זית רענן חלק א· רבי משה יהודה לייב זילברבגר
חלק אבן העזר · בסוגיא דרבוצה
סימן א
בסוגיא דרבוצה שייך ליו"ד סימן ד' בדין האוסר דבר שא"ש
א עיין בהר"ן ס"פ השוחט ד"ה גרסינן בגמרא וכו' וז"ל ומיהו איכא מ"ד דבאכילה אסורה ואפילו לשוחט בהמות חבירו לשם הרים ונתכוון לרפואה וכיוצא בה אסורה באכילה שכל שיש בו סרך לע"ג מיתסרי באכילה וליכא למימר לענין איסור אכילה אין אדם אוסר דבר שא"ש דהכא לאו איהו אוסר לה אלא דלא שרי לה והוי ליה כאלו לא נשחטה אלא שמתה מאלי' עכ"ל, והוא דעת הרא"ה בב"ה סוף שער א', ועי' במשמרת הבית שם שהקשה ע"ז וז"ל דאם איתא מאי קא מקשי ליה ר"נ לר"ה משוחט חטאת בשבת בחוץ לע"ג חייב שלש חטאות ואי אמרת כיון ששחט בו סימן א' אסרה אש"ר לא לחייב מחתך בעפר הוא, ולדידיה מי ניחא דהא איהו נמי סבר דאין שחיטתו של זה אלא כנחירה ואש"ח לא לחייב דהא אמרינן אשר ישחט ולא הנוחר ומאי קא הדרינן ומותבינן מינה לר"נ ור"ע ור"י מדאוקימנא בחטאת העוף דבהדדי קא אתי הא בבהמה לא, ואי אמרת אין אדם אוסר דשא"ש אפי' בחטאת בהמה נמי ומאי קושי' אי בבהמה הא לא הוי' שחיטה אלא נחירה ופטור מש"ח לפי דברי כותב זה עכ"ל, ועי' בט"ז סי' ד' בי"ד ס"ק ד' שב"ח הקשה עליהם דא"כ מאי קושי' בש"ס משנים אוחזין בסכין על ר"ן שהרי התם לא נאסר אלא באכילה ונלפענ"ד לתרץ דבריהם וטרם נחפשה לדעת אי' ואיפוא המקור לזה אשר נבעו מצפונם לחדש כאלה ונראה דעיקר יסודם מדברי תוס' יבמות פ"ג ור"ש כלאים פ' זיין שהבאתי לעיל שהקשו מבב"ח וכלאי בגדים הכי יעלה על דעת דנימא בזה אין אוסר שא"ש ותירצו דדוקא בדבר התלוי במחשבה הוא דאינו אוסר, והנה הרא"ה ור"ן התבוננו בזה והמתיקו הדברים והוא דכל דתלי' במעשה לבד ל"ש לומר דאינו אוסר שא"ש שהרי לא גרע מנפלה מאלי' ונתערבה, אבל במידי דתלי' במחשבה הגם שהוצרך להצטרפות המעשה כיון דאם נעשה מאלי' לא שייך איסור זה רק בהצטרפות המחשבה לו יהיה כאלו נעשה ממילא והוא עומד מרחוק ונתכוון על של אחרים לע"ג דאזי פשיטא דאינו אוסר דבר שא"ש ע"י מחשבתו לבד וכיון שא"א לסלק המעשה לגמרי רק דנדון ונסב פני הדבר כאלו נעשה ממילא לכן בזביחה דבעינן דוקא כח גברא וכשנפל הסכין ונזבחה מאליה אסורה באכילה לכן כששחטה לע"ג אע"ג דלא נאסרה בהנאה מפני שנידון כאלו נעשה מאליו לכן מטעם זה אסור באכילה:
ב וממוצא הדברים האלו במסילה זאת נלכה הלאה ונימא דהא תינח היכא שכוונה האוסרת נלכד ונצמד למול המעשה אשר שתהו למטרת הכוונה והמחשבה והמעשה נתלכדו יחד אמנם אם נימא דאסרה בכוונה לבד ונמצא דתו לא מצטרכינן להצטרף המעשה אל מול המחשבה לעצמותו של האיסור שהרי הבעלים עצמם יכולין לאסור במחשב' לבדה ומעתה לגבי אחרים דליתא למחשבתם כלל בשל אחרים ולית ביה מששא וכאלו לא נהייתה למחשבה זו מעולם תחשבנה אזי גם הרא"ה ור"ן מודים דמותרת באכילה שהרי לא נתלכדה המעשה בחיצי המחשבה ונידון המחשבה כמשפטה והמעשה כמשפטה, ואזי מסלקינן המחשבה לגמרי והמעשה נשארה במכנתה ובתוקפה, וכמשפט כל הזביחות דמתירין באכילה, ועי' לעיל דף ל"ב ע"ב דמוקמינן לת"ק ור"א דתרווייהו סברי דבעלים מפגלין כר"י ב"ח וס"ל דילפינן חוץ מפנים, וע"ש דף ל"ט דבזה פסקינן גם להלכה דילפינן חוץ מפנים שהרי פסקינן שם כר"י דמחשבין מעבודה לעבודה והשוחט לזרוק דמה לע"ג אסורה בהנאה, ומעתה הרי לדברי רב"ח דס"ל שהבעלים מפגלין אפי' שאינן עוסקין בדבר של עבוד' כלל, ולכן גם בחוץ אוסרה במחשבה לבד ולכן בשל אחרים אינו יכול לאסור דמחשבתו כלא נחשבה כלפי חפצא דבעלים ולדידי' ל"ק תו קו' תוס' ור"ש מבב"ח וכלאי בגדים שהרי שם נאסר ע"י מעשה משא"כ בשוחט בהמות חבירו לע"ג דעיקר האיסור לא נתפס בעצמות המעשה דידי' שהרי לריב"ח דס"ל שהבעלים מפגלין ונימא ג"כ דילפינן חוץ מפנים ולכן בשל אחרים דלא מהני מחשבתו מידי הסברא מחייבת דלא נאסרה כלל ומותרת באכילה דמידי טעמא דרא"ה דאוסר באכילה אלא מפני דמוכרחים לתירוצו דתוס' הנ"ל והא תינח לדידן דפסקינן שאין הבעלים מפגלין אבל לריב"ח דס"ל שהבעלים מפגלין תו לא קשי' קושי' תוס' כלל ואין אנו נכנסים כלל לתירוצם אזי לכ"ע מותרת גם באכילה.
ג עוד נשיחה בזה ונרווח שמעתא דידן דלכאורה קשי' למאן דס"ל דאפי' במעשה אינו אוסר דבר שא"ש אמאי לא ילפינן חוץ מפנים והרי הכהנים מפגלין אפי' בדבר שאין להם שום צד זכות ואפי' בעולין [וגם בחטאת דאית להם חלק בבשר הרי איתא בכ"ד דכהנים משולחן גבוה קא זכו] דבין אם נימא דשלוחא דידן או דרחמנא נינהו סוף סוף אינן שלהם ואמינ' לתרץ הדברי' ע"פ דברי ר"ן נדרי' ל"ו ע"א וז"ל תנן הכהנים שפיגלו במקדש וכו' אא"ב שלוחי דרחמנא נינהו היינו שפיגולן פיגול דרחמנא שוינהו שלוחי לכל מילי אלא אי אמרת שלוחי דידן נינהו אמאי פיגולן פיגול שוגג הוא דקשה לי' דבשלמא במזיד נהי דשלוחי דידן נינהו פיגולן פיגול דכיון שמפגל במזיד אינו עושה שליחותו אלא אדעתי' דנפשי' קעביד וקי"ל בפ"ב דחולין דאדם אוסר דשא"ש על ידי מעש' אבל בשוגג אי שלוחי דידן נינהו אמאי פיגולן פיגול דהא כיון דשוגג הוא לאו אדעתי' דנפשי' קעביד שמתכוין הוא לעשות שליחותו ולימא שליח שויתך לתקוני ולא לעותי ודחי שאני גבי פיגול דאמר קרא וכו' הילכך וכו' עכ"ל:
ד וצריכין לומר בכוונתו שגם תחילת דבריו כרוכים וקשורים במאי דסיים שגם אם נימא דשלוחי דרחמנא נינהו פיגולן פיגול משום דקי"ל דאוסר דשא"ש על ידי מעשה דבל"ז מאי אהני לן במאי דרחמנא שוינהו שליח לכל מילי מ"מ לא עדיפי ידי הכהנים מבעלים עצמן דחשיבי לגבי קדשים שכבר הקדשו כידי אחרים שהרי מקשינן משוחט בשבת בחוץ לע"ג לר"ן דס"ל דאינו אוסר שא"ש ולולא הטעם כיון דקני' לי' לכפרה וכו' גם למסקנא אינו אוסר לר' נחמן וגבי כהנים ל"ש זה ופשוט דלא מהני טעמא דר"ן משום דרחמנא שוינהו שליח לכ"מ אלא לסלק טעמא דלתקוני שדרתיך ולפ"ז בין אם נימא דשלוחי ד"נ או דרחמנא בין בשוגג בבמ"ז דפיגולן פיגול, קשי' לר"ן ולר"ע ולר"י ובע"כ צ"ל שהוא רק מיתורא דקרא דלא יחשב וכתרוצא דש"ס שם וקשי' לדידהו דא"כ בחוץ נמי אמאי אינו אוסר ע"י מעשה דכיון דגלי רחמנא גבי פיגול א"כ בחוץ נמי שהרי ילפינן חוץ מפנים וכר"י דהתם פסקי' דמחשבין מעבודה לעבודה ודוחק לומר דכולהו אמוראי שבקי לר"י וסברי כר"ל ועוד דגם לר"ל יש לומר דדוקא מעבודה לעבודה הוא דלא מסתברא לי' כלל לילף מפנים ודי בזה אם אוסרו במעשה זו ששלטו בו מחשבתו הרעה ולא שתשלוט ותתפשט גם בע"מ בשחטו ע"מ לזרוק דמו לע"ג אבל לענין זה אם יכול לאסור בשל אחרים עי"מ שהוא רק כמו גילוי מילתא בעלמא וכיון דמצינן כן גבי פיגול נימא ג"כ בעלמא וכמו דמצינן בכולו תלמודא דמקשינן ונילף מיני' זולת בדבר חידוש דנראה בעליל שהוא נגד הסברא לגמרי הוא דלא ילפינן [ועי' בר"ן בפ' אותו וא"ב בהא דמספקא לן לר"י אם חוששין לזרע אב הוא משום דמספ"ל אם גבי או"ב חידושא הוא אם לא] ומשה"ט נמי גבי שוגג דפיגולן פיגול אפי' אם שד"נ משום גזה"כ הוא דאתינן עלי' ל"ש לומר דנילוף מיני' מיהת לגבי קדשים דל"א במילי אחרינא לתקוני שדרתיך וכו' משום שהוא בעצמותו נגד הסברא.
ה לכן מוכרחים לומר דלס"ד דהיינו ללישנא קמא דס"ל לר"נ דאינו אוסר אפי' ע"י מעשה רבה ה"ט דלא ילפי מפיגול משום דס"ל כריב"ח דבעלים מפגלין וכיון דדינו דפיגול אפי' בדבור לבד לכן גם גבי כהנים אין למעשה ההוא שעובד שום הצטרפות לדיבור ההוא רק דרחמנא חייבו בהכי כשדיבר כן בשעת עבודה ולא משום שעשה המעשה אל מיטרת הדיבור ההוא דפיגולן דכהנים בפלס מאזני פיגולן דבעלים ישקל וכשם דבעלים מפגלין בלא מעש' כן הכהנים אינן צריכין להצטרפות המעשה כלל ומעתה תו לק"מ דנילף חוץ מפנים כיון שגם בפנים חידוש הוא שתתפשט דיבורא דכהנים בדבר שאינו שלהן וכשם דלא ילפי' מיני' שיתקיים השליחות אפי' בדבר שעיוות השליח כן ה"ה נמי לענין זה:
ו וכשנרד לדעת בהא דפליגי הפוסקי' אם פסקינ' כר"ה או כר"נ עיקר נפקותא למסקנא דפסקי' כלישנא בתרא דישראל אינו אוסר משום לצעורי ובא"י הרי יכול לאסור לכ"ע צ"ל רק במעשה זוטא והיכא דל"ש לצעורי דלר"נ ור"ע א"י לאסור שהרי גם לחכמים דאוסרין הוא דוקא במעשה רבה וכמ"ש רש"י שם, ולכן לדעת הרא"ה דס"ל דהילכתא כר"ן ואם שחט בהמות חבירו רק את סימן השני לע"ג ובגונא דל"ש לצעורי כמובן באופן זה הוא דחידש הרא"ה דאע"ג דמותרת בהנאה מ"מ באכילה אסורה שהרי בעלמא אסר אפי' במעשה זוטא כקו' תוס' יבמות הנ"ל וצ"ל בכוונת תירוצם שם דנחשב כאילו נעשה ממילא ומשה"ט עצמו נאסר באכילה וכמ"ש באות א' שהרי למסקנא דפסקינן דבמעשה רבה אוסר היכא דל"ש לצעורי יכול לאסור תו לא הוצרכנו לומר דס"ל כריב"ח שבעלים מפגלין ותדע שהרי אנן פסקי' דלא כריב"ח ואפ"ה ס"ל דפסקי' כר"נ וכל"ב] אלא כרבנן דפסקי' כוותי' ושפיר ילפינן מפיגול דגבי פיגול רחמנא אחשבי' לכל ד' עבודת ונחשב לכל עבודה ועבודה בפ"ע למעשה רבה עי' ביצה ך"ז ע"ב רש"י בד"ה חלה שנטמאת וכשם דגבי פיגול נאסר ע"י מ"ר ה"ה נמי בחוץ היכא דל"ש לצעורי נאסר ג"כ במ"ר אבל ללישנא קמא דס"ל לר"נ דאפי' במ"ר אינו אוסר והדרי קושי' לדוכתי' דנילף מפיגול ובע"כ צ"ל דס"ל כריב"ח וחדושא הוא גבי פיגול גופא וכיון שכן תו ל"ק קו' תוס' יבמות ואין אנו אחראין לכנוס בתירוצים וחלוקים שכתבו לדברי ריב"ח שהרי ילפינן חוץ מפנים וכשם דבפנים נאסר בדיבור לבד בלא הצטרפות המעשה כן נמי בחוץ ומש"ה הסברא מחייבת דבשל אחרים לא נתפסה כלל מחשבה ודיבורא דידי' וכמ"ש לעיל בסוף אות ב' ומש"ה שפיר הקשה בש"ס ללישנא קמא משוחט בחוץ ומשנים אוחזין בסכין ועיין היטב היוצא לנו מזה לדינא דהיכא דשייך לומר דלצעורי קא מכוין אזי גם לדעת הרא"ה ור"ן מותר באכילה והיכי דל"ש לצעורי בגוונא דאיתא בסוגיא או גבי קדשים דל"ש משום לצעורי אזי במ"ר נאסר אפי' בהנאה ובמעשה זוטא כגון בבהמה ולא שחט רק את הסימן השני לע"ג אזי לדעת הפוסקים כר"ן וכר"ע והוא דעת הרמב"ם ורז"ה לא נאסר כלל ואפי' באכילה מותרת ולדעת הרא"ה דפוסק ג"כ כר"נ ללישנא בתרא נאסרה מיהת באכילה:
ז עיין בי"ד סוף סי' ב' בט"ז שמיישב קו' הב"ח שם וכללות דבריו דלא נאסר משום תקרובת אלא בדבר שעושה נבילה ובלא"ה אפי' כל דהו לא מיקרי ודבריו תמוהין כאשר השיג עליו בעל נה"ך שהוא נגד הסוגיא במקומו שהרי הקשה בגמרא משוחט בשבת לר"ה ומוקי לה בחצי קנה פגום ולט"ז אפי' כששוחט כל הקנה אתי' שפיר ומכל הסוגי' משמע דאפי' בכ"ד של הקנה נמי נאסר לר"ה דס"ל דאוסר במעשה כ"ד ונראה לפענ"ד לתרץ דהנה נראה בעליל שגם לר"ה דאוסר במעשה כ"ד אינה נאסרת עם המעשה בשעה שעשה המעשה ההיא רק לאחר שעשה המעשה כ"ד אזי נאסרה לאחר מעשה מיד דאלת"ה עדיין תיקשי משוחט בשבת דאמאי חייב חטאת משום שוחט בחוץ שהרי אוסרה בשעה שמשלים בשחיטות הקנה וכן ממאי דמתרצי התם באומר בגמר זביחה ה"ע מוכחי מילתא דלא נאסרה אלא לאחר כלות המעשה מידי' וגם דאפי' בשלו נמי בע"כ צריכין לומר דלא נאסרה משום תקרובת אלא ע"י מעשה ולאחר כלות המעשה כמו בשל אחרים שהרי הקשה שם לר"ה א"ה מ"א חטאת אפי' זבח נמי ללשון השני ברש"י דבזבח הוא ממון בעלים וכריה"ג דקדשים קלים מב"ה והשתא אי תימא דבשלו אוסר עם המעשה בהדי הדדי מק"ל שהרי בשלו פטור מש"ח אפי' באומר בגמר זביחה ולפ"ז כל עיקר חדושו של הט"ז הוא דלא נאסר משום תקרובת אלא בדבר שעשה נבילה ואפי' בשלו נמי וכל כמה דלא נעשה נבילה במעשה זו אין בו משום תקרובת אבל כל דבר הנידון משום מעשה גם הט"ז מודה שגם במעשה כ"ד ואפי' בדבר שאינו עושה נבילה נידון במעשה ואפי' במעשה כל דהו ומש"ה הוא דמתרצינן לר"ה בחצי קנה פגום דווקא דאזי המעשה והתקרובת בהדי הדדי הוא דקא אתי' לי' ולכן לא נאסרה רק בכלות המעשה כ"ד ומש"ה חייב חטאת גם על שב"ח אבל אם שחט את הקנה כולו דאז בתחילת הזביחה עשה המעשה כ"ד ואזי אח"כ כשמשלים לרובא אזי אוסרה עם גמר הזביחה בהדי הדדי שהרי אז נעשתה נבילה וניטל חיותה ואזי גמר זביחה ותו נידון כמחתך בעפר ופטור משום שב"ח והוא נכון וברור בכוונת הט"ז וכן למאי דס"ד מעיקרא דסימן א' דוקא ובחטאת עוף עסקינן בע"כ צ"ל דאינו נאסר אלא לאחר כלות המעשה כמובן:
ח עיין תוס' ד"ה לא הוי חטאת ובמהרש"א שם ושמא י"ל דהא דנקט חטאת וכו' וז"ל וליכא לאקשוי' לפ"ז להאי לישנא נמי וכו' יעו"ש ונראה למתחילים בעיון הישר שקושיותיו עודנו לא נתכו ולא נפתרו בתירוצו שהרי גם לר"נ דס"ל שגם בגמר מעשה אינו אוסר מ"מ יש מקום לומר דנקט חטאת לרבותא כי היכי דלא נימא דגבי חטאת חשיב כשלו, ובשלו הלא גם ר"ן מודה דאוסר אפי' במעשה זוטא אע"ג דבשל אחרים אינו אוסר אפי' במ"ר, אמנם מפשטות לשונו משמע דבשלמא לר"ה נקט חטאת לאשמעינן רבותא כי היכי דלא נטעה ולומר דחשיב כשלו וגם נשמע מזה קושטא דדינא דלא נאסר בתחילת מעשה רק בגמר מעשה דוקא הוא דנאסר ומש"ה נקטי' בכה"ג וכרוך ותני בהדי שחיטות חוץ כי היכי דנשמע מזה שאינו נאסר בתחילת זביחה ומש"ה חייב על ש"ח כיון דהוה עלה תורת שחיטה עד גמירא אמנם עדיין נוכל לומר דנאסרה לאחר גמר זביחה תיכף בכלות המעשה וכן הוא לקושטא לר"פ אליבא דר"ה דדוקא במ"ר הוא דאוסר אבל לר"נ אכתי לא נשמע אלא לסלק טעותא דלא נימא דחשיב כשלו אלא של אחרים אבל בשל אחרים גופא לא נשמע מזה קושטא דדינא דאפי' בגמר מעשה אינו אוסרה שהרי מחיובא דש"ח לא נשמע רק שלא נאסרה בתחילת זביחה ואכתי איכא למימר דלאחר גמר זביחה נאסרה והוי לי' לתנא למינקט ולמיתני אח"כ והאוכלו חייב ארבעים משום ש"ח ולא משום ע"ג כי היכי דנגמור ונדע הדין בשלימות א"ו דתנא לא אתי לאשמעינן מידי בדין דבר שאינו שלו אלא גופי' דשלשה חיובי חטאת יצדקו יחד הוא דנקט ואזיל וא"כ מ"א חטאת לאשמעינן זבח סתם דבשלמא לר"פ אליבא דר"ה הוא דכייל להו לכולהו מילתא באיסור שאינו שלו בהדי שחיטה חוץ דקתני דמינה נשמע לסלק טעותא ונשמע ממילא דדוקא בתחילתו הוא דאינו אוסר ולאחר ג"ז הוא נאסר מדכייל להו בשחוטי חוץ, אבל לר"נ דאפי' בגמר זביחה אינו נאסר תו אאי"ל דנקט לי' לאשמעינן באיסור שא"ש מידי שהרי אכתי לא נשמע דאפילו בגמר מעשה אינו אוסר ותו דחיקא למימר דנקט חטאת רק למילתא קטיע:
באופן אחר נראה ליישב קושיות מהרש"א הנ"ל דבריש שמעתין פרש"י דר"ה תרתי אתי לאשמעינן חדא דיצא מכלל ב"ח בתחי' זביחה וגם דאפי' שא"ש נאסר במעשה כל דהו, מכללו נשמע דלולא דברי ה"א דאפי' בשלו אינו נאסר להדיוט עד ג"ז, וכשנבקש לידע אם ר"נ ור"ע ור"י מודים מיהת בזה לר"ה דבשלו יצא מכלל ב"ח בכ"ד, אזי לדעת ר"ח דר"נ מודה בגמר מעשה דאוסר, מזה נשמע ממילא דבשלו אוסר בתחילת זביחה שהרי רק על תחילת זביחה הוא דקאמר ר"נ דאינו אוסר דבר שא"ש מכלל דבשלו אוסר בכ"ד כר"ה אמנם לדעת רש"י דלר"נ אפי' בגמר מעשה אינו אוסר דשא"ש אכתי לא נשמע דבשלו אוסר בכ"ד ואמינא כסברא חיצונה דלא יצאה מכלל ב"ח רק בגמר זביחה ומשה"ט תו אי אפשר לומר לר"נ דנקט חטאת לרבותא כי היכי דלא נימא דבדידי' דמי', שגם בדבר שהוא שלו אינו נאסר רק בג"ז, איברא במסקנם אמרינן שגם ר"נ מודה מיהת בזה לר"ה ומש"ה דוקא בחטאת עוף ובחצי קנה פגום ויש להעמיס כוונה זו בדברי תירוצו דמהרש"א הנ"ל יעו"ש היטב בהתכת דבריו ואין להאריך:
ט לכאורה יש להקשות דמאי קושי' משוחט בחוץ לע"ג לר"ה דהרי נוכל לומר דאיירי בשוחט להר ולכל צבא השמים דדינו כמחובר דחייב חטאת ולא נאסר משום תקרובת, וי"ל דא"כ הדרי' קו' תו' לדוכתי' בד"ה חייב דא"כ ליתני גם יוה"כ וצ"ל כתירוצם דאתי לאשמעינן דחייב בשבת משום שמוציאו מידי אמה"ח ואי אמרת דאינו נאסר כלום פשיטא דחייב שהרי מוציאו מידי טומאת נבילה ואין להקשות לר"ן דס"ל דאפי' במ"ר אינו אוסר דשא"ש הדרי קו' תוס' לדוכתי' שהרי למסקנא מודה ר"נ ור"ע ור"י בחטאת דכיון דקני' לי' לכפרה כדידי' דמי ולמאי דס"ד מעיקרא ה"ה דהוה ליה להקשות קושי' זו אלא דעדיפי ליה להקשות במאי דקיימי בי' וקמהדרי עד כה וכמ"ש תוס' ב"ב דף י"ח ע"ב בסד"ה ואי לא, אחרי כותבי בא לידי ס' כו"פ ומצאתי קו' ראשונה ותירוץ הנ"ל וגם קו' השני':
י ראיתי בס' מק"ח בסי' תמ"ח שהקשה לדעת ר"ן נדרים דף מ"ו ע"ב דבחצר השותפים שיש בו כ"ח ואסרו ע"ח דכ"ז שלא חלקו אסור ולאחר שחלקו מותר וכ"פ הרמב"ם וכו' וז"ל ונ"ל כטעמו דאע"ג דקיימ"ל בדאורייתא א"ב אפ"ה אנן סהדי שע"מ כן נשתתפו שלא יכול אחד מהם לאוסרו ע"ח בענין שתהא נאסרת עליו לאחר חלוקה דא"ה אסר עלי' נכסי דידי' ואינו בדין עכ"ל הר"ן, והקשה דא"כ מאי משני הכא בדאית ליה שותפות אכתי יחלקו ויהי חלקו של חבירו מותר לאחר חלוקה כסברת הר"ן הנ"ל, ונ"ל דלק"מ דסברות ר"ן הנ"ל ל"ש אלא גבי קונם וכדומה וה"ט שהרי עיקר סברות הר"ן מרפסין איגרא דלו יהיה כן בשותפים שנשתתפו והתנו כן בפירוש מאיזה טעם יתבטל מה שאסרו אח"כ דלו ישקל בפלס מאזני תנאים דעלמא הכי אין בידו לעבור על התנאי ויתבטל המעשה ועי' בתוס' ור"ן בפ' המגרש גבי ע"מ שלא תנשאי לפלוני דוק ותשכח, וצ"ל דעיקר הדברים נסתעפו מהא דאית' בנדרים ך"ג גבי נדרי עצמו הרוצה שלא יתקיים נדרו של עצמו יאמר כל נדר וכו' ובלבד שלא יהי' זכור בשעת הנדר למסקנא שם ומשה"ט בשותפים נמי דאנן סהדי שע"מ כן נשתתפו ודמי לדברים שבלב כל אדם והוי כאלו התנו בפירוש לבטל את נדרו שידור את חבירו מנכסי עצמו, והרי בנידון זה אנן סהדי דאינו זוכר בשעה שנדר מן הביטול כלל שהרי לקושטא כן הוא שלא ביטלו בפירוש ומשה"ט בטל נדרו לאחר שחלקו אבל בשאר איסורין דל"ש כן מאי אהני לן דאנן סהדי דלו היתנו נמי בפירוש לא מהני מידי:
יא ועיין בתשובת הגאון הקדוש מו"ה עקיבא אייגר זצוק"ל בסימן קס"ה שהעמיק והרחיב בסוגיא זו ותמצא נחת בכמה דברים נכוחים ולא השאיר לפנינו רק כנוקף שנים ושלשה זיתים בראש אמיר, ומקדם נביטה ונראה ליישב התמיהות, אשר התפלא והדה ידו החזקה עליהם וז"ל בתה"ד ואולם נראה דאדרבה מסוגי' מוכח כשיטת רש"י הנ"ל דנתקלקלה בשחיטה שאני לעיל דף ך"ט היינו דוקא נתנבלה דסופו לאו שחיטה היא) מהא דאמרי' ואר"פ אי לאו דאמר ר"ה בהמת חבירו וכו' מהד"ת חטאת כיון דקני לי' לכפרה כדידי' דמי, ולכאורה תמוה לי דאם היה הקושי' מכח דחטאת כדידי' דמיא איך תלי הקושיא על ר"ה הא מה דאמר ר"ה דאוסר בדידי' הוי החידוש רק דאף דבע"ח נעבד לא נאסר להדיוט, דמ"מ במעשה נאסר אבל לגבוה הא פשיטא דאפי' בלא נעשה כלל מעשה דבמשתחוה לבהמתו נאסרה לגבוה, וא"כ בלאו ר"ה ג"כ קשה מכי שחט סימן אחד נאסר מטעם נעבד לגבוה עכ"פ ואינו מתקבל בפנים ולא לחייב משום שחוטי חוץ וזה תמיה' רבת' לכאורה, מזה נראה כשיטת רש"י הנ"ל, וא"כ אילו היה נאסר רק לגבוה ליכא קושי' דמ"מ חייב על סימן א' כיון דשם שחיטה עלה ולא נתקלקלה חייב משום התחלת שחיטה ורק לר"ה דנאסר להדיוט ג"כ, בזה הקושיא דסופו לאו שחיטה כלל והוי כמחתך בעפר עכ"ל, והנה בפשיטות יש לתמוה מדוע שינה רש"י טעמו ושיטתו הכא מדלעיל דפרש"י דדוקא נתקלק' בשחיטה עצמו הוא דנעקרה השחיטה למפרע אפי' למ"ד ישנו לשחיטה מתוע"ס ומשה"ט לא נטמא העוסק בתחילת שחיטה גבי פ"א אבל אם נפסלה בסוף שחיטה בפסול אחר אזי נטמא העוסק בו בתחילת שחיטה והכא בסוגי' זו פרש"י איזהו פעמים דכל דנפסלה בקודש נעקרה ג"כ השחיטה למפרע לענין שחוטי חוץ, עי' רש"י בסד"ה מחתך בעפר ובסד"ה ועולא מעשה כ"ד קאמר, גם בדברי תוס' עצמם יש שינוי לכאורה דבב"ק ע"א ע"ב בד"ה א"ה בתה"ד וז"ל וכיון דנאסרה בשחיטה פורתא תו לא חזי' לפתח אה"מ אלמא דהא דנקטי בגמרא מחתך בעפר הוא לדוגמא בעלמא ועיקר הדבר משום דאינו ראוי לפתח אה"מ, והא תינח גבי שחוטי חוץ, אבל בחולין שנשחטו בעזרה דל"ש טעם זה שהרי אפי' בחי' ובע"מ אסרו רחמנא עי' קידושין נ"ז, תו לית בי' גם משום מחתך בעפר אפי' כשנאסרה בהנאה ולקמן דף ע"ב בד"ה דאי ישנה וכו' וז"ל ממאי דחייב רחמנא אחולין בעזרה ואשחוטי חוץ לא מצי למיפרך אי ישנו לשחיטה מתוע"ס מכי שחטה פורתא אסרה ואידך מחתך עב"ה וכו' עכ"ל הרי דהקשו גם על חולין בעזרה משום מחתך בעפר, וגם בסה"ד שם חזרו ונקטו וז"ל כיון דבסוף שחיטה הוי כמחתך ע"ב לכן נלפע"ד להמציא בזה דרך סלולה ונכונה, והוא דעיקר פלוגתייהו דרש"י ור"ת גבי פ"א וחזרו ונשנו בב"ק ע"ב ע"א בד"ה כי קא מחייב, את דברי ר"ת ודעתו יעו"ש, אבל גבי ש"ח שפה אחת ודברים אחדים לכל הפוסקים דלא נעקר חיובא דידי' אשר נתחייב בסימן א' מתחילה על ש"ח, משום דנפסלה בסוף ע"י דבר שאינו ראוי לפתח אה"מ דמשום פיסול זה לבד לא נעקר חיובא למפרע שהרי בזבחים קי"ד מצרכינן קרא יתירא להוקדשה ואח"כ נפסלה משום מוקצה ונעבד דלא נשמע מקרא דאל פתאוה"מ ל"ה רק כשנפסלה ואח"כ הקדישה לכן מיתור' אחריתי הוא דמרבינן גם כשהקדשה ואח"כ נפסלה אמנם כל זה הוא כשנפסלה קודם שהתחיל לשחוט דאזי לא התחיל כלל חיובא דשחיטה דחוץ מיד שהרי לא היתה ראוי' לפאה"מ הוא דנתרבה שלא יתחייב בדבר שאינו ראוי לפאה"מ אבל לא שידחה חיובא שחל עליו כבר בתחילת שחיטה משום שאינו ראוי לפאה"מ בסופו ואיך נוכל ללמוד לאפקועי חיובא דידיה ממאי דנתרבה דלא מתחיל חיובא מתחילה ואינו דומה כלל לפרה אדומה דנסתלקה מטומאה שנטמא בתחילת שחיטה משום דנפסל במלאכה בסופו דשאני התם שהרי לא מצינן טומאה משום עסקו בשחיטה רק גבי פרה אדומה לחוד וכיון דנפסלה בסופו משום הכשירא דפ"א תו לא עדיפי משחיטה דעלמא, דל"ש ביה שום טומאה כלל מסברא חיצונה, אבל גבי שחוטי חוץ, שגם כשאינו ראויה לפאה"מ בתחילת שחיטה, לא ידעינן אלא מרבויא דקרא, אבל לאפקועי חיובא דלא נתרבה מנ"ל לפטרו וכמ"ש לעיל וכדאיתא סברא כזו בכ"ד לכן כשלא נפסלה בסוף שחיטה אלא משום שאינו ראוי' לפאה"מ אזי לכל הפוסקים חייב חטאת משום ש"ח לדידן דפסקי' ישנו לשחיטה מתוע"ס אולם כששחט לע"ג בחוץ אע"ג דלא נאסרה אלא לאחר שעשה בו מעשה והוא כבר נתחייב משום ש"ח בתחילת זביחה אפ"ה פטור לכ"ע משום ש"ח כדאיתא בסוגי' זו דפריך לר"ה משב"ח לע"ג והוא מטעמא אחרינא דכיון דנאסרה בהנאה ונפקע שמא דבעלים ראשונים ממנו כדאית' להדי' בב"ק דאמרי' גבי' דלאו דמרי' קא טבח הרי דנפקע עי"ז שמא דבעלים לכן כשם שנפקע שמא דבעלים בחולין ה"ה נמי דנפקע שמא דהקדש ממנו דמ"ש כיון דלר"ה אוסר בשל אחרים ע"י מעשה ופקע רשותא דבעלים ה"ה והוא הטעם בעצמו גבי הקדש דנסתלקה רשותא דהקדש משעה שחל עלה שמא דא"ה וכיון דנסתלק רשותא דהקדש בסופו הרי שלא נגמרה השחיטה כלל בשל הקדש תו א"א לחייבו משום תחילתו על ששחט קדשים בחוץ כיון דלא נשאר שמא דהקדש עד סופו וטרם שנגמרה הזביחה כבר יצא מרשות הקדש לגמרי [וגם אין בו משום מעילה שקדשים שמתו יצאו מידי מעילה מה"ת וכ"כ דלא נשחטה בפנים כאילו מיקטל קטלה כדאיתא במעילה דף ב' ע"ב בתד"ה ורבה [וזהו שרימז לנו רש"י בהמתקת לשונו הקדוש בד"ה ועולא וז"ל מכי שחט בה פורתא פקע שם קדשים מינה דוק ותשכח שאין לזוז ממה שכתבנו בעזרת הי"ת ולא דמי לפ"א דס"ל לרש"י לעי' ך"ט דאע"ג דנפסלה במלאכה בסוף השחיטה דש"ה דמ"מ לא יצאה מרשות הקדש עי"ז וככחה אז כן עתה לכה"ד רק דיצאה מהכשירה להזאת אדם וכלים ובסברא זו הוא דפליגי רש"י ור"ת דר"ת ס"ל כיון דכל עניני טומאה גבי עוסקי בפרה חידוש הוא ע"כ לא אשמעינן רחמנא אלא כשנשארת בהכשירה וכל חוקי תורתי' מתחילה ועד סוף ורש"י חולק בסברא זו דכל כמה דלא יצא מרשות הקדש לכל דבר אזי גם לענין טומאה נשארת בחוקי פרה ולא פקעה הטומאה שנטמא בתחילת זביחה ומ"ש תוס' ב"ק כיון דנאסרה בתחילה תו לא חזי לפאה"מ הכוונה כיון שנעקר שמא דהקדש לגמרי ולישנא קייטא נקט וכדמורגלא בי' בלישנא דגמרא ומה שהקשו שם בחולין שנב"ע הוא נמי על סוג הלז דכיון דנאסרה בהנאה ונעתק שמא דהקדש ממנה מכ"ש שלא יחול עליו תו שמא דהקדש במאי ששחטו בפנים ואמאי חייבו רחמנא משום חב"ע דמידי טעמא אלא מפני שהחל רשותא דקודש ע"ג חולין שלא הוקדשו והרי כיון שנאסרה בהנאה תו לא חיילי רשותא דהקדש עליו ובזה יתיישבו על נכון כל קושיות הנ"ל דקושיות הש"ס לא קאי אלא ר"ה דס"ל דנאסרה בהנאה דכשם דאמרי' בי' דלאו דמרי' קא טבח ה"ה דנשמע ממילא דיצא מרשות הקדש אבל במה דנפסלה להקרבה לחוד לא נפקע חיובו שנתחייב מתחילה וזה נכון וישר למעיין בצדק) ובזה יתיישב לן ממילא גם קו' ראשונה שהקשה שם בתחילה על רש"י דס"ל גבי פ"א דוקא כשנתקלקלה בשחיטה א"כ מה קושיא לר"ה משב"ח דמחתך בעפר שהרי גם בע"ג מיקרי זביחה גבי או"ב וכמ"ש תוס' ב"ג ולדברינו ניחא דהכא בש"ח גם רש"י מודה כיון דנפקע שמא דהקדושא ממנה בסופה אזי הסברא נותנת דאין לחייבו משום שב"ח:
יב ועי"ש מה שתירץ הגאון הקדוש הנ"ל לדעת רש"י דס"ל לעיל דוקא בנתקלקל בשחיטה עצמו הוא דפקעה השחיטה למפרע הא דמקשי בש"ח מ"ח בב"ה אע"ג דגם בע"ג מיקרי זביחה ה"ט משום דאמרי' בפסחים דתיקון להוציאו מידי אמ"ה ואליבא דר"י בשבת קו צריך להיות התיקון מיד וכיון דמפרכסת אסורה לא תיקן מיד אלא בע"כ צ"ל דאתי' כר"ש דמחייב בצריך לכלבו ואצל"א ולא צריך להיות התיקון מיד וכיון דאתי' כר"ש מקשינן דמחתך בב"ה דר"ש לטעמי' דס"ל כל העומד לשרוף כש"ד או משום דס"ל שחיטה שא"ר לש"ש הנה תירוצו נכון לשיטה בפ"ע אבל שיטת רש"י עדיין לא נתיישב שהרי רש"י ס"ל בשבת קו דלר' יודא הוא דלא מחייב בחו"מ אלא בצל"כ ואצל"א ולר"ש חייב בחו"מ אפי' כשלא תיקן כלום ונמצא דאתי' כר' יודא לדעת רש"י [ואין להקשות לדעת רש"י מאי מקשינן בפסחים מאי תיקון דילמא אתי' כר"ש דז"א דא"כ מהדרי קו' תוס' לדוכתי' הכי מנינא אתי לאשמעינן וצ"ל כתירוצם דאשמעינן אע"פ שלא תיקון אלא להוציא מאמ"ח, ש"מ דאתי' כר"י דלר"ש פשיטא דחייב אפי' כשלא תיקון כלום] אבל עיקר תירוצו שגבה ממני דא"כ דקו' הש"ס קאי לר"ש ולדידי הוא דהוי כמחתך בעפר מה מתרצינן דאיירי באומר בגמר זה"ע דהא לר"ש גם בכה"ג הוי שחיטה שא"ר שהרי בב"ק דף ע"א מאן חכמים ר"ש וגם התם איירי למסקנא בגמר זביחה דלר"ש כ"כ דלא הותרה באכילה אפי' לאחר גמר זביחה אין שחיטה עלה לב"ד ע"ש מה שהקשה על תוס' ב"ק וז"ל ויעוין ב"ק ע"א בתוס' בד"ה בשלמא הך סוגיא אתי כמ"ד אדם אוסר דשא"ש וכו' אבל באמת דברי תוס' שם תמוהין דהא כתבו שם דמיירי דנתן רשות לשלוחו לשחטו לע"ג ולגבי הבעלים הא ה"ג קנינהו בגמרי שחיטה דהוי ש"מ ומש"ה נאסר בגמר שחיטה מטעם תקרובת ע"ג והארכתי בזה במ"א עכ"ל ולא אדע מה ק"ל כיון דלא קנהו אלא לאחר גמר מעשה דקודם ג"מ לא הוי שינוי לקנותו בכך כמ"ש תוס' שם ותו לא עשה מעשה כדי לאסרו ואנן בעינן שיהי' שלו עד שלא עשה מעשה האוסרו וראי' מפורשת מתוס' בסוגיא זו שחלקו על רש"י דס"ל דרבוצה דוקא אלא אפי' היכא שהגביה ושחטה מ"מ לא נאסרה אע"ג דמתה וקנינה בש"מ כיון דלא קנינהו טרם שעשה מעשה האוסרו ומסתמא כיון לזה במאי שסיים ובמ"א הארכתי בזה:
יג עיין ב"ק ע"ב ע"ב בתד"ה דאי ס"ד וכו' ומתוך כך היה נראה לדקדק דתקרובת אסור בהנא' מדאו' וכו' ומיהו י"ל דאפי' לא אסרה בהנאה אלא מדרבנן חשיב ליה שפיר לאו דידיה כיון דאסרו חכמים בכל הנאות דאפי' קידש בו א"מ כדתנן בתוספתא המקדש וכו' בעורות לבובים וכו' אע"פ שקידש בדמיהן א"מ וכו' יעו"ש מסקנת דבריהם דמספ"ל בזה, וק"ל שהרי אית' להדיא במס' ע"ג דף נ"א ע"ב אם אינו למקומות וכו' תניהו ענין לכלים ופרש"י דאיירי במשמושין ותוס' שם נ"ב ריש ע"ב בד"ה כיון חלקו ע"ז ופירשו שם דאיירי בכלים של תקרובות והרי מפורש בקרא דאסורין בהנאה דכתיב אבד תאבדון, ועוד דמיבעי' להו בתקרובת של אוכלין כיון דאיסורי' לא בטיל כדה"ג וכו' טומאה נמי לא בטיל א"ד איסור דאורייתא ל"ב טומאה דרבנן בטיל, ומדלא מיבעי' להו לענין הנאה ש"מ דאסור בהנא' מדאוריי' ועוד דבחולין דף קי"ו כתבו להדיא דאסור בהנאה מדאוריית' שהרי הקשו התם בד"ה חדא, דהוי מצ"ל תקרובת ע"ג יוכיח וז"ל וכ"ת מה לתקרובת שכן מטמא הא דמטמא היינו מדרבנן ומצאתי אח"כ בשעה"מ בפ"ב מה"א שעמד על דבריהם בקו' השנית הנ"ל, לכן נראה דהא דמספ"ל הכא בתקרובת היינו דוקא בדבר שא"ש, ומקור הספק בנוי' על דבריהם בע"ג נ"ב ע"ב בד"ה ברוך וכו' וז"ל והא דמייתי מההיא קרא לקמן למילתא דעולא דמיירי אף להדיוט כדמוכח בחולין פ"ב הכי מייתי מדאסר לגבוה במעשה זוטא שלא נשתנה הכלי א"כ במעשה רבה יש לאסור אף להדיוט עכ"ל כיון דבמעשה זוטא לא נאסר אלא מדרבנן לגבוה כדמשמע מפשטות הסוגיא דהתם וביותר מפרש"י שם) שהרי ילפי' מיני' לכלים ששימשו בב"ח דקנסינן בהו לאוסרן לגבוה ונשמע מזה דגם במ' בג' להדיוט ג"כ אינן אסורין אלא מדרבנן אלא משום דאכתי יש מקום לומר דבמעשה בגופו נאסר להדיוט מדאורייתא לעולא ולר"ה והכי אודי ליה למודי דעולא דלולא דבמעשה בגופה אוסר בדבר שא"ש מדאורייתא מנ"ל לרבנן להחמיר במעשה זוטא לגבוה בדבר שא"ש כיון דליתא כוותי' בדאוריי' ומשה"ט הוא דמספ"ל בב"ק בזה בתקרובת אם אסור בהנאה ולמודי דעולא אזדי בהדרגה וכדכתיבנא בפן השני א"ד למודי דעולא ור"ה אזדי כפשוטה וכשם דבמעשה זוטא לא נאסרו לגבוה רק מדרבנן ה"ה דבמעשה בגופה לא נאסרו להדיוט רק מדרבנן דדי לבא מן הדין לה"כ וכיון דהכא איירי בזובח שאינו שלו ואליבא דר"ה דאוסר גם להדיוט ע"י מעשה בגופו ואפ"ה אמרינן גבי' דלאו דמרי' קא טבח לכן כתבו מעיקר' להוכיח מזה דאליב' דר"ה דאוסר בדבר שא"ש עי"מ שהוא מדאו' דאי מדרבנן לא עדיף מחב"ע וכתבו אח"כ דמ"מ ליכא ראיה מוכרחת מפלוני דש"ה כיון דאסורה מיהת באכילה מדאו' כאשר הוכיחו לקמן לכן אע"ג דאיסור הנאה מדרבנן חשיב' כדאו' לכ"ד כמו בחמץ דאו' ושיעור' דרבנן כיון שיש לו עיקר מה"ת וכן מסביר בשע"מ פ"א מה' חומ"צ ה' א' סבר' זו והביאו לזה ראייתם מתוספת' ועיקר הדברים לפמ"ש הוא מדקתני התם לאחר שחישב כל הפרטים ובכל דבר שחל עליו איסור ע"ג כלום אע"פ שמכרן וקידש בדמיהן א"מ, דמשמע דאתי לאתויה דאפי' דבר שלא חל עליו מדאו' אפ"ה א"מ והשת' אם קאי על דבר שא"ש הרי משמע להדי' דלא נאסר מדאו' ואפ"ה א"מ ואת"ל דקאי על שאר ע"ג בגוונא דלא נאסרה בהנאה מדאו' הרי ממילא נשמע דיש מקום לומר כן גם בדבר שא"ש דלא נאסר מדאו' ואפ"ה א"מ כן נ"ל לדחוקי נפשין כדי ליישב דברי רבותינו וכן ל"ק ממאי דפריך משחוטי חוץ דאי אמרת דלא נאסר בהנאה אלא מדרבנן ל"ש לומר בי' מחתך בעפר הוא וכמו דאמרינן דאפי' לר"ש דס"ל ששא"ר לש"ש זהו דוקא כשא"ר מדאו' דיש לומר ג"כ כתירוצו דתוס' הנ"ל דכיון דאסור באכילה מדאו' ויש לו עיקר מה"ת עשאוהו כדאו' ממש שהרי אפי' במקום דעוקר דבר מה"ת בקו"ע כגון בקידושין עשאוהו כדאו' וזהו כוונת רשב"א קידושין נ"ח שהקשה קו' הלז ומבי' תירוצו דתוס' ב"ק הנ"ל ומה שכתבו בסה"ד לענין היקשא דמת ג"כ צ"ל דקאי רק על דבר שא"ש ונאסר עי"מ דאי תימ' שגם זה בכלל הקישא דמת יאסר ג"כ בהנאה ואי לא לישתרי לגמרי וכו' ועי' חולין ד' י"ג ע"ב בד"ה תקרובות דפשיטא להו דאפי' לרבנן דפליגי על ריב"ב לענין טומאה אבל בהנאה אסור מדאו' וכמ"ש דבשלו פש"ל רק בשל אחרים הוא דמספ"ל וכ"כ בע"ג ל"ב ע"ב בד"ה והיוצא ע"ש:
סימן ב
עיין היטב בע"ג דף נ"ד ע"א ובדף נ"ב ע"ב במה שנחלקו רש"י ותוס' בסוגי' זו ובר"ן שם ובזו יתיישבו דברי הרמב"ם התמוהים על נכון:
א עיין ברמב"ם פ"ד מהא"מ בת"ה ה' וז"ל אבל המוקצה אם היא שלו והוקצה קודם שיקדיש נפסל, היקצה של חבירו או שהיקצה שלו אחר שהקדיש ה"ז מותר שאין אדם מקצה דבר שאינו שלו (הלכה ו') הנעבד בין שעבד שלו בין של חבירו בין באונס בין ברצון בין בזדון בין בשגגה בין לפני הקדש בין לאחר הקדש הרי זה אסור וירעה עד שיפול בו מום וכו' עכ"ל ודברי הרמב"ם תמוהין חדא שכבר הכריח הלח"מ בפ"ד מהש"ג שפוסק לדינא דכיון דקניה לי' לכפרה כדידי' דמי' שהעתיק שם דאינו חייב על ש"ח רק בחצי קנה פגום או באומר בגמר זביחה והרי מבואר בכמה מקומות בספרו דפוסק כר"נ ור"ע דאינו אוסר דבר שא"ש [ואע"ג דגבי קדשים שלו ל"ש משום לצעורי' מ"מ אינו יכול אלא במעשה רבה ולא בתחילת זביחה] א"ו דס"ל משום דקניה לכפרה כדידי' דמיא וא"כ אמאי פוסק גבי מוקצה דאינו אוסר לאחר שהקדשו (והא ל"ק כיון דפוסק שם ב"ה דגם במקצה שלו בעינן ע"י מעשה ואמאי אינו יכול לאסור לאחר שהקדשו דמ"מ לא עדיף ממעשה זוטא) ב' מה שפוסק בנעבד דאוסר לגבוה ומבואר בש"ס להיפך בזבחים קי"ד ובע"ג דף נ"ד ועי' בלח"מ מה שתמה גם על תירוצו של ב"י דמקורו נובע מדברי תוספת' דכיון דמבואר בש"ס להיפך איך נסמוך על התוספ', ועוד יש לתמוה על דברי רמב"ם בהלכות כלאים דפוסק במסכך גפנו ע"ג תבואתו ש"ח כר"י דאינו יכול לאסור את של חבירו ושלו נאסר, ואמאי כיון דשלו נאסר תו לא גרע מאית לי' שותפות בגוה, ובזה ס"ל כרש"י דגם ללישנא בתר' דפסקינן כוותי' דבדאית ליה שותפות ל"ש לצע"מ (ואפי' לדעת תוס' דפירשו דגם בשותפות לא נאסר של חבירו רק משום מערב, דהא תינח ללישנא קמא דאינו יכול לאסור ש"ח אפי' במ"ר לכן גם בשותפות אינו נאסר רק משום מערב אבל לל"ב דרק משום לצעורי הוא דאינו אוסר אזי פשיטא לדעת רש"י ורמב"ם דסברו דבשותפות ל"ש לצעורי' אזי בודאי אפי' היכא דלא נתערב חלקו בחלק חבירו נאסר גם של חבירו דס"ס תו לא שייך דלצעורי' הוא דעביד) וזהו פשיטא דמסכך בכלאים ל"ג ממנ"ס דחשיב מ"ר ולא עוד דאפי' לדעת ר"ח דחשיב למעשה זוטא מידי טעמ' אלא משום דהוי היזק שא"נ כמ"ש הרא"ש בחולין ורשב"א במשה"ב אבל בכלאים דהוי היזק הניכר כמ"ש תוס' ב"ב אזי לכ"ע חשיב כמ"ר, ונראה לברר וללבן כ"ז ובשפה ברורה יחדיו יכוננו, ונקדים לזה דברי ר"ן בע"ג דף נ"ד וז"ל וסובר הרמב"ן ז"ל דכל כי האי גוונא (בבהמות ישראל) כצ"ל בביטולי בעלמא סגי להו דאע"ג דע"ג של עו"ג שבאה ליד ישראל אין לו ביטול הכא יש לו ביטול כיון שע"ג זו שלא מדעת בעלי' נאסרה מפני מעשה שנעשה בה כי היכי דמהני ההוא מעשה שתהא נאסרת כאלו היתה של ע"ג הכ' נמי הוי כשלו לענין ביטול הלכך קודם שלקח' ישראל מן העו"ג בביטול בעלמ' סגי לי' והזקיקו לומר כן מדאמרי' בגמ' אר"י א"ר ישראל שזקף לבינה וכו' ובא העו"ג והשתחו' לה אסורה כלומר משום דשליחותי' דישראל קעביד ואמרי' עלה מנא לן דאסורה א"ר אלעזר כתחילתה של עו"ג דאמר רחמנא וכו' מכדי ירושה היתה להם מאבותיה' ואין אדם אוסר דבר שא"ש אלא וכו' גלי' דעתייהו דניחא להו בע"ג והא"י שליחותא דידהו עבד ומקשו עלה ומאי ראי' דילמא ע"י מעשה אסרום דהא אמרי' דאדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה ותי' הרמב"ן ז"ל דאפ"ה הוי סגי בביטול וכמו שכתבתי ועקר קושי' ליתא דאפשר דר"י סבר דא"א אוסר וכו' ואף דינו של הרמב"ן ז"ל נראה לי כן אלא אף בזו אין לה בטילה עולמית דכיון דמכלים דאחז מוכחין דאף להדיוט אסורין מדאמרי' גנוזים ול"א דליפרקינהו ולפקינהו לחולין וכמו שכתב רש"י ז"ל ע"כ אית לן למימר דאבני מזבח וכו' מש"ה גנזום ולא שיבטלום משום דלא סגי להו בביטול דהשתא לית לן מאי דשנינן לעיל בגמ' דכיון דמעיקרא אשתמשו בהו לגבוה לאו אורח ארעא לאישתמישו בהו להדיוט דאם איתא דס"ל הכי היכי מוכחין מכלים דאחז דעשה בו מעשה מתסר אפי' להדיוט דילמא מהאי טעמא הוא א"ו כדאמרן וכ' עכ"ל ודברי קדשו עודנו צריכין ביאור קצת שהרי גם לדעת הר"ן דלא מהני ביטול זהו דוקא בשל ישראל עצמו אבל בשל כנענים פשיטא דלכ"ע הוי מהני ביטול וא"כ אכתי קשי' באבני מזבח כיון שכבר חיללו ונעשה שלהם כמו שפרש"י שם אמאי לא ביטלום דע"כ לא פליגי ר"ן והרמב"ן אלא בשל ישראל דלדעת רמב"ן אמרי' דכשם דנאסרו ע"י מעשה אזי נחשב ע"י מעשה ההיא כשלו ור"ן חולק ע"ז דמ"מ כיון דלא קנאו לגמרי ועודנו לא יצאו מרשות בעלים הראשונים מש"ה ל"מ ביטול אבל באבני מזבח שכבר קונהו לגמרי קודם שאסרום אזי הדין פשוט מצד הסברא דלית מאן דפליג דמהני ביטול והר"ן מביא עיקר ראיתו משם דלא מהני ביטול לכן נראה עיקר שהר"ן חולק בזה ע"ד תוס' דלדעתם שני המאמרים דהיינו לעיל שהביאו ראי' מכלים דאחז לכלים ששימשו בב"ח וסוגי' זו שהביאו ראי' לדברי ר"ה דאוסר עי"מ מכלים דאחז אזי לדעת התוס' נראה בעליל שהשליבו שני המאמרים יחד ואזדו אליבא דחד לכן חידשו דהא דמוכיחים לקמן דנאסרו אף להדי' אזדו בהדרגה דאם במעשה זוטא שלא בגופו נאסר לגבוה אזי במעשה בגופו אפי' בכ"ש נאסרו אפי' להדיוט, אבל הר"ן ורש"י יש להם שיטה אחרת בזה לגמרי דסוגיא דלעיל דמביא ראי' מכלים דאחז לכלים ששימשו בב"ח אזלא אליבא דר"נ ור"ע ור"י ואליבא דר"י ב"ב דסבר דאינו אוסר דבשא"ש אבל לגבוה מיהת נאסרו והא דלא פריקנוהו וישמשו בהם להדיוט משום דלאו א"ע הוא אבל סוגיא דלקמן אזדו לי' אליבא דר"ה ועולא ולדידהו כלים דאחז נאסרו מדינא אפי' להדיוט וכן בניסך לבהמה יין בין קרני', נאסרה להדיוט לר"ה שהרי בזה מביא דעת רמב"ן ודעתו אם מהני ביטול בכה"ג] שהרי ראב"ה מביא ראי' לתירוצו מכלים דאחז ואם אמרת דבכלים דאחז הוי מ"ר יותר מנ"ל יב"ק אכתי מנא לי' דנ"ל יב"ק נאסרה כלל אפי' לגבוה [שהרי לדעת ר"ן קיימינן דלא ניחא לי' בסברת תוס' דלימודא דר"ה ועולא אזדי בהדרגה] א"ו דשניהם שוין וכשם דכלים דאחז נאסרו להדיוט ה"ה בנ"ל יב"ק, וכיון דהוכיח מכלים דאחזי שבקינן לגמרי לשנוי דר"פ דלעיל ובזה יתורץ לדעתם אמאי לא משני בזבחים קי"ד גבי נעבד דאיירי בעשה בה מעשה וכתירוצו דר' אדא בא"ה הכא משום דא"כ הרי נאסרה אפי' להדיוט, ופשיטא דפטור משום ש"ר דכיון דנאסרה להדיוט מחתך בעפר הוא וכמו שהקשו להדיא בחולין מ' ע"ב ולזה לא צריך קרא לרבויא אולם לדעת תוס' דסברי דלא נאסר אלא לגבוה קשה קצת וי"ל דלדעתם גם לגבוה לא נאסרה אלא מדרבנן כמ"ש תוס' להדי' ואיך אפ"ל דרבויא דקרא אתי' למידי דרבנן, ועיין בלח"מ שהקשה כן ולק"מ]:
ב איברא קשי' לדעת ר"ן דחולק על רמב"ן ומתרץ עיקר קו' רמב"ן דרב יודא ס"ל דאין אדם אוסר דשא"ש דאפי' ע"י מעשה שהרי למסקנא בחולין דגם ר"נ ור"ע ור"י סברו דאוסר ע"י מעשה כרבנן דפליגי על ריב"ב היכא דל"ש לצעורי קמ"כ ודוחק לומר דרב יודא ס"ל כריב"ב שהרי אנן פסקי' כחכמים דהתם דהיכא דל"ש משום לצעורי' דאוסר שא"ש ופסקי' כרב יודא גבי ישראל שזקף לבינה ועיקר הוכחתו מתחילתו שלעו"ג הוא דמייתי לי' והדרי קו' רמב"ן לדוכתא לדידן לדינא:
ג עוד קשי' דבסוגי' דרבוצה איתא לימא כתנאי ומביא שם פלוגתייהו דחכמים וריב"ב בברייתא ומשני שם דר"ה כתנאי ור"נ ככ"ע ויותר הו"ל להקשות ממשנה שלימה פ"ז דכלאים, דפליגי רבנן ור"י ור"ש להדיא ואפי' היכא דל"ש משום לצעורי' שהרי גפנו נאסר אפי' לר"י ור"ש כדאיתא להדי' בירושלמי שם אליבא דר"י ור"פ כמבואר ברמב"ם שם וכיון דגפנו נאסר תו לית בי' משום לצעורי' לדעת רש"י ורמב"ם ואין לומר דש"ה דחשיבא כמו בדאית לי' שותפות בגוה ומש"ה סברו רבנן דיכול לאסור דז"א דמידי טעמא בשותפות או משום דדמי למערב לתוס' או משום דיש לו זכי' בגוה והכא לא שייכא דזכי' ל"ש אלא בדבר דאי אפשר להפריד חלקו מחלק חבירו משא"כ הכא שהרי פסקי' דשלו נאסר ולא ש"ח הרי דמצינן להפריד בינייהו:
ד גם קשי' לדעת ר"ן הנ"ל דלמה לי' לר"א ב"א לשנוי' תירוצא דידי' אליבא דר"ה ועולא דוקא דכיון דלשיטת הר"ן גם לר"נ ור"ע ור"י נאסר מיהת לגבוה כמו בכלים דאחז והרי הכא לא הוצרך לשנוי' אלא לגבוה לחוד ובשלמא לשיטת תוס' ל"ק דלקושטא קאי שנוי' דר"א ב"א לכ"ע שהרי בנ"ל יב"ק לא נאסר אלא לגבוה והא דלא פרקינהו לצורך הדיוט משום דלאו אורח ארעא כדאיתא לעיל דלדעתם שני הסוגיות משולבת כאחד רק דאגב גררא ולאלומי מילתא מייתי לי' דר"ה ועולא יליף מזה דגם להדיוט נאסרה ע"י מעשה בגופה משום דיליף מכלים דאחז בהדרגה אכן עיקר תירוצו דר"א ב"א קאי לכ"ע:
ה לכן נראה לשדד ולהיישר כל העמקים הללו בדבר פשוט ומסתבר דלהכי מוקמי לי' לברייתא אליבא דר"ה ועולא דוקא דכיון דקתני איזהו נעבד כל שעובדין אותו וכו' בין באונס ובין ברצון משמע דבחדא מחתי מחתינן לי' וכשם דברצון נאסר גם להדיוט ע"י מעשה זו כן בשל אחרים דהיינו באונס דקתני ומש"ה הוא דדחיקא לי' לר"א ב"א ומוקמי לי' רק אליבא דר"ה ועולא דס"ל דבין בשלו ובין בש"ח אוסר בב"ח אפי' להדיוט עי"מ כזו אבל אליבא דר"נ ור"ע דניהו דחולקים על ר"ה ועולא הרי לא מצינן רק משום דאינו יכול לאסור שא"ש אבל משום בע"ח ל"מ דפליג עליהם וכיון שכן הרי בשלו אוסר אפי' להדיוט וכיון דקתני בברייתא בין באונס ובין ברצון דהיינו בין שלו ובין שא"ח, חדא טכסיסא אית להו ומשה"ט הוא דמוקי' לי' כר"ה וכעולא וכד דייקת תמצא דלכל הפוסקים כן הוא דשלו ושא"ח שוים היכא דנ"ל יב"ק שלדעת תוס' בין בשלו ובין שא"ח אינו נאסר רק לגבוה לחוד דמעשה כזו שאינו בגופו ל"מ בבע"ח אפי' בשלו לאסרו להדיוט אפי' לר"ה ולדעת ר"ן אפי' בשל אחרים נאסר אפי' להדיוט לר"ה ונמצא דנפקותא רבה לדינא דלדעת תוס' אפי' בבהמה שלו אינה נאסרת להדיוט ע"י מעשה כזו שלא בגופו ולדעת ר"ן אפי' לר"נ ור"ע מ"מ בשלו מיהת נאסר אפי' להדיוט]:
ו ולפ"ז נראה לדעת ר"ן ורש"י דכל הש"ו לא קאי הכא רק אליבא דר"ה ועולא דסברי דאפי' עי"מ שעשאו על גופו מ"מ נאסר אפי' להדיוט ואפי' בשל חבירו קא חשיב לי' למעשה וכגון בנ"ל יב"ק וכן בדדמי לי' כגון במסכך גפנו ע"ג תש"ח דלא נעשה מעשה רק על ש"ח אבל לא עשה מעשה בש"ח ממש אפ"ה אסרו להדיוט דלדידהו לא שאני להו בין מעשה למעשה שהרי אפי' כששפך על קרניה חשיבא לדידהו כמעשה גמורה אע"ג שלא עשה כלום בגופה ור"א בא"ה הוא שחידש כן בפירושי דעולא אמר ר"י דעשה בה מעשה אסרה דהיינו שנ"ל יב"ק ואז אסורה אפי' להדיוט לדעת רש"י ור"ן אליבא דר"ה ועולא וכשתשקול בפלס מאזני' מישור תמצא שגם במסכך גפנו ע"ג תש"ח לא עשה כלום בשל חבירו שהרי לא נשתנה טעמו וריחו רק דיוקי מהדדי שהרי אפי' כשהעביר עציץ נקוב ע"ג גפנו נאסר משום כלאים כדאיתא שם מ"ח, ומשה"ט ר"ה לטעמי' דלדידי' גם כזה בכלל מעשה יחשב אמר להדי' ביבמות פ"ג ע"ב דאין הלכה כר"י ומשה"ט נמי לדעת הפוסקים דפסקו כר"נ ור"ע ור"י פסקו דהלכה כר"י בכלאים ואע"ג דר"נ מודה במקום דל"ש לצעורי' זהו כשעושה מ"ר בגופו אבל לא במאי שעשה על גופו ולדידהו כלים דאחז לא נאסרו מדינא רק לגבוה ומשום דלאו אורח ארעא הוא דלא פרקינהו לחולין וכסוגיא דלעיל וכן דעת הרמב"ם דפוסק כר"נ ור"ע ומש"ה פוסק ג"כ בכלאים כר"י:
ז והנה לפ"ר יש להקשות לכאורה דמ"ט דר"י ור"ש בכלאים דהא בדאית לי' שותפות לכ"ע אוסר שא"ש וה"נ חדא בחברתי' מישיך שייכא ובשלמא לדעת תו' דסברו דשותפות אינו אלא משום מערב ניחא אבל לפי הנראה מדעת שאר פוסקים שהוא מצד שיש לאיסור זה צד חלות וכמ"ש בסי' א' קשיא, אמנם לפמ"ש לעיל קצת מזה ניחא [ועיין בבד"ה לרא"ה שמצאתי קו' זו] וזהו דדוקא כשחדא בחברתי' מישיך שייכא הוא דסברי דנאסר גם ש"ח [וכעין דמצינו בכה"ג בכמה דוכתי וכבר הארכתי בזה בסוגי' דאין אחע"א ועי' בריש ב"מ ובאחרונים סי' ק"ה ולדבריהם בשוחט בהמת חבירו לע"ג ויש לו חלק רק בעור מ"מ נאסר גם ש"ח אפי' לר"נ שהרי אם לא יאסור ש"ח גם שלו לא נאסר וכן להיפך לדעת הפוסקים גם בזה נאסר ש"ח מצד הדין אפי' לר"נ משא"כ לדעת תוס' דסברו משום מערב שהרי בזה לית בי' משום מערב [ועיין בכו"פ סי' ד' בי"ד שמביא דמשמעות דברי רמב"ם נראה דאית לי' שותפות לאו משום מערב הוא] אמנם כ"ז כשחדא בחברתי מיהת מיישך שייכא אבל גבי כלאים לר' יוחנן דפסקינן כוותי' שוב לא קשור וצרור חלקו בשל חבירו שהרי אפשר לאסור את שלו ולהתיר ש"ח וכמו דס"ל לר"י בירושלמי שם ומובא בר"ש ולפ"ז נשמע ממילא לר' אלעזר שם דיליף בק"ו שם שוב אי אפשר להפריד בין שלו ובין ש"ח ודמי לדאית לי' שותפות לדעת הפוסקים החולקים על תוס' ולר' אלעזר בע"כ צ"ל לר' יוסי ור"ש דסברי בכלאים דלא מצי לאסור שא"ש דקסברי דשותפות ל"מ אלא משום מערב וכדעת תוס' לקושטא:
ח ולפום הוצעות דברים הללו ניחא ג"כ קושי' הנ"ל דלא הקשו בחולין ונימא כתנאי ממשנה דכלאים שהרי מדברי ר"י ור"ש לית לן ראי' מבוררת דלית לי' דר"ה ועולא שהרי ר"ה איירי במעשה בגופו משא"כ בכלאים וכן לר"נ ל"ק מחכמים דהתם דסברו בכלאים דאוסר ש"ח אפי' במעשה שלא בגופו משום דמצי למימר כר"א בירושלמי דאי אפשר לדידי' לאסור שלו ולהיתר ש"ח וכיון דחדא בחבירו מישיך שייכא דמו לאית לי' שותפות ור' יוסי ור"ש סברו שגם בשותפות אינו אוסר רק משום מערב וכו' משא"כ הכא דמתירין את שניהם ועי', ולפ"ז אפשר ליישב דברי ר"ן הנ"ל באות ב' דכיון דקרא דאשריהם ת"ב מוקמינן בגמרא דף מ"ה גם על השרשים שבארץ ולא משכחת לן במעשה בגופו אלא על גופן וכמו בשפך לה יב"ק גבי בהמה וכעין זה אפשר לאשכוחי גם על השרשים שבארץ ועי' בפ' כ"ה דף מ"ח דאפילו בגידעו ופיסלו לא נאסר עיקר האילן ושפיר מתרץ לן הר"ן דרב יודא ס"ל כר"ן וכר"ע דלדידהו ל"ח מעשה זו כלל לאוסרו להדיוט וכסוגיא דלעיל דע"י מעשה כזו לא נאסר רק לגבוה:
ט ומעתה נראה בעליל דלדעת רש"י ור"ן א"א לאוקמי תירוצא דר' אדא ב"א אליבא דר"נ ור"ע אלא אליבא דר"ה ועולא דכיון דשלו נאסר אפי' להדיוט שהרי ר"נ גופי' לא מצינן שיחלוק בזה שהרי כל חיילו דר"נ רק משום שאינו אוסר דשא"ש וכיון דקתני בברייתא דאונס ורצון שוים שוב ל"מ לתרוצא כר"א ב"א אלא כתירוצא דרמב"ח לעיל, אמנם ברייתא ראשונה דקתני נעבד שלו אסור וש"ח מותר מצינן לאוקמי אליבא דר"ל אפי' להדיוט וכגון שנ"ל יב"ק דשלו נאסר להדיוט וש"ח מותר להדיוט אבל לגבוה נאסרה כמו בכלים דאחז:
י ולפ"ז אשכחן פיתרא היטב לדברי פסקי הרמב"ם בדין נעבד דס"ל כדעת ר"ן הנ"ל, וכיון דתניא בתוספת' דנעבד נאסרה לגבוה גם בשל אחרים ומשמע אפי' בלא מעשה כלל רק בהשתחואה לחוד' הרי יש ליתן מקום לזה גם להלכה לדידן דפסקינן כר"נ וכר"ע, וסוגי' דידן בע"כ אזדי רק אליב' דר"ה וכמ"ש, אבל אליב' דר"נ לא חשיב' מעשה כלל מה דעביד על גופו ואפ"ה מצינן דנאסר מיהת לגבוה גבי כלים דאחז, ש"מ דלגבוה נאסר אפי' בלא מעשה כלל רק דכלים דנאסרו משום תקרובת א"א אלא כשכבר השתמשו בהם אכן משום זה לא נכנסו לגדר מעשה כלל להיות להם עילוי זו לאסור גם בשל אחרים משום מעשה קלישתא כזו שלא נעשו בגופן כלום אבל בנעבד כדרך עבודתן בשלו בהשתחויה כן נמי ב"א וברייתא ראשונה דקתני שלו אסור ושח"מ, איירי בנ"ל יב"ק ולהדיוט וכמ"ש לעיל, והא דמקשינן בזבחים על נעבד לגבוה דאינו אוסר דשא"ש הקושי' קאי לר"ה ועולא דלדידהו אפי' בשלא בגופו חשיבא מעשה אפי' להדיוט, א"כ תו לא מצינן למילף מכלים דאחז דנעב' נאסר לגבוה אפי' בלא מעשה כלל ונקטינן מילתא כפשט' דאפי' לגבוה לא נאסר של אחרים רק עי"מ ולדידהו הוא דמקשי דלאחר שהקדשו אינו אוסר דבר שא"ש וליכא לאוקמי דאיירי קרא כגון דעבי' מעשה דא"כ נאסרה אפי' להדיוט ופשיטא דפטור דמחתך בעפר הוא וכמש"כ לעי' גם לא תיקשי דלדברינו הלא מיהת בבהמה שלו נאסרת אפי' להדיוט בנ"ל יב"ק ומדוע לא העתיקו הרמב"ם בהלכות, דכיון דהביא דברי רב דימי אר"י דחפר בה בורות שו"מ אסרה אע"ג דלא עשה מעשה בגוף הקרקע הנשאר רק שסילק עפרה ממנה, ועי' בי"ד סי' קמ"ה סעיף ז' ובסימן שס"ד ס"ק ב' נשמע ממילא דה"ה בבע"ח שנ"ל יב"ק נאסר גם להדיוט:
יא ובזה מיושב ג"כ קושית מרן הגאון הקדוש מוהע"א זצוק"ל שהיקשה בתשוב' סי' קס"ה על תוס' ב"ק דף ע"א בד"ה בשלמא וכו' וז"ל הך סוגי' אתי' כמ"ד בהשוחט דף מ' דאדם אוסר דשא"ש בעשה בה מעשה והקשה דאמרינן התם מאן חכמים ר"ש דאמר שחיטה שא"ר לש"ש ור"ש ס"ל במסכך גפנו דאינו יכול לאסור דשא"ש, ולמ"ש לעי' באות ח' ניחא דאע"ג דבכלאים אינו נאסר היינו משום דלא עשה מעשה בגופן ודמי לשפך לה יב"ק, משא"כ בשוחט שעשה מעשה בגופה
יב וגם בדין מוקצה ניחא דאע"ג דפוסק בה"ש כתירוצ' דר"ן דכיון דקני' לכפרה כדידי' דמי', מ"מ כיון דלכל שאר מילין וענינים בכה"ת אמרינן דהקדש כבר יצא מרשותו לכ"ד ואפי' בקדשי מזבח דקני' לי' לכפרה, לכן מסתבר לי' דקני' לכפרה לא מהני רק דבזה גם ר"נ ור"ע ור"י מודים דאוסר ע"י מעשה בגופו, דהיינו במעשה הכרחיי לצורך הנעבד או לצורך דבר שרצה לאוסרה, ואם בתקרובת אוסרה, אזי בעינן שיעשה מעשה כדרך תקרובת בזובח וקיטור וניסוך לע"ג, ואם בנעבד אזי גם כששפך לה יין ב"ק מהני לר"ה ומיקרי מעשה, אבל ע"י מעשה אחרת שאינו הכרחי לאותו דבר שאוסרה בו פשיטא דל"מ הכי יעלה ע"ד בבהמה שרצה והוא אחזה בע"כ והשתחוה לה דגם זה יחשוב למעשה, ובפירוש אית' להדי' דכגון זה לא נחשב למאומה, דבריש הסוגי' דף נ"ד ה"ד לאו כגון דאנס בהמת חבירו והשתחוה לה, והאי דאנס בע"כ צ"ל בכה"ג שאחזה בע"כ ואפ"ה ל"מ מעשה דל"ל דאנס כגון שגזלה, דהרי לדעת רש"י בסוגי' דרבוצה דהיכא שהגביהה הרי היא כשלו, ומאי קא ק"ל שם דהא דקתני ש"ח מותר מיירי בלא הגביה וגם לא אחזה בידים, א"ו דכיון דאין המעשה ההכרחי לצורך העבודה ההיא לא מיקרי מעשה, ובלא מעשה ס"ל דאינו יכול לאסור היכא דקניא לכפרה) וכיון דבמוקצה איננו מן ההכרחיי למעשה ההיא לצורך הקצאתו רק משום דאין הקדש לע"ג הוא דבעינן שיעשה כ"ד ואין כח במעשה דהזמנה בעלמא לאסור דשא"ש:
יג עיין במס' ע"ג דף מ"ה בד"ה אלההם וכו' והאריכו שם בזה אי מיקרי ע"ג או לא, וכן בחולין דף מ' בד"ה הא, וצ"ל דעיקר נפקותא הוא לענין ציפוי הר דאין מיקרי ע"ג אזי ציפוי אסורה אע"פ שהציפוי לא הי' נעבד, וכיון שהעלו דלא מיקרי ע"ג מש"ה החליטו לקמן בד"ה ת"ק וכו' דהא דאמרי' דהציפוי הראכ"ה מיירי בציפוי הנעבד וז"פ, איברא עיקר דברי' שם בד"ה ת"ק מרפסין איגרא וז"ל וא"ת אמאי מייתי ת"ק קרא דלא תחמוד לאסור ציפוי וכו' וי"ל דהכי קא מייתי דכי היכי דנוי אסורה מטעם תלוש ואע"ג דאיכא בהו חדא לטיבותא דאינו נעבד ה"נ מיתסרי ציפוי הר שהיו נעבדים אע"ג דאיכא חדא לטיבות' שהיו נעבדים מחוברים עכ"ל, ולא יכולתי לכלכל דבריהם במשפט ולהשוות הערכים הללו בחדא לטיבותא אהדדי, דנוי לתלוש התורה אסרה בפירוש אע"פ שלא נעבד מעולם, ומאי חדא לטיבותא שייך במאי דרחמנא אסרה ואדרבה היא הנותנת משום דבטל הנוי לעיקרו ומש"ה א"ר אבל בציפוי הר אע"פ שנעבד מ"מ י"ל דבטל להר עצמו דמותר אע"פ שנעבד דרחמנא שרי' וחזרתי על כל הצדדין ולא עלה בידי לתרץ דבריהם בפשטות על נכון, ולאחר העיון נראה דמקדם צריכין להבין בפשטא דקראי כסדרן דכתיב פסילי אלהיהם תשרפון באש לא תחמוד כסף וזהב עליהם, לכאורה קשי' שהרי איתא שם דף נ"ג ע"ב דאשריהם תשרפון באש הוא רק משום הנך דבהדי עגל ודמי לישראל שזקף לבינה ומשה"ט צריכין שריפה ולא מהני ביטול משום דהוי ע"ג של ישראל והא תינח באשרות אבל גבי פסילים של הכנענים דנעשים בתלוש אף את"ל דנעשים מדבר מחובר שהיה לישראל ירושה מאבותיהם הלא כבר קנינהו בשינוי ואמאי לא מהני ביטול בעלמא וכמו דאמרי' שם אי משום הנך דמעיקרא בביטולי בעלמא ס"ל, ונראה דהתורה הורה לנו עיקר דינא דע"ג דצריכה שריפה אם לא ביטלה ואי לאו דכתיבי לא הוי ידעינן ואע"ג דכתיב אבד תאבדון לא ידעינן דין ביעורה כיצד וכיון דכבר כתיב כאן דין ביעורה בשריפה הדר דייקינן גבי אשירה דאמאי אמרה רחמנ' שריפה ולא סגי בביטול דעיקר דינו כבר ידעינן, ולהכי דייקינן שם מזה דין מחודש דישראל שזקף לבינה וכו' ומשום הנך בהדי עגל הוא דצריכין שריפה אבל גבי פסולים באמת מהני ביטול קודם שזכו בהם, איברא שגם אם לא זכו בהם בפועל רק שיתרצו לזכות בהם הרי הוא כאלו זכו בהם שהרי כל היכא דאית' ברשותייהו קיימי שכבר כל ארץ ישראל ירושה הוא להם מאבותיהם וכל הצבורין בתוכו קנוהו בכיבוש מלחמה וקיימי בחצרם דידהו אם יתרצו לזכות בהם ונתנה רחמנא עצה טובה והזהיר אותנו דלא תחמוד כסף וזה"ע ולקחת לך הכוונה דל"ת ע"ד לקחתם לך שתתרצה לזכות בהם פן תנקש בו שעי"ז פרשת מצודה לעצמך שהרי שוב לא מהני ביטול כיון שכבר זכית בו ונעשה הנוי שעלי' ש"י וזהו שכ' פן תנקש בו שתעלה ע"ד כשם דמהני ביטול לפסילים גופן כן נמי לציפוי שלהן, ברם הדברים דלקושטא כן הוא אם לא חימדת לכסו"ז שעליהם ולא נתכוונת לזכות בהם אבל עתה כבר זכית בכסף וזהב שעליהם ושוב למ"ס ביטול גבי כסף וזהב אע"ג ששרפו את הפסילים כדינם מפני שלא נחשבו בעיניך לבטל טרם שזכית בהם רק בציפוי כסו"ז היה בכוונתך לזכות בהם ע"ד לבטלם אמנם כבר נלכדת ברשתך אשר הרעות בכוונתך הבלתי רצוי':
יד ואגב גרר נפרש בהאי ענינא דברי תוס' התמוהין בר"ה י"ג ע"א בד"ה קצירכם וכו' ומ"מ דייק התם שפיר משום אשירות שמדורות ראשונים עכ"ל ותמוה דמאי ק"ל דאע"ג דיש לו במה שזרע מ"מ בביטולי בעלמא סגי להו כמו דאית' שם להדי' ואי משום הנך דמעיקרא וכו' וגם תירוצם אינו מובן שהרי עיקר הוכחה שם קיימי מאותן אשירו' שנעבדו לאחר שניתן לא"א דהוו של ישראל ומדפלחו לעגל גלי אדעתייהו דניח"ל, וכבר עמד עליהם בפר"ד והגיה בדבר ומ"מ דחי התם שפיר משום אשירות שמד"ר, ועיקר קושיתם על קושי' הש"ס דאין א"א דשא"ש ואמאי הא יש לו במש"ז ומשום הנך א"ר דישרפו וע"ז תירצו דבל"ז דחי שפיר משום אשירות שמד"ר ולקושטא גם בזה לא יעלה ארוכה דגם בזה מהני ביטול, ולפענ"ד נראה דנוסחא דידן עיקר, ומקדם נלקטה נא תרי כללא מהתם חדא דכל אשירות שנעבדו טרם שניתן לא"א ונאסרו כבר, לא נתנם הקב"ה לאברהם אבינו, וגם הוא לא נתכוון לזכות בהם דבאיסורא לא נ"ל דליקני דאלת"ה נפלה בבירא עיקר הוכחה דר"א שם לישראל שזקף לבינה דמהני ג"ד אע"ג דלא פלח להו ומשום הנך דבהדי עגל ודמכאן ואילך משום מאן מוכח דילמא להיפך דהא דכתב רחמנא אשריהם ת"ב משום הנך שנעבדו טרם שניתן לאברהם אז היתה שלהם ואח"כ כשניתנו לאברהם כבר נעשו של ישראל ושוב למ"ב, א"ו כדאמרן ועוד נראה משם דגם כשפלחו לעגל ולא חששו אז לע"ג כלל אפ"ה ל"א שיזכו אז באותן אשירות שנעבדו טרם שניתן לא"א והטעם דכל דלא זכה המורישם גם היורש לא אפשר לזכות בהם שהיורש איננו זוכה רק במה שזכה המוריש דאלת"ה עדיין קשה דמנ"ל דג"ד מהני לעיקר העבודה של אחרים בשלו דדילמא משום דפלחו לעגל גלו אדעתיהו דנ"ל לזכות באותן אשירות טרם שניתנה א"י לא"א ולא מהני ג"ד אלא לזכות במה שכבר נעבד אבל מ"מ לא מוכח שיועיל ג"ד לעיקר האיסור במאי שעתיד לעבוד ולאסור ועי' היטב שם דף מ"ה וגם במסקנא דר"א דף מ"ח דאילן שנטעו ולבסוף עבדו לא נאסרו אלא השריגים והענפים שנתוספו אח"כ משנעבדו וקרא דאשריהם ת"ב משמע דגם עיקרן נאסר מיירי בשנטעו מתחילה לכך וקרא דאשריהם תגדעון הוא דמיירי בנולב"ע ועיי"ש בתוס' ד"ה והכא דף מ"ה ע"ב דאפי' בנטע יחור ולב"ע לא נאסר עיקר האילן ולפ"ז שפיר הקשו מעיקר הוכחתו של ר"א שם לישראל שזקף לבינה דהא בשגם נימא הכי דמהני ג"ד וגם ביטול ל"מ משום דהוי ש"י זהו דוקא כשעבד העו"ג לאותו של ישראל אבל לא כשעבד לשל עצמו דאע"ג דאוו לאלקות הרבה כשפלחו לעגל מ"מ שוב מהני ביטול כדין ע"ג של עו"ג וכיון דעיקר הדין דאשירה הוא כשנטעו מתחילה לכך, והרי יש לו במה שזרע והוא של הכנענים ועדיין תיסגי בביטול אע"ג כשנטעו הכנענים בשעה שפלחו ישראל לעגל מ"מ קשי' דאמאי הצריך הכתוב שריפה לאשירות ההם וע"ז תירוצו שפיר דניהו דיש לו במה שזרע זהו כשזרע משלו אבל אם לקח יחור מאילנות שירושה הי' להם מאבותיהם ונטעו בקרקע של ישראל דשוב אין להם שום חלק וזכות בגוף האילן שנתעבה ונסתעף אח"כ רק שכר פעולה לחוד ומשה"ט הוא דלא מהני ביטול לאשירות שנטעו מיחור של אילנות שכבר זכה בהם א"א דהיינו שלא נעבדו טרם שניתן' לא"א אבל האילנות שנטעו בשעה שפלחו לעגל מיחור של אילנות במה שנתוספו לאחר שנעבדו טרם שניתן לא"א ולקחו היחור ממה שניתוסף ונטעו הכנענים לאחר שפ"ל בזה לא הצריך הכתוב שריפה כיון דאברהם לא זכה בהם אזי גם היורשים אחריהם לא יוכלו לזכות בהם אפי' בשעה שפ"ל וכמש"ל ובזה כיון דיחור שלהם הוא הרי יש לו במה שזרע ושוב מהני ביטול בעלמא רק דמ"מ הצריך הכתוב שריפה לכולם משום דמאן מוכח ושיעור דבריהם כך הוא דמ"מ מוכח שפיר משום אשיר' שמד"ר דהיינו שלקח יחור מאילנות שמד"ר שכבר זכ' בהם א"א או אפי' מאשירות שכבר נעבדו טרם שניתנה לא"א רק משום דאולי לקח היחור מעיקרו של אילן ולא ממאי שנתוסף לאחר שעבדוהו וכיון דעיקר האילן אינו נאסר כשנטעו ולב"ע הרי כבר זכה א"א בעיקר האילן וכיון דיחור הוא משל ישראל ונטעו בקרקע של ישראל שוב אין לו בגוף האילן כלום רק שכר פעולה לחוד ומש"ה הוא דציוה הכתוב לשרפו דכיון דכולו ש"י ונטעו היחור ההוא בשעה שפלחו לעגל שוב לא מהני ביטול כדין ישראל שזקף לבינה:
תושלבע