אור ברסלב
זית רענן חלק א חלק אבן העזר › בסוגיא דאאחע"א, ואיסור כולל

זית רענן חלק א· רבי משה יהודה לייב זילברבגר

חלק אבן העזר · בסוגיא דאאחע"א, ואיסור כולל

הלכה ו - הלכות גירושין

סימן א

עוד יתבארו איזהו כללים מחודשים בסוגיא זו ומקורם מפ"ג דשבועות

א עיין לקמן בסי' ג' אות ל"ג ל"ד יעו"ש היטב איזהו כללים בדין חצי שיעור ועודנו צריך ביאור במילת' דעיפא ואבימי גבי שבועה שלא אוכל עשר ותשע דלמסקנא חייב שתיים דכי אכיל תשע חייב משום שבועה אחרונה וכשהשלימן לעשר חייב על הראשונה עיי"ש דף כ"ח ולכאור' מוכח מזה דלא כריטב"א דס"ל בנבילה ביוה"כ ואיסור יוה"כ קדים לנבילה דאינו חייב משום נבילה שגם דתיכף כשאכל כזית כבר נתחייב משום לבילה מ"מ כשהדר והשלים לככותבת נפקע למפרע החיוב של נבילה וכתבנו דטעמא דמילתא משום דכל חצי שיעור מיתלי תלוי עד שיעבור שיעורא דאכ"פ וכ"מ מרמב"ם גבי נשבע שלא יאכל כ"ש מנבילה דאם אכל כזית שלם פטור על השבועה ומשמע מסתימות דבריו אפי' כשאכל הכזית בכדי אכילת פרס ולא בב"א אפ"ה פטור, וגבי שבועה שלא אוכל עשר ותשע משמע להיפך דחייב שתים אפי' כשחזר והשלימו לעשר דמחויב למפרע על הראשונה מתחילה ועד סוף אכן מן הסברא ישרה החילוק מבואר למעיין היטב דהכא כי אכיל ט' כבר נתחייב משום שני' וכי הדיר ואכיל עוד א' תו ליכא חיוב שלם על השני' שהוא רק כח"ש לגבי שבועה שני' ומש"ה חייב על השני' בתחילה ואח"כ על הראשונה אבל כשנשבע שלא אוכל כ"ש מנו"ט דאם אתה בא לחייבו משום שני' כשאכלו בזא"ז בכדי אכ"פ הרי אתה מחייבו גם על כ"ש האחרונה שבזה נשלם שיעור כזית שלם ואז כבר חל האיסור הראשון וא"א לחייבו משום שניהם ומש"ה נפקע השבועה השני' לגמרי משום דכשנסתיים מילתא ועבר על הראשונה הרי הראשונה כוללת ומקיפות את עיקרו של שבועה שני' שהוא על כל משהו ומשהו שבו וכן גבי ככותבת ביוה"כ ששיעורו שני זתים דאם באנו לחייבו משום נבילה הרי חיובו נמשך על כל זית וזית שבו ומש"ה כשאכל שני זתים של נבילה הרי חיוב הראשון שבו שהוא משום יוה"כ מקיף וכולל את השני' מתחי' ועד סוף אבל גבי עשר וט' דכי חזר והשלימו לעשר כבר נפסק חיובו של שני' וכן גבי שבועה שלא אוכלנה וחזר ונשבע שלא אוכל דח"ב מיירי נמי בכה"ג דבשעה שנתחייב על הראשונה נסתלקה השני' ולא הוי אלא ח"ש מן השני' וכ"מ מלשון רש"י ורמב"ם בפ"ד מה"ש דלעולם מצטרכינן שיפסק מעט בין חיוב דשניה לראשונה וכ"מ מפרש"י גבי עו"ט:

ב אבל נקוט מיהת דכי אכיל כזית נבילה ביוה"כ וחזר והשלים לככותבת בדבר אחר דאז חייב שתים דלא גרע מעשר וט' אכן יצא דבר מחודש באם נשבע שלא יאכל פחות מכזית נו"ט דהיינו כשפירש בהדי' על מעט פחות משיעור או דסתמא ה"מ ועבר ואכל בזא"ז שיעור שלם דאז חייב שנים דבמשהו האחרון כבר נפסק חיובו דשבועה ודמי לעשר וט' ואולי לזה כיון רבינו הגדול בלשונו הצח והטהור בפ"ה מה"ש ה"ז וז"ל שבועה שלא אוכל כ"ש מנו"ט ואכל פחות מכזית חייב בשבועה שהרי אינו מושבע על ח"ש מה"ס ה"ח שבועה שאוכל פחות מכזית נו ט חייב בשבועות ביטוי עכ"ל דגבי שבועה שלא אוכל נקיט של"א כ"ש ואכל פחות מכזית וגבי שאוכל נקיט שאוכל פחות מכזית ולא נקיט גם גבי שבועה שלא אוכל בפחות מכזית משום דאז גם אם אכיל כזית חייב ב' משום דכבר נפסקה חיובו של שבועה במשהו האחרון דהרי לא נשבע על כ"ש ודמי לעשר ותשע ומש"ה נקיט שנשבע על כ"ש דאז דוקא כל כמה דלא אכיל כזית הוא דחייב בשבועה אבל כשהשלימו לכזית דאו נפקע למפרע משום דאיסורו הראשון מקיפו מכל צד מתחילתו ועד סופו:

ג ועוד יש להתבונן במילתא דאבימי ועיפא גבי שלא אוכל עו"ת אם חזר אח"כ כשכבר השלימו לעשר ואכל שמנה אם חייב משום שני' וכשאכל עוד ב' חייב משום ראשונה וכן כסדר הזה עד שמגיע לאחת משום שני' ולתשע משום ראשונה דאז פטור על האחת של שני' שאכל לפי כשחזר ואכל תשע יש בו ג"כ משום חיובו דשני' ונמצאת דראשונה כוללת השני' מתחילתו ועד סופו כמו גבי נבילה ביוה"כ ונלפענ"ד ברור דמשום שני' לא מחייבינ' לי' כלל ע"י צירוף דראשונה שכשם שהוא חצי שיעור לגבי ראשונה כן הוא רק ח"ש לגבי שני' ובזה לכ"ע אין איסור חע"א כדמוכח ממעילה דף ט"ז גבי טהורה וטמאה דאמ"צ וכאשר נכתוב עוד בזה לקמן בסי' ג' אות ל"ג יעו"ש ובזה דוקא משום ראשונה הוא דמחייבי' לי' כשהוא ח"ש דשני' לגבי ראשונה משום שכבר חיילי השני' כשאכל תשע שהוא ח"ש דראשונה וכשחזר ואכל עוד א' שהוא רק ח"ש דשני' שכבר נפסק חיובו דשני' שאין בו תו רק משום ח"ש דשני' וכן לגבי הראשונה שכל התשע הוא כח"ש לגבי הראשונה מפני שהוא האיסור הראשון דא"א לבטלו משום שני' אבל כשחזר ואכל שמנה דאז א"א להצטרף האחת שהשלימו לראשונה לחייבו משום שני' דאין האיסור השני' חל על הראשונה ואפ"ל דמש"ה נקיט אבימי בשאלתו עשר ותשע ולא תפס במיעוטו דשנים ואחת שגם בזה ירד אל תוכן כוונתו משום דכן מצינו כ"פ בש"ס כששאלו דבר שלא על זה בלבד יצאו לדון ועומק כוונתם משוטטת הרחק הלאה עד אין חקר ואבימי רצה לירד לעומק ידיעתו ולהכי שאלו במספר מרובה שגם אם יאמר וישיב לו דחייב שתים יחזיר וישאלו כנ"ל אבל בשתים ואחת תו לא יפול לשאלו דבר וכיון שכבר הוצרך לנקוט מנין מרובה נקיט מנין מסוים [שכן דרך הש"ס עי' אשר"י מס' פסחים] וכיון שלא עלתה לו בראשונה אינו צריך לשאלו עוד רק שרמז רימז לו דא"ח אלא על תשע ראשונים וכן כשחזר ואכל תשע בב"א למחרתו דזה אין צריך לפנים דסתמא לעולם משמע ולא על פ"א בלבד:

ד בנידון כללו דאין איסור חל ע"א אם חיובא הוא דלא מחייבינ' לי' אבל יש בו משום איסורא דשני אם לא ולפ"ד נראה דתלי' בפלוגתא דרבוותא דלדעת הרמב"ם בפ"ו מה"ש ה' י"ז בנשבע שבועה ע"ש כשמתירין לו השני' ואח"כ את הראשונה דהותר בשניהם ש"מ דס"ל דמ"מ יש בו משום איסורא ומש"ה מהני לו התרה אבל הרמב"ן ור"ן חולקים עליו בזה וס"ל דל"מ התרה דשני' בראשונה דעדיין לא חיילא ש"מ דאין בו אף משום איסורא לחוד דהא כשיש בו משום איסור גרידא אפילו מצד ספק כבר הוי כאילו חיילי לגבי התרת חכם **(היתר נדרים לא שייך רק על נדרים שנשבע על עצמו, כגון אוכל או לא אוכל, אבל מה שנדר ונשבע לחבירו אין לו היתר בשום אופן, ושמור זה הכלל בכל מקום שנמצא ענין היתר נדרים ושבועות)** כמובא בתשו' ר"ן סי' נ' ועי' במ"א דתלוי פלוגתייהו בשינוי הגירסאות דשבועות ונדרים ולפענ"ד יש כדמות ראי' לרמב"ן ור"ן מבכורות דף י"ב ע"ב איבעיא להו מהו לפדות בפסולי המוקדשין וכו' כי ת"ל אליבא דר"י דאמר אסור בהנאה מאי כיון דא סור בהנאה אין איסור חע"א יעו"ש והתם אין הנידון לחייבו ולהענישו רק על חלות השם בלבד וכן בירושלמי במס' מגילה ה"ט דאם אמר הרי עלי וחזר ואמר ה"ז דאין איסור קל חל ע"ח וי"ל בדוחק ועי' תוס' ר"פ גה"נ ד"ה קדשים דבעינן שיחול איסור גיד מחיים משמע דסברי כדעת רמב"ן ור"ן דאין אחע"א אפילו לאיסורא לחוד:

ה יש להוכיח לדעת תוס' דסברי דגבי שבועה ליכא משום ח"ש דסברו כדעת מקצת רבוותא מובא בר"ן שהרי לדעתם דבעינן דאיתא בהן לענין קרבן באותו לשון עצמו שהוא בלאו וגבי נבילות וכשירו' משום דאיתא בהן לגבי נבילה מוסרחת והוא כשנשבע גם על דבר המותר עיי"ש דף כ"ד ד"ה אלא וכן גבי תאנים וענבים משום דאיתא בהן בתאנים השוער משום דכלל את ענבים דהתירא בהדי תאנים דאיסורא וקשי' מעשרה ותשע דלא כלל לדבר היתר ולדבריהם דסברי דעל חצי שיעור דאיסורא פטור מקרבן משום דליתא בהן כמובא בדבריהם דף כ"ג ע"ב בד"ה דמוקי א"כ עשר ותשע נמי יפטור מקרבן דבשלמא לדעת הרי"ף וסייעתי' דסברי דכשאיתא בהן סתמא נמי חייב ניחא א"ו בע"כ צ"ל דסברו דגבי שבועה ליכא איסורא מדאו' בחצי שיעור דלא נשבע אלא על אכילה ש"ת ועי' ברמב"ם פ"ה מה"ש ה' י"ב וז"ל נשבע שיאכל נו"ט וכיוצא בהן מאיסורי תורה ה"ז לוקה **(דיני מלקות אינן נוהגין בזמן הזה)** משום ש"ש בין אכל ובין ל"א משמע מדבריו דכשנשבע בכולל דחיילא שבועה גם לענין קרבן כדעת תוס' כדמשמע מרהיטא דסידרא שם בכל הפרק וס"ל דגם בשבועה אית בי' משום ח"ש כמו בשאר איסורין ממילא מוכח מעשרה ותשע דאיתא להדי' בגמרא דמחויב בקרבן דגם בח"ש של נו"ט כשנשבע שיאכל דמחויב בקרבן דאל"כ קשי' דהא ליתא בהן וזהו שכתב שם בפ"ה ה"ח שבועה שאוכל פחות מכזית נבילה וטריפה חייב בשבועות ביטוי כדמוכח להדי' מעו"ת:

ו עיין בתשו' רשב"א סי' תרי"ד שהיקשה לדעת פוסקים דקסברי כשנשבע לבטל איסור דרבנן בקום ועשה דל"ח מהא דמקשי' בגמרא בשלמא לר"ל מ"ל בלאו והן הרי להדי' דעל איסור דרבנן איתא בהן אפי' בקו"ע דר"ל מודה דאסור מדרבנן וזה כמה אמינא לתרץ דברי רבותינו דכיון דהאי דבעינן שיהא בלאו והן הוא מגזה"כ לחוד ולאו מילתא דתלי' בסברא הוא רק מדכתיב להרע או להטיב הוא דילפי' לה וכיון דמדאו' איתא בלו"ה אזי חייב בקרבן גם מדרבנן על הלאו כיון דמדאו' איתא בהן אמנם תלי' בפלוגתא דר"מ ור"י בסוכה דף כ"ג גבי העושה סוכתו בראש הספינה או ע"ג בהמה דר"מ מכשיר ור"י פוסל ואיתא התם בגמרא מ"ט דר"י אמר קרא חה"ס תעשה לך ש"י סוכה הראוי לשבעה שמה סוכה שאינו ראוי לש' לש"ס ור"מ הא נמי מדאו' מחזא חזי' ורבנן הוא דגזרי בי' וא"כ לדידן דפסקי' כר"מ גם באיסור דרבנן כשנשבע על לאו מחויב בקרבן משום דאיתא בהן מדאו' אבל לר"י דסבר כיון שקמו רבנן ואסרו לא הוי סוכה הראל"ש ה"נ ליתא בהן ובזה יתיישב קוש' התוס' שם ד"ה דמוקי וכו' שהיקשו וז"ל וא"ת ולוקי במפרש וד"ה יעו"ש ולדעתם ניחא דגם אם נוקים לה לר' יוחנן בגוונא דליתא אלא מדרבנן כגון בשלא כדה"א מ"מ לאו ד"ה הוא דהא לר' יודא עדיין ליתא בהן:

ז גם אפשר לצדד וליישב קושי' התוס' דלא מוקי לי' כד"ה דלת"ק מצי איירי גם באומר שלא אוכל אלו דאז אסור גם בטעם היוצא מהם עי' נדרים דף נ"ב ור"ש דפוטר לא קאי אלא בגופן דמידי טעמא לר"ש משום דקסבר דכ"ש למכות וזהו בדאיתא בעינא אבל לא עי"ת לדעת ר' יקיר ע"ג דף ס"ח בתד"ה ואידך ועי' באחרונים שהיקשו על ר"י מהאי דאמרי' לעיל כ"א ע"ב ואי ס"ד בעלמא כר"ש ס"ל ל"ל לצרף ולדעת ר"י גם לר"ש צריכין לצרף דליתא בעינא ותרצתי זה כמה עפ"י דברי ריטב"א במכות דף י"ז ע"א ד"ה ר"ש אומר כ"ש למכות ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן פירשו בה דגמרא גמיר לה ורבינו מאיר ז"ל נתן טעם דלמלקות כיון דאכיל במזיד אחשבי' לחומר איסור להתחייב בכ"ש אבל קרבן שהוא על אכילת שוגג בעי כזית לחשיבות עכ"ל ומפשטות הדברים נראין דרבינו יקיר סבר דטעמי' דר"ש דכ"ש למכות משום דאחשבי' לאכילתו וזהו בדאיתא בעינא דחזינן להדי' דאחשבי' לכ"ש משום חומר איסור שבו אבל בתערובות דלא מוכחא מילתא דאחשבי' לאיסורא דדילמא משום התירא שהוא בעין ועיקר הוא דאחשבי' ולא לאיסור הבלוע אמנם טעם זה דרבינו מאיר דסברת ר"ש משום דאחשבי' הוא רק למסקנת הגמרא דטעמי' דר"ע בשבועה משום דמפרש חייב וכו' אבל לס"ד דטעמי' משום דכר"ש ס"ל בע"כ צ"ל דטעמי' דר"ש משום דהכי אגמרי' דאי משום דאחשבי' ליתא אלא במזיד דווקא דחזינן דאחשבי' כמבואר להדי' בריטב"א הנ"ל וכיון דר"ע מחייבו קרבן על כ"ש על אכילת שוגג בע"כ צ"ל דטעמי' דר"ש משום דהכי אגמרי, ולטעם זה תו ליתא לאפלוגי בין בעינא לתערובות ומש"ה מקשינן ואי ס"ד כר"ש ס"ל ומש"ה מחייבו בקרבן והוא בע"כ משום דהכי אגמרי א"כ ל"ל לצרף ורבינו יקיר דמחלק בין בעינא לעי"ת הוא למסקנא דהדרינן למילתא דטעמי' דר"ש משום דאחשבי' הוא:

ח שם בתוס' וז"ל ועוד דמצי לאוקמן שלא כדרך הנאתן דאינו אסור אלא מדרבנן וכו' ועי' במהרש"ל דר"ש דפוטר משום דא"ל דכ"ש למכות ה"ה שלא כדה"א ועי' במ"ל בפ"ה מה"ש דמפרש דלר"ש אסור מדאו' כמו ח"ש לדידן וק"ל לדבריהם דהרי לקמן דף כ"ד ד"ה אלא הכריחו מתוס' דקתני שבועה שאוכל ואכל אוכלין איסורין וכו' פטור ור"ש מחייב דמשמע כפרש"י דע"כ בשאינם סרוחים מדמחייב ר"ש וכו' ולדברי מהרש"ל ומ"ל עדיין יש לומר דאיירי בשלא כדרך הנאתן וכמו דמקשינן לר"י דנוקי דנשבע בפירוש על שלא כדה"א שגם דבסרוחה מודה ר"ש דנבילה שא"ר אילה קרויה נבלה אבל בשלא כדה"א ס"ל דאסור מדאו' ולענ"ד דה"פ דמרהטא דגמרא נראה דטפי ניחא להו מעיקרא בתירוצו דר"ל דאיירי בנו"ט לחוד מלאוקמי כר"י דנשבע גם על כשירות דלא קתני לי' כלל ולהכי מקשה ר"י מ"ט ל"א כר"ל שגם דס"ל דח"ש אסור מה"ת הו"ל לאוקמי לדידי' כשנשבע גם על שלא כה"א וחייל גם על כדה"א ע"י כולל ובמתני' מיירי בסתם אכילה דאכל נו"ט כדרך אכילתן ור"ש פוטר משום דל"ל כולל וטפי ניחא לי' בזה מלהוסיף מין אחר דלא הוזכר כלל:

ט יש להתבונן בדברי תוס' ד"ה אלא כדרבא שהיקשו בתה"ד וז"ל וא"ת וכיון דנבילה סרוחה הוי בכלל נבילה בלא כולל וכו' וי"ל דל"מ סרוחה בכלל נבילה אלא כשכולל עמהן דברים המותרים וכו' יעו"ש דמעיקרא מה ק"ל דע"כ אין אנו מוכרחים אלא למצוא בהן דדעתו הי' על מוסרחת ומש"ל בהן אבל בלאו מי מוכרחני לזה ולהכניס בתגר הזה לטעון ולפרוק והסברא פשוטה לחלק דאצל הן מסתמא לא נשבע לעבור על ד"ת אבל בלאו מה"ת לא נאמר דנשבע על סתם אכילה ולזרוזי נפשי' כמובא גם בטור סי' ר"ג א"ו בע"כ צ"ל דלדעת תוס' בעינן לאו והן בחפץ אחד ולא די במאי דמ"ל בחד לישנא כדעת רש"י דמ"ל בהן כשאכל כשירות ובלאו חייב על נבילות אלא דבעינן לאו והן בחפץ אחד דוקא ואם כה נאמר גם לתירוצם מי ניחא דס"ס מחייבינן לי' בלאו על נבילה שאילה מוסרחת ובהן לא משכחת לן אלא בשאינה ראוי' דווקא דלא חייל הכולל בקו"ע לדעתם לעיל וצ"ל דס"ל דמ"מ בעינן שתמצא הן ולאו גם בחפץ אחד שגם שהלאו מתפשט יותר מהן ומש"ה כשנשבע על נבילות וכשירות אזי בעינן שגם הלאו יחול על שאינה ראוי' כי היכי דתמצא הן ולאו בדבר אחד ותו לא איכפת לן במאי שהלאו נתפשט גם על הראוין משא"כ בהן כיון דתרווייהו בחד לישנא וגם מש"ל בדבר אחד ג"כ וא"כ גם בתאנים וענבים צ"ל דמש"ל גם בלאו בתאנים השוערים דאל"כ לא מש"ל ולאו בד"א וכן משמע להדי' בדבריהם בסה"ד אבל בלא כולל לא הוי תהש"ו בכלל וכו' וקשה דאיך נוכל לחייבו על תאנים השוערים שאינם ראוים לאכילה דמ"ש שבועה מכל איסורין שבתורה דלא חייבי רחמנא היכא דאפקי בלשון אכולה לבד בכלאי כרם ובב"ח דלא כתיב בי' אכילה וה"ה בשבועה כיון שהזכיר לשון אכילה האיך נחייבהו על אוכלין שאינם ראוים דבשלמא גבי נבילה אפשר לדחוקי נפשין כיון שהזכיר שם נבילה ושאינה ראוי' מיקרי ג"כ נבילה בלישנא דקרא וא"ל כיון שכלל דברי' המותרי' לכן אמרי' דגם בתאנים הי' דעתו על תאנים המותרים והיינו שאינם ראוין דא"כ נאמר דלא אסר א"ע אלא בתה"ש ולא אדע לכלכל דבריהם בצדק ובמישור דממ"נ אם נאמר כן דכיון שכלל בדברים המותרים בהדי האיסורין חיילא למי על שאינם ראוין א"כ גם על הענבים יתחייב על שאינם ראוין ואם תרצה לומר שכן הוא א"כ גם בפעם ראשון שנשבע על תאנים נאמר ג"כ שיתחייב על שא"ר ששוה עם הענבים שלא נאסר לו מעולם וא"כ הדרי קושי' לדוכתי' דאמאי יתחייב שתים על תאנים דהא ליתא בהן שהרי גם על תאנים שא"ר נשבע מתחילה א"ו צ"ל שמתחילה לא הי' דעתו על שא"ר וה"ה בנשבע על ענבים וכלל בהדי תאנים וא"כ גם על תאנים שנשבע אח"כ אמאי לא אמרי' מדכללהו בהדי ענבים שיהו שוים להם גם לשא"ר וצ"ע וא"ל דשבועה שאני דאמרינן בדברים שאינם ראוין כיון דמפרש חייב סתמא נמי חייב דא"כ גם בראשונה כשנשבע שלא אוכל תאנים חיילא ג"כ על תה"ש ומתוס' לא משמע כן מדכתבו אבל בלא כולל לא הוו תאנים השוערים בכלל כמובן:

י יש לחקור בהא דפסקי' דבעינן בשבועות ביטוי דאיתא בלאו והן אם יספיק כשיכול לקיים את שבועתו בדבר והפוכו או דבעינן שבאם ישבע בהפוכו ויעבור על שבועתו ויתחייב בקרבן אזי חייב בקרבן גם עתה אבל כשיפטור מקרבן גם עתה פטור מקרבן לדעת תוס' ור"ן רפ"ק דנדרים אבל במלקות חייב לדעתם **(דיני מלקות אינן נוהגין בזמן הזה)** ולדעת רמב"ן ספ"ג דשבועות במלחמות דקסבר דגם לענין מלקות בעינן דאיתא בלו"ה יש לספק ג"כ לענין מלקות אם די לנו היכא שיכול לקיים שבועתו בלו"ה או דבעינן שבאם יעבור יתחייב מלקות מחייבינן לי' גם עתה והנה לדעת הרי"ף וסייעתי' דלמסקנא איירי במפרש שלא אוכל נבילות וכשירות ואיתא בהן סתמא כשישבע שיאכל ויתקיים שבועתו בנו"ט כ מו דמקיים שבועתו באכילת עפר עי' במלחמת ור"ן בסוגי' זו הרי משמע דלא בעינן אלא שיהא יכול לקיים שבועתו אע"ג דפטור מקרבן על נו"ט כגון היכא דאנוס ולא נמצא לו כשירות ביום שנשבע עליו דהא כיון דמדינא אנן לא שבקינן לי' לבטל בקו"ע מפני שבועתו והאיך יעלה על דעת שנחייבהו בקרבן על שגגתו במאי דעבד כדת וכהלכה. א"ו משמע דלא בעינן אלא שיהיה ביכלתו לקיים שבועתו בלו"ה אמנם עיין במלחמות ספ"ג מובא בר"ן שם שהיקשה לדעת רב אלפ"ס דפוסק כירושלמי דשבועה חיילא בכולל בביטול מצוה מהא דמקשינן גבי לא הנחתם תפילין מי איתא בלא אניח תפילין דהא לדעת הרי"ף דלא בעינן בחד לישנא הרי איתא בלא אניח שום דבר על ראשי ותירץ דאף דלדעתם דחייל בכולל בביטול מצוה אבל בקרבן אינו חייב אלא בדבר הרשות הרי להדי' דבעינן שיהיה בלו"ה גם לענין קרבן באם יעבור על שבועתו ולא די לנו במה שיכול לקיים לחוד וזה מבואר בפוסקים וכן בר"ן הנ"ל דיותר אלים צריכתא דעו"ה לכ"ע מן להבא גם למאן דאמר דבעינן גם דאיתא בלהבא ואם באיתא בלהבא בעינן שיתחייב קרבן דוקא ומש"ה ליתא בלא אניח ומכ"ש בצריכותא דלו"ה דבעינן שיתחייב קרבן,) ואנן לכאורה ממה דפירשו לעיל דדי באוכל סתמא ויקיים שבועתו אף בנו"ט משמע להיפוך שגם דפטור מקרבן אפ"ה איתא בזה בלו"ה משום קיום שבועה לחוד אכן החילוק ברור ביניהם דבודאי לעולם בעינן שיהיה בלאו והן בחיוב קרבן על עיקר וכללות השבועה אבל ל"ב שיתחייב קרבן על כל סעיפי והתפשטות ופרטות השבועה ומש"ה שאני ושאני בין כשנשבע על קו"ע לבין שנשבע בשב וא"ת ולהכי כשנשבע שיאכל סתמא דנמצא בו חיוב קרבן על כללות השבועה אף דעל נו"ט לחוד פטור מקרבן כשנאנס על הכשירות לא איכפת לן בזה וכשם דדי לדעת הרי"ף בהן סתמא לגבי לאו מפורש רק דבעינן שגם נו"ט יסתבך אפס קצהו ויתפשט גם בהן ולהכי אמרינן כיון דאם יאכל נבילות יתקיים שבועתו הרי כלול גם נו"ט בהם וגם חיוב קרבן אית ביה על כללות השבועה משום כשירות היכא דלא נאנס אבל כשנשבע בשוא"ת כגון שלא אניח סתמא או שלא אניח ש"ד ע"ר דאזי באם יניח תפילין אזי עבר על שבועתו לגמרי ואפ"ה פטור מקרבן דקרבן גבי להרע ולהטיב כתיב אזי ממילא כשלא הניח תפילין רק ד"א ג"כ פטור מקרבן משום דעיקר השבועה לא ניתן לחיוב קרבן כמובן אבל גבי שבועה שאוכל עיקר השבועה ניתן לקרבן משום דיכול לקיימו בדבר רשות משא"כ בשוא"ת דמקושר בו דבר מצוה בהדי' אשר התלכד בהדי רשות בלא פירוד כלל וכלל דא"א לקיימו בדבר רשות לחוד רק בהדי ביטול מצוה ומשום הכי למ"ל חיוב קרבן בלהבא על עיקר שבועה ונפטר גם בלשעבר לשמואל מחיוב קרבן משום דליתא בלהבא וזה ברור, וגם בני הרב החריף נ"י כיון לסברא זו:

יא ובעיקר דיעות רבוותא הרי"ף וסיעתו הנ"ל נ"ל לא משום דהיכא דנשבע בסתם שאוכל היום דאמרינן דדעתו היה על נו"ט רק דאנן לא שבקינן ליה משום דמוטב לעבור בשב וא"ת על השבועה דדבר זה רחוק מן הסברא שיעלה על הדעת דמי שמוחזק בכשרות ונשבע שיאכל סתם דעלה על דעתו על מא"ס במזיד דאז אמרינן דגם בזה יצא ידי שבועתו דאמדינן מאומד הדעת דעלמא דניחא להו לקיים שבועתם אפי' במידי דלאו בר אכילה כדי שיהא נקי משבועה וכ"נ מדברי ר"ן ורמב"ן וידעתי שמדברי רז"ה ל"מ לכאורה כן, וצריכין קצת לדחוקי נפשין בדבריו להעמיד דבריו בסברא הפשוטה ויש לדקדק לדעת רב אלפס וסייעתו הנ"ל איך נפרש את התוס' מובא בתוס' הנ"ל בנשבע שאוכל ואכל פיגול נו"ט דר"ש מחייב על השבועה ואמאי אע"ג דלר"ש ל"ל כולל דהא אנן פטרינן לי' מטעם אחר דאינו דומה שבועה שאוכל לשלא אוכל משום דניח' לי' לקיים שבועתו אף במידי דלאו בר אכילה הוא אכן נראה דכשם דלר"ש ל"ל דע"י גרמת חתיכות אחרות יגרור ויגרום לחלות האיסורין ה"ה ממילא דע"י גרמת חתיכות אחרות א"א לגרור ולגרום בקיום השבועה כיון דאית ליה דדנין רק על כל חו"ח בפני עצמו ומש"ה נשמע ומובן ממילא דלולי שנשבע על חתיכות כשירות אזי לא קיים שבועתו באיסורין גם עתה לא תוכלו חתיכות הכשירות להוסיף ולתת דבר בקיום בשבועה שנשבע ודנין גם עתה לגבי קיום שבועה כאילו נשבע על האיסורין לבד ועיין:

יב ובדעת רש"י דלמסקנא איירי בסתם והמתרץ מחלק בין אוכלין שא"ר לבין איסורין וגרס וכדרבא דאמר שש"א וא"ע פטור ואינו מובן כלל דעיקר תירוצו חסר מן הספר ואין לו שום התקשרות בדרבא דכי מעיקרא לא ידע מזה רק דסבר דגם איסורין הוא בכלל שא"ר ומזה לא איירי רבא מידי ולולא דמיסתפינא אמינא זה כמה ע"פ מה דאיתא במס' ע"ג דבכל איסורין אם אינן ראוין לאכילה מותרין חוץ מכלאי כרם עיין בפ' כ"ש רק בטומאה מטמא כ"ז שראוי' לכלב ועפ"ז הכי רהיטא סוגיא דידן מעיקרא סבר כיון דבכל איסורין אם אינן ראוין לאכילה מותרין ולמאי פרט לי' תנא דידן לענין שבועה דהא בל"ז ידעינן ג"כ כיון שנשבע על אכילה לא חמיר איסור שבדה מלבו מאיסורין שאסרה רחמנא בלשון אכילה דמותרין לגר תושב באינן ראוין א"ו הא דתני אוכלין שאינן ראוין קאי על נבילות וטריפות דאף שטובים לאכילה מ"מ כיון שהתורה אסרם נכללין ג"כ באוכלין שאינם ראוין ולהכי מקשה רישא לסיפא והשתא מתרץ לה אלא כדרבא דאמר שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור וכיון דחזינן דדוקא בעפר פטור שאינן ראוין גם לכלב כמו דאיתא בפ' כ"ש בחרכו קודם זמנו ע"ש בר"ן ואשר"י ש"מ דבשבועה אף אם אינן ראוין לאדם מ"מ הן בכלל אכילה ועדיין שמו עליו ורק באיסורין גלי רחמנא להתירא מיתורא דלגר אשר בשעריך תתננו ואכלה דדוקא הראוי לאדם קרוי נבילה אבל בלשון בני אדם עדיין שמו עליו דק כשנפסל מאכילת כלב אז מותר בשבועה כמו בטומא) והא דקתני במתני' אוכלין שאינן ראוין פירושו שאינן ראוין לגמרי דהיינו שנפסל אף מאכילת כלב א"כ ממילא לא צרכינן לפרש דקאי על נבילות וטריפות מחמת יתורא דהשתא טובא קמ"ל דגבי שבועה חייב עד שיפסול לגמרי אף מאכיל' כלב כמו דמפרש רבא:

יג אמנם קשי' לדעת רש"י בהא דפשטינן לעיל דף ך"ב ע"ב איבעי' דנזיר שאמר שבועה ש"א חרצן בכמה מדרש"ל דמוקי' ליה למתני' במפרש ח"ש וכו' והא נבילה וכו' דכי חרצן לגבי נזיר דמי וטעמא דפירש וכו' וכיון דלמסקנא דסוגיא דלקמן דאיירי בסתם ולהכי בעינן דאמר בפירוש שלא אוכל ח"ש דאל"כ אמרינן דנשבע על סתם אכילה שבתורה שהוא כשיעור ולא נשבע רק על אהיתרא או דעיקר השבועה משום היתרא הוא ומאיזה הכרח נוציאו מלשון אכילה שאמר בפירוש אבל בנזיר שאמר בפירו' שלא אוכל חרצן אמרינן דמסתמא דעתו אכ"ש ומפקינן מסתמ' כי היכי דלא ליהוי שבועתו לגמרי לבטלה ואפ"ל לדעת רש"י דכל קוטב שקלי וטריא דהכא סובב והולך על כוונה זו והוא שהיקשה אלא תפשוט דבעי רבא שבועה שלא אוכל עפר בכמה תפשוט עד דאיכא כזית דהא נבילה כעפר דמי ועולה בקנה אחד כדס"ד מעיקרא לקמן וממילא נפשט שפיר בעי' דחרצן מדרש"ל כיון דנבילה כעפר דמי וא"כ צ"ל דמתני' דלקמן בנשבע שלא אוכל נבילות בפי' ואפ"ה בעינן לר"ל במפרש ח"ש וא"כ ממילא נפשט גם בעי' דרבא בעפר אלא מדלא נפשט בעי' דרבא בע"כ צ"ל דמחלקינן בין נבילה לעפר ותו לא קשי' לקמן מרישא לסיפא וסיפא איירי ג"כ בסתם כמסקנא דלקמן לדעת רש"י ותו לא נפשוט גם בעי' דחרצן מדר"ל כנ"ל אך קשה דנפשוט ממתני' דלקמן שבוע' שלא אוכל ושלא אוכלנה אינו חייב אלא אחת ואמאי ל"א דאהיתרא קא משתבע והוא שלא כדרך אכילתן כשם דנאמר בחרצן לר"י דס"ל ח"ש אסור מה"ת לתי' השני בתוספ' ד"ה אהיתרא וכיון דחל על שלא כד"א חייל נמי על דרך אכילתן ע"י כולל לר"י ויתחייב שתים וכן ממתני' דנדרים דף י"ז שבועה שלא אוכל שבועה של"א א"ח א"א, ול"א דנשבע אכ"ש דאהיתרא קמ"ש אך לר"ל ל"מ מידי דממ"נ אם אכל כחצי שיעור א"ח אלא על שני' ואם אכל כשיעור א"ח אלא על ראשונה וגם לר"י דאית ליה כולל ל"ק דגם אם אכל כשיעור יתחייב שתים על ידי כולל דח"ש משום דגבי ח"ש ל"ש כולל כדמש"ל מדברי רמב"ם פ"ה מה"ש ה' ו' וטעמא דמילתא כתבנו לקמן סי' ג' אות ל"ד אבל עודנו מוכח לר"י דיתחייב שתיים מאם מוסיף דשלא כד"א א"ו דל"א אהתירא אשתבע וצ"ל דל"א על התירא אשתבע רק לגבי איסורין של תורה דקביעי וקיימ' ואם נאמר להיפך אזי הוי שבועתו לבטלה לגמרי משא"כ לגבי שבועה כיון דאי איתשל על ראשונה חיילי שני' לכן אין מן ההכרח להוציא לשונו מפשטא וגבי נזיר צ"ל דאיבעי' ליה באומר שבועה של"א חרצן כ"ז שיהי' נזיר דבסתמא ל"מ איירי דא"כ ליחול בכולל לדעת ראב"ד גבי שבועה שלא אוכל היום ואח"כ נשבע שלא אוכלנה בפ"ד מה"ש ה"י וה"נ ליחול מיגו דחייל כשישלמו ימי נזירות ובזה מרווח לן קושי' תוס' לעיל דף ך"ג ד"ה כגון שהיקשו דא"כ למה קתני ואכל ושתה דאפי' שתה ב"פ ח"ב יעו"ש ולכאורה נראה דקושייתם לא קאי אלא לדעת רש"י דלמסקנא חייל בסתמא על איסורין אבל לדעתם לקמן דאיסורין דמי לאוכלין שא"ר וה"נ כיון דנשבע מעיקרא שלא אשתה והוי שתי' לגבי כמשקין שאינן ראוין ומאי ק"ל אמנם להנ"ל ניחא כיון דאיתא בשאלה ל"ד לשאינן ראוין והדברים האלו כתובים וערוכים בקונטריסי כשלמדתי מס' שבועות בשנת תקצ"א והנה עתה מצאתי איזהו דברים שכתבתי באות זה בתשוב' הגאון הקדוש מוה"ע איגר זצוק"ל וגם קושי' שהקשיתי ממתניתין דנדרים מצאתי בתשו' מהרי"ט סי' נ"ג ח"א ולא הנחתים מהעתיקם משום איזהו חדושים ותירוצים אשר לא מצאתים:

יד אמנם מקושי' תוס' בתה"ד אלא כדרבא וז"ל וא"ת לפ"ה אמאי איצטריך למימר לקמן שבועה של"א תאנים וחזו"א שבועה של"א תו"ע בחזר ואמר שבועה שלא אוכל סתמא סגי ומשמע דלשיטת ר"ת ור"ח בסתמא על תאנים כשם דל"ח על איסורין של תורה, וכן היקשה לי בני הרב נ"י, אמנם י"ל דלתירוצם שם דאיירי בסתמא והביאו ראי' לדבריהם משמע קצת דגם לר"ת ניחא מסברא הל"ל דל"ד מה שנאסר במבטא שפתיו לאיסורין ש"ת מדלא היקשו מזה על ר"ת לפום סברתם כקושיתם שהקשו לדעת רש"י דוקא ולא חילקו בין שבועה לשאר איסורין הדרי קו' לדוכתי' דליפשוט בעי' דחרצן ממתניתין דנדרים משום דא"ל דהיכא דשני איסורין הם ע"י עצמו ל"א כולל כמובא בדבריה) לקמן דף ד"ד בד"ה שלא אוכל וניחא לי' לפשוט מאמוראי קדמאי מר"י ור"ל ולא מדברי רבא לחוד ול"ק לן לעיל רק לדעת רש"י דלדברינו לא לפשוט למסקנא איבעי' דחרצן כלל משום דאיירי בסתמא ונשבע שלא אוכל לחוד ומש"ה בעינן לר"ל במפרש דוקא וקשה דמ"מ ליפשוט מדרבא דאית ליה כולל אפי' כששניהם עי"ע ותיקשי לן ממתני' דנדרים ולכן הוכרחנו לחלק בין שבועה לשאר איסורין אבל לדעת תוס' דנפשוט איבעי' מר"ל ור"י גופי' טפי ניחא לי':

טו ועתה נרדה נא להבין שיטת ר"ת בתוס' לפ"ען על מכונם ועל פשטות הדברים [א] קו' מהרש"א על ר"מ דמביא מסיפא כיון דצ"ל דכמה שקו"ר דל"ח לאכילה טפי מנ"ס א"כ גם מרישא מוכח כן ומה שתי' כיון דלא פירש על נבילה שא"ר להדי' רק דאנן דנין מדאסר א"ע בנבילה שהוא ג"כ כאוכלין שא"ר לדעת ר"ת כיון שנכנס לכללו של דברים שא"ר אמרינן שאסר א"ע ג"כ בנבילה מסורחת רק דבלא כולל דברים המותרים אזי נוכל לומר להיפוך שלא קיבל עליו רק דברים האסורים כדי לזרוזי נפשי' ולהכי כשכלל בהדי דברים מותרים דנראה דלאו לזרוזי נפשי' קא עביד ומש"ה אמרינן כיון דנכנס לכלל שא"ר מדאסר נפשי' בנו"ט אזי מעלינן ליה עוד בדרגא יתירא ואמרינן שאסר ע"ע בשבועה גם בנמ"ס ולדבר זה הערוני כבוד בני הרב החריף נ"י לתרץ מה שדקדקתי בתוס' דמלשונם בתחילה במה שתירצו דבלא כולל אמרינן דלא אסר עליו אלא בדברים האסורים משמע דמשום זה הוא דבעינן גילוי דעתו במה שכלל דברים המותרים אבל בלא"ה אמרינן דגם מעיקרא קיבל עליו גם אוכלין שא"ר וא"כ בתאנים וענבים אמאי לא נאמר דגם כשנשבע מתחילה על תאנים לבד שדעתו הי' על תאנים השוערים וא"כ כשנשבע אח"כ על תו"ע אמאי חייב דהא ליתא בהן והשיב בני הנחמד דוודאי תחילת דין הוא דדנין שקיבל עליו גם שא"ר הוא רק משום דכבר נכנס במקצת לכלל שא"ר מדאסר עצמו בנו"ט רק דאיכא ג"כ סברא להיפך דלא קיבל עליו רק מה דאסרה תורה ומש"ה כשכלל גם דברים המותרים אזי הדרינן למילתא קמיית' דכיון שנכנס במקצתו נכנס בכולל ודברים נכוחים ופשוטים) ומש"ה מביא מסיפא דלא פי' על שקו"ר ותירוצו דחיקא טובא כיון דבע"כ צ"ל דאחשבי' הוי' כאילו פי' כמבואר בתוס' מי כייל לן דאחשבי' דמי לפי' גרוע ממנו דהיינו כאילו פי' נו"ט ולא כאילו פי' על שקו"ר כיון שכבר אכלם וגם המהרש"א בעצמו הניח בתימא דא"כ מאי מייתי מדרבא גם קושית ר"י מן התוספ' קמה כחומה נגדו גם יש להבין מה קמ"ל רבא ומה חידש בזה דמתניתין הוא דקתני להדיא דמי שנשבע שלא אוכל ואכל אוכלין שא"ר וכ' דפטר ר ואי משום דיוקא היכא שנשבע להדיא על עפר דחייב כדמוכח גם עתה רק מדיוקא הלא דיוק זה מוכח כן בעצמו ממתניתין דהרי רישא דמתניתין בודאי איירי בסתמא רק דעל סיפא הוא דשקלי וטרי בי' דאפשר דקתני בסתמא בסיפא משום רישא הוא ומשום קו' הש"ס הוא דדחקינן לתירוצא דאיירא במפרש גם יש לדקדק קצת בדברי ר"ת שמביא סוגיא דע"ג ומה שדריש ר"מ לסרוחה מעיקרא שהוא כשפת יתר ללא צורך שכבר תירץ קו' רש"י גם בדרשא דר"ש לכן נראה דר"ת הקדים לנו ורימז תוכן כוונתו בפ' הסוגיא ז כי היכא דלא תקשי עליו גם מן התוספתא והוא דלר"ש דפסקי' כוותי' אמרי' התם דסרוחה מעיקרא ל"צ קרא וגם לענין טומאה אינו מטמא משום דיצא מתורת אוכל בשעת חלות האיסור והוי כעפרא בעלמא ולר"מ צריך קרא לסמ"ע רק כשנפסל מאכילת כלב הוא דאינו מטמא משום דיצא מתורת אוכל לגמרי ואנן פסקי' בזה כר"ש דגם בסמ"ע אינו מטמא עוד רמב"ם פ א מה' א"ה ובזה יתבאר לן דקדוק נפלא בדברי רבינו הגדול פי"ד מה' מ"א ה' י"א וז"ל הצריך לענינו ואם עירב דבר מר בתוך קדירה של בשר בחלב או ביין כלאי הכרם ואכלו חייב עכ"ל דלכאורה נראה דשפת יתר הוא במאי דנקט בתוך קדירה וכן ביין גבי כה"כ והוי לי' למיתנא בסתמא ואם עירב ד"מ בבשר בחלב או בכה"כ וכו' אכן הורה לנו הדרך הנכון בלשונו הצח כיון דלדידן גם בטומאה דלא תלי' מלתא באכילה אפ"ה אמרי' דכשנסרחה מיד כשנתנבלה נבלה אינו מטמא דנראה דסמ"ע ל"ד רק דעיקר תלוי אם חל שם נבילה טרם שנסרחה הוא דמטמא רק משום דא"א לצמצם נקט סמ"ע וא"כ גם בב"ח וכה"כ שלא נאמר בהם אכילה דחייבינ' להו שלא כדה"א הוא כשעירב דבר מר לאחר שנתבשלה או שכבר כה"כ אבל בתחילת בישולו וטרם שנעשה כה"כ אזי הוי כסמ"ע דגם במידי דלא תלי' באכילה הוי כעפרא בעלמא ומש"ה דייק בלישני' הדק היטב בתוך קש"ב ב"ח דהיינו שכבר נתבשל וחל עליו אים ר בב"ח הוא דחייב וכן בכה"כ אם עירב דבר מר בתחילת זריעה ג"כ פטור:

טז ומשום זה הקדים לנו ר"ת סוגיא דע"ג משום דדחיקא מילתא בדברי רבא עצמו ולגירסתו דקאי על שלא אוכל והלא זה נשמע ממתניתין הן הדברים עצמן והן דיוקו גם דדחיקא לי' בעצמו והי' לזרה בעינו הבדולח לעייל פילא בקופא דמחטא ולומ' דמשו' דנחית להכניס א"ע במקצת בדברים שם דנכנס לכולו ושוה הדבר כאלו פירוש להדיא כדמייתא ראי' מדרבא דאין זה נתלה בזה דודאי פירש עדיף טפי והא כיון דלא פירש להדיא שקיבל עליו גם שא"ר בודאי לא רצה להשוות א"ע למפרש להדיא ומש"ה הקדים לנו דגם שא"ר מיקרי אכילה רק דתורה היא דמיעטה וממנו ילפינן בכל התורה היכא דכתב אכילה דבעי' כדה"א ומידי דחזי לאוכל אדם וא"כ בע"כ צ"ל דרבא דוקא משום דיוקא הוא דנקט לי' ואזיל דאי לגופי' הא גם במידי דל"ח למאכל אדם לבד ג"כ פטרינן לי במתניתין וגם במידי דחזי לי' בשעת שבועה רק דאח"כ נפסל מאוכל אדם נמי פטרינן לי' במתניתין דקתני ואכל אוכלין שאינו ראויין משמע אפילו שבעת שנשבע הי' ראוין (מדלא קתני דל"ח על שאינן ראוין כשם דקתני בנדרים דאינן חלין על דבר שאב"מ) א"ו דאתי לאשמועינן דהיכא דנשבע בפי' שלא אוכל עפר דחייב אפילו שיש בו תר"ל דגם מעיקרא לא הי' ראוין וגם שנפסל מאכילת כלב לא כיון שהזכיר שם אכילה בתחילתו ליבטל לשבועתו לגמרי (ודמי לאומר הרי עלי מנחה מן השעורים דאז הי' דעתו מתחילה לכך דפטור לגמרי) וכיון שכן נשמע מדיוקו דרבא דאפי' בנפסל מא"כ וגם שלא הי' ראוין מעולם חייב בדפירש אזי נחתינן דרגא דגם במי שנכנס במקצת לכלל איכולין שא"ר במה שנשבע שלא יאכל נו"ט שגם הם נדמה כמעט קט לשא"ר גבי שבועה אזי במסילה נעלה ומעלינן לי' שקיבל עליו מיהת באוכלין שלא יהי' ראוין אח"כ ובשעת חלות איסורו מתחילתו הי' ראוין והאי דל"פ משום דא"כ הי' נאסר גם בשא"ר מעיקרא וממוצ' הדברים מובן דגם מתוספתא ל"ק דאיירי ג"כ במפרש כמו מתניתין ובסרוחין בשעת שבועתו ורבנן דר"ש היינו ר"מ לטעמי' דס"ל דבסרוחין מעיקרא הוא דמיעטו מקרא וא"כ גם זה הי' בכלל השבועה שכבר הקדם ר"ת בתחילתו דכל מה דממעטינן מקרא דלגר ש"מ דשמו עליו ור"ש לטעמי' דלס"מ ל"צ קרא למעוטי דכבר אבד שמי' מתחילתו ומש"ה לא יצא ידי שבועתו בזה:

יז וליישב קושית מהרש"א הנ"ל נראה דמצינו סגנון דאחשבי' בתרי אנפי א' שהוא משום אחשבי' דנפשי' והשנית משום אחשבי' דרחמנא עי' ביצה כ"ז ע"ב ברש"י ד"ה חלה שנטמאה דמשום דרחמנא אחשבי' להבערתן לענין מצות שריפה הוי ג"כ מלאכה כשנותנו לפני כלבו וכן מצינו ג"כ ברמב"ם פ"ח מהמ"א גבי גה"נ שן דחייב ב' שהוא ג"כ מטעם דרחמנא אחשבי' לאכילתו כמבואר באחרונים בשעה"מ וכרו"פ וכאשר נעריכם זה מול זה נראה דלא ראי זה כראי זה דאחשבי' דנפשי' ל"מ כל כך לחייבו ולהענישו מה"ת ועי' באשר"י ר"פ כ"ש גבי חרכו קודם זמנו דמותר בהנאה אבל לא באכילה שהוא משום טעמא דאחשבי' שהוא רק איסורא בעלמא מדרבנן וכן בכל דבר שא"ר לאכילת אדם דפטור מה"ת ובאחשבי' דרחמנא מחייבינן לי' להענישו כמו במלאכה גמורה וכאילו אכל אוכלין הראוין דאמרי' דכשם דאחשבי' רחמנא נגד איסור זה או לדבר מצוה אחת שהוא מה"ת ה"ה נמי נגד שאר איסורין ולכל מילין דאו' ולפעמים נמצא ג"כ צד מעליותא באחשבי' דנפשי' יותר מאחשבי' דרחמנא כגון בדבר הרשות ובאנו לדון על לשון ב"א הכי נאמר משום דאחשבי' רחמנא לענין איסורין בפרט אחד שיצא מה"כ דמשום זה מיקרי אוכל או מלאכה הגע בעצמך באמר קונם אשתו נהנית לי אם עשיתי מלאכה היום ולא עשה דבר רק שנתן תרומה טמאה לפני בהמתו הכי נאמר משום דרחמנא אחשבי' להבערתן מיקרי מלאכה והן מובן מעצמו דלס"ד דקסבר דטעמא דאחשבי' לא עדיפא מפי' להדיא דזהו באחשבי' דנפשי' דתלוי בדעתו ומש"ה קסבר דלא עדיף ג"ד מאשר פי' להדיא אבל באחשבי' דרחמנא דלא תלי' בדעתו רק דרחמנא אחשבי' בע"כ לענין איסור מאיסורין ודנין דכשם דאחשבי' לאיסור אחד ה"ה לכל איסורין שנפלו בדבר הזה אזי לא מסתבך כלל בפירוש ואין זה סוגו וגדרו כלל ומעתה מובן היטב כיון שעיקר יסודו של מתרץ הוא דלהכי איתא בהן על משום נמ"ס וצ"ל דגם בלאו חל ג"כ על נמ"ס (עי' לעיל), והטעם כיון דכבר פתח כסדקו של מחט ונכנס לכלל אוכלין שא"ר דנו"ט גופי' הוי כא"ר וגבי שבועה מש"ה דנין עוד דאסר ע"ע גם בשא"ר בעצמותן ודבר זה אין לו קיום בעצמותו דהאיך דנין משום ג"ד כזה לומר דחשיב כאלו פירש להדיא אם לא דהיכא דפריש עוד נותן לו עודף טפי טובא כנ"ל דנאסר אפי' כשנפסל מא"כ ואפי' בסרוחה מעיקרא ולכן כשחתרנו למצוא כן אזי יש מקום לומר דע"י ג"ד נאסר באינן ראוין לאדם וכשנפסלו אח"כ ומשום זה לא נוכל להוציא סוג זה משקצים ורמשים דרישא שאין זה משום פירש דידי' לחוד רק משום דרחמנא אחשבי' וכשם דהוי אוכלין לענין לאו דשקצים כן ה"ה ללאו דלא יחל דשבועה אבל מסיפא שפיר מוכח כיון דאמר קונם וכו' אם אכלתי היום דבזה ל"ש אחשבי' דרחמנא דבשעת אכילה לא עבר ול"מ אלאו דשבועה רק על לאו דשרצים והוא לא עשאו רק לתנאי בעלמא א"ו כיון שכבר אכל אזי משום אחשבי' דידי' הוא דדנין עליו ולא עדיף מאלו פי' להדיא וכן מרבא מייתי שפיר דהיכא דנשבע שלא אוכל עפר דל"ש אחשבי' דרחמנא ואפ"ה מחייבינן לי' משום דפי' ועי' וע"ז מתרץ דאפ"ה אחשבה דידי' שכבר נעשה בפועל ממש עדיף מפי' בדיבורו לבד אבל משקו"ר דרישא שהוא משום אחשבי' דרחמנא וכבר נתבאר דכל מידי דתלי' באחשבי' דרחמנא לית בי' שום השתוות למפרש רק מידי דתלי' באחשבי' דידיה הוא דקסד"ר להשתוות למפרש:

יח ועיין רמב"ם פ"ה מהלכות שבועות ה"ט וז"ל וכן הנשבע שלא לאכול חרצן ואכל ממנו פחות מכזית הרי זה ספק היה הנשבע נזיר שהוא אסור בחרצן בכזית ואכל ממנו פחות מכזית אינו חייב בש"ב שהרי אין דעתו בשבועתו אלא על כזית שהוא מושבע עליו ואין שבועה חלה עליו ותמה עליו הר"ן מובא בכ"מ שם דכיון דאיבעי דחרצן בשאר אינשי קאי בספיקא א"כ גם בעי' דחרצן בנזיר בספיקא קאי דלא נפשוט מנבילה מידי מפני שראוי לאכילה משא"כ בחרצן ולהנ"ל ניחא והכי אזדי צדדי הספק גבי נזיר מי אמרינן כיון דכזית איסורא דאורייתא הוא כי קא משתבע אהיתרא קא משתבע אפי' את"ל דבשאר אינשי הוא בכזית א"ד דמשום האי סברא גופא דכיון דכזית א"ד הוא ואחשבי' רחמנא לאכילתו גבי נזיר שגם את"ל דבשאר אינשי דעתו אמשהו משום דאינו ראוי לאכילה בעיני' אבל בנזיר כיון דאחשבי' רחמנא לאכילה דחרצן וענין נזירות הוי כאוכל גמור וראוי ואחשבי' נמי לגבי שבועה וכיון שאמר שלא אוכל דעתו אכזית כיון דלדידי' נחשב כאוכל ראוי ונמצא דאיבעי' זו קאי בכל צדדי הספק דלעיל גבי שאר אינשי ונפשטה שם משקו"ר דרישא דמוקי לה במפרש אבל בסתם ל"א דדעתו אמשהו והרי כמה שקו"ר איכא דל"ח לאכילה טפי מנבילה מוסרחת ומחרצן ואפ"ה לא אמרינן דעתו אמשהו אמנם המקשן קסבר דלא נפשוט רק באת"ל דבשאר כל אדם הוא בכזית ולכן הוקשה לו דא"כ נפשוט גם בעי' דרבא בעפר דהא שקו"ר כעפר דמי ומתרץ לו כן דעפר שאני דלאו בר אכילה הוא כלל בין בלשון בני אדם בין לענין אזהרה אבל נבילה ושקו"ר דבת אכילה היא ע"י ארי' דרביע עלוי', ועי' לח"מ שם שמפרש ג"כ ע"פ דרכו למסקנא הכי דטעם ארי' הוא דרביע נחית לכזית דוקא, ועי' במהרי"ק ש' קס"ה דמדייק מלישנא דגמרא דאמר כיון דכזית א"ד הוא וכו דבזה נותן טעם לנטיות צד השני ג"כ דכיון שהוא א"ד אמרינן דלא נשבע אלא לזרוזי נפשי בדבר האסור לו ובזה מיישב שם דעת הרמב"ם אמנם לרוחב בינתו לא ביאר היטב דהיכא נפשוט איבע' זו ועי' בלח"מ שם שדחק בזה הרבה ולהנ"ל יתיישב בפשיטות אמנם כי היכי דתידוק לישנא דגמרא דנקט נבילה לחוד נראה לפרש ע"פ דברי תוס' לקמן לדעת ר"ת דאית' בהן בנמ"ס וגם בלאו קאי נמי ענמ"ס דמצריכין שיהי' הלאו"ה גם בד"א והקשו דא"כ א"צ לכולל של דברים המותרים דבל"ז הוי כולל ותירצו דכ"ז דלא כלל גם דברים המותרים אזי אמרינן דלא נשבע רק על נבילה ראויה דאסרה רחמנא אודי הפשיטות מדברי ר"י דמוקי לה בכולל דוקא וכזית ומשהו דנקטי ליה הוא כינוי לראוין ושאינן ראוין כמבואר בתוספ' שם ד"ה אהיתרא, ועי' בריב"ש סי' שצ"ח דגם לדעת הרי"ף ורמב"ם דלמסקנא דגמרא אמרינן דמסתמא אין דעתו על האיסורין הוא דוקא על איסורין דאורייתא אבל על איסורין דרבנן גם בסתמא לא יצאו מן הכלל ולר"ל דמוקי לה בח"ש לא איירי במפרש על נבילות כלל כיון דח"ש אינו אסור לר"ל אלא מדרבנן והקשה בתשוב' הגאון הקדוש מוהע"א זצוק"ל דא"כ לדבריו לא נפשוט לעיל איבעי דחרצן ולדברינו שפיר נפשט מדר' יוחנן דמוקי לי' בכולל ול"א כי היכי דלא ליהוי שבועתו לבטלה דדעתו על שלא כד"א לדעת תוס' או על ח"ש ממש לדעת רמב"ם דגם לר"י הוי ח"ש בלאו"ה במילתא דהיתרא ממש לגבי שבועה כמבואר בדבריו פ"ה מה"ש הל' ז"ח ועי' לעיל אות י"ב דלדעת רש"י דגם באיסורין דאורייתא נכללו בסתמא למסקנא צ"ל דבאמת לא נפשוט למסקנא והוא קושית רש"י שם ומה שתירץ הגאון הנ"ל דשפיר נפשוט מדלא מוקי לי' כשפירש על נבילות ודלא פירש על ח"ש יש לפקפק דילמא הא גופא אשמעינן דסתמא קאי על האיסורין ודלא כדס"ד מעיקרא:

יט בד"ה אלא הן וכו' נלענ"ד בביאור סברת הריצב"א דמחלק בין סתם למפרש כיון דסוף סוף מבטל המצוה מה נפקותא איכא בין כשפירש בפרטות או שנשמע מכללו לכן נראה עפ"י דאיתא בירושלמי שם מובא בסי' ח' א' אר"י ותשמע מינה היה לפניו ט' זתים של שחוט' וא' של נבילה ואמר שבועה שאוכל עשרה זתים אלו כיון שפטור על נבילה פטור אף על השאר ועי' ר"ן נדרים י"ז ע"ב בד"ה תנן וכו' דמבואר בדבריו דדוקא כשנשבע על תאנים וענבים שלא לאכלם יחד הוא דאמרינן דכשיתבטל על תאנים משום דכבר אסורים עליו אזי נתבטל שבועתו לגמרי גם מן הענבים אבל כשנשבע על כל אחד מהם אזי גם כשנתבטל במקצתו יתקיים השאר וכן הוא בתשו' ר"ן סי' כשנשבע לפרוע הקרן והריבית דקיימ' השבועה על הקרן וצריך לחלק כי היכא דלא תיקשי עליו מירושלמי הנ"ל דהתם חדא שבועה הוא שלא יאכל עז"ה וכמו הנשבע שלא יישן ג"י ושלא יאכל ז' ימים דלא חיילא כלל מפני שבטל במקצת אבל כנשבע בפירוש על כל אחד מהם כמו בתאנים וענבים או לפרוע קו"ר שגם שנתבטל פרט אחד מהן השאר במקומו עומד ומה"ט נלפענ"ד כשנשבע בפירוש שלא אישן היום ולמחר ולמחרתו דאזי מה שיכול לקיים מחויב לקיים ודוקא כשכוללם כאחת הוא דבטל כולו אבל לא בפורט ועי' סי' ז' עד א"ה דתורת מיגו כשמקושר יקד עדיף טפי מכולל דעלמא ומש"ה גם לר"ש דלית ליה כולל ולא מוסיף מודה בנדרים דחייל בביטול מצוה וכן בנזירות משום דגבי נדרים מקושר א"ח בהדי א"ג ולא יתפרדו לעולם וכן בנזיר דא"א לאחד בלא כולו ומעתה ימתקו אלינו דברי ריצב"א הנ"ל דבסתם כשיתבטל מקצתו יתבטל כולו ונמצא שבועתו לבטלה לגמרי וכבר חזקנו לעיל סי' הנ"ל דבכל סוגי התורה מצאנו דיותר הקיום חופף על הביטול ומקיימו אותו ממה שהביטול יכלה גם את הקיום אבל במפרש שלא אוכל בכל ימות השנה ולא בפסח כיון דתו אינם מקושרים יחד ונפל מתורת מיגו והגיע רק לכלל כולל שוב ל"ח בביטול מצוה, אמנם כן אם ננקוט דברי ירושלמי הנ"ל בפשוטתן אבל לדברי ר"ן בסוף פ"ג במתניתין שם בשבועה שלא אוכל ושלא אוכלנה דס"ל בשבועה שלא אוכל ככר זה דעל כל אכילה ואכילה שבו נשבע וא"כ ה"ה בנשבע שלא אוכל עשרה זתים אלו וכן מבואר שם להדי' במה שהיקשה ותירץ שם בשמעתי' דעיפא ואבימי וא"כ אף בסתמא לית ביה משום מיגו דכבר ניתק התקשרות שביניהם שהרי הוא במפרש על כל זית וזית שבו וגם כשנתבטל במקצתו לא בטל כולו וכ"מ באשר"י שם דס"ל ג"כ כדעת ר"ן בזה גבי שבועה שאוכל ככר זה ונשרף מקצתו ולדעתם צ"ל דירושלמי איירי כשנשבע להדיא על עשרה זתים כולם ביחד וכמו שפי' הר"ן שם בסה"ד את הירושלמי שם בשייר פחות מכזית לכן פסקינן כתירץ הר"י דמפלגינן בין קו"ע לשוא"ת:

כ אמנם בעיקר הדבר עודנו צריך חיזוק ולהגביל בין הדברים הדק היטב דמפני מה לא לא אמרי' גם בנשבע שלא יישן ג' ימים ושלא אוכל ז' ימים דעל כל שינה ואכילה נשבע ויהי' מחויב לקיים כל מה שיכול ועל אידך שא"א לקיים ילקה **(דיני מלקות אינן נוהגין בזמן הזה)** משום ש"ש ודוחק לומר דא"א לחלק שבועה א' על שני קצוות דמנ"ל להמציא כאלה וגם מדברי ר"ן בתשו' ל"מ כן גבי קרן וריבית דעל ריבית חייב משום ש"ש אם הי' ריבית דאו' ועל הקרן נשארה שבועות ביטוי בקיומו וכ"מ בסי' ע"ג באם כבר נתחייב לבא ונשבע שלא למכור לשום ב"ח דחייב משום ש"ש כנגד זה ועל שאר ב"ח שהלוה לו אח"כ קיימא השבועה באיתנו יעו"ש בש"ך ובקצה"ח דאיירי בגוונא דלית בי' משום כולל אבל מ"מ חזינן דמשום דמקצתו הוא ש"ש לא נתבטל השאר ואי משום דהתם הוי כאילו נשבע בפרטות לכל או"א הרי גם בנשבע שלא אוכל ז' ימים ושלא אישן ג' ימים נמי נאמר דעל כל שו"ש נשבע בפרטות ומה בין זה לאומר שלא אוכל כ"ז דאמרינן דעל כזו"ז שבו נשבע והנלענ"ד לאחר העיון לחלק בזה דגבי שבוע' שאוכל או שלא אוכל ככר זה כיון דהתחיל בלשון אכילה והוי כאילו הזכיר להדיא בתחילתו בכזית וכאילו אמר שלא אוכל כזית ממנו ולכן גם כשסיים לדיבורו ואמר שאוכל או שלא אוכל כל וי' דלא זו ממה שהתחיל בראשונה ואמרינן דעל כזו"ז שבו נשבע שגם דנשבע אח"כ אף על כולו מ"מ נשבע גם ע"כ זו"ז שבו כאשר החל בתחילתו ונכנס בגבול האכילה שבו מתחילתו וסיימו אח"כ ונתן לו גבול וקצב אח"כ עד קצהו ומש"ה אמרי' דהוי כאילו נשבע להדי' ע"כ זו"ז שבו אבל בשינה או באכילה וסיימו בקצב הימים דלא התחיל ונכנס כלל מתחילתו בקצב הימים והשעות ומש"ה הקצב והמידה שסיים אח"כ שבועה אחת היא דאין שום דבר ודיבור חוצץ ביניהם דשינה ואכילה שהזכיר מתחילתו אינם נכנסים כלל בסוג וגדר שסיים אח"כ משא"כ באוכל או של"א כו' דאכילה שהזכיר מתחילתו עודנה הוא כרסן וחכה שיחוץ בין כל כזית וכזית שבו ומש"ה גם כשנתבטל מקצתו לא נתבטל כולו דאכילה שהזכיר מתחילה קאי על כולו אבל בשלא אישן ג' ימים דשבועה אחת היא וכשנתבטל על יום אחד בטל כולו דאין לך דבר שיחוץ ביניהם כנלפענ"ד ברור:

כא ועיין במ"א בה"ש בריש סי' א' במי שנשבע להשתתף עם ראובן שנה א' ואח"כ נשבע לשמעון על שתי שנים דלדעת התוס' דבקו"ע ל"ח והוי ש"ש אזי פטור לגמרי ולפום דברינו אין בזה הכרע משום דמקצתו הוי ש"ש יתבטל השבועה לגמרי וכן מ"ש דלרמב"ן וריטב"א חייל לגמרי גם בקו"ע רק דשוא"ת עדיף ומוטב שיעבור עה"ש בשוא"ת ואל יעבור על האיסורין בקו"ע אין מזה די באר להשים פלוגתא חדשה בין רבותינו הראשונים חדא דלדעת רז"ה דל"מ בין קו"ע לשוא"ת לירושלמי קא נסיב השגתו דבודאי ל"א שיעבור בקו"ע כדי לקיים שבועתו אבל לדידן גם הרמב"ן מודה דל"ח כלל לגבי נבילה והוי ש"ש במקצתו ועוד שהרמב"ן רצה לפרש דאפילו בסתמא שנשבע שיאכל ולית לי' דבר המותר כלל אפ"ה ל"א קום ועבור כדי לקיים שבועתו אע"ג דחיילא שבועתו בתחילה ועי' בחר"ן שם ד"ה הן המ"ל וז"ל כלומר דאלו נשבע שיאכל נו"ש נשבע לבטל את המצוה הוא וכו' עכ"ל הרי להדיא דאפי' בכולל הוי ש"ש ואם נאמר דחולק בזה על הרמב"ן בסוגין הנ"ל להביאו ולחלוק עליו כדרכו להשתעשע אתו בכל ספרו ועוד קצת ראי' שהרי הרמב"ן עצמו וכל רבותינו הראשונים והר"י מיגאש והרי"ף סברי למסקנא דהן מש"ל בסתמא ויוצא י"ש באיסורין דל"ג מעפר ואם איתא דגם במפרש על נו"ש לא הוי ש"ש למה להו להכניס בכל תגר הזה דאין צריכין הן ולאו בחד לישנא דהרי גם בהן מפרש ניחא לדעת מ"א בדעתו של רמב"ן וריטב"א שהרי חיילי אלא דמוטב שיעבור בשוא"ת אבל כשאכל האיסורין יצא ידי שבועתו כמו בהן סתמא וא"ל דמ"מ לא מש"ל לענין קרבן כמבואר ברמב"ן שם בשלא אניח שום דבר על ראשי דז"א דבע"כ בלא זה צריכן לומר דזהו כשבע"כ צריך לעבור כגון בשוא"ת הוא דל"ח לענין קרבן משום דאם יניח הרי עבר על שבועתו אבל בקו"ע דאפשר לקיים בדברים המותרים אזי חיילא גם לענין קרבן וכן בלקיים את המצוה דחיילו בכולל גם לענין קרבן כמבואר בסוגיא א"ו כנשבע להדיא על נו"ש לכ"ע הוי ש"ש לענין נבילות ועל כשירות שבועתו קיימת כיון שהזכיר להדיא שניהם יחד כנראה מתשו' ר"ן גבי קרן וריבית ומש"ה צריכין לחדש מילתא דבהן סתמא סגי וכאשר ביארנו לעיל, וכן משמע להדיא מחר"ן שם ולפענ"ד בעיקר שאלתו נראה דגם שנודע שכל דבר שהוא בשוא"ת בסתמא (ועי' ביו"ד סי' רי"ט סעיף ג' וצ"ל דאיירי בשוא"ת דווקא וכ"מ לשונו הצח ועי' סי' רל"ו סעיף ד'), לעולם משמע שהרי רק באונס התירו שיאמר בלבו היום אבל בדבר שהוא בקו"ע תלי' בפלוגתא דרבא ור"א גיטין ע"ה ודעת רשב"א שם דלכל דבר שהוא להרוחה גם לר"א לעולם משמע והרא"ש חולק עליו בתשו' מובא בש"ע סי' ס' ולכן כשנשבע אח"כ לשמעון להשתתף עמו ב' שנים אזי לדעת הרא"ש דסתמא שעה א' ויום א' במשמע אזי דמי לגמרי למי שנשבע שיאכל ככר זה דאמרינן דמידות אכילה שכבר התחי' בו קא חייצי בין אכילת כל כזית ממנו ועל כל כזית וכזית שבו נשבע וכשנתבטל מקצתו לא נתבטל השאר כגון בנשרף מקצתו או שנשבע מקודם שלא יאכל החצי הידוע ואזי צריך לקיים שבועתו בשאר המותר או שנותר עדיין וכן בשאלה הנ"ל לענין שותפות דאם חלה שנה ראשונה או שנשבע קודם לראובן על שנה א' אזי צריך לקיים שבועתו גם לשמעון דמלת השיתוף שהזכיר מתחילה קא מחלק למה שסיים אח"כ ואמרי' ג"כ דעל כל יום ויום נשבע לפי שסתמו יום א' במשמע ) עי' ר"ן פ' ש"ה דכיון דאין אנו יכולין לחייבו יותר מפרוטה הוי כאומר בפי' לענין דבר שבמידה ובמשקל ובמנין) אבל לדעת הרא"ש דסתמא לעולם משמע א"כ שוב אין מילת השיתוף שהזכיר מתחילה יורד לחלק במנין השנים שסיים בשבועתו אח"כ ודמי לנשבע שלא יישן ג' ימים דהוי שבועה א' וכשנתבטל במקצתו נתבטל כולו ועי' במ"ל פ"ד במי שנשבע לתת לחבירו מאתים זוז ואין ידו משגת לקיים כולו אם מחויב לקיים מקצתו ומתחילה רצה לחלק בין פרעון למתנה ואח"כ הביא בשם רדב"ז דגם במתנה מחויב לקיים כאשר יכול ולהנ"ל דבריו מוכרחים דמתחילה שהזכיר לשון מתנה או נתינה או פרעון דפרוטי ופרוטי שמי' פרעון וסתם מתנה הוי גם פרוטה במשמע ודמי לנשבע שיאכל כז' דאמרי' דעל כל כזית וכזית נשבע וה"נ הנתינה והפרעון שהזכיר מתחילה קא חייצי בין הסך שהזכיר לבסוף כן נראה ברור ומה שמביא במ"א דברי רמב"ם במי שנשבע שלא יאכל מצה שנה אחת ה"ז אסור לאכול מצה דמיגו דחל אשאר יהי' נמי חייל אמצוה ולא הוי ש"ש וז"ל ונראה דטעמא דלא הוי ש"ש משום דחיילא בכולל הא כל היכא דהוי בקו"ע לעבור עה"מ חשיב ש"ש ועכצ"ל דלא חייל כלל דאל"כ לא הוי ש"ש עכ"ל בקצרה ומזה קא דייק דחולק בזה עם הרמב"ן ור"ן הנ"ל ולמאי שכתבנו אין כאן מחלוקת כלל ובדינו של רמב"ם הכל מודים דאי לאו דחייל הוי ש"ש בכולו דדמי לנשבע שלא יישן ג' ימים דאין למידת אכילה שהזכיר בראשונה שום סוג וקצב למידת השנה שהזכיר אח"כ:

כב ואגב גררא נפרש דברי ר"ן שם בעובדא דעיפא ואבימי דצ"ב קצת חדא למאי דס"ל בקושיתו דאין לחלק בין ככרות ידועים לאינם ידועים ולעולם אמרי' דעל כל כזית וזית שבו נשבע בפשטות הו"ל להקשות דא"כ גם בעשר ותשע לא יתחייב אלא חדא שהרי גם מתחילה נשבע על כל זו"ז שבו ומה צריך עוד להשותו לשלא אוכל ושלא אוכלנה וא"ל דיש איזהו סברא לחלק ומש"ה הביא ממתניתין דאם הוצרך להביא ראי' לזה עודנה מרחק רב ביניהם דבשלא אוכלנה כ"ע מודים דרק על כולו נשבע ועוד התיר לעצמו ממה שנאסר כבר בראשונה משא"כ בעו"ת וכן בקושיתו על תשע ועשר דיתחייב שנים דדמי לשלא אוכלנה ושלא אוכל צריך ביאור קצת דהכא שאני דנשבע גם מתחלה על כל זו"ז שבו ועוד כו"כ דיוקים בדבריו שם בקו' ובתירוצא ונראה דמעיקרא ס"ל דעשר ותשע דלקמן איירי בין בידועים ובין בשא"י ולעולם אמרינן דעל כל כזית וכזית שבו והא דהזכיר מנין עו"ת בא"י בשבועתו שהרי לעולם חייב על כזו"ז על כל ככרות שבעולם אלא משום דכשהגיע למנין שהזכיר כשבועה אזי חייב גם בפחות מכזית כל היכא דלא השאיר כזית שלם כמו בשלא אוכלנה והרכיב בשבועתו לחומר שניהם שבהם לחומר שלא אוכל שיתחייב מעיקרא על כל זו"ז לחומר שלא אוכלנה שיתחייב לבסוף אפילו כשאין בכולו כזית והשאיר ממנו פחות מכזית מככר אחרון שהזכיר במנינו ומש"ה קא ס"ד דהיכא דנשבע מעיקרא על עשר והדר על תשע כיון דהוסיף באחרונה אפילו על פחות מכזית מן התשיעי אזי יתחייב גם על השני' אבל לקושטא ליתא דלעולם בעינן שיתחייב מתחילה על האחרונה והדר על הראשונה דאזי חצי השיעור משבועה אחרונה מצטרף לראשונה אבל לא להיפך כאשר ביארנו לעיל עד א"ד ומש"ה מביא ראי' לזה ממתניתין דהיכא דנשבע שלא אוכל והדר שלא אוכלנה דא"ח אלא א' הגם דאית בו נוספת בשעת שבועה לענין כזית האחרון אפ"ה א"ח א"א משום דלעולם בעינן דבשעה שעבר יתחייב מקודם על השני' והדר נצטרף גם לראשונה כדפי' רש"י להדיא דבשעה שאכל כו' נתחייב משום שני' וכשגמר ואכל העשירי מחויב משום ראשונה וכאשר ביארנו לעיל בארוכה מילתא בטעמא אבל לא להיפך וה"ה בעו"ת שכבר נתחייב משום ראשונה תו לא מצינן לאצטרופי לחייבו משום האחרונה ובתשע ועשר קשיא לי' דיתחייב שנים בככרות ידועות דהרי מעיקרא לא נשבע כלל על העשירי וא"כ כשאכל מתחילה את העשירי נתחייב משום האחרונה שהרי על כל זית וזית שבו נשבע וכשאוכל מן השאר יתחייב משום ראשונה גם משום מנין תשע שנשבע מתחי' וע"ז מתרץ דע"כ ל"א דעל כל זו"ז נשבע אלא בידועין משום דמנין שהזכיר כדי להתיר א"ע בככרות דעלמא אבל בשאינם ידועים אזי אמרינן מדהזכיר מנינו אזי דעתו רק על מנין שהזכיר דאל"כ הרי יאסור לעולם בכל ככרות דעלמא על כל זו"ז א"ו דאין דעתו רק על המנין כולו משא"כ בידיעות לא נחתינן מלשון אכילה שהזכיר מתחילה כדי לחלק בין כל זית וזית בין כשנשבע שלא אוכל או שאוכל והמנין שהזכיר בסופו כדי להתיר לעצמו בהנותר:

כג קוטב הדבר לאשר כבר נתבאר דנשבע שלא לאכול עשר וחזר ונשבע שלא לאכול תשע דחייב שתים דהיינו כשאכל תשע מתחי' וחזר וגמר והשלים גם את העשירי הוא דח"ב כמשמע מפירוש רש"י אבל באכל את התשיעי והעשירי ביחד א"ח אלא משום ראשונה דלעולם בעינן שיתחייב תחילה משום שני' ואח"כ מצטרפין ש"ש או ח"ש משני' להשלים השיעור לראשונה אבל איפכא לא דהיינו כשחזר ואכל אח"כ שמונה לא מצטרפין את העשירי בהדי שמונה לחיבו משום שני' דח"ש מן הראשונה אינו מצטרף לשני' כאשר ביארנו לעיל באות ג' דכשם שהוא ח"ש לגבי ראשונה כן הוא רק ח"ש לשני' ודמי לנבילה דטהורה וטמאה דא"מ ולכן ח"ש מן השני' הוא דמצטרף לחייבו משום ראשונה משום דא"א לבטל את האיסור שכבר חל טרם שנשבע על שני' ומש"ה דמעיקרא ס"ל לר"ן דגם בככרות שאינם ידועים אמרינן דנשבע על כל זית ובע"כ צ"ל דהאי דנשבע על מנין ידוע אף שחייב על כל אכילה שבו הוא כדי להרכיבו גם בחומר של שלא אוכלנה דפסקינן אף שהותיר פחות מכזית דחייב כאלו אכל את כולו וה"נ כשנשבע מעיקרא שלא לאכול עשר יש בו משום חומר שניהם דהיינו לחייבו על כל זית וזית והדר כשהתחיל לאכול את העשירי מצטרפין את כולם לחייבו משום שבועה דשלא אוכלנה כיון שגמר ואכל את כל המנין שקיבל עליו וחייב אף שלא אכל כזית מן העשירי ובלבד שלא הותיר כזית ומש"ה ה"א דגם בנשבע שלא לאכול עשר ותשע יתחייב שתים דהיינו מעיקרא מחייבינן לי' על כל זו"ז משום ראשונה והדר כשהתחיל לאכול מן התשיעית פחות מכזית והותיר ג"כ פחות מכזית יתחייב משום שני' משום שבועות המנין דה"ל כמו שלא אוכלנה ויצטרפו את השמונה שכבר אכל ונתחייב על כל זו"ז שבו על הראשונה לבהדי) שני' לחייבו משום שבועת המנין אכן לקושטא דמילתא ליתא דראשונה בהדי שני' בודאי לא מצטרפין וכדי לברר וללבן ענין זה מביא ראיה ממתני' דנשבע מעיקרא של"א והדר שלא אוכלנה דאינו חייב א"א ולא מצטרפין את שכבר נתחייב משום ראשונה לחצי זית האחרון משום דלעולם ל"מ אלא ח"ש או ש"ש מן השני' לראשונה אבל ח"ש מן הראשונה ומכש"כ ש"ש מן הראשונה לבהדי שני' לא מצטרפין, ונ"מ לדינא גם למסקנת תירוצו שם היכא דנשבע מעיקרא על מנין ככרות ידועים ואח"כ נשבע על מנין זה עצמו בסתמא ואח"כ אכל את מנין הידועים ושייר פחות מכזית דאינו חייב אלא על כל זית וזית של שבועה ראשונה אבל משום מנין של שני' א"א לחייבו דאכילות ראשונות שכבר נתחייב עליהם משום ראשונה א"א להצטרפם להשלים שיעור של שני':

כד בנידון הפלוגתא שבין הבעה"מ ורמב"ן במלחמ' שם בספ"ג דס"ל לבעה"מ דעל מצות ל"ת ל"ח נדר כלל בין בביטול ובין בקיום ורמב"ן השיגו מגמ' מפורשת דבקולם הנאת תשמישך עלי דעובר על לא יגרע וקא חייל ונראה לפענ"ד באמיתת כוונת דבריהם דלדינא לא פליגי רק דפליגי בטעמא דמילתא הנשמע ממתני' דקתני בקונם סוכה שאני ולולב וכו' דקא נקט ואזיל בביטול מ"ע דוקא דקילי מל"ת דמשמע להדי' דעל ל"ת לא חייל ומש"ל כגון שעטנז שאני פושט ורגלי שאלך מבה"ט והוא כהן או נזיר בבה"ק או טמא שנכנס בשוגג לבית המקדש ואסר על עצמו רגליו מלצאת ועי"ז הוצרך לשהות שם שיעור שיהה וכן בשעטנז שיעור פשיטה גם מש"ל בל"ת כגון קונם ידי ופי לאכילת קדשים ולשריפתן ועי"ז בא לידי נותר ועובר על ל"ת א"ו דבע"כ בריך לומר דהא דגלי קרא בנדר דכתיב לד' דחייל על חפצי שמים הוא דוקא כשעובר בשוא"ת כגון כולהו מ"ע דנקט ואזיל דנקט במתני' וה"ה בנותר שעובר ג"כ בשוא"ת אבל בשעטנז וכהן ונזיר שע"י קיום נדרו עובר בקו"ע נגד ח"ש בהא לא ריבה קרא דכל היכא דנוכל להמעיט חידושו ממעטינן ומיסוד זה נשמע ממילא שגם דשבועה חיילא בכולל בביטול מ"ע או גם ל"ת בשוא"ת כגון בנותר וכדומה אבל לעבור בקו"ע גם בכולל ל"ח ומש"ה היקשה אלא הן המש"ל ונשמע מזה דירושלמי ל"פ כלל עם ש"ס דילן וזהו דעת רמב"ן במלחמות וכוונתו במאי שהקדים שם דשבועה בכולל שוה עם קונם גרידתא וכשם דקונם ל"ח לעבור על ל"ת דהיינו בקונם ידי לפשיטות שעטנז מגופו וע"י זה עובר בקו"ע עי' מכות כ"א ע"ב ד"ה ואפי' שבועות י"ז ובתוס' שם בד"ה או וכן בכהן ונזיר בבה"ק ובטמא שנכנס למקדש דבכולהו כיון שע"י קיום נדרו יעבור בקו"ע ל"ח כדמוכח ממתני' דקא נקיט ואזיל בביטול מ"ע דוקא וה"ה נמי דבכל הנך גוונא גם שבועה בכולל ל"ח אבל כל היכא דע"י קיום השבועה בכולל לא יעבור אלא בשוא"ת כגון בכולהו מ"ע או גם בל"ת כגון בנותר דדמי בזה למ"ע שפיר קא חייל כמו קונם דמתני' דחייל לעבור בשוא"ת אמנם גם בעה"מ הרגיש בזה דפשטא דמתני' דקא שביק לל"ת וקא נקיט כולהו במ"ע רק דלא ס"ל לחלק בין שוא"ת לקו"ע דכל היכא דחייל מצד גזה"כ לא מפלגינן בינייהו שהרי הקש' מעיקרא דגמרא דילן סותר את דברי הירושלמי בזה ולא ניחא לי' לחלק בינייהו משום זה רק טעמא דמתני' דעד כאן לא גלי קרא דנדר חייל נגד חפצי שמים בין בביטול בין בקיום רק במ"ע דקילי אבל לא בל"ת דחמירא ועי' יבמות ז' ע"א לאו ל"ת חמור מיני' בפרש"י שם וז"ל שהרי לוקין **(דיני מלקות אין נוהנין בזמן הזה)** עליו משמע דלאו שאב"מ שאין לוקין עליו לדידן ל"ח מעשה כלל וכן ביומ' פ"ז עבר ע"ע ועל לאו הנית' לעש' לא זו משם עד שמוחלין לו ומשמ' דלאו שאב"מ דאין ל"ע הושוה לגמרי לעשה וכ"מ בכ"ת שם ומעתה אם בקיום הנדר יעבור על ל"ת שלוקין עליו בזה לא גלי קרא דחייל אבל בנותר שאין לוקין עליו וכן בלאו דלת"ג דשוין למ"ע בחומר ובענש נש גם לבעפ"מ חל הנדר כמו על סוכה ולולב וכן בקיום ל"ת תלוי ג"כ בזה אם הלאו הוא שוה למ"ע בחומר שבו אזי חייל גם בקיום דקסבר דיתורא דקרא אתי גם על קיום כמו על ביטול וע"כ לא חידש לן אלא על דבר הקל הוא דקא חייל אבל לא על ל"ת שלוקין עליו דחמור ל"ח הן בביטול והן בקיום אבל בכולל לא ניחא ליה לחלק בזה ולומר דע"כ ל"ח בביטול אלא על דבר שאין לוקין עליו ויתקיימו גם דברי ירושלמי בכולל בביטול מ"ע הוא דקא חייל אבל לא בביטול ל"ת שלוקין עליו שהרי חזינן דחייל בקיום אף על דבר שלוקין עליו לאיקומתא דר' יוחנן דמוקי לי' בכולל דה"מ עם דה"א ולהכי אם נאמר שגם בביטול מצוה ירד לדין כולל יחול נמי על ביטול ל"ת כשם דחל על קיום ל"ת ואין דומה לנדר דהרי התם הושווה המידה בין בקיום בין בביטו' ולעולם לא חייל רק על מ"ע דקילי משא"כ בשבועה דחייל בקיום גם על ל"ת מדוע לא יחול גם בביטול א"ו משום דליתא לתורת כולל בשום דבר ביטול גם על דבר קל וכשתדייק בלישנא דרז"ה שם תדע דמשום הכי מתחי' נחית לפרש שם דין שבועה דל"ח על קיום מצות ל"ת בין לקרבן בין למלקות דאין איסור חע"א והדר מפרש וכן בנשבע לקיים מ"ע השבועה והנדר חלין עליו לענין מלקות ולבסוף מסיים אבל במצות ל"ת אין הנדר חל עליו לא בביטול ולא בקיום ואמאי לא כייל מתחי' דלקיט לדינא דשבועה לחודא בעל קיום מצות ל"ת ולא מגרר גם נדר עמו כמו בשאר בבא ולהנ"ל ניחא דטעמא דשבועה הוא משום דאין איסור חע"א ותו ליכא נפקותא לבין לאו שיש בו מעשה או שאב"מ אבל בנדר דגלי קרא דחייל אפי' נגד חפצי שמים רק דאמרינן דרק דעל דבר קל הוא דגלי רחמנא בין בביטול ובין בקיום אבל לא על ל"ת דחמיר מעשה ובל"ת שאב"מ דל"ח מעשה אזי חייל נדרו בין בביטול בין בקיום,. ומתכונת הדברים נשמע דהא דמסיים רז"ה אבל במצות ל"ת אין הנדר חל עליו לא בביטול ולא בקיום דלא מש"ל בחד גוונא דבקיום ל"ח בכל ל"ת דעלמא דחמירא כגון שלא לאכול מ"א ושלא יטמא וכדומה אבל בביטול לא משכחת לי' אלא בשכבר נטמא או שלבוש שעטנו ונדר שלא לפשוט ושלא יפרוש ובלא"ה צריכין לפרש כן דלא משכחת נדרא אלא בשוא"ת:

כח גם תדע דליכא נפקותא בין רז"ה ובין רמב"ן בביטול ל"ת אלא בטעמא דלרז"ה לא חייל משום דל"ת חמורה מעשה והוא בביטול בקו"ע דחומרא דל"ת מעשה הוא מפני שלוקין עליו ולרמב"ן הטעם הוא משום דביטול מ"ע הוא בשוא"ת משא"כ בל"ת במקום קו"ע אכן ממקור טעמם נשמע ממילא נפקותא רבה בקונם בקיום מצות לא תעשה שלא ללבוש שעטנז ושלא יטמא דלרז"ה דטעמא משום קילא וחומרא גם בקיים ל"ח שכן מצינו חילוק זה בעלמא בחלות איסורין בין קל וחומר שהרי לרבי בכריתות כ"ג וצם לר"י חמור על קל הוא דחייל ולא להיפך משא"כ לרמב"ן דמש"ה שביק במתניתין דנדרים לל"ת וקא נקט כולהו במ"ע משום שהוא שוא"ת משא"כ בקונם בביטול ל"ת דל"מ לי' לרוב אלא בקו"ע ומש"ה הוא דל"ח הא תינח בביטול אבל בקיום תו ליכא שום נפקותא בין קו"ע לשוא"ת דל"מ בכל חלות האיסורין לחלק בזה ועי', גם אפ"ל דלרז"ה גם בביטול מ"ע ל"ח במ"ע שיש בו כרת דחמורה ממלקות כגון בפסח ומילה משא"כ לרמב"ן דמ"מ אינו עובר אלא בשוא"ת ועי' בר"ן ח' ע"א ריש נדרים דס"ל כדעת רז"ה דשבועה חיילא בקיום מצוה למלקות ולא לקרבן משמע דס"ל דבקיום מצוה ל"ש בדין אין איסור חע"א ובמאי דס"ל דעל ל"ת ל"ח גם בקונם ס"ל שם דף י"ח כדעת רמב"ן ועי' בתוס' שם ד"ה גבי נשבעין לקיים את המצוה דסברי דגם בקיום מצוה אית בי' משו' חלות האיסורין ובדעת הרמב"ן דס"ל ג"כ כדע' התו' נדרים ח' דגם בקיום ל"ח שבועה לכאורה אפ"ל דטעמא דידי' לאו משום דגם בעל קיום מצוה יש בו משום דאין איסור חע"א אלא משום דקסבר כדעת תוס' מכות כ"ב ד"ה אמר וכו' דגם לענין מלקות בעינן לאו והן אולם א"א לומר כן דאכתי איתא בלאו סתמא דמ"מ יש בו מלקות גם לתירוצא של רמב"ן על שלא הנחתי תפילין קרבן הוא דלא מחייב בדבר מצוה בביטול אבל מלקות מח"ל לולא הטעם דבלא כולל ל"ח על האיסורין משום דאין אחע"א וכיון דקסבר דבקיום מצוה ל"ח גם למלקות נראה דפליג גם בזה על רז"ה וקסבר כתוס' נדרים דגם בקיום מצוה יש בו משום אין איסור חע"א אבל מלשונו שם במלחמות נראה דעיקר טעמו משום דלא יחל דברו כתיב אבל לא נגד חפצי שמים בין בקיום בין בביטול:

כו אחרי שכתבתי כל הנ"ל אינה לידי ספר אבני מלואים ח"ש וראיתי שם שמכריע כדעת רשב"א וסייעתו דקונם ל"ח בקיום מצוה רק בביטול ודלא כדעת ר"ן נדרים ממאי דאמרי' בכריתות אקדשי' מיגו דניתוסף בה א"ה ולדעת ר"ן ת"ל דהוי א"ח וזכרוני שזה כמה הקשה לי אחי הרב החריף והבקי מהו' ח"י קו' הלז אמנם לדברינו הנ"ל סי' ז' דכתבתי שם דטעמי' דר"ן וכן הוא דעת רש"י כ' ע"ב ואף ר' יוחנן וכו' דנדרים חלים בקיום האיסורין משום איסור מוסיף דאיסור חפצא שגם דבב"ח לא הוי איסור מוסיף משום א"ה והטעם דכל היכא דמקושר המוסיף בעיקר החלות אין בו משום מוסיף וכולל כטעמי' דרמב"ם בפה מ ורמ"ע בתשו' רק בהקדש יש בו משום מוסיף דגבי הקדש אינו מקושר בעיקר החלות עי' סי' ג' א' ל"א וא"כ גם בנדרים ובנזירות אמאי אית בהו משום מוסיף וכולל הלא בנדרים מקושר איסור חפצא באיסור גברא וא א להפריש אחד מחבירו וכן בנזיר אמאי אית בי' משום כולל דאמרי' שם ד"ד דר"ש לטעמי' לתירוצא דאב"ע ואיירי בנשבע שלא אשתה הלא גם לרבנן אין בהם משום כולל כיון דא"א לנזיר לאסור באחד מהם ולהתירו בשאר כל עניני נזירות וחדשתי שם דעיקרא דמילתא דמשום מיגו הוא דאתינן עלי' דכחו של מיגו הוא לגרר את המבטל בהדי המקיים כדי שיתקיים כולו כמו דמצינו בכמה סוגיות הש"ס יעו"ש והא תינח לדידן דפסקינן כרבה גבי תאנים וענבים דאמרינן מיגו עי' נדרים י"ז ע"ב אבל לר' הונא דפליג על יסוד זה שם ולית לי' מיגו ושוין לדידי' חלות האיסורין שע"י עצמו לחלות האיסורין הבאין ממילא וכשם דהתם ל"ח היכא דמוסיף או הכולל מקושר בעיקר החלות ה"ה באיסור הבא ע"י עצמו ומעתה לק"מ דמסדר הש"ס רצה לפרש מתניתין דכריתות כי היכי דלא תקשי גם לר"ה דל"ל מיגו ומש"ה מפרש מטעם מוסיף דהנאה:

כז גם קושי' השני' שהקשה שם מכריתות כ"ג דכל חלב לד' לרבות קדשים קלים למעילה דבקדשי' איסור אע"א ות"ל משום דהוי א"ח ומ"ש בהג"ה שם דגם בנדרים ל"ח משום א"ח רק משום דכתיב לד' רק משום א"ח הוא דמפלגינן בין נדר לשבועה ומש"ה מצריכינן יתורא דלד' גם גבי קדשים ומדייק לן מדברי רמב"ן במלחמת ולא דק דהתם בביטול מצוה איירי אבל בקיום משמע דמצד הסברא חייל משום א"ח וגם בביטול משמע מפשטות השמועה דמצד הסברא הוי חיילא אי לאו משום דכתיב לא יחל דברו דמשמע אב"מ לח"ש דכן איתא שם להדיא בגמרא וא"כ בקדשים דאנן משום מעילה הוא דמחייבינן לי' ולא משום לא וח"ד תו לא מצרכינן לרבוי' במקום דליכא למעוטי וממילא חייל מצד הסברא משום מוסיף דחפצא כדמשמע להדיא מדברי ר"ן נדרים דף ח"י (אבל לדעת רז"ה דס"ל דגם בקיום לא חל רק במ"ע אבל לא בל"ת בע"כ צ"ל דס"ל דיתורא דלד' קאי בין על ביטול בין בקיום, אבל לדעת ר"שי ור"ן ורמב"ן דחל גם על איסור חמור בע"כ צ"ל דמצד מוסיף הוא דקא חייל ובעיקר הקו' נ"ל דלא מיבעי למאי דאמרי' מעיקרא דרבי לית לי' איסור חע"א רק בחמור על קל ואפי בכולל ומוסיף שהרי קדשים איסור מוסיף הוא לרש"י ורמב"ם וכן הוא להדיא בתשו' רמ"ע דלרבי גם א"מ ל"ח אלא בחע"ק ולרבי גם באיסור מוסיף דחפצא ל"ח אלא בחע"ק ורק בקדשים הוא דגלי קרא דחל גם בקל על חמור וגם למסקנא שם דמקשי לר"ש דל"ל איסור חע"א גם במוקדשין לא קשי' קו' הנ"ל דת"ל משום א"ח הוא דחיילא דהרי לר"ש אף איסור מוסיף לית לי' ובירושלמי פליגי אמוראי בריש נדרים אם ר"ש בנדרים אם לא (ולדברינו הנ"ל תלי' מילתא בפלוגתא דר"ה ורבה בתאנים וענבים אם אמרינן מיגו אם לא ועי') גם למסקנא דירושלמי דר"ש מודה בקונם בע"כ צ"ל דטעמי' הוא משום גזה"כ כיון דלדידי' קלשא חלות האיסורין דגם במוסיף שאינו מקושר בעיקר האיסור ג"כ ל"ח וא"כ גם לרבה דאית לי' מיגו במקושר מ"מ איכא למימר דלר"ש לא עדיפי מיגו במקושר מן חלות איסורין דעלמא באינו מקושר דל"ח אפילו באיסור מוסיף רק משום גזה"כ דכתיב לד' הוא דחייל דקאי בין על ביטול בין על קיום מצוה וע"כ לא שמעינן אלא בקיום מצות עשה דהוי חמור על קל אבל לא על חלב דחמור ממעילה ומש"ה מצריכינן ליתורא דקרא לרבות דבקדשים חייל גם קע"ח וממילא לדידן דלא מפלגינן בין קדשים לחולין מינה הוא דילפינן דבאיסור חפצא חי לא בכל האיסורין אפילו בקע"ח:

כח ומעתה במסילה נעלה ונדרכה באורח סלולה להבין דעת רשב"א ותוס' בתירוצם השני בשבועות דף כ' ע"ב דנדרים חלים בביטול מצוה אבל לא בקיום ולאו ק"ו הוא דאם חלים בביטול משום שהוא איסור חפצא ומכ"ש בקיום כקושית הר"ן נדרים ח"י יעו"ש ועפ"י דברינו הנ"ל דבע"כ צ ל דטעמא דרש"י וסייעתי' דחלים בקיום משום מוסיף דחפצא שגם דבכל איסורין של תורה דממילא לא נכנס כעין סג זה בכלל מוסיף דמוסיף לא הוי אלא כשאינו מקושר בעיקר חלות האיסור שגם אם נדון דל"ח האיסור השני מ"מ כבר יתוסף על החתיכה זיכה בפרט אחד מן הפרטים אכן כשמסובב קשור במסבב לא הגיע לסוגי מוסיף וכולל באיסורין דממילא והא דנדרים חלים בקיום מצוה ומשום מוסיף דחפצא עובר בבל יחל דלעולם א"א להתקיים באחד בלתי התחברותם יחד והי' מק המידה לומר להיפך דלא יחיל איסור גברא וימשוך גם איסור חפצא אתו ויסתלקו יחד כמו דאמרינן בב"ח אמנם עיקר הדבר כאשר צללנו במים אדירים וממעיינו התוס' דאינו דבר חדש אשר לא שיערו רבותינו האחרונים נ"ע ואמרנו ושנינו כ"פ דאלים בזה החלות שבא ע"י עצמו מאיסורין הבאין ממילא דבכל מידי דממילא כיון שמוסיף או הכולל מקושר בעיקר החלות נמצא דכשם דיש מקום לומר כשיחולו שניהם צמודים יחד המוסיף וגוף האיסור כן נוכל להתהפך ולומר דכשם דלא חייל האיסור עצמו כן מושך ומגרר גם המוסיף אתו ונסתלקו שניהם אבל בע"י עצמו דנחית לתורת מיגו דאלים לעולם כחו של המתקיים לגרור את המבטל אתו שיתקיימו שניהם ושלא יתבטל המקיים בהדי המבטל וכבר תקענו זה בראיות ברורות ואמיתיות בסי' ז' וזהו טעמא דרבה בתאנים וענבים כשנשבע על שניהם יחד שגם דלא נחית לכלל כולל דעלמא רק מטעם מיגו הוא דחייל כדמשמע ג"כ מפשטא דגמ' שם וא"כ מטעם זה עצמו הוא דירדו לחלוק על רבוותא דנדרים ל"ח בקיום מצוה דקסברי דבנדרים גופא אם אמר בלישנא דאיסור גברא דכיון שהזכיר נדר הוי איסור חפצא ממילא וכן הוא בירושלמי מובא במלחמת הנ"ל ונמצא דקשיר זה נעשה ממילא ומשום רצון התורה הוא דנגע בי' דבאיסור נדר יהי' לעולם איסור חפצא וא"ג יחדיו צמודים ולא יתפרדו הגם שהוא לא קיבל עליו איסור חפצא כלל וכיון שכן גם כל איסור קונם אף שהזכיר בחפצא כיון דלא מתלי תלוי בדיבורו כבר נכנס לכלל כל האיסורין דממילא דלית בהו משום מיגו ולכלל כולל ומוסיף ג"כ לא הגיעו מפני שמקושר האיסור חפצא שהוא המוסיף בעיקר החלות שהוא איסור גברא ועי', ובסברא זו עצמה הוא דפליגי דרבוותא דסבירי להו דקונם חייל בקיבל עליו שלא לאכול נבילות מפני שעיקר הדבר נעשה ע"י עצמו ומבטא שפתיו ולרש"י בלא זה ניחא דמשמע דפוסק כמ"ד בירושלמי דקונם שהזכיר בלשן שבועה לאו כלום הוא ועי' ר"ן רנ"ד שהרי מבואר בדבריו דגם שבועה שהזכיר על חפצא דינו כנדר וחייל אף בביטול מצוה משמע דהכל תלי' במבטא שפתיו עי' ברפ"ג בד"ה האומר מבטא וכ' ויש לדחות קצת ורשב"א וסייעתו דקסברו דל"ח בקיום מצוה משום דקישור עצמו נעשה על מוסדי התורה דאם יקבל ע"ע איסור חפצא לחוד לאו מידי עביד אבל בביטול מצוה דטעמא דמילתא משום שחפץ נאסר עליו והמצוה אקרקפתא דגברא הוא ומשום כן לו יהי' דאיסור חפצא רחמנא הוא דרמי עלי' ולא ע"י עצמו כבר נפקע המצוה מחפץ זה דכללא הוא דכל ל"ת שהוא איסור גברא בהדי איסור חפצא דנפקע המצוה מחפץ זה וכמו כל ל"ת שיש בו כרת דנדחת מצות עשה מפניו ול"א כיון דעשה דוחה לל"ת ונדחית האזהרה מקמי מ"ע ותו ליכא עונש כרת בלא אזהרה ואמרינן להיפך כיון דאזהרה זו בצירוף עונש כרת שבו מצומדים יחד נדחית מ"ע מקמה כן הדין באיסור גברא בהדי איסור חפצא דנדחית מ"ע מקמי' אמנם קשיא לדעת רשב"א דלא חייל בקיום מצוה מטעם הנ"ל ובנזירות חייל אפילו בקיום ל"ת בנשבע שלא אשתה לתירוצו דאב"ע בנזיר דף ע"א לר"ש דל"ל כולל אולם נזירות לר"ש דאית לי' דאינו נזיר עד שיזיר מכולם והכל תלוי במבטא שפתיו וכל איסורו בא ע"י עצמו ונכנס בכלל סוג מיגו דעדיף מכולל ודמי לתאנים כשנשבע שלא לאכלם יחד אבל בנדרים לא ילפונן מיני' שגם דבנדרים הוי איסור מוסיף מפני חפצא מ"מ כיון דלא תלי' במבטא שפתיו דרחמנא הוא דהצמידם יחד ומש"ה לא נכנס לכלל מיגו כנ"ל ולר"ה דלית ליה דין מיגו כלל וכן לר"ל דלית ליה כולל באיסור הבא עי"ע וכר"ה ס"ל כדמוכח מקו' הגמרא שהקשה לר"י מכריתות דיש אוכל אכילה אחת ולא הקשה לר"ל היכא דנשבע על חלב בצירוף ד"א כאשר הוכחנו בסי' ז' אות ו' דר"ל כר"ה ס"ל וגם מסברא פשוטה נראה כן דהרי לדידי' עוד מגרעת לאיסור שבא ע"י עצמו מאיסור הבא מאליו והאיך יתעלה עוד ע"י מיגו וא"כ לר"ה ולר"ל בע"כ צ"ל דגזה"כ הוא בנזירות דחייל לתירוצו דאב"ע אכן קשי' דאכ"ד בע"כ ב"ל לר"ה ולר"ל דגם בנדרים קא חייל בקיום ל"ת כקו' תוספ' שבועות ד"ה בד"ה חומר דהא איתקש נדרים ונזירות אהדדי ותירוצם ל"ש לר"ה ור"ל כיון דלא שייך ביה כולל שהרי א"א להתקיים רק בצירוף כל דיני נזיר יחד ומיגו לית להו וכיון שכן נשמע ממילא דגם לרבנן דר"ש צריכין לומר בתירוצו דאב"ע דחד יתורא בנזיר אתי' לשבועה שלא אשתה כמו לר"ש ולרבנן אית להו תרי ריבוי כמו בתי' ראשון שם דאל"כ עוד יעדיף כחו של ר"ש בענין חלות האיסורין יותר מרבנן שהרי לר"ה ור"ל בע"כ צ"ל דלר"ש ילפינן נדרים מנזיר וא"כ גם בנדרים חייל בקיום האיסורין שהרי איתקשי אהדדי ומעתה אם נאמר דלתירוצו דאב"ע אזי לרבנן לא דרשינן יתורא דקרא לנזיר שנשבע שלא אשתה רק ללא נזר אלא בחד מנהון ובנזיר גופי' ל"ח אלא א' כיון דל"ל יתורא דקרא לזה ומסברא ג"כ ל"ח שהרי יצא מתורת כולל שכל דיני נזירות מצומדים יחד ומיגו לית להו וא"כ גם בנדרים ל"ח בקיום איסורין דמיתורא דכתיב בנדרים לא ידעינן אלא בביטול לדעת הרשב"א וסייעתו וא"כ עוד יעדיף כחו של ר"ש בענין חלות האיסורין יותר מרבנן דהרי לר"ש איכא יתורא בנזיר וילפינן בנדרים מיניה אבל לרבנן אם נא' דלית להו יתורא לזה א"כ בנדרים נמי לא חייל בקיום האיסורין (ובשלמא מנזירות גופא לא איכפת לן לדידן שהרי זה תליא במידי דפליגי באם לא נזר אלא מא' מהם ומש"ה לדידן דאית לן מיגו בתאנים וענבים משום שצרפם וקשרם יחד כן ה"ה בנזיר לר"ש שבא ע"י מבטא שפתיו ודמי לתו"ע משא"כ לרבנן דאפי' לא נזר אלא מא' מהם הרי זה נזיר מכולם ורחמנא הוא דהצמידם ולית ביה משום מיגו כנ"ל) ואנן איפכא שמעינן בכל סוגית הש"ס דלר"ש לא עדיפא חלות האיסורין כמו לרבנן ועתה לא בנזירות לבדו יעות המיושרה אלא גם בכל איסורי קונם וא"ח דלר"ש יחולו על האיסורין משא"כ לרבנן אלא בע"כ צ"ל דלתירוצו דאב"ע גם לרבנן צ"ל דמודו לר"ש דחד יתורא לנשבע שלא אשתה רק דלרבנן אית להו תרי ריבוי דדרשינן מיין ושכר יזיר וחד יתורא אתי ללא נזר אלא מא' מהם וא"כ גם לרבנן ילפינן נדרים מנזירות אולם כן הוא לר"ה ולר"ל דצ"ל דגם לדעת רשב"א הנ"ל דל"ח בקונם על קיום האיסורין זהו לדידן דאית לן תורת מיגו וא"כ גם לר"ש לא ילפינן נדרים מנזירות דשאני נזיר דתלי' במבטא שפתיו ונחית לכלל מיגו משא"כ בקונם דא"ח וא"ג לאו בדידיה תליא ולרבנן דהשווה לדידהו נזירות ונדרים דתרווייהו לאו בדידי' תליא גם בנזירות ל"ח דלית להו רק חד ריבוי לענין נזירות גופא היכא דלא נזר אלא מא"מ ותו ל"ק דא"כ יעדיף כחו של ר"ש יותר מרבנן בענין חלות האיסורין בנזיר גופא שהרי זה עצמו מתלי תלי' בפלוגתא דלר"ש כיון דנזירות במבטא שפתיו הוא דתלי' ונחית לתורת מיגו משא"כ לרבנן כדלעיל בהג"ה אבל לר"ה ולר"ל בע"כ צ"ל גם לתירוץ השני בגמרא דלרבנן אית להו תרי ריבוי' וחייל בנזירות ובנדרים כמו לר"ל דאל"כ נעדיף כחו של ר"ש מדרבנן בנזירות ובנדרים במידי דלא תליא בסברתם ועי' היטב בזה וראה כי נכון הוא ויתיישב בזה היטב קושית שעה"ה בפי"ז מה' א"ב בד"ה תו ק"ל וכל האחרונים תמהו בזה דלר"ל קשי' מתני' דנטולה מן היהודים דלית ליה כולל באיסור שע"י עצמו וגם קונם ל"ח בקיום האיסורין לדעת רשב"א בתשו' הנ"ל והוא קושיא עצומה ולהנ"ל ניחא שפיר דלריש לקיש ולר"ה בע"כ צ"ל דקונם חייל על האיסורון כדמוכח מתירוצו דאב"ע וע"כ לא קא מפלגי אלא לדידן דפסקינן כרבה בתו"ע משא"כ לר"ה ור"ל גם הרשב"א וסייעתו מודים דקונם חל על איסורין:

תוכן העניינים

זית רענן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה