זית רענן חלק א· רבי משה יהודה לייב זילברבגר
חלק אבן העזר · בדיני מליחה
סימן א
בדיני מליחה ביו"ד סי' ע'
עיי"ש סעיף ב' בהג"ה דאם הדגים למעלה והעוף למטה דאפי' שניהם מלוחים מותרים, ועיי"ש בש"ך ס"ק יו"ד דקליפה מיהו בעי כמו בחתיכה שחציו מונח בתוך הציר דמה שלמעלה מן הציר מותר מ"מ בעי קליפה ודחק שם בלשון הגה"ה דמשמע להדיא דגבי דגים מותרים בלא קליפה דקאי על דברי מחבר שם דפסק להדי' דמותרים לגמרי בלא קליפה וע"ז כ"ש וכן אם הדגים וכו', לכן נלפענ"ד וכ"מ בט"ז סי' ק"ה ס"ס קטן י' בשם מהרש"ל דטעמא דמילתא שהרי הדם המובלע בחתיכה דינו כאיסור בלוע דאינו יוצא ע"י רותח דצלי ורותח דמליחה רק ע"י רוטב והא דחתיכה שנמלח והודח נאסרה מחתיכה המונח במלחו זהו אינו משום רתיחות החתיכה, רק משום דטבע המלח להפליט דם שבחתיכה וכמ"ש האחרונים דגדול כחו של טבע המלח מן רתיחות המלח וחום הצלי דרתיחתם אינם אלא עד כדי קליפה, אכן טבעו אפי' בחתיכה עבה כמה מושך אחריו כל דם שבחתיכה (ועיין בש"ך סי' ק"ה ס"ק ח"י דנראה מפשטות דבריו דדם שבחתיכה דינו כאיסור עצמו ולא כבלוע שהרי אוסרות אחרות, ולמ"ש גם שם אין דבריו מוכרחים) ומשה"ט אם חתיכה אחרת שנמלח והודח מונחת ע"ג חתיכה המונח במלחו מותרת אפי' בלא קליפה שהרי משום טבע המלח אין לאסרו שדם אינו מפעפע למעלה בטבעו, ומשום רתיחות החתיכה אין לאסרו כדי קליפה (דגבי קליפה ליכא נפקותא דבין למעלה ובין למטה נאסרה מיהת כ"ק ובפרט בשניהם מלוחים דדמי לשנים חמים) שהרי לגבי רתיחה נידון כאיסור בלוע דאינו יוצא בלא רוטב וה"ט דדגים דמותרים לגמרי בלא קליפה אבל בחתיכה שחציו מונח בתוך הציר בעי קליפה דאע"ג דמשום טבע המלח אין דרכו לפעפע אפי' בכ"ש למעלה מ"מ בעי קליפה משום רתיחה דציר דגבי רתיחה אין לחלק בין מעלה ומטה וגבי חתיכה זו עצמו לא נידון כבלוע דע"כ לא מצינן אלא דאינו יוצא מחל"ח אבל לא באותו חתיכה עצמו שהוא גוש אחד וכדמות ראיה לזה מכלים דדינו מבואר שאין איסור יוצא מכלי אל כלי אפי' ע"י רוטב ובאותו כלי פסק המ"א בא"ח סי' תנ"א ס"ק ך"ד דאם תחב מקצת כף בתוך דבר איסור והגעיל המקצת שנאסר ואח"כ תחב קצה השני בתוך היתר דנאסר הרי להדיא שהבלוע יוצא מקצתו לאותו כלי עצמו אפי' בלא רוטב שהרי נאסרה גם מקצת הכף שחוץ לקדירה ואת"ל כיון דסופו להתפשט בכולו דנין הדבר כאלו נתפשט מיד ע"י רוטב שבמקצת הכף שבתוך הרוטב ועי' חולין דף ק' בתד"ה כשקדם וסלקו מ"מ נשמע מיהת דאותו כלי עצמו עדיפי מכלי אל כלי שאינו יוצא אפי' ע"י רוטב ונידון מעצמו על משקל זה לגבי חתיכה עצמה אפי' בלא רוטב דנאסרה מיהת כדי קליפה:
ב עיין באשר"י שם גבי דגים ועופות דמביא בשם רשב"ם שגם העופות אסורין ומבאר שם טעמי' דאע"ג דעופות טרודים עדיין למיפלט ציר דידהו ולא בלעו דם כיון שהדגים נעשו נבילה נבלע הציר היוצא מן הדגים שע"י חמימות המלח שעושה אותה כרותח נבלע הציר מרובה עם מעט דם שבלעו מן העופות דאע"ג דל"מ מליחה שנית שיפלוט דמא דבלעו, מ"מ פלטו מקצתן וחזרו ונבלעו בתוך העופות ע"י ציר מרובה מן הדגים זהו תמצית דבריו יעו"ש, ויש להבין כיון דלגבי דמא דאחריני תו לא נפלטו משום טבע המלח רק משום רתיחות החתיכה והדר דינא רק לבלוע דאינו יוצאת בלא רוטב וזה קשה אפי' לדעת הש"ך בסי' ק"ה הנ"ל דע"כ לא ס"ל אלא לגבי דמו דחתיכה עצמו דלא מיחשב כבלוע, וצ"ל דבל"ז יש להבין כיון דדגים דרפו קרמייהו כבר נפלט מהם כל דמם וצירם ומש"ה בלעו דם העופות דכ"ז דטרידי למיפלט ציר דידהו לא בלעו כמ"ש הפוסקים (וזהו שכתב הרא"ש שם דדם משרק שריק הכוונה ג"כ משום דטרידי למיפלט מישרק שריק ולא בלעו כמבואר בפוסקים) וכיון דכבר נפלט מן הדגים כל ציר דידהו טרם שבלעו מה"ע מאין ימצא בהם אח"כ רוב הציר דחיישינן לעופות שנבלע בהם מקצת מן הדם שנבלע בתוכן בהדי רוב הציר שנעשו נבילה, וצ"ל דתרי מיני ציר איתנהו חדא הציר שיוצא בהדי פליטת דמו ונמשך גם אח"כ זמן מרובה והוא הציר מן הדם ואין בהם טעמו של החתיכה כלל והנה גם צירו של הדם הוא דנפלט רק מחמת טבע המלח אפי' היכא דחתיכה עודנו לא מיחשב כרותח איברא איכא ציר של חתיכה עצמו ודינו כמי פירות ואית בהו טעמי' דחתיכה גופה ומובן מעצמו דהא דאמרינן איידי דטל"מ ל"ב היינו הציר מן הדם שיוצאים ע"י טבע המלח וכ"ז דטל"מ בטבעו תו ל"ב אבל הציר היוצא מן החתיכה עצמו והוא טעמו וכחו דחתיכה גופה ואינם נפלטים מטבעו רק משום רתיחות החתיכה תו לית בהו הני גדרים כלל וזהו כוונת האשר"י שכתב משום רתיחות החתיכה ה"ט כיון דעיקר חששא דרשב"ם הוא רק משום צירו דחתיכה עצמו וזהו עצמיות של החתיכה תו לית בהו משום טבע המלח למשוך גם הציר אחריו דזהו רק לגבי ציר מן הדם והכא ליכא למיחוש משום ציר זה שהרי כבר נפלטו מן הדגים גם ציר זה עד שלא בלעו מה"ע רק דחיישינן משום רובא דציר של החתיכה עצמו וגבי ציר זה לא שייך כלל להשוותו לאיסור בלוע כיון דפליטה יוצאת מחתיכה גופה רק שחזר הרא"ש והקשה שם משום שאין הנאסר יכול לאסור והמציא שם דחיישינן גם למיעוט דם שנבלע בתוכם, היינו משום דאע"ג דאין בטבעו למיפלט כל דמו דבלעו מ"מ מעט מנהו שיוצא ע"פ כחו וטבעו של המלח לגרור דמא אחריני קוצר בדברים דגבי דם דנבלע בתוך הדגים חיישינן משום טבע של המלח ולגבי הציר מן הדגים הוא רק משום רתיחות החתיכה:
ג ועיין חולין קי"ב ע"א בתד"ה הני מילי דא"נ מ"מ וז"ל הר"ר יעקב ישראל התיר פ"א גיגית מלאה בשר שנמלחה יפה עם חתיכה טריפה ואמר דלא חשיב א"נ מחמת מלחו אלא ע"כ נמלח כעין עיבודו ובקו' נמי פירש כן וכו' וקשי' לר"ת דאטו הני אטמהתא דאימליחו בגידא דנשי' דמייתי עלה דמליח ההכ"ר וכי נמלחו לאורחא וכן קערה שנמלחה בה בשר וכו' וההוא פינכא וכו' וכן רב מרי' דאימלח ליה ב"ש בהדי ב"נ וכו' אטו כל הני הוו לאורחא או להצניע וכו' עכ"ל ונלפענ"ד ליישב דבריהם דבע"כ צריכין לומר דעובדא דגיגית הנ"ל היה לאחר שנמלחו והודחו ואח"כ מלחם שנית עם ח"נ ושמם בגיגית, דאלת"ה ת"ל דאפי' בחתיכות כשרות לבדם נאסרו מפני שנמלחו בכלי שאינו מנוקב דסתם גיגית שלימה היא וכמו שהובא לקמן בתוס' בעובדא דרש"י ואי כשנמלח ולא הודח הרי זה תלי בעובדא דרש"י והחולקים, ועוד שגם מפשטא דלישנא משמע הכי דכתבו גיגית מ"ב שנמלחו יפה עם חתיכה טריפה וכו' דלמה נקטו בשפת יתר שנמלחו יפה ת"ל דבל"ז נדע שנמלחו יפה כדינו וכדאמרינן להדי' אין הבשר יוצא מ"ד עד שימלחנו יפה יפה א"ו דעובדא הוי לאחר שנמלח והודח וחזר ומלחו בהדי ח"נ ועי' בסי' צ"א סעיף ה' דמצד עיקר הדין לא מחשבינן החתיכה כרותח אלא כשנמלחה במליחת קדירה אבל במליחת צלי לא נחשב כרותח וכן כשלא שהה כשיעור מליחה ועיי"ש בהג"ה שלשית סעיף הנ"ל דציר הנוטף מחתיכ' מיחשב כרותח אפי' במליחת צלי ואפי' כש"ש ש"מ וזהו משום דפסקינן בש"ע כדעת ר"ת דבמליחת קדירה לחוד מיחשב כרותח ומובן מזה דלדעת רש"י והר"י ישראל דסברו דדוקא במליחה כעין עיבוד הוא דמיחשב כרותח אבל הציר הנוטף מיחשב מיהת כרותח במליחת קדירה לחוד ולפ"ז נתיישבו כל הקושיות הנ"ל דהתם דנין על דם וציר הנוטף בשעת מליחה ומש"ה מיחשב כרותח אפי' במליחת קדירה לחוד אבל בעובדא דגיגית דאיירי כשכבר נמלח והודח דכבר נסתמו נקבי הפליטה לגמרי מני הציר והנידון רק משום רתיחות החתיכה הוא דבעינן כעין עיבוד דוקא וכן הראיה שהביאו אח"כ מפ' הקומץ דהתם דנין על הדם לחוד אם כשר להקרבה שהדם היוצא ע"י פליטה מכח המלח לכ"ע מיחשב כרותח ומזה נראה ראיה ברורה לדעת רמ"א בסי' ע' דע"י הדחה נסתמין נקה"פ ועוד ראיה מדברי תשוב' רשב"א מובא בב"י רס"י ס"ט דבשר שלא נמלח ונמלג בכלי שני דמותר ע"י מליחה דאע"ג דכ"ש מבליע ומפליט כיון דאינו מבשל מהני לה מליחה להפליט דמו והוא בתשו' תתקמ"ג ובתשו' שאח"ז כ' בחתיכה שנמלח ולא הודח ונתנו בכ"ש דדעתו נוטה לאוסרה מפני שנבלע הדם שע"פ החתיכה בתוכה יעו"ש ומובא בב"י הנ"ל ולכאורה קשה אמאי ל"מ ג"כ מליחה שנית כיון שהוא בתוך פליטת הציר ועודנו לא נתבשל דמו בתוכו דכ"ש אינו אלא מו"מ וא"ל משום דכ"ש ודבר חריף מיחשב כמבושל כמ"ש הרמ"א שם דז"א דחריפות המלח נתבטל בתוך המים אלא העיקר דבשעה שנתנו בכ"ש נבלע דם והמלח בתוכו וגם נסתמו נקבי הפליטה של הציר ומש"ה תו לא מהני מליחה שנית משא"כ כשלא נמלחה עדיין דכ"ז שדמו בתוכה לא נסתם הפתוח ומזה נראה בעליל שגם הרשב"א ס"ל דנסתמין נקבי הפליטה לגבי הציר:
ד שם ע"ב ר"מ בר' אימלח לי' בשר שחיטה בהדי ב"ט אתא לקמי' דרבא אמר לי' הטמאין לאסור צירן ורוטבן וכו' וז"ל רש"י שם וקמב"ל מי אמרי' כי היכא דגבי דם ל"ח דילמא פלט עליון ובלע תחתון דאמרי' כ"ז שטרודים בפליטה אינן בולעין ושניהם נחין יחד מפליטתן ה"נ ל"ש או לא עכ"ל ודברי רש"י נפלאים בזה דאם בזה נסתפק ר"מ מאי קא פשוט לי' רבא מאיסור צירן הכי לא ידע ר"מ שצירן אסור רק דמספ"ל משום דטרידי למיפלט פלט וצירן אסור היכא שמכונסים בכלי או בחתיכה כשירה שכבר פלטה דמה וצירה וכן מאי דהקשו שם ולימא לי' מדשמואל דאמר מליח הה"כ דאין זה ענין כלל ממאי דמספ"ל מעיקרא ועוד יש לדקדק דלענין מה קא פשיט רבא מיתורא דקרא דכתיב גבי שרצים ולא פשיט לי' מקרא דכתיב מעיקרא בפרשה ואת הגמל דדרשינן מינ' בבכורות דף ו' לאיסור צירן וכל היוצא מה"ט ועי' בח"ד בסי' צ"א ס"ק ט' דמיישב דברי רש"י הנ"ל עפ"י דברי ת"כ דאיתא התם הטמאים לאסור צירן יכול אפי' אין בהו טעם ת"ל הם ולגבי טעם השרץ דישנו בתוך הציר בודאי לא מספ"ל לר"מ כלל דנימא בו איידי דטרידי למיפלט רק דלא ידע ר"מ דאית בהם טעם דלא קס"ד דמליח הוא כרותח להפליט הטעם מן החתיכה רק דטבע המלח להפליט דם וציר וקפש"ל רבא מקרא דהטמאין ומרישא דת"כ ועיקר הדברים סמוך על הסיפא דת"כ דדוקא דאית בה טעם וכיון דבע"כ צ"ל דע"י מליחה מיחשב כרותח להרתיח החתיכה עצמו להפליט טעמא דחתיכה [כיון דאיסור צירן לא שייכי אלא ע"י מליחה כמ"ש הרשב"א] שוב לא נשאר להסתבך עוד בזה אם טרדה דפליטה שייך גם בציר א"ל כיון דבולע הטעם עצמו אמנם בתוס' מבואר דצירן אסור אפי' בלא טעם כלל יעו"ש ע"כ ת"ד ולפענ"ד קשה להולמן דכיון שהציר עצמו שנבלע הטעם בתוכו לא נבלע באחרות משום טרדה דפליטה אזי ממילא לא נאסרה האחרות מפני הטעם שבתוך הציר שהרי אין איסור בלועה יוצא בלא רוטב דבישול דוקא דבשלמא כשבולעת גם הציר תו ל"ש בזה דין בליעה אבל למאי דס"ל השתא שגם גבי הציר שייכי טרדה דפליטה רק דנימא דבולעת הטעם לחוד אתמה דל"ג מכלל דין בלועה דאינו יוצא ע"י חום דמליחה וצלי וא"ל משום שמנונית שבתוכו דבאיסור שומן יוצא אפי' בלא רוטב שהרי בזה הושוו כה"פ דציר של דגים טמאין אינן אסורין אלא מדרבנן כדאיתא להדי' לעי' צ"ט שאני ציר דזיע בע"ה ואם אמרת משום שמנונית דשרץ א"כ בדגים נמי וגם המחבר עצמו השמיט אח"כ משום שמנונית ולא כתב רק משום טעם לחוד משום דק"ל דא"כ גבי דגים נמי כמ"ש הפוסקים ועוד דקשה לאומרו שתוס' הי' להם גירסא אחרת בת"כ לכן נראה לי בפירושו דת"כ דקתני יכול אפי' אין בהו טעם היינו דלית בהו טעם כלל והוא כמייא בעלמא דהיינו הציר היוצא מה"ח אחר יציאות הדם רק דבעינן לכה"פ שיהי' בהם טעם ציר ואפי' טעמי' דקיוהא בעלמא דלא מיחשב לטעם בכל א"ד כדאיתא להדי' פסחים מ"ב ע"ב עי"ש רש"י בד"ה פטור וכו' מ"מ גבי ציר דשרצים אסרה רחמנא אפי' בטעם גרוע כזה דא"ל בטעם גמור דא"כ ל"צ לדרשה דהטמאין [וא"ל משום משקין היוצא מהם כדאיתא בפ' העור והרוטב דזה נשמע ג"כ מרוטבן כמ"ש תוס' בד"ה והרוטב נמצא לפ"ז דתלתא מיני צירין איתא א' היוצא לאחר פליטת הדם שהוא כמייא בעלמא והב' הציר דאית בהו רק טעם קיוהא בעלמא והג' הוא היוצא מן החתיכה עצמה והוא כמו דחתיכה עצמו וכמו מי פירות חשיבי דאית בהו טעמא דחתיכה גופה והנה שני מיני ציר שכתבתי נרמזים בדברי ת"כ הנ"ל כמובן והשלישי נשמע מדברי רא"ש גבי עופות ודגים וכמ"ש לעיל בפירושו באות ב' והגיד לי תלמידי המופלג שכ"מ כתוב בספר כנפי יונה בפירושו דהרא"ש הנ"ל שהב"ח הקשה כן שהרי כבר נפלט דמו וצירו דדגים ותירץ כן כמ"ש שאח"כ יוצא טעמא דחתיכה עצמו וגם נראה דמין הראשון הוא הנפלט מהח' לאחר פליטת דמו שאז יוצא רק זהורירתא דדמא שהוא רק כמים בלבד ואין בהם אפי' טעמא דקיוהא והשני הוא היוצא בהדי פליטת הדם שאז נפלט גם טעמא דקיוהא בהדי הדם דכיון דטרודה החתיכה בפליטת הדם עודנו לא נפלט טעמי דחתיכה עצמו והמין השלישי הוא לאחר שנפלט דמו וצירו וחזר ומלחו שנית שאז נפלט כחו דחתיכה עצמו מגופה עוד נקדים מה דאיתא בכריתות דף ד' דדם שרצים אינו חייב עליהם משום דם רק משום לאו דשרץ לכן דם השרץ והשרץ מצטרפין גם נודע לכל דרש"י ס"ל דטעם כעיקר הוא אפי' בטעם לחוד ואפי' כשעיקר עצמו הוא בכ"ש ונותן טעם בהיתר אזי חייב על שיעור דהתירא וכמ"ש בפסחים דף מ"ד בריש ע"ב בד"ה ליתן טעם כעיקר ובד"ה חייב בכזית מהן וכו' אלא משום דאיתעביד לי' כולי' איסור ולפ"ז לאחר שנשרשו הקדמות האלו אזי ממילא נשמע דאיסור צירן דנתרבו גבי שרצים היינו בתחילת מליחה בשעה שמפליט דמו מתוכו וגם בהדי חתיכה אחרות שעודנו טרודה למיפלט דמו דא"ל דנתרבו מדרשא היכא שהציר מכונס בפ"ע דלזה לא צריכין לרבויא ת"ל דטעם כעיקר והרי דם השרץ מעורב בהדי הציר ונותן הדם טעמא בתוכן דלו יהי' אלא מיא בעלמא הלא נאסרו ג"כ משום טעמא דאיסורו ודחיקא לי' מילתא לומר דברייתא זו סברי דטכ"ע ל"ד כיון דנדרש מקרא וקשי' למאן דס"ל דטכ"ע וגם א"ל דמיירי בהדי חתיכה דלא טרידי למיפלט שהרי בל"ז נאסרו משום דם שרצים שנבלע בתוכו וגם הציר דבהדי דם נאסרו משום טכ"ע א"ו דאיירי בהדי חתיכה דטרידי למיפלט דמו וכשם דלא נבלע בתוכו דמא דאחרינא ה"ה נמי טעמא דדמא דאלת"ה מה הועילו הראשונים בתירוצם בחתיכות שנמלחו זה אחר זה אפי' כשראשונה פלטה כבר כל דמו וע"ז חידשו משום דטרידי למיפלט ציר אכתי יאסרו משום טעמא דדמא א"ו שגם טעמי' דדמא לא בלעו וגם א"ל דיתורא דקרא איירי לאחר שנפלט דם השרץ דאזי שוב אינה פולט אלא תמצית הדם והוא כמיא בעלמא ועוד כיון דכבר שהה במלחו ש"מ שוב לא מיחשבי כרותח וכן פסק רש"י בעובדא דגיגית לאחר פליטת דמן וכן פסק המחבר בסי' צ"א וכיון שהחתיכה נידון כדבר צונן אזי לא נפלט שום טעם בתוך הציר וגם א"ל דלאחר שנפלט דמו וצירו חזר ומלחו שנית דאזי כיון דיוצא טעמי' דגופה מהח' וע"ז ל"צ למידרשא דקרא ת"ל דטכ"ע וכמ"ש תוס' וכמ"ש לעי' וכיון דיתורא דקרא ע"כ איירי רק בהדי חתיכה דטרידי למיפלט דמו כי היכא דלא יאסרו מדם השרץ נשמע ממילא דאע"ג דטרידי למיפלט בלעה ציר [גם לדעת הרמב"ם דפוסק, בהמ"א דאינו לוקה על צירן א"כ ליכא למימר דאירי בציר מכונס כיון שהדם מעורב בתוכו ת"ל דאסור משום ח"ש דדם]:
ח וטעם זה הוא דמביא רק מיתורא דקרא דשרצים ולא מאת הגמל דכתיב גבי טמאים בקמייתא שהרי גבי טמאים נאסר דמן משום דם ודם שמלחו ובשלו אינו רק מדרבנן שפיר איכא למימר דאיירי בציר מכונס ול"ק ת"ל דנאסר משום טעם הדם כיון דצירן לא מש"ל אלא כשיוצא ע"י מליחה וכמ"ש הח"ר שם ואז הותר הדם כיון שאינו ראוי להקרבה ונאסרו רק משום ציר המעורב בתוכו אבל גבי שרצים לעולם לא יצאו מאיסורא דשרצים ועל ציר זה מקשינן ולימא לי' מדשמואל דאמר מליח ה"כ דע"כ איירי בציר דאיסורא דלגבי דם היוצא ע"י מליחה לא הוצרך לומר דמליח כרותח ת"ל אפי' לר"י דפליג עלי' בזה מודה נמי דטבע המלח להפליט ולהבליע נמי לדעת רה"פ בסי' ס"ט ס"ד גבי בשר שנמלח בלא הד"ר א"ו דהוצרך לזה רק גבי ציר דטריפה והיכי דטרידי אחריתי למיפלט דמו דאל"כ ת"ל דנאסרת משום דמא וכמ"ש לעי' והוי מצי לתרוצי דאיירי כשנפלט דמו וצירו ומלחו שנית אלא דמתרץ לי' בפשטא דאיירי אפי' לענין דם וגבי דם בעין דל"ש בי' טעמי' דטרידי ומ"מ אינו נבלע רק משום רתיחות החתיכה כמ"ש הט"ז בר"ס ע' דאי משום טבע המלח כיון שכבר התחיל בפליטה שוב לא נעשתה פעולת הבליעה ועי' בח"ד בר"סי ס"ט מ"ש בפירושו דט"ז, והמשכיל יבין שזהו כוונה נמרצת בדברי רש"י: