זבח פסח על הגדה של פסח· רבנו יצחק אברבנאל
מגיד · פסח מצה ומרור
פסקה ד
תשובה לשער צ"ו
מצה זו שאנו אוכלים על שום מה, על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ וכו'.
כבר כתבתי בשערים הספק אשר יפול בטעם שנתו רבן גמליאל במצה בהיות שנצטוו עליה ישראל במצרים קודם יציאתם משם, ואיך יאמר שהיה טעמה לזכרון מהירות היציאה שלא הספיק בצקם להחמיץ? והר"ן ז"ל בחידושיו על הרב אלפסי בפרק "ערבי פסחים" כתב על זה וזה לשונו: "מצה על שם שנגאלו שנאמר ויאפו את הבצק ולא יכלו להתמהמה שאילו יכלו להתמהמה היו מחמיצין אותו דפסח מצרים לא נהנו אלא לילה ויום בפסח שני ולמחר היו מותרים במלאכה ובחמץ, לפיכך אילו יכלו להתמהמה החמיצו עיסותיהם שלא הוזהרו בבל יראה, אבל מתוך שלא היה להם פנאי אפוהו מצה, וזכר לאותה גאולה נצטוו באכילת המצה", עד כאן. ונראה שהרב מבין מצוות מצרים מפסוק "על מצות ומרורים יאכלוהו" ויאמר כי זה ידבר רק בפסח מצרים, ומה שנאמר אחר כך "והיה היום הזה לכם לזיכרון וחגותם אותו" וגו' "שבעת ימים תאכל מצות" וגו' הוא פסח לדורות. אחרי בואם אל הארץ ששם יהיה איסור החמת כל שבעה, כי לדעתו לא היה פסח מצרים כי אם בלילה הראשונה, וכמו שצוותה תורה בפסח שני גם לדורות. אמנם במדבר לא היה להם חיטה ושעורה לעשות מצה ולכן לא נצטוו עליה כי אם בשנה השנית על פי הדיבור.
אולם הדעה הזאת רחוקה מאוד מפשט הכתובים בפרשת החודש, ועדיין הקושיא במקומה עומדת, למה אמר רבן גמליאל שהסיבה שאנו אוכלין המצה הוא לפי שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, הלוא קודם ליציאתם ממצרים כבר נצטוו במצוות מצה ואיסור החמת כל שבעה לדורות, ומפני אותה מצוה שנצטוינו בה באותה שעה אנו אוכלין את המצה, לא מפני שלא הספיק בצקם להחמיץ. והנה ראיתי מה שפירש שהמצווה הזו נצטוו בה ישראל בראשונה במצרים לבד, אך באשר נעשה להם נס של מהירות היציאה שלא הספיק בצקם להחמיץ קיימו וקיבלו עליהם לדורות את אשר החלו לעשות, ויהי אם כן טעם רבן גמליאל מצורף אל המצוה.
אמנם מה שראוי לומר בהיתר הספק הזה הוא באחד משלושה דרכים, והצד השווה שבהם שהמצווה נצטוו בה במצרים בענין המצה ואיסור חמץ כל שבעה כמו שנצטוו עליה לדורות, ושעל פסח מצרים אמרה תורה "וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה'" (שמות י"ב, י"ד) "שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת" (שם י", ו') וגו', רצה לומר שיעשו את החג לדורות כמו שיעשו אותו במצרים בפעם הראשונה, ועל זה נאמר "שבעת ימים תאכל מצות" ושאר הפסוקים. וכן כתב הרמב"ן כי טעם "וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק... עֻגֹת מַצּוֹת" (שמות י"ב, ל"ט) מפני המצווה שנצטוו בה "שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל מַחְמֶצֶת" (שם שם, י"ט) וגו', והיתה המצוה ההיא לזכור מהירות גאולתם כדי שלא יוכלו לאפות את הבצק במצרים. ואף כי היו עם רב בכל זאת בחיפזון עד שלא הספיק בצקם להחמיץ כאשר הגיעו למקום שמצאו תנורים לאפות וראו כי בדרך נס נעשו מהירותם, כי הלכו מרעמסס לסוכות שהוא מהלך יום אחד בשעה קלה כמו שהזכירו חז"ל כדי שלא יחמץ בצקם. וכבר יורה על זה דברי משה אדוננו בתורה "שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (דברים ט"ז, ג'), כי לזכרון החיפזון נצטוו במצה. שעם היות שנצטוו עליה קודם היציאה ממצרים אינו מבטל הענין הזה כי השם יתברך היודע העתידות ציוה אותם לעשות המצה לזכרון אותו פלא שהיה עתיד לעשות להם. הלוא תראה שציוה בפסח מצרים משום "וּפָסַח יְהוָה עַל הַפֶּתַח" (שמות י"ב, כ"ג) ובאה המצוה קודם מעשה הנס, וכן היה בענין המצה מפני חיפזון היציאה נצטוו בה והיה הציווי קודם מפני התחברותה למצוות הפסח, זהו הדרך הראשון.
הדרך השני שהמצה נצטוו עליה מטעם מהירות הגאולה והיציאה כמו שהזכרתי, אולם אם היתה המצווה נתונה להם אחרי צאתם אפשר שלא היו מרגישים במהירות הגאולה ולא ידעו ולא הבינו טעם המצווה לפי המצווה לפי אמיתתה, לכן התחכם הקדוש ברוך הוא לצוות המצוה בעודם במצרים, ולהיותה המצוה הראשונה שנצטוו בה היו זריזין עליה מאוד ולשו עסותיהם בחשבם שיהיה להם פנאי לאפות המצות במצרים, אך קודם האפיה בא פרעה ועבדיו לילה לאמור קומו צאו מתוך עמי, ויצאו בחיפזון גדול וישאו את בצקם צרורות בשמלותם על שכמם כי לא יכלו להתמהמה, והיו בני ישראל ונשותיהם חרדים ומצטערים על עיסותיהם שמא יחמץ ויחטאו לאלוהים במצווה הראשונה אשר ציווה אותם, וכאשר הגיעו לסוכות או למקום אחר שיכלו לאפות את בצקם ומצאו עוגות מצות כי לא חמץ ואז הכירו וידעו שבחיפזון גדול יצאו וכי הגדיל ה' לעשות עמהם נס ופלא, וההיכרא הזאת הגיעה אליהם בעבור שנצטוו קודם היציאה באותה מצווה. לכן נתן רבן גמליאל טעם המצווה שלא הספיק וכו' שהוא טעם המצווה באמת, מפני שנצטוו עליה לאותה סיבה שכתבתי, זהו הדרך השני.
והדרך השלישי והוא היותר נכון אצלי הוא שראה רבן גמליאל בסגנון הכתובים שני טעמים במצוות מצות, האחד מורה על הגלות להיותו לחם עוני שהוא כחוש וקשה ונאות לעמלים ועבדים וכמו שהיו אוכלים בארץ מצרים, ולכן נאמת במצוות הפסח "על מצות ומרורים יאכלוהו" שהפסח יבוא אחרי המצות והמרורים, לפי שכן באה מכת בכורות אחרי הגלות ומרירות העוני. וטעם שני הורה עליו משה רבינו עליו השלום במשנה תורה באומרו "שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (דברים ט"ז, ג') שביאר היות המצווה זכר ליציאה המהירה ולא לגלות. וכן נאמר בפרשת קדש לי כל בכור – "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם" וגו' "וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ" (שמות י"ג, ג') וגו' "שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת" (שם שם, ו') וגו'. ומאשר מצא רבן גמליאל הסתירה הזאת בטעם המצווה באומרו שהמצווה שנצטוו עליה במצרים לא היתה מאותו טעם המצווה שנצטוו עליה לדורות, כי המצווה עם הפסח במצרים היתה זכר לגלות ולעינוי השעבוד, ואותה מצווה שציווה לדורות היתה זכרון לחיפזון ומהירות הגאולה, ולזה אמר רבן גמליאל מצה זו שאנו אוכלים בדור הזה על שום מה, כי בענין הפסח אמר פסח שהיו אבותינו אוכלין בזמן שבית המקדש קיים, וביאר בו שפסח דורות היה מאותו טעם שהיה פסח מצרים לפי שפסח ה' על בתי ישראל וכו'. אל המצה שאנו אוכלין, רצה לומר שנצטווינו בה לדורות לא היתה מאותו טעם שנצטוו בה ישראל בפסח מצרים. היינו מפני העינוי כמו המרורים, אלא המצה שאנו אוכלין על שום מה שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ וכו' ולזכר מהירות הגאולה נעשה המצווה הזאת. ומפני כן בתחילת ההגדה אמרו "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים", שאותה הכרזה עשינו בה בחינה מהגלות והעינוי כמו שפירשתי שם. וכאן נתן רבן גמליאל טעם המצווה להורות על שום שלא הספיק וכו'.
אמנם אין ראוי לחשוב כי מה שאמר "עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים וגאלם מיד" מורה על אותו הגבול שלא הספיק בצקם להחמיץ עד שנגלה עליהם הקדוש ברוך הוא במכת בכורות, כי שם היתה התגלות ה' כמו שנאמר "ועברתי בארץ מצרים" וגו', לפי שלא היה הנס של הבצק שלא נחמץ כי אם אחר היציאה והגאולה עד שבאו לאפות את בצקם לא עד מכת בכורות, כי אז לשו את הבצק ולא היה לו עדיין זמן להחמיץ, ועוד שהכתוב שמביא לראיה אינו מדבר בכלל בהתגלות אלהות.
אבל האמת בוא שמילת "עד" במקום הזה אינו מורה על גבול כמו "עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ" (שם כ"ב, כ"ה), אלא נאמר על המשך הזמנים וכאילו אמר שלא הספיק בצקם להחמיץ בעוד שנגלה עליהם מלך לכי המלכים, שהתגלות היתה במכת בכורות ופסח על הבתים, ובעוד שהיתה התגלות הזאות יצאו ממצרים, ובכל הזמן הזה לא הספיק בצקם להחמיץ. והביא ראיה לזה מפסוק "וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ" (שמות י"ב, ל"ט). ואם תאמר למה לא אפו אותם במצרים? זהו לפי שלא יכלו להתמהמה וגם צדה לא עשו להם, רצה לומר מזון אחר מלבד הלחם כמו בשר ודגים שהיו ראוי להם לעשות צדה לדרכם לא עשו למהירות יציאתם, כי גם הם בעצמם לא היו מאמינים שתהיה יציאתם כל כלך בחיפזון.
ואפשר לומר עוד בזה שהתגלות האלהות שהזכיר רבן גמליאל אינו במכת בכורות כי אף שהיה ה' עובר במצאים לא נגלה כבודו לעיני העם, אבל היה עמוד הענן. וידוע שזה בא לישראל בהגיעם לסוכות, שנאמר "ויסעו מסוכות" וגו' "וה' הולך לפניהם יומם", ולכן אמר שעד אותה ההתגלות על ידי עמוד הענן שבא אליהם בסוכות לא הספיק בצקם להחמיץ ושם אפו אותו.
והותר בזה הספק אשר בשער צ"ו.
פסקה ו
תשובה לשער צ"ז
מרור זה שאנו אוכלים על שום מה על שום שמררו המצריים את חיי אבותינו וכו'.
זהו הדבר השלישי אשר חובה עלינו לומר בליל הסדר, ועל טעם המרור אמר שהוא זכרון השעבוד ומרירות חיי אבותינו. כי לא אמר רבן גמליאל שהיה המרור זכר לעבדות כי אם למרירות חייהם בעבודתם הקשה. והנה התורה צוותה בפסח מצרים "על מצות ומרורים יאכלוהו", לפי שהמצה תרמוז אל העבדות הגופני והמרור ירמוז על המרירות הנפשי, ועליהם היה נאכל הפסח לרמוז שבעבור עבודתם ומרירות חייהם אשר עשו להם המצריים בפרך באה עליהם מכת בכורות ופסח ה' על בתי בני ישראל.
ואף כי בפרשת "משכו וקחו לכם" לא נזכר ענין המרור כבר ביארתי סיבתו שהפרשה ההיא לא באה כי אם להזהיר הזקנים שיהיו מקדימין לעניין לקיחת הפסח ושחיטתו ולא דיבר בפרשה כלל מאכילתו. גם בפרשת "זאת חוקת התורה" לא נזכר המרור לפי שלא באה אותה פרשה כי אם לפרט מי ומי האוכלים את הפסח, וכמו שאמר "זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ (שמות י"ב, מ"ג)" אמנם בשנה השנית צווה ה' יתעלה שיעשו את הפסח, ואמר שם בֵּין הָעֲרְבַּיִם תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ בְּמוֹעֲדוֹ כְּכָל חֻקֹּתָיו וּכְכָל מִשְׁפָּטָיו תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ. (במדבר ט', ג')"
ובזה נכלל עניין המרור שהוא מכלל המשפטים שציווה בו. ולכן כשציווה על הטמאים לנפש אדם שיעשו פסח שני אמר "בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ לֹא יַשְׁאִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ בוֹ כְּכָל חֻקַּת הַפֶּסַח יַעֲשׂוּ אֹתוֹ" (שם שם י"א - י"ב). וידוע כי פסח שני לא היה בו הבדל כלל מפסח ראשון כי אם בהיותו בחודש השני. וכיון שנזכר בו עניין המרור ואמר עליו "ככל חוקת הפסח" ידענו ששלושת הדברים היו חובה לפסח הדורות והם פסח מצה ומרור. ולכן עשה רבן גמליאל חובה לזכרון שלושתם בלילה הזה בדרך שאלה "על שום מה" בכל אחד מהם ובתשובת טעמו.
וחז"ל אמרו ששלושה שמות נקראו לו, מרור חסא חזרת, מרור על שום שמררו המצריים את חיי אבותינו, ומפני שהמרור מתוק ואחריתו מרה כלענה, וכן היתה ארץ מצרים לישראל מתוקה בימי יוסף ואחר כך נעשה להם מרה; חסה מפני שחס הקדוש ברוך הוא עליהם שנאמר ויפן עליהם ברחמים ויחונם; וחזרת לפי שהיו ישראל חוזרין על הפתחין. ולמדנו מזה המאמר שכל אחד משלושה אלה יש להם שני רמזים ושתי הוראות הפכיות זו מזו, כי הנה הפסח מורה על מכת בכורות ולקוי מזל טלה שהיה מושל עליהם, שהיא מכת חרב והרג ואובדן, ויורה גם כן על החמלה והרחמים כמו שאמר "אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל" (שמות י"ב, כ"ז). וכן בעניין המצה שהיא תרמוז לעניים ולחצם ועמלם, וכמו שנאמר "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים". ותורה גם כן על מהירות גאולתם ויציאתם משם שלא הספיק בצקם להחמיץ, וכן המרור היה רמז למרירות חייהם בגלות. ורמז השם חסא שחס עליהם הקדוש ברוך הוא. הרי לך אחד משלושתם המורה על טוב ורע. ויורה גם על הוראה אחרת באשר אזכיר אחר כך.
והותר בזה הספק אשר בשער צ"ז.
פסקה ז
תשובה לשער צ"ח
בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים וכו'.
כבר כתבתי בשערים מה שיש במאמר הזה מן הספק, אם במה שציווה שיראה האדם את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, כי זה יצדק ביורשי הארץ שאילו לא הוציא הקדוש ברוך הוא את אבותינו ממצרים לא היו הם בני חורין שרים ונכבדים בעלי קרקעות ומלכים מהם יצאו, אבל אנחנו בגלותנו שלא ירשנו ארץ ולא זכינו לבוא עליה ונולדנו בגלות, מהו החיוב אשר לנו להראות את עצמנו כאילו יצאנו ממרים מכח אותה ראיה ואותנו הוציא משם? ואם הדבר הזה לא יצדק בנו, איך הוכיח משם "לפיכך אנו חייבין להודות"? אחרי שאין אנו באותו לחיוב מזה הפסוק?
ומה שראוי לומר בזה הוא שהמגיד אמר ש"בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", והיה זה לפי שביציאה משם קנינו שרשי האמונה ופינותיה במציאות הסיבה הראשונה יתעלה והשגחתו באמונתנו בכלל ובפרט, ויכולתו הבלתי בעל תכלית לשנות הטבעיים ולבטל המערכות העליונות, ונתאמתה גם כן אצלינו שם פינת חידוש העולם, לפי שמעשה הניסים והנפלאות מורות על פעל עליון רצוני המשנה הטבעיים ברצונו, מה שהוא בלתי אפשר אם לא היה בורא אותם. ונתאמתה גם כן פינת הידיעה האלהית בפרטי בני אדם והשגחתו בשכר ועונש. ונתאמתה גם כן אצלנו פינת הנבואה שמה שראינו מייעודי משה והתראתו לפרעה בכל המכות. ונמשכה אחרי היציאה ממצרים קבלת התורה והמצות האלהיות אשר הם חיינו ואורך ימינו, וכמו שנאמר "בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה" (שמות ג', י"ב).
ונמשכה עוד אחרי יציאת מצרים ירושת הארץ הנבחרת ומעלת האומה בה מלכיה שריה וכהניה וכל עם הארץ, וקדושת בית המקדש והשריית השכינה בתוכנו ומציאות הנבואה בנביאינו, שכל זה משתלשל ונמשך ומתחייב מיציאת מצרים. וכיוון שהקדוש ברוך הוא לא יעשה ניסים ונפלאות בכל דור ודור להיותם בלתי ראויים וזכאים אליו, יעצה חכמתו העליונה שנעשה תמיד זכר ליציאת מצרים ולהזכיר המסות הגדולות אשר ראו עינינו באופן שיעתק זכרונו מן האבות אל הבנים ויתמידו האמונות האמיתיות ולא ימושו מפינו עד עולם. וכמו שאמר "לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (דברים ט"ז, ג'). לפי שהאמונה היא שלמות הנפש ומעלתה וסיבת השארתה. ולהיות זה שורש האמונות כולן וערותם לכן באו ברוב המצוות זכר ליציאת מצרים, ויהיה זה כאשר יתפעל בזכרון הניסים ההם ויתבונן בהם ויאמין בפינות אשר יורו עליהם, ויגיד כאילו הוא ראה אותם בעיניו והוא היה מיוצאי מצרים.
והנה הביא ראיה לזה ממה שנאמר בסדר ואתחנן בפרשת הבן החכם, ודע שלא כיוון לבד לפסוק הנזכר כאן "וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ" (דברים ו', כ"ג), אלא גם כן לאותם הפסוקים הנמשכים אחריו, ולכן אמר כאן וגו' רצה לומר גמור שאר הפסוקים שבאו אחרי זה שהם "וַיְצַוֵּנוּ ה' לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֵינוּ לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָּנוּ כִּי נִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ" (דברים ו', כ"ד – כ"ה), רצה לומר שהמעשים האלה שנעשה בלילה הזה באיזה זמן שיהיה הלא הם יביאונו אל החיים הנפשיים הנצחיים ולחיים הגופיים, אם כן תהיה מצווה זו צדקה לפני ה', כלומר במחיצה העליונה בעולם הרוחני לפניו. ועל כן אמרה תורה "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" (דברים ה', י"ד), כאילו אתה בעצמך היית שם עבד ונפדית, ומה טוב דייקו חז"ל הפסוק שאמרו "ואותנו הוציא משם", שכיוון שכבר נאמר למעלה "ויוציאנו ה' ממצרים" לא היה צורך לומר ואותנו הוציא משם, כי אם להגיד שחייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. הנה התבאר לפי זה שלא כיוון המגיד לפי הפסוקים האלה אל ירושת הארץ כי אם לשאר השלמות של הנפש והגוף. ולכן הוציא מזה שאנו חייבין להודות להלל לשבח ולפאר וכו'.
והנה יש במאמר "לפיכך" שבעה לשונות של שבח, וכפי דרך חז"ל כנגד שבעה רקיעים, ויש אומרים שהם כנגד שבעת הרועים, כי אמר "להודות" כנגד אברהם אבינו שנתן הודאה לה', ואמר "להלל" כנגד יצחק אבינו, ואמר "לשבח" כנגד יעקב אבינו, ואמר "לפאר" על אהרן שפארו הקדוש ברוך הוא בכהונה, "ולרומם" על משה רבינו שרוממו בנבואה, "להדר" על דוד מלך ישראל, "ולקלס" על שלמה שקלס את הקדוש ברוך הוא.
ומה שנראה לי בזה הוא שרומז על שבעה אמונות גדולות שלמדנו ביציאת מצרים:
א – מציאות הסיבה הראשונה כמו שאמר "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (שמות כ', ב'), ואמר " בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי ה'" (שם ז', י"ז) וגו'. כי אך שיחידי האומות שלמים היו באמונתם אבל רוב העם לא היה עובד עיונם מהמורגש, כמו שכתב הרב המורה.
ב – פינת אחדותו כמו שאמר במכת בכורות "אני ה' אני הוא ולא אחר" (מתוך ההגדה).
ג' – ידיעת הפרטית כמו שאמר "וַיֹּאמֶר ה' רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו" (שמות ג', ז').
ד' – השגחתו בתתו שכר ועונש לראויים להם. וכמו שאמר לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי ה' בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" (שמות ח', י"ח).
ה' – יכולתו הבלתי בעל תכלית המוחלט בשנותו הטבעיים כרצונו, וכמו שאמר "בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל הָאָרֶץ" (שמות ט', י"ד).
ו' – חידוש העולם, לפי שהאותות והמופתים הם עדים נאמנים על הבריאה הראשונה הרצונית הכוללת, ועליו אמר הנביא "ה' אֱלֹהַי אַתָּה אֲרוֹמִמְךָ אוֹדֶה שִׁמְךָ כִּי עָשִׂיתָ פֶּלֶא עֵצוֹת מֵרָחוֹק אֱמוּנָה אֹמֶן" (ישעיהו כ"ה, א'), רצה לומר שעם מעשה הפלאים יקנו אמונה קיימת בעצות הרחוקות שהוא סיפור בריאת העולם וחידושו.
ז' – פינת הנבואה אשר נתאמתה בייעודי משה בכל מכה ומכה אשר באו.
ומפני שבע האמונות האלה אשר קנינו ביציאת מצרים לשלמות נפשותינו היו שבעה מיני ההודעה הנזכרים.
ואפשר לומר בזה עוד שהזכיר שבעה לשונות של שבח כנגד שבעה דברים ומעלות טובות שקנו ביציאת מצרים והן:
א – חירות, ב – נקמה מאויביהם, ג – ממון ושלל, ד – כבוד ומעלה, ה – אמנה שלמה, ו – התורה האלהית, ז' – ירושת הארץ הנבחרת. ושבעת המעלות הטובות שחשב רבי עקיבא נכללות באלו.
ולפי שהמעלות האלה קנו באמצעות הניסים לכן אמר למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הניסים האלה, וחזר וכלל את כל המעולות האלה וכל הטובות בחמישה מינים: א – הוציאנו מעבדות לחירות, ב – משעבוד לגאולה, ג – מיגון לשמחה, ד – מאבל ליום טוב, ח' – מאפלה לאור גדול.
לפי שהיו להם בעבודתם חמש רעות גדולות:
הראשונה היותם נכנעים תחת אחרים, כי ההכנעה איזו שתהיה היא רעה רבה, וכנגד זה אמר "הוציאנו מעבדות לחירות", היינו להיות בני חורין ולא נכנעים לשום אדם.
השניה שהיו משתעבדים בהן בעבודת פרך כאילו בני ישראל היו להם עבדים נרצעים מקנה כספם, ועל זה אמר "משעבוד לגאולה".
השלישית כי ישראל בהיותם שני מעלה וכבוד לא היו סובלים עבודתם ברצון כאשר יעשו הכושים והעבדים שלא טעמו טעם חירות, אבל תמיד היתה עבודתם ביגון ואנחה לפי שלא נסו באלה, על כן אמר כנגד זה "ומיגון לשמחה".
הרביעית היותם עבדים שמה לא היה להם יום מנוחה ושביתה לא חודש ולא שבת ולא יום טוב, עד שמפני זה נאמר במצוות השבת "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" (דברים ה', י"ד) וגו', כי במצרים לא היו יכולים לשבות. וכנגד זה אמר "ומאבל ליום טוב" כי שם בעבודתם היו תמיד באבלות וכאשר באה גאולתם מיד ניתן להם חג הפסח שהוא יום טוב.
החמישית בהיותם המצרים היו משוללים מהאמונה ותהי האמת נעדרת אצלם ובבוא גאולתם יצאו מאפלת הסכלות לאור גדול אור האמונה והתורה אשר קבלו. ובעבור זה היה ראוי לומר לפניו הללויה, להלל ולהודות לשמו שגמלם כרחמיו וכרוב חסדיו.
ואפשר עוד לומר שכיוונו בזה המאמר "חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", לבאר ענין אמיתי, והוא שכל אחד ואחד מישראל ימצאוהו בגלות הזה משעבוד מלכיות בפרטיותו מה שקרה לאומה בכללה במצרים, כי יש מהם שיתן ה' אותם לרחמים לפני שוביהם, אבל אף שלא יתקפוהו צרות לא ימלא מהיות נכנע ועבד והאומה המושלת עליו, ויש מהם שתכבד העבודה עליו מן האויבים העובדים בו בפרך, ויש מהם שסבבוהו כמים בלהות יגונות ואנחות שניא דא מם דא, ויש מהם שיהיה פעמים אסור באזיקים וסוכל סכנות עצומות, ומהם שלא יוכלו לשמור את יום השבת ומועדי ה' מפני חמת המציק, והקדוש ברוך הוא מקים להם מושיע ורב בדרכים נפלאים, אם בהכות אויביהם ואם בדרכים אחרים, וכמו שכתב הרמב"ן כי כל מעשה ה' עמנו בגלות הזה הם ניסים נסתרים. ולזה תקנו לומר שכל אדם יראה עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, לפי שאי אפשר מבלתי שיעברו עליו בגלותינו צרות ממיני צרות, יש בגופן, ומהם בממונם ומהם בבניהם, ומהם בחילול שבתות ויום טוב ממצוקת האויבים, וכיוון שהשם יתברך מציל אותנו בגלות בכל יום על ידי מושיע שגואל במסות באותות ובמופתים לפיכך ראוי הוא שיראה כל איש את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, שלא את אבותינו בלבד גאל באותה הגאולה הכוללת אלא אף אותנו הוא פודה ומציל בכל יום מצרות שונות כאשר עשה להם, ועל כן הכתוב אומר "ואותנו הוציא משם" לא אמר ואותם כי אם אותנו, לפי שכל אחד ואחד ממנו נגאל פעמים רבות בימיו בגלותו. ולפיכך אנו חייבים להודות לשבח וכו'. והזכיר שבעה מיני הודאה כנגד שבעה מיני פורעניות שבאין לעולם ונזכרים במשנה אבות, וכל שכן שהגיעו לנו הפורעניות בגלותינו, וההודאות הן לה' על הכלל ועל הפרט, על הראשונות ועל האחרונות, על גאולת האבות ועל גאולתנו אנחנו מצרות הפרטיות ליחידים הבאות עלינו. לכן תקנו לומר "למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הניסים האלה", שגם לנו עשה נס גאולה ותשועה ופורקן כהיום הזה.
ואחשוב גם כן שאמר "הוציאנו מעבדות לחירות" כנגד גלות מצרים, "ומשעבוד לגאולה" כנגד גלות בבל, "ומיגון לשמחה" כנגד גלות פרס ומדי, "ומאבל ליום טוב" מצרות יוון, "ומאפלה לאור גדול" בכל יום ויום בגלות אדום. ובאו חמישה המאמרים האלה אחד על מצרים וארבעה על ארבע מלכיות, שבכולן היתה לנו תשועה וגאולה אם לכלל ואם ליחידים. ומפני זה תקנו שאחרי קריאת שני פרקי ההלל נברך "אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים", היינו גאולתנו בפרטיות בגלותנו וגאולת אבותינו ממצרים גאולה כוללת. ולכן יאמר "והגיענו הלילה הזה", רצה לומר כי מרוב הצרות כמעט כלונו בארץ וחסדי ה' כי לא תמנו, והוא ברחמיו הגיענו הלילה הזה לאכול בו מצה ומרור וכו'. ולא הזכיר בזה את הפסח, לפי שבחוצה לארץ לא נוכל לזבוח את הפסח. וראוי היה לתת הודאה ושבח לפניו יתברך על כל זה מפני שמי שנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו מעל וגזל את הקדוש ברוך הוא, וכמאמר הנביא המתרגם על זה "יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ" (ישעיהו א', ג'), ולכן אדוננו משה צווה לבל נהיה כפויי טובה שנאמר " וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים ח', י').
וראוי שתדע גם כן עם זה שזכרון גאולת מצרים אצלנו הוא תקווה רבה והודאה גדולה על הגאולה העתידה, וכמו שאמר הנביא "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת" (מיכה ז', ט"ו), ואמר "הן גאלתי אתכם אחרית כראשית"15, להגיד שהיו שתי הגאולות קשורות זו בזו, וכמאמר הנביא "יוֹסִיף ה' שֵׁנִית יָדוֹ לִקְנוֹת אֶת שְׁאָר עַמּוֹ" (ישעיהו י"א, י"א) וגו', עד שמפני זה אמרו חז"ל שנאמר למשה במראה הסנה "אהיה אשר אהיה", לומר אהיה עמהם בצרה זו אהיה עמהם בצרה אחרת של שעבוד מלכיות, כי סמך זו לזו להיות מצרניות, ועוד דרשו על "שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח" (שמות ד', י"ג) שרמז על מלך המשיח, אותו שאתה עתיד לשלח בעולם, ואף על פי שאלה הם דברי אגדה אין בהם נפתל ועקש, ולכן תקנו שנעשה בזריזות בכל חוקת הפסח ומשפטיו, לפי שגם זה הוא לנו תמיד עדות ברורה על הגאולה העתידה, ובעבוד זה ראוי לומר בברכת הגאולה: "כן ה' יגיענו למועדים ולרגלים אחרים הבאים לקראתנו לשלום, ויהיו בגאולה כוללת שלמה שמחים בבנין עירך ושמחים בעבודתך", רצה לומר עתה בגלות לא נוכל לקיים מצוות "ושמחת בחגך" לפי שאמור לאדם למלא שחוק פיו, אמנם בשוב ה' את שיבת ציון אז נגילה ונשמחה. ואף על פי שעתה אין לנו חג כי אם במצה ומרור, הנה אם נאכל מן הזבחים שהם שלמי חגיגה ומן הפסחים שהיו נאכלים על השובע, כשיגיע דמם על קיר מזבחך לרצון, ואז נודה לך שיר חדש מלבד הלל על יציאת מצרים, ואותו שיר חדש יהיה על גאולתנו ועל פדות נפשנו משעבוד מלכיות. וחותם "גאל ישראל", רצה לומר הגואל והמושיע במצרים את ישראל, כי על זה באה הברכה הזאת בלבד.
הנה נתבארו המאמרים האלה וברכת הגאולה והותר הספק אשר בשער צ"ח.