זית רענן חלק א· רבי משה יהודה לייב זילברבגר
חלק אבן העזר · בדין נ"ט בר נ"ט
סימן א
בדין נ"ט בר נ"ט ומתחילה נבאר דברים התמוהים בדברי רבותינו הראשונים ג"ע ואח"כ נציעה ונדברה בדברי רבותינו האחרונים את הנראה לפענ"ד לאחר עיון בצדק ובמישור:
א עיין חולין דף ח' ע"ב בתוספ' ד"ה אגב דוחקא דסכינא וז"ל הריב"ם היה מצריך מתוך כך לאחר שניקרו החלב מן הבהמה לחזור ולקלוף בכל המקומות שחתך בסכין משום דבלע מן החלב אגב דוחקא דסכינא ויש למצוא טעם למנהג שלנו שנהגו להקל ודילמא בית השחיטה דוקא שרותח קצת מהני דוחקא דסכינא תדע וכו' ועוד דאמרינן בפ' כה"ב צנון שחתכו בסכין של בשר אסור לאכלו בחלב דאגב חורפי' דצנון פליט הסכין ובלע הצנון אבל משום דוחקא לא עכ"ל, וקשה כיון דקסברו הכא דאיירי בסכין נקי רק משום חורפי' דצנון דמפליט מסכין הוא דאסר כמש"כ בהדיא תו לק"מ לדעת ריב"ם דאי לאו משום חורפא הרי הוי נ"ט בר נ"ט דהתירא, ב) מאי קשיא להו מחורפא דצנון דיש לומר דריב"ם סבר דבדבר חריף כולו אסור משא"כ משום דוחקא לחוד לא נאסר רק כדי קליפה וכן ס"ל לרשב"א לדינא מובא בר"ן שם וטפי הוו להקשות ממאי דאיתא שם להדיא, אכל קשות גריר לבי פסקי ואכיל שהוא פחות מכדי קליפה וגם בל"ז טפי קשי' ממאי דקתני בהדיא מלהקשות מדיוקא הגם דנוכל לדחות קושי' השני' דתוס' לא ניחא להו לתרץ דברי ריב"ם ולומר דבדבר חריף אוסר כולו משום דלא עדיף חורפי' דצנון מחום דכ"ר דאינו אוסר בלא רוטב רק כ"ק דהא השתא בל"ז צריכין לומר דקסברו דד"ח עדיף אפי' מבשול דכ"ר שהרי בבישול שרי נ"ט בנ"ט ובד"ח אסור ותו לא רחיקא מילתא ולומר כן גם בכמות הבליעה, (ועי' ש"ך בי"ד סי' צ"ד סוף ס"ק ך"ז דאכתי מנ"ל להקשות ע"פ סברא דחיקא), ג) ועוד שהרי סותרים את דבריהם לקמן דהתם סברו דאיירי בסכין שאינו נקי, עי' לקמן קי"א ע"ב בד"ה הילכתא, ד) ועוד דעיקר הקושיא מאי להו הכא להכניס בזה אי איירי בסכין נקי ואדרבא דאי איירי התם בסכין שאינו נקי ומשום שמנונית בעינא אזי הקושי' יותר מדוקדקת דהוי כגוונא דפיסקא דריב"ם גופי' ואפ"ה בעינן דבר חריף דוקא אבל משום דוחקא לחוד לא אסרינן ליה, ונראה לפענ"ד בכוונת אמיתית דבריהם דנראה בעליל דלדעת ריב"ם בע"כ צריכין לומר דלקמן איירי בסכין נקי וכלישנא אחרינא ברש"י לקמן דאין לומר דאיירי באינו נקי. א"כ קשי' לדידי' מקשות דסגי בגרירא דניבעי קליפה משום דוחקא כיון דאיתא לשמנונית בעינא ותו ליכא משום נ"ט בנ"ט א"ו צ"ל דאיירי בנקי ומש"ה שרי בקשות משום נ"ט בנ"ט והא דהיקשו מצנון הכי קא קשי' שהרי מפשטא דתלמודא נראה דאיירי דוקא כשחתך בצנון גופה הוא דאסור אבל כשחתך בירק שעל גבו אע"ג שלא נשאר מן הירק רק כ"ש ובתוך שיעורו של קליפה שהוא בכדי שינטל בבת אחת אזי יכנוס בחורפי' דצנון אפ"ה שרי משום דאכתי לא נגע הסכין בחורפי' דצנון, ולדעת רמב"ם גם בזה יאסר הצנון שהרי משום דוחקא כבר נבלע עד כדי קליפה שהוא בתוך חורפא ושוב נאסור הצנון משום חורפא אפי' בכולו אם ת"ל דס"ל כדעת רשב"א או עד כ"נ או כדי קליפה לכל שיטה ושיטה כדאית להו ותו לית לן למישרי משום נ"ט בנ"ט דהרי לדעת ריב"ם בע"כ צריכין לומר דבד"ח אסור דאל"כ קשי' מקשות דקתני להדי' דשרי ומשה"ט ניחא דאע"ג דלקמן טפי ניחא להו דאיירי באינו נקי דד"ח לא עדיף מבשול אבל לדעת ריב"ם הביטו בסקירה ראשונה דע"כ צ"ל דס"ל דד"ח עדיף מבישול, א"ו כדעת ריב"ן לקמן דנ"ט בר נ"ט אסור גם בבישול דאי לא תימא הכי רק דלקמן איירי באינו נקי א"כ קשי' לדידי' מקשות דשרי לגמרי ואמאי לא אסרינן כדי קליפה משום דוחקא דסכינא אבל מצנון שפיר קשי' להו כיון דמפלגינן לקמן בקלחא דליפתא ובצנון לא קא מפליג מידי שמעית מינה דדוקא כשחתך בצנון עצמו הוא דאסור ולדברי ריב"ם אכתי משכחת ליה לאיסורא בצנון אפי' כשחתך רק בירק שע"ג ונשאר מן הירק כדי קליפה דקה עד שאי אפשר לקלוף הירק לבדו בב"א עד שינטל עמו מעט מן הצנון שהרי לשיעורא דקליפה בעינן בעובי קצת עד שיקלוף בב"א וכיון שאי אפשר לקלוף את הירק ממקום החתך והלאה עד שיטול עמו מעט מן הצנון להשלים את שיעור הקליפה שכבר נכנסה הבלועה מן הסכין עד כדי קליפה משום דוחקא לדעת הריב"ם ואע"ג שהירק לא נאסור כלל שקיבל טעם שני דהתירא אבל מעט מן הצונן בכדי להשלים שיעור הקליפה שהרי חורפא דידי' מחליא ליה ועשה את טעם השני כאלו קיבל את טעם הראשון ממש ונמצא שנאסר מן הצנון לכה"פ עד כדי להשלים שיעור קליפה או עד כ"נ מן מקום החתך והלאה לדעת הראב"ד וסייעתו ואין לומר כיון שהבלועה נכנסה מתחילה לירק ומן הירק לצנון הרי כבר נעשה נ"ט בר נ"ט עד דלא מטי לד"ח דז"א חדא דעד שיעור קליפה נתפסה הבליעה בבת אחת בכל שיעורו דקליפה ועוד דכל שסופו להתפשט נידון כב"א כמ"ש תוס' חולין ד"ק בד"ה כשקדם וסילקו ועוד שיתר מזה מבואר באחרונים דכל שמקושר בשעת בישול שוב לא נידון כדין נ"ט בנ"ט ועי' בחו"ד ריש סי' צ"ה ומכש"כ כשמקושר ועומד לפנינו:
ב ועדיין יש לדקדק דאכתי מאי קשי' להו על הריב"ם שהרי בדברי ריב"ם עצמם איננו אוסר משום דוחקא רק היכא דאיתא לאיסורא בעינא כגון בחלב שע"ג סכין דאיכא שמנונית שע"פ הסכין ומשום דוחקא נעשה רק פעול' הבליעה לחוד אבל מנ"ל דלדעתו יעשה ע"י דוחקא הפליט' והבליעה כאחד שהרי בצנון דאיירי בסכין נקי לדעתם כמ"ש להדי' ולכן לולא מפני ד"ח לא נאסר משום דוחקא לחוד וגם לפום מאי דפרשנו ל"ק כיון דבמקום החתך גופה לא נבלע כלל כיון דצריך לפלוט הבליעה טרם שיעשה את פעולת הבליעה בירק שע"פ הצנון וכיון שלא התחילו הירקות לבלוע תו לא מטי הבליעה לחורפי' דצנון וי"ל שהוכיחו מפסקי דריב"ם גופי' דהוצרך לחזור ולקלוף מן הבשר משום דבלע מן החלב בע"כ צ"ל דס"ל דמשום דוחקא נעשה הפליטה והבליעה כא' שהרי צדו של הסכין שכלפי החלב הוא דנדבק בו שמנונית בעין וצדו השני שכלפי בשר לית ביה שום דבר איסור אלא משום דאמרינן דע"י דוחקא נבלע החלב בצדו השני ונפלט ממנו ונבלע בבשר ש"מ דחייש גם לבליעה ופליטה ובליעה כאחד ומכש"כ דהוי לן למיחוש לפליטה ובליעה לחודא:
ג ואגב גררא נפרש מאי דקשי' לי שם בגמ' ולמ"ד בחמין מ"ט משום דקבלעה איסורא דהתירא נמי בלעה אמה"ח שהרי כ"ש משום הכשר שחיטה לית ביה משום אמה"ח כיון שהכשירו בהכי כדאיתא להדיא לקמן דף ל"ב ול"ג דריאה כמאן דמונח בדיקולא דמי מכי שחט לקנה ואפ"ה הותרו כל מאי דתלי' בקנה וכן הקנה גופי' ואיך אפשר שהקנה בעצמו הותרה אע"ג דכל כמה דלא שחט לוושט הוי כאלו לא נשחטה ומשעה ששחט הקנה לא תליא חיותא דידי' בסי' השני ואפ"ה הותרה כיון דהכשירו בכך ואיך נאסור הבלועה ממנו ויש לדחות בסברות שונות ונראה דלק"מ דניהי דכל שהכשר שחיטה תלוי' בי' אין בו משום אמה"ח ונימא נמי שאין הבלועה חמורה מממשו וגופו זהו במידי דתלי' בשחיטה ואינה נכשרת אלא בשחיטה אבל עד רובו של הקנה דלא תלי' בהכשר שחיטה כלל שהרי גם כשחצי הקנה פגום והוסיף עליו כ"ש בהכשר שחיטה כשירה, ונמצא דהבלועה עד רובו של קנה דלא תלי' מידי בהכשר שחיטה נידון כבליעה מאבר מה"ח אע"ג דשחט גם את הקנה מתחילה ועד סוף כיון דעד רובו לא בעינן הכשירו דשחיטה כלל הוי כאלו חתכו במגל והא דאמרינן לקמן דריאה דתלי' בקנה דכמו דמנח בד"ד ומותרת דזהו כששחט רובו של הקנה דכל כמה דלא קשחט רובו עודנה מקושרת בקנה עצמו:
סימן ב
בדין נ"ט בר נ"ט
עיין באשר"י שם וז"ל איתמר דגים שע"ב פירוש שעלה מן הצלי או צוננים בקערה רותחת בין למ"ד תת"ג בין למ"ד עיל"ג אדמוקר ליה בלעה ובעי כדי קליפה וכו' ועי' בב"י בס"ס צ"ד שהוכיח מדברי אשר"י דאפי' כשקערה חמה מחום כ"ר והגבינה צונן אינו אוסר רק כדי קליפה דאע"ג דפסקינן תת"ג, כיון שהוא בלא רוטב אינו נאסר רק כ"ק ואע"ג דבצלי אוסר כדי נטילה היינו באיסור בעין אבל באיסור בלוע אע"ג דמן הכלי אוסר גם בלא רוטב מ"מ אינו אוסר כשהעליונה צונן רק כ"ק ועי' בש"ך שם בס"ק ל"ג שהקשה עליו וז"ל דמאי ראיה מייתי מדברי תוס' והרא"ש הא י"ל דאינהו לא באו אלא לומר דאפי' כשהתחתון קר למ"ד הת"ג או העליון קר למ"ד ע"ג דקליפה מיהא בעי עכ"פ לכ"ע ואה"נ דכשהתחתון חם למ"ד תת"ג דבעי נטילה כדלקמן סי' ק"ה עכ"ל ולפענ"ד נראה דראיה זו לא הביא מלישנא דרא"ש דבודאי יש מקום לומר בפשטא כפירושו דש"ך אלא מכללות ועיקר הסוגיא והוא שהרא"ש מביא אח"כ בשם ריב"ן, שגם לדידן דפסקינן כשמואל דנ"ט בר נ"ט מותר זהו כשעלו בכלי של בשר אבל בנתבשלו לא וז"ל ואע"ג דבעלו נמי קיבלו כ"ק טעם מן הבשר בבליעה מועטת התירו נ"ט בר נ"ט אבל בנתבשלו ונבלע כל הטעם וכו' אסור לאכלו בכותח וכו' עכ"ל ומעתה היכא שנבלע כדי נטילה אין הכרע מדבריו דמלישנא דרישא משמע דוקא היכא שקיבלו רק כדי קליפה ומסיפא משמע להיפך דוקא בנתבשלו שקיבלו כל הטעם איברא ממסקנות דברי קדשו שם דבצלי אסור לכ"ע אע"ג שגם בצלי לא נבלע אלא כדי נטילה נשמע דלישנא דרישא בדוקא נקט ליה דהיכא שלא נבלע רק כ"ק הוא שהתירו נ"ט בר נ"ט אבל היכא שצריך כ"נ היינו בלועה מרובה וכן מסתבר נמי ממילא ועי' פסחים דף ע"ו דרב ס"ל עילאה גבר ושמואל סבר תת"ג גם נשמע מסוגיא זו דרב ס"ל נ"ט בר נ"ט אסור ושמואל מתיר ופליגי בעלו ולפ"ז קמה כחומה נשגבה ראייתו של ב"י דבע"כ צ"ל דפליגי בדגים שעלו מן הצלי ורותחים וקערה צוננת (דמלבד שגם בפשטא דמילתא כן הוא שסתם קערה צוננת היא) דאל"כ אלא שהקערה חמה והדגים צוננים הרי נבלעו כדי נטילה לדעת הש"ך ובבליעה מרובה גם לשמואל דפסקינן כוותיה אסורין וכבר הוכחנו דבכדי נטילה היינו בליעה מרובה א"ו צריכין לומר דאיירי שהקערה צוננת והדגים רותחים מן הצלי וא"כ קשיא דאי תימא דלדידן דפסקינן תת"ג דהיכא שהכלי חמה והמאכל יבש וצונן נאסר כדי נטילה כדעת הש"ך הנ"ל נשמע ממילא דה"ה להיפך שהכלי צוננת והדגים רותחים מן הצלי דאזי לרב דס"ל עילאה גבר נבלע ג"כ כדי נטילה בתוך הדגים וא"כ קשי' דמנ"ל בכל עיקרא ושורש הסוגיא דרב ס"ל נ"ט בר נ"ט אסור ושמואל פליג ומתיר ולעשות פלוגתא חדשה ביניהם דהרי יש לומר דתרווייהו ס"ל דבבליעה מועטת דהיינו עד כ"ק דוקא הוא דהתירו ורב לטעמיה דס"ל עיל"ג ונבלע בתוכן כ"נ ומש"ה הוא דאסור אבל שמואל לטעמיה דס"ל תת"ג ולא קיבלו רק כדי קליפה ומש"ה הוא דמתיר א"ו צריכין לומר שגם כשהכלי חמה והעליון צונן בלא רוטב אינו נאסר רק כ"ק לדידן דפסקינן תת"ג, וה"ה להיפך אליבא דרב ושפיר מוכח דפליגי בכדי קליפה מיהת שהרי בין כשהעליון צונן והקערה חמה או להיפך בין למ"ד תת"ג ובין למ"ד ע"ג אינו נבלע אלא כדי קליפה דכל בלועה מן הכלי אינה יוצאת כשאחד מהם צונן ובלא רוטב טפי מכדי קליפה וכדעת הב"י הנ"ל:
ב ועיין בפרש"י שפירש דגים שעלו בקערה מן הצלי כשהיו רותחים נותנין לתוך הקערה וכו' דלכאורה במאי שפירש מן הצלי הוא כשפת יתר, שהרי גם כשנתבשלו והעלן בקערה נמי דינא הכי כיון שאין הבלוע הולכת אלא בכדי קליפה ולדברינו הנ"ל ניחא דאי תימא כשהעלו בקערה עם הרוטב א"כ לרב דס"ל דעילאה גבר הרי נבלע בכולו ולשמואל לא נבלע אלא בכדי קליפה, א"כ קשיא דמנ"ל לכולו שמעתתא דרב ושמואל פליגי כלל בדין נ"ט בר נ"ט וכמ"ש לעיל וזהו אפי' לדעת תוס' שפירשו בדעתו דרש"י דאפי' בבישול שרינן נ"ט בר נ"ט היינו משום דלדינא לא מפלגינן בין בלועה מועטת לבליעה מרובה אבל מ"מ כיון דתלמודא נקטי ליה בהעלאה ש"מ דאתי לאשמעינן דמאן דאוסר אוסר אפי' בבליעה מועטת שהוא רק כדי קליפה ומש"ה הוכרח לפרש דאיירי בבליעה בלא רוטב וה"ה דמצינן לפרש כשהקערה חמה והדגים צוננים בלא רוטב אלא דלישנא קלילא נקט משום דסתם קערה צוננת היא:
ג ובעיקר דברי האשר"י שמחלק בין בליעה מועטת לב"מ ומשה"ט לא שרינן גם לשמואל אלא היכא שלא נבלע אלא כדי קליפה שהיא בליעה מועטת, יש להתבונן שהרי בכדי קליפה יש בבליעה בנ"ט כמו בבישול בכולו ואמאי שרינן גם את שיעורו בכדי קליפה לאוכלו בכותח ועי' בח"ר שם שמפרש כן בטעם החולקין דלא מפלגי בין העלו לנתבשלו מה"ט ונראה דטעמי' דאשר"י הוא כיון דאנן פסקינן כדעת ר"י בפסחים דף ע"ו הנ"ל דכל היכא שנאסר רק כדי קליפה ואי אפשר לקולפו דשרי לגמרי ולא בעינן ס' נגד הקליפה הרי חזינן דבכל שיעור קליפה עצמו הוא רק טעמא קלישתא משא"כ בשיעורא דנטילה ומה"ט לא שרינן גם גבי נ"ט בנ"ט אלא בשיעורא דקליפה כיון שגם בקליפה דאיסורא ליתא אלא טעמא קלשתא בעלמא ועי' בש"ך בסימן צ"א ס"ק ח' ובסי' ס"ט ס"ק ס"ד דס"ל בדעת רמ"א דבכל שיעור קליפה בין שע"י עיצאה גבר ובין שע"י מליחה ניתנו מידה אחת לכולהון דכל היכא שאי אפשר לקלפו מותר לגמרי וא"צ ס' לבטל הקליפה אולם המ"א חולק בזה וס"ל שרק כשהתחתונה צוננת והעליון חם דקליפה הוא רק מצד חומרא דאדמיקר ליה בלע הוא דשרינן בדיעבד בלא ביטול היכא דאי אפשר לקלפו אבל בכ"מ דצריכין קליפה מצד עיקר הדין אזי אפי' היכא דא"א לקלפו אוסר בדיעבד ובעינן שיעור ביטול לבטל הקליפה עי' בא"ח תס"ז ס"ק ל"ג במ"א, והנה מצד הסברא נראין דברי מ"א איברא מסוגיא זו משמע להדיא כדעת הש"ך דאלת"ה קשי' דא"כ רב ושמואל במאי קא מפלגי בדין נ"ט בנ"ט שהרי אפי' כשהקערה צוננת והדגים חמים בלא רוטב אפ"ה בעינן כדי קליפה לרב מצד הדין דס"ל עילאה גבר ומש"ה הוא דס"ל דאסורה הקליפה מיהת לאוכלן בכותח אבל שמואל לטעמיה דס"ל בעלמא תת"ג והקליפה הוא רק מצד חומרא בעלמא ולהכי שרו לגמרי ומנ"ל לתלמודא דפליגי כלל בדין נ"ט בנ"ט וגם אם נדחוק נפשין ונימא דפליגי כשהקערה חמה והדגים צוננים דאזי לרב הקליפה היא רק מצד חומרא אזי קשי' להיפך דהיכא שרי לשמואל לאכול גם בשיעורא דקליפה בכותח כיון שהקליפה היא מצד הדין כיון דתתאה גבר רק מפני שהוא בלא רוטב אינה נבלע אלא בכדי קליפה והרי בשיעורא דקליפה שוה לבישול ברוטב בכולו וכמ"ש רשב"א הנ"ל וכשם דמודה שמואל בבישול ה"ה נמי בבלועה בלא רוטב ובתוך שיעור קליפה שהרי כל עיקר טעמא דמחלקינן בין בליעה דקליפה לבליעה דכולו הוא רק מפני שבדיעבד שרי בלא קליפה כשא"א לקלפו ולא צריכין לבטל שיעורא דקליפה וכמ"ש לעיל באות ג' והתינח לדעת הש"ך דס"ל דבכל מידי דלא בעינן אלא קליפה שוין בדין זה אבל לדעת מ"א דס"ל דדוקא היכא שהקליפה הוא מצד חומרא בעלמא הוא דל"ב ס' לבטל הקליפה אבל היכא דבעינן קלי' מצד הדין אזי שוה לבישול קשי' ממ"נ או דלא משכחת לן למצוא מקום דפליגי בדין נ"ט בר נ"ט או דקשיא לן לקושטא דדינא דאמאי שרי לדידן כיון דבבישול אסור יאסור גם כן כשהקערה חמה והדגים צוננים כיון שהקליפה הוא מצד עיקר הדין שכבר פרשנו באות שלפני זה דאין מקום לחלק בין בליעה דקליפה לבליעה דכולו וכקו' ח"ר הנ"ל רק עיקר הטעם משום קולא דקליפה לגבי בישול דאינו צריך לבטלו היכא דאי אפשר לקלפו וכמ"ש לעיל ולדעת מ"א ליתא לקולא זו רק היכא שהקליפה הוא רק מצד חומרא ולא היכא דבעינן קליפה מצד הדין דאזי שוה לבשול וצ"ע:
ד עיין סי' צ"ה ס"ב ביצה שנתבשלה וכו' אבל אם נתבשלה בקדירה עם בשר ואפי' בקליפה אסור לאכלה בכותח ועי' בט"ז שמביא בשם הרשב"א הטעם משום שקליפת הביצה בבירור מנוקבת היא ולכן אסרו חכמים ביצת אפרוח והתירו ביצת אסורה ועי' בח"ד שהקשה דלמה ליה הטעם דמנוקבת כי היכי דלא למיהוי כנ"ט בנ"ט דהתירא דהא כל בליעה שהוא בשעת בישול לית ביה משום נ"ט בר נ"ט כמבואר בש"ד ועוד דביצת אפרוח הוי נ"ט דאיסורא, ותירץ שם דס"ד דהטעם דביצת אסורה אינה אוסרת משום שאינה פולטת דרך קליפתה וכשם שאינה פולטת ה"ה דאינה בולעת לזה מביא ראיה מביצת אפרוח אלמא דפולטת רק בביצת אסורה משום דמיא בעלמא היא עכת"ד, ודבריו תמוהין דאכתי לא צריך לטעמא משום דמנוקבת המה הכי ס"ד אם בשל עצם שיש בו מוח דאיסורא והוא סתום מכל צד ובשלו בקדירה שיש בו מים שלא יאסור את כל מה שבקדירה אע"ג דאינו מנוקב כלל אלמא שהבישול מפליט אפי' דרך עצים ואבנים שאינן מנוקבים, לכן נראה שהרשב"א הוכרח לטעם דמנוקבים בזה הדין עצמו כי היכי דתיאסור הביצה כולו לאכלו בכותח דאל"ה לא נוכל לאסור מן הביצה רק בכדי נטילה שהרי הביצה שנתבשלה בתוך הקליפה נתבשלה בלא רוטב דמדינא אינו נאסר אלא כ"ק או כ"נ דמאי איכפת לן ברוטב שבקדירה כיון שהביצה גופה לא נתבשלה ברוטב רק ע"י חמימות של הרוטב ולא עדיפי מבישול של חום האש וכל שנתבשל בלא רוטב לא נבלע בתוכו אלא בכ"נ הגע בעצמך אם תחב קדירה קטנה סתומה ובתוכו תבשיל דהתירא ואין בו רוטב ותחבה בתוך קדירה שבשל בו דבר איסור עם רוטב דמצד דינא דגמרא לא נאסר התבשיל שבקדירה הקטנה רק לכל היותר בכדי נטילה לכן חידש לנו הרשב"א דקליפת הביצה מנוקבת היא והוי כאלו נתבשלה הביצה גופה בתוך הרוטב לכן אסורה כולה לאכלה בכותח ומביא כדמות ראיה מביצת אפרוח דמשמע מסתימות תלמודא ופוסקים שאם צלו אותו ע"ג כלי דנאסרה הכלי ואי לאו דמנוקבת המה הרי זה כשני כלים הנוגעים זה בזה דאין נאסרים זה מזה:
ה עיין בפ"מ היכא שהטעם הראשון באוכל והשני בכלי דאסור דנ"ט בר נ"ט לא הוי אלא היכא שהטעם הראשון בכלי והשני באוכל ולענ"ד נראה דתלי' בשני תירוצים של רבותינו גבי שייפא דאמר רב יהיב טעמא כ"ה ומזה הוכיחו בתלמודא דרב ס"ל נ"ט בר נ"ט אסור והיקשו דהרי זה דמי לכלי שבשלו בו בשר לא יבשל ב"ח ואם בשל בנ"ט ותירצו מדאמר יהיב טעמא כ"ה שמעינן שיש בו אפי' ליתן טעם באחרות, ורמב"ן תירץ דשייפא גופה לא היה בו רק טעם מר יעו"ש, ונמצא דלתירוצו דרמב"ן נשמע דאפי' שהטע' ראשון באוכל נמי מות' לדידן ועי' בא"ח סי' תנא בב"י ד"ה וכתב עוד וכלי חרס שתשמישו בצונן וכו' והגהות אשר"י כתב וכו' ורבינו אפרים מתיר אפי' בלא הגעלה משום דהוי נ"ט בר נ"ט דשכר גופא לאו חמץ גמור הוא אלא ע"י תערובות, וחביות המזופפת שנתנו בהם שכר כל השנה מתיר רבינו אפרים ע"י שכשוך ליתן בהם יין בפסח וכו' לכן נראה לפענ"ד דבה"מ לצורך שבת יש לסמוך על רמב"ן ור"א שהתירו אפי' כשהטעם ראשון באוכל והשני בכלי:
ו עיין במ"א סי' תנא ס"ק ל"א היכא שחותכין זנגביל בסכין של בשר ודכין אותו במדוכה נמצא המדוכה בלוע מבשר ואח"כ דכין בתוכו בשמים שעושין שלא כדין לאכל בחלב משום דבד"ח נ"ט בר נ"ט אסור והקשו עליו הרב אבן העוזר בבה"ט ותמה עליו דד"ח אין לו מעלה רק שמוציא כל הטעם ודמי כאילו הי' טעם הראשון ממש בתוך הדבר חריף אבל בנידון זה שגם לאחר שנבלע בתוך ד"ח אית בו משום נ"ט בר נ"ט דניהי דמשום חריפות דזנגביל נעשה כאילו קיבל טעם הראשון של בשר מ"מ כשדכין אותו במדוכה הרי המדוכה לא קיבלה רק טעם שני' ועודנו דהתירא ועפ"י הנ"ל יש מקום להקים דברי קדשו דשוב דמי כאילו טעם הראשון באוכל והשני בכלי דלית בי' משום נ"ט בר נ"ט לכמה פוסקים ומש"ה כתב דעושין שלא כדין ולא כתב דאסורין לגמרי משום דבדיעבד יש לסמוך על המתירין ועי' בח"ד סי' צ"ו ס"ק ו' כתב על קו' הנ"ל והנה בגוף הדין יפה כתב אבל לא הי' צריך לכל זה דבלא"ה דברי מ"א תמוהין דודאי דאין המדוכה יכול לבלוע הטעם הבלוע בבשמים דאין טעם הבלוע ויוצא בלא רוטב ואפשר דמיירי בבלוע שמן דיוצא בלא רוטב עכ"ל ודבריו דחוקים שהרי המ"א כתב שם כן גם לענין חמץ ובחמץ לית בי' משום איסור שמן ופיטום דהתירא לא מצינן בדבר חריף ודוחקא ולי נראה דבמיני בשמים כגון זנגביל דאיירי בי' מ"א או קנמון שהם כמו עץ בעלמא שאין בהם שום לחלוחית וטעם רק ריחא בעלמא דינן כמו בלוע דכלים דנפלט מכלים בלא רוטב משום שאין בהם פליטה מגופה ואע"ג דלענין נ"ט בר נ"ט ס"ל למ"א דמשום דהוי דבר חריף ובולע כל הטעם ומיחשב כטעם הראשון באוכל דמידי טעמא דבעינן טעם הראשון בכלי דוקא משום דבכלי הוא דאיקלוש טעם האוכל לפי שהבלוע היא בדבר שאינו ראוי ועומד לאכילה כלל ותדע שהרי רבנן סברו בפסחים דף מ"ד דקדירה בת יומא נמי א"א דלא פגמה פורתא ואפי' לר"ע שחולק בזה היינו בנ"ט דאיסורא אבל בנ"ט דהתירא מודה דאיקלושי מיהת את טעם האוכל שבלעה ולכן בתבלין כיון שדרכן לאכלן בתוך התערובות לא נקלש בהם טעם האוכל ואדרבא משום ריחא דאית בהם מחזקים את הבלוע אבל לענין איסור בלוע דעיקר טעמא דמילתא בכלים דמשום שאין בהם פליטה מגופן יוצא בלא רוטב א"כ ה"ה בתבלין ט שאין בהם פליטה מגופן כלל, כנ"ל ליישב דברי מרן הקדוש בעהמ"ח מ"א הנ"ל:
ז עיין בפ"מ בסי' צ"ה ס"ק ד' בש"ד וז"ל ודע דבמיני הריפות שקורין גראפין ואורז ודוחן שמבשלין עם מים ואח"כ מצטמק ועומד לערך רבע שעה בלא מים כלל הוי כנצלו דמה בכך שהיה תחילה מים ואסור גם בדיעבד לדעת היש"ש עכ"ל ומביא אח"כ בשם הרבה אחרונים שאוסרי' בדיעבד בצלי ולפענ"ד יש לצדד להקל בזה עפ"י דעת בעה"ט בסי' צ"ג דס"ל שגם בכלי חרס שבשל בהן בשר ואח"כ בישל בו מים דשרי לבשל בו חלב אח"כ ובדיעבד פשיטא דמותר והטעם דניהי דאין כ"ח יוצא מד"ל מ"מ כבר נקלש טעם בשר שבתוכו ותו לא חל עליו שמא דאיסורא א"כ במיני ריפות נמי כיון דמעיקרא הי' בו מים ונתבשלו בתוך המים ואז נידון כנ"ט בר נ"ט דהתירא וגם הוי כהגעלה להבלוע שבתוכו שכבר נקלש מיהת הטעם שבתוכו ושוב לא חל עליו שמא דאיסורא כשנצטמקו אח"כ ואע"ג דפסקינן דלא כבעה"ט מ"מ לענין נ"ט בר נ"ט דצלי יש לסמוך ולצרף את דעתו בזה במקום הפ"מ וכדומה:
סימן ג
א עיין פ"י פסחים דף מ"ד שהיקשה קו' חמורה במאי דמהדרי בתלמודא למילף דטכ"ע מנזיר מק"ו שאין איסורו איסור עולם ויש היתר לאיסורו ופרכינן שם לר"ע דא"ל דמשרת אתי להיתר מצ"ל טכ"ע מנ"ל ומשני דיליף מבב"ח לאו טעמא בעלמא הוא ואסור הכא נמי לא שנא והקשה דלמ"ב לאיסור נזיר דלא מצינן למילף מבב"ח שהרי אין איסורו א"ע ויש היתר לאיסורו וכקו' התוס' שם בד"ה אלא ותירוצם ל"ש כאן אלא אפי' שאר איסורין דעלמא לא מצינן למילף מבב"ח דחמור משאר איסורין שאסורין בהנאה ובבישול וכ"ש וחזרתי על כל הצדדין ליישב קו' זו ולא מצאתי אם לא שנאמר וכו' עי"ש שמתרץ בדוחק גדול ולפענ"ד ישבתי זה כמה בצדק ובמשור דהנה נראה בעליל דכל שהסברא מחלקת ביניהם אין בהם משום קולא וחומרא ולכן מצינן לפעמים שהחמירו באיסור קל והקילו באיסור חמור מפני שהסברא מחייבתו להחמיר באיסור קל והקילו בזה באיסור חמור הכא דליתא שם לסברא זו ותדע שהרי הקילו בשני נותני טעם בב"ח דחמירא משאר איסורין והחמירו בשאר איסורין אפי' בכמה נותני טעם אפי' באיסור קל והטעם מפני שבבשר בחלב שעודנו התירא לכן היכא שכבר נקלש הטעם שבו שוב לא יחול עליו שמא דאיסורא משא"כ בכל איסורין כיון שכבר חל עליו שמא דאיסורא שוב לא נפקע ממנו אפי' היכא שכבר הוחלף והומר ע"י כמה נותני טעם וכיון שהסברא מחייבת כן להקל בב"ח ולהחמיר בכל איסורין שוב לית לן למילף בק"ו זה מזה, ועי' רש"י שם שפי' במה דבעינן למילף טעם כעיקר היכא דליכא מידי עיקר אלא טעם כגון שרה ענבים במים מנ"ל ונמצא במאי דקס"ד למילף מבב"ח נמי בכה"ג אסרה רחמנא בב"ח אפי' היכא דליכא מידי עיקר ומעתה נתבוננה ונראה דכשם שהסברא מחלקת למסקנא דמילתא בין שני נותנים טעם דהתירא לבין נותני טעם דאיסורא דנ"ט בר נ"ט דהתירא מותר לכמה נ"ט דאיסורא והטעם לפי שכבר חל שמא דאיסורא שוב לא נגרע ולא נפקע בקלושתי' ממילא נידון בקו משקל זה עצמו בטעם הראשון כל כמה דלא ידעינן דטעם כעיקר נמצא דטעם הראשון נידון השתא כמו טעם שני למסקנא דמילתא דכבר ידעינן דטעם כעיקר האיסור לכן שקלינן וטרינן במסקנא לחלק בין טעם שני דהתירא ודאיסורא וכל כמה דלא נודע דטעם כעיקר אזי מצד הסברא זו עצמו מחלקינן כן בטעם ראשון עצמו ונמצא השתא דבעינן למילף מבב"ח דטעם כעיקר לא ממה מצינו לחודא הוא דבעי למילף אלא מק"ו דהשתא בבשר בחלב דנפרד הטעם בלא ממשא מן העיקר ועודנו התירא הוא וחל על הטעם שנפרד מן העיקר שמא דאיסורא אזי מכ"ש כשנפרד טעמא מעיקרא דאיסורא שלא נפקע ממנו שמא דאיסורא ע"י קלישתא מפני שכבר נפרד מן העיקר ולא נשאר אלא טעמא לחוד ומסברא זו אי אפשר לזוז זיז כל שהוא שהרי למסקנא דמילתא נמי הרי הוא כיתד בל תמוט ומחלקינן כן בנותן טעם השני אזי כן במתכונתה ההיא בטעם הראשון למאי דקס"ד השתא דדנין למילף על טעמא בלא ממשא הנפרד מן העיקר ועי':
ב עיין רשב"א חולין שמביא פלוגתא דרש"י ור"ת לדינא בדין טכ"ע דרש"י ס"ל טכ"ע דרבנן ור"ת ס"ל טעם כעיקר דאו' ונ"מ שאם תחב כף של בשר או כף של חלב בתוך קדירה של בשר ונשפך הרוטב ולא נודע אם הי' ששים לבטל דלרש"י הוי ספיקא דרבנן ולר"ת הוי סד"א והקשו האחרונים דבב"ח ל"פ ולכ"ע בב"ח טכ"ע דאו' כמבואר ונראה עפ"י דברינו הנ"ל כיון דלדעת רש"י דטכ"ע לד"א נמצא דמדאו' מהדרינן בתר סברא זו לחלק בטעם הראשון בין בלוע דהתירא לבלוע דאיסורא וכשם דלמסקנא מחלקינן בבלוע דהתירא עצמו בין בלוע שנבלע בכלי לבין בלוע שנבלע באוכל בטעם השני ה"ה והוא הטעם לדעת רש"י בטעם הראשון נמצא הגם שגילה רחמנא דבב"ח גם על טעמא לחוד חייל שמא דאיסורא זהו בטעם מן האוכל אבל בבלוע מן הכלי מהדרינן לסברא דעל בלוע מן הכלי לא גילה בחידושא דבב"ח אבל לדעת ר"ת דס"ל דטעם כעיקר האיסור שוב אין לחלק לטעמא דאוכל או דכלי בטעם הראשון רק בטעם השני הוא דמחלקינן כן מצד הסברא אבל לדעת רש"י דטעם כעיקר ל"ד סברא זו נשארה גם בטעם הראשון רק בב"ח דחידוש הוא גלי רחמנא דאסורה ואפי' שיחול עליו שמא דאיסורא אזי למאי דגלי גלי דהיינו לטעם הבא מן האוכל עצמו אבל לא בטעם מן הכלי וכמו דמחלקינן לקושטא בטעם השני:
ג עיין ברא"ש פסחים פ' כ"ש הלכה ז' בתה"ד וז"ל פסק הרשב"א שצריך להגעיל היורה הגדולה קודם שיגעילו הכלים וכו' ומפרש יורה גדולה מאי כלומר כיצד יש להגעילו קודם שיגעיל בה שאר כלים ומפרש הש"ס ע"י גדנפא וכו' יש מרבותי' חולקין על דבר זה ומפ' יורה גדולה במאי איורה דעלמא קאי והדין עמהן דמה תקנה יש בדבר זה דאם תאמר שלא תאסר פליטתה את הכלים שמגעילין בה אכתי איכא חשש דפליטת כלים הראשונים תאסור את הכלים שמגעילין בה אח"כ ע"כ צריכין למימר בעוד שטרודי לפלוט לא בלעי א"כ אפי' לא היכשר' נמי עכ"ד ואין דבריו נראין לי דפליטת כלים הראשונים אינם אוסרים את האחרונים דכל כלי וכלי שמכניסין בו פליטת איסורו בטל בס' במי היורה אבל היורה הגדולה אין מים שבתוכה ס' לבטל את פליטתה דבכולה משערי' הילכך צריך להגעיל תחילה ע"כ והנה דברי אשר"י תמוהין כיון דאיירי לאחר ש"ש ובב"י אמאי לא נאסרו הכלים האחרונים מן המים שביורה כיון שאין בהם כדי שיעור ס' כנגד פליטת כל הכלים והרי הוא בעצמו פוסק להדי' בפ' גה"נ ה' ל"ז דאפי' במין במינו חוזר וניעור [והא דמצריך להגעיל את היורה שנית לאחר גיעול דכלים ואע"פ שאין הכלים האחרונים נאסרים ומותרים ונכשרו ע"י הגעלה שבתוך היורה והיורה עצמו נאסרה וצ"ל כיון שאין בתוך היורה ששים נגד פליטת עצמה ולא נכשרה היורה בהגעלה ראשונה לחוד רק במאי שחוזר ונותן לתוכו מים כדי להגעיל הכלים בתוכן ואז נכשרה היורה כיון שלא בלעה בפעם ראשון רק לפי ערך המדומע ולכן בפעם שנית שממלא היורה כדי להכשיר הכלים שוב נתבטלה הפליטה שביורה בשופי וכיון שבפעם השנית אינו ממלא את היורה עד שפתו כיון שצריך להניח כלים בתוכו להגעילן וזהו שכתב הרא"ש שם בשם תשו' הגאונים שלאחר הגעלה ראשונה שמגעיל את היורה בפעם ראשון שוטפו בצונן והיינו ששופך את מי היורה לחוץ ואח"כ מרתיח בה מים רותחין בלי שיעור דהיינו שאינו ממלא את היורה עד שפתו ואעפ"כ הוכשרה היורה והמים שבתוכו מותרים שגם אם נימא שהבשול מפעפע בכל הכלי מ"מ יש במים שנתן בתוכו רק עד החצי ג"כ כדי לבטל כל הפליטה של היורה כולו כיון שלא נבלע בתוכו רק לפי ערך המדומע שפוסק דבשאר איסורין ל"א חנ"נ אבל היורה עצמה צריך להגעיל שנית משום הבלוע שבתוך חלק היורה שלא הגיעו המים שהרתיח בפעם השנית דאנן מספקא לן בבישול אם מפעפע בכל הכלי ואזלינן הכא והכא לחומרא] ועי' בש"ך י"ד סי' קך"א שמביא ג"כ כן בשם או"ה בכלים דאיסורי דאם יש במים ס' לבטל כלי אחת יכול להגעיל כמה כלים בתוכו והניח דבריו בתימא ודחאו מהלכה וזה כמה ישבתי דבריהם ונתתי מקום לדברי קדשם כיון דנ"ט בר נ"ט דהתירא מותר והטעם לפי שעל טעם קלוש ועמד בהתירא בטעם השני שוב לא אסרה רחמנא טעמא קלישתא כהאי ולא חיילי עליו שמא דאיסורא ואע"פ שהטעם מורגש בתוכו שהרי בדאיסורי אסור אפי' ע"י כמה נותני טעם והנה מצד הסברא פשוטה נראה דאפי' היכא שהטעם ראשון הי' של איסורי וכשפלטה ונעשה שני הותרה אז דשייכי ג"כ סברא זו דמאי איכפת לן בטעם הראשון כיון שהותרה עתה בטעם השני ושוב א"א לחול עליו שמא דאיסורא כיון שכבר נקלש בהתירא בטעם השני ולפ"ז ניחא דבפליטת כלים כיון שיש בהם ס' כדי לבטל פליטתה וכבר נעשה עתה כטעם שני דהתירא חדא בתוך הכלי ומן הכלי למים והותרו ע"י ביטול ולכן אף שמגעיל בתוכו עוד ואין במים ס' כנגד שניהם שוב אי אפשר לחול שמא דאיסורא כיון שכבר עמד בקלישתו בהתירא וגם אין לומר דמ"מ יאסרו המים בפעם שנית כיון שמורגש עתה הטעם שבתוך המים וכל שיש במים בנ"ט לא מהני שיעורו דששים דז"א כיון דבאמת יש במים כדי לבטל כל פליטה ופליטה בפ"ע רק משום צירוף דראשונה מורגש הטעם וכיון שכבר הי' דהתירא כשעמד בקלישתו שוב לא נוכל לצרף טעמא דהתירא לדאיסורא [ועי' בח"ד סי' צ"ו ס"ק ד' שכתב שם ג"כ בענין אחר דאפי' בטעם הראשון דאיסורא והשני דהתירא ג"כ אית בי' משום נ"ט בר נ"ט דהתירא] ולפ"ז נראה אם תחב כף של איסור בשל היתר ואח"כ נפל בתוך הקדירה איסור בעין ואין בו כדי לבטל שתיהן הותרה הקדירה והתבשיל כיון שכבר נעשה הפליטה מן הכלי כדין נ"ט בר נ"ט ויש לסמוך בהפ"מ על האשר"י ואו"ה הנ"ל אבל להיפך בודאי חוזר וניעור:
ד בתשובת רשב"א סי' תצ"ז היקשה על מוהר"ם מרוטנבארג דס"ל דכל דבר חריף מחליא ומשוי לשבח ונאסר בכלי שאינו ב"י כשם דאיתא להדי' בקורט של חלתית והיקשה דא"כ אמאי אמרינן דגעולי מדין חידוש הוא וכן לר"מ שהוכיח מגע"מ דנ"ט לפגם אסור ואמאי דילמא משום הכי צריכין לגעול דילמא יבשל בהם אח"כ דבר חריף ונלפענ"ד דהנה מבואר בסוף פ' האה"פ דדין ליבון בדבר שתשמישו ע"י אש זהו דוקא באיסורא בלע אבל בהתירא בלע הכשירו בהגעלה לחוד וכן פסקינן להלכה ביו"ד סי' צ"ג בשם רשב"א ביותר מזה דאפי' היכא דליכא ס' נגד הבלוע, (דסתם כלי אין בו ס' נגד הבלוע) מ"מ נקלש הטעם שבתוכו ע"י בישול, והשתא ניחא דהוכחת הגמרא אזלא ממה דהקפידה רחמנא והצריכה ליבון בדבר שתשמישו ע"י אש דכתיב כ"ד אשר יבוא באש תעבירו באש, ש"מ דנ"ט לפגם אסור דאל"כ רק משום דחיישינן לד"ח שיבשל בו אח"כ א"כ ליסגי לן בהגעלה לחוד כיון דהשתא התירא הוא שכבר נפגם הבלוע שבתוכו וע"י הגעלה כבר נפלט ונקלש טעמו לגמרי וכשיבשל בו אח"כ ד"ח תו לית לן בה שום חששא כאלו כבר נעשה הבלוע שבתוכו כמו נ"ט בנ"ט דהתירא דל"ח תו לדבר חריף שיבשל בו אח"כ וזהו שפירש"י שם בפסחים מ"ד ע"ב בד"ה ג"נ וכו' וז"ל והתורה אסרתו במ"מ כל דבר אשר יבוא באש וכו' עכ"ל שהסב את פני ש"ו מדין ליבון דוקא ולא מהגעלה לחוד משום דקשי' ליה כקו' רשב"א הנ"ל לכן פירש שעיקר הוכחה הוא מליבון דוקא וכדכתיבנא:
ה עיין ברמ"א סי' צ"ד סעיף ה' אם תחב כף של בשר ב"י לקדירה ש"ח אב"י דקדירה אסורה וכ"ש שהוא מצד המנהג שנהגו להחמיר בזה והאריכו בזה רבותינו האחרונים שהוא חומרא בלא טעם, ועי' בתוספת שכ"כ להדי' ומשמע מדבריהם שהוא מצד עיקר הדין, ונ"ל לתת טעם נכון לדבריהם ע"פ דברי האשר"י הנ"ל בפ' כ"ש שהבאתי לעיל באות ג' וז"ל ולא גזרינן להגעיל בכלי שאב"י אטו כלי שהיא ב"י וכן להגעיל כלי שאב"י אטו כלי ב"י כי היכי דאסרינן לבשל בכלי שאב"י אטו ב"י, דהתם ראוי לגזור שאם יבשל בכלי ב"י התבשיל אסור מן התורה וכו' וגם הבא להכשיר כלי אינו רגיל לטעות עכ"ל נשמע מדבריו דכיון דגזרו חכמים אינו ב"י אטו ב"י אזי כבר נכלל בכלל סוג גזירה זו לכל סוגים וענינים שיפלו בכל מקרה והזדמן דנאסרו הכלים כשהן ב"י אזי נאסרו ג"כ אפי' כשהם אינם ב"י אע"ג דנסתלק הטעם והסברא דאיתא כשהן ב"י מ"מ לא יצאו מכלל גזירה זו דמצינן שאסרו בכלי שאב"י אטו ב"י ומטעם זה הוא דנאסרו הכלים שאב"י אע"ג דאיכא שלשה נ"ט דהתירא משום דגזרינן אטו ב"י ואז אסורין מדינא דסברו כדעת בה"ת וכמ"ש להדי' דדוקא בבא להכשיר הוא דל"ג משא"כ בכל עניני מקרה והזדמן, וגם נשמע מדברי אשר"י הנ"ל דלא ס"ל כדעת תוס' דכתבו במס' ע"ג דדוקא בכלי שאב"י הוא דאסרו משום דמתחילה היה לשבח דא"כ לא הקשה הרא"ש כלום שהרי התם צריכין לדון משום הפליטה וטעמא דתוס' ל"ש אלא על הכלים עצמם וגם הטעם שכתב הרא"ש מתחילה משום שהפליטה מועטת והוי נ"ט בר נ"ט צריכין ביאור דהתם הוי נ"ט בר נ"ט דאסורי וצ"ל דס"ל שגם נ"ט בנ"ט דאיסורי אינו אסור אלא מדרבנן וכמו שהאריך בעל פ"מ בזה שיש כ"פ שסוברים כן תוס' פש"ל דאסור מה"ת לכן נראה להו עיקר משום הטעם שמסיים הרא"ש שם דשאני בין בא להכשיר למאי שנופל במקרה, וזהו שכתב הרמ"א שהוא מצד המנהג, הכוונה שנהג להחמיר כחילוק זה בין בא להכשיר לש"ד: