חלק א - מעלת הכתיבה, דרכי ההוראה, שו''ת וחקרי הלכה · חלק יורה דעה
סימן קה - טעם הדחה שלפני מליחה
מאת הרב חיים יפה / מחוברת שבט תשס"א (שנה א') סי' ד
עמדתי ואתבונן לראות איזה טעם תפסו מרן והרמ"א ז"ל לעיקר בהדחה ראשונה שלפני המליחה?
איתא בגמרא חולין (קיג.) אמר שמואל, אין הבשר יוצא מידי דמו אלא אם כן מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה. איתמר, רב הונא אמר, מולח ומדיח. במתניתא תנא, מדיח ומולח ומדיח. ולא פליגי, הא דחללי בי טבחא, הא דלא חללי בי טבחא. ויש לדקדק, היאך רב הונא לא הזכיר את ההדחה הראשונה, והלא אמורא חייב לפרש דבריו? ובשלמא אשמואל לא קשיא, דיש לומר דבא להשמיענו, דכשעושה פעולת מליחה או הדחה יעשה אותם יפה יפה, אבל לא בא ללמדנו סדר מליחה. ולעולם, לשמואל נמי בעי הדחה תחילה. ונראה דבזמן רב הונא היו רגלים הטבחים להדיח תחילה, ולכן לא היה צריך להזכיר זה. אבל בזמן תנא דברייתא שלא היו רגילים הטבחים להדיח, הוצרך להזכירו. וזה ברור. נמצא, שלכל הדיברות חייב להדיח את הבשר קודם מליחה. וכן נפסק להלכה בש"ע יו"ד (סימן סט סעיף א). והנה, בטעם הדחה זו, רבו הדעות בספרי רבותינו הראשונים. ומהם כמה טעמים שמרן ז"ל והרמ"א לא חוששים להם כלל, ולכן לא אביא אלא שלש טעמים עיקריים שיש להסתפק איזה מהם עיקר למרן והרמ"א. וזה החלי בעזר צורי וגואלי.
א) כדי לרכך את הבשר ויצא דמו. זהו דעת הר"ן בהלכות פרק כל הבשר (מב.) אהא דאמר שמואל וכו'. וכן דעת הרשב"א במשמרת הבית (ב"ג ש"ג עג) בד"ה וכתב עוד. וכן נראה מדברי המאירי חולין (שם). וכ"כ המרדכי חולין (סימן תשכ"א) בשם י"א. (אמנם הפמ"ג בפתיחה להלכות מליחה בד"ה והטעם הב', לחלק יצא בין הר"ן לי"א שבמרדכי, דלהר"ן אין צריך לרכך אלא את הבשר מבחוץ מפני שנתייבש. ולדעת הי"א שבמרדכי, צריך לרכך את גוף החתיכה גם מבפנים כדי שיצא הדם. מכל מקום, מדברי הש"ך (סק"א) לא משמע כן, ועיין שפתי דעת שם.) ולדעת מרן ז"ל בב"י, גם הרא"ש סובר כן. ולפ"ז גם לדעת הי"א שהביא הרא"ש ס"ל כן כיעו"ש היטב.
ב) מפני שהמלח מתמלא מדם שע"פ הבשר ואין בו כח להפליט דמו. זהו דעת המרדכי (שם). וכ"כ הראב"ן הובא בשו"ת יבי"א ח"ו (חיו"ד סימן ה).
ג) משום שאם ימלח בלא הדחה יבלע הדם שעל פני הבשר. זהו דעת הסמ"ג (ל"ת קלז סימן מח), והסמ"ק (סימן רה), וכ"כ בשערי דורא סימן ה', ובהגהות שערי דורא (שם סוף הסימן), הריטב"א בחידושיו לחולין (שם) בד"ה אמר שמואל.
ומעתה הבוא נבוא לראות איזה טעם מהנ"ל תפס מרן ז"ל לעיקר. הנה מרן בב"י הביא טעמו של הר"ן הנ"ל, וכתב שהרא"ש מסכים לטעם הר"ן ז"ל (ודלא כהרא"ה). ושוב הביא דברי המדרכי שכתב וז"ל: וי"א שהדחה ראשונה היא ללחלח הבשר שיצא הדם על ידי מליחה ואינו, דאדרבה מטרשי ליה כדאמרינן גבי ריאה. ראבי"ה. ע"כ. וכתב עליו מרן ז"ל: ואין דבריו נראים אלא בארצות הקרות ובזמן הקור הגדול, ואז נראה שישימו המים באור עד שתפוג צינתן. עכ"ל. ופסק הלכה זה לא יכון אלא לטעם הר"ן דמשום ריכוך, אבל לשאר טעמים רשאי לכתחילה להדיח גם במים קרים להסיר הדם שע"פ, ואח"כ ימתין מעט (להפשרת הבשר) וימליחנו. א"כ משמע, שתפס מרן ז"ל לטעם ריכוך עיקר. וכן מצאתי להרמ"א בספר תו"ח (ריש כלל טו) שכתב, דמסקנת הב"י כטעם הר"ן. אמנם ראיתי להרב נחפה בכסף ח"ב (עמוד עג) שכתב על הת"ח הנ"ל, דלא ידענא מנ"ל, דלכאורה בדברי מרן ז"ל אין שום הוכחה, וכאשר יראה הרואה. ואי משום דתירץ קושיית המרדכי שהקשה להר"ן [פירוש, לי"א שכתב המרדכי דס"ל כטעם הר"ן], אי משום הא לא איריא. עכ"ל. ונראה, דר"ל דמרן ז"ל אפשר דבא ליישב קושיית המרדכי אליבא דהר"ן וליה לא ס"ל. אכן לעד"נ שפשט לשון מרן ז"ל שסיים: ואז נראה שישימו המים באור עד שתפוג צינתן. עכ"ל. פסק גמור הוא לדעתו ז"ל. ומה שסיים שם הרב נחפה בכסף, ואולי מ"ש דמסקנת מרן ז"ל כהר"ן, היינו משום דהרשב"א והרא"ש ס"ל כוותיה, ואינך כל אחד יחיד בטעמו. ע"כ. יש לדקדק, חדא, דמרן ז"ל לא הזכיר דברי הרשב"א בזה. ועוד, דלשון התו"ח שכתב מסקנת הב"י לא משמע כפירושו מפני שאין כאן מסקנא אלא סברא בדעת מרן ז"ל. לכן נ"ל עיקר בכוונת התו"ח כמ"ש. ומכל מקום, טעמו של הרב נחפה בכסף מצטרף לחזק סברתנו שכן דעת מרן ז"ל מפני שכן דעת רוב הפוסקים הלא המה: הר"ן, הרא"ש, הרשב"א, והי"א שבמרדכי וכמ"ש לעיל.
אמנם מרן בב"י גבי מלח בלא הדחה תחילה, הביא טעם הסמ"ג וסיעתו שלדעתם ז"ל אין תקנה לאותו בשר שבלע דם בעין שע"פ הבשר. ושוב הביא דברי הרא"ש שהתיר על ידי הדחה ומליחה שנית. והעלה להלכה, שאין להקל בזה ע"י הדחה ומליחה שנית אלא במקום הפסד מרובה או בערב שבת ואי אפשר להכין אחר. ע"ש. א"כ, מוכח דחושש לכתחילה לסברת הסמ"ג וסיעתו. מכל מקום, ממה שהתיר במקום הפסד מרובה על כרחנו שאין זה הטעם עיקר, אלא כמ"ש לעיל שהטעם העיקרי להלכה הוא כדי לרכך הבשר. ומה גם, שבשולחנו הטהור (שם סעיף ב) פסק בסתם כדברי האומרים שידיחנו וימלחנו שנית, והביא דברי האוסרים בשם י"א. וקי"ל, סתם ויש הלכה כסתם. וסתמות דבריו משמע, דלדעה ראשונה אפילו בהפסד מועט ידיחנו וימליחנו שנית, ועל כרחך לומר שחזר בו ממש בב"י להקל בזה רק בהפסד מרובה. וכן כתב המשבצות זהב בפשיטות בדעת מרן ז"ל. וכן צידד הרב מחב"ר ז"ל שמרן ז"ל חזר בו ממש בב"י, וכן העלה מרן הראש"ל נר"ו ביבי"א ח"ו (חיו"ד סימן ה אות ב). ואם כנים אנחנו בזה, מרן ז"ל לא חשש כלל לסברת סמ"ג וסיעתו, ודעת מרן ז"ל כטעם הר"ן וסיעתו.
ברם ראיתי למרן בש"ע (שם סעיף א) שפסק, שאם אחר שהדיח חתך כל נתח לשנים או לשלשה, צריך לחזור ולהדיחם. ומקורו טהור מדברי המרדכי שהובא בב"י שם. והיה טעמו, משום דאגב דוחקא דסכינא מפליט. ע"ש. והמרדכי אזיל לטעמיה, דהדחה ראשונה כדי שלא יתמלא המלח מדם ולא יפליטנו. אבל לטעם הר"ן ז"ל, אין צריך לחזור ולהדיחו שהרי נתרכך הבשר. ואע"פ שראיתי להב"ח שכתב, דלהר"ן צריך להדיחו שנית אם חתכו כיעו"ש. אני בעוניי לא זכיתי לרדת לסוף דעתו. ושוב ראיתי שכבר תמה עליו בזה הרב נחפה בכסף (שם). וכן מצאנו מפורש להר"ן בחידושיו לחולין (ב:) בד"ה הטבח וכו', שאם חתכו אח"כ לשנים אין צריך לחזור ולהדיחו. וכמ"ש הש"ך (סק"ג) בשמו. ואם כן, אם מרן ז"ל העלה על שולחנו דברי המרדכי, אפשר שטעם זה עיקר לדעתו ז"ל שהרי גם לדעת המרדכי אם מלח בלא הדחה מועיל הדחה ומליחה שנית. וא"כ עדיין יש לדון, אם מרן ז"ל תופס עיקר כהמרדכי או כהר"ן. ונפקא מינה, אם הדיח את הבשר הדחה מועטת, דלהר"ן לא מהני, ולהמרדכי מהני.
ובאמת שמצאנו ראינו להרב כנה"ג (הגהת ב"י אות עה) שכתב, כי מרן ז"ל לא פסיקא ליה איזה טעם עיקר, ונקיט ליה לחומרא שלא כדברי ספר תו"ח. ואולי, אע"פ שמסקנתו כהר"ן בטעם הדבר, לענין מעשה ראה להחמיר בדין של המרדכי. ע"ש. וכ"כ הפמ"ג (בפתיחה להלכות מליחה) שלדעת מרן ז"ל אפשר דס"ל כהמרדכי ואפשר דס"ל כהר"ן. ע"ש. ולפ"ז יש להחמיר שאם הדיח הדחה מועטת לא מהני כלל, וצריך לחזור ולהדיחו, ובפרט שטעם הר"ן ז"ל יותר מוסכם בין הראשונים מאשר טעם המדרכי, ומ"מ בדיעבד אם הדיחו הדחה מועטת ומלחו יש להקל. ולא אכחד כי ראיתי להרה"ג יצחק יוסף שליט"א בספר ילקוט יוסף ח"ח (עמוד רנד-רנז) שעמד וימודד אר'ש טובה ורחבה בנ"ד. והעלה, שלדעת מרן ז"ל טעם המרדכי עיקר, וחיליה, ממה שלא כתב מרן ז"ל להזהיר שצריך לשרות הבשר במים כחצי שעה כמ"ש הרמ"א בהגה (סעיף א). עש"ב. ואחר המחילה הרבה, לא כן אנכי עמדי, כי אע"פ שמנהג השריה מיוסד ע"פ טעם הר"ן כמ"ש הגר"א (סק"ד), ועיין תו"ח (כלל טו). מ"מ, ודאי דאף להר"ן ז"ל אם הדיחו יפה יפה מרכך את הבשר היטב גם בלי שריה כלל. תדע, דהרי רבותינו בתלמוד לא עלה על דל שפתם שריה כלל. ומה שכתב הרמ"א שיש לשרותו חצי שעה במים, מקורו מהגש"ד (סימן טו סק"א) שכתב שכן מנהג העולם. ע"ש. משמע, דלאו מדינא וכאמור. וגם הרב ילקו"י נר"ו בעצמו צידד, דאפשר לרכך את הבשר ע"י ההדחה היטב בלא שריה. וא"כ, אי אפשר להוכיח כלום ממה שלא כתב מרן ז"ל שצריך לשרותו במים. וז"ב. ומה שכתב עוד הרב נר"ו (שם עמוד רנה) לפרש מה שכתב הש"ך לקמן (ס"ק נד), דמ"ש מרן ז"ל (שם) פחות חצי שעה לאו דוקא אלא פחות מעט, דאזיל לשיטתיה בסעיף ב דמרן ז"ל לא חזר ממ"ש בב"י, ועיקר הטעם משום דם בעין ורק בהפסד מרובה סמכינן על טעמא דריכוך, ולכן כתב כאן דחצי שעה לאו דוקא. עכת"ד. ולענ"ד כוונת הש"ך פשוטה לפניה, דהוק"ל הואיל ואין הבשר נאסר במליחה אלא אחר ג' ימים מעת לעת, א"כ למה הפחית מרן ז"ל חצי שעה. ולזה כתב, דלאו דוקא אלא פחות מעט שאי אפשר לצמצם. ואין צריך לומר, דאזיל לשיטתיה, דאף אם נאמר דמרן ז"ל פסק להקל בסעיף ב אפילו בהפסד מועט, מ"מ אפשר שהוא מטעם המרדכי, ואינו בהכרח מטעם הר"ן. ויש עוד מה להאריך בזה ואין כאן מקומו. ומ"ש עוד (שם עמוד רנז) להעיר ע"ד הנחפה בכסף שכתב דרבים סוברים כטעם הר"ן, שאינו כן, דהר"ן יחיד בדבר חוץ מי"א שבמרדכי. ובטעם דם שעל פניו, רבים אוחזים בו הלא המה: המרדכי, הראב"ן, האו"ז, מהר"ם, הרשב"א, והרא"ה ועוד. עש"ב. ובאמת לאו כולהו בחדא מחתא מחתינהו, דאיכא תרי טעמי להנך דסברי דם בעין, י"א שיבלע דם שעל פניו, וי"א שהמלח יבלע מן הדם שעל פניו ולא יוציא את הדם, וי"א שאחר שיעור שהייתו י"ב שעות, יחזור ויבלע דם שעל פניו. והדברים מפורשים באר היטב בדבריהם. וא"כ אם נבוא למנין הפוסקים, נמצא דאין טעם שיש לו הרבה חברים כטעם ריכוך. ולזה התכוין הרב נחפה בכסף שכתב (שם), "ואינך כל אחד יחיד בטעמו".
וכעת נפנה לראות איזה טעם תפס הרמ"א ז"ל עיקר להלכה. הנה לפי מה שפסק הרמ"א בהגה (שם ס"ב) שאם מלח בלא הדחה, נוהגין לאוסרו אפי' לא נמלח רק מעט, ואפי' לא שהה במלחו שיעור מליחה. משמע, דנקיט כטעמו של סמ"ג ודעמיה, ולכן אסר אפי' בדיעבד. אמנם ממה שהתיר באופן שנמלח בלא הדחה בהפסד מרובה, לכאורה משמע שסמך על סברת הר"ן ז"ל דהדחה משום ריכוך. אלא שזה אינו, שהרי כתב הרמ"א שם בהגה שאם הדיחו הדחה מועטת או שהיה ששים בחתיכה כנגד הדם שעל פניו שרי בלא הדחה ומליחה שנית. משמע, שאינו חושש לדעת הר"ן, דא"כ אפי' בהדחה מועטת אסור, מפני שלא נתרכך הבשר. ומעתה לכאורה דברי הרמ"א סתרא'י נינהו, כי אם אנו סומכים על סברת הר"ן ולכן מתירים אנו בהפסד מרובה, א"כ למה התירו אפי' בהדחה מועטת ואפי' בהפסד מועט. ואם אנו לא סומכים על הר"ן אלא העיקר כדברי סמ"ג, א"כ היאך התיר בהפסד מרובה. ושוב ראיתי שכבר תמה הרב משבצות זהב סק"י על דברי הרמ"א בזה, ותירץ, דלעולם ס"ל שהעיקר כטעם המרדכי, שאם לא ידיחנו יבלע המלח מן הדם. ולא חושש לשאר טעמים אלא בהפסד מועט ולכתחילה. ולכן, אם מלח בלא הדחה בהפסד מועט חשש לסמ"ג שאסרו, ובהפסד מרובה סמך על המרדכי שהתיר ע"י הדחה ומליחה שנית. ואם הדיחו הדחה מועטת שהעביר דם שעל פניו, ודאי אף לסמ"ג ודעמיה אינו נאסר, ולכן התיר הרמ"א אפי' בהפסד מועט. וסיים המשב"ז: דלפ"ז אם מלח בלא הדחה ושוב הדיח מעט ואח"כ חזר ומלחו, לדעת הרמ"א מותר בדיעבד. אף שלדעת הר"ן צריך הדחה ומליחה שלישית, ולהסמ"ג נאסר הבשר במליחה ראשונה ואין לו תקנה, מ"מ להמרדכי שטעמו עיקר שרי, דמליחה ראשונה לא הזיקה, והדחה ומליחה שנית היא כראוי. ולכן הבשר מותר בלא הדחה ומליחה שנית. עכת"ד. ומ"מ, מצאנו שחשש הרמ"א לטעם הר"ן גבי הדחה ראשונה במי פירות וכמ"ש הרמ"א בתשובה סי' קל"ב דין יא. אכן בדיעבד אם הדיח הדחה ראשונה במי פירות שרי וכמ"ש הרב מנחת יעקב כלל ט"ו אות נ"ד. ע"ש. וברור.
וזאת עולה מן המדב'ר שלדעת מרן ז"ל הטעם להדחה ראשונה הוא משום ריכוך או שלא יתמלא המלח מדם וכמו שהעלה הפמ"ג בדעת מרן ז"ל. אבל נראה שאינו חושש לטעם הרא"ה או הסמ"ג וסיעתם. ולדעת הרמ"א חוששים לכתחילה לכל הטעמים שכתבו הפוסקים ז"ל, אבל בדיעבד אינו מעכב אלא טעמו של המרדכי. וציי"מ וימ"ן.
סימן קו - טעם הדחה שלפני מליחה
מאת ר' יניב נתן / מחוברת ניסן-אייר תשס"ג (שנה ג') סי' מז
[הערות על המאמר הקודם]
ראה ראיתי מ"ש ידי"ן הרב חיים יפה שליט"א בירחוננו וקנה לך חבר גליון שבט תשס"א [חוברת א סימן ד] בענין הדחה שלפני המליחה שנחלקו רבותינו הראשונים ז"ל בטעם הדחה זו. והאריך ידי"ן הנ"ל לבאר איזה טעם תפסו לעיקר בעלי הש"ע מרן והרמ"א ז"ל ובהיות שמידי עוברי בין דבריו, עלו ברעיוני כמה הערות באיזהו מקומן, אמרתי להדפיסם בירחוננו והמעיין יבחר ויקרב.
הנה מ"ש הה"כ נר"ו (שם עמוד כ) להוכיח שלדעת מרן ז"ל טעם ההדחה הוא משום ריכוך כהר"ן ממ"ש בב"י לתרץ קושיית הראבי"ה שהביא המרדכי. לעד"נ דאין להוכיח מכאן דמרן ז"ל תופס טעמו של הר"ן לעכב אלא שחושש לטעמו של הר"ן לכתחילה, ותו לא. וזהו נ"ל יותר בכוונת הרב נחפה בכסף שהזכיר הה"כ נר"ו (שם עמוד כא) ולא כמ"ש הה"כ נר"ו שם בכוונתו. וכן מתבאר מדברי הילקו"י שהגם שתפס בדעת מרן ז"ל שטעם המרדכי עיקר (כמ"ש בחלק ח' איסור והיתר א' עמוד רנז) אעפ"כ פסק שם (עמוד רס ס"ז) דלכתחילה אין להדיח את הבשר במים קרים מאוד עד שתפוג צינתן, ומקורו מדברי מרן בב"י הנ"ל כמ"ש בהערה (שם עמוד רסב). וכ"כ מפורש (שם עמוד רסג בהערה ח) שאנו תופסים עיקר כהטעם דההדחה באה להעביר את הדם מעל פני הבשר [וזהו טעם המרדכי] וגם במים קרים ההדחה מעבירה את הדם. ורק לכתחילה אנו חוששים גם לטעם דריכוך.
ומ"ש עוד (שם עמוד כב) בד"ה ברם בזה"ל: וכן מצאנו מפורש להר"ן בחידושיו לחולין (ב:) בד"ה הטבח וכו' שאם חתכו אח"כ לשנים אין צריך לחזור ולהדיחו וכמ"ש הש"ך (סק"ג) בשמו. עכ"ל. הנה בחידושי הר"ן שם אין מזה כלום, ובאמת שהש"ך (שם) כתב כן בשם הר"ן פ"ק דחולין (בהלכות אשר סביב הרי"ף) שדעתו ז"ל שאם חתכו אין צריך לחזור ולהדיחו. ופירש הרב שפתי דעת (שם) שכן משמע מדברי הר"ן שם.
ומ"ש (שם עמוד כג) שהפמ"ג (בפתיחה להלכות מליחה) כתב, דלדעת מרן ז"ל אפשר דס"ל כהמרדכי ואפשר דס"ל כהר"ן ע"ש. וכ"כ עוד בסוף תשובתו בזה"ל: דלדעת מרן ז"ל הטעם להדחה ראשונה הוא משום ריכוך או שלא יתמלא המלח מדם וכמו שהעלה הפמ"ג בדעת מרן ז"ל. ע"כ. בהשקפה ראשונה היה נראה מדבריו, שהבין בכוונת הפמ"ג כי מרן ז"ל עצמו מסתפק אם כטעם הר"ן אם כטעם המרדכי, ואם כנים אנו בזה, ז"א כי המעיין בדברי הפמ"ג (שם) יראה שהפמ"ג מסתפק מהי דעת מרן ז"ל, ולא כתב שמרן ז"ל עצמו מסתפק כאיזה דעה לפסוק. ומ"מ הה"כ נר"ו לא ראה דברי השפ"ד (סי' סט סק"ו) שכתב בפשיטות שדעת מרן ז"ל כטעם המרדכי. ע"ש.
ומ"ש עוד שם לדחות ראיית הילקו"י שדעת מרן כהמרדכי ולא כהר"ן ממה שלא העלה על שולחנו דין השריה, וכתב, שאע"פ שמנהג השריה יסודו ע"פ טעם הר"ן מ"מ ודאי, דאף להר"ן ז"ל אם הדיחו יפה יפה מתרכך הבשר. תדע, שהרי בתלמוד לא נזכר שריה כלל. ע"כ. הנה אע"פ שכדבריו כן כתבו הרב יד יהודה (סק"ו) וכן מתבאר מדברי הרב ערוך השולחן (אות ה), מ"מ גם לדברי הילקו"י מצאנו חברים הלא המה הפמ"ג (בפתיחה) והחוו"ד והביאם הילקו"י (עמוד רנ) וא"כ לאו מילתא פסיקתא היא לומר כדברי הה"כ נר"ו, ואדרבא אם נאמר דמרן ז"ל ס"ל כהמרדכי א"ש טפי שהשמיט דין שריה משולחנו הטהור כמ"ש מרן הראש"ל נר"ו בתשובה כת"י והיא ל'ו נדפס'ה בילקו"י (שם עמוד רנז).
ומ"ש (שם) שדברי הרמ"א שכתב שיש לשרות הבשר חצי שעה במים, מקורם מהגש"ד (סי' טו סק"א) ע"כ. הנה הרואה בהגש"ד (שם) יראה שלא נזכר זמן השריה. וע"כ נראה כי מקור דברי הרמ"א הם מס' איסור והיתר הארוך (כלל א' דין א') כנזכר בד"מ (אות א). וא"כ י"ל כי מ"ש ונהגו העולם וכו' הוא על זמן השריה אבל עצם השריה אפשר שצריכה מן הדין.
ומ"ש (שם עמוד כד) ליישב דברי הנחפ"ב מקושיית מרן הראש"ל נר"ו (ואין זה קושיית הילקו"י כמו שנראה מדברי הה"כ נר"ו), דלאו כולהו בחדא מחתא מחתינהו וכו' במחכ"ת לא בא לכלל ישוב, דמ"מ לדעת רוב הפוסקים אם ידיחנו יצא ידי חובתו ולא כדעת הר"ן שמצריך הדחה כדי לרכך הבשר. ואף למטוניה דהה"כ נר"ו, הנה מרן הראש"ל נר"ו בתשובה שם העלה דרק הר"ן והי"א במרדכי כתבו הטעם של ריכוך ודחה דברי הנפב"כ דהרשב"א ורא"ש נמי ס"ל כטעמו של הר"ן.
ומ"ש הה"כ נר"ו (שם) בשם הרמ"א שאם הדיחו הדחה מועטת או שהיה ששים בחתיכה כנגד הדם שעל פניו שרי "בלא הדחה ומליחה שנית" ועפ"ז נתקשה בדברי הרמ"א כיעו"ש. באמת שבדברי הרמ"א לא כתוב סיום הלשון הנ"ל אלא ואם לא הודח רק מעט קודם שמלחו מותר בדיעבד ותו לא מידי. אלא שהש"ך (סקי"ד) פירש דברי הרמ"א דשרי בלא הדחה ומליחה שנית וכן משמע מדברי הט"ז (סק"י) אבל המנ"י הפמ"ג והגרע"א תמהו ע"ז שא"כ דברי הרמ"א סותרים וכמ"ש הה"כ נר"ו. וע"כ פירשו דברי הרמ"א דשרי ע"י הדחה ומליחה שנית. וגם מ"ש הה"כ נר"ו שהמש"ז תמה על דברי הרמ"א, אינו מדוקדק דקושייתו שם על דברי הט"ז כאשר יראה הרואה.
ומ"ש הה"כ נר"ו במסקנתו שדעת הרמ"א שיש לחוש לכל הטעמים בהפסד מועט אבל בדיעבד אין מעכב אלא טעמו של המרדכי ע"כ. לע"ד נראה שמסקנת הפמ"ג בדעת הרמ"א שאינו חושש לכתחילה אלא לטעם הי"א שהביא הרא"ש דס"ל דבעינן הדחה משום דחיישינן דלמא יפרוש הדם ממקום למקום ואין לו תקנה במליחה וצליה כדין המולח בכלי שאינו מנוקב. ובהפסד מרובה סמך הרמ"א על טעם המרדכי לבדו.
ומה שהעיר על דברי הפמ"ג כי מתשובת הרמ"א מבואר שחושש לטעם הר"ן ע"ש. אינו מוכרח כי מ"ש הרמ"א בתשובה טעם הריכוך אינו מוכרח שכוונתו לטעם הר"ן אלא לטעם הי"א שהביא הרא"ש הנ"ל שאם לא ידיח לא יתרכך הבשר ויפרוש הדם ממקום למקום וכמו שביאר הרמ"א עצמו בתו"ח שהזכיר הפמ"ג (שם), שטעם הי"א שברא"ש הנ"ל הוא משום ריכוך וכאמור.
סימן קז - הדחה שלפני מליחה ואחריה במי פירות
מאת ר' חביב כהן / מחוברת שבט תשס"א (שנה א') סי' ה
שאלה: האם מותר להדיח את הבשר בהדחה שלפני המליחה או לאחריה במי פירות?
תשובה: הנה הרמ"א ז"ל בסי' ס"ט ס"ז כ' וז"ל: ומותר להדיח הבשר במי פירות וא"ץ מים. עכ"ל. וממה שכתב דין זה בסעיף הלז שעוסק בדין הדחה אחרונה, ולא כתבו גם למעלה בראש הסימן גבי הדחה ראשונה, משמע, דדוקא הדחה אחרונה מותר ע"י מי פירות אבל הדחה ראשונה אין להדיח במי פירות. וכן יש לדקדק ממ"ש בספרו תורת חטאת כלל ט"ו דין כ"ג דברי הר"ן שמותר להדיח במי פירות (שהם מקור דברי הרמ"א בהגה) אחר שכתב דיני המליחה עצמה. ובאמת שכן נמצא מפורש להרמ"א ז"ל בתשובה סי' קל"ב דין י"א שכ' בזה"ל: שאלת על מה שכתב הר"ן והבאתיו בת"ח שלי דיכול להדיח הבשר לקדרה במי פירות ולאו דוקא במים. ודקדקת, הא הדחה ראשונה לא. ושאלת טעמא? ואפשר לומר, דשאר משקים מטרשי ליה, ואינן מרככים הבשר כמו מים. וכזה כתב מהרי"ק לענין רחיצת אשה קודם טבילה, שצוו עליה הרופאים שלא תחוף במים. כי צריך דקדוק אם מותרת לחוף ביין, שאפשר שהיין מסבכין השערות. וה"ה לענין מטרשי נמי, ואין כל הטבעים שוים. עכ"ל. ומה שכתב הרמ"א בת"ח ובתשובה שדין הדחה במי פירות מקורו מדברי הר"ן פרק השוחט, כבר השיגו עליו הש"ך והט"ז ועוד, שלא נמצא כן כלל בדבריו פרק השוחט. וכ' הש"ך דצ"ל דהרמ"א כוין למ"ש הר"ן בפרק השוחט אמתני' דהשוחט (לג.) דתנן השוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהן דם כשרים ונאכלין בידים מסואבות לפי שלא הוכשרו בדם. וכ' הר"ן (שם) ומקשו הכא, נהי דלא הוכשר בדם ע"כ קודם אכילה הוכשרו במים. דאי לקדרה בעי לה, הוכשר במים שבה? וי"ל, דלצלי דלא בעי הדחה. א"נ, משכחת לה שהודחו ע"י גשמים שלא מדעת, דכיון דלא אחשבינהו לא מכשרי. עכ"ל. וס"ל להרמ"א ז"ל (או שהיה כתוב בגירסתו) דה"ה במי פירות. עכ"ד הש"ך. ובאמת שהדברים קשים, דבשלמא אי הוה גריס בהר"ן הכי, לחיי. אבל אי אמר לה הרמ"א מסברא קשיא מתרי טעמי. חדא, שדבר הנלמד מסברא מדברי הר"ן לא יכון עליו לשון "וכתב והר"ן וכו'" ועוד העיר עליו הגרע"א בחי' סקט"ז, דאינו מובן דאי מסברא דומה מי פירות למי גשמים, מה צורך לדברי הר"ן, וכי בלי דברי הר"ן לא ידענו שמי גשמים מועלים להדחה וסברנו שרק במי מעיין מועילה הדחה?! ובאמת שגם הש"ך עצמו (שם) סיים וכתב, דיותר נראה דט"ס בת"ח, ובמקום הר"ן צ"ל תוס', שכן נמצא מפורש בתוס' פרק השוחט (שם בד"ה ונאכלין) שכ"כ לתרץ הקושיא הנ"ל. ומיירי אף בהדחה ראשונה, דאל"כ הדק"ל דהא הוכשר בהדחה קמייתא ומ"ש לקדירה היינו משום דלצלי לא בעי הדחה כלל. וצ"ע. עכ"ד הש"ך שם. וכן כתבו הרב טורי זהב סקי"ז והרב פר"ח סקל"א להשיג על הרמ"א בזה. ומכח הנ"ל הכריע הט"ז להקל להדיח במי פירות אפי' בהדחה ראשונה. ואף דברי הש"ך הנ"ל מטין כן.
אולם קמו כמה אחרונים ז"ל שכתבו ליישב דברי הרמ"א ז"ל. כי הנה הגאון מנחת יעקב (כלל ט"ו אות נ"ד) אחר שהביא בקצרה דברי הש"ך והט"ז הנ"ל כ' וז"ל: ומ"מ נ"ל דאין להקל לכתחילה נגד דעת הרב (ר"ל, להתיר הדחה ראשונה במי פירות), כיון שאפשר לחלק דמי פירות מטרשי ליה ומהתוס' אין ראיה, די"ל דסברי טעם הדחה קמיתא הוא רק מטעם דם שעליו. אבל לשאר פוס' שסוברים טעם הדחה קמיייתא כדי לרכך, א"כ יש לחוש דדלמא שאר מיא (דהיינו מי פירות) מטרשי ליה. וכמו שהביא הרב ראיה בתשובתו. וכן יש קצת ראיה מדברי הר"ן שתירץ, דמיירי בהדיח במי גשמים, ולא מוקי בהדיח במי פירות כדעת התוס', אלא שסובר דהדחה קמייתא אין להדיח במי פירות ואזיל לשיטתו שסובר הטעם כדי לרכך. עכ"ל בקוצר. וכ"כ מדנפשיה הגאון ר' עקיבא איגר סקי"ז אלא שלא זכר ש'ר שקדמו בזה הגאון מנ"י הנ"ל. וכ"כ לתרץ הגאון יעב"ץ (הובא בילקוט מפרשים שבסו"ס טוש"ע הוצאת מכון ירושלים עמו' טז). אמנם הראוני לדברי מרן ראש הישיבה הנאמ"ן שליט"א בסוף מאמרו על כללי הכתב והמכתב (שנדפס בקובץ דרכי העיון), שהעיר לנכון על דברי הגאון ר' עקיבא איגר שאי אפשר להעמיס פירושו בדברי הרמ"א בתורת חטאת. כיעו"ש. מ"מ גם הרב נר"ו שם, שדברי הגרע"א נכונים ליישב דינו של הרמ"א. ולא אכחד כי ראיתי להרב משב"ז סקי"ז שכתב, דאף למ"ד דהדחה ראשונה היא משום דם בעין מ"מ אין להדיח במי פירות משום שמטרשי ליה. ודלא כמ"ש הכנה"ג דלטעם דם בעין שרי במי פירות. ע"ש. מ"מ יותר נראה כדברי האחרונים הנ"ל וכדעת הרב כנה"ג ששאר משקים מועילים להדיח הבשר מן הדם בעין שעליו. וכן נראה מתשובת הרמ"א הנ"ל. ובזה נתיישבו דברי הרמ"א שפסק להתיר להדיח במי פירות הדחה אחרונה ולא הדחה ראשונה על נכון.
ומעתה הבוא נבוא נפנה לדעת שאר פוסקים בנ"ד. הנה כבר נתבאר לעיל כי לדעת הט"ז רשאי להדיח לכתחילה במי פירות ושכן מטין דברי הש"ך. וכעת ראיתי שכ"כ החוו"ד בחידושים (אות כז). ותנא דמסייע להו הרדב"ז בתשובה ח"א (סימן לז), שכתב בפשיטות, שאין הדחת מים מעכבת אלא הוא הדין בכל שאר משקים המדיחים כגון יין או חומץ או שמן וכן כל מי פירות אפילו שלא יהיו משבעה משקים ע"ש. אולם המנ"י הנ"ל חלק עליהם, וכתב, שאין להקל נגד הרמ"א. וגדולה מזו כתב הפר"ח (ס"ק לא) בזה"ל: ולענין דינא נראה, דמהרשב"א והר"ן קשיא להו קושיית התוס', ותירצו דמשכחת לה בהדחת מים שלא מדעת בעלים, ולא תירצו שהודח במי פירות כדברי התוס', אפשר משום דלא פשיט"ל מילתא דהדחת מי פירות מהניא. ולפיכך, לכתחילה לא ידיחנו אלא במים. ובדיעבד, אם הדיחו במי פירות שפיר דמי. עכ"ל. ומסתמות דבריו משמע, דאפילו הדחה אחרונה אין להדיח לכתחילה במי פירות. וכמ"ש בשמו הכרתי (ס"ק כ"א). וכן הסכים הרב מחב"ר (שם אות יב) ז"ל, בדעת הפר"ח. אלא שיש לדקדק על דברי הפר"ח הנ"ל, דמנ"ל שדעת הר"ן והרשב"א להחמיר בזה אף בהדחה אחרונה, נימא דלא משנו לה כדברי התוס' משום הדחה קמייתא. ויש ליישב. ואולי, מטעם זה הבין הרב בית לחם יהודה, דדברי הפר"ח נסבו על הדחה ראשונה, אבל בהדחה אחרונה גם הוא מודה. ומ"מ פשט דברי הפר"ח אינם כן. וכאמור. וכן פסקו הזבחי צדק (אות י"ב) והכה"ח (ס"ק קא), דלכתחילה אין להדיח במי פירות, ובדיעבד אם הדיחו במי פירות שפיר דמי. וסיים הכה"ח: והגם שבשו"ת כנה"ג אשר בסוף ספר קול בן לוי (סימן קי) כתב לאסור אפילו בדיעבד בין הדחה ראשונה בין הדחה אחרונה, כבר כתבנו דרבו המתירים אפילו לכתחילה, וע"כ בדיעבד יש להקל. וכ"כ זבחי צדק (שם). עכ"ל. וכן נראה עיקר להלכה לדידן ובפרט שכבר נודע שכל דברי הפר"ח ז"ל סולת נקיה והלכה כמותו בכל מקום (מלבד במקום שחלקו עליו כל הפוסקים או שדבריו נגד מרן ז"ל שקבלנו הוראותיו) ומה גם שהיא סברא אמצעית, ואמצעי משובח. אבל לאחינו האשכנזים היוצאים ביד רמ"א, רשאים להקל להדיח הדחה אחרונה במי פירות אפילו לכתחילה, מפני שכן דעת הרמ"א ודעמיה. אבל הדחה ראשונה אין לסמוך לכתחילה להדיח במי פירות, ובדיעבד אם הדיחו שפיר דמי. זהו הנלע"ד, וצור ישראל יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות.
סימן קח - אם מלח את הבשר במלח דק כקמח
מאת אי"ל (אני יונה לגזיאל) ס"ט / מחוברת אדר תשס"א (שנה א') סי' טז
בחולין (קיג.) איתא, רב דימי מלח ליה במלחא גללינתא ומנפיץ ליה. ופרש"י, במלחא גללינתא, מלח גסה. ומנפיץ ליה, למלחא לאחר זמן, מפני שהדם נבלע בה אבל מלח דקה אין צריך לנפץ שהיא נתכת מעצמה. עכ"ל. ונראה מפירושו, שבכל מלח אפשר למלוח אלא שבא רב דימי ללמדנו שאם מולח במלח גסה צריך לנפצו קודם הדחה אחרונה, מפני שהדם נבלע במלח ונדבק בבשר ואינו יוצא ע"י הדחה בלבד. אבל אם מלח במלח דקה, א"צ לנפץ קודם הדחה מפני שהיא ניתכת מעצמה ולכן די לה הדחה בלבד. וראיתי בחי' אנשי שם הנדפס סביב הרי"ף שכתב לפרש דברי רש"י כשיטת הראב"ד דלקמן. כיעו"ש. ונראה, דלאו למימרא דרש"י כפירוש הראב"ד ממש, אלא כוונתו דלפרש"י נמי בעי הדחה אחר ניפוץ, לאפוקי דעת יש מפרשים שהביא הר"ן בהלכות (שם) בתחי"ד שפירשו שרק במלח גסה צריך ניפוץ.
אמנם רבינו גרשום פירש דרב דימי מלח במלח גסה ומניח המלח שעה בתוך הבשר שיוציא הדם ואח"כ מנפץ ליה למלח בהדי דם ולא בעי הדחה אחרונה. ע"כ. ויש לדקדק, שהרי אמרו בברייתא שם בסמוך שצריך להדיח הבשר אחר המליחה ולא שמענו קול נוגש. והיאך רב דימי חולק על תנא דברייתא. וי"ל, דרב דימי מפרש לה לברייתא בסתם מליחה שהיא במלח דקה ולכן צריך הדחה אבל במלח גסה א"צ הדחה אחר הניפוץ. וכן דעת הרא"ה בבדק הבית ב"ג ש"ג דף ע"ג ע"ב שאם מלח במלח גס א"ץ הדחה אחר הניפוץ. וכבר כתבתי לעיל שכ"כ הר"ן בהלכות בשם יש מפרשים. אבל מ"מ אין לסמוך על פירוש זה להלכה כי לכל שאר הפירושים של רבותינו הראשונים כמו שיתבאר להלן, אפי' מלח במלח גס צריך הדחה אחרונה. וכ"פ טוש"ע סי' ס"ט ס"ז. אלא שיש מקום לצרף סברא זו אם נתבשל בשר בלא הדחה אחרונה ממלח גס שעליו אלא שניפצו, שיש להתיר אפי' אין ששים כנגד המלח שעליו (קודם ניפוץ) שמא הלכה כדעת כמהר"ם דבכל חתיכה יש ששים כנגד המלח והדם שע"פ ואם תמצא לומר דהלכה כהחולקים על מהר"ם מ"מ שמא הלכה כרבינו גרשום וסיעתו הנ"ל שאחר הניפוץ אין דם כלל. ועוד, דאפשר דאפי' החולקים על מהר"ם יודו דבכה"ג איכא ששים בחתיכה נגד המלח והדם שנשאר אחר הניפוץ. וצ"ע עוד בזה. ולעת מצוא אשוב בל"ן.
והנה בס' בה"ג סי' ס"ה כ' וז"ל: רב דימי מנהרדעא מלח וכו' מילחא גללינתא דמחקא ליה לדמא ולא נעצריה לבישרא דקמיט ליה לבישרא נפיק לדמא והדר מנפיץ להי ממלחיה ונחוריה שפיר ושרי לבשולי עכ"ל. ולשון זו סתומה מאד וגם נוסחאות שונות יש בה כמו שיראה הרואה בפירוש הרע"ז הילדסהיימר. מ"מ מצאנו ראינו להריטב"א בחי' לחולין (שם) אהא דרב דימי שכתב וז"ל: יש שפירשו שבא ללמדנו שאין מולחין אלא במלח עבה וגס לפי שהמלח הדק נבלע בבשר ואינו מוציא דם. וצריך לנפץ המלח מן השבר קודם הדחה לפי שהמלח בלוע מן הדם הפולט וכן פירש רב יהודאי גאון ז"ל. עכ"ל וכ"כ הסמ"ג (ל"ת קל"ז דף מ"ח ע"ג) בשם רב יהודאי גאון בס' בה"ג. ונראה שכן פירשו דברי בה"ג הנ"ל. וכן פסק הרמב"ם (בפ"ו מהמ"א הי"א) בזה"ל: ואין מולחין אלא במלח עבה כחול הגס שהמלח דק כקמח יבלע בבשר ולא יוציא דם עכ"ל. משמע מדבריו שכל מלח שאינו דק כקמח חשיב כחול הגס ורשאי למלוח בו. ואפי' יהיה מלח גס יותר אם מלח בו כשר בדיעבד שלא הוציא מן הכלל שאין מועיל אפי' בדיעבד אלא מלח דק כקמח. נמצא שלפי פירוש זה רב דימי בא ללמדנו שגם אם מלח במלח גס ביותר מותר בדיעבד. וכ"כ הרב המגיד (שם) בפירושו השני בדרך "אפשר" אולם לפירוש זה קשה, היאך רב דימי הוה מלח במילחא גללינתא דמשמע שכן היה דרכו כל הימים למלוח במלח גס ביותר שאינו כשר לכתחילה!? ושמא נהג כן להורות הלכה למעשה שאף מלח עבה ביותר כשר. ודוחק. או כלך לדרך זו דהרמב"ם ז"ל ס"ל דכל מלח שאינו דק כקמח ואפי' עבה כשר למלוח בו לכתחילה. ויליף לה מרב דימי דמלח במילחא גללינתא וכל מלח שאינו דק כקמח נקרא מלחא גללינא וכמ"ש המאירי (שם.) ונראה שלזה נתכוין הרב מגיד משנה (שם) בפירושו הראשון בדברי הרמב"ם. ע"ש. וכן נראה שהבינו הראשונים ומכללם הראב"ד והרא"ש ז"ל בדברי הרמב"ם. ולכן הראב"ד ז"ל דחה דברי הרמב"ם, משום דא"כ עד דאתא רב דימי לא ידעינן היכי מלחינן!? וגם הרא"ש ז"ל בפכ"ה (סי' מ"ז) הביא דברי הרמב"ם הנ"ל שאין מולחין בדקה וכ' עליו: ולא מסתבר דיותר שהוא דק המלח יותר מתפזר על הבשר ופועל להוציא את הדם כי הוא נדבק אבל הגס שהופך את החתיכה למולחה מכל צד הוא נושר ממנה עכ"ל. ובאמת שלפירוש השני של הרב מגיד משנה בדעת הרמב"ם הנ"ל היה מקום ליישב דברי הרמב"ם מן ההשגות הנ"ל וכ"כ מרן בב"י בשם רבינו ירוחם נט"ו ח"ה אות כ"ה שכ' ולי נראה שצריך שתהיה דקה שלא תיפול הילך והילך ולא דקה מן הדקה כקמח ואולי שזו כוונת הרמב"ם עכ"ל. וכ' עליו מרן הנ"ל ודבריו נכונים. ע"כ. ונראה שמפרש דברי הרמב"ם כפירוש השני שכתב המ"מ הנ"ל, אלא שכבר הראנו הדוחק שבו. ולכן כתב רי"ו פירוש זה בדרך "אולי."
והנה ראינו להראב"ד ז"ל והובאו דבריו בס' תורת הבית להרשב"א (שם), שבכל מלח ואפי' דקה מן הדקה מולחין אלא עד דאתא רב דימי היו מולחין בכל מלח בלא ניפוץ והיו מדיחים את הבשר בכלי מנוקב כדי שלא יפול המלח במים וכיון דפסק כח המלח שמעל הבשר לא יפלוט עוד הבשר כלום והרי הוא חוזר ובולע מן המים שנבלע בהם הדם שבתוך המלח ומשום חשש זה היו מדיחין בכלי מנוקב עד דאתא רב דימי ולימד שבמולח במלח גס אם מנפצו יהי רשאי להדיחו אח"כ אף בכלי שאינו מנוקב. אבל אם מלח במלח דק שאינו מתנפץ צריך להדיחו בכלי מנוקב או לשפשף הבשר היטב קודם הדחתו ואח"כ להדיחו אפי' בכלי שאינו מנוקב. ע"ש והסכים לדבריו הרשב"א (שם).
פש גבן דעת הרא"ש שהזכרנו לעיל, הנה מרן ז"ל בב"י הביא דבריו וכתב עליו וז"ל: ומשמע שהוא מפרש דרב דימי אתא לאפוקי דלא נימא דאין מולחין אלא בדקה מפני שהוא מתפזר על הבשר וכו' קמ"ל דבגסה נמי מולחין. עכ"ל. ולכאורה משמע מדברי מרן ז"ל דסובר בדעת הרא"ש דמלח גס כשר למליחה אפי' לכתחילה כשם שמלח דק כשר לכתחילה, וליכא עדיפות זה על זה. אולם ידי"ן ר' יניב נתן הי"ו אמר, דלשון הרא"ש שכתב דיותר שהוא דק וכו' משמע שלדעתו למלוח במלח דק כקמח הוא עדיף ומצוה מן המובחר מפני שמכסה את כל הבשר ואין נושר מהחתיכה כלל. ושוב הראני שכן כתבו בס' או"ה סי' א' דין ח' ובת"ח כלל ט"ו דין י בדעת הרא"ש. עכת"ד. ולפ"ז צ"ל שמ"ש הטור "ומולח בין במלח דק בין במלח גס". ר"ל, שבשניהם אפשר למלוח לכתחילה. ומ"מ, ודאי שמן המובחר הוא למלוח במלח דק, כמשמעות לשון הרא"ש וכמ"ש האו"ה והת"ח בדעתו. וכן העלה הרב נחפה בכסף ח"ב עמו' ע"ד. אלא שיש להרגיש על הטור שלא כתב כן בביאור. ועיין להרב ערוך השולחן (שם אות כ"ד) מ"ש בזה. וי"ל. וראיתי להרב שולחן גבוה (סקי"ג) שכ' כי לדעת הרא"ש מותר למלוח במלח דק כקמח אבל אסור למלוח במלח הגס (עבה קצת) ע"ש. ואה"ר, דבריו צ"ע דא"כ היאך מלח רב דימי במלח גס!? עוד, כי הטור כתב שמולח בין בגס בין בדק. וכתבו הב"י והב"ח שזהו דעת אביו הרא"ש. וכן בדין, שכן הוא פשט דברי הרא"ש למעיין הולך ישר.
ועלה מן המקובץ, שלדעת רוב רבותינו הראשונים הנ"ל רשאי למלוח בין במלח דק בין במלח גס (אלא שיש תנאים לכל סוג מלח לכל אחד מן הדעות וכמו שנתבאר לעיל). אבל לדעת הרמב"ם ודעימיה אין למלוח במלח דק כקמח (ומשמע דאפי' בדיעבד לא יועיל). ולדעת הרא"ש אע"פ שרשאי למלוח בכל סוגי המלח מ"מ עדיף למלוח במלח דק. ולדעת רבינו ירוחם צריך שתהא דקה שלא תיפול הילך והילך ולא דקה מן הדקה כקמח. וכן פסק מרן ז"ל בשו"ע. ונראה שטעמו מפני שהעושה כדעת רי"ו יצא את הכל, בין להרא"ש שחושש לנשירת המלח ובין להרמב"ם שאוסר בדק כקמח. במה דברים אמורים, לכתחילה אבל אם אין לו אלא מלח דק כקמח או בדיעבד כשמלח בו שפיר דמי וכמ"ש הרמ"א ז"ל ואחרונים ז"ל. ואע"ג דאנן בתר מרן ז"ל אזלינן ואיהו ז"ל פסק שלא ימלח במלח דקה כקמח, מ"מ אפשר שגם מרן ז"ל לא החמיר בזה אלא לכתחילה, ולכן יש לנו ללכת אחר הסכמת רוב ככל הפוס' ראשונים ואחרונים ז"ל שיש לסמוך ע"ז בדיעבד או בשעת הדחק. וכ"פ הפר"ח (סקי"ח), והשו"ג (סקי"ג), והכה"ח (סקס"ב) ועיקר. זהו הנלע"ד וציי"מ וימ"ן.
סימן קט - בישול בשר בהמה טמאה בחלב
מאת ר' אייל אבידן / מחוברת ניסן תשס"א (שנה א') סי' ל
כתב מרן בשו"ע יו"ד סימן פ"ז סעיף ד' וז"ל: אסור לבשל בחלב אשה מפני מראית העין. ואם נפל לתוך תבשיל, בטל ואין צריך שיעור. וכתב ע"ז הרמ"א בהגה, ונראה לפי זה דאסור לבשל לכתחילה בחלב טמאה או בשר טמא בחלב טהור ודוקא בשר בהמה אבל בעוף דרבנן אין לחוש. עכ"ל. וכתב הש"ך (שם סק"ז) שלסברת הרמ"א צ"ל שמה ששנינו במשנה (חולין קיג.) וכן בשו"ע (שם סעיף ג) שבשר טמא בחלב טהור, וכן בשר טהור בחלב טמא מותרים בבישול והנאה, היינו דוקא מדין בשר וחלב, אך עדיין יש עליהם איסור משום מראית העין. ותמה הש"ך על זה, דמפשט המשנה והפוסקים שלא כתבו חילוק זה לא משמע כן. ולכן העלה, שכל שאסרו משום מראית העין אסור רק באכילה ולא בבישול ומה שכתב מרן "אסור לבשל בחלב אשה" היינו לאכול, ולישנא דקרא נקט.
אבל האמת היא שמה שכתב מרן "אסור לבשל בחלב אשה" הדברים כפשוטם, שאף לבשל אסור, כי דברי מרן מקורם בתשובת הרשב"א חלק ג' סימן רנ"ז שכתב וז"ל: עוד שאלת בשר בחלב אשה מהו, כיון שחלב האשה אחר שפירש מותר א"כ אין בזה איסור כלל וכו' או אסור משום מראית העין כמו שחששו בדם דגים בזמן שאין בו קשקשים. תשובה, מסתברא שאסור לבשלו כל שכן לאכלו כל שניכר בו מאותה דדם דגים ומדם שע"ג הככר שאמרו גוררו. ומה שהוציאו בשר בהמה טהורה בהדי חלב טמאה ובשר טמאה בהדי חלב טהורה לא דברו אלא בחיוב אכילתו ובשולו שאין באלו חיוב כלל לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים. אבל באיסור מראית העין לא דברו, ואין זה בכלל מה ששנינו במשנתנו כלל, דדם של בין השיניים מוצצו ואפילו מצות פרוש אין בו. ואפילו הכי, שעל הככר גורדו והא נמי דכותיה היא, דמאי שנא. ואם נפל תוך התבשיל, בטל ואין צריך שישים. וזה נראה לי ברור. עכ"ל. הנה מפורש בדברי הרשב"א שבין לאכול ובין לבשל בחלב אשה אסור משום מראית העין לא כמו שכתב הש"ך לחלק בזה. ולכן יש לפרש דברי השו"ע סעיף ג' שעדיין איכא איסור משום מראית העין. ומה שכתב הרמ"א בהגה בלשון נראה, הם הם דברי הרשב"א. ולא ראה דברי הרשב"א במקורן. והש"ך כתב מה שכתב, מחמת שלא ראה תשובת הרשב"א במקורה אלא ממה שהביא מרן ז"ל בב"י בקצרה. ואחר כותבי כל הנ"ל הראני ידי"נ ר' משה פרזיס שליט"א שכבר קדמני בזה מרן החיד"א במחב"ר סי' פז (אות ח'). וששתי.
סימן קי - בשר שנתבשל בלא מליחה אם מצטרף לבטל הדם בס'
מאת הרב חיים יפה / מחוברת כסלו תשס"ב (שנה ב') סי' כג, וע"ע בחוברת אלול תשס"א סי' עז.
שאלה: בשר שלא נמלח ונפל לקדרת תבשיל, האם הבשר מצטרף לששים לבטל הדם או לא?
תשובה: הנה כבר ישב על מדוכה זו מרן מלכא הראשון לציון נר"ו בשו"ת יבי"א ח"ח חיו"ד סי ח' והעלה, שאין הבשר עצמו מצטרף לששים, וטעמו ונימוקו עמו, מפני שכן משמע פשט לשון מרן ז"ל (סי' סט סי"א) שכתב וז"ל: בשר שנתבשל בלא מליחה "צריך שיהיה ששים בתבשיל כנגד אותו בשר" ואז הכל מותר. עכ"ל. משמע שאין הבשר מצטרף. וכן כתבו הפר"ח (שם סקמ"ב), והפמ"ג (שם סקכ"ט, ובסימן צ' סק"ב) בדעת מרן ז"ל. וכ"פ הרב זבחי צדק (ס"ק קי"ז), והרב כף החיים (ס"ק קנג) ושלא כהפר"ח שפסק להקל. ומ"מ הואיל ודם שבשלו אינו אלא מדרבנן, מותר להרבות עליו כדי שיהיה בתבשיל ששים לבטל האיסור וכמ"ש מרן (בסי' צט ס"ו). עש"ב.
ואנכי עפר ואפר תחת כפות רגליו של מרן הראש"ל נר"ו, אינני בא לערער על פסק ההלכה אלא שבאתי בשורותיים אלה להבין היאך סמך את שתי ידיו על סתמות דברי מרן בש"ע (שם), והלא להלן בב"י (סי' צט) הביא מרן ז"ל דברי הרשב"א שכתב, דלדידן דלא אמרינן חנ"ן בכל האיסורים חוץ מבשר וחלב, חתיכה הבלועה מאיסור מצטרפת לששים לבטל האיסור ע"ש. ודברי הרשב"א אלו הנה הנם בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' תצד) שכתב בזה"ל: מה שנסתפק לך אם אותה חתיכה מצטרפת לששים לבטל האיסור נ"ל שגם היא מצטרפת לבטל את האיסור, תדע, שאם היה אפשר לסוחטה היא עצמה מותרת ועד כאן אי אתה אוסרה אלא שאי אפשר לסחוט את האיסור שבה, והלכך להעלות את האיסור מצטרפת שהיא עצמה מותרת היא ואם אתה אומר שאינה מצטרפת לבטל "אף אתה עשיתה נבלה דהא בהא תליין" וזה נראה לי ברור והרי זה ככחל שאמרו כחל בששים וכחל מן המנין וכחל עצמו אסור. עכ"ל. ומוכח מדבריו, שאין לחלק בין איסור דאורייתא לבין איסור דרבנן ככחל, שבכל ענין חתיכה הבלועה מאיסור מצטרפת לששים לבטל האיסור. וע"ע בב"י לעיל סי' ק"ו שהביא תשובת הרשב"א הלזו בקצרה בשם תשובות המיוחסות להרמב"ן. וכ"פ מרן בש"ע (סי' צט ס"ג ובסי' ק"ו ס"א). הרי שדעת שפתי מרן ז"ל ברור מללו שאפי' באיסור תורה החתיכה עצמה שבלועה מאיסור מצטרפת לבטל האיסור. וכן כתב בפשיטות הפר"ח הנ"ל בדעת הרשב"א ומרן ז"ל. [ואע"פ שכתב מרן ז"ל בסי' צ"ב ס"ד שאף החתיכה עצמה חוזרת להיתרה, כבר העירו האחרונים ז"ל על סתירת דברי מרן ז"ל בזה והסכימו שהעיקר כמו שכתב בסי' ק"ו ס"א, ומשנה אחרונה עיקר.]
ומעתה הבוא נבוא לנ"ד. הנה לפי מה שנתבאר הדברים ק"ו, ומה במקום שהחתיכה עצמה נשארת באיסורה אעפ"כ מצטרפת לבטל האיסור בששים, בשר שלא נמלח שאם יש ששים כנגד הבשר אף הבשר עצמו מותר [כמבואר מלשון מרן ז"ל שסיים: "ואז הכל מותר"] אינו דין שנאמר שהבשר עצמו יצטרף לששים לבטל האיסור?! ושוב ראיתי להגאון ר' משה שתרוג זצ"ל בספרו שבת אחים (סי' סט אות כו) שהביא דברי הרב עה"ש שפסק שאין הבשר מצטרף כיון דדם הוי כמו איסור דאורייתא ולא דמי לכחל עש"ב. וכ' עליו הרב שבת אחים וז"ל: ולא ידענא מה יענה בראיה האחרת שהביא הפר"ח מחתיכה הבלועה מאיסור אפי' איסור דאורייתא מצטרף לבטל כמ"ש מרן בסי' צט וק"ו (כ"נ כצ"ל), וצ"ל דמרן כאן [בסי' סט סי"א הנ"ל] לאו דוקא קאמר ואה"נ דאף החתיכה מצטרפת לששים וכ"ש דיש לצרף נמי דעת הראב"ד ודעמיה דסבירא להו דבמאי (כצ"ל) דנפיק מיניה משערין א"כ ודאי דמצטרף כנ"ל. עכ"ל. והוא כדברינו בס"ד. והנה מרן הראש"ל נר"ו ביבי"א (שם אות א') אחר שפלפל בחכמה בדין שאמרו חז"ל שהכחל מצטרף לששים, ודן עפ"ז לנ"ד כתב וז"ל: והנה אף מרן שכתב בכ"מ שלדעת הרמב"ם בכל איסורין דרבנן הוו מן המנין, סתם בש"ע (סי' סט) שצריך שיהיה בתבשיל ששים נגד אותו בשר, ומוכח דס"ל כדעת הרא"ש והטור שאין החתיכה מצטרפת לבטל איסור הדם (וכ"מ מדברי בעל האשכול ח"ג עמוד עז). ואמנם הפר"ח (סי' סט סקנ"ב) הכריע להקל שהחתיכה מצטרפת לששים לבטל איסור דם, והביא סיוע לזה ממ"ש מרן בש"ע (סי' צט ס"ג) דלדידן דקי"ל שבכל האיסורים, חוץ מבשר וחלב, אין אומרים חנ"ן, "חתיכה הבלועה מאיסור מצטרפת לבטל האיסור" וכ"כ הרשב"א בתשובה וכו' ובאמת שכן נראה מפשטות דברי הרשב"א והר"ן בטעם הכחל, וכמ"ש הפר"ח שם וגם הכ"מ לדעת הרמב"ם מסייע ליה וכו' מ"מ כיון שמרן הש"ע סתם להחמיר וכמ"ש בפשיטות הרמ"א בת"ח, וכמו שהסכימו האחרונים הנ"ל, נראה שכן עיקר לדינא וכמ"ש העה"ש להוכיח כן מדברי הרשב"א במשמרת הבית. עכ"ל. ובאמת שלא זכיתי להבין היאך נחה דעתו דעת עליון בזה, והלא עדיין דברי מרן ז"ל בסי' צט וק"ו הנ"ל עומדים מנגד למה שסתם בסי' סט הנ"ל, וע"כ לומר שדברי מרן בסי' ס"ט לאו דוקא [מפני שלא נחית מרן ז"ל ללמדנו שם היאך מבטלין בששים] וכמ"ש הרב שבת אחים הנ"ל. ומה גם שיש לסמוך יותר עמ"ש בשני מקומות בסי' צט וגם בסי' ק"ו, ומשנה אחרונה עיקר. ומה שנסתייע מרן יבי"א נר"ו מדברי הרמ"א בת"ח, יש לדחות, דהרמ"א אזיל לשיטתיה דס"ל דאמרינן חנ"ן בכל האיסורים, ולכן באיסור דם שהוא מן התורה ס"ל שהחתיכה עצמה אינה מצטרפת משא"כ לדידן דס"ל דלא אמרינן חנ"ן בכל האיסורים, ולכן אפי' אם הדם הבלוע בחתיכה אסור מן התורה מ"מ החתיכה עצמה מצטרפת להיתר. ומכ"ש דקיי"ל דם שבשלו דרבנן א"כ הו"ל דם ככחל. אמנם מרן היבי"א נר"ו (שם אות ב) הביא דברי הרב קרית ארבע זצ"ל שכתב להקל בנ"ד ע"פ דברי הרב שבת אחים הנ"ל שדברי מרן ז"ל בסי' ס"ט לאו דוקא, ועשה ס"ס כאמור לעיל. ומרן הראש"ל נר"ו השיב עליו, שבודאי דוחק גדול לפרש בדברי מרן דמ"ש שצריך ששים לאו דוקא וסגי בחמישים ותשע וכל כה"ג לאו הו"ל למרן למיסתם סתומי וכו' א"ו סתמו כפירושו שאין החתיכה מצטרפת א"כ מה יועיל ס"ס להקל נגד דעת מרן שקבלנו הוראותיו. עכ"ל. ולולי דמסתפינא אמינא שלא ראה מרן היבי"א נר"ו דברי הרב שבת אחים הנ"ל אלא מתוך ספר קרית ארבע, שהרי המעיין בדברי הרב שבת אחים בשורשן, עיניו יחזו, שהסתמך בעיקר על דברי מרן ז"ל בסי' צט וק"ו וכמבואר בדבריו שהעתקתי לעיל, ולא כתב הס"ס הנ"ל אלא לצירוף בעלמא, ועל טענה זו לא השיב מרן היבי"א נר"ו דבר. וצ"ע. ויעב"א.
היוצא מן המחוב'ר לפע"ד שלסברת מרן ז"ל הדין נותן שבשר שנתבשל בלא מליחה מצטרף אף הבשר עצמו לבטל הדם הבלוע בששים, וכמתבאר בש"ע סי' צ"ט ס"ג ובסי' ק"ו ס"א. מ"מ הואיל והרבה אחרונים ז"ל נטו קו להחמיר בנ"ד, ואין מופת חותך בדעת מרן ז"ל, לכתחילה יש לתקן הדבר ולהוסיף על התבשיל כדי שלבטלו בששים בלי צירוף הבשר, וכמ"ש ביבי"א (שם סוף אות ב') ופשוט.
ושלחתי צילום תשובתי הנ"ל אל מרן ראש הישיבה הנאמ"ן שליט"א לחוות דעתו הרחבה בזה וזה אשר השיב לי:
בס"ד י"ג תשרי התשס"ב
רואה אני דברי כת"ר טובים ונכוחים, ואין שום דוחק לפרש בדברי מרן (בסי' ס"ט סי"א) "ששים כנגד אותו בשר" דהיינו עם הבשר עצמו, וילמד סתום מן המפורש (בסי' צ"ט ס"ג) דבשאר איסורים חוץ מבשר בחלב חתיכה הבלועה מאיסור מצטרפת לבטל האיסור. וכיוצ"ב מצינו בגמ' (שבת דף ק"ל ע"א) נוהגים היו בשעת הסכנה שהיו מביאין (סכין של מילה) מכוסה ע"פ עדים ומספק"ל להש"ס דלמא עדים דקאמר איהו וחד. אע"פ שהלשון מביאין מכוסה ע"פ עדים. משמע, עדים חוץ מן המביאין. מ"מ יש לפרש שהמביא עצמו הוא אחד מן העדים וה"נ דכוותה. ומה גם שמה שציין העה"ש להרשב"א במשמרת הבית דף ע"ה, לא מצאנו מזה כלום שם, ומסתברא שלא יסתור עצמו ממ"ש בתשובה (ח"א סי' תצ"ד) שציין כת"ר. הילכך נראה שאפשר לסמוך על דברי מוה"ר שבת אחים זצ"ל (רבה הראשי של תוניסיה לפני כמאה שנה) שהבשר עצמו מצטרף לששים.
בברכת מועדים לשמחה וכל טוב
נאמ"ן ס"ט
סימן קיא - תבניות של בשר וחלב שנתערבו
מאת ר' חנן פרץ / מחוברת אלול תשס"ב (שנה ב') סי' קב
עמדתי ואתבונן אודות תנור אפיה שהיו בו שתי תבניות אחת בשרית והאחרת חלבית, ומפאת שלא נשתמש בתנור מזה זמן, נתערבו לו התבניות ואינו יודע להבחין איזהו החלבית ואיזהו הבשרית, מה דין תבניות הללו?
תשובה: בעבודה זרה (עה:) שנינו: הלוקח כלי תשמיש מן העובד כוכבים, את שדרכו להטביל יטביל, להגעיל יגעיל, ללבן באור ילבן, והשפוד והאסכלא מלבנן באור. ע"כ. ופרש"י, השפוד והאסכלא, שתשמישן ע"י צלי. עכ"ל. ור"ל, שתשמישן בלא רוטב אלא בדבר יבש, ולכן צריך ללבנן באור. ובגמ' (שם עו.) רמי ליה רב עמרם לרב ששת, תנן השפודין והאסכלא מלבנן באור, והתנן גבי קדשים השפוד והאסכלא מגעילן בחמין?! א"ל, עמרם ברי, מה ענין קדשים אצל גיעולי עובדי כוכבים, הכא [גבי קדשים] היתרא בלע, התם [כלי עכו"ם] איסורא בלע. ובהשקפה ראשונה נראה, שלפי זה ה"ה בתבנית חלבית שרצונו להכשירה כדי שיוכל להשתמש בה בבשר, מכשירה בהגעלה מפני שבלעה היתר וא"צ ללבן אותה אפי' אם בלעה ביבש, כדין שפוד ואסכלא של קדשים דסגי לה בהגעלה.
אמנם הש"ך ביו"ד סי' קכא (סק"ח) גבי מחבת של בשר או חלב כתב בשם הרמ"ע מפאנו בתשובה (סי' צו) שצריכה ליבון ע"ש. מ"מ אין זו דעת מרן הש"ע שקבלנו הוראותיו, שהרי בב"י או"ח (סי' תנא) גבי מחבת הביא מחלוקת בדבר, כי הנה הרא"ש בפסחים פרק כל שעה (סי' ז') כתב וז"ל: ומחבת שמטגנין בה, כתב אבי עזרי, הוגד לי בשם אבא מורי אחרי פטירתו, שהיה מצריכה ליבון, דמדמי ליה לתנור שאופין בו דבעי הסיק, ולא זכיתי לדון לפניו, דנ"ל דסגי בהגעלה, והכי נהוג עלמא. ועוד, דלענין חלה יהיב תלמודא חד דינא לטיגון ובישול. ותו, שלא חילקו חכמים בין יורה ליורה, אע"פ שיש יורה שמטגנין בה חלב. ותו דתני בתוספתא (ע"ז פ"ט ה"ב), היורות ומחמי חמין וטיגון וקומקומוס, מדיחן ברותחין. עכ"ד. ויש אומרים דפעמים שמטגנים בה ונתייבש השמן ונאפה מה שבתוכה בלא שמן, והו"ל כמאפה תנור ונבלע בתוכה ע"י האור בלא משקה, ולכן צריכה ליבון כמו שיפודין ואסכלאות. וכתב ע"ז הרא"ש, ולא נהירא לי, דאם באנו לחוש לזה א"כ כל הקדירות של מתכת פעמים מחסרים המרק ומקדיח והתבשיל נשרף ונדבק לדופני הקדירה וצריך ליבון, ולא מצינו מי שחשש לזה, אלא היינו טעמא דאע"פ שנשרף ונדבק לדופן הקדירה לחלוחית משקה יש בתבשיל אלא שהוא יבש אצל דופני הקדירה ולא מיקרי תשמישו ע"י האור להצריכו ליבון. עכ"ל. וכ"כ המרדכי (שם סי'תקעז) והגמ"י (פ"ה הכ"ג אות א') שמחבת סגי לה בהגעלה. וסיים מרן בב"י שם: ואע"פ שהרשב"א כתב בתוה"ב (ב"ד ש"ד לה.) דמחבת צריכה ליבון, נהגו העולם להכשירה בהגעלה כדברי הראבי"ה והרא"ש דמסתבר טעמייהו. עכ"ל. וכ"פ בש"ע (שם סי"א) דמחבת סגי לה בהגעלה. [ונלע"ד שלדעת הרא"ש הדין כן גם במחבת של איסור כמבואר בטור יו"ד (סי' קכא).] ובש"ע יו"ד סי' קכא ס"ד כתב, מחבת שמטגנים בה, אע"פ שלענין חמץ בפסח די לה בהגעלה לענין שאר איסורים צריכה ליבון. וכמ"ש בב"י שם שלענין איסור יש להחמיר כהרשב"א ור' יואל. ואע"פ שהפר"ח פסק שמחבת לפסח צריכה ליבון מ"מ אנחנו קבלנו הוראות מרן. וע' בשו"ת יחו"ד (ח"א סי' ז).
ונהדר אנפין לדברי הרמ"ע מפאנו הנ"ל כי הנה בתשובה (סי' צו) כתב וז"ל: מחבת רוב תשמישה בלי מים אלא ע"י שאר משקים כגון שמן והדומים לו, ויש להם לעכו"ם חלב מהותך וקרבי דגים טמאים, ודם וחלב בהמה טמאה ושאר מינים, והיא בולעת איסור. וכן מבשלים בכל יום בשר בחלב, ואין כאן אמצעי מבליע שאין האיסור בגופו אלא האור בלבד, משא"כ בפסח שהחמץ נבלע ע"י רותחין, וכן יצא ע"י רותחין. וכן אם אירע למחבת חולבת בת יומא ונתבשל בה בשר מטוגן בשומן, שגם הוא מין בשר ואסור בחלב או מחבת של בשר בת יומא ונתבשל בה חלב אין לה הכשר אלא בליבון שהאור מפליט בליעה ראשונה ומשבחת התבשיל והתערובות חוזרות ונבלעות בכלי ואין כאן אמצעי מבליע שאין איסור אלא האור בלבד. עכ"ל. והנה ברור לכל מעיין שזהו סברא חדשה, ולא תלה הענין במחלוקת הרשב"א והרא"ש אלא טעמו אם יש אמצעי לבליעה או לא. ודעת מרן אינה כן, שהרי גבי חמץ, פעמים כלה השמן ונשאר החמץ יבש במחבת ובולע בלא אמצעי ע"י האור ולא חש לזה מרן. ולסברת הרמ"ע מפאנו שבחמץ יבש בלא אמצעי צריך ליבון, גם דעת הרשב"א אינה כן, שהוא ז"ל ס"ל שכלה השמן או שאם השמן צף על כולה אז האיסור נבלע ע"י האש וחשיב לה כשיפוד. ולא חילק אם ע"י אמצעי. והש"ך (שם) כתב בתחלה, שמחבת בשר או חלב סגי לה בהגעלה עפ"י מה שחילק מרן ז"ל בין מחבת של פסח (דהיתרא בלע) לבין שאר איסורים. ושוב חזר בו להצריך ליבון למחבת של בשר או חלב עפ"י תשובת הרמ"ע הנ"ל. ע"ש. ובאמת שלא זכיתי להבין דבריו, חדא, דאע"ג דמרן ז"ל חשש לסברת הרשב"א וסיעתו בשאר איסורים, שפעמים השמן כלה והמחבת בולע ע"י האש, מ"מ בנ"ד עדיין היתר הוא שכן כתב "בשר" או "חלב" וזהו בכלל מה שאמרו בע"ז (עו.) "היתרא בלע" וכן מצאתי להגרע"א בתשובותיו (ח"ב סי' מט ד"ה ובההיא) שהקשה כן, וכתב, שמחבת בשר ודאי מהני הגעלה כדמסקינן בסוגיא דע"ז גבי נותר, ונשאר שם בצ"ע. ובשו"ת חת"ס (חיו"ד סי' קי) גבי מחבת בשר פסק שיגעילוה שלש פעמים ע"ש. וע"ע בכה"ח באו"ח (סי' תנא אות ע) ופשוט הדבר שמחבת בשרית שאינה בת יומא אפשר להכשירה בהגעלה כדי להשתמש בה בחלב, ואפי' הרמ"ע מפאנו שהצריך ליבון זהו דוקא לקדירה בת יומא אבל כשאינה בת יומא דנטל"פ סגי לה בהגעלה.
וכעת נשוב לדין תבנית של תנור, שכן שונה היא ממחבת שכן רוב תשמישה ביבש. וכ' הפר"ח (סי' תנא סי"א) שאפי' לדעת הרא"ש והש"ע, טסין שאופין בהם פשטידא ונותנים עליהם מעט שמן צריכים ליבון, שאין כאן שמן רוחש כמו במחבת, ותשמישו ע"י האור נקרא. וכ"פ הכה"ח (שם אות קלט) ובמשנ"ב (שם סק"ה) וכן העלה להלכה מרן הגרע"י בשו"ת יחו"ד (שם) גבי סיר של חמץ שצריכה ליבון. אמנם כל זה גבי חמץ שאף נאמר דחמץ היתרא בלע, הרי מרן הש"ע פסק גבי שיפודים ואסכלאות שצריכים ליבון כדעת הרמב"ם והרי"ף. וצ"ל שהטעם כמו שכתב הרמב"ן שחמץ שמו עליו, אבל גבי תבנית בשר של היתר עדיין היתר גמור הוא, ולכן סגי לה בהגעלה. ועוד דעבר זמן מעת לעת ונטל"פ. ואע"פ דמרן בש"ע (ס' קכב ס"א) פסק כסברת הרשב"א בתוה"ב ב"ד ש"ג) שטעם פגום בבשר או חלב אסור וצריך הגעלה ע"ש. הנה הרא"ה בבדק הבית חלק על הרשב"א בזה ודחה כל ראויותיו ומרן הב"י לא ראה ספר בדק הבית (עי' שה"ג מע' ספרים ערך בדק הבית) וכתב בספר פרי תואר (סי' קכב סק"ב) מאחר שאין הכרעה מהש"ס לפלוגתייהו של הרשב"א והרא"ה נקטינן לקולא במילי דרבנן (נטל"פ בכלים של בשר או חלב) ע"ש. ואע"פ שדעת מרן ז"ל אינה כן מ"מ חזי לאצטרופי בנ"ד וכ"כ בתשובת חת"ס והגרע"א הנ"ל לצרף סברת הרא"ה הנ"ל.
ואנכי הרואה למרן בב"י באו"ח (סי' תקט) בשם המרדכי פ"ב דביצה (סי' תרפ"א) שכתב וז"ל: ר"י התיר בתשובה ללבן ביו"ט כלי שאפו בו ביום פלאדון, ואחרי הליבון יאפה תחתיה פשטידא של בשר, ומשום תיקון כלי אין כאן שהרי נראה שמחממה לבשל תחתיה וכ"כ הגמ"י (פ"א אות א) בשם סמ"ק וז"ל: ודוקא כשמלבנה מחלב לבשר או איפכא שאז לא בעי ליבון גמור שתישרף קליפתה אלא סגי ליה בליבון קצת כמו שרגילין העולם לתת עליה קש לנסות ובהכי סגי דלא גרע מהגעלה דמועלת אף בתשמישו ע"י האור היכא דהיתרא בלע, אבל טרפ"א של גויים הבלועה מאיסור צריכה ליבון גמור שתשור קליפתה ע"כ. והביאו הכה"ח (סי' תנא אות ע) וכתב שם, שכן דעת הר"ן שכל היכא דהיתרא בלע, אע"פ שתשמישו ע"י האור סגי ליה בהגעלה. ע"ש. וז"ל מרן בש"ע (שם ס"ה) מותר ללבן ביו"ט כלי ברזל שאפו בו פלאדון של גבינה, ואחרי הליבון יאפו בו פשטידא של בשר. עכ"ל. ובודאי שכוונת מרן ז"ל שיעשה לו ליבון קל וכמ"ש בב"י וכ"כ המג"א (שם סק"ו) דכאן דהיתרא בלע סגי ליה בליבון כל דהו. וכ"כ הט"ז (שם סק"ה) ועי' בביאור הגר"א דס"ל דסגי בהגעלה. ולכן יראה לענ"ד שאותם תבניות הנזכרים בשאלה שנתערבבו שיגעילם או שיניח התבניות בתוך התנור ויסיק התנור כשעה על חום גבוה ונחשב הדבר כליבון קל. וע"ע בשו"ת יבי"א (ח"ה חיו"ד סי' ז אות ז).
עוד רגע אדבר, בדבר מה שנהגו אחינו האשכנזים שאין להפוך כלי חלבי לבשרי וכן להיפך, וכמ"ש המג"א (סי' תקט סקי"א) והביאו החת"ס בתשובה (שם) וז"ל: אם מכשיר הכלי לפסח, אני נוהג להתיר להחליף הכלים כרצון איש ואיש מבשר לחלב או להיפך, כיון שההכשר לא לכוונת בשר וחלב רק לכוונת חמץ, ובזה אין לחוש למג"א ע"כ. והובא להלכה במשנ"ב (סי' תנא סקי"ט) ויראה דה"ה בנ"ד שנתערבו לו התבניות ואין כוונתו להחליף, שאף אחינו האשכנזים יהיו רשאים להכשיר התבניות כאמור. ועי' בדין זה באריכות בשו"ת יבי"א (ח"ג חיו"ד סי' ד) ואני את חלקי הנלעד"כ. ויה"ר שלא תצא תקלה מתחת ידינו, אמן.
סימן קיב - קדרה שנתבטל בה איסור דרבנן בס' אם צריכה הכשר
מאת הרב אייל אבידן / מחוברת אלול תשס"א (שנה א') סי' עח
ראיתי לברר אודות מה שפסק מרן ז"ל בש"ע יו"ד (סי' צט ס"ו) שאיסור דרבנן שנתערב ואין ס' מרבין עליו עד שיהיה ס' כנגד האיסור ויתבטל הטעם ע"ש. מה דין הקדרה שנאסרה האם חוזרת להיתרה כדין המאכל ואינה צריכה הכשר או שמא הואיל ואין הדבר ברור שהאיסור שנבלע בקדרה יצא אח"כ לגמרי, צריך להכשיר את הקדרה?
הנה מרן ז"ל בב"י (שם) הביא לשון הרמב"ם ז"ל (פט"ו מהמ"א הלכה כ"ה-כ"ז) שכתב וז"ל: אסור לבטל איסורין של תורה לכתחילה ואם ביטל הרי זה מותר וכו' כיצד? הרי שנפלה סאה של ערלה לתוך מאה סאה שהרי נאסר הכל, לא יביא מאה סאה אחרות ויצרף כדי שתעלה באחד ומאתים. ואם עבר ועשה כן, הכל מותר. אבל באיסורין של דבריהם, מבטלין האיסור לכתחילה. כיצד? חלב שנפל לקדרה שיש בה בשר עוף ונתן טעם בקדרה, מרבה עליו בשר עוף אחר עד שיבטל הטעם. וכן כל כיוצא בזה. עכ"ל. וכן פסק מרן בש"ע (שם) עפ"י דברי הרמב"ם וכאמור. ויש להקשות על זה ממה שפסק מרן להלן (סי' ק"ו ס"א) שחתיכת היתר שבלעה איסור ולא היה ששים בחתיכה כנגד האיסור ונאסרה, אם נפלה לתבשיל, צריך ששים כנגד האיסור הבלוע בחתיכה מפני שטעם האיסור הבלוע בחתיכה מתפשט והולך בכל התבשיל ומ"מ החתיכה עצמה נשארת באיסורה משום דקיימא לן אפשר לסוחטו אסור והיינו דחיישינן שמא לא נפלט כל האיסור הבלוע בחתיכה כיעו"ש ובב"י באורך. ולכאורה קשה היאך כתבו הרמב"ם ומרן ז"ל שחתיכות העוף שבלעו טעם חלב חוזרות להיתרן כשירבה עליהם עוד חתיכות עד שיבטל הטעם [ר"ל, שיהיה ס' כנגד האיסור], אלא ודאי שסוברים הרמב"ם ומרן ז"ל שאין אומרים "אפשר לסוחטו אסור" אלא באיסור דאורייתא אבל באיסור דרבנן תולין להקל שכל האיסור יצא "ואפשר לסוחטו מותר" ולכן החתיכות חוזרות להיתרן. וכן מצאתי להגאון ערך השלחן (סי' קו אות א) שכתב כן.
ומן האמור תבין למה הרמב"ם ז"ל גבי ביטול איסור של תורה הביא לנו דוגמא, מסאה ערלה שנפלה למאה סאה של חולין שהוא תערובת יבש ביבש ולא מתערובת חלב בקדרה עם בשר בהמה, מפני שבאופן זה אע"פ שהרוטב מותר מ"מ חתיכות הבשר נשארות באיסורן מפני שאפשר לסוחטו אסור. אבל באיסור דרבנן דקיי"ל אפשר לסוחטו מותר אפי' נפל חלב לקדרה עם בשר עוף, מותר הכל. וכן מצאתי להגאון פרי תואר (סי' ק"ו אות א) שלחלק יצא בין איסור דרבנן שהחתיכה חוזרת להיתרה לבין איסור דאורייתא שאין החתיכה חוזרת להיתרה. ויישב על פי זה סתירת דברי מרן ז"ל שכתב (שם) שהחתיכה נשארת באיסורה, ולעיל (סי' צב ס"ד) פסק, שהחתיכה עצמה חוזרת להיתרה. כיעו"ש. [אגב חדא תרתי, למדנו מכאן שלדעת מרן ז"ל אין אומרים חנ"ן באיסור בשר וחלב דרבנן וכמ"ש הפר"ח סי' צב אות יז, והפר"ת סי' צט אות יא].
ומעתה הדבר ברור שיש לנו לומר אם בשר העוף חוזר להיתרו כ"ש שיש להתיר את הקדירה מפני שאנו תולין שכל האיסור יוצא ונתערב בתבשיל שוה בשוה ונתבטל. וכן מתבאר מדברי הכה"ח (סופר) סי' צט אות מ"ו שכתב, אם נתערב איסור בהיתר מועט שלא היה בו ששים שנאסר הכלי והמאכל ואח"כ הוסיף עליו עד ששים אפי' בשוגג שהמאכל מותר גם לעצמו מ"מ הכלי אסור כיון שכבר בלע איסור. אע"ג דאח"כ נתבטל האיסור בששים מ"מ האיסור שנבלע בכלי אינו נפלט לגמרי כמ"ש לעיל אות ל"ז גבי חתיכה יעו"ש. עכ"ל. נמצא שהרב ז"ל למד דין הכלי מדין החתיכה, ולכן לגבי איסור מן התורה שנתערב פסק הרב ז"ל לאסור את הכלי כדין החתיכה אבל באיסור דרבנן דקי"ל שהחתיכה עצמה חוזרת להיתרה וכמו שמתבאר מדברי הרמב"ם ומרן ז"ל שהזכרתי למעלה, א"כ גם הכלי חוזר להיתרו. והדברים ברורים. זהו הנלע"ד.
המורם מן האמור: איסור דרבנן שנתערב ולא היה ס' כנגדו והרבה עליו עד שיהיה ס' כנגד האיסור, דין הקדירה כדין החתיכות שחוזרות להיתרן, ואין צריך להכשיר את הקדירה. וציימ"א.
סימן קיג - בדין נפילת עכבר למשקין
מאת הרב יצחק וקיים / מחוברת תשרי תשס"ב (שנה ב') סי' ז
כתב הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות (פט"ו הלכה כ"ח) וז"ל: כבר ביארנו שאם נתן דבר האסור טעמו בדבר המותר, נאסר הכל. בד"א, בשהשביחו אבל אם פגם זה האסור למותר והפסיד טעמו, הרי זה מותר וכו'. ע"כ. ושם בהלכה ל"א כתב וז"ל: עכבר שנפל לשכר או לחומץ, משערין אותו בששים שאנו חוששין שמא טעמו בשכר וחומץ משביח אבל אם נפל ליין או לשמן או לדבש מותר ואפי' נתן טעם, מפני שטעמו פוגם, שכל אלו צריכין להיותן מבושמין וזה מסריחן ומפסידן. עכ"ל. וכתב הטור יו"ד סימן ק"ד וז"ל: כתב הרמב"ם ואם נפל ליין ושמן שרי, שאלו צריכים להיות מבושמים ובודאי פוגם. עכ"ל. ותמה עליו הב"ח (שם), דהרמב"ם כתב יין ושמן ודבש, ולמה השמיט רבינו דבש. ותירץ, אולי לא היה כתוב דבש בספר הרמב"ם שבידו. אבל ודאי דה"ה דבש ושאר משקין, דדוקא חלא ושיכרא דמספקא ליה לתלמודא אי משביחן הוא דאסור אבל שאר כל המשקין ודאי פוגם ושרי, דאל"כ הו"ל לתלמודא לפרש כי היכי דקא מפרש לחלא ושיכרא. כך נראה מדעת הרמב"ם. עכ"ל. וגם מרן בב"י (שם) הביא דברי הר"ן בפרק בתרא דע"ז שכתב, הורו רבותינו הצרפתים הלכה למעשה דדוקא בחלא ושיכרא לפי שמשביחה אבל בשמן ויין ושאר משקין פוגם הוא ומותר. וכ"כ הרמב"ם. ע"כ ושוב כתב מרן בב"י (שם) שמדברי הרא"ש בתשובה נראה שסובר דעכבר שומן אווזא אשבוחי משבח ואפשר שהוא סובר שאין חילוק בין שיכרא וחלא לשאר משקין ובכולם יש מקום לחוש אולי משביחים. וסיים: מ"מ לענין הלכה נקטינן כהרמב"ם והרשב"א ורבותינו הצרפתים דבסמוך. עכ"ל. וכ"פ בש"ע וז"ל: אם נפל ליין או שמן או לשאר משקין פוגם בודאי ואין צריך ששים לבטל פליטתו. עכ"ל.
והנה מה שנראה מדברי הפוסקים הנ"ל שלדעת הרמב"ם דין שאר משקין כדין יין ושמן ודבש שאם נפל עכבר לתוכם פוגם הוא, ומותר. לעניות דעתי דבריהם צריכים עיון, שהרי דקדק הרמב"ם בלשונו הצחה והטהורה וכתב, אבל אם נפל ליין או לשמן או לדבש מותר וכו' ואם דעת הרמב"ם להתיר גם בשאר משקין היה לו לומר אם נפל לשאר משקין או עכ"פ להוסיף: או לשאר משקין. ועוד, שהרי הרמב"ם ז"ל נתן טעם לדבריו, שכל אלו צריכים להיות מבושמים, ור"ל שאותם הדברים שהזכרתי צריכים להיות מבושמים וטעם זה לא יכון בשאר משקים. ומה שכתב בתחילת דבריו, שכר או חומץ, נראה שתפס לשון התלמוד שבאלו נסתפקו בגמ' ע"ז (סח:) ורק באלו נסתפקו מפני שחוששים בהם שמא טעם העכבר בשכר וחומץ משביח. ולעולם שאר משקין ודאי משביח ואסור. ונ"ל הטעם שהסתפקו בשכר וחומץ כיון שקרובים במהותם ליין וגם יש להם ריח וחומציות. וכן מצאתי להגר"א שעל דברי הרמ"א בהגה שכתב יש מחמירים בשומן כתב וז"ל: כ"מ מתשובת הרא"ש. ואפשר דס"ל דה"ה בשאר משקין, וכ"מ מדברי הרמב"ם שכתב ואם ליין ושמן שרי שאלו צריכים להיות מבושמים, משמע בשאר משקין אסור וקמיבעיא בחלא לאפוקי חמרא דמותר. עכ"ל. והש"ך (שם סק"ה) והט"ז (שם סק"ב) הביאו דברי מהרש"ל שכתב שאינו מתיר אלא ביין ושמן ודבש מטעם שכתב הרמב"ם שאילו צריכים להיות מבושמים. וכן ראיתי להרדב"ז בפירושו על דברי הרמב"ם (שם) שכתב וז"ל: ויש חולקים על רבינו בזה, לפי שהעכבר לכל דבר שיפול הוא פוגם. וקולא גדולה היא, שהרי יש עכברים בשדות שאוכלים אותם בני אדם, והרי הוא כשאר בשר בעלי חיים ונותן טעם במקצת דברים ומידי (כצ"ל) ספיקא לא יצאנו עכ"ל. הרי שהבין מדברי הרמב"ם שלא התיר אלא יין שמן ודבש אבל בשאר דברים שאינם מבושמין אין העכבר פוגם בהם ואסור. ולכן תמה על אותם שחולקים על הרמב"ם וסוברים שבכל דבר העכבר פוגם. [ובודאי שגם החולקים לא התירו לגבי שכר וחומץ מפני שזהו נגד התלמוד ולא רק נגד הרמב"ם]. וכ"כ הרב מעשה רוקח על דברי הרמב"ם (שם) בפשיטות, שדוקא ביין שמן ודבש התיר הרמב"ם אבל בשאר משקין סמכינן אטעימת גוי ושכן מוכח מזה שסיים שכל אלו צריכין להיות מבושמין וכו' ושכ"כ מהרש"ל פג"ה סי' מח ע"ש. והוא כדברינו בס"ד. ושו"ר להרב ערוך השולחן (סי' קד אות יא) שהביא מחלוקת האחרונים בביאור לשון הרמב"ם הנ"ל. כיעו"ש. ומעתה בהיות ונראה שדעת הרא"ש להחמיר בשאר משקין וכמ"ש מרן הב"י בדעתו. וכן פשט לשון הרמב"ם כמו שנתבאר לעיל וכמו שהבינו בדבריו הרדב"ז, ומהרש"ל שהובא בשתיקה כהודאה בש"ך ובט"ז, והגר"א, לכן נראה שיש להחמיר בשאר משקין מפני שכן דעת הרמב"ם והרא"ש1
ואסיים בפרפרת הקשורה להדין הנ"ל בדרך הדרש והוא ממה שכתוב בפרקי שירה, עכבר אומר: ארוממך ה' כי דליתני ולא שמחת אויבי לי. ונ"ל לפרש מאמר זה דרך הדרש על הענין שאנו עוסקים בו. שהעכבר אומר: ארוממך כאשר אני פוגם את הטעם אני ארומם אותך. ומתי זה? כשאני מעורב בשמן דבש יין, שהם ר"ת שדי הרמוז בשם ה' ולמה? כי דליתני כלומר, שבדרך כלל כשאני משביח זורקים את התבשיל כולו, וכאן שאני פוגם מותר לאוכלו והרי כאילו מרימים אותי. ולא שמחת אויבי לי פי' לא כאשר אפול לשכר, משקין, חומץ, תירוש. שכן שמחת ר"ת שכר, משקין, חומץ, תירוש (יין). והטעם, כי (דברים אלו) אויבי לי שהם גורמים לזרוק התבשיל כיוון שאני משביח בהם. ועוד יש לפרש, כי הנה נודע שהעכבר הוא אחד משמונה שרצים טמאים שהזכירה התורה כמו שכתוב בויקרא (יא כט): "וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ החולד והעכבר והצב למינהו וגו'" ולמדנו למעלה מדברי הרמב"ם שאם נפל עכבר לשמן דבש יין אינו פוגם שאלו צריכים להיות מבושמים ור"ת שלהם שד"י. ופירושו, אדם שהוא מלא ביראת ה' וכבר מבושם ביינה של תורה, מילא כריסו ש"ס ופוסקים ושמו הולך לפניו, אם יפגע בו אדם אפיקורוס שאין בו ריח תורה אלא כולו מצד הטומאה והסט"א (כמו העכבר) לא יהיה בו כדי להשפיע על אדם ירא שמים, כדין עכבר שנפל ליין שהתבשיל שמותר וא"צ בטול וכמו שמצינו בר"מ שלמד עם אלישע אחר ועליו נאמר "תוכו אכל קליפתו זרק" ואדרבא יעלה ויבוא יגיע ויתקדם ויחזור בתשובה ובסוף יודה לקב"ה שזכה לחזור בתשובה כמו העכבר שאמר ארוממך ה' כי דליתני. משא"כ אם יפגע באדם שעדין אינו מלא כראוי ביראת ה' שנמשל לשכר או שאר משקין זה סכנה ויכול לאוסרו בעבותות הסט"א שלו. אלא אם כן יש ששים כנגדו. כלומר, אותו אדם מצוי בתלמוד שבכל ששים מסכתות הש"ס שאז לא ישפיע עליו לרעה. ע"כ צריך שיקול דעת גדול מאוד "אם לדבר" "מתי לדבר" "כיצד לדבר" וכו' וכו' וכבר אמר שלמה בחכמתו, (משלי יז יב) פגוש דוב שכול ואל כסיל באולתו. ופירש"י (שם), טוב לאדם שיפגע דוב משכל ואל יפגע בו אחד מן הכסילים המסיתים אותו לסור מה' ומתורתו. עכ"ל. ובאה אות פ"ה של תיבת פגוש בקמץ (ולא בשוא) בפלס זכור ושמור, ללמדנו שאפי' אם יהיה הדבר תמיד יש להעדיפו על פני פגישת כסיל באולתו. וגם כשצריך לדבר עם אנשים רחוקים צריכים לדעת שהכל יהיה במדה במשקל ובמשורה כדי שיהיה מתקן ולא מקלקל. וכמו שאמר הגאון ר' יהודה צדקה זצ"ל כי האתרוג שיש בו ריח וטעם רומז לתורה ומעשים טובים מחובר לג' מינים אחרים רק בזמן הברכה לרמוז שהצדיק לא יהיה מצוי תמיד עם האנשים שאינם שלמים בדרך ה' אלא רק בזמן הדרוש והראוי לכך.
סימן קיד - בדין ספיקא דרבנן לקולא
מאת ר' שי אבידר / מחוברת תשרי-טבת תשס"ד (שנה ד') סי' ה
ראה ראיתי מ"ש מו"ר הרה"ג משה הלוי זצ"ל בספרו הבהיר ברכ"ה ח"א (פ"ב הל' ח) וז"ל: "דבר שנפל בו ספק מחמת המציאות ויש לו השלכה לענין קיום מצוה שחיובה מד"ס שיש עליה ברכה או שהברכה היא המצוה עצמה, מותר לקיים בו את המצוה ולברך, ואין אומרים בזה סב"ל וכו'" עכ"ל ובהערות (שם הערה 23) כתב שכיון שהספק נוגע בענין קיום מצוה שחיובה מד"ס הרי הולכים בספקו להקל ככל ספק בדברי סופרים ומקיימים בו את המצוה בודאי, וא"כ צריך גם לברך על המצוה שמקיים בו כאילו קיים את המצוה בדבר שאין בו ספק כלל, ולא שייך לחלק בין המצוה לברכה ולומר לגבי הברכה סב"ל שהברכה היא על המצוה וכיון שמקיים מצוה בודאי, אין כאן שום חשש ברכה לבטלה, ולא דמי לאופן שיש ספק במצוה אם חייב בה או לא, שבזה אפי' אם נחמיר לקיים את המצוה כגון שהיא של תורה, והולכים בספיקא להחמיר, מ"מ אין זה ודאי שמקיים מצוה שעדין יש צד שפטור ואינו מקיים שום מצוה, ולכן לענין הברכה חיישינן מיהא לצד זה שלא לברך שסב"ל, אבל במצוה שבודאי חייב בה מד"ס ויש ספק אם אפשר לקיימה בדבר מסוים או בזמן מסוים כיון דאזלינן לקולא ומתירים לקיימה באותו דבר או באותו זמן מדין ספיקא דרבנן לקולא, א"כ בודאי שצריך לברך על המצוה וכו'. והביא ראיה מדברי התוס' מנחות (סו.) ד"ה זכר, שכתבו שבספק חשיכה יכול לברך (על ספירת העומר) ואין צריך להמתין עד שיהא ודאי לילה כיון שבזמן הזה ספירת העומר מדרבנן והוה ספיקא דרבנן לקולא עכת"ד. וכן כתבו עוד ראשונים וכן פסק מרן (סי' תפט ס"ב). עוד הביא ראיה מהפמ"ג (מש"ז סי' קס אות ט') עמ"ש מרן בש"ע (שם ס' יא) שמים של נטילת ידים שיש בהם ספק אם נעשתה בהם מלאכה או לא, או שיש ספק אם יש בהם כשיעור או לא וכו' טהור שכל ספק טהרה בידים טהור.
כתב הוא כיון שנטילת ידים דרבנן אזלינן בהו לקולא וגם מברכינן על נטילה זו כיון שהנטילה כשירה אין כאן "לא תשא" ע"כ. עוד ראיה הביא מגמ' ברכות (נג.) ת"ר היה מהלך חוץ לכרך וראה אור אם רוב נכרים אינו מברך אם רוב ישראל מברך ומסיק דאפילו מחצה על מחצה מברך. וכ"פ הטוש"ע (סי' רחצ ס' ז) וכתב הרא"ה בפקודת הלוים (ברכות שם) שמחצה על מחצה מברך משום דספיקא דרבנן לקולא, ואע"פ שהפרי חדש יו"ד (סי' קיד ס"ק י) כתב דאפילו מחצה על מחצה הוי רובא דאיכא גויים שהדליקו וא"כ הוי רובא להיתרא, מ"מ כיון שגם בתרי ספיקי לא מברכינן וכמ"ש בשו"ת מכתם לדוד פרדו (סי' ג) ושכן דעת מרן הש"ע, וא"כ ע"כ דשאני הכא במחצה על מחצה דמברכינן משום ספיקא דרבנן לקולא. עוד בה שאפילו נימא שיש גויים שהדליקו במוצ"ש כנגד זה במחצה ישראל יש שהדליקו לא לשם אורה אלא להתחמם וכיוצ"ב וא"כ שוב הו"ל ספק שקול. ושכן כתב הריטב"א הנד"מ (ברכות נג.) וז"ל: מחצה על מחצה מברך דאיכא תרי ספיקי שמא כותי שמא ישראל ואת"ל שמא כותי שמא לא עשה בו מלאכה בשבת. אבל לשמא לא נעשית להאיר לא חיישינן דלא שכיחא "ואי נמי שכיחא, ספיקא דרבנן לקולא" עכ"ל. (וכן הוא בשטמ"ק שם), וכעין זה כתב גם המאירי (שם). והוסיף עוד ראיה ממה שכתב המאירי (שם) גבי ברכת הריח שגם במחצה על מחצה מברך ובברכת הריח ליכא תרי ספיקי אלא ע"כ דמברכינן משום ספיקא דרבנן לקולא. וראיה אחרונה הביא ממאי דהתירו בשו"ת הגאונים (ליק סי' נא) ועוד ראשונים להתפלל מנחה בבין השמשות וכן פסקו האחרונים, ולמה לא חששו לסב"ל אלא ע"כ משום דתפילת מנחה דרבנן הו"ל ספיקא דרבנן לקולא ותלינן שהוא יום ומברכינן נמי. עכת"ד המאלפים. וע"ע בספרו יוסף דעת (סי' יא) שהעלה דאין לצרף דעת ר"ת לביה"ש לחושבו יום ע"ש. וע"ע בספרו ברכ"ה ח"ד (פרק ד הערה 41) מה שכתב בשם הרשב"א וצרף לכאן. וע"ע במאור ישראל ח"א (ברכות נג.) למרן הגרע"י נר"ו שהביא מ"ש השטמ"ק והריטב"א והמאירי שהתירו לברך מטעם ס"ס ע"ש. ולפק"ד יש להשיב על דבריו כנ"ל, ואכמ"ל.
ולכאורה יש להעיר מכאן על מה שכתב בספרו מנוחת אהבה ח"א (פרק ז הל' א) דאם לא קידש בליל שבת מקדש והולך כל יום השבת אבל מששקע החמה ביום שבת שוב אינו יכול לקדש. ובהערות (שם הע' 3) הביא דברי הפמ"ג (מש"ז סי' רעא אות יא) שאם התפלל בשבת שכבר יצא יד"ח קידוש מה"ת ואין צריך לקדש על היין אלא מד"ס א"כ בבין השמשות של מוצ"ש לא יאמר נוסח הקידוש עם שם ומלכות דכיון שבין השמשות הוא ספק יום ספק לילה הו"ל ספיקא דרבנן לקולא וסב"ל אבל אם לא התפלל שחייב מה"ת לקדש אז יקדש בברכה בבין השמשות דספיקא דאורייתא לחומרא. עכת"ד והרב שם דחה דבריו והעלה שגם אם חייב מה"ת לא יקדש בברכה משום סב"ל.ע"ש. וע"ע מה שכתב (שם פרק ט הע' 9) גבי מי שנאנס ולא אכל סעודה שלישית בשבת עד ששקעה החמה צריך לאוכלה בביה"ש כיון דספיקא דרבנן היא ולקולא וכמו תפילת מנחה עכת"ד. וקשה, דאם חייב בקידוש רק מדרבנן אמאי לא יקדש בברכה וכמו בתפילת מנחה וסעודה שלישית לדעתו.
איברא דהכלל שכתב הרב ברכ"ה זצ"ל, אינו ברור כולי האי, דהנה הר"ן בהלכות (סוכה כב: מדפי הרי"ף) אמאי דאמר ר' יוחנן אתרוג בשביעי אסורה בשמיני מותרת כתב וז"ל: "ומשום הכי בשמיני מותרת דליכא למימר דמגו דאתקצאי לביה"ש אתקצאי לכולי יומא משום דלביה"ש גופיה לא איתקצאי שהרי ביה"ש אינו ראוי למצות אתרוג שאפילו לא נטל כל היום אינו נוטלו ביה"ש דכיון דלולב בזמו הזה מדרבנן בר מיום ראשון וביה"ש ספיקא הוא וספיקא דרבנן לקולא וכו' עכ"ל.ע"ש. ומרן הביאו בב"י או"ח (סי' תרסה) ובאמת שהפמ"ג ציין למקור זה גבי קידוש מדרבנן שכתבנו לעיל ומשום הכי כתב לא לקדש בברכה ביה"ש ע"ש. וכדברי הר"ן הנ"ל כתבו גם המאירי עצמו (סוכה מו.) והריטב"א בחידושיו (שם). וא"כ יש לשאול מאי שנא מברכת האור והריח דמברכינן אפי' במחצה על מחצה ואדרבא היה לנו להקל יותר בלולב שכבר התחייב כל היום משא"כ בברכת האור שאין חובה לחזר אחריה או ברכת הריח שהיא ברכת הנהנין או מספירת העומר ששם יכול לחכות עד צה"כ ואפי' הכי יכול לברך ביה"ש. וידידי הר' חסדיאל הי"ו תירץ שבספירת העומר אם נאמר שלא לברך ביה"ש נמצא שהחמרנו עליו להמתין עד צה"כ שהרי חייב כל הלילה אבל בלולב כשלא נוטלו ביה"ש נמצא שהקלנו עליו כיון ששוב לא יתחייב בצה"כ וכל מקום דנין להקל בדרבנן לפי העניין ובזה גם מיושב מאי דהתירו ליטול ידים במים שיש בהם ספק וכנ"ל וכן תפילת מנחה שאם לא יתפלל ביה"ש יתפלל ערבית שתים עכת"ד. וחילוק זה היה נראה אלא שעדיין קשה מדין ברכת האור שאם לא יברך לא חל עליו חיוב לחזר אחריו וכן מברכת הריח שהיא ברכת הנהנין בעלמא.