אור ברסלב
זבח פסח על הגדה של פסח מגיד › עשר המכות

זבח פסח על הגדה של פסח· רבנו יצחק אברבנאל

מגיד · עשר המכות

ארמי אבד אבי

פסקה יז

תשובות לשערים פ' – פ"ג
דבר אחר ביד חזקה שתים ובזרוע נטויה שתים וכו'.
אין ספק שהדרשה הזו חששה למנין המכות בלבד, ולפי שהיו המכות עשר ומצא בכתוב חמשה שמות: יד חזקה, זרוע נטויה, מורא גדול, אותות ומופתים, חשב המגיד כיון שאלו חמשה לשונות נאמרו על כל עשר המכות יתחייב מזה שכל אחד מאלה החמשה יורה על שתים מכות ובזה הדרך יוכללו כל עשר מכות באלה החמשה לשונות. ומצא סמך לזה לפי שיד חזקה הם שתי מילות, ולכן ירמזו לשתי מכות כי מילת יד ירמוז למכת דבר ומילת חזקה ירמוז למכת בכורות, וכן בזרוע נטויה מצא שתי מילות שהן זרוע – נטויה וירמוזו לשתי מכות, ואולי היו הברד והארבה שבאה בהם התראה רכה ביד רמה וזרוע נטויה, גם במורא גדול הם שתי מילות מורא וגדול לרמוז על שתי מכות אחרות, ואולי היו הערוב והחשך לפי שלקחו מהם המצריים מורא רבה. אמנם אותות עם היותו מילה חדא הוא לשון רבים ומיעוט רבים שנים, ואולי נאמר על הדם והצפרדע כפי זאת הדרשה, וכן ובמופתים הוא לשון רבים ומורה על שתי מכות ויהיו כינים ושחין. אחרים פירשו ביד חזקה דם וצפרדע ובזרוע נטויה כינים וערוב ובמורא גדול דבר ושחין ובאותות ברד וארבה ובמופתים חושך ומכת בכורות, יהיו מה שיהיו הנה באלה החמשה לשונות יוכללו עשרת המכות כולן, ולפי שלא כיוון המגיד להזכיר כי אם המכות שהוכו המצריים במצרין לכן לא מנה בכללן הפך המטה לנחש, כי אף שהיה בכלל הניסים לא נכלל בהמכות וכן הפך יד אדון הנביאים להיות מצורעת כשלג לא נעשו לפני פרעה כי אם לפני בני ישראל ולא היתה מכה למצרים ולכן לא מנה אותם, וכמו כן לא נזכר דבר מנסי הים לפי שלא כיון המגיד כי אם לסיפור יציאת מצרים המיוחס ללילה הזה, לכן מנה זולת העשר מכות שהוכו בהן המצריים בהיותם במצרים קודם היציאה.

אמנם למה עשה בהם רבי יהודה הסימנים האלה דצ"ך עד"ש באח"ב? יש מי שפירשו בעבור שדוד המלך בספר תהלים סדר המכות באופן אחר ממה שנכתבו בתורה, לכן עשה בהם רבי יהודה זה הסימן כדי שיזכרו אותם כפי שנכתבו בתורה ולא כפי שנכתבו בספר תהלים. ויש אומרים שדם וצפרדע היו בהתראה וכינים בלא התראה, וכן ערוב ודבר היו בהתראה ושחין בלא התראה וכן ברד וארבה היו בהתראה וחשך בלא התראה ולהיותם בזה הדרך שתים בהתראה ואחת בלא התראה אחריהם, לכן עשה רבי יהודה הסימנים ההם, והעשירית שהיא מכת בכורות בהתראה היתה, אבל להיותה מכה יחידה לא עשה בה סימן ונסמכה לשלש האחרונות. ויש אומרים כי דצ"ך הוא סימן לנסים שנעשו על יד אהרן ועד"ש הוא סימן לנסים שנעשו על ידי הקדוש ברוך הוא מבלי משה ואהרן ובאח"ב הוא סימן לנסים שנעשו על ידי משה. אבל אין דעתי נוטה עם הדעה הזאת כי היות השלשה מכות הראשונות דצ"ך נעשו על ידי אהרן היה זה מחכמת השם יתברך לפי שהיה יודע שהחרטומים יערערו עליהם כי הם עשו הדם והצפרדעים גם כן, ובכינים השתדלו לעשות ולא עלה בידם, ולא רצה הקדוש ברוך הוא שהנסים הנעשים על ידי משה רבינו עליו השלום יעשו החרטומים כמותם או ישתדלו לעשותם, ולכן הניח לעשות שלש המכות האלה על ידי אהרן. אבל במכת שחין שיחסו לה' מצינו שזרק משה פיח הכבשן השמימה והיה שחין, ומכת בכורות הקדוש ברוך הוא עשאה בעצמו ולא משה.

אמנם הנכון בעיני הוא שמצרים היתה עיר מלאה גילולי הכפירות בשרשי אלהותו יתברך כמו שהזכרתי למעלה, ויש מהם שלא היו מאמינים במציאות סבה ראשונה עילת העילות, ומהם האמינו במציאותו אבל לא האמינו בהשגחתו בעולם השפל, ומהם היו חושבים שהיה יכלתו יתברך מוגבל והוא בעל תכלית כשאר שרי מעלה, ושלא היה כחו בלתי בעל תכלית, ולכן תמצא שמשה רבינו עליו השלום בתחילת שליחותו הזכיר לפרעה שלשת העיקרים האלה, באמרו "כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר" (שמות ה', א'), כי באומרו "כה אמר ה'" ביאר לו מציאות סבת הסבות ועילת העילות יתברך, ובאומרו אלוהי ישראל ביאר לו שזה המחוייב המציאות הוא משגיח על ישראל בפרט כי בחר בהם בבחינתו בין הנמצאים עליונים ושפלים, ובאמרו "שלח את עמי" ביאר יכלתו יתברך הבלתי תכלית, לא בלבד על אומה אחת הוא שר כשאר שרי האומות כי אם לעל יושבי תבל ושוכני ארץ, ולכן היתה מצוה עליו אף על פי שלא נחשב בין בני ישראל. והנה לא היתה תשובת פרעה בתחילת דברי פיהו סכלות כי אם כפירה מוחלטה, באומרו "מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה' וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ" (שם שם, ב') כי באומרו "מי ה'" כפר בעיקר רצה לומר במציאותו, ובאומרו "אשר אשמע בקולו" כפר בהשגחתו, כלומר אין לו קול ולא השגחה וצווי בדברים השפלים, ובאומרו עוד "לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח" כפר בפנת היכולת המוחלטת, כאילו אמר אף שנודה שהוא נמצא אין ראוי שנאמין שהוא משגיח בדברים אשר בכאן בעולם השפל, ואם נאמין בהשגחתו הרי הוא כאחד השרים העליונים שיכולתו רק על אומה מיוחדת ואין לו יכולת על שאר האומות, ולכן אם הוא אלוהי ישראל אינו אלוה שלי ואין יכולתו עלי, וזהו "לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח". ומפני ששלושת הכפירות נפלאו ממנו לכן באו המכות מכוונות לאַמֵת הפינות האלהיות האלה, ולכן תמצא כי בתחילה אמר משה "בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי ה'" (שם ז', י"ז) שהוא מציאות הסיבה הראשונה ועשה לאמת הפינה הזאת שלוש מכות דם צפרדע כינים, לפי שעל פי שלושה עדים יקום דבר, ומפני זה עשה ר' יהודה באלה שלוש מכות סימן בפני עצמו דצ"ך, להיותן מכוונות שלשתן לאמת הפינה הזאת. ובתחילת המכה הרביעית שהיא ערוב אמר "לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי ה' בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" (שם ח, י"ח) רצה לומר יודע ומשגיח על דרכי בני אדם, ולאמת הפינה השניה הזאת באו שלוש מכות אחרות שהן ערוב דבר שחין, ולהיותן שלושתן מכוונות לתכלית המיוחד הזה עשה רבי יהודה בהן סימן בפני עצמו עד"ש, אחר כך בתחילת המכה השביעית שהיא ברד אמר "בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל הָאָרֶץ" (שם ט', י"ט) שהוא פינת היכולת, ועליה באו ארבע מכות האחרונות ברד ארבה חשך מכת בכורות, ולהיותן מכוונות לתכלית אמיתת העיקר עשה רבי יהודה בהן סימן אחר באח"ב.

הנה התבאר שרבי יהודה בחכמה יסד הסימנים האלה להעיד על שלשת הפינות שהיו התכליות במעשה המכות כפי חלוקתן זאת, ולפי שהיה הדבר מרגלתא בפומיה דר' יהודה היה נותן בהן סימנים.

והתבארו עם זה הספקות אשר בשערים פ', פ"א ופ"ב.

אמנם למה היו המכות במצרים אלו העשר שנזכרו בכתובים ולא היו אחרות, על זה ראוי לומר דבר מספיק המתישב על הלב. כי אן ספק שלא היה במקרה ובהזדמן, ולפי שהפעולות האלוהיות נהירו ושכלתנו וחכמה יתירא אשתבחת בהון, הן בכמותן והן באיכותן. ולכן מהראוי לבקש תכלית וסיבה שהיו המכות האלו ולא אחרות. וכבר התעוררו לזה חז"ל אבל נתנו לזה טעמים חלושים, כי אמרו שבאה מכת הדם מפני שלא הניחו נשי ישראל להטהר מדמיהן, ומכת צפרדע לפי שלא היו יכולות הנשים להרים קול בשעת לידתן מפחד המצריים לכן שלח להם הקדוש ברוך הוא צפרדעים שהיו נותנים עליהם קולות בבתיהם ובמשכבותם, ומכת כינים מפני שגזלו מישראל את אדמתן והיו כנים על פני הארץ כדי לבטלם ממלאכתם, ומכת ערוב מפני שהיו ישראל רועים מקניהם של מצרים ונשיהם מניקות את בני המצריים והיה בא הערוב אל בית היהודי ולוקח משם את בן המצרי ומוליכו ואוכלו, ומכת דבר מפני שהיו חורשים המצריים על גבי היהודים שנאמר "עַל גַּבִּי חָרְשׁוּ חֹרְשִׁים" (תהלים קכ"ט, ג') כדי שלא יטרחו מקניהם בא הדבר והמית המקנה שלהם, ומכת שחין כדי שיהיו בני ישראל מתקבצים במרחצאות המצריים לרווחה הוכו המצריים בשחין, שאדם שיש לו שחים לא יכנס למרחץ. ומכת חשך כדי שבאותם ימי החשך ימותו פושעי ישראל ויקברו אותם ולא יראו המצריים שלא יאמרו כמו שתבע בנו כל תבע בהם, ועוד כדי שבימי החשך יחפשו בני ישראל בבתי המצריים ויראו את אשר להם וישאלו מהם אחר כך ולא יוכלו לומר שאין להם מה להשאיל, ומכת בכורות כי באותה מכה התחיל להתרות בהם שנאמר "כה אמר ה' בני בכורי ישראל ואומר אליך שלח את עמי ויעבדוני ותמאן לשלחו הנה אנכי הורג את בנך בכורך" (שמות ד' כ"ב-כ"ג), ובה כלה שנאמר "ויהי בחצות הלילה וה' הכה" וגו'. זוהי דרכם ז"ל.

ומה שנראה לי בזה הוא שבענין מצרים עשה הקדוש ברוך הוא נסים ונפלאות לתכליות מחולפים, כי עשה ראשונה נס של הסנה שראה משה בפעל ובהקיץ כי הסנה בוער באש ואיננו אוכל, והנס הזה היה למשה בלבד כדי שלא יירא ולא יחת מלכת אל פרעה ולהתרות בו, פעמים לחרפו ולגדפו ולהכותו מכות רעות ונאמנות, כי השם יתברך שלח מלאכיו לסגור פום אריותא פרעה וחבריו שלא יחבלוהו. ולכן הראה לו הסנה שהוא עץ שפל ונבזה משל למשה והראהו בוער באש ואיננו אוכל, כך יהיה ענינו של משה שבהיותו במצרים לעשות המכות לא יאכלהו אש חמת המלך ורשעתו, ומפני שראה השם יתברך כי אדוננו משה משתומם על המראה, צוהו של נעלך מעל רגלך, לפי שהמנעלים נעשו כדי להגן על הרגל ולהצילו מהפגעים והנזקין, וכאילו אמר אל תרא ואל תחת פן תגוף באבן רגלך, של נעליך כי אינך צריך אליהם לשמירה, אף שעל שחל ופתן תדרוך תרמוס כפיר ותנין, ולפי זה נעשה הנס הזה למשה בלבד כדי להבטיחו על ענינו. עוד נעשו ניסים אחרים כנגד העם, כמו שאמר "מה זה בידך ויאמר מטה" וגו'. והזכיר שלושה נסים: א' הפך המטה לנחש, ב' צרעת היד ורפואתה, ג' הפך המי לדם. ועליהם אמר "והיה אם לא יאמינו לך ולא ישמעון לקול האות הראשון והאמינו לקול האות האחרון, והיה אם לא יאמינו גם לשני האותות האלה ולא ישמעון לקולך ולקחת ממימי היאור ושפכת היבשה והיו המים אשר תקח מן היאור והיו לדם ביבשת" (שם שם ח'-ט'). וראוי לדעת אם היו שלושת הנסים האלה כנגד העם להבטיחם ולאמת שליחות משה, למה יוחדו שלשת אלה ולא זולתם, ולמה אמר "אם לא יאמינו לקול האות הראשון והאמינו לקול האות האחרון", מה היפוי כוח שמצא בנס השני יותר מהראשון שיאמר עליו כן? ומה שראוי לומר בזה הוא שהיציאה ממצרים והגאולה אוי שתקשה בעיני בני ישראל משלוש בחינות: האחת מפאת פרעה לרשעתו ורוע לבבו שהיה כמו פתן חרש יאטם אזנו (תהלים נ"ח, ה') ולא שמע לקול משה ואהרן, והבחינה השניה מפאת ישראל שהיו שקועים בגלות כל כך כאילו כבר התיאשו מהגאולה והתשועה, לפי שהיה חולי חזק מאוד ובלתי מקבל רפואה. והבחינה השלישית מצד עם מצרים שהיו מחזיקים בישראל לעדים ומתגברים עליהם בחזקת היד. והודיעם השם יתברך שהשלושה המה שנפלאו מהם נקל בעיני ה' להחזירם לרצונו, ולכן בא ראשונה גם המטה כנגד פרעה שנקרא בדברי הנביא "נחש בריח", וכבר כתב הראב"ע שמלשון "ויקם מלך חדש על מצרים" (שם א', ח') נראה שלא היה פרעה מזרע המלוכה, אלא הוא קם מעצמו כמו כי הקים בני עבדי, ולכן המשילו במטה שהיה עץ יבש וכשהשליכו ארצה היה לנחש, כן פרעה בראשונה היה עץ יבש והומלך בחוזקה ונעשה נחש בריח, וינס משה מפניו ובאמת ברח מפני פרעה אל מדין. וצוה ה' למשה שעם היותו מלך אל יירא מפניו מלהכותו, וזהו "שלח ידך ואחוז בזנבו" (שמות ד', ד') רצה לומר שישוב לשפלותו, וכמו שנאמר "ויהי למטה בכפו", להורות על שפלותו על ידי כף משה. והנה אמר בנס הזה "למען יאמינו כי נראה אליך ה' אלוהי אבותם" (שמות ד', ה') להגיד כי הוא יפקוד על מלכי האדמה באדמה בזכות אבותיהם. ובא הנס השני מצרעת היד בבחינת האומה, כי כמו שהיו בני חורין וטובים עם ה' ועם אנשים אשר באו מצרימה ורוע המקום עשאם עבדים וכנענים אנושים ונחלשים, כך היתה ידו של משה בריאה וטובה ואך בהביאה אל חיקו שהוא משל למצרים נעשתה שמה מצורעת כשלג שהוא החולי הבלתי מקבל רפואה והוא משל להתיאשם בגלות.

והנה צוהו ה' "השב ידך אל חיקך" להודיעו שכמו שהיד באותו מקום שנצטרעה נתרפאה ככה בני ישראל במצרים נשתעבדו ובמצרים יהיו בני חורין, כי ה' יתברך מחץ מכתו ירפא, וכמו שאמר "מחצתי ואני ארפא" (דברים ל"ב, ל"ט), ולפי שבריאותם תהיה יחד עם היציאה משם, לכן אמר "ויוציאה מחיקו והנה שבה כבשרו", כי עם היציאה ממצרים תהיה רפואתם בשלמות ושבו בנים לגבולם. אמנם בעבור היות העם בלתי ראוי ומוכן לקבל רפואת הגאולה היתה סיבה יותר חזקה למניעת פרעה מרשעתו, לכן אמר "והיה אם לא יאמינו לקול האות הראשון" וגו' לפי שתרופת האומה וגאולתה היא הוראה יותר חזקה מהכנעת פרעה. ולפי שעדיין ישאר הספק מצד המצריים והשפעת אלהיהם מהפכת המים לדם אשר הם בוטחים בם, צוהו בנס השלישי שייעד שירבה שפיכת הדם בכל ארץ מצרים במכת בכורות כמים לים מכסים, ומתוך כך ישלחו אותם. הנה אם כן באו שלשת הנסים האלה כנגד העם להסיר כל ספק מליבם, ולכן אמר "ויעש האותות לעיני העם ויאמן העם וישמעו כי פקד ה'" (שמות ד', ל"א) וגו', כי ענין האותות והוראתם הוא לאמת הדבר ההוא בלבם. וראיתי מי שכתב שהיו שלושת הנסים האלה זה גדול מזה, לפי שהדבר אשר יאמר עליו שהוא נסיי באחד משלושה פנים הגדול מהם הוא יהיה נמנע אצל הטבע בהחלט, כמו שיהפוך הברזל גזת הצמר או אפרוח לדבר אחר, או שיהיה נמנע אצל הטבע בזמן מה ולא יהיה נמנע בהחלט כמו שיהפך קב תמים לאפרוח שהוא נמנע אצל הטבע להיות פתאום אבל אפשר לאחר זמן שיהיו החטים מאכל לעוף השמים ותתהוה מהם הטפח הזרעית ויולד ביצה וממנה אפרוח, או שיהיה הנס מורכב משני ענינים יחד בהתהוות מביצת התרנגול חצי תרנגול וחצי צפרדע שהוא נמנע מצד כללותו. וכבר נתבאר בחכמת הטבע שלא כל דבר שיזדמן יתהוה מאיזה דבר שיזדמן, אבל יפול בזה צד אפשרות מצד קצתו. והנה מבואר כי אות המטה שנהפך לנחש היה המנעותו מצד הזמן, כי המטה כשיותך לעפר ונחש עפר לחמו אפשר שיתהפך זה לזה באורך הזמן, והיה הנס בו שנעשה כן בזולת זה הזמן.

והמופת השני היה קצתו נס מוחלט וקצתו לא והוא שנעשה האדם בריא וחולה בזמן אחד, כי בדרך הטבע אי אפשר להיות הדם ידו מצורעת רק בשיהיה הוא עצמו מצורע בהמצא בו הפסד כוח המשנה בכלל, ואם שיוכר זה בקצת חלקיו וראשי אבריו לא יאמר מפני זה שידו או רגלו או חוטמו מצורעת והוא בריא, כי אם הוא בריא וכוחו שלם בכל פעולותיו ואבר אחד מצורע הוא כמו חצי תרנגול וחצי צפרדע, ויהיה נמנע אצל הטבע יותר מהראשון. אולם לפי שכבר אפשר שתפול הצרעת ביד בצד מן הצדדין כמו שאמרתי, לכן בא האות השלישי שהוא מהמין הראשון שנמנע להיות בהחלט בשום זמן, כי ההפך המים שהוא יסוד פשוט לדם הוא כמו ההפך הברזל לאפרוח, כי אף שגוף האדם יצטרך לשתיית המים אינו להזנה כי אם להעביר המאכל במעברים הצרים, כי היסוד הפשוט אי אפשר שיהפך מזון וכל שכן שיתהוה ממנו מיטב הלחות שבניזון. וכל שכן שיתהוה הדם, חוץ מן הכבד שהוא מקום הולדתו הטבעי, ודומה להאפשרות שיעשה מהבן לב או כבד או מוח נפרדים מכלל הגוף שהוא בתכלית הנמנעות ולהיות שלושה המופתים מודרגים מן הקל אל הקשה לכן אמר "אם לא יאמינו" וגו'. ולפי זה הניסים האלה היו כנגד העם לאמת נבואתו של משה. ונעשו עוד ניסים אחרים כדי להכות בהם את המצריים, ולכן נקראו מכות, והן אותן העשר הכתובות בתורה. ועניינן אצלי שבאו כפי ארבעת היסודות שמהם הורכבו הדברים השפלים ומהם נתקיימו. שנים מהם כבדים – הארץ והמים, ושנים מהם קלים האוויר והאש, ולכן נאמר ראשונה שהכה את המים ונהפכו לדם, ובזה היה צער גדול אליהם כי שתיית המים היא הכרחית להשקיט תגבורת החום אשר מבפנים וכדי לדקדק את המזון ולהעבירו במעברים הצרים, ובהתהפכם לדם לא יכלו מצרים לשתות מים. וגם הבעלי חיים הנולדים במים שהיו אוכלים מהם – מתו, כמו שנאמר "והדגה אשר ביאור מתה" (שמות ז', כ"א). ולא די שמתו הבעלי חיים הימיים המועלים להם, אלא שגברו חיל ועצמו הבעלי חיים המזיקים אשר במים שיצאו להרבה לצערם בקולם וריבוים, והיא היתה מכת הצפרדעים. ואחר שהכה יסוד המים בשתי המכות האלה הכה יסוד הארץ בשלושה אותות אחרים, אם בכינים שכל עפר הארץ היה כנים, אם בערוב ואם בדבר לפי שהביא הקדוש ברוך הוא מהבעלי חיים הנולדים בארץ והם כלל הבעלי חיים המזיקים מעורבים עם אלו שרצים וחיות טורפות ובהמות רעות וכל מיני מזיקים והם הערוב. והבעלי חיים הביתיים הטובים והמועילים הנולדים בארץ המית הדבר. הרי לך שלשת המכות האלה כנגד יסוד הארץ בעצמותה ובעלי חיים, הנולדים בה. ולפי זה חמשת המכות דם צפרדע כנים ערב דבר הם כנגד שני היסודות הכבדים המים והארץ. עוד הביא בשני יסודות הקלים אויר ואש חמש מכות אחרות כי השחין נעשית באויר שנאמר "ויזרוק אותו משה ויהי שחין אבעבועות" (שם ט', י'), והברד היה ביסוד האש כמו שנאמר "ויט משה את מטהו על השמים וה' נתן קולות וברד ותהלך אש ארצה" (שם שם, כ"ג) וגו', רצה לומד שהיסודות הקלים המתנועעים כפי טבעם למעלה הביאם למטה שהוא תנועה הפך טבעם. והביא גם כן הארבה שהוא מבעלי חיין המעופפים באויר כדי שיוזקו בהם. וכן החשך שהיתה מכה באויר כי הוא זך בטבעו ונתחדש בו עובי כפול ומכופל באופן שלא יכול לעבור בו ניצוץ השמש על הארץ. וכן מכת בכורות ששלח בגופים אש שורף שהתיך רוחם וכחם פתע פתאום. הרי לך חמשת המכות האחרונות האלה שהיו בשני היסודות הקלים האויר והאש, ובזה האופן נתחייבו עשרת המכות לפי ארבעת היסודות הנלקים. וראוי היה שיהיו המכות עשרה לפי שזה המספר קדוש ומקודש, והיו טבעי הדברים השפלים כנגדם והגלגלים עם גלגל השכל עשרה, והשכלים הנבדלים עם סבתם השם יתברך הם עשרה או עשרה מהמאות או מהאלפים כמו שאמר "אֶלֶף אַלְפִין יְשַׁמְּשׁוּנֵּהּ " (דניאל ז', י'), ולכן נברא העולם בעשרה מאמרות, ועשרה דורות מנח עד אברהם, ונתנסה אברהם בעשרה נסיונות, ושאר העשיריות שהזכירו חז"ל. וזהו הדרך הראשון בביאור הדרוש הזה.

והדרך השני הוא שנאמר שבאו המכות מדה כנגד מדיה, כפי הצרות והרעות שקיבלו ישראל ממצרים שהם עשרה מיני רעות רבות וצרות:

א' – מיתת בניהם במימי היאור כמו שנאמר "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", וכאילו היה יאור מצרים מלא דם בניהם ועל הגמול הרעה הזאת באה מכת הדם, והדגה אשר ביאור מתה.

ב' – צעקת בנות ישראל ודמעתן על לחיין והספדן תמיד על היאור שהיה מכלה פרי בטניהן ולהגמול הרעה הזאת באה מכת הצפרדעים, כאילו הם יצערו וילילו על ילילת בנות ישראל, ויצאו מן היאור כי משם יצאה היללה והצעקה.

ג' – שמררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים, לפי שנתנו עמלם ויגיעם בעפר האדמה באה מכת הכנים כאשר הכה משה במטהו בעפר הארץ, כאילו הכה ויקלל אותו העפר שהיה לבני ישראל עמל וכעס, ולכן נהפך למצרים לכנים ולצנינים בצידם.

ד' – לא לבד היו עובדים בעבודת המלך אלא גם כל אחד מן העם היה עושה בהם כרצונו, ולתגמול זה באה מכת הערוב שבעלי החיים כקטן וכגדול עלו על הארץ ונכנסו בבתים והיו טורפים ומחזיקים בהם כמעשה המצריים בבני ישראל.

ה' – כי ישראל מפני עבדות המצריים ועמלם לא היו רועים את צאנם ובקרם מפני טורח העבדות, וגם היו המצריים גוזלים ממקנה ישראל כרצונם, ובעבור זה באה מכת הדבר במקנה מצרים, וממקנה ישראל לא מת אחד.

ו' – זו פרישות דרך ארץ שבסבת עבודתם היו נפרשים בני ישראל מנשותיהם כאילו היו מוכי שחין, שהאשה נפרשת מבעלה שהוא מוכה שחין, על כן באה על המצריים מכת השחין שנעשו כמצורעים עם אבעבועות ושחין פורח שלא היו יכולים להזדקק אל נשיהם.

ז – לפי שהיו המצריים בחוץ וברחוב מכים בישראל באגרוף וזורקים בהם אבנים, והיו לועגים להם בגידופים ונותנים עליהם בקולם, לכן הביא עליהן מכת הברד שהיו אבנים מן השמים להומם ולאבדם, ואל הכבוד הרעים עליהם בקולות וברקים.

ח' – לפי שהיו מישראל עובדי אדמה למצוא אוכל לנפשם והמצריים היו גוזלים תבואותיהם אשר בשדה לכן הביא עליהם מכת הארבה שהיה אוכל כל תבואותיהם אשר להם בשדה.

ט' – לפי שהיו ישראל תמיד בחשך הגלות, וכמו שאמר הנביא על צרת הגלות "בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי כְּמֵתֵי עוֹלָם" (איכה ג', ו'), ובהפך תמיד יתאר הגאולה וההצלחה כאור כמו שנאמר "קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ" (ישעיהו ס', א'), "לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה" (אסתר ח', ז'), לכן באה עליהם מכת החשך, להעיד שהנה החשך יכסה ארצם לכל בני ישראל יהי אור במושבותם הפך חשך הגלות שהיו בו ונהפך בשונאיהם.

י' – שהיו עם אלהי אברהם בגלות ונפרדו מעל שולחן אביהם ואכזרים ימשלו בם, וכנגד זה באה מכת בכורות, וכמו שהמצריים השמידו בניו של הקדוש ברוך הוא כן הוא יתברך הרג בכוריהם ואת בני ישראל לקח לו לעם. וגם בזה הדרך תדע ותשכיל שהיו המכות גמול אלהים ובאו מסודרות ומכוונות כפי בצרות והרעות אשר קבלו ישראל ממצרים.

ובמה שפירשתי הותר הספק אשר העירותי עליו בשער פ"ג.

פסקה יח

תשובות לשערים פ"ד – פ"ו
ר' יוסי הגלילי אומר מנין אתה אומר שלקו המצריים במצרים עשר מכות וכו'.
בפרק ערבי פסחים הזכירו חז"ל ההגדה ויציאת מצרים אשר חייב על כל איש לספר בלילה הזה, והביאו פרשת וידוי הבכורים כלה בדרשותיהם עד רבי יהודה היה נותן בהם סימנים דצ"ך עד"ש באח"ב, והזכירו מיד אחרי זה רבן גמליאל אומר כל מי שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח וכו' ואחריו ההלל וברכת אשר גאלנו, ולא הביאו שמה דבר מדרשת ר' יוסי הגלילי ורבי אליעזר ורבי עקיבא שעשו יסוד ועיקר כל דרשותיהם על ניסי הים.

אמנם החכמים מסדרי המכילתא נוכחו לאות כי ראוי להכניס המאמרים האלה הערבים בדרשות עניני מצרים ומפליגין במעשה ה' כי נורא הוא, וכל שכן בדברי השלם רבי עקיבא. ובמאמר כמה מעלות טובות נכללו החסדים כולם אשר יתחברו ביציאת מצרים ושנמשכו אחריה, ומפני שעניניהם ונפלאותיהם הם קשורים עם מופתי מצרים ראויים הם שיעלה זכרונם על הספר, ולכן הוסיפו המאמרים האלה בטופס ההגדה, וגם אנחנו היום אומרים אותם, ונזכרים אחרי זיכרון מכות מצרים, כי מהם עשו התחלה ראיה וטענה על מופתי הים, ובאחרונה בא מאמר רבן שמעון בן גמליאל שהוא היותר הכרחי כמו שיתבאר להלן.

והנה אחד שמנה המגיד העשר מכות הביא עליו דברי רבי יוסי הגלילי "מנין אחת אתה אומר" וכו', ושיעור מאמרו כך הוא: אתה אומר שלקו המצריים במצרים עשר מכות מנין לנו שעל הים לקו חמישים מכות? כי לא ישאל רבי יוסי ולא ידרוש להוכיח שלקו במצרים עשר מכות כי זהו דבר ידוע לכל, אלא בא להוכיח על מכות הים שהיו חמישים ומביא ראיה מפסוק "אצבע אלוהים היא", ואף שאותו פסוק הוא במכת כינים לדעתו לא אמרו אותו החרטומים על הכינים בלבד אלא על כל המכות שנמנו וגמרו שהן אצבע אלהים, כי באות המטה ומכת הדם ומכת הצפרדעים התאמצו החרטומים לעשות כמותם כדי להראות שהיו דברים מלאכותיים הנעשים בתחבולה כדרכם ובעלילותם ולא היו נפלאות אלהיות, אבל במכת הכינים שלא יכלו לעשות כמתכונתה, החליטו שכל המעשים שעשו משה ואהרן מתחילתם ועד סופם הם מעשה אלהים ואמרו אצבע אלהים היא, ולכן לא השתדלו עוד החרטומים לעשות כמותם ולא שאל אותם פרעה עוד לעשות גם הם בלטיהם, כי כבר קיימו וקבלו שהן פעולות אלהיות כולן הראשונות והאחרונות. ומזה הוכיח רבי יוסי הגלילי מה שאמרו אצבע אלהים היא על עשר המכות, ולפיכך דרש אם כל מופתי מכות מצרים מתוארות באצבע להורות על מעלת הפעול יתברך כאילו כולן נעשו באצבע קטנה מאצבעותיו, אם כן במופתי הים שנאמר "וירא ישראל את היד הגדולה" נתחייב לומר שהיה ערכם לערך מופתי מצרים כמו היד לעומת האצבע, ואם באצבע הכח עשר מכות ראוי לומר שהכח ביד שיש בה חמש אצבעות חמישים מכות כי חמש פעמים עשר הם חמישים. ואתה תראה בענין לוחות הברית שהיו כתובים בהם עשרת הדברות ונאמר בהם כתובים באצבע אלהים ועל הגרמים השמיימים אמר המשורר "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך" (תהלים ח', ד') וגו', וכבר ראיה דברי הרב המורה שהיו כדורים חמישים, והסכמות הידיעות האלה מורה על התקשרות הדברים העליונים עם התחתונים, והנה הרב דוד אבודרהם הקשה על זה המאמר כי במכת דבר נאמר גם כן "יד ה'", הרי שעשה ביד ולא באצבע, והשיב עליו שהפסוקים אינם אלא אסמכתא בעלמא והקבלה היא העיקר. ואני אומר שרבי יוסי הגלילי סבר שמילת יד היא משותפת בהוראותיה כי נאמר על יד על המקום כמו "יד הירדן" "ויד תהיה לך על אזנך" ונאמר על המגפה כמו "ושלחתי את ידי והכיתי את מצרים" ונאמר על היד הגשמית הכוללת חמש אצבעות. ונראה לפרש "הנה יד ה' הויה במקנך| על המגפה לפי שהכתוב קראה דבר אבל מה שנאמר על הים "וירא ישראל את היד הגדולה" מלה גדולה מורה שנאמר יד הנחתה הגשמית ולכן היה מקום לדרשתו.

והותרו בזה הספקות בשערים פ"ד, פ"ה, פ"ו.

אמנם קשה לנו מאוד במאמרי האנשים ההם השלמים אתנו האומרים שעל הים לקו חמישים מכות לדעת ר' יוסי הגלילי ומאתיים מכות לדעת רבי אליעזר ומאתיים וחמישים מכות לדעת רבי עקיבא, כי איך ציירו אותו המספר הגדול מהמכות שעל הים? ומשנה מפורשת היא באבות פרק ח': "עשרה ניסים נעשו לאבותינו במצרים ועשרה על הים", ומה יעשו בדרשותיהם הסותרות משנה זו? גם אשאלם ויודיעוני במה ישתנו המכות כולם אלו מאלו, ואם היו מתיחסות במספרם עם מכות מצרים האם היו גם כן מתיחסות אליהן באיכותן או שהיו מכות הים ממין אחר מתחלף ממכות מצרים?

ומה שנראה בזה הוא שהחכמים שלשתם הבינו אותה משנה באבות על הניסים שנעשו לישראל בהצלתם במצרים או על הים ולא על המכות שלקו המצריים לא במצרים ולא על הים, וכן פירש הרמב"ם שם במשנה. אמנם העשרה ניסים שנעשו לישראל המצרים הם מה שנצולו מן העשר מכות, והיות כל מכה ומכה מהן מיוחדת למצריים ולא לישראל, והם ניסים בלא ספק. וכן משמע מלשון התורה בכל מכה ומכה מלבד מכת הכנים שלא נתברר בה אבל כן מקובל באומה. כי נאמר בפירוש בדם "ולא יכלו מצרים לשתות מים מן היאור" להורות שהנס היה לישראל שלא הורע להם. ונאמר בצפרדע "ובאו בביתך ובחדרי משכבך", ונאמר בערוב "והפלתי ביום ההוא את ארץ גושן", ונאמר בדבר "וממקנה בני ישראל לא מת אחד", ונאמר בשחין "כי היה השחין בחרטומים ובכל מצרים", ונאמר בברד "רק בארץ גושן אשר שם בני ישראל לא היה ברד", ונאמר בארבה "ויעל הארבה על כל ארץ מצרים", ונאמר בחושך "ולכל בני ישראל היה אור במושבותם". וכל זה מורה שלא היו המכות בישראל. אמנם העשה ניסים שנעשו לישראל על הים הם קבלה, ואלו הם:

א – הובקעו המים כפשוטו בפסוק "ויבקעו המים" (שמות י"ד, כ"א).

ב – אחר שבאו נעשו כקובה ועליו כדמות גג לא מקופח ולא משופע, כי היה כל הדרך בים כאילו היה בו נקב וחלול והמין מימין ומשמאל וממעל, וזהו מאמר חבקוק: "נָקַבְתָּ בְמַטָּיו רֹאשׁ פְּרָזָיו" (חבקוק, ג', י"ד).

ג – קרקע הים נתקשתה ונקפה להם שנאמר "ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים" ולא נשאר בקרקעיתו שום חומר וטיט כבשאר נהרות.

ד – כי דרכי מצרים היו בחומר מדובק והוא מה שנאמר "חֹמֶר מַיִם רַבִּים" (שם שם, ט"ו).

ה – שנבקע הים לדרכים רבים כמספר השבטים כעין קשה ועגול כמו שנאמר "לְגֹזֵ֣ר יַם־ס֭וּף לִגְזָרִ֑ים" (תהלים קל"ו, י"ג).

ו – שנקפאו המים ונתקשו כאבנים שנאמר "שִׁבַּ֖רְתָּ רָאשֵׁ֥י תַ֝נִּינִ֗ים עַל־הַמָּֽיִם" (תהלים ע"ד, י"ג) רצה לומר שנתקשו המים עד שנעשו חזקים שאופן שיברו הראשים עליהם.

ז – שלא נקפאו כקפיאת שאר המים הנקפאים רצה לומר להיות חתיכה אחת אלא היו חתיכות רבות כאילו היו אבנים מסודרים קצתם על קצתם והוא מה שאמר "אַתָּ֤ה פוֹרַ֣רְתָּ בְעׇזְּךָ֣ יָ֑ם" (שם.).

ח – שנקפאו כזכוכית והיו בהירים כשוהם כדי שיראו קצהם את קצהם בעת עברם בים כמו שנאמר "חֶשְׁכַת מַיִם עָבֵי שְׁחָקִים" (תהלים י"ח, י"ב), רצה לומר קיבוץ המים היה כעצם השמים לטוהר שהוא בהיר.

ט – שהיו נוזלים מהם מים מתוקים והיו שותים אותם.

י – שהיו נקפאים בעת שהיו נוזלים אחר שלקחו מהם מה ששתו בטרם ירדו לארץ וכמו שנאמר "נצבו כמו נד נוזלים", רצה לומר הדבר הנוזל היה נקפא בלב הים.

ומצאנו בקבלה גם כן שבאו על המצריים מכות בים יותר ממכות מצרים, אבל כולן היו מעשרה המינים אשר לקו במצרים ונתחלקו למינים רבים על הים ועל זה רמז באומרו אלה הם האלהים המכים את מצרים בכל מכה במדבר, היינו במדבר ים סוף, עד כאן לשון הרב.

ולמדנו מדבריו שהמשנה ההיא היה ענינה הניסים שנעשו עם ישראל בהצלתם, אבל ענין המכות שנלקו בהן המצריים במצרים ועל הים הוא דבר אחר ועליו נאמר במשנה "עשר מכות נלקו המצריים". ומורה שהעשר מכות הן כנגד המצריים והעשרה ניסים הם בבחינת ישראל וערכם, ובדרך הזה לא תפול סתירה מהמשנה לדברי השלמים האלה, עוד ביאר שהמכות שנלקו בהם המצריים כל הים היו ממין עשר מכות, והביאו לזה לפי שראה שכל החכמים האלה עשו יחס וערך גדול בין מכות מצרים למכות הים, באמרם שבעד כל אחת ואחת ממכות מצרים נעשו חמש על הים, כי היעלה על הדעת שלא יעשו היחס והערך הזה כי אם במספר שהוא דבר מקרי בהן ושלא יהיה שום הדמות ויחס בעינינם ועצמם? האם נאמר ששני מיני האדם הם כנגד שני אגוזים שנמכרים בשוק? אלא אין ספק שלא באו החכמים להעריך וליחס מכות מצרים ומכות הים כי אם להיותם בכמותן ואיכותם ומבען. ולכן היתה הדרשה "כמה לקו באצבע עשר מכות אמור מעתה" וכו', אצה למר שנעשו על הים חמישה פעמים כנגד האצבע שנעשה במצרים כי יש ביד חמש אצבעות. ומזה הוכיח שהיו מכות היום ממין מכות מצרים כיון שכולם היו אצבעות. ואולי יסמוך לזה גם כן הפסוק שאמרו הפלישתים כשבא ארון האלהים אל המחנה בימי עלי שאמרו: "אוֹי לָנוּ, מִי יַצִּילֵנוּ, מִיַּד הָאֱלֹהִים הָאַדִּירִים הָאֵלֶּה; אֵלֶּה הֵם הָאֱלֹהִים, הַמַּכִּים אֶת־מִצְרַיִם בְּכָל־מַכָּה בַּמִּדְבָּר" (שמואל א', ד' ח'). ובאמרם "כל מכה" רמזו לעשר המכות שבמצרים ובאמרם "במדבר" הכוונה על מדבר ים סוף כמו שהביאו הרב. וראוי שנפרט זה ונראה אם יצדק בכל המכות, כי הדם שנעשה מהיאור במצרים גם כן נעשה ממנו הרבה בים סוף כי נשפכו בתוכו דמים רבים מהמצריים. וכן אם במצרים עלו עליהם הצפרדעים כל שכן שהיה זה על הים מקום היותם. אם במצרים נעשו הכינים בעפר האדמה גם בבוא פרעה לרדוף אחרי בני ישראל העלו עפר על ראשם בדרך והיו לכנים. אם במצרים באו בעלי חיות מעורבים להזיק בהם גם בים באו יותר ויותר כי "שם רמש ואין מספר חיות קטנות עם גדולות". אם המצרים באה מכת השחין פורח אבעבועות על המצרים כל שכן שהיה להם שחין במים שמתים שמה נפוחים ומלאים אבעבועות. אם במצרים בא הברד והקולות גם בים המים נעשו כאבנים ונופלים עליהם כמו שאמרו חז"ל "שברת ראשי תנינים על המים" ששם היו המצריים. אם במצרים אם במצרים בא הארבה והם העופות היורדים לאכול כל שכן שהיה זה בים בהיותם מתים שם פגרים היו יורדים עליהם העופות וכמו שנאמר "וירד העיט על הפגרים". אם במצרים היתה מכת החושך כל שכן שהיה חושך למצריים בתוך הים וכמו שנאמר "ויהי הענן והחושך". אם במצרים היתה מכת בכורות הנה על הים נלקו הבכור כבכורתו והצעיר כצעירותו, נער וזקן קטון וגדול כולם ספו המו מן הבלהות.

ונתבאר מזה שמכות מצרים נחשבו כאצבע אחת, ומכות הים היו חמש אצבעות, היינו תוספת מיני המכות ההם בעצמן על אחת כמה וכמה כפולה ומכופלת, ובכל זאת היו מאותו המין. והוא מה שרציתי לבאר ולכן אמרו במשנה שהוכו במצרים עשר מכות ועל הים עשר מכות רצה לומר עשרה מינים שהם סוגי המכות אך נכפלו כמה פעמים.

פסקה יט

תשובות לשערים פ"ז – צ'
רבי אליעזר אומר מנין שכל מכה ומכה שהביא הקדוש ברוך הוא על המצריים במצרים היתה של ארבע מכות וכו'.
כך היא הגירסא האמיתית בזו ההגדה כי באמת לא בא רבי אליעזר לחלוק על רבי יוסי, וגם רבי עקיבא לא חלק על רבי אליעזר אלא כל אחד ואחד מהם קיבל דעת חברו והוסיף עליו. כי המגיד הראשון ביאר שהיו מכות מצרים עשר ובא רבי יוסי הגלילי וקיבל זה ועשה ממנו הוכחה שיהיו מכות היום חמישים בחשבון האצבעות כמו שביארתי.

וההקדמות האלה קיבל אותן ר' אליעזר והוסיף עליהם, שאם היו מכות מצרים עשר כדעת המגיד הראשון ומכות הים היו חמש פעמים שהם כדעת רבי יוסי הגלילי, ובא רבי אליעזר וביאר שבכל מכה ומכה בין במצרים ובין על הים נכללו ארבע מכות ויהיו אם כן מכות מצרין ארבעים ומכות הים מאתים, כי בהיות מופתי הים חמש פעמים יתירים ממופתי מצרים שמספרם ארבעים יתחייב שיהיו המכות על הים מאתים, ולכן לא אמר רבי אליעזר מנין את ה אומר שהיו מכות מצרים עשר לפי שזה כבר מנה המגיד ורבי יהודה בסימניו, ולא אמר גם כן מנין שהיו מופתי הים חמישה נגד מופתי מצרים לפי שזה כבר ביאר רבי יוסי, אלא הוכיח רק שהיו ארבע מכות בכל מכה ומכה.

וכשתתחבר הקדמתו עם הקדמות החכמים המונחות יצא מהם שהיו מכות מצרים ארבעים ומכות היום מאתים. אמנם מהו ענין ארבע מכות שהיו בכל מכה ומכה? ונוכל לומר לפי שבכל מכה היו מורכבים הארבע היסודות אם בהפסדם ואם בהתהוותם, ואחרי שלא נעשה הדבר בדרך הטבע כי אם בדרך נס יתחייב שכל אחד מהיסודות הוכו באותה מכה, ובזה האופן היתה כל מכה של ארבע מכות: אחת שנעשה ביסוד האש של אותו מורכב, ואחת שנעשה ביסוד האויר של אותו מורכב, ואחת שנעשה ביסוד הארץ שלו, ואחת ביסוד המים. כי בכל מכה ומכה נשתנה כל אחד מהיסודות אשר באותו מורכב על דרך נס. והנה הוכיח המגיד היות בכל מכה ומכה ארבע מפסוק "ישלח בם חרון אפו" וגו', והוא בספר תהלים במזמור ע"ז המתחיל "האזינה עמי תורתי", וראה המגיד לדורשו על זה מפני שבכתובים שמה התחיל לספור המכות, באומרו "אשר שם במצרים אותותיו" וגו' "ויהפוך לדם יאוריהם" וגו' "ישלח בם ערוב ויאכל וצפרדע ותשחיתם", ואחר זה הזכיר הארבעה ויתן לחסיל יבולם ויגיעם לארבה, ואח"כ "יהרג בברד גפנם" ואחריו הדבר "ומקניהם לרשפים".

וכיון שאמר אחרי זכרון המכות "ישלח בם חרון אפו" הוכיח ר' אליעזר שלא אמר על המצריים כי אם על המכות שהיו נכללים בכל מכה ארבע מכות שהם א' – חרון אפו, ב – עברה, ג – זעם, ד – צרה משלחת מלאכי רעים, כי הצרה ההיא היא משלחת מלאכי הרעים, ואין ספק שהיה ראוי לומר צרת משלחת מלאכי רעים, וכן היה ראוי לומר מלאכים רעים, אבל כהר יבוא המוכרת במקום הסמוך כמו "מי המרים", והסמוך במקום מוכרת כמו "אַל תִּתֵּן לְחַיַּת נֶפֶשׁ תּוֹרֶךָ" (תהלים ע"ד, י"ט). ויש ספרים שגורסים הדרשה הזאת באופן אחר: עברה אחת, זעם שתים, צרה שלוש, משלחת מלאכי רעין ארבע, שלא מנה רבי אליעזר חרון אפו באחת מהן לפי שסבר שהוא כולל לכל העשר מכות לגופן איצטריך, אבל הגירסא הראשונה היא יותר אמיתית אצלי.

והותרו במה שאמרתי הספקות אשר בשערים פ"ז, פ"ח, פ"ט ו-צ'.

פסקה כ

תשובה לשער צ"א
רבי עקיבא אומר מנין שכל מכה ומכה שהביא הקב"ה על המצריים במצרים היתה של חמש מכות וכו'. כבר ביארתי שגם דעת רבי עקיבא לא בא לחלוק על רבי אליעזר ולא על הראשונים, כי אם להוסיף עליהם בחינה אחרת מפאת המורכב, לפי שכבר התבאר בחכמה שהמורכב יש לו כוח נוסף על כל אחד מהפשוטים אשר בו, ולכן סבר ר' עקיבא שהיו בכל מכה ומכה חמש מכות שהיו ארבע כנגד ארבע יסודות, וחמישי כפי המורכב שהוא זולת מכל אחד מהפשוטים, כיון שבהוויה או בהפסד נבחין הווית המורכב או השתנותו והפסדו. ונבחן גם כן השינוי בכל אחד מהארבעה פשוטים, והוכיח היותם חמישה כפי המילים באותו פסוק שדרש רבי אליעזר, כי הוא דרש הכתוב כולו מראש ועד סוף. חרון אפו אחת, עברה שתים, זעם שלוש, ודרש צרה בפני עצמה שהוא ארבע, ומשלחת מלאכי רעים דרש בפני עצמו שהוא חמש. ובצדק כל אמרי פיו של רבי עקיבא כי חרון אפו וכן עברה וזעם וצרה הם שמות מורים על הייחוד, ולכן ראוי שידרשו כל אחד מהם על כל אחד מהפשוטים הארבעה, אולם משלחת מלאכי רעין היה ראוי שידרש על המורכב לפי שהוא קיבוץ מלאכים רעים שהם היסודות ההפכיים בתורותיהם ואיכותיהם, ולכן אמר על קיבוצם והרכבתם משלחת מלאכי רעים, ומזה הוכיח שבהיות חמש מכות בכל מכה ממכות מצרים שיתחייב שהיו במצרים חמישים מכות ועל הים מאתים וחמישים מכות. ובעל המלמד14 כתב שהיו בחמש מכות ארבע כנגד ארבע היסודות והחמישית כנגד הגלגל שהוא גשם חמישי, ואליו נמשכו המפרשים, אך מה שכתבתי הוא יותר נכון, והותר בזה הספק אשר בשער צ"א.

תוכן העניינים

זבח פסח על הגדה של פסח

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה