זית רענן חלק א· רבי משה יהודה לייב זילברבגר
חלק אבן העזר · בסוגיא דטעם כעיקר
סימן א
בדין טכ"ע יש לברר כמה דברים עיין פסחים מ"ג ובמסכ' נזיר ל"ו ובחולין בסוגיא דזרוע בשלה ומתחילה נבאר דעת רש"י בפ' א"ע
א בסוף הסוגיא בפ' א"ע פרש"י דרבנן דפליגי עלי' דר"א בכותח משום דטכ"ע ל"ד, וזה כשלשים שנה הקשיתי דהרי איתא שם בריש הסוגיא ור"נ מ"ט ל"א כרב יהודא, א"ל דלמא ע"כ ל"ק ר"מ התם אלא נוקשא בעיני' אבל חד"ג עי"ת לא, והא ר"מ ס"ל נ"ט לפגם אסור ויליף ליה מגיעולי מדין, הרי בע"כ ס"ל דגע"מ לאו חידוש הוא וא"כ בכל חמץ שעי"ת עובר משום טכ"ע דמידי טעמא דרבנן דפטרו רק משום דסברו דגע"מ ח"ה כמו שפרש"י שם אח"כ שמעתי שכמה גדולים עמדו בזה, ועוד קשיא שהרי בע"כ צ"ל לדעת רש"י שגם לדידן דפסקינן טכ"ע ל"ד אבל בכזית בכא"פ לוקין עליו שהרי רבנן דפטרו בחומץ שעי"ת לית להו טכ"ע ואפ"ה אמרינן הנח לכותח דלית ביה כזית בכא"פ וכן מוכח נמי מדברי ר' יוחנן דאית ליה טעמא וממשו לוקין עליו דלדעת רש"י ס"ל טכ"ע ל"ד ואפ"ה בכזית בכא"פ לכ"ע חייב, ועדיין תיקשי לפרש"י דאלו עוברין בב"י אמאי פטרו רבנן מב"י שהרי בכל ד' מיני מדינה דקתני במתני' אית בהו השתא בתוך התערובות כזית בכא"פ רק בשעת אכילה ושתיה לית בהו כזית בכא"פ משום דבטלה דעתי', ודוחק לומר דהכל נגרר בתר אכילה דאיזהו שייכות לאיסור ב"י לענין אכילה, ויתר מזה ס"ל לרמ"ך דעובר בב"י אפי' דלית ביה כזית בכא"פ כיון דבתוך התערובות איכא כזית ונשמע דבכה"ג דאיכא השתא לפנינו בתוך התערו' כזבכא"פ גם הכ"מ שחולק על רמ"ך מודה בזה דעובר בב"י דמאי איכפת לן דבשעת אכילה לא תאכלו בכא"פ כיון דהשתא בתוך התערובת איכא כזבאכ"פ, ועוד קשיא לדעת רש"י דס"ל דלמאן דא"ל טכ"ע דאורייתא אזי חייב גם על כזית מן התערובות משום דהיתר נהפך לאיסור (עי' ר"ש מ"ד ע"ב בד"ה חייב בכזית מהן והא לאו משום דהיתר מצ"ל אלא משום דאיתעביד ליה כולי' איסור) וא"כ קשיא לר"א למה לי' רבויא דקרא גבי חמץ לד' מיני מדינה ת"ל משום טכ"ע לפרש"י דלא ס"ל כדעת הטור דלית בהו טעם גמור אלא קיוהא בעלמא ודלא כדעת רז"ה דנולד מתוך התערובת טעם שלישי ומצאתי בפר"ח בסי' תנ"ב שהקשה קושיא זו, גם קשיא גבי מקפה דאמאי לא אמרי' הואיל וזר וכו' משום טכ"ע וכן קשיא גם לאביי דס"ל כזית בכא"פ ל"ד דמ"מ יתחייב משום טכ"ע וכן הקשו תוס' בנזיר ל"ו ע"ב וכזית ותירוצם ל"ש לדעת רש"י דס"ל דהיתר נהפך לאיסור:
ב ונראה לפענ"ד דבל"ז יש להבין עיקר הדברים דאמאי יתחייב בכא"פ למאן דלית לי' טכ"ע כיון דטעמיה כמאן דליתא והרי זה כמו מין במינו ואמאי לא ליבטול ברובא ונראה דטעמי' דמילתא דכמו דבמין במינו אם הוכר איסור ל"ש בי' ביטול ה"ה נמי במין בשא"מ ולא הוכר האיסור דכיון דבשעה שאוכל התערובות הרי מרגיש בכזית איסור בכא"פ בשעה שמגיע לחיך ומש"ה לא חייל עלי' תורת ביטול לענין אכילה כיון דבשעת אכילה ירגש בממשו וטעמא של איסור גופי' אבל בדאיכא ששים אזי הטעם של היתר מבטל את טעם האיסור לגמרי בכל מקום שהוא ואפי' במקום שהוא אינו מורגש כלל טעם האיסור מפני ששים כמוהו דהתירא, ועתה נחזה אנן במין במינו שנתבטל ברוב ואכל אחד מן התערובת עד שלא הוכר האיסור ואח"כ בא אחד שהיה לו טב"ע טובא באיסור שנפל אזי נראה דמי שאכל טרם שניכר ונודע דפטור והשני שאכלו חייב בכא"פ שהרי לו הוכר האיסור ול"ש גבי' תורת ביטול, (הגם לדעת משמרת הבית מובא בי"ד ה' ב' סי' אות ו' דהיכא דאיכא ע"א בעולם שמכיר האיסור נידון כקבוע וא"כ לגבי הראשון נמי ל"ש תורת ביטול זהו היכא שנודע בשעתו, אבל היכא דלא נודע כלל מזה בשעה שאכלו דאיכא אחד שמכיר את האיסור תו לית בי' משום קבוע למפרע שהרי אפי' בקבוע גמור סברו כ"ע דל"א קבוע למפרע עי' בי"ד סי' ק"י בש"ך ס"ק י"ד), ולפ"ז גבי חמץ שהנידון מסתעף על תרי רכשי חדא לגבי איסור אכילה דלית בי' תורת ביטול היכא דאית בי' כזית בכא"פ אפי' למאן דלית ליה טכ"ע משום דלענין אכילה נידון כאלו הוכר האיסור שהרי בשעה שיאכלנו ירגיש טעמו וממשו של האיסור עצמו אבל לענין איסור בל יראה לחוד אזי למאן דלית ליה טעם כעיקר אזי נידון כמו מין במינו דבטל ברוב היכא דלא הוכר האיסור וכמ"ש לעיל דכיון דטעמא כמאן דליתא אזלינן בתר רובא אפי' היכא דאיכא כזית בכא"פ אבל למאן דאית ליה טכ"ע עובר גם בב"י כיון שהגדיל כחו של המועט במרובה לשנות טעמו ולהמשיכו בתר המיעוט שוב אין בכחו של המרובה להחשיב את המיעוט כמאן דליתא ולבטלו ומש"ה היכא דאיתא בתוך התערובת כזית בכא"פ עובר גם בב"י למאן דאית ליה טכ"ע ועפ"ז מיושב על נכון קו' ראשונה ושני' דכל עיקר טעמיה דרש"י דפירש דרבנן דפליגי עלי' דר"א משום דסברו טכ"ע ל"ד הוא משום דק"ל דאמאי פטרי רבנן גם מב"י כיון דאיכא בתוך התערובות כזית בכא"פ אבל לענין אכילה ניחא גם אי קסברי דטכ"ע דאורייתא, כיון דבשעה שיבא לאכלו כדרך אכילתו לא יהי' כזית בכא"פ כדאיתא בסוגיא (ואע"ג דרש"י ס"ל דהיתר נהפך לאיסור מ"מ בעינן שיהיה בתוך התערובות כדרך אכילתן כזית בכא"פ ואזי חייב גם על כזית מן התערובות וכמו שנתבאר לקמן דגם רש"י ס"ל בזה כדעת ר"ח כהן) ולענין ב"י הוא דמתרץ לי' דקסברי רבנן טכ"ע ל"ד וכיון שכן שפיר בטל ברובא כמו במין במינו דלענין ב"י נידון כאלו לא הוכר האיסור ומשה"ט אמרינן נמי לעיל לר"נ דלר' מאיר לית ליה חמץ עי"ת אע"ג דאית ליה טכ"ע דאורייתא היינו לענין אכילה כיון דליתא בתוך התערובות כדרך אכילתן כזית בכא"פ אזי גם למאן דאית ליה טכ"ע דאורייתא אינו עובר בלאו על אכילתן:
ג וליישב שאר הקושי' שהקשינו מחוורתא דמילתא דגם לדעת רש"י דס"ל דהיתר נהפך לאיסור וחייב גם על כזית מן התערובת זהו כשנתערב מתחי' כזית בכא"פ וה"ט משום דלא עדיף מאלו הוכר האיסור ואכלו עם התערובות דאינו עובר כל כמה דליכא כזית בכא"פ וכמ"ש הרא"ש בפ' גה"נ דף צ"ט והיכא דאיכא כזית בכא"פ אזי עובר גם על כזית מהת"ע, וכן יש לדקדק קצת מלשונו הצח בחולין צ"ג ע"ב בד"ה לטכ"ע דמדקדק בלישנא שם דר"י לית ליה טכ"ע מדקאמר טעמיה ולא ממשו אל"ע ולא מדייק נמי מרישא מדקאמר טעמא וממשו וזהו בכזית בכא"פ ש"מ דלית ליה טכ"ע דאל"כ יתחייב נמי אפי' ביותר מכא"פ ומ"מ נפקותא רבה איכא גם בזה דלמאן דלית ליה טכ"ע בעינן שיאכל הפרס כולו ולמאן דאית ליה טכ"ע אזי כשנתערב מתחילה כזית בכא"פ אזי חייב גם על כזית לחוד מן התערו' גם היכא דליכא אלא טעמא לחוד כגון ענבים ששרה במים וכדומה דהיכא דמרגישין טעמא דכזית בכא"פ אזי חייב על כזית מהת"ע לחוד ולמאן דלית ליה טכ"ע אזי פטור לגמרי אפי' אכל את כולו ובזה יתיישבו ממילא כל קו' הנ"ל גם מאי שהקשינו לעיל לאביי גבי מקפה דאע"ג דאביי לית ליה דכזית בכא"פ רק דבעינן שיאכלנו בב"א ה"ה בתוך התערו' נמי בעינן שיהיה כזית בתוך שיעור אכילה בבת אחת ואז יתחייב גם על כזית לחוד מן התערובות דשיעור אכילה בב"א לאביי שוה לשיעור כזית בכא"פ לדידן וכשם דלדידן בעינן מיהת שיתערב מתחילה כזבכאכ"פ ואזי חייב גם על כזית מהת"ע לדעת הח"כ ה"ה לאביי דאע"ג דאית ליה טכ"ע דאורייתא מ"מ בעינן שיתערב מתחי' כזית בכדי שיעור אכילה בב"א ומש"ה גבי מקפה כיון דלית בהו כזית בכדי שיעור אכילה בב"א תו לא נוכל לחייבו משום טכ"ע:
ד ועוד נראה ליישב בא"א גבי מקפה לאביי דכל טעמי' דרבה בב"ח משום הואיל דזר לעב"כ ל"ש אלא אם אמרינן דהיתר מצטרף לאיסור וכיון דמהני גם ההיתר להצטרף לאיסור לענין זרות ה"נ מהני שיצטרף ההיתר את האיסור לענין טומאה שיחשב כאלו היה כביצה בהדי הדדי לפר"ת שם וכן אם נימא משום כזית בכא"פ נמי ניחא וכמו שכתבו תוס' בנזיר דף ל"ו ע"ב בד"ה אמר לי' כיון דאם מלקט את האיסור לחוד מתוך התערובות לא נוכל לחייבו משום דהוי שלא כדרך אכילתו הרי דהית' מסייע ומביאו לידי חיוב משה"ט מהני נמי ההיתר שיצטרף את כל מה שבתוך הכלי לכביצה לענין טומאה אבל אם נימא משום טכ"ע ומשום דהיתר נהפך לאיסור תו לית ביה שום סברא לומר דהואיל דזר לוקה עליו בכזית משום זרות יצטרף נמי לענין טומאה דשאני ושאני דלענין איסורא כבר נהפך ההיתר לאיסור וכמאן דליתא להתירא כלל משא"כ לענין טומאה דל"ש כלל לומר שיהפכו חולין לתרומה משום טעמא דנבלע בהם ויקבלו טומאה מט"ו כמו תרומה ועי' בר"ש בפ"ב בט"י במשנה שם דכתב להדיא כן דל"ש טעם כעיקר לענין טומאה והגב"ע אם יתערב א' מח' שרצים בהדי שאר דלא מטמאין היעלה ע"ד לומר דמשום דלענין איסורא ל"ש ביה ביטול ה"ה לענין טומאה דמובן מעצמו דאין להם התקשרות והתערבות זה בזה דשאני איסורא דליתא למבטל כלל משום דכולהון אסורין ועומדין משא"כ לענין טומאה דאיתא למבטל הטמא המועט בתוך טהורין מרובין ובאופן זה יתיישב נמי קושיא זו לדעת ר"ת דס"ל ג"כ דהיתר נהפך לאיסור ולא ס"ל כדעת רח"כ כדמשמע להדיא מדברי האשר"י בפ' גה"נ ומשאר פוסקים גם הקו' מר"א דיליף ליה גבי חמץ מרבוי' דכל ל"ק לר"ת דת"ל דעובר על כזית מן התערובת משום טכ"ע וה"ט דבעל הטורים שהמציא משום דבחמץ גבי ד' מיני מדינה לית בהו טעם גמור אלא קיוהא בעלמא:
ה גם יש להבין לדעת רש"י דס"ל דרבנן דפליגי עלי' דר"א משום דסברי טכ"ע ל"ד וגע"מ חידוש הוא ומשרת להיתר מצטרף לאיסור הוא דאתי כמו שפרש"י בסוף הסוגיא בפסחים ובחולין צ"ט ובסוגיא מבואר להיפך דטכ"ע יותר מסתבר מהיתר מצל"א שהרי הקשה בש"ס לר"ע והאי משרת להכי הוא דאתי הא מיבעיא ליה לכדתניא משרת ליתן טכ"ע וכו' וכן אח"ז הקשה ור"ע טכ"ע מנ"ל אלמא דטכ"ע יותר מסתבר מהמצ"ל וכ"כ דלא ידעינן דטכ"ע משאר דוכתי אזי הסברא פשוטה דמשרת לטכ"ע הוא דאתי' וכבר עמד בזה המהרש"א בספרו בפרק א"ע, ונראה לפענ"ד דלדעת רש"י דס"ל דלמאן דאית ליה טכ"ע אזי ההיתר נהפך לאיסור ואפי' בדנפישי וכמ"ש התוס' בנזיר יעו"ש, הרי נמצא חומרא ומילתא יתירתא משא"כ בהמצ"ל, דל"א אלא בשוין והא דהק' בגמרא ור"ע טכ"ע מנ"ל משום דמדברי ר"ע עצמן מוכח דאית ליה טכ"ע דאורייתא שהרי נקט ותנא דנזיר ששרה פתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית דהיינו עם הפת שלא נשרה כמו דפרש"י שם להדיא ומדפסק ותנא ולא קא מפליג מידי שמעת מינה דאפי' היכא שהפת שנשרה ושלא נשרה נפישי על היין אפ"ה חייב והא תינח אם אמרת דאית ליה טכ"ע וכיון שהחלק הפת שנשרה עם היין מרובה על הפת שלא נשרה ומש"ה מצטרפינן נמי את הפת שלא נשרה לכזית אבל אם אמרת דלית ליה טכ"ע הרי נפישי הפת על היין עצמו א"ו דא"ל טכ"ע ומדקתני נזיר ששרה פתו ביין ויש בו כדי וכו' משמע שהחלק הנשרה הוא העיקר והמותר שלא נשרה מצטרף נמי עמו משום דעתה נפישי החלק שנשרה עם היין על המיעוט שלא נשרה:
ו עיין רש"י בפ' האה"פ דף ס"ז ריש ע"ב בד"ה טעמו ולא ממשו וז"ל כגון חלב שנפל לקדירה או חלב שנפל נימוח שאין ממשו בעין, ועי' בתוס' שם בד"ה אמר ר"י דהא בב"ח לכ"ע טכ"ע דאורייתא כדאי' בחולין ק"ח ונראה לפענ"ד דכוונת רש"י בחלב שנפל לקדירה לדבר שאינו של בשר ולא של חלב כגון לדבר גוש של ירקות וכדומה, ואח"כ בישל הירקות בהדי בשר דהשתא למאן דאית ליה דטעם כעיקר ל"ד קיימינן ובב"ח דווקא בדרך בישול הוא דא"ר ואין בכה"ג דרך בישול שכל הרוצה לבשל שני מינים מבשלם כהווייתן וכתולדתן ולא ע"י קבלת טעם בדבר אחר ועוד נראה דכיון דחזינן דלקושטא מחלקינן בין בלוע שע"י אוכל לבלוע מן הכלי שהרי נ"ט בר נ"ט דהתירא מותר ודוקא היכא שטעם א' ע"י בליעה מן הכלי אבל ע"י אוכל לחוד אפי' ע"י כמה נותני טעם חייל עלי' שמא דאיסורא לבסוף כמו ע"י נותן טעם הראשון, ומעתה למאן דאית לי' דטכ"ע ל"ד א"כ שוב דמי נותן טעם הראשון כמו נ"ט בר נ"ט והו"ל למישרא מדאורייתא גם נותן טעם הראשון דהתירא בק"ו מנ"ט דאיסורא דהשתא בדאיסורי שכבר חייל עלי' שמא דאיסורא ואפ"ה נפקע ממנו היכא דליכא ממשו דאיסורא ומכ"ש בדהתירא ומהשתא נשמע ממילא דאע"ג דבב"ח אסרה רחמנא בנותן טעם דהתירא זהו בטעמא דאוכל גופה משא"כ בנ"ט מן הכלי דלמ"ד טכ"ע ל"ד הרי שוה טעם ראשון מן הכלי לבתר דינא דאורייתא כמו נ"ט בר נ"ט לדידן דשרי היכא שהבלוע מן הכלי ולפ"ז ה"פ דחלב שנפל לקדירה ונבלע ע"י הבישול בתוך הקדירה ואח"כ בישל בה בשר דלמ"ד טכ"ע ל"ד הוי לן למשרי אפי' בטעם ראשון מן האוכל אלא דגילה רחמנא ואסרה וע"כ לא שמעינן אלא מן אוכל עצמו אבל ע"י כלי הדר דינא להתירא מצד הסברא דנלמד מנ"ט בר נ"ט לדידן וכבר כתבנו מזה בדין נ"ט בר נ"ט ובזה יתיישב מה שהקשו האחרונים דהיכן מצינן למילף דטכ"ע מגע"מ דלמא משום בישול בשר בחלב דלכ"ע טכ"ע דאורייתא דזהו דוקא מן האוכל אבל לא מן הכלי כיון דהתירא בלע ואם נתבשל בו כבר בשר בחלב שוב דמי לשאר איסורין:
ז עיין באשר"י פ' גה"נ דף צ"ט שהשיג על רש"י דפוסק דטכ"ע ל"ד ופירש דחלב נימוח חשיב טעמו ולא ממשו והקשה ע"ז מעיסת אורז דאם יש בה טעם דגן אדם יוצא בה י"ח בפסח דהא אפי' כשיש בה כזית בכא"פ דמ"מ כיון דאין ממשות הדגן ניכר בעיסת האורז חשיב כטעמא ולא ממשו דאף על גב שנתרבה העיסה דהא גם אחלב נימוח שנפל לתוך הרוטב נתרבה הרוטב יעו"ש ונלפענ"ד להקל קו' זו מדברי רבינו ושיעור הדבר כך הוא דכל שנפקע עיקר הלאו דכתיב בי' ע"י שינוי זו דאסורין ועומדין מיתור' דקר' כל כה"ג הוא דמקרי טעמא ולא ממשו כיון שעיקר הלאו דכתיבא בגופה כבר נפקע ממנו ע"י שינ' ש' ולהכי בחלב שנפל לתוך הרוטב ונימוח דע"י שנימוח כבר יצא מעיקר הלאו דכתיב גבי חלב כדאיתא בחולין ק"ך ע"א רק דהדר ונתרבה מדכתיב נפש דמשמע בכל שנהנה הנפש ממנו ונתמלא תאותו ולא משום ממשו דממשו כבר נפקע ע"י שנעשה המשקה רק משום טעמא לחוד כמו שפרש"י שם וז"ל רש"י לרבות את השותה מדכתיב ונכרתה הנפש נפש משמע כל דבר המיישב דעתו של אדם ואפי' שותה כמו אם יש את נפשכם שהוא לשון תאוה וקורת רוח שהנפש נהנה ממנו עכ"ל אבל גבי עיסה דלא נפקע ממנה שמא הראשון שכן דרכן לגלגלן ולעשותן עיסה כאשר עשה אזי גם לדעת רש"י מיקרי טעמן וממשן ועתה ממילא גם בכותח אע"ג שנמחה הפת בתוכו כיון שעודנו קפוי לא יצא מכלל אוכל ודינו כטעמו וממשו והא דאיצטרך רש"י לפרש בשכר המדי דלית בי' כזבכא"פ בדרך שתיה אע"ג דגבי שכר דרמו בי' מ"ש בודאי לא הוי אלא טעמא ולא ממשו גם לפמ"ש כיון דנשתנו למשקה ונראה דמשום דמשמע דלר"א צריכין לרבויא דכל לכל הנך ד' מיני מדינה דקתני במתניתן וכן מדאמרי' לר"מ ע"כ לא קאמר ר"מ התם אלא נוקשא בעיני' אבל ע"י תערובת לא ומשמע דלית לי' אלא נוקשא אבל ע"י תערובות לית לי' בכל הנך ד' מיני מדינה ור"מ אית לי' טכ"ע דלדידי' ג"מ לא הוי חידוש וא"כ אפי' בטעמו ול"מ אית לי' כל היכא דאיכא בתוך התערובות כזית בכא"פ בדרך אכילתו ומשה פירש דלית בי' בדרך שתייתו כזית בכא"פ:
ח נמצא לפ"ז לדעת רש"י ולפירושו כל היכא דאיכא כזבכא"פ ונתערב בשאינו מינו אזי כל היכא דאיכא טעמא וממשו ואכל את הפרס כולו לוקין עליו לכ"ע והיכא דאכל כזית מהת"ע או פחות אזי לכ"ע אסור מה"ת וכמו שמשמע מפרש"י בחצי זית דתרבא חולין צ"ח ע"א בד"ה לא תזלזל וכו' עי"ש ולא משום דעיקרו מדאו' כעין שצריכין לפרש לדעת רמב"ם ומקצת מפוסקים דסברי דחצי שיעור שע"י תערובות אינו אסור אלא מדרבנן וכמו שהקשה הר"ש בפ"ב דט"י משנה ג' ולדעתם צ"ל כעין דאמרי' בחולין קי"א כחלא עלוי' בשרא שרי מ"ט ח"ש דרבנן כע"ב אסור דם דאו' אע"ג דדם שבישלו דרבנן משום דעיקרו מדאו'] והיכא דאיכא טעמא ולא ממשו דהיינו חלב שנפל בתוך הרוטב ונמחה שנעשה משקה אפי' בכא"פ ואכל כולו אין לוקין עליו ומותר מה"ת ומדרבנן אסור אפי' בכ"ש מהת"ע וכן היכא שנבלע בתוך החתיכה ג"כ מיקרי טעמא ולמ"מ אבל היכא דנפל לרוטב עבה ולא נמחה כעין משקה ה"ז דומה לכותח הבבלי דמיקרי כטעמו וממשו לכל חלוקת הנ"ל, אמנם כ"ז למ"ד טכ"ע ל"ד וכ"פ רש"י ורמב"ם לדינא אבל למ"ד טכ"ע דאו' אזי בין כשנתערב ממשו של איסור כזית בכא"פ או אפי' טעמא לחוד ויש בכא"פ טעם כזית אזי אפי' כשאכל רק כזית מן התערובות חייב מדאו' לפרש"י ולדעת רחכ"ה כן הוא לדינא אבל כשלא נתערב כזית בכא"פ בין בטעמא וממשו ובין בטעמא ולמ"מ אזי אסור מה"ת למ"ד טכ"ע דאו' בין כשאכלו כולו ובין שאכל מקצתו ואפי' בכ"ש ומדעת רש"י נראה דאין לחלק בין טעם שלישי שנולד מתוך התערובות או בין טעם קייוהא לטעם גמור ולדעת ר"ת אפי' בטעם לחוד ולית בי' כבכא"פ חייב מה"ת אפי' בכזית מהת"ע ולדידי' צריכין לחלק בין טעם קייוהא לטעם גמור דבטעם קייוהא לחוד בעינן דוקא כזית בכא"פ וכשאכל הפרס כולו חייב מה"ת ומשמע דחייב כרת וקרבן ובכ"ש אסור מה"ת, איברא נראה דהא דלא מחלקי' בין טעם קייוהא לדעת רש"י [שהרי פירש דרבנן דפליגי עלי' דר"א בכותח משום דטכ"ע ל"ד אע"ג דלית בי' אלא טעם קייוהא כמבואר בטור סי' תמ"ב ודוחק לומר דפליגי במציאות] זהו בטעמו וממשו דוקא אבל בטעמו ולא ממשו גם לדעת רש"י וכה"פ צריכין לחלק בין קייוהא לטעם גמור שהרי בריש פ' א"ע מ"ב גבי המתמד ונתן מים במידה פליגי בזה ר"י ורבנן ופסקי' כרבנן דפטרו ופליגי בטעם קיוהא יעו"ש נמצא דרש"י מיקל הן בטעמו וממשו דבעינן שיתערב מתחילתו כבכא"פ ואזי חייב אפי' על כזית מהת"ע והן בטעמא ולמ"מ נמי וכ"ז למאן דאית לי' טכ"ע דאו', אבל לדינא אינו חייב אלא בטעמא וממשו ובכא"פ ואכל את כל הפרס ולר"ת מחמירין בכל חלוקת אלו רק בטעם וממשו בטעם קיוהא דלדעת רש"י תלי' ג"כ בטכ"ע ולמ"ד טכ"ע דאו' אזי כשנתערב מתחילה כזית בכא"פ כדרך אכילתן חייב אפי' על כזית מן התערובת ולר"ת אינו חייב אלא כשאכל את כולו ולדעת רז"ה ורמב"ן לעולם אינו עובר מה"ת אלא בכבכא"פ ואכל את כל הפרס, איברא דעת רז"ה בטעמא ולמ"מ אין לוקין עליו משום דאין עמה"ד והקשה עליו הר"ש דהא לאביי דס"ל דבכה"ת אמרי' היתר מצ"ל לוקין עליו בכה"ת כדאמרי' להדי' גבי מקפה הואיל וזר לוקה עליו בכזית אלמא דילפי' מנזיר בק"ו אפי' לחייבו מלקות ונראה דדעת רז"ה דס"ל בזה כדעת המגיד בפ"ב ה"א מהמ"א דהיכא דכבר נאסר בעשה מה"ת אזי ילפי' את הלאו בק"ו וס"ל לרז"ה דטעם הדבר דהיכ' דמיפרך הק"ו לגמרי עמה"ד והא דאין עמה"ד היכא דלא מיפרך הקו' ואמרי' דדי כחו של הק"ו לאסרו מה"ת ומשה"ט בהיתר מצ"ל כיון דאכלו בב"א הרי אסור מה"ת משום ח"ש ומיפרך ק"ו לגמרי משא"כ בטכ"ע:
והנה לדעת הרז"ה ורמב"ן ותוס' בשם הר"ר פרץ בפ' השאה"פ דף ס"ז בד"ה ואידך וכו' שם בהשגתו על רבינו יקר קיימי בחדא שיטה דגם למ"ד טכ"ע דאו' מ"מ אין ההיתר נהפך לאיסור רק דחייב גם על טעמא ולא ממשו כלל כגון בנזיר ששרה ענבים כזית במים בשיעור רביעית ויש בו טעם זית בתוך התערובת ושתה את כל המים והטעם מורגש כמו בעין ממש הוא דחייב על כזית טעם המעורב ורמב"ן פוסק לדינא דטכ"ע ל"ד כמובא בתה"א בשמו ורז"ה ומוהר"פ פסקו דטכ"ע דאו', והנה רבינו חיים כהן ור"ת כפי שהאיר לנו רבינו האשר"י בדבריהם עי"ש בפ' גה"נ נראה דלדידהו גם ההיתר נהפך לאיסור לחייב גם על כזית מהת"ע רק דרח"כ סבר דאינו חייב על התערובת של היתר מפני נתינות טעם דאיסורא רק באופן דאפשר שיתחייב על תערובת זה אפי' בלא נתינות טעם כלל רק שהוכר האיסור ואזי כשנתערב באופן זה הוא שגם ההיתר נתהפך לאיסור ולכן בעינן שיהי' כזית בכא"פ בתוך התערובת אבל ר"ת מחמיר יותר וס"ל דהיכא דנותן טעם בתוך התערוב' אזי נידון כל התערובות ונגרר בתר האיסור שנפל כאילו לא נפל ונתערב כלל ולכן כשנתערב כזית בתוך היתר פחות מששים ונ"ט ואפי' בטעמא לחוד כגון כזית ענבים ששרה במים מרובים בפחות מס' אזי גם ההיתר כולו נהפך לאיסור וחייב על כזית מהת"ע אבל כשנתערב פחות מכזית אזי דין התערובת כולו כדין האיסור עצמו עד שלא נתערב:
ט איברא נראה דלדעת כה"פ בטעמא ולא ממשו אינו חייב כרת וקרבן שהרי משנה שלימ' בזבחים דף ל"ה ע"א דאינו חייב על הרוטב משום פיגול ונותר וטמא ומשמע אע"ג דאיכא כזית בכא"פ שהרי מילתא פסיקא נקט ותנא [וכי הרוטב לעולם יותר מששה חלקים או חמשה פעמים לדעת רמב"ם מן הבשר פיגול שנתבשל בתוכו] ודע דלדעת הרמב"ם בפט"ו מהמ"א ורח"כ דפירשו טעמו וממשו היינו היכא דאיכא כזית בכא"פ אפי' כשנימוח וכן משמע מדעת רמב"ן במ"ד בפ' א"ע וטעמא ולמ"מ בפחות מכן נמצא מוכח דאפי' בטעמא וממשו פטור מכרת שהרי יוצא המוהל מן הבשר לתוך המים ונמחה גם השומן מן הבשר ואפ"ה פטור מכרת וקרבן וכמ"ש הרשב"א בסוגיא דזרוע בשילה בד"ה לא נצרכה אלא לר"י דמוהל הבשר לתוך המים ברוטב רכה מיקרי מין בשא"מ ובכה"ג הוא דאמרי' גבי רוטב סלק את מינו כמ"ש וא"מ רעו"מ חולין ק' ע"ב ובזה מתורץ קו' המגיד בפ"א מה' חמץ ה"ו גבי כותח דפטרו מכרת וא"ל דפיגול שאני דפטור מפני שותה שהרי גם התם כתיבי נפש ולחלק בין ממשו קיים לנמחה אין לו שום יסוד לפרושם וכמ"ש:
י עיין נזיר דף ל"ו ע"ב בד"ה שתי קופות וז"ל בתה"ד וא"ת א"כ מה אנו צריכין שאני אומר ת"ל דאף כי נפלה תרומה לתוך חולין בטלה מיד ברוב וי"ל דהשתא ס"ד תרומה בזה"ז דאו' וכו' והוא תמוה דמאי ק"ל דלולא ספיקא דשאני אומר אזי גם בתרומה דרבנן לא בטל אלא בק"א כדאיתא להדי' בכ"ד, ונראה ליישב עפ"י דברי הש"ך בי"ד ר"ס קי"א דלא אמרי' שאני אומר אלא היכא דלא נתערבו טרם שנפלו לתוך התערובות אבל היכא דנסתפק לנו טרם שנפלו איזהו מהם ש"ת ואיזה ש"ח ונאסרו שניהם ואיקבע איסורא תו לא תלינן אח"כ כשנפל א' מהם לתרומה וא' לתוך חולין ושניהם אסורין לזרים והקשה הפר"ח עליו דבהדי' תנן התם בפ"ז דתרומות בסיפא דשאני אומר דקתני אינו ידוע איזהו של תרומה וכו' נפלה אחת מהן לתוך החולין אינה מדמעתן נפלה שני למק"א א"מ הרי דאפי' היכא דאיקבע טרם שנפל תולין להקל ועי' בח"ד שתירץ על נכון דאדרבה ממשנה זו מוכח כדברי הש"ך מדקתני אינה מדמעתן ולא קתני שאני אומר כמו דתני ברישא א"ו דה"פ שאין לזה דין דמוע דצריכין לבטלו במאה אלא דבטיל ברובא והיינו משום דאיקבע איסורא אבל מ"מ נפקע מדין דמוע וביטול בק"א דלא תיקנו רבנן אלא בודאי ולא בספיקא יעו"ש והוא נכון אלא דאכתי צריכין לבאר דא"כ קשי' לריש לקיש דס"ל ביבמות דאפי' ברישא דקתני שאני אומר אפ"ה בעינן רבויה דהתירא וא"כ מ"ש רישא דקתני ש"א ומ"ש סיפא דקתני א"מ לכן נראה דמבואר בש"ך י"ד סי' ק"י היכא דאתחזק איסורא ל"א סדר"ב לקולא ועי' בח"ד שם דזהו דוקא כעין אב הטומאה מדרבנן אבל בולד הטומאה מדרבנן כיון שהוא רק חומרא דרבנן אפי' היכא דאיתחזק תולין להקל ולפ"ז לר"ל דס"ל דאפי' בלא. איתחזק איסורא בעינן רבוי' דהתירא אפי' בתרומה דרבנן לכן בסיפא דאיתחזק בעינן לכה"פ ששים כמו בכל איסורין בלח בלח כי היכא דנדמויה לולד הטומאה דאפי' באיתחזק תלינן להקל רק דאינו מדמעתן ול"ב ק"א ולר"י דבתרומה דרבנן ל"ב רובא ברישא ובסיפא היכא דאיתחזק די ברובא דהשתא הוי כמו תרי דרבנן ודמי לר"י לולד הטומאה נקוט מיהת בידך דלכ"ע איכא נפקותא בין רישא לסיפא ולישנא דמתניתן מוכיח על זה ולפ"ז הכי קא קשי' לתוס' הנ"ל כיון דלר' יוחנן קיימינן השתא א"כ מ"ש רישא דקתני ש"א ומש"ס דהא כיון דאיכא רובא אפי' אתחזק ונתערבו טרם שנפלו נמי לישתרי ומלישנא דמתניתן מוכח להיפך, ובעיקר דבריהם שכתבו בנזיר דאיירי במין במינו ובפסחים כתבו להיפך דאיירי במין בשא"מ בד"ה איתבי' היינו דשם אזדו לשיטתם שכתבו בד"ה אלא דלאביי ניחא בכותח דפליגי רבנן וכן בקופות ומדוכות עי"ש בסה"ד משום דבאיסור מועט אין ההיתר מצטרף לאיסור לרבנן אפי' גבי כותח ובתבלין דאית בהו טעם ומש"ה מוקמינן גבי קופות ג"כ דאיירי בשא"מ ואפ"ה אמרי' שם שפיר בשלמא לדידי וכו' דנפשי חולין דאע"ג דשייך בי' משום טכ"ע ל"א היתר מצ"ל בנפישי אבל בנזיר שם בא"ד פירשו דהיכי דשייך בי' משום טכ"ע אמרי' המצ"ל אפי' בדנפישי ומש"ה הוכרחו לומר דהאי דקופות איירי במין במינו גם צריך ביאור קצת מאי שהקשו בחולין צ"ח ע"ב בד"ה אמר רבא בסה"ד וז"ל וא"ת אם טכ"ע דאו' מ"פ גבי שתי קופות וכו' ואי אמרת כזית בכא"פ דאו' אמאי אמרי' שאני אומר והשתא כי נמי אמרי' כזבכא"פ ל"ד תיקשה לי' כיון דטכ"ע דאו' וי"ל דהתם איירי במין במינו וכו' ויש להבין דאכתי תיקשה ממדוכות שהקשו קודם לזה דהתם בודאי במין בשא"מ ונותן טעם וצ"ל דגם המקשין ידע ידע דתרומת תבלין דרבנן רק אם אמרי' דכזית בכא"פ דאו' הוי לן למיגזר אטו תרומה דאו' כמו בעיגול בעיגולין דאינו עולה אפי' בדרבנן משום דגזרינן אטו דאו' וקס"ד דלענין שאני אומר ג"כ נימא כן וכקו' תוס' יבמות פ"א ע"א בד"ה ואין כו' אבל אם נימא דכזית בכא"פ ל"ד ואינו עובר אלא כשאוכל כזית בב"א ניחא דכיון דליתא בתערובת שיעור כזית כשיעור המחזיק בבית הבליעה כאחת ואין לוקין עליו מש"ה תלינן בספיקא לקולא גבי תרומת תבלין דרבנן כיון שגם בדאו' לא מתחייב מלקות בכה"ג ומתרץ לי' דהנח לת"ת דרבנן דבכה"ג דלא איתחזק איסורא לא גזרינן וכתירוצו דתוס' שם הנ"ל יעו"ש וז"פ:
יא עיין בכרו"פ בסי' צ"ב שהקשה קו' עצומה לדעת ר"ת דאמרי' טכ"ע אפי' כשנתערב יותר מכא"פ והיתר נהפך לאיסור וחייב על כזית מן ההיתר ממאי שהקשה הש"ס בחולין דף ק"ח על מאי דאמרי' התם גדי אסרה תורה ולא חלב ומי אמר רב הכי והאמר רב האוכל חצי זית בשר וחצי זית חלב לוקה על אכילתו וא"ל על בשולו ומוקמינן לה התם בבא מיורה גדולה שמתחילה הי' כזית מזה וכזית מזה והשתא אע"ג דחלב לא נאסר מן הבשר עד שלא נבלע מן החלב דגדי א"ת ול"ח אבל השתא דנאסר הבשר אוסר נמי את החלב משום דח"ע נ"נ והיתר עצמו נהפך לאיסור משום טכ"ע מדאו' ונראה לפענ"ד עפ"י המבואר בירושלמי בפ"ז דכלאים גבי המסכך גפנו ע"ג תבואתו ש"ח דאין אדם אוסר דשא"ש דבעי למימר דגפנים שלו נאסרו אמר לו ר"א האוסר אינו נאסר ושאינו אוסר נאסר עי' בר"ש שם משנה ה' פירושו ואע"ג דר"י פליג שם על ר"א היינו משום שהתם הק"ו נבנה על מאי דקס"ד ועל המסקנא בהדי הדדי אבל הכא לכ"ע אית לן למימר ק"ו זה לענין שחלב לא נעשה גוף האיסור שהרי מן הבשר לא נאסרה החלב רק משום דנאסר הבשר מן החלב והשתא מן האוסר עצמו אינו נאסר ומשום החלב שאינו אוסר החלב יאסור השתא ויהפוך לעצמות איסור ואע"ג דלענין נעשה נבילה אמרי' הכי אפי' למאי דס"ל השתא גדי אסרה תורה ול"ח וכמ"ש תוס' בד"ה גדי היינו משום טעמו וממשו של בשר וכמו שכתב הרשב"א צ"ח בד"ה אלא אמר רבא שחלב שנבלע בבשר מיקרי טעמו וממשו ועוד אם נימא על חצי זית בשר וחצי זית חלב לוקין הרי בע"כ צ"ל דמשום טעמו לחוד נהפך גם הממשות של חלב לאיסור וזה בלתי אפשרי למאי דקס"ד השתא ודוקא למאי דנבלע בחתיכה ש"ב הוא דנעשה נבילה משום טעמו וממשו ש"ב אבל להצטרפו לכזית אי אפשר לומר רק דמשום טעמא דבשר לחוד נהפך הממשות של חלב לגוף איסור והשתא קיימינן דגדי א"ת ול"ח הרי דמשום טעמא לחוד לא נהפך לאיסור ולפ"ז ניחא כפשטא ואינו צריכין עוד לדברי ירושלמי הנ"ל תוכן הדברים דבשלמא לענין שתעשה נבילה ותאסר החלב גם את החלב שביורה היינו משום שהחלב הנבלע בחתיכה אית בו טעמו וממשו של בשר וכשיוצא מן החתיכה נפלט ג"כ עם שמנונית של בשר וכמ"ש הרשב"א וכדמשמע מתוס' ד"ה גדי וכו' ובד"ה שנפל אבל לענין שיתהפך החלב לעצמות האיסור אין מן הסברא כלל לומר דממשו של זה יהפוך ממשו של זה רק משום טעמא שקיבל מאידך נמשך אחריו ונתהפך הממש בתר הטעם ומשה"ט הוא דס"ל לר"ת בכל איסורין דעלמא שחייב על כזית מן ההיתר אע"פ שאין בו ממשו של איסור אבל לענין בשר בחלב למאי דקס"ד השתא דגדי א"ת ול"ח תו אי אפשר לומר שיהפוך החלב לא משום טעם הבשר ולא משום ממשא וכדכתיבנא, שהרי משום ממשא של בשר לא אפשר שיהפך ממשא של חלב ומשום טעמא דבשר לחוד לא נאסרה החלב:
יב עיין חולין צ"ח אטו אנן לקולא גמרינן לחומרא גמרינן ולכאורה קשיא דהא לקמן ק"ח גבי בב"ח אמרינן להיפוך דמשום קולא דאית בי' דכבוש שרי תו לא נוכל לגמור אפי' לחומרא דטכ"ע ועי' מס"ס דף ך"ז בתה"ד אין לך בו א"ח, ונראה דלק"מ דגבי בב"ח אי תימא דטכ"ע דאורייתא בכל התורה אזי תגדיל חידושו דבב"ח שנאחז החבל בת"ר דגבי בישול אסור משום טכ"ע דזהו כלל גדול גם בכל שאר איסורין ובכבוש דאית ביה ג"כ טעמא דאיסורו כמו בבישול שרי' רחמנא וכן הסברא מחייבת דתימא להיפך דלאו משום טכ"ע הוא דאסרה רחמנא גבי בישול אלא משום כיון דאסרה רחמנא לבשל (בדרך בישול והיינו בכדי שיתן טעם וכפרש"י שם) הרי הוא בכלל ל"ת כל תועבה וכדאמר ר"א לקמן קי"ד ע"ב משא"כ הכא גבי זרוע בשלה דגם אם תימא דבטל בפחות מס' מ"מ החידוש במקומו דשרי' רחמנא לבטל לכתחילה:
יג איברא עיקר הדברים צ"ב דהאיך נוכל ללמוד מז"ב דבעינן ס' או מאה הכי משום שהי' כך נוכל ללמוד דבפחות מכן אוסר וגם קו' תוס' דשאני בז"ב דהוי מין במינו ומ"ש דאסמכתא בע"ה צריכין להבין דאי' איפה מקום לאסמכתא זו לערב מין בשא"מ, ונראה להמתיק הדברים ע"פ דברי ט"ז בי"ד סי' קמ"ז ס"ק א' ובא"ח סי' תקפ"ח דכל דבר המפורש בתורה להתירא שוב לא יוכלו חכמים לאסרו מש"ה גבי מילה בשבת לא גזרו משום שמא יעברנו ד"א ברה"ר ולפ"ד אתי שפיר והוא דבמתניתין נקט בכ"ד בנ"ט אבל שיעורא דששים ומאה בכל איסורין לא קתני בהדיא ונחתו בזה בתלמודא לידע מידת חכמים בזה בכיון היכא דליתא לקפילא, דאם באנו לשער בכל פרט ופרט יתרבו השיעורין ותתן שיעורין ביד כל א"ו א' דכמה מינים שאינם נ"ט בפחות מששים ואיכא מינים מועטים שנותנים טעם ביותר מששים ולכן ירדו לחקור בזה אם נגזור גם במינים מרובים אטו מועטים דמיעוטא ונשער בכל המינים בשוה לחומרא ולהוכיח זה במישור נטה קו וכיתד בל תמוט שלא החמירו ביותר מששים שהרי כבר נלמוד מכמה משנות מפורשות שחכמים החמירו במינו כמו כשנגדו בשא"מ וכן קתני להדי' במשנה זו בזמן שמכירו בנ"ט דהיינו כמו כשנגדו בשא"מ וכיון שהתורה התירה בפירוש בז"ב בששים שוב בלתי אפשר לחכמים להגדיל שיעורו ביתר מזה וכדכתיבנא בשם הט"ז וגם שכן ממילא מוכח דגם בשא"מ די בששים דאלת"ה הרי בע"כ צ"ל דלא גזרו אטו אינו מינו מדוע לא הספיקו ברובא כעיקר דינא דאורייתא ועיין, והא דקאמר אטו אנן לקולא גמרינן וכו' היינו במין במינו כיון דמדאורייתא ברובא בטל רק דממילא מוכח גם לשאינו מינו:
יד בתד"ה אלא א"ר מה שהקשו על רש"י דפירש דקדשים אסור בכ"ש ונלפענ"ד להקל קושיתם דכמו דאיתא לקמן גבי בב"ח אי חידוש הוא אע"ג דליכא נ"ט נמי הכא נמי גבי קדשים אם נימא דטכ"ע ל"ד בכה"ת רק גבי קדשים מש"ה אוסר אפי' בכ"ש אבל אם נימא דטכ"ע דאורייתא בכה"ת א"כ גבי קדשים נמי דכתיב כל אשר יגע בבשרה היינו בנ"ט כמו בכה"ת ובזה מתורצים כל הקו' דהא שהוכיחו שגם בקדשים לא נאסר בכ"ש היינו למ"ד טכ"ע דאורייתא וגם שאר הקו' מובן מעצמו איברא למאי דכתיבנא באות י"ב יש לפקפק בזה כמובן מעצמו אולם נראה דהאי דאמרינן אי חידוש הוא אפי' כי לא נ"ט נמי אין מן ההכרח לפרש שהוא כדי להקטין החידוש, דבל"ז אתיא שפיר דמהיכא תיתי שתגביל הדבר בדבר שאינו תחומו וגבולו דאיסורין דכיון דטכ"ע ל"ד ולא איכפת לן כלל בטעמא, לכן בב"ח דאסרה רחמנא בבישול אפי' כי לא נ"ט נמי, וכמ"ש הרשב"א חולין צ"ח גבי דם הפר ודה"ש בד"ה וליגמר מיני' וכו' וז"ל וא"ת ש"ה משום דליכא ס' אבל היכא דאיכא ס' בטל דגמרינן מזב"ש ותירץ כיון דמדאורייתא חד בתרי בטל וגלי רחמנא בדם הפר דל"ב אע"ג דדם הפר מרובה וכו' יעו"ש:
טו שמעתי כד הווינא טליא קו' בשם הרב הגדול המובהק מוה' ליב פ"ב זצ"ל בהא דמספ"ל בעכברא בשיכרא בטעמי' דרב אי משום דקסבר נט"ל אסור או דאשבוחי משבח עי' בפ' האה"פ ס"ח דהא כיון דס"ל לרב דמין במינו במשהו שוב ליכא למימר דס"ל דנט"ל אסור דמידי טעמי' דאוסר בנט"ל משום דיליף מגיעולי מדין ולמאן דס"ל דמב"מ במשהו אי אפשר למילף משם דאע"ג שהכלי אינו ב"י צריכין להגעילו דלמא יבשלו בתוכו במינו שנאסר וכל היכא דדינו במשהו אוסר אפי' בנ"ט לפגם לדעת מקצת פוסקים מובא בתוס' שם ואמרתי לתרץ ע"פ דברי תו' פסחים מ"ד בד"ה אלא שהקשה הר"י היכי יליף ר"ע טכ"ע בנזיר מגע"מ דקיל מכל איסורין שבתורה ותירצו דהרבה כלים היו במדין דניכרין שאין משתמשין בהם אלא יין ואסורין לנזיר ע"כ, וגבי נזיר ל"ש משום מב"מ דת"ל דנאסרו משום בישול דעכשיו, ובזה מסולק נמי מה שהקשו דלמא משום בישול בב"ח הצריכו להגעילן דבב"ח לכ"ע טכ"ע דאו' ועוד יש לתרץ קו' הראשונה עפ"י דברי ח"ר חולין צ"ח בד"ה אמר אביי דלא אמרינן לר"י דמב"מ ל"ב אלא בממשו כמו בדם הפר ודה"ש, אבל לא בטעם לחוד וכן מוכח להדיא שם מדבריו עד שהוצרך לחדש שם גבי זב"ש משום הרוטב ומוהל היוצא מן הזרוע יעו"ש, וגבי פליטת כלים לא נחשב אלא לטעמא ולא ממשו: