אור ברסלב
זית רענן חלק א חלק אבן העזר › הלכה ה - בדיני כל דמקדש וכו'

זית רענן חלק א· רבי משה יהודה לייב זילברבגר

חלק אבן העזר · הלכה ה - בדיני כל דמקדש וכו'

הלכה ד - בסוגיא דקידשה על תנאי

סימן א

בדיני כל דמקדש וכו', ולהבין לאשורם דעת רבותינו הראשונים, נ"ע:

א דעת התוס' בבא בתרא דף מ"ח ד"ה תינח דבכיון נקטי הש"ס בכמה מקומות כל דמקדש אדעתי' דרבנן מקדש ובעובדא דנרש ובתלוהו וקדיש שבקוהו מטעמי' דמילתא דהיכא דקידש כהוגן אין בידם להפקיע רק משום דקידש אדעתם והיכא דקידש שלא כהוגן אזי לא שייך כלל דקידש אדעתם אמנם בזה בידם להפקיע בלא"ה משום טעמא דאסמכתא דקרא כמבואר בפ' השולח דף ל"ו עיי"ש ויש להבין לדידן דפסקי' דאין כח ביד חכמים לעקור בקום ועשה אם כן היכא דקידש בביאה היכא הפקיעו בתלוי' וקדיש ובעובדא דנרש כיון דלא קידש אדעתם וא"ל דבכה"ג לא הוי כקום ועשה כיון דריעותא נולדה בשעת קידושין תיכף וא"כ נשארה בחזקתה כמו שהיתה דא"כ גם במפריש מן הטמא על הטהור נמי נימא הכי וניהדר לטיבלא כמו שהי' ואפ"ה פסקי' התם כר' נתן בר אמי דהוי תרומה רק דלא עשה כלום לתקן השירים ודוחק לומר דאזלי לשיטתייהו ביבמות פ"ט ע"ב ד"ה כיון ופ"ח ד"ה מתוך דהיכא דחזו טעם הגון יש כח ביד חכמים לעקור אפי' בקו"ע דאיזהו גבול ניתן לזה וראי' לזה שהרי היקשו בגיטין דף נ"ה בד"ה שלא יאמרו וכי יש כח ועוד מדלא הביאו ראי' מעובדא דנרש ומתלוי' וקדיש משמע דניחא גם בלא"ה וגם מסברא יש לחלק דדוקא בע"א במיתה כיון דעפ"י שיקול דעת חכמים מסתמא קושטא קאמר ולא איברי סהדי אלא לשיקרא וממילא מותרת גם מן התורה וגם בנשואי קטנה כיון דדמי למת מצוה שהתירו רחמנא לטמא ולא חידשו בתקנתם אלא בשמא לבד ולכלול אותה בשם זה שהתירה התורה אבל הכא שגם התורה בעצמו לא הפקיע קדושין אפי' בחייבי לאוין ועשה מדוע יגדילו שלא כהוגן לבד מהיכא דעשה להדיא למרות פי עליון (וזה כעין קו' המרדכי ר"פ האומר בקדושין שיתבאר להלן ותירוצו לא שייך לדעת התוס') ולאחר העיון נראה עפ"י דבריהם התם בד"ה קידש בביאה דמש"ה לא דמי לתלוהי ויהיב דכנגד גופה שקנוי לו מתחייב לה בשאר כסות ועונה וא"כ בתלוי' וקדיש כיון שהפקירם הפקר כנגדה ותו אין בידו להתחייב לה מאומה שהרי עשאוהו הכל מה שיש לו ומה שיהי' לו כהפקר **(כל זה אינו מדבר רק לענין קדושין אבל גוף דין הפקר אינו נוהג בזמן הזה)** כנגדה בכל מילתא דתלי באישות והדר דינה לתלוי' ויהיב וממילא אין בקדושין כלום אפילו בקידש בביאה ובעובדא דנרש דלא שייך טעם זה דהרי התם מדעתה נתקדשה לו אמנם גם שם ניחא מטעם הפקר דשאר וכסות דהרי אם קידש אשה חוץ משאר וכסות איתא בתוס' נזיר י"א ד"ה האי וכו' וז"ל בתה"ד דגבי קדושין שאני דאפילו אמר בפירוש חוץ משאר לא מהני לי' דבורו דאין קדושין לחצאין וכי אמר הרי את מקודשת מקודשת וכי אמר חוץ משאר לאו מידי קאמר ולכך חייב בכולן וכו' וצריך להבין מאי שנא מגט דאם אמר הרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני דאינה מגורשת רק משום דשאני קדושין דממילא פשטא בכולה כקו' הש"ס בקדושין דף ז' ותירוצו דש"ס התם בהמה הכא דעת אחרת לא שייך בזה דמסתמא ניחא לה ולא דמי לחציך מקודשת לי דעיקר החסרון בגופה תלי' ועוד דחיוב שאר וכסות לאו בדעתו תלי' מילתא רק דרחמנא רמי' עלי' כנראה בעליל מדבריהם בכתובות נ"ו בד"ה הרי בסה"ד וז"ל שאני התם דחייבתו תורה וכו' הלכך במקום שאין משעבדים עצמם פטורין עכ"ל וצריך לומר דשאני שו"כ דרחמנא רמי עלי' שלא מדעתו וגם לדעת רשב"א קדושין שמפרש דגבי חציך הוי כמקחת את עצמה וא"כ לענין שו"כ דלא שייך טעם זה שפיר אמרי' דפשטה בכולו וא"כ בעובדא דנרש הפקיעו גם קדושי ביאה מטעם אסמכתא דקרא דמבואר בפ' השולח דף ל"ו עיי"ש מחיובא דשו"כ וכיון שאין הנכסים ברשותו לענין זה והוי כנכסי חבירו לגמרי דאז אי אפשר לפשוט בכולו וממילא נתבטלו הקדושין משום דאין אישות לחצאין כמו בגרושין דגם בשו"כ שייכא עיקר מהאישות כמבואר בדבריהם לעיל:

ב אמנם בפרש"י מבואר ביבמות ק"י גבי עובדא דנרש שהוא ג"כ מטעם כל דמקדש שגם שעשה שלא כהוגן בזה משום זה לא נעזב כאיש משולח לצאת מאגודת חכמינו ז"ל לגמרי דאין דנין מפרט על הכלל וכן פרש"י בריש פסחים גבי חיטי קורדנייתא שהוא מטעם כל דמקדש שגם שעשה שלא כהוגן שקידשה באיסורי הנאה וקשה דא"כ מה תירצו בש"ס דמש"ה לא מהני ביטולו בשית ועובר אח"כ מדאורייתא כשם שהפקיעו הקדושין דקדושין שאני משום שקידש על דעתם ואדרבא נוכיח מזה דלא הפקירו לגמרי שהרי לולא זאת לא הפקיעו משום הפקירא לחוד יהי' מאיזה טעם שיהי' מ"מ מוכח שלא עשאו כהפק' בחמץ דרבנן וא"כ מדוע יעבור בב"י מדאורייתא כיון שמדאורייתא הוא ברשותו וגם חכמינו לא הפקיעו רשותו לגמרי רק גבי קדושין משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש אבל לדעת תוס' ניחא כיון דקידש בא"ה דרבנן או בשעות דרבנן וחמץ דאורייתא אזי מסתמא לא קידש אדעתא דרבנן ורק מטעם הפקר לחוד הוא דנפקעו קדושיו וכיון דמשום אסמכתא דקרא הוא אזי נידון כדאוריית' ממש ומש"ה עובר בב"י אח"כ כשביטלו בשית אולם לקושטא דמילתא נראה דאי אפשר לומר דמטעם אסמכתא דקרא לא מהני הביטול בשית מדאוריית' דא"כ איך יעבור בב"י אח"כ כשביטלו בשית כיון שנעשה כהפקר שוב אינו שלו לעבור עליו כמו בהפקר ממש דא"א לאחוז החבל בת"ר, וממ"נ לא יעבור מדאוריית' וא"א לומר שיהי' כהפקר רק לענין ביטול לחוד דא"כ גם במפריש מן הטמא על הטהור נמי נימא דהאי גריוא הדר לטיבלא ע"י אסמכתא דקרא ואפ"ה מוטל עליו לתקנו אח"כ א"ו דכגון זה לא נותן בידם רק באם שיוציאו מרשותו או כלל לא ועי' יבמות פ"ט ע"ב תוס' ד"ה שהפקר דמבואר כן בדבריהם שם דאין כח בידם להפקיר **(כל זה אינו מדבר רק לענין קדושין אבל גוף דין הפקר אינו נוהג בזמן הזה)**. לחצאין ונלפענ"ד בזה דש"ו בפסחים הכי שייטא ואזלי וטרם נציע מה שצריך ביאור במקומו (ואח"כ נציעה לבאר הנוגע בכו"כ סוגיות וכבר העמיקו והרחיבו בזה רבותינו אחרונים רק עודנו נשתארו כעוללת בראש עמיר לצעיר כמוני) והוא דהרי חזינן בכו"כ תקנות ואיסורין דרבנן אשר נשארו בהווייתן ולא נתעלו חוץ ממדריגתם אפס דבר גם בדברים שהי' רשות בידם להתהלך גם נגד חוקי דאוריית' כמו בנכסי לך ואחריך לפלוני דתיקנו דאסור לראשון למכור ואפ"ה אם עבר ומכר מהני וכן במוכר עבדו וכן באיסורי הנאה דתנן אם מכרן וקידש בדמיהן מקודשת ואמרי' בנדרים פ' השותפין מ"ז דלכתחילה לא הרי אף דאסור לכתחילה לכמה פוסקים אפי' בחליפי חליפין אפ"ה לא הפקיעו הקדושין עי' תשו' רמב"ן סי' קכ"ה שמביא שם ראיות אלה ועוד נראה לי ראי' ברורה דהרי אנן פסקינן כרבי דבטלו מבוטל עי' אה"ע סי' קמ"א סעי' ס' אע"פ שאינו רשאי לבטלו שלא בפני השליח ועל מדוכה זו אזדי השו"ט בפסחים אם גם בשעות דרבנן לא יצאו מגדרן ונשאר רק בהווייתו באיסורי דרבנן לחוד וממילא מהני הביטול שלו אז שלא יעבור אח"כ או דילמא כיון שכח בידם בשב וא"ת דכיון שאסרו בהנאה מדרבנן נסתלק ממילא הביטול שלו בשוא"ת כיון שאינו ברשותו מדרבנן ואזי עובר ממילא בב"י כשהגיע זמן איסורו כיון דמצינו כן כמה פעמים דנחתו ג"כ לדברים הנוגעים לדאוריית' כמו בסדין בציצית והזאה ואיזמל אולם באחת משתים יבחן הדבר אם בשוא"ת או במקום דאית בי' משום אסמכתא דקרא דאז אפי' נגד קו"ע ניתן להם מדאוריית' ומצד הסברא פשוטה נראה כשם דניתן להם כח מדאוריית' היכא דאיכא משום אסמכתא דקרא כן בשוא"ת ניתן להם כח מדאוריית' אפי' במקום שיסתעף מזה אח"כ נגד דאוריית' להחמיר ובלבד שלא יסתעף מזה איזהו קולא נגד דבר תורה בקום ועשה ומש"ה במפריש מן הטמא על הטהור לא אמרי' דהאי גריוא הדר לטיבלא משום דלית בי' משום אסמכתא דקרא אע"ג דבשעה שהפריש דומה לשוא"ת ונאמר דנשאר בחזקתו כמו שהי' ויהדר לטיבלא ויהי' כולו באיסורו משום דעתיד להסתעף מזה לסלק את האסור מן התורה בקו"ע אם יפריש אח"כ מיני' ובי' או ממקום אחר אבל במקום שלא יצמח מזה להקל על האסור מן התורה בקו"ע ובשעתו הוא בכלל שוא"ת אזי דינו כדאוריית' ממש לכל חומר שיסתעף אח"כ לכל דינין שבתורה ולכל ענינם בלא מגרעת מן ד"ת אפס דבר ולקמן נביא כמה ראיות לזה בעזה"י ומש"ה גם בביטול בשעה ששית כיון שנאסר מדרבנן ובשעתו הוי שוא"ת אזי ממילא עובר אח"כ בב"י הגם דלית ביה משום אסמכתא דקרא דהא לא צריכין לאסמכתא דקרא אלא במקום קו"ע בשעתיה כמו בירושת הבעל או שיסתעף אח"כ איזהו איסור מן התורה בקו"ע כמו מה"ט על הטהור ומסקינן דגם באיסורי הנאה בשעות דרבנן הזקיקו את עצמם לחפש להם דרך ומסלול בכל אשר בידם לעשות וראיה מדרב גידל א"ר דאמר דאין חוששין לקידושין ע"י אסמכתא דקרא אמנם הא תינח בחמץ דרבנן דנוכל לומר שמפני אסמכת' דקרא לחודא הפקיעו הקידושין אבל בחמץ דאוריית' ושעות דרבנן דא"א להפקיע ע"י אסמכתא דקרא לבד דכיון דאין חוששין לקידושין ונמצא החמץ של המקדש הוא כבתחילה והוא עובר אח"כ בב"י כשמגיע עידן איסורא וכבר ביארנו דאין הפקר לחצאין רק משום דמצטרפינן בהדי' הטעם משום דכל דמקדש כמבואר ברש"י שם ואופני הרכבת שני טעמים הללו בפרטות יתבאר להלן על מכונם) וכיון דחזינן שהזקיקו את עצמם בכל תחבולות האפשרי להפקיע אפי' בקו"ע כדי שלא יועילו מעשיו וחפשו באמתחתם בכל היכולת הניתן להם מן התורה כן ה"ה לענין ביטול הגם דל"ש משום אסמכת' דקרא שהרי זה סותר למטרת כוונתם שהרי רצו להפקיע ביטולו כדי שיעבור ואם יתקפיהו ע"י אסמכתא דקרא אזי לא יעבור רק משום טעמא דשוא"ת לחוד הוא דאתינן עלי' להפקיע הביטול בשעתי' וממילא יעבור אח"כ מדאוריית' גם לדעת התוס' דהיכא דעשה שלא כהוגן לא שייך לומר אדעתי' דרבנן מקדש צ"ל דבחמץ דרבנן ושד"א הוא מטעם אסמכת' דקרא לחודא דהרו בחמץ דרבנן לכ"ע אינו עובר בב"י ובחמץ דאוריי' ושד"ר כיון דאדם טועה בשעה א' ועלול לטעות בזה תלינן בטעותי' (עיי' ר"ן שם) ומש"ה לא יצא בזה מגדרת חכמים ועודנו קשור באגודתם ואמרינן שמסתמא קידש אדעתי' דרבנן כדי להפקיע קידושיו שע"י אסמכת' דקרא לחודא אי אפשר כנ"ל:

ג ועתה רצינו לבאר דעת רש"י יבמות צ' ע"ב וכן בפ' ב"ש ק"י שהרכיב שלשה טעמים כחדא לס"ד דרבינא דאמר תינח דקדיש בכספא והוא משום כל דמקדש תולה בדעת חכמים דהא כדת משה וישראל קאמרינן ואפקעינהו רבנן ע"י גט זה לקידושין מינה ושוינהו למעות דקידושין מתנה למפרע ע"י אסמכת' דקרא וכן בגיטין ל"ג ובריש כתובות פרש"י ג"כ משום דקידש אדעתם ושוינהו מעות מתנה ושבקי) לטעמיה משום אסמכת' דקרא והוא משום דעיקרא דמילתא לקושטא רק משום דשווינהו למתנה מעיקרו ואולם טעמא דמילת' ליכולת הזה לתת את שלו לאחרים הוא על יסוד ומצב הזה משום אסמכת' דקרא כמו שמבואר בש"ס טעם זה וכשם שהי' יכולת בידם להוציא מרשות אחד לגמרי כן יכלו לזכות לאחרים אפי' בלא קנין כלל ובלא כוונת קנין **(כל הדברים בכאן אינם רק מהכח שהיה ביד הסנהדרין מעתיקי הדת בימי הבית ובזמן הזה אין לנו נפקותא מזה רק לדברים הנוגעים לאיסור והיתר כגון קידושין גטין וכדומה אבל מה שנוגע לעצם דיני ממונות הכל הולך ע"פ דינא דמלכותא כי דינא דמלכותא דינא)** כדאי' בחידו' רשב"א גיטין דף ל"ו גבי פרוזבול וכיון שהוא רק נתינות טעם למתנה זו אינו מן הצורך כ"כ לפרש להדי' בכל מקום וילמוד סתום מן המפורש אולם בעיקר' דמילת' צריך להבין דלמה הוצרך לעבותות חבלי שלשה אלו דגם בחדא מינייהו סגי או משום אסמכת' דקרא או משום דכל דמקדש וממ"נ אי לס"ד דרבינא קא מפרש סגי בהפקר לחוד ואי למסקנא דמילתא בודאי בכל דמקדש לחודא תלי' מילת' דהרי בקידשה בביאה הוא רק משום טעם זה לחוד וכשתדייק היטב בלשונו ובציון מקומו בכל מקום תראה דמעובד' דנרש ביבמות ק"י לא קשי' כ"כ דהאי דפי' דכל דמקדש תולה בדעת חכמים קא מציין על מאי דאמרינן מעיקרא וזה קאי למסקנא דרב אשי ובאמת בטעם זה לחודא סגי והא דפירש מטעם מעות מתנה ע"י אסמכת' דקרא קא מציין על קו' רבינא ובאמת הא גופא קשי' לי' לרבינא כיון דעיקרא דמילת' משום דשווינהו למעות מתנה למה לן לטעמא דכל דמקדש כלל שהרי בלא זה בידם לעשות כפי חפצם אף שלא קידש על דעתם ובקידש בביאה לא מהני גם טעם זה לדעתו דרבינא כיון שעובר מיד עיין תוספ' ריש כתובות שם ומהרש"ל ומהרש"א בתד"ה תינח וכן ברש"י ריש כתובות ובפ' השולח יש לפרש כן אמנם ביבמות צ' ע"ב שהרכיב רש"י כל הטעמים הללו קודם קושי' רבינא קשי' דמה הועילו בהרכבת הדברים הללו הסותרים זה לזה ועוד יש להבין בכל המקומות הנ"ל למה הוצרך לפרש משום מתנה ולחזק בדקו ע"י הפקר ולא סגי לפרש משום הפקר עצמו ולשבוק טעמא דמתנה לגמרי ובפסחים בחיטי דקורדניית' מפרש שם משום כל דמקדש ומשום אסמכת' דקרא ושבק טעמא דמתנה לגמרי אמנם לאחר עיון היטב יתבונן טיב כוונתו בפירושו כוונה נמרצת ומדויקת דמטעם הפקר לחודא דא לא סגי דלא מיבעי' היכא דלא נולד שום ריעותא בשעה שקידש כגון בביטלו מבוטל דמצד עיקר הדין הגט בטל מדאורי' רק דחכמים חזו בטעמא דמילת' מפני תקנות עגונות שמן הראוי לקיים את הגט רק דכח זה לא ניתן להם וחזרו לפסוע על קידושין דמעיקר' אשר כבר כלו והלכו ואין זכר למו היאך אפשר לומר ששווינהו הפקר למפרע ועל מה חל ההפקר, וכן גבי אונס בגיטין דמן הכרח לומר דנעשה הפקר למפרע ודבר זה רחוק מדעת ומסברא הפשוטה וגם רחוק לומר דתיכף בשעת קידושין עשאוהו כהפקר על תנאי שבאם יזדמן אח"כ שיתן ג"פ ויבטל או שיקרה לו איזהו אונס בתנאי שיתנה בגירושין יהיה המעות הפקר למפרע וא"כ בכל קידושי אשה צ"ל דנעשה על תנאי גם זה הוא דרך רחוקה ממישרים ועוד אפשר לצדד דלא מהני כלל הפקר ע"ת כיון דא"א לקיים המעשה דהפקירא ע"י שליח כמובא בר"ן ריש פסחים ובב"י א"ח סי' תל"ד וא"כ התנאי בטל ומעשה קיים ולקמן נביא ראי' ברורה דלא תקנו חכמים לעשות הפקר למפרע כלל אלא גם בקידושין שנולד ריעות' ע"י המקדש תיכף לפי דעת חכמים וראו שמן ההכרח להפקיע הקידושין אפ"ה א"א להפקיע ע"י הפקר לחוד כמו בעובד' דנרש דמה בכך שהפקירו ועשאוהו כאינו שלו דמ"מ תתקדשה כיון שמכיא לה הנאה זו מכחו דמקדש ודמי להושיט לה דבר של הפקר אף שלא כיון המקדש לקנותו דמקודשת לדעת רש"י ורוב הפוסקים עי' ע"ג נ"ד ומש"ל בפ"ה מה"א ודוחק לומר דיפקירו גם ממנה שהרי היא לא פשעה מאומה בעובד' דנרש וכדומה ועי' יבמות דף צ' בתד"ה אזיל דכל אימת דלא פשע ל"ש להפקר כלל ומש"ה ניחא בעובד' דנרש לס"ד דרבינא סגי בטעמ' דמתנה לחוד וכח זה היה בידם משום אסמכת' דקרא אבל משום הפקר לחוד לא אפשר לסלק הקידושין דמ"מ מטי' לה הנאה זו ע"י המקדש אבל כשעשאוהו מתנה דהיינו שחכמים לקחוהו ממנו ונתנו לה אזי במה תתקדש אע"פ שבגרמת המקדש נעשה זה א"א שתתקדש רק כשאומר בפירוש בשעת קידושין שתתקדש בהאי הנאה כיון שכסף קידושין של אחרים הוא ולכן בעובד' דנרש תו ל"צ לטעמא דכל דמקדש לס"ד דרבינ' והא דפי' רש"י שם משום כל דמקדש לפי שתלה בדעת חכמים קאי למאי דאמרינן מעיקרא והוא למסקנא דר"א דגם בקידש בביאה הפקיעו משום טעם זה לחוד והא שהרכיב לכל הטעמים יחד ביבמות צ' גבי בטלו מבוטל קא מפרש לס"ד דרבינא והוא דהתם כיון שבשעת קידושין לא איתרעי כלל רק ע"י ביטול שאח"כ וא"א להפקיר או לעשותו כמתנה למפרע כיון שכבר כלו ונאבדו כסף הקידושין כנ"ל רק דאמרינן דמש"ה נתקשר' דעתו בדעת חכמים לגמרי לבל יטה מדבריהם ומרצונם שהרי בידם לעשות כאלו לא נתן לה מאומה ע"י אסמכת' דקרא אם יהיה להם איזהו גמגום בקידושין ומש"ה נעשה דיבורו כתנאי גמור במה שאמר כדת משה וישראל וכיון שכבר עשאוהו כתנאי גמור מש"ה גם בכל זמן שנולד להם איזהו ריעותא באישות יכולים לבטל הקידושין כיון שלא נתקיים התנאי אבל לולא זאת שרשות בידם לבטל את הקידושין כשנולד להם איזהו ריעותא מי מכניסו לתגר הזה לומר שעשאהו כתנאי ממש, אכן כיון דידע דיכולת בידם לבטל הקידושין כשיולד להם אז איזהו ריעותא ואפ"ה אמר בפירוש כדמו"י הרי שתלה בדעתם אפי' בביטול והירוס מעשה הקידושין ותו ליכא נפקותא אימתי גילוי דעתם אם לקרב או לרחק אכן גם בעיקר התנאי שהיה מפני ההכרחי שהרי ביכולתם להפקיע כשיולד איזהו ריעותא בשעת קידושין היינו מפני שעשאוהו כמתנה ע"י אסמכתא דקרא דאילו מחמת הפקר לחוד א"א דסוף סוף מטי' לה הנאה זו וכסף קידושין הללו ע"י המקדש כנ"ל והשתא א"ש בחיטי דקורדנייתא דפירוש מטעם אסמכת' דקרא ותליות דעתו בחכמים משום דהתם בהפקר לחוד סגי שהרי גם ממנה הפקירו כמוהו שהרי לשניהם נאסר בהנאה רק דא"א להם לעשותו כהפקר גמור דא"כ לא יעבור אח"כ בב"י כנ"ל באות ב' מש"ה צריכין להכניס ג"כ בתליות חכמים והכוונה כיון שמתיירא לנפשו שאולי יולד להם איזה גימגום הרי יכולת בידם להפקיר לגמרי ומש"ה עשאהו כתנאי גמור לכן גם כשאינם חפצים להפקיר מפני שלא רצו להקל עליו מ"מ כבר נתקשר בתנאי זה למי יתירנו:

סימן ב

בדיני דכל דמקדש וכו'

א עיין במרדכי ריש פ' האומר בקידושין שהיקשה דגם בחייבי לאוין ועשה ושניות אמאי לא אמרינן כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ותירץ כיון דחזינן להדי' שקידש נגד סוגי התורה וחכמים תו לא שייך לומר בי' כל דמקדש וכו' שהרי יצא מן הכלל ודוקא במילין דחציפי כגון בתליו' וקדיש או בעובדא דנרש דלא עביד איסורא להדי' הוא דאמרינן ביה כל דמקדש, וקשה לכאורה דא"כ בתלוי' וקדיש חייבי לאוין ועשה או שניות תהיה מקודשת דמידי טעמא דאינה מקודשת אלא משום כל דמקדש וכו' וכיון דחזינן דעביד איסורא הרי דלא קידש אדעתם וזהו נגד המושכל דהיכא דתלוי' וקדיש אשה הכשירה לו אינה מקודשת ואשה הפסולה לו תתקדש ונראה כיון דהא דתלוי' וקדיש מתקדשת מדינא הוא מפני דדמי לתלוי' וזבין דאגב אונסיה וזוזי גמר ומקנה ולכן אמרינן דמסתמא נתרצה לבסוף ברצוי גמורה במאי דאמרה רוצה אני ועיין רמב"ם בפ"ב מה' גירושין ה' ך' בגט מעושה וז"ל ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס וכו' שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחויב בו מה"ת וכו' אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שיעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר האסור לעשותו אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גירש לרצונו עכ"ל ומשום האי טעמא אף בתלוי' וקדיש אמרינן דמסתמא נתרצה היינו כל היכא דליכא עבירה בקידושין עצמן אבל היכא דתלוי' וקדיש קידושי עבירה אזי אמרינן דמסתמא לא נתרצה ומדינא אינה מקודשת אמנם היכא דהיא לא ידעה דאיכא איסורא בקידושין של זה ואח"כ נודע לה ומעיקרא נתקדשה באונס ואמרה רוצה אני יש לספק אם נימא כיון דעיקר הקידושין היו באונס אע"ג שנתרצה אח"כ מ"מ אלו ידעה דאיכא איסורא לא התרצית מעיקרא דבשלמא היכא שקידושין היו מדעתם ולא ידעה מעיקרא שאסורה לו דצריכה גט כמו שנראה מפשטא דשמעתא בכתובות ק"א ור"ן שם היינו משום דכסבורה שיערב לו המקח אבל היכא דמעיקרא היה באונס אזי יש מקום לומר דמדינא נתבטלו הקידושין למפרע ואח"כ ראיתי בנב"י מה"ת א"ע סי' נו"ן דמספקא ליה קצת גם כשנתקדשה מדעת שניהם ואח"כ נודע לבעל שהיא אסורה עליו יעו"ש, ואין להקשות לדעת המרדכי לתירצו הנ"ל א"כ היכא שקידש ח"ל או שניות ושניהם לא ידעו לא תתקדש משום דכל דמקדש כקו' הנ"ל ותירוצו הנ"ל ל"ש רק בדידעו שנאסרה לו דז"א דא"כ מיחזי כחוכא דהיכא דידע דאיכא איסורא ועבר במזיד תתקדש והיכא דלא ידעו דעברו רק בשוגג לא תתקדש, אמנם בעיקר תירוצו דמרדכי נראה להדי' מרש"י ותוס' דלא ס"ל הכי שהרי רש"י בר"פ בדינא דרב גידל במקדש בח"ק פירש משום כל דמקדש וכו' אע"ג דעבר להדי' ובתוס' ב"ב מבואר להדי' דגם בתלוי' וקדיש ובעובדא דנרש ל"ש כל דמקדש ואפ"ה אפקעוהו משום דעשה שלא כהוגן:

ב ובעיקר קו' המרדכי אפ"ל ע"פ סברת הט"ז בי"ד סי' קי"ז ס"ק א' ובא"ח סי' תקפ"ח ס"ק א' דאין כח ביד חכמים לאסור מה שהתירה התורה בפירוש רק בדבר הרשות שלא נאמר בפירוש להיתרא וכיון דבריש תמורה ילפינן מלא יחלל דקידושין תופסין באיסורי כהונה וכן בפ' האומר בקידושין ילפינן דבכל ח"ל קידושין תופסין מקרא דכי תהיינה וכיון דבאיסורי תורה ריבה רחמנא דקידו' תופסין תו א"א לחכמים לבטל משום איסורא וגם בשניות א"א להחמיר יותר מאיסורין דאורייתא רק בדברים דאית בהם משום תיקון עולם בהדי' כגון בתלוי' וקדיש או בעובדא דנרש וראיתי בשעה"מ פ"ה מה' סה"ת דף ב' ע"ב שהקשה על הט"ז מתוס' כתובות נ"א ע"ב ד"ה אונס וכו' וז"ל אע"ג דאבוהו דשמואל חיישינן קאמר משמע ליה דמדאוריי' קאמר דאי מדרבנן וכו' ואם כדעת הט"ז מאי קשי' להו אפי' נימא דמדרבנן חיישינן קאמר אפ"ה פריך שפיר אונס דשרי רחמנ' המש"ל דכיון דמפורש התירו בתורה אין כח ביד חכמים לאסור וכן נראה מדברי תוס' חולין י"ב ד"ה פסח וכו' כמו שיראה המעיין שם עכ"ל וראייתו מבשר תאווה דתירצו בתו' דחיישינן למיעוטא מדרבנן אע"ג שהתירו רחמנא בפירוש יש לדחות דאיכא לאוקמי קרא היכא דבדק הוושט מבחוץ ונתגדלה אצלו וידע שלא נדרסה כמבואר לקמן ד"ח תו' ד"ה אתי' רק שהקשו דמכולה שמעתא ל"מ הכי וע"ז תירצו דחיישינן למיעוט' הוא מדרבנן ועוד הא דחל"מ הוא סוג הכולל כמה ענינים ומש"ה גם כשנוגע בפרט אחד נגד דבר שהתירו רחמנא בפי' אפ"ה לא יצא מהכלל וע"כ לא קאמר הט"ז אלא בדבר שהתירו בפי' רחמנא לא יכלו לאסור דבר זה בפרט, ומה דקשי' לי' מכתובות לק"מ דאכתי הוכיחו תוס' מתירוצו דגמרא דמשני כגון דקאמרי עדים שצווחה מתחילה ועד סוף דמשמע להדיא דדוקא בזה האופן התירה התורה בפשיטות הוי לי' לשנוי' דמשכחת ליה היכא דקאמרי עדים וכיון דאפשר שלא התירה התורה רק על אופן אחד שוב יש כח ביד חכמים לאסור כיון שלא התירו רחמנא בפי' אלא וודאי שמואל מדאורייתא קאמר:

אמנם קשי' מהא דאמרי' בפ' כל שעה דאמר ר' אבהו כ"מ שנאמר לא יאכל וכו' אחד איסור אכילה ואחד א"ה וכו' מדהתירה רחמנא בפירוש בנבילה וקשה דילמא לגופא איצטרך כי היכי דלא יוכלו לאסור בשום אופן כמ"ש בסוכה ל"ט לפי פירושו של הט"ז שם בתוס' ד"ה וליתיב בסה"ד דמדכתיב או מכור לא"י א"א לומר דחכמים אסרו למכור בנבילה שלו והוכיחו מזה דבע"כ צ"ל דגם בשביעית דתנן שם בהדי נבילה אסרו חכמים כשקונה על מנת למכור דאלת"ה אלא כשלוקט משלו ע"מ למכור הוא דמיקרי סחורה בשביעית תו ליכא לאשכוחי מילתא דיתסור בכולהו בחדא גוונא שהרי בנבילה מותר בשלו מדכתיב בהדיא להתירה וא"א לחכמים לאסרו א"ו דבקונה ע"מ למכרו מיתסר גם בשביעית וא"כ מנ"ל לר"א אליבא דר"מ לילף מנבילה דבכל אסורין אסור בהנאה דאיצטרך קרא לגופי' וצע"ק:

ג גם קשי' מחולין קי"ג דר"ע סבר חי' ועוף אינו מן התורה שנאמר ל"ת גדי בחלב אמו שלש פעמים פרט לחי' ועוף ובהמה טמאה ולפי דעת הט"ז האיך יכלו לאסור מה שהתירה התורה בפירוש ודוחק לומר כיון דלא כתיב בהדי' רק מיתורא דרשינן כן מש"ה יש כח בידם לאסור שהרי גם על קושיתם של ראשונים במילה בשבת אמאי לא אסרו כמו בשופר משום חששא דרבה תירץ כן בט"ז סי' תקפ"ח בא"ח משום דכתיב וביום ודרשינן אפי' בשבת וי"ל דפריך שם בגמרא הני הא אפקתהו לכדשמואל ומתרצינן שם קסבר ר"ע איסור חע"א וכו' ומש"ה לא הוי כמפורש בקרא כיון דאיכא למימר דיתורא דקרא לכדשמואל אתי' רק דס"ל לר"ע כן מצד הסברא משום דא"ל אחע"א עוד יש לחלק דדרך שלילה שאני דמ"מ לא כתיבה ההיתר בפירוש, תדע דכל מידי דכתיב בי' אכילה מותר שלא כדרך אכילתן ואפ"ה אסור מדרבנן אולם מסדין בציצית קשי' דכתיב בהדי' ל"ת שעטנז גדילים תעשה לך ואפ"ה פטרו חכמים סדין בציצית עי' מנחות דף מ' איברא לאחר עיון נראה דדוקא בדבר דכתיב בהדי' בקרא להתירא הן בדבר רשות הן בדבר מצוה אזי שוב אין כח בידם לגרוע אבל במקום דכתיב בקרא גופא רק בתורת דחוי' כיון דבקרא גופי' בקושי התירו שוב יש כח בידם להחזיר הדבר לאיסורו ונודע דבכ"מ דעשה דוחה לל"ת שהוא רק בתורת דחיי' עי' יבמות ך' ע"ב בתוס' ד"ה אטו שכתבו להדי' כן ואע"ג דבמנחות כתבו ד"ה כיון וכו' וז"ל אבל מדאוריית' שרי דכלאים ממש הותר בציצית ולאו משום דחוי' וכו' עכ"ל הרי דכלאים בציצית שאני מכל ל"ת עי' חולין קי"א בד"ה טלית שהאריכו בזה וגם במנחות בתירוצם השני שם משמע דגם בכלאים דחוי' וז"ל שם א"נ לא קאי במסקנא הכי ואע"ג דיותר מסתבר להם בחולין מכמה ראיות דבכלאים הותרה מ"מ כיון דבכל שאר עשה ול"ת מתורת דחיי' הוא וגם בכלאים יש להסתבך בי' שוב לא נכלל במידי דכתיבי בפירוש להתירא ובני הרב החריף נ"י הביא ראי' לסברת הט"ז הנ"ל מתוס' יבמות ך' ע"ב בד"ה א"ה וכו' וז"ל כל הני פרכי לא פריך שיעקרו חכמים לגמרי מצות יבום וכו' וה"ט משום דכתיב בהדי' גם תירץ עפ"י דברי הט"ז קו' קצה"ח בסי' צ"ב ס"ק א' יוע"ש:

סימן ג

יתבארו בדיני איסורי הנאה בקידושין כמה ענינים

א עיין בש"ע אה"ע סי' ך"ח סעיף ך"א בח"מ ובב"ש שם, ובט"ז ס"ק מ"א וראשית המבוכה בזה אשר כבר הרעישו רבותינו האחרונים לדעת הפוסקים דבתרי דרבנן מקודשת אמאי כיון דרשות בידם להפקיע ע"י אסמכתא דקרא כמבואר בהשולח דף ל"ו עיי"ש הרי לא נתן לה ולא קיבלה כלום כן היקשה בט"ז שם ומביא ראי' מד' אמות דמהני בגיטין וקדושין משום אסמכתא דקרא הנ"ל וכשתדייק היטב בדברי ט"ז שם תמצא שקושיתו מורכב על תרי קוטבים חדא כדכתיבנא ועוד כשם דמהני בגיטין דל"ש טעמא דאסמכתא דקרא על גוף הגט וגם על הד' אמות שהרי אפילו מאה אמה ויכולה לשומרה מגורשת לר"י שם וצ"ל בטעמא דמילתא כמפורש ברא"ש שם שהוא מטעם כל דמקדש וכו' וא"כ בקדושין גופי' נדון ממילא דגם בא"ה דרבנן אפי' בתרי דרבנן לא ליהוי קדושין ומתחילה נבאר דלדעת ר"ת דס"ל בתד"ר מקודשת א"א לומר דלא להוי קדושין משום אסמכתא דקרא והיינו טעמא דכבר הי' לו ולסייעתו ליסוד מונח דהיכא שהוא אגוד ברשותו קצת לאיזהו דבר שוב נפקע מזה תורת הפקירא כאשר הוכיחו שם ביבמות מטמא על הטהור גם מוכח מריש פ' כל שעה בגמרא שם עבר זמנו אסור בהנאה פשיטא ל"צ אלא לשעות דרבנן וכר' גידל וכו' ולפירושו של ר"ת דינו דר"ג הוא בשעות דאוריית' וחמץ דרבנן רק דמוכיח מדר"ג דכשם דבשעות דאוריית' וחמץ דרבנן אין חוששין לקדושין ה"ה נמי בחמץ דאוריית' ושדר"ב הרי דיסוד מוצב דא"א לגרוע שדר"ב מחמץ דרבנן וכיון שכבר הוכחנו לעיל בסי' א' אות ב' דבשד"ר וחמץ דאוריית' א"א לדון בי' משום אסמכתא דקרא שהרי עובר עליו אח"כ כדמטי זמן איסורו בב"י וב"י הרי דברשותו קאי וממילא גם בחמץ דרבנן דלא שייך טעם זה אפ"ה מוכח דלאו מתורת הפקירא הוא דאלת"ה הרי עדיפי חמץ דרבנן ושד"א שהרי בזה תקעו החכמים בכל תעצומות האפשרי משא"כ בחמץ דאוריית' ושדר"ב דבע"כ צ"ל דרפו ידיהם מתורת הפקר וא"כ האיך מדמה שם בגמרא תרווייהו אהדדי דהרי שאני ושאני דדוקא חמץ דרבנן דשייך בי' תורת הפקר הוא דאינה מקודשת ודינו כדאורייתא לכל דבר משא"כ בשדר"ב וחמץ דאוריית' א"ו צ"ל דתרווייהו לאו מתורת הפקר הוא דנחתו בי' אלא משום טעמא דכל דמקדש וכו' וכיון דתיקנו רבנן דאסור בהנאה כעין דאוריית' תיקנו וכשם דאינה מקודשת בא"ה דאורייתא כן נמי בא"ה דרבנן ומשה"ט בתרי דרבנן מקודשת משום דתרד"ר דמי לדבר שאין לו עיקר מן התורה כמובא באשרי קדושין נ"ז שם ומבואר בגיטין ס"ד דבדבר שאין לו עיקר מה"ת ל"א כל דתיקנו רבנן כעין דאו' תיקנו אמנם כן הדברים לפירושו דר"ת דדינו של ר' גידל קאי על שעות דאו' דמפרש משש שעות ומעלה דר"ג על שעה ז' הוא דקאי וא"כ ממילא צ"ל דהוכחת הש"ס בר"פ כ"ש על שעות דרבנן הוא מצד כף המשקולת דשקלו הדברים במאזנים להעלותם יחד ומצאו להם ליסוד משגב דתרווייהו לאו משום הפקירא הוא אבל לרש"י וסייעתי' דפירשו דדינו דר"ג קאי על שעות דרבנן (הגם אם נימא דחיטי קורדנייתא לא הוי חמץ דרבנן) ונמצא דהוכחת הש"ס שם בפ' כ"ש אזלי כפשוטא או מכח כ"ש דאם בתרד"ב א"מ ודינו כדאו' ממש לכל דבר מכ"ש בחד"ר שוב אזדי ליסוד הנ"ל דלעולם אפשר לדון בחמץ דרבנן משום הפקירא וה"ה ממילא בתרדר"ב:

ב ובזה יתיישב קו' חק יעקב שהיקשה בסי' תמ"ג ס"ק ו' דלא מוכח מידי מרש"י דמפרש בדר"ג דחט"ק הוי חמץ דרבנן ומביא ראי' לדבריו מדברי רש"י ר"פ כ"ש וע"ש ולפי זה ניחא דלו יהי' כדבריו מ"מ ממילא נדון דגם בתרי דרבנן א"מ כקו' הט"ז הנ"ל משום טעמא דאסמכתא דקרא דהרי רש"י עצמו פירש בריש פסחים בדר"ג משום טעמא דאסמכתא דקרא רק משום דהתם לא סגי בטעם זה לחוד משום שד"ר וחמץ דאו' כש"כ לעיל בסי' א' באות ג' לכן צירף לזה טעמא דכל דמקדש ועי' מ"ש לעיל סי' א' אות ב' לדעתם ב"ב מ"ח דכל היכא דעביד איסורא ל"ש כל דמקדש ופירשנו דלדעתם צ"ל דבחמץ דרבנן ושד"א טעמא משום אסמכתא דקרא הוא ובשעות דרבנן וחמד"א משום טעמא דכל דמקדש וכו' הוא יעו"ש בע"כ צ"ל דסברי כפרש"י בדר"ג גופי' דהתם לא הביאו דבריהם בשם ר"ת דאי כפר"ת הוא אי אפשר לחלק ביניהם כלל כדמוכח מר"פ כ"ש גם יש ליישב קו' ח"י הנ"ל שהרי בחולין היציבו רש"י ליסוד מוסד דחליפי א"ה אסורין מדרבנן דאלת"ה מצינן דמים לחמץ בפסח וכיון שגם מא"ה דאוריית' לא הוי בר דמים רק מדרבנן וא"כ גם בחד דרבנן דלכ"ע אינה מקודשת ולא אמרינן שהרי הוא בר דמים משום מכירה וכשתמכרם אזי לא נידונו אלא כתרי דרבנן ותתקדש מהשתא היכא דידעה א"ו דגם בתרי דרבנן א"מ ותו ליכא לפלוגי בין תרי לתלתא וכיון דלדעת רש"י כבר נחתו רבנן בא"ה דרבנן משום תורת הפקירא תו ליכא לאפלוגי בהפקירא גופי' בין חד דרבנן לתרד"ב כמו שכתבנו והוכחנו לעיל בראיות ברורות בעזה"י:

ג ועיין בב"ש ס"ק נ"ב וז"ל ולכאורה דאינה מקודשת בכל אדר"ב אפי' אין לו עיקר מה"ת מ"מ כיון דמדרבנן אסור אינו נותן וכו' וכל דמקדש אדעתי' דרבנן מקדש כן י"ל לענין דבר זה מה לי אם מדאו' מותר בהנאה מ"מ מחמת גזירת חז"ל אסור בהנאה ואינו נותן לה כלום וכו' וכן איתא בתשו' הרי"ף אם מקדש אותה לפני עדים פסולין מדרבנן א"מ וכו' גם כתבתי לעיל אם מקדש אותה בדבר שאין לו בה קנין רק מדרבנן מ"מ קונה אותה מדאו' כגון מעמ"ש הרי דע"י תיקון חז"ל נעשה שלו מדאו' כן י"ל הכא להיפך דמחמת גזירת חז"ל אינו שלו ואינו קונה אותה כלל וצ"ע עכ"ל ויש להבין כוונתו שהרכיב כמה נושאים על קוטב אחד דבפשטות הו"ל לאקשוי' כאשר החל בריש דבריו דמה לי אם מדאו' מותר בהנאה דמ"מ כיון דמדרבנן אסור לא נתן לה כלום ואם בא להוסיף ולחזק עוד מיגרע גריעי לקושיתו שמסיים עפ"י דברי רי"ף ואנן בסי' מ"ב פסקינן דהוי ספק קדושין ודלא כרי"ף ועיקר קושיתו הוא דלא תתקדש כלל כנראה מתחילת ומסיום דבריו לכן נראה הגם דהתחיל להקשות כיון דמדרבנן אסור מדוע יגרעו מפסלתו מדינה או מטעם זה כיון דכבר חייל האיסור הנאה מדרבנן בעודנו אצלו אזי ממילא עפ"ז יסוב הדין דאו' שנגרר אח"כ אולם כבר הרגיש בעצמו דתרווייהו לא ניתן להאמר דטעם ראשון ליתא דא"כ מה מתרצינן בריש פסחים על קו' ונבטלי' בשית כדר"ג אמר רב דאמר המקדש בח"ק אח"ל דשאני בקדושין דבעינן שיתן לה הנאה מחודשת וכיון דמדרבנן אסור הוי כפסלתו מדינה אבל עדיין לא נדע זה דלא מהני ביטול כמו בשעות דאו' ממש דאיסורא דרבנן משוי לי' כדאו' וגם טעם השני א"א שהרי ביבמות צ' באכל תרומה טהורה ושילם חולין טמאים דבמזיד אין תשלומיו תשלומין מקשינן התם בגמ' והא הכא דמדאו' תשלומין מעלי' הוי דאי מקדש בהו כהן אשה וכו' ואמרו רבנן אין תשת"ש וקשרינן א"א לעלמא הרי להדי' דאע"ג שכבר חיילא תקנתא דרבנן אפ"ה לא אפשר לעקור בקו"ע שיתגלגל אח"כ כאשר נכתוב לקמן מזה בסי' ה' אות ב' באריכות ומש"ה גם שני הטעמים יחד לא יעשו תנובה דכל כמה דבא לידי קו"ע נסתלק כוחם לגמרי נגד דאו' רק דצריכין לדון בקדושין משום כל דמקדש וכו' ובזה אפשר לחלק בין חד דרבנן לתד"ר כמש"כ לעיל לזה מביא ראי' מדברי הרי"ף דס"ל במקדש לפני ע"פ דרבנן דא"מ ומדלא מחלק משמע אפילו בפסולים שאין להם עיקר מה"ת הרי דגם בדברים שאין להם עיקר מה"ת אפ"ה אמרינן כל דמקדש וכו' וה"ה ממילא בא"ה דרבנן הן בדבר שאין לו עיקר מה"ת או בתרד"ר דשוה לו ג"כ נימא בהו כל דמקדש דגם לדעת החולקי' על הרי"ף הוא משום טעמא אחרינא דבדבר דלא מצינו להדי' דאפקעוהו לא ניתן להוסיף מדעתינו כמבואר בתשובת רמב"ן סי' קך"ד, אבל בא"ה כיון דבחד דרבנן מבואר בש"ס דאינה מקודשת הגם שהוא בקו"ע בע"כ צ"ל משום כל דמקדש וכו' רק דאולי יש לחלק בין חד דרבנן לתדר"ב לזה מביא ראיתו מתשו' הרי"ף דלא מפליג בזה, ומשום דיש עוד להסתבך ולומר דמשום אסמכתא דקרא הוא דא"מ בא"ה דרבנן אולם אם תימ' כן הפליאה נוספת דכל שהוא משום אסמכתא דקרא בודאי אין לחלק בין חדר"ב לתרד"ר כדמוכח להדיא מירושת אשתו קטנה שהוא תרד"ב מצד הנשואין והירושה, ומעתה נביטה נא ונראה שב"ש עצמו הרגיש בקלשת קושייתו לכן הניח בסה"ד בצ"ע, ולפי דברים הנ"ל מה דמספקא ליה אם בחד דרבנן הוא משום כל דמקדש וכו' או משום אסמכתא דקרא כבר הוכחנו לעיל דלדעתם ולפירושם בדר"ג דמשש שעות ולמעלה הוא משעה שביעית ואילך שוב א"א לדון ביה משום אסמכת' דקרא כלל ונמצא יסוד ומצב קושיות הב"ש הוא רק מדברי תשו' הרי"ף וגם זה בקל יש לדחות דרחוק ממציאות הוא בפסולים מדרבנן שלא יהיה להם עיקר מה"ת לדעת רבינו ירוחם דבעינן חימוד ממון דוקא ודוקא דעבירה גופא הוא משום חימוד ממון כמבואר בב"י בשם בעה"ט וגם הרי"ף ס"ל הכי ומש"ה לא ירד לחלק בזה וגם בל"ז קלוש' הוא לבנות יסוד מבצר ע"ז כמובן מעצמו:

ד עיין תוס' פסחים ך"ט ד"ה אין פודין תימא לר"י אע"ג דאין פודין נמעול דהא לאחר שנשרף ונעשה אפר יכול לפדותו ומותר בהנאה וי"ל דכיון דכמו שהוא עכשיו לא שוי מידי ל"ש בי' מעילה והיינו נמי טעמא דכל איסורי הנאה אין מקדשין בהן אשה וכו' ועוד יש לומר הא דאין מקדשין באיסורי הנאה היינו היכא דלית ביה שוה פרוט' לכשיהיה אפר ולתירץ קמא קשה הא חזי בעיני' שלא כדרך הנאה עכ"ל ובמשנה למלך בפ"ה מה' יסה"ת ה"ח היקשה דמאי קושי' כיון דבחד דרבנן אין מקדשין לכ"ע והרי גם שלא כדה"א אסור מיהת מדרבנן לכל הפוסקים וכן מבואר גם בתוס' בפ"ג דשבועות ך"ג ע"ב ד"ה דמוקי וכן ך"ב ע"ב ד"ה אהתירא ונראה לתרץ קצת בדרך פלפול דברשב"א קדו' נ"ו ע"ב במתניתין המקדש בערלה מוסיף קצת ביאור בתי' הראשון של תוס' הנ"ל וז"ל ומסתברא דלעולם אינה מקודשת אפי' קידשה בסאה של פירות ערלה משום דהשתא מיהא לית להו דמים דאסור למוכרן ואי משום אפרן הא אינו בעולם ולכי קלי ליה הוי לי' כגופא אחרינא ולא זהו מה שקידשה בו הלכך אינה מקודשת ואע"ג דאסיקנא בפ' האומר לקמן גבי הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי התם הוא דאין הגוף משתנה אבל כאן שהגוף משתנה לגמרי לא ועוד דהתם נמי דוקא כשאמר לכשיהיה אבל בלאו הכי לא וכדתניא התם אמר פירות ערוגה זו תלושין יהיו תרומה על פירות ערוגה זו מחוברין וכו' לא אמר כלום אבל אמר לכשיתלשו ונתלשו דבריו קיימים כנ"ל עכ"ל וסברא זו שכתב באחרונה מוכרח מן הגמרא כפירושו של ר"ן נדרים פ"ה ע"ב בד"ה וכי אמרה הכי קדשי בתמי' והא משתעבדין ידיה לבעלה אפי' למ"ד אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם דכה"ג לא מהני דאפי' איהו לא קאמר אלא באומר בפירוש שיחול אותו דבר באותו זמן שאפשר לו לחול כההיא דתנן לאחר שאתגייר וכו' אבל סתמא ודאי מהשתא משמע עכ"ל ר"ן שם ומסקינן התם דאפ"ה צריך להפר משום דלאחר שיגרשנה יחול הנדר ותהא אסורה להחזיר לו משום דמדינא חל הנדר מיד דקונמות מפקיע וכו' רק דאלמוהו רבנן לשיעבודא דבעל והקשה הר"ן שם וז"ל וא"ת ואי אלמוהו רבנן לשיעבודי' דבעל דלא ליחול השתא הדרא קושי' לדוכתי' כיון דהשתא לא חייל לקמי' היכי חייל וכו' וי"ל כיון דמדינא חייל אי לאו דאלמוהו לשיעבודי' כי אלמוהו ה"מ דכל היכא דקיימא קמי' לא ליחול אבל נתגרש' כאילו חייל מעיקרא דמי כיון דמדינא ראוי לחול עכ"ל ולפ"ז אפשר לפרש דהכי אזדי קו' תוס' בפסחים על תירוצם הראשון מפני דכמו שהוא עכשיו לא שוי מידי ובדבר שלב"ל כי האי לכ"ע לא מהני מידי כיון שלא אמר בפירוש לכשיהיה אפר כדברי רשב"א ור"ן הנ"ל וע"ז הקשו כיון דמדינא חייל מהשת' דחזי בעיני שלא כד"ה רק מדרבנן אפקענוהו וכל דמדינא חייל מהשת' תו לא דמי לדשב"ל והדרי קושי' לדוכתי' דתתקדש מפני האפר שישוה לאחר שריפה כמו בקונם דחייל לאחר גירושין אע"ג דמסתמא מהשתא משמע מפני דמדאורייתא חייל מעכשיו:

ה אמנם בקידושין נ"ו שם הקשו משלא כדרך הנאתן לחוד וקמה קושיית המ"ל הנ"ל כחומה אולם גם בלא זה דבריהם צריכין ביאור רחב דשם תירצו ב' תירוצים חדא דאין בו ש"פ רק כדרך הנאתן ועוד דאיירי בדלא ידעה ודעתה על כולהו ולבסוף הקשו אמאי לא קתני במתניתין חמץ בפסח ותירצו דמתניתין ריה"ג דס"ל חב"פ מותר בהנאה ועי' פסחים ך"ח ע"ב ד"ה ר"ש דגם לריה"ג לא שרי אלא להסיקו תחת תבשילו מדאו' כמו לר"ש דעשה דתשביתו שלא כדרך הנאה משמע ומדרבנן בעינן שיסיקנו כולו ביחד אבל מעט מעט לא שמא יאכלנו יעו"ש וכן הוא פשטא דמילתא דכי לית לי' לריה"ג דחמץ בעי שריפה או פירור וזורה לרוח וכיון שכן גם לריה"ג ליתני חמץ בפסח כיון דמתניתין בע"כ איירי אם כשקידשה בצמצום בשוה פרוט' או בדלא ידעה כמו שתירצו על ערלה וכ"כ וא"כ בכה"ג גם בחמץ בפסח אינה מקודשת אפי' לריה"ג כיון דלא שרי לה אלא להסיקו תחת תבשילו ושוב אין בשויו שו"פ או מפני קדושי טעות כמו בערלה וכ"כ ודוחק לומר דמתניתין לא קתני רק מה שנתמעט שויו מפני איסורי הנאה דוקא או קדושי טעות שע"י איסורי הנאה דווקא ומש"ה לא קתני חמץ בפסח דלאו משום איסורי הנאה הוא דנתמעט משויו רק משום לאו דב"י ועשה דתשביתו דאם כה כוונתם תו ל"צ לדחוקי ולומר דמתני' ריה"ג הוא שהרי גם לרבנן איכא לתרוצי הכי דמתני' לא קתני אלא בגווגא דנתמעט שויו רק משום א"ה אבל בחמץ בפסח דגם זולת איסורי הנאה שבו נתמעטו משויין משום לאוין ועשה שבהן מש"ה שבקא ליה, א"ו ריהטא דמתני' הוא לאשמועינן צד ביטול קידושין משום איסורא הוא דקחשיב ואזיל או משום דנתמעט משויו ע"י צד איסור שבו או דנעשו קידושי טעות משום סרך איסורא וכיון שכן מה נפ"מ תו מצד איזהו שם איסור הוא הגורם לזה:

לכן לולא דמסתפינא אמינא מילתא חדתא ובזה יפתרו כמה ענינים סתומים ובכל אלה לא נצא חלילה פסיעה אחת מגדרן של רבותינו רק לקרב דברים המרוחקים לעומת כל מעיין בצדק באנו הנה לקרבם יחד לפום משקל קט שכלינו מטרם נדע על בריו יש לדקדק אמאי לא קתני מתניתין באיסורי אכילה והיכא דלא ידעה כמו בערלה וכ"ה לתירוצם השני וגם לתירוצם הראשון דקידשה רק בשו"פ וכיון דאסור באכילה ואינו רשאי למכרו רק לא"י נתמעט משויו כמו דקתני במטמא תרומה של חבירו בפ' הניזקין אולם לקושט' לק"מ דעיקר רבותא דאתי לאשמעינן דהיכא דנתמעט שוויו ע"י עבותות האיסור שבו לחוד אע"ג דלפי שער שבשוק בשוויו הוא עומד שהרי אם ימכרם לא"י יטול כל שוויו מ"מ כיון דמצד דת תורתינו אינו רשאי למכרו ונמצא דמיעוט שוויו או קידושי טעות נסתעפו רק מפני שקשורה בעבותות חבלי התורה ואתי לאשמעינן דגם בזה אינה מקודשת אבל מה שנתמעט שוויו משער שבשוק מילתא דפשיטא הוא דאינה מקודשת ול"צ למיתני ותו אין נפקותא ע"י איזהו סיבה נתמע' השער שבשוק כיון שאין האיסור וההיתר מחייב להפחית או להוקיר השער רק שכן הוא ממילא ומילתא דפשיטא הוא דאינה מקודשת ודמי לנותן מעות צרורים ואמר הא לך מנה ותתקדש בהם ונמצא חסר דפשיטא דא"מ רק דעדיין יקשה לן דליתני דקידשה בדבר שאינו עומד אלא לאכילה או לסחורה למוכרם לא"י ונמצא שאסור באכילה וגם בסחורה כיון דרבנן אסרוה דאין עושין סחורה בנבילות וטריפות ולכמה פוסקים אסור גם מדאו' ונמצא רק דאיסורו גורם למיעוט שוויו ודמי לא"ה דמתני' ולתירוצם השני דאיירי בדלא ידעה אפ"ל דבכה"ג דמי לנזדמן ויש לדון גם בזה לדעת הפוסקים ותוס' דסברו דמדאורייתא אסור וגם בנזדמן לא התירו אלא לצייד קבוע מפני המסים שעליו עיין בר"ש פ"ז דשביעית רק בתשובת רמ"ע סי' ך"ט חולק בזה (ועיין שם דבעבר וקנה מותר בהנאה וכן מובא בש"ך יו"ד סי' קי"ז ס"ק ו', הכוונה דחכמים לא קנסוהו לאסרו גם בהנאה דהיינו שאר הנאות אבל למכרו בודאי אסור כמ"ש):

לכן נראה לדעתי הקלושה כיון דחזינן דקניני אישות נשתנו מכל קנינים דעלמא שהרי מבואר להדי' בכתובות דף ך' דקתני במתני' אלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכה"ד ממזרת וכו' יש לה כתובה ולר"ה שם מפרש לסיפא אפי' בלא הכיר בה ולר"י דפליג עליו בכתובה אבל לענין קדושין מודה דצריכה גט מדינא וכ"מ מפשטות הפוסקים ובכל קנינים דעלמא ונמצא שהוא אסור מה"ת הרי זה מקח טעות א"ו צ"ל דשאני קניני אישות דמשום איסור לא נעשה כקדושי טעות למפרע והטעם דנשתנה זו מכל מקח וממכר דעלמא משום דאין דרכן לקנותה בשוויו שהרי אפי' בנתי' דרבי ינאי מתקדשת בפרוטה וכפי רצונם ודבריהם שביניהם אפי' בפחות' שבפחותים משא"כ כל מו"מ דעלמא דדרכן לקנות' בשוויי' אפי' בדברים שאין בהם אונאה ומש"ה כל שיש בו סרך איסור ונפחת הדבר ללוקח משוויו ה"ז מקח טעות משא"כ באיש ואשה דלא נקנו אהדדי בשוויין לכן משום איסור שבו או להיפך לא נדון כמקח טעות ולכן גם כשקידש ממזר בת ישראל והיא לא ידעה או להיפוך הוויין קידושין מדאורייתא כיון דבח"ל תפסו קידושין מדינא ומשום צד איסור שבהם ל"ש לומר דנפחתו משוויין והאיסור בעצמותו אינו עושה הדבר כטעות למפרע רק דע"י האיסור הופחת משוויו לכן בכל מו"מ דעלמא דעיקרו הועמד על שוויו לכן כשנמצא שאסור מדאו' דינו כטעות לגמרי משא"כ באישות, ולכן לא מיבעי' במוכר לחבירו דבר לאכילה ונמצא שאסור באכילה דדינו כמקח טעות אלא אפי' כשמכר לו לסחורה ונמצא שאסורה לו לסחור בהם הגם דשוה כל שוויו כמו שפסק אתו כיון שאסורה לו להביאנו אל שוויו מפני שאסור מדרבנן לסחור בהם הרי זה כמקח טעות **(כל זה אינו רק לפלפולא לענין קדושין כדמסיק אבל לענין דיני ממונות כולם הולכים בזמן הזה ע"פ דינא דמלכותא)** שגם ע"י איסור שבו נידון כהופחת משוויו:

ו ומעתה נשקול הדבר אם קידש אשה בבשר טריפ' ולא הודיע לה או שסברה שמותר לסחור בהם וכסבורה ששוה כך וכך וכן הוא שוה כשתמכרם לא"י רק דטעתה בזה דמדינא אסורה לסחור בהם ולהאכילם לבעלי חיים יפחות משוויו אבל מ"מ יש בהם שיעור פרוטה לקידושין אזי נראה דמקודשת מדינא כיון דלא היטעה בשיעור שוויין דהרי כך שוים כאשר סברה מאי אמרת כיון דאגודה באיסור דרמי עלי' מהביאן לידי שווים מ"מ לא עדיף בצע כסף הזה מאלו כל גופו דבעל אסור עלי' ואפ"ה לא נעשה הדבר כדין קדושי טעות למפרע, אמנם כל זה ניחא כשקידשה באיסורי אכילה לחוד אבל כשקידשה באיסורי הנאה אפילו בא"ה דרבנן והיא לא ידעה, ואי לא איסורי הנאה הוא היה עולה שוויים לשיעור ידועה ועתה דא"ה נינהו אין בשיעורו כ"כ אבל מ"מ יש בו שיעור קדושין לשלא כדה"א אזי אינה מקודשת והטעם מפני דבאיסורי הנאה אין בהם זכיה וקנין כלל ונמצא דלא זכתה כלל בשיעור שפסק לתת לה לכסף קידושין או בשיעור שכסברה לזכות בהם דדמי כאלו אמר לה בפי' שבכך תתקדש לו והיא לא זכתה כלל בשיעור כזה למה הדבר דומה לנותן לה כיס צרור ואמר תתקדש לי בק' דינרים שבתוכו ונמצא פחות מזה דא"מ וה"ה כן בא"ה דאזי לאו משום איסור שבו לבד נדונו כטעות רק משום זכי' עצמה שהרי לא זכתה כלל בכל הפסיקה שפסק לה ועיין זבחים ע"א בתוס' ד"ה אפי' שכתבו בשם ר"ת דבא"ה אין הלוקח זוכה בהם יותר משאר ב"א (והא דכתוב בתוספ' שם ומיהו מה שאמר ר"ת דאין לו מכר ואין לו בעלים זה לא נוכל לקיים לאו דהשיגו על ר"ת בזה בכל א"ה אלא בשור הנסקל דוקא דלא נאסר מחיים לפירושו יעו"ש) ובגוף הסברא ל"מ מי שיחלוק עליו בזה הגם דלדעת הריטב"א בסוכה גבי אתרוג של ערלה דא"ה חשוב כשלו היינו לגבי בעלים ראשונים ותדע שהרי ריטב"א בקידושין נ"ו גבי קידשה בערלה וכו' ס"ל התם דמש"ה אינה מקודשת משום אפר שבו משום דלא זכתה בהם יותר מאחרים רק דתוספ' ושאר פוסקים סברי דמ"מ יש לה זכיה לדבר המותר שבו ומצינו זכי' כה"ג גם לענין הפקר בתוס' כריתות כ"ד ד"ה דאמרו לו נרבע שורו וז"ל והא דקאמר הכא כל המחזיק בו זכה בו דמשמע דאפקרי' משום שהוא אסור בהנאה לא וה"פ אלא ז"ב בדמי השור במה ששוה בחייו יותר מאחר מיתה דלא אפקרי' רק שיעשה לו וכו' אבל לא מדמי הנבילה עכ"ל וריטב"א קסבר דלענין אפר ל"ש זכי' כהאי כל זמן דלא שרפו כיון דאז ישתנה הדבר לגמרי כסברת רשב"א קידושין הנ"ל וכן מוכח עוד מתשו' רשב"א סי' תשמ"ו וז"ל ככרי עליך ונתנו לו במתנה אסור ואינו קנוי כלל לשום דבר ואם קידש בו את האשה אינה מקודשת עכ"ל דיקדק וכתב ואינו קנוי כלל לשום דבר אף שיש לו בו זכיה לענין אפר א"ו כנ"ל וגם מדברי רמב"ם בפ"א מה' חמץ דבקונה חמץ בפסח לוקה **(מלקות אינו נוהג בזמן הזה כידוע)** לא נשמע דפליג על ר"ת הנ"ל רק לענין עונשין שאני כיון דמ"מ הוא עשה את שלו וקנה בק"ג ולא גרע מכל מילתא דאמר רחמנא ל"ת דאי עבד ל"מ ואפ"ה לא נפטר מחיובו מפני דמ"מ עבר על מימרא דרחמנא גם מע"ג דזכה בו ישראל דאין לו ביטול לא נשמע דיש לו זכי' בא"ה וטעמו דאין לו ביטול מבואר בר"ן ע"ג דף קצ"ה ע"ב בד"ה ומצא טבעת וכו' וז"ל דאי הוא מגביה לה מקמי הכי הוי ע"ג של ישראל שאינה בטילה לעולם והכ' אמרינן בהדי' וכו' ואע"ג שאסורה בהנאה ואין בו דין ממון אפ"ה כיון שיכולה להתבטל ע"י אחרים מצי זכי בה ומכאן לחמץ בפסח של א"י שאפשר לישראל לזכות בו הוי חמץ של ישראל ואסור לעולם עכ"ל פירושו נראה דדוקא בא"ה שאין בהם צד ממון כלל הוא דאין בהם זכי' אבל בא"י דכ"ז שלא זכה בהם ישראל יש בו צד דין ממון באם יתבטל וכן בחמץ בפסח שהרי יש בו שיווי לאחר ימי פסח ומעתה הרי זכייתו ודין ממון שבו סותרים אהדדי שאם נאמר שלא זכה בהם ויועיל ביטול או בחמץ אזי יותר לאחר פסח ונמצא שזכה בהם לענין זה ואזי כיון שזכה בהם אזי נגרר ממילא דלא מהני ביטול ובחמץ נידון כחמצו של ישראל שעבר עליו הפסח או מטעמא דרשב"א וריב"ש בתשו' ת"א דכיון שרצה לזכות בו נידון כשלו להחמיר עליו בע"ג לענין ביטול וכן בחמץ לענין ב"י אמנם כ"ע מודים דאחרים אין להם זכי' באיסורי הנאה כלל ומשה"ט נידון כקדושי טעות למפרע משום דלאו משום מילתא דאיסורא לחודא נעשו קדושי טעות אלא משום דלא זכתה בעצמותו אלא בכדי שוויו שלא כדרך הנאתו:

ז ולפי זה מתורץ הכל על נכון דלא מצי למיתני באיסורי אכילה דלא מבעי' לתירוצם השני דאיירי בדלא ידעה ושגם עכשיו שו"פ לשלא כדה"א רק משום קדושי טעות הוא דנתבטלו הקדושין הא תינח בא"ה אבל באיסורי אכילה דלא נפקע זכיות קנינה רק איסורא דרמי עלי' שאסורה לסחור בהם והרי אם מתה זוכין היורשים ממילא שהרי אצלם הוא כנזדמן כמבואר בתוס' בפ' כ"ש ך"ד וכיון שקנתה בכל שוויין רק משום איסורא לחוד לא נעשה בזה כקדושי טעות כמש"כ לעיל וגם לתירוצם הראשון ניחא דמוקי למתניתין כשקידשה בשו"פ מצומצם דהא תינח בא"ה כיון דלא זכתה בשו"פ כלל דבא"ה אין לו זכי' אבל באיסורי אכילה ממ"נ אם גם במכירה אינו שו"פ שישראלים לא יקנוהו ולא"י נפחת השער מפרוטה כבר כתבנו דזה אינה מכלל משנתינו והוא מילתא דפשיטא דא"מ ואם איירי דגם לא"י הוא שו"פ רק משום דאסורה לסחור בהם לא תוכל להביאם לשו"פ דהא כיון דאיירי בדידעה וקיבלתו הרי נתרצית בשיווי זה וזכתה גם כן בשוויים דמשום איסורא דרמי על גופה לא נתמעטה זכייתה מחפץ והרי זה כאילו קיבלה עלי' לעבור ולסחור בהם ואע"ג דאח"כ מונעים אותה לבל תמכרם מ"מ כיון דזכתה בפרוטה בשעת קדושין ולדידה שוי פרוטה אז שוב לא נפקעו הקדושין וראי' לזה מר"י דסבירא לי' בקדושין נ"ב ע"ב במע"ש במזיד קידש ועיי"ש נ"ג ע"ב ברש"י ד"ה משום אונסא דאורחא שהמעשר אין בו שוה פרוטה ואפ"ה במזיד מקודשת ומתורץ ברווחא תירוצם שתירצו בתו' הנ"ל דמתניתין אתי' כריה"ג כיון דלריה"ג מותר בהנאה רק משום מצות עשה דתשביתו אינו רשאי רק להסיקו תחת תבשילו כיון דכבר זכתה בכל שיווי החפץ רק איסורא דרמי על גופא ומשום מילתא דאיסורא לא נעשו קדושי טעות דלא עדיף מטעות של כל האישות כנ"ל:

ח ובזה מובן דברי הרי"ף בריש פסחים דמייתי הא דר"ג בחיטי, קורדנייתא ומוסיף עליהם שני תיבות האלו אינה מקודשת דאיסורי הנאה נינהו וצריך ביאור דמאי בעי בזה הכי לא ידעינן דא"ה הוא בזה לא נסתפקנו מעולם בין לס"ד בין למסקנא ויתכן לפרש דס"ל דש"ו דקא שקיל וטרי בזה לס"ד דמקשה ולבטלי' בשית ומתרץ לי' מדר"ג תלי' בזה אם נאמר דהאי דאסרוהו רבנן בהנאה היינו דרמו איסורא עלי גברא אבל לא נתמעט דבר מזכיות החפץ עצמו ודמי לאין עושין סחורה בנו"ט רק דהתם מותר בשאר הנאות הגוף והכא רמו איסורא עלי' גם משאר כל הנאות הגוף ונמצא דאי תימא כן אזי מהני הביטול בשעה ששית שלא יעבור אח"כ בב"י מדאורייתא לזה משני דלאו משום האי טעמא הוא אלא דעשהו כאיסורי הנאה דאוריית' ממש ולאו ברשותי' קאי כמו בשעות דאורייתא דהרי מדאמר ר"ג דא"מ בע"כ צ"ל דעשאוהו כא"ה ולא זכתה בגופו דאי תימא דטעמי' כעין דאין עושין סחורה הוא אמאי אינה מקודשת דהרי חזינן דשביק לי' במתניתין לאיסורי אכילה ונקיט לי' בא"ה דווקא ש"מ דבאיסורי אכילה כה"ג הגם דאין עושין סחורה אפ"ה מקודשת משום דלא נגרע מזכייתה בכסף הקדושין עצמן:

ט גם הוקל מעלינו בזה קו' הרמב"ן על בעה"מ ר"פ דס"ל לבעה"מ דלר"י אינה מקודשת אפי' בשעה ששית שאסור בהנאה רק מדרבנן ובלאחר חצות לר' שמעון מקודשת אע"ג דמודה ר"ש דאסור להנות מהם משום שמא ישהה מלבערו כמש"ש והיקשה הרמב"ן דמ"ש שעה ששית לר"י מכל היום לר"ש ולפי הנ"ל ניחא דשעה ששית לר"י דאסרו משום סייג דילמא אתו למיטעי בשעה אחת ועשאוהו כעין דאורייתא ונגרע הזכי' מחמץ עצמו ומשה"ט אינה מקודשת כמו בא"ה דאורייתא אבל לר"ש דמדינא מותר כל היום אך משום שמא ישהה ולא יבער כמ"ש רמב"ן שם הרי זה דומה לאיסורא דרמו חכמים עלי גברא וכמו דאין עושין סחורה בנו"ט ומשום זה לא נגרע זכייתה ולא נפקעו הקדושין:

י עוד אפשר ליישב בזה קו' משנה למלך הנ"ל אות ד' שהיקשה על תוס' דהא גם שלא כד"ה אסור מיהת מדרבנן משום דס"ל דדווקא בחד דרבנן כגון שעות דרבנן וחד"א או להיפך הוא דעשאוהו כאיסורי הנאה דאו' משום דרבנן אמרו דגם זה הוא א"ה וכל דתיקנו רבנן כעין דאורייתא תיקנו אבל שלא כדרך הנאתן מה בכך דעשאוהו כא"ה דהא כל א"ה דכתיב בי' אכילה אע"ג דאיסורין בהנאה מה"ת מ"מ שלא כד"א או שלא כד"ה מותרי' רק דחכמי' אסרוהו ורמו עלי' שלא יהנה בהם כלל גם שלא כד"ה אכן מנ"ל דהפקיעו חכמים זכייתה מכדי שוויין בשלא כדה"א ודמי רק לאין עושין סחורה דמש"ז לא נפקעו הקדושין:

יא גם אפשר לומר דטעמא דרבוותא דסברי דבתרי דרבנן מקודשת וכן בדבר שאין לו עיקר מה"ת דדמי אהדדי כמ"ש הרא"ש משום דסברי דכל איסור דרבנן שאין לו עיקר מה"ת ומיקלי קלי לאיסורא אזי מותר להרבות עליהם לכתחילה כמו שכתב ר"ן בפ"ק דביצה ומש"ה אף שחמץ הוא מן הנקברים לדידן מ"מ מקודשת בתרי דרבנן כיון שזכתה בהם לבטלם ולשרפם דכל היכא דמיקלי קלי לאיסורא מהני ביטול לכתחילה ומשה"ט ניחא דמפני מה לא הביא הטור בא"ח סי' תמ"ג הך פלוגתא לענין חמץ ונפקותא רבה לדינא כגון בשיאור בשעה שישית ואח"כ נתחמץ לגמרי דלדעת הפוסקים דבתד"ר מקודשת מהני נמי ביטול בשעה ששית שלא יעבור אח"כ בב"י משום דבשעה ששית הוי כתרי דרבנן חמץ נוקשה דרבנן ושעות דרבנן, אמנם לפי מש"כ ניחא, דמידי טעמא אלא משום דראוי לבטלן ולענין אפר הא תינח לענין קידשין כיון דיש בו שיווי באיזהו צד שיהי' מקודשת משא"כ לענין ב"י כיון דאין בו שום זכי' אלא לענין אפר ואז נפקע שם חמץ ממנו ואמאי יחול הביטול על חמץ כיון דכל זמן שהוא חמץ לית בי' ולא מידי והגם שיש לו זכי' בחמץ לאפרן מ"מ לא יעלה על הדעת דמי שיש לו דקל לפירותיו שיהא ביכולתו להפקיר גוף הדקל וה"נ האיך יועיל הביטול לחמץ גופי' מפני שיש לו זכי' בחמץ לאפרן:

סימן ד

א דברי שה"ע אה"ע סי' ך"ח התמוהים שפוסק דבחד דרבנן כגון חמץ דרבנן ושד"א או להיפך ספק מקודשת ובחמץ דאו' ושעו' דאו' לאחר שש א"מ ועמדו בזה הב"ש וח"מ דלמה פסק בחד"ר ושד"א דחוששין לקדושין שהוא ממש מימרא דר"ג דפסק בהדי' דאין חוששין לקדושין ואם סמך על דברי בעה"מ דליתא לדר"ג דקיי"ל כר"ש דחמץ לפני זמנו מותר בהנאה א"כ גם בחמץ דאורייתא ושד"א עד הלילה מקודשת יעו"ש ותרצתי זה כמה עפ"י תשו' הר"ן סי' נ"א (מובא ב"ה כ"ד בסי' א' אות ב' באריכות) במי שנדר שלא יהי' בעיר בשבת אם יכול לשאול על נדרו קודם שבת כיון שאז לא חל הנדר עדיין והשיב כיון דמספקא לן אם צריך לצאת מן העיר קודם שבת או לא וכיון דפסקינן דספיקא דאו' לחומרא הוי כאילו כבר חל הנדר דמה לנו אם מצד ספיקא אם מצד ודאי כיון דדינא הכי הוא ומשה"ט יכול החכם להתיר קודם שבת כיון שאסור לעכב א"ע עד שבת ומחויב מצד ספק לצאת קודם שבת שוב דינו כודאי גם לקולא שנמשך מזה ועי' במ"מ פ"א ה"ט מה' גמ"א דאנן פסקינן כרבא דאמ' כ"מ דאמ' רחמנא ל"ת אי עביד ל"מ אמנם זהו בדאו' ממש אבל כל שיש בו צד דרבנן אזי אי עביד מהני וראי' לזה דמהרי"ט היקשה מטובח בשבת ותירץ דגם אם לא תהוי שחיטתו שחיטה מ"מ לא גרע מנוחר ומעקר דחייב משום נטילת נשמה וכיון בין כך וב"כ נעשה כנגד רצונו מש"ה מהני אבל ממוכר בשבת ל"ק לי' ושם אזדי לתירוצו א"ו כל שהוא דרבנן לית בי' משום לא תעבד (עי' בפ' האשה שנפלו דף פ"א ע"ב) ולפי זה כיון דלרוב הפוסקים לאחר שש אסור מדאו' שוב אין לחוש לדעת בעה"מ כיון דאם בא לשאול אזי פסקינן לי' דלא תעביד מדאו' ושוב לית לן נפקותא אם מצד ודאי או מצד ספק וממילא נגרר אבתרי' גם להקל באין במעשיו כלום אכן כל שיש בו צד דרבנן לית בי' משום לא תעבד [ודברי הסמ"ע בסי' ר"ח תמוהין שמביא ראי' דגם בדרבנן אמרינן אי עביד ל"מ מפ' האשה שנפלו הנ"ל דהתם לאו משום ל"ת הוא דאמר ר"י דאין זביני' זבינא אלא דאלמוהו רבנן לשיעבודא דידה כי היכא דלא תחזור על בתי דינין כמבואר בתוס' שם, תדע דהרי בנכסי לך ואחריך לפלוני וכן בנכסים מ מועטים אע"ג דאסור למכור מדרבנן אפ"ה זביני זבינא **(כל הדברים בכאן אינם רק דרך פלפול לענין כל דאמר רחמנא ל"ת אי עביד לא מהני אבל בגוף דברים כאלה נוהגין עתה ע"פ דינא דמלכותא)** שוב מצאתי בתשו' הגאון הקדוש מוהע"א זצוק"ל בסי' קכ"ט שמסכים כן לדינא דבדרבנן אי עביד מהני עיי"ש שמביא בשם פמ"א קצת מזה (וראיתי בס' קהלת יעקב סי' ך"ט שמתרץ קושיית הב"ש שהקשה אמאי מקודשת בתרי דרבנן כיון דסוף סוף לא יהיב לה ולא קיבלה כלום ותירץ דגם בא"ה מדאו' יש בו צד זכי' משום דיכול ללות ובע"ח באין ונפרעין ואף שגם אחרים יכולין לזכות בהם זהו מצד שהתורה אסרה עליו ליהנות בהם כדה"א והא דאינה מקודש' הוא מפני דכל מילתא דא"ר ל"ת אי עביד ל"מ ודבריו נפלאים וצריכים לדחוק טובא לתת מקום לדבריו חדא דלדבריו דבא"ה יש לו צד זכיה משום דיכול ללות מאחרים א"כ לאביי דס"ל אי עביד מהני האיך יתורץ מתניתין דתנן המקדש בערלה א"מ ועוד כיון שגם אחרים יכולים לזכות בהם אמאי מקודשת הרי זה דומה להראה לה דבר של הפקר וקידשה בזה ועוד דמשמע דבתרי דרבנן מקודשת אפילו כשקיבלה בשתיקה כמו בכל קדושין דעלמא ואמאי הרי יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי), ואין להקשות דמ"מ הוי לי' לחוש לדעת ר"מבם דספיקא דאורייתא מה"ת לקולא ושוב לית בי' משום ל"ת דאפשר לומר דב"י אזיל לטעמי' בפ"ק מהל' שגגות דבע"א אומר אכל ועא"א ל"א דחייב אשם תלוי דהכחשת עדים אפי' בחתי' א' משוי ליה לאיקבע איסורא כמו בשתי חתיכות וה"ה נמי במחלוקת הפוסקים דמ"ש וכל שיש בו אשם תלוי גם לרמב"ם אזלינן לחומרא מדאו' אפילו בדברים דלית בהם כרת כגון בחתיכה משני חתיכות בשאר מאכלות אסורות:

ב ראיתי בס' בית מאיר שהקשה לדעת תוס' ר"פ דבתרי דרבנן מקודשת מהא דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים פסחים ך"ט דמשה"ט לא מעל באוכל חמץ של הקדש במועד ובפשטות הדברים לא דמי דהכא חדא דרבנן הוא ודמי לחמץ דרבנן ושעות דאורייתא דגזרו משום חד"א וה"נ כיון דגזרו בבד"ה אטו קה"ג ה"ז דומה לחד"ר ושד"א וגם לפוסקים דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאו' דמקודשת משום שאין לו עיקר בתורה דהתם ליתא כוותי' בדאו' כלל משא"כ הכא דאיכא קדושת הגוף, אולם עדיין יש ליתן מקום לדבריו ע"פ דברי תוס' שם ך"ט ע"ב ד"ה רב אשי וכו' וז"ל וא"ת לרבנן אמאי לא מעל הרי הקדש יכול למכרו לא"י ע"מ שיסיקנו לפניו וי"ל דגזרינן שמא יאכלנו הא"י וא"כ גם באין פודין איכא תרי דרבנן, אולם החילוק שבניהם מבואר דהתם בא"פ כולי' חדא מילתא הוא ואי לא הא לא קיימא הא וגם יש לו עיקר בדאוריי' משא"כ בחמץ דרבנן ושעות דרבנן:

סימן ה

בדיני קידש בדבר שאינו שלו מדרבנן

א עיין במשנה למלך פ"ה מה"א ה"ז וז"ל ונסתפקתי במי שקנה חפץ מחבירו וכו' ולא משך וכו' אם קידש המוכר בחפץ זה היכא לידיינהו דייני מי נימי דהוי מקודשת גמורה ואם בא אחר וקידשה לא תפסו בה קדושין כיון דמדרבנן לא יצא החפץ מרשותו או דילמא ראוי לחוש לקידושי שני כיון דמן התורה קידשה ראשון בדבר שאינו שלו וצד זה נראה בעיני עכ"ל, והן דברי המחבר מש"ל נודע ודבריו מתקבלים וערבים מנופת צופים זה דור אחר דור בכל גדולי ישראל אשר היו מלפנינו וממימיו אנו שותים בצמ' בכל יום ויום, אמנם לאשר קוטב דבר אמת אהוב מכל הוכרחתי לברר את הנראה לפענ"ד בזה, וטרם נבונה מה שהתמיך בימין צדקו את צד הספק דאזלינן בתר דינא דאוריי' דמנין לו זה, ונראה דמקורו הערה מתוס' ע"ג דף ס"ג ד"ה והא וכו' על הא דהקשה הגמ' דתניא בא עלי' ואח"כ נתן לה וכו' ורמינהו בא עליה ואח"כ נתן לה אתננה אסור אמר ר"נ וכו' ל"ק הא דאמר התבעלי לי בטלה זה הא דאמר התבעלי לי בטלה סתם ופריך וכי אמר לה בטלה זה מאי הוי הא מחסר משיכה וז"ל התוס' ואפי' לר' יוחנן דאמר ד"ת וכו' הכא גבי אתנן לא קנו כיון שהפקיעו וכו' ואוקמי' אמשיכה גם ממנה הפקיעו ואין כאן אתנן כלל ולא דמי לההיא דפ' הזהב דף מ"ח נתנה לסיטון מעל שקניית הכסף מועיל דכיון דמעל מה"ת מי יפקיע המעילה ממעות ההקדש עכ"ל, והסוגיות סתרי אהדדי דגבי מעילה אזלינן בתר דינא דאורייתא וגבי אתנן בתר תקנתא דרבנן, ודבריהם בתירוצם מרפסין איגרא ונראה לפענ"ד דבכל ענין דרבנן שמנגד לענין דאורייתא והענין דרבנן כבר חייל טרם שנובע ממנו לענין דאו' אזי כיון שכבר חייל הענין דרבנן אשר גם עליהם הוזהרנו מדאו' דכתיב לא תסור וכו' אזי הענין דאו' שמתגלגל אח"כ נגרר בתר דינא דמעיקרא כיון שכבר חייל בשעתיה טרם שנוגע הניגוד לדאו' אבל היכא שבשעה שנולד הענין דרבנן הוא מתנגד מיד לענין דאו' בזה אזלינן בתר דינא דאורייתא, ולפ"ז דברי התוס' מבואר דפשיטא להו דלענין קניות מעות דנתבטלו לאו משום תורת אסמכתא דקרא הוא שהרי לא נתבטל לגמרי שעודנו חייב במי שפרע ותו' כתבו ביבמות דף פ"ט ע"ב ד"ה שהפקר דלא היה כח בידם להפקי' לחצאין רק אם שיוציאו מרשותו לגמרי או כלל לא וכ"מ מרש"י ב"מ מ"ח ד"ה קאי שפירש שם דהנפקותא בין ר"י ור"ל בקידש הלוקח אשה בחפץ שקנה במעות לחוד דלר"י הוי קידושין דמדאורייתא קני' ודידי' הוי, ולר"ל לא הוי קידושין, ואם נאמר דירדו בו מתורת אסמכתא דקרא המבוא' בפ' השולח אזי גם לר"י א"מ ומדוקדק בדבריו הקדושים והטהורים שציין עצמו בזה על הא דקאי באבל ולא פירש כן לעיל גבי פלוגתייהו בעצמם א"ו דלעיל הוי מ"ל דמתורת הפקר הוא וכיון דיצא מתורת הפקר רק מתקנתא דרבנן בלחוד שיכלו לבטל בשוא"ת ומש"ה גבי מעילה שתקנתא זו נסתעף ונתגלגל בשעה שנתנו לחבירו ואז מנגד לענין דאוריי' אזי אזלינן בתר דינא דאו' ומעל משה"ט אבל באתנן דתקנתא דרבנן כבר חייל בשעה שבא עלי' וכיון דיש כח לעקור בשוא"ת חייל כבר הפקעתם ואח"ז נסתעף הדבר שהקדישתו לגבוה ואז דנין עליו אם יש בו משום אתנן אם לאו אזי כבר נידון הדבר ע"פ תקנתא דרבנן כיון דכבר חייל תו לא פקע זהו כוונת התוס' בתירוצם ועי' בלח"מ פ"ג מה"מ ה"א שפירש כן בדבריהם בקצרה:

ב ועדיין לכאורה צריך להבין דכמו דאמרינן גבי אתנן כיון שכבר חייל תקנתא דרבנן טרם שהגיע לכלל דאו' אזלינן בתר דרבנן שכבר נקבע דא"כ גם בטמא על הטהור נמי נימא הכי ונאמר דהדר לטיבלא דבשעתיה הרי הוא בשוא"ת וכולה אסור אף לכהנים ואפ"ה אמרינן כיון שיסתעף מזה בקו"ע אח"כ כשיפריש עליו ממקום אחר או מני' ובי' אזי לא חיילא תקנתא דרבנן כלל גם קודם שהגיע לזה, אולם לקושטא ל"ק דסתם טבל עומד להפרשה ונמצא עומד הנידון לדבר שיתעקר בקו"ע אבל גבי אתנן דסתם בהמה לאו לגבי מזבח קיימא ולהכי אף שנסתעף אח"כ במקרה לידי קו"ע כשהקדישתו לגבוה אזי אמרינן כיון שכבר חייל תקד"ר בשעתי' שוב לא נפקע דמשום קו"ע שאפשר שיפול במקרה רחוקה אח"כ לא נעקרה תקד"ר בשעתי' ואז ממילא גם שנולדה אח"כ המקרה ההוא כבר נידון הדבר בתר תקד"ר אבל בטמא עה"ט שעומד להפרשה ויסתעף מזה דבר שהוא בקו"ע מש"ה ל"ת גם בשעתי' לענין זה משום קו"ע שיסתעף אח"כ, ועיין כי הדברים ברורים ופשוטים:

ג ומכאן יצא לו לבעל משנה למלך לענין קידושין למיזל בתר דינא דאורייתא כיון שבשעת קניות החפץ איננו עומד ממרחק פני הנידון לענין קידושין ג"כ ויסתעף מזה לענין קו"ע שיתעקר אח"כ אזי לא חיילא תקד"ר כלל ואזלינן בתר דינא דאו' והכריע בזה כדעת רש"י הנ"ל דהפקעות קנין מעות לאו מתורת אסמכתא דקרא הוא כנ"ל אות א' ודלא כריטב"א ב"מ שחולק עליו משום דלהחמיר אזלינן ועוד יש לחלק עי' לקמן:

אמנם לפענ"ד הדבר מוכרח מקושיי' הש"ס יבמות צ' דבכל דבר שבממון אי אפשר לחלק כלל דאלת"ה מאי הקשה ר"ח לר"נ והא הכא דמדאוריי' תשלומי מעלי, הוא דאי מקדש בהו כהן את האשה תפסו לה קדושין ואמור רבנן אין תשלומיו תשלומין וקשרינן אשת איש לעלמא יעו"ש ואם נאמר דנוכל לעשות דבר והפוכו שגם דע"י מעות אינו שלו מדרבנן אפ"ה מקודשת מנ"ל להקשות שגם דאמרו רבנן דאין תשלומיו תשלומין אבל אם קידש בהם את האשה מקודשת משום דלענין קדושין אזלינן לחומרא וכיון דמדאו' מקודשת שוב אין כח בידם להקל עלי' רק להחמי' עוד דצריך לקדש' מחדש כמו בכל חומר' דרבנן לבד מאי אמרת שאני הכא כיון דכבר חל הדרבנן טרם שנתגלגל לדאו' דליתא דהרי מ"מ לא מהני לן זה לעקור בקו"ע כמו שהיקשה בעצמו וא"כ מנ"ל דהקילו לעקור בקו"ע א"ו שהי' להם ליסוד מוסד דבכל דררא דממונא א"א לאחוז החבל בתר"ר וכיון שתקנתא דרבנן עצמו הוא הנידון שבינו לבין חבירו והוא הדבר עצמו שנתגלגל לדאו' אזי א"א לומר דלענין ממון שביניהם הרי הוא של מוכר ולענין קדושין נידונו כשל לוקח שהרי הוא הדבר עצמו שבינו לבין הלוקח שבאם שלו הוא הרי יכול לעשות בו מה שירצה להקנותו לאחרים ולקדש בהן כאדם העושה בשלו ואי דמר לאו דמר ואין זה דומה למעילה שהדבר נוגען בינו לבין קונו, שהרי בזה ליכא נפקותא בין מוכר ולוקח במה שנעמוד לחקור ולתור אחרי דינא דאורייתא שהרי עתה במעות של הקדש קנה ואין בקנינו כלום רק דמטרת דיני מעילה לשקול הדבר בתר חולין דעלמא וכל שבחולין קנה אזי ממילא גם בהקדש נידון כאילו הוציאו ומעל ועוד דממ"נ אם לא חזרו בהן בודאי לא איכפת להו בעמדם על מבוכה זו לחקור אם קנו מדאו' אם לא וגם אם המוכר חוזר ממקחו לא איכפת לי' במה שאנו דנין לומר דמדאו' קנה המוכר את המעות שתח"י דלענין מעילה מיתלי תלי' באם קנה המעות שתח"י או לא ונמצא דאפשר לחלק הדבר דלענין מעות אזלינן בתר דאו' ולענין חזרת המוכר מן החפץ אזלינן בתר תקנתא אבל הכא דתקנתא דרבנן עצמו הוא על החפץ שחוזר בו המוכר עתה וקידשה בו שוב א"א לפסוח על שתי סעיפים:

ד אולם לפ"ז הדרא קו' הש"ס הנ"ל במתכונתו על הפקעות קנין המעות דכמו שהיקשה לר"נ דאיך יוכלו לתקן דאין תשלומיו תשלומין כיון שיכול להתגלגל מזה לידי קו"ע משום שהעניני' מקושרים וא"א להפריד ביניהם והלא קו' זו עצמו גם לאחר שתירצו שם קשה מקנין מעות דאיך יוכלו להפקיע שהרי יתגלגל מזה קו"ע באם יקדשנה בו המוכר (וא"ל דכשתהדר ותקבל קדושין מאחר אזי אמרנין גבי השני כל דמקדש וכו' דז"א דהרי בכל קדושין דרבנן מהני גם קדושי השני ול"א הכי) אמנם יש ליישב כיון דמדינא שוב לא ישיג הלוקח חפצו לידו דמצד תקנתא דרבנן יוכל המוכר לחזור אזי שוב לא גרע יאוש ושינוי רשות ומקודשת מדאו' והגם דבשעה שקידשה המוכר לא ידע הלוקח מזה מ"מ לא מיבעיא לדעת רמב"ם דגם ש"ר ואח"כ יאוש קונה בודאי מקודשת גמורה היא לכ"ד אלא אפי' לדעת החולקים מידי טעמא אלא משום דבאיסורא אתי לידי' הא תינח כשקידשה קודם יאוש שגוף החפץ אתי' באיסורא לידי' אבל בנידון דידן הגם שמוכר צריך לקבל מ"ש אבל מי שקיבלו ממנו כבר אתי' לידי' בהתירא (וגם במוכר עצמו יש לדון דמ"מ גוף החפץ אתי' לידי' בהתירא שהרי בעלמא אפילו בתר יאוש איסורא הוא על לוקח לקנות ממנו אפ"ה לענין קניות החפץ נידון כיאוש דהתירא (עי' סי' שנ"ו) לגבי הלוקח) ולפי דברינו לקמן תמצא עוד ישוב על קו' זו יעו"ש:

סימן ו

בדיני קידש בא"ה ופלפולים בדברי רבותינו הראשונים ליישר דבריהם העמוקים ובאחרונים, נ"ע:

א עיין במשנה למלך בפ"ה מה' אישות ה"א דמספקא לי' בקידש אשה חולה שיש בה סכנה בא"ה דאו' או שאין ב"ס ובא"ה דרבנן אם אזלינן בתר דידי' ואינה מקודשת כיון שלא נתן לה כלום או דאזלינן בתר דידה ופשט לי' מדברי רש"י ור"ן קדושין ס"פ איש מקדש דבחליפי א"ה מקודשת אע"ג דאסורין למקדש משום דכיון שהיא מותרת ליהנות מהם וקנאתן מחמתו מקודשת דומיא דמקדש בשל אחרים וכו' אע"ג דיאוש לחודא ל"ק וכל זמן שהוא בידו אינו קנוי לו אפ"ה כיון שקנאתן היא בנתינתו מקודשת וה"נ הנאה הבאה לה מחמתו היא אמנם בסוף דבריו מביא דברי ריטב"א וז"ל שוב האיר ה' את עיני וראיתי לריטב"א בחידושיו פ"ב דקדושין אמתניתין דהמקדש בערלה שכתב וז"ל אע"ג דבחולה שאין בו סכנה מותר באיסורין שלא כדה"א מ"מ אסור הוא לו למוכרו לחולה זה וליטול דמים ממנו תדע דאפילו כדה"א מותרת בחולה שיש בו סכנה ואפ"ה אסור למוכרו וכו' דא"כ נמצא נהנה באיסורי הנאה של תורה א"ו דאסור למוכרם וכיון שכן לא חשיב ממונא כלל ואפי' היא חולה שראוי' ליהנות בה אינה מקודשת דלאו ממונא יהיב לה אלא א"כ אומר לה הרי את מקודשת לי באותו הנאה שיש לך שנתתי לך דבר פלוני שתתרפא בו ויש באותו הנאה שו"פ עכ"ל והנה הדבר מבואר דריטב"א חולק בסברת רש"י ז"ל וס"ל דכיון דהמקדש אסור למכור א"ה אף דהמתקדשת שרי' בהו אינה מקודשת דלאו ממונא יהיב לה וכו' עכ"ל המ"ל הצריך לענינינו ולפענ"ד נראה דליכא מאן דפליג בדינו של ריטב"א וגם רש"י וריטב"א לא פליגי ביסוד זה שהוכיח הר"ן מדברי רש"י שהרי ריטב"א עצמו מביא דברי רש"י הנ"ל ול"פ עליו אלא בעיקר דינא דא"ה דחליפיו מותרים גם למחליף עצמו מפני שאין דמיו כאשר השיגו הרמב"ן בפ' השוכר אה"פ ופ"ק דחולין וכן בקדושין שם מובא בר"ן שם אבל בעיקר סברת רש"י כאשר נבאר להלן לית מאן דפליג בזה לכן צריכין להעתיק דברי רש"י בלשונו הצח בפ' ר"י דף נ"ד ע"ב והמה קלורין לעינים למעיינים היטב בדבריהם וז"ל שם ואם מכרן וקידש בדמיהן מקודשת דלא מיתפסו באיסורא וממונא הוא אע"ג דאיהו אסור לאיתהנויי מינייהו מיהו האי הנאה מטי' לי' ע"י ערלה אבל איהי לא מערלה קא מטי' לה ודוקא קדושי אשה אבל איתהנויי מינייהו מדרבנן אסור עכ"ל ומתיבות אלו שכתב וממונא הוא אע"ג וכו' נשמע תוכן כוונתו בזה, והוא דאע"ג דאסורין למחליף מדרבנן דקנסוהו על שעבר ומכר (ועי' ברשב"א חולין דכתב להדיא שהוא קנסא דרבנן וכן במ"ל מבואר כן) אולם קנינו שיש לו בגופי' לא פקע ומשום הכי ממונא הוא לכ"ד ולהורישו לבניו (ועי' בריטב"א קדושין ו' ע"ב בד"ה בהנאת מלוה וכו' וז"ל אבל ודאי דאפי' בריבית גמורה אם כבר פרעתו לו וחזר וקידשה בו מקודשת דמעות דרביתא שפרעם לוה למלוה קונהו לגמרי וממון גמור הם לו אלא שיש עליו חובה להחזירו וכו' ואם מת אין בניו חייבין להחזיר אלא בדבר מסוים וכו' עכ"ל נשמע מדבריו ליסוד מוסד כיון דאיתא בתורת ירושה אצל יורשים ש"מ דממונא וקנינו דאבוהון הוא **(כל הדברים הנאמרים כאן המה רק ע"ד פלפול לברר עניני קדושין, אבל גוף עניני הלוואה וירושה הולכים בזמן הזה כפי חוקי המלכות יר"ה)** וה"נ בחליפי א"ה אע"ג דאסורין למחליף כיון דממונא הוא להורישו ליורשין שהרי לא קנסו בניו אחריו בע"כ צ"ל דקונהו לגמרי ומשה"ט מקודשת אם קידשה בדמיהן אפי' קידשה סתמא בגופן אבל אם תמצי לומר דנפקע גם קנינו מהם ודמי לא"ה מדרבנן אזי בשגם שהיא מותרת ליהנות מהם אינה מקודשת כשקידשה בגופן אלא א"כ אמר לה בפירוש הרי את מקודשת לי בהנאה שיש לך בזה כמו בשחוק לפני וכו' וכן בתן מנה לפלוני ואתקדש אני לך כיון דלא קנתה מידי אזי א"מ עד שיאמר לה בההיא הנאה שנתתי לפלוני על ידך (ומסתברא דאם קידשה במידי דמאכל ואמר הרי א"מ לי במה שאת נושא ונותן לפיך דצ"ל לה בההיא הנאה כיון שלא היקנה לה בגופי' כל זמן שהוא בקיומו רק בשעה שכלה ואבד אין זה בגדר הקנאה דכל מידי דהקנאה הוא כשקנאה לדבר בעודנו בקיומו) ונמצא דבאיסורי הנאה אפי' בדרבנן כיון דרבנן כעין דאו' תיקנו וכשם דבא"ה דאו' נפקע קנין ממון שבו ואינו יכול להקנותו לאחרים כמש"כ לעיל ה"ה נמי בא"ה דרבנן ומשה"ט אפי' כשהיא מותרת ליהנות מהם כגון שלא כדה"א או בשיש בה סכנה אינה מקודשת עד שיאמר לה בההיא הנאה כדאיתא בריטב"א הנ"ל והוא מתרי טעמא טעמא חדא שגם היא לא קנתה בא"ה רק לדבר פרטי בשעה שתכלה ותאבד כבר יצא זה מגדרו דהקנאה ונכנס רק בגבול הנאה ועוד כיון שמקדש אין לו בחפץ שום שמץ קנין שוב אינו יכול לקדשה בחפץ גופא רק בהנאה שימשך לה מן המקדש ומחפצא (וכן מטין ביותר לשון רש"י הנ"ל שכתב וממונא הוא אע"ג דאסור לאתהנויי וכו' דמשמע דקאי אמקדש דאסור ליהנות מהם ואפ"ה צריכין שיהי' ממונו, הכוונה שלא ינתק מגדר קנינו וממונו) אבל בחליפי א"ה אע"ג דאסורין למחליף כיון שהוא רק מחמת קנסא דרבנן וכל שהוא בגדר קנסא לא קנסו בנו אחריו ונמצא דממונו הוא שהרי יורשיו זוכין בו ממילא ומשה"ט יכול לקדשה בגוף החפץ שהרי זכיותו וקנינו לא נגרע באפס מנהו ונמצא דדברי רש"י ודברי ריטב"א יחדיו משולבים ונתכוננו יחדיו ומדברי רש"י עצמו עוד כארי מוצקים לדינו דריטב"א הנ"ל שהרי מדכתב וממונא הוא ש"מ דאי לאו הכי אזי אינו יכול לקדשה בגוף החפץ רק בההיא הנאה וזה מדוקדק היטב גם בלשון הר"ן קדושין הנ"ל שכתב אע"ג דאסורין למקדש כיון שהיא מותרת ליהנות מהם וקנאתן מחמתו וכו' הרי דתרווייהו בהדדי צריכין דמותרת וקנאתן מחמתו וגם בקידשה בגזל לאחר יאוש בעלים אע"ג דיאוש לחודא לא קני ואינו נידון כשלו לכל מילי דבעינן לכם אבל לענין קדושין דלא בעינן רק שיקנה לה בגוף החפץ וכיון שנתייאשו הבעלים כבר נקנה לו בחפצא שיוכל להקנותו לאחרים ודמי לקני ע"מ להקנות וגם יש לו זכות וקני' לקנותו בשינוי השם) וכעין זה מובא בתוס' ר"פ הגוזל בתרא בד"ה גזל וכו' וז"ל ומסברא מחלק ר"ח בין לפני יאוש בין לאחר יאוש דלא הוי כל כך ברשות מרי' אחר יאוש כמו לפני יאוש שנקל לצאת מרשות בעלים בשינוי רשות או בשינוי השם עכ"ל וס"ל לר"ן דקנין דשינוי רשות הוא ע"י דעת אחרת מקנה דגזלן שקנוי בידו לזה להקנותו לאחרים ומדוקדק בדבריו הנ"ל דכתב כיון שקנאתו היא בנתינתו כוונתו דאע"ג דאינו שלו ולא מיקרי לכם אבל מ"מ יש לו כח ויד להקנותן לה ומש"ה יכול לקדשה בגופו:

**(כל הדברים בכאן הובאו רק לברר תוקף עניני קדושין אבל גוף עניני קנין, גזל, יאוש וכדומה הולך בזמן הזה כפי דינא דמלכותא ודינא דמלכותא דינא)**

ב ועל פי הוצעות דברי' הללו יתיישב לן קו' חמורה שהיקשה בעל מ"ל בה' הנ"ל על דברי תוס' בר"פ השוכר אה"פ בד"ה והא תנן וכו' וז"ל תימא לפי מה שפי' בקו' לעיל וכו' דדוקא לקדושי אשה התירו אבל וכו' אבל לאינש אחרינא שרו אותן מעות וכו' מאי קא פריך הא דקאמר אסור במתניתין היינו דוקא לפועל שאסורין הן כמו למוכר דוקא, וי"ל דאסור דמתני' משמע לכ"ע מיהו תימא מאי קפריך שאני התם דהוי דיעבד כדמוכח בנדרים וכו' והקשה כיון שכבר תירצו דמתני' משמע לכ"ע תו ל"ק דלחלק בין לכתחילה בין דיעבד דמ"מ אמאי מקודשת כיון שגם היא אסור' ליהנות מהם ובחולין ניחא להו בתירוץ זה עצמו ולדברינו הנ"ל ניחא, אמנם צריכין לחזור ולשנות מה דכתיבנא לעיל בסי' ג' אות ה' דמשמע ממתניתין דקידושין דמלקט ואזיל לכל איסורי הנאה וקא שביק לי' לאיסורי אכילה אע"ג דאינן ראוין אלא למאכל אדם או לסחורה וכיון דאין עושין סחורה באיסורין ג"כ לא תתקדש כמו בא"ה מזה מוכח דדוקא בא"ה כיון דלא זכתה בכל שוויין רק לשלא כדה"א או לעפרן הרי הוא כנותן לה מנה ונמצא חסר דינר כיון דבא"ה אין לו זכיה לזכות בהם אף כשירצה משא"כ באיסורי אכילה אף דחכמים אסרוהו עלינו מלסחור בהם אבל מ"מ זכיות החפץ עודנו בתוקפו ולא נפל אפס מנהו משה"ט כל שידעה ורצתה להתקדש הרי נתרצתה לעבור וקיבלתו לשם קידושין וגם זכתה בכולה הרי היא מקודשת גמורה ולא תיקשה לן מדברי ר"ן בס"פ א"מ הנ"ל בחליפי א"ה דמשום דהיא מותרת ליהנות מהם מקודשת אבל לולי זאת אינה מקודשת. אע"ג דחליפי א"ה הוא רק משום קנסא דרבנן וממונא הוא להורישו לבניו משום דבעי לאוקמי דינא אפי' בדלא ידעה, ולפ"ז הכי קא קשי' להו לתוס' הנ"ל דמ"מ מה פריך דלשני ליה לחלק בין לכתחילה לדיעבד דהיינו לענין חליפי חליפין הגם שגם תירצו דמתני' משמע דאסורין לכ"ע כיון דאינן אסורין אלא משום קנסא לא נגרע בזה זכייתה בגופן ולאוקמא בדידעה ומש"ה מקודשת והאי דניחא להו בחולין בתירץ זה משום דאזלי לטעמייהו בקידושין שהקשו במתני' אמאי אינה מקודשת בערלה וכ"כ דהאי שרי ליהנות שלא כדה"א ותירצו דאיירי בדלא ידעה ומשום מקח טעות וכיון שכן בדמיהן דלית לה בהו כלום דלא שייך בו שלא כדה"א אזי את"ל שגם היא אסורה ליהנות מהם אמאי תתקדש כיון דאיירי בדלא ידעה דומיא דרישא וכיון כשנודעה ולית לה שו"פ אמאי מקודשת אע"ג דקנתה בגופן כיון דמעולם לא נתרצית ליהנות מהם הרי לית לה ולא מידי אבל בפ' השוכר דחזינן דקשי' להו בתוס' בד"ה בדמיהן מקודשת וז"ל משמע הא בגוף הערלה אסור לקדש וטעמא משום דלית בי' שו"פ וקשה בגופה נמי איכא שו"פ שלא כדה"א או בעפרן ולא ניחא להו בתירוצם דשם משום דהכא לא מקשו אגופא דרישא רק מסיפא לרישא משום דברישא גופא איכא לתרוצי כדמשני התם אבל הכא קא קשי' להו דבע"כ בא"ה בכל גוונא אינה מקודשת דאל"כ לפלוג וליתני בא"ה גופא ומתרצו משום מילתא דאמר רחמנ' ל"ת הוא דאינה מקודשת בכל גוונא ומש"ה קשי' להו הכי מסיפא דלאוקמי בדידעה דאז אע"ג שגם היא אסורה ליהנות מקודשת כיון דלא נגרע מזכייתה בגופי' וכבר נתרצית להתקדש ולעבור אדרבנן:

תוכן העניינים

זית רענן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה