אור ברסלב
זית רענן חלק א חלק אבן העזר › הלכה ו - הלכות גירושין

זית רענן חלק א· רבי משה יהודה לייב זילברבגר

חלק אבן העזר · הלכה ו - הלכות גירושין

הלכה ה - בדיני כל דמקדש וכו'

סימן א

הלכות גירושין

א עיין אה"ע סי' קל"ב ב"ש ס"ק ד' מה שהאריך לתמוה על הרמ"א שם ותורף קושיתו הוא מן הסוגי' שם וז"ל איך ס"ד דלא חיישינן לשני שוירי וכו' א"כ מנ"ל להוכיח בש"ס דרבה ס"ל דווקא שכיח והוחזק לא מחזירין, מדאמר להחזיר שכתב בו שוירי מתא ושם הי' שיירות מצויות דילמא שאני היכא דכתב בגט שם העיר אע"ג דכתב הר"ן וכו' עיי"ש ולכאורה אין הבנה לדבריו דהא רבה דייק ממתני' דכל מעשה ב"ד אפילו שלא כתב במעשה הב"ד שם העיר וכן תמה בספר תורת גיטין ונראה שכיון לדעת הח"מ סי' י"ז ס"ק ל"ח דשמו ושם אביו לחוד הוי כהוחזקו דכמה יוסף איכא בשוקא ולפ"ז לדעת רבה דאיירי דאשתכח בב"ד והוי כשי"מ והוחזק וליכא למ"ד דלא חיישינן אלא ודאי דע"כ איירי בכתוב בו שם העיר ושפיר היקשה לדעת הרמ"א מן הסוגי' עוד שם בספר ת"ג וז"ל וראי' ברורה לדעת רמ"א מש"ס יבמות דף קט"ז דאמר התם בגיטא דאשתכח בסורא ואמר אביי אפילו לדידי דחיישינן הכא ל"ח וכו' ורבא אמר חיישינן דילמא בגמלא פרחי וכו' ועי' ברא"ש גיטין דאביי כר"ז ורבא כרבה ס"ל וא"כ קשה אי בדלא הוחזק ולש"ש ליכא למ"ד ול"ל בדיקה כלל וע"כ בשי"מ וא"כ קשה לאביי דסבר כר"ז אמאי קאמר דל"א כיון דבדקו מ"מ הא יש לחוש לסורא ולנהרדעא אחרים א"ו דאפילו ר"ז לא חייש רק לשני אנשים בעיר אחת ול"ח לשני עירות ששמן שוה עכ"ל במחכ"ת נעלם ממנו דברי רמב"ן במלחמות שם וז"ל וסבור אביי שבמקום שאין שי"מ של מקום אחר נמצא ולפיכך לא חששו לשני שוירי וכו' וההוא גיטא דאשתכח בסורא במקום שאין שי"מ נמצא ולפיכך לא אמרו יבדוק כל העולם כולו וכו' עיי"ש ומדברי רמב"ן הוכחה ברורה לדברי ב"ש הנ"ל עוד שם בספר הנ"ל והטעם פשוט דודאי מסתבר דאין לחוש לשוירי אחרת לא מבעי' אם בתוך הריחוק של שוירי זו ידוע לנו שכפי ערך פרסאות מן שוירי זו למקום הנמצא ליכא שוירי אחרת קרובה כזו ול"ל למיחוש אולי יש בריחוק מקום שוירי כזו ודאי ראוי לילך בתר קורבא כיון שלא נודע לנו שנמצאו כמה עיירות כשם העיר הכתוב בגט דכל כמה דלית לן רוב הברור אזלינן בתר קורבא ומוכח כן מירושלמי דשקלים פ"ז הולכין אחר הקרוב בין להקל וכו' ופירש"י שם דאיירי במעות שוין אף דע"כ מעות הנמצא מכריע וא"כ מנ"ל למיזל בתר קורבא דילמא הוא מצד השני וממילא הוא מן הרוב א"ו דרוב שאינו ידוע איננו מגרע הקורבה אלא אפי' אינו ידוע אם יש שוירי קרובה כזו מ"מ כיון דידוע קורב' של זו והאחריות אינו ידוע לנו אין ספק מוציא מידי ודאי וראי' מרמב"ן בפרק לא יחפור על הא דנמצא חביות נגד עיר שרובא ישראל מותרת וס"ד משום דקורבא עדיף והיקשה הרמב"ן ע"ש ותירץ שאין לנו להחזיק קורבא אלא א"כ הקורבא לפניך עכ"ל הרמב"ן מוכח להדי' שכל שכפי ידיעותינו איכא קורבא ישראלים ולא נודע לנו קורבא אחרת תלינן בתר קורבא הידוע לנו וה"נ דכוותי' עכ"ל ולפענ"ד לא אוכל לכלכל ראיתו מירושלמי הנ"ל דהתם תלינן שנפל ממקום הקרוב וממילא איכא קרוב ורוב משא"כ בגט דאף אם נתלה שהוא ממקום הקרוב ליכא אלא קרוב לחוד ועדיין אית לן למיחוש לספיקו של הרוב אך מצד הסברא לכאורה דבריו מוכרחים אך לפענ"ד נראה דנידון דידן אינו דומה כלל לענינים הנ"ל דהא מבואר בח"מ סי' י"ז ס"ק ל"ח דודאי איכא בעלמא כמה שמות דומים לשמו ושם אביו עיי"ש והוי כרוב ידוע נגד שם זה שנפל ממנו הגט ואזלינן בתר רובא ולא בתר קורבא ואין לנו שום דבר מבדיל בינו ובין רובא דעלמא רק שם העיר לבד וזה פשיטא לי' דלא דמי לסימן מובהק ולא עדיף מסימן אמצעי דלא מהני בגיטין ובזה נסתר כל ראיות שהביא ועי' ולפענ"ד אפשר דפליגי בשני תרוצי תוס' ב"מ לחד תירוצא חששא דשני יוסף בן שמעון אינו אלא מדרבנן ובדרבנן ס"ל לרמ"א דמועיל ס"א לחוד דוקא להתיר א"א שהוא נגד החזקה וגם דבר שבערוה אינו מועיל סימן אמצעי לחוד משא"כ היכא שמותרת מדאו' בלא שום סימן שפיר מועיל ס"א לחוד להתירה אף מדרבנן והא דבעינן בכל הסוגי' דוקא סימן מובהק וכן מבואר בש"ע שם זהו דוקא היכא שהוחזק ושכיח שיירות גם מן המקום שהוחזק והיכא דש"ש והוחזק בודאי חיישינן מדאו' ובעינן סימן מובהק דוקא משא"כ היכא שכתוב שם העיר אף שהוחזקו כמה שמות דומים לשמו מ"מ לא נתברר לנו ששכיחא שיירתא משם ודומה להוחזק לחוד ובזה מדאו' לית לן למיחוש כלל רק מדרבנן לכן אף סימן אמצעי מהני לסלק החשש דרבנן לחוד ולשיטות הב"ש דלא מהני שם עיר אזלי לתירוץ ראשון של תוס' דחשש יב"ש הוי חשש דאו' לכן לא מהני שם העיר דלא עדיף מס"א וליישב קו' הב"ש הנ"ל נראה עפ"י מה שבארנו לעיל דלרבה הא דאמר תנו נותנין איירי באין השי"מ ע"כ כולה בבא בחדא מחתא מחתינן להו ואף במתנה ושוברים אי אמר תנו אינו מועיל בשי"מ מטעם דהוי מפי כתבם ולא מהני לקנות בשטרות כאלה כיון דחיישינן שמא מאחר נפל א"כ לא נכתב בצווי הבע"ד עיי"ש ולפ"ז שפיר מוכח הפשטן דע"כ רבה לא חייש אלא דוקא בהוחזק ושכיח שיירות דאל"כ רק בש"ש לחוד חייש והא דקפשיט התם דיחזיר לפי שכתוב בו שם העיר דהא לתרוצי של רבה דמתרץ כן על מתני' דב"מ דכייל שם גם מתנה ושוברין א"כ ממ"נ אי שי"מ לחוד הוי חשש דאו' האיך קפשיט שם דיחזיר דהא שם העיר לא עדיף מס"א ואי לא הוי אלא חשש דרבנן א"כ היכי כייל להו בח"מ גיטין ומתנה ושוברין דהא כל היכי דל"ח אלא מדרבנן תו ל"ח בממון כלל וכלל כמבואר בתוס' ב"מ הנ"ל והיכן מתורץ מתני' במקום שאין שי"מ דהא גם במקום שהשירות מצויות לא חיישינן במתנה ושוברין רק בגט לחוד חיישינן אלא ודאי דאיירי בהוחזק ולא שכיח שיירות אבל אי ש"ש חיישינן בתרווייהו דאז חיישינן מדאו' ובחד לחוד אף מדרבנן ל"ח לרבה דלרבה ע"כ ליכא שום גוונא דלא ליחוש מדאו' לב' יב"ש רק מדרבנן דא"כ תו אינו דומה גיטין למתנה ואינך אלא ע"כ בחשש דאו' מספקא לי' אם חושש מדאו' בש"ש לחוד או דוקא בש"ש והוחזק ושפיר מוכח הפשטן מעובדא דהתם שכיון דלספיקא דאו' אינו מועיל כלל סימן אמצעי ע"כ דלא מספקינן כלל מדאו' בש"ש לחוד ועפ"ז נסתר גם השגה שהשיג שם על הב"ש הנ"ל מדברי רמב"ן יבמות וגם משו"ת אחרונים דאף דשי"מ לא חיישינן אלא ממדינות ששכיחא שיירות אבל מן המקומות שלא שכיחא שיירתא ל"ח לאותן המקומות וא"צ בדיקה באותן המקומות רק יבדוק במקומות ששכיחא שיירתא ועפ"ז היקשה האיך ניחוש לעיר ששמה כשם העיר הכתוב בגט דהא ע"כ לא שכיח שיירות דאם שכיחא בודאי הי' נודע לנו וכיון דל"ש ממילא לא חיישינן ועפ"י הנ"ל מיושב על נכון דבאמת מחמת חשש שיירות ה"נ דלא חיישי' רק מחמת שבודאי הוחזק בעולם כמה שמות כשם המגרש והמתגרשת שפיר חיישינן מחמת הוחזק לחוד דפסקינן ג"כ דחיישינן בהוחזק לחוד ואין שום דבר המבדיל בינו לבין רובא דעלמא רק שם העיר לבד ולא עדיף שם העיר מס"א ולתירץ א' של תוס' ב"מ הנ"ל הוי חשש דאו' ועי' רא"ש דיותר יש לחוש להוחזק לחוד משי"מ לחוד וא"כ גם הוחזק לחוד הוי חשש דאו' ואינו מועיל רק סימן מובהק שלא יזדמן כלל:

ב הא דמשמע מסוגין דצ"מ מהימן בט"ע לחוד אף דאין דבר שבערוה פחות משנים ואף צורבא מדרבנן אינו נאמן לחודא וביותר קשה למ"מ פ"ג ה"ט מה"ג דאם שליח בעצמו מצאו אף היכא דלית לי' מיגו נאמן וז"ל שם דע"א נאמן באיסורין בט"ע עיי"ש וביותר קשה לשיטת הב"ש דאף אחר שנאמן אם מכירו בט"ע אף שלא מצאו הוא בעצמו ועיינתי בספר תורת גיטין שהניח דברי ב"ש בתימא ועל דברי מ"מ תירץ כיון שנעשה שליח בזה נאמן יותר מע"א דעלמא ועדיין לא הבנתי לכאורה דהא לעיל ריש גיטין היקשה גם על שליח המביא גט ממ"ה למ"ה נאמן הא אתחזיק איסורא דאשת איש ואין דבר שבערוה פחות מב' וגם למסקנא אינו נאמן אלא מפני דרוב בקיאין הם ולרבא הטעם דקיום שטרות דרבנן אבל הכא עדיין קשה דבשלמא אם אמרינן שי"מ הוי חשש דרבנן לחוד יש לדמות לקיום שטרות אבל אם אמרי' דהוי חשש דאו' קשה גם משמע מדברי הה"מ דאף בשי"מ והוחזקו נאמן השליח היכא שמצאו בעצמו ובשי"מ והוחזקו אף בממון חיישינן, ועל כן צריך לומר דהוי חשש דאורייתא כסברות תוס' יבמות הנ"ל ואפשר לומר דדוקא למסקנת הש"ס דרוב בקיאין הם וקיום שטרות דרבנן הוא דנאמן אף במקום חשש דאוריי' והטעם כיון דידעינן שנעשה שליח בגט כשר וידו כיד הבעל וכמו דל"ח את הבעל למשקר כמבואר בסוגיא כן לא חשדינן את השליח אבל לס"ד דחיישינן דלמא לא נכתב לשמה או למזויף אז לא נעשה בשום פעם ידו כיד הבעל תו לא עדיף מע"א דעלמא ולכאורה זולת דברי הה"מ היה אפשר לומר דנאמן מטעם שליש כיון שעדיין ישנו תח"י ואף שעתה אינו בידו כיון שמעיקרא היה בידו אך מלשונו משמע דנאמן מטעם דע"א נאמן באיסורין ואפשר לפרש טעמו כשיטת הרי"ף יבמות פ' החולץ באשתמודענא דההוא אחוה דפלוני נאמן כיון דעדיין לא הוי דבר שבערוה רק מעיד שהוא אחיו ואם יחליץ יתירנה אבל בשעת העדות לא התירה לעלמא וה"נ בגט אך מלעיל מריש גיטין קשה עדיין ואפשר לצדד דסברות הרי"ף דוקא למסקנות הגמרא בפ' כל הגט לתירוץ רבא שם שמא מת ל"ח שמא ימות תנאי הוא ור"מ סובר דאף לשמא ימות ל"ח ואנן פסקינן דלשמא ימות חיישינן והפרש ביניהם דשמא מת הוי נגד חזקת חי להדי' משא"כ שמא ימות דעדיין לא הוי נגד חזקת חי, אבל אין לומר דלהכי חיישינן לשמא ימות לפי שלא יחיה לעולם דהא מבואר בתוס' קדושין דשמא יקדש דמי לשמא ימות אף דאפשר דלא יקדשנה עד שתבגר ותו לא מהני קידושי אביה ועיי"ש וכיון דפסקינן דחיישינן לשמא ימות לפי שעדיין אין אנו מוציאין מחזקתו לכן מהימן ע"א בכה"ג כגון דהוא אחוה דפלוני שעדיין אינו מוציאה מחזקתה משא"כ התם בריש גיטין דמהדרי' לאוקמי כר"מ דסתם מתני' כר"מ כמבואר בש"ס שם ור"מ סובר דגם לשמא ימות ל"ח כיון דבחשש זה יצא מחזקתו ה"נ אין ע"א נאמן דלשיטת ר"מ גם בכה"ג הוי נגד חזקה וע"פ זה מיושב גם דברי הב"ש הנ"ל גם הא דצמד"ר נאמן בט"ע לחוד אף שמצאו אחר לפי דלא חשדינן אותו למשקר מחמת ש"ש ודומה לאיסורין דע"א נאמן בהם אך לפי ענ"ד נראה דסברות הרי"ף פ' החולץ הוא כסברות הר"ן קדושין בקדשתי את בתי וא"י למי קדשתיה דנאמן אחד מן השוק לומר אני קדשתי' לפי שאין בעדותו נגד החזקה וגם לא נגד דבר שבערוה ואין בעדותו רק לברר דבר מן הדברי' וה"נ לענין חליצה כיון דמוחזק באחין ולא ידענו מי הוא והוא מברר לפנינו מי הוא:

ג בדברי הרמב"ם אשר עמדו עליו רבותינו הראשונים במה שפסק לפי גירסתו אם מכירו כשר דתרווייהו צריכי טביעת עין בגט וגם שידע שאבדו בחפיסה והקשו עליו דהא מפשיטות דבריו משמע שמצאו בעצמו וא"כ טביעת עין לחודא יועיל דהא אית לי' מיגו ואף אם נדחוק בדבריו דאיירי שמצאו אחר אכתי קשה אמאי מועיל בהדי סימן דהא סימנים לאו דאורייתא ונלע"ד לתרץ דבריו בטוב טעם ודעת דגם בזה עמדו עליו אמאי לא הביאו דלצורבא מדרבנן מחזירין את הגט בט"ע ומה שתירץ המ"מ לפי דל"ש צ"מ הקשו עליו דמפני מה הביא בחיבורו לענין אבידה ומציאה והשמיטו הכא לענין גט אשה אשר מפורש בש"ס בדברי רבב"ח ונראה בהקדם דבריו בהלכות גזילה ואבידה שפוסק כרשב"א דכלי אנפורי' אינו חייב להכריז והיקשה שם הלח"מ שהי' לו לפסוק כחכמים ולא כיחידאי ועוד דהא רבב"ח ס"ל דמהני ט"ע בגט אף שלא שבעתו עין כאשר עמדו בזה בתוס' ב"מ ונראה דלכאורה קשה על רבב"ח דמספקא לי' אם החזירו לו ע"י סי' וסד"א או ע"י ט"ע לצד"ר דילמא הא שהחזירו לו ע"י תרווייהו סימנא בהדי ט"ע כמובא בתוס' יבמות קט"ו ע"ב ד"ה וקאמרי דאף אי סימנים לאו דאו' מ"מ מהני בהדי ט"ע בכ"מ דאיכא למיחוש בדדמי אך לק"מ דהא דמהני סימנים בהדי ט"ע היינו היכא שמכיר באמת בט"ע כגון התם לגבי מלחמה דבודאי לא משקר רק דאיכא למיחוש ע"י שיודע שנפל למים נדמה לו שזהו הרי דבע"כ צ"ל דחיישינן לאיש אחר אשר כמעט נדמה לזה ולהכי היכי דאיכא סימנים בהדי ט"ע הוי כסימן מובהק דתו לית לן למיחוש אשר איש אחר אשר כמעט דמי לבעל האשה יהי' לו ג"כ סימן אמצעי כמוהו אבל הכא בגיטא דחיישינן שאינו מכירו כלל בט"ע רק ע"י שהחוזק בדעתו אשר לאיש אחר לא נאבדו לו להכי אמר שמכירו בט"ע אף שלקושטא לא מכירו כלל [ואף שאינו חשיד לקלקלה היינו שבאם יודע לו בבירור שאין זה גיטו לא יגרשנה בגט אחר אבל כל זמן שלא נודע לו בבירור חיישינן שמא אינו מכירו כלל בט"ע וראי' דגם ע"י סימן מובהק לא מהדרינן לי' רק היכא שאמר את הסי' קודם שראה וכן מבואר בכל הפוסקים] וכיון דחיישינן דילמא אינו מכירו כלל תו לא תוסיף תת כח הסימן האמצעי בהדי ט"ע ולפ"ז לדעת רמב"ם דפוסק כרשב"א דבכלים שלא שבעתו עין לא מהדרינן בט"ע אף לצמד"ר ע"כ הטעם לפי דבקל ידמה לו שזהו דהא גם לצמד"ר דל"ח למשקר אף בספיקא ל"מ א"ו דטעמא מפני שנדמה לו בבירור שזהו וע"י שלא שבעתו עין טעה בזה, ומבואר בתוס' הנ"ל דגיטא הוי ככלי אנפורי' שלא שבעתו עין וא"כ בשליח שמוצא את הגט איכא תרי חששא חדא דאיכא למיחוש לדילמא משקר בט"ע לגמרי רק ע"י שהרה עמל שלא נאבד לאחר גיטא הוליד כזב זה לומר שמכירו אולם נגד זה מהני היכא דאית לי' מיגו דאין לדמותו למיגו בדדמי לפי שהוא יודע בעצמו שאינו מכירו אכן במקום דלית לי' מיגו היכא דאיכא עדים שאבדו אף דאית לי' סי' אמצעי בהדי ט"ע לא מהני מידי אף לדעת תוס' יבמות הנ"ל לפי דחשדינן לי' שמשקר בט"ע ולא נשאר רק סימנא לחוד רק דאיכא למיחוש ג"כ דילמא באמת מכירו בט"ע רק שנדמה לו שזהו בבירור ע"י שלא שבעתו עין ונגד חשש זה אף דאית לי' מיגו לא מהני מידי דזהו ככל מיגו בדדמי דלא אמרינן אך נגד חשש זה מהני צירוף הסי' בהדי ט"ע דזהו לגמרי כדברי תוס' הנ"ל ולהכי שפיר עולין דברי הרמב"ם היכא דמצאו בעצמו ואית לי' מיגו תו לית לן למיחוש למידי דממ"נ אם משקר בט"ע הרי אית לי' מיגו ואם נחשש לדילמא אינו משקר רק שנדמה לו ע"י שלא שבעתו עין ולזה לא מהני מיגו שלו כיון דנדמה לו לגמרי שזהו דהא לחשש זה הדרינן לדוכתי' דמהני ט"ע במקום דאיכא למיחוש בדדמי בהדי סימן אמצעי כנ"ל כמבואר בתוס' יבמות הנ"ל והוציא דין זה מגירסא זו שהי' לפניו אם מכירו והיינו דאיכא סימנא בהדי ט"ע וקשה כנ"ל אלא ע"כ כרשב"א דבכלים שלא שבעתו עין לא מהני ט"ע גם דברי רבב"ח איכא לפרושי הכי דלעולם כרשב"א ס"ל ולהכי מספ"ל אי משום סימנא לחוד וסימנים דאו' אי משום ט"ע בהדי סימנא דגבי צמד"ר ל"ח למשקר וא"צ למיגו רק דאיכא למיחוש בדדמי. לפי שלא שבעתו עין ולגבי חשש זה שפיר מועיל בהדי' סימן אמצעי אף אם סימנים לאו דאו' וכיון דגם לצמד"ר לא מהדרינן רק בצירוף סימנא וזה כבר נודע במה שהביא דינא דמתני' אם מכירו כפי פירושו דמצריך תרווייהו, שיכל את לשונו הצח ולא פי' להדי' דדוקא היכא דאית לי' מיגו דממילא מובן דלגבי צורבא מדרבנן מהני בלא מיגו ולגבי אחרינא ע"י מיגו דווקא אח"כ הראה לי בני הרב החריף שי' בספרו של הרב הגאון הצדיק דק"ק ווארשא זצ"ל אשר אפס מנהו הדברים הנ"ל חידש גם הוא בח"ש בתשו' ל"ט:

ד דף כ"ז רש"י ד"ה מצאו בחפיסה וכו' ויש סימן בכלי שהוא שלו ואם מכירו מילתא באנפי נפשי' ועי' תוס' לקמן שהאריכו בזה ולכאורה קשה באיזה סימן מיירי אי בסימן מובהק וקמ"ל סימנים לאו דאו' הו"ל לתנא דמתני' לפרש דדוקא סימן מובהק וגם אי איירי בסי' אמצעי ולאשמעינן דסימנים דאו' קא נקט לי' עיקר חסר ממתני' ונראה דקמ"ל בין אי אמרינן סימנים דאו' או לאו דאו' דע"כ גם לשיטת רש"י איירי במצאו בעצמו דאל"כ האיך מהימן אם מכירו ודווקא צמד"ר נאמן ועי' נ"י ב"ב בפרק ח"ה על האי דדר בקשתא וכו' והעולה מדבריו דדווקא באית לי' סהדי דדר בו ח"י טוענין בעדו אבל בלית לי' סהדי והלוקח טוען שדר בו המוכר ח"י לא טענינן בעדו ולא מהימנינן לי' דדר בו ח"י במיגו כיון שאנן צריכין לברר הספק מדעתינו ועיי"ש א"כ ה"נ היכא שמצאו בעצמו ואינו מכירו בט"ע רק ע"י סימן ואף שיש לו מיגו הרי עדיין לא נתברר ע"י דבריו כל הענין ועל הב"ד לברר שלא נזדמן גט בסימן כזה ולהכי לא יועיל מיגו שלו קמ"ל דסימן מובהק כעדים ממש דמי ושיעור לישנא דמתני' כך אזלא כיון דאם מכירו כשר ע"כ במצאו בעצמו איירי אעפ"כ אם אינו מכירו רק שמצאו בחפיסה ויש לו סימן כשר אף שמצאו בעצמו דלא מהימן אלא על ידי מיגו ודעת רש"י אצל האלפסי וכן דעת הרמב"ם דאיירי שנותן סימן בחפיסה ויש לו ט"ע בגט ועי' ר"ן שהפליא עליהם ונלפענ"ד בהקדם דברי תוס' ב"מ בפ' א"מ שהוכיחו דע"כ אנן פסקינן דלא כרשב"א מהא דמועיל ט"ע בגט אף שלא שבעתו עין ודעת רמב"ם שם כרשב"א ונראה דס"ל דסברת רשב"א בכלים שלא שבעתן עין אפשר שיזדמן כלי אחר בט"ע כזו משא"כ בכלים ישנים דליכא למיטעי כלל וה"פ לא ידענא אי משום סימנא וכו' אי משום ט"ע בהדי סימנא דאף שלא שבעתו עין מ"מ לא גרע מסי' אמצעי ושני סימנים אמצעים כסימן מובהק דמי כמבואר בתשוב' מ"ב מובא בב"ש סימן יז ובסי' קל"ב בשם הב"ח והא דלא מהני באבידה ט"ע של כלים חדשים אף שמהני ס"א בממון מ"מ לא מהימנינן לצד"ר רק בדבר הברור לו **(כל הדברים בכאן אינם רק דרך פלפול לענין גט שנאבדו נמצא אבל מה שנוגע לגוף ענין השבת אבידה הכל נוהג ע"פ דינא דמלכותא)** ותרווייהו לא אמרינן שנאמין לו על אמירתו לחוד ולברר אח"כ ספק מדעתינו ודמי קצת לדברי רמב"ן שהבאתי למעלה ולפ"ז אם מכירו ומצאו בעצמו ויש לו מיגו מ"מ לא עדיף מסימן אמצעי שלא שבעתו עין ולהכי צריכין תרווייהו סימן בחפיסה וט"ע בגט ואפשר דאף לרבנן דס"ל דמחזירין לצורב' מדרבנן כלי אנפוריא אבל לאינש דעלמא אף שמצאו בעצמו ואית ליה מיגו לא מהני כיון דעדיין צריכין לברר ספק מדעתינו לא מהני מיגו כעין זו משא"כ באית ליה סימן גם בחפיסה דהוי כסימן מובהק דדמי לעדים ממש עוד נלפענ"ד ליישב דברי רמב"ם ורש"י ע"פ תירץ השני בתוס' יבמות דף קט"ו ע"ב ד"ה וקאמרי העולה מדברי' דאפי' היכא דשייך בדדמי מועיל סימן אמצעי בצירוף ט"ע גרוע:

ה שם בגמרא אמר רבה ל"ק כאן במקום ששיירות מצויות וכו' ואפי' והוא שהוחזקו ועי' באחרוני' שנתעוררו דהא באינך חוץ מג"נ אף בשי"מ והוחזקו מחזירין משא"כ בג"נ ועי' בתוס' ד"ה הא וכו' דהא דקתני ונמלך הוי כמפורש במתני' דאם אמר תנו נותנין ואמאי כללינהו בחדא הא באינך מחזירין באמר תנו בכל גוונא משא"כ בג"נ ולפע"ד נראה דהא מבואר בתוס' כתובות דף כ' דשטר שלא נכתב בצוואת הבע"ד לא מהני ולא מידי דהוה מפי כתבם וכן דעת רוב הפוסקים כמבואר בסי' ל"ט ולהכי גם במתנה ושוברים אף שאמר תנו לא מהני בשי"מ והוחזקו כיון דחיישינן שזה שטר אחר הוא לא מהני אף לענין הקנאה שבו אף שמצווה לתת לו כיון שאין לו דין שטר ועדות כלל במה יקנה ואף דבשובר בסי' פ"א סעיף ך"ט דאצ"ל כתובו זהו דווקא בשובר הודאה או שפרע לו משא"כ שוברין דהתם איירי בשובר הקנאה כמבואר בש"מ שם על הא דשובר בזמנו טורף דהיינו במסירת השובר לידו יקנה לו המלוה ודייתיקי איירי בכתב בו מהיום או זמנו של שטר דאז צריך קנין וא"ל דא"כ הדרי קושי' תוס' ב"ב קנ"ב ד"ה כתב לדוכתי' ז"א דהא יכול לחזור בו לאחר שעמד והתם בעמד איירי עי' בנה"מ סי' ר"ן סעיף י"ח:

ו ועיין בתוס' ד"ה הא וכו' וז"ל וכיון שראינו בידה פשיטא דיחזיר אפי' אינה שלה ואפי' אין הבעל מודה עכ"ל ולכאורה דבריהם תמוהים וסתרי למה שכתבו לעיל דף ד' ד"ה מודה ר"א וז"ל תימא לר"י מה ענין שלא לשמה למזויף מתוכו שחתומין בו קרובים או פסולים דהתם בדין מיפסל משום דילמא אתי למיסמך עליו להשיאה עפ"י אע"פ שהדבר אמת אין לעשות אלא בעדות כשר כדאמרינן בפ' ד' אחין דף ל"א נינחי גבי עדים זימנין דחזי בכתבא ומסהדי ורחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם עכ"ל הרי לדבריהם מפורש בגמרא דאף לענין מפי כתבם אף ע"פ שהדבר באמת פסלינן לי' דילמא אתי למיסמך עלי' מכש"כ דלא מהדרינן לי' לכתחילה והא אין לך מפי כתבם גדול מזו שלא נכתב כלל בצוואת הבעל וא"ל כיון שמזויף מתוכו הוא רק פסולא דרבנן ובספיקא אזלינן לקולא ול"ח לגט אחר דהא משמע להדיא מדבריהם דאפי' בודאי אינה שלה מחזירין לה ונלפענ"ד דהא דפסלינן בעדות שהעידו מפכ"ת זהו דוקא קודם שנחקרה עדותן לפנינו דעדיין אין קיום וחיזוק לעדותן רק ע"י הגדתן ובזה דוקא בעינן גדר עדות אף שהדבר אמת לפי שעדיין לא נתברר אמיתתם לפנינו כדברי תוס' לעיל משא"כ אם נתברר הדבר כבר אצלינו לאמתן ומסרנו לו שטר לראיה דשמא ברבות הזמן יושכח הדבר אף שאין בשטר זה גדר עדות ודין שטר מהני כיון שכבר נתברר אמיתת הענין לפנינו תו לא צריך ולא מידי ולא גרע מסימן בעלמא שמסרו לה למען לא יושכח אמיתת הענין שנתקיים לפניהם ולהכי היכא דאיכא עדים שראינו בידה והעידו לפנינו הרי כבר נתברר לפנינו שמגורשת שפיר מחזירין לה אפי' אינה שלה (ועיין ב"מ דף י"ט מדאהדרוה נהלי' רבנן מוכח דכל שנפל מחזירין לה דווקא בבי תלתא ולא המוצא לחוד) משא"כ לעיל דאף שידוע לעדים שהדבר אמת כל זמן שלא נתברר לפנינו אמיתת הענין לית בידיעתן שום ממשא ועי':

ז עיין רש"י ד"ה לא לזה ולא לזה וז"ל לבעל לא יחזיר שמא כבר נתנו לה וממנה נפל וכשיבא לידו וכו' וע"כ צ"ל שהבעל יברר ע"י עדי מסירה שבגט זה גירשה דאל"כ קשה ממ"נ אי בשאין הגט בידה גובה ג"כ כתובתה אף דאיכא ריעותא במה שאין הגט בידה כיון שעיקר הגט אינו לגבות בי' א"כ מה בכך שהגט ביד הבעל הא כותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו ואי בשאין הגט בידה ג"כ אינה גובה תו ליכא שום נפקותא אם מהדרינן ליה אם לאו דבל"ז ג"כ אינה גובה כיון שאין בידה (אך באמת מבואר במס' כתובות דאף שאין הגט בידה רק בדאיכא עדי גירושין לחודא גובה כתובתה) אלא ע"כ שהבעל יברר ע"י עידי מסירה שגירשה בגט זה וע"כ שפרע לה כתובתה וכן מצאתי במהר"ם שיף ומוכח מדברי רש"י אלו אף דאמרינן במס' ב"מ דף י"ט דבנפל קלא אית ליה מ"מ לא נודע למי החזירהו רק מי שמוציאו יתל' שבודאי כדין מסרו לידו ע"י בירור הדבר שאין בו שום שמץ דופי דאל"כ הדרי קו' רש"י לדוכתי' שיחזירו לבעל ופרעתי לא יכול לטעון כיון שעתה נקטינן דכל גט שנפל מחזירין לבעל ונפילה קלא אית ליה אלא ע"כ אף שאית ליה קלא שנפל יתלו שבודאי החזירו לידה כיון שהבעל מברר בעדים שכבר גירשה ומסתמא עשו כדת ובודאי נתברר הדבר לפניהם כאשר הוא ואחר שפרע לה נטל הגט מידה:

ח עוד הקשה מהר"מ שיף שם דעדיין קשה בשיחרור ואינך להדרינהו לאדון ונלפענ"ד דלכאו' ק' על רש"י דהא איכ' נפקותא אף בגט אשה כגון שיש עדים שראו ביד' הגט ומכירין אותו בט"ע אך לא קראו את הכתוב בו ויש לה סי' אמצעי בגוף הגט ועי' ב"מ דף כ"ז תוס' ד"ה מה שמלה העולה מדבריהם היכי שיש לו ס"א אף דסימנים לאו דאו' מ"מ צריך להראותו לעדים שיכירו בט"ע אבל היכא דלית לי' ס"א א"צ להראותו לעדים ועי' בח"מ סי' רצ"ג ולכן לא מהדרי' לי' דילמא אית לה סהדי בכה"ג והמוצא צריך להראותו לעדים והם יכירו בט"ע ששטר כזה ראהו בידה ויתברר לפנינו שהוא גיטה משא"כ אם נחזור לבעל והוא ישרפנו ואפשר דרש"י סובר כשיטת רא"ש ב"מ שם בסוגי' דסימנים דאו' דהיכ' שאמרה ס"א בגט אף דסל"ד מ"מ מחזירין לה והיא מגורשת גמורה והטעם לפי שהאשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת רק לפי שהגט בעולם יכולה להעיז ואיתרע לחזקתה אבל מ"מ לא נסתלק חזקה שלה לגמרי ומצטרפין את מקצת חזקה שלה בהדי ס"א ולפ"ז שפיר היקשה רש"י דממ"נ אי לית לי' ס"א גם המוצא לא יצטרך להראותו לעדים כדברי תוס' הנ"ל ואי דאית לה ס"א הלא א"צ לעדים כלל דגם בלא עדים מועיל ס"א בג"א כדברי רא"ש הנ"ל וכיון ששתקה ע"כ אין לה סימן בגט וממילא ליכא שום נפקותא משא"כ בשיחרור לק"מ דשפיר איכא למימר נפקותא הנ"ל דחיישינן דילמא אית לעבד ס"א וזה לבד אינו מועיל כלום דסל"ד רק המוצא יוכרח להראותו לעדים שיכירו בט"ע, משא"כ אם נחזור לאדון שאף לאחר שיבואו עדים כבר נאבד ראיתו וא"ל עדיין קשה במתנה ואינך נחזור לנותן ותירוצו של רש"י לא שייך בו וגם נפקותא הנ"ל ליכא למימר דהא בממון מועיל ס"א לבד מחמת תק"ח, אפשר דרש"י גם בזה סבר כשיטת רא"ש בסוגי' הנ"ל דשטרות לא מחזירין בס"א דלא שייך בי' הטעם דגם בעל אבידה ניחא לי' ועיי"ש, ועוד אפשר דכל קו' רש"י לא אזלי רק בגט ושיחרור אבל באינך גם רש"י סובר דלא מחזירי' לנותן מחמת שלא נתברר אמיתת הענין לפנינו והאיך נחזור בידו כל הראי' כאילו כבר נתברר האמת לפנינו ועוד נראה לפרש טעמא דמילתא דכמו שנסתפק לנו על גוף השדה כן הספק על גוף הנייר ודומה לאבידה דעלמא ואף שעל דבר הניתן הנותן מוחזק אבל על הנייר המקבל מוחזק כמוהו לכן לא יחזור לא לזה ולא לזה משא"כ בגט אשה ושיחרור שמוקמינן אותה בחזקת אשת איש והעבד בחזקת עבדות והבעל מוציא ממנה אף לאחר מציאת הגט הפירות ממ"נ שלה וכן האדון משעבד בו כמשפט הראשון וכיון שמכאן והלאה מוציא מהם אף במה שהם מוחזקים בו לגמרי כ"ש שיוציא הנייר מן המוצא שלא גרע מדברים הנמצאים תח"י ועל גט ושיחרור לבד קשה ושפיר תירץ רש"י בזה ועל שיחרור איכא נפקותא הנ"ל:

ט תוס' ד"ה מעולם וכו' ואומר ר"י דלעולם לא חשדינן לי' שמשקר במזיד וכו' לפענ"ד אפשר דרש"י ותוס' פליגי במה שנחלקו הראשונים אם ר' ירמי' כלישנא בתרא דר"ז ס"ל או דמודה לרבה ומוקי למתני' בשי"מ והוחזקו וכגון דקאמרי מעולם לא חתמנו וכו' בהקדם תוס' יבמות דף קט"ו ע"ב ד"ה והא וכו' כיון דל"ח בממון בשי"מ והוחזקו ל"ח באיסורין בשי"מ לחוד ועפ"ז נראה לכאורה הא דתירצו תוס' בגליון במס' ב"מ דף י"ח ד"ה הא כיון דבעל סובר שזה גיטו מסתמא זמנו של גט הנמצא שוה לגט אשתו ולכאורה אין הבנה לדבריהם דהא בנפל חיישינן לקנוניא ואמאי לא ניחוש הכא שיודע בעצמו שאין זה גט אשתו רק מפני שזמנו מוקדם מזמן גיטה ציוה לתת לה כדי לטרוף מלקוחות והוא יחלוק עמה ונראה כוונת דבריהם דהא בממון לא חיישינן כל כך לשני יב"ש עי' ב"מ ך' ע"ב בד"ה איסורא וכן מדברי תוס' יבמות הנ"ל נראה כן דלעולם בממון נחתינן חד דרגא מאיסורין רק דכל קו' גליון הוא דאכתי קשה דילמא לאלתר והא גופא קמ"ל דבממון ל"ח לב' יב"ש ובזה מתורץ קו' מהרש"ל שם דהיקשה דעדיין קשה קו' הגליון אאין הבעל מודה לפי דבאמת ל"ח בממון לב' יב"ש **(כל הדברים בכאן אינם רק דרך פלפול לענין גיטין)** וע"ז שפיר תירץ הגליון דבכה"ג ודאי פשיטא לי' דל"ח לקנוני' דאף את"ל דממון שוה בזה לאיסורין מ"מ הא באיסור גופא ל"ח לקנוני' וראי' לזה דהא אנן פסקינן דבעל שמודה לאשתו שנתגרשה דספיקא הוי מטעם דאם איתא דגירשה קלא אית לי' למילתא ובמכחישה נאמנת אפי' היכא שנשב' הבעל עד"ר שלא לגרש דתו ליכא בידו לגרש ול"ח לקנוני' באיסורין ובזה מתורץ שפיר דברי המגיד פרק ז' בסה"פ ה"ג ולא קשה קו' הלח"מ שם וז"ל המ"מ ועוד שהרי אמרו האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת וזה ראי' ברורה שאין האיסורין כד"מ ולכאורה גם זולת קו' הלח"מ דבריו תמוהים וסותרים לדבריו בפ' כ"ב מה' אשות דפסק אשה שאמרה לבעלה אתה נתת לי נאמנת משום דחזקה דאין אשה מעיזה בפני בעלה וכיון דבאיסורין גופא ל"ח לקנוני' בודאי לא יעלה על דעת ליחוש בממון לתרווייהו לב' יב"ש ולקנוני' כיון דחשש ב' יב"ש בממון חשש קלישתא הוא ועי' ולפ"ז נראה היכא דבאיסורין חיישינן לשי"מ לחוד ממילא בממון חיישינן לתרווייהו כדברי תוס' יבמות הנ"ל ובכה"ג חיישינן אף לקנוני' כמו בכל עניני ממון דחיישינן לקנוני' ובזה לא שייך סברת גליון הנ"ל כיון דלחד לחוד חיישי' באיסורין ממילא היכא דאיכא תרווייהו הוי כספק גמור ככל הספיקות דחיישי' בנפל וחיישי' בהו אף לקנוני' אבל אם נקטינן דאף באיסורין ל"ח רק בשי"מ והוחזקו אכתי א"ל דאין זה רק חשש בעלמא כסברת התוס' ד"ה כאן וכו' וז"ל כגון דידעינן דמזה יב"ש נפל וכו' עיי"ש וממילא אף דאיכא לתרווייהו ל"ח בממון למסקנת הגמרא ב"מ דף י"א ואף לס"ד מ"מ לקנוני' בודאי ל"ח ועפ"ז אפשר לומר דרש"י חדת לן במה דפירש מעולם ל"ח על גט כזה כדי לאוקמי מתני' דב"מ בכל גוונא בשי"מ והוחזקה בשיטת ר"ז כלישנא בתרא ס"ל דבאיסורין חיישי' לחד לחוד וממילא היכ' דאיכא תרווייהו חיישי' גם בממון אף לקנוני' לכן אי אפשר לומר דאיירי באין מכירין מי הוא אותו יב"ש דא"כ קשה קו' תוס' דאמאי מהימנינן לי' ואף דבאיסורי' ל"ח שישקר במזיד אכתי קשה קו' הגליון הנ"ל ותירץ הגליון ל"ש הכא כנ"ל ודעת התוס' דאף כרבה ס"ל ושייך גם בזה תי' הגליון הנ"ל וא"ל למסקנת הגמרא ב"מ דצריכה לאתוי' ראי', אימת מטי גיטא לידה ל"ק כלל קו' הגליון ז"א דהא מבוא' בשו"ע בסי' ס"ה ס"ק ל"ה שהשיג על הסמ"ע דא"צ להביא ראי' רק שראוה בידה פ"א קודם הנפילה ועי' בתומים שם שהאריך בזה:

יו"ד עיין גיטין כ"ז תוס' ד"ה בבי דינא דר"ה וכו' ב. א"נ כשאינו מקוים ושנפל מיד שליח דל"ח לנמלך דאין הבעל יכול לבטל שלא בפני השליח וכו' אבל בפ"ק דב"מ פי' בקונטריס שמיד השליח נפל וכו' וקשה דאם יש לחוש לנמלך כשנפל מיד השליח מה מועיל מה שהי' מקוים דלא ניחוש לנמלך הא ממ"נ לא הגיע ליד האשה ועוד דאין רגילות שהבעל יקיים את הגט וכו' ונלפענ"ד ליישב דברי רש"י ומקודם אסורה נא להתבונן דבריהם במה שהחליטו דל"ח לנמלך לפי שאין הבעל יכול לבטל דעדיין יש לחוש דילמא ביטל בפני השליח ולקח ממנו את הגט ואח"כ נאבד ממנו ובע"כ צ"ל דאף לשליח לא חיישינן שישקר במזיד כדי לקלקלה א"כ בפשיטות הו"ל למימר דממ"נ אם לא נודע לשליח מן הביטול הרי לא נוכל לתלות את הריעותא דנפילה ע"י הביטול וכשם דל"ח בכל גיטין הבאין ממד"ה לשמא ביטול אף קודם תקנת ר"ג הזקן כיון דלא איתרע ל"ח לדבר שאינו ידוע וה"ה נמי בנפל מיד השליח כיון דבע"כ צריכין לומר דנפילה הי' ע"י אונס והרי זה כאילו לא נפל ממנו כלל דהא דחיישי' לכל החששות בנפל הוא מטעם דאמרי' דמסתמא ע"י שיודע שאין בו ממש הופקר להשליכו כמפורש ברש"י ב"מ י"ג ד"ה מוקי [ובדף י"ח ד"ה הא אמר תנו וכו' וז"ל והא דקתני ונמלך ה"ק ונמלך שלא ליתן ומחמת כן לא חשש לשמור ונאבד ועכשיו רוצה לחזור ולגרשה] וכיון דסוף סוף אנן צריכין לומר דלא נודע לשליח מן הביטול כלל דאם נודע לו ל"ח לומר שיקלקלה במזיד וכיון שלא נודע לו א"כ אמאי אבדו אלא וודאי שע"י אונס נאבד הימנו וכיון שכן הדר דינא כאילו לא נפל כלל ולכאורה סברא זו יותר מוכרחת דעל טעם זה מפני שאין יכול לבטל שלא בפני השליח יש לגמגם דהא פסקינן דאם בטלו מבוטל ואם מפני שאינו יכול לבטל לכתחילה הא בנפל חיישינן לדאיקרי וכתב, ובע"כ צריכין לחלק דדוקא התם דאיכא למימר דטעו בדאביי כמובא בר"ן ריש ר"ה ולמה להו לדחוקי כולי האי, ונראה ביישוב דבריהם דוודאי ס"ל דגם ל"ח שישקר במזיד ויקלקלנ' אמנם כן היכא דנוכל לברר לו ויתפס ברשת אשר פרש נגדה ומפני הכי ל"ח דילמא ביטל בפניו אבל לביטל שלא בפניו חיישינן דילמא באמת נודע לו בבירור מביטול הבעל ולהכי לא נזהר בו והוא יכול לכפור אח"כ ולומר שלא נודע לו כלל ולפ"ז דברי רש"י נכונים דהא ס"ל לקמן בדברי ר"י מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של יב"ש דצ"ל על גט זה דוקא ומוכח מדבריו דחיישינן לקלקלה (ואינו מוכרחים לדעתם דאף גבי בעל חיישינן דאיכא למימר דדוקא גבי שליח חיישינן כמו שפירש להדיא בדברי ר' אשי וז"ל כגון דקאמר האי שליח שאבדו עיי"ש) וגם לקמן מפרש בהא דאין הבעל מודה דלא יחזיר לבעל לפי שיכול לטעון פרעתי הכתובה ע"י עדי מסירה, ועיי"ש במהר"ם שיף דחיישינן דילמא עדי מסירה יכירו את הגט בט"ע שזהו שנתן לה וכיון שעתה יוצא מתח"י בודאי פרע לה ולפ"ז מוכרחים לפרש בגיטא דרב הונא שהיה מקוים דאל"כ איכא למיחוש שמא ביטל בפניו ונטלו הימנו ואבדו ולגבי השליח חיישינן לקלקולה לשיטתו אבל במקוים ליכא למיחוש לביטל בפניו ונאבד מן הבעל דהא אינו רשאי ליתנו בידו אלא קרוע דהא אח"ז יכול לטעון פרעתי כיון דמסתמא איהי מקיימא לגיטא כמבואר וגם הבעל אינו מניחו בידו דשליח כשהוא שלם וגם לביטל שלא בפני השליח ל"ח אבל באינו מקוים איכא למיחש לביטל בפניו ומיד הבעל נפל כיון שהשליח יכול ליתנו לידו דאינו יכול לטעון פרעתי כיון דליכא עדי מסירה שהרי עדיין לא נתנו לידה ולית לי' ראי' ול"מ ממה שיוצא מתח"י דהא כותבין גט לאיש:

יא בתוס' ד"ה הא אמר תנו נותנין ואפילו לזמן מרובה וז"ל תימא מנא לי' למידק הא אמר תנו נותנין דלמא אפי' אמר תנו אין נותנים משום דחיישינן דאין זה הגט שנכתב לו אלא נפל מאחר ששמו כשמו והכי פירושו נמלך עלייהו ועדיין לא נתנו הא אי לא הוי חיישינן לנמלך היו מחזירין לה את הגט אפי' אינה שלה כיון דאינה צריכה אלא לראיה עכ"ל ונראה לפענ"ד דיש לדקדק במתניתין דקתני שאני אומר כתובין היו וכו' דמשמע דמחליטין הדברים שכן היה ואכתי מנ"ל הא הלא הוא בפשטא דמילתא ספק השקול אם ממנה נפל או ממנו ועוד שהוא שפת יתר לגמרי דלא ליתני לטעמא כלל הכי לא נודע מעצמו לשפוט הדבר בספיקא ולא מהדרינן לא לזה ולא לוה כשם שנשנה בכל שטרות שנמצאו ובברייתא במצא גט אשה בשוק וכו' אין הבעל מודה וכו' ונראה לפרש שהרי חזינן דלעולם מהדרינן לחוש אחרי כל חששא שהוא תחת האפשרי ולתלות כל ריעותא בגיטין ושטרות הנמצאים אע"ג דחששות אלו המה נגד כו"כ חזקות כי היכי דיתיישב ריעותא דנפילה ואמרי' דמפני ריעותא הזאת הופקר להשליכו וכן פי' רש"י ב"מ י"ג ד"ה מוקי וכו' והו"ל מוקדם ולכן הופקר להשליכו עכ"ל והיינו טעמא משום דנפילת אונס לא שכיח כלל וכלל לכן מוטב לחוש אחרי כל חששא אפי' היותר רחוק ולומר שנפל מדעת מלתלות בנפילת אונס ומעתה נדון ממילא בגט שנמצא ולא ידעינן ממי נפל מבעל או מאשה דנחלוט הדבר שבודאי ממנו נפל מדעת דמפני שנמלך שלא לתנו לא נזהר בו לשמרו עוד דאם תאמר שממנה נפל שלעולם צריכה הגט לראיה שנתגרשה הרי צריכין לומר שנפל ממנה באונס והרי אנן חתרינן גם אחרי פירצה דחוקה כי היכ' דלא לתלות בנפילת אונס וזהו פירושו דמתני' שאני אומר כתובין היו ונמלך וכו' ונדון הדבר בהחלט שממנו נפל משום שאין לו עוד איזהו זכות וצורך בהם לא נזהר לשמרו אולם עדיין לא מובן הגם שכן הוא למה הוצרך לשנותו במתניתין ומאי נפקותא בזה אם לא מהדרינן לה מחמת ודאי או מחמת ספק הלא גם בספיקא נידונות כודאי דמוקמינן לה בחזקת אשת איש אמנם לדברי תוס' ריש גיטין ג' ע"ב בד"ה כתב בכת"י ואין עליו עדים וכו' וא"ת בשלמא למ"ד בפ"ב דתיקנו זמן בגיטין שמא יחפה על בת אחותו וכו' יעו"ש בתי' בתרא וז"ל ועוד יש לומר דחיישינן דאחר הכתיבה מיד וכו' ותאמר שכבר נתגרשה מזמן הכתוב בו ועי' במהר"ם שיף דמפרש ליה כפשוטו ודלא כמהר"ם מלובלין שהשיא כוונתם בדרך רחוקה ונראה כדברי מהר"ם שיף וטעמא דמילתא דכיון שהיא גרושה לפנינו ומוחזקת שוב לא נוכל להוציא ממנה ע"י חזקה דמעיקרא דאיתרע לפנינו וטוענת בברי שכבר נתגרשה והראי' ממשארסתני נאנסתי דל"מ חזקה דמעיקרא רק בבו"ש, ומעתה איכא נפקותא בזה אם לא נחזור מטעם ספק או מטעם ודאי וגם בל"ז איכא נפקותא לענין ב"א כמו שכתבו שם בד"ה משום ב"א והטעם שכל דאיכא ספיקא לפנינו על למפרע אזי שייך בו הרי גרושה לפנינו כתירוצם שם אמנם הא תינח לקושטא דאם אמר תנו נותנין ונמצאת שהיא כבר גרושה לפנינו ולכן הנפקותא רבה אם נידונת למפרע כספיקא ולהכי אשמועינן לן במתני' דנידון הדבר כודאי דממנו נפל כי היכ' דלא נתלה בנפילת אונס אכן אם נאמר כקושיית התוס' דגם אם אמר הבעל בעצמו שיתננו לה לא יותן הרי תו לא תתגרשה בגט זה והדר דינא דגם בספיקא נידונית כודאי משום חזקת אשת איש וא"כ למה לי' לאטרוחי ולמיתני טעמא משום שאני אומר כתובין היו וכו' שהרי מעצמו מובן הדבר דגם מפני ספיקא דלא ידעינן ממי נפל ה"ז לא יחזיר ואי משום דבעי לאשמעינן דנידונת כודאי אשת איש הרי גם עתה נידונית כודאי אשת איש מפני חזקת אשת איש כיון דליכא לחזקה דהשתא שיתנגד נגד חזקה דמעיקרא:

יב ולפ"ז יתיישב ג"כ דעת רש"י לעיל דף י"ז ר"י מ"ט לא אמר כר"ל קסבר וכו' עד שעת נתינה ופרש"י דלעולם צריכה לברר מתי באה לידה והקשו בתוס' שם ד"ה עד ש"נ מקו' הגמ' ב"מ גבי מצא גט אשה בשוק בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה ופריך וניחוש דילמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי ומשני וכו' אמרינן לה אייתי ראי' אימת מטא גיטא לידך ולדעת רש"י מה קא קשי' לי' מגט שנפל יותר מכל גיטין דעלמא יעו"ש ולדברינו הנ"ל ניחא דניהי דבכל גיטין דעלמא צריכה לברר זהו כשהיא מבקשת להוציא ע"י הזמן שכתוב בו אבל במה שהיא מוחזקת לא גרע מגט שאין בו זמן או מכתוב בכתב ידו וכדברי תוס' הנ"ל ומטעמ' דכתיבנא דכיון דאיכא חזקה דהשתא שהרי היא גרושה לפנינו וטוענת ברי דנתגרשה מזמן הכתוב בו תו לא נוכל להוציא דבר מחזקתה ע"י חזקה דמעיקרא אפי' בברי וברי כדאמרינן בריש האשה שנתארמלה ע"כ ל"ק ר"ג אלא בבו"ש אבל בברי וברי לא אולם הא תינח בספק השקול כגון בכל גיטין דעלמא דמספ"ל אם נתגרשה מזמן הכתוב בו אם לא דשוב לא נוכל להוציא מחזקתה אבל בגיטא דנפל כיון שכבר גילה לנו במתני' דמטעמא דשאני אומר וכו' מסתבר יותר דממנו נפל כי היכי דלא נתלה בנפילת אונסא דידה וכיון שכן גם בדברים שמוחזקת ל"מ מידי וזהו קו' הגמרא דגם שהבעל מודה הי' מן הדין שלא ליתנו בידה בתורת גירושין דלפעמים תסבב פני הדבר שתהי' היא המוחזקת וכשם דפסלינן הגט שכתוב בכת"י רק מחמת טעם זה כמ"ש בתוס' בתירוץ בתרא הנ"ל והכי נמי היה מן הדין לפסלו לבל יותן לידה עוד גם בתורת גירושין מעתה והלאה כמו שפירשו בתוס' דהרי יש לחוש שישכח הנפילה ולא יתודע שגט זה הוחזר לידה מיד המוצא בתורת גירושין מחדש ומשני לי' דאעפ"כ יאמרו אייתי ראיה גם בדברים שתחזיק תח"י דנפילה קלא אית ליה ובנפילה כבר נלמד ממתניתין דליתא לחזקה דהשתא מפני שיותר מסתבר דממנו נפל וכמ"ש לעיל דכל היכא שהספק איננו שקול תו נפקע חילי' דחזקה דהשתא לגרור בתרי' נגד חזקה דמעיקרא:

יג ולפ"ז יתיישב לן פשטות דבריהם לעיל י"ז ע"א ד"ה משום בת אחותו שלא יחפה עליה אם זינתה כשאין בו זמן דלא אמרי' אוקמה אחזקת אשת איש והשתא הוא דאיגרשה כיון שהיא גרושה לפנינו ועוד אדרב' אוקמה בחזקת כשרות שלא נבעלה כשהיתה אשת איש עכ"ל ועמד עליהם בעל פ"י על תירוצם הראשון דמאי בכך שהיא גרושה לפנינו שהרי לעולם אזלינן בתר חזקה דמעיקרא אע"ג דאיתרע השתא כמו בנגעי בתים דילפינן מינה דאזלינן בתר חזקה אפי' שנתחסרה הנגע בסוף שבוע ולכן מפרש דבריהם דלאו תירוצא אחריתי הוא אלא טעמא הוא דקיהבי למילתא דכיון שהיא גרושה לפנינו וגם בהצטרפות חזקת כשרות נסתלק ליה לחזקה דמעיקרא לגמרי ודמי למקוה שנמדד ונמצא חסר דע"י תרתי לריעותא נידון כודאי אמנם עודנו לא העלה ארוכה לגמרי שהרי בריש נדה ד"ה התם תירצו על נגעי בתים דמהתם ילפינן לכל חזקות בעלמא והתם איכא תרתי לריעותא ותירצו שם דבמקוה שאני משום דחסר ואתי אבל בנגע רגילות להתחסר בב"א ונמצא דבכל מקום דל"ש חסר ואתי אז אזלינן בתר חזקה דמעיקרא ואפי' היכא דאיכא תרתי לריעותא וגם לקולא שהרי בנגע מחייבינן הנכנס בקרבן כשנכנס למקדש כמ"ש תוס' עצמם חולין דף י' ע"ב בד"ה אלא וה"נ בגירושין דל"ש חסר ואתי שהרי מתגרשת ברגע א' בשעת נתינה דמטי לידה ואית לן למיזל רק בתר חזקה דמעיקרא שהרי אביהן דכולהון נגעי בתים דמהתם ילפי' לכולהו אמנם למ"ש בפי' דבריהם בהלכות ס"ט) יש מקום לדבריו אבל עדיין לא יתורץ לשנוי' בתרא דלעיל בכתוב בכת"י דהתם ל"ש חזקת כשרות כלל אולם לדברינו הנ"ל דאיתא להדי' דבבריא ובריא לא אמר ר"ג וא"כ למ"ב בזמן שבית המקדש הי' קיים שאין הדבר נוגע אלא לעצמה דפשיטא כיון דאיהו קאמרה בבריא תו לא אזלי' בתר חזקה דמעיקרא אלא אפי' בזמן הזה דעיקר נפקותא הוא שיחפה עלי' כדי להחזירה לאחר שנתגרשה כמ"ש בתוס' שם וכיון ששניהם טוענים בבריא שוב אין ביכולתינו להוציאה ל"מ לדעת הרשב"א קדושין וכן איתא במהרש"א יבמות פ"ח בד"ה והבא דנישאת לאחד מעידיה ואומרת ברי לי מהני אפי' במקום חזקה דודאי דמהני כששניהם טוענים בבריא שלא תצא כל הנ"ל באות זה כתבתי באישון לילה ולא הי' אז ספר פ"י אצלי רק נזכרתי עיקר תירוצו מימי ילדותי ולמחרתו השגתי ספרו וראיתי שכתוב בו גם מה שתרצתי רק בשינוי קצת והמעיין יבחר גם ראיתי שהיקשה שם על תוס' בריש כתובות באשת כהן דאסורה מספק והיקשו שם דעל מה לא מוקמינן לה בחזקת כשרות שהיתה כשירה לכהונה ומתרצו משו' חזק' הגוף והיקש' עליה' שהרי איכ' חזקת כשרות וחזקת היתר וחזקה דהשתא ולא אדע איזהו חזקת כשרות איכא לגבי כהן שהרי גם כשנאנסה אסורה לכהנים רק מחמת חזקת היתר לחודא קאי קושיתם שם וע"ז תירצו דחזקת הגוף עדיף דחזקת היתר לא עדיף מחזקת פנוי' דלא מצטרפי' לחזקה דהשתא לשווי' לתרתי לריעותא וכ"מ בדבריו בכתובות בסוגי' דפתח פתוח, אמנם לפום דבריו שחידש בפ' המדיר שתירצו כן דחז"פ לא חשיבא חזקה לגבי ח"ה והמציא שם בסברא ישרה ונכונה דטעמא דמילתא כיון שנתקדשה בבירור ורק על התנאי אנו דנין אם נתקיים התנאי ותנאי הוא דקא גרים לבטל הקדושין למפרע שוב לא נוכל לצרף לחזקת פנוי' בהדי חזקה דהשתא כיון שנתקדשה לפנינו ותנאי מילת' אחריתי הוא ולפ"ז באשת כהן הדרי' קו' לדוכתי' דאמאי אסורה נצטרף חזקה דהשתא בהדי חזקת היתר דדמי למקוה ועוד היקשה בפ"י שם על קו' תוס' שהיקשה דנוקמינה בחזקת היתר והא איכ' ספק ספיק' ספק שמא תחתיו ואת"ל אינו תחתיו דילמא נבעלה לפסול לה ואפילו ברוב כשרים אצלה ניחוש דילמא אזלי איהי לגבי' ונראה בהקדם דברי מהרי"ק בשורש ל"ג על אשר שאלת ממני ע"ד השוחט אשר העיד עלי' ע"א ששחיט שלא כהוגן והוא מכחישו וכו' כי לפענ"ד אין לפסול אותו השוחט וכו' שאין ע"א נאמן היכא שהלה אינו שותק אלא מכחישו וכו' ואשר שאלת אם העד מותר לאכול משחיטתו מכאן ולהבא או אם נדמהו לנטמא טהרותיך לפענ"ד נראה דלא דמי דהתם אם הוא כדברי העד שנטמאו הטהרות או שנתפגלו הזבחים חל עליהם שם איסור ושוב אין להם תקנה ושייך לומר דשוינהו אנפשי' חתיכא דאיסורא אבל הכא לא שייך למימר הכי דהא אפי' אם יהי' אמת שלא שחט עכשיו יפה כדברי אותו העד מ"מ אין מוחלט לפסול עולמות בשביל כך ולכל הפחות כשיחזיר אבידה בדבר חשוב במקום שאין מכירים ויעשה תשובה המוטלת עליו לעשות חוזר הוא לכשרותו ונמצא דלא שוי' חתיכה דאיסורא בעדותו כלל כיון שהדבר תלוי במחשבת השוחט מכאן ולהבא אם להרע אם להיטב עכ"ל ומובא ביו"ד ס"ס א' והפר"ח מסיג עליו מסברא דנפשי' דכל כמה דלא חזינן שעשה תשובה והרי לדבריו שחיטתו פסולה מכאן ולהבא ושייך גם מכאן ולהבא לדון מצד דשווי' אנפשי' חד"א ולא נתלה בספיקא דשמא עשו תשובה ולקושטא לפום הבנתם בדברי מהרי"ק דבריו תמוהין דאם נימא דמשום ספיקא דשמא עשה תשובה ליתא לדינא דשוי' אנפשי' ח"ד אע"ג דבעלמא לא נידון זה לספיקא כלל אפי' להחמיר וא"כ מכ"ש בדבר שגם בעלמא נידון לספיקא דלית בי' משום שא"נ חד"א ולקושטא מבואר להיפוך גבי אשת כהן ופחותה מבת ג"ש דאיכא ספק השקול לפנינו ונאסרה עליו משום דשוי' אנפשי' חד"א ועי' במ"ל בספ"א מהלכות שחיטה ה' כ"ו דתמה על מהרי"ק מהא דאיתא בכתובות מ"ד נ"מ לארועי סהדי ופירוש הר"ן דהיינו לגבי דידי' וכו' יעו"ש לכן לדעתי נראה דסברת מהרי"ק הוא מטעם אחר דלא מצינן לקבוע לשם חזקה לגבי אחד לבד וכל הנכלל בגדר חזקה הוא כדקיימא לכולהו עלמא ועי' כה"ג בר"פ המגרש דל"מ אסורה לזה ומותרת לזה וגם למאי דפרכינן שם אבל בדבר הנידון משום חזקה ליתא לקבוע לי' רק כשחייל על כולהו ולהכי בדבר האסור אנפשי' לחוד משום שא"נ חתיכה דאיסורא תו לא נוכל להוסיף על דבורו ולאסור עליו עוד בדברים שאסורים רק ע"י חזקה ועוד דלא לבנות מעיקרא ולקבוע לחזקה רק על דבר הברור בשעתי' בבירור גמור אבל לא על דבר הרפוי וקלישא בשעתי' כגון בדבר שלא נתברר לאסור רק משום דשוי' אנפשי' חד"א שוב לא נוכל להוסיף ולבנות על דבורו לקבוע משום חזקה מכאן ולהבא וראי' מרמב"ם פרק כ' מה' א"ב ה' ט"ו דע"א מעיד עליו שהוא כהן מעלין לכהונה ובאם ע"א מעיד שאביו כהן אין מעלין דחיישינן שמא בן גרושה או חללה הוא רק כששני עדים אומרים שאביו כהן מוקמינן אותו על חזקת כשרות יעו"ש במ"מ וזהו כוונת דברי מהרי"ק דגם כששנים מעידין ששחט שלא כהוגן דשחיטתו פסולה מכאן ולהבא איננו פסולה בעצמותו רק משום חששא דילמא לא השגיח על דברים הפסולין בשחיטה אבל אם אחרים רואין אותו שחיטתו כשירה וטעמא דפסולה בסתמא כששחט בינו לבין עצמו משום שיצא מחזקת כשרות ונכנס בחזקת פסול עד דידעינן דעשה תשובה, אמנם זהו כשנתברר ע"י עדים שנתברר בשעתי' בבירור גמור ולכן דנין גם מכאן ולהבא משום חזקת פסלות אע"ג דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם אבל בע"א בהכחשה דלית בי' משום גדר עדות רק משום דשוי' אנפשי' חד"א זהו על הבהמה זו עצמו אבל מכאן ולהבא עודנו לא נכנס לחזקת פסלות גם לגבי עצמו ושוב נידון בתר רובא משום הנך טעמים הללו חדא דחזקה לא נקבע לפרטא לאחד לחוד ועוד דכיון דקלישא למילתא שהרי לא נאסרה גם בהמה זו רק משום חד"א, ומהני אמתלא לדחותו לגמרי שוב לא נוכל לתקוע בו גם מכאן ולהבא משום חזקת פסלות אולם הא תינח באומר ששחט שלא כהוגן דשייך בו עיקר טעמא דמהרי"ק לפי שהדבר תלוי במחשבת השוחט מכאן ולהבא אם להרע או להיטב כמו שמסיים שם אבל כשאומר העד שראהו שחילל שבת בפרהסיא דלדבריו לאו בר זביחה הוא כלל דאפילו כשאחרים רואין אותו לא מהני שחיטתו ולא מידי אזי גם למהרי"ק אסור לאכול משחיטתו מכאן ולהבא אפילו כשמכחישו בעיקר עדותו מ"מ לגבי' דידי' כבר שוי' אנפשי' חד"א כיון דלאו מחמת חזקת פסלות הוא דאסרינן לי' רק שבעצמותו נפסלה שחיטתו וכשישקול הקורא הדבר בפלס מאזני צדק יבין מעצמו שנכונים הדברים וישרים למוצאי דעת ולפ"ז מתורץ היטב קו' משנה למלך הנ"ל דהתם כיון דאדוי' אודי דפסולין הם כבר יצאו מכלל גדר עדות אף כשאינן משקרים מש"ה אע"ג דלא נתברר הדבר מ"מ לגבי נפשי' נפסלו משום הודאתו:

יד ולפי"ז מתורץ היטב גם קו' פ"י הנ"ל שהיקשה על תירוצו של תוס' הנ"ל דמשום חה"ג נאסרה עליו ואמאי לא אמרי' דניזל בתר חזקה דהשתא בצירוף ח"כ לכהונה כמו במקוה דכיון דלא נתברר בשעתי' רק ע"י אמירתו לחוד תו לא נוכל לבנות דיק ולדון בי' משום חזקה דהשתא גם על למפרע דכשנתברר בבירור שנבעלה אזי יש לדון גם על למפרע משום חזקה דהשתא משא"כ הכא שגם בשעתי' לא נתברר רק משום דשווי' אנפשי' חד"א [משא"כ חה"ג שהיא חזקה דממילא גם טרם שנולד הספק כמו בשעה שנולדה] וגם קו' שני' של פ"י הנ"ל מתורץ דאין לדון ולאסור מס"ס שהוא ג"כ מטעם ראי' ובירור דהוי כחדא במקום תרתי או מטעם רובא כיון שעיקר עצמותו לא נתברר לפנינו רק ע"י אמירתו ולגבי נפשי':

טו עיין רי"ף בהא דלאו כרות גיטא הוא שהטעם משום דיש לו לאדון זכות בגוף השטר ור"ן מפרש דבריו דאף בעצמך ונכסך קנוין לך ל"מ לדעתו אם יש לאדון שום זכות בשטר שיחרור ויש לעי' אם גם בגט אשה דינו הכי אם כתב לה נכסיו בגיטה ושייר ג"כ לעצמו, ולכאורה אם נאמר דשווים הם הוה לי' לאתנוי' לקמן בדרכים ששוה גיטי נשים לשיחרורי עבדים והוא ליתא בקדושין דדוקא בכרות גיטא אמרי' דכעין זה לאו כרות גיטא הוא משא"כ בקדושין שגם היא עצמה קנוי' לי' גם כל תנאי דגיטא כגון ע"מ שתתן לי ר' זוז וע"מ שתשמשי וע"מ שתניקי כולהו זכותא דבעל המה ועי' פ' המגרש פ"ד ע"ב וחכ"א כל שפוסל ע"פ פוסל בכתב וכל שאינו פוסל ע"פ אינו פוסל בכתב אבל טעמא בעי דמ"ש ומדוע נקל בג"נ יותר משיחרור ולכאורה נראה דגבי ג"נ אף שכתוב זכותא דידי' בתוך הגט עדיין לית לי' שום ראי' דהרי יכולה לכבוש הגט ותאמר גרשתני דנאמנת בדבורא לבד וצריך להביא ראי' על זכותו משא"כ בשטר שיחרור דאם יכבוש השטר יכול האדון לכפור בחירותו אבל עדיין קשה מגיטין דף פ"ה חוץ מירושתך מהו וגם בתנאי זו סברי רבנן דכל שכשר ע"פ כשר בכתב והתם שפיר אית לי' זכות בגוף הגט ואם יכבשו היורשים את הגט הוא יטעון דעדיין לא גירשה אבל נראה לפענ"ד דהטעם דפסול בשיחרור משום דבכל שחרור לית לי' לאדון שום זכות בחירותא דידי' משא"כ בג"נ דאית לבעל זכות בגוף הגירושין שפטור ממזונותי' ומכל שיעבודי' דידי' עי' גיטין י"א י"ב השבתוני על המזונות אבל בעבד דגם אם לא שיחררו יכול לומר לו עשה עמי ואיני זנך ולכן כיון דבכל שיחרור ליכא לאדון שום זכות משא"כ בעודו אצלו שהי' לו בו כל זכות שבעולם בלי שום צד חוב והשחרור הוא להיפוך כולו חוב בלי שום צד זכות הן הנה הכריתות שכורת בינו לבינו שנתרוקן עתה ממקדם מהיפוך להיפוך וזהו כוונת הכתוב בהיקשא דכריתות דידי' כלפי זכותא וחובא שנתהפך עתה לגמרי ולכן בשטר שיחרור זה שיש לאדון שום זכות בגווי' אין זה כריתות דידי' משא"כ בג"ן שגם בעודה אצלה איכא לגבי דידי' זכותא וחובא מעורבים וכן בגירושין לכן לא נוכל לומר דכוונת התורה היתה כלפי זכותא וחובא רק ע"כ שהכוונה הכתוב רק לגבי אישות לבד ולכן כ"ז שלא נשאר לו שם צד אישות תו לא איכפת לן אם נשאר לו זכותא אחרינא בדבר שאינו נוגע לענין אישות:

טז שם דף ט' ת"ר בשלשה דרכים וכו' ולכאורה קשה הא איכא טלי גיטך מעל גבי קרקע דליתא בקדושין ומצאתי בספר ת"ג אך מה דפשיטא לי' דטלי גיטך מע"ג קרקע אינו פוסל בשטר שיחרור מבואר להדי' בריטב"א קדושין דטלי גיטך מע"ג קרקע פוסל בשיחרור וכן משמע מרש"י ד"ה חוץ מג"נ וכו' וז"ל דבכל פסולי דאורייתא שוו שיחרור לגט אשה ומה שמביא ראי' מתו' ד"ה האומר דף י"ג וז"ל א"נ נטלו לאלתר ואפ"ה לא זכה העבד ונאמר דלא אמרי' תן כזכי אלא כשמוסר לשליח מיד ליד ות"ל דהוי טלי גיטך מע"ג קרקע ואפי' אמר זכי לא מהני ואין זה ראי' מוכרחת דאפשר דבטלי מעג"ק אף דל"מ שיצאו לחירות אבל מ"מ אינו יכול לחזור כמו דס"ל לרש"י במוסרו מיד ליד אך אפ"ל דזהו בכלל חזרה שנכלל בו דינו דבע"כ וה"נ לענין טלי גיטך מע"ג קרקע לפי שישנו בע"כ הרי הוא עיקר המקנה והאשה העבד רק מעשה קוף בעלמא קעבדי לכן צריכין שהנתינה תבוא מעיקר המקנה ולא מן הטפל אבל בדבר שצריך דעת שניהם כמו בקדושין וכדומה הרי מעשה הקונה שוה למקנה אך קשה הא איכא ד' אמות בר"ה דמהני בגירושין מפני תקנות עגונות ולא בקדושין ובשטר שיחרור איכא נמי עיגון כדאיתא להדי' בתוס' ד"ה שוו למוליך דף ט' ולדעת הר"ן שם יש ליישב דדוקא לענין בפ"נ איכא עיגון דילמא זרק לי' השליח בע"כ ויאסר בשפחה ובבת חורין) אבל לענין ד"א שוה לעדים שאין יכולין לחתום גם קשה הא איכא אגב קרקע אם מקנה הגט או השיחרור באגב דל"מ לדעת ר"ן ר"פ הזורק במה שמשיג על דעת רש"י דתיזל ותיחד וכו' והיקנה לה אגב קרקע והשיג ע"ז כיון דכתוב ונתן בידה משמע דדוקא בידה קני' לי' וממילא גם בשיחרור פסול ולא כן בקדושין כמו דמהני טלי גיטך מעל גבי קרקע ולא מקשינן לענין נתינה ה"נ לענין קבלתה וצ"ע:

והנה בעיקר מילתא תמוה לכל מעיין בהא דאמרינן בר"פ הזורק תיזל ותיחד וכו' דמגרשת ע"י חזקתה ואמאי כיון שהוא לא מסייע לה בנתינת הגט לידה שרק ע"י חזקתה שעשתה באה גיטה לרשותה וכבר עמדו בזה בתוס' שם ד"ה ותיזל ותירוצם אינם מובנים לקלשות דעתינו והנה בעל פ"י תירץ בזה דכל היכא שאומר הנותן שיחזיק המקבל אזי כשהחזיק אח"כ קנה למפרע משעת אמירה ודבר זה אין לו שורש וענף בתלמודא ולא בפוסקים דא"כ לדבריו נתגרש' ג"כ משעת אמירה ואנן לא כן שמעינן בכל דוכתא דכל אימת דלא מטי גיטה לידה לא נתגרשה ועיין בס' בית מאיר סי' קל"ט ס"ק ב' שתמה ג"כ על הפ"י והנה הוא יצא לתרץ ע"פ דברי הרמ"ה שם ובסוף דבריו הניח גם דברי רמ"ה בצ"ע ובס' ת"ג תירץ דברי רמ"ה דמיירי בכל גוונא דנקט שם בחצירה וברישא מיירי במקום שאין לבעל פירות ובסיפא איירי דאף בגיטה וחצירה באין כאחד בעינן שתהא עומדת בשעת נתינה ודבריו מסתברים ולפ"ז אין ראי' מדברי הרמ"ה להיכא שהחצר שלו ושם מפרש לדברי תוס' הנ"ל וז"ל וכוונתם נראה דדוקא כשהאשה נוטלת הגט שהיא עשתה מעשה בגט שיבוא לידה לא מיחשב נתינה אבל הכא שהיא לא עשתה רק קנין בחצר חשיב מה שהגט בא מרשותו לרשותה כאילו רשותו של בעל שהוא כידו ושלוחו של בעל נותן לרשותה שהוא ידה ושלוחה עכ"ל ועודנו לא מחוור כל הצורך דסוף סוף ע"י חזקתה ועשייתה באה הגט לרשותה, ולדעתי נראה בכוונת דבריהם בשפה ברורה המתקבל בלב המעיינים שזה מבואר בכל מקום דכל היכא דבדיבורא עביד מעשה נחשב כמעשה לכל דבר והנה זה מבואר דלענין נתינות הגט מידו לידה די לנו אם מסייע לה קצת בעיקר הנתינה כמבואר בגמ' בערק לה חרצי' אע"ג שעשייתה בעיקר הנתינה טופיינא טובא מיני' אפ"ה מגורשת ולכן בעובדא דזורק שנתן הגט בחצירו ואמר לה לך חזק וקני והחזיקה בחצירו ועל ידי זה באה גיטה לרשותה דלולא שציוה בדבורו ואמר לה חזק וקני עודנו לא באה הגט לרשותה על ידי חזקתה שהחזיקה מעצמה בחצירו דכל כמה דלא קנאת' את חצירו הרי הגט נשאר ברשותו ורק ע"י דיבורו שאמר לה חזק וקני קנאתה לחצירו ובאה הגט ממילא לרשותה הרי שרק ע"י דיבורו נעשתה כל עיקר הנתינה לרשותה ובדיבורו נעשה מעשה אבל בטלי גיטך מע"ג קרקע ונטלתה שגם לולא אמירתו אם נטלתה מעצמה הרי הי' בידה כמו עתה ונמצא שלא סייע בעיקר הנתינה כלל וכלל וזה ברור לפענ"ד בכוונת דבריהם:

יט מקשין כל גדולי האחרונים הא דאיתא בגיטין נ"ה העיד ר"י ב"ג על החרשת שהשיאה אבי' שיוצאת בגט מהא דאיתא לקמן פ"ה בקטנה שהשיאה אביה דמקשי אמאי והא בעינן ויצאה והיתה אלא אתי' לכלל הוי' וכו' והא תינח בקטנה דזמן ממילא קאתי אבל בחרשת שרחוק הדבר שתיתי' לכלל הוי' דאין סמיא בידה כדאיתא בר"פ מש"א אמאי מגורשת, ולדעתי נראה דהא דמקשינן לקמן והא בעינן ויצו"ה לאו מגז"ה הא דמקשי' דלא אשמעינן עד כאן היקש כזה בכי ה"ג ומנ"ל להקשות ולחדש מדעתו כה"ג שכל כהאי מעכב בגט עד שתהא מיד ראויה להנשא אלא עיקר קו' מצד הסברא הוא דקא מקשי, ונקדים לזה דברי רמ"ה מובא בטור י"ד סי' רס"ז וז"ל ואם לא זכה בהן שום אדם עד שיגדלו אין להם תקנה שבמיתתו לא פקע איסורא מינייהו שהרי כל הקודם בהם זכה וכיון דבמיתתו לא פקע איסורא מינייהו כי גדלו נמי בתר הכי אע"ג וכו' איסורייהו לא פקע דבמאי פקע השתא הא ליכא מיתת האדון דליפקע איסורייהו מינייהו עכ"ל יעו"ש בטור רכ"ח דדה"פ ועי' בב"י שם שמפקפק קצת ע"ז דיש לומר דמ"מ בשעה שגדל דיש לו יד זוכה בעצמו ומהני אף לאפקועי איסורא מיני' שמאחר שזוכה בעצמו מחמת מיתת רבו הוא חזינן כאילו באותו שעה מת רבו עכ"ל ונמצינו למידין מזה דבגט כריתות דקנין איסורה רכיב אתרי רכשי חדא שכל הבא עלי' יתחייבו שניהם משום א"א ועוד שקנוי ביד בעלה כל קנינו אישות שהיה לה ולאביה טרם שנתקדשה לזה ומעתה שוב אין להם כח וזכות שתתקדש לאחרים לפי שהכל קנוי ביד המקדש הראשון וע"י הגירושין נפסק ונתבטל איסור א"א ממנה וגם שוב קנויה בידה שתוכל להתקדש למי שתרצה, אמנם כן בגדולה או כשקיבל אביה קידושיה ונתגרשה מן האירוסין שיוכל לזכות מיד בצדדי כל קניני איסור שקנוי בידו אבל בקטנה שהשיאה אביה ששוב אין לאביה רשות בה וגם בשעה שנתגרשה גם היא לא תוכל לזכות בזה עד שתגדל וכבר כלה הגט והלך לו למ"ב כשנקרע הגט קודם שגדלה דקשיא במאי תזכה אז כשגדלה במה שכבר קנוי ביד בעלה הראשון ואפי' כשגיטה בידה יש לעיין טובא בזה דדמי לדבר שלב"ל ואת"ל דפשיטא ליה דמחוסר זמן לית לן ביה הא תינח כשאמר שתתגרש כשתגדל אבל כשנתן לה בסתמא אפי' לר"מ לא מהני דסתמא מהשתא משמע כמבואר בר"ן נדרים פ"ה ע"ב בד"ה וכי אמרה הכי קדשי יעו"ש וזהו דקשי' לי' בגמ' בקטנה שהשיאה אביה וכו' אמאי והא בעינן ויצאה והיתה וכיון דבשעת גירושין אין לה יד לזכות בזה מדאוריית' היאך תוכל להתקדש כשתגדל ואפי' לדעת הב"י לעיל שמספק' לי' בזה זיל בתר טעמי' דעיקר סברתו התם דמידי דתלי' במידי דמילי א"ל דחזינן כאילו באותו שעה מת רבו אבל במידי דתלוי בדעת אחרים ובספר כריתות גם הב"י מודה לעיקר סברת רמ"ה (והא דכתב הרמ"ה שבמיתתו וכו' שהרי כל הקודם בהם זכה ובקנין אישות ל"ש טעם זה דז"א עיקר היסוד רק כי היכי דלא תימא דמיתתו דמי למיתת הבעל אפי' לאבא שאול ותהני מיהת לצד קנין איסור מיד לכן מפרש לן דא"א לומר כן שהרי כל הקודם וכו' וכ"מ מדיקדוק לשונו) ומעתה ניחא גם בחרשת דממ"נ אם לא תתרפא לעולם תו אינה צריכה רק שתפסק לאיסורא דא"א ולזה לא נגרע מכל כריתות דעלמא ואם תתרפא הרי איגלאי מילתא למפרע דאתי' לכלל הוי' וכמו דמתרצינן בקטנה שהשיאה אביה משום דאתי' לכלל הוי' וכגון זה לא תליא בברירה דל"ש מידי דברירה אלא כשעיקר המעשה תלי בספיקא במה שיתברר אח"כ כגון אם בא חכם וכו' עירובי למזרח אבל הכא דב"כ וב"כ גיטא מעליא הוא לכל דבר הכורת בינו לבינה ולכל מידי דתצטרך רק במה שתצטרך תתברר אח"כ מהני לכ"ע ועי' ר"ן נדרים בר"פ השותפים בטעמי' דראב"י דלא תלי' בברירה ובדינא דרמ"ה ל"ש לומר כן משום דאתיא לכלל חירות כשיגדלו כמו בקטנה שהרי כשיזכו בהן אחרים לא ייתו לעולם לכלל חירות ומש"ה נמי כתב לטעם זה כנ"ל:

כ עיין בתשו' הגאון הקדוש מוהע"א זצ"ל בסי' קמ"א בשולי המכתב וז"ל תמה אני כעת בנזיר (ד' י"ב ע"א תוס' ד"ה מ"ט וכו') ומ"מ בהאי טעמא לחוד וכו' ומאי קמבעי' ליה הא בידו לייבמה ולגרשה א"ו כיון דהשת' וכו' תמוה לי דעדיין יקשה דמ"מ אם נדון יבום לדבר שהוא בידו א"כ בנותן לה גט קודם יבום שיחול אחר היבום מהני דלא מיקרי דבר שלב"ל כיון דבידו לייבמה א"כ ממילא מקרי מצי עביד השתא כמו החלה כיון דיכול לקרות שם על עיסה שיחול על זה לכשילוש ה"נ הא יכול לגרשה עכשיו שיחול לאחר היבום שהרי בפירוש מבואר בקידושין (דף ס"ג ע"א) דבכותב שטר שיחרור לכשאקחנה ממך אין לי עסק בך מהני לר"נ א"כ ה"נ לדידן בגירושין דשומרת יבם לכשאייבמך ומצי למיעבד שליח ובתוס' יבמות (ד' נ"ב) כ' להדי' דלר"מ יכולים לומר כתוב גט לפלונית פנוי' לכשאכניס אגרשנה א"כ ה"נ לדידן ביבמתו וצע"ג:

עוד תמוה לי דמה יענו תוס' בההיא דכתבו ותנו גט לאשתי איך יכול לומר תנו לעשות שליח הולכה הא עדיין לא נכתב ולא מצי עבד הגירושין אף דבידו לכתוב וליתן הא ס"ל להתוספ' דמ"מ לא מיקרי מצי עבד כיון דמחוסר מעשה ובחלה הטעם דיכול להביא עיסה אחרת ולקרות שם וזהו לא שייך בגט וצלע"ג עכ"ל, ולאחר העיון נראה לענ"ד ליישב קושי' הראשונה החמורה והעצומה עפ"י שני הקדמות ההכרחים שרמב"ם בפ"ג ה"ו כתב וז"ל אמר לסופר כתוב גט לפלונית ויהי' עמי וכו' אינו גט מפני שלא היתה בת גירושין ממנו כשנכתב גט זה ונמצא שנכתב שלא לשם גירושין יעו"ש ואם נרדה לדעת אם לדעת התו' דמפרשי להו משום דכל דאיהו לא מצי עביד שליח נמי למ"מ אם מודים לסברת הרמב"ם דפסול משום שלא לשמה משום שאינה בת גירושין ההכרח יאליצני דפשיטא להו שגם מטעם זה פסול שהרי ביבמות שם לא עשאן שלוחים רק לכתוב ולחתום שהרי אמר לכשאכנסנה אגרשנו דהיינו שהוא בעצמו יגרשנה וכן הוא להדיא ברש"י שם נ"ב ע"ב בד"ה ולאשה בעלמא וז"ל וכינסה וגירשה בו אינו גט הואיל כשנכתב לא היה ראוי לגירושין והוא ממש כטעמו דרמב"ם ועיי"ש בתו' ד"ה ליבמתו דמשמע להדיא שהוא בעצמו יגרשה בגט זה ואמאי לא מצי משוי שליח לכתיבה שהרי הוא עצמו יכול לכתבו אלא ודאי שגם לדעת תו' צ"ל לטעמא דרש"י ורמב"ם דמפני שאינה בת גירושין הרי הוא כנכתב שלא לשם גירושין רק לטעמא דרמב"ם לחוד כשכתבו אחר שכינסה אפ"ל שכשר לגרש בו ולדעת התוס' גם זה פסול מטעמא דאיהו לא מצי עביד בשעת מינוי השליחות אמנם עיקר היסוד הוא משום טעמא דרש"י ורמב"ם דאי לאו הכי הרי מצי עביד מהשתא איברא מידי טעמא דלאו בת גירושין אלא לרבנן אבל לר"מ הרי היא בת גירושין שהרי יכול למסור לה הגט שתתגרש לאחר שיכנסנה כמו דאיתא להדי' בשטר שיחרור ועתה נשימה עיונינו לדעת אם גם בדבר שבידו שוה מילת' לרבנן כמו לר"מ בדבר שאינו בידו ומסברא החיצונה נראה דשוין הם איברא מדהביא הרמב"ם בפסקיו אם האיבעי' דיבמתו לספק והרי בידו לבא עליה בע"כ כמו דאמרינן בעלמא בגירושין מפני שבידו לגרשה בע"כ א"ו דס"ל דאינן שוין ואע"ג דמפורש הדבר בש"ס דלר"מ מהני וטעמא דמילתא דשאני ושאני דבשלמא לר"מ הרי יכול לגרשה מעכשיו כמו דאיתא להדיא בשטר שחרור דכתב לי' לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך מעכשיו וכן בב"מ ט"ז שדה זו וכו' קנוי' לך מעכשיו אבל בדבר שבידו לרבנן דניהי דמהני כמו בפירות ערוגה זו יהיה תרומה לכשיתלשו בקידושין ס"ב וכן שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנה תיקדש, בכתובות, אבל מעכשיו לא שמענו לרבנן רק שאינו נידון כדבר שלב"ל ומועיל הקדישו אז לכשיפדנ' ולפ"ז אי אפשר בגירושין שיועיל בדבר שבידו דניהי דמהני לכ"ד הן לענין הקדש ולכל עניני קידושין וקנין אבל בגירושין דבעינן ספר כריתות דוקא ושיהי' נכתב לשם גירושין והרי עכשיו איננה ראוי' להתגרש דאע"ג שהדבר בידו מ"מ איננה ב"ג מעכשיו וכיון דל"מ מעכשיו שוב א"י לגרשה לאחר מכן אפי' כשיאמר לה שתתגרש לאחר היבום כיון שאינה ב"ג בשעת כתיבה שהרי א"י לגרשה מעכשיו ודוקא לר"מ הרי היא כבת גירושין מפני שיכול לגרשה גם מעכשיו, ובהקדמות האלו מתורץ היטב קו' הנ"ל דאע"ג שיבום נידון כדבר שבידו מ"מ אינו יכול לגרשה מעכשיו שיחול לאחר היבום כיון שהוכחנו שכל הפוסקים סברו טעמי' דרמב"ם וגם שחלוק דבר שבידו מדשלב"ל לר"מ כאשר הוכחנו מדברי רמב"ם עצמם ועי' כי נכון הוא, ועי' ר"ן נדרים ע"ב ע"ב בתירוצו שם בשם הר"י וע"פ דברינו יתבארו דבריו היטב ולא קשיא משחרור דמהני לר"מ וכן בגירושין מהני שליחות לר"מ ואמאי, לא מצי משוי שליח כשישמע השליח יפר לה שהרי גם הוא יכול להפר לכי שמענא דכיון דלא חיילא הפרתו רק כשישמע והיכי מצי למישוי שליח להפר נדרים שלא יגיעו לאזניו לעול' וא"ל משום דשלוחו של אדם כמותו דכיון דאיהי לא מצי מיפר לה מהשתא דאולי לא יגיעו לאזניו כאשר נסתיים בסופו גם שליח למ"מ ואינו דומה לחלה דמהני שליחות בעודנו קמח משום דבידו להפריש עיסה על קמח זה לכשילוש אבל הכא איננו בידו שיגיעו הנדרים לאזניו, ובקו' השני' נלפע"ד דקוטב דבריהם דלא מהני אפי' כשהוא בידו היינו דוקא היכא שמחוסר מעשה בעצמותו במאי שמינהו לשליח כמו ביבמתו דאכתי איננה בת גירושין עד שיבעלנה וכן גבי חלה שעודנה לא נתחייבה עד שעת לישה וכשם שמחלק הרמב"ם לענין לשמה בצוף אמרותיו מפני שאיננה בת גירושין בגדר זה עצמו נחלק לדעת התוס' לענין מינוי השליחות אבל היכא שעיקר הענין נשלם רק שדבר אחר גורם בזה מהני גם לדעת התוס' היכא שבידו לסלק הגורם:

תוכן העניינים

זית רענן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה