אור ברסלב
וקנה לך חבר חלק א - מעלת הכתיבה, דרכי ההוראה, שו''ת וחקרי הלכה

וקנה לך חבר

חלק א - מעלת הכתיבה, דרכי ההוראה, שו''ת וחקרי הלכה

הערה והקדמה

מעלת הכתיבה – מקולמוסם של גדולי ישראל

שנדפסו במדור-מעלת הכתיבה/ חוברות שבט - אלול תשס"א (שנה א')

[מחוברת שבט תשס"א (שנה א')]

אמר העורך: במדור זה יבואו בל"ן מידי חודש בחדשו מדברי רבותינו זצ"ל ואשר המה חיים עדנה יצ"ו על מעלת הכתיבה וכלליה. וראיתי להדפיס בראשונה את דברי מורנו ורבנו ועטרת ראשנו, הגאון הגדול ר' רחמים חי חויתה הכהן זצוק"ל ראב"ד ג'רבא, מתוך ספרו מנחת כהן ח"ג (מערכת כ') במעלת הכתיבה, וזה לשונו לשון הזהב וההדר'ת:

כתיבת חידושי תורה. כמעט הוא העמוד הגדול אשר כל בית ישראל נשען עליו. ומי לא יודע כי לולא דבר זה כבר נשתכחה תורה מישראל מרוב הגלות המר הזה. וכל המתבונן יראה מה עמקו חכמי ישראל לראות מרחוק על העתיד לבוא שהתירו לכתוב תורה שבעל פה משום עת לעשות לה', אשר בלי זה ממש היינו כצאן בלי רועה ומנהל בידיעת דיני תורתנו הקדושה העמוקים והרחבים מני ים, ואז ח"ו אבדנו ונתערבנו בין האומות ונתבוללנו איתם חלילה. אך הקב"ה, יתעלה שמו לעד, בזכרו את השבועה אשר נשבע לבל תמוש התורה מפינו, העיר את רוח חכמי ישראל ובראשם רבינו הקדוש לכתוב את התורה שבעל פה ומשם ואילך נחתמו שני התלמודים והמדרשים. וספרי הגאונים ותשובותיהם וספרי הפוסקים הראשונים והאחרונים ואחרוני האחרונים לאלפים ולרבבות עד אין חקר ואין מספר. אלה בחי' הגמרא, ואלה בחי' הרמב"ם, ואלה בחי' הטוש"ע, ואלה בפסקים ותשובות, ואלה בדרושים, ואלה במוסר, ואלה בדרך האמת. וכיוצא בזה בכל חלקי התורה וסניפיה.

כי על כן האיש הירא את דבר ה' ושוקד על דלתי התורה והיראה ישים לבו לענין יקר זה אשר אין ערוך אליו. ואם חננו ה' יתברך באיזה חידוש מחידושי תורה באיזה חלק מחלקיה יעלהו על ספר בדיו למען יעמוד ימים רבים ולא יאבד זכרו מן הארץ. ומלבד התועלת המגיע לו כמאמר רז"ל שיהיו שפתותיו דובבות בקבר. עוד בה, שהוא נמנה עם מזכי הרבים שאין קץ לשכרם, ואין חטא בה על ידו. וכבר רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל כתב כי הכותב ספר ומוציאו לאור עולם מעלה עליו הכתוב כאלו דרשו בתוך רבבות אלפי ישראל. ואל יחוש לטענת היצר הצורר המראה לו בזה ענוה פסולה שאיך יתוש שכמותו יכתוב חידושי תורה לעשות עצמו כחכמי ישראל? כי טענה זו מזוייפת היא. כי ה' יראה ללבב וכל כונתו היא לשמו יתברך וה' לא ימנע טוב להולכים בתמים. ועוד, שאם נחוש לדברי תוהו אלה, כל אחד יחשוב ויאמר כדברים האלה, ומה נעשה אז באחרית הימים, כי על כן ישים אדם אל לבו כי זהו רצונו יתברך ואל יחוש לטענות היצר, או לבני האדם המלעיגים עליו בזה, כי אדרבה בזה יגדל שכרו כי לפום צערא אגרא וכפי אותו צער ועלבון שהוא מקבל מאותם אנשים יגדל שכרו, וישים אל לבו כי אותם אנשים שלוחים אליו מצד הסטרא אחרא לבטלו ממחשבתו זאת, ואז אדרבה יתחזק הוא לעשות כתורה ולא יחוש לדבריהם.

ושמעתי בשם רז"ל, שכל דבר שיעשה אדם בענינים של מצוה וימצא מתנגדים לו, זה סימן אמיתי שאותו דבר רצוי ומקובל מאוד בעיני ה' יתברך, ולכן הסטרא אחרא וגונדא דיליה מתאמצים ומתחזקים להתנגד לו לבטלו ממעשיו. ואם בן דעת הוא יוסיף אומץ וחוזק בעבודתו. וכל זה הוא באינשי דעלמא, ומה גם לחכמים ורבנים גדולי ישראל העומדים על מדין אשר ראוי והגון להם, ליתן דעתם לענין זה לחבר ספרים, פסקים ותשובות הלכה למעשה ולהפיצם על פני כל הארץ, לרעות ולהשקות את הצמאים התאוים לתורת ה' הנחוץ להם לדעת ולהבין את דבר ה'. ובפרט בעוה"ר בזמנינו זה אשר דלו תופסי תורה ובטלו שוחריה וכמה וכמה מקומות אשר היו לפנים מלאים בגודש רב בתורה ויראה, עתה בזה הזמן בעוה"ר ירדו פלאים בשפל המדרגה. ואין דורש ואין מבקש למלאות את המחסור האיום והנורא הזה. ועל כל פנים, כאשר ישתדלו הרבנים להוציא לאור את ספריהם תפרוץ הדעת ותרבה החכמה ולהם חלק גדול מזכות הרבים. זאת ועוד, אפשר שיש להם איזה ספרים חדשים שאינם בנמצא רק אצלם, חסד גדול להם כאשר יחברו ספר והוא אוסף מדברי הפוסקים. ויבוא אותו ספר ביד מי שאין לו אותם הספרים, ובודאי יאורו עיניו בזה אם הוא אינו גדול כל כך בתורה. ואף אם הוא גדול כל כך בתורה, מכל מקום לפעמים קשה בעיניו לעשות מעשה באופן שלא מצאהו מפורש בספרי הפוסקים, וכאשר יבוא לידו ספר זה אולי ימצא בו מפורש זה הענין הנדרש אליו, ויהיה ליבו בטוח ושאנן בהוראתו. וגם לפעמים יבוא לידו איזה דין של תובע ונתבע, דקייימא לן דהמוחזק מצי למימר קים לי כפוסקים המסייעים אותו. ואינו יכול לומר קים לי כסברא יחידאה, כל שאין שנים מהפוסקים מזכים אותו. ואולי ימצא שלא ראה רק פוסק אחד המזכה למוחזק, וכפי הדין אינו יכול לומר קים לי, וכשיראה אותו ספר שהביא בו סברת פוסק אחר, הוו תרתי ויזכה המוחזק בדין. וכן בדיני איסור והיתר, שלפעמים כפי הספרים הנמצאים אצלו יראה רוב הפוסקים לאסור או להתיר, וכאשר יבוא לידו ספר אחר שהוא מאסף, לפעמים הדר דינא ותהי להפך, כי רוב הפוסקים אינו כן. באופן, כי כמה מיני תועליות יוצאות ממחברי ספרים, ואפילו הם רק בעלי אסופות וכמבואר לעיל. ובימינו אלה, כמעט ספרי בעלי אסופות הם נחוצים יותר משאר ספרים, כי התורה אזלא ומדלדלא, ומי זה יוכל לסמוך על עיונו והכרעותיו מבלי שימצא הדבר מבואר ומפורש בפוסקים. ועל כן, מי שחננו ה' יתברך בהרבה ספרים, למצוה רבה תחשב לו להקציע חלק אחד מעיתותיו לרשום אצלו אסיפת דינים מבעלי השאלות ותשובות אם הוא בר הכי, כי מלבד התועלת הנמשכת לו כי בזה יהיו שמורים אצלו ולא ישכחו ממנו. עוד בה, תועלת גדולה היא לרבים כאשר יחוננהו ה' להוציאו לאור עולם. עכ"ל.

[מחוברת אדר תשס"א (שנה א') סי' יד]

הגאון הגדול חסידא קדישא ופרישא ר' אליעזר פאפו זצוק"ל בספרו הנפלא "פלא יועץ" כתב במעלת הכתיבה בערך "חדוש" ובערך "כתיבה". ומתוך חיבת הקודש לדברי מוסר היוצאים מן הלב, אמרתי להעתיק דבריו ככתבם וכלשונם, הגם שיש בזה מקצת ממה שיש בזה, וגם מקצת מן הדברים אינם קשורים בקשר אמיץ לענייננו. מכל מקום, הדגשתי דבריו השייכים למעלת הכתיבה. וזה לשונו לשון הזהב בערך "חדוש":

ידוע מעלת המחדש חידושי תורה שהוא חשוב מאוד בשמים ממעל עד שאמרו בזוהר הקדוש (בהקדמה דף ד) שבונה שמים חדשים ועליו הכתוב אומר (ישעיה נא טז): "לנטוע שמים וליסוד ארץ ולאמר לציון" - שערים המצויינים בהלכה – "עמי אתה", אל תקרי "עַמִּי", אלא "עִמִּי" (שם דף ה.) שנעשה שותף להקב"ה. וכל אדם אינו חייב אלא כשיעורו, רק שיעמול בכל כוחו לחדש חידושי תורה. דהיינו, להקשות ולתרץ בתנ"ך ובש"ס או לפרש פירושים בפרד"ס על תנ"ך וש"ס, והוא תיקון גדול לכל עון ולכל חטאת, ובפרט לעון פגם הברית שהזרע יוצא מן המח, ותיקונו שיטרח במוחו לחדש חידושי תורה. ובפרט בשבת חשוב מאוד כשמחדש חידושי תורה, כאשר הפליג בשבחו בזוהר הקדוש (ח"ג דף קעג) מה מגיע אליו, ומה נעשה יקר וגדולה לנפש אביו ואמו (וכבר יצא עת'ק לשון הזוהר בקונטרס "אורות אלים"). ולמי שאין ידו משגת לחדש חידושי תורה מדעתו, כבר יש תקנה שילמד חידושי תורה את אשר כבר עשהו ונכתב בספר, כל אשר ילמד וידע את אשר לא ידעו חשוב כאילו חידשו. ועל זאת ישתדל מאוד כל היודע ספר, לפחות ללמוד בשבת דבר חדש, ואם אינו יודע ספר ישתדל לשמוע בלימודים מפי סופרים דבר חדש אשר לא ידעו. וגם לימוד בספר הזוהר הקדוש אף באין מבין חשוב כאילו חידש חידושים. ואחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכון לבו לשמים.

וכל אשר יחדש יכתוב ידו בספר ואל יהי בז להם, וכן יכתוב ידו כל אשר ישמע דבר חדש, שהרי כתבו המפרשים (ברית עולם על ספר חסידים סימן תקל) שעכשיו שאין בית המקדש קיים ואין קרבנות, הכותב חידושי תורה מכפר עליו כאילו הקריב קרבנות, ואסמכוה אקרא (תהילים מ ז) עולה וחטאה לא שאלת אז אמרתי הנה באתי במגילת ספר כתוב עלי. וכתבו גם כן שעתיד אדם ליתן את הדין על שגילו לו חידושי תורה ולא כתבם, שלא גילו לו אלא על מנת שיכתבם ויהנו ממנו ולמטי ליה הנאה שיהיו שפתותיו דובבות בקבר. ומי יתן והיה שיכתוב אדם כל אשר שומע חידושי תורה מילדותו והיה יכול לעשות טוב מדברים מתוקים מדבש ונחמדים מזהב, ואף שיש דברים שכבר המה בכתובים, אבל יש הרבה שעדיין לא נתנו ליכתב, ועל כל פנים היה יותר טוב מאוד ללקט ביחד כל אשר ישמע דברים מתוקים וחריפים, וחסד היה עושה עם אותם שאין בידם אותם ספרים וילמדו הדבר מתוך ספרו, ומינה ומניהו יתקלס עלאה.

וכאשר גדלה מעלת הלומד חידושי תורה כל קבל דנא רע ירוע למי שאוהב לשמוע חידושי והבלי העולם הזה. רעתו רבה שמתוך כך מרבה ביטול תורה, בכל צואה יתגלע והן הם מערבבים את מוחו בשעת התפילה וכל עבודתו פסולה. ול'ו בכח יגבר איש אשר יגבר עליו יצרו והורגל בכך להיות אוהב לשמוע חידושים, יחיש מפלט לו וידחק את עצמו לשנוא את החידושים שאינם צריכים לו לצורך פרנסתו באמור: מה יתן ומה יוסיף לי ידיעת הבלי עולם, ההעדר טוב ממציאות הרע. וכבר אמרו רבותינו ז"ל (כתובות ה:) אל ישמיע אדם לאזניו דברים בטלים שהם נכוות תחילה לאיברים. ולכל דבר טוב שלא הורגל בו ולמשוך ידו מעשות כל רע שהורגל בו צריך חיזוק ושיעשה מלחמה עם היצר הרע בתחבולות וזה כאחד מהם יתחזק לעשות חיל ויהפך רע בטוב וה' יתן הטוב. עכ"ל הגאון הנז' בערך חדוש.

ובערך "כתיבה" בא בשניו'ת מדברי סופרים הגאון הנז' על מעלת הכתיבה בזה"ל:

כתיבה מה רב טובה! וזו מצות האב על הבן ללמדו מלאכת הכתיבה, כי בלעדיה לא ירים איש את ידו לא במילי דעלמא ולא במִילֵי דשמיא. ואשר לא שת לבו ואינו יודע מלאכת הכתיבה על מתכנתה בלשון הקדש ובלעז, תכסהו בושה וכלמה, ומכלל השלמות להשתדל ללמוד גם כתיבת המרובע, ומה טוב ומה נעים אם יוכל לקיים בעצמו מצות כתיבת ספר תורה לעצמו, ולמי שהוא בתכסיס תלמיד חכם, חובה מוטלת עליו שירגיל עצמו ולהתלמד לכתוב בלשון הקדש במליצה טובה דבר דבור על אפניו, כי מתוך הדברים אדם נכר אם תלמיד חכם הוא, ואם ידבר בלעגי שפה ולישנא קטיעא ומלא טעיות, יהיה ללעג וקלס, ומגרעות נתן לעצמו. אי לזאת, האיש השלם החפץ לקנות השלמות, גם לזאת יפקח עיניו. ותועלת הכתיבה רבו מלמנות, אשרי שיאחז בהם, וארשם בכתב מקצת מהם, ישמע חכם ויוסף לקח.

הנה מי שחננו ה' דעת ושֹם חלקו מיושבי בית המדרש, מה טוב שירשום בכתב כל אשר חננו ה' לחדש דבר קטֹון ודבר גדול, ואל יתרשל שכבר אמרו (ספר חסידים סימן תקל וע"ש בברית עולם) שעתיד אדם לתן את הדין על אשר לא כתב בספר כל אשר גילו לו מן השמים חידושי תורה. ועוד אמרו (שם) שהכותב חידושי תורה, מעלים עליו כאילו הקריב קרבנות, ועל ידי הכתיבה מתגלה הדבר, והרי הוא כאלו דרשו בתוך רִבבות אלפי ישראל, כמו שכתב הרמב"ם, ויבוא זמן שיהיו שפתותיו דובבות בקבר, ותשֹביע בצחצחות נפשו, ואם חננו ה' לשון לימודים לדעת להוכיח בשבט פיו, ויכתוב בספר תוכחות מוסר וקיצורי דינים הנצרכים וכדומה, ולא יבצר בזמן מן הזמנים שיעשו דבריו פירות אפילו לאחד מני אלף, ואז אשריו ואשרי חלקו, שאילו לא בא לעולם אלא לזה - די.

וכן על ידי הכתיבה יוכל לכתוב זכרון דברים הנצרכים לו, הן לזכור הן לומר בפה, כגון תפלות ותחנונים וכדומה. ואי לזאת טוב לגבר שילמֵּד גם את בתו מלאכת הכתיבה, למען תלמד לברך ולהתפלל וללמוד ספרי הלועזים ותלמד ליראה את ה'. וגם על ידי הכתיבה יכתוב זכרון כתבי חֻשְבָּנֵּהּ למי חייב ומי חייב לו וכל ענייני חנותו, ולא ימוט. וגם על ידי הכתיבה יכתוב אגרת שלומים לאנשי ביתו ולקרוביו הרחוקים ממנו למצוה רבה תחשב לו להחיות לב נדכאים באופן שאף למי שתורתו אומנותו אין לו לחוש על איבוד הזמן לענין זה וכזה. אך בתנאי שיזהר שלא יהיה חץ שחוט לשונו לדבר סרה בכתיבתו ולהיות משלח מדנים, חס ושלום. מה אדבר ולמפורסמות אין צריך ראיה, שמלאכת הכתיבה צריכה רבה והיא דבר השוה לכל נפש. אי לזאת ל'ו בכח יגבר איש ללמד לבנו או לעצמו מלאכת הכתיבה בכל תנאיה ופרטיה, כי רבו טובותיה. עכ"ל.

[מחוברת ניסן תשס"א (שנה א') סי' כד]

מתוך ספר "שבט מוסר" להגאון ר' אליהו הכהן זצ"ל

ימי הבחרות וימי הזקנה צריך האדם לערבם יחד לטובה. רצוני לומר, שמה שכתב אדם בבחרותו, יערבהו עם מה שכותב בזקנותו, שבאים הדברים מתוקנים ומוטעמים יותר, כיון שבא לכלל זקנה ראה ספרים הרבה אין קץ, ויש בידו על כל דבר ודבר חבילות חבילות של ראיות. (פרק י"ד אות א')

ומה טוב ומה נעים שכל חידוש שיחדש האדם בתורה אפילו חידוש קטן, להעלותו כרגע על הספר בדיו, למען יעמוד ימים רבים שלא ישכחהו. כמו שראיתי בספר אחד (עיין ספר חסידים סי' תק"ל) שאדם שאינו כותב חידושיו בתורה בעבור שהוא קטן בעיניו, עתיד ליתן דין וחשבון על זה, משום שאומרים לו: בפנקס הסחורות כותב אדם מה שחייבים לו וחייב לאחרים, ואפי' עד חצי פרוטה. וכי יותר חביב היה בעיניך חצי פרוטה שכתבת אותה שלא לשכוח לאבדה, מחידוש של תורה אפי' שיהיה קטן?! לכן צריך אדם לכתוב כל מה שמחדש בתורה שלא ישכח, ואפי' חידוש קטן. ונראה דזהו שאמרו רבותינו ז"ל (כתובות עז:) אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו. ירצה, תלמודו דייקא, שמביא בידו כל מה שלמד וחידש שלא שכחו, כיצד? שכתבו, שע"י כך אינו נשכח אותו חידוש מן העולם, ומוליכו בידו במותו. וזהו ג"כ כוונת התנא (אבות ג, ה) כל השוכח דבר אחד ממשנתו, כאילו מתחייב בנפשו. שהכוונה כל שהשוכח דבר אחד ממשנתו דייקא, שהוא משנתו שחידש. וכיצד לא ישכח? יכתוב אותו על ספר, שכל זמן שישכח רואה ויזכור. ויש תועלת גדול מחידוש אפילו קטן, לקשר עמו איזה ענין או לבוא להבין עמו ענין גדול. והוא משל לאבנים הקטנות שמשימין בבנין אבנים גדולות בין אבן לאבן להעמיד הבנין. ונמצא שהאבנים הקטנות גורמים בקיום הגדולות שלא יפלו ויעמוד כל הבנין הגדול. כך על ידי חידוש קטן נבנה בנין גדול. וזה מעשה בכל יום בין החכמים, ובפרט בין כת חכמים הדורשים רשומות, שע"י חידוש או הקדמה קטנה בונים מגדל אחד חזק בנוי לתלפיות, נחמד למראה ומתוק לנפש. לכן אין לבזות מלכתוב חידוש אפילו קטן, וגם אין לבזות מלשמוע אפילו חידוש קטן, שהכל בכלל תורה הוא. (פרק כב אות טו).

ונראה שכשם שעל ידי המצוות והימים שאין אדם חוטא בהם נארג מלבוש, כך מכל חידושי תורה שאדם כותב נבנים למעלה היכלות וחופות נפלאים שתתעדן בהם הנשמה. דלכן, לרמזו שמהאותיות נבנים בנינים, נקראים אבנים כדאיתא בספר יצירה (פ"ד מי"ב): שתי אבנים בונות – הרי קורא לאותיות אבנים, לרמוז על האמור. ובהיות כן, ראוי לאדם שכל חידוש שמחדש יעלהו על הספר, כדי שיפעל למעלה הבנין (ע' ספר חסידים סי' תק"ל) ואפי' חידוש קטן אל יהא קל בעיניו, לפי שאפילו בנין אבנים גדולות ויקרות אין מתקיים אלא ע"י אבנים קטנות הניתנים בין אבן לאבן, כן למעלה בבנין שנעשה מאותיות שנתהוו מהכתיבה. ואל תקשה לומר: איך יתכן שבעבור שאני כותב כאן יתהוה בנין למעלה? – ק"ו הוא מדיבור שאין בו ממש, ועם כל זה גורם לפעול באדם דבר, שאין בו תפיסה, שהוא הבל פיו של אדם עושה רושם בגופו, כתיבה שהוא מעשה נראה בעין לא כל שכן שיפעל לבנות בנינים לנפש. ומה גם, שמרובה מדה טובה ממדת פורענות (סנהדרין ק:). בהיות דבפרקים דלעיל הארכתי בזה קצרתי כאן תראהו משם. (פרק לה אות מט)

[מחוברת אייר תשס"א (שנה א') סי' לד]

הנה נודע בשערים המצויינים בהלכה ספר שו"ת מן השמים למהר"י ממרוויש זצ"ל שהיה שואל שאלות מן השמים ומשיבים לו. והנה באחת משאלותיו (שם סי' לב) שאל על החכמים שכותבים בחוה"מ פירושי פסוקים או הלכה האם מותר לעשות כן. ומתוך התשובה שהשיבו לו מן השמים, נלמד שבח המגיע לכתבי'ם. וז"ל השאלה והתשובה:

גם שאלתי על החכמים שכותבים בלי שינוי אם יפרשו פירוש פסוק או הלכה ומחדשים בה חידוש, ובעבור שלא ישכחו כותבים אותו חידוש בחולו של מועד ואומרים שאין לך דבר האבד גדול מזה, ואם לא יכתוב עתה שמא ישכח. ושאלתי, האם מותר לכתוב הפירושים ההם או לאו? והשיבו: אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב, אוהב ה' שערים המצויינים בהלכה. ולא הבנתי התשובה. ובלילה השנית שניתי ושאלתי לפרש לי התשובה או להשיב תשובה אחרת מבוארת. והשיבו לי כבראשונה ופירשו לי, אוהב ה' שערים המצויינים בהלכה כשמחדשים חידוש בהלכה ומעמידים אותה על בירור, אותם השערים נאהבים לפני המלך הגדול יותר מכל משכנות יעקב המקיימים בהם שאר המצוות. וכל מי שמחשב מחשבות וסובר סברות בהלכות החמורות ופסקים החמורים נאהב ונחמד לפני המלך העליון. וזהו שאמרו, אגרא דשמעתתא סברא. והדברים והמחשבות ההם הם כמרגליות היקרות בעיניו, ואם על אבדת כסף אחד או שוה כסף התירה תורה לעשות מלאכה בחולו של מועד, כל שכן שיש לחוש על אבדת המרגליות ההם לכותבם ולחותמם למען לא יאבדו. והכותב והחותם מקבל שכר עליהם. כל זה פירשו לי, ושמו בפי באמת. עכ"ל. ישמע חכם ויוסף לקח.

[מחוברת סיון תשס"א (שנה א') סי' מג]

מתוך ספר יסוד ושורש העבודה (שער ו' פ"ו) להגאון ר' אלכסנדר זיסקינד זצוק"ל, אלא שקטעי הזוהר תורגמו ללשון הקודש כפי שתורגם בספר הנ"ל מהדורת יהושע העשיל זינקובר, ירושלים תשמ"ז. גם הוספנו קטעי זוהר שרמז אליהם הגאון הנ"ל, והובאו בשלימות במהדורא הנ"ל. והן הנה דברים השייכים גם לחג מתן תורתנו הקרב ובא. וזו לשונו (שם):

גודל מעלת האדם שמחדש חידושי התורה מבואר בזוהר הקדוש בכמה מקומות. וזה לשונו בהקדמת בראשית (דף ד:) :

למדנו: באותה שעה שדבר תורה מתחדש מפי האדם, הדבר ההוא עולה ומתייצב לפני הקדוש ברוך הוא, והקדוש ברוך הוא לוקח אותו הדבר ומנשק אותו ועוטר אותו בשבעים עטרות מפותחות ומחוקקות. ודבר החכמה שנתחדש עולה ויושב על ראש צדיק חי העולמים, ומשם עף ושט בשבעים אלף עולמות, ועולה אצל עתיק יומין וכו'. באותה שעה עתיק יומין מריח באותו הדבר, ורצוי לפניו יותר מכל. אז לוקח את הדבר ההוא ומעטר אותו בשלוש מאות ושבעים אלף עטרות. והדבר [שנתחדש] מעופף ועולה ויורד ונעשה ממנו רקיע אחד, וכן כל דבר ודבר של חכמה נעשים רקיעים עומדים בקיום שלם לפני עתיק יומין, והוא קורא להם "שמים חדשים", כלומר, שמים מחודשים שהם סתומים של סודות החכמה העליונה. וכל שאר דברי תורה המתחדשים [שאינם מבחינת חכמה העליונה], עומדים לפני הקדוש ברוך הוא ועולים ונעשים "ארצות החיים", ויורדים ומתעטרים אל ארץ אחת, ונתחדש ונעשה הכל "ארץ חדשה" מכח הדבר ההוא שנתחדש בתורה וכו' זכאים הם העוסקים בתורה. עכ"ל. ועוד מענין זה בפרשת ויחי (דף רמג.) ע"ש*. וחיוב גדול הוא על האדם לכתוב כל מה שמחדש בתורה, כי הוא תקון גדול בעולמות העליונים הקדושים כמבואר בכתבי האר"י ז"ל, וגם הוא מועיל לשכחה, ודי בהערה זו.

הערה * : - וזה לשון הזוהר (שם) "דודי צפנתי לך" – מכאן למדנו: כל מי שעוסק בתורה ויודע להתבונן בדברים ולחדש, אלו הדברים עולים עד הכסא של המלך, וכנסת ישראל פותחת להם שערים וצופנת אותם. ובשעה שהקב"ה נכנס לגן עדן להשתעשע עם הצדיקים, מוציאה [כנסת ישראל] אותם לפניו, והקב"ה עוסק בהם ושמח. אז הקב"ה מתעטר בעטרות עליונות ושמח במטרוניתא. זהו שכתוב: "חדשים וגם ישנים דודי צפנתי לך". ומאותה שעה ואילך דבריו כתובים בספר [העליון], זהו שכתוב" "ויכתב ספר זכרון לפניו".

גודל העונש רחמנא ליצלן, אם חידושו אינו על דרך האמת, ח"ו.

לעצור במילין מי יוכל ולכבוש עין מסוררים מדרך האמת להתייצב על דרך לא טוב, ומבלים ימיהם בפלפול שאינו של אמת, כי תועבת ה' הוא עושה אלה, ועונשו גדול עד מאד כמבואר בזוהר הקדוש בכמה מקומות, ועל כן יזהר האדם בזה מאד. וזה לשון הזוה"ק בהקדמת ספר בראשית (דף ה.): בוא וראה, אותו שאין דרכו בסודות התורה וחידש דברים שאינו יודע אותם לאמיתם כראוי, אותו דבר החידוש עולה, ויוצא לקראת אותו הדיבור איש תהפוכות לשון שקר מתוך נקבת התהום הגדול, והוא מדלג חמש מאות פרסאות לקבל את הדבר ההוא, ולוקח אותו והולך עם הדבר אל הנקבה שלו, ועושה בה רקיע שוא הנקרא תוהו. ואותו איש תהפוכות מעופף ברקיע השוא ההוא ששת אלפים פרסאות בבת אחת, ואחר שרקיע שוא זה עומד, מיד יוצאת אשת זנונים ומחזיקה באותו רקיע השוא ומשתתפת בו, ומשם היא יוצאת והורגת כמה אלפים ורבבות, כי וכו' אמר רבי שמעון לחברים: בבקשה מכם, שלא תוציאו מפיכם דבר תורה שלא ידעתם ולא שמעתם מהאילן הגדול כראוי, בשביל שלא תהיו גורמים לאותו חטאה להרוג המוני בני אדם חנם. פתחו כולם ואמרו: הרחמן יצילנו!

וזה לשונו פרשת יתרו (דף פז.): רבי יצחק פתח: "אל תתן את פיך לחטיא את בשרך". כמה יש לו לאדם להזהר בדברי תורה, כמה יש לו לאדם להזהר שלא יטעה בהם ולא יוציא דבר בתורה מה שאינו יודע ומה שלא קבל מרבו, שכל מי שאומר בדברי תורה מה שאינו יודע ולא קבל מרבו, עליו כתוב: "לא תעשה לך פסל וכל תמונה". ועתיד הקדוש ברוך הוא להפרע ממנו בעולם הבא, בזמן שנשמתו רוצה להכנס למקומה, כי דוחים אותה לחוץ וכו'. עכ"ל.

וזה לשונו פרשת בלק (דף קפה:): כל אלו העוסקים בתורה ומחדשים בה חידושים, מיד נכתבים אלו הדברים לבני הישיבה, ואז כל בני הישיבה באים לראותו וכו' אם הדברים שחידש הם כראוי – אשרי לו, כי כמה עטרות נוצצות מעטרים אותו כל בני הישיבה. ואם דבר אחר הוא [כלומר, שאינו לפי דרכי הקדושה] – אוי לו לאותו בזיון, דוחים אותו לחוץ ועומד אצל העמוד עד שמכניסים אותו לדין, הרחמן יצילנו. ויש אחרים שמעלים אותם וכו'. עכ"ל.

אחי ורעי! הביטו נא וראו אם יש מכאוב כמכאוב מי שמחדש חידושין באורייתא שלא אליבא דאמת, ומה עוון נושא, שעליו נאמר : "לא תעשה לך פסל וכל תמונה", ובוטל מדברי תורה וגורם רעה לעצמו. וביום רעה רא'ה את צאן ההרגה לאלפים ולרבבות מישראל, חס ושלום, שגורם רעה גדולה גם כן לאחרים, חס ושלום, ודי הערה בזה. עכ"ל הרב יסוד ושורש העבודה. וה' הטוב יזכנו ללמוד תורתו תורת אמת, ולחדש בה חידושים אמיתיים, אכי"ר.

[מחוברת תמוז תשס"א ( שנה א') סי' נד]

מתוך ספר זרע יעקב להרה"ג ר' רפאל כדיר צבאן זצ"ל (שהיה רבה של נתיבות, וחבר מועצת הרבנות הראשית לישראל) אשר כתב בהקדמתו לספרו הנ"ל מהדורא שניה, על דרך הלימוד והעיון בעיר מולדתו אי ג'רבא. ובכלל זה, שרטט וכתב גם על דרך הכתיבה ומעלתה בזה"ל:

הכתיבה – חינכו את התלמידים מנעורים לחדש ולכתוב חידושי תורה. וזה התחיל ממש בשחר ילדותם גם לפני שהתחילו גמרא, כתבו חידושים בחומש גם בדרך רמז ודרש. כפי שרמזו על הפסוק "כי נעים כי תשמרם בבטנך" ר"ת כתב, שהכתיבה מחזקת ומעוררת את הזכרון מלבד כמה וכמה מעלות רבות. שמעתי רמז נפלא לנעוץ סוף התורה לתחילתה, שמצוה אחרונה בתורה ועתה כתבו לכם את השירה (כצ"ל) הזאת וגו'. וכתבו הפוסקים שבזה"ז גם כתיבת חידושי תורה וביאוריה ופירושיה הם בכלל המצוה (עיין טור וב"י יו"ד סי' ער), ומצוה ראשונה בתורה פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה. ומלבד הפשט לפרות ולרבות ולהעמיד תולדות בעולם, יכלול ג"כ כוונה שניה לפרות ולרבות בחידושי תורה (וכפי שנוהגים לומר בימים נוראים: "שערי פריה ורביה בתורה ובבנים") והתורה כוללת פרד"ס. וזהו הרמז פר"ו ורבו פרו נוטריקון פשט רמז ודרש, ומלאו את הארץ כלשון רז"ל על תלמידי רבי עקיבא (בראשית רבה פרשה ס"א אות ג') "עמדו ומילאו כל ארץ ישראל תורה" וכבשוה רמז לדרך הרביעית מפרד"ס והיא דרך הסוד כבשונו של עולם וכמ"ש רז"ל (בחגיגה י"ג סוע"א) כבשים ללבושך דברים שהם כבשונו של עולם יהיו תחת לבושך. ולכן באה וכבשה חסרה וי"ו בלשון יחיד (עיין יבמות דף ס"ה ע"ב) כי דרך הסוד אינה כבושה לרבים רק לחכם ומבין מדעתו, וכמו ששנינו חגיגה (יא:) אין דורשין במעשה בראשית בשנים ולא במרכבה ביחיד.

בכלל לימוד הכתיבה, לימוד כללי הכתב והמכתב והלשון. וגם להתרגל בדרך ענוה ולא לכתוב ביטויים קשים נגד המפרשים ז"ל כגון "וליתא" "ושיבוש הוא" ואפילו "אינו מחוור" "ולא נהירא" לא היו באוצר המילים של חכמי ג'רבא. היתה הבחנה ברורה בין "קשה לי" "וקשה קצת" "ולא זכיתי להבין" "ונוראות נפלאתי", וכן בסיום הקושיא בין הלשונות: "וצריך ישוב" "וצריך עיון" "וצריך עיון גדול" "וצריך להתיישב עוד בזה" כל משפט שיהיה במקומו הראוי לו. ולא לעשות מקושיא קלה ודקדוקי עניות ונוראות נפלאתי או צע"ג. כל הכללים האלה ומאות כיוצא בהם אי אפשר להם מצד עצם טבעם להכתב בספר, רק נלמדים במשך הזמן מפי הרב והמחנך, וקובץ על יד ירבה.

ההתכתבות - בכלל לימוד הכתיבה היו מחנכים הרבנים לתלמידיהם להתכתב בד"ת עם גדולי חכמי הדור, וגם עם חובשי בית המדרש גדולים וקטנים, וקנאת סופרים תרבה חכמה. מה נעימה היתה ההפתעה בבוא הדוור (נושא המכתבים) לבית המדרש בחארה כבירה [ברובע הגדול], וקורא בשמו של תלמיד פלוני בגיל 14 "יש לך מכתב מחארה צגירה [מרובע הקטן]", והוא רצוף בד"ת, תשובה למכתבו, וממשיכים לשלוח חליפות מכתבים שנית ושלישית ורביעית, תורה לשמה ללא פגיעה וקנטור ח"ו. גם בזה היתה ידם של הרבנים והמחנכים באמצע. הרב מסביר לתלמידו: כך כותבים ולא כך, פה חברך צודק ועליך להודות על האמת, פה אפשר ליישב דבריך ע"פ הקדמה פלונית, וכדומה. לעולם לא יישכחו המאמרים היפים בירחון "מקבציאל" (בעריכת ידידנו הגאון המנוח ר' שלמה מאזוז זצ"ל) איך שהיו חכמי ג'רבא משיבים בדרכי נועם בד"ת איש על חברו על שלשים ועל רבעים, בסגנון "ראיתי מה שכתב ידידנו רב חביבא... ולענ"ד י"ל..." וכן הלאה. וכל זה מלבד המעלה והחשק בלב התלמיד כשהוא מתכתב עם גאוני הדור ומקבל מהם תשובה כהלכה. עכ"ל. ודברי פי חכם חן.

[מחוברת אב תשס"א (שנה א') סי' סג]

מתוך איגרת "מוסר אב" ששלח הגאון ר' אהרן עזריאל זצוק"ל מגדולי רבני ירושלים (חי בשנים תקע"ט - תרל"ט לפ"ק) אל בנו החה"ש משה המכונה בכור זצ"ל ביום כ"ח שבט שנת כת"ר, בהיותו שוהה באי קורפו כשד"ר מטעם ק"ק חסידים בית אל. והיא ל'ו נדפסה בראש ספרו אוזן אהרן שיצא לאור בשנת תרמ"ו ע"י נכדו ר' אברהם עזריאל זצ"ל. ומן הראוי היה להעתיק כאן את כל דברי האיגרת ללמוד את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון בעבודת ה' יתברך כאשר יראה הרואה. אכן ליראת האריכות אמרתי להעתיק רק מה שנוגע למעלת הכתיבה וז"ל (שם אות ז' וי"א):

התקן עצמך ללמוד תורה - פירוש, שתשתדל בלימודך לחדש איזה דבר יהיה תירוץ או קושיא בכל מה שתלמוד וזה הנרצה באומרם התקן עצמך כי מי שלא ניסה באלה ילמוד כחותה על הגחלים מבלי שימת לב אל עומק הדברים ותכליתם. ולעולם לא ישיג השלמות האמיתי האמור לעיל באות ד' לעשות איזה פסק או דרוש הנצרך אליו ולברר איזה דין בירור גמור אלא עד שידע לכתוב חידושים מדעתו וזה יגיעהו מיום אל יום ממדרגה למדרגה וממעלה למעלה זכר לדבר וקנ'ה לך חבר. וכל החכמים שאתה רואה בעיניך שחיברו חיבורים גדולים עד שנתמלא הבית כותלי בית המדרש מהם ותמיד מימיהם אנו שותים לא הגיעו למעשה זו אלא ע"י לימוד עם הכתיבה.

פקח עיניך להישיר הכתיבה ולנאותה הלא ידעת כמה נצטערתי עליך על דבר זה כי באמת הוא שלימות גדול אל האדם עם צירוף המליצה הנז"ל יתקרב האדם אל הרחוקים ע"י איגרת כי ליופי הכתב והלשון יאהבוהו וישבחוהו וכו'. דע באמת כי כל מין מהשלימות אשר יוכל האדם להשיגו ואפי' ע"י טורח אם יתרשל ממנו הוא מאבד הון עתק וסופו מתחרט ואין בידו לתקן וכו'.

הן אלה קצות דרכי המלמדים להועיל בדרכי הלימוד וכללתי בה גם הכתיבה יען גם היא נצרכת אל הלימוד והיא ביד החכם כגרזן ביד החוצב בו. עכ"ל.

[מחוברת אלול תשס"א (שנה א') סי' עד]

בו יבוא ברנה מכתב שכתב עטרת תפארת הפוסקים בדורנו מרן הראש"ל הגר"ע יוסף שליט"א למשגיח רוחני באחד הישיבות אשר בארץ, (שנדפס בבטאון "אומר ודברים" גליון מס' 1 שיצא לאור באייר תשנ"ה). ובו תשובה לשאלתו לדעת אי זה הדרך ישכון אור בדרך הלימוד לבני הישיבה הצעירים. ובהיות והדברים מתאימים מאוד לזמן הנוכחי (שהוא תחילת זמן הלימודים בישיבות), ובתוך דבריו הזכיר גם ענין הכתיבה אמרתי להעתיקו כאן וז"ל :

לכבוד ידידנו הדגול איש חיל רב פעלים לתורה ולתעודה, עושה ומעשה ומזכה הרבים הרה"ג...

שלום וישע רב וכט"ס!

לאשר ביקש לומר את דעתי לבני ישיבתו הקדושה בדבר דרך הלימוד לבני הישיבה הצעירים, הנה אין ספק שחלילה לפסוק הלכה מבלי ללמוד היטב על בוריין את סוגיית הש"ס בעומק העיון. ובכל מסכת אשר עוסקים בלימודה בישיבה, ילמדו בעיון הדק היטב בדברי רבותינו הראשונים, הרי"ף הרא"ש והר"ן, אשר הם לנו לעינים, ראשונים כמלאכים. ולהבטחת ההבנה האמיתית בגמרא פרש"י ותוספות ולהבין את הדברים על בוריין, עשה לך רב את מהרש"א, שיושר עיונו מבעית, מעט המחזיק את המרובה, בהבנת עומק דברי הגמרא, ואין ספק שיש ללמוד ולהגות בדברי הקצות החושן ודישרן סמיכין עלוהי מה שנוגע לסוגיא, אשר דבריהם נאמרים בטוב טעם ודעת, גם דברי המשנה למלך שער המלך ומחנה אפרים, יהיו לכם לעינים, להדריך בחידושי תורה אשר יחדשו, ולהעלותם על הכתב כי אמרו וקנה (קוף בקמץ) לך חבר, ולהתרחק מאהבת הניצוח, ולהודות על האמת, כי האמת תורה דרכה ואהובה יותר, ומודים דרבנן היינו שבחייהו, שע"י כך תזכו לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא (עי' עירובין יג:) ועיין במה שכתב בס' אוזן אהרן להגאון ר' אהרן עזריאל זצ"ל (בעל שו"ת כפי אהרן) במוסר אב (אות ד').

והנני לחזק את בני הישיבה ה' עליהם יחיו, שיתחזקו בלימוד הש"ס, כי זמנכם רגעיכם ושעותיכם, לא יסולאו בפז, כל רגע יקר ממש, וקובץ על יד ירבה, לידיעת הש"ס, ורק לאחר שהוא ממצא את כל הנידון בהיקף הענין, איבעית אימא סברא איבעית אימא גמרא, רק לאחר מכן אפשר להגיע לידי פסק הלכה חתוך וברור, להבין ולהורות לשעה ולדורות, וכמ"ש ג"כ מהרש"א בחי' לסוטה (כב.) "ובדורות הללו אותן שמורין הלכה מתוך הש"ע והרי הם אינם יודעים טעם הענין של כל דבר, אם לא ידקדקו תחילה בדבר מתוך התלמוד, שהוא שימוש תלמידי חכמים, טעות נופלת בהוראותיהם, והרי הם בכלל מבלי עולם, ויש לגעור בהם". ע"כ. ויה"ר שתגדלו ותעלו מעלה מעלה במעלות התורה והיראה, ותזכו לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, בלימוד נכון ואמיתי, לגאון ולתפארת.

(וחתים) עובדיה יוסף

זכרון להולכים

קוים לדמותו של האברך ר' מרדכי אלי ז"ל

מאת: ר' יוסף בני ישראל נ"י

במפעל החיים לתורה ויראה, בבית מדרשנו "עטרת חכמים", התארחה לכמה חדשים נשמה מיוחדת במינה, נשמה אשר לצייר קוים לדמותה רבה המלאכה.

נשמה אשר בתוכנו חשקה לבנות את שורשה לדורות ולהקים קן של מידות.

נשמה טובה אשר זכתה להיות בין הבודדים שהם בעלי המידות.

נשמה עדינה, חייכנית וביישנית, שהנאה לכל חי, עליה להביט.

נשמה מיוחדת, עם ענוה טהורה. השקט והשלוה - תמיד היו מנת חלקה.

נשמה שידעה מקומה בעולמנו הקטן, ולעולם לא חשבה על דאגות העתיד וזכרונות העבר. לעולם לא דברה על אחרים לרעה, תמיד עין טובה בה התברכה.

נשמה שהיתה עומדת על מקומה ולא מיהרה להגיב, אפילו שלום התביישה מלהשיב.

נשמה שלא שייכת לכאן, מתוקנת במידות והתבטלות לתורה. קשה מאוד להזכר בדבר הנורא, איך שבחברתנו הקדושה אבדה מאתנו מרגלית יקרה.

כל מי שזכה ראה דוגמא לנשמה מצוינת בהנהגה, בטלה ומבוטלת למרא דאתרא. כל נשימה שלקחה, דעת תורה מהרב שאפה. וכל רצונה היה להחיות נפשה בדברי תורה והיראה. את פניו החמודות שתמיד היו מאירות לא נשכח מהרה. ר' מרדכי אלי ז"ל היקר היה בחייו ואף בלכתו מאתנו ישר ותמים פעלו. לא ראינו מעולם את ר' מרדכי היקר נרגש ונסער, רק לפתע פעם אחת באמצע השעור סח מה שבלבו, על עול שנעשה לבחורה מסויימת שהוריה לא רצו שתחזור בתשובה, ולבסוף נפטרה אותה בחורה בלא תשובה. זה חרה לו מאוד, וזאת הפעם היחידה בכל זמן שהותו בינינו שראינו אותו נרגש. ואע"פ כן, שמר על יראת כבוד ודיבר בנימוס, מפה למדנו על לבו הטוב והישר כמה כאב לו על אותה בחורה שלא זכתה, וכאב את כאבו של הקב"ה שרצה לראות את בתו חוזרת בתשובה.

כשהגיע ר' מרדכי היקר לבית מדרשנו, לא ידע מה יהיה, אם יקבלוהו אם לאו, שאלתיו "ר' מרדכי, מה אתה חושב לעשות? אולי לא יקבלו אותך" אמר לי בפנים שוחקות עם מלא אמונה אמיתית וטהורה "אני קטן, ה' גדול, אני רק אעשה השתדלות ואבוא ללמוד", וכך היה, ולבסוף זכה להתקבל לבית מדרשנו. ומאז תמיד היה הראשון שנכנס לבית המדרש וישב ולמד בשקידה גדולה.

ר' מרדכי היקר נלקח מאתנו לפתע פתאום, חשבון שמים לא נדע, רק נאמר תמיד באמונה, ברוך דיין האמת, אבי היתומים והאלמנות. ותנצב"ה.

על הורתו של מכון הסת"ם "חיים ביד"

ע"ש רשכבה"ג הגרי"ח זצ"ל

שע"י מוסדות "עטרת חכמים"

ממדור קול'ן של סופרים/ חוברות כסלו תשס"ג (שנה ג) סימן כ

אמר הכותב: בחורף אשתקד למדנו עם חברים מקשיבים מטובי אברכי בית המדרש, טוב"י ש"ע ונושאי כליו בחיו"ד, הלכות מילה (באותו זמן השתתף עמנו ידידנו המוהל ר' יעקב בן משה הי"ו וסייע לנו רבות בהבנת ההלכות מתוך ידיעותיו המקיפות בנושא זה הלכה למעשה, זכרה לו אלקי לטובה ולברכה, וגם פרסמנו אשתקד בירחוננו חידושי ש"ע בהלכות הללו מאשר העלינו בשיעור), הלכות גירות, ס"ת ומזוזה (וגם בזה למדו עמנו האחים שלא יתפרדו הלא המה: ר' פנחס ור' יניב צורישדי העוסקים במלאכת שמים זו וסייעו רבות בענין זה, זכרה להם אלקי לטובה ולברכה.) ובאותם שיעורים עלה במחשבה הצורך לפתוח מכון סת"ם באיזור חולון וסביבה כדי לזכות את הרבים בסת"ם כשרים כדת וכדין, הן ברכישתם והן בבדיקתן, כפי מנהגי הספרדים הי"ו (שכן רוב ככל ציבור שומרי התורה והמצוות באיזור זה הם מבני עדות המזרח) בכל מכל כל. ובפרט שרבים מן העם קונים תפילין ומזוזות מכל הבא ליד (יש מהם שאינם כשרים לכתחילה, ויש מהם שפסולים לדעת רבותינו ז"ל), ואינם מטריחים עצמם לנסוע לבני ברק.

על כן, דברנו בזה עם ידידנו כמוהר"ר הרה"ג ר' חיים רבי שליט"א ראש בית המדרש, שעל פיו ישק דבר בכל ענייני בית המדרש, על הדבר הזה, וב"ה קיבל רעיון זה בברכה, ואמר שיש להתחיל לפעול בזה. ועל כן, שוחחנו עם כמה מאברכי בית המדרש הלא המה ידידנו ר' יו"ט סימן טוב הי"ו (סופר ומגיה מוסמך שהעביר קורסים בהלכות סת"ם ברבים זה שלשה מחזורים) ואשר על ידו השנ'י ר' יניב הנ"ל הי"ו הבקיאים במלאכת שמים זו ללמוד לחזור ולשנן הלכות אלו בקיץ תשס"ב. וגם השתתפו בקביעות בשיעוריו של סרו"י הרה"ג ר' שלמה מועלם שליט"א ראש מכון "יד רפאל" שע"י מוסדות ישיבת "כסא רחמים" בב"ב. ונסעו אליו פעם בשבוע לשמש אותו בהלכות אלו. ולפני מספר שבועות התחיל ידידנו ה"ה חיים סולימאני נר"ו ממנהלי בית המדרש לארגן מקום וציוד מתאים למכון הנ"ל. ולא זו בלבד אלא שדברנו עם הרש"ם הנ"ל שהמכון הנ"ל יעמוד תחת פיקוחו והדרכתו של ועדת הכשרות של מכון הסת"ם "יד רפאל" הנ"ל, וב"ה נענה לבקשתנו. ובע"ה בימי החנוכה הבעל"ט יפתח מכון הסת"ם שיקרא "חיים ביד" ע"ש רשכבה"ג הגרי"ח זצ"ל לציבור הרחב.

והנה השבוע ביום שני (ו' כסלו תשס"ג) אחר הצהרים, בא לבית מדרשנו הרש"ם הנ"ל לשיחה ראשונה עם הסופרים חדשים גם ישנים כדי לעורר על חשיבות וזהירות במלאכת שמים זו, הן מצד ידיעתם על בוריין היטב, והן מצד שצריך להיות האדם ירא וחרד לדבר ה' במלאכת שמים זו, כגון, אם לא קידש שמות ה', והסופר אין יראת ה' נגעה בלבו, יכול להכשיל את הרבים בהם דורות רבים, כי לא ידעו שפסולים הם, וכן עזה"ד. עוד סיפר כמה מעשים מסמרי שיער עד כמה רבה המכשלה בתחום זה. ולבסוף, ענה לכמה שאלות ששאלו הסופרים הע"י. וקרא לפניהם כמה מהוראות ועדת הכשרות הנ"ל השייכים לסופרים שאין כאן מקום להאריך בהם ועוד חזון למועד.

וכעת ראינו שנכון להציב מדור מיוחד לזה בירחוננו "וקנה לך חבר" בו יבואו דברים וספיקות אשר התעוררו במכון הנ"ל למען ישוטטו רבים ותרבה הדעת, ומלאה הארץ דעה כמים לים מכסים.

ואין לנו אלא לבקש מאל נורא עלילה שתעלה מחשבתנו לטובה ולברכה לשמו יתברך כדי לזכות את הרבים בסת"ם כשרים כדת וכדין, וגם למהדרין מן המהדרין. ולא תצא תקלה תחת ידינו, ובזכות זה נזכה לגאולה השלימה במהרה בימינו, אמן.

פרטים נוספים על מכון "חיים ביד" אפשר לקבל בטלפון 6515415-03

ממני הצעיר יגאל כהן ס"ט

דרכי ההוראה – לאורם של רבותינו

[מחוברת תשרי-טבת תשס"ד (שנה ד') סי' א]

אשתקד לקטנו אורות מדברי רבותינו זצוק"ל נ"ע ושיבלחט"א על דרך הלימוד, ויש עוד מקום להאריך בזה הרבה כמו שיראה הרואה בדברי מרן גאון ישראל הגר"ע יוסף שליט"א בפתיחה לספרו שו"ת יבי"א ח"א, ובמאמרי "דרכי העיון" הנפלאים של מרן ראש הישיבה הגאון הנאמ"ן שליט"א שנדפסו בראש ספר יברך ישראל (לידי"ן ש"ב הרה"ג ר' ישראל כהן שליט"א, עורך ירחון אור תורה) ח"א וח"ב כיעו"ש. ונדפסו שנית בספרו "קובץ מאמרים" (סימנים א-ב) הנד"מ מאמרים על דרכי העיון מגדולי ישראל בדורות האחרונים, אכן כעת הגיעה השעה להביא מן החדש, מאמרים מפי גדולי ישראל על "דרכי ההוראה" - שכן זהו תכלית הלימוד שידע האדם להגיע מתוך לימודו לפסק הלכה למעשה - לדעת את הדרך ילך בה ואת המעשה אשר יעשה. ואמרו ז"ל (קידושין ל.) גדול תלמוד שמביא לידי מעשה. ונפתח במאמרו של הגאון האדיר רשכבה"ג רבנו יוסף חיים זצוק"ל בפתיחת ספרו שו"ת רב פעלים שכתב וז"ל (בדילוג דברים שאינם ענין לנ"ד):

שנינו במשנה באבות, משה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. והנה רבינו האר"י זצ"ל בשער רוה"ק דף ב' ע"ב פירש, מקום אחיזת הדורות להזקנים והשופטים בפני עצמם, והנביאים בפ"ע, ואנשי כנה"ג בפ"ע, והזוגות בפ"ע, והתנאים בפ"ע, והאמוראים בפ"ע, ורבנן סבוראי בפ"ע, והגאונים בפ"ע, והפוסקים בפ"ע, והדורות שאחר הפוסקים בפ"ע. יע"ש. ונראה דהפוסקים דנקיט רבינו ז"ל, קאי על הרי"ף והרמב"ם והרמב"ן והרמ"ה והרז"ה והרשב"א והר"ן ורבינו יונה (והרשב"א) [והריטב"א] (כ"נ דצ"ל), וגם רבותינו הצרפתים, ועוד ועוד כיוצא בהם מן הראשונים המפורסמים, אמנם שאר הדורות שאחר הראשונים הנז' וכיוצא בהם, המה נקראים בעלי תשובות, ועד עתה רבני הזמן המה בכלל בעלי תשובות ובעלי אסופות.

והנה בבעלי תשובות יש שני סוגים, כי יש נשאל באיזה ענין שאלה אחת או חקר חקירה אחת, והוא נכנס לתוך החדר של אותו ענין, ורואה שם שולחן ערוך מוכן ומוצג לפניו קערות מלאות תבשיל מבושל ומבוסם עם כל פרי מגדים, זה אומר בכה וזה אומר בכה (כצ"ל), והוא עורך תשובה לאותה שאלה או החקירה, ממה שאסף ולקח מן השלחן הערוך לפניו. והנה בודאי צריך לזה חכמה, לברר מן השלחן הערוך לפניו ברור נקי ובר ומנוקה הראוי ונוגע לאותה שאלה, ולא יתלה תניא בדלא תניא, אך זה חכים יתקרי, רבי לא יתקרי.

ויש נשאל באיזה ענין שאלה או חקר חקירה, והוא משדד עמקים באותו ענין, ומן הענין ההוא פותח לו דרכים ושבילים חדשים לצאת וללכת בהם לחדרים אחרים, ימה וקדמה צפונה (כצ"ל) ונגבה, ובכל מקום אשר נכנס שם עולה ויורד, קושר ומתיר, מכניס ומוציא, ומכל אלה עורך תשובה שלימה ברורה ונקיה מנופה בי"ג נפות, הנה לזה חכם יתקרי ורבי יתקרי, ועליו נאמר: רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כלנה.

עוד יש בבעלי תשובות שני סוגים בענין אחר, והוא יש דרכו לדבר בתחילת תשובתו התנצלות לפתיחת פיו, והעברת קלמוסו באותו אשר משיב לשואליו, ומדבר במענה לשונו בדברי ענוה ושפלות שמשפיל עצמו למאוד. ויש נחדל מלדבר דברים כאלה, אלא בראשית מאמר פותח יד בתשובה, ולאו בר מות רוחא עביד הכי, אלא טעמו ונימוקו עמו דקמי שמיא גלייא, וממ"נ אם הוא עניו ושפל באמת בפ"ע למה יפרסם ענוה שלו, ואם באמת אינו עניו ושפל בפ"ע, ורק היד כותבת דברי ענוה אלו, הנה זה עון פלילי להתעטף בטלית שאינה שלו ואין לך גאוה גדולה מזו יושבת בצפוני הלב, וחרושה על לוח לבו.

ועוד יש בבעלי תשובות שני סוגים בענין אחר, והוא יש אם נשאל איזה בענין אחד, הוא זריז ונשכר לדפוק על דלתי הספרים של כל בעלי התשובות, ראשונים ואחרונים ואחרוני אחרונים למקטון ועד גדול עד זמנו, ואפילו על ספרים אשר המחברם עודנו בחיים, וכונתו לחפש חיפוש מחיפוש כדי לראות ולידע דעת כל חכם וחכם, אשר דיבר בענין זה שנשאל בו. והנה דרך זה הוא מה טוב ומה נעים, חדא אם ימצא חכם מחבר שנכנס בענין כזה, וגם הוא מסכים בענין כהסכמתו, נמצא הדין אשר נשאל עליו לעשות מעשה נפסק על פי דבריו וע"פ דברי אותו חכם, ואין זה דן יחידי. והשנית, הנה בודאי אי אפשר למדרש בלא חידוש, ולא יבצר מהיותו מוצא בספרי המחברים איזה סברא או חילוק או איזה ראיה והוכחה מדברי ראשון או מדברי הגמרא, אשר זה החכם שנשאלה ממנו אותה השאלה ולא ידעה ולא הכירה ולא הרגיש בה אע"פ שהוא חכם גדול וגאון מובהק, אשר ידיו רב לו במלחמתה (כצ"ל) של תורה ובקי בחדרי תורה עשר ידות על החכם המחבר הספר ההוא, ובדרך זה נוהגין חכמי הספרדים בתשובות ופסקים שלהם, לתור ולדרוש מכל הספרים ראשונים ואחרונים ואחרוני אחרונים כל אשר תשיג ידם, כדי לברר ההלכה בתשובותיהם, ועליהם נאמר: יפוצו מעינותיך חוצה.

ויש שאין דרכם לתור ולדרוש בספרי האחרונים בכל ענין אשר יבוא לפניהם, אלא פונים דוקא אלא דברי הפוסקים הראשונים, וכותבים מה שנראה להם באותו ענין לפי הכרעת דעתם וסברתם, כאשר תשיג ידם באותו ענין, לקיים מה שנאמר: "כי תשב ללחום את מושל בין תבין את אשר לפניך", ובדרך זה מתנהגים על הרוב גאוני אשכנז. והנה אע"פ שבודאי הגמור לאו ברמות רוחא נהיגי בהכי, עכ"ז אני אומר אחר אלף מחילות מכבוד תורתם, לא טוב זה הדבר אשר עשו, כי זה כלל גדול בתורה, אין התורה נקנית אלא בחבורה, ולכן נקראו (כצ"ל) החכמים בעלי אסופות, ותמיד תמצא שהגדולים צריכים לקטנים. והתנא הגדול אמר: הרבה תורה למדתי מרבותי, ויותר מחברי, ומתלמידי יותר מכולם. ועל כן, אם המחבר הספר הוא אחרון, וזה החכם בעל התשובה הבא להשיב על השאלה שנשאל הוא חכם גדול ורב מובהק, למה לא יבקש לדעת מה כתב זה המחבר באותו ענין של השאלה, הן מסברת עצמו, הן ממה שאסף וקיבץ לו מן הראשונים ואחרונים באותו ענין ושמא ואולי עלתה במצודתו של המחבר הזה דבר חדש וסברא (כצ"ל) חדשה אשר נעלמה מאותו רב המובהק. ואם זה הרב המובהק השקיף על דברי המחבר הזה ולא מצא דבר חדש, מה הפסיד בהשקפה זו, הלא בודאי הגמור על כל אופן שיהיה מהשקפה זו רווחא שמעתתא טפי גביה, וכאשר מצינו [ב"מ פה.] שהיה רבי יוחנן מצפה לקושיות תלמידיו שמקשים לו כדי שעל ידי כן רווחא שמעתתא גביה, והיה נח לו בזה יותר מאותו דאמר הא תנא מסייע לך, וגם כאן אם ימצא איזה שגיאה וטעות בדברי המחבר באותו ענין, הנה אדרבא מזה רווחא שמעתתא טפי.

עוד יש בבעלי תשובות שני סוגים בענין אחר, והוא, יש מדברים בענוה ודרך כבוד, בשקלא וטריא שעושין בדברי חכמי הדור שקדמו להם, וגם לאשר בזמנם, ואם ימצאון איזה שגיאה גדולה בדבריהם, הן בסברא ועיון, והן בהשמטה דאשתמיט להו, לא יחליטו השגיאה לחכמי הדור אלא יתחילו בלשון לכאורה, ויסיימו בלשון צ"ע.

ויש מפני שרואין חריפותם ובקיאותם כי רבה היא, והמה חכמים גדולים בעיניהם ידברו קשות נגד חכמי הדור שקדמו להם, ויחשבום (כצ"ל) לטועים ויחליטו בדעתם ההשגה עד שברור להם שאין לקושייתם תשובה. ובאמת מנהג זה אשר נוהגים בו הוא טעות ואיננו נכון. ראו מי לנו גדול מרבנו הראב"ד וכו' ע"ש שהאריך הרב ז"ל להראות מכמה וכמה גדולים ראשונים ואחרונים שדברו קשות כנגד הקודמים להם בחריפות גדולה, והבאים אחרים השיבו על דבריהם, והצדיקו את הצדיק דמעיקרא. וסיים בסוף מאמרו הגאון היר"ח זצ"ל בזה"ל: ועל כן, אל יתהלל המשיג על הגדולים לא בהשגות כאלה ולא בהשגות של העלמה ושכחה, כי אין זה חידוש, ואין זה גרעון בחיק הגדולים בזה"ז, אשר רבו הטרדות מצד מקרי הזמן ונתמעטו הלבבות, ורק בדבר הנוגע לדין והלכה ראוי למשיג להעלות השגתו על ספר, ובתנאי שלא יהיה נבהל להשיב, ויהיו דבריו בענוה וכבוד ודרך ארץ, וכונתו לשם שמים לא להתגדל ולהתפאר בהשגותיו. והשי"ת ברחמיו יעזרנו לברר האמת ולאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, ולא נכשל בדבר הלכה, ויקיים בנו תפילת חנינה בן הקנה, ויזכנו ללמוד תורה לשמה, ויאיר עינינו באור תורתו, תורת חיים, אכי"ר. עכ"ל.

[מחוברת שבט-אייר תשס"ד (שנה ד') סי' יא]

מאת הגאון הגדול רבי כלפון משה הכהן זצוק"ל ראב"ד אי ג'רבא ומח"ס שו"ת שואל ונשאל ועוד, ממ"ש בספרו ברית כהונה השלם (חאו"ח מערכת ל' אות טו) בקצ'ר אמיץ כיצד יוכל כל תלמיד להתקדם בלימוד ההוראה וז"ל שם:

לימוד - השלמת לימוד התורה אינו מספיק להיות רק מעיין בגמרא לבד ואין לו יד בהוראה שאם לא תהיה לו ידיעה גם בדרכי הפסק לברר כל ספק אזי תקשה עליו מאוד אח"כ בהוראה אפי' דבר קל שבקלים, כי אינו יודע למצוא מקום הדין בפוסקים לברר משם אותו הספק הבא אליו. וכן יקשה עליו דרכי ההכרעה במה שתלוי בפלוגתא בכל חלקי ארבע השולחנות. וראיתי פה [אי ג'רבא] שכמעט לימודם כולו בש"ס ואין לומדים כלל דרכי הדין וההוראה. וגם מי שהוא מעיין נפלא מתמיד כמעט כל ימיו רק בש"ס לשם מצות לימוד ולא לשם הפרי הנדרש לפסוק הדין ולברר איזה ספק. ומזה בעוה"ר חסרה התורה וההוראה והרבה עיירות וכפרים משתוקקים לרב ומורה צדק ולא ימצאו. ואם היו קובעים איזה זמן לזה ואיזה זמן לזה היה עולה בידם זה וזה. כי העיקר בלימוד ללמוד וללמד לשמור ולעשות. ובלתי ידיעת דרכי ההוראה אין בידו אלא רק שכר לימוד. וכן שמעתי בשם מר זקני מהרי"ך זצ"ל שהיה מצטער מאוד מזה וכפעם בפעם היה מעורר חכמי דורו על זה.

ומזה נהגו רבים מהרבנים הי"ו בימינו אלה להשתמש בדרכי החינוך לתלמידים גם בפסקים ולתת להם איזה ספר ולהראות להם איזה מראה מקומות הנצרכים והם ישתדלו לערוך בכתב שאלה ותשובה על זה כפי מה שידם משגת, ויציגו זה לפני רבם לראות אם צדקו בבירורם, ואח"כ עולים ממדרגה למדרגה עד כי לא יצטרך רבם לצין להם שום מראה מקום והתלמידים עצמם טורחים למצוא בירור לאותו ספק וכותבים אותו על ספר ומציעים מה שביררו בזה לפני רבם, לראות אם כיוונו אל האמת ואם לא כיוונו אל האמת הרב משיבם על דבריהם ומורה להם הדרך הנכונה. ולימוד כזה כמעט הוא יסוד ועיקר הלימוד כי כל פרי הלימוד הוא לדעת מצות ה' חקיו ומשפטיו אם לעצמו או גם להורות לרבים אם הוא ראוי לכך. ואם אין גדיים אין תיישים והוא צורך גדול ליחיד ולרבים ובפרט בדור יתום זה למען דעת מה יעשה ישראל. וכבר כתבתי בזה בארוכה במאמרי עץ חיים אשר בראש ספר ישיב משה ובמבואי לספר שלום דוד ח"ב ובברית אבות פ"ג משנה י"ז אם אין קמח וכו' משם אבי מורי ז"ל על שם מז"ק מהרי"ך ז"ל ואכמ"ל.

ולהיות כי יש רבנים מרביצי תורה אשר לא ניסו באלה ומחסרון הזמן לא יוכלו להרגיל את עצמם הם בזה כדי שיהיה להם יכולת גם ללמד כנז' לתלמידיהם או שבאמת הם יודעים ואין להם פנאי ללמד את התלמידים דרכי הוראה. לכן כל ת"ח אשר הוא מכיר בעצמו שבאמת גמר עיונו התלמודי, והסימן המובהק לזה הוא בהיותו בהרבה פעמים מתכוין לדברי הראשונים התוספות הרשב"א הריטב"א והר"ן ולשאר דברי המפרשים ז"ל מהרש"א והרב משמרות כהונה וכיוצא לקושיותיהם ותירוציהם (וכמו שכן זכורני שהביאו המפרשים ז"ל בחינה זו), אזי יקבע לו עת ללמוד בו דרכי ההוראה. ומראשית יקח לו ספר אחד מספרי התשובות המפורסמים כמו הרב בית יהודה הרב זרע אמת הרב חיים שאל וכיוצא, וירשום בקונטרסו אותה השאלה. כן ירשום ציוני מראה המקומות בפוסקים הנזכרים בתשובה הנזכרת, בדרך כללי ספר פלוני סי' כך וכך ובס' פלוני וכו' ולא יעיין כלל בגוף התשובה הנז', והוא עצמו ישתדל אח"כ לברר זה מאותם הציונים הנמצאים אצלו לעיין במקורן של דברים למצוא פתרון לשאלה הנז' ויכתוב המתברר לו בזה ואח"כ יעריך דבריו עם דברי התשובה אשר שאב ממנו השאלה וציוני בירורם ואם יראה כי המכוון אחד מה טוב, ואם לאו יעיין למצוא הסיבה לזה וכן ינסה כזאת בכמה תשובות מחלק או"ח יו"ד אה"ע ח"מ. עד אשר יראה את עצמו מוכשר למצוא בירור שאלתו גם בלתי ציון מראה מקומות. ואז ירשום בקונטרסו רק השאלה לבד. והוא עצמו יטרח למצוא מיצוי הדין ועומק ההלכה ויעריך מה שבירר הוא עם דברי הרב הפוסק בתשובתו ויראה אם כיוונו לדעה אחת מה טוב ואם לאו יתבונן בטעם וסיבת ההפרש. ואחרי ההרגל בזה אזי ירגיל עצמו ג"כ למצוא פתרון ותשובה אל איזה ספק אשר יבוא לידו הוא או ישמע איזה ספק מזולתו. וראש כל פנה יפנה אל הש"ע ולבית יוסף ולכנה"ג ואח"כ לשאר פוסקים ובזה על הרוב ילך לבטח דרכו בעה"ו.

והנה כללי הלימוד בפוסקים נחלק לשני אופנים. א) קביעות לימוד בש"ע ומבאריו ולכתוב המתברר לו ע"פ סברת מרן ז"ל וזו היא הדרך שהלך בה החיד"א ז"ל בברכ"י ובמחב"ר ובשיו"ב. והעה"ש בספריו ורבים זולתם הלכו בדרך זו. ב) לקבוע הלימוד בספיקות הבאים אליו ובדרך זו הלכו רבים מהפוסקים כמו הרב יהודה עייאש ז"ל והרב זרע אמת ז"ל ורבים זולתם. ולעד"ן דצריך לאדם שני פנקסים באחד יכתוב הספיקות הבאים אליו ומה שמצדד או שמכריע הוא. ודרך זו הלכו בה רבים מהפוסקים כמו הכנה"ג ז"ל שחיבר חיבוריו ע"ד הטור וחיבר ג"כ הרבה תשובות. וכן הרב מר וקציעה על הטור ועוד שני חיבורים שאילת יעב"ץ וכן הרב שולחן גבוה על הש"ע ואהל יוסף תשובות ורבים כאלה ובדרך כלל מה שלומד אדם על הספק הבא אליו יכתבהו על סדר הש"ע ושם ג"כ יביא בקצרה מה שכבר כתב בתשובה לרמוז ולציין אליהם כמו אם יהיה כו"כ עמ"ש בתשובה סי' פלוני.

ובענין ההרגל בתשובות [כתב כתבתי איזה הדרך ישכון אור]. וכבר כתבתי בריש ספר ישיב משה מאמר בשם עץ חיים כעין שו"ת ומשם יבואר יותר ע"ש.

ובענין ההרגל בחידושי ש"ע יש שני דרכים. א) לעיין הדבר במקורו מהש"ס והרי"ף והרא"ש והרמב"ם ז"ל וטוב"י. ב) לעיין לפחות בטוב"י וזה תלוי באדם לפי זמנו וכחו כי מי שהוא קל בעיון ויש לו זמן לרעות בגנים וללקוט שושנים ולהשתעשע בכל דבר יקח הדרך הראשון. ומי שהוא כבד העיון יקח הדרך השניה. ובדרך כלל אמרו שמושה יותר מלימודה, כי ענייני ההוראה צריכים לשימוש בהוראה זמן רב, ומזמן לזמן עולה ממדרגה למדרגה, כי אי אפשר להשיג ביום הראשון מה שמשיג אחרי חדש ואחרי שנה ושנתיים, וכן על זה הדרך. עכ"ל הרב ברית כהונה (שם)

[מחוברת סיון-אלול תשס"ד (שנה ד') סי'כג]

טרם אכלה מדור "דרכי ההוראה", ראיתי ונתון אל לבי להעתיק תורף דברי מרן הראש"ל נר"ו בפתיחה לשו"ת יבי"א ח"א [בהשמטת רוב המקורות] מפני שהיא כוללת דברים יסודיים ונפלאים בהוראה. ועל ידי זה ידעו צעירי הצאן דרך הפסיקה הלכה למעשה, ולא נכשל בדבר הלכה אכי"ר.

הורונו רבותינו בירושלמי (ר"פ ר"א דמילה) כל תורה שאין לה בית אב אינה תורה. והשמיעונו כי אין להורות הלכה למעשה אלא ע"פ יסודות נאמנים בתלמוד. ולכן מוטלת חובה קדושה עלינו לפנות תחילה אל התלמוד כי מן הבאר ההיא ישקו העדרים. ואם ד"ת עניים במקומן, הם עשירים במקום אחר. וכמ"ש בירושלמי (פ"ג דר"ה ה"ה). וכל דבר שאין הדבר מבואר כל הצורך מרבים בראיות לחזק הדבר ולאפושי גברא נמי וכדאמרינן בירושלמי (פ"ב דברכות ה"ג) א"ר יוחנן כל מילתא דלא מחוורא מסמכין לה מן אתרין סגיאין ע"ש.

ומ"מ אף שעיקר ויסוד ההלכה בתלמוד, אין בכחנו להוציא דין מן הגמרא בלא עיון בפוסקים ראשונים ואחרונים. אשר על כן ראוי להתבסס בעיקר ע"פ פסקי הראשונים אשר מפיהם אנחנו חיים, עם חקירת וידיעת טעמן ונימוקן ע"פ התלמוד, והא בלא הא לא סגיא. צא ולמד ממ"ש הרא"ש בתשובה (כלל לא סי' ט) וז"ל: כל המורים מתוך דברי הרמב"ם ז"ל ואינם בקיאים בגמרא לדעת מהיכן הוציא דבריו, טועים הם להתיר האסור ולאסור המותר וכו' עכ"ל. ועי' בסוטה (כב.) המורין הלכה מתוך משנתן, הרי זה מבלי עולם. וכ' מהרש"א בח"א שם, וז"ל: ובדורות הללו אותם שמורים הלכה מתוך ש"ע והרי הן אינם יודעים טעם הענין של כל דבר, אם לא ידקדקו בדבר מתוך התלמוד שהוא שימוש ת"ח, טעות נופל בהוראותם והרי הן בכלל מבלי עולם, ויש לגעור בהם. ע"כ. וכ"כ בסמ"ע בהקדמתו לש"ע חו"מ.

וידוע מ"ש רז"ל יומא (ט:) טובה צפורנם של ראשונים מכריסם של אחרונים, ולכן ברור שאין להקל ראש כנגדם לסמוך על הכרעתנו מן התלמוד כי מה נודע ולא ידעו הם, אא"כ בראיה ברורה ובהסכמת חכמי הדור. וזה קשה מאוד במציאות. וכיוצ"ב אמרו בירושלמי (ספ"ח דכתובות) אם רק הוא, מכם. ומה כחנו לדחות דברי ראשונים אשר מי יתן ונזכה להבין דבריהם הקדושים.

ולאפוקי ממה שראיתי לכמה ממחברי זמנינו אשר לא ייראו ולא יחתו מאימת רבותינו הראשונים אשר מימיהם אנו שותים, וגדולת חכמתם לא תבעתימו, לכתוב עליהם כדבר איש אל רעהו (בדור החופש הדרור...) ופני זקנים לא נהדרו. ובזה גורמים לתת תורת כל אחד בידו לחלוק על הראשונים אשר משאתם יגורו אילים. וע' בהרא"ש פ"ו דסנהדרין סי' ו' שכ' בשם הראב"ד, וקרוב לומר שאפי' היה הדיין חולק על פסק הגאון גם זה טועה בדבר משנה הוא, "משום שאין לנו עתה לחלוק ע"ד גאון" אם לא בקושיא מפורסמת וזהו דבר שאינו בנמצא. ואף הרא"ש שם שחולק עליו בזה, (וזה בדורו שהיה סמוך לראשונים), הרי כתב שם, שצריך שיהיו נגד הגאון ראיות המקובלים לחכמי דורו. ע"ש. משא"כ לסמוך על סברתינו נגד הראשונים לא אמרה אדם מעולם. ואף בראיה חותכת, יש לחתור להשיב כדי ליישב דברי הגאונים דכל רז לא אניס להו. וע' בתשובת מהר"ם אלשקר (סי' נג) שכ' שאין יחס לדורות אלו עם הראשונים אפי' כיחס הקוף עם האדם, והלואי שיבינו דורות אלו הקל שבדברי הראשונים, כ"ש בדורות הבאים שהדורות והלבבות מתמעטים והולכים וכו' וכן ראינו לגדולי האחרונים שמבטלין דעתן מפני דעת הראשונים וכמ"ש הרשב"א והר"ן לגבי הרי"ף ביבמות בדין עד אחד במלחמה, ובדין אם צ"ל קברתיו. ע"ש. וע' בשו"ת גו"ר (חיו"ד כלל ג סי ג') שהביא מה שהרעישו רבני דורו על הפר"ח, שכתב לחלוק על הראשונים, וכ' שהעושה כן מזלזל בכבוד גדולי ישראל וגדול עוונו מנשוא, שעי"ז ירבו העבדים המתפרצים באדוניהם, כי ילמדו ההמון לפקפק ולזלזל בדברי הראשונים. ונמצא שם שמים מתחלל. ע"ש ואם כלפי הארז אשר בלבנון רבינו הפר"ח הטיחו דברים קשים כגידים והתנהגו עמו בכל חומר הדין כיעו"ש. מה יענו איזובי קיר כמונו היום. וע"ע בנוב"י קמא (חאו"ח ר"ס לח) ובנוב"י תנינא (חיו"ד סי' צו) נגד הגאון ר' זאב הלוי בעל חי' הרז"ה. וע"ע למרן החיד"א במחב"ר או"ח (סי' קנג וסי' קע) נגד הגאון יעב"ץ שהטיח דברים כנגד הראשונים.

והנה דרכי ההוראה ונתיבותיה (מלבד מה שמבואר בהדיא בש"ס ופוסקים אשר מפיהם אנחנו חיים) על ידי ההיקש והגיון הברור לדמות מילתא למילתא, ולהבין ולהשכיל אחרית דבר מראשיתו על פי המדות שהתורה נדרשת בהן, וכללי גמרא ופוסקים. וגם כשיש מקום לחילוקים, הסברא הישרה מכרעת הפסק על פי דרכי העיון המקובלים. ועי' להרמ"א בהגה יו"ד (סי' רמב סעיף ל) שכתב ובזמן הזה עיקר הרבנות אינו תלוי במי שלימדו פלפולים וחילוקים, רק במי שלימדו פסק ההלכה והעיון והעמידו על האמת והיושר. ע"כ.

ומכללן של דברים יש ללמוד כי חובה קדושה מצד גדולי ישראל וראשי הישיבות די בכל אתר ואתר, להדריך את לומדי הישיבות (אשר עליהם גאוותנו כי הם הם אשר יהוו בעזה"י את המנהיגות הרוחנית העליונה לדורות יבואו, ומהם תצא תורה לכל ישראל), בהדרכה מתאימה והשגחה יתרה על סדר לימודיהם, ולכלכל דבריהם במשפט ולחנכם בנתיבות ההוראה, בארחות העיון הישר, להבין ולהורות, לשעה ולדורות, שעל זה אמרו (קידושין מ:) "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה". ולעסוק בהלכות הנדרשות מידי כל רב בישראל. ומה מאוד יש להצטער בראותינו כמה מבחירי בחורי ישראל המבלים כל זמנם רק בפלפולים של הבל, מבלי להבחין אם יכונו דבריהם על פי ההלכה והסברא הישרה, וחבל מאוד על כשרונותיהם המזהירים, שהיה אפשר לנצלם לידיעת וליבון הלכות ובעיות אקטואליות, ותחת זאת משקיעים את מרצם בפלפולי סרק, המקנים חדות נפש בת חלוף, ועליהם יאות להמליץ, עוזבים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה (שבת י.). ולאיש אשר אלה לו קרוב לודאי כי גם כשיצטרך לפסוק דין יטה דרך הכרמים ללכת באורחות עקלקלות.

וחזינן לקמאי דצווחי טובא על החילוקים שהיו נהוגים בדורותיהם ומפיהם לפידים יהלוכו, ומתוכם כעין החשמל גדול האחרונים מהר"ל מפראג בדרך החיים (פ"ו דאבות דקי"ז ע"ד), שהפליג לומר שהם מגלים פנים בתורה שלא כהלכה, ושראוי לקרוע ע"ז כמו על ס"ת שנשרף וכו' ע"ש. [אמר העורך: וכבר הארכנו והבאנו בירחון וקנה לך חבר שנה ג' מידי חודש בחודשו במדור "דרך הלימוד" מאמר אחר מאמר מגדולי הדורות בענין זה כיעו"ש].

ודעת לנבון נקל שתכלית הלימוד ועיקרו הוא בכדי לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, להלכה ולמעשה. וכמ"ש חז"ל קידושין (מ:) תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה. ולכן עיקר הלימוד צריך להיות בעניני או"ח ויו"ד הנוהגים למעשה גם בזמן הזה, כדי שידע לקיים המצוות כהלכתן, וגם להמנע מלהכשל באיסורי תורה ואיסורים דרבנן. ולא כמו שנוהגים מקצת ת"ח בישיבות מסויימות שעוסקים בכל זמנם בסדר קדשים וטהרות שאינם נוהגים בזה"ז כלל, אלא הלכתא למשיחא, שהיא בבחינת דרוש וקבל שכר ואילו בענינים הנוהגים בזה"ז אין להם חלק ונחלה, ואינם בקיאים אפי' בהלכות שבת והלכות תפלה וברכות, גם בענינים הנוהגים באופן תמידי, ופעמים רבות שנכשלים גם בדברים הידועים אפי' לבעלי בתים הקובעים עתים לתורה באו"ח ויו"ד. וכבר צווחו ע"ז קמאי דקמאי (בברכות מט.) ברכת מזונא לא גמרינן ואתנויי מתנינן?

והנה הרוצה לזכות לכוין לאמתה של תורה, להורות הלכה למעשה, בודאי שעליו לחפש בספרי האחרונים אשר הם לנו לעינים ויהיה זריז ונשכר לדפוק על דלתות ספריהם הקדושים, כי הם המראים לנו דרך הישר בנתיבות ההוראה, ותשועה ברוב יועץ. וע' בשו"ת ר"פ (ח"א בפתיחת הספר) שכתב, ויש שאין דרכם לתור ולחפש בספרי האחרונים, אלא פונים דוקא לספרי הראשונים וכותבים מה נראה להם לפי הכרעת דעתם וסברתם כאשר תשיג ידם ובדרך זו מתנהגים על הרוב גאוני אשכנז. ואע"פ שבודאי לא ברמות רוחא נהיגי הכי וכו' עכ"ז אחר אלף מחילות מכת"ר לא טוב עשו כי זה כלל גדול בתורה שאינה נקנית אלא בחבורה וכו' ולכן אפי' רב מובהק וחכם גדול למה לא יבקש לדעת מה שכתב בספר האחרון, הן מסברת עצמו, הן ממה שאסף וקיבץ מהראשונים והאחרונים באותו ענין ושמא ימצא שם דבר חדש וכו' ואפי' אם לא ימצא דבר חדש, יועיל מה שימצא לו חבר כסברתו, ואין זה דן יחידי. ובדרך זו נוהגים חכמי הספרדים בפסקים ובתשובות שלהם, לתור ולדרוש מכל הספרים ראשונים ואחרונים ואחרוני אחרונים ככל אשר תשיג ידם לברר ההלכה בתשובותיהם ע"כ. וש"י מד"נ. ובאמת שאפי' אם לא ימצא המעיין באחרוני הזמן שום סברא חדשה שראוי להעלותה על שלחן מלכים, ואדרבא יראה שהמחבר הלזה הנדחה וצולעה יקבץ, ואין בסברותיו ודמיונותיו נכונות, סמא בידיה לאזור כגבר חלציו להפיץ ולהדיח ולסתור ראיותיו, ולהכריע שלא כדבריו, כי תורת אמת כתיב בה (ע"ז ד:) ואין משוא פנים בדבר. והכל לשם שמים. ובזה יוציא מלב הטועים דלא ליגררו אבתריה של המחבר ההוא, וגם לא יבוא מאן דהוא לומר עליו אילו הוה שמיע ליה דברי המחבר ההוא הוה הדר ביה. ולפע"ד זוהי הדרך שיבור לו האדם לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא.

וביותר יש להזהיר את הדן דיני ממונות לחפש ולבדוק הרבה בספרי האחרונים, שהרי ע"פ סברת שני פוסקים המזכין את הנתבע מצי המחזיק לומר קים לי כסברתם, אפי' יש מאה פוסקים המחייבים. והרי כל היד המרבה לבדוק בספרי האחרונים יוכל למצוא שנים מזכין עכ"פ על ידי עמל ויגיעה, כי יגעתי ומצאתי האמן (מגילה ו:) ומכיון שאין צורך שהבעל דבר בעצמו יטעון קים לי, רק על הדיין לחקור ולדעת אם יש ב' פוסקים (ואפי' אחרונים) המסייעים את המחוזק. והא ודאי יקשה על הדיין לפסוק ולהוציא ממון, מבלי לטרוח ולעיין בספרי האחרונים כדי שלא יהיה בסוג מוציא ממון שלא כדין. ואפי' בדיעבד שפסק להוציא ממון דעת כמה פוסקים דהדר דינא. ואכמ"ל. ומכל שכן שישנם כמה חילוקי דינים ופרטי פרטים המובאים רק באחרונים. ועכ"פ טוב אחרית דבר מראשיתו, כלומר שאחר שיודע יסוד ושורש הדין מהש"ס והראשונים, אח"כ יפנה אל הש"ע והאחרונים. אבל המורים הלכה מתוך הש"ע או מתוך ספרי קיצורים בלבד מבלי לדעת את מקורות ההלכה הרי הם בכלל מבלי עולם, ומטעין העולם בהוראותיהם, וכמ"ש לעיל מהרש"א בח"א (סוטה כב.).

עוד רגע אחד אדבר על דבר המצפצפים ומהגים שאין לחלוק על ספרי האחרונים, ובראותם ספר חדש שבא להכריע כנגד איזה אחרון צווחי ככרוכיא בדברים הדברים. וכל הידוע ספר עיניו רואות נכוחה שזהו דרך כל רבותינו למימי התנאים והאמוראים ועד אחרוני הפוסקים. ולכן אין למחבר ספר או למורה ודיין להיות רק כחמור נושא ספרים או כמליצת חז"ל (מגילה כה:) צנא מלא ספרי וע' פרש"י שם. אלא עליו לעיין היטב ולהכריע בהלכה כאשר תשיג יד עיונו (אם הרשוהו גדולי דורו לכך). והיה ה' עם השופט. ובלבד שיהיה מתון בדין, ולא ימהר לחרוץ משפט, פן יהיו דמיונותיו וסברותיו בכזיב, אלא ישקול בפלס סברותיו ואחר העיון כדת יוכל ג"כ לחלוק על ספרי אחרונים כשלבו לשמים. ומכ"ש כשמוצא סעד לדבריו באחרונים אחרים.

ובאמת שאע"פ שהורשינו לחלוק על דברי הפוסקים, כשיש לנו ראיות נכונות, והכרעות מיוסדות על אדני פז, מ"מ צריכים לשלוט ברוחנו לדבר בענוה טהורה, בחרדת קודש ובהכנעה יתירה. וק"ו שלא יעיז לדבר גבוהה גבוהה נגד גדולי עולם אשר קטנם עבה ממתנינו. (עד כאן הכל מדברי פתיחה לשו"ת יבי"א ח"א בקיצור נמרץ בהשמטת המקורות. ואם נפשך לדעתם, לך נא ראה בשו"ת יבי"א שם ותרווה צמאונך).

ואם נפשך חפצה לדעת עוד פרטים ופרטי פרטים כיצד להגיע להכרעת ההלכה בדרך ארוכה או קצרה לך נא ראה בדברי מוהרח"ך זצ"ל במאמרו "דרכי הוראה" שנדפס בס' הלכה למשה (להרה"ג ר' משה מימון זצ"ל רבה של קרית אתא) והובא גם בס' "דמות הכסא" ח"ב (עמודים ז – יז). וה' הטוב יזכנו לכוין אל האמת.

חלק אורח חיים

סימן א - זמן הראוי להיות מיצר על הגלות

מאת ר' אסף גודלי / מחוברת סיון תשס"א (שנה א') סי' נא

בברכות (ג.) תניא, ר' אליעזר אומר שלש משמרות הוי הלילה ועל כל משמר ומשמר יושב הקב"ה ושואג כארי, שנאמר, ה' ממרום ישאג ממעון קדשו יתן קולו שאוג ישאג על נוהו. משמרה ראשונה, חמור נוער. משמרה שניה, כלבים צועקים. שלישית, תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה. וקאמר בגמ' (שם) דר"א קחשיב סוף משמרה ראשונה וסוף משמרה אחרונה ואמצעית דאמצעיתא. ואבע"א, כולהו סוף משמרות קא חשיב. וכ"ת אחרונה לא צריך, נפק"מ למיקרי ק"ש למאן דגני בבית אפל. וכן אמר רב יצחק וכו' ג' משמרות הוי הלילה ועל כל משמר ומשמר יושב הקב"ה ושואג כארי ואומר אוי לבנים שבעוונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין אומות העולם. ע"כ. והרא"ש בפסקיו (סי' ב') הביא דברי הגמרא הנ"ל בקצרה, וכתב ע"ז: וראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג באותה שעה לשפוך תחנונים על חרבן בית המקדש כמו שנאמר (איכה ב יט) קומי רוני בלילה לראש אשמורות. עכ"ל. ומבואר יוצא מדבריו שגם בסוף משמרה ראשונה הוא זמן הראוי להיות מיצר ודואג על החורבן. וגם הרשב"א בחי' לברכות (שם) אהא דקאמר בגמ' דחשיב משמרה ראשונה בסיפא, כתב וז"ל: ונפק"מ שיש על ישראל במשמרות הלילה להפיל רנה ותחנונים על חרבן הבית וכו' כך פירש רב האי גאון. ומאי דקא חשיב משמרה אמצעית דאמצעיתא נפק"מ לאכילת קדשים שהן נאכלין עד חצות. עכ"ל. הרי שלדעת הרשב"א זמן הראוי לכל איש ישראל (וזהו שלא כדברי הרא"ש הנ"ל שכתב שראוי לכל ירא שמים וכו') להפיל תחנונים הוא בסוף אשמורות, וגם בסוף אשמורה ראשונה הוא זמן הראוי להפיל רנה ותחנונים על החורבן, ולא נאמר שיעור אמצעית דאמצעיתא אלא לאכילת קדשים. והנה הטור או"ח (סי' א) כתב, וטוב למי שמקדים שיכוין לשעות שמשתנות המשמרות שהן בשליש הלילה ולסוף שני שלישי הלילה ולסוף הלילה. שבאלו הזמנים הקב"ה נזכר לחורבן הבית וגלות ישראל שבין האומות והתפלה שיתפלל האדם באותה שעה על החורבן והגלות רצויה וקרובה להתקבל. עכ"ל. וכ"פ מרן בש"ע (שם ס"ב). נמצא שכל ירא ה' יכול להפיל תחינתו כבר בסוף שליש הלילה הראשון.

אמנם המג"א (שם סק"ד) כתב, שהמקובלים האריכו בענין תפילת חצות ובריקנטי פ' בראשית כ' וז"ל: י"א זמן בקשת רחמים הוא בסוף הלילה ואני אכריע כי בחצות ראוי לבקש רחמים על כנסת ישראל ובניה וכו' ובסוף הלילה יבקש על צרכיו וכו' ע"כ. וסיים המג"א: ובגמ' דילן לתירוץ ראשון דנתן סימן לאמצעית דאמצעיתא והיינו חצות משמע דעת רצון הוא. ולתירוץ השני לא משמע כן. עכ"ל. וראיתי להצל"ח בחי' לברכות (ג.) בד"ה שלש וכו' שהעיר ע"ד המג"א הנ"ל מדברי הרשב"א הנ"ל שכתב דמה דחשיב אמצעית דאמצעיתא היינו לענין אכילת קדשים ומ"מ יש ראיה מגמ' יבמות (עב.) דקאמר הא קמ"ל דעת רצון מילתא היא. ע"ש. אכן המחצ"ה ע"ד המג"א (שם) נרגש בכל זה, וכתב ליישב דברי המג"א, שהגם שהרשב"א פירשה לענין אכילת קדשים, זהו מפני שלא היה לפניו ספר הזוהר כי עדיין לא נתגלה בימיהם. אבל עתה שנתגלה ספר הזוהר ומבואר בו שזמן חצות לילה הוא עת רצון להתפלל על החורבן טפי עדיף להשוות גמרא דידן עם הזוהר ולפרש דאמצעית דאמצעיתא היינו לענין תפלת חצות. ומגמ' יבמות הנ"ל אין ראיה כ"כ, שהרי פירש"י (שם) דחצות לילה עת רצון למכת בכורות כיעו"ש, ומ"מ עדיין לא שמענו שזהו עת רצון לתפילה וביותר על חורבן בית המקדש. ע"ש. ומ"מ אף אם נאמר שהזמן הטוב ביותר הוא בזמן חצות כמבואר בספר הזוהר, לא נוכל להתעלם מדברי הגמרא שגם בסוף משמרה ראשונה הוא זמן הראוי להתפלל על החורבן והגלות. ולכן מי שאינו יכול להשאר ער עד זמן חצות ונפשו חשקה להתפלל על החורבן, רשאי להתפלל על זה בסוף משמרה ראשונה. אלא שראיתי בס' מאסף לכל המחנות (ס"ק כ"ט) שכתב בשם ספר ליקוטי מהרי"ח שאם אדם רוצה לומר נוסח תיקון חצות שנתקן ע"י רבינו האר"י אין לאומרו קודם חצות. אבל להתפלל תפלה בכל לשון על החורבן והגלות כדברי הטור והש"ע, אף לדברי המקובלים אין למנוע זה.

לסיכום: הגם שהדבר ברור שאין לך טוב יותר ממי שקם בחצות לילה לומר תיקון חצות כדבר האמור מפי רבינו האר"י. מ"מ מי שאין בידו לעשות כן, והגיע זמן סוף משמרה ראשונה, רשאי להתפלל כל לשון שירצה (ולא בנוסח האר"י) על חורבן הבית והגלות בזמן ההוא, ויבורך מפי עליון. ויה"ר שנזכה לביאת משיח צדקנו, ובנין בית מקדשנו, במהרה בימינו, אמן.

סימן ב - הנוגע בגוי אם צריך נט"י

מאת ר' יצחק בר מעוז / מחוברת תמוז תשס"ב (שנה ב') סי' פז

הנה בשו"ת לב חיים (ח"ב סי' ו') נשאל בזה, והשיב, נ"ל דצריך לנטול ידיו, ואמינא לה ממה שאמרו בזוהר הקדוש פ' ויחי (דר"כ ע"א) אבל גוי עובד עבודה זרה לאו הכי, דבחיי מסאב בכל סטרין, צולמא דידיה מסאבא ורוחה דיליה מסאבא. ובגין דסואבותי אינון שריין בגביה אסור למיקרב לגביה, כיון דמית נפקי כל אינון מסאבותא וכו' ואע"ג שגופא דילהון מסאב הוא בין בחייהון בין במותיהון אבל בחייהון דכל אינון מסאבין משתכחי גבייהו אית להון חילא לסאבא אחרינא וכו'. ע"כ. ועיין בסה"ק לב חיים ח"א סי' סח שעמדתי אם מותר ליטול ידיו לנט"י שחרית ע"י גוי או לא וביררתי לפי עניותי שאין ליטול על ידי גוי יעו"ש. והראני בני חכם יוסף תהילות נר"ו מה שאמרו בפרקי ר"א (פכ"ט) האוכל עם הגוי כאוכל עם הכלב והנוגע בו כנוגע במת יעו"ש. וכבר כתב מרן בש"ע או"ח ס"ד סי"ח דאחד הדברים המצריכים נטילה הוא הנוגע במת. עכ"ל הרב לב חיים. והניף ידו שנית בקצרה בספרו רוח חיים (סי' ד' אות ב) והביאו דבריו להלכה הכה"ח (סופר) סי' ד' אות פ"א, וס' עצי היער אות ע"ג.

וראיתי להגר"י יוסף שליט"א בס' שארית יוסף (ח"א עמוד סה) שכתב וז"ל: גם הנוגע בגופו של גוי [במקומות המכוסים] או בישראל מומר צריך נט"י. עכ"ל. ומבין ריסי עיניו נראה שהבין שדין גוי כדין ישראל, ולכן כתב בין סוגריים שאין צריך נט"י אלא כשנוגע במקומות המכוסים. ויותר קשה לי על זה ממה שכתב בהערות (שם) שמקורו טהור מדברי הגר"ח פלאג'י בלב חיים הנ"ל, ובאמת שלפי האמור שם כפי שהעתקי לעיל בסמוך, מבואר יוצא שאפי' אם נוגע במקומות המגולים שבגופו צריך נט"י משום טומאה השורה עליו וכנז' בזוהר. ושוב מצאתי להגאון הנ"ל בספרו שארית יוסף (ח"ג עמוד תמג) שכ' וז"ל: הנוגע בגוי וכו' בלב חיים איירי גם שלא במקומות המכוסים, אך אין המנהג כדבריו עכ"ל. ומ"מ נראה שלמעשה דין גוי כישראל שהנוגע בו א"צ נט"י אא"כ נגע בו בגופו במקומות המכוסים. וכ"כ בקיצור ש"ע שלו (עמו' י הלכה לז). אלא שלא ידעתי לפי דרכו למה הוצרך לכתוב דין מיוחד בגוי וכי יעלה על לב שהוא עדיף מישראל?! ואם נפשך לומר, דס"ד בשרם בשר חמורים וגו' כדאמרינן בברכות (כה:), זה אינו, דשאני התם דלענין ערוה קאמר דהו"א דערותם לא חשיבא ערוה כבשר חמורים ואתא לאשומועינן דלא, אבל הכא דמשום נקיות נגעו בה, ליכא לפלוגי בין גוי לישראל. וצ"ל דכוונת הרב שארית יוסף לומר שאף הנוגע בבשר הגוי א"צ נט"י אלא אם נגע בו במקומות המוכסים בלבד אבל אם נגע בידיו וכיוצ"ב אין צריך נטילה לאפוקי ממ"ש הרב לב חיים הנ"ל. אלא שלפ"ז לשון הרב שארית יוסף שליט"א צריך תיקון וכצ"ל: "הנוגע בגופו של גוי או ישראל מומר אין צריך נט"י אא"כ נוגע במקומות המכוסים" ותו לא מידי.

ובאמת שעדיין יש לברר על מה סמכו העם להקל בנ"ד (כעדות הרב שארית יוסף הנ"ל) נגד מ"ש האחרונים הנ"ל ע"פ דברי הזוהר. ונראה שסמכו על מה שלא נזכר דין זה בש"ס ופוסקים ראשונים ואחרונים, ובפרט שבש"ע מנה מרן ז"ל בש"ע (ס"ד סי"ח) את כל הדברים המצריכים נטילה, ולא זכר ביניהם, הנוגע בגוי. ובאמת שאפי' לדברי הזוהר הנ"ל אינו מוכרח לומר שכח הטומאה השורה על הגוי מצריכה נט"י, תדע, שאין טומאת הגוי מטמאה אוכלים ומשקים וכמ"ש הגר"ח פלאג'י עצמו בשו"ת לב חיים (ח"א סי' סח) כיעו"ש מילתא בטעמא. וא"כ אפשר שאין היא מצריכה נטילה לנוגע בה. ומה שהביא הגר"ח פלאג'י בשם בנו מפרקי דר"א, עיין להרב המגיה (שם) בהערה 1 שהעיר ע"ז, דברוב פרקי דר"א לא גרסינן כן. ע"ש ועיין גם בתד"א רבא סוף פרק ח' עכ"ל. אמנם ראיתי בספר הלכה ברורה (ח"א עמוד קב הלכה מח) שכתב, שהנוגע בגופו של גוי או בידיו נכון להחמיר ליטול ידיו לאחר מכן. ושם בשער הציון (אות קעב) העיר ע"ד מר אחיו בשארית יוסף ח"א הנ"ל שכתב דדוקא במקומות המכוסים ולא הביא מקור לזה עכ"ל. ויש לעיר עליו בתרתי, חדא, יותר היה לו להעיר שהמקור שהביא לדבריו מיירי אפי' במקומות המגולים. ועוד, שלא זכר ש'ר שכבר תיקן מר אחיו הדבר בשארית יוסף ח"ג וכאמור. ומ"מ גם הרב הלכה ברורה לא נתן טעם להקל בזה מעיקר הדין והנלעד"כ. וציי"מ וימ"ן.

סימן ג - צורת הפתח המפרידה בין בית הכסא למקום נטילה

מאת ר' יונה לגזיאל / מחוברת אב תשס"א (שנה א') סי' סז

עמדתי ואתבונן לדעת האם מועילה צורת הפתח להפריד בין בית הכסא לברז המים הסמוך לו על מנת שיוכל ליטול ידיו במקום ההוא?

הנה מרן בב"י (סימן ד) הביא דברי הראשונים שמצריכים נטילה אחר יציאה מבית הכסא בזה"ל: כתב ה"ר דוד אבודרהם בסוף ספרו בשם התשב"ץ (קטן סימן רעו), שבעה דברים צריכים נטילה לאחריהם וכו' והיוצא מבית הכסא כו' וכן כתוב בכלבו סימן כ"ג. וכן כתוב במרדכי פרק אלו דברים (ברכות סימן קצד). עכ"ל. וכ"פ בשולחנו הטהור (שם סעיף י"ח), אלו דברים צריכים נטילה במים וכו' והיוצא מבית הכסא וכו'. ע"כ. ובשערי תשובה (שם אות יב) הביא דברי הרב מחזיק ברכה, שטעם הנטילה ליוצא מבית הכסא הוא משום רוח רעה השורה בבית הכסא. ע"ש. וגם הרב משנה ברורה (שם סק"מ) כתב, שיוצא מבית הכסא אפי' לא עשה צרכיו צריך ליטול ידיו. והטעם הוא משום שרוח רעה שורה שם. ובשער הציון אות ס' כתב, שמקורו מספר ארצות החיים בשם כמה תשובות. וסיים: וממג"א סי' רכז סק"ב אין ראיה להיפך וכמ"ש הפמ"ג. וגם הרב כף החיים (סופר) ס"ק ס"ה הביא דברי כרם שלמה שכתב כי מדברי המג"א (שם) מבואר דדוקא בעשה צרכיו צריך ליטול ידיו וסיים: ועיין פמ"ג. והעיר ע"ז הכה"ח וז"ל: וראינו בפמ"ג בא"א סק"ז שכ"כ בתחילת דבריו ולבסוף סיים די"ל למג"א דהיוצא מבית הכסא קבוע בלא עשה צרכיו צריך ליטול ידיו וכו'. גם הגאון החיד"א בספר ברית עולם על ספר חסידים (סימן תתכ"ג) כתב בשם הזוהר, דאם נכנס לבית הכסא על הכניסה לבד שורה עליו רוח רעה אפי' לא עשה צרכיו. וכ"כ הרב כתם פז על הזוהר, וכ"כ כף החיים (סי' ח אות ח"י). וכ"כ עמודי השולחן על קיצור שו"ע (סי' ב אות יוד), בא"ח שם. עכ"ל כף החיים. ולכאורה יש ראיה לזה ממ"ש מרן להלן (סעיף כב) שהמקנח ידיו בכל מידי דמנקי יועיל לתפילה אבל לא להעביר רוח רעה ע"ש. הרי שטעם הנטילה הוא משום רוח רעה. אלא שיש לדחות שדברי מרן ז"ל שם הם על נטילת ידים של הבוקר. והנה מרן הראש"ל נר"ו בשו"ת יחוה דעת ח"ג ס"א אסף איש טהור את כל הנ"ל ועוד מקומות שטעם הנטילה ביוצא מבית הכסא הוא משום רוח רעה. ושם כתב שכן מתבאר בזוהר הקדוש (בהקדמת ספר בראשית דף י' ע"ב) שאדם שנכנס לבית הכסא לא יברך ולא יקרא בתורה כלל עד שיטול ידיו, ואת"ל שהטעם הוא משום שהתלכלכו ידיו, אינו כן, וכי במה התלכלכו? אלא משום שרוח רעה שורה בבית הכסא הנהנית מאותו לכלוך וטינוף שבבית הכסא ומיד כשנכנס אדם שם, שורה רוח רעה על קשרי אצבעותיו. עכ"ל.

תוכן העניינים

וקנה לך חבר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה