זבח פסח על הגדה של פסח· רבנו יצחק אברבנאל
מגיד
הא לחמא עניא
פסקה ג
תשובות לשערים א'-ד'.
"הא לחמא עניא די אכלא אבהתנא" וכו'.
ההגדה הזאת היא במכילתא, וכבר זכרתי בשערים השאלה שיש במאמר הראשון, למה סידרו חז"ל המאמר הזה בלשון ארמי ושאר מאמרי ההגדה כולם בלשון הקודש? ונתנו החכמים ז"ל טעמים על דרך הדרוש, מהם אמרו מפני שלא יבינו המזיקים בלשון הקודש ויבואו ללכלך הסעודה אחר שניתן להם רשות באומרו "כל דכפין ייתי ויכול".
אבל הדעה הזאת היא ספק ספיקא בכמה מדרגות. ראשונה במציאות השדים, ושנית שהם יבינו לשון הקודש ולא לשון ארמי, ושלישית אף אם נודה במציאות השדים שהוא קשה ומשא כבד להאמין, ושלא ילכלכו הסעודה כי אם ברשות בעל הבית כבן יכבד אב ועבד אדוניו, הנה כבר השרישו בנו חז"ל האמונה ששלוחי מצווה אינם ניזוקין (קידושין ל"ט, ב'), ואמרו ליל שימורים הוא לילה המשומר מן המזיקין.
ויש אומרים שנתחבר המאמר הזה בלשון ארמי כדי שלא יבינו אותו מלאכי השרת ולא יתחילו לשורר להקב"ה בלילה הזה שהוא ליל יציאת מצרים שלא אמרו בו שירה שנאמר "ולא קרב זה אל זה כל הלילה", אך קשה גם לדעתם שהיה ראוי שיאמרו כן בהלל שהוא השיר המיוחס ללילה הזה ולא המאמר הראשון מההגדה שאין בו שירה. ועם היות שבליל יציאת מצרים לא אמרו שירה מפני שנטבעו המצריים בים, אבל בלילי פסח הבאים הם אומרים שירה ואין לחוש שיקנאו בישראל ומדוע לא יאמרו "הא לחמא עניא" בלשון הקודש שיבינו המלאכים? ובפרט שכבר אמרו חז"ל (סוטה ל"ג, א') כי מלאכי השרת שומעים כל הלשונות של שבעים אומות כנגד שבעים שרים המקיפים כסא כבוד ה', וכי המלאך גבריאל למד את יוסף שבעים לשון, ולפי זה יבינו גם לשון ארמי.
עוד אחרים אמרו בטעם שמפני שהיו אבותינו בבבל כאשר סדרו ההגדה, הסכימו לומר המאמר הזה בלשון ארמי כדי שיבינו הנשים והטף והם יפרסמו את המצווה, אבל קשה לדעה הזאת למה סידרו המאמר הראשון דווקא בלשון ארמי ושאר המאמרים בהגדה כולם בלשון הקודש, ובפרט מאמר "מה נשתנה" שהוא יותר כנגד הנשים והטף היה ראוי להיות בלשון ארמי כדי שיבינו אותו.
והיותר נראה בזה הוא כי מפני ההכרזה אשר בזה המאמר "כל דכפין ייתי ויכול כל דצריך ייתי ויפסח" תקנו אותו בלשון ארמי כי היו אז בבבל, ובבוא החג עשו זכר לחגיגת הפסח בירושלים לסמוך על שולחנם העניים והאביונים, וסדרו שגם פה בגלות יתחייב כל בעל הבית להרבות מתנתו, כמו שנאמר "וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְעַבְדֵיכֶם וְאַמְהֹתֵיכֶם וְהַלֵּוִי" וגו' (דברים י"ב, י"ב). ולכן כשישב על שולחנו ירים קולו אל העניים אשר בפתח הבית לקרוא לכולם בשם ה' "כל דכפין ייתי ויכול כל דצריך ייתי ויפסח" רצה לומר שיבואו לסמוך על שולחנו. ולפי שהעניים לא יבינו לשון הקודש תקנו שיעשה ההכרזה הזאת בלשון ארמי כדי שיבינו אותו ויכנסו לביתו. וכבר ציווה הנביא על הצדקה הזאת באמרו "הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת" וגו' "אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד ה' יַאַסְפֶךָ" (ישעיהו נ"ח ז'-ח').
אמנם למה נקראה המצה לחם עוני? כבר נמצאו לחכמינו ששה טעמים חדשים וגם ישנים, כי בפרק "ערבי פסחים" אמר שמואל "לחם עוני שעונין עליו דברים", אבל זה בלתי מספיק, כי גם על הפסח והמרור יש עניית דברים, וכמו שאמר רבן גמליאל "כל מי שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו פסח מצה ומרור" וכו', ועוד שהרי הכתוב קרא את המצה לחם עוני ולא היה זה מפני ההגדה כי עדיין לא נתקנה.
עוד אמרו שם טעם אחר לחם עוני, "מה דרכו של עני בפרוסה אף כאן בפרוסה" (פסחים דף קט"ו עמוד ב'), כלומר שבלילה הזה יפרוס כל בעל הבית את המצה לזכרון שהיו ישראל במצרים עניים, אבל קשה שהתורה עשתה המצה זכרון לגאולה כמו שנאמר "שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני כי בחפזון יצאת מארץ מצרים למען תזכור את יום צאתך" וגו', ומזה משתמע כי המצה היא זכר לגאולה לא לעבדות ולא לעניות.
הטעם השלישי שאמרו שנקרא לחם עוני לפני שמפני עבדותם במצרים לא היו מניחים אותם המצריים ללוש עיסתם ולאוכלה כראוי, בטל גם כן על פי שאמרנו כי לא באה המצה לזכרון הגלות והעבדות כי אם לזכרון הגאולה, והיה ראוי לקרותו לחם גאולה.
הטעם הרביעי שנקרא לחם עוני לפי שבמצרים אכלו בני ישראל מצה עם קורבן פסח כמו שנאמר "על מצות ומרורים יאכלוהו", ולכך נאמר "די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים" וקאי על אכילת אותו הלילה. אך גם זה אינו שווה לי, כי היה ראוי לומר "די אכלו אבהתנא ביציאתם ממצרים" ולא "בארעא דמצרים" שמורה על ההרגל וההתמדה כל זמן ישיבתם שם.
הטעם החמישי אמרו שקראו לחמא עניא מפני העיסה שתקנו שתהיה מעשירית האיפה כמו קורבן העני, שנאמר "וְאִם לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ לִשְׁתֵּי תֹרִים אוֹ לִשְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ אֲשֶׁר חָטָא עֲשִׂירִת הָאֵפָה" (ויקרא ה', י"א), וכן הייתה עיסת המן במדבר שהיה כל אחד מלקט ממנה עשירית האיפה. אבל רחוק הוא שיכוון המגיד לזה, שאם כן היה ראוי שיאמר "הא קורבנא דעניא" או "עיסא לעניא", אם נקראת כן על שם כמות העיסה, לא ראוי שיאמר "הא לחמא עניא", המורה היות העוני בטבע הלחם ומהותו ולא בכמותו ומקריו.
הטעם השישי הוא שהביאו הרמב"ן בפירושו בסדר ראה, וזה לשונו: "זכר במצה שתהיה לחם עוני להגיד שציווה בה לזכור שיצאו ממצרים בחיפזון, והוא עוני זכר כי היו במצרים בלחם צר ומים לחץ, והנה תרמוז לשני העניינים, וכן אמרו 'הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים', או יאמר שתהיה עוד עשויה כלחם עוני ולא שתהיה מצה עשירה כמו שהזכירו חז"ל" עד כאן. הנך רואה שנעתק הרב מעניין לעניין לפי שלא נתיישב אצלו מה שאמר בזה, כי הנה השיגוהו הספקות שזכרתי לשאר הדעות.
והנכון אצלי בזה הוא שהמצה נקראת בכתוב "לחם עוני" לשתי סבות, האחת מפני טבעה לפי שהלחם בהיותו עיסה טרם יחמץ הוא קטן הכמות ואחר החמוץ יגדל הבצק ויעלה למעלה, והמצה להיעדר החמוץ לא תגדל ולא תעלה אלא תשאר שפלה ונמוכה, ובבחינה הזאת נקראת לחם עוני, לשפלותה ודלותה בעצמה. והסיבה השנית היא לפי שהמצה קשה להתעכל באצטומכא ותשאר בה זמן רב ולכן תספיק מעט מהמצה לאוכליה ועניים יאכלוה. וכבר כתב יצחק הישראלי7 במסעדים אשר לו כי פת המצה קשה מאוד להתעכל באצטומכא ומתארכת לצאת משם ומולידה רוח ועצירות, ושהוא מאכל ניאות לעמלים יותר מן הלחם החמץ, והמצריים לשנאתם את בני ישראל וגדי שיספיק להם לחם מעט היו נותנים להם לחם מצה כשהיו עוסקים בבנייני המלך ובמעשי הלבנים. ועל פי שתי הבחינות האלה נאמר כאן "הא לחמא עניא", כנגד הראשונה מפאת טבעה כמו שזכרתי, וכנגד הסיבה השנית אמר "די אכלא אבהתנא בארעא דמצרים". ועם היות שנקראה מצה לחם עוני על פי הבחינות האלה, לא נאמר מפני זה הטעם שצוותה התורה מצוות המצה ואיסור החמץ, כי אם לזכרון מהירות גאולתם כמו שנאמר "כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (דברים ט"ז, ג'). ולפי זה המאמר "הא לחמא עניא" אינו סותר דרשת רבן גמליאל במצה, לפי שכאן לא אמר המגיד טעם מצוות המצה אלא זכר עניינה שהיא "לחמא עניא" בטבעה ושכן היו אוכלים אותה במצרים. אחר כך פירש רבן גמליאל הסבה וטעם המצווה שאנו אוכלים מצה בלילה הזה, שהוא לזכרון מהירות הגאולה והיציאה ממצרים, שלא הספיק בצקם להחמיץ. ויהיה פירוש הכתוב שבעת ימים תאכל עליו מצות, שהמצות הוא לכם עוני נמוך ושפל ובלתי גדול לפי שבחפזון יצאת מארץ מצרים, עד שלא הספיק בצקם להתגדל ולעלות ונשאר נמוך ועני, וכמו שאפרש עוד במקומו. אמנם למה התחילה ההגדה בעניין המצה ולא בעניין הפסח שהוא הקודם במעלה, או למה לא שכר שלשתם פסח, מצה ומרור? ומה עניין אומרם הא שתא הכא והכפל אשר בא בו? שהן השאלות שבאו בשער השלישי והרביעי.
כבר אמרו איזה חכמים שמה שאנו אומרים כאן "כל דכפין" וכו' הם דברי אנינות על גלותנו, לומר כי בעוונותינו גלינו מארצנו ואין אנו יכולים להקריב קרבן פסח חוצה לארץ ולכן אין צריכין טהרה וכל מי שיביא יאכל מזה הפת כטמא וכטהור יחדיו. ולכן אנו מתפללים כי לשנה הבאה נעלה לירושלים ושבו בנים לגבולם, והאיש אשר הוא טהור יעשה כחוקת הפסח. ואחרים אמרו שהתחיל במצה מפני שאנחנו חייבים לתת לכל אחד די מחסורו בזמן הזה, ולכן אמר כל דכפין ייתי ויכול, ומאמר "לשנה הבאה בירושלים" נאמר לזכרון ירושלים, שנאמר "אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי", כאילו יאמר שבזכות הנדיבות והצדקה הזאת להאכיל לעניים יגאלנו השם יתברך. וראיתי מי שפירש המאמר הזה כולו כמו סיפור מה שעשוה אבותינו במצרים והדברים שאמרו באותו ליל שימורים, שמפני חפזונם היו מחלקים המצה והיו אומרים אלו לאלו כל דכפין ייתי ויכול כל דכפין ייתי ויפסח, כי עתה אנו עבדים במצרים ולשנה הבאה נשב בארעא דישראל בני חורין. וכי עתה כאשר אנחנו מחלקים את המצה הננו מודיעים לנשים ולתינוקות שכן עשו אבותינו במצרים והיו אומרים ככה ואנחנו עושים כדוגמתם, והתקינו לומר לשנה הבאה בני חורין בלשון הקודש ולא בלשון ארמי כשאר מילות המאמר כדי שלא יבינו אותו הגויים (בני בבל) ויחשבו את ישראל למורדים במלכות כי אומרים שיעשו עצמם בני חורין. אך גם בפירוש זה לא נמלט מהספקות.
והנכון אצלי הוא שחז"ל תקנו שיהיה האדם בליל פסח קודם ההגדה בוצע מצה, וישים חציה תחת המפה ויעקור הקערה מלפניו ויתננה בצד השולחן כאילו כבר אכלו, כדי שיהיה מקום לשואל לשאול למה עושין כן ועדיין לא אכלו? כמו שביארו בפרק ערבי פסחים. ותקנו שיקרא את העניים שיבואו לאכול עמו מפתו ולסמוך על שולחנו, ולכן דיבר מהמצה, לא שהייתה כוונתו לבאר טעמה והוראתה כאן, כי אין זה המקום ויבוא להלן, אבל הוא לעניין ההכרזה כאילו יאמר העניים והאביונים מבקשים להם ואין, לכו לחמו בלחמי כי הוא לחם עוני ונאות אליכם, ובלילה זה כולנו שווים, ואף על פי שאתם עניים אל תתביישו כי כן היו אבותינו במצרים, ולפי זה יבואו דבריו מתוך ענוונותו לדבר על לב העניים ועל כן קרא לחמו לחם עוני, ואפשר שקראו "לחם" לכל הסעודה הכוללת פת ותבשיל וגם בשר, כמו שנאמר "הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם" (שמות ט"ז, ד') ואמר משה לישראל "בְּתֵת ה' לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ" (שמות ט"ז, ח'), הרי שלחם כולל גם בשר . ותועיל ההכרזה הזאת גם כן שלמה שכוונו לעורר את הנשים והטף לשאול מה נשתנה, אחרי שאתה שמת לפניך לחם ובצעת אותו והקדשת קרואיך ואמרת כל דכפין ייתי ויכול, מה זה שנתחרטת ממה שהתחלת לעשות ועקרת את הקערה? והשאלה הזאת תביא התשובה בסיפור יציאת מצרים.הנה התבאר מזה למה התחיל המגיד מאמרו מן הלחם, ולכן לא הזכיר הפסח כי אינו נוהג בחוצה לארץ, ולא הזכיר המרור לפי שאין בו אכילה מספקת לעניים, כי אם המצה באשר היא לחם שלבב אנוש יסעד, ועל בדומה לזה אמר עזרא "וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ" (נחמיה ח', י'). ולפי שאנחנו עושים בלילה הזה זכר לפסח מאותו אפיקומן שאוכלים על השובע במקומו, לכן יאמר "כל דכפין ייתי ויכול" כנגד המצה והמרור ו"כל דצריך ייתי ויפסח" כנגד האפיקומן שהוא זכר לפסח. ולכן זכרו באחרונה כאילו יאמר אחרי שיאכל מהסעודה יעשה זכר לפסח, או שכפל הדבר במילות שונות "ייתי ויכול" "ייתי ויפסח", רצה לומר לחוג עמנו. אמנם מה שאמר עוד "הא שתא הכא" וכו' בא להתיר ספק שאפשר שיסופק נגדו, והוא כי הייתה חובה לחוג את חג הפסח בירושלים, כמו שנאמר " לֹא תוּכַל לִזְבֹּחַ אֶת הַפָּסַח בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ וגו' כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'" (דברים ט"ז, ה'-ו') וגו' ואיך יאמר אם כן יבוא ויפסח כאילו יעשה בחו"ל חג הפסח? וכדי להשיב על זה אמר "הא שתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל", רצה לומר השנה הזאת נעשה כאן חג ושנה הבאה יהי רצון מלפני ה' שנעשה אותו בארעא דישראל, ונתן הסיבה הזאת באומרו "הא שתא עבדי" רצה לומר הנה נעשה בשנה הזאת החג כאן מפני שאנחנו עבדים בגלות, ולא נוכל לעלות לחוג בירושלים, אולם לשנה הבאה כאשר יגאלנו ה' נוכל לעשותו בארעא דישראל לפי שנהיה אז בני חורין ונעשה המצווה כהלכתה. ולפי זה המאמר הראשון שאמר "הא שתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל" הוא הודעה והנחה, ומה שהוסיף לומר עוד "הא שתה הכא עבדי" וכו' היא נתינת הסבה בדבר, ולא בא זה בכאן על דרך תפילה ובקשה כמו מה שנאמר בסוף ההגדה "כן ה' אלוהינו יגיענו למועדים אחרים" וכו', כי בכאן בא רק להתיר הספק כמו שזכרתי.
הנה נתבאר זה המאמר הראשון והותרו השאלות והספקות אשר בארבעת השערים הראשונים.
מה נשתנה
פסקה ב
תשובות לשערים ה' – ו'
"מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות" וכו',
בפרק ערבי פסחים אמר רבא אטו חיובא לדרדקי? אלא אמר רבא "הכי קתני אין אנו מטבילין" (פסחים קט"ז, א'). הרצון שהגירסא שבספרים שלנו "אין אנו חייבים לטבול" אינה אמיתית כי אם "אין אנו מטבילין", ונראה לי שאין השאלה הזאת מה נשתנה מה שאמרו בפסחים שיעשו בעקירת הקערה כדי שישאלו התינוקות, כי אותה השאלה לא סידרו אותה חז"ל בכתב, ודי שמפי עוללים ויונקים נשמע "מה זאת" ואז אב לבנים יודיע עניין יציאת מצרים. אמנם השאלה הזאת "מה נשתנה" כוללת לכל אדם, שאם אין נערים ותינוקות לשאול אז נער וזקן נושאין ונותנין בדבר, וכמו שאמרו חז"ל תלמיד חכם בניו שואלים אותו ואם לא אשתו שואלת, ואם לאו הוא שואל לעצמו.
ועניין השאלה הזאת הוא שהשואל רואה בלילה הזה שאנו עושים דברים המורים על היותנו בני חורין בני מלכים שרים ויועצי ארץ, ונעשה דברים אחרים המורים בהפך על היותנו עבדים נכנעים בזויים ושפלים, כי הנה בכל הלילות אין אנו חייבים לטבול אפילו פעם אחת והלילה הזה אנו מטבילי בחובה שתי פעמים, או אין אנו נותנין לטבול קודם הסעודה והלילה הזה שתי פעמים, וזה מורה על היותנו בני חורין ושרים ונדיבי עם כיוון שאנו אוכלין המאכל עם הקוני הטבולים כי זהו דרך השרים האוכלי מעדנים, ומצד אחר יראה ההפך שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ או מצה כל אדם כפי רצונו מבלי חיוב, והלילה הזה כולו מצה בחיוב, וזה בלי ספק מורה על העבדות, שהמצה היא לחם עוני ומאכל העבדים העמלים כמו שזכרתי, ובזה הדרך עצמו אנו אוכלים בכל הלילות שאר ירקות בתבשיל מרוקח ובפת והלילה הזה כולו מרור, רצה לומר מרור כמו שהוא חי ולא מבושל ובלי פת וזה גם כן סימן עבדות ועניות. עוד נעשה בהפך זה שבכל הלילות אנו אוכלין בין יושבים ובין מסובין והלילה הזה כולנו מסובין, וזה מורה על היותנו בני חורין כיוון שאנחנו כקטן כגדול אוכלים בהסבה בכבוד גדול. לפי זה יש לנו בלילה הזה שני דברים המורים על החירות שהם הטיבול וההסבה, והוא דבר זר שנעשה בלילה אחת דברים הפכיים בהוראותם, ולפי שעל פי שנים עדים יקום דבר הביא על העבדות שני העדים ההם ועל החירות השנים האחרים, ולא זכר אכילת הפסח, לפי שהיא אינה מורה לא על החירות ולא על השיעבוד, גם חיוב ארבע כוסות אינו מורה על החירות כי גם העבדים והמשועבדים לפעמים ירבו בשתייה כמאמר שלמה "תְּנוּ שֵׁכָר לְאוֹבֵד וְיַיִן לְמָרֵי נָפֶשׁ" (משלי ל"א, ו'). הנה התבאר המאמר הזה והותרו הספקות הנופלות עליו בשער החמישי והשישי.
עבדים היינו
פסקה ב
תשובות לשערים ז' - י"ב
עבדים היינו לפרעה במצריים וכו', זוהי תשובת השאלה "מה נשתנה", על מה ששאל השואל למה בלילה הזה נעשה דברים מורים על העבדות ודברים מורים על החירות, היתה תשובתו כי בלילה הזה בתחילתו עבדים היינו לפרעה במצרים לכן נעשה אותם דברים המורים על העבדות, ובלילה הזה בסופו הוציאנו ה' אלוהינו משם והיינו בני חורין לכן נעשה אותם הדברים המורים על החירות. ולפי שהלילה הזה משונה בדברים הפכיים מכל שאר הלילות לכך אנו עושים דברים הפכיים לזכרון העבדות והחירות.
והתשובה הזו מספקת וכוללת לכל חלקי השאלה והותר בזה הספק אשר בשער השביעי. ולכן לא נתן כאן טעם המרור משום "וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם" (שמות א', י"ד) כי לא בא לתת טעם למצוות מצה או מרור כי אם להפכיות הפעולות כמו שכתבתי. ובאומרו "עבדים היינו לפרעה" רמז אל שתי מניעות עצומות שהיו בעניין היציאה, האחת המלך הקשה ורע מעללים פרעה אשר לרשעתו נקרא כן מלשון פרעו אהרון, כאילו הוא שם מורכב משתי מילות "פועל-רע", הלוא תראה קושי ערפו שחייב לעצמו כל המכות אשר קיבל, ולרמוז על רשעו ופשעו אמר המגיד "עבדים היינו לפרעה". והמניעה השניה היא מצד ארץ מצרים עצמה, כי להיותה מקור הצרות נקראת מצרים מלשון מֵיצַרִים. וכבר זכרו חז"ל שהייתה מערכת ארץ מצרים מחייבת שלא יצא עבד משם לעולם, עד שאמרו שהיו עבדים נסגרים שם בכ"ד מפתחות שלא היו יכולים לצאת משם, ולכן נזכרה מצרים חמישים פעמים בתורה, שהם כנגד חמישים שערי בינה שנמסרו למשה ובהם פתח המסגרות והוציאם ממצרים. ולזה כיוון באומרו "ויוציאנו ה' אלוהינו משם ביד חזקה ובזרוע נטויה", רוצה לומר ששדד המערכות העליונות ושינה הטבעיות בידו החזקה על השמים ובזרוע הנטויה על השרים העליונים המניעים אותם, וכמו שאמר "וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים" (שם י"ב, י"ב), וכן כתב הראב"ע כי לפי המערכה העליונה לא היו ישראל יוצאים ממצרים,
והנה מה שאמר: ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים' וכו' כיוון בזה שתי כוונות, האחת שאם יאמר אדם הנה הפעל הזה לאכול ולשתות בהסבה יאות לאותם שיצאו מעבדות לחירות, אבל אנחנו העומדים בגלות מה לנו המעשה הזה? והוא משיב על זה: לומר אילו אבותינו לא היו יוצאים אז גם אנחנו היינו שם עתה עבדים, ולכן הוא כאילו אנחנו יצאנו משם, ומוכרחים אנו לעשות כמעשיהם. והכוונה השניה היא שרצה המגיד להודיע מעלת היציאה ממצרים לפי שהיציאה משם לא היתה אפשר כי אם באחד משלושה דברים: א') אם בכוחם וזרועם של ישראל שיתגברו על המצריים, וכמו שהם עצמם חששו לזה באומרם 'הבה נתחכמה לו פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו ועלה מן הארץ', ב') או שיצאו בלשון פרעה ורשותו כמו שעשה כורש ליהודים אשר בבבל, ג') או בכוח הקב"ה שהוא כל יכול על המערכות כולן ועל מלכי האדמה באדמה. ואמר המגיד כי אילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים שהיא היתה הסיבה האמיתית אז לא היה אפשר שיצאו באחת משתי הסיבות האחרות, אם מגבורת העם או מרצון פרעה, כי העם בני ישראל אף על פי שהיו כמות מופלג עד אין חקר לא היו יכולים להשתחרר עצמם, כי לא היה להם לב אמיץ כי נולדו בתוך השיעבוד והעינוי, לכן אמר "עדיין אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה", רצה לומר לא די לשש מאות אלף רגלי העם אשר לא יכלו לצאת, אבל גם הם ובניהם ובני בניהם עד עולם לא היו יכולים לצאת בגבורתם, ותמיד היו עבדים נרצעים. כי היוכלו אלף אלפי אלפים עדרי צאן להתגבר בבוא עליהם אריה? וגם בסיבה השניה שהוא רצון פרעה אין ספק שלא היו יוצאים, כי אנו יודעים את רשעתו וגם הארץ לא הייתה מוכנה לכך כפי מערכה השמיימית, ועל זה אמר "עדיין אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים". לא נשאר לפי זה אלא צד ואופן אחר ליציאתם ממצרים כי אם היכולת האלוהי ורצונו. ולכן לא בא המאמר הזה להגיד שחייב אדם להראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, כי אין זה מקומו כי אם בסוף ההגדה, אבל כאן בא להודיע גבורות השם יתברך וחסדו ביציאת מצרים. ובזה האופן המאמר הזה הוא מענין התשובה, ויצדק מאמרו "עדיין אנו ובנינו ובני בנינו" וכו'. והותרו בזה הספקות אשר בשערים שמיני ותשיעי וי"א. והנה לקח המגיד הטענה הנכבדת הזאת משה שאמר הקב"ה למשה בתחילת שליחותו, "וַאֲנִי יָדַעְתִּי כִּי לֹא יִתֵּן אֶתְכֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַהֲלֹךְ וְלֹא בְּיָד חֲזָקָה, וְשָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי וְהִכֵּיתִי אֶת מִצְרַיִם בְּכֹל נִפְלְאֹתַי אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה בְּקִרְבּוֹ וְאַחֲרֵי כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם" (שמות ג', י"ט – כ'). וכבר נתקשה הפסוק הזה על המפרשים, לפי שישראל יצאו ממצרים באמצעות מכת בכורות שנקראת יד חזקה ואיך יאמר הכתוב "ולא ביד חזקה"?
וכתב רש"י כל עוד שאין אני מודיעם ידי החזקה לא יתן אתכם להלוך, דבר אחר ולא בשביל שידו של פרעה חזקה. אבל אמיתת הכתוב נראה לי שבא לומר אני ידעתי שלא יתן אתכם מלך מצרים להלוך ברצונו וחפצו ורשותו, וגם לא תהיה היציאה משם ביד חזקה וגבורה שלכם שתחשבו שתתגברו על המצרים ותעלו מן הארץ, אבל תהיה היציאה בידי העליונה ובכוח ה' שאשלח את ידי והכיתי את מצרים, רצה לומר את הארץ ואת אלוהיה, לא בדרך הטבע כי אם בכל נפלאותי אשר אעשה בקרבו ואחרי כן ישלח אתכם.
אמנם אם נשאל מה הרווחנו ביציאת מצרים ובגאולה משם אם אנחנו כעת בגלות? הנה בלי ספק קנינו בזה שלושה מעלות עליונות שאנחנו גם היום זוכים בהן.
האחת, שנודעה לכל באי עולם מעלת האומה לפני ה' שהשחית וביטל הסדר הטבעי וכוחות השמיימים והשדים העליונים בעבור ישראל אשר לא עשה כן לכל גוי.
והשנית, הכבוד הגדול שרנו אבותינו ביציאתם ממצרים ביד רמה ובירושת הארץ, והמעלה והכבוד אשר רכשו בה בישיבתם עליה ימים רבים, ומעלת האבות וכבודם היא ירושה רבה לבאים אחריהם.
ושלישית שאם לא יצאנו ממצרים לא באנו לפני הר סיני ולא קיבלנו תורה ומצוות ולא שרתה שכינה ביננו ולא היינו עם סגולה לאלוהים, ורק על ידי היציאה משם זכינו לכל אלה והשגחת ה' דבקה עמנו שהיא התכלית האחרון ושלמות עליון אשר לנו, והשארת הנפש ושלמות הרוחני הנמשך אחריו.
ואף על פי שאנחנו בגלות, אנו זוכים בהם, וכנגדם אמר "אפילו כולנו חכמים כולנו נבונים כולנו יודעים את התורה", רמז ב"חכמים" היודעים דרכי הטבע ומערכות העליונות, ורמז ב"נבונים" המבינים ענייני המעלות והכבוד, וכנגד שלמות התורנית הנפשית אמר "כולנו יודעים את התורה". לכן על אלה ואלה מצווה רבה לספר ביציאת מצרים, שהיא מקור הטובות והתחלה וסיבה לכל המעלות והשלמיות. ולכן הזהירה התורה הרבה פעמים לספר ביציאת מצרים, ונאמר בשאלת הבנים והגדה וגו'. והנוסחא האמיתית היא "וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח", כי הסיפור הוא מצווה והמרבה בו הרי זה משובח.
והותרו בזה שאמרתי הספקות אשר נזכרו בשער העשירי והי"ב.
מעשה שהיה בבני ברק
פסקה א
תשובה לשער י"ג
מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע וכו'.
המגיד הביא ראיה כי המרבה לספר ביציאת מצרים הוא המשובח, אפילו לחכמים ולנבונים וליודעים את התורה כולה, מאותה עובדא שאירע לחמישה גדולי הדור וחכמי ישראל, שבליל פסח היו מסובין בבני ברק ועם כל חכמתם היו מספרין ביציאת מצרים כל אותו הלילה. וזה היה אחר האכילה, דאי קודם האכילה הא אמרינן חוטפין מצה בליל פסח בשביל שלא יישנו בתינוקות, אלא אחר האכילה היו מספרין ביציאת מצרים עד שעלה עמוד השחר וראום תלמידיהם לקריאת שמע. כי היו כל כך מתבודדים בסיפוריהם ובמשא ומתן שהיה בעיניהם שגם באור הבוקר לא היו מרגישים, עד שתלמידיהם העירום לעניין קריאת שמע שמצוותה עם הנץ החמה.
אמנם קשה להבין הלשון "שהיו מסובין בבני ברק", יש מפרשים שהיו נסמכים לאכול את הפסח עם תלמידיהם שנקראו "בנים" בעיר אחת ושמה ברק. אבל זה בלתי מתיישב אצלי, כי היה ראוי לומר שהיו נסמכין בבתי בניהם או תלמידיהם בברק ולא שיאמר מסובין בבני ברק. ועוד מפרשים כי חמשת החכמים האלה היו מתאכסנים עם בני אותה העיר לאכול בימי חג הפסח, ואם כדבריהם היו החכמים בין בני ברק, או התלמידים בברק בבתים שונים ולא היו כולם באגודה אחת מספרין ביציאת מצרים כל אותו הלילה לשיצטרכו התלמידים לומר אליהם יחד הגיע זמן קריאת שמע. ועוד נאמר שהיו אוכלים בבתי תלמידיהם היאך יאמר עד שבאו תלמידיהם, הלוא היו החכמים בבתי התלמידים ומאין באו? ועוד קשה שרבי אלעזר בן עזריה היה עשיר וגדול הגדור ונשיא בישראל ואיך יהיה נסמך על שולחן תלמידיו לאכול הפסח? וכל זה מוכח שבני ברק אינם אנשי או תלמידי העיר ברק, אבל הם כלים יפים שהיו מסובין עליהם בליל הפסח בדת ובהלכה, ולפי שאמר למעלה "והלילה הזה כולנו מסובין" סיפר כאן שחמישה גאוני עולם הללו היו אוכלים יחד בליל הנשיא רבי אלעזר בן עזריה, ושם שמו לפניהם לכבוד ולתפארת הכלים ההם שנקראו "בני ברק" כי בנים יאמר על כל דבר בניין ומעשה, כמו "בין לילה היה ובין לילה אבד", עד שהסעיף יקרא בן, כמו "ועל בן אימצת לך" (תהלים פ', ט"ז), "בן פורת יוסף" שפירשו המדקדקים לשון סעיף פורה וגידול, והברק יאמר על מראה המשי המבריק לעיניים, כי על הכלים האלה היו מסובין. יהיה מה שיהיה. הנה למדנו מזה שהיו מספרין ביציאת מצרים כל אותו הלילה, וזו ראיה שהמרבה בסיפורו הרי זה משובח.
האמנם מה ראו השלמים האלה לספר בזה כל הלילה ולהדיר שינה מעיניהם? הנה הוא לפי שהלילה הזה ליל שימורים הוא לה', וישראל לא היו ישנים כלל באותו הלילה כשיצאו ממצרים, כי חלק הראשון מהלילה התעסקו ביציאה ולכן לא נתנו כל הלילה תנומה לעפעפיהם. ולפי שחייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, לכן ראו הקדושים האלה לעשות כמעשיהם שמיד בתחילת הלילה התעסקו במצוות המצה והמרור וזכר הפסח כמו שעשו אבותיהם במצרים, ואחר כך בכל שאר הלילה היו מספרים ביציאה, ובזה הראו את עצמם כאילו הם יצאו.
והותר בזה הספק אשר בשער י"ג.
פסקה ב
תשובות לשערים י"ד - י"ח
אמר רבי אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה.
זו הראיה השניה שהביא המגיד להוכיח שמצווה לספר ביציאת מצרים. מאותה משנה שאמר רבי אלעזר בן עזריה באותו היום שמנוהו נשיא, ועם היותו בחור בשנים י"ח שנה כדאיתא בירושלמי דברכות ואמר" הרי אני כבן שבעים שנה", להגיד שעם היות שגדלה חוכמתי עד שהייתה בבקיאותו והקפתו בדרכים התוריים כאילו היה בן שבעים שנה, עם כל זה לא הגיעה מעלתו למצוא ראיה לנצח חבריו ולא הוכיח שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא והוא שמעון זן זומא, וכבר ידעת שבן זומא זה היה אומר כשהיה רואה אוכלסי ישראל, "ברוך שברא כל אלה לשמשני", להגיש שזהו התכלית שבמין האנושי, אבל לא היה המאמר הזה ממנו דרך נאה וגאון ודרך רע חלילה, כי אם לעורר ליבות התלמידים ולהלהיבם היה אומר כן. והנה בן זומא היה קטן בשנים ולכן לא נסמך ונקרא המיר על שם אביו בן זומא, וכן היה עניין בן עזאי. ולפי זה היה מאמר רבי אלעזר בן עזריה שעם היותו בחור בשנים, הנה בחמלת ה' עליו נעשה כבן שבעים שנה בשלמות תורתו מפני כבוד הנשיאות, והוא היה מתלונן שלא זכה למה שזכה בן זומא שהיה נער ממנו ולא נעשה לו אותו נס, ולכן לא קראו בשמו שמעון אלא בן זומא להורות שהיה ילד מסכן וחכם. אמנם אין ספק שכוונת דרשתו היא להוכיח שתאמר יציאת מצרים בלילות רצה לומר בכל הלילות תמיד, וכבר הוכיח שם בגמרא שהזכרון הזיה יהיה בזכרון פרשת ציצית שיש בה זכר ליציאת מצרים. ואף על פי שציצית אין מצוותה בלילה שנאמר ""וראיתם אותו", מכל מקום הוכיח בן זומא שראוי לומר אותה פרשה בקריאת שמע של לילה מפני שיש בה זכר ליציאת מצרים, והחסד הגדול ההוא נעשה בלילה, ולכן ראוי שיזכר בכל לילה, והוכיח מזה הפסוק "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך", ואף כי הפסוק הזה נאמר בפרשת הפסח הנה ראה בן זומא שהוא בלתי אפשר שיפורש על מצוות הפסח, לפי שנאמר "כל ימי חייך", ואי אפשר לומר כן כי אם על דבר אשר יזכר בכל יום ויום, ולא על מצוות הפסח שהיא מדי שנה בשנה ואיך יאמר שבכל ימות השנה ידרוש ויזכור הלכות הפסח, הלוא אמרו חז"ל ש"שואלים ודורשים הלכות הפסח בפסח והלכות החג בחג" וכו' שלושים יום מקודם ולא בכל יום. לכן דרש בן זומא אותו פסוק על זכרון יציאת מצרים בלילות בקריאת שמע לפי שהוא דבר תמידי בכל יום. ומה שאמר "כי בחיפזון יצאת ממצרי" הוא טעם למצוות הפסח והמצה אשר הזכיר, ואמר עוד "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" כאמור הלוא ציוויתיך והזהרתיך על זכרון יציאת מצרים לא לבד בזמן הפסח אלא גם בכל יום ויום ביחד עם קריאת שמע.
אמנם אם היה כתוב ימי חייך די היה ללמד שנזכור אותה מצווה ביום כי כן נאמר "חוקות עולם לדורותיכם" ולא נזכר שם "כל" ומפני שנאמר כאן "כל ימי חייך" יש בכלל הזה היום וגם הלילה שמחוייבים אנו לזכור יציאת מצרים. אבל החכמים לא קיבלו הדרשה הזאת, לפי שראו שהלילה הוא נמשך ליום שנאמר "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד", ואם כן הלילה מכלל היום הוא, וכל כ"ד שעות מעת לעת נקרא יום, ולכן דרשו "ימי חייך העולם הזה" שהוא עולם הגלות ו"כל" בא לרבות ימות המשיח, שגם בימים ההם לא ימוש סיפור יציאת מצרים מפינו.
ועל זה אמר להם בן זומא לחכמים וכי מזכירים יציאת מצרים לימות המשיח? והלא כבר נאמר "הנה ימים באים נאום ה' לא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפון ומכל הארצות אשר הדיחם שם" (ירמיהו כ"ג, ז')? אמרו לו חכמים לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה אלא שתהא שיעבוד מלכויות עיקר ויציאת מצרים טפלה לו. רצו בזה לומר שלא בא הכתוב להגיד שיתבטלו מועדי ה' ולא שיתחדשו מצוות אחרות, כי תורת ה' ומצוותיו הם נצחיות עדי עד ולא יקבלו תוספת ולא חסרון, ואמרו אלה המצוות מלמד שאין נביא ראשי לחדש דבר ומקרא מגילה לאו תוספת הוא. אלא שהייתה כוונת הנביא באומרו "לא יאמרו עוד" וגו' שלא תהיה אז יציאת מצרים עיקר הגאולות או היותר גדולה והרשומה שבהן, כמו שהיא אצלנו היום, כי אז יהיה קיבוץ גלויות יותר גדול ותהיה הגאולה שלמה ועיקרית בין הגאולות כולן, עד שיציאת מצרים תהיה טפלה לה בפי בריות בהיותה קטנה ממנה בכמות ובמעלה.
והנה אף כי התשובה שהשיבו חכמים לבן זומא היא אמיתית מכל צד, בכל זאת נוכל אנחנו להשיב לזה בדרך אחר והוא שהנביא באומר "לא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה" רצה לומר שבני אדם בדברם זה עם זה ובשבועיהם לקיים דבר שרגילים לומר "חי ה' אשר העלה", לפי שזו השבועה הגדולה אצלנו מכל השבועות, אבל לימות המשיח יאמרו "חי ה' אשר העלה ואשר הביא" וגו' לפי שהגאולה העתידה תהיה פליאה יותר גדולה ועצומה מיציאת מצרים. ואין זה סותר למה שאמרו שיזכרו יציאת מצרים לימות המשיח בקראנו פרשת ציצית ביום ובלילה, להיות המצווה הזאת קבועה ועומדת בתורה ולא תשתנה לעולם. והנביא מדבר רק משבועת העם ודבריהם המורגלים ביניהם שמזכירים יציאת מצרים ולעתיד יזכרו הגאולה האחרונה שהיא יותר פליאה.
ועם היות מאמר רבי אלעזר בן עזריה נאמר על זכרון פרשת ציצית, בכל זאת הביא המגיד לראיה על סיפור יציאת מצרים בליל פסח כדי לבאר גודל מעלת המצווה הזאת, מדברי רבי אלעזר בן עזריה שהשתדל להוכיח המצווה לזכור יציאת מצרים בכל לילות השנה על פי דרשת בן זומא. ולדעת החכמים שאמרו שם לימות המשיח נתחייב בזכרון יציאת מצרים, כל שכן שאנו חייבים בכל הלילות בזמן הזה, ויותר ראוי שנספר יציאת מצרים בליל פסח שהוא הזמן המיוחד אליו. ולכן כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח, והנה לא הוכיח זה רבי אלעזר בן עזריה מפסוק "ליל שימורים הוא לה'" לפי שאותו פסוק הוא בליל פסח, ור' אלעזר בן עזריה לא היה מדבר בו כי אם בכל הלילות במצוות ציצית כמו שכתבתי.
ובזה הותרו הספקות שבאו בשער י"ד, ט"ו, ט"ז, י"ז ובשער י"ח דוק והשבח.
כנגד ארבעה בנים
פסקה א
תשובות לשערים י"ט – כ"ג
ברוך שנתן תורה לעמו ישראל ברוך הוא כנגד ארבעה בנים וכו', המאמר הקצר הזה נבאר ענינו וקישור דבריו בפנים שונים: הפן הראשון, שהמגיד רצה להוכיח מה שהציע בראשונה שמצוה לספר ביציאת מצרים ושכל המרבה לספר בה הרי זה משובח, ולכן אחרי שהביא עליו ראיה מפעולת חכמים וגם ממאמר ר' אלעזר בן עזריה כמו שכתבתי, הביא עוד ראיה לזה מן התורה, שבענין יציאת מצרים דברה כנגד ארבעה בנים, ועשה בה שאלות ותשובות באופנים מתחלפים, כנגד החכם וכנגד הרשע וכנגד התם ואף כנגד מי שאינו יודע לשאול צוותה התורה לסדר לפניו הרבדים וידיעת הסיפורים, וכמו שנאמר "את פתח לו". ולפי זה כל המאמרים עד כאן ודרשות הארבע בנים הן כולן להוכיח הדבר הזה. וכשהשלים להוכיח על סיפור יציאת מצרים התחיל סגנון ההגדה בגנאי באומרו "מתחילה עובדי עבודה זרה" וכו' ואחריו השבח בדרשת "ארמי אובד אבי" וכו', ובזה האופן יבואו הדברים כולם כדרך ראוי ומסודר.
והפן השני הוא שבפרק "ערבי פסחים" אמרו שיתחיל בגנות ויסיים בשבח, ונשאל שם מאי גנות? רב אמר "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו" וכו' ושמואל אמר "עבדים היינו לפרעה במצרים" וכו', כי הייתה דעת שמואל שכל ענין היום הוא יציאת מצרים ולכן אין לנו להזכיר גנות אחר כי אם העבדות, רב סבר שאין גנות רק עבודה זרה שהיו אבותינו עובדים מתחילה, והשבח הוא שקירבם המקום לעבודתו והוציאם ממצרים ונתן להם תורתו שהיא תכלית השבח (פסחים קט"ז, א'). ואנחנו עבדינן כתרויהו, ולפי דרכם זה ראוי היה שהמגיד יעשה ראשונה בדרך שמואל שהתחיל בגנות המאמר "עבדים היינו לפרעה במצרים", שהגנות היא השעבוד, והשבח הוא הגאולה והיציאה משם, והנה באותו המאמר "עבדים היינו לפרעה" הזכיר השעבוד והגנאי, וסמך אליו מעשה החכמים ומאמר ר' אלעזר בן עזריה לתשלום ביאור מה שבא במאמר "עבדים היינו", ואחר כך התחיל בעניין השבח ממאמר "ברוך המקום שנתן תורה לעמו ישראל ברוך הוא" וכו', וזכר דרשות בארבעה בנים שבאו כולן בעניין היציאה והגאולה, והשלים עם זה דרך ההגדה לדעת שמואל. אחר כך נעתק המגיד לעשותה כדרך רב והתחיל בגנות "מתחילה עובדי עבודה זרה" ושאר המאמרים, וזכר השבח בדרשת ודוי הבכורים שהביא, כמו שיתבאר. ואנו שעושין כתרוייהו מסדרין מאמרי ההגדה מתחילה כדעת שמואל ואחר כך כדעת רב.
הפן השלישי הוא שהמגיד הוכיח ראשונה שמצוה להרבות בסיפור יציאת מצרים מכוח אותן הראיות שהזכיר, ואחר כך ראה לבאר איך היה הסיפור הזה, אם כפי הפשט בלבד, ואם בביאור מצוות המצה והמרור ואכילת הפסח והחגיגה, ואמר שאין הכוונה בסיפור יציאת מצרים כפי פשט הכתובים ולא לענין הדין וביאור המצוות, כי אם בדרך הגדה, לפי שכנגד ארבעה בנים דיברה תורה, להודיע שהסיפור יהיה אם לחכם ויחכם עוד, ואם לרשע משום ענה כסיל כאוולתו, ואם לתם מתהלך לתומו צדיק ואם לשאינו יודע לשאול, וכולם בדרך הגדה. ולפי שבבן הרביעי הוא מסיים "את פתח לו שנאמר והגדת לבנך" וכו' שהכוונה שיפתח לו הדברים מתחילתם ועד סופם, לכן פתח סיפורו מ"תחילה עובדי עבודה זרה" וכו'.
הרי לך כפי כל אחד משלושת אופני הדרכים האלה טעם סדר מאמרי ההגדה וכוונתם וקישורם כפי הראוי.
העניין השני שראוי לבאר בזה, הוא למה אמר המגיד בדרשת הבנים "ברוך המקום שנתן תורה לישראל ברוך הוא" ולא אמר כן בשאר הדרשות ממאמרי ההגדה? ונוכל לתת טעמים שונים:
הטעם הראשון - לפי שאמר המגיד שהתורה האלוהית כוונה לתת לימוד לכל מדרגות בני אדם בעניין יציאת מצרים, אם חכם עיניו בראשו ואם רשע כרשעתו אשר טמן ואם תם יושב אהלים ואם מי שאינו יודע לשאול שהוא החלק ההמוני הכולל בעם ישראל. לכן נתן שבח והודאה להשם יתברך שעיניו על כל דרכי איש והוא הנותן ידיעה ושלמות לכל בשר, ומפני זה אמר המגיד בדרשה זו "ברוך המקום שנתן תורה לישראל ברוך הוא" מפני שכנגד ארבעה בנים דיברה תורה, כי בהיות לימודו כולל לכל כיתות בני האדם ולעשות כרצון איש ואיש יהיה ברוך ומבורך ומשובח ומפואר בלשון כל עבדיו, והוא על דרך המשורר "ברוך אתה ה' למדני חוקיך" (תהלים קי"ט, ב'), שברכו ושיבחו על למדו אותו את חוקיו.
הטעם השני - שהמגיד מצא בעניין יציאת מצרים בארבע מקומות בתורה שנזכר שם "בן", אם בפרשה "משכו וקחו לכם" שנאמר "והיה כי יאמרו בניכם" (שמות י"ב, כ"ו), ואחר כך בפרשת "קדש לי כל בכור" אמר "והגדת לבנך" (שמות י"ג, ח'), ובפרשת "והיה כי יביאך" אמר "כי ישאלך בנך מחר לאמר" (שם שם, י"ד) ובסוף סדר "ואתחנן" אמר "כי ישאלך בנך מחר לאמר" (דברים ו', כ'). ולפי זה נזכר שם "בן" בארבע הפרשיות האלה לא במקרה ועל דרך ההזדמן, כי אם בכוונה מכוונת כדי לדבר בעניין זה בארבעה מיני דיבורים מתחלפים, כפי הנושא המקבל אותו, והוא המורה על שלמות התורה ואלוהותה שנסדרו דברים באופן כך, שכללו כל האופנים שאפשר שידובר בהם יציאת מצרים. וקרה בזה לדברי האלוהיים על האנושיים כמו שקרה לדבר הטבעי על המלאכותי, והוא שהמלאכותי יכוון לתכלית אחד בלבד אשר אליו כונן הפועל אותו. אבל הדברים הטבעיים יש בהם תכליות ופעולות הרבה מתחלפות, מהם כפי החומד ומהם כפי הצורה, מהם כפי המורכב ומהם סגולות וטבעים נעלמים אשר לא נדע סיבתם ואופן המשכם כי אם על ידי הניסיון. וכן הדברים האנושיים כוננו לתכלית אחד מכוון, אמנם הדברים האלוהיים עם היותם מורים לכוונה אחת, כבר נכללו בה כוונות אחרות, וזה עניין אמרם "שבעים פנים לתורה", ואמרו בדעות המתחלפות "אלו ואלו דברי אלוהים חיים", כי יש בכולם כוונה של החכמה האלוהית. ולפי שזוהי שלמות עצומה בתורת ה', לכן אמר המגיד בדרשה הזאת "ברוך המקום שנתן תורה לישראל", רצה לומר שנתנה להם באופן כך מן השלמות שתכלול במאמר אחד כוונות מתחלפות. ועם היותה תורה אחת ומצווה אחת למדנו כפי סגנון המאמרים שכנגד ארבעה בנים דיברה תורה במצווה הזאת. והברכה שזכר בכאן, ענינה השבח וההלול, ולכן אמר "ברוך הוא", רצה לומר הוא אינו מצטרך לברכה ולשבח שנברכהו אנחנו כי הוא ברוך ומבורך מעצמו.
והעניין השלישי שראוי לבאר בכאן הוא, מהו כוונת אמרו "ברוך המקום"? האם נאמר על השם יתברך ולמה זה תארו בשם "מקום", או אם אמרו על מקום אחד מיוחד? כי יש מי שפירשו על הר סיני שהוא היה מבחר המקומות ומשם קיבלו ישראל את התורה וכמו שאמרו במשנה "משה קיבל תורה מסיני" וכן אמרו בּיְלָמְדֵנוּ8 בשעה שבא הקב"ה ליתן תורה שמעו תבור וכרמל והניחו מקומם ובאו להם, והקב"ה אמר להם "למה תרצדון הרים גבנונים", למה אתם רצים ומדיינים? בעלי מומים אתם! כעניין שנאמר "או גבן או דק" אבל ההר חמד אלהים לשבתו זה סיני!
וכל זה רחוק מהכוונה האמתית במאמר הזה, שכנגד הקב"ה אמר "ברוך המקום", שנאמר "והניף ידו אל המקום ואסף המצורע" (מלכים ב', ה', י"א) וכן אמרו חז"ל בבראשית רבה "מעונה אלהי קדם, הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו, הסוס טפל לרוכב ואין הרוכב טפל לסוס". האמנם למה תארו את השם יתברך בשם "מקום"? הוא על דרך ההמשל, לפי שראו בדרך המקום סגולות יאותו על דרך הדמיון לאלוהינו יתברך; האחת, שהמתקומם ינוח במקומו הטבעי כשיגיע אליו ויתנועע ממגמתו כשיהיה נפרד ממנו. השנית, שהמקום הוא מקיף למקומם וכולל אותו. השלישי, שהמקום שווה למקומם. הרביעי, שנבדל בטבעו ממקומם. החמישי, שממנו יבחן בצד המעלה וממנו יבחן בצד המטה. וכמו שנתבאר כל זה בחכמה הטבעית. והחכמים הראשונים בחכמתם הכוללת העתיקו כל זה על דרך ההמשל והדמיון בהשם יתברך כי הוא המקום המשלים אותנו, עד שקראוהו חכמים נשמת העולם וצורתו, להיות סיבה בקיומו ושמירתו בהיותנו דבקים בו יתברך וחוסים תחת כנפיו חיינו במנוחה ושלמות; א) כי הוא באמת המנוחה והנחלה, וכשתפרד הנפש מדבקותו תבקש לשוב אל בית אביה ולהדבק בו אם לא יעכבנה מונע. ב) הוא אלוהינו יתברך המקיף בנו, כי הוא בוחן ליבות וכליות בידיעה פרטית מקפת, וכל דבר לא יכחד מן המלך. ג) הוא אלוהינו יתברך בהשגחתו הפרטית השוה אלינו, לפי שהשגחה הנפלאה ההיא לא תעבור מהאומה לזולתה, ולא יעלם ממנה דבר לכל פרטי האומה, ובזה האופן היתה השגחתו שוה אלינו, לא תחסר מלהשגיח דבר ולא תוסיף ולא תעדיף על אומה אחרת מאותה ההשגחה הפרטית. ד) הוא אלוהינו נבדל ממנו תכלית ההבדל, עד שמציאות יאמר עליו ועל כל זולתו בשיתוף השם הגמור, לא בענין ויחס כלל. ה) וכמו שבמקום ימצאו המעלה והמטה, כך בהשגחת השם יתברך תמצא המעלה והמטה, כי הוא בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, המגביהי לשבת המשפילי לראות, וכדברי המשורר "כי רם ה' ושפל יראה" (תהלים קל"ח, ו'), ואמר "אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך" (תהלים קל"ט, ח'). הנה בכל הבחינות האלה על דרך הדמוי הממשליי יתואר השם יתברך בשם "מקום". מצורף לזה מה שכבר ידעת, שמקום יאמר גם כן על המעלה כמו שכתב המורה פרק ה' מחלק ראשון, ולפי שמעלת מציאותו יתברך בלתי מושג ולא נודע לשום נמצא, עד שמלאכי השרת היו שואלים "איה מקום כבודו להעריצו" רצה לומר איזו מעלה היא מכבודו יתברך כדי שנעריצהו בה. לכן אמר המגיד, לבלתי הכשל בדבריו "ברוך המקום", רצה לומר ברוך המעלה המוחלטת אשר אין אנחנו משיגים אותה.
העניין הרביעי, למה עשה המגיד חלוקת הבנים בזה הדרך אחד חכם ואחד רשע ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול? ומה טבע החומר שחייב והכריח החלוקה הזאת? כי הנה החכם אינו מקביל לההפכי הרשע ולא התם למי שאינו יודע לשאול? כמו שבא בשער הספקות. וכבר השתדלו המפרשים להסכים אלה ארבעה בנים עם ארבעה היסודות, ואחרים רצו להסכימם כנגד האבות אברהם יצחק ויעקב ודוד. ובא החכם על פי מידת החסד וכנגדו אברם, ורשע לפי מידת הדין וכנגדו יצחק ולכן יצא ממנו עשו, והתם כנגד יעקב שהיה איש תם, ושאינו יודע לשאול כנגד דוד שאמר "כי עני ואביון אני". אבל הרבדים האלה רחוקים ממני, וכפי הסברא הישרה נראה לי לתת בזה שלושה טעמים:
האחד, שהמגיד עשה בזה חלוקה הכרחית, כי מי מאלה ארבעה בנים שזכרה התורה לא ימלט בכל אחד מהם אם שיהיה שואל או בלתי שואל, כי אין בין החיוב והשלילה אמצעי, ואם הוא שואל לא ימלט מאחד מן שלושה תכליות בשאלתו, אם להראות הבטתו וידיעתו, ואם להיות מספק ומערער בדבר מפני שנכנס רוח מינות ואפיקורסות כמקנטר, ואם שישאל לחסרון ידיעתו ויחפוץ לדעת חכמה ומוסר ולהבין אמרי בינה. והם החכם והרשע והתם. כי החכם עם היותו יודע אמיתת העניין בכל זאת ישאל שאלות כדי להראות העמים והשרים את עושר כבוד תורתו וחכמתו, והרשע אשר בקרב לכו לא יאמין במצוות לכן יקנטר עליהן, והתם ישאל כדי שישיבוהו ויודיעוהו דרך ישכון אור. שלושת אלה שואלים על פי שלושת תכליותם, והחלק הרביעי הוא בלתי שואל ולזה לא עשה בו תואר אחד כי אם בשלילה מוחלטת וקראו "ושאנו יודע לשאול", לפי שאם היה בלתי שואל מפני רוח רעה היה נכלל ברשע, וכמו שיתבאר אחר כך. ולפי זאת הבחינה נכנסו הארבעה בנים בחלוקה הכרחית מחוייבת.
הטעם השני הוא שידיעת הדבר והכרחתו בשלמות תהיה בכל ארבעת סיבותיו: החומרית והצוריית והפועלת והתכליתית, וכבר יקרה שהספיק אחת מהנה או שתים או שלוש להשיב אל כתות השואלים בפי שלמות דעת השואל או קצורו. המשל בזה, אם ישאלך איש שוגה ופתי איך נעשה זה הדביר? ואתה תשיבהו על ידי עצים ואבנים שהיא הסיבה החומרית, והנה נתפייסה דעתו הגסה ויחשוב אפשרות מציאות הדביר למציאות חומרו בחיוב. אמנם מי שלא יתפייס בזה ויאמר הנני רואה הרבה פעמים עצים ואבנים ולא דביר, אז תשיבהו עם הסיבה הפועלת לפי שהיה שם פלוני הנגר שבנאו, וכפי קוצר דעתו יספיקו שתי הסיבות החומרית והפועלת לחיוב מציאות הדביר, אבל אם המצא ימצא אדם אחד יותר פיקח שגם בזה לא תתישב דעתו, אז תצטרך לומר לו צורך הבנין של הדביר שהוא למחסה ולמסתור, וכשיתחברו אצלו שלושת הסיבות: חומרית, פועלת ותכליתית, תנוח דעתו. אך איש לבוב לא ישקוט ולא ינוח גם באלה, כי יאמר עם כל זה שאמרת קשה לי, למה נעשה דביר ולא בנין אחר? ואז תצטרך לבאר לו גם הסבה הצוריית, ועל ידי התחברות ארבעת הסיבות האלה תהיה הידיעה נשלמת, ולפי שיש כתות בני אדם בזה המספר ארבעה, החכימה התורה האלוהית לדבר מהפלאים שנעשו ביציאת מצרים וסידרה אותם עם ארבע מדרגות של בני אדם, כי בפרשת החכם ביאר הארבע הסבות כולן ולכן נזכר בראשונה ובפרשת הרשע נזכרו רק שלושת הסיבות תכליתי חומרית ופועלת, ובפרשת התם נזכרו שתי סבות בלבד, חומרית ופועלת, ולפי שאינו יודע לשאול הספיקה התורה בלימוד הסיבה החומרית לבדה, וכמו שאוכיח כל זה בפרט בדרשת כל בן ובן מהם. הנה נתבאר מזה טעם חלוקת ארבעה בנים וסדר זכרונם בקדימה ואיחור שהיא לפי מספר הסיבות שנאמרו בהם.
הטעם השלישי הוא שהייתה חלוקת הבנים הכרחית כל אחד עם זוגו, וזכר ראשונה החכם והרשע ואחריהם זכר הפכיהם, כי התם הוא הפך הרשע, שהרשע הוא המרשיע בדעתו וכוונתו והתם הוא נקי מהתאוות ומשולל מכל רשע, וכבר הרגילו חז"ל לקרוא תם לשור שאינו מזיק, ועל דרך "ויעקב איש תם", ושלמה אמר "תומת ישרים תנחם וסלף בוגדים ישרם". וכן החכם ושאינו יודע לשאול הפכיים, כי עניין החכם הוא להראות את חכמתו ולנתח שאלתו לנתחיה, כמו שאמר "מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציווה ה' אלוהינו אתכם", והפכו למי שאינו יודע לשאול, כי לחסרון דעתו וקוצר הבנתו לא ידע לשאול דבר, וכבר אמרו הפילוסופים שהשאלה היא חצי החכמה, לפי שהיא הגש הסתירה או הספק אשר בדבר. ולפי זה הארבעה בנים הם שני מינים הפכיים, החכם עם מי שאינו יודע לשאול והרשע עם התם. ונזכרו כדי מעלתם בחכמה, ראשונה החכם לכבוד תורתו, ואחריו הרשע שגם הוא חכם להרע, ואחריו התם לקוצר ידיעתו, ושאינו יודע לשאול באחרונה להיותו משולל בידיעה בהחלט. ובזה נתבארו הספקות אשר בשער י"ט, כ', כ"א, כ"ב ובשער כ"ג.
פסקה ב
תשובות לשערים כ"ה – כ"ו
חכם מה הוא אומר מה העדות והחוקים והמשפטים וכו'.
כבר אמרתי שעם היות פרשת החכם אחרונה בספר משנה תורה בסוף סדר ואתחנן, בכל זאת הזכיר אות ראשונה מפני מעלת חכמתו כי כבוד חכמים ינחלו, וגם מפני שלמות תשובתו שנזכרו בה כל ארבע הסיבות כמו שיתבאר להלן. ואין ספק שפשט המאמר "מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציוה ה' אלוהינו אתכם", שעל כל מצוות התורה ועדותיה ומשפטיה וחוקותיה הייתה השאלה. וכבר פירשתי אותה פרשה כפי פשוטה ב"מרכבת המשנה" אשר לי והוא פירוש ספר משנה תורה אשר עשיתי. אמנם המגיד חשב שהיה ראוי לדרוש אותה שאלה והפרשה כולה על עניין מצוות הפסח בפרט, לפי שתוכן השאלה וכוונתה נראה מדברי התשובה, וכיוון שהתורה השיבה שמה לאותה שאלה "ואמרת לבנך עבדים היינו לפרעה במצרים", מורה שהשאלה על מצות הפסח בפרט היתה. ומצא עוד ראיה אחרת לזה ממה שאמר בסוף התשובה "וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצווה הזאת לפני ה' אלוהינו כאשר ציוונו". כי מאשר אמר בלשון יחיד "את כל המצווה הזאת" מורה שהיא מצווה פרטית ושלא היה שואל על כל המצוות כי אם על מצוות הפסח בלבד. אמנם להיותו בן חכם רצה להראות את חכמתו באמרו שיש במצווה הזאת חלק שהוא עדות, כמו ענין המצוה שהיא זכר למהירות הגאולה והיציאה בחיפזון ממצרים, ועניין הפסח שהוא זכר למזל טלה שנלקח בלילה הזה, ועשה בו ה' שפטים ואת בתינו הציל. וגם עניין המרור שהוא זכרון שמררו המצריים את חייהם של ישראל בעבודה קשה, וכל זה הוא מחלק העדות. ויש במצווה הזאת גם כן מחלק החוקים שמה שציווה שבבית אחד יאכל "לא תוציאו מן הבשר" וגו', "ועצם לא תשברו בו" וגו' שכל זה הוא מהחוקים שאין טעמם נודע אלינו. וגם יש בזאת המצווה מהמשפטים והוא "כל עדת ישראל יעשו אותו", ו"כי יגור איתך גר ועשה פסח" וגו', "כל ערל לא יאכל בו" וגו', שכל זה משפט ישר, לפי שלא נעשה הנס כי אם לבני בריתו של אברהם אבינו והבנים בניו. ולפי זה הייתה שאלת הבן החכם על מצוות הפסח בכל חלקיה וכפי צורתה העצמית, והוא המורה על חכמתו בדיני התורה והמצוות. ובאמת ראה המגיד שבננו זה הוא חכם וירא וסר מרע, לפי שתחילת דבריו היא "אשר ציווה ה' אלוהינו אתכם" רצה לומר שהייתה שאלתו אחרי ההודאה שהמצווה היא אלוהית ומפי הגבורה נתנה לאבות, ולכן שאל על טעם חלקי, למה יש חלק ממנה מסוג העדות וחלק מסוג החוקים וחלק מסוג המשפטים. וההנה באה תשובה מכוונת לכל חלקי השאלה, כי על מה ששאל טעם חלק העדות השיבו "עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' אלוהינו ממצרים ביד חזקה ויתן אותות ומופתים", רצה לומר שהיה המרור זכר לעבדות, והמצה זכר לחפזון הגאולה, והפסח רמז לאותות והמופתים הגדולים והרעים שנתן ה' לפרעה ובכל מצרים ובכל ארצו שהיא מכת בכורות, ולזכרון ועדות האמתיות האלה היו העדות אשר במצוה הזאת. ולעניין חלק המשפטים השיבו "ואותנו הוציא משם", רצה לומר ראוי הוא ומשפט ישר שכל בן נכר וכל ערל לא יאכל בו ושתהיה המצוה פרטית לכל עדת ישראל בעלי ברית אברהם, לפי שאותנו הוציא משם ולא אומה אחרת. ולעניין החוקים, השיבו "ויצונו ה' לעשות אל כל החוקים האלה" שהם הדברים שבאו במצוה הזאת שלא ידענו טעמיהם, אבל תועלתם מבואר שהם לטוב לנו כל הימים, שהוא הטוב הנצחי המיוחס לנפש, להיותנו ביום הזה באורך החיים הגשמיים. וכדי שלא יחשוב שהשכר כולו הוא בשמירת החוקים ולא בשמירת העדות והמשפטים, עוד אמר "וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָּנוּ כִּי נִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ" (דברים ו', כ"ה) כלומר שהשכר יקובל על כללות המצוה בכל חלקיה, כי המורכב הוא יותר שלם על ידי חיבור כל אחד מפשוטיו. ובאופן זה ביארה התורה את המצוה בכל ארבעת סיבותיה: אם החומר באומרו "את כל המצוה הזאת", אם הצורה במה שפירט עדותיה ומשפטיה וחוקותיה, אם הפועל באומרו "ויצוונו ה'", ואם התכלית באומרו "לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה" (דברים ו', כ"ד).
אמנם מאמר המגיד "אף אתה אמור לו כהלכות הפסח" וכו' אין עניינו שלא יתן לבן החכם אותה התשובה המספקת שנתנה התורה, אלא יאמר כי בעבור שהבן החכם הזה התגאה בחכמתו לעשות חלוקים במצוה הזאת, לכן מלבד מה שהשיבתו התורה לבל יהיה חכם בעיניו, אף אתה אמור לו כהלכות הפסח, רצה לומר מלבד מה שכתוב בפרשה אמור לו אתה עוד שאר הלכות הפסח, עד הדבר האחרון שבו שהוא "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן", והיא משנה בערבי פסחים, ועניינה שאחרי אכילת הפסח, לא ישאלו עוד ולא יוציאו ויתנו לפניהם מיני מאכלים אחרים אלא תהי אכילתו באחרונה כדי שישאר טעמו בפה. והכל כדי שלא תשתכח יציאת מצרים אלא תקבע בלב לעולם. ומלת "מפטירין" מלשון יפטירו שהוא לשון דיבור. והכלל העולה מזה ידע וישכיל השואל עם כל חכמתו, שיש עוד לאלוה מלין ולמצוה הזאת כפלים לתושיה יותר משאלתו, על דרך "תן לחכם ויחכם עוד". ומה שפירשתי בזה יתיר הספקות אשר בשער כ"ה וכ"ו.
פסקה ג
תשובות לשערים כ"ד, כ"ז – כ"ט
"רשע מה הוא אומר מה העבודה הזאת לכם" וכו'. אחרי שהביא דרשת החכם הביא דרשת הרשע, לפי שגם הוא חכם להרע, כמו שאמרתי. וכדי שנעמוד בשלמות על כוונת המגיד ראוי להטיב העיון ראשונה בייחוס ענינו בפרשת "משכו וקחו לכם" כפי פשוטה. והנה ראיתי בה ספקות:
הראשון שאתה תמצא בפרשת החדש שצווה ה' למשה בשלמות על פסח מצרים אם בלקיחתו ואם בשחיטתו, ואם באכילתו צלי ראשו על כרעיו ועל קרבו, ואכילתו על מצות ומרורים ובהיות מתניהם חגורים, ועם זה נתינת הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות, ואיסור חמץ בכל שבעה ומצות המצה ושבעת ימי החג. אמנם כשבא משה ללמד לעם לא אמרה כולה כמו ששמע אותה מפי הגבורה, אבל צווה לזקנים על אכילת הפסח ושחיטתו ונתינת הדם על הדלת והמשקוף, ולא הגיד להם דבר אחד ממצה ומרורים ואיסור חמץ ושבעת ימי החג, וגם לא מאכילת הפסח כי אם מלקיחתו לבד ושחיטתו ונתינת הדם. והוא דבר מתמיה מאוד, למה לא זכר המצווה בשלמותה ובכל חלקיה וזכר קצתה והשמיט קצתה? והנה כתב הרמב"ן שקצר הכתוב כי בידוע שאמר להם משה הכל בפרט וכו', אבל לא נתן הרב הסבה למה היה כן.
ושנית, מה ראה משה ללמד המצווה הזאת לזקנים ולא לכל ישראל, הלא ה' יתברך צווהו לדבר אל כל עדת בני ישראל, וראוי היה שיעשה כן כי לכל העם חובת המצווה ולמה דיברה ביחוד לזקנים? ומה הענין שאמר "מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם"? (שמות י"ב, כ"א) וכתב הרב הנ"ל שקרא משה לזקנים והם אספו אליו כל העם ואז אמר משה לכל עדת ישראל "משכו וקחו לכם", כי לא היה הדיבור ההוא מיוחד לזקנים, והיא דעת ר' יאשיהו במכילתא, ור' יונתן אמר שהיה הדיבור ההוא לזקנים בלבד, ושהם ידברו אל העדה. והנה אתה רואה שלדעת שניהם העיקר חסר מן הספר.
והשלישית, מה ענין "וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה" (שם שם, כ"ח), אם לזקנים אמר המצווה ראוי היה שיאמר "וילכו ויעשו הזקנים כאשר ציוה משה" ולא כל ישראל כאשר ציווה את משה ואת אהרון כי הם לא שמעו את המצווה לא מפי משה ולא מפי אהרון.
והנראה לי בזה הוא שה' יתברך ביום ראש חודש ניסן ציווה למשה ולאהרון על חג הפסח ככל חוקיו ומשפטיו שהיא המצווה הראשונה שנצטוו בה ישראל, וציווה שיעשו אותה במצרים, והודיע להם גם כן שיהיה החג הזה להם חוקת עולם לדורותם, כמו שמפורש בפרשה. ואין ספק שמשה אמר מיד לכל עדת ישראל המצווה הזאת כמו שציווהו ה' ולא השמיט דבר ממנה ואין להתפלא על אשר לא סיפר הכתוב שאמר משה לישראל את המצוה הזאת, כי הנה בכל מצוות התורה תמצא "וידבר ה' אל משה דבר אל בני ישראל", ולא הגיד הכתוב שמשה סיפר המצוה לעם כמו ששמע. כי בידוע שלא יעבור משה על דברי ה' ובודאי ידבר לעם את אשר ציווהו עליו. ולכן נראה לי שלא באה פרשת "משכו וקחו לכם" לספר להם את המצווה שנאמר לו, אלא ראה משה רבינו עליו השלום לצוות לזקנים שהם יזדרזו במצווה זו, והם יתחילו ראשונה בלקיחת הפסח, וכן בשחיטתו ונתינת הדם על הפתח שהיו מהדברים היותר מסוכנים, ולכן חשש שיהיה הדבר בעיני העדה קשה לעשותו מפני הסכנה, כמו שאמר "הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו".
והיה זה לפי שכבר נתפרסם להם שמזל טלה השפיע עליהם יקר וגדולה באמצעות הכבוד והעילוי שהיו נוהגים במקנה ההוא שנקרא שמו עליו והוא בדמותו ובצלמו, והיו חושבים שהנוגע באחד אחוז מן הכשבים או מן העיזים כנוגע בבת עינו של אלוהיהם ואחת דתו להמית. ועתה כי יראו עולם הפוך ברגע קטן שהיהודים האומללים ישלחו ידיהם במקנה הנכבד והנעבד והמקבל השפע העליון, וכי עם בזוי ושסוי כזה ירימו יד בעדר אשר בחרו להם המצריים לאלוהים, ולוקח איש שה לבית אבות, ובכרעי מטתו יאסור אותו לעיניהם ויתנו במשמר שלושת ימים ואין לאל ידם להסירו משם, ויבוא יומו ושחט אותו לפניו בעוד השמש בצהריים, ודמיו צועקים על כל דלת ועל כל מזוזה ואין מושיע, וכדי שכל רואיו יכירוהו אינו נאכל אלא צלי, גלוי לכל בצורתו, ראשו על כרעיו ועל קרבו, ובדרך עראי וביזיון יכרו עליו חברים לאכול את בשרו ועצמותיו עד בלי השאיר מן הבשר מאומה עד אור הבוקר, והנותר שרוף ישרפו, ויש בכל אלה סכנה עצומה מהמצריים, וכדי שלא יפחדו המון בני ישראל מהמצריים בעשיית מצווה זו, התחכם אדון הנביאים לצוות לזקנים: "משכו וקחו לכם", רצה לומר אתם ראשי בני ישראל, התחילו בדבר! ולזה היה מאמרו אל הזקנים בלבד, כאומר עליכן המצווה הזאת בראשונה, אתם הגדולים והנשיאים, משכו וקחו לכם, רצה לומר לא על ידי שליח, אלא בעצמכם ובידכם תקחו לעיני השמש איש שה לבית אבות שה לבית לכל משפחותיכם, וביום הארבעה עשר ההיו אתם הראשונים לשחוט הפסח, ותקחו אגודת אזוב וטבלתם בדם והגעתם אל המשקוף וגו'.
ולכן לא הזכיר דבר מהאכילה ולא מהמצוות ולא איסור החמץ או דבר אחר, כי כבר הגיד להם המצווה בשלמותה, ולא הוצרך עתה כי אם לזרז הזקנים הרודים בעם שהם יתחילו לעשות הדברים שיש בהם סכנה מפאת המצריים, וכדי שהמון העם יקחו לב ומהם יראו וכן יעשו, כי העם תמיד ילך אחרי הגדולים. והזהירם עוד שאף שצריכים להיות בוטח בה' לבלתי יאים מהמצרים בלקיחת השה ושחיטתו ונתינת הדם בכל זאת צריכים שלא יצאו מפתח ביתם בלילה ההוא עד הבוקר ללכת בתוך העיר, ונתן טעם לזה באומרו "ועבר ה' לנגוף את מצרים...וראה את הדם...ולא יתן המשחית" (שמות י"ב, כ"ג) וגו' רצה לומר שבאותה שעה שהם יאכלו את הפסח יכה ה' את בכורי מצרים, ובני ישראל בזכות אותה מצווה ינצלו ולא יהיה נגף בבתיהם. אמנם האזהרה שלא יצאו מפתח ביתם אפשר שהיה כדי שיהיו עסוקים בעשיית מצוות הפסח והלכתו ולא יפנו לדבר אחר.
וחז"ל למדו מזה כי משניתן רשות למשחית לחבל אינו מבחין בין טוב לרע (מכילתא, פסחא י"א) או בין צדיק לרשע, רצה לומר שיצא הקצף מלפני ה' החל הנגף ואין ראוי שיתערבו החיים עם המתים פן יספו בחטאיהם. ואולי כיוון גם כן בזה שלא יצאו מפתח ביתם בעבור המצרים שלא יראו אותם בעת קלקוליהם במכת בכורות ויחרחרו ריב עמהם לומר אתם המיתם את עמנו, וכדי להרחיק מן הכיעור ומן הדומה לו ציווה אותם: "וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר" (שמות י"ב, כ"ב). ואם תאמרו אף על פי שלא נצא מבתינו מי הוא המונע שלא יבוא המצרי במרת נפשו על בנו אל בית היהודי להורגו? לזה אמר ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף, והמשחית הוא אנשי מצרים שהבטיח ה' לא יבואו אל בתיהם של ישראל להרוג ולאבד אותם על דבר קורבן הפסח ולא על מכת בכורות, כי בלילה ההוא יהיו משומרים מכל המזיקין, שהם יתברך ישמור על פתח ישראל למלטו מן הנגף והמכה ולא יתן יכולת להמצרי לבוא אל בתיהם לנגוף. ולפי שהדברים המסוכנים אשר יחרפו אנשים את נפשם עליהם בגבורה ובמלחמה הם נזכרים ונשמרים לכבוד ולתפארת העושים אותם ראשונה, כמו שאמר דוד כשבא על ירושלים ללוכדה כל מכה יבוסי בראשונה יהיה לראש ולשר, לכן אמר משה לזקנים "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לְחָק לְךָ וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם" (שמות י"ב, כ"ד), והודיעם בזה שתהיה המצווה הזאת לדורות ולכן ראוי שיתחילו בה הגדולים מתוך העם.
ובסוף הפרשה הזכיר הכתוב שאף שהיה משה מצווה לזקנים בלבד, הנה העם כולו שהיו שמה היו כורעים ומשתחווים לפניו כאילו אמרו: "אדונינו! נחנו נעבור חלוצים וכוללנו מוכנים לקיים את המצווה, ואין ראוי שיתחילו בה הזקנים כי אם כל העם יחד". וזה העניין שנאמר "ויקוד העם וישתחוו וילכו ויעשו בני ישראל כאשר ציווה ה' את משה ואת אהרון כן עשו", רצה לומר, שעם היותו מדבר לזקנים, הנה כל ישראל אשר שמעו דבריו השתחוו לפניו כתלמיד הנפטר מלפני רבו, והלכו לעשות המצווה בכל חלקיה כמו שנצטוו בה משה ואהרון, ולא חיכו למעשה הזקנים וקדימתם, כי כל העם מקצה בלי מורא ופחד הלכו לקיים את המצווה. ובדרך הזאת מבוארת הפרשה כפי פשוטה והותרו הספקות אשר העידותי בה.
האמנם במה שנאמר בפרשה "והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם" ראה המגיד שהמאמר הזה היה מאויב מחרף ה' "רָשָׁע כְּגֹבַהּ אַפּוֹ בַּל יִדְרֹשׁ אֵין אֱלֹהִים כָּל מְזִמּוֹתָיו" (תהלים י', ד'), והנה שלושה דברים הביאו את המגיד לייחס את המאמר הזה אל הרשע:
הראשון, שלא אמר הכתוב בזה הלשון שאלה כמו שאמר במאמר החכם "כי ישאלך בנך מחר" וגו', ובהם נאמר כי ישאלך בנך, אבל בזה המאמר לא נזכר לשון שאלה כי אם אמירה "והיה כי יאמרו אליכם בניכם", רצה לומר כאשר בניכם, שהיו ראויים שישאלו וילמדו מאבותיהם ליראה את ה', הם בנים סוררים ולא ידברו בדרך שאלה אלא בדרך כפירה וערעור, "וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם" (שמות י"ב, כ"ו), וכבר השתמש הכתוב בלשון אמירה לדבר מגונה, כמו שמצינו בבני גד ובני ראובן בבנותם המזבח בעבר הירדן באומרם מדאגה מדבר עשינו זאת לאמור "מחר יאמרו בניכם לבנינו מה לכם ולה' אלוהי ישראל" (יהושע כ"ב, כ"ד) וגו'. וכן אמר הנביא "הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע" (ישעיהו ה', כ',), "האומרים מהרה יחישה מעשהו" (ישעיהו ה', י"ט). והחכם שלמה אמר "אומר לרשע צדיק אתה יקבוהו עמים" (משלי כ"ד, כ"ד), כי תמיד יבוא הלשון אמירה על הקינטור והמאמר המגונה, ולא על השאלה בכוונה טובה.
והסיבה השניה לפי שלא אמר "מה העבודה הזאת אשר ציווה ה' אלוהינו אתכם" (דברים ו', כ') כמו שאמר הבן החכם, שבתחילת דבריו הודה היות המצווה ההיא אלוהית, ואם הבנים האלה היו אומרים "מה העבודה הזאת אשר ציווה ה' אלוהינו לכם" לא היינו חוששין למילת לכם כמו שלא חששנו על מילת "אתכם" שאמר החכם, אבל הרשע הזה באמת כפר שהמצווה היא אלוהית ולכן לא אמר "אשר ציווה אלוהינו", והסיבה השלישית מפני שהבן ההוא לא קרא את המצווה הזאת עדות או חוקים או משפטים, לפי שלא האמין היות בה עדות יציאת מצרים, וגם כן כפר היותה משפט וצדק, גם לא האמין שהיה חוק וגזירת המלך, אלא אמר "מה העבודה הזאת לכם", וכיוון בזה המאמר שני דברים ושתי כפירות, האחת שלא הייתה מצווה אלוהית ולא ציווה אותה ה', אלא הם מעצמם סידרו אותה, וזהו שאמר "מה העבודה הזאת לכם" שהוא כפירה בפועל, וכפירה שניה בעניין התכלית, כאילו אמר אין זו עבודה לגבוה ולא זכר לחסדי ה', ואינה עבודה רוחנית בתפילה ועיון התורה, אלא היא עבודה עשויה לתועלתם שתאכלו כבש בן שנתו רך וטוב צלי אש ותשתו ארבע כוסות עליו, הלוא זאת העבודה היא לכם ולא לשמיים, ולפי שיש בזה שתי כפירות לכן אמר בלשון רבים "והיה כי יאמרו עליכם בניכם", כאילו היה בכאן בנים סוררים בנים משחיתים בכפירות שונות, ולזה בפרשה הזאת נזכרו בנים בלשון רבים ובשאר הפרשיות באו כולם בלשון יחיד. טעם אחד כי שאר הפרשיות באו כולן בלשון יחיד "קדש לי כל בכור", "והיה כי הביאך ה' ועבדת את העבודה", "שבעת ימים תאכל מצות", כל הפרשה באה בלשון יחיד, ופרשת החכם גם כן באה בלשון יחיד "ואמרת לבנך", אבל פרשת "משכו וקחו לכם" היתה לזקנים ובאה כולה בלשון רבים, ומפני זה נזכרו בה הבנים גם כן בלשון רבים, "והיה כי יאמרו עליכם בניכם".
הנה כפי כל אחת משתי הבחינות האלה הותר הספק אשר בשער כ"ד.
ולפי שהכפירות הן שתיים במאמר הרשע "מה העבודה הזאת לכם", לכן השיבה התורה על שתיהן, אם בעניין הפועל והמצווה אמר "ואמרתם זבח פסח הוא לה' " כי הוא ציווה בה ולא אנחנו, וכן בעניין התכלית שחשב הרשע שנעשה זאת המצווה לאכול לשובעה ולמכסה עתיק (ישעיהו כ"ג, י"ח), אינו כן, ולכן ציווה ה' יתברך שלא יאכלו את הפסח כי אם על השובעה, כדי שלא תמצא באכילתו שום הנאה גשמית כי אם קיום המצווה מפאת עצמה ותכליתה, שהוא לזכר שפסח ה' על בתי בני ישראל בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל. ובזה ביארה התורה לרשע כי מלבד חומר המצווה אשר לפניו יש פועל ותכלית אמיתי בה, ומבוטלים הם ערעוריו וכפירותיו. והנה המגיד לפי שראה שכיוון הרשע במילות "לכם" שתי הכפירות האלה אמר אף אני במילת "לכם" אדרוש דרשה שלישית והיא שפי כסיל מחתה לו (משלי י"ח, ז'), ואמר "מה העבודה הזאת לכם" להוציא את עצמו מן הכלל שלא יבוא בקהל ה', כי המצווה נתנה לטובים ולישרים בלבותם ולא לרשע. לכן אמר "לכם ולא לו" והוא מדברי המגיד, ולזה אמר "לפי שהוציא את עצמו מן הכלל", ולא היתה היציאה מן הכלל בקיום המצווה כי אם באמונתו, וכמו שאמר "כפר בעיקר" שהעיקר הוא היות המצווה אלוהית ולא אנושית. ולכן אמר המגיד "אף אתה הקהה את שניו" כלומר מלבד מה שהשיבתו התורה תשובה אמיתית על כפירותיו, אף אתה השומע כפירה מפיו ענה כסיל כאולתו, הקהה את שניו, והשיבתו כפי הדרשה השלישית, "ואמור לו בעבור זה עשה ה' לי- לי ולא לו", רצה לומר אמור לו כי בעבור קיום האמונה שהיה לי בה' ובעבור עבודת המצווה הזאת אשר עשיתי במצרים הלילה ההוא עשה ה' לי חסד גדול כי הוציאנו ממצרים והצילני מנגף הבכורות. ואתה אויב מחרף ה' "אילו היה שם לא היה נגאל" לא היה זוכה להיגאל, כי היה מת באותם ימי החושך שמתו בהם פושעי ישראל לבל יראו בגאולת ה' ותשועתו. ולמדנו מזה בעניין השגחת ה', כי לא לבד שהוא ה' יתברך מבחין בין עם לעם כמו שאמר הכתוב "בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל", אלא שהוא מבחין ומבדיל גם כן בין איש לאיש מהאומה עצמה לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו, שפסוק "בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים" בה בפרשת שאינו יודע לשאול ולקחו המגיד בהלוואה משם כדי לחרף ולגדף בו את הרשע כדי רשעתו, ובשאינו יודע לשאול נדרש מהכתוב רק מילות "בעבור זה" ושאר חלקי הכתוב שהם "עשה ה' לי בצאתם ממצרים" דרש ברשע, וכאילו אמר אם אין לו עניין אצל שאינו יודע לשאול תנהו לענין רשע. וכבר אמרתי שאין הדרשה הזאת ביאור הכתוב באשר הוא שם, לכן אין להקשות עליו איך הביאו מפרשה אחרת, כי המגיד רצה להקהות שני הרשע ומתלעות אויל על נרפו בה', ולא חשש אם לקח הפסוק מפרשה אחרת.
ובזה נתבאר המאמר והותרו הספקות אשר בשער כ"ז, כ"ח, ושער עשרים ותשעה.
יכול מראש חודש
פסקה א
תשובות לשערים ל' – ל"ד
"תם מה הוא אומר מה זאת ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו" וכו', הדרשות האלה שדרש המגיד על התם ושאינו יודע לשאול תמצאם בסוף סדר "בא אל פרעה" במצוות "קדש לי כל בכור פטר כל רחם באדם ובבהמה לי הוא, ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים" וגו' "ולא יאכל חמץ" וגו' "שבעת ימים תאכל מצות" וגו' "והגדת לבנך ביום ההוא לאמור בעבור זה עשה לי ה' בצאתי ממצרים, והיה לך לאות על ידך" וגו'. והפרשה הזאת דרש המגיד על ושאינו יודע לשאול, ואחריה באה פרשה אחרת "והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני" וגו' "והעברת כל פטר" וגו' "והיה כי ישאלך בנך מחר לאמור מה זאת" וגו', "וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה" וגו' (שמות פרק י"ג א' – ט"ז), והפרשה הזאת פירשה המגיד על התם. ויש לעיין בפרשיות האלה:
ראשונה אם אמנם באה הדיבור למשה לאמור "קדש לי כל בכור" וגו' למה כאשר בא משה רבינו ע"ה להגיד המצווה הזאת לישראל לא זכרה כמו ששמע שהיא קידוש הבכורות, והזכיר במקומה מצוות מצה ואיסור חמץ שנאמר "ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה וגו' ולא יאכל חמץ וגו' שבעת ימים תאכל מצה" וגו'. וקשה אם ציווה ה' אותו על קידוש הבכורות לעם ציווה הוא לעם מצוות המצה?
שנית למה הזכיר גם כן מצוות קרבן הפסח ומשפטו והמרור? ומה ראה משה רבינו עליו השלום על ככה שפעמים יצווה על הפסח ולא על המצות ופעמים יצווה על המצות ולא על הפסח?
השלישית מה ראה לצוות מצוות התפילין עם המצה בפסח?
והנראה לי בעניין הפרשיות האלה אבאר פה ומזה תצא דרשת המגיד בתם ובשאינו יודע לשאול. ואומר שהתורה ספרה כי הקב"ה ציווה למשה על קידוש הבכורות ולא היה עניינו שיקדש בכורות ישראל מיד במדבר להיותם לעבודת הקודש כמו שכתב הרמב"ן, אלא עניינו שיקדש כל בכור פטר רחם באדם ובבהמה אחרי בואם לארץ כנען, כי גם במצוות הפסח לא נתחייבו לדורות כי אם בארץ. ופסח מדבר נצטוו באותו פרק, ולפי שהיה קידוש הבכורות זכר למכת בכורות וליציאת מצרים, לכן ראה משה רבינו עליו השלום להזהיר את ישראל על המצווה הכוללת ובכל חלקיה שהם פסח, מצה ומרור וקידוש הבכורות, שכולם לתכלית אחד ולזיכרון אחד נצטוו, וזהו "ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים". כי התחיל לימודו להתם מהטעם העיקרי והסיבה האמיתית, ולכן ציווה אותם שיזכרו תמיד את היום הזה, והזיכרון יהיה שבחוזק יד הוציא ה' אותם ממצרים. והרושם אשר יעשה בהם הזיכרון הזה ראשונה הוא על ידי מצוות מצה ואיסור חמץ. ולפי שהיה זה תלוי בארץ, כי במדבר לא היה להם חיטים לאת פת חמץ ולא מצה, לכן אמר "והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני" וגו' "ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה", ולא נקרא עבודה עניין המצה כי אם קרבן הפסח שנקרא כן, כמו שאמר במצוותו "ושמרתם את העבודה", וכן פירש רש"י ז"ל.
ולפי זה באומרו "ועבדת את העבודה הזאת" משמעו הפסח והמרור, וקיצר בעניינו לפי שכבר פירשו למעלה באר היטב. ואחר הפסח הזכיר עניין המצה, ואמר "שבעת ימים תאכל מצות" וגו' ועל זה אמר ולא יראה לך חמץ והגדת לבנך ביום ההוא לאמור. ומאשר לא הזכירה בו התורה עניין שאלה ולא אמירה אלא אמר לבד והגדת לבנך, גזר המגיד שהבן הזה לא היה יודע לשאול, ושהתורה ציוותה אביו שיפתח פיו לאלם ויגיד לו הדברים כמו שעברו.
ואם תשאל ומי אמר למגיד שהבן הזה נמנע מלשאול מחוסר ידיעתו אולי הוא בלתי מאמין בדבר ומאס בתורת ה' ואמר לא אזכרהו ולא אדבר עוד בשמו? הנה התורה גילתה אמיתת זה במה שאמרה מיד "והיה לאות על ידך ולזיכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך, ושמרת את החוקה הזאת במועדה מימים ימימה", וידוע שהדברים האלה לא יאמרו כי אם על איש ירא ה' במצוותיו חפץ מאוד, שלא יעדר ממנה כי אם הידיעה, ולחסרון ידיעתו אמר "למען תהיה תורת ה' בפיך", רצה לומר שילמד הדברים כפי פשוטם מצוות אנשים מלומדה, ויהיו על פיו אף על פי שלא יעמיק בשכלו, ולכן נסתפק להודיעו חומר המצווה בלבד, כמו שאמר "בעבור זה ה' לי בצאתי ממצרים", רצה לומר "בעבור זה" היינו המצה והמרור כדי שאבוא לעשות המצווה הזאת עשה ה' לי להוציאני ממצרים. וזהו מה שדרש המגיד "ושאינו יודע לשאול את פתח לו". והוצרך לדייק בו יכול מראש חודש? יכול מבעוד יום? לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך. כי הבן הנער והסכל הזה יאות לו לדעת רק הסיבה החומרית במצווה, ולכן יצטרך האב להראות לו באצבע על מצה ומרור המונחים לפניו, שהם הדברים המוחשיים מחומר המצווה, ולזאת נתייחד לימודו החומרי בלילה הזה, ולא לימוד הפסח שהוא עניין רוחני.
יש מפרשים שאמר "והגדת לבנך יכול מראש חודש" וכו' אינו מהתשובה, אלא שמחבר ההגדה אחרי שהשלים זכרון הארבעה בנים וחשיבותם בא להזכיר הדרשה הזאת בפסוק והגדת לבנך ואמר יכול מראש חודש, תלמוד לומר משנכנס ניסן; אי ביום ההוא יכול מבעוד יום רצה לומר שתאמר ההגדה ביום ששוחטים פסחיהם תלמוד לומר בעבור זה. אבל מה שכתבתי ראשונה הוא הנכון שעל מי שאינו יודע לשאול נדרש זה ולא על שאר הבנים, לפי שלא נתייחד לימודם לאותו זמן להיותו מושכל ובלתי חומרי, ואצל שאינו יודע לשאול הוא כולו חומרי. והנה דרש בשאינו יודע לשאול פסוק "בעבור זה" לפי שהוא מעניינו, אף כי מילות "עשה ה' לי" כבר דרש אותם ברשע, אמנם בשאינו יודע לשאול דרשו בייחוד, וברשע דרש בדרך אסמכתא ועל צד הצחות לקוח בהלואה ממקום אחר.
אמנם בבן התם כלל כל העניינים, כי בפרשה "והיה כי יביאך ה'" ציווה משה רבינו על זכרון היום ההוא בעבודת הפסח והמרור הנכלל עמו, ומצוות המצב הזהיר אחר כך בפרשה הזאת איך יעשו הזיכרון ההוא, וגם כן בקידוש הבכורות. ולהיות המצוות הללו כולם קשורות ומצרניות הן זו עם זו כי תכליתן אחת ומכוונות ובאות לזיכרון אותו היום, ונמשכות מאותו דבור ראשון. וזהו אמרו "והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני" וגו' שצווה מצוות הבכורות באותו לשון עצמו שציווה מצוות הפסח והמצה. ולכן אמר עליו "והיה כי ישאלך בנך מחר לאמור מה זאת?" כי בראותו את חומר המצווה ישאל על עניינה והיתה התשובה: "וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (שמות י"ג, י"ד).
התורה מורה כי הבן התם שאל על הזיכרון בכללותיו אם בפסח אם במצה ואם בקידוש הבכורות, כי ראה שהיתה המצוה מתאחדת בכולם ולכן שאל "מה זאת". והיתה התשובה שהפועל כולו הוא פועל אלוהי, והוא צווהו, ולזה אמר "בחוזק יד הוציאנו ה' מבית עבדים" שמוסב כנגד הפסח והמצה שהזכיר, וכנגד קידוש הבכורות אמר עוד "ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו ויהרוג ה' כל בכור בארץ מצרים" וגו' "על כן אני זובח לה' כל פטר רחם", הרי משמע כי הבן התם שאל על כללות העניין שהוא הפסח, המצה והבכורות, אף כי בתום לבבו וקוצר חכמתו לא ידע להבחין ביניהם ואמר "מה זאת?". והוכיחה התורה שהיה זה בתום לבבו ולא נטה למינות או שיש איזה טינה וקנטור בליבו, והראיה שהוסיפה התורה לומר עליו "והיה לאות על ידך ולטוטפות בין עיניך כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים", ולא יפול מאמר זה כי אם על התאב למצוות ה' ולא נמנע מהן כי אם מפאת תמימותו וקוצר הבנתו. ולפי זה אף שבאה שאלת התם בפרשת בכורות, הייתה שאלתו בייחוד על יציאת מצרים, כמו שנראה מדברי התשובה, ובאה בתום לבבו כפי מה שהשיבה לו התורה. ושאינו יודע לשאול דרש המגיד מהפסוק "בעבור זה" כפי עניינו, והסב הגדתו שתהא בליל פסח, לפי שהכין השאלה עם הסיבה החומרית בלבד. ולפי ששניהם התם ושאינו יודע לשאול לא נמצא להם עוון כי אם קוצר ידיעה, לא בהתפארות החכמה כמו החכם ולא ברֵשַע ופשע כמו הרשע, לכן הסתפק המגיד להשיב עליהם מה שהשיבה התורה ולא הוסיף לומר עליהם "אף אתה..." כמו שעשה בבן החכם והרשע.
והותרו עם זה הספקות אשר בשער שלושים, ל"א, ל"ב ול"ג ושער ל"ד.
מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו
פסקה א
תשובות לשערים ל"ה – ל"ז
"מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו" וכו'. אחר שהזכיר המגיד דרשת הבנים ע"פ הדברים שביארתי, מתחיל עתה בענין ההגדה, ותחילתו בגנות כדי לסיים בשבח. והנה בתחילת דבריו אומר "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו ועכשיו קירבנו המקום לעבודתו ומזכיר קריבת ה' שהוא יתר שהכל תלוי בו ומקור הטובות והחסדים כולם, ומביא ראיה מדברי יהושע על שלושה חסדים גדולים שעשה הקדוש ברוך הוא עם אבותינו עד להפליא, והם שאברהם בתחילתו לא היתה לו ירושה ונחלת ארצות, וגם כן לא היתה לו אמונה אלהית, ולא היה לו זרע ותולדות בנים כלל, כי הוא היה נעדר מכל אלה, עד אשר בחמלת ה' עליו השלימו בכולם. וזהו שאמר "בעבר הירדן ישבו אבותיכם מעולם" (יהושע כ"ד, ב') , ר"ל אתם בני ישראל דעו נא וראו שארץ כנען אשר ירשתם והתנחלתם בה לא היתה לכם נחלת אבות, כי אבותיכם היו יושבים בעבר הנהר ולא בארץ כנען, כי שם בן נוח שיצא מן התיבה הוא וכל תולדותיו עד אברהם נתישבו בעבר הנהר בבבל. ולזה הזכיר תרח אבי אברהם, לפי שממנו נפרד אב המון גויים, וכל זה להודיע לאבותיהם היו נעדרים מירושת הארץ. עוד הזכיר ההעדר השני שהיתה להם מהאמונה האלהית, באמרו "ויעבדו אלהים אחרים", רמז לתרח ולנחור שהזכיר, כי האבות הקודמים להם היו צדיקים ורק תרח אבי אברהם ונחור אחיו היו עובדים אלהים אחרים, ואברהם היה ראוי ללמוד מהם ולהדמות אליהם באמונתם. והזכיר אברהם בלבד ולא אמר אברהם ובניו כמו ביעקב, רמז שהיה יחידי ועקר מבלי בנים.