ונגש הכהן· רבי הילל דוד הכהן טריווש
כלל ו
בדין רובא
בו יבואר לחזק דעת הש"ס בב"מ (ז) בשם הרא"ש דרוב ג"כ הוא אלא שגזה"כ הוא למיזל בתר רוב באיסורין, וליישב שי' זו מכמה סוגיות אשר נראות לכאורה סותרות לשי' זו. ופלפול עצום בסוגיא דקדושין (פ) כפלוגתא דר"מ וחכמים כתינוק בצד העיסה לענין רוב מטפחין וליישב כמה קושיות ותמיהות שם בסוגי' לפי פירש"י ותוס' וריטב"א שם, ופלפול נכון בסוגי' ז שבת (קלח) בהא דרשב"ג דאמר דכל שלא שהא ל' יום ספיקא הוי
פרט א
גרסינן בב"מ (ו') קפץ א' מן המנוין לתוכן כולן פטורין והק' התוס' דליבטל הך דקפץ ברובא וליחייבו כולהו במעשר. וכ' בשיטה מקובצת בישוב קו' זו וז"ל כיון דחזינן דאפי' היכא דיכול לעשורי ממ"נ פטור משום דעשירי ודאי איר ולא עשירי מן הספק ואפי' כי אמרי' כל דפריש מרובא פריש עשירי ספק מיקרי אלא שהתורה התירה ספק זה באיסורין כדכתיב אח"ר להטות. ונהפך האיסור להיתר ע"י ביטול ברוב אבל הכא לעולם לא נפיק מכלל ספק עשירי עכ"ל. מבואר מזה דהיכי דהתירה התורה את הספק בהדי' גם הרוב בכלל המיעוט דרוב נמי בעצם ספק הוא. וכ"כ רמב"ח בס' תוס' יוה"כ ביומא (ע"ד) וז"ל דגבי עשירי ודאי ולא ספק לא שייך למיפריך איצטריך קרא למעוטי ספיקא. דהא מסברא הו"א דליחייבו במעשר. משום דליבטל הך דקפץ ברובא וליחייבו כולהו במעשר ואתי קרא יתירא דהעשירי לומר לך עשירי ודאי ולא עשירי מן הספק ובכן נתיישבה קו' תוס' בב"מ (ו') ד"ה קפץ כו' עכ"ל:
[הגה"ה ובגוף ד' הרמב"ח שם צריך התבוננות דאיהו כ' לה שם להך מלתא ליישב מה שהק' תוס' ביומא שם. דאיכא דוכתי דפריך הש"ס איצטריך קרא למעוטי ספיקא ואיכא דוכתי דלא פריך הכי וכ' ליישב זה עפ"י שי' הרשב"א והר"ן דס"ל דכל הספיקות של תורה מה"ת אסור ולחומרא ומשו"ה כד נעיין לא מצינו בש"ס דפריך הכי רק היכא דבא הכתוב להחמיר ומשו"ה פריך שפיר דלא איצטריך קרא להכי דבלא"ה בלא קרא כל ספק לחומרא משא"כ היכא דבא הכתוב להקל לא פריך הכי משום דאי לאו קרא גם מסברא הוא להחמיר ולפי"ז תמוהין דבריו דלאיזה צורך נדחק גבי עשירי ודאי ולא ספק דאתי קרא למעוטי דלא ניזיל ב"ר הא גם לענין ספק עצמו ג"כ א"ש מה שהוצרכה תורה לומר שפטור ממעשר. לפי הדרך זה עצמו שדרך שם בזה דמצד סברא הא ספד"א לחומרא. ומשו"ה אתי קרא להתיר:
אך י"ל כיון דדין מעשר בהמה שיהא נשחט בעזרה וזורקין את דמו ומקטירין אימוריו כמבואר בזבחים (נו) וברמב"ם (פ"ז מבכורות) א"כ י"ל דבכה"ג דליכא לקיומי ביה דין מעשר משום דספד"א לחומרא ואסור להביא חולין בעזרה בזה לא שייך למימר דחייבה תורה מספק במעשר ובכה"ג שוא"ת עדיף ולא דמי לכל ספד"א דאמרי' לחומרא וכה"ג כ' התוס' בשבת (קלה) לענין ערלתו ודאי ולא ספק דלא הוי אלא אסמכתא משום דגם מסברא לא נימא לחלל שבת מספק דשוא"ת עדיף ועי' בפר"ח יו"ד (סי' ק"י) שהוכיח מד' תוס' הללו דס"ל דספד"א מה"ת לחומרא ועי' ב"ב (פ"א) דפריך הש"ס ודילמא לאו ביכורים נינהו וקא מעייל חולין בעזרה ובחי' הרמב"ן שם הוכיח דעכצ"ל דחושנב"ע דאורייתא דאי דרבנן היכי פריך דמשום דרבנן נבטל לדאורייתא והנה להרמב"ם שפוסק דחושנב"ע דרבנן (בפ"ה מה' שחיטה) וגם (בפ"ד מה' ביכורים) נשאר קו' הרמב"ן ועכצ"ל דרמב"ם לשיטתיה דס"ל דמה"ת כל הספיקות מותר ואינן אלא מדבריהם כנודע ובזה א"ש קו' הש"ס. והרמב"ן לשי' דס"ל דספר"א מה"ת אסור כמו שהביאו האחרונים ועי' בארנוה"ח בהמאיר לארץ (סי' י"ז סקכ"א) והארכתי בזה במקו"א והנה הך מהני' דקטן כו' הוא סת"מ וסת"מ הוא דר"מ כנודע ועי' עירובין (צו) וסנהדרין (פ"ו) וברש"י ב"מ (פ) ד"ה איבעי"א ותוס' ריש מו"ק ד"ה מאן תנא אם לא היכא דאמר בהדי' מתני' דלא כר"מ כמו ב"מ (לג) ושם (לט) ועי' יבמות (יח) וסבר ר"מ אין זיקה והתנן ד' אחים כו' ועי' בחי' פ"י לשבת (יג) גבי הא דאמר רבה אפי' גבוה ב' קומות ועמ"ש לעיל בכלל דין עירוב באיסוה"נ (פרט ג') ומבואר בפסחים (כב) דר"מ ס"ל דחושנב"ע מה"ת ולפמ"ש לעיל לא שייך בכה"ג ספד"א לחומרא די"ל דבכה"ג ליכא חיוב מה"ת ושוא"ת עדיף ואנו תופסין צד הפטור גם מסברא בלא קרא משו"ה אתי עלה הרמב"ח מטעם רוב]:
וקרוב לזה יש לשמוע מד' הר"ן בפ"ק דקדושין אהא דאמרי' התם דכך נאמרה הלכה ודאי ערלה אסור ספק מותר. שכ' שם הר"ן וז"ל. ויש שלמדו מכאן דמה דאמרי' דספק דאורייתא לחומרא ד"ת הוא כו'. ואי מהא לא אירי' דהכא איצטריך למשרי כל שנולד בו שום ספק בעולם. ואע"פ שאינו כדאי להתיר במקום אחר כו' ואפי' יחיד במקום רבים דכל ספיקא שרי' ואפי' קרוב לודאי כו' עכ"ל. הרי דגם קרוב לודאי ויחיד במקום רבים שהוא כח רוב. נכלל ג"כ בלשון ספיקא דאמרה הלכתא ומבואר כהש"מ ורמב"ח הנ"ל. דגם רוב נקרא ספק ונכלל בלשון ספק דמיעטה תורה בפירוש וכה"ג כ' הגאון פ"י בחי' לקדושין (עג) אהא דהק' קמאי להרמב"ם דכל הספיקות מה"ת שרי ואינן אסורין אלא מדבריהם דא"כ ספק ממזר דכ' רחמנא להיתירא כדאמרי' ממזר ודאי אמר רחמנא ולא ספק אמאי כתבי' רחמנא וקרא למה לי דהא בלאו הכי כל הספיקות שרי מן התורה. ותי' בפני יהושע שם דהא דכ' רחמנא להתיר ספק ממזר היינו אפי' היכא דהוה רובא לאיסורא כגון רוב פסולים וכה"ג וה"ר ממ"ש הפר"ח ביו"ד (סי' ק"י) דקרא איצטריך למשרי ספק ממזר היכא דאיכא חזקה כגון בספק גירושין דאיכא חזקת א"א וה"ה היכא דאיכא רוב וכ"כ להדי' בס' בית מאיר לאה"ע (סי' ד') וז"ל שבודאי מה שלא ביארה התורה איך נדין בספיקן אלא שכללה אח"ר להטות כו' בזה אנו חייבים לתפוס הרוב דודאי שכן אמרה תורה לילך בתר הרוב בין לקולא בין לחומרא משא"כ גבי ממזר דהתורה הוציאה משפט ספק שלו להורות דספיקא שרי' תו ליכא לאיפלוגי ואפי' ברוב פסולין ממש דהיינו בידוע דאזלו לגבה נמי ד"ת שרי' כו' עכ"ל:
ובס' ש"ש (ש"א פ"א) הק' על הפ"י הנ"ל דעכצ"ל דהיכא דאיכא רובא ודאי אזלינן בתרה אפי' בספק ממזר דבפ"ק דחולין בסוגי' דרובא פריך מנלן דאזלינן בתר רובא וקאמר דאתי' ממכה אביו ואמו ודלמא לאו אביו הוא. אע"כ דאזלינן בתר רובא דרוב בעילות אחר הבעל יעוי"ש. והשתא הא כו"ע דרשי בקדושין (עג) קהל ודאי ולא קהל ספק וכיון דהא דמחזקינן בתר אבוה אינו אלא משום רוב. ואי נימא דהיכא דהתירה תורה את הספק כגון בספק ממזר גם רוב בכלל ואפי' הוה רובא לאיסורא שרי א"כ לא משכחת לה קהל ודאי דהא כל אדם הוה ספק ממזר כו' עכ"ל ועי' בתוס' חולין שם ד"ה כגון שכ' דה"מ למימר משום חזקת צדיקת ועי' מהרש"א שם שכ' דלבסוף דמסיק דאין אפוטרופס לעריות נדחה גם זה ועכ"פ הוא תימא רבתא לכאורה לכל הני רבוותא דקיימי בשי' זו:
ולכן נלפענ"ד ליישב זה דנראה דעיקר סברת השמ"ק הוא דכל היכא דאמרה תורה ולא ספק הכונה שהוא מיעוט לכל מידי דלא דמי למאי דאיירי בי' קרא. ותליה זה בהך דכתיב בקרא אם הוא ודאי ממש בידיעה ודאית או שהוא ודאי דגזה"כ מכח רובא והיכא דאין מציאות שיהא ודאי ממש בידיעה גמורה רק ודאי דרובא כגון הך דקהל. דע"כ א"א כלל במציאות שיהא מבורר לאביו ודאי ממש אם לא מכח דרוב בעילות אחר הבעל. ועכ"ז קורא אותו התורה קהל ולפיכך כשאומר קהל ודאי ולא ספק דעיקר הכונה לומר דדוקא כהך דקרא אבל מי שאינו כהך דקרא לא עכצ"ל דהכי מפרשינן לה. דדוקא כהך דקרא דהיינו רוב אבל ספק גמור דלא דמי לקרא לא משא"כ היכא דמשכחת לה ודאי ממש וע"כ דמפרשינן לקרא בסתמא בודאי ממש ומשו"ה כשהוא אומר ולא ספק שכונתו למעט כל מידי דלא דמי לקרא וכיון דגם רוב לא דמי לקרא דבעצם הוא ספק אלא שהוא ודאי דגזה"כ דניזיל ב"ר אבל אינו ודאי ממש כהך דקרא הוא נכלל ג"כ בולא ספק דאמרה תורה וכיון דכל הני ולא ספק דאמרה תורה. עיקר הכונה דרך אחד להם למעט כל דלא דמי לקרא ותלי' זה בהך דקרא אם הוא ודאי ממש או ודאי דגזה"כ דרובא א"כ אין סתירה בהנך ולא ספק מחד אחברי' והיכא דא"א לפרש קרא בודאי ממש. ע"כ מיעוטא דולא ספק לא קאי רק על ספק לחוד ובממזר כיון דמשכחת ממזר ודאי ממש. וע"כ סתמא דקרא ודאי ממש א"כ כשאומר ולא ספק למעט כל דלא דמי לקרא ע"כ גם רוב נתמעט:
פרט ב
ראיתי מקשים על שי' הש"מ הנ"ל מהא דאיתא בבכורות (נ"ז) דטריפה פטור ממעשר בהמה דא"כ קשה כיון דעשירי ודאי ולא ספק והא כל בהמות הם בספק טרפות. א"כ ממילא כל הבהמות פטורות ממעשר. דהא הוו ספק טריפה. אלא דמ"מ סמכינן שהיא כשירה. משום דרוב בהמות כשרות הן. וא"כ הוו כל הבהמות בכלל ספק עשירי ויהיו פטורין ממעשר ואיך משכחת כלל חיוב מעשר בהמה עכ"ד. ולפענד"נ ליישב זה דאטו אמרו חכמים מעשר ודאי ולא ספק כתיב. הא לא אמרו אלא עשירי ודאי ולא עשירי ספק. וא"כ לא קפיד קרא אלא על ספק המספר. ולא על ספק החיוב במעשר. דאם היה אומר מעשר ודאי ולא ספק דאז היה הקפידא על ספק החיוב. א"כ היה שייך להק' להש"מ. דכיון דגם מי שהוא מחויב עפ"י כח הרוב ג"כ נתמעט א"כ היכי משכחת לה חיוב דמעשר בהמה. אבל השתא שאומר עשירי ודאי ולא ספק. א"כ הוא ספק המספר אם הוא עשירי. אם יצאו מהדיר עשרה או תשעה. דשמא יצא בתוך העשרה מי שאינו דומה להם בחיוב אינו בחשבונם. דשמא יש כאן הך דקפץ שכבר נפטר מחיוב מעשר בהמה דאז אין כאן אלא תשעה. אבל אם יצא מי שמחויב עפ"י גזה"כ דאזלינן ב"ר ה"ה דומה להתשעה. דהא גם התשעה חיובם עפ"י רוב דאינם טריפה. משא"כ לענין קופץ דהספק הוא אם יצא דומה להם בחיוב. דשמא יש כאן מי שנמנה כבר והוא נפטר והתשעה לא נמנו מעולם והם מחויבים. ובזה כיון דאמרה תורה ולא ספק. אזי אף אם הרוב מגיד להכריע שכל העשרה אין בהם מי שנמנה כבר מ"מ ספק הוה. ועדיין ספק אם יצא מי שאינו דומה להתשעה ולית כאן עשירי:
עוד ראיתי מקשים מהא דקדושין (ע"ג) דאמר רבא ד"ת אסופי כשר מ"ט א"א בבעלה תולה כו' וממזר ודאי ולא ספק. משמע דאי לא הוה אמרינן דתולה בבעלה הי' ודאי ממזר. משום דרוב פסולים אצלה וכפירש"י שם ולא אמרי' הא איכא מיעוט דמחמת רעבון. וכיון דרוב לא הוה אלא ספק. ומיעטה תורה את הספק מממזר ודאי ולא ספק נתמעט גם זה. וכן אמרו שם ד"ת שתוקי כשר משום דרוב כשרים אצלה כו' ומשמע דאילו היו רוב פסולים הי' ממזר ודאי מה"ת א"כ מוכח דרוב לא מקרי ספק ולא נתמעט עכ"ד. אך גם זה יש לדחות עפמ"ש בחי' הרשב"א שם בקדושין שהק' בלא"ה אהא דאמר גבי שתוקי מאי אמרת דאזלא איהי לגבייהו הו"ל קבוע וכמע"מ דמי כו'. וז"ל הרשב"א איכא למידק אכתי רובא נינהו דאי אזלי לגבה הו"ל רובא ואי אזלא איהי לגבייהו הו"ל מע"מ ונמצא הרוב להכשיר וי"ל דלרוחא דמלתא קאמר דאפי' ליכא אלא קבוע התורה אמרה ספק ממזר יבא. ועיקר קרא לשתוקי לא צריך דהא רובא כשרין הן וכדאמרינן אלא דבעינן קרא להיכא דחזינן דאזלא איהי לגבייהו דלא הוה אלא קבוע א"נ י"ל דנ"מ לעיר שמחצה כשרים אצלה ומחצה פסולים ודלתות מדינה נעולות ואפי"ה אמרה תורה ספק ממזר יבא עכ"ד. וה"נ י"ל להש"מ דה"ה ברו"פ שרי משום ספק ממזר יבא. אלא דלרוחא דמלתא נקט רוב כשרים. וה"נ י"ל באסופי דאפי' אין תולה בבעלה נמי שרי אע"ג דרו"פ. מטעמא דספק ממזר יבא. ולרוחא דמלתא נקט תולה בבעלה:
וראיתי לאיזה מגדולי האחרונים שירדו לחלק בהא דהשמ"ק הנ"ל בכדי ליישב שי' זו מכל המקומות הנראה כסותר לסברא זו. וכתבו לחלק דלא אמר זה השמ"ק בשם הרא"ש אלא ברובא דאקבע איסורא לפנינו כגון בתערובות מקולין וכהא דקפץ א' מן המנוין לתוכן דכיון שיש כאן המיעוט לפנינו הוי ספק על כל חד שמא הוא מן המיעוט. אבל ברובא דליתא קמן גם השמ"ק ס"ל דרוב אינו ספק אלא מברר בתורת ודאי ולפענ"ד לא ברירא לי האי חילוקא שפיר. דהא בסוגיא דרובא בחולין (יא) הוה פשיטא לן ברובא דאי' קמן דניזיל ב"ר. ובל"ק לא הוה פשיטא לן ובעינן התם לאשכוחי ילפותא ע"ז. ולמ"ש האחרונים דמצד הסברא יותר יש להטיל שם ספק על רדא"ק מרדל"ק. א"כ יש לדין בזה ק"ו דאם בא"ק דמצד הסברא הוא ספק. ומ"מ אמרה תורה דאזלינן ב"ר כ"ש רדל"ק דמצד הסברא רחוק דמיונה מן הספק יותר מרדא"ק. וא"כ אמאי בעינן ילפותא אחריתי לרדל"ק. אע"כ דלכה"פ כח אחד להם. דאין לחלק בהו מצד הסברא. ואין מעלה בהא דברדא"ק המיעוט האסור הוא לפנינו. ובל"ק המיעוט האסור אינו לפנינו כמ"ש האחרונים הנ"ל. דנהי דברדא"ק המיעוט לפנינו ה"נ גם הרוב לפנינו ובל"ק דהמיעוט אינו לפנינו גם הרוב אינו לפנינו. וסו"ס בין ברדא"ק ובין ברדל"ק הספק על הדבר אם הוא מהרוב או מהמיעוט. רק שהתורה גזרה דניזיל בתר רוב באיסורין כמ"ש השמ"ק שם ומש"ה א"ש סוגיא דחולין שם דברדא"ק דגלי קרא גלי ובל"ק דלא גלי לא ומש"ה לא ילפינן להו מהדדי:
פרט ג
כתב הגאון עיני ישראל בחי' לחולין (פ"ו) להק' על הש"מ הנ"ל וז"ל ויש לתמוה דהא א"ר גידל א"ר בסוטה (כט) והבשר אשר יגע בכל טמא טמא ודאי אמר רחמנא ולא ספק טמא. א"כ ממילא גם בטומאה לא מהני רוב. א"כ קשה בכתובות (טו) דמסיק דקבוע אפי' לקולא ודייק לה מברייתא דט' שרצים וצפרדע אחד ביניהם ברה"ר טהור. ולפי ד' השמ"ק דאף דאיכא רובא מ"מ מידי ספיקא לא נפיק ודילמא מש"ה טהור דטמא ודאי א"ר ולא ספק עכ"ל. ולפענ"ד איני רואה בזה קושיא ע"פ סוגיא דסוטה שם וז"ל הסוגיא א"ר גידל א"ר דבר שיבד"ל ודבר שאבד"ל מהאי קרא נפקא והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל ודאי טמא הוא דלא יאכל הא ספק יאכל אימא סיפא והבשר כל טהור יאכל בשר ודאי טהור הוא דיאכל הא ספק לא יאכל אלא ש"מ כאן שיבד"ל כאן שאבד"ל ואיצטריך דאי מדרב גידל הו"א בין ברה"י ובין ברה"ר אצטריך למגמר מסוטה כו' עכ"ל הסוגיא. והנה בהך תוספתא דתשעה שרצים וצפרדע א' מפורש דברה"י טמא. ועיין בלשון התוספתא והובא בר"ש בטהרות (פ"ו). וא"כ לפ"ז הא ע"כ דמיירי בדבר שיבד"ל. דאי באבד"ל הא ספיקו טהור אפי' ברה"י, ואפי' למאי דבעי למימר משום קבוע כמע"מ דמי אמאי ספיקו טמא ברה"י בדשאבד"ל. אעכצ"ל דמיירי בדשיבד"ל כגון אדם שנגע. ולפ"ז מאי שייטי' דקרא דספק טהור הכא בדשיבד"ל. דהא הך קרא דספק טהור לא מיירי אלא בדשאבד"ל. ובדשיבד"ל נמי קאמר הש"ס דאתי ילפותא דסוטה וגלי דהך קרא דספק טמא דמיירי בדשיבד"ל לא קאי ארה"ר אלא ארה"י. והשתא בדשיבד"ל דטהור ברה"ר לאו מקרא דספק טהור נפק"ל דנימא דגם רובא לא מהני לטמא ברה"ר אלא הא דספיקו טהור ברה"ר מסוטה הוא דידעינן לה. וא"כ שפיר מוכיח הש"ס דכיון דאיכא רוב לטמא גם ברה"ר טמא אע"כ דמשום קבוע הוא:
אך אי איכא לאקשויי הכי מקשינן מאידך ברייתא דבעי הש"ס התם לאוכוחי קבוע מהא דתניא תשעה צפרדעים ושרץ אחד ביניהם דספיקו טמא ברה"י. ומוכיח הש"ס דע"כ הא דלא אזלינן בתר רוב צפרדעים לטהר הוא משום קבוע ומשני התם לחומרא. וה"נ ע"כ בדשיבד"ל מיירי. דאי באבד"ל הא גם ברה"י ספיקו טהור. והשתא בדשיבד"ל ברה"י שייך בזה קרא דר"ג דטהור יאכל הא ספק לא יאכל למימרא דספק טמא. ולהשמ"ק אפי' רוב לטהרה טמא. בהא איכא לאקשויי לכאורה. דאיך מוכיח מיניה קבוע ואמאי משני לחומרא דהא שפיר אע"ג דרוב צפרדעים מ"מ הכא גבי טומאה לא מהני רוב לטהרה. וא"כ אמאי משני לחומרא ומבואר בשמ"ק לכתובות שם דהיינו חומרא מדרבנן דתולין ולא שורפין. והא טפי הו"ל לשנויי דטמא מה"ת ושורפין מדרב גידל דבדבר שיבד"ל ברה"י טמא אפי' ברוב לטהרה:
מיהו נראה דהש"ס שפיר קא מוכח ושפיר לא מתרץ לה אלא לחומרא דבתוספתא הכי מוכח. דמסיים עלה בתוספתא בסיפא דההיא דט' צפרדעים ובנמצא הלך אחה"ר. הרי ע"כ דברישא דנגע במקום הקביעות דלא אזלינן בתר רוב עכצ"ל דמשום קבוע הוא. דאל"כ מה חילוק יש בין נגע בקביעות לנמצא. ומש"ה שפיר משני ג"כ לחומרא. דליכא למימר מה"ת ומשום הא דר"ג דהא חזינן דהתוספתא ס"ל דרוב לא נכלל בהא דר"ג מדאמר בנמצא הלך אחר הרוב. מיהו עכ"פ קשי' להשמ"ק בב"מ בסוגיא דקפץ א' מן המנוין לתוכן מהך תוספתא. דמוכח ע"כ דרוב לא נכלל בכלל ספק דמיעטתה תורה גבי טומאה בהא דרב גידל:
ולכן נלפענ"ד לחלק בזה. דכיון דמצינו בכ"מ דתרי רובא עדיף מחד רובא כמבואר בכתובות (טו) ועי' במג"א (סי' תקי"ג) שהביא דעת מהרש"ל לענין ביצים הניקחים מן הא"י ביו"ט דבחד רובא לא שרינן בדשיל"מ. ובק"נ שעל הרא"ש בביצה בפ"ק (סי' ט') כתב דבתרי רובא גם להרש"ל מותר אפי' בדשיל"מ. וכתב שם דלענין ביצים תמיד איכא תרי רובי. דהא אין דלתות מדינה נעולות ואיכא רובא דעלמא ורובא דהכא. ועפי"ז י"ל דבתרי רובא גם לשי' השמ"ק לא הוי זה בכלל ספק. דדוקא חד רובא ס"ל לשי' זו דבעצם הוא ספק אבל בתרי רובי לא. דלפי"ז י"ל דמוקמינן לתוספתא בשאין דמ"נ והוי תרי רובי. רובא דעלמא ורובא דהכא ומש"ה ליתא בכלל ספק דהא דרב גידל. ואע"ג דהא דט' חנויות כו' מוקי ר' זירא בכתובות (טו) בדמ"נ מ"מ הא דט' צפרדעים גבי טומאה מיירי בשאין דמ"נ. דמידי גבי הדדי תניא והא כדאיתא והא כדאיתא. ונרויח בזה ליישב ג"כ מה שדקדק והכו"פ (סי' ס"ב) להק' אהך דט' חנויות כו' אהא דמסיים עלה ובנמצא הלך אחר הרוב דלמה האריך התנא לומר הלך אחה"ר ולא אמר סתם בנמצא מותר כמו ברישא בט' חנויות כו' דלא אמר אלא אסור ותו לא. דהא יש כאן רוב לפנינו דהא מיירי ברוב כשירות א"כ לא לימא אלא ובנמצא מותר יעוי"ש מ"ש בזה. באופן דה"נ בהא דט' צפרדעים קשה כה"ג דלא לימא אלא בנמצא טהור ותו לא. והכא לא שייך לתרוצי כמוש"ש אהא דט' חנויות. מיהו למ"ש א"ש דלא מצי הכא למימר ובנמצא טהור. דהא תליא ברובא דעלמא איך הוה באותה מדינה אם רוב שרצים או רוב צפרדעים מש"ה אמר הלך אחה"ר. כלומר דתליא איך הוה רוד"ע. והא דדחי דהתם לחומרא ולא דחי דבנגע בהתערובות דע"כ ליכא לספוקי אלא להתערובות לבד מש"ה ספק טמא. דלא מהני חד רובא וכשי' הש"מ משא"כ בנמצא דאיכא לספוקי גם לדעלמא ואיכא תרי רובי שפיר אזלינן בתר רובא. אבל היכא דמהני רובא מהני אפי' בלקח או נגע בהקביעות. י"ל דהש"מ וסייעתו ס"ל לפרש הא דמשני התם לחומרא כמ"ש השמ"ק בכתובות שם בשם הרדב"ז. דאינו מדחי למימר לחומרא מדרבנן. אלא מדאורייתא. ולמימר דשמא כך דין התורה דהיכא דעיקרו לחומרא אמרי' קבוע אע"ג שהוא קולא לענין שריפת טהרות וקדשים אבל היכא דעיקרו לקולא מנלן יעוי"ש. והשתא כיון דגם למאי דמשני התם לחומרא ג"כ מפרשינן הא דספק טמא מה"ת. א"כ י"ל דאה"נ דהוה מצי למדחי מכח הא דרב גידל אלא דחדא מתרי טעמי נקט. ועדיפא מדחי לי' דאפי' הי' מקום לאוכוחי קבוע. עכ"פ היכא דעיקרו לקולא מנלן. גם י"ל דנקט טעמא דלחומרא משום דהא דט' חנויות דחי משום הך טעמא נקט ליה נמי בהך דט' צפרדעים:
פרט ד
גרסינן בנדה (יח) בתינוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו דר"מ מטהר וחכמים מטמאין ומפרשינן בגמ' טעמיה דר"מ הוא כיון דרוב תינוקות מטפחין ומיעוט אין מטפחין סמוך מיעוטא לחזקת טהרה דעיסה ואתרע לה רובא. ורבנן סברי מיעוטא כמאן דליתא ורובא וחזקה רובא עדיף. והמתבאר מד' התוס' שם וביבמות (קי"ט) וחולין (פ"ו) דסברת ר"מ הוא דתינוק כיון דהוה דבר שאין בו דעת לשאול וספיקו מותר אפי' ברה"י כמבואר בסוטה (כט). מש"ה כיון דהכא אמרי' סמל"ח והוה פלגא ופלגא כמבואר ביבמות שם לענין אשה שהלך בעלה למדה"י. ולכן מטהר ר"מ אכי' ברה"י. וטעמא דרבנן מבואר שם בתוס' דמה"ת גם לרבנן לא הוה הכא אלא פלגא ופלגא דרוב מטפחין אינו רוב גמור רק דחכמים החמירו ועשו זה מדרבנן לרוב גמור. ומ"ש בקדושין (פ) דב' דברים עשו חכמים כדשיבד"ל וא' מהם הך דתינוק לא שעשוהו כדשיבד"ל ממש אלא שעשוהו כרוב גמור. ולכן כיון דמה"ת אינו רוב גמור אלא פלגא ופלגא. מש"ה ס"ל לר' יוחנן שם אליבא דרבנן דאין זו חזקה ששורפין עליה את התרומה אלא תולין יעוי"ש. ועכ"פ כל עיקר מה דמטמאין רבנן הוא מכח רוב וכמ"ש בגמרא משום דרובא וחזקה רובא עדיף. וגם לר"מ דמטהר הוא משום סמל"ח והוה פלגא. הא לא"ה גם ר"מ מטמא מכח הרוב ובכן יש לתמוה בזה לשי' השמ"ק בב"מ הנ"ל. דהא הא דקיי"ל דבר שאבד"ל ספיקו טהור אף ברה"י הוא מדרב גידל א"ר בסוטה (כט) מוהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל הא ספק יאכל יעוי"ש. ולשי' הש"מ אין כאן מעלה ברוב. דהא ס"ל דהיכא דמיעטה תורה את הספק גם רוב בכלל המיעוט. א"כ לפי שי' תוס' דבין לר"מ ובין לרבנן הוה תינוק דבר שאבד"ל תיקשי דאמאי מטמאין רבנן אף לפי חומרא דרבנן דעשו כרוב גמור. סו"ס הא גם רוב הוא ספק ונתמעט מוהבשר כו' ומה הועילו בזה במה שעשוהו כרוב גמור. וכן למאי בעי ר"מ בזה לטעמא דסמל"ח. הא גם בלא סמל"ח הוא ספק. הן אמת דלר"מ בלא"ה קשה דלמאי בעי סמל"ח דאיהו הא חייש למיעוטא והוה בלא"ה פלגא לדידיה וכן הק' התוס' שם בחולין ובנדה. אמנם ע"ז תירצו דלא נקט סמל"ח אלא לומר דלא הוה כאן חזקה מסייע לרוב דהיכא דהוה חזקה מסייע לרוב גם ר"מ מודה. ולפ"ז כנראה שתי' זה יספיק גם למה שהקשינו לר"מ משי' השמ"ק לפמ"ש במק"א דברוב דהמיעוט הוה מיעוטא דמיעוטא לא הוה בכלל ספק אף לדעת השמ"ק [ועי' לקמן פרט ז' מש"ש]. א"כ משו"ה אמר דטעמא דר"מ משום סמל"ח דאי הוה חזקה מסייע לרוב הוה מיעוטא דמיעוטא כמ"ש תוס' ביבמות (קיט) ד"ה סמוך וכ"כ שם בנדה. ולא הוה בכלל הספק. אך לפי מה שתי' שם עוד בתוס' דהא דחייש ר"מ למיעוטא הוא מדרבנן להחמיר ולא להקל ולטהר אכתי תיקשי בזה לשי' השמ"ק הנ"ל וכמ"ש:
מיהו יש לפרש שי' השמ"ק לשי' התוס' בקדושין (פ) דשם פי' בענין אחר. דרוב מטפחין אינו רוב גמור ומש"ה לר"מ מרעי לי' מיעוטא וחזקה וליתא לרובא לגמרי דאי הוה פלגא טמא ברה"י משום דהא עשו חכמים תינוק כדשיבד"ל. ולרבנן דס"ל דמיעוטא כמאן דליתא הוה ספק בדשאבד"ל. דהא דעשו חכמים כדבר שיבד"ל הוא שעשוהו כדשיבד"ל ממש. ולפ"ז י"ל דלרבנן אין נפ"מ. דה"ה אם הי' רוב גמור היה טהור אם היה דשאבד"ל משום דגם רוב הוא ספק ומיעטה תורה את הספק בפירוש הכא מדר"ג א"ר בסוטה. אלא שהוא טמא משום שעשוהו כדשיבד"ל. מיהו אי הוה רוב גמור היה מטמא גם ר"מ משום פלגא ופלגא בדשיבד"ל. ועכ"ז עכ"פ תיקשי לר"ל שם דס"ל לרבנן דשורפין וע"כ דס"ל דהוה טומאה דאורייתא לרבנן. דהא מחמת טומאה דרבנן אין שורפין כמבואר בשבת (טז). ועיי"ש ברש"י ד"ה עבדי. ועי' שבת (מח) ובנדה (לט) לענין דם כותים. וכיון דמדאורייתא הוה תינוק דבר שאין בו דעת לשאול ע"כ הא דס"ל לרבנן שורפין הוא משום כח רוב. ולהשמ"ק לית לן טעמא כלל דלשרוף מדאורייתא דהא אפי' רוב גמור לטמא ג"כ טהור בדבר שאבד"ל:
והנה בש"ס שם בקדושין אמרי' אלא איזו חזקה ששורפין עליה את התרומה כדתנן עיסה בתוך הבית ושרצים וצפרדעים מיטפלין בה ונמצאו חתיכות בעיסה אם רוב שרצים טמאה אם רוב צפרדעים טהורה. ומזה קשה לכאורה ג"כ לשי' השמ"ק. דאמאי מהני רוב שרצים לטמא בדבר שאבד"ל דהא טמא ודאי א"ר ולא ספק ונכלל גם רוב. אך י"ל כמ"ש לעיל (פרט ג') בהך תוספתא דט' צפרדעים כו' דהא בסתמא אין דלתות מדינה נעולות ואיכא נמי רובא דעלמא. ומ"ש אם רוב שרצים היינו שהבית מוחזק ברו"ש והוה רובא דא"ק. וגם אותה מדינה מוחזקת ברוב שרצים והוה תרי רובא ובכה"ג מודה הש"מ וכמוש"ש יעוי"ש:
ויש לעמוד שם בפירש"י שכתב דמש"ה בתינוק ס"ל לר"י דתולין ובעיסה בתוך הבית מודה דשורפין הוא משום דגבי תינוק הוא רובא דל"ק. וגבי עיסה הוא רובא דא"ק. ולכאורה מה הכריחו לחילוק זה והא לפי' התוס' החילוק נגלה ומבואר דגבי תינוק הוא רוב שאינו גמור ואינו רוב מה"ת וכדפי' התוס' וגבי עיסה הוא רוב גמור מה"ת ומש"ה מודה בי' ר"י. וצ"ל משום דרש"י באמת מפרש לה ברוב גמור. ומש"ה הוכרח לחלק כמ"ש. שוב ראיתי אח"כ בס' שושה"ע (כלל טו) שהוכיח כן לשי' רש"י. והביא עוד בשם ריטב"א דמחלק בענין אחר דגבי תינוק ספק מגע אם נגע תינוק בעיסה מש"ה אלימא חזקה משא"כ בשרצים דודאי מגע אתרע חזקה. וכ' בשושה"ע שם דמוכח דהריטב"א ע"כ מפרש לה ברוב גמור לרבנן. ועכ"פ לשי' רש"י וריטב"א דמפרשים לה ברוב גמור פשיטא דתיקשי לשי' השמ"ק הנ"ל. ועולה מזה מיהת דשי' השמ"ק אינה מתפרשת לשום שי' בסוגיא זו. ושמתי על לבי ליישב זה וכמו שיבואר בעז"ה:
פרט ה
איברא דשבתי ואראה דמסוגיא זו דרוב מטפחין לא מיבעי דלא הוה תיובתא לשי' השמ"ק אלא אדרבה מהך סוגי' י"ל דהוה סייעתיה. דעפ"י שי' השמ"ק א"ש סוגיא זו ברווחא טפי. ויפלו כמה קושיות ותמיהות דאיכא לאקשויי בה. דהנה עפ"י שי' תוס' יש לתמוה, א. דהא עכצ"ל דטעמא דרבנן הוא משום כח הרוב וכדאמרי' שם משום דרו"ח רו"ע. וכהאי לישנא הוא בפלוגתייהו דר"מ ורבנן ביבמות (קיט) משום דרו"ח רו"ע והתם ע"כ טעמייהו דרבנן משום כח הרוב. ולפי מה שפי' תוס' בקדושין יוצא דעיקר מה דמטמאין רבנן הוא משום דהמיעוט אינו מסלק את הרוב לגמרי והוי פלגא ופלגא בדשיבד"ל. א"כ אין עיקר חומרא דרבנן לטמא משום כח הרוב רק משום ספק בדשיבד"ל. ולפי מה שפירשו בנדה הן אמת דמתפרש טעמא דרבנן משום כח רוב דאילו הוה פלגא ופלגא לא היו מטמאין כאשר יראה המעיין בדבריהם שם. מיהו הא דאמרי' בגמ' קדושין דב' דברים עשו אותן חכמים כדשיבד"ל יצא להם בדוחק למימר דלאו כדשיבד"ל ממש אלא כלומר דאע"ג שאינו רוב חשוב עשאוהו מדרבנן לרוב חשוב באופן דלפי' תוס' יצא הסוגיא בדוחק למימר דלאו כדשיבד"ל ממש או דטעמא דרבנן לאו מכח רוב אלא מכח הספק. מיהו גם אם נפרש הסוגיא משום כח רוב גמור ג"כ לא א"ש משום דקשה ג"כ, ב. קו' תוס' בנדה ובקדושין שם דאי רו"מ רוב גמור מה"ת אמאי אמרי' משום דעשוהו כדשיבד"ל הא אפי' דשאבד"ל נמי טמא ברוב לטמא, ג. קשה קו' תוס' שם דכיון דהוי רוב חשוב אמאי א"ר יוחנן אליבא דרבנן דאין זו חזקה ששורפין עליה את התרומה. ובס' שושה"ע (כלל ט"ו) הוסיף דאי רוב חשוב הוה מה"ת ולשון עשו חכמים משמע מדרבנן והק' זה לשי' רש"י וריטב"א הנ"ל דמפרשים ברוב גמור מה"ת, ד. עוד הק' בשושה"ע שם. דמהא דעשו חכמים כדשיבד"ל משמע ברה"י הוא דטימאו חז"ל דהא ברה"ר טהור אפי' דשיבד"ל והא רוב גמור מה"ת אף בר"ה טמא, ה. ק"ל בהיפך מקו' השושה"ע הנ"ל. דלפי' התוס' עיקר מה דמטמאין רבנן הוא משום ספק בדשיבד"ל וא"כ עכצ"ל דלא מטמאי בזה רבנן אלא ברה"י ומתני' דרוב מטפחין סתמא קתני ומשמע גם ברה"ר ובנדה (יח) עשו מזה הוכחה לפירושם שם דע"כ לאו כדשיבד"ל ממש. דאי כדשיבד"ל ממש מ"מ ברה"ר אמאי טמא יעוי"ש, ו. צ"ב בטעמא דר"י דמודה בעיסה בתוך הבית דשורפין כמבואר שם בסוגיא דמ"ש הא מתינוק שנמצא בצד העיסה. ומ"ש הריטב"א דתינוק הוה ספק מגע ובעיסה ושרצים ודאי מגע אין זה אלא לפי' התוס' שם. שפי' דתינוק ודאי עמא ואנו דנין אם נגע וטפח בעיסה יעוי"ש. אבל לפירש"י דודאי נגע בעיסה ואנו דנין על התינוק אם נטמא לא שייך זה. וצ"ל כפירש"י שם לחלק בין רדא"ק לרדל"ק. אמנם זה תמוה דמה סברא יש בזה לחלק גבי טומאה בין רדא"ק לרדל"ק כמו שתמה בזה בשושה"ע שם ונדחק בזה וסיים בצ"ע יעוי"ש:
אמנם עפ"י שי' הש"מ יש ליישב כ"ז. והוא עפ"י סוגי' דסוטה (כט) דאמרי' שם אר"ג א"ר דשיבד"ל ודשאבד"ל מהכא נפק"ל והבשר כו' הא ספק טהור ואמר רחמנא נמי ודאי טהור הא ספק טמא כאן בדשיבד"ל כאן בדשאבד"ל וצריכא דאי מדר"ג הו"א בין ברה"י בין ברה"ר אתי ילפותא דסוטה וגלי דקרא דספק טמא בדשיבד"ל הוא דוקא ברה"י אבל ברה"ר טהור גם בדשיבד"ל. יעוי"ש היטיב בסוגיא ולפ"ז להמתבאר משם. הך קרא דספק טהור דמיירי בדשאבד"ל קאי גם ארה"ר. אבל הך קרא דספק טמא דמיירי בדשיבד"ל לא קאי אלא ארה"י והא דטהור דשיבד"ל ברה"ר מסוטה ילפינן לה. ולפי"ז י"ל לשי' השמ"ק. דאע"ג דקרא דספק טמא לא קאי על רה"ר. אין זה אלא משום דאתי ילפותא דסוטה וגלי דהך קרא לא קאי אלא על רה"י. אבל קרא דספק טהור דליכא גילוי דלא קאי על רה"ר שפיר אמרי' דקאי גם על רה"ר. ונמצא לפ"ז דכיון דלשי' השמ"ק כל היכא דמיעטה תורה להספק בהדיא גם הרוב נתמעט. מש"ה דשאבד"ל טהור אפי' ברוב לטומאה בין ברה"ר בין ברה"י דהא קרא דספק טהור דמיירי בדשאבד"ל מיירי בין ברה"ר בין ברה"י. משא"כ דשיבד"ל דקרא דספק טמא דמיירי בדשיבד"ל לא מיירי אלא ברה"י ולא ברה"ר. והא דטהור ברה"ר הוא מסוטה מש"ה אין טהור דבר שיבד"ל ברה"ר אלא בספק אבל באיכא רוב לטמא טמא. אבל ברה"י דטמא באמת טמא אפי' ברוב לטהרה:
ועם הנחה זו יבואר סוגייתינו. דחכמים דמטמאין משום דר"מ רוב גמור הוא ומשום דרו"ח רו"ע. מיהו כיון דתינוק דבר שאבד"ל הוא וטהור אפי' ברוב לטמא בין ברה"י בין ברה"ר. מש"ה לא מטמאין רבנן אלא משום דעשאוהו כדשיבד"ל דהשתא ברוב לטומאה טמא גם ברה"י. דהא הא דדשיבד"ל טהור ברה"ר מסוטה ילפינן לה ולא מקרא. מש"ה ממילא דוקא בספק אבל ברוב לטמא טמא כמו בכל התו"כ. והשתא לפ"ז עיקר מה דמטמאין רבנן הוא משום כח רוב גמור כפשטא דסוגיא משום דרו"ח רו"ע. וגם הא דעשו כדשיבד"ל הוא כדשיבד"ל ממש. ובזה סרו מהר כל הקושיות המבואר לעיל כאשר יראה המעיין שמיושב אחת לאחת. ונתפשטו כל הקמטים בהסוגיא. ומיושב ג"כ קו' ו' דהשתא י"ל דא"ש בפשיטות הא דמודה ר"י בעיסה ושרצים ששורפין. לפמ"ש לעיל (פרט ד') דמעיסה ושרצים לא תיקשי להש"מ הא דטמא מה"ת דשאבד"ל מכח רוב. דמסתמא אין דלתות מדינה נעולות. והוה גם רובא דעלמא הכא ובתרי רובי מודה הש"מ דלאו ספק הוא ולא נכלל במיעוט התורה שמיעטה את הספק. ולפ"ז מה"ט גופי' מודה ריו"ח הכא בעיסה דטמא מה"ת מכח רוב. משא"כ בתינוק דליכא אלא רובא דל"ק לבד. ול"ד לעיסה בתוך הבית דיש לפנינו גם רדא"ק והוה תרי רובי. ואולי יש לכוין גם ד' רש"י לזה במ"ש דגבי תינוק רדל"ק כלומר וליכא אלא רוב אחד. אבל גבי עיסה רדא"ק והיינו שהבית מוחזק ברוב שרצים וממילא איכא נמי רובא דעלמא ג"כ וכמ"ש:
פרט ו
ואכתי פש גבן לברורי דעת ר"ל כמו שעמדנו בזה לעיל (פרט ד) יעוי"ש. ומקודם נבאר ד' תוס' שם בקדושין ד"ה סמוך. שכתבו שם דהא דמטהר ר"מ גבי תינוק שנמצא בצד העיסה מטעם סמל"ח כמבואר בגמ' שם אין הטעם משום פלגא ופלגא וספק בדשאבד"ל טהור. משום דבהדיא אמרי' בסמוך דעשאוהו חכמים כדשיבד"ל והק' המהרש"א וז"ל ולא ידענא מאי ראי' היא זו. דהא לרבנן קאמרינן הכא דעשוהו כדבר שיבד"ל. אבל לר"מ דמטהר לא שייך לומר שעשוהו כדשיבד"ל וכ"ה בתוס' פ' רה"ב דעיקר טעמא דר"מ משום דשאבד"ל כו' עכ"ל. ונראה ליישב דלק"מ. דעיקר מה שהוכיחו הוא דכיון דתלי טעמא דרבנן דמטמאין משום דשיבד"ל. מוכח ע"כ דהא דאמר בגמ' בטעמא לרבנן משום דרו"ח רו"ע. הוא למימרא דמה"ט הוה הא דתינוק ספיקא. דהא לשי' התוס' ע"כ ליכא נפקותא אי דשאבד"ל או דשיבד"ל אלא להיכא דהוה ספיקא. דאי היכא דאיכא רובא לטמא גם בדשאבד"ל טמא לדעת התוס' דלא כהשמ"ק הנ"ל. ובזה שפיר הוכיחו דאיך אפשר דגם טעמא דאמר בגמ' לר"מ משום סמל"ח הוא למימרא דמה"ט הוה ספיקא. א"כ אין נפ"מ בין טעמא דרו"ח רו"ע לטעמא דסמל"ח דהכל הוה ספיקא. רק דלר"מ הוה תינוק דשאבד"ל וספיקו טהור ולרבנן הוה דשיבד"ל וספיקו טמא. וא"כ ודאי דתיקשי דעיקר טעם פלוגתייהו דתלי בדשאבד"ל ודשיבד"ל אינו מבואר בגמ'. ומה דאמר בגמ' בטעם סברותיהם אין נפ"מ והכל הוה ספיקא. ולכן תי' דדוקא לטעמא דרו"ח רו"ע אז הוה פלגא ופלגא משום דרוב דתינוק הוא רוב שאינו גמור ומש"ה הוה לרבנן פלגא. אך לר"מ אפי' פלגא לא הוי. דברוב גמור ס"ל לר"מ דכח הרוב שוה להחזקה ולא עדיף מיניה מש"ה ברוב שאינו גמור בטל כח הרוב לגמרי מפני כח החזקה:
אך יש להעיר ע"ד התוס' שם. דהא משמע דס"ל. דרוב שאינו חשוב אין סברא שיהא כחו עדיף מחזקה. וא"כ לפי"ז צ"ב מה בדעת תוס' לר"ל דס"ל דשורפין. ואין לומר דס"ל לר"ל דרוב דתינוק הוה רוב גמור ופליג בהא אריו"ח דהא כתבו שם התוס' עוד ותדע שאין זה רוב חשוב מדאמרי' בסמוך עשאוהו חכמים כדשיבד"ל ולכך מטמאין העיסה ואי הוה רוב חשוב אפי' אבד"ל הוה לן לטמאויי ע"כ. ומאי ראיה היא זו מדרבנן לר"מ וניכצ"ל דר"ל דא"א לומר פלוגתא במציאות ומדלרבנן הוא רוב גרוע ה"נ לר"מ. וא"כ לר"ל נמי עכצ"ל דס"ל דהוי רוב גרוע והשתא אמאי ס"ל לר"ל אליבא דרבנן דשורפין. מיהו י"ל דלא כתבו זה התוס' אלא לשי' ריו"ח. אבל ר"ל ס"ל דלרבנן אפי' רוב שאינו חשוב עדיף מחזקה ולר"מ הוה פלגא. וכה"ג מצינו להתוס' בסנהדרין (ג') שכתבו דשמואל דס"ל בב"ב (צג) דא"ה בממון אחה"ר הוא דוקא ברוב שאינו חשוב. וא"כ ע"כ רב דפליג עליה התם וס"ל דהולכין בממון אחה"ר ע"כ דס"ל דאפי' רוב גרוע מהני נגד חזקת ממון. וה"ה בכל חזקות. ועי' בס' ג"ו (כלל ס"א) דעיקר הטעם דא"ה בממון אחה"ר הוא משום סמל"ח ממון:
מיהו כ"ז לשי' התוס'. אבל לשי' השמ"ק קשה דאמאי שורפין לר"ל מכח רוב. דהא כיון דאמר קרא ספק טהור אפי' ברוב לטמא נמי ספק הוה וטהור. ונלפענ"ד ליישב. דהנה התוס' בנדה כתבו דהא דעשו חכמים כדשיבד"ל ע"כ לאו דשיבד"ל ממש דקשה אמאי עשו בזה טפי מחולדה המהלכת ע"ג טהרות וכתבו דגזרו אטו תינוק גדול מ"מ אמאי טמא ברה"ר כו' ע"כ. מבואר מזה דאי לאו דקשי' להו דאמאי טמא ברה"ר הוה ניחא להו דעשוהו כדשיבד"ל ממש ומשום גזירה אטו תינוק גדול. והא דתינוק שנמצא בצד ביה"ק ושושנים בידו בטהרות (פ"ג מ"ז) דמבואר דטהור ומיחשיב תינוק לדשאבד"ל וכן שם (מ"ו) דחשיב קטן עם שוטה וחרש דהוו דשאבד"ל עכצ"ל ר"מ הוא וסת"מ ר"מ כנודע. וא"כ לתוס' בקדושין דמפרשים כדשיבד"ל ממש. היינו דתינוק דכ"מ הוא דשיבד"ל מדרבנן ומגזירה אטו תינוק גדול. אמנם כ"ז לריו"ח. אבל לר"ל י"ל דס"ל דתינוק הוה דשיבד"ל מה"ת וטעמא משום דתינוק לא דמי לשוטה וכהא דאמרי' בב"מ (עב) קטן דאתי לכלל שליחות ודעת ממילא אית ליה זכיה. ועי' בקצוה"ח (סי' רמ"ג סק"ו) והנך סתמי דמבואר דתינוק הוה דבר שאבד"ל ר"מ הוא אבל לרבנן הוה דשיבד"ל מה"ת. דטומאה וכה"ג היכא דבעינן דעת. מיחשיב קטן בר דעת מה"ת משום דאתי לכלל דעת ממילא כשיגדיל. והשתא א"ש דעת ר"ל לשי' השמ"ק וככל מ"ש לעיל לשי' ריו"ח וא"ש בעז"ה:
פרט ז
יש לתת טעם לדעת התוס' בקדושין (פ) ובנדה (יח) דכיון דלשי' הש"מ מתפרשת הסוגיא דרוב מטפחין ברווחא טפי. והרוב הוא בפשטות רוב גמור ונתיישבו בזה קו' תוס' שם וכמבואר לעיל (פ"ה) א"כ אמאי נדחקו כ"כ לפרש ברוב שאינו ממש. ולכאורה מכריח זה למימר דהתוס' לא ס"ל כהש"מ ואזלי לשי' עצמן בב"מ (ו) שהק' בקפץ אחד מן המנוין לתוכן דליבטל ההוא דקפץ ברובא ולא תי' כמו שתי' הש"מ שם דרוב נמי ספק ונתמעט מעשירי ודאי ולא ספק ומשמע מזה דלא ס"ל כהש"מ. ועכ"ז י"ל דאין זה מוכרח די"ל דס"ל ג"כ סברא דהש"מ והא שלא תי' כהש"מ גבי קפץ כו' י"ל דהא חזינן התם שהניחו תימא זו בלי ישוב. וכתב בכללי הפוסקים מהכנה"ג (סי' כ') בשם פליטת בית יהודא דכללא הוא מהקדמונים שבכ"מ שכתבו התוס' תימא ואינו מתרץ ואינו כותב בסוף דבריו וצ"ע אז התירוץ ברור ע"כ. א"כ י"ל דהתירוץ הוא כמ"ש הש"מ שם:
אך מה שלא פי' הסוגיא עפ"י שי' הש"מ י"ל דביומא (פה) פליגי רב ושמואל לענין פיקוח נפש. דשמואל ס"ל דא"ה בפיקו"נ אחה"ר ורב ס"ל דהולכין בפיקו"נ אחה"ר. ולכאורה במאי פליגי בזה. וי"ל דשם אמרי' מנין לפיקו"נ שדוחה שבת כו' ומייתי כמה תנאי דילפי מקראי. ומסיק אשכחן ודאי ספק מנלן ואמר שמואל מוחי בהם ולא שימות בהם יעוי"ש. והשתא לפ"ז הא גם בפיקו"נ מיעטה תורה בפי' להספק והוה כמו עשירי ודאי ולא ספק. ומיבעי לן למימר דנתמעט גם הרוב לשי' הש"מ בב"מ. ומזה י"ל דה"ט דשמואל דס"ל דא"ה בפיקו"נ אחה"ר. אמנם רב פליג על שי' הש"מ. ואנן קיי"ל כשמואל כדפסק הרי"ף שם וכמ"ש הר"ן שם אך הרמב"ם (פ"ב משבת) פסק דלא כשמואל. ומביא בכ"מ שם שהשיב הרמב"ם לחכמי לוניל ע"ז דטעמו משום דרב וריו"ח שם ביומא דס"ל באותה חצר מפקחין בחצר אחרת אין מפקחין פליגי אדשמואל עיי"ש בכ"מ. ולפ"ז ע"כ דריו"ח לית ליה כהש"מ. וא"כ א"א לפרש סוגיא דרוב מטפחין עפ"י שי' הש"מ דלא א"ש שי' כ"י שם:
מיהו לשי' רש"י והריטב"א דמפרשים הסוגיא ברוב גמור ועפ"י שי' הש"מ וכמ"ש לעיל (פ"ה) י"ל דס"ל כשי' הרי"ף שם דריו"ח ושמואל בחדא שיטה קיימי וכמ"ש הר"ן שם דתליא בפי' הסוגיא ועי' במ"מ (פ"ב משבת) שם. ועוי"ל דכבר ביארנו לעיל בכלל דין ספק מילה בשבת. דלאידך תנאי דנפק"ל פיקו"נ דדחי שבת מקראי אחריני דלא כשמואל נפק"ל ספק מהיכי דנפק"ל ודאי. ותליא זה אי הותרה או דחויה דלסברא דהותרה כיון דידעינן דודאי פיקוח נפש דוחה שבת ממילא דין הספק כדין הודאי יעוי"ש באורך קצת. ועל פי זה י"ל דכולי עלמא ס"ל כשי' הש"מ. אלא דרב וריו"ח לא ס"ל כשמואל דנפק"ל ספק מוחי בהם כו' אלא כאידך תנאי בזה. וא"כ הא דספק פיקו"נ דדחי שבת לאו מדמיעטה התורה את הספק בפירוש נפק"ל. ואנן לא אמרי' אלא היכא דטרחה תורה למעט את הספק בפי' דאז נתמעט גם הרוב אבל היכא דליכא מיעוט בפי' לא:
ועוד אפ"ל לדעת התוס' דס"ל דמהא דר"ג בסוטה (כט) ליכא קו' כלל להשמ"ק דגם התם ליכא מיעוט בפי'. די"ל דסברא זו לא נאמרה אלא היכא דבא הכתוב להורות דין הספק עצמו איך יהי' דינו אם לקולא או לחומרא. משא"כ בהא דר"ג בסוטה עיקר קרח דוהבשר כו' לא בא להורות על עצם דין הספק דהא ספק טומאה עצמה מסוטה ילפינן לה כמבואר בהדיא שם בסוטה (כח) ומה סוטה כו' ולא אתי הך רומיא דר"ג דוהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל הא ספק יאכל וסיפא והבשר אשר יהיה טהור הא ספק טמא אלא לגלות על פרטי הדין בזה. וכמש"ש דאי מסוטה הו"א עד דאיכא דעת נוגע ומגיע צריכא הא דרב גידל. א"כ מוכח להדיא דלעיקר דין הספק לא בעינן בזה קרא כלל דהא מסוטה ידעינן זה. רק דהו"א עד דאיכא דעת נוגע ומגיע. ע"ז אתי קרא למימר דלא בעינן רק דעת נוגע. והשתא כיון דעיקר קרא לא אתי לעיקר דין הספק בזה ל"ד להא דהש"מ. דלא אמר הש"מ אלא היכא דעיקר מה דטרח קרא ואתי הוא להורות דין הספק עצמו. ולולא שהשמיענו לא הוה ידעינן מסברא מאיזה טעם שיהיה כמו שהאריכו בכה"ג האחרונים. ועי' ברמב"ח בס' תוס' יוה"כ ביומא (עה) לענין עשירי ודאי ולא ספק. ובפר"ח יו"ד (סי' ק"י) ומהרי"ט חיו"ד (סי' א') וש"ש (ש"א פ"א) ובסו"ס כפו"ת להרמב"ח לענין ממזר ודאי ולא ספק, והר"ן סופ"ק דקדושין לענין ספק ערלה. ובטורי אבן לחגיגה (ד) לענין טומטום. שחקרו בזה דאמאי איצטריך קרא לדין הספק יעוי"ש. ועכ"פ איך שיהיה עיקר הקרא אתי להורות גוף דין הספק עצמו. אבל בהא דר"ג לא איצטריך לדין הספק עצמו דידעינן זה מסוטה ועיקר דטרח קרא הוא למימר דהך ספק דגמרינן מסוטה לא בעי רק דעת נוגע. וקרוב לומר דאי לאו מסוטה הו"א דכאן טרח קרא להורות דין הספק עצמו ואז גם רוב בכלל. ע"ז אתי ילפותא דסוטה וגלי דלא בעינן הא דר"ג רק לפרטי הדין דלא בעי רק דעת נוגע. וא"כ דוקא ספק ולא רוב. והא דלא עביד התם צריכותא מזה כדאמר התם ואי מדר"ג כו' לק"מ דכבר הביא ג"כ בס' גו"ר (כלל ז) עוד כמה אופנים שהיה יכול לעשות צריכותא (וחדא מתרי תלת טעמי נקט:
פרט ח
גרסינן בשבת (קלה) תניא רשב"ג אומר כל ששהא ל' יום באדם אינו נפל כו' הא לא שהא ספיקא הוה מימהל היכי מהלינן ומשני דמהלינן ליה ממ"נ כו' יעוי"ש. וק"ל הא אמרי' שם בשבת ערלתו ודאי ולא ספק ולשי' השמ"ק בב"מ הנ"ל. דהיכא דמיעטה התורה את הספק גם הרוב נתמעט. א"כ אמאי מקשה לרשב"ג טפי מרבנן דהא גם לרבנן דניחא הא דמהלינן הוא משום דרוב ב"ק הם כמבואר בתוס' יבמות (לו) ד"ה הא ובנדה (מד) תוד"ה דקים. ונלפענ"ד דאדרבה מהא תיהוי סייעתיה דהשמ"ק הנ"ל. דהנה באמת הא רשב"ג עצמו דמשוי לי' ספק כבר מבואר בתוס' נדה ויבמות הנ"ל דאינו אלא מדרבנן אבל מה"ת מודה רשב"ג דרוב ב"ק הם יעוי"ש וכ"כ רוה"פ ותשובות קדמאי ובתראי. ובמקו"א הארכתי בזה ואכ"מ. ולפ"ז קשה אין פריך דנידחי מ"ע דמה"ת דביום השמיני ימול וכמ"ש בשו"ת כנס"י (סי' מ"ב) דנהי דגם למחר הבן נקרא מהול אבל לאו יום השמיני הוא. ועוד דמצוה בזמנה ושעתה הוא מה"ת כמבואר בפסחים (סב) ומנחות (עב) וכ"כ הרא"ש להדיא בה' פדה"ב. וכ"כ בשו"ת מהרי"ם (סי' ב') ועשו"ת חכ"י (סי' מ"ה וסי' קס"ו). וכעין זה הק' בשו"ת מהרי"ם (סי' ב') על הרמב"ם (פ"ב מרוצח) שפסק דההורג תינוק שלא נודע אם כ"ח אינו נהרג. דאיך משום חומרא דרבנן יהא נפקע מ"ע דובערת כו'. ומש"ש דכיון דרבנן חששו למיעוט נפל ומדרבנן הוא ספק שוב הוה ספק נפשות להקל עכ"ד. הוא תמוה דסו"ס מה"ת לאו ספק הוא. ומה שנסתייע שם מד' התוס' בחולין (יא) שכתב דרע"ק ור"ט דאמרי בסופ"ק דמכות דס"ל אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם דשמא טריפה הרג ושמא כו' ולא אזלי ב"ר. משום דרע"ק ור"ט לטעמייהו דחיישי למיעוטא. הרי דאע"ג דמדרבנן חיישי למיעוטא הוה ספק נפשות ולא קטלינן. ולפענד"נ דלאו ראי' היא זו. דבתוס' חולין (פ"ו) בד"ה סמוך בסוה"ד כ' ולמאי דפרישית בפ"ק דר"מ מדרבנן חייש למיעוטא א"ש כו'. משמע דלתי' א' שם י"ל דר"מ מה"ת חייש למיעוט. וכן משמע מהתוס' נדה (יח) ד"ה מיעוטא. וכן בתוס' יבמות (קיט) סוד"ה מחוורתא כ' התוס' כמסתפקים אי הא דר"מ חייש למיעוט אי מה"ת או מדרבנן ולכן י"ל דהתוס' בחולין (יא) כתבו זה לפי הסברא דמאן דחייש למיעוט מה"ת חייש. ואף דשם בחולין (יב) ד"ה פסח כ' תוס' דר"מ מדרבנן חייש. מ"מ י"ל דמש"ה כ' שם ליישב לרע"ק ור"ט עוד תי' אחר אבל למאי דתי' בתי' קמא י"ל דכ' זה לפי הסברא דמאן דחייש למיעוט מה"ת חייש. שוב ראיתי להגאון בס' גו"ר (כלל ס"א) שכ' כן להדיא. וז"ל ורע"ק ור"ט במכות דס"ל אילו היינו בסנהדרין כו' משמע דמה"ת חיישי למיעוטא דאי מדרבנן איך מבטלינן מ"ע דובערת כו' עכ"ל. והיה נראה לומר בזה עפ"י הכלל המבואר ביבמות (צ) דהעמידו חכמים דבריהם לעקור דבר מה"ת בשוא"ת. אך אין לדמות כל הענינים להדדי. ובשעה"מ (פ"ב משופר) כ' דמשום איסור טלטול דאין בו סייג לתורה לא נדחה מצוה דאורייתא אף בשוא"ת. וכ"כ רש"י להדיא בסוכה (מג) ר"פ לולב וערבה ד"ה טלטול. מ"ש חומרא דנפל מאיסור טלטול. ויש לחלק וצ"ע. ובמקו"א הארכתי קצת בזה:
איברא דנראה ליישב זה. דהנה הנ"י בר"פ האשה בתרא ביבמות כתב בשם הרשב"א דמיעוט מפילות עם מיעוט שאינן מתעברות הוה מיעוט שלם יעוי"ש. ומוכח דמיעוט מפילות לא הוה אלא מיעוטא דמיעוטא. דהא בעלמא מצינו דתרי מיעוטי הוה פלגא כמבואר בתוס' ב"ב (צג) ד"ה איכא. וכ"כ הר"ן בחולין (סג) דמיעוט עוף טמא ומיעוט נו"ט הוה מחצה. ובקדושין (עג) דמיעוט פנויות ומיעוט מחמת רעבון הוה פלגא. ובברכות (נג) גבי מיעוט לגמר ומיעוט לכשפים. וע"כ דמיעו"נ הוה מיעוד"מ. וכ"כ להדיא בהגהמ"ר בכתובות פ' אלמנה יעוי"ש. וק"ל דהתוס' כ' ביבמות (לו) ובנדה (מד) דמש"ה חייש רשב"ג ולא אזיל בתר רוב ב"ק משום דנפלים הוה מיעוט המצוי יעוי"ש. ואיך הוה פלוגתא בין הפוסקים במציאות. דבמציאות לא שייך פלוגתא כנודע:
ונראה לפענ"ד ליישב זה. דהנה יש לדקדק בסוגיא דשבת שם. דפריך לרשב"ג מימהל היכי מהלינן. דהא לפמ"ש תוס' דעיקר טעמא דרשב"ג דחושש למיעוט המצוי. א"כ אמאי מקשה קו' זו דוקא לרשב"ג דה"נ יש להק' להנך תנאי דחיישי למיעוט בכל התורה כמו ר"מ בחולין (יא) ור' יוסי ביבמות (סז) ורע"ק ור"ע במכות (ו) ועי' בתוס' דחולין (ה) דגם ר"ג חייש למיעוטא. ובתוס' בכורות (כ) כתב דגם ר' יוחנן חייש למיעוט:
ולכן נראה לענ"ד בעיקרו של דבר זה. דאותן ולדות דלאו ב"ק הם מעיקר יצירתן. סופן או שתפילם אמן או אפי' תולידם אבל לא תולידם רק לח' חדשים ועפי"ז י"ל דאם נצרף הנך ולדות דלאו ב"ק שתפילתן אמן עם הנך בני ח' חדשים הנולדים. אזי בצירוף יחד יהיו מיעוט המצוי נגד רוב ב"ק. מיהו כל חד וחד לחודיה הוה מיעוד"מ נגד ב"ק. ועפי"ז י"ל דעיקר מה שמחדש רשב"ג. הוא דס"ל. דכשאנו דנין על ולד אם הוא ב"ק. אפי' הך שאנו דנין עליו הוא נולד. ס"ל לרשב"ג לצרף כל הולדות דלאו ב"ק ביחד ולדון עליהם מיעוט מצוי. ולמיחש על הך שאנו דנין עליו דלמא לאו ב"ק הוא דכל הולדות דלאו ב"ק הנמצאים בעולם הם מיעוט המצוי. ובהך סברא איהו לחוד הוא דס"ל הכי אמנם אידך תנאי ורבנן דפליגי עליה ס"ל. דאם אנו דנין על ולד הנולד אין לחוש ליה רק שמא הוא מאותן דלאו ב"ק הנולדים. דליכא למיחש דלמא הוא מהנך שהפילתן אמן. דהא הך שאנו דנין עליו ודאי שאינו מהנך דהא הוא נולד. וכן כשאנו דנין על ולד שהפילתו אמו. אין אנו דנין אלא שמא הוא מהנך נופלים שתפילתן אמן. אבל מהנפלים הנולדים ודאי אינו. דהא הך לא נולד. וכיון דכל חד לחודי' מיעוד"מ הוא. מש"ה לכו"ע לא חיישינן ליה כמבואר ביבמות (קיט):
א"נ י"ל דלכו"ע נפלים מעיקר יצירתן הם מיעוד"מ. ואפי' בני ח' הנולדים עם לא ב"ק שתפילתן אמן ביחד לא הוו אלא מיעוד"מ. אך רשב"ג הכי דן. דכל המתעברות. רוב הולדות מתקיימים בעולם ומיעוט אינם מתקיימים. וכל הולדות שעיבורן לא היה להתקיים בעולם הם מיעוט המצוי משום דבכלל זה גם עוברים ב"ק מה שגרם להם ע"י סבה שהפילה כמ"ש נ"י וריטב"א ר"פ החולץ. והם ג"כ מיקרו נפלים. וזמ"ש תוס' דנפלים הוו מיעוט המצוי. היינו בצירוף יחד. נפלים שמחמת סבה עם נפלים מיצירתן. שבלא סבה ג"כ אינם מתקיימים. וחייש רשב"ג בולד אפי' נולד. שמא הוא ממיעוט העוברים שאינם מתקיימים בעולם והם מיעוט המצוי. אמנם כו"ע פליגי עליה בהא וס"ל דאין לצרף הנך ב"ק שהפילתן ע"י גרם וסבה. ונפלים מעיקר יצירתן לבד הם מיעוד"מ. ואפי' מאן דחייש למיעוטא למיעוד"מ כו"ע ל"ח:
והשתא לפי"ז שפיר מקשה הש"ס שם בשבת דוקא לרשב"ג דרשב"ג יחיד הוא בסברא זו. אבל אידך תנאי אף דחיישי למיעוטא. מ"מ למיעוד"מ ודאי לא חיישי. ומיושב ג"כ דאין כאן פלוגתא במציאות. דכו"ע ס"ל. דביחד היו מיעוט המצוי וכל חד וחד לחודיה הוא מיעוד"מ אלא דפליגי רשב"ג ואידך תנאי בסברא בעלמא:
ועפ"ז נלפענ"ד לומר דאע"ג דהש"מ בב"מ ס"ל דגם רוב הוא ספק. מ"מ ברוב כי האי דהמיעוט הוא מיעוד"מ בזה אין סברא כלל לומר שיהא על רוב כזה שם ספק. וברור מצד הסברא דברוב כי האי גם להש"מ לאו שם ספק עלי'. ולפ"ז מיושב סוגיא דשבת דאע"ג דאמרי' ערלתו ודאי ולא ספק מ"מ לרבנן דרשב"ג שפיר אזלינן ב"ר ב"ק כיון דהמיעוט נפלים דלא ב"ק הוה מיעוטא דמיעוטא. ועיקר הקו' לרשב"ג דס"ל לצרף וכמ"ש לעיל והוו מיעוט המצוי. ולדידיה תיקשי דאיך מהלינן כו' דהא נתמעט מערלתו ודאי. ומיושב ג"כ דהא דפריך מימהל כו' לא פריך מכח דרבנן דנידחי מ"ע דיום השמיני חלא פריך מכח דאורייתא דכתיב ערלתו ודאי ולא ספק וא"ש בעז"ה: