אור ברסלב
זית רענן חלק א חלק אבן העזר › השמטה לדיני נדה הלכה יב

זית רענן חלק א· רבי משה יהודה לייב זילברבגר

חלק אבן העזר · השמטה לדיני נדה הלכה יב

בדין נ"ט בר נ"ט

השמטה בדיני נידה הלכה יב סימן ד

תשובה מה שהשבתי לכבוד יד"נ ושארי הרב החריף והשנון הירא והשלם מוה' ישכר רב דק"ק זעגראיוי, שלום וכ"ט סלה:

אחדש"ה נא לבל יאשימיני על דבר אשר נסגתי אחור עד כה כי מתחילה דמיתי הלא הדבר מבואר בש"ע ובאחרונים ודשו בו רבים ויש לאל ידו לחפש ולתור בדבריהם ואיננו מן ההכרח לגודל טרדותי להשיבהו בזה וכאשר כתב לי שנית אמרתי לחתנו שיבוא עדי לעת הפנאי משיעורין כסדרן ומטרדות הציבור ביום ועש"ק לאחר חצות ולא בא ולאחר איזהו שבועות בא עדי ושוב לא מצאתי את מכתביו אמנם כעת אשר דפק על פתחי לבבי בפעם שלישית פניתי על שעה חדא מכל טרדותי הנה תורף שאלתו ממכתביו בראשונה [כאשר המה בזכרוני] באשה שמרגשת כאב לאחר הטלת מ"ר ותמיד נמצא דם על העד לאחר הטלת מ"ר וכבר עשתה הבדיקה במוך במקור שלה כמבואר ברמ"א בסי' קצ"א ומה שנסתפק ידידי בראשונה אם לעת וסתה ג"כ יכולה לתלות כיון שעתה נשתנה הטבע בזה דלאחר שגמלתה את בנה שוב חזרה לוסתה אין בזה מקום לספק שאין לזוז מדברי ש"ע זיו כ"ש, זולת במקום שנמצא להדי' מפי ספרים וסופרים מובהקים רק אם האשה הזאת חזרה לוסתה ג"פ לאחר שגמלה את בנה אם חוששת כמו לוסת שאינו קבוע כדאיתא להדי' בסי' קפ"ט סעיף ל"ג וכיון שהאשה הזאת תמיד העד תחוב בפי המקור וגם עד שני בבית החיצון במקום פי השתן והעד הראשון נקי רק בעד השני נראין טיפות דקות לאחר שכלו מי השתן שוב אינה חוששת אפילו לוסת קבוע דהיינו שרגילה לראות בשפע כדרכן כיון שעתה לא נמצאו אפי' בעת וסתה רק טיפות דקות בבה"ח והעד בפי המקור נקי לגמרי ובזה ל"ש מ"ש דא"כ לא תטמא לעולם שהרי בכל כ"ד חודש היא בחזקת מסולקת והרי תטמא לאחר שתעבור ימי סילוק דמי' כדינה אולם במכתבו השלישי נתעורר ידידי מע"ה בספק עצום מה תעשה בג' ימים ראשונים לימי ספירתה ומאי דפש"ל דבכגון זה תולה אף בגי"ר משום דבדיקתה מוכיח שאין דם זה מן המקור לדידי מספקא טובא שהרי מובא בש"ך בסי' קצ"א ס"ק ז' שאין זו בדיקה מעליותא ואין לומר דוקא היכא שבדקה שלשה פעמים ולהחזיקה כן לעולם הוא דמספק"ל לש"ך דילמא לא הוי בדיקה מעליותא אבל בשעת בדיקה בודאי מעליותא הוא דכיון דלא נמצא כלום על העד שכנגד המקור ובעובדא דידן דעודנה לא סרה מעד הבדוק לה והעד תחוב בפי המקור מאז ועד עתה אזי לכ"ע הוי בדיקה מעליותא דז"א דע"כ צ"ל דגם קושי' הש"ך מתחילה לא קאי אלא שתבדוק לעולם דאל"כ מאי ק"ל דהכא ל"ש לומר דא"כ לעולם לא תהי' טמאה שהרי תהי' טמאה כשתמצא דם על המוך שהרי לאחר ג"פ מותרת בלא בדיקה וכן היקשה בס' נו"ב על הש"ך וצ"ל דקו' הש"ך קאי דאכתי קשי' אמאי באין לה וסתה אסורה ויהני מיהת בדיקה כמו שכתוב בח"ד וע"ז תירץ דלא הוי בדיקה מעליותא אמנם נראה לפענ"ד להקל בשעת הדחק כזו שכבר עסקה ברפואות ולא עלתה לה ושלא להפריד בין הדבקים שהתורה הקדושה הקפידה הרבה ע"ז והדבר חובה עלינו להתהלך בעקבותי' בכל אשר נוכל להתאמץ ולהשכיל, לכן נראה דהנה נראה בעליל דעיקר הדבר שאינו תולה בגי"ר הוא רק מדרבנן מחומרא דר' זירא עפ"י המבואר בס"ט בסי' קצ"ו ס"ק ל"ד על קושי' הכרו"פ מהא דפסקינן כרבי דאינה תולה בש"י בשני שלה יעו"ש ותי' שם קצת באריכות, ותמצית דבריו דבזבה גמורה בודאי היא בחזקת טהרה ולא מחזקינן לה בחזקת מעיין פתוח רק גבי נידה היא דהוחזקה במע"פ ולכן השתא דנקטינן לחומרא חיישינן דילמא בימי נידה היא והוחזקה במע"פ וא"ל דא"כ תתלה אפי' בגי"ר ממ"נ אם בימי זיבה היא אין מעיינה פתוח ואם בימי נידה אינה צריכה לנקיים כלל דז"א שהרי ר"ז מחמיר שאפי' נידה גמורה צריכה ז"נ יעו"ש, וכיון שהוא רק מדרבנן בעלמא מחמת חומרא דר"ז ניתן רשות לחדש בזה דע"כ ל"פ מהרי"ל ומהרי"ו אם בדיקה זו בדיקה מעליותא אם לא אלא כשאירע לה מקרה זו בשעה שלא היתה בחזקת מסולקת וכגון באשה שאין לה וסת דלמהרי"ל לא הוי במ"ע מפני שאין לנו ראיות רק ממה שמרגשת כאב ומבדיקה זו אבל היכא שתחילת המקרה נהיתה כשהיתה בחזקת מסולקת מדם נדה ואינה מסולקת מדם שבצדדין מכאב הנולד לה לאחר כלות מ"ר ומידי דהוי כשם שתולה שאינה ראויה לראות בראוי' ה"נ בנידון זה עי' נידה ס' ע"ב, ונמצא דע"פ שלשה עדים נתחזק הדבר בודאי שאין דם זה מן המקור חדא ע"י כאב שלה והשנית ע"י בדיקה והשלישית שהוא בחזקת מסולקת מדם המקור, וכיון שכבר נתחזקה בשעתה שאין זה דם המקור רק דם מכה לכן גם לאחר כלות ימי כ"ד חודש מותרת ע"י בדיקה זו ותולה אפי' בגי"ר כיון שכבר נתחזקה בשעתה שיש לה מכה שמוציאה דם וכעין סברא זו מצינן כמה פעמים ואין להאריך, ונמצא דלפ"ז בנ"ד שאירע לה הקלקול בימי הנקה אזי גם מהרי"ל מודה דהוי בדיקה מעליותא ותולה אפי' בגי"ר ובזה יצאנו ג"כ נגד הארי שבחבורה בעל נקדה"כ דכתב בסי' קפ"ז דגם בבדיקה זו דמהרי"ל ומרגשת כאב מ"מ אינה נידון רק כמכה שא"י שמוציא דם ולפ"ז גם לדעת רמ"א בסי' קצ"ז אינה תולה בגי"ר רק במכה שיודעת שמוציא דם, ולפמ"ש דכל בכה"ג גם הוא מודה בזה דהוי כמכה המוציאה דם מפני שהיא בחזקת מסולקת מדם המקור ולכן ממילא מוכרע המשקולות דמסתמא ממכה קא אתי והמכה זו היתה בעוכרה וקילקולה עד כה וממנו תוצאות דמים הללו וכיון שכבר נתחזקה המכה שמוציאה דם שוב לא נסתלקה חזקה זו אפי' לאחר כלות כ"ד חודש וגם לדעת ס"ט בסי' קצ"ו ס"ק י"ח דאינה תולה במכה בכל ימי הספירה משום דבעינן ספורין לפנינו דזהו כשמכה במקור עצמו אבל בנ"ד דנתברר שהמכה מהצד הרי הן ס"ל:

וראיתי בחו"ד בסוף ס"ק ח' וז"ל וראיה ברורה לפענ"ד שאפשר לדם לזוז דרך מוך ולא יצטבע המוך אף שהמוך ברחם וכו' עד ולא נגע במוך עכ"ל, ואין ראי' זו מספקת לדחות דברי מהרי"ו דס"ל להדי' דהוי בדיקה מעליות' וגם דברי מהרי"ל דמספק"ל בזה והטעם דיש לומר דאיירי בנמצא על המוך ואפ"ה מקשה שפיר משום דלס"ד אינה דבר מוכרע דשמאי מודה בכתם דלטמא למפרע דאפשר דס"ל כרשב"א בסוף פרק בא סימן ד' נ"ג ע"ב וכעין שכתוב בחי' רשב"א ור"ן שם על קושית הגמרא והאיכא כתמים, אמנם לאחר שמתרץ דמוך אגב זיעה מיכווץ כויץ אזי שפיר נוכל לומר דשמאי מודה בכתמים משום דגבי כתמים לא שייך כלל לומר טעמא דאם איתא משא"כ גבי מוך וביותר יש ליישב קושי' ברווחא דקושי' זו דמשמשת במוך קאי על רשב"א גופי' דס"ל דכתמים אינם מטמאים למפרע משום דלא יהא כתמים חמור מראי', ונראה בעליל דרשב"א פוסק לסברתו אליבא דכ"ע דלשמאי הוי כתמים די' שעתה ולב"ה אינו מטמא כתמים עד שעת כיבוס רק עד שעת מעל"ע כדאיתא להדי' בחידושי רשב"א ור"ן הנ"ל, ולפ"ז הכי קא קשי' ליה לטעמי' דכותלי בית הרחם לא מוקי דם אכתי קשי' לרשב"א דכיון דמשכחת לן מיהת דלטמא למפרע במשמש' במוך א"כ גם כתמים תטמא למפרע שהרי עיקר טעמי' דרשב"א משום שלא יהא כתמים חמור מראית' א"כ כיון דמשכחת לן בראי' דתטמא למפרע במשמשת במוך משום דלא שייך טעמא דאם איתא משום דמכויץ כויץ, ולפ"ז הדרי שפיר לדוכתי' טעמא דרשב"א שלא יהא כתמים כו' גם אליב' דב"ש, וא"ל דאכתי משכחת לה בראי' גופא דתטמא למפרע במוך דחוק לתירוצא דרבא שם, דז"א דמשום מילתא דל"ש כלל אין להחמיר גבי כתמים, ותדע שהרי לתירוצא דמרגשת בעצמה הרי משכחת לה בראיה גופא גבי שוטה א"ו משום מילתא דל"ש לא גזר גבי כתמים אבל במשמשת במוך שפיר קא קשי' ליה כיון דמשכחת בכל הנשים כגון מעוברת ומניקה דשכיחא טובא שהרי כולן עומדות להתעבר ולניק, ועפ"ז יתיישב לן דקדוק עצום דנקט בש"ס משמשת במוך מא"ל מדוע לא הקשו בסתמא במוך תחוב באותו מקום מא"ל, ולדברינו ניחא משום דעיקר קושי' הש"ס סובב והולך על כתמים דגם בכתמים תטמא למפרע משום דגם בראי' עצמו משכחת לן טומאה דלמפרע וכ"ז הוא רק במילתא דשכיחא כגון מעוברת ומניקה אבל מוך תחוב הוא ל"ש, וגם יש להקל קושי' הרשב"א ור"ן מדברי רש"י שהרי מעוברת ומניקה דיין שעתן אליבא דכ"ע דזו היא דוקא בהוכר עוברה דהיינו לאחר ג"ח, אבל לענין משמשת במוך שיראו לעצמה מפני הסכנה אזי תיכף כשנסתלקו ימי וסתה מותרת לשמש במוך ושאר דברים שכתוב בח"ד בראי' זו אינם מוכרחים כמבואר בעצמם למעיין:

תשובה לכבוד יד"נ הרב המופלג המאה"ג חריף ובקי מוה' אברהם דוד רב דק"ק שדה חדש:

אחדש"ה בדבר שאלתו באיש אחד מקאמינסק שיש לו נקב בגיד בצד שכלפי הקרקע וכפי שנבדק פה מן הרופאים בפני וגם בפני מוהלים בקיאים נראה שהנקב הוא בגיד עצמו אצל העטרה במקום כלות העטרה בין שבילי העטרה לאחר שנתקצרה העטרה למאוד רק שחוט מן הערלה שלאחר הפריעה חזר ונדבק על העטרה וחוט זה מכסה את הנקב וחוט זה חלול בהפסק רב רק בראשי החוט דבוק למעלה על העטרה ולמטה דבוק בגיד עצמו אבל הנקב הוא בגיד עצמו ולא במקום בשר כלל ונתברר שגם הקנה של שום וקליפות השום שבניהם ניקבה עד החלול ובשגם שחסר קצת במקום הנקב ונמצא שחסר למעלה מהע"ט כן נדמה לי לראות עיני ויש לספק אם הי' כן מתחילת ברייתו וגם אם נעשה אח"כ יש לספק אם ע"י חולה או ע"י בני אדם ושאלתי לרופאים ואומרים שכן הדברים ובזה נסתלקו כמעט כל ההתירים אשר העריך מע"ה לסמוך על הפוסקים דבעינן נקב מפולש מעבר לעבר שגם לדעת הפוסקים אלו זהו כשניקב בלא חסרון כלל אבל כשחסר כ"ש למעלה מהעטרה לכ"ע פסול כדמשמע להדי' מדברי נ"י שם ומפסקי יש"ש ה"ח לכן כאשר שמעתי מפי הרופאים שיש רפואה בנקל לשברו בלא שום חיתוך וחסרון כלל והגם שהמה מומחים במלאכתן פקדתי עליהם שיסע אחד מהם ורופא מומחה ומפורסם בכל מדינה שהי' פה וכעת הוא בשיראדז ואמר להם גם הוא שנקל לרפאותו ואמר להם אופני הרפואה כיצד יעשו, אמנם לאחר שחקרתי היטב באופני הרפואה גילו לי מהות הדבר שצריך לחתוך אפס מנהו מן הצדדים ויזהירו לבל יגיעו לקליפות השום שבין הנקבים ואח"כ בתחבושת הרפואה יתחברו הצדדים זה לזה ויתרפא לגמרי והנה לפי שאמרו מתחילה שאינם צריכין לחתוך כלל מוטב הדבר להעלות לו רפאות תעלה כדמשמע בב"ש ובשאר פוסקים שלא חילקו בין גדול לקטן והא דחילקו בתלמודא דידן בין קטן לגדול היינו בשומשני דגמלא הוא דמיקלף קליף אכן עתה ששמעתי שצריכין לחתוך מה"צד, יש לחוש אולי יתקלקל ויהי' בידי אדם כאשר כתב מעלתו איברא נראה לפענ"ד להעלות לו רפאות תעלה ולהביא ממרחק לחמו לבל יחטיא גופו ונפשו כל ימיו ויסוד הדבר דמבואר בכמה דוכתא דחדא במקום תרתי כגון במקוה שנמדד ונמצא חסר מהני בין להקל בין להחמיר [זולת בדעת הרמב"ם לחוד יש לספק קצת עי' בפ"ז מה' מקוואות ה"ו וכבר האריכו האחרונים בזה] וכן הוא לדעת כה"פ ונמצא דבנ"ד נמי דבשעה שנולד הי' לו חזקת היתר דהיינו חזקת כשרות לבוא בקהל דהוא חזקה דאתי מכח רובא שרוב הנולדים מותרים לבא בקהל ונימא דעודנו לא יצא מכלל חזקה זו וגם חזקה דהשתא שהרי נקב לפנינו ונימא מדהשתא נקב כן הי' כשנולד ומשעה שנברא והוא סריס חמה ומותר ג"כ לבוא בקהל מאי אמרת הרי איכא חזקה דאתי' מכח רובא דבשעה שנולד לא הי' סריס ואימר שאח"כ נסתרס והוא סריס אדם ה"ז דומה ממש לחדא במקום תרתי שהרי להתירו איכא חז"ה דאתי מכח רובא בהדי חזקה דהשתא ולאיסורא ליכא אלא חזקה דאתי מכח רובא לחוד וכד דייקינן עוד עדיפי טובא נידון דידן מכל חדא במק"ת דעלמא שהרי בכ"מ חזקה דהשתא דהרי חסר לפניך והרי חומץ לפניך סתרי לגמרי לחזקת הגוף דמעיקרא שהרי ע"י חז"ה דמעיקרא עלינו להאחיר הריעותא כל כמה שנוכל וע"י חזקה דהשתא אמרי' להיפוך אבל בנ"ד הרי החזקה דהשתא משולבת יחד בהדי חזקה דמעיקרא ונאחזת בעקבה ותאמים בראשו וחילא דחזקה דהשתא גופה מחזקה דמעיקרא סבוכה ולכודה שהרי אם נימא שנולד כך בלא נקב נמצא דריעותא דהשתא סותרת לחזקה דמעיקרא דהא על חזקה דמעיקרא נידון מסתמא דכשם שנולד בלא נקב כן יהי' וכן יקום כל ימי חיי' לכן מן הדין לומר דכשם שמצינן אותו השתא כן הי' משנברא כי היכא דלא ליסתרא לחזקה דמעיקרא אבל במקוה וביין ונמצא חומץ בע"כ סתרי אהדדי שהרי ידעינן דמעיקרא היתה שלימה רק עיקר הנידון אם להקדים הריעותא אם להאחיר ובע"כ סתרי אהדדי ונמצא שיש מקום לומר דאפי' לדעת מקצת האחרונים הרמב"ם ל"ל דת"ל נידון כודאי מ"מ בנ"ד מודה לדעת כה"פ בפרט דלדעת הרמב"ם עצמו בהלכה זו דס"ל שע"י חולי נידון כבידי שמים ונמצא שגם לצד זה דאתון עלי' מכח חזקה דאתי מכח רובא שלא הי' סריס כשנולד איכא ספק השקול אם ע"י חולי או בי"א לסמוך פלגא שע"י חולי בהדי חזקת היתר וחזקה דהשתא ואין להקשות מדברי תוס' כתובות ע"ה בד"ה אבל וכו' ומיהו תימא לר"י דהיכי מצי למימר דאי לאו וכו' ונראה לרשב"א דחזקת פנוי' לא חשיבה כלל חזקה לגבי חזקת הגוף ונימא דגם חז"ה שוה רק לחז"פ דוה אינו דשאני חז"פ דעשוי' להשתנות שכל אשה עומדת להנשא משא"כ חזקת היתר דעדיפי אינו עשוי' להשתנות ועוד שהרי מבואר בב"ש בסי' ל"ז ס"ק ה' בקידשה עצמה שלא לדעת אבי' בתוך ששה חדשים שבין נערות לבגרות דאצ"ג משום חזקה דמעיקרא בהדי חזקת פנוי' הרי אע"ג דחזקת פנוי' דגריעי דלא מצטרף בהדי חזקה דהשתא דגריעי' כמוה אבל בהדי חזקה דמעיקרא דעדיפי מצטרפין [וטעמי' וחילי' דב"ש נראה שהוא מתירוצא דרבא עירובין ל"ו ע"א] התם תרי חזקה לקולא וכו' אבל בנ"ד דחזקה דהשתא עדיפי טובא ומתוקפי' דחזקה דמעיקרא הוא דאתי לי' אזי גם חזקה גריעי דדמי לחז"פ מצטרפין בהדי' גם אין לומר שהרי כל כמה דאין לומר דחסר ואתא לא נכנס כלל בסוג דתרתי לריעותא כמ"ש תוס' בריש נידה גבי נגעי בתים וכן בסכין פגום וכן מוכח מכ"ד דהא תינח במקום דמנגד לחזקה דמעיקרא ולכן כל היכא דליכא למימר חסר ואתאי נידון הדבר שרק ברגע זו הוא שנחסר מפני חזקה דמעיקרא שנתבררים בשעתי' אבל הכא דמשום חזקה דהשתא אמרי' שנברא כך שוב ליתא שום נפקותא בזה אם נעשה בפ"א או לא כמובן מעצמו להולכים בצדק ובמשרים בדרכי העיון ועוד נראה להתיר מט"א עי' חולין דף ט' ע"ב בפלוגתא דאביי ורבא ובקו' רב שימי שם ועי' בח"ר שהעמיק והרחיב שם בפי' הגמ' ובקו' רב שימי וזולת פירושו הסוגי' תמו' ונפלאה יעו"ש ותוכן דבריו הצריך לענינ' דאביי ורבא פליגא בספק שע"י מקרה דאביי ס"ל דאפי' דבמקום דליכא חזקה כגון במקוה שנמדד ונמצא חסר לר"ש דל"ל תרתי לריעותא וכן בספק טומאה ברה"ר אפי' במקום דאיתרע לי' לחזקת טהרה דמעיקרא אפ"ה טהור מצד עיקר הדין ולא משום הילכתא גמירי מסוטה והטעם דכל שהספק הוא מצד המקרה אמרי' דלא נשתנה ע"י מקרה וכן הדין באיסורין ורבא פליג דאפי' בספיקא שע"י מקרה אמרי' דספיקא לחומרא ומשמע שם ומדברי רשב"א ומסוגי' עצמו דלאביי כל הספק שהוא עי' מקרה מותר אפי' מדרבנן שהרי בככר בפי חולד' טהור אפי' מדרבנן והארכתי מזה במק"א ודלא כמ"ש בש"ש שמעתתא א' פ' ד' וה' עיין בי"ד ה"ב ס"י אות ח' והשתא נראה שיש מצד הסברא לומר דאפי' לרבא דפסקינן כוותי' זהו דוקא היכא שנראה לפנינו קצת ריעותא ע"י מקרה כגון בשרץ בפי חולדא שעברה על הככר ולא נודע אם נגמר הדבר ע"י התחדשות המקרה וכמו כן במקוה לר"ש שהרי חזינן להדי שנתחדש החסרון ע"י מקרה בכגון זה ובכה"ג הוא דפליג רבא וס"ל שגם בזה סד"א לחומרא אבל היכא דמספ"ל בגופא דעובדא אם נעשתה כלל ע"י התחדשות המקרה ואסורה או שנעשתה ממילא ומותרת גם רבא מודה לאביי דאמרי' שלא נתחדש דבר ע"י מקרה ושכן הי' מתחילת ברייתו דמנא לן לאפושי פלוגתא גם בזה כל כמה דלא מוכח להדי' וא"כ בנ"ד נמי אמרי' שנברא כך מתולדתו ולא נתחדש בו דבר ע"י מקרה ועי' בט"ז ביו"ד סי' מ"ג בעגלים שיש להם נקב מתולדתו דכשירה והשיג עליו בנה"כ דעדיין יש לספק שנעשה אח"כ והשפה נעשה ע"י מכה כמו קרום שעלה מחמת מכה ולדברינו דברי הט"ז עולין לדינא כזהב מזוקק דאין לנו להדר אחרי התחדשות המקרות והזדמנות כל היכא דקרוב הדבר שנעשה ממילא מתולדתו והראי' שמביא מדברי תשו' רשב"א בסי' שפ"ג אינה מוכרחת בין לפירושו דצ"צ בסי' ע"א דכל עיקר דבריו של תשו' רשב"א סובבים והולכים להכחיש את האומרים שנעשה מתולדתו ועי"ז מכחישים דברי חז"ל דטריפה א"ח יב"ח שהרי בכ"ד שיש לו חלל אזי גם בנקב מתחילתו בתולדה טריפה לכן כדי להקים דברי חז"ל אזי מן ההכרח לומר שנעשה אח"כ ועודנו לא חי' יב"ח משעה שניקב כדי לאוקמי בהדי רובא דטריפות דא"ח אבל בכ"מ שאינו מן ההכרח מצד חזקה ורובא אזי גם בספיקא אמרי' דמסתמא לא נתחדשה עי"מ וכן לפירושו דת"ש בסי' ל' נמי ניחא כמובן יעו"ש ומעתה כיון דבנ"ד עיקרו אינו אלא מדרבנן שהרי מה"ת מותר בספק השקול לכה"פ כמו בספק ממזר רק מדרבנן הוא שהחמירו מן הראוי להדורי' להקל עליו ולא לאסרו באיסור עולם רק באופן שיסכים אתנו עוד אחד מזקני הוראה כי היכא דלימטי' שיבא לכשורי' והנה קצרתי ולא הארכתי בראיות נכונות אשר יש אתי על כל פרט ופרט כי טרדות רבות אפפוני הן במילין דמתא והן בענינים שונים משאר מקהלות קדושות עדת ישורון לכן יספיק לידידי הקיצור דברי ידי"נ הד"ש באהבה:

תשובה

הן אתמול בא עדי הנוכחי שארי בן דודתי כ"ה ליב פרידא מלונטשיץ ובידו מגילות עפות מבעלי הוראה בישראל ה"ה הרבנים המופלגים המפורסמים דק"ק לונטשיץ יע"א וה"ה יד"נ הרב המאור הגדול החריף והבקי מוהז"ו החונה בק"ק אזערקאוו יע"א בצירוף מורי הוראה שלו ולאשר נתבררו הדברים כשמש בצהרים לפני יד"נ הרב החכם השלם המה"ג הנ"ל את ישרתו וצדקו של הנוכחי המוכ"ז כ"ה יהודא ליב מלונטשיץ, ואת עקשות ותרמות לבב של אשתו ומשפחתה שמה אשר בכל אלו נתנה כתף סוררת מלקבל ג"פ כדת מו"י לאחר שכבר נתפשרו לפניו נגד דמי כתובתה ומזונות ולאחר שקיבלה בק"ס מרצונה לקבל ג"פ ובשגם שרצה לוותר נגדם לאחר הפס"ד בכדי למלאות רצונם בדבר שלא נתחייב בפס"ד כאשר נתנו עדותן בצדק ה"ה הרבנים המופלגים דק"ק לונטשיץ, הנכתב ביום ל"ב למב"י, ובגלל הדברים האלה התלהב ביקרת רוחו לגודל יראת ה' וכשרון מפעליו אחז צדיק דרכו בקודש ה"ה יד"נ המה"ג הנ"ל ושאל ודרש ממני להתירו מכבלי עיגון כי מצוה רבה היא להזדקק לזה ולאשר יקרו דבריו הנאמנים הנדברים באמת ובצדק לפני מימים ימימה נעניתי לו ראשי, ובשגם כי הענין נחוצה ומצוה רבה היא והוא ש"ב והתחנן וביקש לפני לחוס על נפשו ולהצילו מגודל מצוקותיו אשר נאחז בסבך זה יותר מעשר שנים אשר לא זכה לנפשו להקים זרע בישראל וזה החלי בעזר הצור וגואלי, וצורי יצילני משגיאות מעתה וע"ע:

הן בעיקר הדברים לפום מכתביו הנאמנים, שכבר מתו לו עשרה בנים מאשתו בשעה שיצאו לאויר העולם ובבטן אמם חיות הנה ובכלות רגע נחנקים מני רחם אמם וכפי קול המון נולד לה מימי נערותי' שיש בה עטופה באברי' בלא תנועות ותהלוכות גבר אנה ואנה, וכפי דברי הבעל כבר היה בידו מכתב ראי' מרופא מומחה ומפורסם מלונטשיץ שנצמח לה בבית הרחם עצם עקום מימי נערותי' בעבור מסיבה הלז, ועצם הזה הוא בעוכרי' להחניק ילדיה בעת צאתם חוצה, וההכרח לחצהו להניח השוואדעסטווי הלז לפני שרי מלוכה בווארשי כדי שישיג רשיון וג"פ כפי דד"מ, הגם שלא רצתה אשתו, וכן השיגו ידו ומעתה ע"פ קוטבי דברים הללו נלפענ"ד כיון שאי אפשר להוציא הדברים בפלס מאזני צדק שתקבל ג"פ מרצונה וגם בע"כ בלתי אפשרי ע"י שום תתבול' ובפני שרים אשר ניתן הכח והממשלה בידם בלתי אפשרי לבקש כזאת שע"פ חוקי המדינה כבר נתגרשה ע"פ גט צווילנא שיש בידו, לכן ברור כשמש שיש להתירו להשיא אשה אחרת, באופן שיניח סך המושלש ביד שליש כפי הפסק שיצא מבד"צ דק"ק אוזערקאוו, וגם ישליש וימנה שליח להולכה ויתן בידו ג"פ לאשתו כדת מו"י וישביעו את השליח שלא יחזור משליחותו ואימת שתתרצה אשתו לקבל ג"פ יקיים שליחותו ויתן לה וגם הסך המושלש יתן לה לאחר שתקבל ג"פ וגם ישביעו את הבעל שלא יבטל את הגט, וטעמא וחילי דידי הלא כבר נודע את מחלוקת רבותינו הראשונים אם גם במקום מצוה גזר ר"ג אם לא, ונראה מהכרעת רמ"א וכן מתשו' מרן זקיני ומאורן של תפוצות הגולה בסי' י"ד בתשו' ב"י הכריעו דבמקום מצוה לא גזר, ואחריהם הלכו בעקבותם כל האחרונים.. אולם מהרש"ל בתשובה סימן ה' מחמיר בזה ומי יכניס ראשו להכריע בין אריות האלו עפ"י סברא ופלפול. איברא אמרתי הנה מראש צורים אראנו הלא הוא ארי שבחבורה בדורות הראשונים מרן מהר"י מינץ בתשו' סי' י' אשר יצא להכריע בזה והיטב חרה לו נגד המקילים וכאשר נרדה לגוית הארי לידע רמיזותיו בקוצר אמריו הקדושים אזי נרדה מתוק מדבש, וממנו יהיה תוצאותיו ויהי לרפאות תעלה לשבר ולמצוקות האיש הלזה, ונקדים מתחילה שבעובדא דידן מלבד ביטול מצוה דפ"ו אסורים מדינא שידורו יחד שהרי מבואר בתשו' הרא"ש כלל ל"ג סי' ג' וז"ל אשה שיש לה אוטם ברוח בענין שאין השמש דש כראוי לו ומתוך האוטם פעמים שהוא דש מבחוץ ולעולם זורה מבחוץ ומספקא לך מי אמרינן כיון שהוא מתכוין לשמש כראוי מותר מידי דהוה המשמש את עקרה וקטנה והזקינה יראה שהוא אסור כיון דלעולם הוא זורה בחוץ קרינא ביה ושיחת ארצה ואע"פ שלפעמים הוא דש מבפנים מ"מ כיון שלעולם הוא זורה מבחוץ אסור וגריע ממשמשת במוך דהתם היא משמשת כדרך כל הארץ אע"פ שאין זרעו ראוי להזריע מידי דהוה אעוברה וזקינה וקטנה עכ"ל, וכן מובא באה"ע סי' כ"ג סעיף ה' ונראה בעליל מדברי קדשו דלולי מפני שלעולם הוא זורה מבחוץ היה מתירו להשתמש עמה והטעם מפני דהוה כדבר שאינו מתכוין דפסקינן כר"ש בכה"ת, אכן היכא שתמיד זורה מבחוץ הוי כפסיק רישא ואע"ג דהוי כפס"ר דלא ניחא ליה כיון דעיקר טעמא דפס"ר דלא נ"ל הוא משום דדמי למלאכה שאינו צריכה לגופה והוא במלאכת שבת ויו"ט דבעינן מלאכת מחשבת אבל בשאר איסורין אין חילוק בין צל"ג עי' שבת ק"ג בתד"ה בארעא דחבריה ומשם עיקר היסוד לפס"ר דנ"ל ופירשו שם הטעם משום מלאכה שאצ"ל ועי' חגיגה י' דהא דפטר ר"ש במלאכה שאצ"ל הוא משום דבעינן ממ"ח לבד מדברי הערוך גופי' משמע להדיא דס"ל שגם בשאר איסורין יש לחלק בין פס"ר דלנ"ל שהרי מביא ראי' ממתנדב יין ומזלפו ע"ג אישים יעו"ש, אולם הרא"ש אזיל לשיטתי' שכתב להדיא בפ' ש"ש ה' ט' בדיני דשאלתות בשותה סמא לרפואה ומיעקר דאסור אפי' לר"ש דמודה ר"ש בפ"ר ול"ש כאן דברי בעל הערוך דמחלק בין היכא דלא נ"ל דהיינו דוקא לענין שבת דבעינן מלמ"ח אבל בשאר איסורין לא בעינן דנ"ל וכו' עכ"ל, והשתא דחזינן להדי' שחיישינן כ"כ משום השחתת זרעו גם להפריד בין הדבקים אפי' באשתו ראשונה ואין אחד מהם פוצה פה ומצפצף אפ"ה אסורין מדינא משום השחתות זרעו, אע"ג דעודנו במסיבות יתהפך עד שיהיה מזרעו בריה שלימה ומכש"כ כשכבר נתמלא לולד כל ימי עיבורה והולד בן קימא וחרבות צירים ברחמה שחונקים את הולד בעת צאתו לאויר העולם שיש בו משום השחתות בריה שלימה שאסורין מדינא בתשמיש בכדי שלא יתלכדו עוד ברציחות עוברין בני קיימא שעונם יותר חמורה וגדולה מהשחתת זרע לחוד וא"ל דש"ה שמשחית את זרעו מיד משא"כ הכא שעדיין מחוסר זמן וכמה סיבות וגילגולים ואח"כ נרצח ממילא משא"כ בעובדא דתשו' רא"ש הנ"ל שמשחית זרעו מיד בפועל ממש, וכעין סברא זו מצינן בכמה דוכתא וביותר בדיני דגרמי כמבואר בפוסקים ועי' רמב"ם בפ"ה מה' מלכים ה"ח וז"ל מותר לחזור לארץ מצרים לסחורה ולפרקמטי' וכו' ואין אסור אלא להשתקע שם ואין לוקין על לאו זה שבעת הכניסה מותר הוא ואם יחשוב לישב ולהשתקע שם אין בו מעשה עכ"ל, הרי ג"כ מבואר כסברא זו, ברם כל זה מצינן רק בעונשין שבידי אדם אבל בדיני שמים אין לחלק בין הגרמות שהרי גם פורץ גדר בפני בה"ח חייב בד"ש ועיין בכורות ל"ד ע"א אין לי אלא שלא יתן מום מנין שלא יביא דבילה בצק ויניחנה על האוזן כדי שיבא כלב ויאכלנה ת"ל כל מום ועי' שבת ק"ך גבי גרם כיבוי דשרי דכתיב לא תעשה עשייה הוא דאסור גרמא שרי ומשמע הא בלא"ה גם גרמא אסורה והתם משמע דאי לאו רבוי' דקרא דכל מום שרי גרמא אע"ג דלא כתיב בלשון עשיה וצריכין לחלק בין הגרמות דבכיבוי עתיד לבא בודאי משא"כ התם וממילא בנ"ד נמי שעתיד לבא בודאי ולא כתיבא בלשון עשי' דגם גרמא אסורה ועוד דאפי' בגרמא רחוקה כהאי דבכורות אסור באיבוד נפשות דכתיב בי' לא תעמוד עד"ר ועי' בח"ר ד' ק"ך ובפ' הכירה יעו"ש היטב דמסתברא לי' דאפי' בגרמא שעתידי בודאי שרו רבנן וראיה ברורה ונכונה לזה שיותר חששו לתקנות עוברין אע"ג שרק ע"י מסיבות יתהוה לאח"ז מהשחתת זרע שעושה מיד בפועל ממש שהרי שנינן גבי ג' נשים משמשות במוך ולפרש"י שם דמשמשת במוך היינו בשעת תשמיש וא' מהם מעוברת משום שמא תעשה עוברה סנדל ופרש"י שם וז"ל דכשהיא מעוברת וחוזרת ומתעברה דוחק האחד את חבירו ופוחת צורתו ועי' בש"מ כתובות דף ל"ט שמיישב שם בשם ריטב"א את דברי רש"י בזה, הרי להדי' דשרינן לה ולו להשחית זרעם מיד משום תקנת עובר שיהתהפך אח"כ אם תתעבר אח"כ ועי' בש"מ שם שמביא בשם הרא"ש וז"ל בתה"ד בד"ה משמשת במוך א"נ נוכל לפרש פרש"י אע"פ שנשים אינם מצוות בהשחתת זרע מ"מ אין לה להשחית זרע האיש אם לא מפני הסכנה ולא דמי לקטנה ואיילונית דאע"ג דלאו בנות בנים נינהו המשמש עמהם אין בו משום השחת' זרע דש"ה דדרך תשמיש בכך וה"נ אם היתה נותנת המוך לאחר תשמיש לא היה בו צד איסור אבל בשמעתא קמייתא דכל היד מוכח דנותנת המוך קודם תשמיש הילכך שאר נשי נמי אסור דהוי כזורע על העצים ועל אבנים לשון הרא"ש ז"ל עכ"ל, והא דמתחיל בריש דבריו משום לתא דידה לחוד ומסיים דגם משום לתא דידי' יש בו משום השח"ז ה"פ דאפי' היכא דלא ידע הבעל מ"מ יש בו משום לתא דידה דאע"ג דאינה מצווה על השחתת זרעה אבל אסורה להשחית זרעו של האיש כל שהיא שלא כדרך תשמיש והיכא דידע הבעל שמשמשת במוך אזי איכא גם לתא דידיה דהוי כזורע על העצים ועל האבנים ואין לומר דהאיך נוכל להביא מדר"מ דהא רבים פליגי עלי' ואסרו התם לשמש במוך דז"א דטעמי' דרבנן התם משום דל"ח למיעוטא דל"ש כלל ונראה דאזלו לטעמייהו דר"מ ס"ל בעלמא דחיישינן למיעוטא ומש"ה ס"ל דבמקום חשש סכנה מעלינן ליה בחד דרגא וחיישינן אפי' למיעוטא דמיעוטא אבל לרבנן דל"ח למיעוטא בעלמא די לנו דניחוש במקום סכנה למיעוטא אבל לא למיעוטא דמיעוטא דל"ש כלל וכמו שאמרו דאין הולכין בפ"נ אחרי רוב והיינו דחיישינן אפי' למיעוטא ואין לומר דאם כן גם באשה שהוחזקה בנפלים יהי' אסורין לשמש משום השחתת עוברין ז"א דכל שמפלת בידי שמים אמרי' דאיגלאי מילתא שאין הולד ב"ק ואע"ג דבריש פ' החולץ פליגי ר"י ור"ל בחליצות מעוברת ופסקינן כר"ל דל"א איגלאי מילתא למפרע ומבואר בנ"י הטעם משום דחיישינן דילמא באותה שעה ראוי' היתה לילד ולד גמור אלא שאח"כ גרם לה איזהו דבר להפיל נמצא דחליצה דמעיקרא לאו כלום הוא יעו"ש אפ"ה לא נוכל לאסור לשמש את המחזקת בנפלים משום ספיקא דגר מים ומקרות שנולדו אח"כ שהרי סוף סוף לא נוכל לומר ולדונו משום פסיק רישא שוב דמי לדבר שאינו מתכוין דהותרה בכה"ת כולה וכמ"ש לעי' בדברי תשו' הרא"ש הנ"ל שהרי כ"כ דלא ידעינן בבירור שמפלת ע"י מקרים מחזקינן בסתמא שאין הולדות ב"ק ולית בי' כלל משום איבוד נפשות דעוברין רק דאמרי' שלא זכו להיבנות ממנה ומשום ביטול דפ"ו או משום עשה דלשבת יצרה, וכשתעיין תמצא יותר מזה בירושלמי בפ', מש"א על מתני' אם מת מחולה זה וז"ל בגמרא אכל גריסין לגסה כמי שמת מאותו חולה פונדקאות עצמן ולא עמד כמי שלא מת מאותו חולי וז"ל בפ"ד אכל א"ג מגריסין כמו שמת מאותו חולה וכלומר דלא אמרי' אכילה גסה מגריסין גרמה לו שמת ולא הוי כאותו חולי פונדקאות עצמן הוא הקליפה החיצונה שהגריסין מונחין בתוכה כמו שלא מת מאותו חולי בהא אמרי' אכילה זו שלא כדרך ב"א הוא קורבה מיתתו ולא הוי מאותו חולי עכ"ל הרי להדי' אע"ג שגם בא"ג לחוד יש מקום לתלות בו אפ"ה ל"ח גם להחמיר ונקטינן מילתא כפשטה ומותרת לשוק רק היכא דאיתא סיבה הניכרת ומוכחת ונראה לעין כל ומכש"כ שלא נוכל לאסור לשמש את המחזקת בנפלים משום חששי דמקרים וגרמים רק דל"א בזה איגלאי מילתא למפרע כמובן הארכנו בזה כדי לברר וללבן הדברים שבנ"ד שהחזקה שנשתנית גופה ורחמה להמית את ילדי שנתמלאו ימי עבורן בגידול שערו וצפרנים שאפי' שניהם רוצים אסורים מדינא בתשמיש וכל מי שירצה להבין בזה ולא יהי' כנבהל להשיב ישקול בפלס מאזני צדקו שדברי כנים ונכונים בלא גימגום והשתא דאתינא להכי נמצא עפ"י המבואר לנו מדברי מהר"י מינץ בתוכן כוונתו שכתבנו לעיל בשאלה אחריתי באשה שברחה מבעלה וחיפש אחרי' בכל המדינה ולא מצאה יעו"ש ותוכן הדברים דבמצות פ"ו איכא שני סוגים נפרדים זה מזה הראשון שכל א' מב"י מחויב להשיא אשה ולקיים עונתו ובזה מקיים עיקר המצוה של פ"ו והשנית הוא תכלית המצוה שיוליד בן ובת וכאשר נשלם לו כן אזי מקיים המצוה בפועל עד תכליתו, אמנם כאשר נשא אשה ומקיים עונתו כדין ולא הולידה הגם שקיים מצות פ"ו בפועל, אבל לא השיגו ידו די תכליתו ונמצא דע"כ ל"פ הפוסקים אלא בשהה עשר שנים ולא ילדה שאינו בטל אלא מתכלית המצוה אבל כל היכא שאינו יכול לקיים את עיקר המצוה בזה ל"פ וכ"ע מודים דבכגון זה לא גזר רגמ"ה ונמצא דבעובדא דידן נמי כיון שאסורין לשמש מדאו' משום איבוד נפשות העוברין שנתמלאו ימי עבורן ונגמרו בשערן וצפרנן אזי לכ"ע מתירין לו לגרשה בע"כ אם אפשר או שישא אחריתי היכא דאי אפשר ואע"ג דפליגי גם בנשתטית דהתם מ"מ יכול לקיים המצוה הגם שכבד הדבר לדור אתה שאין אדם דר עם נחב"כ הוא מפני שאינו רוצה לצער א"ע ואע"ג שגם ברואה דם מחמת תשמיש המרש"ל בסי' ס"ה הלא מסיים שם בסי' הנ"ל דעיקר טעמו הוא דאע"ג דאיהו אנוס ואינו יכול לקיים הלא גם איהי אנוסה ונסתחפה שדהו ונמצא ממיל' דבעובדא דידן דאונסא דידי' מוכחא טפי מאונסא דידה לענין דנימא נסתחפה שדהו שהרי לפי הנשמע מהמון רבים ומרופא מומחה שנצמח לה שבר זה מימי נערותה ועוד דהתם משום וסת שאינו קבוע הוא דאסורין בתשמיש דוסת דרואה מח"ת דינו כוסת שע"י אונס המבואר בסי' קפ"ט סעי' י"ז ואמרינן בריש כתובות דאיכא נשיא דיקא משנייא ווסתייהו ומשה"ט מחמיר המהרש"ל בזה ועי' נידה ס"ו ההיא דאתאי לקמי' דרבי כו' ונפל ממנה חררת דם אמר רבי נתרפאת משא"כ בעובדא דידן שכבר הי' אצל רופאי' ואין תועלה למכתה ועוד יש לחלק עפ"י סברת המ"ל בפ"א מה' חו"מ שמיישב שם את דברי תשו' ד"ש דמתרץ את דברי רמב"ם דבקנה חמץ בפסח לוקה דאיירי כשחל שביעי שלו בשבת דתו לא יכול לקיים את העשה והיקשה שהרי גם כשחל בימי חול אינו יכול לקיים את העשה ומתרץ לה דבימי חול יכול לקיים העשה מדאו' מטעם מתוך רק מדרבנן הוא דאסור משום איסור טלטול משא"כ כשחל בשבת שהרי הוא כאילו ביטול העשה בידים ועדיין קשה שהרי הרמב"ם פוסק כמ"ד קיימי ול"ק ע"ש וכיון כשחל בחול ג"כ אינו מקיים העשה יהי' מאיזהו טעם שיהי' וכל שלא קיים העשה לוקין עליו ובע"כ צ"ל כיון שמרצונו לקיים העשה וביכולתו לקיים רק משום גררא דאיסורא דרבנן לחודא, דמי כאילו קיים את העשה בידים ומה"ט גופא יש לחלק בין רואה מח"ת שאסורה רק מדרבנן לעובדא דידן דאסורין מדאו' עוד יש לצדד בעובדא דידן דדמי לאיילונית דמדינא אינה צריכה גט אפי' כשנישאת משום שאין אשה אלא לבנים ולא ניתן למחול בסתמא ע"י נשואין ובעילה וה"נ כיון שע"י עצם שברחמה אינה יכולה להוליד ולד ש"ק ואע"ג שלאחר שהחזיקה בשלשה פעמים ולא גירשה דמי קצת לאילונית והכיר בה דאפי' כשהכיר אחרי נשואין ודר אתה אח"כ כאיש עם אשתו צריכה גט כמבואר בר"ן מ"מ כיון שנודע שצווח בכל פעם רק מפני אלמותם ותוקפם דמשפחתה לא הי' באפשרי לגרשה די בזה להפקיעו מכבלי ועיגונו דרגמ"ה לכן נראה ברור דיש להתירו באופן שכתבנו בצירוף מאה רבנים בלי גימגום:

שאלה ב"ה יום ו' עש"ק ך"ד שבט פה ק"ק שעפס שלום וי"ר לכבוד הרב הגאון האמיתי המאור הגדול מאור הגולה מאיר בכל קצוי ארץ צדיק יסוד עולם עמוד התוך נ"י ע"ה פ"ה אשר כל בית ישראל נשען עליו מוהש"ז הרב ור"מ דק"ק ווארשי יע"א יחדש כנשר נעוריו ויפרח כשושנה:

אחד"ש הוד זיו יקר תפארת גאונו, אף כי מאוד כבד עלי הדבר להעמיס אפס דבר גדולה או קטנה על יקר פאר מעכת"ה לאשר נודע לנו גודל צדקתו ודואג ומיצר תמיד לכללות עמינו ב"י ולהטיב אחריתנו ובעוצם תבונתו ינהלנו עד כה כן יחזקהו השי"ת ויאמצהו ויפק תעלומות לבבו על פני תבל להאירה, אולם גודל הנושא ילחצני לזה וזהו, בשבוע העברה בא לידי גט פטורין אשר המגרש והמתגרשת מפה קהלתינו אמנם זה איזה שנים אשר נתדלדלו עזב בעלה אותה והלך לסבב את העיירות הסמוכים לק"ק ווארשי והביא טרפו כה וכה, ולאשר נלאה לכלכל די טרף אשתו שלח לה ג"פ מק"ק פראגא הלוטה פה וכאשר בא לידי ראיתי בו כמה גמגומים ויש מהם ע"י שינוי שם המגרש ממקום הכתיבה למ"נ, ולאשר עד כה לא נתפשרו המתגרשת עם אבי המגרש איחרתי עד הנה, ואציע את ספיקותי אחת לאחת לפני עין הבדולח ובחסדו יאיר לנו איזהו דרך ישכון אורה:

והנה שם הבעל המגרש בשעה שנכנס לברית היה מרדכי משלם זלמן ונקרא איזה שנים בשם מרדכי זלמן ומשתי שנים והלאה מימי קטנותו עד עתה ע"י געגועים וקטנות נקרא בפי כולם בשם מאטא לבד והטי"ת בסגו"ל רפוי' רק להכרת הברה לבד כמו שם רייצא, ביילא וכדומה ונשתקע שם זלמן לגמרי ונקרא לס"ת בשם מרדכי משלם וחותם את שמו מעודו ועד עתה מרדכי משולם [בי"ו] זלמן כל זה נתברר לי בבירור גמור גם אחד מדייני הרשאה שני' הלוטה ישנו פה והגיד ששמע אז שקראו למגרש בשם מאטל, ומעתה אף אם אתחזק במ"כ בשם מאטל שלשים יום תמורת מאטא של מ"נ וגם נאמר דשם מאטא אינו צריך להזכיר כלל דהוי רק קיצור השם, ואף שיש למרדכי כנוים אחרים כיון דנראה לכל שהוא שם געגועים וקטנות לבד ומובלע בשם מרדכי ודמי לאליעזר לייזר וכן נראה לדעתי הקלושה שא"צ להזכירו כלל, דשם מאטא ומרדכי אחד הוא והוא מובלע בעיקר השם ואף שזה בדלי"ת וזה בטי"ת הלא המה ממוצא אחד וגם רוב העולם מדגישים בקושי גם את הד' בשם מרדכי ונראה כמו ט' אבל שם מאטל צריך להזכיר כיון שיש למרדכי כנוים אחרים, ויפה עשה חכם המסדרו שהשמיט שם מאטא והזכיר שם מאטל אבל מ"מ קשה לזווגם בהדי הדדי שם מאטל וזלמן יחד, וממ"נ אי בתר קריאת העולם אזלינן הרי לא נקרא אלא בשם מאטל לבד ואי בתר חתימתו הרי לא חתם א"ע רק בכינוי זלמן לבד, ואף לדעת הב"מ בשם יעקב ישראל ונקרא בפי כולם רק בשם ישראל שא"צ לכתוב דמתקרי ישראל דהוי רק קיצור השם משני שמות שנקרא לס"ת ובשעת הכנסתו לברית (ולהכי אם מזכיר שם ישראל לבד אח"כ בשם דמתקרי פסול לדעתו שם דאמרינן דאולי הוא נקרא בנקודת אחרת) ולדעת הב"מ נוכל לומר גם בנידון דידן ששם מאטל הוא קיצור השם מן שם מאטל וזלמן, אכן אינו עולה על הדעת כלל לדמות זה לעובדא דמחבר ב"מ בשם יעקב ישראל דהתם בעת קריאת שמו נקרא בשניהם יחד וכן עולה לס"ת להכי תלינן מה שקראו אותו בשם אחד משתי שמותיו הוא רק לאהבת הקיצור אבל הכא בנידון דידן כיון שמעולם לא נקרא בשם מאטל רק אח"כ נשתנה שמו לשם זה ומעולם לא נצטרפו יחד שם מאטל לשם זלמן ואם נאמר דשם מאטל דמי לשם מרדכי והרי הוא כאלו נקרא בשם מרדכי לבד דכשר לדעת ב"מ אם לא כתב דמתקרי בין ב' שמות והוי כאלו היו מצורפים יחד דהא כמה מרדכי איכא בשוקא אשר לא נקראו כלל בשם מאטל ונמצא שיש לו כינוי מאטל לבד וזלמן לבד והשתא שנצמדו יחד דמי לסעיף י"ד והוי כשינה שמו לדעת כמה פוסקים ועוד יש כמה גמגומים בגט זה דבגט נכתב שם פעריל ביו"ד ובהרשאה כתיב שם פערול בוי"ו גם תי' שבעה נכתב על המחק, וע"פ טעמים הללו שלחתי גט זה בחזרה ליד רום פאר הדרת גאון תפארתו ומעכת"ה יפקוד ברוב חסדו לחכם המסדר שיסדר כפי הנראה בעינו הבדולח ומאיר ע"פ כל אפסי ארץ, ולדעתי הקלושה אם יוטב בעיני יקר תפארתו ר"פ מעכ"ת לסדר שם הבעל בגט הכי אנא מרדכי משלם המכונה זלמן דמתקרי מרדכי המכונה מאטל דבודאי שם מאטא אין להזכיר כלל מטעמים הנ"ל, ועוד דעדיף טפי מעובדא דמהרי"ק בשורש פ"ו בשם בלי וכתבו אליהו לבד דמכשירו שם מתרי טעמים כיון שנקרא לס"ת בשם אלי' לבד ועוד כיון שהכל יודעים שאין שם כזה נקרא בעת מילתו יבינו הכל שיש לו שם אחר ק"ו בנידון דידן שהוא שם געגועים ונערות לבד והכל מבינים ששמו מרדכי ולהכי אף בעל המחבר ת"ג שסגר השער בנידון קיצור שמות שלא לדמות אהדדי רק בקצורים המפורשים בנידון דידן מודה:

וגם זה פשוט דלכתחילה צריכין להקדים שם החתימה לשם שנקרא בפי העולם כמו דמקדימין את שם שנקרא לס"ת מן שם שנקרא בפי רוב העולם לדעת רמ"א וראיה מן תה"ד סי' רל"ד שמביא ראיה מדברי האשר"י ששם שנקרא לס"ת הוא העיקר ודברי האשר"י שמה בחניכה שהכל קורין אותו בו דמכשיר אף לכתחילה לכתוב את החניכה לבד אף שנקרא לס"ת או חותם א"ע בש"א, ולכאורה צריך להבין לפ"ר דמאין יצא לתה"ד מדברי האשר"י דין זה דהא לדברי רא"ש אינו צריך להזכיר שם שנקרא לס"ת וגרע שם זה משם המיעוט דהא ברובא מרים ופורתא שרה צריכין להזכיר אף שם שרה ובאם מזכיר שם שרה לחוד פסול לרוב הפוסקים והאיך נכשיר באם מזכיר שם שנקרא לס"ת לחוד ולומר שהוא עיקר השם וצ"ל כיון דתני כתב חו"ח כשר וכן היו נקיי דעת עושין דמשמע דאף לכתחילה ובע"כ איירי בחניכה שהכל קורין אותו ומשמע להדיא דבעיקר השם לבד ג"כ כשר דהא לא תני במתני' שצריך להזכיר את החניכה בגיטין בודאי כולו עלמא לא כתבו רק שם העיקר לבד רק נקיי הדעת היו נוהגים להזכיר רק את החניכה לבד ואיזהו הוא עיקר השם נגד השם שהכל קורין בו ואסבר לן האשר"י שעיקר השם הוא שנקרא בו לס"ת ובזה לבד בודאי כשר ותנא דמתני' חידש לן שגם בחניכה שהכל קורין ג"כ כשר לכתחילה וכיון דתני ג"כ במתני' דחניכתה כשר ומשמע ג"כ דבעיקר שמה כותבין כ"ע לכתחילה ואיזהו עיקר שמה נגד השם שהכל קורין בה וצ"ל השם שחותם א"ע ולהכי נקט האשר"י תרווייהו שם שנקרא לס"ת או שם שחותם א"ע כדי שיתיישב גם בחניכתה וכן משמע בתשו' מהרי"ק ש' פ' דשם החתימה דמי לשם שנקרא לס"ת וכן משמע מכמה מחברים ומש"ע, והא דא"ב להזכיר שם ס"ת ושם החתימה, ושם המיעוט צריך להזכיר לכתחילה צ"ל דאינו צריך לכתוב רק סוג אחד בשלימות אם שם שנקרא בפי העולם לבד או שם שנקרא לס"ת לבד וכיון דמזכיר סוג אחד בשלימות כשר לכתחילה אבל ברובא מרים ופורתא שרה שאף סוג אחד לא נכתב בשלימות להכי כתבינן שניה' לכתחי', ובנידון דידן כיון ששם מאטל מכירים רק במקום הכתיב' ובמקום הנתינה פה אינם יודעים משם זה בודאי צריכין להזכיר שם כינוי זלמן שנקרא בשם זה בעת מילתו וגם חותם א"ע בשם זה ולהקדימו לשם מאטל אף לדעת הב"י והלבוש דמקדימין את השם שנקרא בפי רוב העולם מובא בב"ש ס"ק ל"א והכא דמקום נתינה עיקר בודאי מקדימין שם זלמן לשם מאטל דהא בשם זלמן ידעינן לי' בשני מקומות וגם בשמות הכפולים ונקרא רק בשם אחד אם לכתוב דמתקרי בין שני שמות לדעת סה"ג של ר"מ ר"י ס"ק י"ט צריך לכתוב דמתקרי אמנם בעל ג"פ וב"מ ריחקו דרך זה ולדעתם אם נכתב מרדכי משולם המכונה זלמן והמכונה מאטל, דלכתחילה צריכין להקדים שם העריסה והחתימה לשם מ"כ רחוק הדבר כיון דכינוי מאטל לא קאי על הסמוך לו ולומר דקאי לשם שלפני פניו כדעת בעל ס"ש מובא בג"פ סי' קך"ט ס"ק ק"ב מה מאוד קשה לסמוך עליו בזה ובעל המחבר ג"פ תמה עליו בזה גם אם נאמר בהא כיון דפליגי רבוותא בעל ב"ש ובעה"מ נ"ב במ"ת סי' קי"ט אם המכונה קאי על הסמוך לו או אם קאי על גברא כגון בשם משה יהודא ליב ונקר' בשם משה ליב לדעת הב"ש כתבינן משה יהודה המכונה ליב ולדעת נ"ב כתבינן לכתחילה משה יהודה דמתקרי משה ליב ובודאי מאן דעבד כמר עבד וכו', אמנם בנידון דידן דנעבד תרי קולא בהדי הדדי ולכתוב המכונה זלמן והמכונה מאטל וננקוט בשם זלמן דקאי על הסמוך לו ובשם מאטל נאמר דקאי על גברא רחוק הדבר בעיני להכשירו לכתחילה לכן נראה לפענ"ד לכתוב כנ"ל מרדכי משלם המכונה זלמן דמתקרי מרדכי המכונה מאטל הרי מקדימין בזה שם החתימה לשם הקריאה ומקדימין שם מקום הנתינה דהיינו שם מרדכי דהא מאטא ומרדכי חדא הוא למה"כ וכן בשם יעקב ישראל הסכים בעל ת"ג לכתוב דמתקרי אח"כ ואף לדעת ב"מ דמחמיר בזה שאולי יקרא בנקודת אחרות נוכל לומר דמודה בכה"ג דהתם יתלו בנקודת אחרת דלמה חזרו וכפלו אבל הכא כיון שאי אפשר לכתוב שם הכנוים בהדדי יתלו שלהכי הכפיל את שם מרדכי כדי לכתוב ולצמוד את הכינוי מאטל לשם מרדכי ואף שבעל המחבר ת"ג בשם משה יהודה ונזכר בפי כ"ע בשם אחד הסכים שם לדעת הב"ש לכתוב דמתקרי בין ב' שמות הרי גם הוא כתב בסופו שטוב לצרף ב' השמות של העריסה יחד ולכתוב דמתקרי אח"כ רק שאין לשנות הדבר כיון שיצא כן מדברי קדשו של ב"ש, אמנם בנידון דידן אם נכתוב דמתקרי בין ב' שמות איך נכתוב הכנוים אם נכתב מרדכי המכונה מאטל דמתקרי משלם וכו' הרי מקדימים שם מקום הכתיבה למקצת שם מקום הנתינה ולשם של ס"ת וחתימה כן נראה לפענ"ד הקלושה ודעת ר"פ מעכת"ה יכריע ונא להודיעני ע"י מוכ"ז את דעתו הרחבה מני ים ויפק נא זיו חסדו וצדקתו לפקוד לחכם המסדר בפראגא שיסדר אותו כאשר יצוה עליו כי יש לחוש קצת לעיגון לפי שהמגרש נתדלדל למאוד ודעתו לעבור מעבר לים גם צריך לחקור ולדרש אם נתחזק שם יום בשם מאטל כי גם זאת לא ידענו פה ואולי נקרא בשם זה רק באקראי בעלמא. דברי הדש"ת באהבה עזה ומתאבק בעפר רגלי ת"ח, הק' משה יהודה ליב בן הרבני מוה' בנימין ז"ל:

שאלה מאת יד"נ הרב המופלג וכו' הירא והשלם מוהר"י נ"י החונה בטושין:

באיש אחד שנשא אשה מבנות הכפרים ותיכף לאחר הנשואין לא התנהלה א"ע כשורה בעניני מליחה ותערובת כלים אח"כ נודע הדבר לבעלה ולבני עירו שאכלה מא' טריפות בבית א"י כמה וכמה פעמים וקובל הבעל ע"ז אצל חמותו והמליצה בעדה ודיברה על לבו כי ימי נעורי' שעודנה רכה בשנים ולא נתגדלה בין היהודים גרמו לזה לכן מוטב שתלך ותשרת אצל היהודים ותשרש בדת היהודים ביותר שאת וכן הסכים הבעל לדברי' ועמדה והניקה ילד א' מן העבריים כחצי שנה ושבה לביתה ונשתטה ביותר עד כי נהייתה ללעג ולקלס בין הנערים ואחזה מעשי' ראשונים במ"א ומצוי' בבית א"י בקביעות ובפרהסי' ואוכלת כל מה שנותנים לה וכבר עברו עלי' שלשה שנים מעת שנשתטה ואין מזור למכתה והנה הבעל הנ"ל עודנו רך בשנים ובמשך שלשה שנים האלו עמד לשרת אצל אחרים לאשר לא יוכל לעסוק במלאכתו שאין לו מי שישמשהו באפי' ובישול וכדומה ונלחץ לו שעתי' טובא ובדוחק שהביא מעבודתו די הנעלה ולבשה ושאלני הרב הנ"ל כדת מה לעשות באיש הלזה שאם נכריחהו כמ"ש באחרונים שישכור לה דירה וליתן לה מזונות עד שתשתפה וישליש לה גיטה וכתובתה ולהתירו ע"י מאה רבנים הדבר בלתי אפשרי ותקצור ידו לקיים זה ויחטוא נפשו לעד וגם אם נימא שימכרו הקרובים את הכתובה לבעל בט"ה כמובא בב"ש כבד הדבר שאין לה קרובים ידועים אלא אבי' הכפרי מפחותי ערך ולא יטה אזנו לשמוע לזה וגם כי קצרה ידו להספיק לה גם מזונות לחודא וביקש ממני מאוד להזדקק לזה ושלח גם את הבעל לפני להמציא לו עצה נכונה לבל יכשול בעבירות זדונות וחמורות והנה כפי הראות מכתב הרב הנ"ל וכפי הסיפורים שהציע לפני הבעל הלז המוכ"ז לא נראה בבירור שהיא שוטה גמורה רק דקלישא דעתי' ומרשעת טובא ובפרט שאינו נ"מ כ"כ לדינא מפני שאין ברצונה ליקח את הגט כפי אמירת הבעל ולפטרו מכתובה לגמרי ג"כ אי אפשר עפ"י הדין כי כ"ז שאינו מאכילתו דבר איסור אינה בכלל עוברת על דת להפסיד כתובתה ע"כ נראה לי ליתן עצה הגונה לפניו ולהיות הדרך עולה עפ"י דין תורתינו נראה שהב"ד ישלח לאבי' שימכור את כתובתה בט"ה ובאם יטה אוזן וישמע לדבריכם אזי מה טוב ואם יקשה את ערפו ויעמוד במרדו וימאן אזי גם ביכולת הב"ד למכור את כתובתה בט"ה והוא ישליש את הגט וגם את הדמים כפי ערך מכירת הכתובה ויקח היתר ממאה רבנים והטעם נראה כי מדמי המזונות יש לפטרו כי אף דאיתא בסי' קי"ט דאף דהיא שוטה גמורה מ"מ הבעל מחויב ליתן לה מזונות אף שאינו אפות ומבשלות היינו משום דהוית כאנוסה אבל בנ"ד כיון דאף בשנה הראשונה קודם שנשתטה היתה אוכלת טריפות ולא הי' ביכולתו לסמוך על אפייתה כיון שהיא חשודה על מאכלות אסורות מחמת פשיעותא וכל שאינה עושה מלאכות אלו פטור ממזונות עי' באה"ע סי' פ' וכיון שנפטר פעם אחת ממזונות שוב אינו חוזר וניעור גם בעת שטותה אף שהיא אנוסה ויש לדמות לדינו של רמ"א בסי' נ"ו סעיף ג' גבי הגיע זמן ולא נישאו שאם ביום הראשון לא הי' אונס ואח"כ חלה חייב ליתן לה מזונות גם אח"כ ומכש"כ להיפוך כמובן לפ"ז כיון שהבעל פטור ממזונות ונודע הדבר שע"י שאין לה מזונות סובבת בבית א"י ואוכלת מאכלות אסורות לכן מחויבים הרב ובעלי הוראה לפקח בדבר להמציא מקום באופן שיהי' לה מזונות כי אולי נצולה מאכילות אסורות לכן כמעט הדבר חוב על הרב ומורי הוראה למכור כתובתה בט"ה לבעלה ומן הרווחים יעלה לה מזונות ובנידון הגט אם יש לחוש שהיא משלחת וחוזרת ונמצא שאינה יכולה להתגרש מדאורייתא אזי יעשה כפי האופן המבואר בנ"ב באה"ע סי' ג' כי בזה שייכא קו' המל"מ:

תשובה

על דברת המוכ"ז כ"ה נפתלי הירצקי בהר"ר יהודא הכהן משדה חדשה אשר נלכד במצודה, כי אשתו ברחה ממנו זה פעמים ובפעם הראשון החזירה לביתו ובפעם שנית ברחה ממנו והרחיקה נדוד זה כשלש שנים ולא נודע מקומה אי' ואיפו, ובעלה הנ"ל חתר אחריה בכל מקומות הקרובות וגם במקומות הרחוקות קצת נסע בעצמו ושגם פה ובמקומות הסמוכות הי' טרח ויגע לדעת מקומה, זה כשנה וחצי, ולא נודע מאומה ממדרך כף רגלה:

ואת הנלפענ"ד בזה יען כי הדבר נחוצה והוא שעת הדחק טובא והיותר שאין ידו משגת לקבץ התירא ממאה רבנים, לכן נראה להקל בזה בכל האפשרי, וכה יעשה ויגהה מזורו הבעל הנ"ל יכתוב גט לאשתו הנ"ל וימסור אותו ליד שליח הולכה, ובכל עת שתבא אשתו במקומות הסמוכים ילך וימסרנו לה כדת וכהלכה בלא עיכוב ואיחור לבל תתעגן על מגן, וטעמא דידי והוא כאשר נשים לבבינו להבין את דברי רבינו הגדול מהר"י מינץ אשר כמעט רוב דבריו תמוהין לכל מעיין בהשקפה ראשונה בסי' י' וכבר עמד עליהם מרן זקיני רבן של כל עמינו ב"י בתשו' ב"י בסימן י"ד ואין מן הצורך להאריך בזה בשכבר ערוכים בכל בתשו' הרב הנ"ל, ולאשר מעודי אהבתי לפרוק יותר מלטעון ונקיטנא בשיפולי דגלימא לתרץ דברי רבותינו הראשונים נ"ע בדרך קרובה בכל האפשרי כמיסת ידי הכהה ודעתי השפילה, וזה החלי בעזר צורי וגואלי ויצילני משגיאות לבל אכשל ח"ו בדבר הלכה למעשה, והנה רבינו מוהר"י מינץ הוא הראש מן המחמירים ויצא בראשונה לחזק דעת המחמירים שגם במקום מצוה גזר רגמ"ה וראייתו העיקרית מדברי ר' אמי דס"ל ביבמות ס"ה שכל הנושא אשה ע"א יוציא ויתן כתובה והתם בע"כ איירי היכא דלא קיים מצות פ"ו ואפ"ה ס"ל דניתן לדחות כמו כן עתה גם לדידן דפסקינן כרבא מ"מ לאחר גזירות רגמ"ה ניתנה מצוה זו לדחות מפני תוקף גזירתו, ונלקטה עתה את ראשי התמיהות אשר תמהו עליו רבותינו חדא שהרי גם כשיוציאנה ויתן כתובתה הרי ביכולתו לקיים מצות פ"ו ועוד שהרי בע"כ צ"ל לר"א דמצד זכותה של כל אשה ואשה הנשואות אין ביכולתו של הבעל לאסוף צרתה בביתו ויהיה מאיזה טעם שיהיה מ"מ צריכין לומר שאין הבעל יכול לצערה בזה, לכן גם במקום מצוה לא הפקיעו זכות דידה דמעולם לא שמענו דמפני מצוה דרמי' עליו יגרע זכותא דחברי' שהרי אע"ג דעשה דוחה לל"ת בדברים שבינו לבין קונו אולם כאשר נרדה לגוית הארי שבחבורה ה"ה רבינו מוהר"י מינץ הנ"ל להבין רמיזותיו בקוצר אמרים אזי ירדה מתוק מדבש וממנו יהיה תוצאותיו ויהיה לרפאות תעלה לשבר האיש הלזה בנידון דידן והוא כי דעת מרי"מ שבמצות פ"ו נמצאו שני ענינים והם נפרדים זה מזה בראשון שכל אחד מבנ"י מחויב להשיא אשה ולקיים עונתו, ובזה מקיים עיקר המצוה של פ"ו והשנית הוא תכלית המצוה שיוליד בן ובת וכאשר נשלם כן אזי קיים המצוה פה עד תכליתו, אמנם כאשר נשא אשה וקיים עונתו כדין ולא הולידה, הגם שקיים מצות פ"ו בפועל אבל עודנו לא השיג תכליתו כי ה' מנע ממנו פרי בטנו, הכי יעלה ע"ד לומר ולהשוות איש הלזה ליושב בטל ולא נשא אשה כלל שהרי איש הזה נידון כרשע גמור וזה כצדיק בכשרון מעשיו ובהדי כבשי דרחמנא מי יעלה השמימה ונדעם וגם אם יגרשנה וישא אחרת תחתי' מי יודע מה יולד יום וגם אפשר שברבות הימים ירחמו עליהם מן השמים רק כאשר שהה עשר שנים ול"י מצאו עילה לומר שמחויב לגרשה מפני טעם שאמרו שאולי לא זכה להבנות ממנה אבל מ"מ גם בשהה ע"ש ואינו מגרשה אין להשוותו ליושב בטל ולא נשא אשה שהרי זה עוסק בקיום המצוה ואולי משמים ירחמו כאשר ראינו כ"פ שכמה עקרות נפקדו גם לאחר ע"ש וכ"ז מובן ומבואר לכל מעיין בצדק ובמישור, ועוד ראה כזה שמצינן בתשו' רשב"א סי' א' רנ"ד וז"ל שמעתי משם הגאון ז"ל שאין אדם רשאי לגרש את אשתו אם אין לו לפרוע כתובתה וכו' והביא ראי' ממה ששנינו לקתה חייב לרפאותה אמר הרי גיטה וכתובתה ותרפא את עצמה רשאי אבל שלא בכתובתה אינו רשאי ואם לא קיבל עליו את הדין וכו' עכ"ל וכ"מ מלשון רמ"א באה"ע ס"ס קי"ז יעו"ש בח"מ ס"ק ך"ג שכל אשה שאין הדין נותן לגרשה אינו יכול לגרשה כשאין לו לשלם דמי כתובתה וע"פ הדברים הללו יסבו דברי מהרי"מ דכיון דהתם קאי כשהיא אמרה שאינו יורה כחץ והיא נאמנת מצד עיקר הדין ואין מן הדין לגרשה וא"כ כשרוצה לישא אחרת שידענו שכבר הולידה אע"ג שאפשר שמשקרת בזה, והחסרון ממנה, ונמצא שאין הספק מוציא מידי ודאי ומוטב לפנינו שישא אשה אחרת שהיא עודנה ב"ב אפ"ה אינו רשאי עד שיוציאנה ויתן כתובתה וכשאין לו כדי כתובתה אינו רשאי לגרשה ולהשיא אחרת כמו בכל אשה דעלמא שאינו רשאי לגרשה כשאין לו הכתובה וע"ז קאי מצב ראיתו של מהרי"מ, דמפני מה האלימו חכמינו את תקנתם שכל עיקרם הוא רק מתקנתא דרבנן דכן פסקינן דכתובה דרבנן והעדיפו את תקנתם רק באיחור תשלומין כתובה דרבנן לבד במקום קיום מצוה דאורייתא ושהוא מצוה רבה, ובכל דוכתא אמרי' דאפי' דבר דאורייתא נדחה לגבי מצות פ"ו ולא עוד אלא דאמרי' בזה חטא כדי שיזכה חבירו מפני שהוא מצ"ר כמ"ש תוס' גבי חציו עבד וחב"ח אלא בע"כ צריכין לומר דדוקא במקום שאינו יכול לקיים גם בפועל את המצוה הוא שנקרא מצוה רבה אבל היכא שיש לו אשה רק שלא קיום תכלית המצוה כל כה"ג קילא טפי והעמידו גם איחור תשלומין כתובה דרבנן לבד נגדו וא"י לגרשה כשאין לו הכתובה כדי לקיים תכליתו (וממילא מובן שגם לתירוץ השני שכתבו תו' בד"ה שבינו לבינה דאיירי בדלא שהה ובבאה מ"ט קאי ג"כ שפיר ראייתו ע"פ דברי רשב"א הנ"ל דכיון דמ"מ עודנו לא קיים מצוה זו אמאי א"י לגרשה כשאין לו כתובה כדי שישא אחרת שכבר הולידה ועודנה ב"ב, א"ו בע"כ צריכין לחלק בין קיום של עיקר המצוה ובין קיום תכלית המצוה) וזהו דנהירנא לן עינינו רבינו במלות קצרות וז"ל בתה"ד וכ"ת הא לית הלכתא כר' אמי שהרי ר"י אלפס פסק כרבא וכו' מ"מ ר' אמי בעצמו אי סברא הוא דמצות פ"ו דוחה למה קאמר ופסק בנושא אשה ע"א יוציא ויתן כתובה א"ו פ"ו אינו דחוי' אפי' יש לו אשה כ"ד עכ"ל, וצ"ל בגירסא א"ו פ"ו אינו דחוי' רק שמכת"י הרחיק א"ע לכתוב חצי השם נשמטה גם היו"ד בדפוס ואי אפשר לפרש דבריו רק באופן שכתבתי ודבריו נכוחים וישרים למוצאי דעת, ועל קוטב זה סובב והולך בסוף התשו' שם דמצות יבום עדיפי ממצות פ"ו והוכיח זה מדברי אביאסף דמשום דאמרי דין הוא שנגזור על עצמינו שלא לישא נשים ושלא להוליד בנים סמך עצמו שלא לכוף לגרש כששהה ע"ש ול"י ואילו לענין יבום ל"א דיגרום מה שאמרו דין הוא שנגזור ע"ע וכו' א"ו מצות יבום יותר גדולה ממצות פ"ו ולית דין צ"ב עכ"ל, והוא פלא שהרי מצינו להיפך דפ"ו מצוה רבה יותר משאר מצות דאו' ולדברינו הנ"ל ניחא דקאי רק על תכלית המצוה של פ"ו דאיירי בי' אביאסף אבל עיקר קיום המצוה ודאי דגדולה מכל מצות דאורייתא ונמצא לפ"ז תבנא לדינא בנ"ד שברחה אשתו ממנו ואין לו אשה כלל לקיים עיקר המצוה מה שביכולתו גם מהר"י מינץ מודה דבמקום מצוה רבה כזו לא גזר, והגם אם נימא דמשום לפ"ר נגדר ממילא גם במקום מצ"ר דז"א דכל כה"ג דל"ש כלל שהרי כל אשה רוצית בצוותא דבעלה וזו הרחיקה ממנו בלא פשע ומרד ממנו כאשר כתב יד"נ הרב הנ"ל לא אמרי' לא פ"ר וכדאי' בריש ביצה גבי ביצים גמורות במעי אמן ועי' במהרי"ן ליב בתשו' ח"ב סי' ב' דכל כה"ג מיקרי אונסא דל"ש כלל לגבי אין אונס בגיטין, וכיון שכן מובן מעצמו דלא דמי לנשתטית דהחמירו האחרונים לדינא דהתם יכול לקיים עיקר המצוה פו"ר אף דא"א דר עם נחש בכפיפה זהו מפני שאין רצונו לצער עצמו, וכן לא דמי לרואה דם מ"ת עיי' בתשובת מהרש"ל סי' ס"ה דכיון שהוא מחמת חולי אמרי' לפ"ר דכגון זה שכיחא טפי מאשה שתברח מבעלה ועוד דהתם בעיקר הדבר שניהם אנוסים משא"כ בנ"ד שהיא הזידה בשאט נפשה אבל מ"מ אי אפשר להתירו רק כשיכתוב לה גט וימסרנו לידי שליח והשליח יקבל עליו בחומר שבועה לקיים שליחותו כשתהיה במקום קרוב וכאשר משמע מדברי מפרשי ש"ע שהרי התורה חסה גם על המחויב מיתה לדונו במיתה יפה ואיך תשב עד שתלבין ראשה כשתבא לביתה ותבקש שיגרשנה והנה מתחילה עלה בדעתי במשקל ראשון דיש לדון לדעת הפוסקים שגזירת רגמ"ה אפי' במקום מצוה דלו יהיה כן שהחרים גם במקום מצוה וגזר בסתמא ונתפשש ונתקבל בסתמא כיון דלא מפליג בזה אמאי לא נימא דמ"מ ידחה העשה לל"ת של איס' חרם והגם דיש בו עשול"ת הלא כל היכ' דאי' בשאל' דוחה גם לל"ת ועשה כדאיתא בריש יבמות ה' ע"א גבי נזיר מצורע וה"נ יבא עשה דפ"ו וידחה לל"ת ועשה וכמו שהיקשו תוס' ב"ב י"ג גבי ח"ע וחב"ח דיבא עשה דפ"ו וידחה לל"ת דלא יהי' קדש [מזה ג"כ נשמע כדברינו הנ"ל דעיקר המצוה דפ"ו הוא בקיומו כשבא עלי' אע"ג דעדיין לא מקיים תכליתו ואפשר שלא יגיע לתכליתו וה"נ הרי אפשר בשאלה ע"י מ"ר וא"ל כיון דאפשר לקיים שתים תו לא דחי כדאמר ר"ל ז"א דכל היכא דאי אפשר לקיים רק ע"י טורח לא מיקרי אפשר כדאיתא להדי' במס' שבת קל"ג ואי איכא אחר ליעבד אחר דאמר רשב"ל כ"מ וכו' דליכא אחר הרי שכל כמה דליכא אחר לפנינו מיקרי א"א לקיים שתיהם וא"ל משום לתא דידה שהיא אינה מצוה בפ"ו וכמ"ש תוס' שם בתירוצם הב' גבי ח"ע וחב"ח שהרי לא מצינו שגזר ר"ג גם על הנקיבות רק על הזכרים לבד רק צ"ל הטעם משום דבעידנא דמיעקר לאו לא מקיים העשה שהרי לכמה פוסקים עובר גם בשעה שקידשה ולהחולקים בקדושין מ"מ בשעת נשואין עובר לכ"ע ועדיין לא מקיים העשה רק בשעת ביאה וביבמה הטעם משום דס"ל דמ"ח קודמת למצות יבום [וזה בימי חורפי תרצתי הקו' ש"א שהקשה בסי' ס"א דאמאי אמרי' כשנשבע בכולל שלא לאכול מצה בל"פ שאינו רשאי לאכול הגם שהשבועה חיילי בכולל מ"מ יבא עשה וידחה לל"ת ועשה דשבועה משום דאיתא בשאלה ומבואר בסוגי' דאחע"א בסי' ז') וא"כ לכאורה למשקל הזה הרי באפשרי שיתנה אתה בתנאי מפורש בשעה שיקדש אשה אחרת שלא יחולו הקדושין רק בשעת גמר ביאה ונמצא שלא עבר על הנשואין כיון שהי' בלא קדושין ואעפ"כ חיילו הנשואין כשיחולו הקדושין אח"כ דל"ג מנשואין של קודם הקדושין מובא במ"ל בפ"י מה"א ה"ב בשם רמב"ן וגם אין לדחות ולומר דא"כ הרי בא עלי' בזנות בתחילת ביאה דז"א דכל הבועל ע"ד לקדשה אע"ג דדעתו רק על גמר ביאה מ"מ לא מיקרי ביאת זנות עי' קדושין י' ע"א וגדולה מזה איתא בר"ן פ' המדיר דאם בא עלי' בביתו אזי הוית כקדושין ונשואין בב"א, אמנם חלילה להקל באופן זה בדברים אשר לא מצינן כלל ברבותינו הראשונים והאחרונים רק להגדיל תורה ולהאדירה בפני התלמידים בלבד הצגתי' כה, אולם באם יעשה כמו שכתבתי בראשונה שיזמין לה גיטה ע"י שליח שיקבל עליו למסור לידה ולעשות שליחותו יש לסמוך בשעת דחק כזה פה ק"ק לאסק, דברי המדבר להעלות רפאות תעלה לנכאי לבב כמוהו ולאשר יש לחוש לכמה חששות ולהצילו מעבירות חמורות בכל עת ועידן, כה יציליני ד' ית"ש משגיאות ויגהה מזורינו ב"ב א"ס:

תשובה לכבוד ידידי הרב וכו' מיה' משה נ"י, רב דק"ק בעלחטאוו:

אחדש"ה דברי תשובתו בנידון מינקת הגיעני ביום ג' העבר ולאשר טרידנא טובא בענינים אחרים והמוביל מכתבו נחפז לדרכו ולא רצה להמתין עוד זמן מועט לכן אחרתי דברי עד שנזדמן נוסע הלזה וגם עתה באתי בקצרה בנידון גרושה הזאת שברח המגרש חוץ למדינה מיד לאחר גרושין ונראה בעליל משלשה גדולים הראשונים דעיקר יסודו של הר"ש משום דאיתי לאב דמסמס לי' בבצים וחלב כן כתוב להדי' בח"ר יבמות מ"ב ור"ן בפ' אע"פ והרא"ש בפסקיו שם, אמנם מסתברא מילתא דלא נשתנה שמא משום השתנות המקרה וכיון דלא תיקנו בגרושה משום דרוב פעמים איתא לאב גם עתה שנשתנה המקרה לא נשתנה הדין וכל מידות חכמים בתקנתן כן הוא דעיקרן תיקנו עפ"י רובא דעלמא ותדע שהרי לדעת הר"ש דמתיר בגרושה הכי יעלה על הדעת שאם ימות בתוך כ"ד חודש תהי' אסורה להנשא משום דהשתא ליתא לאב לפמ"ש הפ"ו הנ"ל ואפי' כשמת הבעל בתוך צ' יום דעדיין לא הותרה, אמנם חלילה לסמוך על דעת ר"ש בזה שכבר נחלקו עליו כל רבוותא אפי' כשאינו מכירה ועי' בהגהות מרדכי בפ' החולץ שמביא בשם הר"מ מטרמישא שחידש להתיר במזנה דאפשר שגם ר"ת וסייעתי' מודים בזה שלא נקראה מינקת חבירו ודוקא בגרושה דאיתא לאב שיכפנה מיהת במכירה ולכן לא יצאתה משם מנ"ח וגם בזה נחלקו עליו כל גדולי הדור יעו"ש וכן העיד לנו אחד מגדולי האחרונים ה"ה חכ"צ בספרו סי' ס"ה וז"ל ותמה אני שהאריך בסתירת דברי מהרש"ק ודברי מוהר"ש לוצאטו ז"ל ובקיום דברי ר"ת ז"ל שאין צריכין חיזוק ומי יעלה על לבו להקל במקום שכל חכמי ישראל ראשונים ואחרונים אשר עליהם אנו סומכין מחמירין וכבר הי' מעשה ע"י פה וכו' ואסרתי עכ"ל וכן איתא בט"ז אה"ע סוף סי' י"ג ומ"ל והב"י כתב וראיתי מורים כרשב"א וכו' ובודאי אין לשום מורה להורות קולא בזה וכו' עכ"ל, אמנם אם הוא באמת שעת הדחק טובא וגם לטובת הילדים בכללם ולטובת התינוק הלזה אמרתי לחתור ולחפש אחרי התירא ולא בדרך פשרה בעלמא כי מראש צורים אראנו ה"ה מאור עינינו רש"י זללה"ה, יש להוכיח דבגרושה ונתנה בנה למניקה בשבועה עד"ר דמותרת להנשא עי' כתובות דף ס' ע"ב בקושיות הש"ס מברייתא דרדופה בד"ה בגזירותיו וז"ל בכל מקום וכו' והכא נמי לפ"ר במניקה שמת בעלה בין שהיא מניקתו וכו' עכ"ל והנה שלשה תיבות אלו שכתב כאן בקו' הגמרא במניקה שמת בעלה מיותר לגמרי ואת"ל דס"ל כדעת הר"ש הזקן דמתיר בגרושה או איזה כוונה אחרת דמ"מ אין כאן מקומו ובגופה דברייתא דתני דנתנה בנה למניקה הו"ל לאשמעינן ועוד שהרי מבואר הדבר להדי' ברש"י דס"ל כר"ת ואוסר בגרושה עי' סוטה ך"ד בד"ה מעוברת חבירו וז"ל שמת והניחה מעוברת ומניקה או שגירשה והיא מעוברת או מניקה ואסרוה חכמים להנשא עד שיהא הולד בן ב' שנים שכך זמן יניקתו וכו' עכ"ל לכן נראה ליישב דעת רש"י ולשונו הקדוש אשר גם כל רבותינו הראשונים בונים תלי תילים על כל קוץ וקוץ מלשונו הטהור והצח והוא דמבואר בראשונים עי' בש"מ שפירשו בדעת התוס' שם בד"ה ואומר ר"נ וכו' שכתבו דל"ג בנתנה בנה להניק אטו לא נתנה וכו' אע"ג דבהבחנה גזרינן אפ' בקטנה וזקינה ואילונית היינו משום דמניקתה מוכיח עלה ודמי לקטנה היוצא במיאון דמודה ר"מ דא"צ להמתין משום דמיאנה מוכיח עלי וכן מבואר בתשו' הריב"ש סי' תס"ג ונשמע מזה ג"כ דבנתנה בנה למניקה ל"ג אינה מכירה אטו מכירה והטעם ג"כ משום דמניקתה מוכיח עלה רק הטעם למסקנא דל"מ משום דגזרינן דילמא תחזור בה והא דהוצרך להקשות מברייתא דרדופה מבואר הדבר במרדכי בפ' החולץ משום דלא תימא דבנתנה למניקה ע"י שבועה עד"ר דשוב לא תהדרי בי' מיהת תשרי להנשא לזה היקשה מברייתא וכשם דהתם גזרינן בקטנה ועקרה אטו אחרת ה"נ נגזור בנשבעה המניקת אטו לא נשבעה וכן מסקינן שם דכל היכא דלא מוכחי גזרינן ורק בדבי ר"ג שאני דמוכחי טובא דאית לי' קלא [והנה מדבי ר"ג ג"כ מוכח דבנתנה למניקה דל"ג אטו מכירה דא"כ אכתי נגזור ועי' במהרש"א וכ"מ מתשו' הריב"ש בסי' הנ"ל דעיקר טעמי' דר"ת דאוסר בגרושה אע"ג דסתם גרושה לא משתעבדי היינו משום דגזרינן גרושה אטו אלמנה ואינה מכירה אטו מכירה וכבר מבואר דדעת רש"י כדעת ר"ת דאוסר בגרושה וכיון שעיקר קו' הש"ס מברייתא קאי רק על היכא דנתנה בנה למניקה ע"י שבועה וכמ"ש המרדכי דהיכא דלא נשבעה אזי גם בלא גזירה אסורה דחיישי' דילמא תחזור בה לכן שיכל רבינו וכתב דקו' הש"ס לא קא אלא במניקה שמת בעלה דאזי גזרינן גם בנשבעה אטו לא נשבעה אבל בגרושה כיון דהוא גופה רק משום דגזרינן אטו אלמנה או אטו מכירה והיכא דנתנה בנה למניקה ע"י שבועה כיון דליכא למיגזר אטו מכירה וכמ"ש שוב ל"ג אטו אלמנה כיון דאלמנה גופה לא נאסרה רק משום גזירה, ועיין, אולם גם בזה חלילה להקל שהרי מדברי רשב"א ור"ן ורא"ש הנ"ל נראה דבתרווייהו לא משתעבדי רק דחכמים תיקנו שלא תנשא, שעי"ז מסתמא תרחם על בנה ותניקנה וגם בגרושה דאיתא לאב כיון שאינה רשאה לתבוע רק ע"י אחרים חיישי' דתיבוש לתבוע לו ע"י אחרים ומשמע שגם בגרושה הוא מעיקר תקנתא כמו באלמנה ומ"ש מעלתו שיש מתירין בגרושה אפי' במכירה כבר היכה מהרש"ק על קדקדם ופירש במרדכי ובסמ"ג כוונת דבריהם דלית מאן דפליג בזה דבמכירה ודאי אסורה, עי' בס' אמונת שמואל סי' ד', וגם מ"ש לחלק דבגרושה אפי' מכירה אינה מחויבת להניק רק בשהקדים לה שכרה, ודיקדק כן מדברי הגמרא דקתני ובמכירה נותן לה שכרה וכופה ומניקתו לא נראה כלל לומר כן כיון דמקום סכנה הוא ואין ביד אחרים להצילה רק בדידה תלי' מילתא פשיטא דמחויבת להניק כ"ז שתוכל אפי' כשאין בידינו לכופו ועי' ב"ב ך"ד ע"ב ואם אילן קודם קוצץ ונותן דמים ומבואר שם בגמרא דמשום פסידא דרבים וקדירא דב"ש צריך לקוץ קודם ואח"כ יתבע את הדמים ומכש"כ במקום סכנות הולד ועי' באשר"י וגם בר"ן שם בפ' אע"פ וכן ברמב"ם בפ' ך"א מה"א דמהפכים הגירסא בזה ונקטו כופה ומניקתו ונותן לה שכרה:

איברא דיש לצרף בזה התירא דפ"י בק"א שהתיר בשכבר נשתדכה וילדה לאחר מיתות בעלה ולא התחילה להניק והתיר שם בשעת הדחק לאחר ט"ו חודש חוץ מיום שמת בעלה ומיום שתתארס ועיקר טעמי' דסמכינן בזה על כמה אמוראים שהתירו שם לאחר ט"ו חודש אלמא דליכא סכנתא כ"כ לאחר זמן זה אלא דלכתחילה חיישי' למיעוטא במקום סכנתא וחיישי' למיעוטא דילדים שמסתכנים עד ך"ד חודש ולכן כשנתנה בנה למניקה וכבר פסק חלבה שהרי לא התחילה להניק דתו ליכא למיחוש משום לתא דסכנתא שהרי גם אם לא תנשא ותחזיר לה המניקת את הולד לא תוכל להניקו רק דמשום קנסא איכא דאית לן למיחוש דכיוונה בזה כדי להנשא ולעבור על תק"ח לכן די לנו לקונסה כדברי רשב"ג ואמוראי דהתם דסברי כוותי' דדוקא במקום סכנה חיישינן למיעוט, אבל במקום תקנתא לחודא אזלינן בתר רובא, כנ"ל בכוונת דבריו, ולכאורה עודנה יש לשדות בם נרגא, שהרי על כן צריך לומר דלדידן נדחה לגמרי דברי רשב"ג מהלכה ולא מטעמיה דאסביר לנו משום דבמקום סכנה חיישינן למיעוטא דא"כ אמאי לא תנשא לאחר ך"א חודש, ואנן פסקינן דתצא כשנשאת בתוך ךד"ח, א"ו דנדחו לגמרי וחיישינן שיתעכר חלבה גם בתוך שלשה חדשים וא"כ הנך ט"ו חודש מהיכן יסתעפו ונמצא שגם לטעמיה דפ"י לא היה לו להתירה רק לאחר ח"י חודש שהרי בעיקר זמן מניקת לא נזכר בש"ס אלא שמונה עשר חודש או ךד"ח רק משום טעמי' דרשב"ג שאין החלב נעכר רק לאחר ג"ח והרי אנן פסקינן דלא כוותיה בזה, אמנם יש לומר שגם זה דפסקינן דלא כרשב"ג וחיישינן לעיכור חלב בתוך ג"ח הוא ג"כ משום דחיישינן למיעוטא במקום סכנה. גם צריך להבין במה שהחליט כיון דפסק חלבה תו ליכא משום סכנתא ואמאי שהרי אם לא תנשא תמסמס לי' בבצים וחלב ועתה רשות בעלה עלי' כמ"ש בגמרא וצ"ל כיון דפסקינן היכא שנפסק חלבה בחיי בעלה דהיינו שנתנה למניקה ג"כ קודם מיתת בעלה מותרת להנשא הרי דמשום מסמוס לחוד לא עבדינן תקנתא וה"נ בעובדא דפ"י כיון דלית ביה משום סכנתא דהנקה גופה רק משום מסמוס בו"ח ולפ"ז בעובדא דידן נמי דבגרושה יש בו צד יותר להקל מלא התחילה להניק אחר מיתת בעלה באלמנה שדיעה זו נדחה לגמרי בכל הפוסקים וכיון דלאחר טו"ח ליכא סכנתא דהנקה רק משום דחיישינן למיעוטא דילדים וכיון שנתנה בנה למינקת ותשבע עד"ר ותשליש דמי הנקה ומסמוס בו"ח דתו ליכא משום סכנתא רק משום תקנתא לחוד ולכן די בתקנתא לחוד עד טו"ח, אולם באשר שעדיין יש לחלק קצת מעובדא דפ"י וגם לא נודע לי היטב שעת הדחק של האלמנה ומכ"ת הוא מבפנים ואני מבחוץ וגם מעודי מנעתי א"ע להזדקק במנין כזה דחמירא טובא לכן מכל הלין טעמא איני מחליט בזה לא איסור ולא היתר, אולם מי שירצה להקל בזה לאחר חמשה עשר חודש, ותתן הולד למינקת פנויה ותשבע עד"ר שלא תחזור בה וגם שלא תנשא בתוך ך"ד חודש כמ"ש בנב"י, והיא תשליש שכר הנקה ומסמוס אין מזניחין אותו כי יש לו סעד גדול להשען עליו:

לכאורה יש לדון להקל היכא דמספ"ל ע"י מחלוקת הפוסקים אם אסרו בזה משום מינקת חבירו אם לא כגון בגרושה וכדומה דלפוסקים המתירין עיקר הדבר דלטעמייהו לא נכללה בשם מניקת חבירו, ונראה בעליל להדיא מתוך הסוגיא שלא נכנסו מתחילה לגזור בספיקן שהרי קא שקלי וטרו התם ביבמות מ"ב אחרי טעם דגזרו על הבחנה ומסקינן משום זרעו מיוחס אחריו ולא קאמר משום דילמא נתעברה והרי היא מעוברת חבירו וא"ל שכיון שהוא עצמו יטעה ויסבור שהוא אבי הילוד והרי ימסמס לי' בבו"ח וגם משום דחסא ל"ש בזה דז"א שהרי הבעל בעצמו יכול לידע ולבדוק גם אם תנשא לו בתוך ג"ח וכדאי' שם ותמתין משהו ותנשא וכו' אמר ר' ספרא אין בודקין את הנשואו' שלא יתגנו ע"ב אלא בע"כ צ"ל דלא גזרו על ספק מעוברת חבירו ואפשר לחלק בין ספיקא דמקרה גופי' לס"ד [ומצאתי בחידושי רמב"ן ורשב"א שהקשו שם קו' הנ"ל ותירצו כן], אמנם בנתגרשה בל"ז אין להקל משום ספיקא שהרי רה"פ חולקין על הר"ש שהרי רש"י ותוס' ורמב"ם חולקים עליו כמ"ש במ"מ בספי"א מה"ג:

ונראה דטעמי' דלא מסתימות דבריו לחוד הוא שהחליט בדעתו שחולק על הר"ש אלא שראיה מוכרחת לזה שהרי לדעת הרמב"ם דס"ל דטעמי דדחסא קמה גם למסקנא, וכיון דקתני שם בברייתא מעוברת חבירו ומנ"ח כחדא הרי כשם דמעוברת אסורה אפי' בגרושה ה"ה במניקת דבשלמא לשאר פוסקים דס"ל למסקנא הדרי לגמרי מטעמא דדיחסא רק משום סתם מעוברת למניקת קיימא, איכא למימר שהדין נשתנה ממילא ממאי דקס"ד מעיקרא וכמו שהקשה הפ"י שם באמת על ראי' זו דר"ת אבל לרמב"ם אין לפקפק ולגמגם כלל בראי' זו:

והאי דקשי' לכל האחרונים בדעת הרמב"ם שהרי נראה להדיא מתוך הסוגיא דהדרי בהו לגמרי ועי' בכ"מ שתירץ שהיה לרמב"ם גירסא אחרת לפניו וס"ל דאין לדמות הזהירות שנזהר בבנו לבין היכא שנתעברה מחבירו ודלא כקו' הגמרא דידן לפי הגירסא שלפנינו ויש ליתן מקום לזה גם לגירסא שלפנינו שכבר דיקדקו האחרונים מלישנא דברייתא זו ביבמות דקתני לא ישא מניקת חבירו דמשמע כל זמן שמניקתו הוא שאסורה להנשא אבל כשנתנה למניקת או שגמלתו מותרת כמו דקתני הברייתא להדיא בפ' אע"פ דנתנה או שגמלתו מותרת ועי' בתוספ' בד"ה ואמר ר"נ דלמסקנא דהתם דפסקינן כר"מ בהיתה רדופה דהבחנה אסרו גם בגמלתו הטעם דחששו וגזרו אטו שמא תגמלנו ועדיין היא צריך להניק הרי דחששו שמא תביא את הולד לידי חשש סכנה כדי שתהא מותרת להנשא, ומשה"ט גם במעוברת גזרו משום דיחסא שלא יזהרו כ"כ בשמירת העובר בכדי שלא יצטרכו להתפרד ביניהם בימי הנקתו, אמנם כן למסקנא אבל ברייתא דיבמות דקא שקלא וטרו בי' דסברי דגמלתו מותר ול"ח לזה להכי מקשינן א"ה בבני נמי שהרי בכל הזהירות ושמירות הולד גופי' בלא בצע כסף לא חילקו ביניהם ומש"ה הדרי מטעם זה לגמרי אבל לדידן דפסקינן כר"י בברייתא דרדופה ומש"ה פסקינן דגמלתו אסורה להנשא הרי דחיישינן שגם בלא מחיר תכניס את הולד לחשש סכנה משום דנפשה עדיפא לה שוב חוזר וניעור טעמא דדיחסא לאיתנו הראשון:

תוכן העניינים

זית רענן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה