זית רענן חלק א· רבי משה יהודה לייב זילברבגר
חלק אבן העזר
הלכה א - בדיני יחוד
סימן א
בדבר שנשאל קדמנא בזקן אחד שליט"א אשר כבר נתבטלו כל כחותיו לקישוי ולזרע אם מותר ביחוד דבר זה אינו מבואר בש"ע ובפוסקים ראשונים ולכאורה יש להוכיח זה מדברי הרמב"ם פ' כ"ב מהא"ב ה' יו"ד מובא באה"ע סי' כ"ב סי' י"א וז"ל תינוקת מבת שלש ולמטה ותינוק בן תשע ולמטה מותר להתייחד עמהן שלא גזרו אלא על יחוד איש הראוי ואשה הראו' לביאה עכ"ל ונידון השתא לנידון דידן כיון שאינו ראוי לביאה דמי לקטון פחות מבן תשע אולם מרחק רב ביניהן דשאני קטן דאינו ראוי לביאה כלל אבל בנידון דידן כיון שיש לו רפואה כדאיתא להדיא בשבת קי"א ע"א לענין סירוס ואלא בזקן והאמר ר"י הן הן החזרוני לנערותי יעו"ש אמנם גם כן אין ראי' משם לאיסור דשאני לענין סירוס דלא גרע מקטן אבל לענין יחוד עדיין איכא למימר דכ"ז שלא עסק ברפואות תעלה מותר ביחוד נמצא דעודנו לא נשמע מכל זה לא היתר ולא איסור אמנם לפענ"ד ראי' ברורה לאיסור דאיתא בירושלמי סוטה ב' ע"א על משנה ב' וז"ל מהו שיקנא לה משני בני אדם כאחת ר"י אמר במחלוקת מאן דאמר מקניא לה מאבי' ובנה מקנא לה משני ב"א כאחת עכ"ל ופי' הפ"מ דאיבעי' אזלי הכי אם דין קינוי וסתירה דווקא היכא דאיכא איסור יחוד א"ד דלאו באיסור יחוד תלי' ולהכי פשוט לי' דתלי' בפלוגתא אם מקנא לה מאבי' ובנה בבהנהו ליכא איסור יחוד נמצא תוכן הדברים אף דמבואר ופ' הארוסה דמכל עריות מקנין אפ"ה איכא למימר דדווקא דעריות דאיכא איסור יחוד איתא נמי לדין קינא ופליגי בזה במוראי אם דין קינא אגוד לגבי איסור יחוד אם לא ועיין סוטה כ"ו ע"א ושאינו איש למעוטי מאי אילימא למעוטי שחוף (ועיין פירושו ברש"י וברמב"ם ם פ"א מה' סוטה ותמצא מבואר דהיינו נידון דידן) והאמר שמואל שחוף מקנין ע"י עוד שם בש"ס מקנין ע"י פשיטא והשתא אם נאמר דשחוף מותר ביחוד א"כ ליכא צד פשיטות לאיסור קינא וסתירה וקמ"ל שמואל דלא תלי' זב"ז א"ו אף בשתוף איכא איסור יחוד אמנם עדיין איכא למימר דזהו דווקא ביחוד א"א דאסור מדאורייתא אבל בפנוי' דליכא איסורא אלא מדרבנן בכה"ג דל"ש לא גזרו רבנן וא"ל דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקנו דהאי דאמרינן דל"ש לג"ר זהו היכא דעיקרו מדרבנן אבל בגוונא דאיכא איסור מדאורייתא אמרינן דכעין דאורייתא תיקנו אין זה מוכרח דמוכח מכמה דוכתא דלא פסקינן כן חדא בגיטין ס"ה לענין שתופי מבואות (ויש לחלק דהתם לית לי' עיקור מה"ת כלל אבל לענין יחוד מיקרי יותר דאית לי' עיקר מה"ת אף דגבי פנוי' אסור מדרבנן מ"מ איכא איסור יחוד מה"ת) ועוד ביבמות ד' י"א ע"א בהא דאמר רב צרת סוטה אסורה וכו' ודקארי לה מאי קא"ל קסבר כל דתיקון רבנן כעין ד"ת משמע דלקושטא סבר דל"א כד"ק אמנם נראה כיון דסתם פנויות נידות הן ואסורה ביחוד מדאורייתא כשאר עריות ובאיסור דאורייתא כבר נתברר לנו דליכא לאפלוגי בין שחוף לכל אדם ועוד כדמות ראי' מפ' א"מ כ"ה ע"ב מאי בינייהו א"ב אשה חשובה יעו"ש בפי' רש"י ותוס' ולא אמרינן ג"כ נפקותא להיפך ובשחוף ודוק:
הלכה ב - בדיני מינקת
סימן א
שאלה על דבר מקר' בלתי טהור אשר קרה בקהלתינו שנערה אחת נתעברה בזנות וילדה בן והיא דיימא מעלמא והקול הומה שמופקרת לזנות כאשר נודע עתה מפריצתה ומדרכי' הרבים לא טובים וכאשר ילדה לא התחילה להניק כלל והבן הוא אצל מינקת עברית שרוצה להניק תמיד כי אין לה בעל וכן אבי הנערה איש אמיד קצת ורוצה להתקשר עצמו בחיוב גמור להחזיק הולד כל ימי הנקתו ולע"ע עברו ארבעה חדשים מלידתה ונתקשרה בשידוכין רק באופן שישאנה מיד וכאשר יהרס זה השידוך יוכל לצמוח מזה דברים לא טובים אשר יהיה לקלון בת ישראל כאשר גם הראשונים ז"ל חשו לתקנות בת ישראל בכיוצא בזה לכן מאוד אבקשהו לעשות עבורי זאת לכתוב לי תשובה למעשה ולמי אפנה לעזרה אם לא אל הוד כבודו אשר מלאה הארץ תהלתו והפצת ענן אורו עכ"ל השואל:
תשובה הן היום לעת ערב קבלתי שאלתו בדבר נחוץ ולולא למלאות שאלתו לא השיבותיו דבר לאשר מעודי רחקתי עצמי למאוד להכניס א"ע בעניני מינקת חבירו ידרוש נא בספר תפארת למשה בהקדמה ויראה עובדא מאת רשכבה"ג הגאון אמיתי מו"ה העשיל אולם לאשר שאלה כזו כתובה וערוכה בכל ספרי האחרונים ובפרט בתשו' רב הגאון מוהע"א זצ"ל בסי' צ"ה והסכים להתיר באופן שתשבע המינקת שלא תחזור בה ותמסמס להוולד בבצים וחלב עד מלואות כ"ד חודש וגם שאבי הזונה ישליש כל דמי ההנקה עד כ"ד חודש ואם בלתי אפשרי יניח משכנות בטוחים הן מטלטלים או להכתב ביתו אצל הרייענט על שכר הנקה באופן שתתרצה המינקת ותקבל על עצמה בשבועה עד"ר, ועוד מה שכתב לגמגם על דברי מהר"י מינץ וז"ל והנה ע"י שבועת המינקת לא בלבד שיש לנו ע"י סיוע דעת המתירין הובאו בר"ן ובמ"מ דבכל מ"ח מותר בנתנה למינקת ונשבעה אלא דמרווחנא עוד ביסוד ההיתר דמופקרת לזנות דכתב הר"י מינץ לדמות לההיא דח"ש וחב"ח דאמרינן שהיו כופין לשחררה כי היכא דלא ליעבדי בה איסורא דבזה יש לגמגם דדילמא התם מותר לעבור על איסור עשה דשחרור להציל רבים ממכשול איסורא ובזה במכשול רבים אמרינן חטא בשביל שיזכו רבים אבל הכא דהוי תקונו של ולד יש לומר דא"א להפקיע זכותו דהולד משום מכשול רבים אבל בזה י"ל דבנשואה ליכא חשש קלקול בולד זה ורק טעם האוסרין דגזרינן נתנה אטו לא נתנה וכו' ולא הוית רק בגדר כל איסורין דעלמא ודמי שפיר לההיא דגיטין הנ"ל דמתירין בשביל להציל רבים עכ"ל ולענ"ד דדברי מהר"י מינץ נכונים דכיון דחזינן בחצי שפחה שהיו כופין את רבה כדי להציל ממכשול רבים ומפסדינן ליה ממונ' משום זה דמי פתי יסור הנה לבטוח על משענת קנה רצוץ מנתינת שטר על דמיה של העניה הזאת ופגיעתן רעה אלא עיקר היסוד הוא כדי להציל ממכשול רבים הוי כפינן ליה ומפסדינן ליה ועתה תו לית לן לחלק לבין המופקרת לזנות דכתב הר"י מינץ רק דקטן שאני דלאו בר כפי' הוא בפועל ה"ה דלא מזדקקין לחוב לו אפי' בדבר הנוגע למכשול רבים, אולם כדדייקינן היטב נמצא להדי' סוגיא ערוכה כדברי מהר"י מינץ בסוף פ' חרש במת פיקח בעל פיקחת מה יעשה חרש ב"ח מוציא את אשתו בגט וא"א א"ל ומקשינן שם בסוף פ' ואמאי קטן אוכל נבילות הוא ואין ב"ד מ"ל דלאו איסורא דידיה איכא ולאו איסורא דידה איכא וקתני מוציא את אשתו בגט אמר ר"ש גזירה משום התרת יבמה לשוק ועדיין קשה דלו יהיה כעבירה גמורה מדאוריי' מה איכפת ליה לחרש וחרשת בזה ואין הדבר מוטל עלינו להזדקק לכפותו בזה שהרי קטן אוכל נבילות אין מ"ל א"ו משום מכשול דרבים שאני והרי מבואר שמפסידין זכותם שיש להם זע"ז מחמת קידושין משום מכשול רבים וחרש וחרשת לא עדיפא מקטנים דעלמא ואם את אשר יש להם כבר כופין לבטל ולהרוס מפני מכש"כ מכ"ש דלא מהדרינן לחפש בזכותו דקטן במקום מכש"כ לכן במופקרת להדיא נראין דברי מהרי"מ וכהכרעת רבינו משה בש"ע אכן בעובדא דידן דרק דיימא מעלמא אין אנחנו יכולין לדמות למופקרת להדיא לכן אין בידי להתיר רק בהצטרף כל הנ"ל:
הלכה ג - תקנת עגונות
סימן א
תשובה מה שהשבתי לכבוד הרב המאה"ג החריף והבקי מוה' סיני חונה בק"ק בערזין יע"א:
א והנה עיקר מוסדי התירה של העלובה הזאת מדברי בעל פ"מ סי' מ"ח, ולפענ"ד נראה שגם בדברי קדשו יש לשדות נרגא ומני' ובי' אבא וכו' דעיקר יסודו בנוי מדברי תוס' שהקשו שם וז"ל תימא דהא קתני בה גוסס אע"ג דחיי וכו' ותנן נמי אין מעידין על הגוסס וי"ל בגוסס שהוא מגויד כיון שהוא גוסס ע"י אדם לא חיי ומזה הוציא היכא דחזינן במים שאינו יכול לדבר עוד שהוא מסימני גוסס שהוא ג"כ כגוסס ע"י אדם דמותרת ומשמע משטחיות דברי קדשו דאפי' בלא שהה כדי שת"נ היתה מותרת מטעם זה והנה מקודם צריכין להבין מה שהקשו תוס' ותנן נמי דאין מעידין על הגוסס דהיכא נשנית משנה זו וחפשתי בתוספתא ולא מצאתי א"ו צ"ל מדקתני במתני' דאין מעידין אלא עד שתצא נפשו משמע דאתי למעוטי גוסס ומצאתי אח"כ שמביאים האחרונים בשם רח"ש שפירש כן בדבריהם וא"כ כיון דקתני במתני' דלקמן במעשה דסומא במים שיש להם סוף ושה' כדי שת"נ דוקא ומשמע נמי למעוטי גוסס א"ו דאין זה גוסס בידי אדם ואף אמנם דשאני בין היכא דקתני, בדרך שלילה כגון הכא דקתני במתני' אין מעידין דמשמע דזולת זה לית בי' ממש לבין התם דקתני רק עיקר הדין דרך חיוב כמובן אבל עדיין יקשה למה לן שיעורא רבה כ"כ במים שיל"ס דהרי טרם שימות כבר נעשה גוסס תוך המים ודומה לזה היקשו בש"ס לעיל דף ע"ט ע"ב ע"ש, וא"כ לסגי לן בשיעורא זוטא עד שיעשה גוסס והרי מבואר בכל הפוסקים דבעינן עד שת"נ דוקא א"ו דע"י מים לא דמי לגוסס בידי אדם ואין לומר דחיישינן דלמא היה אז אצל שפת המים ויצא אח"כ בעצמו או שבא אחר והצילו דא"כ גם במים שאין להם סוף נמי דאף שאינו יכול לראות מארבע רוחותיו מ"מ יכול להציל עצמו לרוחבו של מים אל שפתו:
ב ועוד שהרי לדעת רוב הפוסקים הא דמעידין על המגויד לרבנן הוא במקום שנעשה שם טריפה ומשמע מדבריהם דלית להו כלל הא דר' שמעון ב"א דאית להו רפואה ע"י כוי' דא"כ לא נעשית טריפה דכל היכא דאי בדרא ליה סמא דחיי אף שלא נעשה לה רפואה זו ולא נודע לנו טיב הרפואה ההיא אפ"ה לא נכלל בשם טריפות עי' חולין דף נ"ד גבי דבי יוסף רישבא מחו בגידא נשיא וקטל וכו' והא קא חזינן דקא מתה גמירי דאי בדרי לה סמא חייא ור' שמעון ב"א לטעמי' דס"ל דנחתכו רגלי' מן הארכובה ולמעלה כשירה כדאיתא בריש א"ט דף מ"ט ע"ב ועיקר מילתא דמגויד הוא רק בנחתך ברגליו דבשאר מקומות במקום שנעשה טריפה מחמת נקב או מחמת חסרון בזה גם רשב"א מודה דלא מהני כוי' כמבואר בריטב"א יבמות שם וגם בפ"מ בתשו' זו כיון לדעתו בזה, ובזה נדחה ראיתו של הריב"ש שמביא ראיה דאין מעידין על המגויד הוא חשש דאורייתא דאל"כ מאי מקשה הש"ס מהאי דארכובה ולמעלה דהא לתירוצו דאביי דמתניתין רשב"א ולדידי' ליכא בין ארכובה ולמטה או למעלה כלום ועיין ברשב"א ובריטב"א שפירשו כן להדיא דקושית הש"ס קאי הכא לשיטתו דרשב"א כה אמרתי בהשקפה ראשונה והצעתי הדבר לפני בני נ"י והראה לי שהמחבר מראות הצובאות הרעיש בזה על הריב"ש וגם דעת הב"ח מובא בח"מ סי' י"ז ס"ק נ"ח ע"ש נתיישב בזה היטב ומצאתי כ"ז בספרו אולם דעת הרמ"ה דס"ל דאף לרבנן מהני כוי' רק דסבירא להו דל"ח לזה בע"כ צ"ל דס"ל כדעת הרמב"ן במקצתו עי' ברא"ש פ' בהמה המקשה סי' ז' ותוכן דבריו שם דרמב"ן ס"ל דאם נחתך במקום צומת הגידין יש לו תקנה אם חתך אח"כ קודם שחיטה למעלה מצ"ה ואפ"ה אם שחטה קודם שחתך נטרפה בזה ולא דמי להאי דמחי לי' בגידא נשיא דאמרינן בי' גמירי דאילו איבדר לי' סמא חיי זהו היכא שיש לו רפואה כמו שהיא ע"י שמים אבל היכא שאין לו רפואה רק אם יחסר עוד מאשר הוא עתה ועתה ששחטה ולא חסרה דבר זהו נכלל בכלל טריפות דעלמא ונכלל ג"כ בסוג זה כיון דל"מ לה סמים דעלמא ואשר"י ס"ל שגם זה נכלל בכלל סמים ורפואה דעלמא לכן ס"ל דאין לו תקנה יעו"ש ר"ן ורשב"א דכולם מסכימים לדעת רבינו אשר וא"כ לדעת רמב"ן שם כיון שאין לו רפואה כמו שהוא נכלל בכלל טריפות דעלמא ובכלל שאין לו רפואה נכונה אמטי להכי דגם רבנן מודים במגויד במקום שנעשה טריפה דמהני כוי ואפ"ה לא יצאה מכלל טריפות כיון שאין לו רפואה כמו שהיא רק דרבנן ס"ל דל"ח לכוי' וזהו אפשר כוונת הטור בסי' י"ז שמביא דעת רמ"ה וסיים ולא נראה כן מדברי א"א הרא"ש ז"ל דלפירושו של הב"י יש לגמגם קצת שהרי גם מדברי רבינו אלפסי והרמב"ם מוכח כן מדהביאו המשנה בסתמא דא"מ על המגויד ולהנ"ל ניחא דכיון לדברי רבינו האשר"י בפ' בהמה המקשה ועי':
ג אמנם דעת ביבמות מובא מקצתו בנ"י דאף רשב"א ס"ל דל"מ כוי' במקום שנעשה טריפה, כבר ופליגי במקום שלא נעשה טריפה עדיין ואפ"ה ס"ל לרבנן דמעידין על המגויד דע"י גודל צערו לא יחיה עוד, וחילי' של הרמב"ן דבמקום שנעשה טריפה בודאי ל"מ רפואה לכ"ע ואף דלשיטתו בפ' בה"מ הנ"ל איכא למימר להיפך, אמנם כשנדייק היטב בדבריו שם נכונים הדברים וז"ל שם מובא ברא"ש וא"ת כבר התחילה מכה זו להכניס בה מיתה מסוכנת היא ולא טריפה עכ"ל ונמצא מובן מעצמו דלגבי עיגון כיון שסוף סוף ע"י שכבר נכנס בו מכה ש"מ מעידין עליו לכ"ע וכיון שהוצרך לפרש כן גבי כוי' של אח"כ דאיירי כשלא נטרף עדיין אזי ממילא גם לרבא דתירץ דאיירי בסכין מלובנת מעיקרא מיירי ג"כ בחתיכת מגויד היכא שעודנו לא נעשה טריפה וצ"ל לדעתו בהא דפליגי רבנן ורשב"א דאיירי במקום שנעשה טריפה אך שעודנו לא נטרף במכה זו אבל במקום שלא נעשה טריפה אזי לכ"ע אין מעידין וגם בנחתך מארכובה ולמטה דלכ"ע אין מעידין דהרי גבי מלחמה אמרי' לכ"ע דזימנין דמחי לי' בגירא וכו' ועבד לי' סמתרי וחיי) אמנם קשיא לדעת הרמב"ן דלדידי' צ"ל דנחתך בידי אדם גרע מע"י חולי בידי שמים ובחולין דף נ"ה ע"א אמרינן להיפך ניקב לחוד ונחתך לחוד ע"ש ונראה ליישב דאיתא בב"מ דף ק"ז ע"ב אמר שמואל הכל ברוח וכו' הנך נמי אי לאו זיקא עבדי להו סמא וחיי ע"ש ונמצא דדוקא במגויד בחוץ כלפי רוח דאיכא מכה וגם בלבול הרוח הוא דגרע מחולי ב"ש אבל בטחול דאיירי בפנים במקום דליכא זיקא אזי חולי ב"ש יותר מפסיד ומכאיב מע"י אדם. נמצא לפ"ז אף דמשמע מתוך הסוגיא דמגויד ונעשה גוסס לכ"ע מעידין כמו דאמרינן במתני' דאהלות זהו דוקא היכא דאיכא מכה בהדי זיקא אבל היכא שמכה הוא מן המים המתחילים להחניקו שכל המכה הוא בפנים מעוצר רוח ואינו דומה כלל לגוסס ב"א ולדעת הפ"מ דמים דמי לבידי אדם עוד מגרע גרע מגוסס ב"ש וראיה זו נכונה ג"כ לדעת רוב הפוסקי' דמפרשים דאיירי במקום שנעשה טריפה כבר ע"י מגויד וצ"ל ג"כ דע"י גיוד מיגרע מטריפות ע"י חולי דע"י חולי אין מעידין אלא לאחר י"ב חודש ובמגויד מעידין לאלתר לרבנן והא דפסקינן סי' י"ז סעיף ל"ב בארכובה ולמעלה לא תנשא אלא לאחר י"ב חודש משום דפסקינן כרשב"א אכן בגוסס מגויד דבזה לא מצינו דפליג רשב"א על רבנן ולאפושי פלוגתא ל"מ ובע"כ צ"ל דגוסס ע"י אדם אין לו רפואה כלל לכ"ע דאם לא כן מנ"ל לאביי דמתניתין דאהלות אתי כרבנן כיון דהתם איירי בגוסס או בגויד לפנינו ולא נעשה לו שום רפואה אף רשב"א מודה והוי לי' לאוקמי מתני' דהתם ככולי עלמא א"ו כיון דלרשב"א אית לי' רפואה במגויד לחודא היכא קס"ד דטמואי מטמא כיון שעוד יש בו חיותא להחזירו לאיתנו כמקדם א"ו מדקתני לרבותא דאינו מטמא ש"מ שאין לו רפואה כלל ולהכי מוקמינן לה כרבנן דוקא דלרבנן מתירין לאלתר דמגויד ע"י אדם גרע מטריפה בידי שמים וקשה מהאי דמשני הש"ס ניקב לחוד ונחתך לחוד ואף להפוסקים דלא פסקו שם כשנוי' זו אבל מ"מ הסברא קאי דנחתך עדיף קצת מניקב ועי' פר"ח סי' מ"ג ס"ק ג' וצ"ל כנ"ל דדוקא במכה שכלפי זיקא הוא דגרע מטריפה וגם לדעת רמ"ה דאף לרבנן מהני כוי' אח"כ אפי' במקום שנעשה טריפה ובארנו לעיל דס"ל כדעת רמב"ן בפ' בה"מ שאין זה בכלל דאי איבדר לי' סמא כיון שכמו שהיא אין לו רפואה רק אם יחסיר ממנו עוד אפס קצהו ע"י כוי' ולא ס"ל בזה כרמב"ן וכיון שכבר נכנס בה מכה הממיתו דמסוכן הוא אלא שעוד יכול לחזור לאיתנו וזהו שכתבנו לעיל באות ב' דס"ל כדעת רמב"ן במקצתו וא"כ לדידי' קשה דלמה לי' לאביי לאוקמי מתני' דהתם כרבנן דוקא דהרי אתי ככ"ע כיון שלא נעשה לו רפאות כוי' וצ"ל דלקושטא צריך להבין בלא זה לדעת רמ"ה שגם לרבנן מהני כוי' אמאי מעידין ולא חיישינן לרפאות תעלה ובצלוב חיישינן דדילמא מטרוניתא עברה עליו כאשר עמד בזה בעל פ"מ בתשו' הנ"ל ולא תירץ כלום ול"נ בפשטות הסוגי' דחזינן דמקשה מהאי דשקיל ספסירא וכו' ולא אסיקתי' לנעוריה, ומאי קו' לכאורה דשאני התם שלא נעשה לה רפאות תעלה א"ו צ"ל דלרשב"א מהני רפאות כוי' אח"כ דלא מייתי לאלתר אבל לרבנן אפי' לדעת רמ"ה זהו היכא שנעשה לו רפאות כוי' לאלתר ומיד אחר החותך ולרשב"א לא מיית לאלתר ומהני כוי' אח"כ ולהכי אין מעידין על המגויד ובזה יתיישב על נכון דברי רמ"ה מובא בטור שם וז"ל אבל היכי שנחתכו גידי שוקיו ולא נכוה מעידין כרבנן דפליגי ארשב"א וכן הלכה עכ"ל וכבר עמדו בעל ט"ז ופ"מ ומתרצי בדחיקא ולפי הנ"ל ניחא וכוונתו שלא נכוה לאלתר אזי מעי' לרבנן דוקא אבל לרשב"א דמהני כוי' אזי בודאי חיישינן כמו בצלוב ונמצא אף לשיטתו דפליג במגויד אם מהני כוי' אח"כ אבל בגוסס מגויד מודה גם רשב"א לרבנן דל"מ כוי' שאח"כ דבזה תרווייהו שוים דמייתי לאלתר ולהכי קס"ד דמטמא אז אף דגוסס ב"ש חיי ג' ימים וקשה ג"כ לדידי' מהאי דאמרינן דניקב גרע מנחתך וצ"ל ג"כ כנ"ל א"כ ממילא כשהתחיל לחלק בגרונו דהוא מכה לפנים מן החלל עוד מיגרע מגוסס בידי שמים כן נראה לפע"ד על נכון בבירור שמעתתא בלי גמגום:
ד ולבי אומר לי שגם בעל פ"מ לא חידש כזאת רק לעדופי מילתא לפ"ד אכן עיקר טעמו משום דאף גוסס בידי שמים היה מתיר במים שאל"ס היכא דשה' כדי שת"נ מפני דאיכא תרי רובא כאשר נראה כן מתשו' הריב"ש סי' שע"ט והא שמביא הגאון דק"ק לונטשיץ תשובת מהר"ם מרוטנבורג דס"ל שגם מגויד הוא מדרבנן וקשי' לדידי' קושי' הריב"ש על קו' הש"ס מארכובה ולמעלה כבר בארנו לעיל סי' זה אות ב' דלק"מ דקו' קאי לתירוצא דאביי דאתי כרשב"א ולדידי' דס"ל בריש א"ט דגם מארכובה ולמעלה כשירה וא"כ שוה מארכובה ולמעלה כמו למטה והא דמשמע מתוס' דאף בתרי רובא ל"ת נראה לפענ"ד ברור כמו דמצינו לדידו בכל איסורין שבתורה דמקילין בס"ס זהו היכא ששניהם בגופו אבל ספק א' בגוף וס"א בתערובות לא, ה"נ בדבר שבערוה אף דמקילין בתרי רובא זהו היכא ששניהם בגוף כגון בגוסס בידי שמים שנפל למים שאין להם סוף דאיכא תרי רובא על גוף אחד אבל בצורבא מרבנן שרוב אחד הוא על גוף הנופל ורוב אחד הוא מעלמא מדלא הפקיעו לקלא ומלבד זאת נראה בעליל מצד הסברא דגוסס במים שאין להם סוף כיון שנשתנה גוף זה משאר נופלים שהרי מלבד הרוב הנופלים שאינם נמלטים איכא עוד רובא אחרת שמעיד עליו שאינו יכול להמלט ע"י שנשתנה לגריעותא לכן אמרינן דבכגון זה לא גזרי רבנן אבל בצורבא מרבנן שלא נגרע גופו משאר הנופלים לא יצא מכללא דמים שאין להם סוף שגזרו רבנן אף שנולד לנו אח"כ איזהו ראי' וראיתי בדברי מעכ"ת שמחלק באופן אחר ונכונים בעיני וראוין למי שאמרן.
ה והנה בהשקפה ראשונה עמדתי משתומם בדברי הריב"ש סי' שע"ט ש"פ לאשר משריש ליסוד מוסד דכל הני דאין מעידין היא מדאורי' דאין מעידין משמע אפי' אם נשאת תצא ואי מדרבנן די שלכתחילה לא תנשא ובתוך הדברים מביא ג"כ האי דאין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם אעפ"י שיש סימנים בגופו ובכליו דממ"נ הוא מדאורייתא דלמ"ד סימנים דרבנן אזי פשיטא דל"מ מדאורייתא ותצא ולשנוי' דסימנים דאורייתא אזי ג"כ תצא דאיירי בסימנים גרועים ואיך נעלם מעיניו הקדושים ש"ס ערוכה בכורות דף מ"ו ע"ב דמשני התם לר' יוחנן דס"ל אף לנחלה ומקשה הש"ס מהא דתנן אין מעידין וכו' ומתרץ הש"ס שאני התם בעדות אשה דאחמירי בה רבנן וחפשתי ולא מצאתי מי שעמד בזה עד כה שמצאתי בספר מהצ"ב שהניח דבריו בצע"ג ואמינא משום כבודו של רבינו הריב"ש לתרץ דבריו הקדושים והוא דעיקר יסוד הדבר דכל בדרבנן ל"ת הוא מהאי דתנן גבי שלשה גיטין פסולין ואם נשאת הולד כשר ופליגי שם רב ור' יוחנן ואנן פסקינן כר"י דאם נישאת ל"ת ועיין ברמב"ם פ"י מה"ג שכייל זה לכלל גמור דכל בדרבנן אם נישאת ל"ת ועיין ב"ש סי' קמ"ב ס"ק ד' דלשיטתו גם גבי בפ"נ אם לא אמר ולא נתקיים ואזיל לעלמא ג"כ אם נשאת ל"ת ועיין ריש גיטין דף ה' שהיקשה הש"ס שם לרבה מהא דתני' המביא גט ממדה"י אם לא אמר בפ"נ וכו' ועיין תוספת שם ד"ה שלא וכו' וא"ת להאי לישנא דבפ"ב דאית לי' לר"י שנים שהביאו גט צ"ל בפ"נ וכו' ואומר ר"י דההוא מילתא דר"י דסבר ל"ת קאי כלישנא קמא דפ"ב וכו' עיי"ש היטב תמצית העולה מדבריהם דהאי דאמרינן דר' יוחנן ס"ל ל"ת קאי כלשנא קמא וכמסקנא דשמעתין אבל ללישנא דס"ל לר"י דשנים שהביאו צ"ל בפ"נ בע"כ צ"ל דס"ל לר"י אף בשלשה גיטין אם נשאת תצא נמצא לדבריהם למסקנא דפסקינן בשנים שהביאו אצ"ל בפ"נ ס"ל לר"י דאם נשאת ל"ת:
ומזה הוליד הרמב"ם וריב"ש ג"כ אזיל בזה לשיטת הרמב"ם דכל בדרבנן אם נשאת ל"ת וקושי' הש"ס בבכורות קאי התם לר"י דס"ל דאף לנחלה מהני פדחת לחוד ומשני התם תרי שנוי' או משום דגבי ע"א החמירו רבנן או משום דיכיר לחוד והכרת פנים לחוד ותירץ הראשון קאי ללישנא דס"ל לר"י דכ' שהביאו גט צ"ל בפ"נ ובפ"נ וממילא דצ"ל דס"ל דגם גבי שלשה גיטין א"נ תצא נמצא דאף בדרבנן תצא ומש"ה גם גבי אין מעידין נוכל לומר שהוא מדרבנן ואפ"ה אם נישאת תצא ושנויא בתרא קאי למסקנא דס"ל שנים שהביאו גט אצ"ל בפ"נ וגבי ג' גיטין אם נישאת ל"ת וצ"ל דיכיר לחוד והכ"פ לחוד ועי' היטב:
ובזה יש למצוא פתח לדעת מוהר"ש יונה מובא במכתב מאלי' בסופו סי' א' סעיף ך"ז וז"ל גם כי הרבה מן הפוסקים ראשונים תפסו כלל זה להקל בסוף העדות ולהחמיר בתחילתן אפשר דאין כל הפוסקים מודים בזה אלא דגם בתחילת העדות יש להקל הר"ש יונה עכ"ל וספרו אין בידי לעי' בו ולפום ריהיטא הוא נגד הש"ס בכורות דף מ"ו דאיתא להדיא כי הקילו בסופו בתחילתו לא הקילו עיי"ש, ונראה ליישב דבריו דאיתא בתשובת הרא"ש כלל נ' סי' ט"ז דס"ל בדרבנן מהני סימנים אף דסימנים דרבנן וקשה דהוא נגד הש"ס יבמות דף ך"ב דתנן להדיא אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם אע"פ שיש סימנים בגופו ובכליו ואע"פ שהוא רק לענין דרבנן לחוד וכדאיתא בכורות ד' מ"ו שאני עדות אשה דאחמירו בה רבנן דמדאורייתא סגי בפרצוף פנים לחוד אבל מדרבנן לא מהני אפי' פ"פ בהדי סימנים אלא פ"פ עם החוטם וכבר עמדו בזה האחרונים בספרותיהם ולפי הנ"ל ניחא דזהו לדידן דפסקינן דבדרבנן אם נישאת ל"ת, ולכן לענין לכתחילה מהני סימן אמצעי לחוד אבל ללישנא קמא דבכורות דע"כ קאי ללישנא דר"י דשנים שהביאו צ"ל בפ"נ וממילא דגם בג' גיטין אם נשאת תצא ולכן גם בהאי דאין מעידין אף שהוא מדרבנן החמירו בו כעין דאוריי' דאף אם נישאת תצא לכן לא מהני ס"א ולא מידי וא"כ לדברי תשו' הרא"ש בע"כ צ"ל לדידן דפסקינן בדרבנן ל"ת הקילו אף בתחילתו שהרי מהני סימן אמצעי בדרבנן ומעתה בנידון הפ"מ אף אם נאמר כדברינו הנ"ל כיון דשה' כדי שתצא נפשו שכבר יצאה מחשש דאוריייתא במים שאל"ס ולא נשאר רק איסורא דרבנן אזי מהני אח"כ רובא דגוססים מלבד דאיכא תרי רובא כנ"ל אות ד' דהא כיון דמהני סימן אמצעי באיסור דרבנן ורוב גוססין עדיף מס"א דהא בס"א אף אם נישאת תצא למאן דאית ליה סדר"ב, והא דכתב הב"ש בס"א אם נישאת ל"ת זהו לאחר דמספקא לן לדינא ורוב גוססין אף אם הוא רק גוסס בידי שמים מ"מ א"נ ל"ת (כדמשמע להדיא מתוס' בכורות דף ך' ע"ב ד"ה חלב וכו' וז"ל בתה"ד ומה שהחמירו שם לכתחילה משום חומרא דאשת איש וגוסס נמי לא אזלינן ביה בתר רובא להעיד עליו להשיא את אשתו) כיון דרובא עדיף מסימן אמצעי וכיון דלשיטת הרא"ש מהני ס"א בדרבנן מכ"ש דמהני רובא ויותר מזה מבואר בבית שמואל סי' י"ז ס"ק צ"ד דגוסס בידי שמים מעידין עליו לאחר ג' ימים מהא דפסקינן בי"ד סי' של"ט דמתאבלין עליו האף אומנם שכבר צווחו בזה רבותינו האחרונים בספרותיהם דשאני אבילות דאזלינן ביה בתר רובא אבל לעדות אשה דלא אזלינן בתר רובא אזי בודאי אין מעידין ואמרתי אחרי התנכרו דבריו הקדושים גאולה תהיה לו ונתנה למו מקום והוא כפורחת עלתה נצה ע"פ דברי תוס' בכורות ד"ה חלב הנ"ל בסה"ד וז"ל ובלאו קו' דרשב"ג קשיא נמי הילכתא אהילכתא וכו' וי"ל דמן הדין היה לנו לפסוק כרבנן וכו' אלא מדרבנן החמירו ביבמה וכו' ולכך עשהו בספק גם לענין אבילותו שלא יבוא להקל בערוה עכ"ל וכיון דפסקינן דמתאבלין ממילא מוכח דמעידין וזהו כשכבר ראהו גוסס ג' ימים ואף שאין לסמוך ע"ז לבד למעשה דהא לדעת ריב"ש משמע לכאורה דבגוסס אף אם נישאת תצא כיון דדינא דגוס' מוכח מדתנן אין מעידין עד שתצא נפשו ולדידי' בכל הני דתנן אין מעידין אף אם נישאת תצא אף דאיכא רובא כיון דאיכא תרי חזקה אמנם מדברי רבותינו בעלי התוס' משמע להדיא בהאי דמים שאין להם סוף דמפרשי מטעם סמוך מיעוטא לחזקה וכן בגוסס משמע להדי' שאין זה שני חזקות כיון דחדא בחברתא מישך שייכא כאשר כבר האריכו רבותינו האחרונים בזה וא"כ יכולין לצרף דעת ב"ש הנ"ל לסניף לשאר התירים ואינם דחויים לגמרי:
ו עוד נראה לפענ"ד נכון וברור במילתא חדתא אליב' דכל הדיעות דבנהר ווייסל אשר יש לו סוף משני צדדים ברוחב ואין לו סוף באורך דאף דלענין לכתחילה דינו כמים שאין להם סוף אבל לענין דאורייתא מהני עד אחד על הטביעה אם שהה כדי שת"נ וגם לענין דרבנן לא נתוסף איסורי ע"י בדדמי או מפני חשש משקר ולא נשאר רק חששא דמים שאל"ס גם לדעת רבינו אלפסי דס"ל דאף בשני עדים חיישינן בדדמי ומשמע דלדעתו דאיבעי' בע"א במלחמה הוא בקברתיו דוק' מפני חשש משקר כמבואר ברמב"ן במלחמות אבל בלא קברתיו פשיטא להו דאמרינן בדדמי אף בשני עדים וכיון שכן משמע דבלא קברתיו אף אם נישאת תצא ומשמע בש"ס דמים כמלחמה דמי אף לענין שיעור שיהה לחוד מקו' הש"ס והא מים כמלחמה דמי אמנם נראה דזהו דוקא בנפל לים שאין לו הצלה הן באורך והן ברוחב אבל במים שיש להם סוף ברחבו אף שאין לו סוף באורכו דודאי לא חיישינן לדדמי ולא למשקר לכ"ע שהרי חזינן שהראב"ד רצה לפשוט איבעי' דע"א במלחמה מעובדא דחסא ומתרץ הרא"ש כיון שהמים יש להם סוף ושהה כש"נ תו לא חיישינן למידי ובע"כ צ"ל דדוק' במים שאלה"ס כיון שאין לו פליטה מכל צד רק שיצוף על פני המים זמן מרובה וכיון שכסהו המים ונחלש כבר תו לא יכול לשוט ע"פ הים זמן מרובה כל כך אבל במים שיש להם סוף כיון שבקל יכול לשוט ולהציל את עצמו אי לא דשהה לא אמר וכן לטעמ' דמשקר הלא עיקרן של דברים מפני שאמרינן שהיא לא תידוק רק אחרי שתחקר שנפל בעלה למים שאין להם סוף או דמחי ליה בגירא או ברומחא במלחמ' תו לא תידוק אבל במים שיש להם סוף כיון שבקל יכול לשוט להמלט גם היא תידק עד שתדע ששהה עד שתצא נפשו וממילא תבנא לדינא כיון שזה יסוד מוסד לכ"ע דע"א נאמן במים שיש להם סוף על הטביעה ועל שיעור שיהה ולא חיישינן לבדדמי או למשקר הרי נראה בעליל כיון שבקל יכול למלוט גם היא תתור לחקור בטיב על שיעור שיהה ולא תתלה בדדמי וכיון שהיא תידוק גם העד אינו משקר, ומעתה אף שמים אין להם סוף לארכו כיון שיש לו דרך סלולה להציל את נפשו לרוחבו מסתמא יציל את עצמו בכל טצדקי דמצי למיעבד ואזי ממילא נסתלקו כל החששים הן חששא דבדדמי והן חששא דמשקר ונאמן בזה ע"א אף על שיעור שיהה בלי גמגום כלל ולא נשאר רק חששא דמים שאין להם סוף ונפקות' רבא לדינא כגון היכא דאיכ' תרי רובא ועי' בדברינו לעיל אות ד' וזה כמה שנים אשר היה שאלה בנידון זה מדאברין ופרשתי הסוגיא בהשכל ועל נכון דל"ח כלל לבדדמי או למשקר על שיעור שיהה, אכן וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה, אכן לחלק בין מים שיש להם סוף לרחבו ואל"ס כלל נכון וברור כשמש, ובזה מיושב ממילא גם דברי הרא"ש אשר כל הרואה ישתומם דעדיין לפי תירוצו של הרא"ש הדרי קושית הראב"ד לדוכתי' על הרי"ף בעובדא דחסא דהיה מים שאל"ס ואמאי אם נשאת ל"ת כיון דחיישינן לדעתו לבדדמי אף בשני עדים הרי דחששא גמורה וכבר עמדו בזה הרב הגאון המובהק זצ"ל בספרו חמדת שלמה סי' ך"ג וכן הרב הגאון אמיתי מוה' יעקב זצ"ל דק"ק ליסא שם ך"ד, ולפי הנ"ל ניחא בפשיטות דגם עובדא דחסא היה בנהר שיל"ס לרחבו לכן אף בע"א לא תצא כנ"ל, ובמים שאין להם סוף לכל הצדדים אזי באמת בע"א תצא ובשני עדים לכתחלה ל"ת לדעת הרי"ף דחושש לכתחילה אף בשני עדים ולשיטת הרי"ף לא תצא לכתחילה במים שאין להם סוף מפני שני טעמים מפני מיעוט הנמלטים ומפני חשש בדדמי לענין שיעור שיהה והא דמצריך הש"ס לחפש בתר איסורא דמים שאין להם סוף מפני דף של ספינה או גלי אשפלו ואמאי לא אמרינן מפני חשש בדדמי לדעת הרי"ף משום דקודם זה אמרינן איזהו מים שיל"ס כל שעומד ורואה מד' רוחותיו וממילא נשמע כל שרואה רק מב' רוחות הוא בכלל מים שאין ל"ס ובזה לא שייך בדדמי כמו במים שיל"ס, תוכן הדברים ודעתו של רבינו האלפ"ס הוא שגם בשני עדים חיישינן לכתחלה לחשש בדדמי וכיון דבשני עדים חיישינן לכתחילה אזי בע"א שכל האמנותו הוא מפני תקנות עגונות וכיון שעדותו רפוי' מפני חשש בדדמי אזי אף אם נשאת תצא אמנם כל זה במלחמה או במים שאל"ס מד' רוחותיו אבל במים שאל"ס משני רוחות ליכא חשש בדדמי כלל וגם חששא דמשקר נסתלק שגם זה סובב לחשש בדדמי דידה כמבואר ברמב"ן במלחמות ובתוס' וכשם דלא חיישינן במים שיל"ס לגמרי הכי נמי במים שאל"ס מב' רוחות דזיל בתר טעמא, גם לפום דעת רמב"ן במלחמות נשמע מילתא חדתא והוא שבתוך דבריו הקדושים והנוראים שם נמצאו איזהו דברים אשר בין שורותיהם יצהירו ולא נתב' תוכן כוונתו היטב וז"ל שם אלא שהאריך לנו רבינו את הדרך שהוא פי' שאין ע"א ולא שני עדים נאמנים לומר מת במלחמ' או מת סתם כשמלחמה בעולם וכו' כ"ש בעדים כדאמרינן בגמרא והא מים כמלחמה דמי מלחמה נמי כמים מה התם בעינן דמסהדי דמת ודאי וכו' אף במלחמה נמי בעינן דמסהדי ביה דודאי מית וכו' עכ"ל, ועתה איזה תולדה נולד לנו בהדמותו גם להיפך מלחמה למים אם בא להורות לנו את טעמא של רבינו דבמלחמה חיישינן אף בשני עדים תלי תניא בדל"ת שגם במים לא מצאנו אלא בע"א ומצאתי בתשו' הגאון מוהע"א שעמד בזה בסי' ק"ז, ונראה בפשיטות כוונתו שרצה בזה לבל יהיו דברי רבינו כזרים בעינינו שהרי שני עדים נאמנים בכל דבר ובעגונא הקילו עוד ומדוע יתבצר לנו איזהו מקום להחמיר עוד בעגונא מה שלא נמצא בכל התורה כולו לזאת האיר לנו בזיו מאורו דלקושטא לא החמירו בשום דבר רק במה שהקילו והוא שהרי הקילו במים שיל"ס אין צריך בפירוש לומר ששהו עד שת"נ ואפי' בע"א כמבואר במהרי"ט סי' מ"ז דאף למ"ד ע"א בד"ה אמנם וכו' לסברא פשוטא שאין צריך לומר בפירוש אלא כל שהדברים ניכרים מתוך העדות שאומר שנטבע ולא עלה מסתמא שעמד שם כדי שת"נ יוע"ש גם נודע דתרי בדדמי איכא א' מפני שירד לספק באיזהו דבר אומר בברי וב' מפני שנדמה לו כדבר ברור וצלול כמבואר בתוספת כל הנשבעין גבי בעל הבית טרוד בפועליו וממוצא הדבר מובן הא דחייש הרי"ף בתרי ואפי' בע"א לחוש לדילמא בדדמי אמרי היינו שנראה לו כדבר ברור שאם ניחוש שמחמת ספיקו אמרי בברי שהרי אפי' מיגו מהני בכגון זה גבי בעל הבית טרוד בפועליו ומכ"ש עדים גמורים וגם בע"א כיון שכבר נפשוט מדיגלת דל"ח למשקר ובכל מקום שהאמינו ע"א הרי הוא כשנים אלא ודאי דחיישינן שנדמה לו כבירור גמור בלא שום צד ונידנוד ספק וממילא אי מפרשינן להו לכולהי מילתא דספיקי ואפ"ה אמרי ידעינן בבירור שמת כגון שאמרו ראינו שמת ממש על ההרוגים אפי' לא טלטלו אותו נמי מהימנו וע"ז הביא לנו מהאי דס"ל דבדקינן בדרישה וחקירה ואפי' לרבנן דפליגי התם במילי דשכיחי חיישינן ולזה מביא ג"כ לבירור הדבר שהרי במים צ"ל בפירוש ואשמודעני' שהוא פלוני ולא סגי היכא שאמר ראיתי תיכף כשהעלוהו מן המים וראיתי שמת ומשמע להדיא שאפי' היכא שכבר הלך לעלמא מעכב בדיעבד עד שיאמר בפירוש שהכרתיו בט"ע וה"נ במלחמה היכא שאמר בפירוש ראיתיהו נופל מת על ההרוגים דתו לא נשאר לנו שום חשש רק אולי מפני הספק מהפך הדבר לאמיתו בברי זהו לא חיישינן וזהו שרצה לבאר לנו דכגון זה מהימן מפני דמלחמה כמים דמי וכמו דמהני התם היכא שאמר בפירוש שהכרתיו בט"ע ול"ח לחשש בדדמי על הכרה גופי' א"ו דמפני שירד לספק לא יהפוך הדברים לברי גמור כן ה"נ במלחמה ונולד לנו מזה היכ' שאמרו בפירוש ששהו כדי שת"נ אפי' במים שאין להם סוף תו לא חיישינן למידי ובזה מתורץ היטב הא דמצרכינן לדעת הרי"ף לחפש ולחוש למיעוטא במים שאל"ס ולא מפני חשש בדדמי וממילא מובן דאף דמים כמלחמה דמי זהו היכא שאמר שנטבע ולא עלה אבל היכא שאמר שראה בבירור בלא ספק כדי שתצא נפשו בזה לא חיישינן למידי והא שהיקשה בש"ס והא מים כמלחמה דמי משום דמסתמא כל מה דאיכא למעוטי בהגדתן מממטין ועוד דא"כ פשיטא ומה קמ"ל ס"ד:
ז נהדרין לענינא דידן דעובדא זו כאשר הוא לפנינו עוד גרע מעובדא של בעל פ"מ דהתם כיון שהעיד שאינו יכול בע"כ איירי שראה והבין שרצה לדבר כגון ששמע ממנו קול נביחה בעלמא וכדומה ולא יכול להוציא קול ע"י ניחור גרונו וא"כ ניכר לו היטב מסימני הגסיסה, אבל בעובדא דידן שאמר שראה (וויא דאס וואסר האט אים געשטיקט) כדרך הנטבעים (ער האט געארבעט מיט דען האלז) וכל זמן משך טרחו ועמלו היה בערך חצי שעה שכגון זה יכול להזדמן אף במי ששותה מים מים לצמאו ובא לגרונו יותר ממדתו ובפרט שאמר להדיא כדרך הנטבעים כאשר הרגיש גם יד"נ מעכ"ת בזה מסברא דנפשי' ולי נראה דכעין זה איתא בירושלמי מובא ברמב"ן במלחמות וז"ל ע"א במלחמה מהו נשמעינה מן הדא וכו' אמר להון ואילו הוי בחיין לא הוין מייתי וכו' מעשה בא לפני רבי ואמר מאן דנישאת נישאת ומאן דלא נישאת ל"ת וכו' הדא אמרה שעד אחד נאמן בשעת מלחמה ופירושו ברור שלפי שאמר העד שמתו שאילו הי' בחיין היו באים חששו לכתחילה שאמר בדדמי ועפ"כ מאן דנישאת נישאת שמא סניגורין עשה לדבריו וכו' עכ"ל בקצרה הרי דס"ל לרמב"ן בע"א במלחמה דל"ח לדדמי ואפ"ה לא תנשא לכתחלה מפני שאמר אלו הי' בחיין וכו' אף דא"ל שמא סניגורין עשה לדבריו מכ"ש בעובדא דידן דלא שייך כ"כ לומר דלסניגורין אמר כן, גם יש לשדות נרגא כיון שעיקר המעיד על שיעור שיהה לפנינו הוא ר' מענדיל משרענצק שהעיד על ערך שני שעות וחצי והוא מעיד על ניחור גרונו ועתה ממ"נ אם נאמר שהוא כעין גוסס דפ"מ שכבר דברנו על זה שזה רק גוסס בידי שמים] שוב נפל בבירא עדותו על שיעור שיהה דהא מים כמלחמה דמי וחיישינן על שיעור שיה' לדדמי שגם שכבר ביארנו דהיכא שאין לו סוף רק משני רוחות ל"ח לדדמי דדמי למים שיש לו סוף כיון שבקל יכול להציל עצמו לצד רחוב (כאשר בארנו לעיל באות ו') אמנם בזה כיון שכבר נדמה לו שהוא גוסס ושכבר נחלש כחו עד זבולא בתרייתא שוב חזר חשש בדדמי על שיעור שיהה למקומו ולא נשאר לפנינו רק ע"פ סברת רמב"ן שהאיר לנו מזיו אורו דהיכא שאמרנו לו בפירוש כל צדדי דבדדמי ואפ"ה אומר בפירוש שכדבריו כן הוא לא חיישינן לבדדמי לעיל סוף אות ו'] קשה לסמוך על זה לבד אף שנראה כן מדבריו דאף בעד אחד אמרינן כן דאולי גם רבינו הרמב"ן לא אתי לכלל זה רק להטעים את דברי רבינו הגדול ז"ל דחייש אף בשני עדים לדדמי לזה המציא דדוקא היכי דאמרי מת סתמא ומי יכול להקל ראשו כ"כ באיסור א"א:
גם מה שדימה מעלתו את דבר עדותו שניחר בגרונו לדברי רמ"א סי' י"ז דאפילו במקום דבעינן קברתיו לאו דוקא קברתיו אלא כל שאמר דבר שמשמעותו שודאי מת ולא אמר בדדמי בודאי מהני וה"נ כיון שראה כעין גסיסה לא חיישינן לדדמי ולא עיין כל הצורך שעיקר דברי קדשו נובעים מתשובת ר"ן וריב"ש מובאים בב"י והוא שלאו דוקא קברתיו אלא כל שטלטלו ממקום למקום ולא ראה בו שום תנועות של חיי או שנגע בו לאחר שמת אבל בלא זה חיישינן על עצם המיתה לבדדמי ועי' בתשובה לרמב"ן סי' קכ"ח ומשנה למלך פרק י"ג מה"ג הט"ז ומה בין עצמות המיתה לגסיסה דבשלמא בעובדא דפ"מ כיון שראה שאינו יכול לדבר וכיון דלא חיישינן למשקר כדמוכח מעובדא דדיגלת ובדדמי איפשר דלא שייך בזה אבל בעובדא דידן שעיקר עדותו על אומדן דעתו לחוד דהאיך יכול לראות זה (דאס וואסר האט אים געשטיקט) כאשר העיד בפיו דכגון זה נשמע ולא נראה, לכן לפענ"ד נראה שעודנו נוכל לחפש איזה תקנה להעלובה הזאת באם עודנה רכה בשנים שאז חובה הדבר עלינו ביותר לחפש בתר תקנתה כמובא במכתב מאלי' סי' א' סעיף ו' שיש לסמוך אף על דעת יחיד נגד חורבן ביתה והוא שכבוד הרב המאה"ג החריף והבקי מוה' יהושע נ"י מק"ק שרענצק כעת חונה בק"ק גאמבין יע"א בצירוף ב"ד **(מלת ב"ד פה הכוונה שלשה מורי הוראה היושבים לעיין בדין היתר עגונא)** צדק או הרב המאוה"ג חונה בק"ק נ"ד שסמוך לשם יגבה עדותו של ר' מענדל מחדש באיומים גדולים אולי יחקרו ממנו שראה בכל פעם שבא למעלה שהמים נשפכים ממנו בשפע רב או ששמע בבירור בצירוף איזהו מנוטין קול המים בגרונו כקול מחתה ע"ג אש ואזי יהי' לנו איזהו דרך סלולה לתקוע צדדי היתר במה שנשתנה הנופל זה בגופו משאר נופלים למים שאין להם סוף ואין זה דומה לדברי מהר"ם מרוטנבורג שאוסר במים שאל"ס אפי' במקום סלעים וטרשים דהתם לא נשתנה גופו רק במקום המים נפל איזהו שינוי בזה אמרינן כיון שגם בלא זה המיעוט שנמלטים אינו מצוי ואפ"ה חיישינן ועתה שנתחזק עוד ביותר הרוב שאינם נמלטים לא איכפת לן בזה דאם כן נתתה דבריך לשיעורין ואמרינן ביה לא פליגו רבנן בתקנתא אבל היכא דאיכא שינוי בעצמותו ע"י רובא בכגון זה לא גזרו וראיה ברורה לזה דאל"כ תקשה לריב"ש מריש גיטין דאמרינן ואפי' לר"מ דחייש למיעוטא סתם סופרי דדינא מיגמר גמירי וכו' וא"כ להריב"ש סי' שע"ט ופ' דס"ל דהיכא דאיכא תרי רובא מותרת אמאי הוצרכו חכמים כלל לומר בפנ"כ ובפ"נ והיכא דלא אמר ואזיל לעלמא שהגט פסול לדעת הרמב"ם ל"ת ולדעת הרא"ש ור"ן אף אם נישאת תצא דהא בעיקר פיסולו לא פליגי רבה ורבא ומה דפסול לרבא משום קיום פסול נמי לרבה משום לשמה וכן איתא להדיא שם דף ה' דמוקי בגמרא הברייתא דקתני המביא גט וכו' אם נתקיים בחותמיו כשר ואם לאו פסול דקשי' לרבה לאחר שלמדו ובניסת הרי להדיא דכמו דלרבא פסול אם לא נתקיים בחותמיו כמו כן לרבה ואפי' לאחר שלמדו דלא שייך שאין בקיאין לשמה מ"מ גזרי בה רבנן שלא תנשא משום שמא יחזור הדבר לקלקולו וא"כ הא התם איכא ת"ר רוב בקיאין וסתם ס"ד מיגמר גמירי וא"ל דשאני התם דחיישינן לערעור הבעל כיון דתרי רובא מילתא אלימתא הוא ולא חיישינן למיעוטא דמיעוטא אף באיסור ערוה ומה איכפת לן בערערו דלא גרע מחד רובא ועד אחד דלא חיישינן תו לעירעורו של בעל ועי' לקמן דף י"ט ע"ב בתד"ה טעמא בתירוץ קמא שם דלס"ד דליכא ריעותא במה שהנייר חלוק תו לא איכפת לן בערעור דבעל וכיון דבתרי רובא מותרת להנשא אף דאיכא תרי חזקה לדעת הריב"ש מכש"כ בגיטי נשים אלא ודאי שאין זה בסוג תרי רובא דכשם דלא מהני ספק ספיקא משם אחד בכל איסורין שבתורה (עי' בש"ך יו"ד סי' ק"י) הכי נמי לא מהני תרי רובא משם אחד באיסור ערוה וחזקת אשת איש (ועי' בתשובת מהר"מ מרוטנבורג דאתי עלה מחמת ס"ס ויש לדחות דאפ"ה עיקר טעמא דחיישינן בג"נ משום ערערו דבעל ולחלק בין הך דהכא להאי דמי מילין ואין להאריך, אמנם יש כדמות ראיה מתשובת מהר"ם מרוטנבארג עצמו דבכגון זה דנידון דידן דנשתנה גוף הנופל משאר הנופלים מודה להריב"ש דבתרי רובא מותרת דלדידי' דס"ל כדעת התוס' דהאיך דאין מעידין הוא מדרבנן ולא ס"ל דלגבי מיתה איכא תרי חזקות חזקת אשת איש וחזקת חיי שהרי חולק בהדיא על דברי הריב"ש וס"ל דהאי דא"מ על המגויד הוא מדרבנן בעלמא וקשיא להיפוך מדוע היכא דליכא למיחוש לערעור הבעל כגון בבעל שהביא גיטו אצ"ל בפ"נ ובמים שאל"ס אסרו אפי' בתרי רובא כגון היכא דאיכא סלעים וטרשים אלא ודאי צ"ל דשאני גבי מים שאל"ס דברוב פעמים ליכא אלא חד רובא ולהכי אף שנזדמן דאיכא תרי רובא כגון בסלעים וטרשין אמרינן שגם בזה גזרו רבנן כי היכא דלא תיחלק בתקנתא אבל גבי גיטי נשים לעולם איכא תרי רובא ולא גזרי רבנן אלא היכא דאיכא למיחוש לערעור דבעל וממילא מבואר דבכגון זה דנידן דידן מודה מהר"ם מרט"ב לריב"ש דשם גבי גיטין מצינו הך טעמא גופי' באשה עצמה שמביאה את גיטה כי היכא דלא תיחלק בשליחות ואפ"ה בפקח ונתחרש שאינו יכול לומר בפ"נ הגט כשר משום דכיון שנשתנה לפנינו לא גזרי רבנן שם דף ה' נידון ממילא דהיכא שנשתנה גוף הנופל תו לא גזרי רבנן דדמי לפקח ונתחרש ועי' בתשובת מהר"ם אלשקר סוף סי' קי"ב דאפילו בספק חי וספק מת לא גזרי רבנן במים שאל"ס כיון שכבר נחלש כ"כ תו לא גזרו וליכא למימר דטעמי' משום דמים מ"מ דלא אתא עלי' מטעם זה דמשמע אפי' היכא דל"ש לומר כן:
ח ולאפושי מילתא נראה להביא ראיה ברורה דבתרי רובא משתי שמות לא גזרו במים שאין להם סוף מהאי דאיתא ביבמות דף קכ"א ע"ב אמרו לו לרבי מאיר אין מזכירין מעשה נסים וכו' אלא דלא ניים דאמר ר' יוחנן שבועה שלא אישן ג' ימים מלקין **(ידוע שדיני מלקות אין נוהגין בזמן הזה:)** אותו וכו' ור"מ מ"ט וכו' וקשה מאי קשיא ליה ור"מ מ"ט שגם דלרוב פעמים איכא סכנתא בזה ולהכי היו מלקין אותו כיון שנשבע לבטל את המצוה אבל להתירה לעלמא חיישינן למיעוטא אפי' לרבנן ומנא ליה דהתם מעשה נסים הוי א"ו כיון ששהו עד שתצא נפשו ולרוב פעמים אינו יכול לחיות משוקע במים כל כך וגם משום שלא ישן ג' ימים וכיון דאיכ' תרי רובא משני שמות דנין אותו שמת בוודאי ולא היה אלא מעשה נסים בלבד, ומצאתי בחמדת שלמה שעמד בקו' זו תשובה ך"ג, גם יש לכוון כשיגבה הרב את העדות של ר' מענדיל מחדש שיגבה ג"כ את העדות של ר' העניך ויחקרו אחריו אם בשעה שרצו הוא וחביריו עד קרוב לזאקראטשין הניחו אז את ר"מ שמה אצל הנארעוו וגם כששבו משם ראו עוד את ר"מ שמה דתו לא חיישינן דלמא בתוך הזמן הלך לדרכו ואח"כ שב ובא שמה דבזה אמרינן כאן נמצא וכאן הי' ונמצא כששבו ר' העניך וסיעתו היה כמו שני שעות מעת שנפל למים והוי שיעור שיהה אליבא דכל הדיעות שהרי ר"מ העיד שהנופל טרח ועמל מטפש ועולה מטפש ויורד היה בערך חצי שעה והוא ערך שיעור הפלגתם על הגאלער מעת שנפל הנופל עד שבאו ליבשה והשגיח בטוב ביבשה שני שעות רק שעל עדותו לבדו יש לגמגם מפני חשש בדדמי שהרי לדבריו גוסס היה במים טרם שנפל לעומק המים לגמרי אך עתה כשיעיד ר' העניך ג"כ שבשעת הילוכו משם ובחזרתו ראה בעיניו את ר"מ שעודנו עוסק בזה הרי גם הוא כמעיד עליו בפרט שגם בלעדי זאת נוכל לסמוך בשעת הדחק על מהרי"ט וב"ח שדי בשעה ואיכא שנים המעידים על השיהה ר' רחב"י ור' מענדל, וכבר הכריע הגאון מליסא [מובא בח"ש סי' ך"ד] כמהרי"ט וב"ח וגם הגאון הרב מלונטשיץ מביא כדמות ראי' לזה מדלא הביא הרי"ף בהלכותיו מעשה דבת ר"ח ושפיר קאמר בזה ומה שרצה להעמיס בדברי רש"י ק"ב וז"ל דלמא יצא מן המים ועלה ברחוק פרסה נכון הוא ומתקבל, ומה שרצה להעמיס בדברי תוס' בע"א במלחמה וגם בדברי פ"מ וצלל במים אדירים בהקדם דברי רשב"א ריש גיטין והוכיח מדבריו דבמילתא דרבנן נאמן ע"א בזולת דיוקא דידה ול"נ דאם נבוא ללמוד משם עוד מוכח להיפוך דאין ע"א נאמן וראיה דבריש פ"ב דגיטין איתא להדיא במתני' דאין ע"א נאמן לומר בפ"נ רק לשליח דוקא האמינו חכמים דדייק טובא כיון שהוא בעל המעשה ועוד דש"ה דליכא חששא רק מפני ערעורו דבעל אבל במקום דחשו רבנן בעצמותו אפשר דאינו נאמן אפי' היכא דדייק טובא ועוד שגם בגירושין איכא דיוקא דידה שהרי בשנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים ל"נ דמהני כשניסת לאחד מעידיה לא אמרינן עד גופא בחנק קאי משום דאשה דייקא ומינסבא מרעה לה חזקת אשת איש ואף כשניסת ואח"כ באו עדים דלא תצא עי' כתובות דף ך"ו תוס' ד"ה אנן רק דתירוצו של הרשב"א דגבי מיתה דייקי טפי כמבואר בש"ס דף ך"ב מיתה אינה יכולה מכחישתו וכו' ועתה מי ימדוד בקבא איזהו דיוקא עדיף אם דיוקא דגירושין או דיוקא דמלחמה ומים שאין להם סוף בתרווייהו דיוקא זוטרתא איכא, אולם מוצא הדין בזה מבואר לקמן סימן קנ"ה סעיף ט"ו דלרמב"ם נשים נאמנות אפי' להקל היכא דלא בעל משהגיעה לכלל שנים שלא הביאה שערות שתמאן ואף לדעת החולקים הוא רק מפני שמעידין נגד חזקה דרבא כמבואר בהג"מ פרק י"א מה"ג ה"ג בשם ר"א וא"ל דאף לדעת הפוסקים דנאמנות הוא דגילוי מילתא בעלמא הוא כמבו' ברמב"ן נדה דף מ"ח, אכן לפום המבואר בר"ן שם בסד"ה ר' יהודא וכו' וז"ל אבל היכא שלא בעל נאמנות דספיקא דרבנן הוא והימנינהו רבנן בדרבנן כדאיתא בפ"ק דפסחים עכ"ל, והאי דפירש הרמב"ן משום דגילוי מילתא הוא לאו משום דחולק על הר"ן בסברא זו אלא דאיירי בלפני פרק ולענין דאורייתא שלא תחלוץ אח"כ אף שנבדקה ונמצאו שערות דאמרינן שומא בעלמא הוא אבל בדרבנן נאמנות בלא זה, וגדולה מזו איתא בסוף סוגיא דשליש ובר"ן שם דפליג עם הרמב"ן בדבר שבערוה ולא אתחזק דלרמב"ן ע"א נאמן ופני יהושע בריש גיטין היקשה ע"ז דא"כ למה ליה לאסוקי ולר"מ דחייש למיעוטא סתם ספרי דדיינא מיגמר גמירי ורבנן הוא דאצריך והכא משום עיגונא אקילו בה רבנן תיפוק ליה דמדאורייתא יש להאמין בכה"ג לע"א משום דלא אתחזק איסורא דא"א דרובא וחזקה רובא עדיף ואף את"ל דהוי כפלגא ופלגא משום סמוך מיעוטא לחזקה הדר ה"ל כחתיכה ס"ח וספק שומן דלא אתחזק לא איסורא ולא התירה דנאמן ע"א מדאורייתא (האף אומנם שהקשה סתם אולם המבין יבין דקדושתו אזלא לדעת הרמב"ן דלדעת הר"ן לק"מ כמובן ונראה לפענ"ד דבלא זה יש להבין גם לס"ד משום דע"א) נאמן באיסורין הא באיסורין גופי' ע"א בהכחשה לאו כלום הוא וכשיבוא הבעל ויערער יכחיש עדותו אלא ודאי צ"ל דכיון שכבר נתקבל עדותו הרי הוא כשנים ותו לא מהני הכחשה דבעל כנודע:
ועתה ניחזי אנן בעלמא לענין דאין מקבלין שלא בפני בע"ד **(הדברים בכאן אינם רק לראיה ולדיוקי לענין דבר שבערוה אבל מה שנוגע לגוף דיני ממונות בזמן הזה הכל הולך כפי דינא דמלכותא ודינא דמלכותא דינא:)** נראה מסברא דאין מקבלין אפי' היכא שאין שניהם מוחזקים דדוקא להחזיק ס"ל להר"ן [מובא בסי' ך"ח] דמקבלין, ומעתה נתיישב קושית הפ"י הדק היטב דמוכרח לומר דהוי מילתא דרבנן דאל"כ יקשה למסקנא דמסיק דהוי דבר שבערוה האף אומנם דס"ל להרמב"ן דבדבר שבערוה ולא איתחזק נאמן ע"א משום דלא גרע מדבר שבממון ושניהם אינם מוחזקים דנאמן ע"א (כמובא בר"ן פ' גיד הנשה גבי צורבא מרבנן) ודבר שבערוה ילפינן דבר דבר מממון מ"מ קשה בענין זה שכל האמנותו הוא רק מפני דהעיד שלא בפני הבעל דהרי בפניו אינו נאמן בהכחשתו כנ"ל וא"כ אמאי מקבלין עדותו לחובתו של בעל שלא בפניו, ובשלמא לס"ד מעיקרא דס"ל דהוי מילתא דאיסורא ניחא דבאיסורין לא שייך כלל לומר דאין מקבלין וכו' כמובן אבל למסקנא דהוי דבר שבערוה לא עדיף מעד הטומאה וכה"ג אף שנאמן עד אחד מ"מ צריך להעיד בפניהם מפני שהדבר חובה להם כדאיתא באבן העזר סימן י"א סעיף ד' להכי מצרכינן לאסוקי מילתא דמדאורייתא ליכא למיחוש כלל רק דרבנן הוא דאצרכו ובמילי דרבנן מקבלין עדות שלא בפני בע"ד כדאיתא בהגוזל בתרא דף קי"ב והאי דצ"ל משום עגונא אקולי רבנן תיפוק ליה דבלא טעמא דעגונא נמי מהימן, זה אינו חדא דפלוגתא הוא בפרק הגוזל הנ"ל אם מקיימין שלא בפני בע"ד ומסיק הגמרא אפילו לאידך המ"ד ועוד דמילת רבנן הוא דאצריך נמשך למעלה ולמטה דהיינו משום עגונא שחששו דילמא יבוא ויערער ואז יסלק עדותו להכי תיקנו רבנן ועשו הדבר חובה שלעולם יצטרך לומר בפני נכתב וכיון דצריכין לעדותו השתא דזולת זה הגט פסול אזי ממילא לא מהני הכחשת הבעל אח"כ דכיון שכבר עדותו נתקבל הרי הוא כשנים וחומר זה שהצריכו חכמים לומר בפ"נ הוא רק מפני קולא שהקילו בעגונא ועי' היטב בזה:
