זבח פסח על הגדה של פסח· רבנו יצחק אברבנאל
מאה שערים
שער ראשון
למה סידרו חז"ל המאמר הראשון מההגדה בלשון ארמי "הא לחמא עניא" וכו', ושאר המאמרים שבהגדה באו כולם בלשון הקודש? והיה ראוי שיהיו המאמרים כולם באופן אחד, אם בלשון הקודש אם בלשון ארמי מתחילה ועד סוף. ובפירוש המאמר אזכיר דעות החכמים בזה, ומה שהוא יותר קרוב אל המושכל.
שער שני
למה קרו המצה "לחם עוני", והיא בעצמה כפי מה שנהנו בה בני ישראל לבנה ויפה? ואם מפני שהיא זכר לעוני, הנה רבן גמליאל דרש שהיא זכר לגאולה וגם הכתוב מעיד עליה כן? וראוי אם כן לדעת אם המאמר הזה מסכים לדרשת רבן גמליאל או חולק עמו.
שער שלישי
למה הייתה תחילת ההגדה בעניין המצה בלבד באמרם "הא לחמא עניא", והנה החג הפסח חובה לזכור שלושה דברים, ואלו הן: פסח מצה ומרור, כמו שאמר רבן גמליאל? ולכן היה ראוי שיתחיל בפסח שהוא הקודם, או יזכיר שלושתם יחד, לא שידרוש מהמצה בלבד. גם כי מאמר רבן גמליאל היה ראוי שיבוא בתחילת ההגדה כי הוא היסוד שהכל תלוי בו.
שער רביעי
באמרם "הא שתה הכא לשנה הבאה בארעא דישראל, הא שתה הכא עבדי לשנה הבאה בארעא דישראל" והוא מאמר כפול והיה די שיאמר חד מנייהו, גם כי זה עצמו נאמר בסוף ההגדה, "כן ה' אלוהינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים שמחים בבניין עירך" ושם היה המקום הנאות אליו, לא בתחילת ההגדה שאינו מקומו.
שער חמישי
במאמר "מה נשתנה" שזכר שם בשינויים, אכילת המצה והמרור והטבול שתי פעמים וההסבה, ולא זכר בפסח שהיו אוכלים בלילה הזה ולא בשאר הלילות, ולא זכר חיוב ארבע כוסות, ולא ריבוי פעמים בנטילת ידיים, ולמה לא שאלו על השינויים האלה כמו ששאלו על המצה והמרור ועל ההסבה והטבול?
שער שישי
אם הייתה שאלת "מה נשתנה" כנגד הבנים הקטנים, איך לא זכר בה דבר מעקירת הקערה מן השולחן ושעשה עניינים מורים על התחלת הסעודה ועניינים מורים על תשלומה.
שער שביעי
בתשובת עבדים היינו לפרעה וכו', והוא שבהיות השאלה על המצה ועל המרור ועל ההסבה והטבול, הנה באה התשובה מספקת על אכילת מצה בלילה הזה מכל הלילות, לפי שבחיפזון יצאו ממצרים עד שלא הספיק בצקם להחמיץ, כרבן גמליאל, אבל לעניין הטבול וההסבה לא השיב דבר, וגם לא לעניין המרור, והיה לו לומר שמררו המצריים את חייהם בעבודה קשה, ולכן הייתה אכילת המרור כמו שמזכיר אחר זה, ולמה לא זכרו גם כן בתשובה הזאת.
שער שמיני
באמרו "ואילו לא הוציא את אבותינו ממצרים עדיין אנו ובנינו" וכו', המאמר הזה אינו מעניין התשובה והשואל לא שאל על זה כי אם "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות", לא למה נעשה חג הפסח, כיוון שאנו לא היינו היוצאים ממצרים כי אם דור אחר רחוק ממנו מאד, והיה ראוי שתהיה התשובה בעניין השנוי ולא בדבר אחר.
שער תשיעי
המאמר הזה תמצאהו בסוף ההגדה, "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", ושם הוא באמת המקום הנאות אליו ומה ראה לזכרו כאן שלא במקומו הראוי לו ונכפל, כיוון שהוא עתיד לאומרו אחר כך?
שער עשירי
מה הרווחנו אנשי הגלות כמונו היום במה שיצאו אבותינו ממצרים כמו שאמר "ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים עדיין אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים", כי אפשר שהיינו יושבים שם בשלום יותר מישיבתנו בגלות אדום וישמעאל, וכמו שאמרו אבותינו הלא טוב לנו עבוד את מצרים ממותנו במדבר העמים בתוך השמדות והגירושין אשר לחרב לחרב ואשר לרעב לרעב ואשר לשבי לשבי, ובפרט היציאה מכלל הדת לתוקף הצרות?
שער אחד עשר
באומרם "ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים עדיין היינו אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים", הוא בלתי צודק כי אפילו אם לא הוציא את אבותינו ממצרים היה אפשר להוציא אותנו או לבנינו, ולא היו אז בנינו ובני בנינו עבדים לפרעה.
שער שנים עשר
למה אמרו "כולנו חכמים כולנו נבונים כולנו יודעים את התורה" ומה כוונו בשלושת התוארים האלה? והנה לא זכרו משכילים ולא אנשי חיל יראי אלוהים ושאר המדות שזכר יתרו?
שער שלושה עשר
מה שזכר מחכמי ישראל שהיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה, קשה מה ראו על ככה ומה הגיע אליהם להסיר שינה מעיניהם ותנומה מעפעפיהם, והתורה צוותה ושמחת בחגך, וזה הוא עינוי הנפש, ואין ספק שתכלית מה כוונו בזה.
שער ארבעה עשר
מה ראיה היא זו שהביא שהיא מצווה לספר ביציאת מצרים בלילה הזה ממאמר רבי אלעזר בן עזריה מאותה משנה בפרקא קמא דברכות "הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות" וכו', הלא אותה משנה לא כוונה בליל פסח בלבד, כי אם שתאמר פרשת הציצית שיש בה יציאת מצרים בקריאת שמע של לילה אף על פי שלילה לאו זמן ציצית הוא, שנאמר "וראיתם אותו", ומה זה לעניין חובת ליל פסח שלא לבד נתחייב לקרות פרשת ציצית בקריאת שמע של אותו הלילה כשאר הלילות, כי אם שנזכיר בו פסח מצה ומרור בטעמיהם?
שער חמישה עשר
אם היה רבי אלעזר בן עזריה כשמנוהו לראש ולנשיא תחת רבן גמליאל בן 18 ומפני כבוד הנשיאות נעשה לו בדרך נס קווצותיו לבנות ומראהו כאילו היה בן 70 שנה, כמו שמפורש בפרקא קמא דברכות, ובאותו יום כשמנוהו לנשיא אמר משנה זו, כמו שכתב רש"י שם, ועל זה אמר "הרי אני כבן שבעים שנה" ולא בן שבעים, לפי שהיה ילד חכם, יקשה אם כן מה היא התימה שלא זכה בכל ימיו למצוא ראיה שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא, הלא המאמר הזה לא יאות כי אם לזקן שקנה חכמה ועברו עליו שנים רבות ובכל רוב שנותיו לא זכה לזה, והוא היה בתחילת ימיו?
שער ששה עשר
היאך אמר ר' אלעזר בן עזריה שלא מצא כל ימיו ראיה שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא, הנה אם אמר זה על ליל פסח הלא מקרא מלא הוא "ליל שימורים לה' להוציאם מארץ מצרים הוא הלילה הזה לה' שימורים לכל בני ישראל לדורותם", וכמו שפירש הרמב"ן ענינו שלכל בני ישראל הלילה הזה ליל שימורים שישמרו את העבודה הזאת לזכור יציאת מצרים. ואם לא כיוון רבי אלעזר בן עזריה לעניין ליל פסח, באה אם כן המשנה הזאת כאן ללא צורך.
שער שבעה עשר
בדרשת בן זומא "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים", שדרש (לעניין ציצית) "ימי חייך הימים כל ימי חייך הלילות" וחכמים דרשו "כל ימי חייך להביא לימות המשיח", קשה על זה מאוד לפי שהכתוב הזה בסדר ראה בפרשת "שמור את חודש האביב", והוא מדבר במצוות הפסח כמו שאמר "וזבחת פסח וגו'" לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני כי בחיפזון יצאת מארץ מצרים למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך", וכפי סגנון הפרשה אי אפשר לפרשו כי אם על עניין הפסח לא לעניין פרשת ציצית וכן פירש רש"י ז"ל למען תזכור על אכילת הפסח ומצה תזכור את יום צאתך.
שער שמונה עשר
בדרשת בן זומא "ימי חייך הימים כל ימי חייך הלילות" הנה כבר התבאר על פי ההיגיון והוא האמת בלא ספק שמלת "כל" הוא חומה כוללת ותכלול הפרטים כולם. וכשתבוא ההקדמה סתמית מבלי "כל" תהיה כהת כח חלקית. כי באומרו ימי חייך מורה על קצת הימים, לא כולם, ובאומרו כל ימי חייך מורה שבכל הימים יתחייב לזכור יציאת מצרים, ולפי זה לא יוכל לדרוש "כל ימי חייך הלילות", כי מילת "כל" שנאמר בכתוב, בימים לדידיה איצטריך ולא לעניין הלילות, ואם כן אין מקום לדרשתו.
שער תשעה עשר
במאמר "ברוך המקום שנתן תורה לישראל", קשה מה ראה המגיד להקדים הברכה הזאת על דרשת הארבעה בנים, ואם ראה שהיה ראוי להקדימה על מה שדרשו חז"ל בפסוקי התורה למה לא אמרה בתחילת ההגדה קודם שידרוש שאר הכתובים שכבר נדרשו בה, ומה היחס אשר יש לברכה זו לזוכרה קודם דרשה ארבעה בנים?
שער עשרים
למה תאר הקב"ה בשם "מקום" באומרו "ברוך המקום שנתן תורה לישראל"? וכבר חשבו אחרים להינצל מן הספק הזה לפרש המקום הנזכר כאן על הר סיני שבו נתנה תורה לישראל וקבלוה משם, וכמו שאמר במשנה משה קיבל תורה מסיני, והיא באמת דעת מוטעה.
שער אחת ועשרים
מה ראה המגיד להביא כאן דרשת ארבעת הבנים שביאר בה עניין גלות מצרים והיציאה משם, ואחר כך מביא "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו" שזכר בו תרח ונחור, ואברהם ומעמד בין הבתרים ויעקב ולבן, והירידה למצרים, וברוך שומר הבטחתו, והיא שעמדה, ודרשת ויענונו וגו', ואחרי זה יזכיר דרשת ארבעה בנים וכל דבר על מקומו יבוא בשלום.
שער שנים ועשרים
מה החלוקה הזאת שעשה המגיד בארבעה בנים אחד חכם, אחד רשע, אחד תם ואחד שאינו יודע לשאול? כי הנה החלוקה אינה שלמות הסתירה והחלקים שזכר אינם מקבילים בעצמם. והיה ראוי שיאמר אחד חכם ואחד סכל או איש בער ולא ידע, אחד רשע ואחד צדיק שהם הפכיים או מקבילים בעצמם, מה שאין בין חכם לרשע ולא תם לשאינו יודע לשאול.
שער שלושה ועשרים
בסדר זכרון הארבעה בנים הזכיר ראשונה החכם ואחריו התם ואחריו שאינו יודע לשאול. ולמה לא הזכירם בסדר הפרשיות, הרשע תחילה שבא בסדר "בא אל פרעה" בפרשה "משכו וקחו לכם", ואחריו שאינו יודע לשאול שבא בפרשה "קדש לי כל בכור" ואחריו התם שבא בסוף הסדר בפרשה "והיה כי יביאך" וגו' והחכם באחרונה שבאה פרשתו בסוף סדר ואתחנן?
שער ארבעה ועשרים
מה היה שפרשיות החכם והתם ושאינו יודע לשאול באו כולם בלשון יחיד "והגדת לבנך", "והיה כי ישאלך בנך" ופרשת הרשע באה שאלתו בלשון רבים "והיה כי יאמרו אליכם בניכם"?
שער חמישה ועשרים
דרש פרשת "כי ישאלך בנך מחר לאמור מה העדות והחוקים והמשפטים" שהיא בסוף סדר ואתחנן על מצוות הפסח, ובאמת הפרשה ההיא דברה על כל מצוות התורה ולא על מצוות הפסח בלבד, ופסוקי הפרשה יוכיחו זאת. ועם היות שזכר בה עניין יציאת מצרים, היה זה מפני שהוא יסוד ושורש המצוות כולן, וכן נזכר במצוות השבת ומצוות הציצית ומצוות הגר ומצוות אחרות, אבל לא יתייחס מזה שתהיה השאלה על מצוות הפסח בלבד.
שער שישה ועשרים
למה לא השיב המגיד לשאלת החכם התשובה שהשיבה לו התורה באותה פרשה שנאמר: "ואמרת לבנך עבדים היינו לפרעה במצרים"? והיא תשובה מתייחסת אל השאלה ולא זכרה המגיד, וזכר דברים אחדים מחוץ: "אף אתה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין לאחר הפסח אפיקומן" שהוא תשובה בלתי מתייחסת אל השאלה.
שער שבעה ועשרים
מה ראה המגיד לדרוש פרשת "משכו וקחו לכם" בשאלת "מה העבודה הזאת לכם" על הרשע? ומה הרֶשע והפֶשע אשר מצא בשאלה זאת? האם בשביל שאמר מילת "לכם" ודרש "ולא לו" לפי שהוציא את עצמו מן הכלל? והנה נזכר בזה בשאלת החכם מילת "אתכם" ולמה לא אמר עליו שהוציא את עצמו מן הכלל? ואם נאמר לפי שקרא מצוות הפסח "עבודה" כאילו היא עבודת פרך כמו שכתב ר' יוסף גיקיטיליא5, הנה הוא לישנא דקרא נקט, שהכתוב קורא המצווה הזאת עבודה, שנאמר "ושמרתם את העבודה הזאת", "ועבדתם את העבודה הזאת". ובמה אם כן מצאו הרֶשע במאמר "מה העבודה" וגו'?
שער שמונה ועשרים
למה לא נתן המגיד על שאלת הרשע התשובה שהשיבה לו התורה בצדו: "ואמרת זבח פסח הוא לה'" וגו'? שהיא תשובה מתיחסת ואמיתית, ולא זכרה המגיד אלא השיבו בדברי חרון אף להכעיסו: "אף אתה הקהה את שיניו" וכן', והקושיא במקומה עומדת.
שער תשעה ועשרים
איך סידרו חז"ל בתשובת פסוק "בעבור זה עשה ה' לי", הלוא הפסוק הזה כבר דרשו על מי שאינו יודע לשאול, ואיך אם כן ידרוש אותו שתי פעמים לעניין הרשע ולמי שאינו יודע לשאול? ושתק המגיד מתת ברשע התשובה שאמרה התורה בעניינו, ונתן התשובה שלא נאמרה בעניינו כי אם בעניין שאינו יודע לשאול.
שער שלושים
איך הביא הבן התם בעניין הפסח? ומה שאמר "והיה כי ישאלך בנך מחר לאמור מה זאת", זה לא נאמר על מצוות הפסח כי הפרשה ההיא תשובה על מצוות פטר חמור שנאמר "והיה כי יביאך ה'" וגו', ועל זה אמר "והיה כי ישאלך בנך מחר לאמור", לא על מצוות הפסח שלא נזכרה בפרשה.
שער אחד ושלושים
מה ראה המגיד לייחס שאלת "מה זאת" לתם לבבו ולנקיון כפיו של השואל. ואולי כיוון למה שכיוון הרשע באמרו "מה העבודה הזאת לכם", כי כח שני המאמרים אחד אחרי שכבר ביארתי שלא הוכיח רשעתו ממלכת "לכם" כי אם מעצם השאלה, ואם שניהם דברים אחדים דיברו, למה ייחס המאמר האחד לרשע והשני לתם?
שער שניים ושלושים
איך דרש המגיד בשאינו יודע לשאול פסוק "בעבור זה", אחר שכבר דרש הפסוק הזה עצמו על הרשע, כמו שנזכר למעלה, ואיך יעשה שתי דרשות לשני עניינים מכתוב אחד?
שער שלושה ושלושים
למה בשניים מארבעה בנים, החכם והרשע, אמר לשון "אף אתה" והביא בתשובותם דברים מחוץ שלא זכרה התורה, ובתם ובשאינו יודע לשאול לא אמר לשון "אף אתה" ולא עניינים אחרים כי אם פשוטי התורה שנזכרו בתשובותם.
שער ארבעה ושלושים
למה חייבו חז"ל הגדה מי שאינו לשאול בליל הפסח באומרם "יכול מראש חודש, יכול מבעוד יום? לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור", ולא דרשו כזה בעניין החכם ולא ברשע ולא בתם, כי לא אמרו שתהיה תשובותם בלילה הזה ביחוד, ולמה אם כן בבן הרביעי הזה?
שער חמישה ושלושים
המאמר "מתחילה עובדי עבודה זרה" וכו' כנראה הוא מיותר ואף שצריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח, הנה כבר התחיל בגנות במאמר "עבדים היינו לפרעה במצרים" והמשיך עניין הגאולה ודרשת הבנים בעניין הפסח והמצה והמרור, ומה לו לחזור לאחור, ואם על כל פנים רצה להתחיל בגנות פעם אחרת, מה לו להתחיל מתרח, והיה ראוי שיתחיל מגלות מצרים או ממראה בין הבתרים, ואם רצה להזכיר אביו של אברהם מה לו עם נחור אחיו?
שער שישה ושלושים
אם הניח במאמרו שתי הקדמות, האחת ש"מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו" והשנית ש"עכשיו קרבנו המקום לעבודתו", למה הוכיח והביא ראיה על ההקדמה הראשונה מדברי יהושע "כי בעבר הירדן ישבו אבותיכם מעולם" ועל ההקדמה השנית ש"עכשיו קרבנו המקום לעבודתו" לא הביא ראיה כלל?
שער שבעה ושלושים
מה ראה יהושע להזכיר בדבריו לישראל עניין עשו וירושתו שאינם מערך הדברים, ואם רצה להודיע כל זרע יצחק, למה לא הודיע גם כן זרע אברהם מבני קטורה ולמה לא הזכיר ישמעאל בנו ולא ירושתו?
שער שמונה ושלושים
למה אמר "ויעקב ובניו ירדו מצרימה"? כי אם הודיע שיולדו ליצחק שני בנים עשו ויעקב, ושעשו ירש את הר שעיר, היה לו לומר ויעקב ובניו ירשו את ארץ כנען, שהיא תמורת עניין עשו וירושתו, לא שיאמר עשו ירש את הר שעיר ויעקב ובניו ירדו מצרימה בגולה. ואם כן, היה זה סימן אהבה לעשו ושנאה ליעקב, בהפך מה שאמר הנביא "ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי" (מלאכי א', ג').
שער תשעה ושלושים
גם קשה המאמר ויעקב ובניו ירדו מצרים, שמורה שהם ירדו שמה מרצונם ובחירתם, ואינו כן כי אם מפני גזירת בין הבתרים, וכמו שדרש "וירד מצרימה אנוס על פי הדיבור". וראוי שנדע הירידה הזאת אם הייתה להם בחירה או מוכרחה, ואם הייתה מוכרחה האם הייתה מסיבת חטא בדרך עונש, ומהו החטא, או אם היתה בזולת חטא כלל ואיך היה זה? מי יתן ואדע.
שער ארבעים
המאמר "ברוך שומר הבטחתו לישראל" קשה, כי בשמירת הבטחתו וקיום דברו לא תפול לשון ברכה, לפי שהשם יתברך בעצמו הוא אמת, ואמונים נוצר ה', ולא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם (במדבר כ"ג, י"ט), ואיך יאמר על זה "ברוך" השופט כל הארץ לא יעשה משפט ולא יקים את דברו?
שער אחד וארבעים
באומרו שהקב"ה מחשב את הקץ, גילה בזה המאמר שהקב"ה מונה יום ליום ולילה ללילה את ימי גלות מצרים וכל אותן ארבע מאות שנה שנגזרו בברית בין הבתרים כדי להביא את הקץ בעיתו, והפך זה פרסמה התורה, שעם היות שהיה זמן הגלות ארבע מאות שנה תוסיף על הגלות עוד שלושים שנה כדכתיב "ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלושים שנה וארבע מאות שנה" (שמות י"ב, מ') ואיך אמר שחישב להגיע אל הקץ, ובאמת לא ישבו במצרים כי אם מאתים ועשר שנים, ואיך אמר הכתוב שישבו ארבע מאות ושלושים שנה?
שער שנים וארבעים
באומרו שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, הוא הפך מה שהעידה התורה שנאמר: "ארדוף אשיג אחלק שלל תמלאמו נפשי אריק חרבי תורישמו ידי" המורה שהיתה דעתו לעקור את הכל.
שער שלושה וארבעים
הוא יאמר שלבן ביקש לעקור את הכל, ולא ידעתי מאין זה בא למגיד, כי לבן אמר רק יש לאל ידי לעשות עמכם רע, ולא היתה הרעה ההיא להשמיד להרוג ולאבד כי אם לקחת את הצאן, ואולי הרגיש בעניין המקלות שעשה לו יעקב. גם לא מצינו שרצה לעקור כי אם שהיה בידו יכולת עם האנשים אשר עימו לעשות להם רע ולא שביקש באמת לעשות כן. ואם בעבור הכתוב שאמר "ארמי אובד אבי", הנה "אובד" הוא תואר לאביו, שבהיותו בארם היה אובד מבלי לבוש, ואיך יוכיח מזה שלבן ביקש לעקור את הכל?
שער ארבעה וארבעים
איך אמר "והיא שעמדה לאבותינו ולנו" וכו', שיעקב ניצל מלבן בעבור הבטחת בין הבתרים, הלא יעקב נמלט ממנו בזכותו ובזכות אבותיו ולפי שהיה צדיק בדינו עם לבן? וכמו שאמר לו המלאך "כי ראיתי את כל אשר לבן עושה לך", ויעקב אמר "את עניי ואת יגיע כפי ראה אלוהים ויוכח אמש" (בראשית ל"א, מ"ב), לא בעבור הגזרה.
שער חמישה וארבעים
למה לא הזכיר הצלת יעקב מעשו כשיצא לקראתו בבואו מבית לבן בהיות לב עשו על יעקב רע, ולמה לא דרש המגיד שהבטחת בין הבתרים עמדה ליעקב להצילו מעשו בעת הברכות כמו שאמר "יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי", והיה לו להודיע הצלתו מעשיו כמו שהודיע הצלתו מלבן בדרך דרשה רחוקה?
שער שישה וארבעים
מה שאמר "והיא שעמדה לאבותינו ולנו" וכו', כי עם היות שנודה שאבותינו נמלטו מצרותיהם מפני הבטחת בין הבתרים שהייתה עתידה להתקיים בהכרח בירידתם למצרים וביציאתם משם עד בואם לארץ כנען כדי להתקיים הייעוד, יקשה על כל פנים מה שאמר שההבטחה ההיא עמדה גם לנו בגלותנו, וכמו שאמר שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, ואיך יצוייר שבעבור הבטחת בין הבתרים אשר כבר נתקיימה ביציאת מצרים להיות גם אנחנו ניצולים בשבילה עד היום הזה?
שער שבעה וארבעים
קשה מה שדרש "וירד מצרימה אנוס על פי הדיבור", כי יעקב לא ירד למצרים אנוס כי אם שמח ונעלז לראות את יוסף בנו כמו שאמר "עוד יוסף חי אלכה ואראנו בטרם אמות". ומה שאמר לו השם יתברך אל תירא מרדה מצרים, נתן לו רשות, לא שציווהו שילך, וכן כתב הרמב"ם, וגם קודם שבא אליו הדבור הזה כבר יצא מביתו ללכת למצרים ושם לדרך פעמיו, שנאמר "ויסע ישראל וכל אשר לו ויבא בארה שבע ויזבח זבחים לאלוהי אביו יצחק" ואחר כך נאמר "ויאמר אלוהים לישראל" וכו' "אל תירא מרדה מצרימה".
שער שמונה וארבעים
למה בכל הפסוקים שהביא בדרשה הכוללת הזאת כל מילה ומילה שדרש ממנה הוכיח מפסוק אחד, ובדרשה הזאת של אנוס על פי הדיבור לא הביא פסוק כלל, והיה ראוי שיביא עליו פסוק "אל תירא מרדה מצרימה", ואם לא מצא הראיה הזאת הכרחית מי הביאו אם כן אל הדעה הזאת?
שער תשעה וארבעים
מה שדרש "ויגר שם" מלמד שלא ירד להשתקע אלא לגור שם, קשה למה דרשו "ויגר שם" על כוונת יעקב ברדתו מצרימה, ויותר היה ראוי לדרשו על ישיבת העם במצרים בפועל, כמאמר המשורר "ויעקב גר בארץ חם" (תהלים ק"ה, כ"ג), שהוא על זמן הישיבה שמה?
שער חמישים
איך הביא המגיד לראיה "ויאמרו אל פרעה לגור בארץ באנו", הלוא לא אמרו זה להיותו כן כי אם על צד התחבולה כדי שיושיבם בארץ גושן, כי כן כתיב "ויאמר יוסף, אל אחיו וכו' והיה כי יקרא אליכם פרעה ואמר מה מעשיכם ואמרתם אנשי מקנה וגו' בעבור תשבו בארץ גושן כי תועבת מצאים כל רועה צאן", ולפי עצתו אמרו לפרעה "לגור בארץ באנו כי אין מרעה לעבדיך ועתה ישבו נא עבדיך בארץ גושן".
שער אחת וחמישים
בעניין הדרשות האלה לא עשה בהן המגיד דבר כי אם הביא הפסוקים שבאו בסדר "והיה כי תבוא" בפרשת וידוי הבכורים, והוכיחם עם פסוקים אחרים שבאו בסדר "אלה שמות", "וארא" ו"בא אל פרעה", כמו שאמר "ויגר שם" שהוא בסדר "והיה כי תבוא", שנאמר "ויאמרו אל פרעה לגור בארץ באנו" שהוא בסדר ויגש, "ויענונו" שהוא בפרשת כי תבוא, והביא לראיה "וישימו עליו שרי מיסים" שהוא בסדר ,ואלה שמות", "ויתנו עלינו עבודה קשה" שהוא בכי תבוא והביא לראיה "ויעבידו במצרים" שהוא ב"ואלה שמות" וכן השאר. ויש לשאול מה זו ראיה להביא פסוקים לראיה על פסוקים, בהיות אלו ואלו דברי אלוהים חיים?
שער שנים וחמישים
אם רצה המגיד להסכים הפסוקים שבאו בתורה בסיפור המאורע עם הפסוקים שבאו על זה במשנה תורה בוידוי הבכורים, למה עשה עיקר ההגדה מפסוקי משנה תורה והוכיחם עם פסוקי המאורע, הלא יותר היה ראוי שיעשה עיקר ההגדה בסיפור המאורע ויביא עליהם פסוקי והיה כי תבוא?
שער שלושה וחמישים
מה שאמר מלמד שהיו ישראל מצוינים שם, לא הוכיח הציון הלז מפסוק כלל כמו שעשה בשאר הדברים שדרש. ואם לא מצא עליו ראיה מה ראה לאמרו ולדרשו?
שער ארבעה וחמישים
באומרו "ויהי שם לגוי גדול מלמד שהיו ישראל מצוינים", וכן אמרו "ויגר שם" מלמד שלא ירד להשתקע" ולא תמצא בדרשה אחרת שיאמר "מלמד" אלא בשתי אלו בלבד. ואין ספק שללא עשה זה במקרה כי אם לסיבה מה, כיוון שבכל שאר הדרשות לא אמר כן.
שער חמישה וחמישים
דרש "גדול ועצום" על "פרו וישרצו ויעצמו במאוד מאוד", אף כי גדול ועצום הם שני תוארים והפסוק שהביא נזכרו עליו ארבעה תוארים שהם "פרו וישרצו וירבו ויעצמו" ואיך יסכימו שני הכתובים האלו? ואם חשב כי פסוק "פרו וישרצו" וגו' נאמר כולו על הריבוי כמו שדרשו חז"ל שהיו יולדות שישה בכרס אחת, יקשה למה לא דרש המגיד "גדול" בפני עצמו על הריבוי ו"עצום" בפני עצמו על דבר אחר כמו שעשה בשאר מילות הכתוב?
שער שישה וחמישים
מה שדרש "ורב" כמו שנאמר "רבבה כצמח השדה נתתיך" (יחזקאל ט"ז, ז') שנאמר על הגידול, קשה למה לא דרשו על הריבוי שהוא למד מעניינו? ועוד כי בפסוק שהביא "רבבה כצמח השדה נתתיך" נזכר לשון רבבה ולשון גידול, "ותרבי ותגדלי" ולשון עדי "בעדי עדיים"? ומה ראה אם כן לייחס הפסוק הזה למילת "ורב" ולא למילת "גדול" ולא למילת "עצום"? ואיך יסכים "ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדיים" עם מילת "ורב" בלבד?
שער שבעה וחמישים
למה הוכיח עניין "וירעו אותנו המצריים" מפסוק "הבה נתחכמה לו פן ירבה" וגו', אף כי לא נזכר באותו פסוק עניין רעה שידרוש עליו, ובמה שאמרו "הבה נתחכמה לו" לא הרעו לישראל כי אם במה שציווה פרעה לכל עבדיו "כל הבן היאור תשליכהו" וגו' ויקשה למה הזכיר המגיד העצה ולא הפעולה?
שער שמונה וחמישים
הוא דרש "ויענונו" לבניין ערי מסכנות, ודרש "ויתנו עלינו עבודה קשה" עם "ויעבידו מצרים", ובאמת שני עניין שני הכתובים אחד שבעבודת הפרך בערי מסכנות היה העינוי.
שער תשעה וחמישים
ואם נאמר כי נתנו עלינו עבודה קשה זולת ויענונו והם שני עניינים, יש לשאול למה קראהו עבודה קשה, ומה הוא הקושי שמצוייר באיזה עבודה יותר מחומר ולבנים ומבניין הערים?
שער שישים
באומרו "ויזכור אלוהים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב" (שמות ב', כ"ד) קשה כי לא מצינו שכרת הקב"ה ברית כי אם לאברהם בין הבתרים, שנאמר "ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית, אמנם ביצחק וביעקב לא נמצא זכרון ברית, ואיך יאמר אם כן את בריתו את יצחק ואת יעקב?
שער אחת ושישים
מה שדרש "וירא את עניינו זו פרישות דרך ארץ" קשה לפי מה שלמעלה דרש "ויענונו כמו שנאמר וישימו עליו שרי מיסים" שהיה העינוי בבניין ערי מסכנות שהוא הלמד מעניינו, ובכאן דרשו על פרישות דרך ארץ שלא נזכר בכתוב.
שער שנים ושישים
איך הוכיח עניין פרישות דרך ארץ מפסוק "וירא אלוהים את בני ישראל וירע אלוהים" (שמות ב', כ"ה), ובאמת בכתוב ההוא לא נזכר פרישות דרך ארץ, והדרשות האלה הן מצד הסכמת הלשון.
שער שלושה ושישים
למה לא דרש "וירעו אותנו המצריים" על "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" (שמות א', כ"ב) שהיא הייתה באמת הרעה הגדולה שנגזרה עליהם, כמו שתראה שדרש אותו על "ואת עמלינו".
שער ארבעה ושישים
מה ראה לדרוש "ואת עמלינו" על הבנים, הרי בכתוב שהביא להוכיחו לא נזכר לשון עמל, וידוע שלשון עמל הוא נרדף ללשון עינוי, ועניין ענויינו ועמלינו אחד הוא, ובאיזה בחינה אם כן הבדילם בדרשותיו?
שער חמישה ושישים
דרש "ואת לחצנו" על הדחק, משמע כי לחץ ודחק עניינם שווה, ומה הועילו חכמים בהגדתם בשינוי הלשון ואת לחצנו זה הדחק? והרי הוא כאילו אמר "את עניינו זה העמל, ואת עמלנו זה העוני".
שער שישה ושישים
על מה שדרש "ויוציאנו ה' ממצרים לא על ידי מלאך" וכו', קשה מאוד מה שאמר הכתוב מפורש "וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים" שמורה שיצאו על ידי מלאך, הפך הדרשה.
שער שבעה ושישים
למה שדרש על מכת בכורות "אני ולא שרף", קשה מאוד מה שאמר הכתוב בפירוש "ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגף", ואמרו חז"ל על "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר" מכאן שנתנה רשות למשחית לחבל אינו מבחין בין צדיק לרשע6, שמורה שעל ידי שרף או שליח נעשתה מכת בכורות.
שער שמונה ושישים
המגיד דרש "ויוציאנו ה' ממצרים לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף ולא על ידי שליח", אבל הראיה שהביא עליו מפסוק "ועברתי בארץ מצרים" (שמות י"ב, י"ב) אינו מדבר מהיציאה כי אם ממכת בכורות, ואיך הוכיח ממה שדרש במכת בכורות עניין היציאה, הלא אין הנידון דומה לראיה?
שער תשעה ושישים
דרש "ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך, והכיתי כל בכור אני ולא שרף ובכל אלוהי מצרים אעשה שפטים אני ולא שליח", וקשה כי עשה ההעברה עניין בפני עצמו וההבאה עניין בפני עצמו, ובאמת הם עניין מוסב לשני דברים למכת בכורות ולמשפט האלוהיות, ואיך דרש שלושה ועשה ההעברה עניין שלישי?
שער שבעים
המגיד דרש יציאת מצרים בשלילת במלאך ושלילת השרף ושלילת השליח, שלושתם על דבר אחד, אבל בראיה שהביא על זה דרש כל אחד לעניין אחר. שלילת המלאך לעניין ההעברה, שלילת השרף לעניין מכת בכורות ושלילת השליח למשפט אלוהיות, ואיך יוכיח המגיד שלושת השאלות האלו יחד בעניין היציאה?
שער אחת ושבעים
ראוי לשאול מה ראה הקב"ה לעשות מכת בכורות בכבודו ובעצמו ולא עשאו בידי מלאך כמו שהייתה מכת מחנה מלך אשור שנאמר בה "ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור" וגו', ומה שאמרו חכמינו ז"ל "אני ה' אני הוא שהבחנתי בין טיפה לטיפה ובין בכור לשאינו בכור" (פסיקתא רבתי – י"ז), והחזיק בזה רבי שמעון בן יוחאי בספר הזוהר, דרך דרש הוא.
שער שנים ושבעים
מה שדרש "ביד חזקה זה הדבר", קשה למה לא דרש יד חזקה על מכת בכורות שנקראת כן בכתוב שנאמר: "ולא ביד חזקה" וגו' "ושלחתי את ידי" וגו' וידוע שמכת בכורות הייתה סיבת היציאה בעצם, ועליה יאמר "ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה" לא על הדבר שנפל במקנה.
שער שלושה ושבעים
מה שדרש "ובזרוע נטויה זו החרב שנאמר 'וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלים'", קשה לפי שהמצריים לא לקו בחרב, והפסוק שמביא המגיד להוכיח זה שנאמר "וחרבו שלופה בידו" תשובתו בצידו "על ירושלים", ואיך יוכיח מזה שהייתה חרב במכות מצרים?
שער ארבעה ושבעים
מה שדרש "ובמורא גדול זה גילוי שכינה" קשה כי לא ירדה שכינה בתוך בני ישראל כי אם במעמד הר סיני, ואיך ימנה זה בכלל נסי מצרים? והכתוב שאמר "ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל", פירש רש"י "המורא הגדול ניסים וגבורות שבמדבר", והרמב"ן פירשו על מעמד הר סיני ומה לו לעניין מכות מצרים?
שער חמישה ושבעים
איך הביא ראיה על היות מורא גדול גילוי שכינה מפסוק "במסות באותות ובמופתים ובמלחמה וביד חזקה ובזרוע נטויה ובמוראים גדולים" שהם כולם שמות ותוארים למכות מצרים המבהילות, ואמר "ובמוראים גדולים" לשון רבים, האם נאמר שהיו גילויים רבים מהשכינה?
שער שישה ושבעים
מה שדרש "ובאותות" על המטה, קשה לפי שהמטה היה כלי לאותות שנעשו באמצעותו אבל לא היו האותות עצם המטה שהוא כלי או אמצעי לדבר אחר אין ראוי לומר עליו שהוא עצמו, והכתוב שהביא לראיה חולק עליו, שאמר "אשר תעשה בו את האותות", שמורה שאין המטה האותות, ואם אמר זה על אות התנין, הנה הוא היה אות פרטי ולא אותות רבים.
שער שבעה ושבעים
מה שדרש "ובמופתים זה הדם", קשה שמכת הדם הייתה מופת פרטי ומופתים הוא לשון רבים, ועם היות שיצדק לומר שהדם הוא מכלל המופתים, לא יצדק לומר שהוא "מופתים".
שער שמונה ושבעים
הראיה שהביא מפסוק "ונתתי מופתים בשמים ובארץ דם ואש ותמרות עשן" (יואל ג', ג'), קשה להבין לפי שהפסוק ההוא אינו מדבר במופתי מצרים, אך מיועד על הגאולה העתידה, וגם שם קרא "מופתים" הדם והאש ותמרות עשן שזכר, ולמה לא דרש אותם המגיד במילת "ומופתים" אשר מורה על הריבוי ודרש "מופתים" על הדם בלבד.
שער תשעה ושבעים
למה בדרשה שעשה בפסוקים אלה לא הזכיר מכל מכות מצרים כי אם שתים בלבד, הדבר והדם, למה לא דרש גם כן שאר המכות, הלוא יותר טוב היה לדרוש ובאותות ובמופתים" על כללות הניסים מלדרוש אותם על הדם בלבד?
שער שמונים
מה שדרש "ובזרוע נטויה שתים ובמורא גדול שתים ובאותות שתים ובמופתים שתים", קשה כי אם היות אותות מורה על שנים וכן מופתים להיותם רבים ומיעוט רבים שנים, אבל יד חזקה וזרוע נטוי ומורא גדול שבאו בלשון יחיד איך ידרוש כל אחד מהם על שתים? ומהו היחס אשר ליד חזקה עם אותות או עם מופתים שידרוש אותו שתים כמוהם? וכן בזרוע נטוי ובמורא גדול.
שער אחד ושמונים
איך במניין המופתים שנעשו במצרים מנה עשרה בלבד, ולא הביא בכללם גם המטה שנהפך לנחש, ושנצטרעה יד משה, והנה הנס של הפך המטה לנחש היה הראשון שעשה משה לעיני פרעה ובשעת שליחותו נאמר "ראה כל המופתים אשר שמתי בידך ועשיתם לעיני פרעה", שראוי לפרש על השלושה ניסים שעשה לו בששלחו, וכמו הדם שהיה אחד מהם נכנס למניין העשרה ככה היה ראוי בשנים האחרים והפרט בנס של הפך המטה לנחש.
שער שנים ושמונים
הסימנים שהיה נותן רבי יהודה במכות דצ"ך עד"ש באח"ב, צריכין אנו לדעת מה ראה בציון הסימנים האלה? כי אינם בלשון הכתוב שנאמר שלקח פסוק אחר לאסמכתא, והסימנים בעצמם הם דברים בלתי מובנים ולא אשמעינן במה גדול כוח הסימנים הללו אשר נתן? ובאלה שמות רבה אמרו שהיה כתוב על מטה משה דצ"ך עד"ש באח"ב אבל זה בלתי מובן בפשוטו שאם היה כן לא יאמר המגיד שרבי יהודה היה נותן בהם סימנים.
שער שלוש ושמונים
במספר המכות ואיכותן יש לשואל לשאול למה היו המכות במספר עשרה ולמה נעשו אלה ולא נעשו אחרות? האם נאמר שנפל הדבר הזה במקרה ובהזדמן, הלא גם דברים טבעיים מכוונים לתכלית מוגבל וידוע וכל שכן דברים אלוהיים שכולם בחוכמה עליונה.
שער ארבעה ושמונים
דרשת רבי יוסי הגלילי באמרו "מנין אתה אומר שלקו המצריים במצרים עשר מכות ועל הים לקו חמישים מכות", מי הוא האומר "מנין אתה יודע" כי לא יתכן שאדם אחר שאל זאת לרבי יוסי מנין אתה אומר? ואם הוא אמרו מעצמו לא היה ראוי שיאמר מנין אתה אומר? וצריך לומר "רבי יוסי הגלילי אומר עשרה מכות לקו המצריים במצרים וחמישים על הים, תדע זה שבמכות מצרים נאמר אצבע ועל הים מתו אומר 'וירא ישראל את היד' וגו'" ולא שיאמר מנין אתה אומר.
שער חמישה ושמונים
נראה שרבי יוסי הגלילי שאל על שני דברים, הראשון שלקו המצריים במצרים עשר מכות והשני שעל הים לקו חמישים מכות, ובתשובה והראיה תמצא שהשיב ויוכיח השני שלקו על הים חמישים מכות, ולא הוכיח הראשון שלקו במצרים עשר מכות, והוא בלתי ראוי בסדר הדברים.
שער שישה ושמונים
מה שאמר רבי יוסי הגלילי במה לקו באצבע עשר מכות אמור מעתה במצרים לקו עשר מכות ועל הים לקו חמישים מכות, קשה לפי שלא לקו באצבע כי אם מכה אחת והיא מכת הכינים, וכמו שאמר הכתוב "ויעשו כן החרטומים בלטיהם" להוציא את הכינים וגו' "ויאמרו החרטומים אל פרעה אצבע אלוהים היא", ואם מכה אחת נעשה באצבע יתחייב שעל הים לקו ביד עשר מכות לא חמישים. וגם במכת הדבר מצאנו לשון יד שנאמר "והנה יד ה' הויה במקנך", ואם כן לא נעשו כל מכות מצרים באצבע.
שער שבעה ושמונים
דרשת רבי אליעזר שכל מכה ומכה הייתה של ארבע מכות, הוא דבר שאי אפשר לציירו, כי איך נבין שמכת הדם תכיל ארבע מכות וכן בשארי המכות? ובמה יתחלפו אותן הארבע מכות זו מזו שלא יהיו אחת? ואם היה הריבוי בערך המקבלים, לא יהיו בלבד ארבע אלא ארבעת אלפים ויותר, גם הכתוב שהביא לראיה "ישלח בם חרון אפו" וגו' הנה הוא מדבר במצרים והם שמות למכות עצמן ולא לחלקי המכות.
שער שמונה ושמונים
למה לא אמר בדרשת רבי אליעזר "מנין אתה אומר שכל מכה ומכה שהוכו המצריים בה הייתה של ארבע מכות" באותו הסגנון עצמו שאמר רבי יוסי הגלילי, בהיות הכל דרך אחד?
שער תשעה ושמונים
מה שדרש רבי אליעזר "ישלח בם חרון אפו עברה וזעם וצרה משלחת מלאכי רעים" על הארבע מכות, ודרש "חרון אפו אחת, עברה שתים, זעם שלוש, משלחת מלאכי רעים ארבע", ולא דרש צרה והוא מן התימה מה יעשה לה?
שער תשעים
מה שאמר רבי אליעזר "אמור מעתה במצרים לקו ארבעים מכות ועל הים לקו מאתים מכות", קשה לפי שלא הוכיח רק שכל מכה ומכה במצרים הייתה של ארבע מכות ונתחייב מזה שבמצרים לקו ארבעים, אבל לעניין הים לא הוכיח כלל.
שער אחת ותשעים
בדרשת רבי עקיבא שכל מכה ומכה הייתה של חמש מכות עוד יותר קשה איך יצוייר שבכל מכה ומכה תהיינה נכללות חמש מכות שניא דא מן דא, ומה היא הבחינה אשר תחייב המספר הזה?
שער שנים ותשעים
במאמר רבי עקיבא "אילו עשה בהם שפטים ולא עשה באלוהיהם, אילו עשה באלוהיהם ולא הרג בכוריהם", קשה כי השפטים שעשה בהם הם עשר המכות שהוכו המצריים במצרים והייתה נכללת בתוכן מכת בכורות, ואם כן למה הוצרך לפרט אותה הריגת בכוריהם, הלוא זאת מכלל השפטים? ואם ראה להזכיר מכת בכורות בביאור, למה לא ביאר גם כן החושך והדבר וכל הנשארות?
שער שלושה ותשעים
אם צריך על כל פנים להזכיר מכת בכורות ביחוד, היה ראוי להזכירה אחרי השפטים שהם המכות ולומר "אילו עשה שפטים ולא הרג בכוריהם, אילו הרג בכוריהם ולא עשה באלוהיהם", ומשפט אלוהיות באחרונה נזכר גם בכתוב, "ועברתי בארץ מצרים והכיתי כל בכור ובכל אלוהי מצרים אעשה שפטים", והמגיד לא סידר כן שהזכיר האלוהיות בין השפטים ומכת בכורות.
שער ארבעה ותשעים
רבי עקיבא אמר "דיינו" בכל אחת מהמעלות הטובות, וידוע שעם היות שברובן היה די לעניין תשועת וגאולת ישראל מבלעדי האחרות, הנה יש מהן שלא היה די בעצמן אם לא יתחברו אל אחרות, כמו שאמר "אילו נתן לנו את ממונם ולא קרע לנו את הים" לא היה לנו די בזה , כי היה מצרים נוסע אחריהם להרוג ולאבד את כל בני ישראל, וכן "אילו קרע לנו את הים ולא העבירנו בתוכו בחרבה" לא היה די לנו, כי מה תועלת בקריעת הים אם יהיו טובעים בו? וכן "אילו קרבנו אל הר סיני ולא נתן לנו את התורה" לא היה די לנו, כי בקבל התורה נשלמו ולא בקרבתם אל ההר בלבד.
שער חמישה ותשעים
טעם הפסח שנתנה התורה, הוא כמו שנאמר "ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל" וגו'. ולזכרון החסד הגדול של הצלת בכורי ישראל באה מצוות הפסח בכל דור ודור, ומצוות קדש לי כל בכור באדם ובבהמה, ותחתם נבדלו הלויים, ומצוות ציצית והמזוזה באו לזכרון המאורע הזה. והוא דבר מתמיה מאוד, כי אם נתחייבו המצריים במכת בכוריהם לפי שהחזיקו ושיעבדו את ישראל שקראם ה' בני בכורי, הנה ישראל לא היו מחוייבים במיתת בכוריהם על פי שורת הדין, ולמה יומתו מה עשו? כמו למשל אם המלך ציווה להרוג את הרוצח לצעקת גואלי הדם של האיש הנרצח, האם נאמר כי המלך עשה חסד עם גואלי הדם העלובים שלא הרגם גם כן? הלוא רק הרוצח חייב מיתה ולא הצועקים העלובים, ואיך יספו כצדיק כרשע? וכן היה עניין ישראל שצעקו אל ה' בצר על המצריים וישמע אלוהים את נאקתם וקבע את קובעיהם נפש, האם ראוי שיאמר שהגדיל ה' לעשות עמהם חסד ורחמים שלא הרגם ככלל המצריים הפושעים, השופט כל הארץ לא יעשה משפט? ואתה תראה כי במכת ערוב הפליא ה' את עמו אשר בארץ גושן לבלתי היות שם ערוב, ובמכת הדבר נאמר גם כן "והפליא ה' בין מקנה מצרים ובין מקנה ישראל", ובמכת החושך נאמר "ולכל בני ישראל היה אור במושבותם" ולדעת חז"ל בכל המכות הייתה הפלאה כזו, ובכל זאת לא נעשה בהן סימן ונתינת הדם על המשקוף שלא ילקו עם המצריים, ולא נצטוו לעשות סימן לאיזה מכה אחרת. גם בקריעת ים סוף שנכנסו בני ישראל בים ויבואו מצרים אחריהם והמצריים טובעו בים סוף ואחד מהם לא נותר ובני ישראל הלכו ביבשה, ולמה לא נצטוו על אותה תשועה בעשיית איזה סימן להוראת השעה שזכו בהפלאה, ולא נתקנה על זה מצווה לדורות כמו שנצטוו בפסח ובקידוש הבכורות בעבור שלא הוכו כמו המצריים והספק הזה אצלי עצום מאוד ותמהתי הפלא ופלא על המפרשים איך לא העירו על זה.
שער שישה ותשעים
הטעם שנתן רבן גמליאל במצוות המצה על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ היא תימה, כי כבר קודם היציאה ממצרים, בפרשת "החודש הזה לכם ראש חדשים", ציווה השם יתברך לישראל על מצוות המצה עם מצוות הפסח שנאמר "ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו", ואמר "והיה היום הזה לכם לזיכרון וחגותם אותו חג לה' לדורותיכם" וגו' "שבעת ימים מצות תאכלו" וגו'. ואם כבר נצטוו בהיותם עוד במצרים על אכילת המצה ואיסור החמץ איך יאמר רבן גמליאל שהיה טעם מצוותה על שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם וכו', ומהו ההתגלות הזאת? מי יתן ואדע.
שער שבעה ותשעים
מאין לנו מצוות המרור לדורות? כי עם היום שמצינו אותו בפסח מצרים שנאמר "ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו", נוכל לומר שהיה זה מיוחד לפסח מצרים כעניין "ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזות" וגו'. ובמצוות "וככה תאכלו אותו מתניכם חגורים" וגו', שלא היו מצוות לדורות, ויש להביא ראיה על זה שבפרשת "זאת חוקת התורה" שהוא מצווה לדורות לא נזכר המרור, וכן בסוף פרשת כי תישא שאמר "לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי וְלֹא יָלִין לַבֹּקֶר זֶבַח חַג הַפָּסַח" (שמות ל"ד, כ"ה) לא נזכר דבר מהמרור, וכן ב"אמור אל הכהנים" נזכרה מצוות הפסח, ובסדר "ראה אנוכי" בפרשת "שמור את חודש האביב" מובאת מצוות המצה והפסח בכל משפטיו ולא נזכר דבר מהמרור, וראוי אם כן שנדע מנין לנו מצוות המרור לדורות?
שער שמונה ותשעים
במאמר "בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", הנה החובה למד המגיד מן הפסוק שהביא "ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבותינו" ולפי זה תפול החובה על הדורות שירשו את ארץ ישראל וישבו בה, שראוי לכל אחד שיראה את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, שאילו לא יצאו לא היו שרים ונכבדים בעלי קרקעות ואדוני הארץ. אבל אנחנו בגלותינו שלא ירשנו את הארץ ונולדנו בגלות בארצות אויבנו למה נתחייבנו להראות את עצמנו כאילו יצאנו ממצרים מכוח אותה ראיה שהביא "ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו לתת לנו את הארץ", ואיך הוציא מזה "לפיכך אנחנו חייבים להודות" וכו'? ומדוע הביא שבעה שמות של הודאה "להודות להלל ולשבח לפאר לרומם להדר ולקלס" והזכיר חמישה מאמרים מהחסדים והטובות: א) הוציאנו מעבדות לחירות, ב) משעבוד לגאולה, ג) מיגון לאנחה, ד) מאבל ליום טוב, ה) מאפלה לאור גדול, ומה ההבדל אשר בין החמישה מאמרים האלה?
שער תשעה ותשעים
מה ראו חז"ל לתקן קריאת ההלל בלילה הזה בדילוג לחצאין מתחילתו עד "למעינו מים" קודם הסעודה, ולברך עליו ברכת הגאולה, ואחר הסעודה לגמור את ההלל ולברך ברכת השיר ולא ברכת הגאולה, ויותר היה ראוי שנגמור את ההלל בבת אחת מבלי הפסקה כדרך קריאתו במועדי ה', ואחרי השלמתו נברך על הגאולה. ואם אמרו שחששו לטורח התינוקות לכן דלגו עד לאחר הסעודה אם כן היה ראוי שתשאר קריאת ההלל כולו מראש ועד סוף עם ברכת הגאולה עד לאחר הסעודה? והאומרים שתקנו את זה כדי להדר כוס שני, הבל הם אומרים, שהכוס השני בא על סיפור יציאת מצרים כדי לברך עליו ואין מברכים אלא על היין.
שער מאה
מה ראו להכניס לתוך פרקי ההלל פסוקי "שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך" וגו', "כי אכל את יעקב" וגו' שאינם מעצם ההלל והם ממזמור אחר, ובשאר הפעמים שאנו גומרים את ההלל אין אנו מכניסין הפסוקים האלה?
הרי לך בזה מאה שערים מהספקות והשאלות אשר שערתי במאמרי ההגדה ובפסוקים שנזכרו בה כפי חולשת דעתי וקוצר השערתי, ובפירוש ההגדה יתבארו העניינים ויותרו הספקות והשאלות כולן. וסימן למספרם יהיה בידך "ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה'".