חלק א - מעלת הכתיבה, דרכי ההוראה, שו''ת וחקרי הלכה · בעניינים שונים
סימן קמא - בדין לפני עור
מאת הרב חיים רבי / מחוברת סיון-אלול תשס"ג (שנה ג') סי' דן (עמוד רפו והלאה)
מרן שליט"א האריך הרחיב בדין זה בשו"ת יבי"א (ח"ב סי' טו) וכתב שגם באופן שאין איסור לפני עור כגון דלא קאי בתרי עברי דנהרא מ"מ עדין יש איסור מסייע והסתמך בדיעבד על דברי הש"ך (יו"ד סי' קנא) שבמומר אין איסור מסייע ע"ש נפלאות מתורתו.
ונראה בס"ד שמותר להזמין יהודי לצורך מצוה כמו לתפילה ושיעור תורה או מסיבת עונג שבת למרות שיודע שיבוא אותו יהודי ע"י חילול שבת בנסיעה הלוך ושוב. ואין בזה לא איסור לפני עור ולא מסייע, מאחר ובאופן זה מונע ממנו איסורים אחרים נוספים, שהרי אם לא ישתתף בשיעור תורה או בעונג שבת, ירבה להסתובב בחוצות העיר ובמקומות אסורים ויכשל פי כמה וכמה בחילולי שבת ועריות ושאר מרעיו בישין. ומאידך כשהוא בא לבית הכנסת להתפלל ושומע דברי תורה וחכמה נמנע ממנו פחות חילולי שבת. ואפשר עוד שעל ידי זה יבין וישכיל מעלת קדושת השבת. והזמן יעשה את שלו, וימנע לגמרי מחילולי שבת ומועד. וממילא לא רק שאינו עובר על לפני עור אלא אדרבא מונע ומציל אותו מלהכשל בהרבה יותר עבירות. והצר שוה בנזק המלך מלכו של עולם. וכמו כן רשאי להזמין יהודי הנ"ל לסעודות שבת ויו"ט אע"פ שיחזרו לביתם ברכבם, כי בעוה"ר גם לולא הזמנתם הם נוסעים על ימין ועל שמאל משוט בארץ ומתהלך בה. ומאידך ע"י שיבואו אליו לסעודת שבת שומעים קידוש, אוכלים סעודת שבת ויו"ט, שומעים דברי תורה וחכמה ומברכים בזימון וברכת המזון נמצא שהריוח כולו לכבוד ה', ועל כן יש להעלים עין ולקרב אותם באופן זה. אמנם באופן שאינם באים אלא רק כדי לאכול ושתו ולברוח, ולא מתייחסים לזה כסעודת שבת ועל כל המשתמע מכך אלא כ"ארוחת ערב" בלבד, בזה יש לדחותם לשאר ימות השבוע והחכם עיניו בראשו.
ומעשה באשה אחת חרדית שהיתה ספרית והיו באות אליה נשים נשואות לתסרוקות וכיוצ"ב ויש בעיה של צניעות לצאת כך לרה"ר בגירוי וגילוי שער, ויש להקל בזה. כי אם לא תתיר לה בזה, תלך למספרה ע"י ספר, וגם מדברים שם לה"ר רכילות ונבלות פה וחבורתם רעה. אבל ספרית זו בתוך כדי העבודה מחזקת אותה בטהרת המשפחה וחינוך הבנים בת"ת ומתוך הנסיון דבריה עושים פירות ופירי פירות ולעולם יהיה אדם ערום ביראה (ברכות יז.)
ונשאלתי מספר אחד ירא ה' מרבים וחרד על דברו מר משה קאשי הי"ו (מקהילת מוסדות "תורת משה" בראשותו של ש"ב מורנו הר"ר בנימין שהר שליט"א) האם מותר להוריד פיאות לגמרי לצעירים שמסתפרים לפי ה"מודה" הארורה רח"ל, ונכשלים בספק איסור "לא תקיפו פאת ראשכם"? ואמרתי לו, שמותר כי במקום אחר יעשו לו כן בתער ממש וגם שבע תועבות נמצאות שם משא"כ כאן שמספר במכונה ולא במספריים. ומרן הש"ע (יו"ד סי' קפא ס"ג) סתם כדעת הרמב"ם שרק בתער אסור. וגם הספר היקר שלנו מחזק אותם בתוך העבודה להתקרב אל ה' ולבוא לשיעורי תורה. ובודאי השי"ת שמח בזה. וכן עיקר. ועפי"ז יש לדון ולהקל לספר אותם גם בימי העומר ובין המצרים, אם בטוח שילכו למקום אחר ויגלחו זקנם כתער. ויכשלו באיסורים נוספים, רח"ל. ואף שבנ"ד הספר משתף פעולה עכ"ז בדבר שעיקרו מנהג בודאי שזה קל מאיסור תורה. ושייך לומר כאן דברי חז"ל הקדושים (שבת ד.) אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירו וכתבו התוספות (שם) ד"ה וכי, שאם אינו פושע מצוה להצילו ע"י חטא קל. ומרן הב"י זיע"א (סוס"י שו) הביא דברי התוס' להלכה, והתיר לחלל שבת כדי להציל נערה שרוצים להעבירה על דת, כי אינה פושעת. ונדיר מאוד למצוא שמרן הב"י יחלוק בפשיטות ובמהירות כזאת נגד הרשב"א שהוא עמוד העולם שמחמיר בזה כיעו"ש. וכידוע מכאן למד רבנו החזו"א זיע"א שמותר לחלל שבת להציל נערה מ"שירות לאומי" של הרשעים וכ"ש מ"שירות צבאי" שהיא עצת בלעם הרשע, והדברים נוראים וכואבים.
וכיוצ"ב מצינו למרן שליט"א בספרו הנורא טהרת הבית (ח"ב עמוד תעט) שכתב אודות אשה שבאה לטבול בלי בדיקות כלל ואפילו הפסק בטהרה לא עשתה, שאם ספרה ז"ן לפי דעתה, יש להקל להטבילה אם יש חשש שיכשלו באיסור ח"ו, ואח"כ להסביר לה בדרכי נועם חשיבות הבדיקות. ע"ש. אמנם נודע כי הגרי"ש אלישיב שליט"א אין דעתו כן מפני שאין לנו לעשות חשבונות בעניני הלכה. וכן דעת כמה מחמי דורנו שליט"א. מ"מ מרן שליט"א השקפתו הטהורה היא שהעיקר לקרבם לתורה וליראת שמים, והציל מה שניתן להציל. ושם מול עיניו את דברי הרמב"ם המפורסמים, שאין לנו כח להעמיד הדת על תלה, ומוטב שיאכלו רוטב ולא בשר (והובא ביבי"א ח"ח דף שלב)
ומכאן לענין ברית מילה שחל להיות בשבת, שקרובי וידידי משפחת אבי הבן יבואו לברית תוך כדי חילולי שבת. ראיתי למרן שליט"א בקובץ בית הלל (גליון יג עמוד כא) הביא את דברי הרב שבט הלוי שפסק שיש לדחות המילה כדי למנוע חילול שבת, ולא הסכים עמו, וכתב שיש למולו בשבת דוקא, כי חילולי שבת של הקרובים אינם קשורים ישירות למצות מילה. ושכן פסקו הרב אגרות משה והרב ציץ אליעזר. ע"ש. ונראה ברור שאפי' מרן שליט"א יודה, שאם אבי הבן עצמו מחלל שבת שעי"ז מתרבה חילולי שבת ממש בהכנת התינוק ובנסיעה בגלל המילה, שבזה יש לדחות את המילה ליום ראשון.
ויה"ר שנזכה לעשות כל מעשינו לשם שמים ולשמח את השי"ת ויחזרו כולם בתשובה שלימה אמן ואמן.
סימן קמב - אם חל איסור לפני עור כשחבירו לא נכשל
מאת ה"ה מ. מזרחי / מחוברת תשרי-חשון תשס"ג (שנה ג') סי' ט
שאלה: האם חל איסור "לפני עיור" אף אם לא עשה הלה את דבר האיסור, והאם יש בזה שייכות אם לוקין או לא. והאם המקרא יוצא מידי פשוטו.
תשובה: הרב יד מלאכי (אות שסז) עלה ונסתפק בלימוד הישיבה במושיט כוס יין לנזיר, והנזיר לא שתה אותו וכן באבר מן החי לבן נח עכומ"ז אם עובר המושיט על לפ"ע וכו' מי נימא כיון דלא נכשל באיסור ע"י ההושטה ההיא לא מיקרי תו מכשול או דלמא אהושטה גופא עבר אלפני עור? וכתב, דהכי מסתברא דאנתינה קפיד רחמנא. והוכיח דבריו מסוגית ואלו מגלחין (יז.): "דאמתא דבי רבי חזיתיה לההוא גברא דהוה מחי לבנו גדול אמרה ליהוי בשמתא דקעבר משום ולפ"ע", ופירש"י: "כיון דגדול הוא שמא יבעט באביו והוי איהו מכשילו". והוכיח משם דמיד שהכהו ונתן המכשול לפניו עובר משום לפ"ע לת"מ. וע"ש עוד. והחרה החזיק אחריו הרב ארעא דישראל (מערכת הלמ"ד אות ה') והביא דבריו הרב שנות הימין (ח"ב ד' ו' ע"ב). שהביא ראיה לדבריו מדאמרינן בסוף פרק איזהו נשך (ב"מ עה:) "אמר רב יהודה אמר רב כל מי שיש לו מעות ומלוה אותן שלא בעדים עובר משום לפ"ע". ופירש"י: "שעולה על לבו לכפור", ע"כ. ומשמע דאע"ג דאינו בודאי שיכפור כדאיתא התם דרב אשי בעי מרבינא עשרה זוזי ובעי מיניה סהדי ושטרא עליה, שלח ליה אפילו אנא נמי? שלח ליה כ"ש מר דטריד בגירסיה משתלי וגורם קללה לעצמי. ומתבאר מהא עובדא דרבינא ור"א דאף אם אינו ברור שיכפור איכא לפ"ע, ע"כ. והרב שדי חמד (מערכת ו' כל כו' אות א' דף נד.) כתב דלפי הנראה לא ראה את דברי הב"ח (חו"מ ריש סי' ע'). במ"ש הריב"ה אסור לאדם להלוות מעות בלא עדים אפילו לת"ח, "שר"ל לא מבעיא לע"ה דאיכא נמי לפ"ע אלא לת"ח דאע"ג ליכא למיחש שמא יעלה על רוחו לכפור מ"מ איכא למיחש דכיון דטריד בגירסה ישכח וגורם קללה לעצמו", עכ"ל הב"ח. ומדברי הב"ח הוכיח השדי חמד דבעובדא דרב אשי ורבינא ליכא משום לפני עור רק משום קללה לעצמו. ולענ"ד איכא למידק איפכא מדברי הב"ח דהנה רואים אנו דהטעם שאין המלוה לת"ח עובר לפ"ע משום שלא יעלה על רוחו לכפור דומיא דנותן נבלה לישראל המוחזק בכשרות כמ"ש התוס ע"ז (ו:) מ"מ דייק על הרישא בע"ה אם רק יעלה על רוחו לכפור כבר עובר בנתינה בלבד אלפ"ע, ופשוט. וכן כתב הב"ח בהמשך דבריו שכן מוכח מדברי הרמב"ם דכתב הרמב"ם: "אסור לאדם להלות מעותיו בלא עדים ואפילו לת"ח וכל המלוה בלא עדים עובר משום ולפ"ע וכו' וגורם קללה לעצמו", עכ"ל. ובאמת הרב שדי חמד הקשה על הב"ח ע"פ הבנתו בדבריו מדוע כתב שכ"כ הרמב"ם אדרבא איפכא איכא למידק וכו' ולפי מש"כ אתי שפיר. ומ"מ מה שהעיר הרב שד"ח על דברי הב"ח דמאי נ"מ אם יעלה על רוחו של הת"ח לכפור, או שמא ישכח הא מ"מ עובר על איסור לפ"ע, גם אנו נסכים לקושיא זו דהרי המושיט כוס יין לנזיר עובר אלפני עיור כיון דכ"ע שתי חמרא ודילמא משתלי ושתי. וה"נ כיון דטריד בגירסא ויש חשש סביר שמא ישכח כבר עבר אלפני עיור ע"פ שיטת הב"ח. וראיתי להמאירי שכתב (שם): "ואפילו תלמיד חכם אין נושאין לו פנים בכך (בלהלוות בלא עדים), דרך צחות אמר אחד מהם לחברו כל שכן מר דטריד בגירסיה ומשתלי". ומבואר שאף המלוה לת"ח בלא עדים עובר אלפ"ע, ומה שאמר רבינא לר"א דשמא משתלי לאו דוקא הוא.
והרב יד דוד בחידושיו למס' מו"ק הביא מה שהוכיח הרב יד מלאכי מסוגיא דפרק ואלו מגלחין הנ"ל וכן הביא מה שהוקשה להרב י"מ מסוגיא דפ"ק דקידושין (לב.) דרב הונא קרע שיראי באנפי רבה בריה ופריך הש"ס: "ודילמא רתח וקעבר אלפני לת"מ", דמשמע דדוקא אי רתח הוא דעבר רב הונא ויישב הי"מ דהכי קאמר ודילמא רתח ומשום האי חששא שמא יבא לידי מכשול עבר אביו השתא בעת הקריעה אלפני עור כיון שנותן המכשול לפניו. והרב יד דוד כתב שיישוב זה הוא דוחק, וכתב הוא ליישב, דאף דבודאי הא דתני ולפ"ע לא תתן מכשול במכה לבנו גדול הכתוב מדבר, אף אם אין הבן בועט באביו, דאם בועט פשיטא דמאי שנא משאר גורם לחברו לעבור עבירה ומיהו אינו אלא מדרבנן ואסמכתא בעלמא, אבל מדאוריתא אינו חייב עד שיעשה בהם חבורה אבל מדרבנן חייב לאלתר ולכן בההיא דקידושין דקעביד דרך תוכחה לראות אם ירתח בכה"ג ליכא איסורא דרבנן ולכן קאמר ודילמא רתח וקעבר וכו' דאי לא רתח ליכא איסורא וכו' . וכן כתב בקובץ שמעתתא ק"א דף כד. אות יח' בקונטרס אגרת בקורת דעובר על לפ"ע דוקא אם עבר הלה את האיסור ואם לא מיהו עבר על איסור דרבנן, וכ"כ בקובץ שמעתתא קונטרס א' סי' ט"ו אות ד'.
ועינא דשפיר חזי להרב קרבן אליצור שכתב עפ"י דברי הריטב"א דאינו עובר אלפני עיור אלא אם עשה הלה את האיסור וכ"כ ביעיר אוזן מערכת א' אות ק"ג בשם הריטב"א דאסור להלוות וכו' מידת חסידות, והוא תנא דמסייע לאחרונים הנ"ל. וכן משמע מדברי הרמב"ם בפ"ו דמסכת תרומות מ"ג דאין עובר אלפ"ע אלא אם עבר הלה את האיסור שכתב: "המתעה אותו וכו' אבל הוא עובר על הכתוב שאמר ולפני עור ל"ת מכשול אם היה הוא סבה לעבור עבירה", עכ"ל. ולכאורה דברי הרמב"ם הללו סותרים למ"ש בסוף פרק ב' מהלכות מלוה דהבאנו לעיל. וראיתי להרב שדי חמד שתירץ את דברי הרמב"ם שאין כוונת הרמב"ם לומר שדוקא אם עשה הלה את האיסור הוא דעובר אלפני עיור, אלא כונתו להטיל תנאי שאינו עובר אלא באופן שאם לא היה המכשיל לא היה אפשר לו לעשות העבירה וכדאמרינן בש"ס דדוקא בדקאי בתרי עברי דנהרא לאפוקי באם בלא המושיט יכול לעשות העבירה דאז אינו עובר שוב. ולפי תירוץ זה דעת הרמב"ם מסייע לרב יד מלאכי הנ"ל ודלא כדעת הריטב"א. וכן הביא היד מלאכי ראיה לסברתו מתשובות הר"ן, כנה"ג ומוהר"א ששון. וכן ראיתי להמאירי בחידו' למס' מועד קטן דהוא עוד תנא דמסייע יד מלאכי הנ"ל שכתב וז"ל: "המכה את בנו הגדול עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול שמא לא יסבול ונמצא מבעט בו, וכן כל כיוצא בזה", עכ"ל. וכן מובן מדברי הפר"ח במערכת ל' אות ה' דאנתינה קפיד רחמנא. וכן דעת הרב מקנה אברהם בסימן רל"ו (מהדורא בתרא), וכן דעת תפארת אדם והתה"ד והחקרי לב ומרן החבי"ב והחתם סופר והחפץ חיים (לאווין ג', ועיין בבאר מים חיים), ורבים וכן שלמים אזלי בשיטתיה דאף בהושטה בלבד עובר אלפני עור.
וכתב השד"ח (שם) דאף למ"ד דאין עובר אלפ"ע אלא א"כ עבר הלה את האיסור בודאי יש איסור על עצם ההושטה דשמא יעבור על איסר לפ"ע. [אך לדברי הריטב"א שהביא הרב יעיר אוזן לעיל דמלוה בלא עדים מידת חסידות משמע דאף על ההושטה ליכא איסור]. ותמוה לי מה שהעיר שם על הרב ארעא דישראל שהבין הרב שדי חמד מדבריו שרב דאמר במלוה בלא עדים עובר משום לפני עיור היינו אפילו היכא דברור לו שלא יכפור הלוה, ע"כ. לא הבנתי דבריו כיצד הבין כך ברב ארעא דישראל הרי אם עובר אף בהיכא שברור לו שלא יכפור הלוה א"כ חולק הוא על התוס' והרא"ש דכתבו דמותר להושיט נבלה לישראל המוחזק בכשרות? אלא כל האיסור (ואף מדרבנן) היכא דיש חשש שמא יעבור אידך על האיסור, וכן מתבאר מדברי הרב, ע"ש.
ולענין הלכה, הנה הרב שדי חמד לא הכריע וכתב דזה תלוי במחלוקת אם לוקין על לאו דלפני עיור וכתב דצ"ע כאיזו סברא אית לן למינקט. ובביאור אם לוקין אלאו לפ"ע (אות יח') הביא את דברי ספר החינוך (מצוה רל"ב) דחילק בלאו זה דשני דברים כלולים בו: א). שלא להשיא לחברו עצה רעה. ב). שלא להושיט כוס יין לנזיר, ואחר שסיים פרטי לאו זה כתב ספר החינוך שאין לוקין על לאו זה מפני שאין בו מעשה, ע"כ. ונראה ודאי דעל שניהם הוא אומר דאין לוקין. וכתב הרב שדי חמד בשלמא משיא עצה רעה, לאו שאין בו מעשה הוא, אך מושיט כוס יין לנזיר הרי מעשה עביד דקאי בתרי עברי דנהרא וזה מושיטו אליו, ולמה לא ילקה? והוסיף השד"ח וכתב, בשלמא למ"ד דאינו עובר אלפני עיור אלא אם כן עבר אידך את האיסור שפיר, דיש לומר דמעשה ההושטה לא חשיב מעשה של איסור כיון דהדבר תלוי בחברו, דאם לא יעשה הוא האיסור מה שהושיט לו חברו מעשה קוף בעלמא הוא, אך לדעת הסוברים דאניתינה קפיד רחמנא והרי נתן ואף אם לא יעשה זה האיסור עובר המושיט. ודחה דבריו בספר פרי יצחק (ח"ב סי' מ"ט), דהא אף אם אינו עובר אא"כ נכשל חבירו, פשיטא דהעבירה דלפנ"ע אינה נעשית באותה העת, דהלא אז אין המכשיל עושה מאומה, ורק שייך למימר דע"י שנכשל חבירו עובר למפרע על מה שנתן מכשול לפניו, וא"כ אכתי איכא מעשה בין לסברא הראשונה ובין לסברא האחרונה, ועוד דמשכחת ליה ע"י מעשה לכו"ע בגוונא דבנתינת המכשול נעשית העבירה, כגון ישראל המקדש גרושה לכהן. וע"כ דצריך ליישב המפרשים דלאו דלפנ"ע אין בו מעשה באופן אחר, עכ"ד.
שו"ר להרב טל אורות (דף י"ד ע"א) שכתב, דלאו לפ"ע אין לוקין עליו משום דהוי לאו שבכללות וכן כתבו הרמב"ן והרשב"א בחידושיהם למס' יבמות דף פד' והביא דבריהם מרן החיד"א במחזיק ברכה (יו"ד סי' ס"ב), וכן כתב מרן כסף משנה בהלכות כלאים (פרק יו"ד הלכה ל"א), וכן כתב הריטב"א בחי' לקידושין (לב) והביא דבריו הרב מקנה אברהם במהדורא ב' אות רל"ד, וכן בספר המצות שרש ט' שכתב דאין לוקין משום דהוי לאו שבכללות וכן דעת הרב שואל ומשיב בשו"ת נודע ביהודה חלק אה"ע (מ"ק סי' פ"א אות ב' וסי' פ"ב אות א'), ולפ"ז יתורצו אלו שסוברין דעובר על לפני עור בנתינה גרידא, דאין לוקין עליו משום דהוי לאו שבכללות. ובפתיחה לס' ראש יוסף על מס' שבת כתב שלוקין על לאו דלפ"ע, ואפשר שגם הוא מסייע לאותו מ"ד, מ"מ לא ידעתי מנ"ל שלוקין עליו דהראשונים פה אחד אמרו דאין לוקין על לאו זה.
עוד מתבאר מדברי הרב יד רמה (ב"ב כ"ו) וחזו"א (הל' עכו"ם סי ס"ב) והתורה תמימה דאין מקרא יוצא מידי פשוטו ואף הנותן מכשול לפני עור ממש עבר על האיסור. וז"ל התורה תמימה (פר' קדושים): "אך לפ"ז יתחדש דין אחר מחודש במש"כ הפוסקים, דעל לאו דלפנ"ע אין לוקין עליו משום שאין בו מעשה ויתחדש דבאופן שיש בו מעשה דהינו בנותן מכשול ממש לעור עיניים, יהיו לוקין ע"ז, וצ"ע שלא העירו בזה הפוסקים", עכ"ל. מ"מ שלמים וכן רבים ס"ל דהמקרא יוצא מידי פשוטו שכן מתבאר מדעת ספר החינוך הנ"ל ומדברי הרמב"ם בסה"מ (לאוין רצ"ט), והסמ"ג (לאוין קס"ח), והאחרונים נתנו טעם לדבריהם.
המורם מן האמור: שאין הכרעה ברורה בענין, אם עובר דוקא משעת נתינה או דוקא משעה שיעבור אידך על האיסור, ונקטינן לחומרא כדעת רוב הפוסקים דהוי איסור דאוריתא בנתינה בלבד דהרבה ראשונים סבירא להו הכי וביניהם הר"ן המאירי, וכן כתב הרב שד"ח בדעת הרמב"ם. ועוד, שאפשר שכן דעת מרן שכתב דאין לוקין משום דהוי לאו שבכלות. וכן נראה ע"פ דברי הראשונים דהמקרא יוצא מידי פשוטו והנותן מכשול בפני עור ממש לא עובר על לאו דלפ"ע, נ"מ דאם נתן המכשול ועוד לא נתקל בו הלה ע"פ מה שכתבנו ע"פ שיטת רוב הפוסקים דעובר על האיסור משעת הושטה ה"נ דעובר משעת הנחה. ונראה שאין לוקין על לאו זה, משום דהוי לאו שבכללות כמש"כ בספר המצוות והריטב"א והרשב"א והרמב"ן ועוד ראשונים ושכן היא דעת מרן והרבה אחרונים. זהו הנלע"ד.
סימן קמג - אם חל איסור לפני עור כשחבירו לא נכשל
מאת ר' משה מיכאלי / מחוברת סיון-אלול תשס"ג (שנה ג') סי' סב
ראיתי ונתון אל לבי לדון במ"ש הרב יד מלאכי (כללי 'ל' אות שס"ז) מי שמושיט כוס יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח ואין הנזיר שתה את היין והבן נח לא אכל את האבר מן החי, גם כך עבר המושיט משום "ולפני עור לא תתן מכשול", שהרי ממשמעות הפסוק על הנתינה הקפיד רחמנא והרי נתן. והביא ראיה לדבריו ממו"ק (יז.) דאמתיה דבי-רבי חזיתיה לההוא גברא דהוה מחי לבנו גדול , אמרה ליהוי ההוא גברא בשמתא דקעבר משום ולפני עור לא תתן מכשול דתניא לפני עור לא תתן מכשול במכה לבנו גדול הכתוב מדבר. ע"כ. ופירש"י דכיון דגדול הוא שמא מבעט באביו והוה ליה איהו מכשילו, עכ"ל. ומבואר שמיד כשהאב מכה את בנו עובר על ולפני עור אף שיתכן שהבן לא יבעט בו (דייק מדברי רש"י שכתב "שמא" מבעט באביו). וכן הביא סיוע מדברי שו"ת זקן אהרון סי' פח, שלא שייך איסור "ולפני עור" אלא קודם שחטא. אולם הוקשה לו מקידושין (לב.) דרב קרע שיראי באנפי רבה בריה, אמר איזול איחזי אי רתח אי לא רתח, והיקשו שם בגמ' ודילמא רתח וקעבר אלפני עור לא תתן מכשול, והשיבו דמחיל ליה ליקריה. משמע דוקא כשירתח יעבור על "ולפני עור", ותירץ היד מלאכי שמיד שקרע את שיראי בנו עבר על ולפני עור משום שמא בנו ירתח ומה שהיקשו בגמ' "ודלמא רתח" הכוונה משום חשש זה עבר על "ולפני עור". והוסיף עוד ראיה מדברי מהר"א ששון בסי' קסב, שהמלוה לחבירו בריבית, האיסור הוא בתחילת ההלואה אע"פ שהלווה לא יתן את הריבית, ודייק מהר"א ששון מהפסוק את כספך לא תתן לו בנשך ,כלומר משעת הנתינה שאתה מלוה אותו, וכתב הכנה"ג יו"ד סי' קס הגה"ט אות ו' דלדעת מהר"א ששון גם הלוה עובר משעת הלואה אלאו דלא תתן מכשול, שנותן מכשול למלוה לעבור על איסור ריבית ושכ"כ בשו"ת הר"ן. עכת"ד הרב יד מלאכי. ואנא עבדא נתתי דעתי העניה להפליג בי"ם הגדול, וזה החלי בעזרת צור גואלי.
מ"ש הרב יד מלאכי שממשמעות הפסוק ולפני עור לא תתן מכשול אנתינה קפיד רחמנא ובנ"ד הרי נתן וקעבר. נראה שהבין שהמילה מכשול כוונתה דבר שאפשר להכשל בו, וכוונת הפסוק לא תתן דבר שאפשר להכשל בו. ואינו מוכרח שאפשר שכוונת הפסוק שלא יתן שום דבר שיהיה לעור מכשול בסופו, ודוקא כשיכשל יעבור על לאו זה. ומה שהביא ראיה מפירש"י במו"ק (יז.) ממעשה שפחתו של רבי, נלע"ד לבאר את דברי רש"י אחרת, וה"פ דכיון דגדול הוא שמא מבעט באביו ואז כשיבעט הוה ליה איהו מכשילו. וכן משמע מדברי ר' חננאל שכתב שם שכיון שהוא גדול חוזר גם הוא ומכה אביו זה ונמצא כי אביו גורם לו והכשילו ומדברי הריא"ז שכתב שמחציף פניו כנגדו, משמע דוקא כשעבר עבירה עובר הלה אלפני עור. אגב אבוא להעיר מדוע היד מלאכי ממרחק הביא לחמו מסוגיא דאלו מגלחין במו"ק ולא הביא ראיה לדבריו ממס' ע"ז (ו:) (ששם סוגית נידונו של היד מלאכי) מפירש"י (ד"ה לא יושיט) וז"ל: לא יושיט אדם כוס יין לנזיר שמא יבא לשתותו, עכ"ל. משמע אף שיתכן שלא ישתה גם עובר אלפני עור. ושו"ר להרב אהל ישרים (מע' 'ל' סי' יג) שהעיר כן על היד מלאכי, ובשד"ח (כללים מע' 'ו' כלל כו אות א) הביא בשם הרב שנות ימין שגם תמה על היד מלאכי למה לא הביא ראיה מגמ' ע"ז (ו:), אולם השד"ח תירץ שמשם אין ראיה שגם היד מלאכי יודה שאינו עובר אלפני עור כל עוד שהלה לא עבר העבירה כיון שלא כתוב בגמ' "עובר אלפני עור", אלא "מנין שלא יושיט" דהיינו מדרבנן, עכ"ז לא זכיתי להבין דב"ק שהרי לשיטת הי"מ שבנתינה עצמה עבר אלפני עור הכ"נ בנתינה עצמה יעבור, ומדוע כתב רק מדרבנן, מ"מ נראה שגם משם אין ראיה, כי גם רש"י סובר כדפרישית שלא יתן שמא יבא לשתותו ואז כשישתה יעבור הלה אלפני עור. [וכ"כ הרב שדה חמד הנ"ל בהמשך דבריו בדעת רש"י]. ולא בא רש"י אלא להוציא מידי טעות, שכל המתבונן בברייתא שם אינו מבין מדוע שאדם יעבור אלפני עור בהושטת כוס של יין ואבר מן החי, הרי אין הוא מאכילו או משקהו בידיים, ובפסוק כתוב "לא תתן מכשול" ומכשול הוי כשכבר נכשל, לכן פירש"י שמא יבא לשתותו ואז כשישתה יהיה מכשול ויעבור על לאו זה.
ומה שהסביר היד מלאכי בסוגיא דקידושין (לב.) שעל עצם הקריעה עצמה עבר אלפני עור משום חשש שמא בנו ירתח, דחוק הוא, שהפשט שאחרי שירתח יעבור האב אלפני עור, ועוד אם הצדק עם היד מלאכי כשהגמרא הקשתה והרי יכול לכעוס ועל זה עובר אלפני עור, א"כ מהו שתירצה הגמרא דמחיל ליה ליקריה, הרי לא שייך מחילה על כבודו אלא כשיכעס, ולשיטת היד מלאכי הוא עובר אע"פ שלא יכעס בנו. וי"ל טענה זו ומ"מ הפשט נראה יותר כמ"ש לעיל. ומ"ש ראיה מדברי מהר"א ששון שכמו שהמלוה בריבית עובר על איסור לא תשיך משעת הלואה כך גם הלוה עובר על ולפני עור משעת הלואה אע"פ שלא יתן לו הריבית, נראה דאינו דומה לנ"ד, דהתם הסכם ההלואה בריבית הוי איסור ולכן הלוה עובר על ולפני עור, אולם בנ"ד דמיירי באיסורי אכילה וכדו' שבקבלה עצמה אין שום איסור, המושיט אינו עובר אלפני עור עד שיעבור חבירו העבירה.
ותבט עיני להרמב"ם בסה"מ (ל"ת רצט) שכתב וז"ל: ולאו זה כולל גם כן מי שיעזור על עבירה או יסבב אותה כי הוא יביא האיש ההוא לעוון ובעזרתו הכשילו וחזר עור ויפתהו ויעזרהו להשלים עבירתו או יכין לו סיבת העבירה, עכ"ל. מוכח מדברי קדשו שדוקא כאשר עבר האיש עבירה עובר הלה משום ולפני עור, כי לא תתכן לשון עבירה או עון אלא כשנכשל דוקא. ועוד ממ"ש "ובעזרתו הכשילו" משמע שכבר נכשל. גם הרב קרבן אליצור (ד' קמ ע"ג) דקדק מדברי הריטב"א (ע"ז סג.) דאם נותנים לאדם האיסור עצמו, אפילו שיהיה ספק בשעה שנותנים לו אם יעשה האיסור, עבר בלפני עור אם עשה הלה האיסור ואפילו אם אין נותנים לו האיסור עצמו אם אינו ספק לנו שיעשה האיסור דאסור ועובר אלפני עור. ע"כ. משמע דדוקא אם עשה איסור הוא דעבר אלפני עור. ובשד"ח הנ"ל הביא ראיה לדברי הקרבן אליצור מדברי הרמב"ם בפירוש המשניות מס' תרומות (פ"ו מ"ג), וז"ל הרמב"ם: העיקר אצלנו וכו' והתעה אותו או המכשילו או מצוה עליו או המסייעו לדבר עבירה בשום פנים ממיני הסיוע ואפילו בדיבורו הקל הוא נענש מהשי"ת כפי שעושה באותו הסיוע או ההכנה וכו' אבל הוא עובר על הכתוב שאמר ולפני עור לא תתן מכשול אם היה הוא סיבה לעבור העבירה, עכ"ל. ושכן הוכיח הרב שנות ימין (ח"ב ד' ו) מדברי הרמב"ם הללו. אולם בסוף דבריו ניסה השד"ח לישב דברי הרמב"ם שלא יסתור את דברי היד מלאכי, שכוונת הרמב"ם להטיל תנאי שאינו עובר אלא באופן שבלעדיו לא היה אפשר לחבירו לעשות העבירה וכדאמרינן בע"ז (ו:) דדוקא דקאי בתרי עברי דנהרא, לאפוקי אם בלעדיו אפשר לו לעשות העבירה, דאז אינו עובר. ודוחק הוא, דאפילו אם זו כוונת הרמב"ם בסוף דבריו, מ"מ בתחילת דבריו מבואר מלשונו שהזכיר את המילים "מתעה", "מכשילו", "מצוה עליו", "המסייעו", שמשמעותן דוקא כשעובר העבירה.
נהדר אנפין למעשה שפחתו של רבי במו"ק (יז.), הנה השד"ח הנ"ל כתב שפשט המעשה מורה שהשפחה נידתה אותו אדם ללא שהבן הגיב כלל, דאי מיירי שראתה שהבן הגיב לא היו בעלי הש"ס משמיטים הדבר. א"כ מה יענו הרמב"ם והריטב"א לגמ' זו, ותירץ ע"פ דברי היד דוד בחי' למו"ק שהמכה לבנו הגדול עובר איסור דרבנן כשאין הבן מחזיר לו, אבל אם מחזיר לו הוי איסור דאורייתא ולפני עור, ולכן מה שנידתה השפחה את אותו אדם היה על שעבר מדרבנן ומה שהביאו בברייתא פסוק אסמכתא בעלמא הוא והרמב"ם והריטב"א דיברו על איסור דאורייתא כמובן. ע"כ. איברא דחזי הוית להרמב"ם פ"ו מהל' ממרים הל"ט וז"ל: והמכה בנו גדול מנדין אותו שהרי הוא עובר על ולפני עור לא תתן מכשול, עכ"ל. ומשמע שעל עצם ההכאה חייב האב בלאו זה, וזה סותר למה שכתבנו בדעת הרמב"ם. אלא די"ל דמ"ש דעובר על ולפני עור, מדרבנן ואסמכתא בעלמא הוא.
ובהיותי חוקר בשד"ח הנ"ל ראיתי לתקיפי ארעא דישראל (מע' ל' אות ה) שגם הוא מסכים לדברי הי"מ והוכיח מדאמרינן ב"מ (עה:) אמר רב יהודה אמר רב כל מי שיש לו מעות ומלוה אותם שלא בעדים עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול ופירש"י שעולה על רוחו לכפור, משמע דאע"ג דאינו ברור בודאי שיכפור כדאיתא התם שרב אשי ביקש מרבינא י' זוזי ורבינא ביקש ממנו שטר ועדים ושאלו רב אשי אפי' אני צריך והשיב לו כש"כ שהוא צריך שמא ישכח מחמת לימודו. וכתב השד"ח שמתבאר מדברי ארעא דישראל שבמעשה רב אשי ורבינא יש משום לפני עור וסתרו מדברי הב"ח חו"מ רס"י ע' שבת"ח ליכא משום לפני עור אלא גורם קללה לעצמו. מ"מ גם מפירש"י אמימרא דר"י א"ר אין ראיה, שנבאר דברי רש"י כמו שביארנו אותם עד עתה, שעולה על רוחו לכפור ואז כשיכפור יעבור על לפני עור. ועוד יש להוכיח מדברי ריש לקיש שאמר שגורם קללה לעצמו ופירש"י כשתובעו וזה כופר וכו', מבואר שגורם קללה לאחר שיכפור, א"כ נסביר כך גם את דברי רב שעובר על לפני עור אחרי שכופר. ועיין בשד"ח הנ"ל במ"ש לישב שיטת הריטב"א בדרך אחרת. גם התפארת אדם אע"פ שכתב שאין ראיותיו של היד מלאכי מוכרחות הסכים לדינא ליד מלאכי והביא ראיה מדין מסית את חבירו דאף אם לא הועילו מעשיו גבי הניסת חייב המסית והה"נ בלאו דלפני עור אף אם לא עבר העור, מ"מ המושיט עובר אלפני עור דאנתינה קפיד רחמנא והרי נתן. ונלע"ד דיש לחלק בין מסית לנ"ד כי עוון מסית חמור מאוד ודבריו גופא הם איסור שמדבר נגד השם בכך שמשכנע אנשים לעבוד ע"ז ובו התורה אמרה שהדיבור עצמו הוא איסור, משא"כ בנ"ד דמנ"ל שאסור אע"פ שלא עבר עבירה ועוד העבירה אינה נעשית בהושטה, אלא תלויה בזה שהושיטו לו אם יעשה אותה או לא. גם הרב פתח הדביר הסכים להיד מלאכי והביא ראיה מסנהדרין סד: יכול מסר ולא העביר יהיה חייב ת"ל להעביר. ומתבאר שאם לא היה כתוב להעביר אלא לא תתן למולך היינו אומרים שחייב על נתינה לחוד. ומכאן למד לנ"ד שכתוב לא תתן מכשול, שבנתינה בלבד עובר. וגם משם נראה דאין ראיה ואדרבה מדברי רש"י (ד"ה לא תתן) יש ללמוד להפך וז"ל: משמע ליה לתנא נתינה הבאה לכלל העברה ולא משמע ליה נתינה ע"מ להעביר לחיוביה על נתינה לחודה, עכ"ל. והה"נ לנ"ד נתינה הבאה לכלל מכשול שיכשל בו.
והנה השד"ח הביא דברי הגר"מ רבינוביץ' מקובץ יגדיל תורה סי' קא שכתב שאם לא עבר האדם העבירה שהושיטו לו נראה דפקע האיסור דלפני עור מהמושיט דהוי כנתכוין לבשר חזיר ועלה בידו בשר טלה. ותמה עליו השד"ח שהמתכוין לבשר חזיר ועלה בידו טלה צריך סליחה וכפרה וכן באשה שנדרה ולא ידעה שבעלה הפר לה שצריכה כפרה ועוד שבשר חזיר אסור באכילה וזה שעלה בידו טלה לא עבר שום איסור משא"כ בלאו דלפני עור דהנתינה עצמה היא גוף האיסור. ובעניותין לא הבנתי מדוע את מאמר מרדכי הסת'ר עושה, אפשר לומר שמ"ש הגר"מ רבינוביץ' כמתכוין לאכול חזיר וכו' כוונתו שאין עשה איסור מהתורה, אבל מ"מ מכין אותו מכת מרדות מדרבנן וכמ"ש הרמב"ם (הל' נדרים פ"יב הל"יח) והה"נ בנ"ד כיון שאין מחשבתו התקיימה פטור הוא מ"מ מאיסור תורה ומ"ש הגר"מ רבינוביץ שפקע איסורו הכוונה מן התורה. גם מה שדחה השד"ח שחזיר נאסר באכילה וכל זמן שלא אכל פטור משא"כ בלפני עור שהנתינה עצמה היא גוף האיסור, י"ל שהנתינה היא גוף האיסור דוקא כאשר השני עובר העבירה, אבל כשאינו עובר כאילו לא נתן ודמי לבשר שנתחלף.
ובצאתי חפש'י מצאתי און לי במס' נדה (נז.) דנאמנים הכותים לומר איפה קברו את נפליהם נפ"מ להיזהר מטומאת מתים, ופריך והא לית להו ולפני עור לא תתן מכשול ופירש"י לא דרשי ליה במחטיא את חבירו ולא איכפת להם אם אנו חוטאים על פיהם, עכ"ל. ומוכח מדברי קדשו שדוקא שחוטאים עוברים על לאו זה. וכן משמע מלשון רש"י ע"ז (ו. ד"ה ולפני עור) וז"ל: דמזבין ליה בהמה ומקריבה לעבודת כוכבים ובני נח נצטוו עליה וכו' ונהי דאמרן עמד והתירן, מיהו אל יעברו על ידיך וכו' ואהכי קא עבר ישראל משום ולפני עור לא תתן מכשול, עכ"ל. משמע דבעינן שיקריבה כדי שיעבור על לפני עור וגם שלא יעברו ע"י. וכן איכא למידק מתוס' ע"ז (ו: ד"ה מנין) וז"ל: ולפי זה אסור להושיט למומרים לעבודת כוכבים דבר איסור אע"פ שהוא שלהם כי הדבר ידוע שיאכלוהו והוא נאסר להם, עכ"ל. ומשמע דוקא שיאכלוהו, דאל"כ הול"ל שמא יאכלוהו. וכן ראיתי לשאילתות (פר' נח שאי' ו) שכתב שאסור לאכול אבר מן החי ואפי' להאכילו לגוי אסור דאף הם מצווים כדאיתא בע"ז (ו:), ומזה שכתב שאסור להאכילו לגוי ולא אסור לתיתו, משמע דלפני עור איכא דוקא כשעבר העבירה. וכן בקדש חזיתיה לרב חפץ חיים (לאוין אות ד) בבאר מים חיים, בדין איסור ולפני עור לא תתן מכשול ומשמע מדבריו שאיסור לפני עור הוא דוקא כשעובר העבירה. וכן מדוקדק מלשונו שמזכיר גבי המספר לה"ר דעבר נמי ולפני עור גם הוא וגם המקבל ומשמע דוקא כשקיבל דבריו, הא לאו הכי לא עבר, דלא נקט "שומע" כמו שמזכיר בהמשך דבריו גבי איסור השומע שעובר אלפני עור שמכשיל את המספר. והלום ראיתי לקהילות יעקב (קנייבסקי) עמ"ס ע"ז סי' ג אות ב שכתב בנידון היד מלאכי שהתוס' והר"ן (ע"ז טו:) סוברים דלא עבר אלפני עור אלא כשעובר השני את האיסור. ע"ש. ולעד"נ דלא דמי ראייתו לנ"ד, דסוגיית הגמ' שם דנה בספק לפני עור אי קא חייב או לא, והר"ן סובר דספק לפני עור חייב אא"כ הוברר הדבר להיתרא.(וע"ע בשד"ח כלל כו אות י,כג).
אחרי הודיענו ה' כל זאת נראה שמי שהושיט איסור לחבירו וחבירו נמנע ולא עשאו אינו עובר על ולפני עור לא תתן מכשול מהתורה שהרי כמה ראשונים ואחרונים שהבאנו בס"ד ס"ל דלא עבר ואע"פ שרבו הפוסקים שסוברים שאסור מהתורה, מ"מ אין לנו לעזוב פשט דברי רבותינו הראשונים. ועוד, שדברי החולקים לפע"ד אינם מוכרחים כמו שנתבאר בס"ד.
סימן קמד - האם מותר לאדם לספר לשון הרע על עצמו?
מאת ר' דוד פרץ / מחוברת אייר תשס"א (שנה א') סי' לט
יש סיפור שמספרים על החפץ-חיים, שפעם פגש בו בעל עגלה עם מרכבה ושאלו, אם יודע היכן גר החפץ חיים? שאלו החפץ חיים, למה אתה צריך אותו? ענה לו אותו אדם כי הוא רוצה לקבל ממנו ברכה. אמר לו החפץ חיים, לך לביתך וה' יברך אותך, הוא לא כל כך צדיק כמו שאתה חושב. הרים בעל העגלה את המקל שמכה בו את הסוסים והכה בו את החפץ חיים. כעבור שעה קלה, הגיע אותו אדם לביתו של החפץ חיים, וכשנכנס אליו ראה שזה אותו זקן שהוא הכהו, מדי התעלף מפחד ובושה. לכשהתרענן, אמר לו החפץ חיים שירגע, כי הקב"ה הענישו על זה שהוא דיבר לשון הרע על עצמו. ומכאן רואים שלשה"ר אסור אפילו על עצמו. (מתוך ספר מרפא לשון. וע"ע בס' מאיר עיני ישראל ח"א עמ' 154-155 שהובא הסיפור הנ"ל בשינוי קצת ובהערה שם).
ברם דא עקא, שכתב החפץ חיים, בספרו הקדוש והטהור "חפץ חיים" בהלכות לשון הרע (כלל א סעיף ט), שאין לגנות את חבירו אפי' שבתוך הגנות שגנה את חבירו, כלל גם את עצמו ואפילו הקדים לגנות את עצמו תחילה. ובאר מים חיים (שם אות טו) כתב מקור לדין, ממה שמצינו בישעיה (פ"ו פסוק ה') כשאמר: "כי איש טמא שפתים אנכי, ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב", השיבו הקב"ה: עליך אתה רשאי, ואין אתה רשאי עליהם. וכדאיתא בילקוט. ע"ש באורך. א"כ ממדרש זה נמצינו למדים, שרשאי אדם לדבר לשון הרע על עצמו, שכן אמר לו הקב"ה לישעיה במפורש, "עליך אתה רשאי"!
אלא שבאמת, ממדרש זה אי אפשר ללמוד כלום, משום שכלפי הקב"ה שלפניו נגלו כל תעלומות חכמה ואין דבר נעלם ממנו, לא שייך בזה איסור לשון הרע ולכן אמר הקב"ה לישעיה, עליך אתה רשאי, שאם לא כן היאך אדם מתוודה לפני הקב"ה ואומר: חטאתי עויתי וכו' לא כן אצל בני אדם אפשר שאין אדם רשאי לדבר גנות אפי' על עצמו בלבד1. ושוב ראיתי להרב שלמה רוזנר שליט"א בספרו שו"ת להחפץ בחיים (סימן כ"ד), שדן בנ"ד וכתב, שיש שרצו להוכיח מן המדרש הנ"ל שרשאי אדם לדבר על עצמו לשה"ר, ודחה ראיה זו כאמור.
אמנם מה שכתב בשו"ת להחפץ בחיים הנ"ל (שם) להביא ראיה מהח"ח בבאר מים חיים (כלל ב' ס"ק ג') שדן שם בפירוש מימרא דערכין (טז.) שאמרו כל מילתא דמיתאמרא באפי תלתא לית בה משום לישנא בישא. ופירש רש"י (שם בד"ה דמיתאמרא) שהבעלים אמרוה בפני שלשה המגלה אותה אינו לשון הרע שזה גילה תחילה דעתו שאם תגלה אותו אינו חושש, דמידע ידע שסופה להיגלות, דחברך חברא אית ליה, וזה מגלה לחבירו, וזה לחבירו, עד שיודע. עכ"ל. ומשמע מזה שאפשר להעביר הלאה את מה שסיפר הראשון, אפילו שזה יהיה גנאי עליו, ואם באמת היה איסור על המספר לספר גנאי אפי' על עצמו, היאך היה מותר לאחרים לילך ולספר מחמת שהמספר עצמו אינו חושש. אלא על כורחנו שאין איסור לאדם לספר על חבירו אם הסכים חבירו שידברו עליו שכיון שמותר לאדם לספר על עצמו יכול לספר. (ואע"פ שיש שתי פירושים בכוונת רש"י במה שכתב "בעלים", כמו שכתב הח"ח כלל ב' ס"ג, מ"מ כבר ביאר בשו"ת להחפץ בחיים (שם) לפי ששני הפירושים מבואר יוצא מפרש"י שמותר לאדם לספר גנאי על עצמו כיעו"ש).
ולכאורה נראה דאי משום הא לא איריא, שהרי בבאר מים חיים (כלל ב' ס"ק א') הביא לנו את פירוש הרשב"ם להאי מימרא דכל מילתא דמיתאמרא וכו' שאם אחד סיפר על חבירו דברי גנות בפני שלשה [ועבר בזה על איסור רכילות אע"פ שסיפר בפני שלשה], מותר אח"כ לאחד מן השלשה, לילך ולספר הגנות למי שדיברו עליו, (ונראה שמכ"ש שמותר לספר למישהו אחר, שבזה לא שייך שנאה על זה שסיפר). וגם הרמב"ם פירש מימרא הנ"ל באופן זה, אלא שהוסיף שגם זה אינו מותר רק בדרך אקראי אבל לכתחילה אין לאחד מן השלשה לילך לספר. והביאו הח"ח להלכה בסעיף ג' בשם יש-אומרים. ע"ש. הנה עינינו הרואות, כי אפילו אם הראשון עבר על איסור "לא תלך רכיל" כשסיפר בפני שלשה, מ"מ מותר לאלו השלשה לספר הלאה. א"כ גם בפירוש רש"י הנ"ל, אפשר לומר, שאע"פ שלאלו השלשה, מותר לספר, אבל הראשון שסיפר, (דהיינו זה שקראו רש"י "הבעלים") עבר על לשה"ר, אפילו שדיבר רק על עצמו. ומה שלא כתב הרב חפץ חיים, שהבעלים עברו על לשה"ר, הוא משום דלא נחית לדין המספר, משום דקעסיק בדינא דאפי תלתא.
ואחרי כתבי כל זאת נראה לי שאין זו דחיה כלל, משום שאם באמת הח"ח לא נחית לדינא דהמספר, מדוע בסעיף ג' כתב, אף דהוא (היינו המספר) עבר בודאי על איסור לשון הרע וכו' ע"כ. והרי שלך לפניך שאע"פ שדן בדין אפי תלתא, לא חסך מלהזכיר דין המספר עצמו. וא"כ גם כשהביא פירוש רש"י היה יכול לחרוץ את דינו של המספר (שמוכנה בפי רש"י "הבעלים"), אם באמת היה עובר על איסור לשה"ר, משום שדיבר על עצמו. אלא ודאי, שבאמת מוכרחים לומר שאין איסור על המספר כשדיבר על עצמו וכמ"ש בשו"ת לחפץ בחיים הנ"ל. ודבריו נכוחים למבין ויש להביא עוד ראיה שאין איסור לאדם לספר לשה"ר על עצמו, ממ"ש הח"ח (כלל ז' סעיף ו') וז"ל: ואם אחד בא אצלו ומספר לו את עניניו, ובתוך סיפורו סיפר לו איזה דבר שהוא גנות לעצמו ולחבירו, אינו מותר להאמינו רק על עצמו לא על חבירו. ע"כ. ואם היה איסור לשה"ר אף אם מספר על עצמו, גם על המדבר היה אסור להאמין. (והנה עינינו הרואות, שלא זכר שר הח"ח כלל מדינו של זה המספר, ואילו באמת היה איסור לספר לשה"ר על עצמו, לא היה הח"ח חוסך שבטו וכנ"ל).
ולא נותר אלא לברר עוד ענין אחד, כי הנה יש לנו דין שהמאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעוה"ב. וזאת משום שאין הגוף שייך לאדם, וגם לא נשמתו, אל הכל שייך לאדון הכל, ולכן זה שמאבד עצמו הריהו משחית רכוש של בורא עולם, ועל זה יתן את הדין. ולכאורה נאמר גם כאן, שזה המדבר לשה"ר על עצמו, הרי הוא עובר על איסור לשה"ר בזה שמבזה את עצמו, על שמגנה יהודי – בנו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, והתורה אמרה "לא תלך רכיל". אולם באמת שלא קרב זה אל זה, מפני שדין המאבד עצמו לדעת נלמד מן הפסוק שנאמר: "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש" ונאמר עוד: "שופך דם האדם באדם דמו ישפך" וזה מדבר על המאבד עצמו לדעת. אבל במדבר לשה"ר על עצמו, אין ע"ז פסוק בתורה, שכל מה שאסרה התורה לדבר לשה"ר זהו דוקא על הזולת, ורבו הפסוקים על זה, כגון לא תלך רכיל "בעמך", ואהבת לרעך "כמוך" שהם מדברים דוקא על בין אדם לחבירו. ולא שייך בזה לומר שפוגע ברכושו של בורא עולם.
ודע שאם אדם שב בתשובה ומספר לאחרים את כל אשר קרהו בתקופת היותו אדם שאינו שומר תורה ומצוות, ובזה הוא מקרב בנים רחוקים לאביהם שבשמים, מפני שהם שומעים ממנו את ההבדל הגדול שבין חייו הקודמים לחייו שחי עתה, ורואים עין בעין שכל העולם הזה כולו הבל הבלים אחד גדול, והעיקר והיקר מכל זו תורתנו הקדושה, אדם כזה ודאי שלא עובר על איסור כלל, ולהיפך למצוה תחשב לו, שזוכה ומזכה את הרבים. ועל מקרה כזה לא דיברנו כלל.
והנה אודות מה שכתבנו לעיל כי מישעיה אין ראיה ממה שאמר לבורא עולם כי איש טמא שפתים אנכי וכו' ואמר בורא עולם עליך אתה רשאי לספר, אבל לא על עם ישראל, והטעם לכך שאצל בורא עולם, לא שייך לשה"ר כשמדבר על עצמו לפני ה'. הקשה על זה ידיד נפשי ר' ניצן ראובן הי"ו, אם לא לומדים מבורא עולם על לשון הרע, לא היה הח"ח צריך להביא בבאר מים חיים את ישעיה גם לראיה שאפילו שמכניס עצמו לגנות חבירו אסור ע"ש, שהרי אם לא לומדים, אז לא לומדים כלל! ועוד, שהרי אצל יהושע שהיתה מגפה אחרי שחזרו מהמלחמה, אמר ה' ליהושע, שזה בגלל שמישהו מעל בחרם. ושאל יהושע את ה', מי מעל בחרם? ענה לו הקב"ה, וכי נראה לך שאני אספר לשה"ר על בני?!" ע"כ. ולמרות שזה היה דו שיח של יהושע עם בורא עולם, וממעשה זה למד הח"ח (כלל י' ס"ק יא) בבאר מים חיים, שאף המדבר לשם תועלת צריך שיתקיימו בו שבעה תנאים ואחד מהם הוא: "אם יכול לסובב את התועלת באופן אחר, אסור לו לספר אפילו שכל התנאים קיימים", והביא הח"ח ראיה לתנאי זה ממעשה הנ"ל שכאשר שאל יהושע מי מעל? אמר לו הקב"ה, וכי אני דילטור? אלא הטל גורלות ותדע מי זה! כלומר, שאמר לו הקב"ה הרי אתה יכול לגלות בלי שאני אומר לך לשה"ר, ואם באמת לא לומדים מבורא עולם, למה הביא הח"ח מעשה זה בתור ראיה?
ונראה לי לתרץ תירוץ אחד לשתי הקושיות, שבאמת ודאי שאפשר ללמוד ממה שאמר הקב"ה לישעיה או ליהושע שדבר זה או אחר יש בו משום לשון הרע, ואין לך לימוד גדול מזה. אבל ממה שאמר הקב"ה לישעיה עליך אתה רשאי, אין להוכיח שאדם רשאי לדבר לשה"ר על עצמו מפני שכאן דיבר ישעיה לפני הקב"ה שלפניו נגלו כל סתום ודאי שאין כאן אלא וידוי דברים.
ועוד נלע"ד, שאם מדבר אדם גנות על עצמו לפני אדם שאינו מכירו, ולא ידוע שמדבר על עצמו, והיינו שהשומע מכיר את שם האיש שעליו מדברים, רק שלא מכיר את דמותו, כמעשה שהיה עם הח"ח הנ"ל בתחילת מאמרנו, הדעת נוטה שיש להתיר גם בזה, משום דממה נפשך, אם גם אחרי שהוא יגמור לדבר, השומע לא ידע על איזה דמות הוא דיבר, ולא ידע עליו בעתיד, הרי אין כאן לשה"ר כלל. ואם השומע בסוף ידע על מי דיבר המספר, הרי יתגלה לו שהוא דיבר על עצמו, וא"כ למפרע לא היה השום איסור למספר. ומ"מ נראה שזהו דוקא בשאר אדם אבל על ת"ח מפורסם בכל אופן אסור. ועוד חזון למועד.
המורם מכל האמור: מותר לאדם לדבר גנות על עצמו, בפני מי שמכירו ויודע בו שמדבר על עצמו. ואצ"ל אם בדברים אלו גורם לקירוב רחוקים, שאין בזה חשש כלל, ואדרבא למצוה יחשב לו.
ויה"ר מלפני אבינו שבשמים, שנזכה לשמור על פינו ולשוננו מלשון הרע ורכילות, שבזה תלויה גאולתנו, וזה המחסום לכל מיני צרות שלא יבואו. ועיין ילקוט שמעוני פרשת כי תצא רמז תתקל"ג בסופו, ותרפא לנפשך הטהורה. ועיין להח"ח הלכות לשה"ר כלל ט' סעיף ה' בהגה, שהביא דברי הגר"א שעיקר בנין בית היהודי הוא ע"י שמחנכים שלא לדבר לשון הרע ומקפידים על זה מאוד, עד שזה נהיה הרגל לבני הבית. וכאשר יש שמירת הלשון בבית אזי יש אהבת ישראל, ויש עזרה לזולת, ויש שמחה ושלום תמיד, גם עם השכנים ועם כל אדם. אין צרות עין, ואין שנאה וקנאה, בקיצור יש בזה את כל המידות הטובות ללא יוצא מן הכלל. ואתנח סימנא: "להנצל מכל אסון, עסוק בשמירת הלשון!"
סימן קמה - אם הנחקר רשאי לגלות מעשה חבירו
מאת הרב ניצן ראובן / מחוברת כסלו תשס"ב (שנה ב') סי' כה
?????שמעתי מאחד מידידי אודות מעשה שהיה עמו בשכונתו שאחר שהרחיב את ביתו ללא אישור מהעיריה באה אחת משכנותיו להתלונן לפיקוח העיר, ובעקבות תלונה זו קיבל ידידנו הנ"ל צו הריסה על הבניה הנ"ל. וכששמע על כך אחד מהשכנים אמר לו: "אני יודע שאין התוספת הנ"ל מפריעה כלל וגם לא גורמת נזק לאף אחד, אל תדאג בע"ה אני אטפל בענין". וכן עשה, שלח לאותה שכנה מכתב בעילום שם ובו כתוב: "אם תוך 15 יום לא תתבטל התלונה, ישלח לבעלך תמונות שסטית תחת אישך ב"מ". וכשראתה השכנה את המכתב הנ"ל, חשבה שידידנו הנ"ל כתבו. ומיד הגישה עליו תלונה במשטרה, וזימנו אותו לחקירה. ושם נשאל, אם הוא שלח את מכתב האיום. והוא ענה להם בפה מלא: "לא אני שלחתיו". אלא שאחר כך הוסיפו לשאול, אם ידוע לו מי שלחו. ואמר, שהוא יודע מי שלחו (כי השולח עצמו סיפר לו לאחר ששלח) אבל אינו יכול לספר מטעם איסור לשון הרע. אולם החוקר שבעוונותינו הרבים אינו שומר תורה ומצוות לא קיבל את תשובתו הנ"ל. ואמר לו: "אם לא תאמר לי מי כתבו הנני כותב בפרוטוקול שאתה כתבת אותו". ושאול שאל ידידנו הנ"ל האם מותר לו ע"פ ההלכה לומר מי שלחו כדי להציל את עצמו או לא? אז אמרתי לברר דבר זה, ואע"פ שאיני כדאי להכריע בזה, מ"מ תורה היא וללמוד אני צריך, וה' אלוקים יעזור לי.
?????הנה בהשקפה ראשונה עלה על דעתנו, שנידוננו דומה למ"ש רבינו ישראל הכהן זצ"ל בספרו הגדול והנורא חפץ חיים בכלל י' (סעיף י"ז) והא לך לשונו: "אם נעשה דבר שלא כהוגן, ובא ראובן ושאל לשמעון: מי עשה את הדבר הזה? אפילו אם הוא מבין שראובן חושדו בזה, אסור לו לגלות מי שעשה את הדבר, אפילו אם ראה בעצמו, רק ישיב: אני לא עשיתי את הדבר (אם לא שהוא דבר אשר אפילו אם לא היה שואלו ולא היה חושדו כלל בזה, היה גם צריך לספר לו כגון...) וכל זה שכתבנו הוא מצד הדין, אבל ראוי לבעל נפש שיעשה לפנים משורת הדין, ולא ישמיט את עצמו מזה במקום שיוכל להיות שיתודע להשואל ויתבייש פלוני ע"י זה. עכ"ל לשון הזהב. ושם בבאר מים חיים (ס"ק מ"ג) הוסיף בזה"ל: וכל זה אם ע"פ תשובתו זו לא ידע עדיין השואל מי עשה את הדבר, אבל אם ע"י זה ממילא יודע לו העושה, כגון: שהיו שנים בלבד תלוי בזה, אם הוא באמת דבר שאינו הגון, נראה דמותר לדחות זה מעל עצמו, אף שממילא יתגלגל הדבר על חבירו, אבל אם באמת דבר זה איננו עוולה, רק להשואל נראה שדבר זה עוולה צ"ע אם מותר להשיב לו אפילו בלשון אני לא עשיתי את הדבר כיון שע"י זה יתגנדר הדבר על חבירו. עכ"ל.
ומבואר שאם הגנאי הוא עוולה רק להשואל אסור להשיב אפילו בלשון "אני לא עשיתי את הדבר" וכ"ש בנ"ד שאין שנים חשודים אלא הנחקר לבדו בודאי שאסור לו לומר שמו של הכותב שהרי משלוח המכתב הנ"ל לאותה שכנה נחשב כדבר שאינו הגון רק לשכנה שהרי אם באמת אין הדברים הכתובים במכתב הנ"ל נכונים המה למה לה לפחד וללכת להתלונן במשטרה הרי לא יאונה לה רע כלל מהמכתב הנ"ל. ואם יש באמת חשש שמה שכתוב במכתב הנ"ל נכון הוא, אותו השולח מצוה עשה שהרי כעת הפחידה שלא תמשיך בעוד במעשיה. ואם הדבר ברור שעשתה התועבה הזאת בישראל הרי היה חייב אותו שולח להודיע על כך לבעלה כידוע. ואם ילחשך אדם לומר, שאסור לעשות כן. אף אתה צא אמור לו, שרבינו ישראל כהן כתב בסה"ב חפץ חיים (כלל ד' סעיף ד' בהגה"ה שם) להדיא שאם זינתה אשה תחת בעלה וראה אותה, אם יודע שהבעל יאמין לו כשני בני אדם וע"י זה יפרוש ממנה צריך לגלות לבעלה אפילו שראה ביחידי. ע"ש. ואם כן, הדבר ברור שאסור לידידנו הנ"ל לומר לאותו חוקר ביד מי נשלח המכתב הנ"ל.
ומה גם שיש מקום לומר שלאותה שכנה יש דין של מוסרת (כמבואר בש"ע חחו"מ סימן שפח) מפני שצורת הבניה הנ"ל לא היה בה דבר שמזיק לרבים הואיל וידידנו הנ"ל הוסיף רק בלוקים ספורים לשלד שהיה קיים ומבחינה הנדסית אין בזה סכנה ואע"פ שנעשתה הבניה ללא רשיון. ואם היה באמת חשש סכנה, לא זו בלבד שאין לה דין מוסרת אלא מצוה רבה יש בדבר מפני שמונעת סכנה בבניה שאינה בטיחותית. וכבר ראינו בעוה"ר מעין זה באסון "אולמי ורסאי" בחודש סיון אשתקד [ואע"פ שהכל מאתו יתברך מ"מ מגלגלין חובה ע"י חייב] וכמ"ש כיוצ"ב מרן הראש"ל נר"ו בשו"ת יחו"ד (ח"ד סי' ס') וגם בשו"ת תשובות והנהגות ח"א סי' תת"ן ובשו"ת מים ההלכה ח"ב סי' צ"ג פסקו כן והובאו בס' בית היהודי ח"ז "שמירת הלשון" עמו' 127. ואם אותה שכנה לא עשתה כהלכה הדבר ברור שאין אותו שכן (השולח) צריך לסבול מהמשטרה ולכן אסור לידידנו הנ"ל לומר לאותו חוקר ביד מי נשלח המכתב הנ"ל.
?????שוב ראיתי שכן מבואר להדיא ממ"ש החפץ חיים בבאר מים חיים (שם) וז"ל: ונראה לי שדבר זה תלוי במה שמבואר בהגהה בחושן משפט סימן שפ"ח (ס"ב) "היה רואה נזק בא עליו מותר להציל עצמו אף עפ"י שגורם היזק לאחר". ועיין בסמ"ע (ס"ק י) שכתב שאם כבר בא עליו אסור לסלק ממנו בזה, ומשמע מביאור הגר"א שם (ס"ק כט) שהוא מסכים לסמ"ע, והכא נמי אם הוא רואה שנחלט לעת עתה חשדא אצל השואל עליו, אסור לו לגלות כדי להסירה מעליו ולתתה על חבירו. עכ"ל. וכ"ש בנ"ד שאם לא יאמר הנחקר את שם השולח לא ידעו מעולם מי הוא זה ואי זה הוא ששלח את המכתב. והנחקר עצמו לא יאשימו אותו בכתיבת המכתב כי בחקירה עשו השוואה בין כת"י של הנחקר לבין כת"י המכתב ונמצא שלא קרב זה אל זה כלל. ואפשר שיאשימו אותו בשיבוש הליכי חקירה וכיוצא. וא"כ אסור לידידנו הנ"ל לגלות מי כתב את המכתב באמת כדי להסיר מעליו אימת החקירה ושאר עונשים שיגלגלו עליו בעקבות סירובו לגלות שם הכותב.
?????ואסיים בס"ד בעוד ראיה לדברינו הנ"ל, שכידוע יש ז' תנאים שצריך לקיים האדם בטרם יוכל לספר דבר זה או אחר על חבירו ומנאם רבינו ישראל מאיר הכהן זצ"ל בספרו חפץ חיים (כלל י סעיף ב) לך נא ראה. ויש בזה עוד כמה פרטים אשר הביאם הגאון הנזכר באותו פרק הנ"ל עיין שם ואתה תחזה. ובאמת שאפי' אם יתקיימו ששה התנאים הראשונים הנז' שם מ"מ התנאי השביעי שהוא פרט אשר חשיבותו מרובה בנ"ד, והוא, שלא יסובב על ידי סיפורו היזק להנידון יותר מכפי הדין שהיה יוצא אילו הועד עליו באופן זה על דבר זה בבית דין רבני (הדנים ע"פ תוה"ק). ע"ש. ובנ"ד אם ידידנו הנ"ל יספר לחוקר מי כתב את המכתב הנ"ל הדבר ברור שיהיה לו היזק גדול יותר ממה שמגיע לו בדין תורה, מפני שכבר בארנו לעיל לפי דעת תורתנו הקדושה שאותו שולח המכתב לא עשה עבירה כלל משא"כ לדעת "השופטים" של בתי המשפט החילוניים (ומאן דתני "החולניים" לא משתבש) אשר הולכים בנתיבות לא ידעו אבותיהם ואבותינו הקדושים בעוה"ר, מחשיבים דבר זה לעבירה גמורה. ואם כן, לעולם לא יתקיים התנאי השביעי, כי ההיזק שיסובב לשולח בודאי יהיה יותר גדול מאשר אילו היה נידון בבית דין רבני. ובר מן דין, ידוע כי הבא לדון בערכאות הרי הוא כמרים יד בתורת משה רבינו ע"ה שכל חוקותיהם כחוקות הגויים, ודיניהם בטלים ומבוטלים.
?????והנה אע"פ שהבאנו לעיל ראיות ברורות שאין לידידנו הנ"ל לספר לחוקר מי הוא זה ששלח את המכתב לאותה שכנה, מ"מ חוששני לסמוך על דעתי בזה, על כן הצגתי את התשובה הנ"ל לפני מי שגדול הלא הוא מו"ר ועט"ר הגר"ח רבי שליט"א והשיבני לאמר: "הדברים יפים מאד וחכמת אדם תאיר פניו. ובודאי שאסור לספר לחוקרים מי שלח המכתב? שיש כאן עוד סיבה של "הכרת הטוב" שהרי רצה לעזור לו בענין, ויתכן שתבטל את התלונה בפיקוח עי"ז. ולפ"ז גם אם היה נתבע ע"י מורה הוראה תורני שאז דנים עפ"י התורה ולא עפ"י ערכאות ואשה זו מפחדת מהאיומים ורוצה עזרתו של החכם אעפ"כ יהיה אסור לנחקר לומר מי היה ויפרט שאפשר לפתור את הדברים ע"י ביטול תלונתה, ואז לא תפחד ולא כלום. ואף שאמרו (ב"ק מו:) שנזקקין לתובע תחילה וכאן יש תביעה להציל את האשה, אעפ"כ כמו באופן שיש נזק והפסד ואז נזקקין לנתבע. וגם כאן ע"י עיסקת חבילה מסתדרים עם כולם. והאמת והשלום אהבו. ולכן הגב' תבטל תלונתה והאיום ירד מהפרק והנחקר לא יספר לשה"ר. ובנ"ד שזה ערכאות ודינו כע"ז גמור פשיטא שאין לגלות ולא כלום חזק ואמץ. עכ"ל. והוא כדברינו בס"ד ותלי"ת שכיוונתי לדעתו הרחבה.
המורם מכל האמור: אסור לידידנו הנ"ל לספר לחוקר מי שלח את המכתב לאותה שכנה כדי להציל את עצמו כי אם יאמר הרי זה נחשב כלשון הרע גמור (ואף נכנס לגדר מוסר עיין בחו"מ סימן שפ"ח) ולכן ישא בתוצאות החקירה לבדו, ובזכות שמירת הלשון, לא יאונה לצדיק כל און.
סימן קמו - דיבור לה"ר בין בעל לאשתו
מאת הרב ניצן ראובן / מחוברת ניסן תשס"ב (שנה ב') סי' ס
ראיתי ונתון אל לבי במה שכתב הגאון ר' מרדכי גרוס שליט"א בספרו "אום אני חומה" (סי' פז) בענין הנ"ל וז"ל השואל: בדבר דעתו של מו"ר הגרש"ז אוירבעך זצוק"ל דבבעל ואשתו ואיפכא אינו בכלל איסור לה"ר כשמספרים בדברים שמציק להם, כיון דהוא חיוב אישות דילהו שכל אחד יסיר מהשני דאגתו, ועדיפא טפי מספיקו דהחפץ חיים אם איכא איסור לה"ר כשאומרו משום דאגה בלב איש ישיחנה לאחרים.
והשיב הגאון הנ"ל ע"ז בזה"ל: לכאורה בהא הענין דאין לקבל אלא למיחש וכיוצ"ב קשה טפי, דבדרך כלל מתקבל אצל כל אחד מהם יותר מאשר טענת אחר, ומ"מ נראה דשרי מטעם הנזכר. אבל יש לעיין, בגוונא דלא הצרו לו אלא מפריע לו דברים או הנהגות מסויימות של זולתו אם גם מותר או דאמרינן איהו דמזיק לנפשיה. ודברים ששייכו להשקפות להעמידם על צביונם, נראה פשוט דשרי ולא הוי בכלל לה"ר, דהא בהא הוי העמדת ביתם ושייכא לתרוויהו ומותר להזכיר כל מי שנצרך, ובלבד שיכוין להדיא שהמכוון לרוחניות ולא לצרף נגיעות וכיוצ"ב כמבואר בח"ח שם. עוד יש לבאר דהא דהח"ח בהלכות לה"ר כלל י' סי"ד בהערה כתב דאפשר דמשום דאגה בלב איש ישיחנה מותר לספר, ומ"מ נצרך כל השבעה תנאים שהתנו שם. י"ל דהתם דההיתר הוי כיון דהוא כתועלת על להבא כדכתב שם להכי נצרך התנאים, משא"כ בין איש לאשתו אין הכוונה משום תועלת, אלא כיון דהוו כחדא לעניינים אלו שיסיר אחד מהשני מה דמציק לו שרי ולא נצרך לתנאים דאתמר שם. ומה דכתב הח"ח כלל ח' ס"י דאין לספר לנשותיהם כל מה שאירע להם עם פלוני ופלוני וכו' הוא בגוונא שמטרתו להגן על כבודו גרידא, וכדכתב בשבילי חיים שם. וכפי ששמעתי משמיה דאחד מגדולי המשגיחים שליט"א ששאל כיוצ"ב את מרן החזו"א זצ"ל, והשיבו להקל בזה. עכ"ל.
תחילה וראש לא ידענו איה מקום דברי הגרשז"א זצ"ל הנ"ל בין בעל ואשתו ואיפכא אין איסור לה"ר כשמספרים בדברים שמציק להם משום חיוב אישות והיינו שכל אחד יסיר מהשני דאגתו. כי לפי הנראה מדברי רבנו החפץ החיים בספרו הבהיר לא זו בלבד שלא מצאנו מקור נאמן לחילוק זה, אלא אדרבא מכמה מקומות ראינו סתירת דבר זה. על כן אמרתי לקבצם כעמיר גרנה והמעיין יבחר ויקרב.
הנה בהלכות לשון הרע בכלל ח' סעיף י' כתב וז"ל: דאין שום חילוק באיסור הסיפור בין אם הוא מספר לאנשים אחרים קרוביו או רחוקיו או אשתו אם לא דבר שהוא צריך להודיעם מפני התועלת וכו' ורבים משתבשים בזה שמספרים לנשותיהם כל מה שאירע להם עם פלוני ופלוני בבית המדרש ובשוק. והנה מלבד איסור לה"ר עוד הוא מרבה בזה מחלוקת כי היא בודאי תטור השנאה ותריב עבור זה עם פלוני או עם אנשי ביתו וכו' ע"כ השומר נפשו ישמור את עצמו מאוד שלא לגלות לאשתו מעניינים כאלו. עכ"ל. נמצא שאף שמן הסתם יש לבעל צער על מה שאירע עמו בשוק או שפגעו בכבודו ואעפ"כ הזהיר הח"ח שלא יספר הדבר לאשתו. אמנם ראיתי להרה"ג ר' משה קאופמן בבביאורו שבילי חיים (שם) [אשר סובב הולך על באר מים חיים להח"ח] שכתב על דברי הח"ח הנ"ל שאינו דומה למה שמצדד הח"ח בכלל י' סי"ד בהגה שמותר לספר מה שפלוני ציער אותו כדי להפיג דאגתו משום ששם ההיתר להוציא הצער מלבו אבל כאן שמן הסתם בא להגן על כבודו כי כבודו הוא שנפגע, הרי כוונתו בדוקא להראות עוולת חבירו ולגלות גנותו עכ"ל. הנה מלבד שיש ליישב מה שהרגיש ממה שצידד הח"ח בכלל י' סי"ד בהגה שלא התיר שם אלא בצירוף שאר התנאים המבוארים שם, משא"כ בכלל ח' ס"י שלא נתקיימו שאר התנאים, לכן אין לו היתר לספר אף שכוונתו להפיג דאגתו. וגדולה מזו אני אומר, שאפי' לדברי הרב שבילי חיים, מ"מ לדברי הגרשז"א הנ"ל, יש להתיר לספר לאשתו מה שאירע לו בבית המדרש כדי להסיר צערו והדאגה שבלבו, והח"ח קרי בחי'ל שאף דבר זה אסור מן הדין ומקורו טהור מאבות דרבי נתן (סוף פ"ז פסקא ג).
וכן מתבאר ממה שכתב (שם סי"ד) וז"ל: אין חילוק באיסור קבלת לשון הרע בין אם שומע מאנשים אחרים או מאביו ואמו ואנשי ביתו [א"ה: ביתו, זו אשתו כמ"ש בריש יומא] ואמרינן בשבת (נד:) כל מי שיש לו למחות באנשי ביתו נתפס לעתיד לבוא על אנשי ביתו ע"כ יהיה אדם רגיל תמיד בביתו להוכיח בעניינים אלה ורק בלשון רכה. ולהציע לפניהם גודל העונש והשכר למי שנזהר מזה. וביותר יזהר בעצמו לעולם שלא ישמעו אנשי ביתו מפיו שום דברי גנאי על חבירו כי לבד האיסור בעצמו הוא ג"כ קלקול גדול לענין זה כי שוב לא יהיה לו פתחון פה למנוע אותם מזה. ועל פי רוב תלויה הנהגת אנשי הבית בעניינים אחר הנהגת בעל הבית בעצמו עכ"ל. ולא העלה על דל שפתו ואפי' ברמז שיש מקום להתיר לבני הזוג לדבר כשבא להפיג צערו. ואם נפשך לומר, שסמך על מה שכתב להלן בכלל י' סי"ד בהגה שם, הנה כל מעיין בספר ח"ח, יודע שבכל מקום ומקום שיש פרטים נוספים להיתר או לאיסור לא חושך קולמוסו מלפרט כדי שלא יטעה הלומד בדבריו, כאשר יראה הרואה, ולדוגמא, לך נא ראה מה שכתב רבינו הח"ח בפתיחתו להלכות רכילות שכ': ואף שכמה דינים בהלכה זו היינו יכולים ללמוד אותם מעצם מהלכה ראשונה שהיא הלכות לה"ר אעפ"כ לא סמכנו ע"ז וביארנום בפירוש. עכ"ל.
וגם ממה שכתב בהליכות רכילות כלל ז' ס"ה מתבאר כנ"ל שכתב וז"ל: וענין איסור קבלת רכילות דינו הוא כמו בלה"ר בח"א בכלל ח' סעיפים יג - יד ע"ש. ע"כ יש להזהר מאוד שלא לקבל רכילות משום אדם ואפי' מאשתו. וכאשר נתבונן היטב, נמצא שבמה שמקבל רכילות מאשתו במה שספרה לו שפלוני דיבר עליו כך וכך, לבד הענין העצמי של קבלת רכילות הוא מביא לעצמו ע"י זה צרות רבות, כי בראותה שבעלה מקבל דבריה בסבר פנים יפות, תספר לו תמיד עניינים כאלה, ומביאתו ע"י זה לידי כעס ומצה ומריבה ודאבון נפש. על כן הנכון מאוד לבעל נפש לגעור באשתו שמספרת לו מעניינים כאלה. עכ"ל. ומעתה בואו חשבון מי זאת האשה הגדולה ששומעת שדברו סרה על בעלה ולא תדאג ויצבט לבה מרוב צער (עיין סוטה מ.) ובודאי לפי דברי הגרשז"א הנ"ל, חייב האדם לשמוע דברי אשתו משום חיוב יחסי אישות כדי להפיג צערה ודאגתה. וזהו היפך דברי רבינו הח"ח הנ"ל שלא נתן פתח להיתר לאשה לספר לבעלה דברים ששמעה עליו בשום צד ואופן שיהיה. ואם תאמר, שלא אסר הח"ח לאשה לספר אלא דברים הנוגעים לבעלה מטעם שיבוא לידי כעס ריב ומצה וכמו שסיים שם אבל שאר דברים הכואבים לה מותר לספר. זה אינו, כי בכל ענין וענין שיש לאשה צער וכאב ממנו, מן הסתם יגרום הדבר לבעל לבוא לידי ריב ומצה בין אם דברו עליו או על אשתו או ילדיו. ואע"פ שמצינו ראינו בגמ' סוטה (שם) שאשת ר' אבהו ספרה לבעלה דברי אשת המתורגמן, אפשר שנתקיימו שם כל התנאים שכתבם הח"ח בכלל י' ובהגה שם, ולכן היתה יכולה לספר לבעלה כדי להפיג צערה. א"נ ספרה לשם תועלת כדי שיזהר ר' אבהו מן המתורגמן שלא ישנה ממה שיאמר לו בזמן הדרשה.
ובהיותי בזה אמרתי להזכיר מה ששמעתי מפי מו"א ועט"ר שמעון ראובן הי"ו כשוחחתי עמו בנ"ד, ואמר להביא ראיה לדברינו ממה שמצינו אצל רבקה אמנו אשר הוגד לה ברוח הקדוש שעשו רוצה להרוג את בנה יעקב ושלחה את יעקב אל לבן אחיה לקחת לו משם אשה ולא ספרה ליצחק אבינו את הטעם האמיתי לסיבת שליחתו אלא אמרה לו "קצתי בחיי מפני בנות חת אם לוקח יעקב אשה מבנות חת כאלה למה לי חיים" ובודאי שרבקה אמנו חששה מאוד שמא עשו יהרוג את בנה האהוב יעקב וכמו שאמרה ליעקב: "קום ברח לך אל לבן אחי חרנה וגו' עד אשר תשוב חמת אחיך וגו' למה אשכל גם שניכם יום אחד". וא"כ מדוע לא אמרה ליצחק אבינו הטעם הנ"ל אלא תלתה הדבר בסיבת השידוך?! אלא ודאי הטעם מפני שהיתה יכולה לסבב התועלת באופן אחר שלא תצטרך לספר רכילות על עשו, נהגה כן. עכ"ד בתוספת נופך משלי. ובאמת שכבר ראיתי להרב אור החיים הקדוש (שם) על הפסוק קצתי בחיי שכ' וז"ל: לא רצתה לגלות הדבר ליצחק משום איסור רכילות ואמרה סיבה אחרת אבל מה שגילתה ליעקב אדרבא קיימה מצות לא תעמוד על דם רעך. עכ"ל. נמצא שדברי האו"ח הם תנא דמסייע למה שכתב הח"ח בהליכות רכילות כלל ט' סי"ב תנאי ד' שכ' אם יכול לסבב את התועלת בעצה אחרת, שלא יצטרך לספר גנות עליו, לא יספר. עכ"ל. וכבר נודע בשערים המצויינים בהלכה שכל דברי האו"ח בפירושו על התורה סובב הולך לאור ההלכה. וא"כ תורה יוצאה, שאין לחלק באיסור לה"ר ורכילות בין שאר בני אדם לבין בעל ואשתו ואפי' באופן שבאים לספר לתועלת אא"כ יתקיימו שאר התנאים המבוארים בח"ח (שם).
ועתה הבוא נבוא להתייחס לטעם ההיתר שכתבו בשם הגרשז"א הנ"ל בריש אמי'ר "משום חיוב אישות" בין בעל ואשתו ואיפכא. הנה אמר לי ע"ז מו"ר ועט"ר הרב יגאל כהן שליט"א שלא מצינו חיוב אישות שיש לאשה כלפי בעלה אלא רק הבעל יש לו חיוב אישות כלפי אשתו כגון שארה, כסותה, ועונתה. ובמשנה בכתובות (נט:) שמנתה חיובי האשה לבעלה, לא נזכר שום חיוב מעין זה. ואפי' הבעל שחייב בחיובי אישות כלפי אשתו ובכלל זה צריך לשמוע אותה ולהאזין לצרכיה כי עיניה נשואות אליו, מ"מ זהו דוקא בדברים המותרים אבל דברי לה"ר ורכילות איה איפוא מצאנו שהותרה הרצועה כדי להרגיע. הגע עצמך, מי שאשתו איננה טהורה והיא שרויה בצער גדול על מות הוריה האם יעלה בדעת להתירם בדברי קירוב כגון חו"ן כדי לנחמה. הס כי לא להזכיר! א"כ, למה יגרע חלקו של איסור לה"ר ורכילות משאר איסורים.
ואם לחשך אדם לומר, שבדברי אלה סג'ר עליהם המדב'ר, ואין הבעל או בעיקר אשה כאובת הלב יכולים לפרוק מעליהם צערם וח"ו יפלו ברוחם ואין הנזק שווה בצער המלך מלכו של עולם לראות בסבל בניו. אף אתה אמור לו, שכבר קדמו הכהן הגדול מאחיו בספרו הח"ח (כלל ו ס"ד) וז"ל: לפעמים מצוה לשמוע מה שאחד מספר דברי גנות על חבירו, כגון שהוא משער שע"י שמיעתו את הענין בשלימות יהיה אח"כ בכוחו להראות בפני המספר או שאר השומעים שאין המעשה כן כמו שנאמר עליו או שאר ענייני זכות. ועוד יש אופן אחר ג"כ דמצוה לשמוע כגון אם בא אחד לפניו לקבול על חבירו מאיזה דבר שעשה נגדו, והוא מכיר בהמספר שבזה שיתן אוזן לדבריו יהיה יכולת בידו להשקיט את אפו מעליו ולא ישוב עוד לספר לאנשים אחרים (כי אולי אחרים יאמינו לדבריו ויהיו מקבלי לה"ר) ובזה יתרבה השלום בישראל. אך בכל ההיתרים שאמרנו בענין השמיעה יזהר בנפשו מאוד שלא יאמין בעת השמיעה בהחלט רק לחוש לזה בלבד כדי שלא ילכד גם הוא ברשת עון קבלת לה"ר. עכ"ל. נמצא שיש אופן שמצוה לשמוע כשמציל את המדבר שלא ירבה במחלוקת, ע"י שיטה אליו אזנו וישקיט מעליו אפו, ובכך מנע ממנו ללכת לאחרים ויגרום להם להגדיל המריבה ויהיו בכלל מקבלי לה"ר, ומ"מ נראה שהמספר עבר על איסור לה"ר, ולא דיבר הח"ח בסעיף זה אלא מצד השומע, ללמדנו שבכה"ג עדיף לנו לשמוע ממנו כדי למנוע ממנו שלא יכשיל עוד רבים בשמיעת וקבלת לה"ר. ומעתה ה"ה בנ"ד אע"פ שהאשה המספרת לבעלה עוברת על איסור לה"ר (אם לא שהתקיימו שבעה תנאים המבוארים בכלל י' ס"ב) מ"מ הבעל יכול להטות אזנו ולשמוע דברי אשתו כדי להרגיע רוחה, ולהשתמש ג"כ בעצת הח"ח (כלל ה' ס"ג) בהגה שם, שכ' וזת"ד: כשבא להשקיט המריבה, רשאי לומר השומע למספר, שלא נתכוין אותו אדם שדבר עליו או איזה דבר שעשה לו, להתריס כנגדו רק סיבת שטותו גרמה לזה, כדי להקל השנאה שבלבו, ומצוה ג"כ יש בזה. ע"ש. ומ"מ יזהר שלא יאמין בהחלט, שלא ילכד בעון קבלת לה"ר.
ומ"ש הרב אום אני חומה בתוך דבריו וז"ל: "עוד יש לבאר דהא דהח"ח בהלכות לה"ר כלל י' סי"ד בהערה כתב דאפשר דמשום דאגה בלב איש ישיחנה מותר לספר, ומ"מ נצרך כל השבעה תנאים שהתנו שם. י"ל דהתם דההיתר הוי כיון דהוא כתועלת על להבא כדכתב שם להכי נצרך התנאים, משא"כ בין איש לאשתו אין הכוונה משום תועלת, אלא כיון דהוו כחדא לעניינים אלו שיסיר אחד מהשני מה דמציק לו שרי ולא נצרך לתנאים דאתמר שם". עכ"ל. לא זכיתי להבין מהו כוונתו "דהוו כחדא" וכי מפני שאשתו כגופו נחשב כמדבר אל עצמו?! ועוד, שכל התנאים שהזכיר הח"ח (שם) הכרחיים, ואלו הם: א) שיראה את הדבר בעצמו. ב) שיזהר שלא יחליט את הענין בדעתו לגזל ועושק או להיזק וכיוצ"ב. ג) שיוכיח את החוטא מתחילה ובלשון רכה. ד) שלא יגדיל את העוולה יותר ממה שהיא. ה) אם יכול לסובב את התועלת בדרך אחרת. ו) שלא יסובב ע"י הסיפור היזק לנידון יותר מכפי הדין שהיה יוצא הדין עליו בב"ד על הדבר הזה. והאם מפני שיש בין הבעל ואשתו חיוב אישות "דהוו כחדא" נפלו קרסו כל התנאים הנ"ל ויכולה האשה או הבעל להגדיל את העוולה או לגרום נזק יותר מכפי שהיה יוצא בבית הדין או שלא להוכיח את החוטא מתחילה וכן כל שאר התנאים המנויים לעיל? אתמהה
ומה שכתב עוד הרב אום אני חומה בסוף תשובתו: "וכפי ששמעתי משמיה דאחד מגדולי המשגיחים שליט"א ששאל כיוצ"ב את מרן החזו"א זצ"ל, והשיבו להקל בזה". עכ"ל. הנה קשה מאוד לסמוך על שמועה ששמע השומע בכיוצא בזה. ובפרט כשהדבר עומד מנגד למ"ש הח"ח בכמה מקומות הנ"ל וכן דעת הרב אור החיים הקדוש. ולכן עצתי לכל בעל ואשה לקבוע לעצמם זמן קצר בכל יום ללמוד שתי הלכות בהלכות אלו וממילא יתחזקו ויזהרו בלשונם. ובזכות זה נושע תשועת עולמם ולא ישמע שוד ושבר בגבולנו וישראל ישכון לבטח ושקט ושאנן ואין מחריד. ואסיים בלשון הזוהר פ' פקודי (דרס"ד ע"ב) מתורגם ללה"ק: יש רוח אחת שעומדת על אותם מדברי לה"ר שכאשר מתעוררים בנ"א בלה"ר או אדם אחד שמתעורר בלה"ר אז מתעוררת אותה הרוח הרעה הטמאה שלמעלה הנקראת סכסוכא, והיא שורה על אותה התעוררות של לה"ר שפתחו בה בני אדם והיא עולה למעלה וגורמת אותה התעוררות של לה"ר, מוות וחרב והרג בעולם, אוי לאותם שמעוררים לאותו צד רע ולא שומרים פיהם ולשונם ולא חוששים ע"ז וכו' וכולם מקטרגים לעורר לאותו נחש הגדול, שיהא מקטרג על העולם והכל בשביל התעוררות של לה"ר כאשר נמצאת התעוררות שלו למטה. עכ"ל. ואם נתקן עצמנו בזה, בודאי שנזכה לגאולה שלימה במהרה, כי בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל.
המורם מכל האמור: שבדיני לשון הרע וכלליו אין הפרש בין אדם לחבירו לבין איש לאשתו. והיעב"א.
סימן קמז - דיבור לה"ר בין בעל לאשתו
מאת הרב חיים רבי/ מחוברת תמוז תשס"ב (שנה ב') סי' פג
בס"ד פסח תשס"ב
לכבוד מערכת הירחון המתוק "וקנה לך חבר"
שלום וברכה!
ראה ראיתי מ"ש האברך היקר והחביב מזכה הרבים נעים הליכות ר' ניצן ראובן שליט"א בגליון ניסן תשס"ב (סי' ס) בענין דיבור לה"ר בין בעל ואשתו על אחרים, דברים נעימים וברורים והקיף והביא מכמה מקומות מרבנו הח"ח זיע"א בספרו שמירת הלשון ומסקנתו לאיסור, ותמה על מה שכתב בס' "אום אני חומה" בשם החזו"א להקל בזה. ולע"ד יש ליישב את קושיותיו ולהצדיק את הצדיק מעיקרא הוא רבינו החזו"א, ומאידך, גם לקיים את דבריו של הה"כ נר"ו בירחון, שאלו ואלו דברי אלקים חיים, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי.
ונראה שיש להקדים תחילה, יסוד חשוב בדין לשון הרע, והוא שאיסור לה"ר, היינו שיזהר מלומר דברי גנאי על חבירו אפי' אם הוא מלכתחילה משער שלא יבוא למדובר שום רעה ע"י דיבורו (כלל ג' סעיף ו') וביאר (שם) רבנו הח"ח בפירושו הנפלא "באר מים חיים" (אות ז) שהתורה אינה רוצה שישראל אחד יגנה את חבירו ע"ש. ולכן אסור לספר אפי' לאחד בלבד שמבטיחו שלא יגלה לאחרים (ריש כלל ב'). ואם יספר לה"ר באופן שלא יתגלה לעולם מיהו המדובר, וכגון, שלא אמר שם העיר או המקום, ולא שאר סימנים כלל, מותר לכתחילה לשמוע כמו שמתבאר מלשון רבנו הח"ח (כלל ג' סעיף ד') שאם מתוך ענין הסיפור נשמע לשומע על איזה איש כיון המספר הזה, בכלל לה"ר הוא ע"ש. משמע, שאם לא מבינים על מי מדובר אין חשש איסור לה"ר.
ומעתה יש לחקור היאך הדין נוטה בבעל לאשתו שרוצים לספר זה לזה מה שעובר עליהם, ועל ידי כן נרגעים. ויש בתוך סיפוריהם דברי לה"ר, האם נאמר שאשתו כגופו, וכאילו אף אחד לא יודע מזה, ושרי. ואל תתמה על החפץ, שכבר מצינו כיוצא בזה בענין נדרים, שאין שליחות בנדרים חוץ מבעל ואשתו, דאשתו כגופו (יו"ד סי' רלד סנ"ו). ונראה, שהדבר תלוי מי הם אותם בני הזוג, כי בעל המכיר באשתו שיכולה לספר לאחרים, אסור לספר לה ולא כלום, כי אפשר שיצא תקלה מזה. וכך הדגיש במפורש רבנו הח"ח (כלל ח' ס"י) בזה"ל: בודאי תיטור שנאה ותריב עם פלוני או אנשי ביתו וכו' ע"ש. אבל אם הזוג הם אנשי תורה ומכירים זה את זה ויודע צדיק נפש בהמתו (עיין כתובות סג.) וע"י שמדברים ביניהם לא זו בלבד שאין כאן לה"ר לאחרים אלא גם מרגיעים ומעודדים זה את זה, וזהו באמת מחיובים וזכיות של בעל ואשה זה עם זה. ובאופן זה התכוין להתיר בס' אום אני חומה בשם רבנו החזו"א זיע"א. ואפי' אם דבר זה יגרום שהצד השני יאמין מחמת הקרובה שביניהם.
ולפ"ז נראה שיש ליישב מה שתמה ידי"ן הרי"ך שליט"א (והובא בירחון שם ריש עמוד רצ) על ההיתר הנ"ל, שלא מצינו חיוב אישות שיש לאשה כלפי בעלה כי אם השנויים בכתובות (נט:) וכן הבעל יש לו חיוב אישות כלפי אשתו, כגון, שארה כסותה ועונתה. ואף שהבעל צריך לשמוע אותה ולהאזין לצרכיה, מ"מ זהו דוקא בדברים המותרים, אבל דברי לה"ר ורכילות איה איפוא מצאנו שהותרה הרצועה כדי להרגיעה. עכת"ד. ולהנ"ל יתכן ליישב, שבין בעל ואשתו זה היתר גמור, כי זהו באופן שלא יעבור לאחרים כלל, ואפשר שבכה"ג יש שיעבוד בין בעל ואשה לשמוע ולהרגיע זא"ז אף אם יהיה לה"ר באמצע. והרי זה דומה לרפואה שחייב לרפואתה ודינה כמזונות (כתובות נב:) ומה לי רפואת הגוף או רפואת הנפש וחז"ל בכתובות (סה:) אמרו על המשנה ואוכלת עמו מלילי שבת ללילי שבת, שהכוונה אוכלת ממש. ומרן בב"י (אה"ע סי' ע') הביא מחלוקת ראשונים בזה, שי"א דכל זה מרצונה, אבל בלא"ה כל יום חייבים לאכול יחד, ובודאי מן הסתם שלא יאכלו בתענית הדיבור, אלא יושבים ומדברים על כל מה שמפריע להם זה עם זה. ועיין כתובות (פה.) שרבא סמך על אשתו בדיני שבועות וקריעת שטרות יותר ממה שסמך על רב פפא ורב אדא בר מתנא. כי היה קשור לאשתו מאוד וסמך על דבריה. וכמו שביאר רבנו הח"ח בהלכות רכילות (כלל ו', בבאר מיים חיים אות יב) ואפי' להאמין כיעו"ש היטב. ודבר זה מצוי מאוד בין בעל ואשתו, ועל זה התיר הרב אום אני חומה. וזהו מה שמצינו בכתובות (סה.) שסיפר רבא לה"ר לאשתו על אשת אביי שנהגה בחוסר צניעות. וכן בסוטה (מ.) מצינו שאשתו של רבי אבהו סיפרה לבעלה לה"ר על אשתו של המתורגמן. ומשמע זהו היתר גמור, ובעלה שמע וקיבל. כי שניהם צדיקים ולא מגלים לאחרים אלא יודעים הדברים לעצמם כדי לדעת כיצד להגיב ולפתור בעיות. וזה פשוט יותר ממ"ש הה"כ נר"ו (שם בעמו' רפט) ליישב לפי דרכו ההיא דסוטה הנ"ל.
וזה גם מרומז בכתובות (עב.) שאמרו על בעל ואשתו, אין אדם דר עם נחש בכפיפה, כלומר, בתוך סל אחד. הרי שבעל ואשה נחשבים זהו כמו זוג בסל אחד, וכן אמרו בסנהדרין (ז.) שהתירו לצדקיהו את שבועתו, אף שזה היה נגד ההלכה. והטעם פירשו התוס' שם, שהתירו לו כי היה לו קשה לשמור את הסוד בקרבו, וזה הפריע לו במלאכת שמים. ע"ש. וזה דומה קצת לדין בעל ואשתו, כשלא מגלים לאחרים. ונראה שלזה א"ץ שבעה תנאים, כי אין כוונתם לפעול עם אחרים בענין, אלא לשמוע זה את זה ולעזור ולהתקדם בחיים בצורה נכונה חיים של תורה וירא"ש. ומכאן יש ללמוד שמותר לרב לגלות באזני אשתו מסתורי לבו על אחרים, כי זה חיובים שביניהם, וגם זה יעזור להם לנהל היטב את ענייני הציבור כי שניהם כאחד טובים לפתור בעיות ולהציע הצעות לטובת הפרט והכלל, וגם לצורך קיומם וחיזוקם בעבודת הקודש יום יום שעה שעה. ואין זה דומה לרבקה אמנו שהיתה נביאה, ולא היתה צריכה לחיזוק מיצחק אבינו כלל, ובפרט שהיה סומא. ולכן אמרה לו סיבה אחרת. ודברי הרב אור החיים הקדוש זצ"ל שהביא הה"כ נר"ו (שם) צריכים עיון, מה שייך לומר רכילות ברשע כמו עשו. ואפשר, שכוונתו שבגלל אהבת יצחק לעשו לא יאמין לה, ודמי לרכילות. וצ"ע. ועכ"פ בנ"ד תלוי מי הם בני הזוג, ודי בזה.
בסיכום: אם ע"י הדיבורים יגרם שיאמינו זה לזה, ולא יודע הדבר לאחרים כלל ועיקר, אין בזה איסור.
[תגובה על הנ"ל]
מאת ר' ניצן ראובן/ מחוברת תמוז תשס"ב (שנה ב') סי' פה
ראיתי כל הכתוב לחיי'ם מורנו ורבנו שליט"א בסימן הקודם להשיב על מה שכתבנו בגליון ניסן ש"ז. ואחר בקשת המחילה רבה, ירשה לי לנגוע בדב"ק ולשאת ולתת דבריו כדרכה של תורה.
ראשית, הנה אחר שהקדים הקדמה נפלאה הקשורה לדיני לשון הרע כתב וז"ל: יש לחקור בין דין בעל לאשתו הרוצים לספר זה לזה מה שעובר עליהם ועל ידי זה נרגעים ויש בזה גם לשון הרע, אם נאמר אשתו כגופו וכאילו אף אחד לא יודע מזה יהיה מותר. ע"כ. הנה הן אמת שמצאנו ראינו בגמרא בכמה מקומות שאמרו "אשתו כגופו" בענין התרת נדריה, ובבכורות (פ"ה מ"ד) שנינו, שאשת כהן אינה יכולה להעיד על מום שנפל בבכור מטעם שאשתו כגופו, ועוד. וכעין זה אמרו עוד חז"ל ביבמות (סב:) אוהבה כגופו ומכבדה יותר מגופו. מ"מ הדבר ברור, שזהו דוקא בעניינים שיש טעם לקשור מעשי האשה לבעלה, כגון ההיא דנדרים, הואיל והאשה נתונה ברשות בעלה, יש רשות לשלוט גם על נדריה ולהפר את הנדרים הקשורים אליו ופוגעים בחייו עם אשתו. ולכן אע"פ שאשתו כגופו איננה יכולה להפר נדרי בעלה. וגם בבכורות הנ"ל מה שאמרו "אשתו כגופו" משום שיש בזה הנאה משותפת ואשתו נחשבת כנוגעת בדבר. אבל כשהדברים מגיעים לענייני איסורים כגון דיבור לה"ר ביניהם שהתורה אסרה לדבר עם חבירו דברי גנות על ישראל אחר ואפי' כשלא יזיק לו הדיבור, מאין הרגלים לומר שאין בני הזוג נחשבים כשנים המדברים אלא כאחד המדבר עם עצמו. וכמו שלא יעלה על הדעת לומר הואיל "ואשתו כגופו" אם עשתה דבר איסור יחשב כאילו עשאו הבעל או שנתיר לאשה ח"ו ללבוש בגדי גברים הואיל ואשתו כגופו וכן עזה"ד, הוא הדין והוא הטעם בנ"ד. ומה גם שנודע מ"ש בעלי הכללים דהיכא דאמרינן "כף" הדמיון אינו השואה גמורה עיין שד"ח ח"ג (עמוד 255 מערכת כף כלל עה), ולכן מה שאמרו אשתו "כגופו" ולא גופו ממש. וברור.
גם מה שחילק מו"ר בין בעל ואשה שהם בעלי תורה ומכירים זה את זה שלא יצאו הדברים בפרהסיא, מותר לדבר בניהם לשון הרע. לבין בעל ואשה שאינם בעלי תורה שיש לאסור להם לדבר ביניהם לשון הרע. ע"כ. הנה אף לו יהי כן, הרי נתנו דברינו לשיעורין, כי ידוע ידעתי שכל אחד בשומעו זה החילוק יבא להתיר לעצמו לדבר עם אשתו מהטעם הנ"ל דקי"ל אדם קרוב אל עצמו ומי מדד בשאלו מים לקבוע מי הוא זה ואיזה הוא. וכבר כתב בזה החפץ חיים בהלכות רכילות כלל ו בבמ"ח ס"ק טז (וציינו גם מו"ר) ולשון חכמים תיטיב: כי מי יאמר שהן [הנשים] נאמנות אצלו כבי תרי, הלא אפילו הצנועות שבהן אנו רואים שהן גורעות ומוסיפות, ולא מצוי כלל שיהיו דבריהם בצמצום אמיתי עכ"ל הנצרך. הרי דקרי בחי'ל שאף הנשים הנאמנות (היינו צנועות) גורעות ומוסיפות, כי ט' קבין נטלה האשה.