמתוך אלא היכא דהותרה והוא באו"נ דוקא אבל משום מתוך דבמקום מצוה דלא שרי אלא משום דחי' כמ"ש תוס' יבמות ך' ע"ב ד"ה אטו דא"כ מאי קשי' לי' לרבה דאית לי' הואיל מחרישה ביו"ט ודילמא גם הואיל לית לי' אלא במקום שהותרה ולא היכא דדחוי':

ז ועיין באחרונים שתמהו על הרמב"ם בפ"ה מה"ת שמביא בהלכותיו דאין שתי הלחם דוחה יו"ט דכתיב לכם ולא לגבוה כתירוצו דש"ס דהא לרבה בלא זה ניחא דאין צורכי שבת נעשין ביו"ט ונראה דלפום פרש"י בע"כ צ"ל לס"ד דלרבה דאין צורכי שבת נעשין ביו"ט גם שתי הלחם אין דוחין יו"ט משום דבההיא שעתא לא חזי עד ששחטו הכבשים ויזרוק דמן וכיון שעדיין לא הוכשרו לאכילה אסור לאפותן כיון שהכשירן בא להם מצ"א כמבואר בתוס' אבל למ"ד דצורכי שבת נעשין ביו"ט מותר לאפותן אף שהכשירן מצ"א כשם שמותר מיו"ט לשבת אף לאחר שגמר סעודתו מפני דקדושה אחת היא כמבואר ברש"י ותוס' ונמצא אתה אומר דבלילה לאחר שגמר סעודתו אסור לבשל לצורך מחר אף ביו"ט עצמו כשם שאסור לאפות שתי הלחם אף דחזי לאחר שעה כיון דבע"כ צריכין אנחנו לשקול הדבר עין בעין דלאחר שגמר סעודתו שוה לדבר שהכשר אכילתו בא מצ"א ואף דלרבה אכתי איכא הואיל ומיקלעי לי' אורחים מ"מ מדרבנן מיהת ליאסור ודבר חדש כזה לא מצאנו בשום רמז בש"ס ובע"כ צריך לומר דכ"ז הוא לס"ד דש"ס דש"ה אינו נאפות מפני דאין צורכי שבת נעשין ביו"ט אבל למסקנא גם לרבה דפסקינן כוותי' הוא מפני דמיעוט רחמנא לכם ולא לגבוה וממילא דמותר לבשל בלילה לאחר שגמר סעודתו לצורך מחר ולכוונה זו הביאו הרמב"ם כי היכא דלא נוליד מזה חומרא כזבית ולפירוש התוס' נראה לתרץ דבריו דבל"ז קשה אמאי אינו דוחה יו"ט לרבה ולא אמרינן בי' מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ואיכא צורך היום גם גבי שתי הלחם כמו בנדרים ונדבות דאיכא צ"ה מפני שלא יהיה שולחנך מלא ה"נ גבי ש"ה דהרי חזינן שהש"ס שקלו להו בפלס יחד ביצה ך' ע"ב דאמר ר"ה לד"ה נדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט ל"ת מדאורייתא מיחזי חזי וכו' דהא ש"ה יוע"ש הרי דגם בשתי הלחם איכא צ"ה בלחם שאפוי מהיום אלא ודאי צריך לומר דרבה לשיטתי' דלית לי' מתוך שם דף י"ב אבל לדידן דאית לן מתוך בע"כ צ"ל מפני דמיעט רחמנא לכם ולא לגבוה:

ח בדברי רבינו אלפס הנפלאים שמביא ראי' דפסקינן כר"א כיון דפסקינן כאידך דר"א דסל מצרפן וכבר עמדו עליו בזה רבותינו הראשונים נ"ע וכן לקמן שמביא ראי' דפסקינן כרבה דהואיל ומקל"א כיון דפסקינן כר"א דאית לי' הואיל ואי בעי מתשיל עלי' עיין בר"ן שתמה עליו חדא דמנא לן דטעמא דר"א מפני הואיל דילמא טעמא משום דטה"מ ועוד דמפני מה הניח רבינו את היתר האפי' המפורשים בדברי ר"א ונראה לפענ"ד דיש להתבונן בקו' דר"פ וקו' דרב שישא שהם מהיפך להיפך ועוד סברת ר"פ איננו מובן כלל דמ"ש איסור מלאכת יו"ט משאר איסורין שבתורה שנתערבו דכל היכא דלא בטיל האיסור נאסר גם ההיתר ובזה נאמר להיפך ובזה ל"ש ביטל מכמה טעמים חדא דככרות בעה"ב הוי ד"ח אף שאיסורו בתוך התערובת כמו דמצינו במעילה ולא דמי לדבר שיל"מ גבי יין בגיגית מובא ברמ"א סי' ק"ב ועוד דהא קודם הפרשה כולו טבל ואסור באכילה רק דסמכינן על הפרשה שיפריש אח"כ כיון שהוא בידו ואז ניכר האיסור והשתא כולו אסורא וכבר תרצתי בזה לישב בפשטותן אמנם רבינו האלפס בחר לנפשו בזה דרך נכון וישר ועוד מקשים על ר"א ורש"י דמנ"ל דבעינן צירוף סל כשנילש יחד דבמתניתין לא תני דברי ר"א אלא בעושה עיסתו קבין אף דנוכל לומר דלרבותא קתני דאפי' בפחות משיעור בעת לשה מהני צירוף סל אבל כיון דלא קתני בשום מקום מנ"ל לחדש כהאי ונראה דהנה כשנלקטה בשבלים אחת לאחת בבירור העולה משיקול הסוגי' נמצא יחד דשלשה גוונא איכא בהואיל חדא במאי דמודים כ"ע דאמרינן ובחדא פליגי ועוד הואיל היותר גרוע דלכ"ע ל"א וזהו הואיל דבידו כגון האופה ביו"ט לצורך יו"ט וקודם הסעודה הניחם לחול ואפה אחרים תחתיהם לצורך יו"ט והניח את הראשונים לצורך חול ואפי' כשאפה מתחילה על ספק שבאם לא ישרו בעיניו יאפה אחרים תחתיהם וכן עשה הרי הואיל כהאי דלכ"ע מותר ודאי' מדיקדוק לשון רש"י שפירש גבי פלוגת' דאופה מיו"ט לחול דאיירי לאחר שגמר סעודתו ועוד מפורש הדבר בש"ס גבי עיסת הכלבים דהיכא דאית לי' נבילה מותר לאפות ביו"ט אף שלא שם דעתו ולבו לפייסן בנבילה ואפה לצורך כלבים לבד וכן עשה אלא ודאי כיון דבידו בשעת מלאכה לעשותו לצורך אוכל נפש אדם אף שלבסוף נתברר הדבר למפרע שהוא לצורך אוכל בהמה אפ"ה אינו עובר למפרע גבי מלאכת יו"ט ואיפשר דאף בשאר איסורים של תורה אינו עובר למפרע וכן קצת ראי' לזה מהא דאיתא גבי שלוח הקן גבי נטלו ע"מ לשלחו דלאו ליכא עשה איכא חולין קמ"א רק באיסורן שבדה מלבו מצינו דעובר למפרע כגון באכל לאיסורו והדר אכל לתנאי וגבי קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר כיון שהתורה נתנה רשות לאסור על עצמו מה שיחפוץ יכול לאסור גם באופן זה אבל באיסורין של תורה איפשר דאין לנו שיעבור למפרע ואינו דומה לשני לוגין שאני ע"ל דחיישינן לשמא יב"ה ונמצא שותה ט"ל וכן גבי אשת איש באם נתן לה גט על תנאי וזינתה קודם ואח"כ לא נתקיים התנאי דהווית א"א למפרע גיטין בפ' מ"ש גבי מה היא באותן הימים דהתם שאני שאיסורן ממילא רק שבא לסלק את איסורו על תנאי בזה עובר למפרע אבל היכא שעושה האיסור בעצמו על תנאי איפשר שאינו עובר למפרע ויוצא מזה גם במשהה חמץ עמ"ל דאינו עובר אף שנאנס אח"כ ולא ביערו דלא עבר למפרע ואיפשר שזהו כוונת ב"ע מ"א בסי' תמ"א ס"ק ד' בישראל שהלוה לאינו יהודי והירהינו אצלו במעכשיו דאינו עובר בתוך הפסח לפי שלא מצינו שיעבור למפרע אמנם לאחה"פ אסור מדרבנן שהרי גם באינו יהודי שהילווה לישראל בלא מעכשיו אסור לאחה"פ אף לדעת הגאונים דהפקדון אצל אינו יהודי אין המפקיד עובר אפ"ה אסור לאחר הפסח כמבואר בר"ן אמנם עדיין נוכל לומר גבי ישראל שהילווה לאינו יהודי כיון שעובר אף בשו"ת גם כיון שאיסורו מקושר בקנינו וכיון דלגבי קנין מהני לקנות למפרע **(כל זה מדבר לענין איסור חמץ ומה שנוגע לדיני ממונות נוהג ע"פ דינא דמלכותא כי דינא דמלכותא דינא)** גם צד האיסור שבו ממילא נמשך אבתרי' עוד יש לעיין דא"כ אם קידש ח"ל ע"ת לא יעבור למפרע למ"ד קידש לוקה **(עונש מלקות היו נוהג בזמנים העברו מאז ולא בזמן הזה כידוע לכל יודעי ספר:)** ואף לאידך אם בעל לקי אף על הקידושין הרי דעבר למפרע והדברים ארוכים וצ"ע ואין כאן מקומו אבל מ"מ גבי מלאכת יו"ט בודאי אינו עובר למפרע ומותר אף מדרבנן כמבואר בר"ן ביצה שם ובהואיל אי מל"א פליגי רבה ור"ח ובהואיל דא"ב בצע לי' מכל חתיכה וחתיכה גרע קצת מהואיל דרבה כקו' ר' שישא והואיל דא"ב פריק לכ"ע ל"א והואיל דאי בעי מתשיל עלי' לדעת רש"י במ"ק שוה להואיל דרבה שהרי מתיר אף בקרא שם לאפותו ביו"ט וכן בקו' על גירסא זו מר' יהושע דלא גרס הואיל דאי בעי מתשיל עלי' דשוה להואיל דרבה ולדעת תוס' ורש"י במ"ב גרע מהואיל דרבה ועתה נחזה אנן לקו' ר' שישא דהואיל דאי בעי בצע לי' מכל חו"ח גרע מהואיל דרבה לפי שמסתמא לא יפסיד פתו זהו דווקא באחת משתים אם נאמר כשלש כשיעור אינו צריך סל כלל או כר' יהושע לקמן דס"ל דתנור מצרפן נמצא דבשעת אפי' הברירה בידו אם לבצוע מכל חו"ח או שיתן חלה אחת על כולן וכיון דמסתמא לא יבצע מכל חו"ח נמצא שעבר בשעת אפי' על מלאכת יו"ט בהאי דלא חזי' אולם לדעת רי"ף ורש"י דאף כשלש כשיעור צריך צירוף סל דווקא נמצא הרי כמו שהן עתה בתנור בשעת אפי' ואז עדיין לא נצטרפו הרי בע"כ צריך לבצוע מכל חו"ח נמצא דלא עבר בשעתו רק אח"כ יעשה מחדש לצרפם בסל תו לא איכפת לן בזה כיון שכבר הוכחנו דאינו עובר למפרע ולא עוד אלא דאף לר"ח מותר בכהאי גוונא כיון שבידו שלא לצרפם בסל ואף שמסתמא צרפם אח"כ בסל כיון שבשעתו אינו עובר תו ליתא למפרע גבי מלאכת יו"ט ודמי לעיסת כלבים הנ"ל וזהו קו' ר"פ מנ"ל דאית לי' לר"א הואיל דא"ב בצע לי' דשאני הכא דבעידנא דמעייל לתנורא כל חתיכה וחתיכה חז"ל והוא דר"א לטעמי' דסבירא לי' דסל מצרפן נמצא דבשעתו צריך לבצוע מכל חו"ח רק ע"י מעשה חדש שנעשה אח"כ מפריש אחת ע"כ תו אינו עובר למפרע ר"ש מקשה להיפך לר"י דר"י לטעמי' דתנור מצרפן נמצא דאיכא בשעתא חדא דלא חז"ל והואיל דא"ב ל"א דעוד גרע מהואיל דרבה ורמב"ח דא"ל דפליגי בהואיל א"ב בצע לי' או דס"ל דפליגי באפי' לדעת ר"י בזה לקמן דס"ל דתנור מצרפן כדמשמע מברייתא שהיקשה לדידך הרי עובר בבל יראה דמשמע לי' דאף לדעת ר"י טוב יותר לאפותו מלהניחו והיינו משום דאית לי' הואיל דאי בעי בצע אבל ר"פ מקשה דילמא ר"א לטעמי' וכן ר"ש מקשה לר"י נמצא דדעת ר"פ ור"ש יחדיו תאומים ומכוונים לאמתן ושכולה אין בהם ועיין היטב נמצא דברי רבינו אלפס מכוונים דודאי לדידן מותר לאפותן כיון שאין דבר העומד לנגדינו בזה רק דלא שרינן ע"י הואיל ובפרט הואיל כזה דגרע לכן האיר עינינו בזה דכיון דפסקינן לקמן כר"א דסל מצרפן תו אינו צריך לומר הואיל דא"ב בצע לי' מכל חתיכה וחתיכה כיון דבשעתן לא עבר מידי ומה שהיקשה הר"ן דילמא טעמי' דר"א מפני דטה"מ נראה דקשה לי' לפרש"י ותוס' דפליגי בטה"מ ומותר לר"א לאפות מפני הואיל דא"ב בצע לי' והא אף לרבה דאית לי' הואיל מ"מ מדרבנן אסור דהואיל ל"מ רק נגד איסור דאורייתא כמו מיו"ט לשבת דצריך ע"ת נגד איסור דרבנן ואם כן מוטב שיפרוש חלה שיכול לבטל קודם שתחמץ ולא יעבור רק על ביעור מדרבנן בשו"ת משיעבור על איסור מדרבנן בקום ועשה כמבואר ברש"י ד"ה מילתא דק"ל ועוד לס"ד דכ"ע אית להו דט"ה א"מ ופליגי בהואיל דיו"ט לרש"י במ"ב אמאי שרי לר"א לאפותו ע"י הואיל הלא עדיין אסור מדרבנן וכשיפריש לא יעבור כלל ובשלמא אי פליגי בהואיל א"ב מ"ע אזי אף שהוא שלו לעבור עליו מ"מ אינו יכול לבטל כיון שעתה אינו שלו ואף לדעת תוס' לעיל דהוי שלו אף לצאת בו י"ח מצה זהו דווקא לענין זה בלבד כיון שלא מיעט הכתוב בפירוש דבעינן לכם כאשר בארנו לעיל ומזה הכריח רבינו דע"כ דטעמי' דר"א מפני הואיל דא"ב מ"ע האף אמנם דלדעת ר"א דכיון דפסקינן כר"א דסל מצרפן תו א"צ לבוא לכלל הואיל מ"מ עדיין איכא איסור מדרבנן כקו' תוס' ד"ה הואיל כיון דאיפשר למפלגי' בלישה רק מפני תק"ח שרינין לי' בדלא איפשר וליישב דעת רש"י צ"ל דס"ל כדעת תוס' ביצה דף ך"א ד"ה עיסה דמפני שפת נאפה יפה לא שרי רק בדאיכא הואיל בהדי' דליכא איסור דאורייתא ואיירי הכא כשאופה בתנור אבל ר' אלפס ס"ל כדעת תוס' פסחים דמפני שפת נ"י שרי בלא הואיל וצ"ל דאיירי באופה תחת הגחלים ולכן מוכרחים לומר דטעמי' דר"א מפני הואיל א"ב מ"ע דאז כשיפריש יעבור מדאורייתא ועתה ליכא רק איסור דרבנן דקליש טובא מפני דאיפשר למב"ל ושרינן לי' מפני תק"ח וגם לא מצי להביא ראי' מהיתר אפי' כנ"ל כיון דפסקינין כאידך דר"א דסל מצרפן תו לא נכנס בסוג דהואיל כלל:

ט עיין שעה"מ פ"ג ה"ט ה' יו"ט שהניח קו' עצומה על בעה"מ דס"ל דפסקינן כר"ח דלית לי' הואיל כיון דפסקינן כריב"ל דאין מזמנין את אינו יהודי ביו"ט גזירה שמא ירבה בשבילו ש"מ דאם מרבה בשבילו עבר מדאורייתא הרי בע"כ דלא אמרינן הואיל והא דפסקינן כר"א דמותר לאפות קודם קריאת שם הוא כקו' דר"פ דהתם שאני דכל חתיכה וחתיכה ח"ל והיקשה דא"כ הדרי קושי' דאף שירבה בשבילו מותר מן התורה דהרי כל חו"ח ח"ל ונראה לפענ"ד עפ"י הדברים שהערונו לעיל דמאי טעמא דר"פ ומאיזה טעם ישונה מלאכת יו"ט מכל איסורין שנתערבו בפרט דהכא דמי להוכר האיסור כיון שיתברר אח"כ וכבר פרשנו בזה לעיל עפ"י סברות רבינו ר"א אמנם הרז"ה וסייעתי' שהקשו עליו בזה עלינו לחתור ולמצא דרך סלולה בשום לבי להבן קו' ר"פ וקו' ר' שישא ששני הנושאים יסתרו מקצה אל קצה אמנם זהו שנים כבירים פרשנו עפ"י דברי תוס' שפירשו בהאי דשני נזירים דברשות היחיד טמאים מספק וברשות הרבים טהורים הוא מטעם כיון שכל הדברים שאינו יכול להיות לא נוכל ללמוד מסוטה ולהכי ברה"ר טהורים לגמרי דכיון דכבר יצא הדבר מכלל הילכתא גמירי הדר והושווה לכלל דינא דאורייתא דמוקמינן לכל חתיכה וחתיכה אחזקת טהרה עיין ריש נדה בתוס' ד"ה והילל ועיין בח"צ בט"ז סי' ל"ד שרצה להעמיס את דברי ר"ה דפסקינן כוותי' בשני כ"ע המכחישים זא"ז כעין סברא זו ועפ"י דברי תוס' הנ"ל נמצא יסוד מוצב לתמצית דבריו ולהכי עפ"י יסוד זה אזלי שק"ו דהכא כיון דאיירי כשנטמא העיסה לאחר לישה כפרש"י במתניתן ומבואר הדבר בירושלמי דאם נטמאת קודם לישה מוטב לעשותו קבין קבין יוע"ש וכיון קודם שנטמאת הותר לאפותו כולו ולאחר שנטמאת ואיכא חדא דלא חז"ל מ"מ מותר לאפותן מפני דמוקמינן כל חו"ח אחזקת היתר דמעיקרא ודמי לשני נזירים הנ"ל ואף את"ל דהכי דמי לבאו לשאול בב"א הא גם התם מדאורייתא שניהם טהורים רק כי היכא דלא למהוי מילתא דרבנן כחוכא החמירו מדרבנן ולכאורה יש לדקדק דגם בשני נזירים אמאי לא נטמאו שניהם מדרבנן דהתם דמי לבאו לשאול בב"א עפ"י דבריהם ב"פ הא"ש דף ך"ז ד"ה בבא דכיון דצריכין להזכיר את שניהם בספיקו הוי בב"א וי"ל והכי גבי אפי' התירו אדר"ב כי היכא דלא אסרינין לרבה מפני הואיל אף דמ"מ איכא אדר"ב כי היכא דלא ליתי לאסורא דב"י ומפני הכא לר"א דאי איפשר לחלק ולהפריד את האיסור מן התערובות ושגם שאין הדבר יכול להיות לאסור את שניהם להם הותרו כולם מפני ח"ה דמעיקרא דמוטב להתיר כולם אף שאין הדבר יכול להיות כי היכא דלא ניזל נגד חזקה דמעיקרא מלומר להיפך שהוא נגד האמת ונגד חזד"מ אמנם כן לר"א דס"ל דעובר בב"י ואי איפשר להפריד האיסור מן ההיתר ולא נשאר לנו רק או לאסור את שניהם או להתיר את שניהם לכן מוקמינין אחזד"מ אבל לר"י כיון דאיפשר להפרידם דלדידי' דאינו עובר בב"י תו לא נוכל להתיר לאפותם כיון דסוף סוף איכא חדא דלא חזי לי' ועיין ודעת לנבון נקל דמעתה דדברי ר"פ ור"ש עולים בקנה אחד וקו' הנ"ל מתורץ היטב דרז"ה ס"ל כר"פ וזהו כשנטמאת לאחר לישה דאיכא חז"ה דמעיקרא אבל התם שלא הותר מעולם לאפות יותר מצורכו תו לא נוכל להיתר מפני דכל חו"ח חזי לי':

יוד עוד שם היקשה על הר"ן וי"מ ביצה דף ך"א דר"ח דס"ל בחצי' של אינו יהודי דאסור לאפותו דאיירי כשיש בחלקו לבד למלאות כל התנור דתו לא שייך טעמא דרשב"א וא"כ צריך לומר דגם מתניתין דחלה בעיסת הכלבים איירי ג"כ כשיש בחלק של הרועים למלאות דאל"כ לא מקשה הש"ס מידי על ר"ח וצ"ל שכן משמע לי' מסתימות הלשון וקשי' לי' למחבר הנ"ל דא"כ גם בלא דר"ח קשי' אמתניתן דחלה מברייתא דלעיל דפליגי רשב"א ורבנן אם מותר לאפות כשאינו צריך אלא לפת א' דהא רבנן אסרי לגמרי ורשב"א דמתיר רק מפני שנאפה יפה ובמתניתין דחלה מתיר אפי' היכא דל"ש טעמא דרשב"א ונראה דלק"מ דבלא דברי ר"ח אזי אמרינן דבכל חתיכה וחתיכה ישנו לחלקו של ישראל בהדי' כמו כל דבר של שותפות קודם חלוקה ועיין ר"ן בפ' השולח גבי ע"כ הא אמר לכולו וכן מבואר לעיל פסחים מ"ו ד"ה הואיל בקו' הר"י שם שהיקשו דאף כי בצע מכל חו"ח אסור מדר"ח יוע"ש ולהכי מותר אף כשיש בחלקו של ישראל לבד כדי למלאות התנור דקודם חלוקה לא טרח בשל אחרים בפ"ע כלום דבכל חו"ח איכא לחלקו של ישראל אבל באינו צריך אלא לפת אחד הרי טרח לצורך חול ובעיסת הכלבים כשרועים אוכלין ממנו איירי ג"כ שאוכל מכל אחד ואחד אבל לר"ח דס"ל כיון דאיפשר למפלגה בלישה אסור קשי' לי' ממתניתין:

יא שם תוס' ד"ה עיסה חצי' של אחרים וכו' וא"ת תימא דאתי' לת"ק וכו' וי"ל דש"ה דכל הפת של ישראל וכו' ועוד דילמא מיקלעי לי' אורחים עכ"ל ועיין במהר"ם שיף שהיקשה מקו' הש"ס מעיסת הכלבים דהדרי ק"ל מפני שנאפה יפה ונראה דבל"ז צריכין להמתיק דבריהם דמאיזה טעם וסברא נגבב יחד טעמי' דהואיל אף לר"ח לטעמי' דרשב"א גם קשי' לכאורה דאכתי אמאי לא נתיר מפני טעמי' דרשב"א לחוד דהרי הטעם שהפת נאפה יפה לא גרע מצורך היום דאמרינן מתוך שהותרה לצורך וכו' ומצאתי בפ"י שעמד בזה ותירץ דצורך אחרים דומיא דלגבוה אף דאיכא צורך היום אסרה התורה ויש לגמגם טובא חדא דלדבריו הוה לי' לתרוצי קושיתם מרשב"א הכי ול"ל להדורי' בתר טעמי' דהואיל אף לר"ח דאזלי הש"ו לדידי' ועוד אף דגבי גבוה חידש לן רחמנא אף דאיכא צ"ה אסור זהו כשצורך היום הוא ג"כ מפני גבוה אבל הכא דצורך היום הוא בא"נ שלו כדי שחלקו יאפה יפה תו לא איכפת לן באם הוא של גבוה או לצורך חול דמ"ש ונלענ"ד בכוונות דבריהם אף דאמרינן שהותר אף שלא לצורך היכא דאיכא צ"ה זהו כשעיקר המלאכה נעשה בשביל צורך היום כגון במוציא לר"ה את הקטן ואת הלולב אבל היכא שעיקר המלאכה נעשית לכוונה אחרת דהיינו לצורך אחרים או לצורך חול משום אוכל נפש דידהו אף שמעורב בו גם הנאתו לצורך היום מ"מ בטל צורכו המועט מפני העיקר מלאכת אוכל נפש דידהו וכ"כ תוס' פסחים מ"ו בד"ה לא תקרא כיון דעיקרו לגבוה וכו' וראי' לזה מהא דאיתא התם תמה אני אם לא יצא שכרכם בהפסדכם שהרי אמרה תורה לכם אף שרצו וביקשו לחטוף את כל העיר ומשמע מפשטות הדברים שביקשו לחטוף גם את אוכל נפש דידהו לצורך יו"ט אפ"ה אסור מפני שעיקר המלאכה נעשה בשביל אחרים אף שאין צורך היום גדול מזה לזה חידשו בדבריהם דטעמי' דרשב"א לא שזהו אוכל נפש עצמו רק דטעמי' דנאפה יפה דמי לצורך היום ומותר מפני מתוך רק כיון שעיקר המלאכה נעשה לצורך חול ובכגון זה ל"מ צ"הי ולזה המציאו כיון דכל חו"ח חז"ל או מטעמי' דמקלעי לי' אורחים הרי אית לי' בגוה בחלקו של אוכל נפש עצמו שיכול לברור מה שירצה לצורכו תו ליכא לאפלוגי מכל דינא דמתוך דאמרינן בכל מלאכת יו"ט היכא דשרי לגמרי דאיכא צה"י ועיין ברי"ף לקמן שמביא ראי' דפסקינין כריה"ג דנפש בהמה אסור ביו"ט ממתניתין דחלה ורז"ה חולק עליו דש"ה שאין הכלבים צריך לפת אפוי ועיין ברמב"ן שם שחולק דכיון דהותרה משום אוכל נפש הותרה לגמרי מ"מ שמעינן מזה שאין עיקרו של מלאכה נעשית בשבילם ולזה מקשי הש"ס דע"כ מתניתן דחלה איירי אפילו באופה ע"ג גחלים דאל"כ אמאי נקט בזמן שאוכלין ממנו אזי נאפת ביו"ט ומעתה אם נאמר דעיקר טעמי' דמתניתין מפני שהפת נאפה יפה אזי אף שאין הרועים יכולין לאכול מפת זה מותר לאפות אם נאפה בתנור פת אחד לרועים ובמתניתן משמע דווקא כשרועים אוכלין ממנו דומיא דאינך דתני במתניתין דמערבין ומשתתפן וכו' אבל עודנו נוכל לומר דעיקר טעמי' דמתניתין מפני שהפת נאפה יפה והוא דצריך במתניתן דווקא כשרועין אוכלין ממנו כי היכא דליצטרף בהדי' טעמי' דכל חתיכה וחתיכה חזי לי' כתירוצם בזה הדיבור אבל כשאין הרועים אוכלין ממנו דתו לא שייך טעם זה אזי מפני שנאפת יפה לחודא לא שרינין לאפות אכן בהקדמת דברינו הנ"ל דמידי טעמא דלא שרינין אף דלא גרע מצה"י דשרינין לדידן הוא רק מפני שעיקר המלאכה לא נעשה בשביל צ"ה רק לצורך א"נ לאחריני' או לחול או לבהמה אבל בהאי דעיסות הכלבים דעיקר אפי' לא נעשית לצורכם כדברי הרז"ה ורמב"ן לעיל הרי שרי ממילא מפני טעמא דמתוך לחודא דשרינין בעלמא היכא דאיכא צורך היום לחוד:

יב עיין ביצה כ"א, ד"ה עיסה ועיין במהר"ם שיף שהיקשה דא"כ בעיסת כלבו דשייך גבי הואיל דכל חדא וחדא חזי' לי' גם ר"ח מודי גם היקשה דסתרו דבריהם במס' פסחים מ"ו ד"ה עד שתאפה וז"ל ואפי' נאמר דאסור לאפות מפני שאסור לטלטלו מ"מ כי לא קרא שם אמאי צריך לטעמא דהואיל גם בכו"פ היקשה על תרוצים בפסחים דא"כ בשתי הלחם אמאי אינו דוחה יו"ט דנאפת בתנור ולפענ"ד נראה לתרץ בח"מ דצריך להבין דבריהם במה נסתפקו דבריהם לענין טילטול דמבואר להדי' בחלה שנטמאת דאסור לטלטל עי' ביצה ד' כ"ז אך נראה כיון דמוקצה מותר לטלטל לצורך אוכל נפש רק שנסתפקו כיון שאין זה גוף אוכל נפש רק שגורם לאפות יפה ונסתפקו אי גורם זה חשוב כאוכל נפש לענין טילטול ולהכי היקשה התוס' דאף אם נאמר שגם לענין איסור טילטול לא עשאו שבח אפי' כאוכל נפש עצמו מ"מ כי לא קרא שם אמאי צריך וכו' ועל כוונה זו סובב והולך דבריהם בביצה דהא דהפת נאפה יפה לא הוי כאוכל נפש עצמו רק היכא דפקע איסור דאורייתא ע"י הואיל ונשאר איסורא דרבנן לבד לזה מהני שבח אפי' והא דתירצו מעיקרא מטעם דכל חדא וחדא חזי' לי' ועוד מטעם הואיל אין זה תרי פירוקא רק חדא תרוצא ובכוונה עצומה והוא שרצו לחפש דדינא דר"א יהא אליבא דכ"ע ובפסחים מ"ח ע"א פליגא שם ר"א ור"י דר"א ס"ל דכל חדא וחדא חזי' לי' עדיף מהואיל דמיקלעי לי' אורחים ור"י ס"ל כיון דאיכא חדא דלא חזי' לי' גרע מהואיל וסברא ראשונה אליבא דר"א והשני אליבא דר"י דלזה היקשה הש"ס מעיסת הכלבים אף דשייך לומר דכל חדא וחדא חזי' לי' מ"מ קשי' לר"י דא"ל כיון דאיכא חדא דלא חזי' לי' אסור והא דא"ל בפסחים דאף בלא הואיל מותר היינו לפי דחלה בזה"ז אף בימי עזרא אינו אלא מדרבנן לכ"ע עי' תוס' י"ט חלה פ"ד משנה ה' וכיון דמדאוריית' מותר לגמרי רק מדרבנן אסור ולגבי איסור דרבנן מהני שבח אפי' ומיושב גם קו' כו"פ הנ"ל:

יג שמעתי מחכם אחד שעורר בזה על הא דפסקינן בש"ע סימן שכ"ח סעיף י"ב היכא דאיכא אחרים לפנינו ואיפשר לעשות על ידו בלא איחור כלל אזי לא ניתן לישראל רשות לדחות במקום ס"נ והיקשה דאף בדליכא אחרים לפנינו האיך ניתן לדחות ע"י ישראל הרי איפשר לעשותו ע"י שנים דגבי שנים פטור אבל אסור ומותר מן התורה לגמרי ומ"ש מהיכא שאיפשר לעשותו ע"י אחרים ונראה דהנה לכאורה לא במקום זה בלבד קשי' רק בכל קרבנות צבור למ"ד דשבת דחוי' בצבור (יומא מ"ז ע"ב) ואמאי לא יתחייב לגמרי כיון דאיפשר לעשות ע"י שנים ונראה עפ"י דברי רבותינו בעה"ת שהיקשו דא"כ אכל מלאכת שבת לא יתחייב הואיל דניתן לדחות במקום סכנות נפשות ותירצו דמקום סכנה ל"ש ולכן השתא דאין דנין על חולה שיש בו סכנה ואתינין לחיובי' כיון שאפשר לעשותו בשנים אזי בוודאי לא נוכל לחייבה דהרי הואיל היכא דליכא שנים שרינין לי' לחודא גם עתה אי איפשר לחייבהו שהרי הואיל זה עוד עדיף מן הואיל שע"י מעשה דמצינן בסוגי' כגון הואיל דחזי' לכסוי ד"ב וכדומה ומכ"ש הואיל שהוא ע"י העדר מעשה רק שגם היכא דאיכא הואיל מכל מקום אסור מדרבנן דלהכי אסור לבשל מיו"ט לשבת רק ע"י ע"ת להתיר איסורא דרבנן ולהכי פסקינן שפיר דניתן לדחות ע"י אחד שהרי אפי' אם יעשה ע"י שנים לא פלטינן מאיסורא דרבנן ובאם עשאו לבדו ג"כ פטור ומותר מה"ת ע"י הואיל ומאיסורא דרבנן לא ינצל לעולם אבל היכא דאיפשר ע"י אחרים אינו רשאי לכתחילה לעשותו האף אומנם דב"כ וב"כ ליכא אלא איסורא דרבנן מ"מ שאני' ושאני' שבות דאית בי' מעשה לשבות דלית בי' מעשה עיין עירובין ס"ח ע"א בש"ס ומי לא שאני לך בין שבות דאית בי' מעשה וכו' ועיין ב"ק פ' ע"ב תוס' ד"ה אומר וכו' בסה"ד:

יד עיין שבועות ט"ו ע"ב אלמא לא איפשר דמקדש בשתי לחם בעצרת משום דל"א היכא נעביד וכו' אין בנין ביהמ"ק דוחה יו"ט יוע"ש ועיין שבת צ"ה ע"א תוס' ד"ה הרודה בסה"ד ומיהו תימא לר"י כיון דמותר לגבן מה"ת אפילו באיפשר וכו' א"כ נפל ביתו ביו"ט יהי' מותר לבנותו ביו"ט דמתוך שהותר בנין לצורך דמגבן הוי משום בונה וכו' הותר נמי שלא לצורך ובלבד שיהי' צורך היום לאכול בתוכו שלא יכנו שרב ושמש וי"ל דאסור מדרבנן דהוי עובדא דחול עיי"ש ולדבריהם קשה כיון דמדינא לא מצי מקדש אלא בחמץ דמקשינן לירושלים ואין היקש למחצה אי לאו משום דלא איפשר והרי מצי מקדש לי' בשתי לחם ואי משום דאין בנין בה"מ דוחה יו"ט הא מדאורייתא שרי' כקו' התוס' הנ"ל והרי יש בו צורך היום משום ביטל קרבנות ציבור ול"ש בזה משום לכם ולא לגבוה דזהו בנדרים ונדבות אבל בקרבנות ציבור דדוחין שבת ויו"ט ובשבילם בוודאי אין לך צורך היום גדול מזה ול"ש לומר כתירץ התוס' חדא דאין שבות במקדש ועוד דמשמע מפשטות הסוגיא דמדאורייתא מקדש רק בשירי מנחה ולא בשתי לחם וצריך עיון קצת:

טו עיין בש"א סי' ס"ד שהאריך לתמוה שם על הא דאיתא במס' ביצה ל"ד גבי דרסה או שטרפה בכותל דאיבעי' להו אם מותר לשוחטו ביו"ט מהאי דתנן לעיל ך"ה דמותר לשחוט מסוכנת ביו"ט אף דצריך פירכוס בשעת שחיטה ואמאי לא איפשט לי' ממתניתן ועי"ש דמתרץ בדוחק רב דמסוכנת דהתם אינו כמסוכנת דחולין ובפרט לדעת ר"ן דס"ל למסקנא דאסור לשחטו ביו"ט דהוי ס"ד וקשי' ממסוכנת וצ"ל גם למסקנא כתרוצא ואינו במשמעות כה"פ ולפום מה שהארכנו לעיל דגבי מלאכת יו"ט אם היה בשעתו תחת האיפשר שיהיה לצורך אוכל נפש אף דלבסוף לא נסתיים כן אינו עובר למפרע כמו גבי עיסת כלבים היכא דאית לי' נבילה אזי יכול לאפותו לכ"ע אפי' לר"ח אף דלבסוף לא פייסם בנבילה וגם מסתמא לא יפייסם בדבר שראוי למוכרו אפ"ה אינו עובר למפרע ולהכי גבי מסוכנת כיון דמסוכנת שרי' בשעתי' תו לא חיישינן לדילמא לא תפרכס שהרי אף אם לא תפרכס לא יעבור מיציאת הנפש והלאה דמחתך בשר בעלמא הוא רק דאגלאי מילתא ששחט מתחילתו שלא לצורך אוכל נפש וכיון דגבי מלאכת יו"ט אינו עובר למפרע ואפילו לכתחילה מותר בכגון זה כאשר בארנו לעיל שהרי התם אף שלא שם דעתו ולבו כלל לפייסם בנבילה שראוי למכרו אפ"ה מותר משא"כ גבי דרסה וטרפה בכותל כיון דמחזקינן ריעותא וחיישינן שכבר נטרפה ותו לא חזי' לאוכל נפש גם בתחילתו מש"ה מיבעי' לי' ומלבד זה נראה דל"מ ליפשוט מסוכנת כיון דגם בדרסה איירי שאינה יכול' לעמוד כמבואר ברש"י ולא יצאה מחשש מסוכנת ג"כ לבד חשש שבירת עצמות וחה"ש ואיך נפשוט ממסוכנת לחוד וגם לדעת ר"ן נוכל לתרץ כן דשאני גבי דרסה דאיכא כעין ס"ס להחמיר נגד ח"ה דאתי' מכח רובא משא"כ במסוכנת לחוד דאיכא חזקה דאתי' מכח רובא נגד הריעותא דמסוכנת ועיין בכר"פ סי' י"ז דאף במסוכנת איכא רובא דרוב מפרכסים כדינא עוד ראיתי שם דבר תימא שמביא ראי' דגבי דרסה מותר לשחטו ביו"ט מהא דאיתא בחולין גבי בית הרחם אין בו משום ר"א מעגל שנולד ביו"ט ודמו דאיירי כשהפריס ע"ג קרקע והרי עדיין צריך בדיקה דלא עדיף מעמדה ותמה אקרא שהרי הבדיקה הוא רק משום חשש שבירת עצמות וח"הש וזהו דווקא בנפילה ממש ממקום גבוה י"ט אבל גבי לידה דכורעת לילד ל"ח לשבורה אף לס"ד דחיישינן לריסוק משום שיוצאת ממקום צר כדפרש"י שם:

תוכן העניינים

זית רענן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה