חלק א - מעלת הכתיבה, דרכי ההוראה, שו''ת וחקרי הלכה · חלק אבן העזר
סימן קלז - יחוד עראי עם אחותו
מאת הרב יגאל כהן / מחוברת שבט תשס"א (שנה א') סי' ג
בס"ד כסלו תש"ן
שאלה: האם מותר לאדם להתייחד עראי עם אחותו או לא?
תשובה: קודם כל דברי בענין יחוד עראי עם אחותו, אמרתי לברר אם איסור יחוד עם העריות מן התורה או מדרבנן, וזה החלי בס"ד. הנה בקידושין דף פ' ע"ב איתא, א"ר יוחנן משום רבי ישמעאל רמז ליחוד מן התורה מנין שנאמר "כי יסיתך אחיך בן אמך" וכי בן אם מסית בן אב אינו מסית?! אלא לומר לך, בן מתייחד עם אמו ואסור להתייחד עם כל עריות שבתורה. פשטיה דקרא במאי כתיב? אמר אביי לא מבעיא קאמר, לא מבעיא בן אב דסני ליה וכו' ע"כ. ומדקאמר רבי יוחנן "רמז" ליחוד וכן מדקאמר תלמודא דפשטיה דקרא לאו להכי הוא דאתא, משמע לכאורה דאיסור יחוד עם העריות אינו מן התורה אלא מדרבנן ואסמכוה אקרא. אולם בגמ' ע"ז דף ל"ו ע"ב אהא דקאמר דיחוד בת ישראל דוד ובית דינו גזרו, פריך, יחוד בת ישראל "דאורייתא היא" דא"ר יוחנן וכו' רמז ליחוד מן התורה וכו'. ומשני, יחוד דאורייתא דאשת איש, ואתא דוד וגזר איחוד פנויה ע"כ. והכי איתא נמי בסנהדרין דף כ"א ע"ב ע"ש. הרי מבואר דיחוד דאשת איש ושאר עריות דמחד קרא נפקי אסירי מדאורייתא היפך משמעות דברי הגמ' בקידושין הנ"ל. ונראה ליישב הדבר ע"פ דברי הרמב"ם ז"ל בהקדמתו לפירוש המשנה שכ' וז"ל: הדינים הקבועים בתורה נחלקים לחמשה חלקים. החלק הראשון, הפירושים המקובלים מפי משה שיש להם רמז בכתוב או שאפשר ללמדם באחד המידות וכו' החלק השני, הם הדינים שבהם אמרו שהם הלכה למשה מסיני ואין עליהם ראיה וכו' עכ"ל. וכתב הרמב"ם בפכ"ב מהלכות איסורי ביאה ה"ב שאיסור יחוד העריות מן הקבלה ע"ש. נמצינו למדים שלדעת הרמב"ם איסור יחוד עם העריות הוא מפי הקבלה ממשה רבינו אלא שנרמז בכתוב והוא כאיסור תורה לכל דבר כמו הלכה למשה מסיני ועדיף ממנו שנרמז בתורה. ובזה נתיישבו דברי הגמ' הנ"ל, דלעולם איסור יחוד עם העריות מדאורייתא (ר"ל מפי משה), והא דקאמר רמז ליחוד משום דקרא לאו להכי הוא דאתא.
ושו"ר למרן בב"י אה"ע סי' כב שהביא דברי הרמב"ם בספר היד הנ"ל וכ' עליו בזה"ל: וטעמא שאע"פ שאמרו יחוד דאורייתא לאו למימרא שהוא כתוב בתורה שהרי אמרו רמז ליחוד מן התורה מנין ולשון רמז מוכיח שאינו מפורש אלא רמז בעלמא עכ"ל. ומבואר יוצא שאיסור יחוד העריות מן התורה אלא שאינו כתוב מפורש והוא ברמ'ז הרומ'ז על האר'ש. וע"ע למרן בכ"מ בפ"א מהלכות אישות ה"ו ותמצא ראיה לדברינו. וכן כתבו המבי"ט בקרית ספר ומרן החיד"א ביעיר אוזן מערכת י' בדעת הרמב"ם ע"ש. וז"ל המאירי בקידושין (שם): ואע"פ שאין יחוד בכלל מנין המצות מ"מ איסור תורה הוא קרוי וכמו שהביאוה דרך אסמכתא מדכתיב בן אמך כדאיתא בגמ' וכן במס' ע"ז הקשו יחוד דאורייתא הוא עכ"ל. והוא כדעת הרמב"ם הנ"ל. וראיתי להסמ"ג לאוין קכ"ו שכ' וז"ל: כתב רבינו משה שאיסור עריות מן הקבלה. אמנם רמזוה על המקרא בפ"ד דקידושין. ובפרק אין מעמידין אמרינן בפירוש יחוד דאורייתא הוא עכ"ל. ולכאורה נראה מדברי הסמ"ג שהבין מדברי הרמב"ם דיחוד הוי מדרבנן, ומקשה מגמ' עבודה זרה דאיתא בהדיא דיחוד דאורייתא הוא. וכ"כ בס' דבר הלכה סי' א' אות ג' להוכיח מדברי הסמ"ג הנ"ל דלהרמב"ם יחוד העריות מדרבנן ע"ש. [וכ"נ שהבין הב"ח אה"ע סי' כב בדעת הסמ"ג. משה לוי ס"ט]. אולם נראה שיש לדחות דכוונת הסמ"ג היא שאף אמנם בגמ' קידושין רמזוה על המקרא, מ"מ כיון שבגמ' ע"ז אמרו דיחוד דאורייתא משמע שהוא מן התורה ממש, ולא מפי הקבלה בלבד . ובדרך זו יש לפרש דברי הב"ח בריש סי' כ"ב ע"ש. והוצרכתי להאריך בביאור דעת הרמב"ם בזה מפני שראיתי להרב עין יצחק ח"א חאה"ע סי' ח' אות ד', והרב טוב טעם ודעת מהדורא תליתאי ח"א סי' ה' ד"ה והנה אחר, שתפסו במושלם דלהרמב"ם איסור יחוד עם העריות מדרבנן, ולענ"ד נראה כמ"ש.
ובהיותי בזה ראיתי בס' דבר הלכה הנ"ל שכתב שהרב תרומת הדשן הבין בדעת הרמב"ם דיחוד העריות מדרבנן, שהרי כתב בסי' רמב (כצ"ל) וז"ל: מ"מ עוברת על דת מיקרי (אותה אשה שבנידונו) הואיל ונתייחדה מרצונה כמה פעמים בין הנכרים. דהא פריך תלמודא פרק המדיר הלכה בשוק וראשה פרוע דאורייתא היא דכתיב ופרע וכו' ופרש"י אמאי קרית ליה דת יהודית דת משה היא. ויחוד אשת איש נמי דאורייתא כדאיתא בפרק אין מעמידין. ואע"ג דרמב"ם כתב דאינו אלא מדברי קבלה, הא איהו נמי כתב דפריעת ראש באשה אינו אלא זהירות מדרבנן כדמוכח מלשונו, ומסתמא ס"ל הא דפריך תלמודא דאורייתא הוא, ר"ל רמז דאורייתא יש לה וא"כ הוא הדין יחוד. עכ"ל. לע"ד יש לדחות דר"ל דיחוד דאורייתא הוא וא"כ עוברת על דת משה מיקרי. ואע"ג דהרמב"ם כתב דאין איסור יחוד אלא מן הקבלה, וא"כ מצינן למימר דלא עברה על דת משה אלא דת יהודית , על זה השיב, דזה אינו, דהא פריעת ראש להרמב"ם אינו אלא זהירות מדרבנן ויש לו רמז מן התורה ואפ"ה אמרינן בגמ' דהוי דת משה א"כ הוא הדין יחוד דקאמר הגמ' דאורייתא היא , היינו שיש לו רמז מן התורה ומיקרי דת משה. ומה שכתב הרב דבר הלכה הנ"ל להוכיח מדברי מרן בב"י הנ"ל שלדעת הרמב"ם יחוד העריות מדרבנן, אחר המחילה רבה לא דק בלשונו של מרן ז"ל שכתב לאו למימרא שהוא "כתוב בתורה" שלדבריו הול"ל לאו למימרא שהוא "מן התורה" והוא פשוט לכל מעיין .
גם מה שכתב להביא ראיה ממ"ש הגר"א בביאור לשו"ע (שם סק"ד) בזה"ל: מכת מרדות. כמ"ש הרמב"ם שם. ואיסור יחוד מפי הקבלה, ר"ל דאסמכתא היא. ואף להסוברים שד"ת היא מ"מ אינו אלא עשה עכ"ל. וכתב, דאין לומר דכוונתו דהוא מהתורה ואסמכוה אקרא, דא"כ מה כתב ואף להסוברים שד"ת וכו' הא להרמב"ם נמי הוי דבר תורה והול"ל אף ללומדים מקרא. ועוד דהגר"א קאי ליישב את הרמב"ם שכתב מכת מרדות וכתב דהוי לשיטתו דיחוד מפי הקבלה. ועיין להרמב"ם בפ"א מהלכות איסורי ביאה דכתב דאין לוקין מרדות על איסורי ביאה דעשה, ורק על איסורי לאוין דרבנן לוקין מרדות עכ"ד. ולע"ד נראה שכוונת הגר"א דהוי מן התורה ואסמכוה אקרא, ומה שהקשה דא"כ הול"ל אף ללומדים מקרא, אינו מוכרח, דר"ל דאף להסוברים שדבר תורה היא, דהיינו שהוא מן התורה ממש. וזהו ביאור דברי הגר"א: מכת מרדות כמ"ש הרמב"ם דאיסור יחוד מפי הקבלה וקרא אסמכתא, ומש"ה לא לקי אלא מכת מרדות. ואף להסוברים דקרא לאו אסמכתא מ"מ אינו אלא עשה דבזה קבעו חז"ל שיש להלקותו מכת מרדות וכמ"ש הרמב"ם בפ"א מהלכות איסורי ביאה והיא גמ' ערוכה בקידושין דף פ"א ע"א. לכן נלע"ד ברור בכוונת הרמב"ם כמ"ש בעניותין ושכן הבינו מרן הב"י והמבי"ט ומרן החיד"א ועוד כמה פוסקים שהזכיר הרב דבר הלכה שם. ושכן דעת שאר הראשונים דהוי מן התורה ממש עש"ב. א"כ נמצינו למדים דיחוד העריות אסור מן התורה לדעת כל הנ"ל [וע"ע בס' אוצר הפוסקים סי' כב אות א' שהביא מחלוקת הפוסקים הנ"ל בדעת הרמב"ם אם איסור יחוד מן התורה ממש או לא. ושוב הביא דברי כל הראשונים שאיסור יחוד עם העריות מן התורה ע"ש.] והגם דלקמן יתבאר דלדעת התוס' שרי להתייחד עם כל העריות עראי, מ"מ מדברי הרמב"ם הנ"ל, והרשב"א בתשובה סי' אלף קע"ח, והחינוך סי' קפח, והסמ"ג שם, משמע דאפי' ביחוד עראי אסור מן התורה וכמ"ש הרב חקרי לב חאה"ע סי' טו"ב בסוף דבריו עש"ב. וכן נראה דעת מרן ז"ל סי' כ"ב ס"א שסתם וכתב, אסור להתייחד עם ערוה מהעריות, שאין לחלק בין יחוד קבע לעראי ע"ש. וזה ברור.
ואחרי הודיע אלקים אותנו את כל זאת, הבוא נבוא אל עמק יהושפט אם מותר להתייחד עם אחותו יחוד עראי. הנה בקידושין דף פ"א ע"ב אהא דתנן מתייחד אדם עם אמו ועם בתו איתא, א"ר יהודה אמר רב אסי מתייחד אדם עם אחותו ודר עם אמו ועם בתו. כי אמרה קמיה דשמואל אמר אסור להתייחד עם כל עריות שבתורה ואפילו עם בהמה. תנן מתייחד אדם עם אמו וכו' ותיובתא דשמואל. אמר לך שמואל, ולטעמיך, הא דתניא אחותו וחמותו וכו' אין מתייחד עמהם אלא בעדים. בעדים אין שלא בעדים לא? אלא תנאי היא, דתניא א"ר מאיר הזהרו בי מפני בתי וכו' ע"כ. ובתוס' ר"י הזקן כ"י הביאו מרן החיד"א בשו"ת יוסף אומץ סי' כ"ו כ' וז"ל: אסור להתייחד עם כל העריות שבתורה לבד מאמו קאמר דלא פליג אדרשא דבן אמך ובסמוך מבתו פריך. א"נ שמואל מחמיר מדרבנן. וצריך לדקדק כמאן הלכתא כרב אסי או כשמואל דאין זה בשל סופרים דיחוד דאורייתא הוא כדאמר בפרק שני דע"ז. מיהו איכא למימר דהלכה כרב אסי שהיה גדול משמואל וכו' ואמוראי דבסמוך היו מחמירים על עצמם. עכ"ל. ומשמע דמסיק דהלכתא כרב אסי. וכ"כ הרא"ש בפסקיו בשם תוס' דהלכתא כרב אסי ע"ש. ברם הרא"ש בתוספותיו כ' ושמא הלכה כרב אסי לפי שנראה דרב אסי גדול וכו' ע"ש. וכ"כ הסמ"ג שם בשם רבינו יצחק כמסתפק דשמא הלכה כרב אסי ע"ש. והעיר עליו מרן החיד"א שם דמלשון ר"י משמע דמסיק כרב אסי ע"ש. ולע"ד נראה דהסמ"ג והרא"ש בתוספותיו הבינו כן מלשון "וצריך לדקדק" וכו' מיהו "איכא למימר" שכתב ר"י הזקן. ומ"מ הרא"ש גופיה בפסקיו נטתה דעתו לומר דר"י שכתב מיהו איכ"ל דהלכה כרב אסי וכו', כך היא מסקנתו להלכה. וכן כתוב ברמזים דהלכתא כרב אסי והמחמיר שלא להתייחד עם שום ערוה ואפי' עם בהמה תבוא עליו ברכה. וכן פסק הסמ"ק מצוה צ"ט, והרי"ד בתוספותיו. והר"ן בהלכות אהא דאמר רבי יוחנן ואסור להתייחד עם כל העריות כ' דלאו דוקא דהא שרי להתייחד עם בתו ואחותו כדלקמן ע"ש. ולכאורה משמע דמסיק כרב אסי דשרי באחותו וכ"כ בספר דבר הלכה סי' ב' אות ג' להוכיח מדברי הר"ן הנ"ל כאמור ע"ש. אולם יש לדחות דהר"ן כתב כן משום דרבי יוחנן לא אתי כשמואל דהא שרי רבי יוחנן בבן עם אמו וא"כ ע"כ דס"ל כרב אסי דשרי עם אחותו. ומה שכתב הרב דבר הלכה הנ"ל להוכיח עוד ממ"ש הר"ן בדף פ"א בזה"ל: ובגמ' פרכינן עליה דשמואל ממתני' וכו' ומסקי תנאי היא והו"ל סתם במתני' ומחלוקת בברייתא והלכה כסתם ולפיכך פסקה הר"ם במז"ל בפכ"ב מהא"ב. עכ"ל. דמשמע, דפסק כרב אסי לגמרי משום דהלכה כסתם משנה דאי איתא דרק לענין אמו ובתו כסתם מתני' א"כ הו"ל לפרש דבריו. ועוד, דמלשונו משמע דרק על שמואל מקשינן ואי נימא דמתני' לא שרי אלא אמו ובתו א"כ הו"ל להקשות גם על רב אסי עכ"ד. ולע"ד גם זה אינה ראיה, דסתם מתני' היינו דשרי באמו ובתו ותו לא ואין כאן מה לפרש . והוכחתו השנית, לא זכיתי להבין, שהרי מבואר בגמ' שהקשו לשמואל ממתני' ולא לרב אסי והיינו משום דלרב אסי י"ל דמתני' תני הא דשרו אפי' ביחוד קבע, ואחותו לא שרי אלא עראי ומשום הכי לא תני לה, וא"כ מה זו הוכחה לומר שהגמ' תקשה על רב אסי ממתני', ולעולם אימא לך דסתם מתני' היינו דשרי באמו ובתו ותו לא מידי.
אולם הרמב"ם בפכ"ב מהלכות איסורי ביאה ה"א כתב וז"ל: אסור להתייחד עם ערוה מן העריות בין זקנה בין ילדה שדבר זה גורם לגלות ערוה חוץ מאם עם בנה והאב עם בתו והבעל עם אשתו נדה וכו' עכ"ל. והשמיט היתר יחוד עראי עם אחותו. וכן הטור באה"ע שם לא כתב היתר יחוד עם אחותו עראי ואחריהם נמשך מרן בשו"ע. משמע, דסבירא להו דאין להתייחד עם אחותו אפי' עראי. וראיתי להפרישה אות ג' שכתב ע"ד הטור בזה"ל: והוא הדין שעם אחותו ג"כ מותר והכי מסקינן בסוף פרק עשרה יוחסין אלא שרבינו נקט הני דתנן בהדיא שם במשנה להיתרא. עכ"ל. ואה"ר, דבריו דברי תימה, דאע"ג דבמתני' לא תנן אחותו מ"מ כיון דרב אסי הוצרך לבאר דאחותו נמי שרי ולשמואל אסיר אי הוה ס"ל להטור להקל בזה הו"ל לפרש. ושו"ר להגאון רבי חיים פלאג'י בשו"ת חיים ושלום סי' י"ט שדחה דברי הפרישה כמ"ש בעניותין ע"ש. ומהרש"ל בס' ים של שלמה הביא דברי הרא"ש בשם תוס' דפסקו כרב אסי ואח"כ כתב והרמב"ם נמי פסק להיתר כרב אסי ולא העיר שהרמב"ם לא התיר יחוד אחותו ע"ש. וכבר הרגיש עליו מרן החיד"א בשו"ת יוסף אומץ הנ"ל. ותנא דמסייע לן דהרמב"ם אוסר יחוד עראי עם אחותו הוא רבינו ירוחם נתיב כ"ג ח"א שכתב וז"ל: ונראה דשאר עריות אסור להתייחד ודוקא לדור אבל לפרקים מותר להתייחד עם כל העריות הקרובות כגון אחותו ודודתו וכיוצ"ב. והרמב"ם (כצ"ל) כתב סתם אסור להתייחד עם כל העריות שבתורה חוץ מאמו ובתו וכן נראה עיקר עכ"ל. וכן מתבאר מדברי הרדב"ז בתשובה ח"ז סי' ל"ב שהרמב"ם אוסר להתייחד עם אחותו כיעו"ש. וכן הבין הרב משנה למלך פ"א מהלכות סוטה ה"ג בדעת הרמב"ם כאשר עיני המעיין תחזינה. ודלא כמו שכתבו הרב דבר הלכה שם והרב ציץ אליעזר ח"ו עמו' רכ"א בשם המש"ל להיפך ע"ש. וכן כתבו הרב חקרי לב ומרן החיד"א ביוסף אומץ שם בדעת הרמב"ם.
ומכל מקום דברי הרמב"ם צריכים ביאור כדעת מי פסק, אם כרב אסי הו"ל להתיר באחותו ג"כ, ואם כשמואל היה לו לאסור אפי' באמו ובתו. וחזי הוית להרדב"ז בתשובה שם שעמד בזה, וכתב, שהרמב"ם פסק כסתם משנה ולא כרב אסי דלדידיה לא אתי מתניתין כפשטה. ורבי יוחנן דיליף מקרא דכי יסיתך אחיך בן אמך דבן מתייחד עם אמו ואסור להתייחד עם כל העריות שבתורה פליג על רב אסי ועל שמואל דהרי קאמר בן מתייחד עם אמו והיינו דלא כשמואל, וקאמר אסור להתייחד עם כל עריות שבתורה ובכללם אחותו והוי דלא כרב אסי. וא"כ פסק הרמב"ם כסתם משנה וכרבי יוחנן דהלכה כמותו לגבי רב ושמואל וכ"ש לגבי רב אסי תלמיד דרב ושמואל עכת"ד. וכדברים האלה ממש כתב מרן החיד"א בשו"ת יוסף אומץ שם ליישב דעת הרמב"ם מדנפשיה ולא זכר ש'ר תשובת הרדב"ז הנ"ל ע"ש. ולכאורה נראה דאישתמיטתייהו הא דקאמר רבי יוחנן בירושלמי קידושין (שם) כי יסיתך וכו' מתייחד אדם עם אמו ודר עמה וכו' עם אחותו ואינו דר עמה. ושמא י"ל דס"ל דתלמודא דידן דלא מייתי הך סיומא דמילתא דרבי יוחנן משמע דס"ל דרבי יוחנן לא התיר באחותו. ותרתי אני בלבי למצוא דרך אחרת לביאור הסוגיא לדעת הרמב"ם ומצאתי בדרך פלפול ולכן לא כתבתיו. איך שיהיה, דעת הרמב"ם הטור ומרן השו"ע לאסור יחוד עראי עם אחותו, וכן עיקר ובפרט בדורנו שהפרוץ מרובה על העומד בעוה"ר. וכן פסק הגרי"ח בס' עוד יוסף חי (פרשת שופטים אות ג). ולא אכחד כי ראיתי להרב חקרי לב (שם) שכתב להקל להתייחד עראי עם אחותו ורוב הפוסקים ס"ל להקל וגם דלמ"ש הו"ל ספק ספיקא להקל וגם נראה שהמנהג להקל עכ"ד. הנה מ"ש דרוב הפוסקים מקילים הוא ז"ל ס"ל שכן דעת הרי"ף והר"ן ובאמת שמדברי הר"ן אין הכרח ואי איכא למידק איפכא איכא למידק. ובדעת הרי"ף הנה הרדב"ז כתב שדעת הרי"ף להחמיר. ומ"ש דלמ"ש הו"ל ספק ספיקא, הנה אנכי יצאתי לחפש היאך מצא ספק ספיקא בזה ולא מצאתי. ואם כוונתו דספק ספיקא שמא כהמתירים ואת"ל כהאוסרים שמא לא אסיר אלא מדרבנן והו"ל ס"ס בדאורייתא וחד בדרבנן דמהני וכמ"ש הש"ך ביו"ד כללי הס"ס אות ט"ז. אחר המחילה רבה, אין זה ספק ספיקא, דבצד הראשון דאמרינן שמא כהמתירים, אני כולל אותם הפוסקים דס"ל דאסור מדרבנן שהרי אני דן ס"ס שאין כאן איסור תורה . ומ"ש עוד החק"ל שכן המנהג, יש להרגיש דהיאך סמך על המנהג והלא במקומו היו מקילים אפי' ביחוד עם העריות דאיהו נמי מודה דאין להתייחד עמהם. וצ"ל דעדותו ממיעוט האנשים המקפידים שלא להתייחד עם העריות ואפילו הכי נוהגים להקל באחות. ומכל מקום, מודה אני שבשעת הדחק יש להקל. והנלע"ד כתבתי. וצור ישראל יצילנו משגיאות אמן.
ועתה נציין מקורות מן הגמ' והפוסקים שהובאו בדברינו לעיל: קידושין (פ' ע"א ופ"א ע"ב), והר"ן בהלכות (שם), ע"ז ל"ו ע"ב, סנהדרין דף כ"א ע"ב, הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשנה, ובפכ"ב מהלכות א"ב ה"א, מרן בכ"מ פ"א מהלכות אישות ה"ו, סמ"ג לאוין סי' קכ"ו, מהרש"ג בטוטו"ד מהדורא תליתאי ח"א סי' ה' בד"ה והנה אחר, שו"ת עין יצחק ח"א חאה"ע סי' ח', ס' דבר הלכה סי' א' אות ג', וסי' ב' אות ג' וד'. שו"ת יוסף אומץ סי' כ"ו, הרדב"ז ח"ז סי' ל"ב, החינוך סי' קפח, המבי"ט בקרית ספר, סמ"ק סי' צ"ט, והרא"ש בפסקיו ובתוספותיו בקידושין (שם).
סימן קלח - הסתכלות על דברים טמאים
מאת הרב חיים שלום הלוי סגל / מחוברת סיון-אלול תשס"ד (שנה ד') - מכתבים למערכת
[במקורו נכתב באריכות גדולה והעתקנו רק מה שצריך לעניינו]
עמ"י עש"ו יום ז' לחודש הרחמים והסליחות ה'תשס"ג לפ"ג
לכבוד
מערכת קובץ "וקנה לך חבר", ולהעומד בראשה ידידי ורב חביבי מאז – ה"ה הרה"ג רי"ך שליט"א ר"מ בית המדרש "עטרת חכמים".
החיים והשלום לכ"ת הרמה.
בראשית אודה למעכ"ת על אשר מתמיד לשלוח לי את הקבצים היקרים והנחמדים מזהב ומפז, מלא טוב וטעם, ובפרט המדור בראשית כל חוברת שבו מובא דרך הלימוד של גדולי הדורות, וזכור לטוב מאמרו המיוחד והארוך [שהובא בהמשכים] של הגאון הגדול רבי מאיר מאזוז שליט"א.
הנה ע"ד מה שכתב הגאון רבי חיים רבי שליט"א – ראש בית המדרש, בחוברת כו עמ' רפה, בזה"ל: וכאן מקום אתי לעורר אודות אלה שחושבים כי אסור להסתכל על בעלי חים טמאים, או על אשתו כשאיננה טהורה, וזה טעות גמורה וכו'. ולדעת הרמב"ם אשר מנה בתרי"ג מצוות בדיקת סימני בהמות וחיות למצוה, יתכן שלראות בעלי חיים טמאים ולומר על זה טמא וזה טהור, מקיים מצוה שמחזק ומאמין בציוויו של השי"ת. עכ"ל.
א) ואבוא על אחרון ראשון, לכאורה אחר המחילה לא ידעתי איך בדה מלבו מצוה חדשה לראות בעלי חיים טמאים שבזה מחזק ומאמין בציווי ה', הא בספר קב הישר (פ"ב) כתב דבהסתכלות על בהמות וחיות אסורות איכא השפעה שלא כדת, ורק בהעברה בעלמא ליכא חששא, כהא דגמ' ע"ז (כ, א) קרן זוית הואי. וכמו שהאריך בזה בקונטרס ובשנה הרביעית להגאון רבי מרדכי גרוס שליט"א (ח"ב סימן ב' ע"מ מב). ובשו"ת ערוגת הבושם (או"ח סימן ל"ט) אסר לגמרי לראות חיות טמאות. ברם כבר הובא בהגהות קב ונקי שעל קב הישר (פ"ב סקט"ז) מילקוט אברהם (או"ח סימן נ"א) שדייק בקב הישר (שם ד"ה וצריך), שיש היתר לראות חיות משונות [טמאות] רק שלא ישביע עינו בהם. ומה שבערוגת הבושם אסר היינו במקום שמשחקים עם החיות. וראה עוד בזה בשו"ת פרי השדה (ח"ג סימן קע"ג). הרי לן מכל הני דכל מה שהתירו אינו אלא בהעברה בעלמא, אבל לא התירו הסתכלות – ראייה ארוכה. וכשרוצה לבדוק את הסימנים כדי לאכלם וכדומה פשיטא דשרי.
ב) ומה שכתב דאיסור הסתכלות על אשתו נדה הוי טעות גמורה, היאך שייך להתנסח בלשון כגון דא, אחר שמצינו בסדרי טהרה (יו"ד סימן קצ"ה סקט"ו) שהביא משערי דורא, דאף במקומות הגלויים לא יתן עיניו באשתו נדה יותר מדאי, פן יתקלקל עמה, וכדאיתא בגמ' (נדרים כ, א) דכל המסתכל באשה יותר מדאי הויין לו בנים שאינם מהוגנים ואמר רב יוסף באשתו נדה אמרו וכו' ע"כ, וראה בקב הישר (פ"ב ד"ה וצריך – ופי"ז ד"ה והנה) שצריך האדם להתרחק בכל הרחקות שבעולם מאשה נדה הן בדיבור ומש"כ שלא להסתכל בה, וכו' ע"כ. וידוע לשון הרמב"ן (בראשית לא, לא) שכתב "והנכון בעיני כי היו הנדות בימי הקדמונים מרוחקות מאד, כי כן שמן מעולם "נדות" לרחוקן, כי לא יתקרבו אל אדם ולא ידברו בו, כי ידעו הקדמונים בחכמתם שהבלן מזיק, וגם מבטן מוליד גנאי ועושה רושם רע, כאשר בארו הפילוסופים. ועוד אני עתיד להזכיר נסיונם בזה [בפרשת אחרי (ויקרא יח, יט)]. והיו יושבות בדד באוהל לא יכנס בו אדם, וכמו שהזכירו רבותינו בברייתא של מסכת נדה: תלמיד אסור לשאול בשלומה של נדה, ר' נחמיה אומר אפילו הדיבור שהוא יוצא מפיה הוא טמא. אמר ר' יוחנן אסור לאדם להלך אחר הנדה ולדרוס את עפרה שהוא טמא כמת, כך עפרה של נדה טמא, ואסור ליהנות במעשה ידיה ע"כ. ואף השל"ה הק' (שער האותיות ערך קדושה ד"ה בספר) שהעתיק מספר מנורת המאור (נר ג' כלל ו' ח"ה פ"ד) דבזמן הזה נדה עושה לבעלה כל מלאכות המותרות עפ"י דין, לפי שראו את העם שלא יסבלו מחמת חסרון שפחות, אבל מכל מקום המחמיר שומר מצרות נפשו עכ"ל, והובא דבריו בפתחי תשובה (סימן קצ"ה סקי"ב).
וראה עוד בספר המקצועות המיוחס לרבינו חננאל וז"ל שו"ת בית אפרים (או"ח סימן ו') – בספר המקצועות חיבור רבינו חננאל, גאון שנודע כחו הגדול וידו החזקה. עכ"ל. והובא בפירוש הראב"ד למסכת תמיד (פ"ו קרוב לסופו) בזה"ל, ובספר המקצועות מצאתי כתוב היכא דאיכא נדה בביתא דכהן אסור ליה למסיק [לעלות] לדוכן כל אימת דאיתא בנדתה, דחייש דלמא נגע במידי דנגעה היא ואתי לאטומיי, דאמר רבי יודן כל כהן שנושא את כפיו ואמו או אשתו או בתו טמאה ונכנס הוא באותו בית שנדה לשם, הרי תפילתו על ישראל תועבה, ואף גורם לזרעו שיאבד מהעולם, ולא עוד אלא שאינו מוציא את ישראל ידי חובתן וכו' {ואף שהפרי חדש (סימן קכ"ח) כתב שדברים אלו אין לפרסמם דאינם מעיקר הדין והנח לישראל שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין ע"כ, מ"מ בשו"ת בית אפרים (או"ח סימן ו') כתב איפכא דאדרבה מוכרח הוא לגלות סוד ולפרסם הדבר, בכדי שלא ידברו סרה על המנהג שנהגו כהרמ"א שאין נושאין כפיים בכל יום, וז"ל ספר המקצועות וכי היכי דאסור ליה לכהן למעייל לביתיה שמונח ביה מת, כך אסור ליה למעיל בביתא דאיתא נדה בגווה, ואי אייחד לה אדרונה ולא נפקיה מינה כל ימי נדותה שפיר דמי וכו', שאלו תלמידיו את רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול מפני מה זכית לכהונה גדולה, אמר להם מעולם לא הקרבתי קרבן עם מי שהנדה בתוך ביתו וכו'. ע"כ העתקה (מספר המקצועות).
ברם כתב בשיעורי שבט הלוי (שם) דמדינא שרי להסתכל, לבר כשיודע שההסתכלות גורמת הרהורים, אזי אסור ע"כ. וע"ע בשו"ת שבט הלוי (ח"ה סימן קט"ז). וא"כ לענ"ד היה צריך מעכ"ת לנסח הדברים אחרת.
בברכת התורה
חיים שלום הלוי סגל
מח"ס "בירורי חיים" ג"ח.
אמר העורך: והנני יוסיף עוד בענין הסכלות על חיות ובהמות טמאות כי בשו"ת יבי"א ח"ד (חאו"ח סי' כ אות ו) כ' ע"ד הרב פרי השדה הנז' בזה"ל: אולי השאלה היתה במקומות שמשחקים בחיות ומשתעשעים עמהם, שכן מורה לשון "קומדיא" אבל בגן חיות דידן אין לחוש לזה כלל. וכן מ"ש הערוגת הבושם בנוסח השאלה אם מותר לילך אל "צירקוס", מיירי במקום משחק של החיות שמרקידים את הקוף ושאר מיני חיות לבדח את קהל רואיהם, ולא מיירי בסתם גן חיות, שעיקר מטרת ההולך לגן החיות אינו אלא לשם ידיעה והבנה בטבע בעלי חיים. עכ"ל. ואין בידי ספר פרי השדה הנ"ל לראות מדוע איפוא אמרה מרן היבי"א נר"ו בלשון "אולי" כמסתפק אם השאלה היתה ב"קומדיא" וגם מראיותיו נראה כן. ועוד, דאפי' נמצא בלשונו לשון הנראה ממנו שאין להתבונן בהם כלל, אפשר שבקעה מצא וגדר בה גדר. ומעתה לא נשאר לנו בזה אלא דברי הרב קב הישר שהוא יחידי בזה שאסר להשביע עינו מהם. וכבר כתב עליו בשו"ת יבי"א הנ"ל, וי"ל ע"ד. וכמו שהעיר בפנים ידידנו כמה"ר ר' חיים במאמרו ע"ש. וכדאים הם גדולי עולם הלא המה הרב תרומת הדשן (מן הראשונים) ומרן החיד"א (מן האחרונים) שעשו מעשה רב לסמוך עליהם בלי שום חשש ופקפוק. ובלבד שיהיו כל מעשיו לשם שמים להתבונן במעשי הבריאה לשבח ולפאר ליוצרם, וכמו שהעלה מרן הראש"ל נר"ו ביבי"א (שם).
הסתכלות על דברים טמאים
מאת הרב חיים רבי / מחוברת סיון-אלול תשס"ד (שנה ד') סי' כד
(תגובה)
לפני כשנה בגליון וקנה לך חבר חוברת כו עמוד רפה כתבתי במאמרי שם בזה"ל: וכאן המקום לעורר אודות אלה שחושבים כי אסור להסתכל על בעלי חיים טמאים או על אשתו כשאיננה טהורה, וזה טעות גמורה וכו' ולדעת הרמב"ם אשר מנה בתרי"ג מצוות בדיקת סימני בהמות וחיות למצוה, יתכן שלראות בעלי חיים טמאים ולומר על זה טמא וזה טהור, מקיים מצוה שמחזק ומאמין בציוויו של השי"ת עכ"ל. ועל דברים אלו שלח אלי הרה"ג ר' חיים שלום הלוי סגל הי"ו מגילה עפה ובא הערות על ניסוח הדברים, ודבריו נדפסו בסוף חוברת זו במדור "מכתבים למערכת" ע"ש. ועל כן ראיתי לנכון להדפיס כאן מה שכתבתי להשיבו תשובה מאהבה כדרכה של תורה וז"ל מכתבי:
לכבוד מערכת קובץ "וקנה לך חבר" בעריכתו של מורנו הרה"ג רי"ך שליט"א ר"מ ביהמ"ד "עטרת חכמים" חולון.
שלום רב לאוהבי תורתך
ראיתי את דבריו היקרים של הרה"ג ר' חיים שלום הלוי סגל שליט"א אשר נאמרו בטוטו"ד בחכמה ובתבונה כיד ה' הטובה עליו, והנני להשיבו.
ראשית, ההערה שלי על אלה שחושבים שיש "איסור" להסתכל, וזה אינו לכ"ע. ודקדקתי לכתוב "לעורר אודות אלה שחושבים כי "אסור" להסתכל על בעלי חיים" ובודאי מי שמחמיר בזה לא בדה מלבו מצוה חדשה אלא כוונתו ממידת חסידות כדי להתקדש יותר. וזה מוכרח, שכן מצינו תנאים ואמוראים שהיו רוכבים על חמורים בדרך והש"ס מלא מזה. וחמורו של ר' פנחס בן יאיר (חולין ז. שבת נא: קיב: ובכ"ד). וכי איסור יש בדבר, וכי יש ענין לרכב על שור וכיוצ"ב במקום על חמור.
ומה שהביא מס' ערוגת הבושם, הנה מרן שליט"א בשו"ת יבי"א ח"ד (סי' כ' אות ה) האריך לדחות ראיותיו מכל וכל ע"ש. ואדרבא עמ"ש הרב ערוגות הבושם ללמוד לאסור מההיא דשבת (קמט.) כתב המהלך תחת הצורה וכו' עד אל תפנו אל מדעתיכם. וסיים עלה: "וא"כ ק"ו שיש בזה איסור מדאורייתא של אל תפנו אל האלילים" ע"כ. הוסיף מרן שליט"א בזה"ל: שהחילוק פשוט בין רואה צורה מעשה ידי אדם שנמשך לבו אחרי הציור המרהיב עין ומסיח דעתו מעבודת השי"ת, לבין הרואה מעשה ה' הגדול והנורא אשר עשה חיות קטנות עם גדולות, רמש וצפור כנף. עכ"ל.
גם מה שהביא בשם ספר קב הישר שלא ישביע עינו בהסתכלות רבה הביאו מרן שליט"א בסוף תשובתו שם וכתב עליו, וי"ל ע"ד. וידוע מ"ש במד"ר פ' וזאת הברכה שמשה רבינו ראה שלא נכנס לארץ וביקש לחיות כחיות השדה שהן אוכלין עשבים ושותים מים ורואים את העולם כך תהא נפשי כאחת מהן או כעוף הפורח לארבע רוחות העולם. ע"ש. ובמדרש זה לא כתוב שביקש להיות כעוף וחיות טהורות, וכנראה שאפי' עוף או חיה טמאה המסתכל בה להכיר נפלאות הבורא, גם אם משביע עינו אין איסור כלל. והלכה לחוד וחסידות לחוד. וכבר הזהיר החת"ס בתשובותיו שלא לזרוע כלאים בזה כידוע. ועיין בקידושין (לג.) אביי היה עומד לפני רב יוסף כשהיה רואה את אוזן החמור שלו שרב יוסף רוכב עליו ע"ש. זו הגדרה של חז"ל הקדושים ופרק שירה המפורסם מלא שיר ושבחה להקב"ה ע"י בע"ח טמאים וכיום נדפס עם תמונות מדוייקות שלהם לשם שמים.
והזוה"ק מלא הנהגות של קדושה וטהרה. והזהיר מאוד בזוה"ק (פ' תצוה קפב א) על הכעס שהכועס נשמתו יוצאת ומקבל נשמה טמאה ופניו פני ע"ז ואסור להסתכל עליו. והובא להלכה בשו"ת יבי"א ח"ט (דף קפ) ע"ש ותהנה. ועכ"ז בזוה"ק מלא מעשיות וסגולות שהיו מחמוריהם של הצדיקים (עיין פ' ואתחנן) וכן מפנים של אדם רשע (מגילה כח.) מזה יש להזהר. וקצת פלא על העיתונות החרדית שמפרסמת פרצופיהם של מינים ואפיקורסים מאנשי ציבור מקולקלים אבל בע"ח טמאים לא נגע ולא פגע מדינא כי אם מחסידות בלבד וכנ"ל.
ונראה דלדידן שפסק מרן הראש"ל נר"ו לאסור חבישת פאה נכרית, ממילא גם מי שחושבת שיש לה היתר ח"ו עכ"ז לדידן יש איסור הסתכלות כדין שער באשה ערוה ויש להזהר בזה ואין כאן היתרו של רבנו החזו"א וערוך השלחן שהותר מכללו אצל רווקות והובא ביבי"א ח"ו (חאו"ח סי' יג) כי נשים אלו מכסות ראשן כשאין להם פאה. והבן.
ורבנו האר"י ז"ל בשער רוה"ק שהאריך להביא מה מועיל אל ההשגה ולהיפך. והביא שם שלא להסתכל באנשים הנהרגים ע"י תליה וגם להתרחק מריח רע של נבילה ע"ש. ומאידך אם יזדמן לפניו כלב אחד ופניו כנגד פניך וכו' מורה על בשורה טובה ע"ש.
ומה שהאריך הרב המשיג בענין ראיית אשתו נדה והביא מסד"ט בשם שערי דורא. לא הבנתי מה הוא רוצה, שהרי העתיק הלשון: לא יתן עיניו באשתו נדה יותר מדאי וכמה זה יותר מדאי? אבל לומר שאסור להסתכל, זה לא כתוב. והאוסר זהו הבודה מלבו. ומה שהביא מספר קב הישר, יתכן שהכוונה שם על סתם אשה ולא על אשתו1. והלואי שיסתכל האדם רק על אשתו אפי' כשהיא נדה ובודאי יזכה לדרגות קדושה כמו באבא סאלי והח"ח זיע"א. וכבר אמר החכם מדרכי הזהירות שלא תרבה להזהר ולענ"ד גם בציבור אסור לומר הנהגות וחומרות כאלו.
ומה שהביא מהרמב"ן עה"ת בשם ברייתא. כידוע מרן שליט"א ביבי"א ח"ו דרי"א כתב שאין זה להלכה שזהו נגד הש"ס והפוסקים. ומה שהביא בשם ס' המקצועות זכורני שבשו"ת מחשבות בעצה יישב יפה גם לשיטה זו ואינו תח"י.
קנצי למילין, כל כוונתי במאמר ההוא לומר שצריך לשקול בשכל הקודש מה לקרב ומה לרחק מתי להחמיר ומתי להקל. וכמ"ש מרן החיד"א בברכ"י יו"ד סי' שלא והובא ביבי"א ח"ה דף רנח ע"ש. והלואי שנזכה להחמיר ולהדר מאוד מאוד במצות אהבת ישראל ובאיסור לה"ר ואז נקבל שפע גדול מהשי"ת הרבה יותר מהחומרא של הסתכלות בדברים טמאים. וזה פשוט מאוד למבין.
בכבוד רב, חיים רבי, תל גיבורים, חולון.
הערות:
1 בקב הישר פ"ב מפורש דקאי אאשתו נדה שכ' ולכן הזהירו חז"ל שלא להסתכל אפי' באשתו נדה וכו' ע"ש. וכן מבואר גם בקב הישר פי"ז כיעו"ש. מ"מ הרי הרב ז"ל שם סיים: ומכ"ש שלא להסתכל כי אם מעט מזעיר על פי הכרח. עכ"ל. הרי שבמקום הכרח מותר. ולכן בדורות הללו דאחסור דרי ואצל הרוב יכול הדבר לגרום להפרת שלום הבית, אין להורות לציבור חומרא מעין זו וכמ"ש ידידנו כמוה"ר ר' חיים נר"ו. ובפרט כיום שבעוה"ר הפרוץ מרובה על העומד. וכבר שמעתי תקלות שיצאו ממה שרצו כמה להחמיר בזה ולא היו ראויים לכך. ולואי שכל מנהגי הציבור יהיו נכונים לפום דינא עפ"י הרמב"ם ושאר פוסקים ז"ל כדין זה. וכל ערום יעשה בדעת שלא יצא שכרו בהפסדו בהסתכלות במקומות אחרים דאסירי מדינא. ועמ"ש לעיל בסוף דברי הרב המשיג . יגאל כהן ס"ט
סימן קלט - חו"נ אב לבתו גדולה
מאת ר' משה מיכאלי / מחוברת סיון-אלול תשס"ד (שנה ד') סי' כח
כתב הרמב"ם (פכ"א מהא"ב ה"ו, ה"ז) המחבק אחת מן העריות שאין לבו של אדם נוקפו עליהן או שנשק אחת מהן כגון אחותו הגדולה ואחות אמו וכיו"ב אע"פ שאין שם תאוה ולא הנאה כלל הרי זה מגונה ביותר ודבר זה אסור הוא ומעשה טפשים הוא שאין קריבין לערוה כלל בין גדולה בין קטנה חוץ מהאם לבנה והאב לבתו. כיצד, מותר האב לחבק בתו ולנשקה ותישן עמו בקירוב בשר וכן האם עם בנה כל זמן שהם קטנים. הגדילו ונעשה הבן גדול והבת גדולה עד שיהיו שדים נכונו ושערך צמח, זה ישן בכסותו והיא ישנה בכסותה, ואם היתה הבת בושה לעמוד בפני אביה ערומה או שנישאת וכן אם האם בושה לעמוד בפני בנה ערומה ואע"פ שהם קטנים, משהגיעו להכלם מהן אין ישנים עמהם אלא בכסותן. עכ"ל. וכדברי הרמב"ם פסקו הטור אה"ע (סי' כא) בשינוי לשון קצת, ושו"ע שם ס"ז. והפרישה (שם, סק"ז) כתב, שנראה מדברי הטור בתחילה שכתב שאסור חו"נ באחותו הגדולה וסיים חוץ מהאב עם בתו והאם עם בנה, הכוונה שמותר לאב עם בתו והאם עם בנה מה שאסור באחותו, כלומר אפי' משהגדילו מותר חו"נ, ומ"ש הטור בהמשך דבריו "כל זמן שהם קטנים" כוונתו על השינה בקירוב בשר ולא על החו"נ. ופסקו כך להלכה הב"ש (שם, סקט"ו), חכמת אדם (כלל קכה ס"ו), ערוה"ש (אה"ע סי' כא אות י), קצוש"ע (סי' קנט ס"י), טהרת ישראל (אה"ע סי' כא דין יז) וכ"פ בעוד יוסף חי (פר' שופטים אות כא) מעיקר הדין.
אמנם הוקשו לי דברי הפרישה, שאם כדבריו, משמע מדברי הטור שהאם ובנה לא הוזכרו גבי היתר החו"נ רק לגבי השינה בקירוב בשר, וזה אינו, שהרי אין חילוק בין אב ובתו לבין האם ובנה, והול"ל "מותר האב לחבק בתו ולנשקה וכן האם עם בנה וישנים עמהם בקירוב בשר כל זמן שהם קטנים" כדי שנבין שכל זמן שהם קטנים קאי רק על שינה בקירוב בשר ולא על החו"נ. אלא נלע"ד להסביר דברי הרמב"ם בפנים אחרות, שלעולם אסור חו"נ אף משהגדילו, ומ"ש חוץ מהאב לבתו והאם לבנה כוונתו לומר שאע"פ שאין שום היתר חו"נ בעריות לא גדולה ולא קטנה, אב לבתו ואם לבנה מותרים, וע"ז המשיך וכתב "כיצד וכו'" שאין היתר זה כולל ללא הגבלה אלא כל זמן שהם קטנים ועוד הוסיף היתר של קירוב בשר, ומה שסיים "הגדילו וכו'" ולא הזכיר איסור חו"נ, קמ"ל דרך היתר בשינה שיהיה ע"י בגדים, מה שלא שייך להשמיענו בחו"נ. ואע"פ שממ"ש המבי"ט בספרו קרית ספר וז"ל: וחיבוק ונישוק שאינו דרך תאוה ואינו מביא לידי גילוי ערוה כאב לבתו ואם לבנה מותר עכ"ל. ולא חילק בין גדולה לקטנה משמע כדברי הפרישה, מ"מ אפשר שלא נתכוין להתיר אלא בקטנה ולאפוקי שאר עריות שאסורות מגיל שלש. וכאשר דמיתי בדעת הרמב"ם כן מצאתי להרב משנה למלך (פ"א מהל' סוטה ה"ג) שכתב בדעת הרמב"ם בהל' א"ב הנ"ל שאסור לאב לחבק ולנשק את בתו אם נשאת. וא"כ כמו שכתב הרמב"ם שאם נשאת זה ישן בכסותו והיא בכסותה והבין המל"מ שה"ה בחו"נ שאסור, הה"נ גבי גדולה שיהא אסור בה חו"נ שהרי גם בה כתב הרמב"ם זה ישן בכסותו והיא בכסותה. ועוד שבמפורש כתב המל"מ איסור חו"נ לגדולה בכך שהשווה דעת הרמב"ם עם דעת ר' ישעיה (הרי"ד) שכתב שכיון שהיא מקודשת כגדולה דמיא. ושו"ר שכ"כ בשו"ת בצל החכמה ח"ג (סי' יב אות ו) בדעת המל"מ.
וכן משמע שהבין בשו"ת מעיל צדקה סי' יט (דף כא ע"ד ד"ה והנה) בדעת הרמב"ם, ממ"ש שמה שהתירו לאב לישן עם בתו בקירוב בשר כשעדיין לא הגדילה כיון דלאו ליהנות מהן דרך זימה הוא ושכדבריו אלה מצא במדרש עה"פ "וישק יעקב לרחל" (בראשית כט, יד), שמתרץ המדרש שהיה דרך נשיקה של קרובות שהוא מותר (ר"ל מן התורה). ומשמע מדבריו שחו"נ דינו כשינה בקירוב בשר ממה שהשווה מעשה של יעקב אע"ה לשינה בקירוב בשר, דאל"כ מה הראייה, חו"נ קיל טפי ולכן דרך נשיקה של קרובות מותר אבל שינה בקירוב בשר חמור ולא יועיל מה שלא מכוין לכוונת זימה ובהמשך דבריו כתב דהא דאסרו לישן עמהם כל שהיא יותר מבת י"ב שנים היינו משום שכל שגדלה כ"כ חיישינן שיתקוף בהו יצרא, שכבר ראויה לביאה ולהוי בת עונשין, וא"כ ה"ה לחו"נ וכמ"ש הוא לעיל מיניה שדינם שווה. וכן נראה שהבין בלב שמח על סהמ"צ (ל"ת שנג ד"ה כתב עוד ובמס' קידושין) ממה שהעתיק לשון הרמב"ם בהל' א"ב בקיצור וז"ל: ומכאן למד הרמב"ם מ"ש פכ"א מאיסו"ב מותר האב לחבק בתו ולנשקה וכו' כל זמן שהם קטנים וכו' הגדילו כו' זה ישן בכסותו וכו' או שנשאת וכו', עכ"ל. ומקביעות דברי הרמב"ם שכתב משמע שהבין שהיתר החו"נ הוא רק שהם קטנים. ודוק. ועוד יש להביא ראיה מהמשך דבריו שיצא להגן על הרמב"ם מקושית הרמב"ן ממעשה דרב חנן (קידושין פא:) והעמיד דברי הרמב"ם שחו"נ לא במאזנים ישאו יחד עם היא בבגדה והוא בבגדו. ע"ש. ועוד ראיה ממה שהעיר לעיל מיניה (ד"ה ועוד) מלשון הרמב"ם פי"א מהא"ב ע"ד הרמב"ן וה"ה שהבינו בדעת הרמב"ם שחו"נ שקול כהוא בבגדו והיא בבגדה ע"ש. וכן מצאתי מפורש להרמב"ם בפיה"מ סנהדרין (פ"ז מ"ד) וז"ל: ונשוק הקרובות שאין טבע אנשי התורה מתעורר אליהן ולא נהנה בכך כגון האחות וכו' מתועב מאוד ואסור, אלא שאין בו חיוב מלקות אם לא נתכוין ליהנות, ואעפ"כ אסור וכו' ואין בכל העריות שמותר לעשות עמה כן זולתי האם עם בנה והאב עם בתו בלבד, שמותר לאם לנשק לבנה ולחבקו עד שישלמו לו שתים עשרה ואח"כ ייאסר עליה כשאר העריות, וכן האב מנשק את בתו ומחבקה עד שישלמו לה תשע שנים ותיאסר עליו אח"כ. עכ"ל. ומבואר מדברי קדשו שהאב אסור בחו"נ בתו משהגיעה לגיל תשע שנים. ולפ"ז נדחו פירוש הפרישה בדברי הטור והדין שיצא ממנו שנמשכו אחריו הרבה מהאחרונים. ואין לומר שיש סתירה בדברי הרמב"ם מפיה"מ ליד החזקה, שהרי לא כתב בהדיא ביד החזקה להפך ממה שפירש במשנה שהרי אפשר להסבירו כמ"ש לעיל ועוד שהזכרנו כמה מן האחרונים שסוברים כך בדברי הרמב"ם בהל' א"ב. ואע"פ שיש שינוי לשון בין פיה"מ ליד החזקה גבי גיל האיסור (כמו שיבואר להלן בס"ד) ונראה שהרמב"ם חזר בו מפיה"מ מ"מ אין הכרח שחזר בו לגבי הדין לפמ"ש לעיל. וכן ראיתי להרשב"א בתשובה (ח"א אלף קפ"ח) שכתב וז"ל: לפי מה שאמרו לא תקרב שום קריבה בעולם, אין הפרש בקרובותיו האסורות לו כבתו ואחותו וכן שאר הקרובות וכן באשת איש, בין בשעת נדתן לשעת טהרתן, ולעולם אסורות בשום קריבה וכו' ואלא מיהו בכולהו אפשר דאינן אסורות בקריבה שאינה של גילוי עריות אלא מדרבנן ומשום הרגל עבירה וכו' ולא אמרו בהם אלא קריבה המביאה לידי הרגל עבירה, כישן עמהן ואפי' הוא בבגדו והיא בבגדה ואי נמי בנשיקה ואפי' אבי ידייהו ואי נמי אשתו נדה הוא בבגדו והיא בבגדה, שכל דברים אלו מרגילין לערוה. עכ"ל. ומבואר מדבריו שאסור נשיקה אפי' ביד לבתו ולאחותו. ומ"ש הרשב"א שאסור לישן עמהם אפי' הוא בבגדו והיא בבגדה לכאורה הוא נגד הדין הידוע שמשהגדילו מותר הוא בבגדו והיא בבגדה, וצ"ע.
ותבט עיני להמאירי בסוף קידושין שכתב וז"ל: כבר ביארנו במשנה שכל שהביאה סימני נערות אע"פ שאינה בושה לעמוד ערומה או שבושה לעמוד ערומה אע"פ שלא הביאה שתי שערות אסור לישן עמה בקרוב בשר, אפי' לא הביאה סימני נערות ושאינה בושה לעמוד ערומה אם נתקדשה אסור שכבר נתלבשה מן היצר מצד מה שהרגישה בקידושיה, וכן אסור לחבקה ולנשקה ומ"מ אסור לאדם שיקדש את בתו עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה כמו שהתבאר. ומ"מ כל שאינו עושה לכונת ייחוד ולסרך הרהור אלא דרך חיבת המולידים לפרסם ולהודיע להם שבניהם חביבים אצלם מותר ועל זה אמרו הכל לשם שמים. עכ"ל. ודבריו צריכים ביאור במה שכתב "וכן אסור לחבקה ולנשקה" האם חוזר על הנשואה בלבד או גם על הגדולה והבושה. כי הנה ממ"ש "לחבקה ולנשקה" בלשון יחיד משמע שעל הנשואה בלבד חוזר, ואע"פ שאפשר לדחות ולהסביר שחוזר על כל אחת מן הדוגמאות שנקט, מ"מ מזה שכתב אח"כ "ומ"מ אסור לאדם שיקדש את בתו עד שתגדיל וכו'" דודאי דאדסמיך ליה קאי גבי הקטנה הנשואה ה"ה איסור החיבוק והנישוק חוזר על הנשואה בלבד. אמנם קשה מאי שנא חו"נ משינה בקירוב בשר, שחו"נ יהא מותר בגדולה ושינה בקירוב בשר יהא אסור, וכמ"ש לעיל בשם המל"מ, הלב שמח ומעיל צדקה, וכן משמע מהרמב"ם פכ"א מהא"ב ה"א, שדינם שווה. ועוד שיש לדקדק בדברי המאירי במ"ש "כבר ביארנו במשנה וכו' עד "לישן עמה בקירוב בשר", מבואר שחוזר על כל מ"ש לעיל במשנה, וע"ז מוסיף "אפי' לא הביאה סימני נערות וכו'" שדינה שווה לכל הנ"ל. ועל כל אלה כותב וכן אסור לחבקה ולנשקה, ר"ל חוץ ממ"ש על המשנה שאסורה בשינה בקירוב בשר כן אסור לחבקה ולנשקה. והנה בשו"ת באר משה ח"ד (סי' קמה) כתב שהמאירי אוסר בנשואה ולעומתו בשו"ת בצל החכמה הנ"ל כתב שהמאירי אוסר בגדולה, וכ"כ בשו"ת אג"מ אה"ע ח"ד (סי' ס"ג) שהמאירי אוסר חו"נ למי שאסור בקירוב בשר.
ונראה שכל אחד מהחכמים הנ"ל הבין כמו צד אחד מצדדי הספק בביאור המאירי שהצגנו לעיל. ודברי המאירי צ"ע. עכ"פ ק"ל מה שכתבו האחרונים שדעת המאירי לאיסור (למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה), הרי המאירי סיים "כל שאינו עושה לכוונת ייחוד ולסרך הרהור וכו'", וכוונתו למ"ש בגמ' קידושין (פא:) במעשה דרב אחא בר אבא דאותיב בת ברתיה אכנפיה (פירש ר"י הזקן שישן עמה בקירוב בשר, ועיין ברמב"ן בהשגותיו לסה"מ ל"ת שנג ד"ה ובגמ' קידושין ובלב שמח סד"ה כתב עוד) ואמר שמותר לו הדבר לפמ"ש שמואל הכל לשם שמים. ופרש"י (פב.) ד"ה הכל לשם שמים, ואין דעתי אחריה לחיבת אישות אלא לחיבת קורבה ולעשות קורת רוח לאימה כשאני מחבב את בתה. עכ"ל. וא"כ גם אביה יהא מותר בחו"נ בתו כשלא מכוין לסרך הרהור או לחיבת אישות כמו שפרש"י. אלא שאפשר לומר שלא מספיק שלא מכוין האב לחיבת אישות אלא צריך ג"כ שלא יעשה לחיבת בתו כלל, דומיא דרב אחא בר אבא שעשה לחיבת קירבת בתו שתדע שמחבב הוא את בתה. אבל ודאי שלא כיון לחיבה ישירה לנכדתו, וא"כ לאב יהא אסור חו"נ שהרי עושה לחיבה ישירה לבתו (וכן יל"ע בדברי רש"י הנ"ל אי תרתי בעינן שאינו עושה לחיבת ביאה וגם כדי לעשות נחת רוח לאמה או שמספיק שאינו עושה לשם חיבת ביאה), או שנאמר שבאמת לדעת המאירי גם לאב מותר לפי סברת לשם שמים אלא דתפסו החכמים הנ"ל כדברי הריטב"א בחי' סוף קידושין שאין ראוי להקל בזה אלא לחסיד גדול שמכיר ביצרו, ולא כל ת"ח בוטחין ביצריהן וכו'. ע"ש. ולפי דבריו יהא אסור גם לאבא, אולם יש לדחות שכל דברי הריטב"א מכוונים על אנשים זרים בקריבה כסוגיין בסבא או בעניינים אחרים כמו שמזכיר שם, אבל שאב ינשק בתו יתכן שגם הריטב"א מתיר, וגם בזה דברי המאירי והריטב"א צ"ע. מ"מ גם אם לאחרונים היתה הבנה מסוימת בדברי המאירי היה להם להרחיב את הדברים ולא לסתום בפשיטות. [ועתה אחר זמן ראיתי לרב מגילת אסתר (ל"ת שנג) שכתב שהמעשה שבגמ' היה חו"נ אולם היה שלא לחיבת ביאה, ונראה מדבריו שהעיקר שלא יהיה לחיבת ביאה, ואין צריך את הטעם לעשות קורת רוח וכדו'.]
ולכאורה עלה במחשבה לפני בס"ד שנידון דידן תלוי במחלוקת המפורסמת האם קריבה לעריות דאורייתא או דרבנן, דלהרמב"ם ודעימיה שסוברים שקריבות דאורייתא הכ"נ שאסור לנשק בתו גדולה ולהרמב"ן ודעימיה שסוברים שקריבות דרבנן נראה שיהא מותר חו"נ בבתו גדולה. וכ"נ ממ"ש הרמב"ן בהגהות סהמ"צ (ל"ת שנג) שהשווה חו"נ עם שינה הוא בבגדו והיא בבגדה, ושרק בקירוב בשר יש חשש ביאה. וממ"ש בחי' שבת (יג.) שעולא שנשק אחיותיו היה זה בשינוי שלא כדרך הנושקין ושלא ביחוד, ודוקא אחותו אבל לגבי בתו כתב שמה שאסרו משהגדילו הוא דוקא ביחוד וקירוב בשר שיש חשש ביאה, א"כ חו"נ וללא ייחוד יהא מותר להרמב"ן. אלא שיש לסתור את עיקר הרעיון שתלוי במחלוקת אי קריבות דאורייתא או דרבנן, דהרשב"א בתשובה הנ"ל כתב שקריבה שאין בה גילוי עריות אינה אסורה אלא מדרבנן ואעפ"כ אסר נשיקת בתו ושינה עמה אפי' בבגדים. ואע"פ שהרשב"א כתב דבר זה בלשון "אפשר" ונראה שמסתפק בדבר אי הוי דאורייתא או דרבנן, מ"מ דעתו נוטה יותר דהוי דרבנן, ואפי' אם נאמר שמסתפק מ"מ אין ראיה שתלוי במחלוקת אי הוי קריבות דאורייתא או דרבנן.
ואעיקרא כיון שדעת המאירי והריטב"א לא ידועה, והרמב"ן יחיד בראשונים שנראה שמתיר חו"נ לאב עם בתו גדולה, לא שבקינן דברי הרמב"ם בפיה"מ המפורשים לאיסור ודבריו בהל' א"ב כמ"ש לעיל, ואולי גם הפרישה היה חוזר בו מפירושו בטור, ומסתמא מרן שהעתיק בשו"ע לשון הרמב"ם סובר לאסור בגדולה וכמ"ש בשו"ת בצל החכמה הנ"ל, ועוד שהרשב"א אוסר ומרן בב"י הביא חלק מתשובת הרשב"א, ומשמע שסובר כמותו, ועוד שלא העיר כלום מדברי הרשב"א על הרמב"ם ונראה שהבין שהרמב"ם אוסר בחו"נ בתו הגדולה. ונראה שאפי' אם נאמר שהמאירי והריטב"א מתירים, יש להחמיר כהרמב"ם שהרי מרן פסק כן בשו"ע. ועוד נראה לצרף דעת ר' יהודה בן הרא"ש בשו"ת זכרון יהודה (דף נג.) שהביא משם ר' דוד הכהן שיש איסור לאדם להסתכל על בתו והובא בשו"ת עולת יצחק ח"ב (סי' רלד אות ד'). וא"כ ודאי שיסכימו שאסור לחבקה ולנשקה.
ולא אכחד שלהקת אחרוני זמנינו אין דעתם הגדולה כדכתבינן בעניותין, אלא מתירים חו"נ בגדולה ומהם: בשו"ת בצל החכמה ח"ג (סי' יב) שפסק מעיקר הדין להתיר ע"ש. ובשו"ת באר משה ח"ד (סי' קמה) ע"ש. ובשו"ת אז נדברו ח"ג (סי' ע) ע"ש. וכן נראה מדברי מורנו הראש"ל הגר"ש עמאר נר"ו בשו"ת שמע שלמה ח"ב חאה"ע (סי' יב) שתפס בפשיטות כדברי הפרישה. וכן משמע ממ"ש בשו"ת שבט הלוי ח"ה (סי' קצח), ע"ש. וכ"פ בספר ילקו"י אוצר דינים לאשה ולבת (עמ' שעט) אלא שאסר הדבר בפרהסיא. גם בשו"ת אג"מ יו"ד ח"ב (סי' קלז) ובאה"ע ח"א (סי' ס) משמע שמתיר חו"נ לאב עם בתו גדולה אלא שבאה"ע ח"ד סי' ס"ג כתב בשם המאירי שאוסר חו"נ למי שאסור לו שינה בקירוב בשר ונשאר בצ"ע גבי נשואה, וא"כ ה"ה שצ"ע לגבי גדולה ולאו מילתא פשיטא היא שמתיר. והנה בשו"ת עולת יצחק ח"ב (סי' רלז) כתב לאסור חו"נ בבת מגיל אחת עשרה ובבן מגיל שתים עשרה מכֹח דברי הרמב"ם בפיה"מ סנהדרין (איירי על האיסור ולא על הגיל). ע"ש. אולם הרב בשו"ע המקוצר (קדושה, סי' כא הל"ט) לא כתב לאסור כמ"ש בעולת יצחק, והיה נימוקו עמו בציונים והערות עיני יצחק (אות נה ד"ה אבל) שאולי יש להוכיח דנקטינן מעיקר הדין כהמתירים. ע"ש. מ"מ לא ראיתי בדבריו ובדברי האחרונים הנ"ל כדי לסתור דברי הרשב"א והרמב"ם בפיה"מ ובהל' א"ב כמ"ש לעיל. והלום ראיתי לשדי חמד (כללים מע' ק כלל ז דף קלו ע"ד ד"ה ואני) שכתב שאינו נותן לשום אשה לנשק ידיו ואפי' לבנותיו אוסר, ולא מצד חסידות אלא שאיסור הוא מצד הדין. ע"ש.
ואחרי כתבי כל זאת ראיתי למוה"ר הגר"מ הלוי זצ"ל בתשובה והיא ל'ו נדפסה בקונטרס תורת משה ח"ד (הנד"מ בסוף ספר ויען שמואל ח"ז) שכתב, שמותר לאב לחבק ולנשק בתו ואפי' היא גדולה. ונסתייע מדברי הרמב"ם (פכ"א מהא"ב ה"ו) וביארו כמו שכתב הפרישה, ומדברי האחרונים שהסכימו לפרישה. וגם מדברי המאירי שכ' ומ"מ כל שאינו עושה לכוונת יחוד ולסרך הרהור וכו' (והעתקנו לשונו לעיל). ע"ש. ולפלא על הגאון ז"ל איך לא הרגיש שהרשב"א שהזכירו לעיל (עמוד כד) כתב לאיסור חו"נ לבתו. ועוד, שגם הוא ז"ל כשאר אחרונים לא זכר דברי הרמב"ם בפיה"מ סנהדרין הנז"ל. ומ"ש בשם ספר מנחת פתים שמוכח ממ"ש המג"א (סי' רסד) שהאר"י היה מנשק ידי אמו בליל ש"ק, שמותר חו"נ לאם עם בנה הגדול וה"ה לאב עם בתו. ע"ש. במחכ"ת לענ"ד אינה ראיה, די"ל דהאר"י היה מנשק ידי אמו דרך כבוד ולא דרך חיבה. ובדבר זה יש לחלק בין אם ההורים מנשקים ילדיהם לבין אם הילדים מנשקים את הוריהם שזה האחרון דרך כבוד. ומ"ש שהעיקר להקל בזה כיון שדרך החיבוק והנישוק בין אב לבתו ובין אם לבנה אינה דרך תאוה אלא דרך חיבת המולידים, ואין בזה שום סרך של זנות ואפי' באחותו ושאר קרובותיו שאין לבו גס עליהן, אין בזה איסור גמור רק דהוא מגונה וכמ"ש הרמב"ם וא"כ באב לבתו ואם לבנה אפשר להקל אפי' לכתחילה עכ"ל. אמת הדבר שאפשר להקל לכתחילה לאב עם בתו אבל זהו דוקא כשהיא קטנה אבל משהגדילה חיישינן שיתקוף אותו יצרו. ונהיה דינה מגונה כמו אחותו. ועוד מ"ש בדעת המאירי, משמע מדבריו שהבין שהמאירי איירי באב עם בתו, ואה"ר לע"ד אינו כן, אלא כוונת המאירי למעשה המוזכר בגמ' וכמש"ל. וכ"כ המאירי בעצמו "וע"ז אמרו הכל לשם שמים" וברור הדבר שעל המעשה המוזכר בגמ' אמרו הכל לשם שמים. וכ"מ ממ"ש הרב בעצמו לעיל "והנישוק בין אב לבתו ובין אם לבנה אינה דרך תאוה אלא דרך חיבת המולידים" ששאל לשון זה מדברי המאירי והבין כך דבריו. ואם נתכוין מוה"ר הגרמ"ל זצ"ל שדין האב כדין הסבא היה לו לפרש דבריו ולא לסתום.
פש גבן לברורי מהו גיל האיסור בבת ובבן, הנה איתא בקידושין (פא:) הגדילו זה ישן בכסותו וזו ישנה בכסותה, וכמה, אמר רב אדא בר רב עזא אמר רב אסי תינוקת בת תשע שנים ויום אחד תינוק בן שתים עשרה שנה ויום אחד איכא דאמרי תינוקת בת שתים עשרה שנה ויום אחד תינוק בן שלש עשרה שנה ויום אחד, וזה וזה כדי שיהיו שדים נכונו ושערך צמח. ע"כ. וכתב מרן בב"י אה"ע (סי' כא) שכגירסא זו גרסו הרי"ף ורש"י ושגם גרסת הרמב"ם בפיה"מ קידושין כמותם. ע"ש. ונראה מדבריו שם שר"ל שהרמב"ם בהל' א"ב דעתו כמו שפירש בקידושין כלישנא בתרא בת מגיל י"ב ויום אחד ובן מגיל י"ג ויום אחד. אמנם הרמב"ם בפיה"מ סנהדרין הנ"ל כתב כלישנא קמא בת מגיל ט' שנים ויום אחד ובן מגיל י"ב שנים ויום אחד, ונראה שסותר עצמו מפירושו לקידושין שכתב שם כלישנא בתרא. אולם אין הדבר מוכרח שסותר עצמו למ"ש בהל' איסורי ביאה כי אפשר לפרש מ"ש הבת גדולה עד שיהיו שדים נכונו ושערך צמח על גיל תשע שנים ויום אחד וכמו שפי' הר"ן (לג. מדפי הרי"ף) על מ"ש בגמ' זה וזה כדי שיהיו שדים נכונו ושערך צמח, שהוא בין ללישנא קמא ובין ללישנא בתרא. ע"ש. מ"מ נראה מהב"י שמשווה דברי הרמב"ם בהל' א"ב עם פרושו בקידושין. וכ"כ המעשה רוקח הל' ק"ש (פ"ג הלי"ט) שהרמב"ם סובר שהגדלות היא בשנים בת מגיל י"ב ויום אחד ובן מגיל י"ג ויום אחד. וכ"כ המאירי בחי' לקידושין שהגדלות בסימני נערות תלוי והבת אסורה מגיל י"ב והבן מגיל י"ג. אמנם הרא"ש קידושין פ"ד (סי' כה) דחה את הגירסא של שני הלשונות בגמ' וכתב שצ"ל בלישנא קמא בת מגיל ג' ויום אחד ובן מגיל ט' ויום אחד ואיכא דאמרי בת מגיל י"א ויום אחד ובן מגיל י"ב ויום אחד, והלכה כאיכא דאמרי שזוהי שנה הסמוכה לגדלות. וכ"פ הטור. והנה בברכות (כד.)
גבי ק"ש במטה כשהוא ישן עם בניו ובנותיו בקירוב בשר, איתא אם היו בניו ובני ביתו קטנים מותר, ועד כמה, אמר רב חסדא תינוקת בת ג' שנים ויום אחד ותינוק בן ט' שנים ויום אחד, איכא דאמרי תינוקת בת י"א שנה ויום אחד ותינוק בן י"ב שנה ויום אחד, אידי ואידי עד כדי שדים נכונו ושערך צמח. ע"כ. ופסקו כל הפוסקים כלישנא בתרא ורובם כתבו שצריך שיהיה גם גיל וגם סימנים, דאל"כ יהיה מותר לקרוא ק"ש כשישנים עמהם בקירוב בשר עד שיהיה לה גדלות בשנים בת מגיל י"ב ויום אחד ובן מגיל י"ג ויום אחד. וכן פסקו הטוש"ע או"ח סי' עג כהרי"ף, הרמב"ם, הרא"ש ורוֹב הפוסקים שעד גיל י"א לבת וי"ב לבן אפי' הביאו סימנים מותרים, ומגיל י"א וי"ב אם הביאו סימנים אסורים, ואם לאו מותרים עד י"ב לבת וי"ג לבן שאז אפי' אין להם סימנים אסורים. והקשה המג"א (שם, סק"ב) שהטור אה"ע סי' כא כתב שאם יש לבת י"א שנים ולבן י"ב שנים זה ישן בכסותו וזו ישנה בכסותה ואסורים לשכב ערומים יחד ולא חילק בין שתי שערות, שגיל זה קרוב להיות שדים נכונו ושערך צמח, והכא כתב שאם לא הביאו שתי שערות מותר, והרא"ש למד בקידושין מק"ש וא"כ צריכים שיהיו שוים לדינם, ועוד שאם היא אסורה לישן אצלו בקירוב בשר, א"כ מה צריך לומר שאסור לקרות ק"ש. והניח בצ"ע רב. והפרישה אה"ע (סי' כא סק"ט) הרגיש בקושיא הראשונה של המג"א ותירץ שגם הטור באה"ע התכוין כשהביאו שתי שערות א"נ שבאה"ע מיירי לעניין ייחוד ערוה אז אפי' בבניו החמירו ובאו"ח מיירי ללא ייחוד ולא אסור אלא משום לבו רואה את הערוה. אולם ק"ל על תירוציו שדוחק לומר שהטור באה"ע התכוין שגם סימנים בעינן ועוד שהרא"ש במפורש כתב דלא בעינן סימנים אלא זהו הזמן הראוי לבוא בו הסימנים ומן הסתם שהטור התכוין כמ"ש הרא"ש, וכמ"ש הב"י אה"ע.
ומ"ש עוד הפרישה שמה שאסרו באה"ע הוא משום ייחוד ערוה, כבר העיר עליו החיד"א בשיורי ברכה או"ח (סי' עג) דמבואר בש"ס ובפוסקים שהוא אסור משום קירוב ערוה ולא משום ייחוד. ומ"ש עוד דנידון הק"ש אסור משום לבו רואה את הערוה, ל"ז להבין ד"ק שהרי מפרש"י מבואר שהוא משום הרהור ועוד שאסור מהגיל שכתבה הגמ' משום שאדם מתאוה לאשה שהיא בגיל כזה, דאם הטעם שלבו רואה את הערוה תפוק ליה משום שלבו רואה את ערותו. גם הא"ר (סק"ה) הביא דברי הפרישה הנ"ל ותמה עליו מה ענין לבו רואה את הערוה לנידוננו, וכתב שהטעם הוא משום הרהור דנגיעה. ולעיקר הקושיא תירץ שמדובר שהאב קורא עם בנו והאם קוראת עם בתה. וכן הביאו דבריו המחה"ש והפמ"ג (שם). אולם כבר העיר עליו החיד"א במחב"ר או"ח (סי' ע"ג) שמלשון הפוסקים לא משמע הכי, ותו דנשים פטורות מק"ש וא"כ מיירי בבת ובאביה, מ"מ כתב שיש לדחות שבימים הראשונים נשים היו קוראות ק"ש. והישועות יעקֹב או"ח (סי' עג סק"ב) רצה לתרץ קושיא שניה של המג"א שהטור קמ"ל שאע"פ שעבר וישן עמהם בקירוב בשר יש איסור נוסף לקרוא שמע, וגם כאן איירי שהאב קורא עם בניו והאם עם בנותיה ואין כאן שייכות למ"ש הטור באה"ע, וכמ"ש בא"ר. אמנם במסקנה קיים את קושיות המג"א, שאם יש איסור בשכיבה בקירוב בשר ע"כ צריך הוא לעמוד ממיטתו שלא יעבור על איסור שכיבה ביחד, דלא דמי למה שהתירו לו לקרוא ק"ש מוטה על צדו דהוי טירחה גביה, דהכא איסור יש בדבר, וגם לעניין שתי נקבות ביחד א"א לתרץ כך שהרי נשים פטורות מק"ש ולא יתכן שהיו מתירים לקרוא ק"ש על צידן וללא טירחא, ע"ש. וגם הרב יוסף חנניא ליפא מייזליש בחי' לברכות (כד.) נשאר בצ"ע על דברי הרא"ש. והמגן גבורים (סי' עג סק"ב) בשה"ג כתב דהטור קמ"ל דאע"פ שיש איסור מצד שינה בקירוב בשר, עכ"פ אם עבר וישן עמה וקרא ק"ש שפיר יצא י"ח ק"ש.
ותירץ עוד שבאה"ע מיירי בקירוב בשר, ובאו"ח מיירי שלא בקירוב בשר. ע"ש. ולכאורה הקושיא של המג"א נכונה גם לגבי מרן שבאה"ע משמע דבסימנים תליא מילתא בלא גיל וכמ"ש הח"מ (שם סקי"ב) ע"ש. אלא שהנהר שלום או"ח (סי' עג אות ב) כתב שמרן באה"ע שפסק כהרמב"ם סובר שגם אם הגיעו לכלל שנים אם הביאו סימני נערות אסור ואם לאו מותרים וכמ"ש הב"ח באה"ע בדעת מרן, ודלא כהח"מ שהסביר שמרן תלה דבריו בסימני נערות, וכאן באו"ח פסק כהרמב"ם (פ"ג מהל' ק"ש הלי"ט) שאם הגיעו לכלל גדלות שנים אפי' לא הביאו סימנים אסורים, דאי לא תימא הכי תקשי אמרן נמי קושיית המג"א. עכת"ד. וכ"כ המעשה רוקח (שם) בדעת הרמב"ם, ותירץ בדוחק את דברי הטור שסמך אמ"ש באו"ח. אמנם ק"ל על פירושם, שאם לפי הרמב"ם וכן פסק מרן, בק"ש אסורים משהגיעו לגדלות שנים אפי' ללא סימנים משמע שיש הרהור מגיל זה וכמ"ש רש"י בגמ' שזהו הטעם לאיסור וכמ"ש האחרונים, א"כ היה להם לאסור באה"ע שינה בקירוב בשר גם ללא סימנים שהרי כל הטעם שם לאיסור משום תקיף יצרא והרהור עברה. וצ"ע. ולסיכום ענין הגיל, הנה שלוש שיטות לפנינו: דעת הרא"ש והטור אה"ע (שם) מגיל י"א לבת ומגיל י"ב לבן אפי' ללא סימנים. דעת מרן גבי ק"ש מגיל י"ב לבת וי"ג לבן אפי' ללא סימנים. דעת הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה נפלה בה מחלוקת, שלדעת הח"מ בסימני הגוף תליא מילתא והמעש"ר ונה"ש סוברים דתרתי בעינן שנים וסימנים. ולכן כיון שמרן בש"ע אה"ע העתיק לשון הרמב"ם כוונתו לפסוק כמותו גם לגבי גיל האיסור. ובדעת הרמב"ם נחלקו בה, יש לתפוס את הדעה המקילה הואיל ובלא"ה דעת הרמב"ן וכ"נ דעת המאירי להתיר חו"נ בבתו הגדולה, דיינו להחמיר מגיל י"ב לבת וגיל י"ג לבן אם הביאו סימנים. ואם הביאה סימני גדלות שהם המביאים את האדם לידי הרהור, נכון להחמיר מגיל י"א. והיעב"א.
סימן קמ - פסק דין בהיתר אשה לבעלה
מאת ר' חנן אפללו/ מחוברת סיון-אלול תשס"ד (שנה ד') סי' כט
אמר העורך: המאמר הנוכחי מפאת ארכו לא מצאתי זמן מתאים לעבור עליו בעיון, וסמכתי על חבר שלא יוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן. וא"ש את"מ.
אמר הכותב: תשובה זו היא קיצור מתוך תשובה ארוכה מאר'ש מתוך סה"ק שו"ת אשר חנן חלק א-ב העומד על מכבש הדפוס, ויצא בקרוב בס"ד.
עמדתי ואתבונן אודות מעשה שבא לפני בית הדין "יפה נוף" בראשותו של הרה"ג הרי"פ שליט"א מרא דאתרין קרית ספר ת"ו, בזוג בעלי תשובה ששטחו דבריהם, והאשה הנצבת היתה מתגוררת בברית המועצות עוד בהיותה נערה כבת ארבע עשרה, ובגיל הזה אביה ציוה עליה להתחתן עם חברו, והיא בלבה לא רצתה בכך, כיון שהוא היה מבוגר ממנה מאוד, אך מפני כבוד אביה הסכימה לכך, והתקיימה החתונה וקיבלה קידושיה, ולאחר חודש מהנישואין האשה ברחה ממנו לארץ ישראל. וטענתה בפיה שלא רצתה אותו בכלל ורק מכבוד לאביה עשתה כן, אבל לאחר שראתה שאינה יכולה לסבול יותר לגור יחד עמו ברחה לארץ ישראל. וכאן בישראל הכירה בחור ונשאה לו כדת משה וישראל וכיום יש להם חמשה בנים והם בעלי תשובה גמורים. וע"י שיעורי תורה שהבעל והאשה קיבלו עליהם כל יום נתעוררו לבעיה שלהם, ונפשם לשאו'ל הגיעה בבכיות ותחנונים, האם היא נאסרת על בעלה הקיים, ובניהם ממזרים רח"ל.
איתא בגמרא (קידושין ב:), תנא האשה נקנית, דמדעתה אין, שלא מדעתה לא. ובמוסף רש"י העיר דמקור הענין בדברים "והלכה והיתה לאיש אחר" מדעתה משמע עי"ש. וכ"ה בהדיא ביבמות (יט: ד"ה קידושין) עי"ש. וכ"כ הסמ"ג (עשין מח ד"ו קכה) וז"ל: דאין האשה מתקדשת אלא לרצונה שנאמר והלכה והיתה משמעות המקרא שמתקדשת מדעתה וכו' עי"ש. ומאידך חזינן ברש"י (קדושין מד.) שפירש אחרת, קדושין דמדעתה היינו דבעינן דעת המקנה. וכבר מצאתי בחת"ס ח"ז (אהע"ז סימן כה' ד"ה ובריש פ"ד) שתירץ סתירה זו ברש"י וחיליה מהגאון מהו' ישעי' ברלין ז"ל שחילק בין יבמה לקדושין של קטנה עי"ש ודו"ק. ואיך שיהיה כבר לימדונו חז"ל בגמרא (ב"ב מח:) ואמר אמימר, תלויה וקדיש קדושיו קדושין. מר בר רב אשי אמר, באשה ודאי קדושין לא הוו הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו עמו שלא כהוגן ואפקעינהו רבנן לקידושיה מיניה. ופירש רשב"ם תלויה וקדיש היינו שקבלה קדושין קדושיה קדושין דדמי לזביני שמוכרת עצמה לזה ע"כ. ועוד נמי מש"כ הגמרא מר בר רב אשי היינו במכר מודינא דהוו זביני אבל גבי אשה תקון רבנן דלא ליהוו קדושין דהוא עשה שלא כהוגן שהכריחה לפיכך נעשה עמו שלא כהוגן שלא כדין דאע"ג דמן התורה ליהוו קדושין רבנן עקרינהו והפקירו אותם ועשו מעות מתנה ובמקום אחר (יבמות צ: ועוד) מפרש דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש כדת משה וישראל ורבנן אמור לא ליהוו קדושין נמצא שלא קדשה זה שהרי בדעת חכמים תלה והם אינם חפצים בקידושין הללו עי"ש. וכדברי רב אשי פסקו הרי"ף (שם כו:) הרא"ש (שם סימן נא') הרמב"ם (פ"ד אישות ה"א) סמ"ג (שם) בשם הגאונים, וכ"ה בריטב"א (שם ד"ה תליוה), המאירי (שם ד"ה האשה) נמוק"י (שם ד"ה תנו) רשב"א (קד' ב:) הגה"מ (סק"א), ראבי"ה (שם) העיטור ח"א (אות ק') שלה"ג (קידושין א' ס"ב) בשם הריא"ז, טוש"ע (אה"ז סימן מ"ב ס"א) ועוד.
נמצא שאין האשה מתקדשת אלא לרצונה ואם בכ"ז נתקדשה שלא לרצונה היינו בדרך אונס אינן קידושין ואינה צריכה הימנו גט, ולכאורה הכל אזיל בתר המקדש שדוקא מכוחו וממנו בא הציווי או האונס משמע באם בא מאחרים אין זה חשיב כאונס, וראיה לדידי הוא מהגמרא גופיה שהענישה את המקדש שקידושיו אינן קידושין כיון שהוא עשה לא כהוגן בכך שאנס אותה לקבל הקידושין. וכ"נ בפשיטות מפירוש הרשב"ם שנקט דהוא הכריח אותה. וכ"כ רש"י והנמוק"י (ב"ב שם) על הרי"ף עי"ש. וכמבואר גם במאירי (שם) שכתב שלאו דוקא שאמרה בשעת הקדושין איני רוצה אלא אף כל שנודע שמתוך אונס המקדש, אמרה רוצה אני ונתקדשה אינה מקודשת עי"ש. וכ"ה בהגה"ו (סק"ב) בשם שמש וצדקה (מבן המחבר אהע"ז סימן ו') שכל ענין דאין קידושיו קידושין בדווקא אם הוא הכריח אותה, אבל אם המקדש לא הכריח אותה אלא היא נתרצתה מחמת פחד שפחדה מאחרים, ועי"ז לא עשה כלום לא אמרינן בכה"ג אפקעינהו רבנן לקידושין.
אלא שהרמב"ם והש"ע ודעמייהו לא חילקו בדבר מאיזה כוח בא האונס אי מאחרים או מהמקדש עצמו, נראה דס"ל שאין לחלק בזה. וכמבואר בספר עזרת כהן (דיני אה"ז סימן מ"א ד"ה ויותר מזה) אליבא דהרמב"ם והש"ע, והוסיף שהגמרא אורחא דמילתא נקטה, וסוף סוף נעשה כאן ענין שלא כהוגן לאנוס אשה לקדושין לכן אפקעינהו רבנן לקידושין, ולא שנא מי הוא הגורם לאונס. וכבר חזינן גם ביד אהרן המפורסם בהא שכתב דברי השמש וצדקה שהבאנו לעיל אלא שהוכיח במישור אחר מדברי החבי"ב ז"ל בס' דינא דחיי (עשין דף יט ע"ד) שכתב על מה שהקשה הגהות מיימוניות על הסמ"ג דאיך כתב דמחלוקת אמימר ומר בר רב אשי הוא על האיש המקדש והלא מן הגמרא משמע דקאי אאונס לאשה דקאמר הוא עשה שלא כהוגן ואי הוא ז"ל ס"ל שהסמ"ג מפרש דמ"ש הוא עשה שלא כהוגן קאי לאיש העושה זאת המידה למקדש שיקדשנה, ולפיכך אפקינהו רבנן לקידושין כדי שלא תצאו לפועל כוונת המאנס אותו כדי שיקדשנה, ע"כ. הרי דס"ל שאפילו המקדש לא עשה כלום אלא אחרים אנסוהו שיקדש אפי"ה אמרי' דאפקיעינהו רבנן לקדושי מיניה כדי שלא יצא לפועל כוונת האונס וא"כ אזל ליה חילוק הרב ז"ל וק"ל.
אלא שבמעשה דידן נראה ודאי שלא שייך מחלוקת זו, אי אחרים הכריחו אותה או המקדש, או בסתם שמא הלכה כדברי הרב שמש וצדקה וכמ"ש בעניותין מתוך דברי הראשונים הנ"ל. ואל יקשה בעינך מדברי הרמב"ם והש"ע שלא חילקו בדבר כמ"ש הרב עזרת כהן, שאולי אפשר להשיב ע"ז שגם הם התכוונו שדוקא המקדש ידו על העליונה וכמוכח מפירוש הראשונים וכפשט הגמרא ואין זה אורחא דמילתא אלא בדוקא אזיל בתר המקדש. וכאן האשה הנצבת מודה שבעל זה אין הוא הכריח אותה כלל לקבל הקידושין, אלא מזה שאביה בקש ממנה להנשא לו, נתרצתה בדוקא מפאת כיבוד אב ולא מכח או הפחדה, משום שהיא אישית לא רצתה אותו, מפני שהיה מבוגר ממנה בהרבה שנים.
ועוד נמי שאין כאן ספק בכלל אי בכח או באונס נתרצתה או לא, כיון שקיבלה הקידושין בידה ושניהם נתכוונו למעשה קידושין אלו, אין ספק שמקודשת ודאי. וזה כאומרת רוצה אני. כמבואר במור"ם ז"ל בשם הגהות מרדכי (סוף גיטין) וז"ל: לקח יד האשה בחזקה שלא ברצונה וקידשה והיא לא זרקה הקדושין הוי מקודשת אע"פ שמתחילה באונס היה ונתן לה סתם ולא אמר לה כלום הואיל ובתחילה דבר עמה מקודשין ע"כ. והוא כנ"ד ואף קיל טפי מאחר שכאן המקדש לא לקח את ידה בכוח כי אם המתקדשת נתנה לפניו רק שבתוך ליבה אינה חפצה בקידושין אלו, ועושה כן מפאת כיבוד אב ואם. [וע"ז איני נכנס בפלוגתת ב"ש וח"מ בסתירת דברי מור"ם ז"ל בשני סימנים, ועוד חזון למועד]. ועוד בפרט שכבר גרה עמו כחודש ימים והודתה שחיו חיי אישות כבעל ואשה לכל דבר וקיי"ל דאין אשה כורתת ברית אלא עם מי שעושה אותה כלי. ולענ"ד יש להוסיף יותר שאם באמת לא היתה חפצה בנישואים אלו, היתה מורדת בבעלה או באביה מיד שקיבלה הקידושין וכ"ש שמורדת היתה בחיי אישות וכיו"ב, אזי היה מקום לומר שבאונס הוה מחשש דבר מה, אבל מזה שנתרצתה ולא שנא מה הטעם לרצונה, אולי באחד מן השעות או הזמנים חשבה לעצמה שנישואין עמו טובים, או דילמא ממה שברחה ממנו אחר חודש נראה ודאי שלא רצתה אותו מעיקרא והוי כאונס גמור, ברם גם ע"ז יש להשיב שמפאת כבוד אב אין זה חשיב כאונס משום דמעיקרא דדינא אינה חייבת לשמוע בקולו למי היא תנשא מאחר שבגרה בשנים ודעתה עומדת ונצבת. ועוד נמי ממה שאביה לא הפחידה במלקות או באי מתן חיי ומזוני, לא הוי אונס, וע"כ דעתי הדלה מסכימה לומר שמקודשת ודאי היא מכח טענות אלו, בפרט שבערוה הולכים אחר המחמיר והכא שייך טפי לומר כדברי השמש וצדקה בסברתו, וכדברי מור"ם ז"ל בסברתו וק"ל.
הא לך שהאשה הניצבת היא אשת איש גמורה, וע"כ בזה שברחה משם ובאה לארץ ועשתה עצמה כבתולה לכל דבר ונישאה כאן כטענתם כדת משה וישראל, הרי שנשא אשת איש וקיי"ל דכל ינוקא שגור בפיו שקידושי א"א אינן קידושין כלל ואינה צריכה הימנו גט ואפילו מספק דכו"ע מודים בהא, וכמבואר בפשטות בטור (אה"ז סימן מד' ס"ו) בשם הרמב"ם (פ"ד אישות הי"ב) דהמקדש אחת מכל העריות לא עשה ולא כלום שאין קדושין תופסין בהן חוץ מן הנידה וכו'. ובב"י ביאר מקור הדברים (קדושין סו: סז:) עי"ש. וע"ע בש"ע (שם סימן טו) ודו"ק.
וע"פ זה כבר ברור ופשוט הדין כמבואר בחז"ל בכמה דוכתי, ומכונס כבר בש"ע (שם סימן י"א א) דהנחשדת על אשת איש וכו' הואיל ונאסרה על בעלה בשבילו הרי היא אסורה ע"ז שנתיחדה עמו לעולם כדרך שהיא אסורה על בעלה ואם עבר ונשאה מוצאין אותה מתחתיו בגט אפילו היו לה כמה בנים ממנו מפי השמועה למדו כשם שהיא אסורה לבעלה כך אסורה לבועל ע"כ. וע"כ בנ"ד שהיתה מכבר נשואה וברחה מבעלה הראשון, ונישאה לאחר קיי"ל שאינם קידושין ונקראת א"א אזי אסורה גם על בעלה הראשון וגם על הבועל שהוא בעצם בעלה השני, ובעובדא דידן אפילו שיש לה בנים מהשני חייבים להפרד זה מזה, ואף נ"ד חמור יותר מסתם נחשדת משום שכאן אינה נחשדת, אלא שבאו לפנינו זוג שחושב לעצמו שנשוי הוא כדת משה וישראל ובעצם אסורה עליו ממש ולא מתורת ספק של חשודה, וכמ"ש לעיל שהמקדש אחת מהעריות אינם קדושין ולא כלום. וע"כ בנ"ד אינה צריכה הימנו גט אלא נפרדים אחד מהשני וזה פשוט.
ברם מאחר שהזוג הנ"ל שואלים ומבקשים לחפש להם תרופה למכתם, אולי למצוא פתח להתירם זה לזה. הציעו בבית הדין לבדוק אחר הכתובה בשמות העדים בקידושין הראשונים, אי פסולים מחמת עבירה או מחמת קירבה, ושנשאלה האשה בכך, השיבה שיודעת בבירור שהעדים הנ"ל אינם יראי ה' אלא ההיפך שמחללים שבת בפהרסיא ומתגלחים בתער וכיו"ב. ואף אמרה שיודעת כיום היכן מתגוררים שני העדים.
ואני הדל ועוד שני חברים הלכנו לבדוק אחר העדים הנ"ל, ובדוקא יצאנו שלושה משום דקיי"ל קבלת עדות לא פחות מג' כמבואר כבר בטוש"ע חו"מ (סימן ג' ס"ח) מחלוקת הרמב"ם והרא"ש בזה, דהרמב"ם ס"ל שלשה הדיוטות ההודאה לפניהם חשובה כלפני בית דין. והרא"ש ס"ל, דאין חילוק בין יחיד מומחה לשלשה הדיוטות לכל דבר היינו שיכול יחיד מומחה לקבל עדות, והלכה נפסקה בש"ע כהרמב"ם לחומרא דבעי קבלת עדות בפני שלשה ואפילו הדיוטות. ועוד הארכתי בזה בסה"ק באר מרים על חו"מ (הל' דיינים סימן ג' ס"ד) שעודנו בכ"י.
ולאחר החקירה מצאנו בודאות שהעדים אינם כשרים לקידושין ועד היום מודים שהם מחללי שבתות בפהרסיא רח"ל שעובדים בשבת במונית וכדומה. עכ"פ לא ע"ז נשענים אנו משום דקיי"ל בחו"מ (סימן לד' סכ"ה) דאין אדם משים עצמו רשע וע"כ אין אדם נפסל בעבירה ע"פ עצמו אלא ע"פ עדים אחרים שיעידו עליו. ומכח זה ביקשנו מהם ליתן לנו שמות חבריהם שיודעים המה שהם מחללי שבת בפהרסיא הן בזה"ז והן בזמן הקידושין בחו"ל, והסכימו ליתן. ולאחר הזמן הגענו לחבריהם והעידו כלאחר יד שחבריהם מחללי שבתות עד היום וגם לפני שנים בזמן הקידושין בחו"ל העידו שעבדו עם העדים הנ"ל בשבתות במפעל בדים והיו כולם כאחד עושים מלאכות גמורות האסורות מדאורייתא וכדומה, וגם שהיו נוסעים לעבודה וחוזרים לביתם באוטובוס של החברה. ואף הוסיפו שכל מי שהיה עובד במפעל זה, בודאות היה ידוע שהיו עובדים בשבתות כיון שמשכורתם היתה גבוהה פי שנים ואפילו שלוש מיום רגיל. ואף הוסיפו עוד עדים שמכירים העדים לקידושין שהיו מחללי שבתות בפהרסיא וכיום ב"ה חזרו לה' יתברך לאחר שעלו לכאן החלו לשמור שבת ומצוות. אמנם ביקשנו מהם שיבואו לטעון הדברים לפני העדים הנ"ל לא הסכימו כלל לשמוע ואפילו שהתרענו על המצב הכל נפל לאוזנים אטומות, וה"ה שגם העדים עצמם אינם הסכימו לשתף פעולה שיהא עדות בפניהם.
והרי מפורסם בש"ע חו"מ (סימן כח' אות טו') אין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד ואם קבלו אין דנין ע"פ ע"כ. ואין לומר שרק במקרה דממונות או נפשות בעי בפני בע"ד שהרי כתב בשו"ת מהריט"ץ (חדשות סימן רה') שה"ה בדיני קידושין ונסתייע מדברי הרמב"ם (פ"ג עדות הל' י"א) ע"ש. ומוכח מהכא דבעינן קבלת העדות בפני העדים המקדשים. עכ"פ כבר מצאתי בהדיא בב"י (אה"ע מב' ה') שכתב בזה"ל: מצאתי כתוב שאחד קידש בפסולי עדות והתירה רבי חיים הארוך וחלקו עליו חכמי טוליטולא וכו' ועוד אפילו היו פסולי עדות דאוריתא אם לא נתקבלה עדות פיסולם בפניהם עדות הפוסלים בטלה ומי שהורה להתירה אם ידע שלא נתקבלה עדות פיסולם בפניהם ראוי לנדותו ולהחרימו ולקללו ולהענישו אם לא יחזור בו מיד שכיון שיצא קול שנתקבלו עדויות פיסולם שלא בפניהם היה צריך לחקור אחר הדבר. וגם בפת"ש (שם סקי"ח) כתב בשם שו"ת פני אריה (סימן כח') על דבר הבתולה שנתקדשה בפני עדים ריקים ופוחזים ואח"כ באו עדים כשרים ונאמנים והעידו לפני הרב על עדי הקידושין שהם פסולי עדות דאורייתא שעוברים בכל יום על וכו' והם פושעי ישראל בגופן אם יש לבטל הקידושין. וכתב שאין אותו העדות מספיק כלל לפסול עידי הקידושין וכו' ועוד כיון שנתקבל שלא בפני עידי הקדושין לאו כלום הוא וכמבואר בב"י סימן זה בשם חכמי טוליטולא, וגם בשו"ת הרמ"א (סימן יב') מתברר כן ודמי לשנים שאמרו נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה עיין בש"ע סימן מז' ס"ב מה דין הקידושין ודו"ק.
אלא דחזינן שוב לשו"ת מהריט"ץ (שם) בשם מהר"י בירב ז"ל שכתב על קידושין שנחלק עם חכמי ורבני דורו בקבלת עדות שלא בפני בעל דין שחכמי דורו אמרו שאינו כלום, אלא שהוא גופא הביא סיעתות מהרשב"א בתשובה ח"ד (סימן ר') והריב"ש (סימן רסו') שקבלת עדים בפני בע"ד לא שייך בהכא, וכ"כ בשו"ת התשב"ץ ח"ב (סימן יט') בשם הרמב"ן. אלא שהמהריט"ץ כבר השיב על דבריו בשני מקרים אלו דלא שייכי לנ"ד עי"ש. איך שיהיה, בחקירה זו לא אאריך מפני שאין הרבה ספרים תחת ידי ואין טעם שאאריך מסברא דנפשי, בפרט שכבר חזינן לאוצר הפוסקים (מב' סק"כ) שעמד באריכות בהאי דינא והזכיר את דברי הפת"ש הנ"ל, והוסיף בשם חלקת יואב (סימן ה') שג"כ אחר החקירה כתב לא כהריב"ש. אלא שבזקן אהרון ח"א (סימן פא') מצדד לקולא אבל מחלק ע"פ הפוסקים שלקולא בקבלת עדות לא בפני בע"ד הוי משום זכות היא לה לאפרושי מאיסורא וכו"ע מצווים ע"ז, אבל בנדון שהיא יושבת תחת בעלה מה יהא אפרושי בזה. וכ"ה בתשובת הרב"צ אשכנזי (סימן ה'). ועוד ראיה לקולא בשם שו"ת הראנ"ך (סימן סח') שכתב דבעניני איסור אישות לא שייך לומר קבלת עדות שלא בפני בע"ד וכ"ה בשו"ת מהרש"ך (ח"ג סימן א') שצירף סניף זה לקולא. וכ"ה בעזרת ישראל (להר"ר שפירא סימן טו') שכתב דאפשר לומר דלא אמרינן אין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד אלא בתובע, אבל המביא עדים לפטור עצמו מקבלים, וכו' וא"כ גם אנו נאמר כיון דהאשה הביאה את העדים הפוסלים את עדי הקדושין לפטור ממנו, שפיר מהני גם שלא בפניהם עי"ש. וכ"כ בפשטות הגאון שו"ת אבני נזר (סימן קכד) ובשו"ת עין יצחק ח"א (סימן נו) וע"ע בשו"ת אגרו"מ (סימן עז) ודו"ק.
ובעובדא דידן לענ"ד העדות שקיבלנו אפילו לא בפני בע"ד כשרה מכמה טעמים, חדא, שיש לסמוך על הפוסקים שהבאנו לעיל דבדיני אישות לא אמרינן עדות שלא בפני בע"ד אינה עדות. ועוד נמי שכאן העדות מצילה מאיסורא ומחבלי עיגון כמבואר לקולא בזקן אהרן דלכו"ע לאפרושי מאיסורא מצווה הוא להפריש ולענ"ד שיש לצרף אף דברי המהריט"ץ שהבאנו לעיל שיודה בכה"ג במעשה דידן. ועוד, שאפשר לסמוך ע"ד מור"ם ז"ל (כח טו) בשם יש מקילין דהוא רי"ו (נ"ב ח"ב) ומרדכי (פ' הגוזל בתרא) שסב"ל דאם נתקבל העדות שלא בפניו כשר בדיעבד. וגם אולי יש לומר שבזה שלא הסכימו האחד עם השני להעיד זה בפני זה ואין ביכולתנו לכוף אותם יש להקל כדין בע"ד אלם או כדין בע"ד חולה או שאינו מצוי בעיר דקי"ל (שם סעף טז') שמקבלים עדותם שלא בפניו. ולענ"ד להוסיף טפי שממה שהעדים הודו שמחללי שבתות בפרהסיא הם ואף נתנו לנו שמות אנשים אחרים שודאי יודעים שהם מחללי שבתות בשביל שנחקור הדבר עליהם יותר, נראה כאילו נתנו עדות בפני העדים.
ואולי לכל ענין זה לא היינו צריכים, מפני שרואים אנו בזה"ז שעדים אלו מחללי שבת בפרהסיא ומגלח זקנו בתער וכל צורתם כפורקי עול, אמרינן ודאי פסול וחזקתו שתמיד היה פסול גם בחו"ל בשעת הקידושין, וכמבואר בשו"ת דברי יואל (סימן לד') שבזמנינו אין חזקת כשרות לסתם בני אדם וכש"כ שהוברר עתה שהוא פסול וכ"כ בשו"ת ויען דוד (אה"ז סימן קעה) והוב"ד ביבי"א ח"ח (אה"ז סימן ה'). אף שלדינא אין הכרח לדבריהם. עכ"פ לענ"ד כאן בנ"ד ניתן לצרף הסברות בספק כדאי כנ"ל.
ומעתה המקדש בפסולי עדות דאורייתא אינם קידושין, כמבואר כ"ז בטור (שם מ"ב ס"ה). ומקורו הביאו הב"י מהגמרא (סנהדרין כו:) אמר רב נחמן חשוד על העריות כשר לעדות אמר רב ששת עני מרי מ' בכתפיה וכשר אמר רבא ומודה רב נחמן לענין עדות אשה שהוא פסול בין לאפוקא בין לעיולא כך היא גירסת הרי"ף (ה:) והרא"ש (סימן יג) רמב"ם (פ"ד אישות ה"ו) ודלא כספרים דידן (סנהדרין שם) והיא גירסת העיטור (אות ק' קבלת העדות נז' ע"ד) דגרסי לא אמרן אלא לאפוקא אבל לעיולא לית לן בה עי"ש. וכ"פ הב"י בשולחנו הטהור ודו"ק.