חלק א - מעלת הכתיבה, דרכי ההוראה, שו''ת וחקרי הלכה · חלק אורח חיים
סימן א - זמן הראוי להיות מיצר על הגלות
מאת ר' אסף גודלי / מחוברת סיון תשס"א (שנה א') סי' נא
בברכות (ג.) תניא, ר' אליעזר אומר שלש משמרות הוי הלילה ועל כל משמר ומשמר יושב הקב"ה ושואג כארי, שנאמר, ה' ממרום ישאג ממעון קדשו יתן קולו שאוג ישאג על נוהו. משמרה ראשונה, חמור נוער. משמרה שניה, כלבים צועקים. שלישית, תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה. וקאמר בגמ' (שם) דר"א קחשיב סוף משמרה ראשונה וסוף משמרה אחרונה ואמצעית דאמצעיתא. ואבע"א, כולהו סוף משמרות קא חשיב. וכ"ת אחרונה לא צריך, נפק"מ למיקרי ק"ש למאן דגני בבית אפל. וכן אמר רב יצחק וכו' ג' משמרות הוי הלילה ועל כל משמר ומשמר יושב הקב"ה ושואג כארי ואומר אוי לבנים שבעוונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין אומות העולם. ע"כ. והרא"ש בפסקיו (סי' ב') הביא דברי הגמרא הנ"ל בקצרה, וכתב ע"ז: וראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג באותה שעה לשפוך תחנונים על חרבן בית המקדש כמו שנאמר (איכה ב יט) קומי רוני בלילה לראש אשמורות. עכ"ל. ומבואר יוצא מדבריו שגם בסוף משמרה ראשונה הוא זמן הראוי להיות מיצר ודואג על החורבן. וגם הרשב"א בחי' לברכות (שם) אהא דקאמר בגמ' דחשיב משמרה ראשונה בסיפא, כתב וז"ל: ונפק"מ שיש על ישראל במשמרות הלילה להפיל רנה ותחנונים על חרבן הבית וכו' כך פירש רב האי גאון. ומאי דקא חשיב משמרה אמצעית דאמצעיתא נפק"מ לאכילת קדשים שהן נאכלין עד חצות. עכ"ל. הרי שלדעת הרשב"א זמן הראוי לכל איש ישראל (וזהו שלא כדברי הרא"ש הנ"ל שכתב שראוי לכל ירא שמים וכו') להפיל תחנונים הוא בסוף אשמורות, וגם בסוף אשמורה ראשונה הוא זמן הראוי להפיל רנה ותחנונים על החורבן, ולא נאמר שיעור אמצעית דאמצעיתא אלא לאכילת קדשים. והנה הטור או"ח (סי' א) כתב, וטוב למי שמקדים שיכוין לשעות שמשתנות המשמרות שהן בשליש הלילה ולסוף שני שלישי הלילה ולסוף הלילה. שבאלו הזמנים הקב"ה נזכר לחורבן הבית וגלות ישראל שבין האומות והתפלה שיתפלל האדם באותה שעה על החורבן והגלות רצויה וקרובה להתקבל. עכ"ל. וכ"פ מרן בש"ע (שם ס"ב). נמצא שכל ירא ה' יכול להפיל תחינתו כבר בסוף שליש הלילה הראשון.
אמנם המג"א (שם סק"ד) כתב, שהמקובלים האריכו בענין תפילת חצות ובריקנטי פ' בראשית כ' וז"ל: י"א זמן בקשת רחמים הוא בסוף הלילה ואני אכריע כי בחצות ראוי לבקש רחמים על כנסת ישראל ובניה וכו' ובסוף הלילה יבקש על צרכיו וכו' ע"כ. וסיים המג"א: ובגמ' דילן לתירוץ ראשון דנתן סימן לאמצעית דאמצעיתא והיינו חצות משמע דעת רצון הוא. ולתירוץ השני לא משמע כן. עכ"ל. וראיתי להצל"ח בחי' לברכות (ג.) בד"ה שלש וכו' שהעיר ע"ד המג"א הנ"ל מדברי הרשב"א הנ"ל שכתב דמה דחשיב אמצעית דאמצעיתא היינו לענין אכילת קדשים ומ"מ יש ראיה מגמ' יבמות (עב.) דקאמר הא קמ"ל דעת רצון מילתא היא. ע"ש. אכן המחצ"ה ע"ד המג"א (שם) נרגש בכל זה, וכתב ליישב דברי המג"א, שהגם שהרשב"א פירשה לענין אכילת קדשים, זהו מפני שלא היה לפניו ספר הזוהר כי עדיין לא נתגלה בימיהם. אבל עתה שנתגלה ספר הזוהר ומבואר בו שזמן חצות לילה הוא עת רצון להתפלל על החורבן טפי עדיף להשוות גמרא דידן עם הזוהר ולפרש דאמצעית דאמצעיתא היינו לענין תפלת חצות. ומגמ' יבמות הנ"ל אין ראיה כ"כ, שהרי פירש"י (שם) דחצות לילה עת רצון למכת בכורות כיעו"ש, ומ"מ עדיין לא שמענו שזהו עת רצון לתפילה וביותר על חורבן בית המקדש. ע"ש. ומ"מ אף אם נאמר שהזמן הטוב ביותר הוא בזמן חצות כמבואר בספר הזוהר, לא נוכל להתעלם מדברי הגמרא שגם בסוף משמרה ראשונה הוא זמן הראוי להתפלל על החורבן והגלות. ולכן מי שאינו יכול להשאר ער עד זמן חצות ונפשו חשקה להתפלל על החורבן, רשאי להתפלל על זה בסוף משמרה ראשונה. אלא שראיתי בס' מאסף לכל המחנות (ס"ק כ"ט) שכתב בשם ספר ליקוטי מהרי"ח שאם אדם רוצה לומר נוסח תיקון חצות שנתקן ע"י רבינו האר"י אין לאומרו קודם חצות. אבל להתפלל תפלה בכל לשון על החורבן והגלות כדברי הטור והש"ע, אף לדברי המקובלים אין למנוע זה.
לסיכום: הגם שהדבר ברור שאין לך טוב יותר ממי שקם בחצות לילה לומר תיקון חצות כדבר האמור מפי רבינו האר"י. מ"מ מי שאין בידו לעשות כן, והגיע זמן סוף משמרה ראשונה, רשאי להתפלל כל לשון שירצה (ולא בנוסח האר"י) על חורבן הבית והגלות בזמן ההוא, ויבורך מפי עליון. ויה"ר שנזכה לביאת משיח צדקנו, ובנין בית מקדשנו, במהרה בימינו, אמן.
סימן ב - הנוגע בגוי אם צריך נט"י
מאת ר' יצחק בר מעוז / מחוברת תמוז תשס"ב (שנה ב') סי' פז
הנה בשו"ת לב חיים (ח"ב סי' ו') נשאל בזה, והשיב, נ"ל דצריך לנטול ידיו, ואמינא לה ממה שאמרו בזוהר הקדוש פ' ויחי (דר"כ ע"א) אבל גוי עובד עבודה זרה לאו הכי, דבחיי מסאב בכל סטרין, צולמא דידיה מסאבא ורוחה דיליה מסאבא. ובגין דסואבותי אינון שריין בגביה אסור למיקרב לגביה, כיון דמית נפקי כל אינון מסאבותא וכו' ואע"ג שגופא דילהון מסאב הוא בין בחייהון בין במותיהון אבל בחייהון דכל אינון מסאבין משתכחי גבייהו אית להון חילא לסאבא אחרינא וכו'. ע"כ. ועיין בסה"ק לב חיים ח"א סי' סח שעמדתי אם מותר ליטול ידיו לנט"י שחרית ע"י גוי או לא וביררתי לפי עניותי שאין ליטול על ידי גוי יעו"ש. והראני בני חכם יוסף תהילות נר"ו מה שאמרו בפרקי ר"א (פכ"ט) האוכל עם הגוי כאוכל עם הכלב והנוגע בו כנוגע במת יעו"ש. וכבר כתב מרן בש"ע או"ח ס"ד סי"ח דאחד הדברים המצריכים נטילה הוא הנוגע במת. עכ"ל הרב לב חיים. והניף ידו שנית בקצרה בספרו רוח חיים (סי' ד' אות ב) והביאו דבריו להלכה הכה"ח (סופר) סי' ד' אות פ"א, וס' עצי היער אות ע"ג.
וראיתי להגר"י יוסף שליט"א בס' שארית יוסף (ח"א עמוד סה) שכתב וז"ל: גם הנוגע בגופו של גוי [במקומות המכוסים] או בישראל מומר צריך נט"י. עכ"ל. ומבין ריסי עיניו נראה שהבין שדין גוי כדין ישראל, ולכן כתב בין סוגריים שאין צריך נט"י אלא כשנוגע במקומות המכוסים. ויותר קשה לי על זה ממה שכתב בהערות (שם) שמקורו טהור מדברי הגר"ח פלאג'י בלב חיים הנ"ל, ובאמת שלפי האמור שם כפי שהעתקי לעיל בסמוך, מבואר יוצא שאפי' אם נוגע במקומות המגולים שבגופו צריך נט"י משום טומאה השורה עליו וכנז' בזוהר. ושוב מצאתי להגאון הנ"ל בספרו שארית יוסף (ח"ג עמוד תמג) שכ' וז"ל: הנוגע בגוי וכו' בלב חיים איירי גם שלא במקומות המכוסים, אך אין המנהג כדבריו עכ"ל. ומ"מ נראה שלמעשה דין גוי כישראל שהנוגע בו א"צ נט"י אא"כ נגע בו בגופו במקומות המכוסים. וכ"כ בקיצור ש"ע שלו (עמו' י הלכה לז). אלא שלא ידעתי לפי דרכו למה הוצרך לכתוב דין מיוחד בגוי וכי יעלה על לב שהוא עדיף מישראל?! ואם נפשך לומר, דס"ד בשרם בשר חמורים וגו' כדאמרינן בברכות (כה:), זה אינו, דשאני התם דלענין ערוה קאמר דהו"א דערותם לא חשיבא ערוה כבשר חמורים ואתא לאשומועינן דלא, אבל הכא דמשום נקיות נגעו בה, ליכא לפלוגי בין גוי לישראל. וצ"ל דכוונת הרב שארית יוסף לומר שאף הנוגע בבשר הגוי א"צ נט"י אלא אם נגע בו במקומות המוכסים בלבד אבל אם נגע בידיו וכיוצ"ב אין צריך נטילה לאפוקי ממ"ש הרב לב חיים הנ"ל. אלא שלפ"ז לשון הרב שארית יוסף שליט"א צריך תיקון וכצ"ל: "הנוגע בגופו של גוי או ישראל מומר אין צריך נט"י אא"כ נוגע במקומות המכוסים" ותו לא מידי.
ובאמת שעדיין יש לברר על מה סמכו העם להקל בנ"ד (כעדות הרב שארית יוסף הנ"ל) נגד מ"ש האחרונים הנ"ל ע"פ דברי הזוהר. ונראה שסמכו על מה שלא נזכר דין זה בש"ס ופוסקים ראשונים ואחרונים, ובפרט שבש"ע מנה מרן ז"ל בש"ע (ס"ד סי"ח) את כל הדברים המצריכים נטילה, ולא זכר ביניהם, הנוגע בגוי. ובאמת שאפי' לדברי הזוהר הנ"ל אינו מוכרח לומר שכח הטומאה השורה על הגוי מצריכה נט"י, תדע, שאין טומאת הגוי מטמאה אוכלים ומשקים וכמ"ש הגר"ח פלאג'י עצמו בשו"ת לב חיים (ח"א סי' סח) כיעו"ש מילתא בטעמא. וא"כ אפשר שאין היא מצריכה נטילה לנוגע בה. ומה שהביא הגר"ח פלאג'י בשם בנו מפרקי דר"א, עיין להרב המגיה (שם) בהערה 1 שהעיר ע"ז, דברוב פרקי דר"א לא גרסינן כן. ע"ש ועיין גם בתד"א רבא סוף פרק ח' עכ"ל. אמנם ראיתי בספר הלכה ברורה (ח"א עמוד קב הלכה מח) שכתב, שהנוגע בגופו של גוי או בידיו נכון להחמיר ליטול ידיו לאחר מכן. ושם בשער הציון (אות קעב) העיר ע"ד מר אחיו בשארית יוסף ח"א הנ"ל שכתב דדוקא במקומות המכוסים ולא הביא מקור לזה עכ"ל. ויש לעיר עליו בתרתי, חדא, יותר היה לו להעיר שהמקור שהביא לדבריו מיירי אפי' במקומות המגולים. ועוד, שלא זכר ש'ר שכבר תיקן מר אחיו הדבר בשארית יוסף ח"ג וכאמור. ומ"מ גם הרב הלכה ברורה לא נתן טעם להקל בזה מעיקר הדין והנלעד"כ. וציי"מ וימ"ן.
סימן ג - צורת הפתח המפרידה בין בית הכסא למקום נטילה
מאת ר' יונה לגזיאל / מחוברת אב תשס"א (שנה א') סי' סז
עמדתי ואתבונן לדעת האם מועילה צורת הפתח להפריד בין בית הכסא לברז המים הסמוך לו על מנת שיוכל ליטול ידיו במקום ההוא?
הנה מרן בב"י (סימן ד) הביא דברי הראשונים שמצריכים נטילה אחר יציאה מבית הכסא בזה"ל: כתב ה"ר דוד אבודרהם בסוף ספרו בשם התשב"ץ (קטן סימן רעו), שבעה דברים צריכים נטילה לאחריהם וכו' והיוצא מבית הכסא כו' וכן כתוב בכלבו סימן כ"ג. וכן כתוב במרדכי פרק אלו דברים (ברכות סימן קצד). עכ"ל. וכ"פ בשולחנו הטהור (שם סעיף י"ח), אלו דברים צריכים נטילה במים וכו' והיוצא מבית הכסא וכו'. ע"כ. ובשערי תשובה (שם אות יב) הביא דברי הרב מחזיק ברכה, שטעם הנטילה ליוצא מבית הכסא הוא משום רוח רעה השורה בבית הכסא. ע"ש. וגם הרב משנה ברורה (שם סק"מ) כתב, שיוצא מבית הכסא אפי' לא עשה צרכיו צריך ליטול ידיו. והטעם הוא משום שרוח רעה שורה שם. ובשער הציון אות ס' כתב, שמקורו מספר ארצות החיים בשם כמה תשובות. וסיים: וממג"א סי' רכז סק"ב אין ראיה להיפך וכמ"ש הפמ"ג. וגם הרב כף החיים (סופר) ס"ק ס"ה הביא דברי כרם שלמה שכתב כי מדברי המג"א (שם) מבואר דדוקא בעשה צרכיו צריך ליטול ידיו וסיים: ועיין פמ"ג. והעיר ע"ז הכה"ח וז"ל: וראינו בפמ"ג בא"א סק"ז שכ"כ בתחילת דבריו ולבסוף סיים די"ל למג"א דהיוצא מבית הכסא קבוע בלא עשה צרכיו צריך ליטול ידיו וכו'. גם הגאון החיד"א בספר ברית עולם על ספר חסידים (סימן תתכ"ג) כתב בשם הזוהר, דאם נכנס לבית הכסא על הכניסה לבד שורה עליו רוח רעה אפי' לא עשה צרכיו. וכ"כ הרב כתם פז על הזוהר, וכ"כ כף החיים (סי' ח אות ח"י). וכ"כ עמודי השולחן על קיצור שו"ע (סי' ב אות יוד), בא"ח שם. עכ"ל כף החיים. ולכאורה יש ראיה לזה ממ"ש מרן להלן (סעיף כב) שהמקנח ידיו בכל מידי דמנקי יועיל לתפילה אבל לא להעביר רוח רעה ע"ש. הרי שטעם הנטילה הוא משום רוח רעה. אלא שיש לדחות שדברי מרן ז"ל שם הם על נטילת ידים של הבוקר. והנה מרן הראש"ל נר"ו בשו"ת יחוה דעת ח"ג ס"א אסף איש טהור את כל הנ"ל ועוד מקומות שטעם הנטילה ביוצא מבית הכסא הוא משום רוח רעה. ושם כתב שכן מתבאר בזוהר הקדוש (בהקדמת ספר בראשית דף י' ע"ב) שאדם שנכנס לבית הכסא לא יברך ולא יקרא בתורה כלל עד שיטול ידיו, ואת"ל שהטעם הוא משום שהתלכלכו ידיו, אינו כן, וכי במה התלכלכו? אלא משום שרוח רעה שורה בבית הכסא הנהנית מאותו לכלוך וטינוף שבבית הכסא ומיד כשנכנס אדם שם, שורה רוח רעה על קשרי אצבעותיו. עכ"ל.
והנה לפנינו בגמ' ברכות (כה:) הכי איתא, איתמר, צואה על בשרו או ידו מונחת בבית הכסא - רב הונא אמר, מותר לקרות ק"ש. רב חסדא אמר, אסור לקרות ק"ש. ע"כ. אבל הרי"ף העתיק לשון הגמ' הכי, איתמר, צואה על בשרו או ידו מטונפת מבית הכסא רב הונא אמר מותר וכו' גם מדברי הרמב"ם (בפ"ג מהלכות ק"ש הי"א) נראה שהיתה גירסתו בגמ' כגירסת הרי"ף שהרי כתב (שם) בזה"ל: היתה נטישת צואה על בשרו או ידיו מטונפות מבית הכסא ולא היה להן ריח רע כלל מפני קטנן או יבשותן מותר לקרות לפי שאין להם ריח רע וכו'. וכמה גאונים הורו שאסור לו לקרות אם היו ידיו מטונפות, וכן ראוי לעשות. עכ"ל. ופסקו הרי"ף והרמב"ם הנ"ל כרב הונא שמותר לקרות ק"ש. ומבואר יוצא מדבריהם, שדוקא אם ידיו מטונפות צריך נקיון לחומרא, אבל אם ידיו נקיות אחר שיצא מבית הכסא, אין צריך נטילה כלל. ואע"פ שרבינו יונה והרא"ש (שם) תמהו על גירסת הרי"ף והרמב"ם הנ"ל ודחאוה מן ההלכה, מ"מ, זהו דוקא לגבי מי שידיו מלולכות בצואה וכיוצא. אבל למה שמתבאר מדברי הרי"ף והרמב"ם שהיוצא מבית הכסא וידיו נקיות, שא"ץ נטילה כלל, נראה שהן הם יודו שאין צורך כלל בנטילה. וגם מפשט דברי המג"א על מ"ש מרן (סי' רכ"ז ס"ג) וז"ל: היה יושב בבית הכסא ושמע קול רעם או ראה ברק, אם יכול לצאת ולברך תוך כדי דיבור יצא, ואם לאו לא יצא. שכתב (שם סק"ז) בזה"ל: תוך כדי דיבור, וכגון שלא נגע עדיין במקום הטנופת ולא עשה צרכיו עדיין או שיכול ליטול ידיו, עיין ססי"ד. עכ"ל. משמע דפשיט"ל כסברת הרי"ף והרמב"ם הנ"ל, שהיוצא מבית הכסא לא צריך נטילה כלל, אלא שכבר כתבתי לעיל שהאחרונים ז"ל דחו ראיה זו. וע"ע בשו"ת יבי"א ח"ב (סי' א' אותיות א' וג') מ"ש בנדון הנ"ל. [ולמחלוקת הזוהר והמקובלים נגד הפוסקים הפשטנים, עיין בשו"ת יבי"א ח"ד חאו"ח (סי' ב אות ו'), וברכת ה' ח"א פ"ב הערה 37.]
ובברכות (כה:) אהא דתניא גרף של רעי ועביט של מי רגלים וכו' לא יקרא כנגדם עד שיוצאם או שיניחם תחת המטה וכו', אמר רב יוסף, בעאי מיניה מרב הונא פחות משלושה פשיטא לי כלבוד דמי (פרש"י, במניחן תחת המטה ורגליה קצרים שאין הימנה ולקרקע שלשה טפחים כלבוד דמי והרי הן כטמונים) שלשה, ארבעה עד תשעה מהו? א"ל לא ידענא, עשרה ודאי לא מבעיא לי. (פרש"י, עשרה ודאי, לא שאלתי ממנו דנראה כאילו אינה תחתיה מאחר שיש הפסק כ"כ, אין זה כיסוי.) אמר אביי, שפיר עבדת דלא איבעי לך, כל עשרה רשותיה אחריתי היא. אמר רבא, הלכתא פחות משלושה כלבוד דמי, עשרה רשותא אחריתי היא. ע"כ. ואפשר לפרש בדעת רש"י אין זה כיסוי ואסור לקרות או אע"פ שאין זה כיסוי מ"מ רשותא אחריתי כמו שכתוב בגמרא. וראיתי להמאירי (שם) שכתב וז"ל: היתה גבוה עשרה רשות בפני עצמה היא וכו' מ"מ נראה כדעת ראשון, ואם היה הוא על המטה ועביט או גרף תחתיה נראה שרשות בעצמו הוא וכל שאין רוח רע מגיעו מותר לקרות. עכ"ל. וכ"כ הרשב"א (שם) וז"ל: דרבא הכי קאמר פחות מג' פשיטא לי, ועשרה נמי פשוט דרשותא אחריתי היא עכ"ל. ועיין בתר"י (שם) שהאריכו בביאור הגמרא לדעת רש"י ורב האי גאון. ומסיק, שמעל עשרה רשותא אחריתי ומותר לקרות. והדין הנ"ל הובא בטור בסימן ע"ט וז"ל: היתה במקום גבוה עשרה טפחים או עמוק עשרה או שהיתה בבית אחד והוא בבית אחר אפילו הפתח פתוח ויושב בצדה ורואה אותה, אם אין לה ריח יכול לקרות דכיון שהיא ברשות אחרת קרינן ביה שפיר והיה מחניך קדוש. עכ"ל. ובב"י על דין שהיתה בבית אחד והוא בבית אחר כתב, וכ"כ הרא"ש סימן מו (ברכות) וז"ל: אבל כשהוא גבוה עשרה או נמוך עשרה כשהוא רואה אותה מותר, דכיון שהוא במקום מיוחד לעצמו קרינן ביה והיה מחניך קדוש. ולפי זה נראה, דאם צואה לפני הפתח מותר לקרות בבית אפילו רואה אותה, אפי' בתוך ארבע אמות אם אין הריח מגיע אליו רשות אחרת היא דפתח כנעול דמי והוי ליה כצואה בעששית ע"כ. וכן נראה לי לדקדק מדין חצר קטנה שנפרצה לגדולה כמו שאכתוב בסמוך בס"ד. ואע"פ שהרשב"א (ד"ה והיה, תשו' סימן תע"ד) כתב, דהא דתניא היה מקום גבוה עשרה או נמוך עשרה יושב בצדה וקורא, כשאינו רואה את הצואה הוא, דאילו ברואה אותה לעולם אסור, נראה לי, כדברי הרא"ש עיקר. ומיהו לכתחילה טוב להיזהר כדברי הרשב"א. עכ"ל הב"י.
עוד כתב הטור (שם), חצר קטנה שנפרצה במלואה לגדולה והגדולה עודפת עליה מכל צד, אם צואה בגדולה אסור לקרות בקטנה. אם צואה בקטנה, מותר לקרות בגדולה. ע"כ. וכתב הב"י וז"ל: פשוט מפרק כל הגגות (עירובין צב), וטעמא דמילתא, דקטנה כיון שנפרצה במילואה לגדולה לא חשיבא בית בפני עצמה אבל הגדולה כיון שכותליה עודפים על של הקטנה מצד זה ומצד זה חשיבא כבית בפני עצמה. ומכאן נראה לדקדק, שאם צואה לפני הפתח מותר לקרות בבית אפילו רואה אותה ואפילו בתוך ד' אמות כמו שכתבתי בסמוך בשם הרא"ש דהא הכא בכהאי גוונא עסקינן, כלומר שרואה אותה או שאינו מרוחק ממנה ד' אמות דאם לא כן אפילו הוא עם הצואה בבית אחד שרי ואפילו הכי כשהצואה בקטנה מותר לקרות בגדולה וע"כ טעמא מפני שמאחר שהוא במקום מיוחד לעצמו קרינן ביה והיה מחניך קדוש. עכ"ל ב"י.
ובשולחנו הטהור (שם סעיף ב') פסק וז"ל: היתה במקום גבוה עשרה טפחים וכו' או שהיתה בבית אחד והוא בבית אחר אפילו הפתח פתוח ויושב בצדה ורואה אותה, אם אין לה רוח יכול לקרות דכיוון שהיא ברשות אחרת קרינן ביה שפיר והיה מחניך קדוש לרא"ש. אבל להרשב"א דוקא כשאינו רואה אותה וכו'. ובס"ג כתב וז"ל: חצר קטנה שנפרצה במלואה לגדולה והגדולה עודפת עליה מן הצדדים קטנה לא חשיבא כבית בפני עצמה כיוון שנפרצה במלואה לגדולה אבל הגדולה כיון שכותליה עודפים על של קטנה מצד זה ומצד זה חשיבא כבית בפני עצמה. עכ"ל.
המשך המאמר מחוברת תשרי תשס"ב (שנה ב') סי' ה
ועתה הבוא נבוא לנ"ד, הנה קיימא לן בעלמא שצורת הפתח הרי היא כמחיצה גמורה כמו שמצינו בש"ע (סימן שס"ד ס"א) שכתוב בזה"ל: מבוי המפולש בשני ראשיו לר"ה או צד אחד לר"ה וצדו השני לכרמלית. הגה או שני פתחים לכרמלית (ריב"ש סימן ת"ה) צריך צורת הפתח מכאן לחי או קורה מכאן וכו' עכ"ל. וכתב הרב משנה ברורה (שם אות ב), הטעם דע"י צורת הפתח נעשה כסתום במחיצה מההוא צד והוא כמבוי סתום מב' צדדיו וסגי בצד השני בלחי או בקורה. עכ"ל. וע"ע לעיל סימן שס"ב ס"י ובביאור הלכה (שם) ד"ה כשכל הרוחות ע"י צורת הפתח. אם כנים אנו בזאת, זכינו לדין שאחר שעשו צורת הפתח הוי רשות בפני עצמה, מותר מן הדין לקרות ק"ש וכ"ש ליטול ידיו. ועוד, שיש בנ"ד מעין ס"ס, שמא כדעת הרמב"ם וסיעתו שהיוצא מבית הכסא אם אין ידיו מטונפות אין צריך נטילה ושמא צורת הפתח מועילה.
ואם תשאלך נפשך, הרי הדינים המובאים לעיל מסימן ע"ט הם נאמרו לצואה, אבל לא לרוח רעה השורה בבית הכסא, שאפשר שהיא חזקה יותר ששם הטינוף גדול יותר. זה אינו, שמוכח מדברי הזוהר שהובא לעיל שהרוח הרעה השורה בבית הכסא נובעת מהלכלוך והטינוף, ואמרו חז"ל במסכת בבא קמא (כד:) וכמה דוכתי, שדיו לבא מן הדין להיות כנידון, ודין דאורייתא הוא, ולמדו דבר זה ממה שנאמר אצל מרים, דתניא, מדין ק"ו כיצד? ויאמר ה' אל משה ואביה ירוק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים, ק"ו לשכינה ארבעה עשר, אלא דיו לבא מן הדין להיות כנדון. ופירש"י הטעם, מכיון שאם לא היה הנדון לא היה מתחיל הק"ו. א"כ גם בנידוננו הרוח הרעה צריכה להעצר בצורת הפתח מכיון שאם לא היתה צואה לא היתה שורה רוח רעה בבית הכסא. וכן ראיתי להרב פרי מגדים במשבצות זהב סי' פג אות א' שכתב, והוי יודע להמחבר כל שהוא ברשות אחרת מהני לביה"כ ובע"ט צואה ברשות אחרת מותר. מהו רשות אחרת אם דוקא ד' מחיצות או ג' מחיצות או אפילו ב' מחיצות גבוהות י"ט ורחבן ד' על ד' טפחים, הוי רה"י. עיין סי' שס"ב ובט"ז שם. אלא שראיתי להב"ח כאן שכתב מחיצות מכל צד גבוה י' משמע דבעינן רה"י גמור עם פתח הא רוח רביעית פרוץ במילואו, כרמלית הוי. ואנן בעינן רה"י דוקא כעין מ"ש הפר"ח בע"ט להרא"ש והבן וצ"ע. עכ"ל. יוצא שכל ספיקו לד' או ג' מחיצות אפילו אם לג' מחיצות יש צורת הפתח ודאי הוי רה"י כמו שכתוב בב"י סימן שמ"ה בד"ה וסתם רבינו ד"ה ומ"ש ואין להם לחי.
ומ"ש שבית הכסא דינו שווה לדין צואה, כן מצאתי בב"י (סוף סימן פב) שכתב וז"ל: משמע לי דהא דאסרינן לקרות ק"ש כנגד בית הכסא דוקא בבית כסא שאין לו מחיצות כמו בתי כסאות שבזמן חכמי התלמוד, אבל אם יש לו מחיצות כמו בתי כסאות דידן אע"פ שיש בו צואה קורא כנגדו בסמוך ואינו חושש דכיון דמחיצה מפסקת הוי רשות בפני עצמו וכו'. ואפשר דאפילו מחיצות שאינן גבוהות עשרה כל שאין קרקע הבית כסא נראה לו שרי לקרות כנגדה דדמי לכפה כלי על הצואה או מי הרגלים דשרי לקרות בסמוך להם ואע"ג דאיכא למימר שאני בית הכסא דחמיר שאע"פ שאין בו צואה אסור לקרות כנגדו מ"מ כיון שיש בו מחיצות המעכבות מלראות קרקע בית הכסא הדעת נוטה להתיר לקרות כנגדו עכ"ל. הננו רואים שמרן ז"ל מדמה דין בית כסא לענין צואה. ואע"ג שהאחרונים חלקו על מרן בדין זה, זהו דוקא במשמעות בית כסא או למקצת מן האחרונים ז"ל מכיון שאת המחיצות עצמם דנין כצואה.
ובטרם אכלה, אומר שיש להוכיח כן מדברי הגמרא שם, שרק לגבי ספר תורה הצריכו מחיצה עשרה טפחים, וכן נפסק בשו"ע (או"ח סימן ר"מ ס"ו וביו"ד סי' רפ"ב ס"ח). מה שאין כן לדין ק"ש, שמספיק שיהיה רשות אחרת. והרי הוא כמבואר. והסברא היא, דלגבי צואה כתוב וכסית את צאתך וע"י צורת הפתח הוי מכוסה כמו צואה בעששית כמו שפסק מרן בסימן ע"ו ס"א ולגבי ערוה הדבר תלוי בראיה וכל שרואים צריך לכסות, לכן צריך מחיצה. וכיוצא בזה כתב הפר"ח סימן ע"ט סק"ב. ולסברא זו קשה מדברי מ"א סק"ג בסימן שט"ו שעל דברי הרמ"א שכתב, אבל אסור לעשות מחיצה בפני אור הנר כדי שישמש מטתו וכן לפני הספרים כדי לשמש או לעשות צרכיו, כתב המג"א בזה"ל: והנה נ"ל לדקדק מלשון המרדכי שכתב שמהר"ם עשה בכל לילה מחיצה י"ט גובה לפני הספרים כו' משמע אע"פ שהספרים היו עומדים מגולין למעלה מהמחיצה שרי להשתין דהוי ליה כאילו הוא ברשות אחר וכמש"כ סי' ע"ט ס"ב ולכן אסור לעשותה בשבת דבזה עושה רשות בפני עצמו וכו' עכ"ל. יוצא מדבריו שטעם ההיתר הוא משום רשות אחרת וצריך דוקא מחיצות לענין תשמיש, וא"כ ה"ה לק"ש. ואפשר לפרש בכוונת המג"א ז"ל, שאם זה רשות אחרת גם צורת הפתח רשות אחרת ויהיה מותר בק"ש ונטילת ידים. ועוד י"ל, שלספרים החמירו והצריכו מחיצה מה שאין כן לגבי ק"ש מספיק שיהיה רשות אחרת. ועוד, שהרבה אחרונים פירשו מחיצה זו בענין אחר שהספר לא יראה כלל ולאו דוקא ע"י המחיצה אלא אפילו ע"י כיסוי. וכן כתב בס' שער אפרים סי' קי"ט והובא בבית שמואל אה"ע (סי' כה סק"ה) דאסור כי ערוה בראיה תליא מילתא ועדיין נראים הספרים, מיהו בכיסוי כל דהו סגי וא"צ מחיצה. וכן משמע בתשובת חות יאיר סימן קפ"ד שהובאה בפת"ש יו"ד סי' רפב סק"י שמצריך כיסוי לספר וע"י מחיצות מהני דוקא אם הספר אינו מעל המחיצות ע"ש. ובסק"ט הביא תשובת פנים מאירות ח"א סי' ע"ד שמצריך כיסוי אפי' מחדר לחדר. ע"כ. ומשמע מדבריו שהעיקר הוא הכיסוי ולא הפרדה או שינוי רשות. וכן המג"א עצמו (סימן ר"מ סקט"ו) שהצריך שהספרים יהיו מכוסים מן העין שאין נראין, סיים וז"ל: וממ"ש רס"י שט"ו משמע קצת דשרי עכ"ל. ומוכח מהדברים שדבריו כאן זו משנה אחרונה, ונוטה להחמיר יותר. יוצא מדברי האחרונים הנ"ל שדוקא לגבי ס"ת צריך כיסוי מלא אבל לגבי צואה סגי בשינוי רשות.
ועוד יש להוסיף את סברת החזון איש שהובאה בשו"ת יבי"א (ח"ג סי' ב' אות ב) שאע"פ שהקערה מצופה בהיתוך כעין זכוכית ואין עליה דין גרף של רעי, מ"מ כשאנו דנין על הבית יש לו דין בית הכסא ושוב כ' לצדד בזה, וסיים, שהעולה לדינא בתוך בית הכסא דידן שהקערות מצופות כעין היתוך זכוכית או מתכת ומפנהו תיכף הדבר ספק אם יש עליהם דין בית הכסא ע"ש וסיים ביבי"א שם: ונראה שהנכון בזה לעשות איזו מחיצה של נסרים בגובה עשרה ורוחב ארבעה בין ביה"כ לברז המים עכ"ל. ונראה לי דלאו דוקא מחיצה אלא הוא הדין גם צורת הפתח מכיון שאח"כ הביא מחלוקת הרא"ש והרשב"א לענין שינוי רשות המובאת לעיל והם דבריו לכל שינוי רשות שהרי מחלוקותם לענין חצר שנפרצה שיותר דומה לצורת הפתח לכן כל שיש צורת הפתח הוי רשות אחרת ומותר לקרות ק"ש וכ"ש ליטול ידיו וסיים מרן שלענין ק"ש ראוי להחמיר ע"ש. ועוד כתב ביבי"א (אות ד) דבשעת הדחק כשא"א ליטול במקום אחר, יש להתיר אפילו ללא מחיצה וכמ"ש הרב מנחת יצחק בשם האחרונים ויש לצרף גם סברת האומרים שאין רוח רעה מצויה בינינו. ע"ש.
וראיתי בספר אור לציון ח"א ס"א שדן בנידון דידן, ודימה דין בתי כסאות שלנו לבית כסא דפרסאי. ועוד כתב, שעיקר הזוהמא היא באסלה דוקא. וקצת קשה על זה מלשון הזוהר שהבאנו לעיל ששם כתוב שמיד שנכנס לבית הכסא שורה עליו רוח רעה ובודאי נכנס לחדר ושם שורה הרוח רעה, והתיר ע"י צורת הפתח. וכן נלע"ד אבל לא מטעמו. אמנם ראיתי בספר שארית יוסף ח"א סעיף י' שכתב שאין להקל ע"י צורת הפתח. אולם לע"ד אינו מוכרח, ואפשר שאף מרן הגר"ע יוסף שליט"א יודה להקל ע"י צורת הפתח, ומה שכתב ביבי"א (שם) מחיצה, לאו דוקא הוא, שהרי ע"י צורת הפתח ג"כ הוי רשות אחרת.
ולענין הלכה נראה שמכיון שלדעת כמה מהראשונים היוצא מבית הכסא אין צריך נטילה, וגם נראה עיקר לדינא שצורת הפתח נראה שמועילה גם בעניננו להחשב כמחיצה בין בית הכסא למקום נט"י. ואף אם לו יהי הדבר כספק מ"מ יש לנו כעין ס"ס להקל, שמא אין צריך נטילה כלל ואפילו אם צריך נטילה שמא צורת הפתח מועילה (לפי דרכנו למדנו ששינוי רשות אינו ספק כלל אבל בכל זאת החשבנוהו כספק) ומלבד זה יש לצרף ספקו של החזון איש שבתי כסאות שלנו אין להם דין בית כסא. ועל כן נראה להלכה ולא למעשה שמותר ליטול ידיו בברז הנמצא בשירותים ע"י צורת הפתח ויברך בחוץ. והמחמיר גם בזה תע"ב.
סימן ד - סובב הולך על הזכרת שם שמים
מאת הרב חיים רבי / מחוברת תשרי-חשון תשס"ג (שנה ג') סי' ב
י"ז אלול תשס"ב – יום הולדת בני בכורי ר' אליהו הי"ו
כידוע יש מחלוקת אם הכוונות בהזכרת ש"ש הנזכרים בשו"ע (סי' ה') זהו דוקא בהזכרת ש"ש בברכות או גם בפסוקים. ויש שהביאו ראיה מהכותרת בש"ע סי' ה' "כוונת הברכות" ומשמע שחיוב הזכרת ש"ש בכוונה זה רק בברכות ולא בפסוקים או בתפילות ותחנונים. ונראה בס"ד שגם לפי שיטה זו עדיין יש להזהר מאוד בהזכרת ש"ש כי זה ברור שכל מלה שמוציא מפיו בתפילה בפסוקים וכ"ש בברכות חייב לכוין אלא שאם לא כוין בדיעבד יצא י"ח [חוץ מפסוק "פותח את ידך" שבאשרי, ופסוק ראשון של ק"ש וברוך שם, וברכה ראשונה של תפילת העמידה] ומרן שליט"א מחדש ביבי"א ח"ו (דף יא) שפרק מסוים בפסוקי דזמרא וכיוצ"ב שלא כוין בו אף שא"צ לחזור אם רוצה לחזור ולקרוא ולכוין תע"ב. ועכ"פ אין חיוב בדבר. אבל בהזכרת ש"ש גם אם נאמר שאין צורך לכוין בקריאתו וכתיבתו כמ"ש בש"ע (שם), עכ"ז לכוין פירוש המלה שמוציא בפיו בודאי שחייב לכתחילה לכוין. כלומר, כשמזכיר אדנו"ת הרי זה כמי שאומר אדון עולם. ומי שאומר אדון עולם ולא מכוון בהזכרת ש"ש, הרי ברור שזלזל בכבוד השי"ת, ובודאי יענש על כך שנהג בהזכרת ש"ש כאשר ידבר איש אל רעהו. וכל הדיוק מהכותרת של ש"ע סי' ה' לא נאמר לגבי עצם ביאור המלה שמוציא מפיו. ולפ"ז, לכוין באדנו"ת לשון אדון עולם שהשי"ת אדון שלנו ושל כולנו הרי זה חובה קדושה בכל הזכרת ש"ש יהיה מה שיהיה.
וסמך לדבר מדברי הרשב"א בחידושיו לברכות (יג:) שהביא לגבי ק"ש שיש כוונה נוספת חוץ מדין מצוות צריכות כוונה, והוא לכוין ביאור המלות שמוציא בפיו בפסוק ראשון, אחרת לא יצא י"ח לכו"ע, שפסוק ראשון תלוי בכוונה שמבין מה שמוציא בפיו. וזהו קבלת עול מלכות שמים בכוונת הלב. ע"ש. והביאו להלכה מרן ז"ל בב"י או"ח (סי' סג). ובביאור הלכה (ריש סי' קא) הוסיף רבנו המשנ"ב, שיתכן לכאורה לדעת הרשב"א שאסור לפנות לבו לדברים אחרים כלל. וזה לא קל שיכוין במלות שמוציא בפיו וגם להשתדל שלא תיכנס באמצע מחשבה זרה כלל ועיקר. ועכ"פ יש ללמוד מכאן להזכרת ש"ש שלכוין פירוש המלה עצמה חייב לכו"ע. ומה שבאמת צריך ריכוז במחשבה לכך, זה בגלל שלא רגילים להשתמש במלה כזו. שבדרך כלל אומרים אדנו"ת הנו"ן בחיריק ובשם שמים הנו"ן בקמ"ץ, ויש כאן עבודת ה' לא קלה. להזהר תמיד ולהרגיש ולהמחיש שקורא להשי"ת אדון עולם ועיין בפרש"י בפ' וירא על ש"ש מתי קודש ומתי חול, והמסקנא שבקמץ קודש ובפתח חול. אברהם אבינו אמר להשי"ת בקמ"ץ, ולוט אמר למלאכים בפת"ח. ובדיבור כמעט נשמע אותו דבר אבל בכוונה ובקדושה יש ביניהם הבדל שמים וארץ. ויש להשים לב גדול כי בלי זה יתכן שכאילו לא הזכיר ש"ש כלל ועיקר. ודומה לפסוק בתורה "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה וגו' ולכאורה קשה, כאלה קללות חמורות על שחיסר שמחה בעבודת ה' וכאן לא מדובר על אלה שאינם עובדי ה' אלא עובדי ה' בלי שמחה ולמה כזה עונש כתוב בפרשה זו פרשת כי תבוא ללמדנו שעבודת ה' בלי שמחה אינה עבודה. ואינה מועילה ולא מכפרת ודומה לישעיה הנביא (פכ"ט) שאומר ע"ז שמצוות הלב שהם מלומדה אין בהם תועלת, וזה אף מכעיס את השי"ת. וכן בהזכרת ה' בלי לחשוב שכעת אמר את המלה אדון ה"ז עיקר חסר מן הספר ומה יהיה עם איש כזה וזה דומה לחזן אשר אין קולו ערב שחסר לו במציאות את התוכן האמיתי של חזן, גם אם יהיה ת"ח גדול. וכן כהן שצריך לשאת כפיו ולברך בקו"ר, ואם קולו חלש, לא יכול לברך כי חסר לו את במציאות את האפשרות לישא כפים. וזה דומה לעניית אמן, שעיקר מצוותה לענות בקו"ר. וכן בנ"ד הזכרת "שם שמים" פירושו כוונת ש"ש, אחרת, העיקר חסר מן הספר. ויתכן שזה דומה לפיגול בקדשים שאפילו במחשבה אם חשב חוץ לזמנו או חוץ למקומו. הקרבן פסול. והזכרת ש"ש ה"ז כמו "יש אם למקרא" כי מה שהוא נקרא הוא העיקר ומי גרע מדין כבוד רבו שאפי' בתואר כבוד יש אוסרים לקרותו בשמו. (עי' ש"ך ביו"ד סי' רמב סקכ"ד) וכ"ש הזכרת ש"ש.
ובזה תנוח דעתנו ליישב מה שכתב מרן שליט"א בספרו יבי"א (ח"ג סי' יד) שבהזכרת ש"ש בפסוקים ואפילו חצי פסוק יש לקרוא בש"ש ממש ע"ש. ולכאורה מדוע נזהרים שלא לקרוא כן, ואומרים "השם" דוקא. ויתכן לומר, שחששו להזכיר ש"ש מבלי לכוין, ומספיק לנו הזכרת ש"ש בברכות שחייבים אנו בהם, וכן כשקורא תנ"ך ותהילים בכוונה תחילה, אבל באמצע לימודו או חכם בזמן הדרשה שראשו ורובו תפוס בלימוד ויש חשש שלא יכוין בהזכרת השם אפי' "אדון הכל" ולכן מעדיפים שלא להזכיר וזה מחמת חשש על כבוד שמים. ומרן שליט"א התכוין לאותם היודעים להזהר ועושים על דעת המכוונים באמת, ולהם אין בעיה להזכיר שם שמים שבודאי מכוונים לכל הפחות "אדון הכל".
ונראה שבאמת למה קשה כ"כ לכוין בהזכרת ש"ש, והרי זו מלה שמוציאה בפיו ומה זה שונה מכל מיני משפטים ומלים שמוציא מפיו ומה הבדל בין מי שאומר אדון עולם אשר מלך או אדוני משה כלאם ובין הפסוק "לישועתך קויתי ה'" שבפסוק זה יתכן שלא יחשוב ליזהר אף בקריאתו?! וצריך לומר בפשיטות שדבר שבקדושה יש יצה"ר גדול יותר, ומה קדוש כמו הזכרת ש"ש. ועוד, כי זוהי מלה שאינה נמצאת בלשון הקודש אלא רק כשמדבר עם השי"ת ולא משתמשים בה כלל כאשר ידבר איש אל רעהו כי בתוה"ק מצינו באמת שדיברו כך אצל אברהם אבינו ולוט עם המלאכים וכמבואר לעיל אלא שזה בפתח וזה בקמץ אבל כיום שאין שימוש במלה זו כלל אלא רק כלפי השי"ת צריך מאמץ מיוחד בזמן הזכרתו ליזהר ולכוין בו וזוהי הסיבה שצריך לעורר על כך וכמבואר בספרי המוסר על העונש החמור למי שלא נזהר בהזכרת ש"ש בכוונה.
וצ"ע לפ"ז להבין מ"ש בספר אפיקי ים ח"ב בליקוט "פניני ים" שבסוף הספר (אות ג) שכתב בזה"ל: ענין גדול הוא להתנות כשאזכיר בכל היום שם אדנות ב"ה, כוונתי שהוא אדון הכל. ובמקום שנכתב שם הוי"ה ב"ה, כוונתי שהוא אדון הכל, והוא היה הוה ויהיה וכו' ע"ש. ונדפס בסידורים "איש מצליח" ו"עבודת ה'". ולכאורה קשה, האם זה מציל מזלזול בהזכרת ש"ש שלא בכוונה, והרי אפילו בתרו"מ שמועיל בדמאי לעשות תנאי מלפני שב"ק הרי הוא חוזר ומעשר בשבת. ואם עשה תרו"מ מלפני שב"ק וכיון על מה שיזרק שמועיל בדיעבד לכמה פוסקים, זה מדין יש ברירה בדרבנן בזה"ז. ומה דמות יערוך לגבי הזכרת ש"ש. וכי מועיל תנאי למצוות הצריכות כוונה, הרי כל זמן שלא הזכיר ש"ש אין חיוב לכוין והחיוב מתחיל בזמן ההזכרה, ואיך התנאי דמעיקרא יועיל. וכי מועיל תנאי לפני סוכות ולפני פסח, על אכילת כזית בסוכה וכזית בליל פסח בכוונה לצאת י"ח, הרי צריך לכוין ברגע שמקיים המצוה ממש שעושה אותה לצאת י"ח המצוה, וזהו תוקף עבודת ה'. ואין זה דומה לעשיית תנאי מבעו"י לטלטל נרות שבת כשיכבו או להזיז כפתור מכובה המחובר, כי בהזכרת ש"ש "כוונתן מכשירתן". וכמה פלפלו האחרונים על דברי רבינו מופת הדור שלפנינו החזון איש זיע"א שהתיר לומר בשעת הדחק בתרו"מ, "כל המעשרות יחולו כמו שכתוב בנוסח" ודימה את זה לתנאי בני גד ובני ראובן שאם אמר שיחול כמשפטי התנאים מהני. ועיין אור לציון ח"א (דף קסד) שהאריך לפלפל בזה ע"ש. אבל בהזכרת ש"ש מנין לנו? וצ"ע לדלות את הפנינה מהים הגדול של אפיקי ים ויש כיוצ"ב באמירת ק"ש בפסוק ראשון כשאומר "אחד" צריך לכוין שה' אחד, כלומר, זוהי מצות אין עוד מלבדו ולא יהיה לך וגו' ואם מכוין להמליך את ה' על עצמו ועל זרעו וכו' הרי שחיסר את עיקר המצוה שבמלה זו, וה"ה בנ"ד בהזכרת ש"ש. ויקרה היא הזכרת ש"ש מפנינים וכל חפצים לא ישוו בה. וצ"ע. ובאמת שבס' אפיקי ים הנ"ל לא כתב שזה מועיל לכתחילה אלא רק בדיעבד להציל את מה שניתן להציל ע"י שמסר גילוי דעת שכוונתו לש"ש אבל לכתחילה מודה שצריך לעשות מאמץ ולהשתדל לכוין. וגם בדיעבד זה מועיל בברכות להנצל מהכוונה של הוי"ה אבל כוונת "אדון הכל" שזהו ביאור המילה כפשוטו ממש, יתכן שלא נגע ולא פגע וחייב לכתחילה לכוין תמיד גם כשמסר מודעה הנ"ל. ולפ"ז בהזכרה שבפסוקים שמכוונים רק אדון הכל, וכן באמירת תהילים וכיוצ"ב ,לשיטה זו שמספיק אדון הכל אין תנאי זה מועיל כלל, כי אי אפשר להתנות לימנע מלכוין בביאור המלות ובפרט בהזכרת השם החמורה. והבן.
והנה הרמ"א בס' קפח ס"ז הביא סברא שאם לא אמר יעלה ויבוא בר"ח בברכת המזון, לא יאמרנו בהרחמן מחשש הזכרת שמות לבטלה. ותמה המג"א (שם סקי"א) שלא מצינו אמירת תחינות ובקשות שיש חשש בהזכרת ש"ש לבטלה כי אם בברכה בלבד, והניח בצ"ע. ע"ש. לכאורה לדעת המג"א יש מקום לומר כמו שבתחינות ובקשות אין חשש הזכרת ש"ש לבטלה, כך גם בהזכרת ש"ש בלי כוונה כמו בפסוקים וכיוצ"ב אין לו עוון אם לא יכוין מאחר ואין זה ברכה ממש שתיקנו חז"ל הקדושים. ובלשון תחנונים כמו שמותר לבקש מה' בכל לשון ובנוסח שלו על בקשותיו הפרטיות והכלליות גם אם בהזכרת ה' לא יכוין בפירוש המילה "אדון הכל" אין זה נראה כמזלזל ח"ו בכבוד השי"ת. אולם זה אינו נראה כלל, כי יש הבדל בין הזכרת ש"ש בלי כוונה שזה חמור מאוד שמזלזל בכבוד שמים ואסור לכו"ע, ובין הזכרת ש"ש בלשון תחנונים שלא חייב בהם ואומר כן מדעתו בכוונה ובקדושה להזכיר שבזה מותר לדעת המג"א כי להתפלל ולבקש בתחנונים מהשי"ת כפי צחות לשונו מותר לכתחילה אבל להזכיר ש"ש בלשון תחנונים ולא לכוין בו אסור לכתחילה. ודמי לאמירת תהילים שאינו חובה אבל הרוצה לקרוא תהילים בודאי שצריך להזהר בהזכרת ש"ש שתהיה בכוונת הלב. וקצת ראיה משיטת הרמב"ם שפסק מרן בש"ע (סי' רט) שהמברך על שכר או על מים בפה"ג יצא בדיעבד אם בזמן הזכרת ש"ש נתכוין לומר שהכל. ע"ש. ומכאן עד כמה הכוונה קובעת אפילו אם בירך בפה"ג על מים, ועאכ"ו עיקר הכוונה בהזכרת ש"ש כשלעצמה הכרחית מאוד. ויתכן בזה גם סברא שאם הזכיר ש"ש בלי כוונה, הרי זה הוגה את ה'. ואע"פ שפסק מרן שליט"א בהליכות עולם (ח"א דף נ) שאין באדנו"ת איסור הוגה, כל זה באותיותיו כמבואר שם אבל כשאומר הזכרת ש"ש באדנות ולא מכוין לכתחילה מקום יש בראש לומר שגם הוגה את ה' יש פה שהרי אין תקנה כזאת של חז"ל הקדושים להזכיר ש"ש בלי כוונת הלב. ואף שמרן שליט"א הביא בספרו הגדול והנורא יבי"א ח"ח (עמוד שנב) בשם רבנו הסטייפלר זיע"א שאף לדעת הרמב"ם שאיסור ברכה שא"צ מה"ת כ"ז בזורק ברכה מפיו אבל כשחשב שחייב לברך זה איסור מדרבנן ע"ש. אולם כ"ז כשהזכיר ש"ש בכוונה אבל להזכיר ש"ש מבלי כוונה של "אדון הכל" הרי זה חילול השם ואיסור גמור הוא וחמור טפי, ומצינו בגמרא (ברכות לד.) על מי שלא מכוין בתפלתו שמכין אותו בפטיש נפחין ומלמדין אותו שיכוין ע"ש. ועאכ"ו בהזכרת ש"ש מבלי כוונה שיש להענישו.
ובאמת לא מצינו בהלכה להתיר לכתחילה לברך ברכה כשיודע בודאי שלא יכוין. ואף שהמברך איזו ברכה בלי כוונה כלל בדיעבד יצא י"ח וכמ"ש בס"ד בחוברת אורייתא (חלק ה') ע"ש. אולם כ"ז לענין דיעבד אבל לכתחילה כשרוצה לברך ויודע שלא יכוין כלל, אפשר שאסור לו לברך. ואף שהרשב"א בתשובה הביאה מרן שליט"א בהליכות עולם (ח"א עמוד קל) כתב: ואין למנוע מלהתפלל כל מי שאינו יודע לכוין הכוונות שמכוונים אליהם גדולי החכמים ע"ש. נראה שכל זה בתנאי שמכוין את הכוונה הפשוטה של ביאור המילות ובפרט שם הוי"ה ב"ה אבל כשלא מכוין כלל ויודע שלא יכוין אין לו להתפלל עד שתתיישב דעתו עליו. ומפורש בגמ' (ברכות ל:), לעולם ימוד אדם את עצמו אם יכול לכוין את לבו יתפלל ואם לאו אל יתפלל. (ולשון הרמב"ם פ"ד מהלכות תפילה "אסור לו להתפלל") ואף שמרן שליט"א במאור ישראל בברכות (שם) הביא בשם הגר"ח מוולוזין שפעם ראשונה חייב להתפלל לעולם, אולם למסקנא שם לא הכריע בזה, וד"ת עשירים במקום אחר וביבי"א (ח"ג חאו"ח סי' ט') דייק מדברי מרן בב"י (סי' פט) שרשאי להתפלל אף שלא יכוין כלל. והובא להלכה בספרו המפורסם של הגר"י יוסף ילקו"י (ח"א דף קנז). ע"ש. אולם נראה כי מרן שליט"א התכוין באופן כללי שלא לתת פרצה לאנשים שאינם מכוונים שלא ירצו להתפלל. אבל למעשה מי שמכוין בתפלה בדרך כלל. ועבר עליו כעת משבר מסוים ולבו בל עמו, והוא שבור ורצוץ, ויודע שתפלה זו תהיה בלי כוונה כלל, אין לו להתפלל ודינו כאנוס. כי תפלה בלי כוונה כגוף בלא נשמה. וביבי"א (ח"ג חאו"ח סי' יו"ד אות ד') הביא מרן שליט"א בתוך דבריו את דברי האו"ז הגדול שכתב בזה"ל: שכל אדם צריך לדחוק עצמו לכוין, ואם אינו עושה כן, עבירה היא בידו, ומוטב לו שלא יתפלל. ע"כ. ומינה לנ"ד לענין ברכה שלא מכוין בה כלל ובפרט בהזכרת ש"ש, שיתכן שאסור לו לברך. ויקבל שכר על הפרישה כמו על הדרישה. ובאמת שהלכה זו שהובאה בילקו"י ח"א הנ"ל לא הובאה בהליכות עולם בדיני תפלה כשהביא שם פרטים רבים. ויתכן שאין זו רק הלכה אלא גם הנהגה מה לעשות באיש כזה. מצד אחד צריך לדעת חובת התפלה וקשה לומר לו שלא יתפלל. ומאידך צריך לדעת חובת הכוונה ועי"ז יתעורר להתרכז ולכוין ותלוי גם מי השואל. ועי' פרש"י (קידושין סה.) בד"ה אין ולא.
המשך המאמר מחוברת כסלו תשס"ג (שנה ג') סי' יג
ומהאמור עד כה יש ללמוד כי אדם המזמין אורחים ויודע שלא יכוונו בברכות הנהנין או שלא מבטאים היטב את המילים או כשמדברים אחר הברכה קודם טעימה וקשה מאוד ללמדם דיני ברכות על רגל אחת, שיש להעדיף לברך ולכוין להוציאם, והם יענו אמן. ובעקיפין גם מלמדם כיצד מברכים ומדקדקים כשמשמש להם דוגמא אישית. אלא שכעת נזכרתי במ"ש מרן רבינו הגדול שליט"א המזכה אותנו תמיד בחידושים נפלאים ופלפולים נחמדים, בספרו הגדול והנורא שו"ת יבי"א ח"ה (חאו"ח סי' יב) שהאריך להוכיח שהמתפלל בלה"ק יוצא י"ח אפי' שאינו מבין את השפה כלל ועיקר. ע"ש. ולכאורה קשה, איזו מן תפלה היא זו כשלא יבין כלום. ומצאתי שם (בסוף אות ד) שהוסיף וכתב, שלמעשה יוצאים י"ח בלשון הקודש גם בלי הבנה חוץ מפסוק ראשון שבק"ש וכן ברכה ראשונה שבעמידה ע"ש. ומכאן שלמעשה אי אפשר לצאת י"ח תפילה בלי הבנה. ואני רוצה להוסיף, שצריכים גם להזהר ללמדם על הזכרת שם שמים שבכל הברכות שצריך לכוין אדון הכל שאל"כ יש כאן בעיה גדולה וצ"ע. ועיין משנ"ב (ריש סימן קפה) שהביא מעשה באחד שמת ונתגלה בחלום לאחד מקרוביו, ואמר: "שבכל יום דנים אותי על שלא הייתי מדקדק לברך כל הברכות בכוונת הלב ע"ש. ומה שהתירו לשיכור לברך ברכת המזון זהו רק באופן שיכול לדבר בפני המלך ובודאי מכוין בכל הברכות, אחרת לא יתכן שיתירו לו.
ואם לחשך אדם לומר, דא"כ האיך התירו בש"ע (סי' רטו) ללמד התינוקות הברכות כתקנן. וגם הרב יכול להזכיר השם כדי ללמדם. והרי כשהוא שקוע בלימוד התלמידים בהיגוי הנכון, קשה לו לכוין בהזכרת ה'? ובשלמא התינוקות מותר להם מפני שהם קטנים, אבל הרב מנין? אף אתה אמור לו, שמצינו כיוצ"ב בש"ע (סי' קכד) שמותר לענות אמן על ברכה שלא שמע ומספיק שיודע שמברך, אבל ברכה שחייב בה כשלא שמע אותה, אסור לענות כי זוהי אמן יתומה ע"ש. ומעודי תמהתי, למה נקראת "אמן יתומה" והרי אם לא שמע הוי כמי שאינו חייב בה שהרי לא יוצא בה י"ח ולמה לא יהיה רשאי לענות?! ורבנו המשנ"ב בביאור הלכה (שם) הרגיש בזה, ותירץ, שכך היא תקנת חז"ל שלא יענה אמן באופן זה ע"ש. ונראה לבאר כוונת דבריו הקדושים, כי כאשר זוהי ברכה שחייב בה, עניית אמן היא חלק ממנה. כידוע מהירושלמי שהובא בבא"ח (סוף פרשת מסעי) שאמן זה חלק מן הברכה וכמו שיש חיוב לכוין בברכה ולהזהר, כך גם כן באמן. אבל כשזהו בברכה שאין חייב בה, אין עניית אמן קשורה לברכה, ויכול לענות גם אם לא שמע. וה"ה בהזכרת ש"ש אם הזכרה זו חייב בה כמו תפילה וברכות וכן אמירת תהילים ובקשות כשהוא מחליט לברך הוא נכנס לכל הדינים כללי ופרטי הזכרת שם שמים. אבל מלמד תינוקות כמו שאיננו חייב בברכות התינוקות כך איננו חייב לכוין בהם אלא יכול להזכיר ש"ש אפי' כמה פעמים כדי לחנכם כיצד לברך ולפ"ז גם כשעונה אמן על ברכת תינוק אין צריך לכוין באמן. נמצא שהדברים בסי' קכד ובסימן רטו תאומי צביה ומשלימים זה את זה. וכמו שמותר למלמד להזכיר ש"ש כי זהו ללמד לתשב"ר, כך אסור לענות אמן כשנגרר אחרי ברכה שחייב בה.
וחפשתי עוד אם נמצא בש"ע הלכה שאם אדם יודע שלא יכוין כלל בתפילתו עדיף שלא יתפלל. ומצאתי בסימן צד שאם טרוד בדינו יכול להתפלל בישיבה או בדרך הילוכו וכן חולה אפילו שוכב יתפלל, בתנאי שיכוין דעתו. וכן בסי' ק"י מי שהיה עומד במקום שהוא טרוד שיתפלל הביננו בתקום תפילת י"ח. וכן בסימן קפ"ג איתא שצריך לברך ברכת המזון בישיבה כדי שיכוין יותר ואסור לעסוק במלאכתו בזמן הברכה. וכן בסימן רל"ד איתא מי שרוצה להתפלל נדבה צריך שיהיה זהיר וזריז ואמיד בדעתו לכוין בתפילתו מראש עד סוף בלא היסח הדעת וכו' ע"ש. גם בסי' פט מבואר שבזמנם שהיו טרודים בנסיעות מותר בשעת הדחק להתפלל משעה עה"ש כדי שיכוין. ועדיין העני עומד בחוץ, כי לא מצאתי מפורש דיון בזה אם יודע שלא יכוין כלל אם יברך או לא. ושאלתי את רבנו הגר"ש דבילצקי שליט"א בנ"ד והשיב לי, שיברך גם אם לא מכוין, וכי יאכל בלא ברכה?! ונומיתי לו, שאולי אחר יוציאו ידי חובה וטובים השניים מן האחד. ואמר לי, שאפשר לברך עד שילמד ויתקדם ויבין. ונמצא שכל דברינו בזה אינם להלכה אלא רק בגדר "דרוש וקבל שכר" ועכ"פ התעוררנו לדעת עד כמה יש להזהר ולכוין בהזכרת שם שמים.
וחשבתי בס"ד ליישב שההבדל בין ברכה לבטלה שעובר על לא תשא כמבואר בש"ע או"ח (סי' רטו) לבין ברכה הצריכה שנאמרה בלי כוונה על המילים שהוציא מפיו שלמעשה נקראת ברכה ויצא י"ח, אף שבמציאות לא כיוון בברכה כלל ואעפ"כ לא נחשב ברכה לבטלה. ויתכן ליישב, בהקדים מה שכתבו האחרונים ז"ל שהובאו ביבי"א (ח"א עמוד צה) שהקורא בזוה"ק מקבל שכר גם כשלא מבין וגם כשטועה מפני שמעלת הזוה"ק גדולה מאוד מאוד. ועצם הקריאה בזוה"ק מעלתה נשגבה שקורא סודות התורה ומשמח את הקב"ה. וידוע מ"ש מהרח"ו בהקדמתו לספר עץ חיים שלימוד התוה"ק כולה נקרא "חציר" לעומת הסוד. וכן הוא בקריאת הזוה"ק שמקרב הגאולה ומקדש הנשמה ודילוגו עלי אהבה. וכיוצ"ב אמרו בזבחים (ב.) כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים, כלומר, חוסר מחשבה מכונה אינו פוסל את הקרבן. ובספר פלא יועץ (ערך זוהר) הוסיף, שגם בקריאת תהילים אפי' שלא מבין חשוב ומרוצה לפני ה'. ולפ"ז י"ל דה"ה בהזכרת שם שמים שאומרה בלי כוונה, אע"פ שיש עונש נורא על זה כמבואר בכה"ח (סי' ה סק"ה) מ"מ עצם האמירה לרוב קדושתה היא חשובה גם אם נאמרה בלא כוונה, כי עצם הדבר שאומרים לו שהוא חייב לברך, חובה זו מוכיחה שההזכרה של ש"ש היא זהו רצון השי"ת וההלכה. ומה שלא כיון, זה דומה לעושה מצוה שאינה בשלימות שגם ע"ז יתן האדם את הדין על כך ואעפ"כ המצוה קיימת, ה"נ בהזכרת שם שמים, ומה שכתבנו למעלה "שכוונתן מכשירתן" זהו רק לגבי תועלת ומעלה יתירה אבל עצם הברכה קיימת גם בלי כוונה.
ונראה שיש בזה גם סברא כי אם נאמר שהזכרת השם בלי כוונה אינה כלום, למה נענש עליה? והיה צריך להענש כשמברך ברכה לבטלה אפילו עם כוונה אבל ברכה הצריכה בלי כוונה, הרי אינה כלום. ועונש גדול כזה המובא בכה"ח הנז"ל למה? אלא ודאי הברכה כשלעצמה היא חשובה ומועילה גם בלי כוונה אלא שיש עונש נורא על הזלזול בכבוד שמים כשלא כיון. תדע, שהמברך את השם בסקילה (סנהדרין נו.) וכי בודקים אם כיון בהזכרת ש"ש? בודאי שלא! כי עצם ההזכרה הרי זה חמור מאוד, וגדולה מדה טובה. וממילא עצם הזכרת שם שמים הרי זה חשובה ומתוקנת ויוצא בה י"ח ולכן גם נענש כשלא כיון.
ובזה הבנתי מה שפסק הגר"ש דבילצקי שליט"א שיברך את השם גם כשיודע שלא יכוין כי העונש המגיע לו אינו קשור לעצם הברכה. שמצד עצמה לא היתה לבטלה. וקצת ראיה לנ"ד ממ"ש מרן שליט"א בספרו הגדול והנורא יבי"א ח"ג (עמוד קנח) שגם אם שכח הסופר לקדש את השם והתפילין פסולות עכ"ז אסור למוחקו ויש בו חשש איסור תורה והביא כן מהרבה פוסקים ע"ש ותהנה. ומכאן שחוסר כוונה לקדש את השם, אינו גורע דין איסור מחיקה. וכן בנ"ד חוסר הכוונה אינו גורע חשיבות שם שמים ויוצא י"ח אף לכתחילה.
ועל פי זה נראה להוסיף היאך הדין נוטה במי שעולה לס"ת והשומע יודע שאינו מכוון באף מילה כלל ועיקר. האם מותר לענות אחריו אמן או לא. ומרן שליט"א ביבי"א (ח"ב עמוד מה) הביא פוסקים שכתבו, כי קטן שאין גופו נקי אין לענות אחריו אמן וגרע טפי מברכה לבטלה שאין עונין אחריו אמן. ע"ש. ומשמע מדברי מרן שליט"א שיש להחמיר בזה אפי' כשיש ספק אם גופו נקי. ואע"פ שביביע אומר (ח"ח עמוד קיט) עשה מרן שליט"א ס"ס להקל לענות על קטן מגיל חמש כיעו"ש. ולפ"ז גם בספק אם גופו נקי יש לעשות ס"ס, שמא גופו נקי ושמא הלכה כהפוסקים שחייב לענות אחריו אמן גם אם גופו לא נקי. ובפרט שבדיעבד יצא י"ח ואין זה ברכה לבטלה. וכמ"ש הגר"מ הלוי זיע"א בספרו ברכת ה' (ח"א עמוד רנב) ע"ש. וצ"ע בפרט זה למעשה, כי חשבתי להוכיח להקל בזה מדברי המשנ"ב (סי' פד סק"ז) שמותר לענות אמן בחדר האמצעי של בית המרחץ, והרי שם מותר רק להרהר בדברי תורה ומשמע שעניית אמן דינו כהרהור. ולפ"ז גם קטן שאין גופו נקי הרי מותר להרהר כנגדו בדברי תורה. ומותר לאותו קטן לברך ברכה, א"כ למה לא יוכל לענות אמן? ואין זה דומה לברכת הלל בר"ח וכיוצ"ב שפסק מרן שליט"א שלא לענות כי שם יש פוסקים הסוברים שאסור לברך. אבל קטן לכו"ע יכול לברך וממילא יכול לענות אמן. ועדיין צ"ע למעשה לדעת מרן שליט"א בזה. ועכ"פ בנ"ד מאחר שהעולה לתורה יכול לברך אף שידענו שלא יכוון בברכה זו כלל ה"ה שמותר לענות אחריו אמן והעיקר שלא יבלע את המילים וכיוצ"ב. וזה ברור.
והנה הארכתי קצת בדין זה של הזכרת שם שמים כי חביב עלי מאוד לדעת כיצד עלינו ללמוד ולהתחזק ולהתרכז במחשבה בתפילה ובברכות. ובעזרת ה' יתברך בגליון הבא נכתוב בל"ן עצות והנהגות פשוטות המסייעות לכוון בהזכרת ש"ש. וזה יועיל בע"ה להקמת שכינתא מעפרא ולעילוי שכינת עוזנו. ויה"ר שנזכה תמיד להרבות כבוד שמים ולשמח את השי"ת ובזכות זה נזכה לאהבת התורה ויראת שמים אמן ואמן.
סימן ה - דין כוונה בהזכרת שם שמים
מאת הרב חיים רבי / מחוברת אב תשס"ב (שנה ב') סי' צא
מרן בש"ע או"ח (סי' ה) כתב, שצריך לכוין בהזכרת שם שמים, קריאתו באדנות שהוא אדון הכל. ויכוין בכתיבתו ביו"ד ה"א שהוא היה והוה ויהיה ובהזכירו אלקים יכוין שהוא תקיף ובעל היכולת ובעל הכוחות כולם. ע"כ. והם כדברי הטור (שם). וצריך לבאר מה ההבדל שבין אדון הכל להוי"ה, ומה הוספנו בשבחו של הקב"ה שהוא תקיף וכו' והדברים הפשוטים האלו צריך להבינם ולבארם. והלואי נזכה לכוין אל האמת.
והנה ידוע שיש שני חלקי אמונה א) להאמין במציאות השי"ת שהוא האציל ברא יצר ועשה את הכל. והכל שייך אליו והוא אדון ובעל הבית על עולמו. ב) להאמין בהשגחתו הפרטית על העולם. וזה דבר נוסף באמונה, כיצד יחיה האדם בעוה"ז יום יום, שעה שעה, ורגע רגע. וכל מה שעובר עליו הכל מכוון בהשגחה משמים, כי הכל בידי שמים. והדברים ידועים ומפורסמים וחובתינו להתחזק בזה תמיד. ולפ"ז י"ל שבהזכרת שם שמים בפיו באדנות, פירושו שהשי"ת אדון על העולם והכל שייך לו. וכן כוונת הוי"ה בכתיבתו, זה השבח שהשי"ת משפיע לעולם חיים ומזון. וכמ"ש דהע"ה "ואתה מושל בכל", ונחמיה הנביא אמר, "ואתה מחיה את כולם" כלומר, תפקוד העולם וצבא השמים וכן צבא הארץ שזה כולל דומם צומח חי ומדבר, השפע שלהם באופן כללי מהשי"ת וזה כלול בהיה הוה ויהיה. והשבח של "אלקינו" מלמד אותנו על השגחה פרטית על אחד ואחד כמה ירויח, וכמה יצליח, וכמה זמן יחיה, וכמה זמן יהיה בריא. ולכן זה נקרא תקיף ובעל היכולת, כלומר, שהשי"ת יש לו כח כזה גדול שהוא אלוף העולם וכמו שאומרים בתפלת שמונה עשרה: אתה – גיבור לעולם - ה' ויכול להשגיח על כל בני אדם באופן פרטי ואישי מה יהיה ומה יעלה בגורלו של כל אחד ואחד מהם. וזהו החלק השני באמונה אשר כלול באלוקינו. ובזה תבין למה שם אלקים הוא מדת הדין, כי כאן יש השגחה פרטית כמה יהיה טוב לאדם וכמה להיפך. וזה דין מהשמים אם יקבל שפע או לא. ובזה יתבארו דברי מרן הנ"ל אשר עליהם כתב מרן בב"י "שזה פשוט" כי יסודות כאלה באמונה צריכים להיות ברורים ופשוטים לכל אחד ואחד.
וסעד לדברי אלה מדברי הרשב"א בחידושיו לברכות (ו:) שמידת אלקים הכוונה מנהיגות, וכמ"ש ואתה תהיה לו לאלקים. כלומר, למנהיג, מורה ומצוה. וזוהי הטעות של הגויים הפילוסופים שחשבו שהשי"ת לא משגיח ח"ו על העולם כי הוא גבוה מאוד ואין זה כבודו להשגיח על קטנים כמונו, אלא על השמים כבודו. אבל האמת היא שהשי"ת הוא האלקים בשמים ובארץ, כלומר, הוא המנהיג את הכל בהשגחה פרטית ובמינון מדוייק להפליא, והגם שאין גדול יכול לרדת לקטנים, אבל הקב"ה ישתבח שמו כזה גדול מאוד מאוד שמכל גדולתו הוא יכול לרדת ולהשגיח ולטפל בקטנים כמונו. כי אף השמים וכל צבאם קטנים עליו. וכמו שנאמר: המשפילי לראות בשמים ובארץ. וכאן היסוד שממנו למדתי שהוי"ה הוא שם רחמים והוא מקור השפע לעולם כולו. ואלקים זה דין ומכוון הכל בהשגחה פרטית.
ובזה יתבאר עוד למה אמרו העם לאליהו הנביא (מלכים א י"ח ל"ט): "ה' הוא האלקים" ולא אמרו להיפך, ולפי האמור הטעם הוא ששם אדנות כולל מציאותו יתברך והוויתו והשפעתו בחן וחסד וברחמים. ואלקים זה עפ"י הדין באופן פרטי. ולכן כך היא המדה להקדים אדנות לאלקים וכוונת הפסוק כך: השי"ת שהוא ברא את העולם והכל שלו, הוא גם מנהיג את העולם בהשגחתו העצומה במשפט וצדק מושלם מאוד.
ואפשר שמכאן הטעם לומר גם בברכה "אלוקינו" אחר הזכרת שם הוי"ה כי כן ראינו בדברי הנביאים ובס' תהילים, וגם בתוה"ק נאמר שמע ישראל ה' אלוקינו וגו' כלומר, השי"ת שהוא מנהיג אותנו עפ"י דין בהשגחתו הגדולה והתקיפות שלו. ולכן גם בברכות מזכירים ה' אלוקינו. אולם הרב משנ"ב (סי' ריד אות ד') כתב שבדיעבד אם לא אמר אלוקינו יצא י"ח הזכרת השם באמירת שם הוי"ה ע"ש. ובאמת שיש לתמוה היאך לא נזכר בכל הש"ס דיון בענין הזכרת שם אלקים בברכה והיכן המקור לחיוב הזכרת שם אלקים בברכה, אמנם מצאנו שנזכר בש"ס נוסח הברכה בכמה דוכתין ומהם: ברכות (ז. יא: ס.), פסחים (ז. קד. קטז:), סוכה (מו.), סנהדרין (מב.) ומנחות (לו: מג:). אבל לא לימדונו חז"ל מהיכן המקור לחיוב זה. על דרך ששואלים בגמ' תנא היכא קאי דקאמר בנוסח הברכה "ה' אלוקינו" שוב הראני ידי"ן הרי"ך שליט"א בס' אבודרהם בדיני ברכת המצוות ומשפטיהם שכתב בשם הירושלמי ר"פ הרואה אהא דקאמר התם שצריך לומר בברכה "אתה", קאמר שמואל "אף אלוקינו" אלא שבירושלמי שלפנינו לא גרסינן הכי. עכ"ד. ועכ"פ זכינו להבין קצת את כוונת הדברים בהזכרת השם בפשיטות.
אולם עדיין יש לשאול, דלכאורה משמע מהש"ס דהזכרת אדנות זה מרמז על דין והוי"ה זה רחמים. ונמצא שכבר בהזכרת ש"ש יש דין (בקריאתו) ורחמים (בכתיבתו), וממילא כלול בזה גם השגחה פרטית ולשם מה צריך להוסיף תיבת "אלוקינו" והרי כבר הזכרנו שהוא אדון הכל והוא מבצע הכל כפי חכמתו הגדולה וזוהי השגחה פרטית ועיין מהרש"א בחידושי אגדות (ברכות ז:) שכותב שם אדון מורה על אדנותו ויכולתו לשנות הגזירות ומערכת השמים. וכן כתב מהרש"א (פסחים נ.) שאין הרע בא ממנו יתברך לפי אמיתת הדין לבוא על המקבל. וגם בקידושין (עא.) כתב שם מהרש"א ששם אדנות מורה על דין א' הוא יום ר"ה. יו"ד זה יוה"כ. ובאמצע אותיות דן, כלומר, ימי דין. והוסיף שעיקר כוונתו תהיה על הרחמים שהוא הוי"ה בכתיבתו. ע"ש. וע"ע מ"ש הרמב"ן והרב אור החיים הקדוש על הפסוק (פ' כי תשא) אם נא מצאתי חן וגו' שבפסוק זה כתוב באדנות ולא בהוי"ה ללמד שביקש מרע"ה שעכ"ז שיש י"ג מדות רחמים שיהיה גם עפ"י הדין שכולם יזהרו ויפחדו מעומק הדין. ומכאן שאדנות זה דין. וכן איתא בזוה"ק בכ"ד שהוי"ה זה רחמים מימין, ואדנות זה דין משמאל. ואדנ"י זה אותיות דינא, דדינא דמלכותא דינא [פירוש, כי שם אדנ"י בכתיבה רומז למלכות שהיא דין כידוע ליודעי ח"ן]. ועי' זוה"ק פ' פנחס דף רכ"ז. והאברך היקר ר' ירון לברון הי"ו חשב לתרץ שאעפ"כ יש תוספת במילה אלוקינו שזה חוזר על כל אחד ואחד שמזכיר ש"ש כיצד הוא עצמו הגיע למעלות עבודת ה' וכל מה שעובר עליו באופן אישי זה כלול במלה הזאת. לדוגמא, שאומרים אלקי אברהם אלקי יצחק וכו' על כל או"א באופן נפרד, שכל אחד עבד את ה' יתברך מכח עצמו. ונומיתי לו, שקשה לומר כן, שכבר באדנו"ת יש לו את המושג הזה אם נאמר שזה דינא ועובר עליו וחושב מה חובתו וכיצד הוא עובד ה' ומה נוסף לנו עוד באמירת אלוקינו, והרי אין אנו אומרים "אדון" אלא "אדנ"י" כלומר, אדון שלי וזה דומה ממש לאלוקינו ושניהם דין.
וליישב זה צ"ל כמ"ש מהרש"א בקידושין (שם) שגם כשמזכיר את שם אדנו"ת יחשוב על ההוי"ה שזה כתוב לפניו. כי איסור הזכרת שם הוי"ה גורם לו לומר אדנות אבל העיקר לכוין בהוי"ה שהוא רחמים כלומר, כשנכתב גם באדנות ולא מוזכר הוי"ה אז זהו דין גמור כמו שאמרו בברכות (ז:) שאאע"ה קראו אדון ופרש"י "כתוב באל"ף דל"ת" ולכן כשיש אזכרת ש"ש באדנות והכתיבה בהוי"ה עיקרו רחמים, ולכן מזכירים גם אלוקינו דהיינו דין בהשגחה פרטית וכאמור.
המשך המאמר מחוברת אלול תשס"ב (שנה ב') סי' קא
מרן הראש"ל בספרו הבהיר הליכות עולם ח"א (עמוד מט) כתב בזה"ל: אמרו חז"ל (ע"ז יח.) ההוגה את השם באותיותיו אין לו חלק לעוה"ב. וכתבו הפוסקים והמקובלים, שאף ההוגה את ה' במילוי אותיותיו דהיינו שאומר כל אות בפני עצמה, הרי זה בכלל הוגה את ה' באותיותיו. ובמקורות שם כתב שכן מתבאר מדברי התוס' בע"ז (שם) ומהרש"א שם. ושכל זה דוקא בהוי"ה אבל באדנות מותר ע"ש. ויש לדון כשהוגה את ה' בהוי"ה, אך אין כוונתו לשם ה', כמו שיש היום בעברית "החדשה" [והיא מכה ישנה] שרגילים לומר, פעולה זו "מהוה" הוכחה וכו' וכשאומרים כן בלשון עתיד, המשפט הוא כזה פעולה זו או מעשה זה י- ה- ו- ה הוכחה וכו' ולכאורה נמצא שהאומרים כן, הרי הם כהוגים את ה' של הוי"ה ומי התיר דבר זה?! ובפרט שנמשך מזה כתיבה באופן זה, ונמצא שכותבים ש"ש ממש. ויש הכותבים כן במחשב באותיות הדומות לס"ת ממש [כי חטוטת החי"ת וזויות שונות בהרבה מקרים אינם מעכבים] וא"כ אנחנו מסתבכים בעון הוגה את ה' באותיותיו החמור שעליו נענש ר' חנינה בן תרדיון כמבואר בע"ז שם. ואנן מה נענה אבתריה, וכי חסר מילים ברורות יותר בלשון הקדוש שנתנה בסיני, עד שנצטרך להביא מבחוץ מלים מפוקפקות! ועיין בפרש"י בתהילים (פרק קיד) עה"פ בית יעקב מעם לועז שהתרגום אומר עמא ברבראי. כלומר, מה שלא מדוייק עם שפת הקודש של תוה"ק זה שפה "ברברית" ויש לכאורה להזהר ולהזהיר על כך.
והנה בהליכות עולם (שם) הביא את דברי התוס' בשבועות (לה.) בד"ה באל"ף דל"ת שכתבו בזה"ל: ואע"ג שהוגה את השם באותיותיו אין לו חלק לעוה"ב, שמא כיון שאינו מתכוין לשם מותר עכ"ל. ונראה שאין כוונתם לומר שאם אין מתכוין להזכיר ש"ש מותר. מפני שעצם הזכרת ש"ש זהו האיסור כלשון חז"ל "הוגה את ה'" ומה שכתבו "שאינו מתכוין" לשם מותר. ר"ל שאינו מתכוין לגמור את השם ולהזכיר שם שלם. וכמ"ש התוס' בסוכה (ה.) וכן מצאתי להרש"ש בשבועות שם שפירש כן בכוונת התוס' ע"ש. וכנראה שהוקשה להרש"ש שלחומר איסור הוגה את ה' באותיותיו, לא יתכן לומר שהכוונה קובעת. אלא עצם ההזכרה אסורה. וממילא כשמכוין באמת לגמור את השם אף שלא מתכוין אסור לומר בהוי"ה אותיותיו בשום אופן גם בלא כוונה.
וכנראה שזהו המקור לדברי מרן הגרי"ח זצוק"ל וזיע"א למ"ש בבא"ח (סוף פ' מקץ) שמחמיר שלא לומר אביי הוה בלא הפסק כלל מפני שנשמע כהוגה את ה'. ובאמת שאף מרן הראש"ל סיים שם: שטוב להפסיק קצת בין תיבת אביי לבין תיבת הוה. ועיין בזוה"ק רעיא מהימנא (פ' פנחס דרל"ח.) אשר גם המשפט אליהו הנביא דומה ממש לאביי הוה. והבא"ח (ש"ש פ' ויצא אות כ"ה) הביא רמזים בשמו של אליהו הנביא, ולא העיר מדין הוגה את השם כלל ועיקר. ועוד צריך להבין לפ"ז מילים בארמית שלפי הנשמע הרי זה כהוגה את ה' כמו אביי הוה, למשל בפ' וירא ואברהם היו יהיה ובתרגום מהוה יהוי, והגם שזה עם יו"ד בסוף ולא עם ה"א מ"מ בהגייתו זה נשמע כהוגה ממש. ולשון זה מצוי הרבה פעמים בזוה"ק למשל בפרשת פנחס (רמב:) "ויהוי נייחא לישראל מאומין דעלמא" וכן שם בדף (רמג.) "דיהוי" נייחא לון. וכן בדף (רמד.) "דיהוי" ישראל עיקר. ואם אנו מחמירים בצמד מילים נפרדות כמו "אביי הוה" עאכ"ו שיש להחמיר בתיבה אחת שבהיגוי נשמעת כמו הוגה את השם ח"ו. והכלל הדקדוקי המפורסם שבג"ד כפ"ת בראש מילה אחרי אותיות אהו"י אין בהם דגש. יש האומרים אחרי אותיות יהו"א (עיין אבן עזרא ישעיה כט א) ולהנ"ל עדיף לומר אהו"י מיהו"א. וברור שהנזהר בכבוד שמים ושם שמים, אשריו ואשרי חלקו.
אולם מרן הראש"ל בהליכות עולם (שם) ביאר את דברי התוספות בשבועות הנ"ל כפשוטו ממש, שאם אינו מכוין להיגוי ש"ש מותר לכתחילה. ולפי דעתו הגדולה אין צריך מעיקר הדין להזהר במילים אביי הוה. ובלשונות תרגום וכיוצ"ב שלא מתכוין כו"ע כנראה שלא מחמירים בזה, ובכלל אם התרגום והזוהר כתבו כן, ע"כ שאין בזה חשש כלל. והגדיל בזה מרן הראש"ל נר"ו בספרו הגדול והנורא יבי"א (ח"ט סי' יב) להעמיס בדברי התוספות בע"ז שאיסור הוגה את השם הוא רק כשקורא השם בניקוד שוא חולם קמץ. ואיך שיהיה, מסקנת מרן היבי"א שם להחמיר בכל אופן בהיגוי אותיות הוי"ה וצריך לומר יו"ד ק"י ע"ש. אבל כשלא מתכוין לשם הוי"ה כלל ועיקר, נראה שמדינא יש להקל. אלא שיש מחמירים באמירת אביי הוה לעשותו בהפסקה בין שתי התיבות או להשמיט תיבת הוה כלשון הש"ס וכמ"ש מרן ראש הישיבה הגאון הנאמ"ן שליט"א בשם מו"א זצוק"ל הי"ד בקונטרס לאוקמי גירסא שבסוף הסידור המדוייק "איש מצליח" הנודע והמפורסם לשם טוב ולתהלה. וכן מחמירים בשאר מילים ומשפטים מפוקפקים. ואשריהם ישראל. ואלו דרגות בקדושה ובכבוד שם שמים של הפסוק את ה' אלוקיך תירא. כלומר, כשאתה בא להזכיר שם שמים תירא ותתבונן קודם כיצד יש להגות ולכוין.
וחז"ל בעירובין (יח:) אמרו, מיום שחרב בית המקדש דיו לעולם שישתמש בשתי אותיות שנאמר כל הנשמה תהלל יה. ופירשו הראשונים שם, שדרשו חז"ל הנשמה מ"ם בדגש שהוא לשון שממה. והיינו שכל זמן שיהיה שממה וחורבן, דיו לעולם שיהלל שמו יתברך באותיות י"ה. וכשיבנה בית המקדש נזכה להללו בשם הוי"ה שלם. וזוהי עוד סיבה של גלות וחורבן שאין לנו זכות להזכיר ש"ש כפי רצוננו. ועיין למרן הראש"ל שליט"א בספרו הקדוש מאור ישראל בחי' לעירובין (שם) שהוסיף לבאר שכידוע שם הוי"ה רחמים, ושם י"ה דין. ולכן כשבית המקדש היה קיים היה שם הוי"ה שלם ושליח המשתלח היה מכפר על כל עוונותינו גם על כריתות ומיתות ב"ד ולא היה צריך יסורין ולדין ארבעה חילוקי כפרה וכעת בעוה"ר שאנחנו בגלות וחורבן מהללים אותו יתברך בשם י"ה שהוא דין וצריך יסורים ותיקונים למרק עונות ופשעים החמורים. ע"ש. ומכאן נלמד שאנחנו נמצאים בעונש מכח הגלות ויש להזהר הרבה בהזכרת ש"ש. וזכיתי לשמוע ממעלת כבוד הגה"צ המפורסם רבינו שריה דבילצקי שליט"א שעורר על זה לפני שנים רבות שלא לומר את המילה י-ה-ו-ה בלשון עתיד וכנז"ל. והוסיף היום שגם אין לומר את המילה יאל"ה בערבית שבתרגום מלון שלהם כתוב שהכוונה "אלקים אדירים" (כמו שאמרו הפלישתים בס' שמואל א' פ"ד) אף שכוונת האומרים כן היא לזרז ולמהר.
ומאידך גיסא כמה צריך להתאמץ לכוין בהזכרת ש"ש בהוי"ה אדנות אלקים עם שלובים בהתאמצות גדולה. כי בזוה"ק (פ' בראשית) הפליג מאוד בשבח המכוונים באמת שמורידים שפע לעולם. גם לרבות שלא להשתמש בשפת הרחוב ובמילים לועזיות שהם שייכים ל"עמא ברבראי" וכיוצ"ב כתבתי בספרי על"ה שהגאון איש מצליח הי"ד לא היה אומר את המילה "אנצקלופדיה" אלא "אוצר מילים" כי אין כמו לה"ק שבה נתנה תורתנו הקדושה. ואשרינו שזכינו לכך.
סימן ו - אחיזת הציציות בשעת ק"ש
מאת ר' חנן אפללו / מחוברת סיון תשס"א (שנה א') סי' מט
כתב הטור או"ח (סי' כד) וז"ל: כתב בעל העיטור (שער שני ח"ג) ואותם שמקבצים הציציות בשעת ק"ש ונותנים על העינים, אפשר שנוהגים כן משום וראיתם אותו על שהיה עטיפתם תחת מלבושם. עכ"ל. ומרן בב"י כתב על זה: וכתוב בהגמ"י במדרש שוחר טוב יש בהא דכל עצמותי תאמרנה אמר דוד לפני הקב"ה אני משבחך בכל איברי וכו' עד ידי שמאלית בה אני קושר תפילין "ובה אני אוחז ציצית בזמן ק"ש" בחזה אני משים הציצית כנגד לבי בזמן שאני קורא ק"ש שנאמר והיו הדברים האלה וגו' על לבבך. מכאן ראיה שמצוה לאחוז הציצית ביד שמאלית כנגד לבו בזמן קריאת שמע עכ"ל. וגם המרדכי כתב בסוף פרק לולב הגזול בשם הירושלמי דקטן שיודע לאחוז בציצית כשורה בשעת ק"ש מחנכין אותו בציצית ע"כ לשון מרן הב"י. וכן בקודש חזיתיה להגאון ר' דוד יוסף שליט"א בספרו הלכה ברורה (סי' כד בשער הציון שלו אות כ"ב) שקיבץ כעמיר גורנה דברי הפוסקים שקיבלו מנהג זה בסבר פנים יפות, ומהם: רב האי גאון בשו"ת הגאונים שערי תשובה (סי' פח), ובס' האשכול מהדורת הרב אויערבך עמו' יג, ומהדורת אלבעק עמו' טז). ועוד. עש"ב. וכן ראיתי בס' סדר היום (בכוונת ק"ש והיחוד) שכתב שיש נוהגין כן, ושכן ראוי לעשות. ע"ש.
אמנם בס' אבודרהם בדיני ק"ש (דף פג) כתב בשם רב נטרונאי גאון, שהאוחז בציציותיו בידו כשהוא קורא ק"ש, יהירותא הוא. שכל דבר שאין האדם מחוייב בו ועושה אותו ברבים במדת חסידות, וכל העם אינם עושים אותו הוא מתחזי כיוהרא. עכ"ל. וגם בס' אורחות חיים (הל' ציצית סי' לב) הביא דברי רב נטרונאי הנ"ל, והוסיף, שכן כתב רב משה גאון וביאר עוד, וכי מאחר שהתבונן בציציותיו בשעת עטיפתו ובירך עליהם לאחר כן למה אוחזן בידו. אלא מעתה כשמגיע לוקשרתם צריך נמי לאחוז בידו תפיליו. וא"ת יאחוז כשיגיע לוכתבתם צריך לבוא ולהניח ידו על מזוזתו. הלכך העושה כן צריך ללמדו ולהשביעו שלא יעשה כן עכ"ל האו"ח. אכן מרן בב"י כתב על דברי רב נטרונאי הנ"ל, ועכשו שנהגו בהם קצת בני אדם תו לא מיחזי כיוהרא. ועל דברי האו"ח הנ"ל, הנה מרן בב"י היה לפניו בספר או"ח עוד קטע שנשמט בדפוס או"ח שלפנינו והילך לשונו: "וה"ר יונה החסיד כתב צריך לעיין בהם כשמגיע לוראיתם אותו עכ"ל האו"ח. ולכן כתב ע"ז מרן בב"י בזה"ל: וכיון שאחר דברי הגאונים האלה הביא דברי ה"ר יונה נראה שכדבריו תופס עיקר. ומה שהקשה הגאון א"כ כשמגיע לוכתבתם צריך להניח ידו על מזוזתו י"ל שמצות שגופו שאני שהם מזומנות לפניו וכו' והריב"ש כתב בתשובותיו ח"ב (סי' תפו) שאלת, כי נהגת להסתכל בציצית בשעת ק"ש וכו' ואתה שנהגת להסתכל בה בשעת ק"ש כשאתה מגיע לוראיתם אותו אל תניח מנהגך כי מנהג יפה הוא וחבובי מצוה הוא וכן היה נוהג מורי החסיד הרב רבי פרץ הכהן ז"ל. ומה שהקשו שא"כ יעשו כן בתפילין, יעשה ויעשה שהרי חייב אדם למשמש בתפיליו בכל שעה וכו' ומה שהקשו יעשו כן במזוזה, אינו ענין, שאם אמרו במה שהוא לבוש ומזומן לפניו לא אמרו במה שהוא קבוע בכותל ואינו לפניו. ועוד, שבציצית הזכיר הכתוב ראיה כדי שיבוא לידי זכירה ובתפילין ג"כ שהמשמוש בהם מצוה כדי שיהיה זריז בהם וכו' אבל במזוזה אינו כן. לכן אחוז במנהגך אל תרף והמלעיגים עליך בזה לא יפה הם עושים עכ"ל. וכן כתב מרן בש"ע (שם ס"ד) יש נוהגין להסתכל בציצית כשמגיעים לוראיתם אותו וליתן אותם על עינים ומנהג יפה הוא וחיבובי מצוה. עכ"ל. ולהלן (סי' ס"א סכ"ה) כתב, וכשיאמר וראיתם אותו ימשמש בב' ציציות שלפניו. עכ"ל. ולא כתב כלשון הטור שם ויש נוהגין למשמש גם בציצית וכו' נראה שרצה ללמדנו, שכן יש לנהוג ולהנהיג. וכתב הרמ"א בד"מ שראיתי נוהגים לנשק הציצית ולשום על עיניו בשעה שאומר וראיתם אותו וזכרתם והכל כדי לחבב המצוה. עכ"ל. וכ"כ בהגה (שם). והובא בפרישה (סוף אות ב).
ומ"מ מדברי מרן בסי' ס"א מתבאר שאין צריך למשמש אלא בשתי ציציות שלפניו. והטעם הוא על פי מה שכתב בב"י (סי' כד) בשם הר"ם מריקנט בסוף פ' שלח לך שכתב, כשמסתכל בשתי ציציות שלפניו שבהם עשרה קשרים רמז להויות [פירוש, לעשר ספירות]. עכ"ל. ואני שמעתי עוד שכל אחד מהציציות יש בו חמשה קשרים ושמנה חוטים כמנין אחד וכשמחבר שני ציציות שלפניו להסתכל בהם עולים כ"ו כמנין שם ההוי"ה עכ"ל מרן בב"י. אולם הכה"ח (שם סק"ח) הביא דברי רבינו האר"י בשער הכוונות בדרוש ק"ש (דכ"ז ע"ב) שכתב וז"ל: ובהגיעך אל מהר והבא עלינו ברכה ושלום תזקוף ב' צדדי הטלית על שני כתפותיך באופן שישארו הציציות מאחור ושני הציציות לפנים. ואח"כ תקבצם יחד שרשי ארבעתם בידך השמאלית ותניחם על לבך וכשתתחיל פרשת ציצית אז תאחוז כנפי הציציות גם בידך הימינית ושרשיהם יהיו [ר"ל, ישארו] בידך השמאלית ותבט ותסתכל בהם בכל פרשת ציצית וכו' ובהגיעך אל ולא תתורו אחרי לבבכם וכו' אז תנשק הציציות בפיך ותשימם ע"ג העינים שלך. והנה צריך שיהיו ב' הידים אוחזים בציצית ע"ד הנז' עד הגיעך אל ודבריו חיים וקיימים ונאמנים ונחמדים לעד עכ"ל. ובדף כח ע"א כתב, ובהגיעך אל ודבריו חיים וכו' לעד תנשק הציציות ותשימם על עיניך ותניחם מידך יורדים ומשולשלים מאליהן ואל תאחזם ותקחם עוד בידך. עכ"ל. הרי מפורש שצריך לאחוז שרשי ארבע הציציות בידו ואין די בשתי הציציות שלפניו. וע"ע בס' הלכה ברורה הנ"ל בשער הציון (אות כה) שכן כתב הרדב"ז ח"ג (סי' תקעא) והוכיח כן מן המדרש הנ"ל בריש אמיר. ושכן הוא במדרש תלפיות ושכן פסקו בשו"ת בית יעקב (סי' צב) ועוד ע"ש. וכן המנהג פשוט כיום אצל הספרדים ובני עדות המזרח עפ"י דברי רבינו האר"י זצ"ל שהולכים אחרי הוראותיו בעניני תפילה כמשפט האורים ואחרי דבריו לא ישנו. אמנם ראיתי בס' הלכה ברורה בשער הציון (אות כו) שכ' כי ראה למו"א מרן הראש"ל שליט"א, שפעמים אינו מדקדק לקחת כל הארבע הציציות אלא השתים שלפניו. ע"ש. נראה שבדרך כלל היה מדקדק בזה אלא שפעמים כנראה היה הדבר קשה עליו, סמך על דברי מרן ז"ל וסיעתו הנ"ל.
עוד רגע אדבר, אודות מ"ש המג"א סק"א שיש לאחוז ציצית בידו השמאלית בין זרת לקמיצה ומקורו טהור מספר סדר ברכות לר' מיכל מארפשטיק). וכ"כ מרן החיד"א בשיורי ברכה בשם האר"י ז"ל ושכן נהגו. וכ"כ עוד בספרו קשר גודל (סי' י' אות י"ד) ועוד אחרונים. ואע"פ שלא נזכר דבר זה בדברי האר"י בשער הכוונות הנ"ל, מ"מ כבר כתב הרב כף החיים (שם אות ט) שהם מגורי האר"י ז"ל, וסיים: ואמנם אין בכך כלום אם יאחזם בין קמיצה לזרת ואעפ"י שלא נזכרו בדברי מהרש"ו ז"ל כיון שהם נאחזים ביד שמאל ואין בכך כלום. וטוב לקיים דברי שניהם, ביד שמאל וגם בין קמיצה לזרת. ע"ש.
ואסיים במה שכתב הרב באר היטב (סק"ב) וז"ל: נמצא בשם הקדמונים שכל המעביר ציצית על עיניו כשקורא פרשת ציצית יהא מובטח שלא יבוא לידי סמוי עינים. עכ"ל. וכ"כ בא"ר אות ג' וכתב על זה, ובזה פי' הפסוק והיה לכם לציצית דקשה פשיטא דחוטין הם לציצית אלא הכי קאמר שיהא לכם להסתכלות כי ציצית מלשון הסתכלות. ע"כ. ומ"מ אף הסומא צריך להעביר על עיניו מפני שלפי סודם של דברים אין לחלק בזה בין עיור ופקח וכמ"ש הכה"ח (שם אות טז) בשם הש"ץ. ושכן עיקר.
סימן ז - לקרוא פרשיות שמע והא"ש עם תפילין דר"ת
מאת ר' משה מיכאלי / מחוברת טבת תשס"ב (שנה ב') סי' לד
איתא בברכות (יד:) אמר עולא, כל הקורא ק"ש בלא תפילין, כאילו מעיד עדות שקר בעצמו. אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן, כאילו הקריב עולה בלא מנחה וזבח בלא נסכים. ע"כ. ופרש"י, כאילו מעיד עדות שקר בעצמו, לישנא מעליא. כאילו הקריב עולה בלא מנחה, שחייבו הכתוב להקריב עמה, שנאמר: ועשירית האיפה וגו' אף הקורא ואינו מקיים אינו גומר את המצוה. עכ"ל.
וכתב הב"ח (ריש סימן כה ד"ה כאילו), על פרש"י הנ"ל, נראה דר"ל דכשקורא ואהבת את ה' אלוקיך וגו' והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך וגו' שהוא ליחד את שמו בכל לבבו והוא במה שתקשרם לאות על ידך ולטוטפות בין עיניך שהוא מורה על יחודו שהוא יחיד בעולמו וכו' נמשך מזה שכשאינו מניח תפילין נראה כמעיד עדות עליו יתברך שאיננו יחיד שעל כן אינו מניחן להורות על יחודו, וזהו עדות שקר שמעיד עליו יתברך. עכ"ל. ובס' א"ר (שם אות ב') כתב לבאר דברי רש"י, שמעיד על השי"ת שלא ציוהו להניח תפילין. ע"ש. ובמעדני יו"ט כתב לבאר פרש"י, דר"ל שאילו העיד אמת באמרו שהוא ה' אחד היה מקיים מצוותיו. ע"ש. והוא קרוב לפירוש הב"ח הנ"ל. ולפי כל הפירושים הנ"ל מבואר יוצא לפרש"י שאם אדם קורא ק"ש בלא תפילין ואחר כך מניח תפילין, מתקן שפיר את העדות שקר שהרי בזה שהניח את התפילין, מגלה דעתו שה' אחד, וציוה על הנחת התפילין. וכן נראה דעת התוס' (שם ד"ה ומנח) שכתבו, כאילו מעיד עדות שקר בעצמו, פי', באדון שציוה, שהוא קורא והיו לטוטפות ולאות על ידך, ואין. ע"כ.
אולם תר"י כתבו, דכיון שאומר וקשרתם וגו' ואינו מניחם נמצא שמעיד עדות שקר על עצמו שמה שאומר אינו אמת. ע"כ. וכ"כ הריטב"א בחי' (ברכות יד:), וכ"כ האו"ח (ריש הלכות תפילין). ולכאורה נראה שעדות השקר היא שאינו דובר אמת, שאומר והיה לאות על ידך והיו לטוטפות וגו' ואינו מניח תפילין. ולפ"ז אף אם יניחם לאחר מכן אין זה תקנה לעדות שקר שהעיד. אולם ראיתי לב"ח הנ"ל שכתב לבאר את דברי תר"י בזה"ל: כאילו מעיד שמה שהוא אומר שציוה הוא יתברך בתורתו וקשרתם לאות על ידך וגו' אינו אומר אמת שאילו היה אמת שציוה השי"ת כך וכך היה מקיים מצותיו והיה מניח תפילין ועדות זה עדות שקר הוא שהרי אמת הוא שהוא יתברך ציוה לקשרם על היד. עכ"ל. נמצא שהוא ז"ל מבאר כוונת רבינו יונה שע"י קריאתו של האדם מעיד שהציווי אינו אמת, ולא כדסלקא דעתין מעיקרא, שר"ל, שמעשיו שאינו מניח תפילין סותרים את דיבורו. ולפי דברי הב"ח ז"ל גם לדעת תר"י, הריטב"א והא"ח אם יניח תפילין לאחר מכן סגי ליה בהכי לצאת מידי עדות שקר.