זבח פסח על הגדה של פסח· רבנו יצחק אברבנאל
מגיד · ארמי אבד אבי
פסקה ב
עוד אמר "צא ולמד מה ביקש לבן הארמי", רצה לומר צא מענין מצרים שאתה עוסק בו ולמד מסיפורי יעקב ולבן, מה ביקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו? כלומר עם היות שלבן לא עשה עמו רעה בפועל, צא ולמד מדבריו מה היתה כוונתו ומחשבתו לעשות ליעקב אבינו, ודבר זה תלמד מתוך דבריו ולא ממעשיו, לפי שהוא עצמו הודה ואמר יש לאל ידי לעשות עמכם רע ואלהי אביכם אמש אמר אלי לאמור השמר לך מדבר עם יעקב מטוב ועד רע" (בראשית ל"א, כ"ט).
וזה מורה שמחשבתו היתה להרע עמו. והנה מה שאמר שפרעה לא גזר אלא על הזכרים מובן זה בעוד שהיו ישראל במצרים, כי שם באמת לא גזר אלא על הזכרים כמו שנאמר "כל הבן הילוד" וגו', אמנם אחרי יציאתם משם כשרדף אחריהם אמר "ארדוף אשיג אחלק שלל" וגו', רצה לומר שהיה בדעתו לרדוף אחרי בני ישראל ולהשיגם, ומזכיר ברדיפתו תכליות מחלפות, שיקח את כל אשר להם ויחלק השלל ההוא לבעליהם אשר השאילום והשאר לאנשי המלחמה, ועל זה אמר "אחלק שלל, עוד יאמר שיקח הבחורים והנערות להיותם לו לעבדים כרצונו ואות נפשו, וזהו שאמר "תמלאמו נפשי", כלומר תמיד הייתי חפץ בהם שיעבדוני ועתה תמלא תאוות נפשי מהם לשעבדם בכל אופן.
עוד אמר ששאר העם והזקנים ואת משה ואהרן יהרגו להנקם מהם, ועל אלה אמר "אריק חרבי תורישמו ידי". אם כן, לא היתה דעתו של פרעה לעקור את הכל, אבל לבן היתה שאלתו ובקשתו לעקור את הכל ולהכות אם על בנים, והא ראיה שאמר ליעקב "הבנות בנותי והבנים בני והצאן צאני וכל אשר אתה רואה לי הוא" (בראשית ל"א, מ"ג), רצה לומר לי היה ראוי להיות וזו בקשתי לולא אלהים אשר מנע זאת ממני. ומזה למד המגיד שלבן ביקש לעקור את הכל, רצה לומר נשים ובנים וצאן וכל אשר ליעקב, וסמך זה באמרו "ארמי אובד אבי" שעשה אובד יוצא מהקל. ומזכיר רק אבדת האב שהוא השורש ובכללו גם העפים, כי האבדון היא תכלית המוחלטת.
ועם מה שפרשתי בזה הותרו הספקות אשר בשער מ"ב ומ"ג.
ואמר המגיד שההבטחה ההיא שנאמרה לאברהם היא עמדה להציל את זרעו מאויביו, ולכן הזכיר את פרעה ואת לבן ולא הזכיר את עשו כי הוא היה גם כן מזרע אברהם ולא ביקש לכלות את זרעו, אבל שאר האויבים שלא היו מיוצאי ירך אברהם אשר קמו על זרעו היתה כוונתם לכלות אותם אם לא שניצולו מהם כדי שתתקיים ההבטחה שנאמרה לאברהם אבינו. והנה יעקב עם היותו צדיק בדינו עם לבן לא היה צדיק במעשיו בעניין המקלות, אף על פי שהשתדל להעלים הדבר במה שאמר אחר כך לנשיו וללבן. אמנם מה שעמדה לו היתה הבטחת אברהם, והמגיד הזכיר ענין לבן כדי להתחיל בדבריו מפרשת וידוי הביכורים שנזכרה בסדר והיה כי תבא שנאמר "וענית ואמרת לפני ה' אלהיך ארמי אובד אבי וירד מצרימה ויגר שם" וגו'. ולפי שבלילה הזה אנו חייבים להודות להשם יתברך על כל אשר גמלנו, ולהתחיל בגנות ולסיים בשבח, לכן ראה המגיד שלא יוכל אדם לעשות הודאה יותר הגונה ומתיחסת לעניין הפסח ויציאת מצרים כי אם אותה הגדה ווידוי שהיה קורא המביא את ביכורים, שגם הוא מתחיל בגנות ומסיים בשבח ומזכיר גם כן עניין היציאה והמכות והאותות והמופתים, ויעשה אדם עצמו בליל פסח עם אותם הדברים אשר לפניו בקערה כאילו הוא מביא הביכורים, ולכן נותן ההודאה ואומר הוידוי כמו המביא ביכורים. ומפני זה התחיל הסיפור בלבן ולא הזכיר דבר מעשו, לפי שלא בא ענין לבן מצד עצמו אלא מפאת שנזכר באותה פרשה אשר בוידוי הבכורים שהתחיל בה.
אמנם איך יצדק מה שאמר שאותה ההבטחה עמדה לו עד היום הזה קרוב לאלפים שנה אחר שכבר נתקיימה ביציאת מצרים? התשובה הזאת נלמד מפשט הכתובים או מדברי חז"ל. אם מן הכתובים, כי בסוף מראה בין הבתרים נאמר "ביום ההוא כרת ה' את אברם לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים ועד הנהר הגדול נהר פרת, את הקני ואת הקניזי ואת הקדמוני ואת החתי ואת הפריזי ואת הרפאים ואת האמורי ואת הכנעני ואת הגרגשי ואת היבוסי" (בראשית ט"ו, י"ח – כ"א), הרי הם עשרה עממים וידוע שישראל לא נחלו בארץ כי אם שבעת העממים בלבד, לא ארץ הקני והקניזי והקדמוני שהם אדום ועמון ומואב שלא נכבשו לארץ ישראל, ועתידים להכבש בגאולה העתידה שנאמר "אדום ומואב משלוח ידם ובני עמון משמעתם" (ישעיהו י"א, י"ד). והיא אותה ההבטחה שנאמרה לאברהם בברית בין הבתרים, שהוא חלק לעתיד לבוא בגאולה האחרונה. ולכן בצדק אמר המגיד "היא שעמדה לאבותינו ולנו" וכו'. וכן מדבריהם ז"ל מבואר כי המאמר בברית בין הבתרים ראה אברהם לא לבד גלות מצרים כי אם גלויות שאר המלכיות, וכמו שדרשו על והנה אימה חשכה, אימה זו בבל, חשיכה זו מדי שהחשיכה פניהם של ישראל בצום ובתענית, גדולה זו יוון, נופלת עליו זו אדום. וכמו שאמר הרמב"ן שהרגיש הנביא כאילו הצרה האחרונה היא נופלת במשא כבד, וכאילו הודיע הקדוש ברוך הוא לאברהם כמשייר במתנתו שעוד ארבע מלכיות אחרות ישעבדום וימשלו בארצם אם יחטאו לפניו, וכן דרשו את הגוי אשר יעבודו דן אנכי לרבות ארבע מלכיות שעתיד הקדוש ברוך הוא לדון. ועל הבחינות האלה אמר המגיד שאותה ההבטחה עמדה לנו עד היום הזה. והתבאר בזה היתר הספקות אשר בשער מ"ד, מ"ה, ושער מ"ו.
פסקה ג
תשובות לשערים מ"ז – מ"ח
וירד מצרימה אנוס על פי הדבור וכו'.
המאמר הזה ראיתי בו נוסחאות שונות, כי יש ספרים אשר כתוב בהם הגירסא הזאת אשר כתבתי, ובספרים אחרים לא נמצא כלל דרש על וירד מצרימה כי אם על ויגר שם. והרמב"ם ז"ל בספר זמנים (ביד החזקה) כשהביא טופס ההגדה כך הביאה: "וירד מצרימה ויגר שם מלמד שלא ירד להשתקע" וכו' ולא הביא אנוס על פי הדבור, ואין ספק שהנוסחאות האל נמשכו מדרכי הדעות שכתבתי למעלה בסבות גלות מצרים. כי לפי הדרך הראשון שהיה הגלות בסבת חטא מכירת יוסף או לפי הדרך השלישי כי בא בבחירתם הרע, לא יתכן לדרוש וירד מצרימה אנוס על פי הדבור, כי יעקב ובניו בחיריים היו ולא אנוסים. אמנם לפי הדרך השני שהיתה הירידה נמשכת אחר הגזירה העליונה יש לדרוש וירד מצרימה אנוס על פי הדבור, שיעקב היה ירא לרדת מצרימה והשם יתברך הכריחו לבוא שמה, והוא על דרך שדרשו וישלחו מעמק חברון מעצה עמוקה של צדיק הקבור בחברון, לקיים מה שנאמר "כי גר יהיה זרעך", וכאילו סבת הסבות הוא יתברך העיד את רוח יעקב לרדת שמה וזהו אמרו אנוס על פי הדבור.
וראוי לישב כפי הדעה הזאת כתובי התורה: "ויאמר ישראל רב! עוד יוסף בני חי, אלכה ואראנו בטרם אמות, ויסע ישראל וכל אשר לו ויבא בארה שבע ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק, ויאמר אלהים לישראל במראות הלילה, ויאמר יעקב יעקב! ויאמר הנני. ויאמר אנכי האל אלה אביך אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם. אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה, ויוסף ישית ידו על עיניך" (בראשית מ"ה, כ"ח – פרק מ"ו, ד') עד כאן.
והספק בפסוקים האלה הוא שנראה כי יעקב התעורר ללכת למצרים קודם שאמר לו ה' אל תרא מרדה מצרימה, כי בידוע שלא היה ירא, כיוון שכבר היה הולך לשם.
ועוד קשה למה זבח זבחים לאלהי אביו יצחק ולא לאלהי אבי אביו אברהם? ואין ראוי שנתפייס עם דברי רש"י שחייב בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו, כי כבר כתב עליו הרמב"ן שהיה ראוי שיאמר לאלהי אבותיו, וכמו שאמר האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו, ויזכיר אביו ראשונה ואחר כך אבי אביו שהיה ראש היחס ואבי המשפחה ולא היה ראוי לשוכחו. והנה דרך הרמב"ן על פי הקבלה ואני אפרש על פי הפשט. אך מתחילה אוסיף להקשות כי תמצא שהשיבו השם תברך אנכי אלהי אביך ולא אלהי אבותיך.
ועוד שאלה שלישית כי אם נתיירא על שהוזקק לצאת חוצה לארץ מה הנחמה שנחמו ה' כי לגוי גדול אשימך שם? אם יהיו בניו בגלות מה יוסיף ומה יתן גדולתו ורבויו, אדרבא ראוי לפתור מזה ולהביא בלבו מורא על מורא, אם ישימהו במצרים לגוי גדול, כי אולי לא יוכלו לצאת משם.
ועוד רביעית אם בא השם יתברך להבטיחו טובה למה לא הבטיחו בגאולה, כי באמרו לגוי גדול אשימך שם מודה שיתמידו בניו במצרים וישארו שם בגלות אלא שיתרבו מאוד.
ועוד חמישית מה ענין אמרו אנכי ארד מך מצרימה ואני אעלך גם עלה, כי אם רצה להבטיחו שיהיה נקבר בארץ כדברי רש"י ז"ל היה לו לומר ואתה תבוא אל אבותיך בשלום ותקבר עמהם כמו שנאמר לאברהם ומה לו לרדת עמו ולעלות עמו?
והנראה לי בזה הוא שיעקב לא עלה על לבו לרדת למצרים ולדור שם בקביעות אבל היתה דעתו לרדת שמה לראות את יוסף ולשוב מיד לארץ כנען, כי כל ישעו וחפצו היה לשבת בארץ הנבחרת הוא וזרעו, כי היה מקווה לרשת אותה כמו שנשבע ה' לאבותיו, אך בשמעו מבניו שבאו ממצרים כי עוד יוסף חי וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים, והיו מספרים לו את כבודו ואף יקר תפארת גדולתו, כמו שציוה יוסף אותם, "והגדתם לאבי את כל כבודי במצרים" וגו', לכן השיבם הזקן רב עוד יוסף בני חי, רצה לומר אינו חושש לממשלתו וגדולתו כאשר אמרתם כי אם אל היותו חי ולכן אלכה ואראנו בטרם אמות כלומר שתהא הליכתי לבד לראותו ולשוב מיד. ולפי שהיה יעקב מסופק בהליכתו אולי לא יישר בעיני האלהים לצאת מהארץ הנבחרה להכנס בכור הברזל במצרים, בפרט בראותו שהקדוש ברוך הוא מנע מיצחק אביו ההליכה שמה גם בשנת רעבון ואמר לו "אל תרד מצרימה גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל" (בראשית כ"ו, ב-ג). גם היה ירא יעקב אולי ישיגהו המוות בהיותו במצרים, ומה יעשה לעת פקודה? ומפני הפחד והמורא והספק שהיה בלבו בא לבאר שבע לא שבא שם בדרך מסעו למצרים כי אם להתחנן שם לפני אלהיו שיודיעהו מה יעשה, להיות המקום ההוא מקום תפילת אבותיו. לכן זבח זבחים לאלהי אביו וייחד בזה את אביו יצחק לפי שממנו נמנעה ההליכה למצרים, וכאילו ביקש ושאל מה' שיודיעהו אם יהיה ענינו כענין יצחק אביו אם לא. והשם יתברך השיבו במראות הלילה, שבאה אליו הנבואה בחלום וקראה אליו יעקב יעקב, מפני שהייעוד של הנבואה ההיא בא לו לעצמו בתור איש פרטי ששמו יעקב וגם בא הייעוד בכלל לזרעו אחריו שנקראו גם כן בשם יעקב, ולהיות המאמר הזה כולל שתי הודאות אלה אחת לעצמו לאחת לזרעו, לכן הזכיר שמו שתי פעמים יעקב יעקב! אל תירא מרדה מצרימה, רצה לומר עם היות שאני מנעתי לאביך הירידה מצרימה אני מתיר לך אותה אבל אל תחשוב שיש שגוי לפני הלילה יען אנכי אלהי שמנעתי ממנו ההליכה ואנכי האומר לך אל תירא מרדה מצרימה כי אני ה' לא שגיתי, והשגוי הוא לפי תכונת המקבלים, כי יצחק לא היה ראוי לבוא בגלות מפני שהיה עולה תמימה על העקדה ולכן נמנעה ממנו הירידה, אבל יעקב עתיד היה לבוא שם ולכן לא נמנעה הירידה מיעקב.
האמנם לפי שהיה יעקב ירא מארבעה דברים לפיכך הבטיח לו ה' בהם:
א – שמא במצרים יתמעט זרעו, כי אולי יהרגו המצריים את בניו ויענו את בנותיו כי ארץ חמס היא, וכנגד זה הבטיחו "כי לגוי גדול אשימך שם", כלומר שלא יתמעט שם זרעך אלא יתרבה במאוד מאוד.
ב – שהיה מפחד אולי להיותו יוצא מארץ הקדושה תיפרד ממנו ההשגחה האלוהית הדבקה בה, וכגד זה הבטיחו "אנכי ארך עמך מצרימה" רצה לומר לא תהיה שם בהסתר פנים כי גם שם תדבק בך השגחתי.
ג - היה מפחד שמא ימות במצרים ויקבר שם ולא יזכה להיקבר במערת המכפלה עם אבותיו, וכנגד זה אמר לו "ואנכי אעלך גם עלה" רצה לומר שהשם יתברך יסבב סבות שיביאהו להיקבר בארץ עם אבותיו בכבוד ובמעלה רמה.
ד – שהיה מפחד אולי ימות יוסף בחייו ויהיה לאבל כינורו ושמחתו לקול בוכים, וכנגד זה אמר "ויוסף ישית ידו על עיניך" שהוא בשעת המיתה. וכל זה אמר כנגד יעקב הפרטי, אמנם כנגד יעקב הכולל כל האומה הישראלית אמר גם כן "אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם", רצה לומר אל תירא ואל תפחד כי הם לא ישנו את שמם ואת לשונם וחותם ברית קודש על בשרם ויראת אלהים בקרבם. וכאילו אמר מה לך לירא מן הדבר ההכרחי שלא תוכל להימלט ממנו בשום צד. גם כן אמר אל האומה "אנכי ארד עמך מצרים", להגיד שאף על פי שארץ מצרים מלאה גילולים ובלתי מובנת שתדבק בה ההשגחה והדבקות העליונה הנה עם זרע קודש הזה בפרט תדבק בו תמיד ההשגחה, וכמו שאמרו חז"ל גלו למצרים שכינה עמהם (מכילתא על שמות י"ב, מ'). עוד אמר גם כן להאומה "ואנכי אעלך גם עלה", שרמז בזה לגאולת מצרים ויציאת האומה משם בכוח אלהי במסות באותות ובמופתים, ועל זה אמר "ואנכי אעלך גם עלה". ומה טוב אמרו "גם עלה" שרמז שתהיה עלייתם משם ביד רמה בכבוד ובמעלה. אמנם מה שאמר עוד "ויוסף ישית ידו על עיניך", זה בעניין האומה, נאמר כנגד משה רבינו שיוסיף עליהם כבוד ומעלה, כי הוא בתורתו ישית ידו בין עיניהם להאיר להם. הנה התבאר מזה שדברי המראה בעצמם נאמרו בפרט על יעקב אבינו ונאמרו בכלל על כל בית יעקב, והתבארו הכתובים על בוריים והותרו הספקות אשר העירותי עליהן. ולמדנו מזה שיעקב ירד למצרים אנוס על פי הדבור, כי הוא לא הסכים בדעתו לרדת עד שבא לבאר שבע ושם הודיעו השם יתברך שכך יצאה הגזרה מלפניו. ולפי זה נכונה הגירסא אנוס על פי הדבור, כפי הדרך השני שכתבתי למעלה בסיבת גלות מצרים, ולא בא עליו פסוק אחד כי הוא יוצא מפסוקים רבים ומכללות הפרשה, לכן לא הביא עליו המגיד פסוק לראיה, כי הפרשיות כולם ודברי המשורר שהזכרתי בדרך השני הם לראיה עליו. יש מפרשים אנוס על פי הדבור בשתי טעמים, אנוס לחוד ועל פי הדבור לחוד, ופירוש אנוס כי ירידת יעקב למצרים אונס היה לו או מפני מכירת יוסף או מפני הרעב, ועל פי הדבור עננו שנתן לו רשות לרדת. אבל מה שכתבתי ראשונה הוא האמת וזו כוונת המגיד בלי ספק, והותרו עם זה הספקות אשר בשער מ"ז ומ"ח.
תשובות לשערים מ"ט – נ'
ויגר שם מלמד שלא ירד להשתקע אלא לגור שם" וכו'.
הנה לא ראה המגיד לדרוש "ויגר שם" על הישיבה במצרים בלשון הכתוב שנאמר "ויעקב גר בארץ חם" (תהלים ק"ה, כ"ג), לשתי סיבות: האחת, לפי שהיה ראוי לומר וישב שם, כיון שנתעכבו שם ימים רבים והיו תושבים בארץ, ולמה אם כן יזכיר בהם לשון גרות, אם לא שהחליט בהם הלשון ההוא כפי מחשבתם וכוונתם בעת שהלכו שמה. ובזה הדרך ראוי לפרש ויבא ישראל מצרימה ויעקב גר בארץ חם על כוונת ביאתו. והסיבה השניה ויגר שם במתי מעט מורה שלא אמר לשון הגרות על הישיבה שם בתמידות, כי זה היה בתחילת עניינם כשהיו מתי מעט שבעים נפש בעת שהלכו למצרים לא בעת שכבר ישבו בה, ולכן דרש בו הסברא הישרה ויגר שם במתי מעט על מחשבתם בעת שהלכו לגור שמה, ועל התמדת הישיבה דרש אחר כך "ויהי שם לגוי גדול ועצום". והנה הביא ראיה לזה מפסוק "לגור בארץ באנו" שהוא בסדר ויגש, וראה המגיד כפי אמיתת הסיפור שיוסף לא אמר להביא את אביו למצרים כי אם לשבת שם בשנות הרעב כמו שאמר "וכלכלתי אותך שם כי עוד חמש שנים רעב פן תורש אתה וביתך וכל אשר לך" (בראשית מ"ה, י"א). והיה בדעתו שאחרי עבור שני הרעב ישובו לארץ כנען וכאשר באו מצרימה התחכם יוסף בתחבולה כדי שפרעה בעצמו יושיבם בארץ גושן, וציוה לאחיו שכאשר יציגם לפני פרעה והוא ישאלם מה מעשיכם יאמרו לו "אנשי מקנה היו עבדיך מנעורינו ועד עתה גם אנחנו גם אבותינו", וביאר להם הסבה למה יאמרו כן, והיא "בעבור תשבו בארץ גושן כי תועבת מצרים כל רועה צאן", ושמא לא יאבו להניחם לשבת בתוך ארץ מצרים. ועם היות העצה היעוצה הזאת היתה לתועלתם, אין ספק שאמת יהגה חִכּו כי רועה צאן היו הם ואבותיהם, אבל אמר יוסף כל זה כדי שלא יחשוד פרעה שבאו אחי יוסף לאכול את כל אשר לו ויוסף יתן להם מפתבג המלך ומנכסיו. והנה אחי יוסף באו לפני פרעה והוא שאל אותם מה מעשיכם? והם השיבוהו מה שציוה אותם יוסף: רועי צאן היו עבדיך גם אנחנו גם אבותינו" והיה די בזה, ולמה הוסיפו לומר עוד "ויאמרו לגור בארץ באנו" וגו', ולמה תבעו בפיהם מפרעה "ועתה ישבו נא עבדיך בארץ גושן", הלא כוונת יוסף הייתה שהם יספרו לפניו במסיחים לפי תומם שהם רועי צאן, ופרעה בעצמו יתן להם רשות לשבת בארץ גושן מבלי שישאלו זאת בפיהם. אבל נראה כי אמיתת העניין הוא שהם אמרו רועי צאן עבדיך גם אנחנו גם אבותינו, ושתקו ועמדו ולא ענו עוד וחשבו שפרעה מעצמו ישיבם אם כן אפוא תשבו בארץ גושן, אבל פרעה ירד לסוף דעתם כאשר שמע מפיהם זה המאמר הראשון ולא השיבם כלל, וכאשר ראו השבטים כן הוצרכו הם לדבר שנית ויאמרו לגור בארץ באנו, והייתה זו אמירה מחודשת שהודיעוהו אמיתת כוונתם שלא היתה לדור בארצו דירה מתמדת, כי אם לגור בארץ דרך עראי ולצורך השעה מהכרח המקנה כי כבד הרעב בארץ כנען, ובקשו ממנו בביאור שיתן להם רשות מפני מקניהם לשבת בארץ גושן אותם הימים המעטים שיהיו גרים בארצו. אך גם על המאמר השני לא השיב פרעה אליהם כלל, אך חזר פניו כנגד יוסף ואמר לו אביך ואחיך באו אליך, רצה לומר כל הדברים האלה אצלי הם הונאת דברים, כי הנה אביך ואחיך לא באו בסבת המקנה כי עיניך ראות שלא באו רועי צאן אחרים מכל ארץ כנען והאמת הוא שהמה באו אליך כלומר בעבור שאתה הוא שוטר ומושל בארצי, וכדי שתכלכל אותם והם רוצים לשבת בארץ גושן, ואני חפץ שתיטיב עמהם, וכיוון שכן הוא, הנה כל הארץ לפניך במיטב הארץ הושב" וגו'. על כל פנים נתברר מזה שמה שאמרו לגור בארץ באנו לא אמרו בדרך מרמה כי אם באמת ובתמים כי כן היתה דעתם בעזבם את ארץ כנען. ולכן אמר המגיד "ויגר שם מלמד שלא ירד להשתקע" וכו', והותרו בזה הספקות אשר בשערים מ"ט וחמישים.
פסקה ד
תשובות לשערים נ"א – נ"ב
במתי מעט כמו שנאמר בשבעים נפש ירדו אבותיך מצריה וכו'.
כבר הודעתיך שלהיות המצוה בלילה הזה לספר ביציאת מצרים, לכן בחר לו לאותו סיפור פרשת וידוי הבכורים שבאה בסדר והיה כי תבא, כדי שכל אשר בשם ישראל יכונה יקרא אותה בלילה הזה בעת שקערת החג לפניו, כמו שהיה קורא המביא בכורים לפני ה'. ולכן עשה עיקר הדרשה מאותה פרשה, כי מצא בה עדות דבר, רצה לומר הגנות בתחילתה והוא יסיים בשבח, ויש בה עניני הירידה למצרים הגלות והגאולה. אולם ראה להביא על כל מלה ומלה מאותה פרשה פסוקים אחרים מסיפור המאורע, לא לאמת ולהביא ראיה על הדבר, כי אלו ואלו דברי אלהים חיים, אבל הביא אותם הפסוקים האחרים בדרך הביאור כאילו יבאר בהם אותם המלות שבאו בוידוי הבכורים ולגלות ענינם, לפי שבאו באותו וידוי בדרך קצרה, ויפרש אותם לפי מה שנזכר במאורע. ולפיכך לא בא פסוק על דרך ראיה כי אם בדרך ביאור, והמשל בזה בא בוידוי הבכורים: וירד מצרימה, ולא ידענו אם היתה הירידה ההיא בחיריית אם לא – ביאר המגיד שהיה אנוס על פי הדבור, וכן ויגר שם ביאר שלא נאמר זה על הזמן אשר ישבו במצרים, כיון שסמך במתי מעט ואמר בו לשון גרות, אלא שנאמר כפי הכוונה שהיה להם באשר הלכו שמה. וכן ביאר ויגר שם במתי מעט, שהמיעוט ההוא היה שבעים נפש שירדו עם יעקב למצרים, ולמד זה ממה שאמר משה רבינו עליו השלום בפרשת עקב, בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה. ותחילת הדברים שם "הוא תהלתך והוא אלהיך אשר ראו עיניך... בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה ועתה שמך ה' אלהיך ככוכבי השמים לרוב" (דברים י', כ"א-כ"ב), שגלה להם שכאשר ירדו למצרים היו מעטי הכמות ושפלי האיכות, ואמר "בשבעים נפש" שהוא הכמות, "ירדו אבותיך מצרימה" שהוא האיכות, שהיתה להם ההליכה שמה ירידה ושפלות גדולה להשתעבד למצרים ולהכנע להם, והנה במשך מאתיים שנה נתרבה כמותם ברבוי מופלג חוץ ממנהג הטבעי וכן עלו באיכות ומעלה עליונה, וזהו אמרו "עתה שמך ה' אלהיך ככוכבי השמים" רמז למעלתם וכבודם. ובאומרו "לרוב" רמז לכמות המופלג, ועליהם אמר "הוא תהלתך והוא אלהיך אשר עשה אתך את הנוראות ואת הגדולות " ורמז בגדולות רבוי העם והפלגתו משבעים נפש לשש מאות אלף רגלי מלבד הנשים והטף, וכמו שנאמר "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" (שם כ"ח, י'). ואולי שגם כן כיון לזה באמרו "ויגר שם במתי מעט" כי "מתי" מורה על האיכות שהיו במתים נעדרי היכולת והכחות ו"מעט" נאמר על הכמות. הנה התבאר מזה שהביא פסוקים על פסוקים לצורך ביאור הביאור, ועשה עיקר מפרשת וידוי הבכורים לפי שהיא הנאות יותר לסיפור יציאת מצרים, והותרו בז הספקות אשר בשערים נ"א ונ"ב.
ויש ללמוד גם כן שהיו בזה האומה התחלות שונות מחלופי מספרים, כי תמצא להם התחלה אחת שהיא אברהם וכמו שאמר "אחד היה אברהם וירש את ארץ" (יחזקאל ל"ג, כ"ד), ותמצא התחלת שלשה אברהם יצחק ויעקב, ונמצא להם התחלה של י"ב שבטים, והתחלה של שבעת הרועים שהם שלשת אבות אברהם יצחק ויעקב ושני נביאים משה ואהרן ושני מלכים דוד ושלמה, ונמצאו להם התחלתה של שבעים נפש אשר ירדו למצרים. פקח עיניך וראה כי כל בחינות ההתחלות האלה יורו על ענינים גדולים מטבע המציאות, אם האחדות שהוא האב הראשון אברהם כנגד הממציא הראשון שהוא השם יתברך, ושלשה אבות שהם כנגד שלשה עולמות הרוחני והשמיימי והחומרי, וי"ב שבטים כנגד י"ב מזלות, להורות כי אותם בעולם השפל הם חשובים כמו אלה בעולם השמיימי. והיו גם כן שבעה רועים כנגד שבעה כוכבי לכת, וכמו השמש היא באמצע הרקיע ולמעלה ממנו שבתאי צדק ומאדים ולמטה ממני נוגה כוכב לבנה, כך משה רבינו עליו השלום שהוא השמש המאיר לארץ ולדרים עליה היה באמצע הרועים והיו עליו ראשונים ממנו אברהם יצחק ויעקב, ואחרונים אליו אהרן דוד ושלמה. והיתה גם כן התחלת השבעים כנגד שבעים שרים שבמרום הממונים על שבעים אומות, להגיד שכל איש מיורדי מצרים היה שקול כנגד כל אחת מהאומות, ועל זה אמר "בהנחל עליון גויים בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים למספר בני ישראל" (דברים ל"ב, ח'), רצה לומר שהיו האומות וגבולות העמים במספר בני ישראל שהם שבעים יורדי מצרים.
פסקה ה
תשובות לשערים נ"ג – נ"ט
ויהי שם לגוי גדול מלמד שהיו ישראל מצויינין שם וכו'.
הציון הלז נדרש על מילת גוי בלבד, ועוד דרש המגיד על מלת "גדול ועצום" מה שאמר הכתוב "ובני ישראל פרו וישרצו" וגו' ועל מלת "ורב" דרש "רבבה כצמח השדה נתתיך" (יחזקאל ט"ז, ז'), ולפי זה באה דרשה על כל מלה ומלה בפני עצמה, שהמגיד מצא בכתוב הזה אשר בוידוי הבכורים תארים "גוי גדול עצום ורב", שהם ארבעה שמות התאר, ולכן דרש שיורו על ארבעה ענינים נפלאים שנמצאו בבני ישראל בהיותם בגלות.
א' - היה גוי רצה לומר שתמיד היתה האומה נבדלת ונפרשת מהמצריים ולא נתערבו בתוכם בשנות מאתיים ועשר שישבו ביניהם כמו שיקרה לעמים כולם כי בהתישב גוי בקרב גוי יתערבו אלה באלה והיו לגוי אחד ודת אחד לכולם, וכמו שאמר חמור ושכם בנו לאנשי עירם וגם בני יעקב אמרו להם ונתנו את בנותינו לכם ואת בנותיכם נקח לנו וישבנו אתכם והיינו לעם אחד, אבל ישראל במצרים לא היו כן, שלא שינו את שמם ולא שנו את לשונם ודתם ומלבושיהם בכל השנים הרבות ההן אשר ישבו שם. באופן שתמיד היו גוי נבדל מהמצריים, וכמו שאמר משה אדוננו "או הנסה אלהים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי" שהיו בני ישראל והמצריים נבדלים זה מזה, ועל זה אמר המגיד ודרש במלת "גוי, מלמד שהיו ישראל מצויינין, והציון הוא הסימן אשר בו ניכר ורשום האדם, וכן היו ישראל מצויינין ונרשמים להיותם נבדלים ומפורשים מהמצריים בכל מנהגיהם ועניניהם.
ב - עוד דרש במלת "גדול" רבוי העם וכמותו, וענין זה שונה מדרכי הטבע שהרבוי אשר יפול באחת האומות לרוב הוא כשתתחבר אליה אומה אחרת ותתערב בה והיו לעם אחד, וכמו שאמר ורבים מעמי הארץ מתיהדים" (אסתר ח', י"ז), אבל ישראל לא היה כן, כי אף בהיותם מצויינין נתרבו בכמות מופלג על דרך הפלא. וכבר העיר על הפליאה הזו בלעם בדברי נבואתו באמרו "כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו הן עם לבדד ישכון ובגויים לא תחשב, מי מנה עפר יעקב" (במדבר כ"ג, ט' – י'), ופירושו אצלי שאמר הנה כל האומות יתרבו בהתערב בהן אומות אחרות, אבל העם הזה אינו כן, כי אני מביט ורואה אותם מתחילת שורשיהם והם הצורים האבות, מגבעות אשורנו שהן האמהות, וראיתי שהם מסתעפים בהסתעפות והשתלשלות ישר זה מזה, ושהם תמיד עם לבדד ישכון ולא עבר זר ביניהם, וזהו ובגויים לא יתחשב, רצה לומר בגויים אחרים לא יתערב ולא יתחשב בתוכם, ועם כל זה נתרבה לאין שיעור, והוא שאמר מי מנה עפר יעקב לרוב ריבויים, וכל זה כלל המגיד בדרשת "גדול".
ג' – עוד עשה דרשה אחרת במלת "עצום" שנאמר על הכוח והעוצם, וכבר דרשו חז"ל על וירבו ויעצמו במאד מאד שהיו פרים ורבים שלא הפילו נשותיהם ולדותיהן, וישרצו שהיו יולדות ששה בכרס אחד, שנאמר פרו וישרצו וירבו, כל אחד ואחד שנים הרי שישה. והנה אף שהיו תאומים והם לרוב חלושי כוח לפי שהטבע לא הספיק לתת לכל אחד כח ועצמה לפי שנחלק ביניהם, ולכן ילדי התאומים לרוב קטני הקומה דקי הפרצוף וחלושי הכוח, אבל ילדי ישראל בחמלת ה' עליהם היו גדולים בגופם והקיפים וחזקים באבריהם.
ולפי זה בפסוק שהביא התבארו שלשת הדרשות, כי הראשונה שאמר ויהי שם לגוי מלמד שהיו ישראל מצויינין למד מאמרו "ובני ישראל" כי להיותם מצויינין ונרשמים וניכרים לגוי אחד בארץ נקראו תמיד כן בשמם, והדרשה השנית שדרש מן גדול שכוונו בו על הריבוי התבארה מאמרו "פרו וישרצו" שנאמר על הריבוי כמו שכתבתי, והדרשה השלישית שעשה מן עצום שהוא על העצמה ובכוח התבארה באמרו "וירבו ויעצמו במאד מאד" שרמז בלשון וירבו על גודל הקומה ויעצמו על הכוח.
ד' - אמנם מה שאמר עוד בכתוב "ורב" עשה בו דרשה רביעית, וענינה כי מדרך הטבע הילדים בינקותם הם עלולים לסכנות ורובם מתים מחולאים כי להיותם רכים לא יסבלו פשיעה בגידולם, וכמו שאמר יעקב לעשו "אדוני יודע כי הילדים רכים וגו' ודפקום יום אחד וגו" (בראשית ל"ג, י"ג). לכן אמר שבהיותם במצרים לא היו כן, כי מתוקפן של צרות הגלות לא היו חוששין על גידול הילדים כראוי, אך כיד ה' הטובה עליהם היו גדלים מעצמם כצמח השדה. ולכן הביא לבאר זה מהפסוק יחזקאל "רבבה כצמח השדה נתתיך ותגדלי" וגו' רצה לומר שהם היו גדלים כמי הדשאים שיצאו מבטן האדמה בצבעים יפים ושונים מבלי שום בעל מלאכה ולא נמצא אומן צובע שיוכל לעשות כמתכונתם. ככה היו בני ישראל גדלים ביפים ובמידותיהם מבלי חינוך ולימוד, כאילו היו נולדים בטבע באותה שלמות. וזהו שאמר "ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדיים שדים נכונו ושערך צימח" (יחזקאל ט"ז, ז'), שכולו נאמר על גודל הגוף וגודלו ותקון המידות שהוא עדי עדיים, אף כי היו ערום ועריה מלימוד התורה והמוסר שהוא המשלים את האדם במעלותיו, וכבר פירשו הקדושים ז"ל שבנות ישראל במצרים בבואם ללדת, מיראת המצריים שיקחו את בניהם להשליכם ליאור היו יוצאות השדה ויולדות תחת האילנות כדי שלא ישמעו את קולם, ועל זה אמר החכם "תחת התפוח עוררתיך שמה חבלתך אמך" וגו' (שיר השירים ח', ה'), והיו מניחין שם הבנים וחוזרין להניקם והם היו גדלים מעצמם בתוך העשבים, ועל זה אמר "רבבה כצמח השדה נתתיך". ואמר שדים נכונים על משה אהרן שהיו שתי דדים שזימן להן הקדוש ברוך הוא לישראל, ושערך צמח, דרשו אותו על השבטים שכבר היו ראויים להיגמל, ואת עירום ועריה שהיו ערומים מן המצוות, והעניין כולו שדמה אותם ככלה והקדוש ברוך הוא כחתן.
והותרו עם זה הספקות אשר בשערים נ"ג, נ"ד, נ"ה ונ"ו.
אמנם לא אמר בכל הדרשות האלה "מלמד" אלא בדרשת ויגר שם ובדרשת ויהי שם לגוי לפי שהדרשות האלה הוציא אותן בדרך הסברא מסגנון הפרשה ופירוש הכתובים ולא היה בהם הדבר מבואר כשאר הדרשות.
פסקה ז
וירעו אותנו המצריים כמו שנאמר הבה נתחכמה לו פן ירבה וכו'. גם זה מוידוי הבכורים, והמגיד מצא בכתוב הזה שלושה חלקים: א – וירעו אותנו המצרים. ב – ויענונו. ג' – ויתנו עלינו עבודה קשה.
והוא דורש בו שלוש דרשות מתייחסות זו לזו, שפירש וירעו אותנו המצריים שחשדו את בני ישראל לאנשים רעים וחטאים כי עם היותם זרע ברך ה' ועולה לא נמצא בשפתיו, בכל זאת נתנו אותם כמרגלים את הארץ, בדרך הקושרים והמורדים המתפרצים באדוניהם, והראיה על פירוש זה שלא אמר וירעו לנו כי אם וירעו אותנו, לפי שאין הכוונה שעשו עמהם רעה כי אם שחשדום כאנשי רשע, והוכיח זה מהפסוק "הבה נתחכמה לו" שהיא הייתה עצת המצריים להתעולל עלילות כנגד ישראל ולהתחכם בתחבולות כדי שלא יתרבו ולא יתחזקו בארץ, כמו שנאמר "והיה כי תקרינה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ". שחשבו כי בני ישראל ברשעתם יעשו זה אם יתרבו, ומפני שחשדום לרעים ופושעים באו להתחכם ולהתייעץ על זה. ומהרעה הזאת נמשכה בדרך סיבוב רעה אחרת, והיא מה שאמר "ויענונו", רצה לומר שעלה בעצתם שיענו אותם בכל מיני עינויים כדי לתשש כחם כנקבה ולא יעצרו בה לעשות דבר ממה שדמו. אמנם מה היה העינוי הזה? הנה התורה ספרה אותו שנאמר "וישימו עליו שרי מסים למען ענותו בסבלותם, ויבן ערי מסכנות לפרעה" כי העינוי ההוא היה במלאכת החומר והלבנים ובנין הערים למלך. ואתה תבין מזה מה ראה המגיד לדרוש וירעו אותנו המצריים על עניין הבה נתחכמה לו, כי הביאוהו לזה מה שאמר הכתוב אחרי וירעו אותנו המצרים "ויענונו", והיה אחרי כן העינוי מסובב ונמשך מן "וירעו", והנה מצא המגיד שהעינוי היה בחומר ובלבנים ובבנין הערים כמו שנאמר "וישימו עליו שרי מסים למען ענותו", ולמד ענוי מענוי, ואותו הענוי הנזכר שם נמשך מעצת "הבה נתחכמה לו", והוא שיוכיח כי מה שנאמר בוידוי הבכורים "וירעו אותנו המצרים" היתה אותה עצה שסבבה העינוי. עוד הזכיר שנמשכה מאותה העצה רעה אחרת והתחכמות משחת, שמלבד העינוי ההוא שהיו עובדים למלך בבנין הערים נתנו עליהם "עבודה קשה", והיא שכל מצרי מן העם היה משעבד את בני ישראל כאילו היו עבדיו ושפחותיו. ולפי זה "ויענונו" נאמר על עבודת המלך ונקראת ענוי כפי איכותה ועמלה הרב, "ויתנו עלינו עבודה קשה" נאמר על השתעבדות של כל אחד מן המצריים בבני ישראל, כמו שביאר מפסוק "ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך", שלמד עבודה מעבודה, ולפי שהיה השעבוד הזה בפרך וזדון ואכזריות יתירה נאמר עליו, "עבודה קשה", וגם כי עבודת המלך היתה מסודרת בפלס ומאזני משפט כי מלך במשפט יעמיד ארץ, אך עבודת ההמון המצריים הייתה בלי סדר ומשטר, כי כל איש שורר לעצמו והשתרר על הישראל לכן נקראת עבודה זו קשה ועבודת פרך, וכמאמר המשורר "מִכָּל פְּשָׁעַי הַצִּילֵנִי חֶרְפַּת נָבָל אַל תְּשִׂימֵנִי" (תהלים ל"ט, ט'). וחז"ל דרשו הבה נתחכמה לו למושיעם של ישראל, בטעם גוי ואלוהיו, וכוונו בזה מה שהתחתונים קשורים בעליונים, כמו שנאמר "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד יְהוָה עַל צְבָא הַמָּרוֹם בַּמָּרוֹם וְעַל מַלְכֵי הָאֲדָמָה עַל הָאֲדָמָה" (ישעיהו כ"ד, כ"א), וכאילו התחכמו אל ה' כמו שהתחכמו על עמו ועל חסידיו.
והותרו בזה הספקות אר בשערים נ"ז, נ"ח, נ"ט.
פסקה יב
תשובות לשער ס'
ונצעק אל ה' אל ה' אלהינו כמו שנאמר "ויהי בימים הרבים ההם" (שמות ב', כ"ג) וכו'.
גם זה מוידוי הבכורים, ואף כי הכתובים מבוארים בעצמם, בכל זאת כיון המגיד לבאר בהם שני ענינים יקרים: האחד שעם היות שאמרה תורה "ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויצעקו", שלא יחשוב אדם שהיתה צעקתם כצועק חמס או מתכעס וקורא תגר, אלא היתה תשובה גמורה ובקשה אל ה' אלהי אבותיכם שבזכותם יחמול עליהם ויושיעם.
ואפשר כי במות פרעה יצאו כל העם המצריים ובני ישראל לעשות עליו הספד ויללה וצעקה ברחוב העיר כמו שהוא המנהג במות המלכים, והוא שאמר הכתוב "וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל ויצעקו", כי בא לעשות צעקה והספד על המלך, אך בלבם ובדעתם היו מכוונים בצעקתם על צרתם ועל העבודה הקשה, לא על מיתת המלך. וזהו שנאמר "ויאנחו בני ישראל מן העבודה ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה", כי היודע תעלומות לב הבין מחשבותם וכוונתם באותה צעקה, אולם יען שלא אמרה התורה שצעקו אל האלהים רק סתם "ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויצעקו", לכן בא המגיד לבאר שמה שנאמר שם אודות האנחה והצעקה לא היה על מות פרעה כי אם שצעקו אל ה' אלהיהם על עבודתם, וכמו שאמר כאן "ונצעק אל ה' אלהי אבותינו", שגילה הכתוב בוידוי הבכורים מה שקצר שם בסיפור המאורע. והביאור השני שעשה הוא בפסוק "וישמע אלהים את קולנו", שלא לבד היתה סיבת גאולתם בעבור ששמע ה' את קולם וצעקתם כי אם שנחברה לזו סיבה שניה, שזכר את הברית שכרת את האבות, ונתחברו לפי זה בגאולה תשובת העם וצעקתם אל ה' וברית האבות, ולזה הביא לבאר "וישמע ה' את קולנו" מה שנאמר שם בספור המאורע "וישמע ה' את נאקתם ויזכור אלהים את בריתו את אברהם ואת יצחק ואת יעקב", כי תשובתם מבלי הברית לא היתה מספקת לגאולתם. והנה אף כי באמת נכרת הברית לאברהם לבדו כמו שנאמר "ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית" (בראשית ט"ו, י"ח), אך לפי שאותו ברית זכרו גם כן ליצחק וליעקב וקיימו בידם לכן תלה הכתוב ענין הברית בשלשתם. ואולי ידמה לעגלה משולשת וגו' שנזכרו ברית בין הבתרים, שהיה משל לשלשת האבות כמו שפירשתי למעלה, לכן אמר כאן את בריתי אברהם, את יצחק ואת יעקב, לפי שהברית ההוא כנגד כולם נכרת ושלשתם דמו בו. הנה נתבאר בזה הספק אשר בשער ששים.
פסקה יד
תשובות לשערים ס"א – ס"ה
וירא את עניינו זו פרישות דרך ארץ וכו'.
בתחילת המחשבה יראה מהמשפט שידרוש המגיד עניינו עמלנו ולחצנו על עניין אחר כשמות נרדפים שהם מתחלפים בעצמם ומורים על דרך אחד, וגם שידרוש "וירא את עניינו" כמו שדש "ויענונו" וידרוש "עמלנו ואת לחצנו" מענין עבודה קשה. אמנם המגיד ראה בטיב שכלו שאם היה עניינו עמלנו ולחצנו מאותו המין שדרש עליו "וירעו אותנו המצריים ויענונו יתנו עלינו עבודה קשה", אם כן יהיה אחד מן הכתובים לבטלה, והיה ראוי שיאמר וירעו אותנו המצריים ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה ונצעק אל ה' וגו' וישמע ה' וגו' וירא את העשוי לנו במצרים ויוציאנו וגו', ולמה לו לכפול הדברים בעצמם עניינו עמלנו ולחצנו, לכן בא המגיד לדרוש כל אחד מהכתובים בפני עצמו, כי בפסוק הראשון הזכיר מה שעשו להם המצריים בפרהסיא והוא הענוי בחומר ובלבנים בבנין ערי המלך, והעבודה הקשה היא העבודה שהיו המצריים משעבדים בה את בני ישראל, ואמר אחר כך "וירא את עניינו ואת עמלנו ואת לחצנו" להגיד שמלבד אותם הצרות והרעות המפורסמות שעשו להם המצריים בנגלה, היו עושים המצריים דברים רעים נסתרים אשר ראה אלהים היודע מחשבות ובוחן לבות, עם היותם בלתי מפורסמות, ולכן דרש "וירא את עניינו" על פרישות דרך ארץ, שהיו רבים פורשים מנשיהם כדי שלא יגעו לריק ולא ילדו לבהלה, וכבר מצאו חז"ל שפרישות מתשמיש המטה נקרא ענוי כמו שנאמר "אם תענה את בנותי" (בראשית ל"א, נ'), ועל זה נאמר "וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים" (שמות ב, כ"ה), כי ראה פרישותם מנשיהם ונתן להם נחת רוח ורצון להזדקק להם כדי שיתרבו וכמו שדרשו על "תחת התפוח עוררתיך" (שיר השירים ח', ה'), ששם בשדה היו נזקקים להן ויהיה "וידע" מלשון "והאדם ידע את חוה אשתו" (בראשית ד', א') או "ואיש לא ידעה" (בראשית כ"ד, ט"ז), ועשו בדרך אסמכתא המלה יוצאת מהקל, ועשו גזרה שוה מן וירא אל וירא, נאמר כאן "וירא את עניינו" ונאמר להלן "וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים", מה להלן שנתן להם חפץ לדעת נשיהן אף כאן "וירא את עניינו" כך ענינו. ושם דרשו "וידע אלהים" על תשמיש המטה כי אין אדם יודע מה שבינו לבינה רק הקדוש ברוך הוא יודע נסתרות.
וכן דרש המגיד ואת עמלנו אלו הבנים שהוא גם כן צרה נסתרת שגזר פרעה וצוה למילדות כי "כל בן הילוד היאורה תשליכוהו". וכתב הרמב"ן שצוה זה בסתר למילדות שיעשו הדבר הזה מעצמם כי חרפת היא לו לעשות על זה דת מפורסמת, אך בוחן לב וכליות ראה הדבר הרע הזה שנעשה להם אף על פי שלא היה מפורסם , וכאילו אמר וירא אלהים מה נעשה מבנינו עשר עמלו בתולדותם וגידולם שהיו משליכין אותם ליאור. ואפשר גם כן לפרש ואת עמלנו אלו הבנים שהיו מגדילים אותם בעמל רב ובסתר המדרגה שלא ידע אדם מהם, ולפי שהיו עושים זה בסתר אמר בלשון "וירא", ומה שהביא על זה הפסוק "כל הבן הילוד" היה לבאר עמל ושמירת הבנים והסתרם שהיה מפני גזרת המלך וגזר "כל הבן הילוד", אך הפירוש הראשון הוא יותר נכון.
ודרש המגיד ואת לחצנו זה הדחק, ורצה בזה כי מלת לחץ תאמר פעם על הכאה גופנית כמו "ותלחץ את רגל בלעם" (במדבר כ"ב, כ"ה), שענינו למעכו, ופעם תאמר על ההכרח והאונס שהנוגש עושה לעובדים לפניו כדי שיעשו איזה דבר בלחץ גדול, וזה השימוש מהלחץ נקרא בדבריהם ז"ל "דוחק". ולכן אמר המגיד שמה שנאמר בכתוב הזה ואת לחצנו אין ראוי שיפורש על המעיכה והכאה גופנית כי זה כבר נכלל במה שנאמר "ויתנו עלינו עבודה קשה", אלא נאמר לחצנו על הדחק, שלא די שהיו מעבידים אותם לא היו נותנים להם מוחה בעבודה ההיא כי היו דוחקים אותם כמו שנאמר "והנוגשים אצים" (שמות ה', י"ג), וגם זה לא היה דבר מסודר ולא מפורסם ולכן הזכירו בפני עצמו. ואולי היה הלחץ והדוחק שהיו עושים המצריים לישראל כדי שיעבדו את אלוהיהם, לכן הביא לבאר את הפסוק "וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם ואזכור את בריתי" (שמות ג', ט'), רצה לומר ברית האלהות וקיומו שהיה בלבם ולא זזה מהם עם כל הלחץ. ויש מפרשים הדחק תוכן הלבנים שהיו נותנו דבר יום ביומו, והנכון אצלי ששלושת אלה שנזכרו בפסוק "וירא את עניינו ואת עמלנו ואת לחצנו" (דברים כ"ו, ז'), הם צרות נפשיות, כי אחרי שדרש הפסוק הראשון "ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה" על הענוי הגופני והעבודה הגשמית, אמר הכתוב שהשם יתברך שמע נאקתם וצעקתם מן העבודה הגופנית ההיא, ומלבד זה ראה תוגת לבבם בפרישות דרך ארץ ובעמל שמירת הבנים והסתרם, ובדוחק חייהם ולחיצת לבבם מפני חמת המציק, כי התוגות והצרות הנפשיות הם יותר קשות מהגופניות, ולכן שמע השם יתברך נאקתם הגופניות וראה והתבונן על צרת לבבם הנפשיות. ובזה הדרך לא יפול הכפל והמותר במאמר הזה כי כולו בא לצורך. והותרו בזה הספקות אשר בשערים ס', ס"א, ס"ב, ס"ג, ס"ד וס"ה.
פסקה יח
תשובות לשערים ס"ו – ע"א
ויוציאנו ה' ממצרים לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף וכו' אני ולא שליח אני ה' אני הוא ולא אחר.
כבר כתבתי בשערים שיפלו במאמר הזה שש ספקות:
א' – איך דרש על היציאה שלילת המלאך והשרף והשליח? והראיה שהביא על זה לא תדבר מהיציאה כי אם מהעברה במצרים ומכת בכורות ומשפט האלהיות, ואף שנודה שהדברים אלה נעשו על ידו תברך מבלי אמצעי, לא יתחייב מזה שהיציאה ממצרים שנמשכה אחרי זה יהיה כמו כן, שאפשר שהסבות יהיו ממנו יתברך והדברים שנמשכו מהן בו על ידי אמצעים.
ב' – גם בהדרשה על "ועברתי בארץ מצרים" לא שלל המלאך והשרף והשליח שלשתם בדבר אחד, אבל ייחס שלילת המלאך בענין ההעברה במצרים וייחס שלילת השרף במכת בכורות וייחס שלילת השליח במשפט האלהיות, ואיך חשב מכאן המגיד לחבר שלשתם יחד בענין היציאה בלבד, כי דרש "ויוציאנו ה' ממצרים לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף ולא על ידי שליח"?
ג' – איך דרש על מלת "ועברתי" לחוד ועל מלת "והכתי" לחוד הלא אין שום דבר בהעברה זולת מכת בכורות ומשפט האלהיות, ושני הענינים האלה דרש בפירוש ממה שנאמר והכיתי כל בכור אני ולא שרף ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ולא שליח, ואיך עשה דרשה שלישית נבדלת ממלת "ועברתי" כי אין לנו בזה רק שני נסים ולא שלשה.
ד' – איך דרש ויוציאנו ה' ממצרים לא על ידי מלאך: הלא פסוק מלא הוא בהפך זה שנאמר "וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים" (במדבר כ', ט"ז) המורה שהיציאה היתה על ידי מלאך?
ה'– איך דרש שלא היתה ההבאה על ידי שרף, הלא הכתוב אומר "ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף" (שמות י"ב, כ"ג), המורה שעל ידי משחית הוכו והוא השרף או השליח? וכתב הרב רבינו נסים בדרשותיו שעם היות ה' יתעלה עבר במצרים והכה הבכורות בעצמו לא ימנע שיעברו עמו משחיתים עושי דברו ובזה הדרך אין סתירה מהכתוב אל הדרש, אבל זה בלתי מספיק, כי אם היו שם משחיתים בהכרח היו מלאכים או שרפים או שליחים באותה ההבאה שיעשו, ואם כן לא הכה קדוש ברוך הוא כל בכור בעצמו כי אם קצתם.
ו' – למה בחר השם יתברך שלא להכות בכורי מצרים על ידי מלאך. ולמה לא יהיה זה בענין מפלת מחנה סנחריב שנאמר שם "ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור מאה ושמונים וחמשה אלף בלילה אחד" (מלכים ב' י"ט, ל"ה)? והנה חז"ל אמרו שבא להבדיל בין טיפה לטפה בין בן פשוט לבן בכור, ובספר הזהר כתוב שלא יכיר המלאך בבני המצריות להיותן שטופות בזימה אם הוא בכור או לא, ולכן הוצרך הקדוש ברוך הוא בעצמו שהוא המותן נפש בעובר והוא היודע. אבל הדעה הזאת בלתי מתישבת על השכל ומתחייבת ביטולים שאינם נאותים במקום הזה.
והנראה לי תדע אחרי שאקדים לך הקדמה קצרה אודות האמצעיים והוא, שכל מה שיפעל הקדוש ברוך הוא בעולם המורגש הזה על ידי אמצעים, הנה האמצעים ההם יהיו משני מינים, המין האחד אמצעים בעלי שכל בחירה ורצון ואלה יפעלו פעולותיהם כפי הסדר בדעת ובחירה ורצון, והמין השני אמצעים שאים בעלי שכל ובחירה אבל הם במדרגת הכלים שיפעלו פעולותיהם במבע מבלי רצון ולא בבחירה מה שיעשו, ומזה המין הם היסודות והכתות והדברים הטבעיים כולם, ועליהם אמר "עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט" (תהלים ק"ד, ד') ואלו ראויים שיקראו אמצעים כליים. ואין ספק שכאשר בא בדבריהם ז"ל דבר מן הדברים שעשאו הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף ולא על ידי שליח, שרצונם בזה שלא יהיה הפעל ההוא טבעי מסודר מהמערכות השמימיות ומניעיהם שהם מלאכים ושלוחים מהשם יתברך בהנהגת העולם השפל, אלא שהוא מהשגחה הפרטית כפי הרצון האלהי למעלה מן המנהג הטבעי והנהגת העליונים, וזה אמרם בכבודו ובעצמו, אבל לא ימלט שיהיה הפעל הזה על ידי כלים, כי הרוחני לא יפעל במורגש במישוש כי אם על ידי כלים. והנה חז"ל ראו שהחכמה האלהית השליטה פרנסת העולם על ידי שתי ההנהגות, האחת טבעית והיא מסודרת מהמערכה השמיימית על ידי התנועות הגלגליות, וממנה גם כן השפעות השרים העליונים שיפעלו בעולם כפי המסודר להם אבל בדעת ובחירה. וההנהגה השנית היא השגחיית המסודרת מהשם יתברך מרצונו הפשוט באשר תגזר חכמתו, ואיננה כפי הסידור השמיימי, וגם לא על ידי המלאכים והשרים העליונים, אלא השם יתברך יעשה אותה בעצמו מבלי היות שם מלאך או אמצעי אחר בעל דעת ובחירה. בכל זאת לא ימלא שתהיה פעולתו ההשגחית והרצונית ההיא בדברים החומרים באמצעות כלים, כאילו תאמר למשל שהמלך יהרוג הרוצחים פעם על ידי שופטים ושומרים הממונים בארצות אשר תחת ידו, וגם כן על ידי שר משריו שישלח ויצוה אותו להשמיד להרוג ולאבד, ופעם יעשה המלך בעצמו ובידו ההרג מבלי אמצעי, אבל לא ימלט שיצטרך כלי לעשות ההרג כמו החרב או דבר אחר שיאות לו.
והנה ההשגחה האישית הרצונית הזאת הוא יותר משובחת לאין תכלית מהסדור השמיימי ומפעל העליונים, ועל זה אמר המשורר "כי גדול מעל שמים חסדך ועד שחקים אֳמִתֶךָ" (שם ק"ח, ה'), ושיערו חז"ל שיציאת מצרים לא היתה מסודרת ולא מחוייבת כפי ההנהגה הטבעית ולא היתה מפעל השרים העליונים, וראית לזה שלוש בחינות: האחת, לפי שהמערכה השמיימית המורה על ארץ מצרים היתה מונעת ומעכבת יציאת העבדים משם, וכמו שכתב הראב"ע. שנית, מורה על זה רצון פרעה ועבדיו שבשום צד לא נתרצו ולא נתפייסו שיצאו ישראל מעבדותם, שהיה הדבר חוץ מטבעם, וכנגד הכחות העליונים המשפיעים עליהם. ושלישית, שהמצריים היו עובדים למזל טלה והיה משפיע עליהם מעלה ובכבוד במדה מיוחדת, והיה המזל שורר שם כאיש בביתו בגבורתו ובמעלתו.
ומפני הסבות האלה ראה הקדוש ברוך הוא לעשות הגאולה הזאת בעצמו כי מי ישדד המערכות השמימיות ומי ישנה הטבעים המוחזקים ומי יבטל כוחות השרים העליונים והשפעותיהם זולת השם יתברך אשר יצרם, כ רק הבורא הכללי יוכל לשנות טבעיהם, והוא יתברך עשה את יציאת מצרים בשינוי הטבעים התחתונים, והעליונים מעין הבריאה הראשונה הכללית. ולכן הוצרכה הבריאה שתהיה על ידו יתברך כי יוצר הכל הוא. ומפני שהיתה יציאת מצרים מעין הבריאה הראשונה ומורה עליה מעשית זכר לכל המצוות כולן, ואל שלושת הבחנות הנזכרות כיון באמרו "ועברתי בארץ מצרים" וגו' ומורה במלת "ועברתי" שעם היות המערכה העליונה מחייבת שלא יצאו ישראל ממצרים, בכל זאת תעבור ההנהגה ההשגחית, ותשדד המערכה ויצאו לחירות.
ולכן דרשו חז"ל על הבחינה הראשונה ענין ההעברה, "אני ולא מלאך", לפי שהמכוון בה הוא לשדד בה המערכה כי אי אפשר לה לעמוד כי אם ברצונו הפשוט וביכולתו יתברך, וכנגד הבחינה השניה מרשעת פרעה ועבדיו והפצרם שלא להוציא את ישראל, אמר "והכיתי כל בכור בארץ מצרים", רצה לומר אם הם יחזיק בבני בכורי ישאל הנה אני אכה את בכוריהם באופן שפרעה וכל עבדיו יבואו לחלות פניהם ויאמרו להם קומו צאו מתוך עמי, ולמי יאות שנוי הרצון של פרעה ועבדיו כי אם אליו יתברך ובמאמר הנביא "עקוב הלב מכל ואנוש הוא מי ידענו אני ה'" (ירמיהו י"ז, י"ט) וגו'.
ולפי שהכאת הבכורות לא היתה בדרך טבעי בענין הקדחת השורפה והמגפות המתחדשות בעולם, לכן דרשו על זה אני ולא שרף, והוא תאר לחום הזר הממית במחלות בסדר טבעי כפי המערכה, כי הבכורות האלה כפי טבעם היו בגדר הבריאות אבל ה' הדפם.
וכנגד הבחינה השלישית מאלהיות מצרים שהיו מגינים בעירם ומשפיעים עליהם טובות, אמר "ובכל מצרים אעשה שפטים, ולא אמר זה על הכוחות השמיימות כי אם על השרים המניעים אותם, וענינו שאף על פי שהשרים העליונים יחייבו מעלה וכבוד וחיים וחסד למצרים, הנה הוא יתברך ישחית השפעתם ויסיר גבורתם באופן שלא יעמדו להם למושיע, כי אלו האלהיות והבכורות יקבלו מכה אחת ברגע אחד בחצות הלילה. ויען כי היכולת לבטל הכוחות של השרים העליונים הוא דבר מיוחד להשם יתברך ולא לזולתו, לכן דרש עליו אני ולא אחר, ואמר בסוף הדברים אני ה' וגו' ודרש אני ה' אני הוא ולא אחר, לפי שהפעל הזה לא יאות כי אם אליו יתברך בלבד.
ובמאמר עטרת זקנים אשר חברתי בבחרותי פירשתי "ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך" באופן אחר, והוא שעשה הקדוש ברוך בלילה הזה שלוש פליאות, האחת והיא קודמת בסבה לכולן, היא להדבק ההשגחה האלהית הפרטית באומה מבלי אמצעי בהיותם במצרים, עם היות טבע הארץ מונע גדול לזה, וכמו שאמרו חז"ל שהיתה מצרים מלאה גילולים, ולכן לא היה משה רבינו עליו השלום מתפלל בתוכה שנאמר "כצאתי את העיר אפרוש כפי אל ה'" (שמות ט', כ"ט), ועל הפלא הזה דרש ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך, רצה לומר שתדבק השגחתי המצרים על בני ישראל מבלי אמצעי. והפלא השני במכת בכורות והשלישי במשפט האלהיות כפי מה שכתבתי.
הנה התבאר מזה כלו שהיציאה ממצרים היתה בביטול הדברים המונעים אותה, ומפני זה ראה המגיד לדרוש בפסוק ויוציאנו ה' ממצרים לא על ידי אד משלשתם היינו מלאך שרף שליח, אל שהיציאה היתה על ידי עצמו יתברך, כיוון שהוא שידד המערכה העליונה של המלאכים שהיתה מונעת היציאה, וכן מכת בכורות שהיא היתה הסבה ביציאתם נעשתה ברצונו הפשוט ולא על ידי מפעל טבעי שהוא שרף, וגם כן לא על ידי שליח לפי שאלהי מצרים היו מגינים ומשפיעים עליהם עשה בהם שפטים תחילה והסיר יכלתם והשחית השפעתם. הרי לך שכל מה שדרשו חז"ל בפסוק "ועברתי בארץ מצרים" כולו נכלל בפסוק "ויוציאנו ה' ממצרים", כי שלשת הסיבות נכללו ביציאה. ושיערו חז"ל שלא היה ראוי לכתוב השם הנכבד אצל "ויוציאנו" לפי שכבר נאמר למעלה בכתוב "וישמע ה' את קולנו". אלא שרצה להגיד שם עניני היציאה שעשאם בעצמו.
והנה המלאך והשרף והשליח שנאמר בדרשה זו הם כולם שמות לאמצעיים הבחירים, אמנם מה ששלח משה לאדום לאמור "וישלח מלאך ויוציאנו מארץ מצרים" אין ספק שמלאך ההוא נאמר על הכלי והוא משה רבינו עליו השלום שהיה כלי ה' באותה הוצאה, וכבר ביארתי שלא שללו בדרשה כי אם האמצעיים הבחיריים שהם מנהיגי העולם, אבל האמצעיים הכליים לא ימלטו בפעולות ההשגחיות. ואפשר עוד לפרש כי מה שאמר משה "וישלח מלאך ויוצאנו מארץ מצרים" שלא הייתה היציאה על ידי אותו מלאך רק השליחות לבד, כי השם יתברך שלח לפניו מלאך והוא משה להתרות בפרעה, ואחרי התראתו הוציאנו השם יתברך בעצמו ממצרים ולא המלאך. אולם מה שאמרו במכילתא "משנתנה רשות למשחית לחבל אינו מבחין בין צדיק לרשע" והקדוש ברוך הוא אמר "ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם", אינו סותר לזה שדרשו על "ועברתי בארץ מצרים" לפי ששם שללו האמצעיים שהם המנהיגים הבחיריים לומר שלא היתה מכת בכורות והצלת ישראל מסודרת מהם, וקראום מלאך שרף ושליח שהם שמות למנהיגים הבחיריים, אבל המשחית הוא הכלי שעשה ה' לשעתו לפעול בו כרצונו. וכבר ביארתי שההנהגה ההשגחיית לא תמלט מהאמצעים הכליים שאין להם בחירה ורצון ולא הנהגה כי אם הוצאת הרצון האלהי הפרטי לפעול כחרב אשר ביד האדם אשר בו יעשה מה שירצה, והאדם הוא הפועל ולא החרב.
ולהיות המשחית הזה שהזכיר הכתוב וחז"ל גם כן במדרגת הכלי, כי השליט עליהם פתאום אוויר מעופש שהמית את הבכורות או סבה אחרת המחייבת את המוח, ולכן אמרו אין מבחין בין צדיק לרשע מפני שהסיבה או הכלי אין לו בחינה ובחירה, מאחר שישולח הכלי לפעול הרי הוא כמו האבן שישליכה אדם מידו אשר לא תחדל פעולתה מפני זכות המקבלים. וכבר פירשתי למעלה "ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף" על המצריים, כי בראותם בני ישראל יקחו אלהיהם ויצלהו ויאכלו אותו בכל פה והכלבים המצרים עזי הנפש לא יוכלו לנבוח ואין לאל ידם לבא אל בתי ישראל להנקם מהם, כי לא יתן השם יתברך אותם לבוא אל בתיהם לנגוף לישראל על עבודתם. והגאון רבי דוד אבודרהם13 כתב שהמשחית הנזכר בכתוב הוא כינוי להשם יתברך או שהוא שם הנאמר על ההשחתה רצה לומר שלא יתן ההשחתה לבוא אל בתיהם.
וצריכים אנו לתרץ למה לא נעשה הנס הזה על ידי מלאך כמו שנעשה במחנה מלך אשור? הסיבה בו מבוארת כי להיות בכלל המכה הזאת שודדת המערכה השמיימית והסרת השפעה משרי מעלה וגבורתם לא היה אפשר עי אם בעצמו יתברך, שהוא גבוה מעל גבוה ופוקד על צבא המרום במרום. אולם במחנה אשר לא נלקו העליונים כי אם התחתונים בלבד, ולכן היה אפשר שיהיה על ידי מלאך, ואפשר לומר שגם המלאך ההוא שהכה במחנה אשור היה גם כן כלי משחיתו של הקדוש ברוך הוא ונקרא מלאך לפי שאף הכלים נקראו כן, ובאמת גם שם היה המכה אותם הקדוש ברוך הוא בעצמו, אך הכתוב הזכיר ענין הכלי בפעולתו. ובפרק חלק בסנהדרין (סנהדרין צ"ד) נתנו בזה טעם אחר "בי האנא משום ר' יהושע בן קרחא פרעה שחרף בעצמו להקדוש ברוך הוא שאמר מי ה' אשר אשמע בקולו נפרע ממנו הקדוש ברוך הוא בעצמו שנאמר "וינער ה' את מצרים" ואמר "דרכת בים סוסיך", סנחריב שחרף על ידי שליח שנאמר ביד מלאכיך חרפת" ה' נפרע ממנו על ידי שליח שנאמר "ויצא מלאך ויך המחנה אשור". רצו בזה שפרעה היה מכחיש מציאות ה' לכן הוצרך השם יתברך להראות לו מציאותו ליכולתו והשגחתו כמו שיתבאר אחר כך, אמנם סנחריב לא היה מכחיש כל זה אלא היה עושה עצמו אלוה באחד משרי מעלה לכן ציוה ה' בחורבנו על ידי אחד ממשרתיו. והרמב"ן ביאר הדרשה הזו באופן אחר מהמלאך והשרף והשליח אך לא אזכרהו כי לא יישר בעיני, ודרך המקובלים בזה באופן אחר, שהם פירשו לא על ידי מלאך על מלאך הרחמים ממלאכי עליונים המיוחסים על ממשלחת המים והרחמים הוא מיכאל, ולא על ידי שרף, הוא ממדת הדין המיוחס לממשלת האש, וראש הכת הזאת הוא גבריאל, ושליח הוא כולל באוויר ובארץ שהם אמצעים בין המים והאש והוא שר הפנים אשר קראו אותו מטטרון ששמו כשם רבו הכולל כל המעלות והוא הממונה על התחתונים אלא הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו נקרא כבוד ה' ושמו המפורש, בענין שאמרו וה' הוא ובית דינו. ואני שמעתי ולא אבין הדברים האלה, ומה שכתבתי בראשונה הוא הנכון לפי הפשט. והותרו עם זה ששת הספקות הנזכרות בשערים ס"ו, ס"ז, ס"ח, ס"ט, ע' וע"א.
פסקה כ
תשובות לשערים ע"ב – ע"ט
ביד חזקה זה הדבר כמו שנאמר "הנה יד ה' הויה במקנך" וכו'.
כבר אמרתי בשערים כי בדרשה הזו יפלו שמונה ספקות:
א' – למה דרש ביד חזקה על דבר המקנה ולא דרש אותו על מכת בכורות שנקראת בכתוב "יד חזקה" ויצדק יותר אמרו ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה כי במכת בכורות יצאו משם.
ב' – מה שדרש ובזרוע נטויה על החרב לא מצינו במכות מצרים מכת חרב, והפסוק שהביא לראיה ידבר על ירושלים ולא על מצרים.
ג' – מה שדרש ובמורא גדול זה גילוי שכינה, לא מצינו כי נגלה השכינה במצרים כי אם אחר כך במעמד הר סיני.
ד' – הפסוק שהביא עליו הוא כולל כל נסי מצרים.
ה' – מה שדרש ובאותות על המטה, קשה כי אין המטות אותות אלא הוא כלי להם והכתוב שהביא מורה עליו כן.
ו' – מה שדרש ובמופתים זה הדם, קשה כי אם היות הדם מכלל המופתים אין ראוי לומר שהדם הוא המופתים כי הוא מופת אחד לא מופתים רבים.
ז' – הפסוק שהביא על זה מדבר מהגאולה העתידה.
ח' – לה מכל מכות מצרים לא הזכיר בפרט בדרשה זו כי אם שנים הדבר והדם והשמיט יתר המכות? ויותר ראוי היה לדרוש ובאותות ובמופתים על כל המכות מלדרוש אותן על הדבר והדם בלבד.
והנראה לי בזה הוא שהמגיד מצא בכתוב הזה "ויוציאנו ה' ממצרים" וגו' דברים שהזכיר בלשון יחיד כמו יד חזקה זרוע נטויה ומורא גדול, ודברים בלשון רבים כמו אותות ומופתים, ולכן דרש כל דבר כפי ענינו והוראת המילה בדרך גזירה שווה ממקומות אחרים, כי הוא דרך יד חזקה על הדבר לפי שהוא נקרא יד ה' כמו שהביא "הנה יד ה' הויה במקנך אשר בשדה", והנה לא דרש זה על מכת בכורות לפי שידרוש עליו "ובזרוע נטויה", וסבר שכמו שאצבע אלהים הוא דבר קטן לעומת יד ה' שהוא דבר חזק ממנו, כי היד גדולה מהאצבע, בכוח זרוע נטויה מורה על חוזק המכה יותר מיד ה' לפי שהזרוע כולה היא גדולה וחזקה מהיד, ולכן בהיות יד ה' נדרש על דבר מקנה ידרוש זרוע נטויה על מכת בכורות להיותה יותר עצומה, ועליה אמר זו החרב, וירמוז למגפת מכת בכורות על ידי חרב מלאך המות שהכה בהם, ועשה גזרה שוה מנטויה לנטויה, נאמר כאן "ובזרוע נטויה" ונאמר להלן במגפה שבאה בימי דוד "וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלים" (דברי הימים א' כ"א, ט"ז) (דברי הימים א' כ"א, ט"ז), מה להלן חרב מלאך המות שהוא שם למגפה הנטויה בכוח מה שנאמר כאן "זרוע נטויה" נאמר על מגפת בכורות, וחז"ל דרשו החרב על חרב הבכורות שהרגו את אביהם, והוא דרך דרש. ולפי שאלהיות נלקו עם מכת בכורות כמו שנאמר "ובכל ארץ מצרים אעשה שפטים", לכן דרש ובמורא גדול זה גילוי שכינה. ובא על דבקות השגחת ה' במצרים האות שהכה הבכורות והאלהיות, ועל זה הביא הפסוק "או הניסה אלהים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי" שמדבר ביציאת מצרים ונאמר בסוף הפסוק "וביד חזקה ובזרוע נטויה ובמוראים גדולים ככל אשר עשה לכם ה' אלהיכם במצרים לעיניך", ומזה הוכיח המגיד שהדברים כולם נעשו במצרים עם יד חזקה שהיא יד הדבר וזרוע נטויה שהיא מכת בכורות ובמוראים גדולים שהוא משפט האלהיות, ולהיותו בנמצאים הרוחנים קראו מוראים גדולים. ולא היה זה בהר סיני כי אם במצרים כיוון שהכתוב אומר "במצרים לעיני". ואמר "במוראים" בלשון רבים לפי שכל מכה ומכה מהבכורות בהיותה ממנו יתברך ומבלי אמצעי היה מורא גדול והמכות כולם היו מוראים גדולים. והמתרגם אונקלוס נראה שעשה מורא מלשון מראה וירמוז למראה ה' שראו במצרים.
ואמר המגיד ובאותות זה המטה חשבו המפרשים שאמר זה על נס שנהפך המטה לנחש, ואינו כן כי הנס הזה לא נמנה בכלל המכות כמו שיתבאר. ויש מן החכמים שאמרו שהיה כתוב על המטה שם בן ע"ב אותיות שבו נעשו האותות ולפי זה נכללו במטה כל העשר מכות, אבל יקשה לדעה הזאת למה פרט הדבר והדם? והנראה לי בדרשה הזרה הזאת הוא לתרץ על פי שני דרכים:
האחד, שהמגיד דרש "ובאותות" על האותות אשר נעשו באמצעות המטה שהם חמישה, היינו הפך המים לדם, העלה הצפרדע, תולדות הכינים, מכת הברד ומכת הארבה, כי בכל אלה נאמר שנעשו בתנועת המטה, ועליהם כיוון באומרו "זה המטה", רצה לומר האותות הם אלה שנעשו עם המטה, ועל זה הביא הפסוק "וְאֶת הַמַּטֶּה הַזֶּה תִּקַּח בְּיָדֶךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בּוֹ אֶת הָאֹתֹת" (שמות ד, י"ז), שאותן המכות נקראו אותות אשר נעשו על ידי המטה. אם כן יצא לנו מן הדרשה הזאת זכרון שבע מכות, שהן מכת הדבר ומכת בכורות וחמישה האותות שנעשו עם המטה, ונשארו שלוש מכות שהן הערוב והשחין והחשך ואותן קרא המגיד בשם "דם", לפי שהערוב היה מבעלי חיים הטורפים שהיו נכנסים בבתים והורגים הנערים וטורפים כל מה שיוכלו, ולהיותם שופכי דם תוארם בשם "דם". גם השחין תואר בשם "דם" לפי שהיה ענינו עיפוש הדם והפסדו פתאום, גם החושך תואר בשם "דם" לפי שהיה אור השמש אדמדם ונחשך וכל זה לקח מדברי הנביא יואל שנאמר: "וְנָתַתִּי מוֹפְתִים בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ דָּם וָאֵשׁ וְתִימֲרוֹת עָשָׁן הַשֶּׁמֶשׁ יֵהָפֵךְ לְחֹשֶׁךְ וְהַיָּרֵחַ לְדָם לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' " וגו' (יואל ג', ג' –ד'). הנה ביאר שלא אמר דם על ההפך המים אשר בנהרות לדם כמו שהיה במצרים כי המופתים שייעד הזכיר שיהיו בשמים ובארץ לא במים, ולכן אמר "דם ואש ותמרות עשן", כי הדם רומז למכת החיות הרעות על דרך "וְשֶׁן בְּהֵמוֹת אֲשַׁלַּח בָּם" (דברים ל"ב, כ"ד), והאש רמז לשחין שהוא באש שורף ברתיחת הדם, ותמרות עשן הוא רמז לחשך, ולפי שגם החשך יתאר בשם דם, לכן אמר מיד "השמש יהפך לחשך והירח לדם" כי הדם הוא האדמימות החזק הנוטה לחושך. ולזה אמר המגיד "ובמופתים זה הדם" רצה לומר המופתים הם השלושה המתוארים בשם "דם" שעליהם אמר הנביא "ונתתי מופתים". ועם היות שהכתוב ההוא נאמר על הגאולה העתידה עשה המגיד גזרה שווה ממופתים למופתים, נאמר כאן "ובמופתים" ונאמר להלן "ונתתי מופתים" מה להלן שלשה אלה אך כאן שלשה אלה, מה להלן נקרא "דם" ההרג והחשך אף כאן כן, ובזה הדרך נזכרו כל העשר מכות, והותרו הספקות כולם, זהו הדרך הראשון.
והדרך השני הוא כאשר נדע על מה יורה שם אות ועל מה יורה שם מופת, וכבר חשבו המפרשים ששניהם יורו תמיד על הדברים היוצאים ממנהג הטבעי ואינו כן, כי לפעמים נאמרו שניהם על דברים אנושיים ופעמים נאמרים על דברים אלהיים הנסיים. כי הנה האות יאמר פעמים על הסימן שיעשה אדם לזכרון דבר מה כמו שנאמר "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ" (שמות י"ג, י"ט), וצורות הדגלים היו נקראים אותות "אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת" (במדבר ב', ב') עד שגם חלקי הכתיבה נקראים אותיות. וכן המופת יאמר גם כן בדברים אנושיים על הסימן שהוא יותר חזק מרושם האות, ומפני זה הראיות החזקות הפילוסופיות הם מופתים, וישעיה אמר: "הִנֵּה אָנֹכִי וְהַיְלָדִים אֲשֶׁר נָתַן לִי ה' לְאֹתוֹת וּלְמוֹפְתִים בְּיִשְׂרָאֵל" (ישעיהו ח', י"ח), ולא היו נולדים בדרך נס לא שהיו שמותיהן לסימן ולזיכרון שקראם מהר שלל חש בז, וכן כתיב "וְהָיָה יְחֶזְקֵאל לָכֶם לְמוֹפֵת" (יחזקאל כ"ד, כ"ד), והוא אמר על עצמו "אני מופתיכם" (שם י"ב, י"א), לפי שהיו ענייניו ראיה חזקה על מה שיקרה אותם בעתיד. ולפי זה יאמר אות או מופת בדברים האנושיים על הסימן אשר יעשו בני האדם, ורק שהאות אינו חזק הרושם כל כך כמו המופת. וכזה בעצמו תמצא בעניינים האלהיים היינו במעשה הנפלאות, שיאמר אות על נס קטן הזרות לפי שהוא אות וראיה על אמיתת דברי הנביא, ויאמר על מופת שהוא נס עצום וחזק ממנו לפי שהוא יותר מאמת דברי הנביא. ולכן נאמר חמשה בתחילת שליחותו "וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ לָךְ וְלֹא יִשְׁמְעוּ לְקֹל הָאֹת הָרִאשׁוֹן וְהֶאֱמִינוּ לְקֹל הָאֹת הָאַחֲרוֹן" (שמות ד', ח'), שקרא אותו מה שנהפך המטה לנחש והיד המצורעה. ולהיות המופת שם הנס החזר אמר פרעה "תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת" (שם ז', ט') להגיד שלא יחפוץ כי אם בנס חזק ונגלה ונאמן עם היות שהשם יתברך לא רצה שיעשה בראשונה כי אם אות המטה כי ההתחלה לעולם בדבר קל, והנביא יואל כדי ליעד על חוזק הניסים אמר "ונתתי מופתים בשמים ובארץ". ולפי זה ענין הניסים והנפלאות הוא כי יאמר אות על הנס מעט מהזרות והמופת על הפלא העצום ורב הזרות, ואחרי הודיע אלהים אותך כל זאת תוכל לומר שהמגיד עשה בכל המכות חלוקה אחת שמהם אותות חלושים כמו שהיה ענין המטה והדומים אליו, ומהם היו מופתים חזקים מאות כמו ההפך המים לדם שהוא מופת חזק כמו שיתבאר אחר כך והדומים אליו, וזה אמר בראשי מילים כמעיר על זה: "ובאותות זה המטה ובמופתים זה הדם", שהביא משל נס המטה למין האותות והביא משל נס הדם לענין המופתים, והוא הדין לשאר המופתים שהם ממין מופת הדם. והוכיח שאמר על הדם מופת שהוא שם הנס החזק מהפסוק: "ונתתי מופתים בשמים ובארץ" (יואל ג', ג'). זהו הנראה לי בזה, ומי שיתן עליו טעם אחר טוב מאלה ישא ברכה מאת ה'.
והותרו עם מה שאמרתי הספקות אשר בשערים ע"ב, ע"ג, ע"ד, ע"ה, ע"ו, ע"ז, ע"ח וע"ט.