ונגש הכהן· רבי הילל דוד הכהן טריווש
כלל ז
בדין א"ה בממון אחה"ר
בו יבואר אי הך כללא דא"ה בממון אחה"ר הוא דוקא בממון דעלמא או אפי' בממון עניים ומתנות כהונה וכה"ג. ויבואר בו תשובה בדין מי שלא הי' כיום שלשים ואחד של בנו הבכור בביתו אם מחויב לפדותו במקום שהוא שם ואם יברך. וכדין חזקה דאתיא מרובא. וכדין ספק ברכה שא"צ. ובדין א"ס על חזקה ורובא היכא דאיכא לברורי ולבאר דדוקא בתליא במעשה האדם אבל ברוב דטבע א"צ לברורי:
פרט א
כתב הגאון בשו"ת צ"צ (סי' קכ"ה) אם יש ספק בולד אם הוא כהן או ישראל והוא בכור פטור מפדיון משום דאף דרובא דעלמא ישראלים ולא כהנים. מ"מ בממון א"ה אחה"ר ע"כ. והשיג עליו בס' קונטרס הספיקות אשר בס' קצוה"ח (כלל ו') וכתב עליו דהאי כללא דא"ה בממון אחה"ר לא אתמר אלא בממון דעלמא אבל בממון עניים ומתנות כהונה אזלינן ב"ר. וה"ר מחולין (קלד) דאמרי' אהא דס' לקט לקט דרמינן ממתני' דגר שנתגייר והי' לו פרה ספק נשחטה קודם שנתגייר ספק לאחר שנתגייר פטורה משום דהממע"ה. ומשנינן פרה בחזקת פטורה קיימא קמה בחזקת חיובא קיימא. אלמא היכא דאיכא חזקה לחיובא מחייב בממון עניים. וכ"ש היכא דאיכא רובא לחיובא דרובא וחזקה רובא עדיף ודין מת"כ דין מת"ע להם מדרמינן ממתני' דגר שנתגייר כו' אמתני' דספק לקט כו' עכת"ד. ונראה ליישב דד' הצ"צ נכונים:
וראש דבר נאמר. דבעיקר הך מלתא אישתמיטתי' ד' תוס' בבכורות (כ) ד"ה ר' יהושע שכ' לענין בכור בהמה טהורה דהוה מתנות כהונה. דאפי' רב דפליג אשמואל בממון דעלמא וס"ל דהולכין אחה"ר מ"מ בממון שאין לו תובעין כה"ג מודה דא"ה בממון אחה"ר. א"כ דבריו נסתרין מד' התוס' וכלפי לייא. ומ"ש לה"ר מקמה בח"ח קיימא. לפענד"נ דאין בזה כדאי לדחות ד' הגאון צ"צ. הן יעוין בטו"א לר"ה באבני מלואים, ובשו"ת חת"ס (סי' ש"ט) בחיו"ד. שפירשו דהא דאמרי' פרה בחזקת פטור קיימא הוא דוקא. אבל קמה בח"ח קיימא לאו דוקא. דבפרה מהני ח"פ למימרא דלא אמרי' צדק משלך ותן לו כדדרשינן התם. אבל קמה אפי' בלא חזקה וכ"כ בקוה"ס עצמו (כלל א') וכתבו הטעם שם בטו"א ובקוה"ס דהא קשיין דיוקי אהדדי. דמרישא משמע דדוקא קמה משום ח"ח. אבל היכא דליכא ח"ח פטור. ומפרה משמע דדוקא משום ח"פ הא לאו הכי חייב ועכצ"ל דחדא לאו דוקא. א"כ צ"ל דפרה דבח"פ קיימא דוקא. וקמה בחזקת חיוב לאו דוקא משום דבאמת אין כאן חזקת חיוב. דאטו קמה שבחורי נמלים קיימא בחזקת עניים טפי מבעה"ב. רק דאזלינן לחומרא משום צדק משלך ותן לו יעוי"ש. ח"כ לפי"ז לאו משום חזקה הוא דנימא כ"ש רובא. רק דכל ספיקא בכה"ג לחומרא משום דק משלך כו'. הא אי לאו האי טעמא אה"נ דאפי' ע"י רובא א"מ ממון:
אלא דמ"מ יש להקשות בלא"ה מכל ספק מתנות כהונה דקיי"ל להקל כמבואר בטהרות (פ"ד מי"ג) ס' בכורות א' בכור אדם וא' בכור בהמה הממע"ה. וכן בבכורות (ד) גבי פ"ח. ושם (כ) בבכור בהמה טהורה. ושם (מח) לענין בכור אדם. וכה"ג מצינו בכולי ש"ס דס' מתנות כהונה להקל ופסקינן הממע"ה. ומ"ש מס' לקט דספיקו להחמיר. ובגמ' רמינן להו אהדדי. וקו' זו הק' בטו"א והניח בלי ישוב. ויבואר לקמן בעז"ה. אך לא שייך זה לקו' בעל קוה"ס. דעכ"פ בכל ספק מת"כ דקיי"ל הממע"ה ומס' א"מ ממון. גם ע"י רובא א"מ. דהא כתבו הראשונים בטעמא דא"ה בממון אחה"ר משום דהממע"ה וסמל"ח ממון. כ"כ הנ"י ר"פ המוכר פירות. ותוס' בב"ק (כ"ז) ועי' בחי' רשב"א וריטב"א ליבמות (קיט) וחי' ריטב"א לקדושין (פ) שהביאו משם רבינו האי ורמב"ן דלרבנן דר"מ דל"ח למיעוטי ואזלי ב"ר. היינו היכא דליכא חזקה מתנגדת אבל נגד חזקה הוה פלגא ופלגא. ועי' בס' גינת ורדים (כלל ל"ח). א"כ ודאי דכל היכא דהדין הוא דהממע"ה ממילא א"ה אחה"ר ג"כ:
אך שי' הר"ן בנדרים (ז') דס' מת"כ ומת"ע לקולא. ודייק לה מהא דקמה דאמרי' קמה בח"ח קיימא. הא לאו הכי הוה לקולא. וכ"כ הש"ך ביו"ד (סי' רנ"ט) ולפי"ז משמע דהא דאמרי' קמה בח"ח קיימא הוא דוקא. דמוציאין ממון משום ח"ח. ולפי"ז הי' מקום לכאורה לד' קונה"ס. אמנם ד' הר"ן בזה בלא"ה תמוהים. כמו שתמה הטו"א שם דאמאי לא דייק לה מסיפא איפכא. דפרה בח"פ פטור. הא ספיקא בלא חזקה הוא להחמיר וכשנבוא על עיקר סברת הר"ן בזה לבאר דבריו. יבואר בעז"ה דגם לשי' הר"ן ליתא לדברי קונה"ס. ובהקדם עוד קו' שהק' בטו"א שם. על המרדכי בחולין (פ"י) שהביא להק' בשם קמאי. דאמאי לא אזלינן בחורי נמלים ב"ר. דרוב קמה של בעה"ב. ותי' דגלי קרא צדק משלך ותן לו והוא תמוה דרא אמרי' פרה בח"פ קיימא ובמקום חזקה לא אמרי' צדק משלך כו'. ואם חזקה מהני נגד סברא זו כ"ש רובא דעדיף מחזקה. והניח הטו"א שם כ"ז בלי ישוב. להתגדר בו לבאים אחריו ליישב כ"ז:
ולפענ"ד נראה בישוב שמועה זו. דהנה יש לתמוה על עיקר היסוד שהניח הטו"א. דהא דפרה בח"פ קיימא היינו דעיקר הפטור מה דאזלינן לקולא הוא משום החזקה. הא לא"ה כל ספק בכה"ג לחומרא וד"ז הוא תמוה באמת. דהא איכא חזקה אחרת כנגדה דאוקי הבהמה בחזקת חי ונשחטה לאח"ז. ועי' תוס' חולין (י) ד"ה דלמא. ובנדה (ב) ד"ה דאיכא דמבואר דחזקה קמייתא עדיף מדהשתא. ובודאי נשחטה לאחר שנתגייר. ובשעה שנתגייר עדיין חי היתה. ושוב לא הוה אלא ספק. ועי' ריש נדה וקדושין (עט) דכה"ג לא הוה אלא ספק ומבואר כן בכמה דוכתי'. ועי' בחולין (יא) בתוד"ה אתי' מפ"א וביבמות (קיט) תוד"ה מחורתא ובנוב"י קמא חיו"ד (סי' נ"ו) שוב ראיתי להגאון כו"פ (סי' ס"א) שעמד בזה והניח בצ"ע. ואולי י"ל דנוקמה דידוע באיזה זמן נשחטה והס' הוא על הגירות. אם באותו זמן שאנו יודעין שנשחטה אז. אם כבר נתגייר או לא. ועל הגירות לא שייך לומר חזקה כ"כ. ויעוין בתוס' דנדה שם ד"ה התם דמחלקי בין מקוה דחסר ואתא לנגע דנחסר בפעם אחת. וגירות י"ל דכיון שהוא דבר שתלוי בהתיישבות דעת האדם אינו נעשה בפעם אחת. וכעין שכ' הפוסקים ביו"ד (סי' פ"א) דבהמה שנשחטה ונמצאת טריפה דאם הוא טריפות דלא נעשה בפעם אחד ליכא חזקה אבל כ"ז דוחק. וגם סתמא דמתני' דגר כו' משמע דגם בספק מתי נשחטה שייך האי דינא:
ולכן נראה דהא דקמה בח"ח ופרה בח"פ דאמרי' תרווייהו דוקא. ודלא כטו"א שם שכ' דע"כ חדא לאו דוקא. משום דאל"כ קשיין דיוקי אהדדי וכמו שהבאתי זה לעיל. ז"א דבפרה חידש הש"ס דיש ח"פ נגד חזקת חי. ומשו"ה הוי ככל ספק ממון דהממע"ה והיכא דשייך חזקת ממון והממע"ה לא מהני דרשא דצדק משלך ותן לו נגד חזקת ממון. אך בקמה מחדש הש"ס דמשו"ה מהני דרשא דצדק משלך ותן לו. משום דבקמה אינו נכנס תחת הסוג והכלל דהממע"ה דכללא דהממע"ה אינו משמש רק היכא דמספקינן אם מחויב להוציא הממון מתחת דו או לא. אם כמו הא דשור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצידה בב"ק (מו) שהוא ספק אם נתחדש עליו חיוב. או בספק אם הוא של מוחזק מעולם או שמא הוא של התובע מעולם. כגון הפקיד טלה אצל בעה"ב והניחה שם עם שלו ומת אחד מהן וא"י איזהו דאמרי' בבכורות (יח) דהממע"ה. דכ"ז הספק הוא על ממון זה אם הוא מחויב או לא. אמרי' דכ"ז דלא ידעינן בבירור שהוא מחויב אמרי' דאינו מחויב. ושייך בזה כללא דהממע"ה. אבל במחויב בודאי רק שהספק הוא במידי אחרינא. אין זה חזקת ממון דנימא הממע"ה דכח החיוב שנתחייב ודאי מגרע לכח דחזקת הממון. וכהא דיודע אני שנתחייבתי לך וא"י אם פרעתיך דמבואר בחו"מ (סי' ע"ה) דפטור. דכה"ג לא אמרי' אוקים ממון בחזקת מרי':
ומה שהק' בטו"א וקוה"ס דמה ח"ח שייך בזה. דהא אין כאן אלא ספק אם משל לקט הוא או משל בעה"ב. לפענד"נ דבר זה בפשיטות. דהא לאחר הקוצרים מיירי. שכבר התחילו לקצור כמבואר במתני' שם דודאי נשר לקט. והך דגן שנשר הוא בחזקת חיוב ויש להסתפק אם לקחוהו כבר עניים לאותו דגן שנשר. ומה שבחורי נמלים הוא של בעה"ב. או שאכתי לא לקחוהו עניים. והנמלים גררוהו לחור. ולפי"ז כשאנו דנין על דגן שבחורי נמלים, נמצא שאנו דנין על אותו דגן שנשר. שהחיוב עליו ודאי. לתתו לעניים אם כבר פרע חיוב שלקחוהו עניים. או שלקחוהו נמלים ואכתי לא פרע ולא יצא ידי חיובו. וה"ז כחיוב ודאי וספק פרעון. וכ' האחרונים בטעם דא"י אם פרעתיך. דאוקי חזקת חיוב נגד חזקת ממון וברי ושמא ב"ע. ועשו"ת מהר"ן יפה חחו"מ (סי' ד') ומ"מ בעינן הכא בקמה לדרשא דצדק משלך כו' דהכא הוה שמא ושמא. ועי' בנתיה"מ (סי' ע"ה) שכ' בשם המרדכי דגם בשמא ושמא חייב. ועוי"ל לפמ"ש המל"מ (פ"ד משאלה ופקדון) דבמקום דלא הו"ל למידע לא שייך זה. א"כ הכא גם עניים לא הו"ל למידע. ועוי"ל דהכא דממון שאין לו תובעין הוא גרע. וכעין שמחלקים התוס' בבכורות (כ) ד"ה ר' יהושע מ"מ כיון דיש כאן חזקת חיוב ודאי ומגרע כח מוחזק וחזקת ממון. משו"ה מהני דרשא דצדק משלך כו'. משא"כ בס' מחויב דאיכא חזקת ממון ושייך למימר הממע"ה בזה לא אמרי' צדק משלך כו':
והשתא לק"מ מכל מתנות כהונה דאמרי' הממע"ה דהתם ספק חיוב. אבל בספק לקט חזקת חיוב מגרע לחזקת ממון ושוב הוה לחומרא. משום דרשא דצדק משלך כו'. ומיושב ג"כ ראייתו של הר"ן בפ"ק דנדרים מהא דקמה דס' מתנות עניים לקולא. דהא דוקא קמה שיש לו חזקת חיוב. משא"כ בספק מחויב. דהח"מ הוא בתוקפו ואמרי' הממע"ה הוא ממש כהך דפרה דס' מחויב הוא. ובלא שום חזקה לפטורא אמרי' הממע"ה. דאי משום ח"פ הא יש כנגד חזקת חי וכאמור. ולק"מ מפרה ומיושב בזה ג"כ שי' המרדכי. דבפרה הא לאו משום חזקת פטור פטרינן לי'. נגד סברא דצדק משלך כו'. רק משום דהיכא שהוא מוחזק לא אמרה תורה צדק משלך כו' נגד חזקת ממון. ובפרה דספק מחויב הוא הח"מ היא בתוקפה. אבל היכי דמהני סברא דצדק משלך כגון היכא דליכא כח מוחזק וח"מ כמו בקמה דח"ח מגרע לכח דח"מ. אה"נ דאזלינן לחומרא משום צדק משלך כו' אפי' אי רובא לפטורא הוה. ובזה סרו תמיהות הטו"א שם וקמו לדממה:
ועפמ"ש מיושב ג"כ קו' בעל קוה"ס על הצ"צ הנ"ל אהא דס"ל לצ"צ גבי פדה"ב דא"ה בממון אחה"ר שהק' בקוה"ס דהא אמרי' קמה בחזקת חיוב קיימא. ומשום חזקה מוציאין ממון במתנות עניים כ"ש רובא דעדיף מחזקה. ולפמ"ש מעיקרא לק"מ דבקמה לאו משום חזקה מוציאין מיד המוחזק דהתם משום חיוב ודאי איקליש ח"מ ושוב הוה לחומרא משום צדק משלך ותן לו. משא"כ היכא דח"מ בתוקפה. דלא מהני דרשא דצדק משלך כו' להוציא מס' בלי ראי'. גם ע"י רובא א"מ משו"ה שפיר כתב דא"ה בממון אחה"ר:
ועם האמור יתיישב ג"כ מה שהקשו איזה אחרונים בהא דב"ב (ה) דע"י חזקה דאין אדם פורע בתו"ז מוציאין ממון. ורובא עדיף מחזקה ואין הולכין בממון אחה"ר. אך להמבואר י"ל דדוקא היכא דחזקת ממון בתוקפה. ע"ז הונח הכלל דאין הולכין בממון אחר הרוב להוציא מיד המוחזק. משא"כ בחזקה דאין אדם פורע בתוך זמנו. דהתם החיוב ודאי והס' הוא בפרעון ואיקליש כח המוחזק וח"מ. משו"ה מוציאין ע"י חזקה. ואין הכי נמי דכ"ש ע"י רובא מוציאין בברי וברי בחיוב ודאי וספק פרעון וז"ב:
פרט ב
נשאלתי מרב א'. בדין מי שלא הי' ביום ל"א של בנו הבכור בביתו. אם יש לו לפדותו שם במקום שהוא ולברך. וז"ל במכתבו אלי ואגב אבקש מהדר"ג נ"י שישיב נא לי בדין מי כו' שהדג"מ ביו"ד (סי' ש"ה) החמיר בזה משום הברכה. דאולי נפל הוא ולית לי' חזקת חי. ואע"ג דרוב הם ב"ק מ"מ א"ה בממון אחה"ר ובפת"ש מביא שם בשם ב"ש אחרון לפדות ולברך ואיך שיהי' לפענד"נ להעיר. דאפי' נימא לפדות על סמך הרוב דב"ק הם. ונוקמי' אחזקת חי מכח רובא ודלא כהדג"מ. מ"מ הא קיי"ל דלא סמכינן ארובא וחזקה היכא דאיכא לברורי. כמבואר בראשונים בחולין (ג) לענין רו"מ אשמ"ה. ובפסחים (ד) אי איתי' למשכיר נישיילי' והסכמת האחרונים דאי בקל לברורי א"ס אחזקה ורובא. אם לא היכא דאיכא טרחה יתירה כמבואר כן בס' גינת ורדים (כלל ס"א) ועפי"ז י"ל דאיכא לברורי ע"י אגרת. ובפרט בזה"ז דבי דואר שכיחי ובקל איכא לברורי אם חי או מת. ולכן הי' נלפענ"ד לעכב הדבר עד שיבא תשובה ע"י מכתב ועכ"פ שלא נברך בלא ידיעה ברורה ע"י אגרת בזה משום חומר לא תשא. ומה טוב הי' אם הי' בא דבר קדשו בזה למועד יום הל"א. שיהי' אחה"ש אי"ה כו' עכ"ל במכתבו אלי. וזה אשר השבתי לו:
ע"ד שאלתו כו'. אם יש לחוש לדעת דג"מ הנה אף שאין משיבין את הארי כו' עכ"ז תורה היא כו' ולפענד"נ דעכ"פ יש לדחות ד' מרן הדג"מ בזה. ונראין דברי הב"ש אחרון בזה יותר מכוון וכמו שיבואר. דגרסי' בב"ק (יא) א"ר אלעזר בכור שנטרף א"פ אותו. וכן תני רמב"ח כו' ת"ל אך חנק. וכ' רש"י וז"ל נטרף נהרג ובמת מעצמו לא איצטריך כו' דהא כתיב ופדויו מב"ח תפדה. אבל נהרג איצטריכא לי' דנא אמרי' אילו לא מיקטל הוה חי ולפרקי' קמ"ל עכ"ל. וכ' התוס' פ"ה שנהרג ובמת מעצמו כו' משמע קצת דאי קים לן דכ"ח וחי הוה חייב לפדותו. וקשה דבפ' יש בכור כו' אנא ודאי דגזה"כ הוא דאפי' קים לן דכ"ח צריך ל' יום כו' ואע"ג דמהאי קרא נפק"ל בשבת (קלה) כל ששהא ל' יום באדם אינו נפל ה"נ דרשינן ח' ימים בבהמה אינו נפל כו'. ואפי"ה כי קים לן דכ"ח הוה מחוסר זמן תוך ז' כו'. ומפר"ת שנעשה טריפה כו' עכ"ל. ובחי' הרשב"א כ' ג"כ כתוס' דגזה"כ הוא והק' קו' תוס' דא"כ היכא נפק"ל בשבת כו'. וכ' שם בישובו וז"ל דודאי אי נפל הוה לא הוה מחייבא תורה לפדותו. ומ"מ אפי' קים לן בי' דאינו נפל אינו בר פדי' דגזה"כ הוא כו' עכ"ל. ובחי' מהרמ"ל שם ביאר יותר קצת וז"ל דממילא משתמע נמי דכל ששהא ל' יום באדם יצא מחשש נפל. דאל"כ לא הי' לתורה ליתן שיעור ל' יום אלא הי' מן הראוי להרחיב זמן יותר לפדיון עד שיצא מכלל נפל כו' עכ"ל. ובחי' המאירי לשבת (קלה) כ' דע"כ גזה"כ הוא וקרא דקנסיב רשב"ג הוא לאסמכתא. ומבואר מכל זה. דלמ"ש תוס' ואידך רבוותא ע"כ קרא דופדויו כו' לא מטעם ספק נפל אלא גזה"כ הוא. והא דמייתי רשב"ג מקרא דופדויו דכל ששהא לאו ספק לפמ"ש הרשב"א ומהרמ"ל לדעת תוס' נראה ביאור דבריהם דרצונם דאתי קרא לבן ח' דפליגי בי' רשב"ג ורבנן כמבואר בתוס' שבת (קלו) ויבמות (פ) דלרשב"ג מפיק מקרא דחף דבן שמונה הוה ספק דלמא אשתהי כמבואר בגמ' ביבמות שם מ"מ כיון ששהא ל' יום יצא מספק נפל. אבל בסתם ולדות אין לנו לימוד מה"ת דליהוי ספק נפל וטעמא הוא כמו"ש תוס' ביבמות (לו) ונדה (מד) דאפי' לרשב"ג מה"ת הוו סתם ולדות מרובא דרו"נ ולד מעלי' ילדן. רק דמדרבנן החמירו ומטעם המבואר שם ובתוס' חולין (יב) ובכורות (כ) ולהמאירי בשבת הוא בפשיטות דלא נסיב קרא רק לאסמכתא:
והמל"מ (פ"ד מה' איסו"מ) כתב דאף דטעם התורה שלא לפדות קודם נ' יום הוא משום ספק נפל. ומ"מ גזה"כ הוא אף בכלו חדשיו דא"פ קודם ל' יום דהתורה גזרה בלא פלוג עכ"ל. והנה יסוד זה דאמרי' במידי דאורייתא סברא דלא פלוג מצאנו כן לכמה מרבוותא שכ' כן. וכ"כ הש"ך ביו"ד (סי' פ"ו) דביצת טריפה שאסרה תורה הוא מטעם דנגמרה באיסור ומ"מ גם בנטרפה סמוך לשחיטה אסורה משום לא פלוג. והגאון או"ת (סי' צ"ו) כתב דהא דקיי"ל כר"י דלא דרשינן טעמא דקרא היינו שלא נאמר שישתנה הדין היכא דלא שייך הטעם. וכ"כ בס' ברכת הזבח במנחות (ע"ג) יעוי"ש במ"ש שהתורה לא רצתה לחלק כו' וגזרה ואסרה בסתם שלא יבואו לפעמים לפסול לינה כו' שהתורה השוה מדותי' כו' ע"כ. וכ"מ ג"כ בתוס' סוטה (יד) אהא דאמרי' שם במתני' טעמא כדי ליגעה. ולפי"ז יש להתבונן בשי' הרשב"א ומהרמ"ל ומאירי שהבאנו לעיל. שתי' בענין אחר דלא כהמל"מ. ואמאי נדחקו בקו' זו ולא תי' בפשיטות כהמל"מ:
ונראה דלא ניחא להו הכא ליישב כן. דכיון דאין הכרח לטעם זה מתוך הקרא. דקרא בלא"ה ניחא. דכך היא המצוה. אין לנו לחדש טעם שהוא סותר להכלל שנתנה תורה דאזלינן ב"ר. דמהיכי תיתי נימא דבולדות רנתה תורה לשנות הדין דלא ניזול ב"ר. ושיהי' יוצא מן הכלל כיון דליכא יתורא ע"ז בקרא. וניזיל בתר עיקרא דמלתא בהא דקיי"ל דלא דרשי' טעמא דקרא לחלק במה שסתמה תורה. ושבקינן לטעמא ומוקמינן אסתמא. דאין חילוק בזה וכמו כן מה"ט גופי' נמי לא נדרוש טעמא דקרא לעשות חילוק בהאי כללא דאמרה תורה סתם דניזול ב"ר. ולמימר דבולדות לא ניזול ומשו"ה יישבו קו' זו באופן אחר דלא כהמל"מ:
פרט ג
איברא דלפי מה שתופס הדג"מ הנ"ל. דא"ה בממון דפדה"ב אחר הרוב דרו"נ ולד מעלי' ילדן תיקשי להני רבוותא. דמוכח ע"כ דס"ל דגם בפדיון שהוא ממון ג"כ אזלינן ב"ר. דרוב ב"ק הם אע"כ דלא כהדג"מ. וצ"ל דהא דקיי"ל א"ה בממון אחה"ר הוא בממון דעלמא אבל במצוה אזלינן ב"ר אף בממון וכמו"ש בשמ"ק לב"ק (יא) אך עכ"ז יישוב זה לא ניח לי. ועל הראשונים אנו מצטערין במ"ש השמ"ק לחלק דבמצוה הולכין אחה"ר. וכבר כתב הגאון בשו"ת צ"צ (סי' קכ"ה) בספק אם הבכור כהן או ישראל פטור מפדיון. דאע"ג דרובא דעלמא ישראלים נינהו ולא כהנים מ"מ בממון א"ה אחה"ר. ועי' בתוס' בכורות (כ) ד"ה ור"י שכ' גדולה מזו. דבכה"ג דהוי ממון שאין לו תובעין גם רב מודה לשמואל דא"ה אחה"ר. הרי מבואר דלא מחלקינן בזה בין מצוה או לא. וכן משמע לפענ"ד. לפי מה דקיי"ל דס' בכורות הוה ככל ספק ממון דהממע"ה כמבואר בטהרות (פ"ד מי"ג) ובכורות (מח) ועוד בכמה דוכתי. וכ"כ הר"ן בפ"ק דנדרים (ו') ובש"ך יו"ד (סי' רנ"ט) דס' ממון עניים וס' מת"כ וכה"ג הוה לקולא והממע"ה והשתא כאן בכל ספק מצוה דמה"ת קיי"ל לחומרא. וכל שיש ספק אי מחויב במצוה ודאי דמחייבינן לי' ואפי"ה בס' ממון עניים ומת"כ וכה"ג קיי"ל לקולא. אלא ע"כ דלא דיינינן בכה"ג מעליותא דמצוה ואין לחלק בזה ומאי אולמא דהך כללא דא"ה בממון אחה"ר מכללא דכל ספק של מצוה לחומרא. דקיי"ל דאין זה אלא במצוה גרידא ולא במצוה דממונא וה"נ בהא דא"ה בממון אחה"ר לא נפקא לן מידי אי הוה מצוה אי לא. ועי' נימוק"י ר"פ המוכר פירות שכ' דטעמא דא"ה בממון אחה"ר הוא משום דהממע"ה:
אך יותר נכון לומר בטעמא דהני רבוותא דס"ל דאזלינן הכא ב"ר אף דממונא הוא. עפימ"ש תוס' בסנהדרין (ג) אהא דאמרי' שם דר' יאשי' יליף דאזלינן ב"ר בדיינים בד"מ בק"ו מד"נ והק' תוס' דלפי"ז אמאי אמר שמואל בב"ב (צג) דא"ה בממון אחר הרוב. ניליף ד"מ מד"נ בק"ו דניזול ב"ר. ותי' דלא אמר שמואל אלא בכמו רובא לרדי' דלאו רוב חשוב הוא כהנך רובי ע"כ. ודבריהם סתומים. וכ' בס' שב שמעתתא (ש"ז פ"ה) לחלק בין רוב שברצון בני אדם לרוב דבטבע העולם דמשו"ה רוב לרדיא לאו רוב חשוב הוא משום דתלי' ברצון בני אדם אבל ברוב דטבע אף בממון הולכין אחריו יעוי"ש. א"כ לפי"ז רוב ב"ק דרוב דטבע הוא הוה רוב חשוב משו"ה אזלינן ב"ר ב"ק אף בממונא:
ועפי"ז נראה לתת פרפרת אחת במחלוקת רש"י ותוס' בב"ק (יא) שם בפירושא דנטרף קודם ל' יום דאמר שם. דרש"י פי' נטרף נהרג ותוס' פי' שנעשה טריפה וצ"ב דאמאי לא רצה רש"י לפרש בפשיטות כמו"ש תוס' שנעשה טריפה. דהנה בשעה"מ (ה' טו"מ) הק' דכיון דקיי"ל דא"ה בממון אחה"ר ובכור שנטרף א"פ אותו וכ' תוס' שנעשה טריפה. א"כ איך אמרה תורה ופדויו מב"ח תיפדה ליחוש שמא טריפה הוא כו' ע"כ. אך יש ליישב קו' זו בפשיטות לפמ"ש תוס' בסנהדרין הנ"ל עפימ"ש בביאורו בש"ש הנ"ל דברוב דטבע הולכין אחריו אף בממון א"כ י"ל דרוב שאינם טריפה הוי רוב דטבע והולכין אחריו אף בממון. אך רש"י אינו מחלק בין דטבע לרוב דרצון. ועיקר מה שהביא לתוס' לחלק כן הוא מכח קושייתם. אמנם לרש"י לק"מ דעיקר קו' התוס' הוא על רובא דל"ק יעוי"ש. ובסוף סוגי' דרובא בחולין (יב) מסיק רש"י דהא דאזלינן ב"ר אף ברובא דל"ק הוא מהלל"מ וידוע דאין דנין ק"ו מהלל"מ כמבואר בנזיר (נז) משו"ה לק"מ קו' תוס' וא"צ לחלק כתוס' בסנהדרין. וקשה קו' שעה"מ ומשו"ה לא פירש שנעשה טריפה רק שנהרג אך תוס' שפיר מצו לפרש. שנעשה טריפה ולדידהו לק"מ קו' שעה"מ ואיש:
פרט ד
אמנם לפי האמור אכתי איכא למיחש בנידו"ד לשי' רש"י דס"ל דאין חילוק בין רוב דטבע לרוב דרצון וכמו"ש לעיל. ועוד דאפי' לשי' תוס' דיעות חלוקות הן. שהרי התוס' בב"ק (כז) הק' קו' תוס' דסנהדרין הנ"ל ותי' באופן אחר. דגבי דיינים שאני דמיעוט דידהו כמי שאינו. וליכא למימר התם אוקי ממון בחזקת מרי' דב"ד מפקו מיני'. אבל גבי שאר ממון דאיכא מיעוט וחזקה לא אזלינן ב"ר עכ"ל. וכ' האחרונים דתוס' בב"ק מיחלפא שיטתייהו ממ"ש בסנהדרין. דמד' תוס' בב"ק מבואר דאפי' ברוב מעליא לא אזלינן ב"ר. ואפי' בדיינים אי לאו דמיעוט דידהו כמי שאינו לא הוה אזלינן ב"ר. וכ"כ בס' ש"ש (ש"ד פ"ו) ובקוה"ס אשר בקצוה"ח (כלל ו') ועי' או"ת בקות"כ (סי' קכ"ד) ושו"ת פרי תבואה (סי' כ'). ובכתובות (ט"ז) דפריך הש"ס מרו"נ בתולות נישאות כו' כ' תוס' שם דלרב פריך. וכ' האחרונים דאתי' זה לשי' תוס' בב"ק דלשמואל א"ה בממון אחה"ר אפי' ברוב מעלי' כמו רו"נ בתולות נישאות. א"כ לשי' רש"י ותוס' ב"ק וכתובות הנ"ל אין לחלק בזה. וא"כ מראה פנים לכאורה כשי' הדג"מ הנ"ל:
איברא דעכ"ז נלפענ"ד ברור. דבנידו"ד ברו"נ ולד מעליא ילדן אפי' לתוס' ב"ק וכתובות הנ"ל אזלינן ב"ר. דהנה בעיקר טעמא דא"ה בממון אחה"ר כבר חקר הגאון בס' גינת ורדים (כלל ל"ט) דמ"ט דהא מילתא. דדוחק לומר דהכי אגמרי' רחמנא למשה לענין רובא דבאיסורא דוקא ולא בממונא. וכ' ע"ז וז"ל שוב ראיתי לתוס' פ' המניח שכ' דה"ט משום דאיכא חזקת מרי' ומיעוטא בהדי'. ואף דרו"ח קיי"ל דרו"ע. מ"מ מדרבנן החמירו באיסורא לרבנן דפליגי על ר"מ ואמרי סמל"ח והוה פלגא ופלגא כמו"ש תוס' ר"פ הלוקח בבכורות יעוין שם באורך בשם ר"ת. ומשו"ה בממון לא מפקינן מיד המוחזק משום דהפקר ב"ד הפקר עכ"ד. והנה ד"ז הוא פשוט דלא אמרי' סמל"ח רק במיעוט גמור וחשוב. אבל במיעוטא דמיעוטא לא אמרי' סמל"ח. דלמיעוד"מ גם ר"מ לא חייש כדאי' ביבמות (קיט). וכ"כ הרא"ש להדיא בפ"ק דחולין (סי' ט"ז) יעוי"ש. וכן הוכיח בס' גו"ר (כלל ס"א) ושושה"ע (סוף כלל ט"ו) וד"ז א"צ לפנים והנה בהגהות מרדכי בכתובות פ' אלמנה ניזונת כ' להדיא דמיעוט נפלים הוה מיעוד"מ וברוב חשוב כה"ג אזלינן אף בממון. ויעוי"ש שהאריך קצת בזה. וכ"כ הנ"י ר"פ האשה בתרא ביבמות בשם הריטב"א. דנפלים הוה מיעוט גרוע. דלא הוה מיעוט שלם רק עם מיעוט מתעברות. והשתא ודאי דמסתבר כיון דמיעו"נ הוה מיעוד"מ. ודאי דלא אמרי' בכה"ג סמל"ח. ואזלינן ב"ר ב"ק אף בממון. ואין זה ענין למ"ש תוס' בב"ק ובכתובות. דהתם לאו מיעוד"מ משו"ה אמרי' סמל"ח:
ובעיקר ד' האחרונים שהחליטו דתוס' בב"ק ובכתובות מיחלפא שיטתייהו למ"ש בסנהדרין. נלפענ"ד דבסנהדרין ד"א אמרו עם מ"ש בב"ק. ובסנהדרין קיצרו וסמכו עצמם על מה שכתבו בבבא קמא ביתר ביאור. דהנה בבבא קמא כתבו דגבי דיינים מיעוט דידהו כמי שאינו. ועוד דליכא למימר אוקי ממונא בחזקת מרי' דב"ד מפקו מיניה. והנכון בביאור דבריהם הוא כמו"ש בקונה"ס (כלל ו'). וז"ל דתוס' פ' המניח ס"ל דאין למילף ד"מ מד"נ בק"ו. משום דבד"מ איכא למימר העמד ממון בחזקת מרי'. משא"כ בד"נ שהוא עצמו נידון. אלא דקשיא להו שהרי רובא דדיינים ילפינן ד"מ מד"נ ול"ח להא פירכא. לזה כתבו דגבי דיינים שאני. ר"ל דגבי דיינים ל"ח להא פירכא. משום דבדיינים מיעוט דידהו כמי שאינם. וליכא לחלק גבייהו בין ד"מ לד"נ. משא"כ בשאר רובא דאיכא מיעוטא. יש לחלק בין ד"מ לד"נ דבממון איכא חזקה ובד"נ ליכא חזקה עכ"ל. וממוצא הדברים אנו למדין דכל דאיכא ברוב חדא למעליותא אזלינן בתרי'. או כמו בדיינים דהמיעוט כמי שאינו מטעם שכ' בקוה"ס שם. דכח ב"ד אלים לאפוקי ממון מחזקת מרי'. יעוי"ש שביאר ד"ז. וי"ל ג"כ כמו"ש הרמב"ח בסו"ס ג"פ דהמיעוט מחויבים בעצמם לבטל דעתם ולקבל על עצמם דעת הרוב.. ועכ"פ כיון דהמיעוט כמו שאינו משו"ה אפי' בד"מ דאיכא חזקת מרי' אזלינן ב"ר. או אפי' היכא דאיכא מיעוטא רק דליכא חזקת מרי' כגון בד"נ שלא בדיינים. כגון הני רובי דפ"ק דחולין (יא) גבי מכה אביו ורוצח. דרוב אינם טריפה. או כהא דפ' ב"ס בסנהדרין (ס"ט) דרובא טעו בעיבורא. דכיון דד"נ הוא לא שייך חזקת מרי'. דהוא עצמו נידון כמו"ש בקוה"ס. ועפי"ז יש לפרש דבריהם שם בסנהדרין ג"כ שכוונו לזה. דמשו"ה רוב לרדי' לא חשיב כהנך רובי. דהנך רובי חשיבי. או דליכא מיעוט. או דליכא חזקת מרי'. דעכ"פ איכא חדא למעליותא. משא"כ כה"ג דרוב לרדיא דהוה תרתי לגריעותא דאיכא מיעוטא וחזקת מרי'. ובזה קלישא כח הרוב ולא אזלינן בתרי':
אלא דלפי"ז שכתבנו בשם הראשונים דמיעו"נ הוא מיעוד"מ יש להתעורר לכאורה ממ"ש התוס' ביבמות (לו) ונדה (מד) דמשו"ה חושש רשב"ג למיעו"נ. משום דנפלים הוא מיעוט המצוי. ואיך שייך דפליגי במציאות. אך כבר הארכתי בזה קצת במקו"א וביארתי דלכו"ע מיעו"נ הוה מיעוטא דמיעוטא והא דרשב"ג שכ' התוס' הוא ענין אחר ואכמ"ל. [עי' כלל ספק ב"ק (פ"ז)]. ועכ"פ לפי מה שנתבאר הא דאמרי' א"ה בממון אחה"ר הוא דוקא בכה"ג דרוב לרדיא. דהוה תרתי לגריעותא. דאיכא מיעוטא וחזקת מרי'. אבל בחדא לגריעותא הרוב אלים ואזלינן בתרי' אף בממון. ומשו"ה ברוב ב"ק דאף דאיכא חזקת מרי'. מיהו ליכא מיעוטא דהוה מיעוד"מ וכמי שאינו דמי. ודאי דליתא בזה כללא דא"ה בממון אחה"ר ודלא כהדג"מ. ואף דלכאורה משמע דשי' רש"י בב"ק (יא) דטעמא דקרא דופדויו כו' הוא משום ספק נפל. ולפי"ז מה"ת לא אזלינן ב"ר אפי' בחי. וכדמשמע מתוס' שם שהבינו כן בדבריו יעוי"ש. עכ"ז כבר הודו התוס' דאין הכרח לפרש דבריו כן. ולכן כתבו בלשון קושייתם שם משמע קצת כו' יעוי"ש. וכבר ביארנו ד' רש"י בזה להנצל מקו' תוס' שם במקו"א ואכ"ת [עי' כלל ספק ב"ק (פ"ב)]:
פרט ה
גם יש לדון בנידו"ד דנעמידנו על חזקת חי. ומ"ש בדג"מ דקשה למיהב לבן חזקת חי דאולי נפל הוא ולית ליה חזקת חי עכ"ד. ע"ז בעניותי אני דן לפני חכמים. דלפענ"ד איני רואה בזה גרעון בהחזקה. דא"כ בחזקת חי דמי ששהא ל' יום. או בגדול נמי נימא דלמא טריפה הוא וכשאנו דנין על החזקה לאחר יב"ח כגון בשולח גט לאשתו והגיע השליח לאחר יב"ח לא יתן הגט. דלמא טריפה הוא וכבר מת. דהא ליכא בירור דאינו טריפה רק בראינוהו חי לאסר יב"ח וכמו"ש ג"כ תוס' בחולין (יא) ד"ה אתיא. ועיי"ש בגמ' דפריך דלמא טריפה הוה. ועיי"ש בתוס' הנזכר שכ' דחזקה שלא נתבררה בשעתה לאו חזקה היא. ומעולם לא שמענו לחלק בזה. דלאחר יב"ח לא יתן הגט. רק דמ"מ י"ל דרוב אינם טריפה. אמנם אי הכי לאו חזקה הוא אלא רובא ככל חזקות הבאות מחמת הרוב. כמו"ש בתה"ד (סי' ר"ז) בשם א"ז, ועי' שושה"ע (כלל י"ב). ובגיטין (כח) מסיק רבא בהא דנותנו לה בחזקת שהוא קיים דלשמא מת לא חיישינן לשמא ימות חיישינן. והיינו משום דחזקה לא ניתנה מעיקרא אלא אם דנין על העבר. שעומד עתה כמו שהי' לשעבר. אבל אין מחזיקין על להבא. דלהבא יכול להיות שישתנה. ועיי"ש בפירש"י וכ"כ התוס' בקדושין (מה) ד"ה בפירוש בשם הר"מ מיוני בהא דכ' שם שמא קידש לא חיישינן. שמא יקדש חיישינן. והיינו משום דבחזקה לא מחזיקין להבא אלא לשעבר. ועי' בנוב"ק חיו"ד (סי' נ"ו). וחילוק זה לחלק בין עבר ללהבא לא שייך רק גבי חזקה. דחזקה ילפינן מנגע או מהלל"מ כדאי' בפ"ק דחולין (י). ועיקר חזקה לא ניתנה רק כשאנו דנין על העבר. ולא להחזיקו מעכשיו שיהי' להבא כמו שהוא עתה. דעיקר הא דנגע הוא דמוקמינן בשעת הסגר שהוא שלם כמו שהי' מקודם. אבל רובא אין הספק אם נשתנה. רק איך הוא מעולם ואמרה תורה שגומרין הדבר כמו שמורה הרוב. ואין חילוק אם נפ"מ להדבר על העבר או על להבא. א"ו דהא דמעמידין על חזקת חי. לאו מכח רובא. והא דאמרי' שם גבי הניחו זקן או חונה. משום דרוב חולים לחיים. לאו משום דהיתר דנתינת הגט הוא משום רובא דודאי עיקר נתינת הגט הוא משום חזקה דחי. אלא דלא דמי לחזקה דאתי מכח רובא. כגון גבי גבינות פ"ק דחולין (יא) בתוס'. ור"ן שם בשם ראשונים ובחי' רשב"א. שאנו דנין על הבהמה שאינה טריפה מכח רוב בהמות כשרות. שלא ראינו מעולם שהיתה כשירה. רק דהוה ככל רוב דגזה"כ הוא שנתפוס דדבר זה הוא מן הרוב ולא מן המיעוט. וכה"ג הני דמייתי תה"ד (סי' ר"ז) בשם א"ז. א"א פורע תו"ז. ואין חותמין על הגט אא"כ נעשה בגדול. וכל כה"ג שלא ראינו מעולם על איש זה שהוא כן. רק שאנו אומרים שהוא מן הרוב. דרוב אין עושין אלא בענין זה. משא"כ בכה"ג דחזקת חי. שהחזקה היא לפנינו שאנו רואין שהוא חי ומתנועע ואוכל וככל משפטי החי. רק שאנו רוצין לחוש למיעוט שמא הוא נפל וטריפה וכה"ג. ומחמת זה לא יועיל לנו אותו החיות שראינו בו. לדון שהוא עכשיו חי כמו שהי' חי. ע"ז בא רוב ומברר שאינו נפל וטריפה. ושוב ממילא מעמידין אותו על חזקתו הראשונה. א"כ עיקר מה שאנו גומרין המעשה הוא מחמת החזקה שראינו כבר. וה"נ בהניחו חולה עיקר נתינת הגט הוא. משום שאנו מעמידין אותו על חזקתו הראשונה שראינוהו חי רק דשמא הוא מאותן החולים שמתים מחלים. ע"ז בא הרוב ומברר שהוא מן החולים שאינה מתים. ומשו"ה שפיר מחלק רבא בין עבר ללהבא. דגמר הדבר הוא עפ"י חזקה ולא רובא:
וכה"ג איכא חזקות טובא. דהחזקה תלוי' באיכות הדבר. כגון חזקת שלימה דמקוה שנמדד בפ"ק דנדה וקדושין (עט) דניחוש עכ"פ על המיעוט. שמא טבע מקוה זו להתחסר ולעמוד על פחות ממ' סאה במשך הזמן שמן המדידה עד הטבילה. וכהא דיו"ד (סי' ר"א). ובכתובות (ע"ה) בחזקת שלימה ממומין יעוי"ש בתוד"ה אבל. ומיירי התם במומין דריח הפה ונכפה שיש לומר שהי' בה חולי הגורם דבר זה. והחולי ידוע דאינו בא בפעם אחת רק מעט מעט. וכ"כ בשו"ת בני"ע חיו"ד (סי' א'). ואיך החזקנוה לשלימה ממומין ודלמא יש בה חולי הגורמת להתהוות בה המום במשך הזמן שעד האירוסין. וכן בחזקת יין שלא החמיץ לענין תרומה בגיטין (לא) שיש לחוש דלמא הוה יין מקולקל כבר אלא שאין ניכר הדבר עד שעת חימוץ. וכדאמרינן בב"מ (ע"ג) מעיקרא דחמרא חמרא מעיקרא דחלא חלא וכמו"ש הרשב"ם בב"ב (צ"ח) ד"ה חבל. ובכל הני עכצ"ל דהרוב מברר שהוא בענין שיכולין להעמיד על חזקתו הראשונה. וכמו שראינוהו אז מקודם כן הוא עתה:
והנה בהא דרשב"ג דאמר בשבת (קלה) דכל שלא שהא ל' יום הוא ספיקא. הסכימו הפוסקים דאינו אלא מדרבנן. ומה"ת אזלינן ב"ר דרוב ב"ק הם. וכמו"ש במקו"א להוכיח שכ"ה דעת רוה"פ. דלרשב"ג עצמו אינו אלא חומרא דרבנן בעלמא. [ועי' בכלל סב"ק פ"ב]. ואפי' הסוברים דלרשב"ג עצמו הוא ספק מה"ת. עכ"פ לדידן כו"ע מודו דנקטינן דאינו אלא דרבנן. וכמו"ש ביבמות (לז) ורי"ף שם. דהא דפסק שמואל בשבת (קלו) כרשב"ג אינו אלא לכתחלה ובאשת ישראל. אבל בא"כ קיי"ל דא"ח. וכ"כ הרא"ש שם ובפראד"מ. א"כ לפי"ז נידו"ד נמי דמי ממש לכל הני חזקות דתלוין באיכות הדבר. והחזקה שרירא משום דהרוב מברר שהוא בענין שיכולין להעמיד על חזקתו הראשונה. וה"נ בנידו"ד דמה"ת קיי"ל דקם ארובא דב"ק שפיר מוקמינן אחזקת חי. וליכא למיפטריה משום א"ה בממון אחה"ר ג"כ. בר מן דין דכתיבנא לעיל דמיעו"נ הוה מיעוט גרוע לא אמרי' סמל"ח. אלא משום דאיכא חזקה ג"כ. א"כ ברובא דאיכא חזקה בהדיה לכו"ע מוציאין אף בממון. וכמו"ש הרז"ה והרמב"ן במלחמות ד' ברפ"ב דכתובות. ובחי' פ"י שם. וכ"כ הר"ן בפ"ק דכתובות בשם הרשב"א גבי הא דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה. וכן הוכיח בס' גו"ר (כלל לח) ועשו"ת מהר"ן יפה חחו"מ (סי' ד'). והא דקיי"ל להחמיר עכ"פ מדרבנן בהך רובא. עכ"ז לענין חיוב פדיון ודאי דלא שייך זה. דאין זה חומרא אלא קולא להקל מהאב חיוב פדיון דרביע עלי'. א"כ ודאי דמחויב בפדה"ב:
פרט ו
מיהו נהי דלענין עיקר חיוב הפדיון ודאי דאין לפטור אותו ביום ל"א ומטעמא דכתיבנא. דמה"ת הוא ב"ק מכח הרוב. לא שייך הכא ג"כ הא דא"ה בממון אחה"ר. דמיעו"נ הוה מיעוד"מ ולא אמרי' סמל"ח. וגם י"ל דהכא איכא חזקה ורובא דלכו"ע מוציאין ממון. ואף דמ"מ עכ"פ גבי יבמה קיי"ל דמחמירין מדרבנן לומר דלמא לאו ב"ק הוא. מ"מ לענין פדה"ב לא שייך חומרא להקל מעליו חיוב פדיון דרביע עליה. אך עכ"ז לענין הברכה עכ"פ הי' מקום לכאורה להחמיר שלא לברך משום חומר לא תשא. ובזה שייך לומר חומרא דרבנן שהחמירו בסתם ולדות:
ונלפענ"ד דגם לענין הברכה אין להחמיר בזה כלל. הנה בשבת (קלו) דמקשה לרשב"ג דבלא שהא ל' יום ספק הוה מימהל היכי מהלינן בשבת ומשני דמהלינן ממ"נ כו' יעו"ש. ויש להתעורר דאמאי לא מקשה תו דהיכי מברכינן ברכת המילה ול"ח משום חומר ל"ת את שם כו'. וע"ז ליכא לתרץ משום ממ"נ. ולא ראיתי עדיין למי שעמד בזה. הן אמת דאיכא חבל נביאים וצבא רב מהפוסקים דעל ספק מצוה של תורה מברכינן כ"ה דעת תוס' בברכות (יב) ד"ה לא בשם ר"י דהיכא דספק אם מחויב בברכה מברכינן. ובטור או"ח (סי' תרפ"ט) הובא כן דעת אבי העזרי במרדכי דמגילה פ"ב. וכ"ה דעת ר"נ גאון הובא בב"י או"ח (סי' ר"מ). ועי' בפ"י ברכות (יב) שכ' דפלוגתת הפוסקים בס' ברכות לא הוה אלא מעיקר הדין אם מחויב לחזור ולברך מצד החיוב. אבל לכו"ע עכ"פ אין איסור אם מברך משום בשא"צ. והנה יש מחלוקת באחרונים בכהנים בזה"ז אי מחזקינן להו בודאי. מפני שאין להם יחוסי כהונה. עי' מהרש"ל ביש"ש בחולין פ' כה"ב (סי' ד') ושו"ת חוט השני (סי' ט"ז). ושו"ת מהרי"ט (סי' קמ"ח) ושבות יעקב (סי' צ"ג). ובשו"ת יעב"ץ (סי' קנ"ה) כתב שהכהן בזה"ז צריך להחזיר דמי פדיון וספק גזל בידו. והנה במהרי"ט שם כ' דודאי מחזקינן להו בכהנים מדמברכינן ברכת כהנים ואקבו"צ יעו"ש. והשתא להסוברים דלא מחזקינן להו בכהנים אלא הוו ספק קשה איך מברכין אקבו"צ. ועכצ"ל דס"ל דכל ספק של תורה אם לעשות המצוה או אם לברך מברכינן. וכ"ה דעת הראב"ד בהשגות (פ"ג מה' מילה) שצריך לברך על מילת אנדרוגינוס משום דעל ספק של תורה מברכינן. ודעת הרי"ף בפ"ק דברכות בסוגיא דפתח בדחמרא. דהא דס' ברכות להקל היינו שאינו מחויב לברך. מיהו אין איסור אם מברך. וכן הביא ב"י באו"ח (סי' ס"ז) בשם השאלתות דא"צ לחזור ולאמרן אבל אין איסור. וכן הביא שם דעת הר' יונה דכל ספק של תורה מברכינן. אמנם דעת הר' מנוח הובא בב"י באו"ח (סי' ס"ז) דכל ספק בברכות אסור לברך משום חומר לא תשא. ואנן נקטינן כן להלכה כמבואר בשו"ע או"ח (סי' ד' סי"ג) ושם (סי' ח' ס"ט) וביו"ד בהגהות רמ"א (סי' כ"ח ס"ד) וכן שם ביו"ד (סי' רס"ה) לענין מילה. והוא כדעת הרמב"ם (פ"ג ממילה) דאין מברכין על מי שהוא ספק. וכ"כ (בפ"ז מה' סוכה) דאנדרוגינוס וכיוצא בו אין מברכין לישב בסוכה מפני שהם ספק. א"כ לפי"ז ודאי דתיקשי דאיך מברכינן ברכת המילה ואמאי לא פריך שם בשבת מברהמ"י וכאמור:
ועכצ"ל בישוב קו' זו. דמסייעא הך למ"ש רוה"פ דרשב"ג עצמו לא אמר דקודם ל' ספיקא הוה אלא מחומרא דרבנן. וכמ"ש במקו"ח להוכיח כן. [עי' בכלל ספק ב"ק פרט ב']. ועפי"ז א"ש דלכאורה מ"ט דהסוברים דמברכינן על ספק ואיך לא חיישינן באמת מספק לחומר לא תשא. וצ"ל כמו"ש בשו"ת הגרעק"א (סי' כ"ה) ובארצוה"ח (סי' ח') דכיון דמחויב לעשות המצוה מספק זהו גופיה מצוה. יהי' החיוב מה"א או מדרבנן. ועכ"פ כיון דמחויב הוי זה מצוה. ואמצוה שפיר מברכינן. אך לפי"ז צ"ב מ"ט דהסוברים דלא מברכינן. דהא אפי' על מצות דעיקרן הם מדרבנן כמו עירוב תבשילין ומקרא מגילה וכיוצא בו נמי מברכינן. א"כ אפי' נימא דכל ספק של תורה מדרבנן לחומרא מ"מ יש לברך. וצ"ל דדעתם דהדבר תלוי איך תיקנו מעיקרא. דהא באמת בלא"ה יש להתבונן כיון דכל הברכות דרבנן. א"כ קשה דאיך תקנו לברך כיון דמה"ת א"צ. וצ"ל דדבר זה נמסר לחכמים. ואם הם תיקנו לברך אין זה לבטלה כלל. וס"ל להסוברים דאין מברכין על ספק של תורה דלא תיקנו חכמים לברך אלא על הודאי. יהי' ודאי של תורה או של דרבנן. אבל על ספק לא תיקנו. וכיון דלא תיקנו שוב הוה לבטלה. והשתא לפי"ז בסתם ולדות דמה"ת הוא ודאי מכח רובא. רק דמדרבנן החמירו גבי יבמה לחוש למיעוט. אין כאן חשש בשא"צ. כיון דמה"ת היא ברכה צריכה לפי עיקר התקנה שתיקנו ברכה על הודאי. ולפי"ז בנידו"ד נמי גבי פדה"ב שפיר מברכינן על סמך הרוב. והוא בכלל תקנתם לברך על הודאי דדוקא על ספק של תורה לא תיקנו ברכה. אבל על דבר שאין ספק אלא מדרבנן ומה"ת הוא ודאי שפיר מברכינן. ועי' יבמות (קכ"א) אמר ר"נ האלקים אכלו כורי לחסא. ובהגמ"ר שם הק' בשם מהר"מ איך נשבע ר"נ דמת והא אשתו אסורה. ותי' דבאמת רובם מתים ואפי' בד"נ אזלינן בתר רובא. אלא שבכאן חכמים החמירו דלא תנשא ע"כ. ולפי"ז לא תשא לא עדיף משבועה. דמשום רוב נשבע ולא משגחינן לחומרת חכמים. וכ"ש לדידן דלא קיי"ל כרשב"ג אלא כרבנן אפי' לקולא וכמו"ש הרא"ש פראד"מ להדיא יעוי"ש. רק דלכתחלה מחמרינן באשת ישראל משום גזירה דפיהק ומת לענין יבום כמו"ש תוס' בחולין (יב) ובכורות (כ) וביבמות (קיט) וביארנו זה במקו"א ואכ"מ. [עי' כלל ספק ב"ק פ"ז וכלל דשיל"מ פ"ט]. ואין מקום להחמיר בנידו"ד לענין הברכה:
פרט ז
עוד נלפענ"ד בנידו"ד. דודאי מוקמינן ליה אחזקת חי. ולבד מ"ש לעיל (פרט ה') דהחזקה שרירא וקיימת ונשענת על רוב ב"ק וכדאיכא כמה חזקות כה"ג שתלוין על איכות הדבר כמו מקוה שנמדד וחזקת שלימה ממומין כמו שביארתי זה שם לעיל דעיקר החזקה הוא עפ"י כח הרוב. דהרוב מסהיד אסהדותא רבתא דהחזקה שרירא יעוי"ש היטיב. הנה בר מן דין נלפענ"ד גדולה מזו. דכל הני חזקות שתלוין על איכות הדבר. א"צ בזה לסהדותא דרובא כלל. דאפי' בס' השקול על האיכות ג"כ הוה חזקה. דהא באמת ילפותא דחזקה לאו מישך שייכא בילפותא דרובא. דאפי' אי לא הוה אזלינן ב"ר. גזרה תורה דניזיל בתר חזקה. וכן מוכח להדי' בתוס' בחולין (יא) ד"ה מנה"מ. והא דאמרה תורה דניזיל בתר חזקה. שהוא עתה כמו שהי' מקודם. ואפי' בחזקות שתלוים על איכות הדבר כגון מקוה שנמדד שמא טבע מקוה זו להתחסר. ובחזקת שלימה דמומין שמא יש בה חולי הגורם מעט מעט שיתהווה המום וכל כה"ג שהבאתי זה לעיל (פ"ה) יעוי"ש. הא ע"כ הא דאמרה תורה דנוקים אחזקה ראשונה. ע"כ לאו משום דהרוב מורה שהוא בענין שיכולים להעמיד על חזקתו. דהא אכתי לא ידעינן דניזיל ב"ר. אלא הא דמהני חזקה בזה הוא אפי' כח המיעוט ככח הרוב. והוה ספק שקול. מ"מ גזה"כ הוא דנוקים הדבר כמו שראינוהו מקודם. ואע"ג דהחזקה תלויה באיכות הדבר. כמו חזקת חי דכל אדם שהנחנוהו חי. ואנו דנין עכשיו שאינו לפנינו. שהוא עכשיו חי כמו שהנחנוהו חי. דתלוי זה באיכותו. דאם הי' טריפה וטא"ח. א"כ גם חזקת חיותו שראינוהו חי אין כאן. מ"מ זהו עצמו דין החזקה שאמרה תורה דבספק אם נשתנה הדבר מכמו שהי' או לא נאמר שלא נשתנה. עד שיבורר שנשתנה. ומה לי אם הספק הוא על השינוי מסבה שבחוץ שגרם לשנות הדבר מקדמותו או הספק הוא על השינוי מאיכות הדבר עצמו. דסיבת השינוי לא נפקא לן מידי מה הי' הסיבה. והכל אין זה אלא ספק אם נשתנה הדבר. ואמרה תורה שנאמר דלא נשתנה כל זמן שלא נתברר. ונגע עצמו דמיני' ילפינן חזקה בחולין (י) דדלמא אדנפיק בצר ליה שיעורא. ע"כ דלאו מסבה שבחוץ הוא דמספקינן ליה בזמן מועט כזה שגרמה להתחסר. רק מאיכות הדבר עצמו מטבע הנגע והבית הוא דמספקינן. דלמא הוא באיכות וטבע כזה שגרמה לו להתחסר אדנפיק. וגזרה תורה דמספק נאמר שהוא שלם בשעת הסגר כמו שראינוהו מקודם:
והא דגבי הניחו זקן או חולה בגיטין (כח) שביארנו לעיל (פ"ה) בהא דאמר שם דנותנו בחזקת שהוא קיים משום דרוב חולים לחיים דלאו משום רובא אלא עיקר נתינת הגט הוא משום חזקה. אלא דשמא הוא מאותן החולים שמתים מחלים ע"ז מברר הרוב שהוא מהחולים שאינם מתים. וממילא החזקה שרירא יעוי"ש. אמנם לפי מה שנתבאר הא אע"ג דהוי ספק באיכות נמי חזקה היא. א"כ לא הי' צריך לרוב חולים לחיים. עכ"ז י"ל שאני. דכיון שיש חולים שמתים. י"ל דמקרה החולי הוה ריעותא ואיתרע חזקת חי. וכהא דכ' התוס' בכתובות (כג) בזרק קדושין לפנוי' ספק קרוב לה. דמשעה שנזרק הגט אתרע חזקת פנויה. וכה"ג בתוס' בחולין (י) ד"ה התם כו' דמשעה שנסתרה איתרע חזקת טהרה. וכן כתב הב"ש באה"ע (סי' י"ז סק"א) בזריקת גט ספק קרוב לה דאתרע חזקת א"א. וכ"כ בחי' פ"י בקדושין (סג) וכ"כ בנוב"י קמא חאה"ע (סי' ל"א) ובמהד"ת חיו"ד (סי' ר"ח) ומשו"ה אי לאו דרוב חולים לחיים אתרע חזקת חי. דבתוך אותו החיות שיש לו מעולם נתחדש מקרה החולי. כמו שבתוך חזקת הפנוי' וא"א נתחדש מקרה זריקת הקדושין והגט. א"נ י"ל כדאיתא טובא כה"ג דקשיין דיוקי דרישא וסיפא אהדדי ומשנינן דע"כ חדא לאו דוקא. וכה"ג כתב הטו"א בר"ה (ז.) באבני מילואים. ובשו"ת חת"ס חיו"ד (סי' ש"ט) ובקוה"ס שבס' קצוה"ח (כלל א') בהא דחולין (קל"ד) דקמה בח"ח קיימא ופרה בח"פ קיימא דע"כ חדא לאו דוקא. רק הא דרוב גוססין למיתה דאמר התם הוא דוקא. דרוב נגד חזקה רובא עדיף. כמ"ש תוס' בחולין (יא) דילפינן מפ"א דמטהרין לאדם מכח רוב כשירות אע"ג דאיכא חזקת טמא:
והשתא לפי"ז אפי' נימא דרשב"ג עצמו מה"ת אמר דהוה ספיקא. וכ"מ דעת המל"מ (פ"ד מאסו"מ). מ"מ גם לרשב"ג שייך לומר חזקת חי כשאינו לפנינו. דדוקא לענין יבמה דאין אנו דנין אם הוא עכשיו חי כמו מקודם. דהא הוא לפנינו או חי או מת. ואין אנו דנין עליו אלא מה הוא משעה ראשונה אם נפל או ב"ק. דע"ז אין לו חזקה רק דאתינן מדין רובא דרוב ב"ק. ובזה ס"ל לרשב"ג דהכא לא אזלינן בתר רוב ב"ק מאיזה טעם שיש לו. מיהו כ"ז כשאנו דנין עליו איך הוא משעה ראשונה. דלא אתינן עלה מדין החזקה אלא מדין הרוב. אבל כשאינו לפנינו ואנו דנין עליו אם הוא עכשיו חי כמו שהי' חי בתחלה. ואם נשתנה מחזקת חיותו שראינוהו חי. זהו דין החזקה וגזה"כ הוא דמוקמינן אחזקתו הראשונה. ואע"ג דחיותו תלוי באיכותו אם הוא ב"ק או נפל. מ"מ הוה זה ככל החזקות שתלוין באיכות הדבר דשבקינן להספק ומוקמינן אחזקה. ואפי' לרשב"ג דלדידי' רוב ב"ק אינו רוב רק ספק. מ"מ לענין חזקה אין נפ"מ. דאין זה אלא ספק אם נשתנה מחזקתו. יהי' מאיזה סבה. אם מגרם סבה שבחוץ או מאיכות עצמו. ואמרה תורה דשבקינן להספק ומוקמינן אחזקה וזהו עצמו דין החזקה שאמרה תורה. וזה אין שייך כלל לפלוגתת רשב"ג ורבנן לענין יבמה דבנידו"ד בליתיה לפנינו לכו"ע מוקמינן אחזקה שהוא חי כמו שהי' חי מקודם. וכ"כ הנ"י ביבמות ר"פ האשה בתרא דגם בעובר במעי אמו לא אמרי' שמא הפילה ומייתי מגיטין (כח) דלשמא מת ל"ח:
פרט ח
ופש גבן לברורי מה שהעיר פר"מ נ"י. דכיון דעיקרא דמלתא הוא על סמך הרוב. וקיי"ל דהיכא דאיכא לברורי לא סמכינן ארובא א"כ יש לברר ע"י אגרת ובי דותר דמשכח שכיחי אי חי או מת. וקשה לסמוך ארובא משום חשש לא תשא. ולפענד"נ דליתא להא מכמה טעמים. חדא דבהא דאיכא לברורי לא סמכינן ארובא וחזקה הוא עצמו אינו אלא חומרא דרבנן. ולא שייך זה אלא היכא דלא נפסיד בזה דבר אם נברר. בזה החמירו דמה נפסיד אם נברר. אבל הכא כיון דגוף הפדיון הא ע"כ דלא דחינן משום חומרא דרבנן וכמו"ש לעיל. ואם נמתין נעבור על מצוה בשעתה בודאי. ומצוה בזמנה ושעתה הוה מה"ת וכמבואר בפסחים (סח) וכ"כ הרא"ש ריש ה' פדה"ב. ועשו"ת חכ"צ (סי' מה וסי' קס"ו) מה שהביא מירושלמי דפ"ק דר"ה לענין מצוה בשעתה. א"כ כיון דהפדיון ע"כ דלא דחינן. דחשיבות מצוה בשעתה לא גרע מאיכא טורח דלא איכפת לן בהא דאיכא לברורי כמבואר באחרונים ועב"ס גו"ר (כלל ס"א). ואין כאן אלא לענין הברכה. ודאי דלא שייך להמתין לברורי. דאז כשיבורר ליכא מצוה כלל וליכא ברכה:
ועוד נלענ"ד דלהמתין ולברורי ע"י אגרת לא מקרי זה איכא לברורי בקל. דבש"ס משמע דוקא באיתיה קמן כמבואר בפסחים (ה) אי איתיה קמן נישיילי'. אבל כל דליתי' קמן לא מחייבינן כלל להמתין. ועי' יבמות (סז) בעבדי כהן שמת והניח אשתו מעוברת כו' דאוכלין העבדים בתרומה על סמך הרוב יעוי"ש. והשתא הא איכא לברורי ולהמתין עד שתלד. ועכצ"ל דלהמתין לא שייך איכא לברורי. ועי' יו"ד (סי' ט"ו ס"ג) דא"ס על גדיים וטלאים שהם בני ח' ימים. והט"ז (סק"ד) הק' דנסמוך על ס"ס. ולא אתינן עלה להמתין ח' ימים משום איכא לברורי. א"ו דלא שייך איכא לברורי להמתין. ועי' בשו"ע או"ח (סי' תל"ז) ובמג"א שם. ועי' ביו"ד (סי' א') בהגהת רמ"א לענין שוחט דדוקא באיתיה קמן צריכין לבודקו. ועוד י"ל דנראה דהך כללא ליתא אלא היכא שיש חזקה להיפך. וזה מבואר ממ"ש הב"י באו"ח (סי' תלז) לחלק בין הא דלא בעינן לברורי י"ח טריפות לבדיקת חמץ. משום שיש לבהמה חזקת כשרות משנולדה. ובית כל השנה בחזקת שאינו בדוק. ובפר"ח שם תמה ע"ז דמאי חזקה היא זו דדלמא נולדה טריפה אך במג"א כתב דהתם בבהמה לא הי' לה חזקת טריפה. וכונתו דבבדיק"ח יש חזקה דכל השנה שאינו בדוק נגד חזקת בדוק. וכן בשוחט יש חזקת א"ז. משא"כ בי"ח טריפות אין שם חזקת טריפות נגד חזקת כשרות. וחזקת כשרות שכ' הב"י כיון למ"ש הראשונים גבי גבינות בפ"ק דחולין (יא) שהוא מכח רוב דרוב בהמות כשרות. א"כ כל דליכא חזקה כנגד לא אתמר הך כללא א"כ בנידו"ד דליכא נמי חזקה להיפך ליתא להא מלתא:
ובר מן דין נראה דלא אמרי' א"ס על הרוב וחזקה היכא דאיכא לברורי. אלא ברוב דתלי' במעשה האדם. אבל ברוב דטבע לא בעינן לברורי. והוא עפימ"ש הב"ח באו"ח (סי' ח') אהא דכ' הטור דיעיין בהציצית קודם שיברך משום ברכה לבטלה. וכ' הב"ח דמן הסתם אין לברך לסמוך על החזקה גבי ציצית. דדוקא בחזקה דטבע העולם אבל הכא החזקה כו' תליא במעשה האדם שעשה הציצית לא סמכינן אחזקה דחיישינן שמא תתקלקל. תדע דהא גבי רובא דעדיף מחזקה כו' אפי"ה ברובא דתליא במעשה לא אזלינן ב"ר כדמסיק רבינא בבכורות פ' הלוקח. ומשו"ה גבי שחיטה אי איתיה קמן צריך למיבדקי' ולא סמכינן אחזקה דרו"מ אשמ"ה. והיינו משום דהחזקה אינה ממילא אלא ע"י שלמד ה' שחיטה ושמא שכח. וכ"כ הר"ן בפ' האיש מקדש גבי סבלונות וכ"כ הרמב"ן במלחמות ד' עכ"ד:
ובמג"א (סי' ח' סקי"א) כ' על ד' הב"ח ולא ידענא מאי קאמר דהתם בבכורות אמרי' שמא לא בא עליה זכר ואת"ל בא עליה שמא לא נתעברה. משא"כ כאן דנתקנו הציצית כהלכתן אוקמא אחזקתייהו כו' עכ"ל. וכתב במחה"ש בביאור ד' המג"א. דמ"ש ס"ס היינו שהוא כעין ס"ס ור"ל דבבכורות לא ידעינן אם נעשה המעשה. ואם היינו יודעין שבא עליה זכר אף דתליא במעשה אזלינן בתר רוב מתעברות. וא"כ הוא הדין בציצית נהי דתלוי במעשה מ"מ כיון דידעינן דנעשה המעשה שתיקן בו הציצית אזלי' בתר חזקה עכ"ד ולפי דבריו כל תליא במעשר ולא ידעינן אם נעשה המעשה לא סמכינן ארובא וכ"ש אחזקה דגרע מרובא. א"כ קשה מהא דפסחים (ד) הכל חברים אצל בדיקת חמץ. ושם (ט) חזקת חבר שעישר. ותליא במעשה ולא ידעינן אם נעשה המעשה. ולכן נראה דכונת המג"א משום ס"ס ממש. ור"ל דהא דמחלק רבינא בין רובא דתליא במעשה לרובא דל"ת במעשה. היינו דוקא היכא דאיכא ס"ס נגד הרוב או החזקה. ובזה שאני תליא במעשה ללא תליא במעשה. דבלא תליא במעשה קיי"ל ביו"ד (סי' ק"י) ובאחרונים שם דס"ס לא מהני נגד רוב או חזקה. וכ"כ התוס' בכתובות (ט) ד"ה לא צריכא וכמו"ש בחי' פ"י שם להדיא יעוי"ש. אבל תליא במעשה מהני ס"ס נגדה. מיהו בלא ס"ס גם תליא במעשה הוה חזקה אף דלא ידעינן אם נעשה המעשה כהא דחזקת חבירים לענין בדיק"ח וח"ח שעישר. ובזה מקשה המג"א על ד' הב"ח שהבין בדבריו דר"ל דבבכורות מבואר דתליא במעשה לא הוה חזקה כלל לסמוך עלי' ומשו"ה כתב דהתם ס"ס כו' ור"ל אבל בלא ס"ס הוה חזקה אף דלא ידעינן אי נעשה המעשה. וכ"ש בציצית דנעשה המעשה. ומ"ש במחה"ש דהוי כעין ס"ס. לא ידענא אמאי לא הוה ס"ס גמורה. דאף דלכאורה הוה משם א' דכ' האחרונים ביו"ד (סי' ק"י) דלא הוה ס"ס. והכל הוא ספק אחד שמא לא נתעברה. מ"מ כבר כתבו האחרונים אם ספק אחד מתיר יותר לא הוה מש"א. א"כ ה"נ לספק הראשון הא מותרת למזבח ג"כ לשלמים. ולספק השני הויא נרבעת דאסורה למזבח כמבואר בתמורה (כח). ואי משום שאינו מתהפך עכ"ז דמי ממש למ"ש הש"ך ביו"ד (סי' ק"י) בכללי ס"ס (אות ט"ו) לענין ספק נכנס ארי ספק לא נכנס ואת"ל נכנס שמא ציפורן לא מן הארי דא"צ כאן מתהפך משום דע"כ אתה צריך להתחיל אם נכנס כלל ארי יעוי"ש. וא"כ לפי"ז ה"נ מתחלה צריך להתחיל אם בא עליה זכר כלל. ודמי ממש להתם:
אמנם תמוה בעיני מה שהבין המג"א בד' הב"ח דר"ל דתליא במעשה לא הוה חזקה כלל. דאיך לא ידע מהא דהכל חברים אצל בדיק"ח וח"ח שעישר. ולפענד"נ דעיקר ד' הב"ח הוא להוכיח דיש לחלק בין תלי במעשה להיכא דבטבע לענין איכא לברורי. דכה"ג כתב הב"ח עצמו באו"א (סי' תלז) לחלק להדיא דברוב וחזקה דטבע העולם א"צ לישאל כלל ולברורי. משא"כ היכא שהוא ע"י מעשה צריך למישייליה יעוי"ש. וברור הוא דלזה נחית הב"ח גם הכא. ולמימר טעמא לחילוק זה. שיש ללמוד מהא דבכורות. דאע"ג דע"כ גם תלי במעשה הוה חזקה אע"ג דלא ידעינן אי נעשה המעשה כדמוכח מח"ח שעישר. מ"מ מחלק רבינא לענין ס"ס דלא מהני נגד חזקה. דדוקא ברוב דטבע. אבל בתליא במעשה מהני ס"ס. וה"נ לענין איכא לברורי נחלק בזה. ובלא הא דבכורות היינו אומרים דכל חזקות שוים. ומהיכי תיתי לחלק בזה. וזהו מ"ש הב"ח משחיטה דאם איתיה קמן צריך למיבדקי' משום דתליא במעשה שלמד ה' שחיטה. שכן כ' הפוסקים שם דמשו"ה באיתיה קמן נבדקי' משום דבאיכא לברורי א"ס על הרוב. וע"ז כתב הב"ח דברו"ח דטבע לא שייך כלל זה. ואפי' איכא לברורי א"צ לברר. וזהו מ"ש מד' ר"ן ורמב"ן בקדושין גבי סבלונות. דאף דגם רוב דתליא במעשה הוי רוב כמו דטבע. מ"מ לענין חומרא דרבנן לחוש למיעוט משום חומר א"א מחלקינן בזה. וה"נ לענין איכא לברורי:
ועפי"ז יבא לנכון ביאור ד' הירושלמי (פ' הרואה) שהובא באחרונים ביו"ד (סי' י"ט) וז"ל שחי' מאימתי מברך משישחוט למה שמא תתנבל מעתה משיבדוק בסימנים חזקת ב"מ כושר כו' ע"כ. כ"ה גי' שלפנינו ובאחרונים הובא הגי' משיבדוק ותו לא ופי' שעל בדיקת הריאה קאי ונדחקו בזה. וביארנו במקו"א לפי גי' שלפנינו והובא גי' זו בנקוה"כ דקאי על נקוהו"ש ופסוה"ג ואכמ"ל. ועכ"פ צ"ב מ"ש חזקת ב"מ מרו"מ אשמ"ה דברומא"ש בעינן לברורי וחיישינן שמא תתנבל. ולשי' הב"ח א"ש דרומא"ש תלי במעשה האדם כמו"ש הב"ח. אבל חזקת ב"מ חזקה דטבע ולא בעינן לברורי. ועפי"ז נראה בנידו"ד דרובן אינם נפלים הוה רוב דטבע לא בעינן לברורי. ולכן נלפענ"ד שלא להחמיץ המצוה כלל ולברך ג"כ. וכ"פ הגאון בשו"ת חת"ס חיו"ד (סי' רצ"ה) והביא שם מעשה רב לפדות ולברך ג"כ. וכן העלה בשו"ת מהרי"ם (סי' ב') והנלפענ"ד כתבתי: