זבח פסח על הגדה של פסח· רבנו יצחק אברבנאל
מגיד · דיינו
פסקה א
תשובות לשערים צ"ב – צ"ד
כמה מעלות טובות למקום עלינו, אילו הוציאנו ממצרים ולא עשה בהם שפטים וכו'.
השלם האלהי רבי עקיבא במאמרו היקר הזה רצה להזכיר כל החסדים והטובות שקיבלנו מה' ביציאת מצרים ובסבת היציאה, והזכיר עוד שרובם היו על צד היותר טוב ולא בדרך הכרח, כי גם בזולתם היה מתפייס הדור היוצא והשם יתברך עשה עמהם יותר מהצורך בדרך ותרנית. ולכן אמר "כמה מעלות טובות למקום עלינו", רצה לומר כמה מהחסדים והמעלות והכבודות שלא על צד ההכרח אלא על צד היותר טוב שהוא הנרצה, כי הוא גמלנו טובות ברחמיו וברוב חסדיו לא בדברים ההכרחיים כי אם על דרך ההטבה. ולכן המעלות הטובות האלה הם להקב"ה תמיד עלינו כשטר חוב שיש לאדם על בעל חובו שלא פרעו, וכמאמר המשורר "מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי" (תהלים קט"ז, י"ב).
פסקה ב
והזכיר ראשונה היציאה ממצרים כי זאת היתה להם מעלה הכרחית ואמר שאילו הוציאנו הקדוש ברוך הוא ממצרים ולא עשה במצריים שפטים והם המכות שנלקו דיינו, כלומר די היה לנו בזה, לפי שבין שנאמר שהיה גלות מצרים בחטא השפטים או שהיה בגזרת ה' לתכלית חכמתו או שבני ישראל בבחירתם ירדו שמה, הנה אין ספק שבאחד משלושת הדרכים האלה שהם סבת הגלות כמו שכתבתי לעיל היה די להם שיצאו משם, אף אם לא ינקמו מאויביהם, ולפי זה משפט המצריים ומכותיהם היה לישראל על צד היותר טוב.
עוד עשה בחינה שניה והוא שכיון שעשה בהם שפטים להיותם רשעים במה שהעבידו את בני ישראל בפרך, אף על פי שהקדוש ברוך הוא לא ישדד המערכות העליונות ולא יסיר גבורת השרים היושבים ראשונה במלכות דיינו, כלומר די היה לנו בזה, אבל לשדד המערכות ולבטל כוחות העליונים מפני התחתונים זה באמת היתה מעלה רמה לישראל ועל צד היותר טוב.
פסקה ג
עוד עשה בחינה שלישית והיא "אילו עשה השפטים באלוהיהם ולא הרג בכוריהם דיינו", רצה לומר כי משפט המצריים ומכותיהם היה כפי הצדק לפי שהם הרשיעו לישראל והנפש החוטאת היא תמות, אבל הבכורות לא היו ראויים לעונש כי לא יומתו בנים על אבות. לכן אמר שמלבד מכת בכורות היה די לנו במה שנעשה במצרים עצמם עם היציאה מהגלות, ומהבחינה הזאת באה מכת בכורות למעלה בפני עצמה ולא נכללה בכלל השפטים שעשה בהם. והנה נזכרה מכת בכורות אחרי משפט האלוהיות לפי שנמשכה ממנה, כי אחרי הכות העליונים נלקו התחתונים המתיחסים אליהם, ונזכרה הסיבה הראשונה ואחריה המסובב ממנה.
פסקה ה
עוד עשה בחינה רביעית והיא "אילו הרג את בכוריהם ולא נתן לנו את ממונם דיינו", ואמר זה בעבור שמן הדין אין ראוי שיענש אדם בשני עונשין כי קטן וגדול קים ליה בדרבה מיניה, ואם המצריים נענשו בגופם היה די בזה ולא יענשו גם כן בממונם, אבל היה על צד היותר טוב שנתן ה' את חן העם בעיני מצרים, שעם כל הרעות שקיבלו בעבורם השאילום את כל אשר להם, וכבר היו ישראל מתעצלים מלשאול מהם, והוצרך הקדוש ברוך הוא לומר למשה שיחלה פניהם בזה, שנאמר "דבר נא באזני העם" (שמות י"א, ב'). ותמהתי על השואלים איך אמר רבי עקיבא "ולא עשה בהם שפטים דיינו, ולא נתן לנו את ממונם דיינו", הלוא השם יתברך אמר לאברהם "וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנוכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול (בראשית ט"ו, י"ד)"? ומפני זה באו לפרש דברי השלם רבי עקיבא אשר לא כדת ואשר לא עלה על ליבו, כי באמת הוא מזכיר חסדי ה' עמנו אם באופן הגזרה שאמר לאברהם ואם במעשה היציאה ממצרים, ולכן אותם הדברים עצמם שהבטיח לאברהם הם הטובות אשר השפיע עלינו.
פסקה ו
עוד עשה בחינה חמישית באומרו "אילו נתן לנו את ממונם ולא קרע את הים דיינו", רצה לומר שעשה ה' נס גדול בקריעת ים סוף כי שינה הסדר הטבעי המוטבע מששת ימי בראשית מבלי הכרח כי אם על צד היותר טוב, לפי שכבר היה הקדוש ברוך הוא יכול להצילם מיד מצרים אחרי שהוציאם משם מבלי שיקרע את הים, אם לא היה מקשה את לב פרעה לרדוף אחריהם, כי הוא לא רדף כי אם בעבור שהקשה ה' את רוחו ובני ישראל עשו עלילות כמו שאמר "וישובו ויחנו לפני פי החירות" (שמות י"ד, ב') ואמר פרעה לבני ישראל "נבוכים הם בארץ", או שישים בלב פרעה לשוב מצרימה כי "לֶב מֶלֶךְ בְּיַד ה' עַל כָּל אֲשֶׁר יַחְפֹּץ יַטֶּנּו" (משלי כ"א, א'), או ישליך על המצריים אבנים מן השמים או באופן אחר מהאופנים כי רבים הם לפני המקום לעשות כרצונו. ולזה אמר רבי עקיבא שהיה די לנו בכל הניסים שנעשו במצרים גם מבלי מופתי הים שלא נעשו על צד ההכרח אלא על צד היותר טוב כדי ש"יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם" (תהלים ק"ד, ל"ה) .
פסקה ז
עוד עשה בחינה שישית והיא "אילו קרע לנו את הים ולא העבירנו בתוכו בחרבה". וענין זה שישראל לא נכנסו לים לעבור בו משפתו על שפתו כי באותו צד שנכנסו עצמו יצאו כי היתה הבקיעה כעין קשת עגול, ומה הועילו אם כן בכניסתם בלב הים אם לא לאחד משני דרכים או לשניהם יחד: אם להגדיל את ה' שיעשה עמהם פלא, או אם כדי שיכנסו המצריים אחריהם ויהיו נשקעים בתוכו. אף על פי כן היה די בפלא שנקרע להם הים ולא צללו המצריים כעופרת במים אדירים, וזהו על צד היותר טוב. גם היטיב ה' עמהם לעשות פלאים אחרים באותה העברה במה שיבשה הארץ בתוך הים ולא היה שם רפש וטיט כדי להקל מהם הטורח והעמל באותה ההעברה, וכל שכן לנשים וטף, והשם יתברך החריב את קרע הים והוביש אותו כארץ פשוטה וישרה וכאילו לא היה שם טיט מעולם. ולזה באה רוח קדים עזה כל הלילה להחריבו וליבשו. גם היה קרקע הים מלא גבאות ועמקים ותלולים הרבה שלא היה באפשרות לאדם שילך בו, והשם יתברך שם "הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה" (ישעיהו מ', ג'). וזה כולו על צד היותר טוב ועליו אמר השלם רבי עקיבא אילו קרע לנו את הים ולא העבירנו בתוכו בחרבה דיינו. כי באומרו קרע לנו את הים כבר הודה הנס מעיקרו שנכנסו בים ולא הוטבעו, אלא שהעבירם בתוכו ביבשה גמורה, זו הטבה כפולה.
פסקה ח
עוד עשה בחינה שביעית באומרו "אילו העבירנו בתוכו בחרבה ולא שיקע צרינו בתוכו דיינו", כלומר אילו העבירנו ה' בתוך הים ביבשה כמו שהגדיל ה' לעשות והמצריים היו רואים הפלא העצום ההוא והיו פוחדים ובורחים למצרים, בזה היה די לנו מהתשועה וההצלה, אבל השם יתברך לא רצה כי אם להקשות רוחם ולעצום את עיניהם כדי שיכנסו בים וישקעו בו ולא ישאר עוד במצרים אויב וצורר. וכבר נתתי את ליבי פעמים הרבה לדעת איך נכנסו כל המצריים בים ולא כחדו את ה' ואת טובו ונסיו על ישראל, הלא ידעו הלא יבינו כי בהכנסם לים ימותו, ואף שראו את ישראל נכנסים בתוכו, הלא להם לדעת כי אצבע אלוהים היא, וגם הבדל הבדיל ה' ארץ גושן בכל מכות מצרים, ואיך אם כן נשתגעו המצריים להיכנס בתוך הים? אבל האמת בזה הוא שהם היו רודפים אחרי בני ישראל דרך ישר ביבשה על שפת הים, לא שהיו נכנסים לתוכו, וזהו שאמר הכתוב "וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם" (שמות י"ד, ט"ו) וגו' "וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ" (שמות י"ד, כ') וכמו שפירש רש"י ז"ל ויהי הענן והחושך למצרים. אמנם באשמורת הבוקר אחרי שהיו כולם נכנסים בתוך המים נאמר "וַיְהִי בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר וַיַּשְׁקֵף יְהוָה אֶל מַחֲנֵה מִצְרַיִם בְּעַמּוּד אֵשׁ וְעָנָן" (שם שם, י"ד), ואז עם אותו אור ראו המצריים שהיו בתוך הים וראו חומת הים ואז נבהלו נחפזו, והוא מה שאמר " וַיָּהָם אֵת מַחֲנֵה מִצְרָיִם" (שם שם כ"ד) כי נפלה עליהם בהלה ומהומה רבה. ואף על פי שקודם זה היו הולכים בסדר ואופן נאה בדרך החיילים, מיד נתבללו ראותם את הים, וזהו "וַיָּסַר אֵת אֹפַן מַרְכְּבֹתָיו וַיְנַהֲגֵהוּ בִּכְבֵדֻת" (שם שם כ"ה), רצה לומר שלא היו רוצים להלוך והם אומרים אלו לאלו "אנוסה מפני ישראל", כלומר נחזר לאחור וננוס, כי זהו מכלל הנפלאות שנעשו במצרים, והוא אמרו "כי ה' נלחם להם במצרים". ואז "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה נְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וְיָשֻׁבוּ הַמַּיִם עַל מִצְרַיִם" (שם שם כ"ו), רצה לומר כבר הם מרגישים בנס קודם שינוסו, ואז "תהומות יכסיומו ירדו במצולות כמו אבן". ולכן אמר "ולא שיקע צרינו בתוכו דיינו" כי השקיעה הייתה טובה כפולה ומכופלת.
פסקה ט
עוד עשה בחינה שמינית באומרו "אילו שקע צרינו בתוכו ולא סיפק צרכנו במדבר ארבעים שנה דיינו", רצה לומר לא די שהקדוש ברוך הוא עשה עמהם התשועה והגאולה עד להפליא במצרים ועל הים כי גם אחרי כן לא עזבם ולא נטשם וסיפק צרכם במדבר ארץ לא זרועה מקום שרף עקרב וצמאון. וזהו בדרך הטבה לפי שאפשר היה להוליכם מצד ארץ פלישתים כי קרוב הוא והיתה ארץ נושבת למצוא אוכל לנפשם, אבל כדי להשלימם עוד בתורתו ובמצוותיו ולאר הכרחיות שראתה חכמתו העליונה הוליכם במדבר השמם ולא נתן להם צרכיהם בצמצום כי אם בסיפוק גדול ולא יום אחד ולא חודש ימים ולא שנתים אלא ארבעים שנה לא חסרו דבר, וידוע שכאשר יצאו מן הים אילו היו שואלים להם הצריכים אתם עוד דבר יותר מזה בודאי היו אומרים דיינו במה שנעשה לנו מהניסים במצרים ועל הים, ומכאן ואילך די לנו שינהג עמנו בדרך הטבע, אמנם השם יתברך על צד היותר טוב סיפק צרכם במדבר ארבעים שנה בכל הדברים הנצרכים להם בדרך הפלא.
פסקה י
עוד עשה בחינה תשיעית, באומרו "אילו סיפק צרכנו במדבר ארבעים שנה ולא האכילנו את המן דיינו", כלומר אפשר היה לספק צרכנו ולתת לחם בר ולחם ומזון אנושי אף על פי שהיה קניינו בדרכי ניסיים, אבל האל יתברך על הצד היותר טוב נתן להם את המן שהיה מזון אלוהי מוגשם באוויר והיה בו כוח עליון, כמו שדרשו חז"ל "לֶחֶם אַבִּירִים אָכַל אִישׁ" (תהלים ע"ח, כ"ה), לחם שאכלים מלאכי השרת , עד שלהיותו דבר יוצא מן הטבע לא ידעו מה הוא והיו מרגישים בו כמה טעמים, לקטנים היה כלשד השמן, הבחורים עושים אותו עוגות, לחולים היה טעמו כצפיחית בדבש, לזקנים ובשלו בפרוד, לאומות העולם כזרע גד והיה יכול לספק צרכם בעודות שהוציאו ממצרים כמו שספק מלבושים.
וכבר נזכרו שמונה ניסים נפלאים:
א – היותו באויר הפשוט ונעשה ממנו מזון ראוי להזנה.
ב – שהתמיד הנס הזה ארבעים שנה ובכל הנסים שנזכרו בכתוב לא נמצא נס מתמיד זמן ארוך כזה.
ג – וימודו בעומר ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר.
ד – ויותירו ממנו עד בוקר וירום תולעים ויבאש כאשר דיבר להם משה.
ה – שלא היה כן ביום השבת כמו שנאמר "וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ עַד הַבֹּקֶר כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה וְלֹא הִבְאִישׁ וְרִמָּה לֹא הָיְתָה בּוֹ (שמות ט"ז, כ"ד)."
ו – שלא היה יורד בשבת שנאמר "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יָצְאוּ מִן הָעָם לִלְקֹט וְלֹא מָצָאוּ" (שם שם כ"ז).
ז – שפסק בבואם אך ארץ נושבת שנאמר "את המן אכלו עד בואם אל ארץ נושבת" (שם שם ל"ה).
ח – קיום המן בצנצנת לדורות אף כי מטבעו נמס שנאמר "וחם השמש ונמס". (שם שם כ"א)
וכל זה מורה על מעלת המזון האלהי הזה.
פסקה יא
עוד עשה בחינה עשירית באמרו "אילו האכילנו את המן ולא נתן לנו את השבת דיינו", לפי שהשבת ניתן במרה קודם בואם אל הר סיני כאשר ירד המן, ומעלת מצוות השבת רבה היא, כי תורה על חידוש העולם ועל המנוחה הנפשית לעולם שכולו שבת, וכמו שנאמר בתפילת היום "ולא נתתו ה' אלוהינו לגויי הארצות ולא הנחלתו מלכנו לעובדי פסילים גם במנוחתו לא ישכנו ערלים כי לעמך ישראל נתתו באהבה לזרע יעקב אשר בם בחרת", כי באומרו "ולא נתתו מלכנו לעובדי פסילים" רמז לטעם חידוש העולם שהוריש את האומה זכרונו ולא לעובדי פסילים, ובאומרו "גם במנוחתו לא ישכנו ערלים" רמז למנוחה הנפשית לעולם שכולו שבת.
פסקה יב
עוד עשה בחינה י"א באומרו "אילו נתן לנו את השבת ולא קרבנו לפני הר סיני דיינו" רצה לומר מלבד מה שהשלימם בשלמות הגופני עוד נתן להם התורה, כי זה מה שקנו בקרבם לפני הר סיני ובקבלת התורה שפסקה זוהמתן. וידוע שלא עשה כן לכל גוי, וישראל לא שאלו אותה כי לא עלה על ליבם שיזכו לחסד העליון ההוא, ולזה אמר בו דיינו.
פסקה יג
עוד עשה בו בחינה י"ב באמרו "אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו" ועניין זה הוא שנתן להם הקדוש ברוך הוא את התורה בכבודו ובעצמו, כי הנה קבלת התורה והמצוות כבר נכלל בהקרבה לפני הר סיני, אבל אמר שנתינת התורה היתה על ידי השם יתברך ומפי הגבורה שמעו עשרת הדברות. וידוע שלא היו ישראל ראויים לאותה מדרגה, והיה די לתת להם התורה על ידי משה רבינו עליו השלום, אבל על צד היותר טוב דיבר ה' אל כל קהלם. יש מפרשים ולא נתן לנו את התורה בכללותיה אמונותיה ומצוותיה והיה מסתפק במצוות מעטות כמו שנתן לאדם הראשון או לנוח או לאברהם.
פסקה יד
עוד עשה בחינה י"ג באומרו "אילו נתן לנו את התורה ולא הכניסנו לארץ ישראל דיינו", ואין הכוונה שישארו במדבר כערביים ולא יירשו ארץ, אלא עניינו שנתן להם ארץ ישראל שהוא הקו האמצעי מן היישוב וממנו הושתת העולם, ואין מזל ולא שר שולט עליהם כי אם שכינת ה', ולפי שצבי היא לכל הארצות בשלמות הגופניים והרוחניים, לכן אמר שהיה די להם להושיבם בארץ אחרת, אלא שעל צד היותר טוב נתן להם את הארץ אשר ה' תמיד דורש אותה. יש מפרשים ולא הכניסנו לארץ ישראל שהיה די שיתן את הארץ לבניהם או לבני בניהם שנולדו במדבר ולא לאותם שיצאו ממצרים, שהיו בהם הרבה פחותים מעשרים שנה שיצאו ממצרים ונכנסו הם בארץ והיה די להם בניסי היציאה שראו.
פסקה טו
עוד עשה בחינה י"ד באומרו "אילו הכניסנו לארץ ישראל ולא בנה בית המקדש דיינו", לפי שבו היו מתכפרים עונותיהם של ישראל והקדים ה' רפואה למכתם שיתרפאו מחולי הנפש, לפי שאין איש בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (קהלת ז', כ'). גם כי בבית המקדש נעשו בו נסים הרבה, וכל המעלות שהזכיר ניסים הם.
פסקה טז
אחר כך כלל רבי עקיבא כל הטובות והמעלות האלה ואמר כי בהתחברן כולן יחד על אחת כמה וכמה שאנו חייבים להיות מכירי טובה כפולה ומכופלת בזו. והנה לא הזכיר רבי עקיבא נס השלו והבאר וענני הכבוד ושאר הניסים שנעשו לאבותינו במדבר לפי שנכללו באומרו כי סיפק צרכנו במדבר ארבעים שנה. גם לא הזכיר המלחמה עם סיחון ועוד ומלכי כנען שנעשה בהם כמה ניסים לפי שכללם באומרו הכניסנו לארץ ישראל.
בסך הכל הזכיר רבי עקיבא ט"ו מעלות עם מעלת יציאת מצרים, וכבר אמרו שהיו ט"ו מעלות האלה כנגד ט"ו שיר המעלות שאמר דוד, וכנגד ט"ו מעלות שעשה הקדוש ברוך הוא במצרים עם ישראל כמו שהזכירם יחזקאל באומרו "וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ" (יחזקאל ט"ז, ו) "וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים" (שם שם, ח') וגו', וכנגדם היו במקדש חמש עשרה מעלות כשהיו עולים מעזרת הנשים לעזרת ישראל, ולכן קראם רבי עקיבא מעלות ולא חסרים להעיר על הרמזים האלה.
והותרו עם זה הספקות אשר בשערים צ"ב, צ"ג ו-צ"ד.