ובזה יתיישב ג"כ קושית הרשב"א הנ"ל דמדוע מסקינן ומשום דרבנן הוא דאצריכו ומשום עגונא הקילו רבנן שהרי אף בדאורייתא הקילו משום עגונא גבי מת בעלה כדאיתא בריש האשה רבה, ולפי הנ"ל ניחא דשאני הכא דאי לאו שהוא רק מדרבנן לא היו מקבלין עדותו שלא בפניו אבל התם לא שייך זה כיון דמעיד שמת, אכן הרשב"א לשיטתו פריך שפיר דס"ל דהא דמקיימין שלא בפני בע"ד הוא דעל כתב ידן הן מעידין והוצאות ממון ממילא קא אתי ליה (ודברי רשב"א המה בחידושיו על ב"ק) וה"נ אף אם היה מדאורייתא היינו מקבלין עדותו כיון דעיקר עדותו על כתב הסופר וחתימת ידי העדים אתי והיא ממילא נתגרשה, אבל הפוסקים חולקים עליו בזה וס"ל דמטעם קיום שטרות דרבנן הוא דמקבלין שלא בפני בע"ד אבל בדאורייתא אין מקבלין אף שעיקר עדותן על כת"י ונסתעף ממילא ההוצאות ממונא כן הכא נמי אף שעיקר עדותו על דבר הנוגע למקום כיון שנסתעף ממילא ע"י זה להפריד בין הדבקים תו לא מקבלין עדותו שלא בפני הבעל ולכי מסיק שהוא רק מדרבנן ועי':
ט גם מה שרצה ידי"נ להעמיס בדברי פ"מ לפי שאין צריכין להעמיד עד שת"נ מדאורייתא האף אומנם דמקצת פוסקים ס"ל הכי אבל רוב הפוסקים ס"ל דאף במים שאין להם סוף מד' רוחות בעינן שיעור שיהה ובטלים הם במיעוטם לגבי רובא דמינכרא ואף למקצת הפוסקים דס"ל הכי זהו דוקא במים שאין להם סוף מד' רוחות כיון שיקשה עליו לצוף עד שפת המים אבל במים שאל"ס רק מב' רוחות בזה לית מאן דפליג דבעינן שיעור שיהה כאשר כבר הסכימו הגאונים בספר חמדת שלמה סי' ך"ג ך"ד אמנם בזה הסכימו שגם מה שעלה וירד עולה להצטרף לשיעו' שיהה, לכן כתבתי לעיל (אות ח') שכאשר יעיד ר' העניך מחדש שגם בשובו היה ר' מענדל שמה הרי הוא כאילו מעיד עליו שהרי שיעור הליכתו בשלשה תחומי שבת וחזרתו כבר עבר שעה וחצי וטרם הליכתו שמה כבר עבר חצי שעה בטרחו ועמלו שהיה מטפס ועולה מטפס ויורד ובין הכל הוא שיעור שיהה בערך שני שעות וראיתי במכתב שארי הגאון הרב מלונטשיץ אשר חידש בזה על קושי' שהקשה מה שתירצו בש"ס מחילה של דגים לא שכיחא הלא כל מפלט של מים שאין להם סוף ל"ש ואפ"ה גזרי בה רבנן לכן יצא לחלק דודאי שניחוש לחד מיעוטא לא גזרי רבנן אך כיון דאיכא כמה מיעוטים בהדי הדדי כגון שמא צפה תחת המים וגלי אשפילו ודף של ספינה ומחילה של דגים ישתרגו יחד ויעלו למיעוט המצוי וכיון שעל רוב פעמים ישנם במציאות יחד להכי אם יקרה בזמן שבין הזמנים שנסתלקו כל החששות אז ולא נשאר אלא אחת מהנה אפ"ה לא פליגי רבנן בתקנתם אבל במים שיש להם סוף כיון דלעולם ליתא לכל הנך חששי ולא נשארה לנו לחוש רק למחילה של דגים ולחדא לא חשו רבנן האף אומנם שלכאורה היטב אשר דיבר ברם לקושטא מבואר להיפך בריטב"א שם בעובדא דרב שילא באגמי דסמקי וז"ל שם בד"ה מיטעא טעינא אנא סברא כיון דקוו וקיימי כמים שיש להם סוף דמי ולפום מאי דאמרינן לקמן דמים שאל"ס חיישינן למחילה של דגים ה"נ טעה בהא דהוי ליה למיחוש למחילה ש"ד ואינו נראה לומר דההוא נמי טעותי' דקאמר הוא סבר דכיון דקוו וקיימא ל"ח להו למחילה ש"ד דבהא ודאי לא הו"ל לטעות בזה דבשלמא לחשבם כמים שיש להם סוף לענין שלא לחוש שהשליכוהו המים במקום אחר כיון דקוו וקיימו במקום הזה קרוב הוא לטעות אבל לענין מחילה לא היה לו לתלות משום דמקוו קוו, אבל נראה דלא שמיע ליה ברייתא דלקמן עכ"ל, ואם כדבריו מדוע החליט הדבר שנעלם ממנו ברייתא דלקמן שהרי לפום טעותיה של ר"ש כבר סרו כל האגודות המעוטים באגם זה שנשתנה בעצמותו מכל מים שאל"ס ולא נשאר לפליטה רק מחילה של דגים ולחדא לחודא לא חשו רבנן אלא ודאי שגם במיעוט אחד מן המעוטי' חשו רבנן, ואין לומר שגם באגמא לא פליגי רבנן ז"א כיון דלפום טעותי' דרב שילא נשתנה האגם זה בעצמותו עד שכבר נשתקעו כל האגודות מעוטים ממנו לעולם ובעיקר קו' כבר מתרץ ע"ז בס' ח"ש סי' ך"ד גם ראיתי שם דלהכי לא חשו רבנן לשמא יכוה את עצמו כשם דרובא דתלי' במעשה לא הוי רובא ה"נ לא חיישינן לספיקו מלבד שהדבר שהוא בטבע לא נכלל כלל בסוג זה עיין תוס' בכורות דף ך' ד"ה רבינא בשגם מרא דשמעתי' שם דס"ל דאף לרבנן מהני ליבון הוא רבא דמתרץ בסכין מלובנת וד"ה ורבא שם בש"ס בכורות ד' ך' פליג על רבינא ע"ש:
עוד רגע אדבר להביא ראי' לדברי הריב"ש דס"ל בספינה שאבדה בים איכא תרי חזקה לגבי רובא ממשנה מפורשת אשר בסוף מי שאחזו כתבו לאחר י"ב חודש ומת אם הגט קודם למיתה ה"ז גט וכו' ואם אינו ידוע זו היא שאמרו מגורשת ואינה מגורשת וקשה דמ"ש ממקוה שנמדד ונמצא חסר דפסקינן כרבנן לדעת רוב הפוסקים דאפילו ברשות הרבים טמאים ודאי כל הכלים שנטבלו משום דחזקת מקוה איתרע וחזקת טומאה דכלים נשארים בחזקתן כאשר היה ומעתה הכא נמי כיון דאשה זו היתה בחזקת היתר ליבם נוקמינה אחזקתה ראשונה וחזקת חי כבר איתרע שהרי מת לפניך ואת"ל שבאמת רק מדרבנן אסורה כמסקנת הש"ס בפ' ד' אחין דף ל"א שהרי אמרי בזה מגורשת ואינה מגורשת דמשמע להדי' שהוא ספק השקול מדאורייתא כמבו' ברמב"ם בפ"י מה"ג ולדברי ריב"ש הנ"ל מתורץ על נכון שהרי נגד חזקה שלימה של היתר ליבם איכא שני חזקות שנתרעו חזקת חי וחזקת אשת איש שהרי אם תחליט הדבר שכבר מת טרם שניתן הגט לידה כדי להעמידה בחזקת היתר ליבם הרי אתה מוציאה גם מחזקת אשת איש טרם שניתן הגט לידה וע"כ לא אשמועינן ג"מ אלא לגבי חד חזקה שאיתרע אוקמינן אחזקה שלימה דלא איתרעי אבל לעומת שני חזקות שאיתרעי שוב הוי כספק השקול:
י ונראה לפענ"ד להמציא היתר לעלובה הזאת דנחזה אנן אם ראו שנים תיכף לאחר שעבר שיהה את הנופל במים שאין להם סוף וראוהו והכירו היטב בתוך המים אבל לא ידעו אם עודנו חי אזי בודאי דנין אותו שכבר מת כיון שכבר חלף ועבר עליו שיעור שיהה וכבר יצא מכולו חששא דמים שאין להם סוף דהרי דכולו חששי הוא רק על תוך שיעור שיהה וכיון שראו אותו לאחר שיעור שיהה והוא עודנו במים ולא נכנס למחילה של דגים ולא צף על פני המים כבר נשתקעו כולי חששי וגם לא פלוג רבנן לא שייך בזה כיון שראו אותו במקום מוגבל בעומק המים וכבר בארנו לעיל (באות ו') דעל שיעור שיהה לא שייך בדדמי במים שאל"ס משני רוחות, וגם בל"ז שהרי איתא לפנינו שני עדים ר"ח ור"מ, ונגד חשש בדדמי שהוא רק מדרבנן יש לסמוך אמהרי"ט וב"ח דסגי בשעה מועטת ונוכל לצרף עדות ר' רחבי' לעדותו של ר"מ לשיעור שיהה לסלק חשש בדדמי מעתה לפום עדותו של ר' מענדל בראשונה בזה"ל איך האב געזעהן וויא דעם ר' מאטיל זיינע פיס וכו' האבן וכו' דער נאך האב איך גזעהן וויא ר"מ האט זיך גווארפן אין וואסר לערך שלשים קלאפטער דאך זיין פערשוין אין וואסר זיך ווארפן אין דער הייך, שמשמע מתוך עדותו שכ"ז הי' בתוך המים ולא שצף עפ"י המים וגם עדותו של ר' הענך מה ששמע אז, אונד איז עטליכע מאהל ארויף גקומן אונד איז אפ געשווימן אביסל נענטר צום לאנד אונד פון דארט איז עהר אראפ אונד איז שוין נישט וכו' יש ליישב עדותו שלא יסתרו דהיינו מה שצף מעט לא שצף ע"פ המים רק שהמים נשאו בתוך המים קרוב ליבשה., ובל"ז כיון שר"מ העיד מה שראה בעצמו ור"ה הוא כעד מפי עד והוא נאמן יותר נגד עמפ"ע לכמה פוסקים וגם שהוא העיד בראשונה בחהמ"פ ת"ר ור"ה העיד בשנת תר"ה וכיון שפירש לנו ר' מענדל בעדותו באחרונה בנ"ד שזה הי' בערך חצי שעה ולפום דעת מהרי"ט הוי שיעור שת"נ שלישית שעה שיעור חניקה ונמצא כשראהו ר"מ בסוף חצי שעה שנפל ולא קם עוד הרי שכבר ראוהו ראוהו מת לאחר שכבר עבר עליו שיעור שיהה של מהרי"ט וב"ח, וכבר הסכימו הגאונים בס' ח"ש ך"ג ך"ד על דברי מהרי"ט וב"ח נגד שיעור שיהה דאורייתא ועל איסור דרבנן סמכו על ס"א יעו"ש בתשובה ל"ט וגם מה שהיה מטפס לפעמים למעלה מן המים הסכימו ג"כ שגם זה עולה לשיעור שיהה, ועובדא דידן עדיפי מהתם שהם הוכרחו לסמוך על שיעור שיהה דאורייתא על מהרי"ט וב"ח ואנן לא מצרכינן לסמוך עלייהו אלא נגד איסורא דרבנן לגבי מים שאל"ס וכיון שראהו ר' מענדל לאחר שלישית שעה עד חצי שעה בתוך המים הרי בע"כ דנין אותו שכבר ראוהו מת בתוך המים מפני שכבר עבר עליו שיהה דמהרי"ט ושוב כבר אזדי כולהו חששי דמשאל"ס שהרי לפום דעת מהרי"ט די בשלישית שעה אף במים שיל"ס מפני שאנו מחזיקים בבירור גמור שכבר מת לאחר שעבר עליו שיעור חניקה וגם בדדמי ל"ש בזה אף בע"א לחוד כיון שמתחילה עודנו חי ובחי ל"ש בדדמי ולא זזו עיניו ממנו עד שראהו נופל לבסוף חצי שעה נמצא שראה אותו בעודו חי עד שמת, מלבד זאת הלא לדעת הרי"ף ורש"י וסיעתם ל"ח לדדמי לענין הכרה וגם למסקנת תוס' כשלא נשחת מצ"פ ולרש"י דוקא כששהה כבר בתוך המים דאיכא מידי לתלות לדדמי. בזה אסיים בכחו דהתירא להלכה ולא למעשה עד שיצרפו וילבנו הדברים הדק היטב ומה טוב שהרב המה"ג מנ"ד יסע לכבוד שארי הרב הגאון המובהק צדיק תמים מופלג בתורה ותעודה מוה"א נ"י הרב דק"ק טשעכנאוו כי קרוב הוא, וכאשר יסכים מעכת"ה אזי גם אני אצטרף עמכם להתירה מכבלי עיגון אם תבקשו ממני ובאם אולי לא ירצה כבוד גאונו להזדקק לה אזי תוכלו לכתוב לשאר גדולי זמנינו שליט"א ויודיעני מה עלתה בה.
סימן ב
תקנות עגונות
מה שהשבתי שנית בענין הנ"ל לכבוד המאה"ג החריף והבקי מו"ה סיני נ"י רב בק"ק בערזין יע"א:
אור ליום ה' באשון לילה קבלתי מכתבו, וכאשר ראיתים מהחל ועד כלה, אמרתי להשיב מפני כבודו מיד, אכן בלילה כבדה עלי וביום שלאחריו אפפו עלי טרדותי וטירדות שיעורין כסדרן, ועתה פניתי מעט, לא אחשוך פרי עטי להשיב על מה שהשיג לפי דעתו:
א מה שהשיג בראשונה על מה שהערותי (באות א') על פ"מ דהא כמו דממעטינן ממתניתין דאין מעידין עד שת"נ לאפוקי גוסס כן נמעט ממתניתין דלקמן דקתני ושהו כדי שת"נ לאפוקי חניקת מים והאריך במכתבו, ולפי דעתי אין זה השגה כלל דבשלמא במתניתין דאין מעידין שהוא מושכב לפנינו וכו' והאריך בזה עד להפליא, והן אף לולא הי' דבר מפורש היטב כאשר אציג למולו, לא אדע איך עלה על דעתו להסתיר עצה ממאורן של ישראל אשר ידעו מה בחשוכא בסתרי דאורייתא וכל רז לא אניס להו באיסור והיתר ובזה נלאו ידם לכלכל שיעור חניקה טרם שת"נ, הלא דרך כלל נודע שכל הטבעים משתנים לאט לאט, רק הדברים הנעשים ע"פ נס אזי פושטים צורה ומתלבשים צורה אחרת בפתע פתאום וכאשר מבו' במפרשי) כוונת תוס' בריש נידה שחילקו בין מקוה לנגע דגבי מקוה אמרינן הרי ח"ל משום שחסר ואתאי אבל נגעי בתים שכל עיקרן ע"פ הוראות מעשה נסים אזי גם כאשר ילכו ויחסרו יהיו בפת"פ וכאשר יסערו בבואם כן יתמו ויכרתו בלכתם, אבל בכל הדברים הטבעים לא זהו הדרך ולא זהו המידה, ונודע היטב שמתחילת החניקה עד סופו יתמשך זמן מה, ועוד שהרי הדבר מפורש במהרי"ט ח"ג סי' ך"ו ששיעור שת"נ במים הוא בערך שלישית שעה ולמדה ממיתת חנק שקלה מהרג, ומבואר בס' ח"ש סי' ל"ט דסגי גם ברביעית שעה כיון שהשוה כיסוי המים למיתת חנק הרי דאחר שיעור מה שכיסהו המים אזי מתחילין המים להחניקו, ועי' היטב בדברי מהרי"ט שם וז"ל אבל ראוהו שטבע וכיסוהו המים בכדי שא"א לו לאדם לעמוד במים סגי דהיינו שעה קלה, אבל יש לדמותו למיתת חנק וכו' (שהרי מיתת חנק וכו') וכאן משערין כמה היה שליט ברוח לכלוא את הרוח ואח"כ כמו שמושכין בסודרין שהרי מיתת חנק וכו' ושמא אינו דומה נחנק מעצמו לנחנק מאחרים שדוחקים ומקרבים את מיתתו עכ"ל, הרי שנתן לכל אחד שיעורו דהיינו מקדם לכלכל את הרוח ואח"כ לשיעור חניקה עוד יותר ממה שמושכין בסודרין, והן בכתבי תשובה הראשונה ושאלתי מאתו לבל יטרדוני בדברים הנוגעים לפלפול יען בחשבי אז שיש לפלפל בהשגות הללו שגם לדברינו שאין זה כגוסס בידי אדם אכן לא גרע מגוסס בי"ש (בכדי שלא להסתיר קולא זו לגמרי) כאשר הארכתי [באות ד'] אזי יקשה ג"כ קצת דלמה מצריכינן שיעור שת"נ דוקא כדי שתצא מחזקת אשת איש דאורייתא ולא די לנו עד שיעור תחילת חניקה, וי"ל, ועתה מצאתי במהרי"ט סי' קל"ט ח"א יעו"ש בשאלה איך שהעד המעיד ראה את רפאל שהיה נחנק בתוך המים וכו' ויעו"ש בתשובה שהשיב אשר לא בנה דיק ולא עשה מזה יסוד כלל וכ"ז שלא שהו עד שת"נ לא יצאת מחזקת א"א אפי' במים שאל"ס, מבואר להדיא דלא ס"ל כלל בזה כבעל פ"מ וגרע עוד מגוסס בידי שמים דכל זמן שלא נגמר חניקתו אינו נידון כגוסס בידי שמים:
ב ומה שרצה מעכ"ת להשיג על מה שכתבתי (באות ב') הדין אתו בזה דבודאי גוסס מגויד איננו צריך להיות טריפה דוקא בהדי גוסס דבתרי קטלי לק"ל, ומעולם לא עלה על דעתי להשיג בזה על בעל פ"מ שהרי באות ב' לא יצאתי רק לבאר הסוגי' ע"פ רבותינו הראשונים נ"ע ואח"כ באות ג' ע"פ דעת הרמב"ן שהוא כמעט דעת יחידי בזה ובתה"ד באות ג' נסתעף מני הדברים דלכל הפוסקים בע"כ צ"ל דע"י אדם מיגרע גרע מב"ש והקשיתי מחולין דף נ"ד דמשני ניקב לחוד ונחתך לחוד דמשמע מפשטות הדברים דב"ש מיגרע מעי"א וכן מבואר בפר"ח סי' מ"ג ס"ק ג' יעו"ש וימצא תוכן כוונתי מה שתרצתי ע"ז, ומזה נסתעף מני הדברים דדוקא היכא דאיכא מכה כלפי זיקא וכו' כן היה תוכן כוונתי:
ג ומה שיצא להפליא על מה שכתבתי (באות ו') על פ"מ דלא חייש כלל לבדדמי ולא תירצתי כלום הלא מכללות הדברים מובן ממילא דלאחר שנתחד' דכמו דל"ק לבדדמי במים שיל"ס כן ל"ח במשאל"ס מב' רוחות ובעובד' דפ"מ מבואר שהיה בנהר ווייכסל שע"פ הרוב נוכל להביט ע"פ רחבו תו ל"ח לבדדמי, ובעיקר מה שהערה ידידי על פ"מ ושכחתי להזכירו בשמו הלא לא השיבותי לאחרים ויהי לו אשר לו ולדעתי דברים פשוטים כאלה נודעים לכל ולא יחשדוני בזה שלא באתי רק כדי לקצר, ומה שתמה על שלא ראיתי מה שתירץ ידידי מסתמא ראיתי כל דבריו אבל כן דרכי לרומם ולשבח דברי זולת אף בדבר מעט מזעיר ובמה שראיתי שיש להפליא בהשגות רבות לא אחשה בפרט בדבר הנוגע לדינו ובמה שאין דעתי נוחה וידעתי שיש לבעל דין להתעקש בזה הניחותי לגמרי, מה שחידש כיון דקאי בספיקא והוא מילתא דרבנן תלינן לקולא הלא מבואר בכל ספרי שו"ת ראשונים ואחרונים ועיין בתשובת ר"ן סימן ע"א ובתשובת מהרי"ט ח"א סי' ט"ז וקל"ט כ"ו דנקטין לחומרא אף בנשתקע, בתשובת ר"ן סי' ע"א מבואר להדיא שכבר נשתקע ובעל פסקי מהרי"א כמעט דעת יחידי בזה וגם הוא לא יצא רק בצירוף טעמים אחרים שניתן ג"פ גם כן ומבואר בכל ספרי אחרונים שאין ללמוד מספרי שו"ת בטעם אחד שגם המחבר לא היקל אלא בצירוף הטעמים בהדי הדדי אף שהמחבר עשהו לעיקר הטעם בפרט ששם שכבר נישאת ג"כ עיקר יסודו בעובדא דידי' שהיה איש מצוין ומפורסם ופקיעי שמיה למרחקים דאיכא רובא דאם איתא דחיי קלא אית לי' ואף שבתוך הדברים כתב אפי' באיש בינוני מי יכלכל וימוד עד קצהו מי הוא זה או מבינונים או מפחותים וגם המחבר לא נקט בזה אלא לעדופי מילתא דגם איש בינוני אית לי' קלא אבל על נשתקע לחוד אפילו בצירוף קלא דל"פ לא יצא להתירה אף כשנישאת וראיה לזה מרמב"ם פ"ז מהלכות נחלות הלכה ב' ג' יעו"ש דאף דשמעו בו שמת דהיינו קד"פ ואבד זכרו אינן יורדין לנחלה **( הדברים בכאן לא הובאו רק לענין הנדרש בהיתר עגונא כאשר הערונו לעיל כמה פעמים)**. אלא היכא שראו להדיא את הדבר שמחזיקין בו שימות בהדי קדל"פ ואבד זכרו, ומבואר (שיסוד הדינים האלו שהביא שם נסתעפו רק מהתירא דידה אם נישאת ומשמע מדבריו דלא כריב"ש דס"ל בצלוב דאם נ"ת) בדבריו שם דכל היכא דאם נישאת ל"ת אזי היו מורידין לנחלה אף דלכתחילה ל"ת, אולם בל"ז צ"ל דברי קדשו דמנ"ל כל זה דאף היכא שראו הדבר שמחזיקין שימות מצריכינן כל הני בהדייהו שהרי בדבר שחזקתן למיתה ל"ת מהתירא אף בדליכא קדל"פ ולא א"ז גם בכ"מ שם הקשה דלמה ברישא סגי בא"ז לחוד ובסיפא בעי דוקא ששמעו בו שמת בהדיא ונראה לי לפרש תוכן דבריו דאף דגבי א"א ברובא לחוד לא תצא ולא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה מפני דדייקא ומינסבא מרעי לחזקה אבל לגבי נחלה דלית לן דבר להעמיד נגד חזקת חי דמעיקרא להכי הוי מצריך קדל"פ ואב"ז להורע חזקת חי, אבל במים שאל"ס ושראהו צלוב וכו' דרובא שכיחי טובא והמיעוטים א"מ ול"ש כלל, דל"ש לומר בזה סמוך מיעוטא לחזקה כמבואר בתוס' בכורות דף ך' אזי לא מצריכינן לקדל"פ רק אבד זכרו בעי מטעם אחר כיון דנוכל להמתין ויתברר הדבר וטרוחי רבנן בכדי כמובן ובזה נסתר קצת ראיה שהבאתי אבל בל"ז נראה מסברא פשוטה דעיקר יסוד התירא של מהרי"א משום דאם איתא דחיי קלא אית ליה ודוקא באיש מצויין ומפורסם:
ד גם מה שהמצאתי בעזה"י דרך סלולה להתירה מכבלי העיגון מפני שראה אותו בעודו חי ולא זזו עפעפי עינו ממנו עד לאחר שיעור שת"נ עיקר טעמא דידי אשר רמזתי במלות קצרות דבעודנו חי בודאי ל"ש כלל בדדמי דדוקא במת דמיתה משנה צה"פ וכבר נאבד קלסתר פניו אזי חוששין לדדמי אבל לא מצינו לחששא זו כלל באדם חי בעודנו שלם בתוארו וקל"פ, וא"כ תו לית לן לחוש רק לחלופי בזה בודאי אף בראי' כל דהו מרחוק סגי, הגע בעצמך במי שראהו צלוב דסגי בעומד עד שת"נ דבודאי אף בעומד מרחוק ולא ראה אז עד סופו פ"פ עם החוטם מותרת כיון דליכא למיחוש רק לחלופי וכגון זה אף מרחוק יריח וידע, ומה שהביא מטעם קבר שיאבד, גם ממני לא נעלם כל אלה בפרט שכבר הדבר ממולא בכל ספרי האחרונים בתשו' ש"י גבי ראוהו צלוב ובש"ש אבל אין אנו צריכין לבא לכל זה בלא גמגום כלל כיון דלמסקנא ל"ח למשקר כמבואר היטב בב"ש ס"ק קמ"ג רק חשש בדדמי לדעת הרא"ש ורז"ה ובנידון דידן נסתלק חששא זו לגמרי, ועוד נראה לפע"ד דבאדם חי לא בעינן פ"פ עה"ח לטביעות עינא וסגי בט"ע כ"ד ולכ"ע סגי בט"ע דגופו כשיטת ר"ת התם ונפקותא רבה לדינא באחד שראה את חבירו מרחוק והכירו היטב ונקבע בלבו שהוא בעל האשה הזאת בבירור ואח"כ ראה שעמד עליו אנס וחתך את ראשו אף שלא ראהו בפ"פ עה"ח דמותרת ודוקא לקבוע תחילת הכרה בעינן פ"פ עה"ח גבי בכור שם מ"ו ע"ב אבל היכא שכבר נקבע הכרתו אצלו סגי בחדא לחוד ואף שהדבר נראה כן מצד הסברא יש לצדד כדמות ראיה לזה דאל"כ חייבי מיתה בסנהדרין דהוי קטלינן להו ע"י ט"ע הלא כל אשר לאיש יתן בעד נפשו יחתוך חוטמו ע"י סם וינצל ומההוא דאבא ב"מ אין ראיה דודאי אפשר לשנות א"ע באקראי בעלמא ואין זה דומה כלל לנ"ד, דברי ידידו לנצח הק' משה יהודא ליב בן הרבני מו"ה בנימין זלה"ה:
סימן ג
תשובה מה שהשבתי לכבוד הרב המאור הגדול החריף והבקי מו"ה זאב וואלף נ"י חונה בק"ק מילאווא
א בדבר שאלתו שאלת חכם בנידון עגונא אחת אשר בקהלתו, וראיתי כי חזר על כל הצדדים וצדי צדדים להתירה כמצוה עלינו מפי חכמים וסופרים בספריהם, ואת הנראה לפענ"ד בזה אודיעהו להלכה ולא למעשה בקיצור נמרץ, כי איננו מופנה מכל עבר ופינה, וזה החלי בעזר צורי וגואלי, מראשית כל עודנה חסרה מכל גב"ע, איש אשר ידע בבירור שניתן הפאשפורט בגאלאב לבעל האשה הזאת, דהא אף לפי עדותו של ר' דוב בער מגאלוב שהגיד לו שמו וכינוי ושם עירו וגם שיודע את אחיו מהו"ר רפאל סג"ל מפלאצק, עדיין לא יצאנו מתרי חששים חדא דלמא זייף את כתב אחיו וכתב את האיגרת הזאת בשם אחיו לאשר ידע כי מכירו ומיודעו הוא ועשה מסחר מזה לאיש אחר והאיש ההוא שינה את שמו כדי שישיג את הפאשפורט על שם אחיו של מוהר"פ ומעדותו של ר' בער לא נשמע כלל שהכיר את מכתבו או חתם, והשנית אף אם יגיד עתה שהוא המליץ במכתבו בעדו אצל ר' בער עדיין יש לחוש לשאלה או למכירה על האיגרת עצמו ומתחילה ניתן הפאס לאחר על שמו, ומעתה אף אם נאמר שפאס **(מחמת חומר אשת איש יחקור המורה על כל הצדדים שיוכל להזדמן ע"פ איזה מקרה אף אם באמת לא שכיח דבר כזה ולא חשידי אינשי בכי האי.)** הוא בכלל כלים דלא משאלי או מטעם שאלה דיחיד, אמנם כן היכא שנודע בבירור שבעל האשה לקח את הפאס אבל הכא על הפאס עצמו אנו דנין [ובהכרח הוצרך לומר לפני ר' בער ששמו כן הוא יעוין בתשובת ב"ח סי' פ"א שמתיר ג"כ ע"י שאלה דיחיד ושם מבואר דעובדא היה בראי' ברורה שנותן המכתב הלז לידו, וכן בעובדא דבעל אבני מלואים אשר הביא מעכ"ת מבואר ג"כ שנודע לכל שהוא לקח את הפאשפורט יע"ש, אולם גם בזה נקל לתקן ע"י אחיו מוהר"פ דמסתמא סיפר לו בהיותו אתו בברלין איך שדבריו ומליצתו עשו פרי, וכאשר יגיד כן לפני ב"ד **(מלת ב"ד פה הכוונה שלשה מורי הוראה היושבים לעיין בדין היתר עגונא.)** אזי נוכל לסבך בהנך שריותא כמבואר בכל ספרי האחרונים מקצה אל הקצה וכאשר יד"נ האריך בזה ולמען אמלא שאלתו בזה אשתעשע אתו בדבריו הנחמדים לקמן:
ב עוד יש להעיר בנידון זה כיון דעיקר הדבר נודע ע"י הראש עצה אשר הפאס הזה הוא מאיש זה אשר אמר לפניכם ששמו כך ושם אשתו כך, וגם אשר לא נמצא בגאלוב איש כזה נודע ג"כ רק מן הר"ע דגאלוב והלא משנה שלימה שנינו דבעינן רק במסיח לפי תומו, ואף דא"י ששואל לא"י אחר והשיב ע"פ שאלתו דנין כמסל"ת, (וגם מעכ"ת פיקפוק ע"ז ע"פ דברי מ"מ דמסל"ת בכתב ל"מ, וגם במסל"ת בעינן קברתיו לדעת הרמב"ם אמנם השיב אחור לפי דגם בלעדו ידעינן ע"י ישראלים מקוסטרין שמת, יביט נא על מוצא הדבר וידע כי בדבר הזה ירחיק הלאה את כל שריותא של העלובה הזאת דהא הישראלים לא ידעו מאומה מה שמו ושם אשתו רק ע"י מכתבים שנמצאו באמתחתו ועיקר יסוד אשר יש לצדד להתירה רק ע"י שאלה דיחיד דהיינו שישאל את הפאשפורט ומכתבי הקבלה ג"כ לאיש ששמו כך ויש לו אשה ששמה רחל כאשר העריך יד"נ בזה וזאת לא ידענו רק מן הר"ע מקוסטרין ואף דבעדותן של ר"ח ובנו משה העידו ג"כ על ג' בנים זכרים שהזכיר הנפטר לפניהם אמנם לא הזכירו בעדותן מן הפאשפורט כלל וכלל וגם את שם הנפטר לא הזכירו בגוף העדות רק בטופס הגב"ע אות ב' הבנוי ע"פ מכתבי הקבלה שלו וראיה לאשר החליטו שהוא ממילאווי כאשר מעלתו הרמה הרגיש בזה, ובאות א' שהזכיר בעדותו מן הפאשפורט נראה בעליל שלא ראה בעצמו דמסתמא תיכף בבואו לקאסטרין מסר את הפאשפארט לר"ע כי כן נימוסי המדינה רק שידע כזאת ממכתב הר"ע אשר כתבו לגאלוב) ואף לדעת צמח צדק סי' מ"ב שהאריך לפרש במתני' דפונדקית דלרבנן לא הוית מסל"ת יעו"ש זהו היכא דאיכא אומדנות המוכיחות שלא נתכוין להעיד או להתיר, אבל נראה דיש לבנות יסוד אמיץ ע"פ דברי מהרי"ק סי' קך"א וז"ל שם ועוד דאפשר לומר דעדיף האי מסתם מסל"ת ויש להתיר אפי' בלא טעמא דאיהי דייקא ומינסבא וגם בלא טעמא דמשום עגונא אקילו בה רבנן דהא אפי' בחזקה שצריך עדות גמורה כגון להוציא ממון מחזקתו דבעינן שם עדים סמכו אחזקה דלא מרעי נפשייהו גבי שטרות וכו' יע"ש ודבריו מובאין בצ"צ ובט"ז יו"ד סי' שי"ו ס"ק ד', ומעתה תו אין לפקפק מפני שלא אמר קברתיו וגם מפני' שלא העידו בפניהם דכ"ז כשאנו דנין ע"י מסל"ת דאז אמרינן דמסל"ת חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו, אבל הכא שדנין ע"י דלא מרעי נפשייהו דמהני אפי' במתכוין להעיד ואפי' מפי כתבם דעיקר הדבר נאמרה ונשנה בשטרות וא"ל דדוקא בשטרות שנכתבו ע"י ציווי הבעל דין דאז דין שטר עליו משא"כ הכא דז"א דהא שטר שנכתב ע"פ הבע"ד מתורת שליחות אתינן עלה כמבואר, וגם בלא זה הרבה פוסקים מקילין ע"פ כתבם במקום עדות אפי' היכא שלא נתקיים בפרט בנידן דידן דאיכא אומדנא דמוכח ע"י תיקון הפאשפארט שהתקינו אח"כ:
ג ובנידון שני סימנים אמצעים אם מצטרפין, לכאורה נראה כדמות ראי' מדברי אשר"י פ' אלו מציאות דגבי דידה מהני סימן אמצעי דהא אשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת וכו' ולא אמרינן הכא כיון דאיכא גיטא מעיזה כיון דסימנים מסייע לה עכ"ל ובגט דנפל ונמצא אף אם נשאת תצא אף שהיא אומרת שממנה נפל וכבר גרשה ואפ"ה מהני סימן אמצעי ולהחזיקה כמגורשת גמורה מכ"ש בסימן אמצעי דאם נשאת לא תצא דמהני סימן אמצעי השני להתירה לכתחילה ויש לדחות דב' סימנים אמצעים שניהם בענין אחד מה שאין כן התם ואף לדעת הרי"ף דלא ס"ל הכי היינו משום דס"ל היכא דגיטא מסייע לה יכולה להעיז כמו שלא בפני בעלה ולא נשאר מחזקה דאין אשה מעיזה כלום אבל היכא דאיכא ראי' במקצת מהני ס"א לאצטרופי לכ"ע כמו שמשמע מדברי רבינו האשר"י דאפישי פלגתא לא מפשינן וביותר נראה כן מדעת הרי"ף דאל"כ קשי' לדידי' מסימני החוט דאיתא התם דמהדרינן לה כמו שהקשה הרא"ש שם ונוכל לומר דלהכי שינה לשונו ונקיט התם הוא אומר סי' החוט שקשור בו הגט דהיינו סי' הקשר וגם מידת אורך החוט והוי שני ס"א דדינו כסימן מובהק ודומה לזה עיין רש"י ב"מ ד' כ' ע"ב ד"ה ש"מ קשר הוי סימן אכן הרא"ש ס"ל דפשטות רהיטא דלישנא משמע כפיר"שי וז"ל שהגט קשר בו דהיינו כמו שהי' בשעת נתינה שנקשר הגט בחוט ולא שנכרך ונקשר ע"ג לנטירותא יתירתא אמנם מדברי הר"ן פ' הכותב דף פ"ה גבי שכיב חסא ולא פקיד שהקשה התם דשב מרגניתא דציירא בסדינא לא הוי סי' מובהק אלא סי' אמצעי כמו גבי שומשמ' אף דגבי שומשמי לא הוי אלא סי' מידה לחודא דכן דרכן להניחן בחביתא וגבי מרגניתא הוי שני ס"א חדא דציירי בסדינא וגם סי' המנין משמע דס"ל דשני ס"א לא הוי כסימן מובהק ומה שהביאו ראי' מחולין דף ע"ט אי מעיילת לי כודנייתא וכו' ל"מ לדעת רש"י דמפ"ל דסד"א ואנן כיון דחזינן דר"א מספקא לי' בגיטין ובב"מ דף י"ח וכן רבב"ח ופסקינן כוותייהו דבתראי היא אכן לדעת הרמב"ם פ"ד מה' נחלות דס"ל מדאורייתא סמכינן על ס"א רק מדרבנן החמירו באיסור כרת לא קשי' כלל גם לדעת ר"ן שם לא דמי כלל לסי' דאבידה וגט וכדומה דגמר' גמיר להו דאי משכחת הנך סי' אזי טבע הבריאה מחויבת שבר חמורה הוא או להיפך] והא דלא סגי בחדא כמו דקשי' למעכ"ת היינו משום דכמו דאיכא חדא למעליותא דבר חמורה הוא כן איכא חדא לגריעותא להיפך וליכא למימר לא נבדוק אלא בתר חדא ואחר סי' השני לא נבדוק כלל דהא כל מה דאיכא לברורי מבררינן, ובאם ימצאו שניהם שוין בס"א הרי בתרווייהו ריעותא לפנינו אחרי שלא נמצא גם הסי' השני ושניהם בספק כאילו לא נבדקו כלל ובר מזה צריך להבין הא גם בלא בדיקה לישתרי ע"י ס"ס כיון דמסקינן התם דמספקא לן אם חוששין לזרע האב ודילמא שניהם שווים ואת"ל שאינם שווים דילמא חוששין לזרע האב ובשלמא לדעת רשב"א ניחא דס"ל דגם בס"ס היכא דאיכא עלינו לברר ואז תקשה לנו דליסגי בס"א אמנם לדעת או"ה ות"ח מובא בסי' ק"י בהגה"ה דאין צריך לברר קשה לכאורה וא"ל כיון דס"א בדינא וספק אחד במציאות לא הוי ס"ס מעליותא כאשר נסתבכו בזה רבותינו האחרונים:
ד אמנם זה שנים כבירים הבאתי ראי' מוכרחת דמהני ס"ס כזה מדברי רמב"ם פ"ט מהל' תרומות ה' ו' וז"ל הכותב נכסיו לאחר והי' בהן עבדים ושותק זה שנתנו לו ואח"כ צוח ה"ז ספק אם זה שצוח הוכיח סופו על תחילתו ועדיין לא יצאו מרשות הראשון או זה שצוח אחר ששתק חזר בו לפיכך אין אוכלין בתרומה וכו' בין שהי' רבו ראשון ישראל והשני כהן עכ"ל הטהור ומדלא פסיק ותני אפי' שניהם כהנים אין אוכלין בתרומה דילמא חזר בו והרי הוא מעוכב גט שיחרור דאינו אוכל מספיקא דדינא אלא וודאי דדווקא באחד מהן ישראל הוא דאינו אוכל אבל בשניהם כהנים אוכל משום דהוי ספק ספיקא חדא דילמא הוכיח סופו על תחילתו ועוד דילמא מעוכב גט שיחרור אוכל בתרומה אמנם בעיקר הקושי' נראה ע"פ סברות תוס' נדה כ"ט ע"א בד"ה תשב לזכר ולנקבה ולנדה וז"ל אע"ג דהוי ס"ס תשב וכו' יוע"ש נמצא מוכח מדבריהם דהיכא דאיכא במציאות ע"י מקרה והזדמן להיפך אף ספק אחד מיקרי תרי קולא דסתרי אהדדי ואולי מתורת ספק ספיקא לגמרי וה"נ בנידון זה דהרי השתא נוכל להתיר הפרידה הזאת להנהיגה ביחד אם מי שנודע לנו שאמו חמורה ואביו סוס ע"י ס"ס ואח"כ נוכל להתיר להיפך ובזה ישבתי קושי' אור הישר מובא בשם הגאון בעל נודע ביהודה על הא דאיתא ביבמות גבי חרש לר"א דספיקא הוא לא מצי מגרש לאשתו ואמאי הא ס"ס הוא חדא דילמא בשעת קידושין הי' שוטה ואת"ל פיקח דילמא בשעת גירושין ג"כ דעתו צלולה ולדברי תוס' הנ"ל לק"מ דאם ימות בעלה בלא בנים אזי תהי' מותרת לאחיו ג"כ ע"י ס"ס חדא דילמא בשעת קידושין הי' שוטה ואת"ל פיקח דילמא בשעת גירושין הי' שוטה והרי הוא אשת אחיו במקום מצוה ונמצא תרי קולא סתרי הדדי וכן אם ימות בעלה בבנים אזי תהי' מותרת לכהן מדאורייתא דריח הגט אינו פוסל רק מדרבנן והארכתי בזה הרבה ואין כאן מקומו: