ונגש הכהן· רבי הילל דוד הכהן טריווש
כלל ז · פרט ח
ופש גבן לברורי מה שהעיר פר"מ נ"י. דכיון דעיקרא דמלתא הוא על סמך הרוב. וקיי"ל דהיכא דאיכא לברורי לא סמכינן ארובא א"כ יש לברר ע"י אגרת ובי דותר דמשכח שכיחי אי חי או מת. וקשה לסמוך ארובא משום חשש לא תשא. ולפענד"נ דליתא להא מכמה טעמים. חדא דבהא דאיכא לברורי לא סמכינן ארובא וחזקה הוא עצמו אינו אלא חומרא דרבנן. ולא שייך זה אלא היכא דלא נפסיד בזה דבר אם נברר. בזה החמירו דמה נפסיד אם נברר. אבל הכא כיון דגוף הפדיון הא ע"כ דלא דחינן משום חומרא דרבנן וכמו"ש לעיל. ואם נמתין נעבור על מצוה בשעתה בודאי. ומצוה בזמנה ושעתה הוה מה"ת וכמבואר בפסחים (סח) וכ"כ הרא"ש ריש ה' פדה"ב. ועשו"ת חכ"צ (סי' מה וסי' קס"ו) מה שהביא מירושלמי דפ"ק דר"ה לענין מצוה בשעתה. א"כ כיון דהפדיון ע"כ דלא דחינן. דחשיבות מצוה בשעתה לא גרע מאיכא טורח דלא איכפת לן בהא דאיכא לברורי כמבואר באחרונים ועב"ס גו"ר (כלל ס"א). ואין כאן אלא לענין הברכה. ודאי דלא שייך להמתין לברורי. דאז כשיבורר ליכא מצוה כלל וליכא ברכה:
ועוד נלענ"ד דלהמתין ולברורי ע"י אגרת לא מקרי זה איכא לברורי בקל. דבש"ס משמע דוקא באיתיה קמן כמבואר בפסחים (ה) אי איתיה קמן נישיילי'. אבל כל דליתי' קמן לא מחייבינן כלל להמתין. ועי' יבמות (סז) בעבדי כהן שמת והניח אשתו מעוברת כו' דאוכלין העבדים בתרומה על סמך הרוב יעוי"ש. והשתא הא איכא לברורי ולהמתין עד שתלד. ועכצ"ל דלהמתין לא שייך איכא לברורי. ועי' יו"ד (סי' ט"ו ס"ג) דא"ס על גדיים וטלאים שהם בני ח' ימים. והט"ז (סק"ד) הק' דנסמוך על ס"ס. ולא אתינן עלה להמתין ח' ימים משום איכא לברורי. א"ו דלא שייך איכא לברורי להמתין. ועי' בשו"ע או"ח (סי' תל"ז) ובמג"א שם. ועי' ביו"ד (סי' א') בהגהת רמ"א לענין שוחט דדוקא באיתיה קמן צריכין לבודקו. ועוד י"ל דנראה דהך כללא ליתא אלא היכא שיש חזקה להיפך. וזה מבואר ממ"ש הב"י באו"ח (סי' תלז) לחלק בין הא דלא בעינן לברורי י"ח טריפות לבדיקת חמץ. משום שיש לבהמה חזקת כשרות משנולדה. ובית כל השנה בחזקת שאינו בדוק. ובפר"ח שם תמה ע"ז דמאי חזקה היא זו דדלמא נולדה טריפה אך במג"א כתב דהתם בבהמה לא הי' לה חזקת טריפה. וכונתו דבבדיק"ח יש חזקה דכל השנה שאינו בדוק נגד חזקת בדוק. וכן בשוחט יש חזקת א"ז. משא"כ בי"ח טריפות אין שם חזקת טריפות נגד חזקת כשרות. וחזקת כשרות שכ' הב"י כיון למ"ש הראשונים גבי גבינות בפ"ק דחולין (יא) שהוא מכח רוב דרוב בהמות כשרות. א"כ כל דליכא חזקה כנגד לא אתמר הך כללא א"כ בנידו"ד דליכא נמי חזקה להיפך ליתא להא מלתא:
ובר מן דין נראה דלא אמרי' א"ס על הרוב וחזקה היכא דאיכא לברורי. אלא ברוב דתלי' במעשה האדם. אבל ברוב דטבע לא בעינן לברורי. והוא עפימ"ש הב"ח באו"ח (סי' ח') אהא דכ' הטור דיעיין בהציצית קודם שיברך משום ברכה לבטלה. וכ' הב"ח דמן הסתם אין לברך לסמוך על החזקה גבי ציצית. דדוקא בחזקה דטבע העולם אבל הכא החזקה כו' תליא במעשה האדם שעשה הציצית לא סמכינן אחזקה דחיישינן שמא תתקלקל. תדע דהא גבי רובא דעדיף מחזקה כו' אפי"ה ברובא דתליא במעשה לא אזלינן ב"ר כדמסיק רבינא בבכורות פ' הלוקח. ומשו"ה גבי שחיטה אי איתיה קמן צריך למיבדקי' ולא סמכינן אחזקה דרו"מ אשמ"ה. והיינו משום דהחזקה אינה ממילא אלא ע"י שלמד ה' שחיטה ושמא שכח. וכ"כ הר"ן בפ' האיש מקדש גבי סבלונות וכ"כ הרמב"ן במלחמות ד' עכ"ד:
ובמג"א (סי' ח' סקי"א) כ' על ד' הב"ח ולא ידענא מאי קאמר דהתם בבכורות אמרי' שמא לא בא עליה זכר ואת"ל בא עליה שמא לא נתעברה. משא"כ כאן דנתקנו הציצית כהלכתן אוקמא אחזקתייהו כו' עכ"ל. וכתב במחה"ש בביאור ד' המג"א. דמ"ש ס"ס היינו שהוא כעין ס"ס ור"ל דבבכורות לא ידעינן אם נעשה המעשה. ואם היינו יודעין שבא עליה זכר אף דתליא במעשה אזלינן בתר רוב מתעברות. וא"כ הוא הדין בציצית נהי דתלוי במעשה מ"מ כיון דידעינן דנעשה המעשה שתיקן בו הציצית אזלי' בתר חזקה עכ"ד ולפי דבריו כל תליא במעשר ולא ידעינן אם נעשה המעשה לא סמכינן ארובא וכ"ש אחזקה דגרע מרובא. א"כ קשה מהא דפסחים (ד) הכל חברים אצל בדיקת חמץ. ושם (ט) חזקת חבר שעישר. ותליא במעשה ולא ידעינן אם נעשה המעשה. ולכן נראה דכונת המג"א משום ס"ס ממש. ור"ל דהא דמחלק רבינא בין רובא דתליא במעשה לרובא דל"ת במעשה. היינו דוקא היכא דאיכא ס"ס נגד הרוב או החזקה. ובזה שאני תליא במעשה ללא תליא במעשה. דבלא תליא במעשה קיי"ל ביו"ד (סי' ק"י) ובאחרונים שם דס"ס לא מהני נגד רוב או חזקה. וכ"כ התוס' בכתובות (ט) ד"ה לא צריכא וכמו"ש בחי' פ"י שם להדיא יעוי"ש. אבל תליא במעשה מהני ס"ס נגדה. מיהו בלא ס"ס גם תליא במעשה הוה חזקה אף דלא ידעינן אם נעשה המעשה כהא דחזקת חבירים לענין בדיק"ח וח"ח שעישר. ובזה מקשה המג"א על ד' הב"ח שהבין בדבריו דר"ל דבבכורות מבואר דתליא במעשה לא הוה חזקה כלל לסמוך עלי' ומשו"ה כתב דהתם ס"ס כו' ור"ל אבל בלא ס"ס הוה חזקה אף דלא ידעינן אי נעשה המעשה. וכ"ש בציצית דנעשה המעשה. ומ"ש במחה"ש דהוי כעין ס"ס. לא ידענא אמאי לא הוה ס"ס גמורה. דאף דלכאורה הוה משם א' דכ' האחרונים ביו"ד (סי' ק"י) דלא הוה ס"ס. והכל הוא ספק אחד שמא לא נתעברה. מ"מ כבר כתבו האחרונים אם ספק אחד מתיר יותר לא הוה מש"א. א"כ ה"נ לספק הראשון הא מותרת למזבח ג"כ לשלמים. ולספק השני הויא נרבעת דאסורה למזבח כמבואר בתמורה (כח). ואי משום שאינו מתהפך עכ"ז דמי ממש למ"ש הש"ך ביו"ד (סי' ק"י) בכללי ס"ס (אות ט"ו) לענין ספק נכנס ארי ספק לא נכנס ואת"ל נכנס שמא ציפורן לא מן הארי דא"צ כאן מתהפך משום דע"כ אתה צריך להתחיל אם נכנס כלל ארי יעוי"ש. וא"כ לפי"ז ה"נ מתחלה צריך להתחיל אם בא עליה זכר כלל. ודמי ממש להתם:
אמנם תמוה בעיני מה שהבין המג"א בד' הב"ח דר"ל דתליא במעשה לא הוה חזקה כלל. דאיך לא ידע מהא דהכל חברים אצל בדיק"ח וח"ח שעישר. ולפענד"נ דעיקר ד' הב"ח הוא להוכיח דיש לחלק בין תלי במעשה להיכא דבטבע לענין איכא לברורי. דכה"ג כתב הב"ח עצמו באו"א (סי' תלז) לחלק להדיא דברוב וחזקה דטבע העולם א"צ לישאל כלל ולברורי. משא"כ היכא שהוא ע"י מעשה צריך למישייליה יעוי"ש. וברור הוא דלזה נחית הב"ח גם הכא. ולמימר טעמא לחילוק זה. שיש ללמוד מהא דבכורות. דאע"ג דע"כ גם תלי במעשה הוה חזקה אע"ג דלא ידעינן אי נעשה המעשה כדמוכח מח"ח שעישר. מ"מ מחלק רבינא לענין ס"ס דלא מהני נגד חזקה. דדוקא ברוב דטבע. אבל בתליא במעשה מהני ס"ס. וה"נ לענין איכא לברורי נחלק בזה. ובלא הא דבכורות היינו אומרים דכל חזקות שוים. ומהיכי תיתי לחלק בזה. וזהו מ"ש הב"ח משחיטה דאם איתיה קמן צריך למיבדקי' משום דתליא במעשה שלמד ה' שחיטה. שכן כ' הפוסקים שם דמשו"ה באיתיה קמן נבדקי' משום דבאיכא לברורי א"ס על הרוב. וע"ז כתב הב"ח דברו"ח דטבע לא שייך כלל זה. ואפי' איכא לברורי א"צ לברר. וזהו מ"ש מד' ר"ן ורמב"ן בקדושין גבי סבלונות. דאף דגם רוב דתליא במעשה הוי רוב כמו דטבע. מ"מ לענין חומרא דרבנן לחוש למיעוט משום חומר א"א מחלקינן בזה. וה"נ לענין איכא לברורי:
ועפי"ז יבא לנכון ביאור ד' הירושלמי (פ' הרואה) שהובא באחרונים ביו"ד (סי' י"ט) וז"ל שחי' מאימתי מברך משישחוט למה שמא תתנבל מעתה משיבדוק בסימנים חזקת ב"מ כושר כו' ע"כ. כ"ה גי' שלפנינו ובאחרונים הובא הגי' משיבדוק ותו לא ופי' שעל בדיקת הריאה קאי ונדחקו בזה. וביארנו במקו"א לפי גי' שלפנינו והובא גי' זו בנקוה"כ דקאי על נקוהו"ש ופסוה"ג ואכמ"ל. ועכ"פ צ"ב מ"ש חזקת ב"מ מרו"מ אשמ"ה דברומא"ש בעינן לברורי וחיישינן שמא תתנבל. ולשי' הב"ח א"ש דרומא"ש תלי במעשה האדם כמו"ש הב"ח. אבל חזקת ב"מ חזקה דטבע ולא בעינן לברורי. ועפי"ז נראה בנידו"ד דרובן אינם נפלים הוה רוב דטבע לא בעינן לברורי. ולכן נלפענ"ד שלא להחמיץ המצוה כלל ולברך ג"כ. וכ"פ הגאון בשו"ת חת"ס חיו"ד (סי' רצ"ה) והביא שם מעשה רב לפדות ולברך ג"כ. וכן העלה בשו"ת מהרי"ם (סי' ב') והנלפענ"ד כתבתי: