ונגש הכהן· רבי הילל דוד הכהן טריווש
כלל ה
בדין אגלאי מלתא למפרע
בו יבואר חקירה עמוקה ופלפול עצום בסוגיא דר"פ החולץ ביבמות (לח) בדין חליצת מעוברת דפליגי בי' ר"י ור"ל שם, וביאור שי' הנ"י והתוס' שם בסוגיא ויישוב לקו' הש"ך ביו"ד (סי' קב) בדין ביצה של ספק טריפה, ובדין רוב ולדות ב"ק הם אי אמרי' כן גם בעובר במעי אמו, וביאור נכון לד' התוס' בב"ב (קס"ב) בסוגי' דגר (בזח"ב) שמת ובזבזו ישראל נכסיו התמוהים מאוד:
פרט א
כתב השו"ע ביו"ד (סי' קב) דביצה של ספק טריפה אם נתערבה באחרות בטילה ואינה בדין דשיל"מ לפי שאין המתיר עתיד לבא בודאי ע"כ והוא מהטור בשם הרשב"א בת"ה. ותמה שם הש"ך על השו"ע שכ' דין זה בשם יש מי שאומר. והא סוגי' ערוכה היא בביצה (ג) דפריך אא"ב ספק יו"ט ספק חול הוה דשיל"מ ואפי' באלף לא בטיל. אא"א ספק טריפה דבר שאל"מ הוא ותיבטל ברובא. והשתא מאי פריך דלמא הך דספק אסורה מיירי בביצה שנולדה מספק טריפה א"ו דלא הוה דשיל"מ כה"ג ע"כ. ולפענד"נ ליישב זה. עפימ"ש בשו"ת צ"צ (סי' ס"ט) והובא באחרונים שם. שהק' דלמה צריך להאי טעמא שאין המתיר עתיד לבא בודאי. דהא בלא"ה לא שייך בה דשיל"מ. דהא כל עצם דשיל"מ הוא דבר שעכשיו הוא אסור ולאח"ז יהא מותר מאיסורו. והך ספק טריפה ממ"נ אם יחי' יב"ח או תטעון ביצים הא מעיקרא לא הי' אסור. ואם תתגלה שהיא טריפה. ודאי דלא הוה דשיל"מ. ובטל שפיר ככל האיסורים ותי' דבאמת דבר שהוא עכשיו ספק אם מותר או אסור אזי אף לכשיוודע דלא הי' אסור לא הוה היתר למפרע כי אם שם איסור עליו אלא שהותר אח"כ. ומביא ראי' מאשם תלוי שבא על הספק. והא שמא יהי' נודע שלא הי' אסור. ולא הי' כאן איסור מעולם ונמצא מביא חולין בעזרה א"ו דאף לכשיוודע דלא הי' אסור. מ"מ שם איסור עליו קודם שנודע מחמת הספק ועל איסור זה מביא אשם תלוי עכת"ד. עוד הביא ראי' מהא דקדושין (פ"א) באשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והפר לה. והיא לא ידעה שהפר לה בעלה ושתתה יין כו' צריכה סליחה וכפרה. הרי אף דבאמת לא עבדה איסורא. מ"מ כיון שהיא לא היתה יודעת צריכה כפרה. ועיי"ש בדבריו שם:
והנה אנוכי בעניי עדיין איני רואה יישוב מרווח לקו' הנ"ל בכל מש"ש. וכפי שיבואר בעז"ה. וצ"ע בזה ממ"ש התוס' ביבמות (פ) אהא דאי' התם אכל חלב מבן י"ב עד בן י"ח ונולדו בו סימני סריס ולאח"כ הביא ב' שערות. רב אמר נעשה סריס למפרע. וכ' התוס' שם בד"ה נעשה וז"ל ולקי על חלב שאכל דלא חשיב התראת ספק אע"ג דבשעת התראה הי' ספק שמא יביא ב' שערות קודם י"ח דהשתא מיהא אגלאי מלתא למפרע שהי' גדול בשעת התראה עכ"ל. הרי דס"ל לתוס' דכיון דאמרי' אגלאי מלתא למפרע דהי' סריס בזמן הקודם. אזי כח הודאי שיש לו עתה שהוא סריס ודאי. כמו כן יש לו כח הודאי בזמן הקודם באופן דמיחשיב ההתראה שהיתה אז להתראת ודאי. ולמימר דהוא בחזקת גדול ודאי. וא"כ גם בביצה של ספק טריפה. אי אמרי' גם הכא סברא דאגלאי מלתא למפרע שכשירה היתה. אזי אף דקודם דאגלאי הי' הדבר אצלינו בספק. והי' איסור על האדם לאוכלו. דאסור לאכול את הספק. ואי הוה מידי דאיקבע איסורא כמו ב' חתיכות הי' חייב אשם תלוי. מ"מ כ"ז שייך לענין האדם. דאיסורא רביע עלי' שלא להכניס עצמו לספק לאכול ספק איסור. וזה לא פקע מיני' אף לאח"כ דאיגלאי דדבר זה הוא מותר מעולם. דמ"מ האדם הא לא ידע אם דבר זה מותר בשעה שאכל או עשה הדבר. וא"כ הא עשה איסור שהוא מוזהר על דבר שאצלו בספק. משא"כ לענין שם אותו הדבר איך הוא נקרא. פשיטא דכח ושם ודאי שיש לו עתה שידוע לנו שהוא כשר. כמו כן יש לו שם זה על זמן הקודם. וכמו בסריס דמיחשיב ההתראה שהי' בזמן הקודם להתראת ודאי. כמו כן מיחשיב ג"כ הך ביצה בזמן הקודם למותרת ודאית. וא"כ לענין דשיל"מ לא מקרי זה מותר למה שהי' אסור. ושייך בזה למימר דממ"נ מהראוי שתתבטל וכקו' הנ"ל:
וכן ביבמות ר"פ החולץ (לה) בחולץ למעוברת והפילה דפליגי ר"י ור"ל אם מועיל החליצה. דר"י ס"ל דחליצת וביאת מעוברת שמה חליצה וביאה. ואמרי' שם בגמ' דסברת ר' יוחנן הוא דכיון דהשתא הפילה אמרי' דאגלאי מלתא למפרע דבת יבום וחליצה היא. ור"ל ס"ל דחליצת וביאת מעוברת לאו כלום הוא. ואע"ג דהשתא הפילה. עכ"ז תיגלי מלתא למפרע לא אמרינן. והשתא לר"י הא אע"ג דבשעה שחלץ או בא עלי' הי' הדבר בספק דשמא תלד בן קיימא. וא"צ חליצה ויבום כלל ואי מייבם ובא עלי' אז. קפגע באשת אח שלא במקום מצוה. וא"כ הא הוא אסור על האדם מכח ספק פוגע באשת אח. ולא פקע איסור וחטא זה מיני' אף לכשתפיל. דמ"מ הא הוא עשה איסור שהכניס עצמו לספק. מ"מ ס"ל לר' יוחנן לענין תפיסת החליצה והיבום דשפיר תופס. מכח סברא דאגלאי מלמ"פ. דכח זה שיש לה השתא לאחר דאגלאי מלתא דהיא ב"ח ויבום. יש לה ג"כ שם זה על הזמן הקודם בשעה שעדיין לא נתגלה. וה"נ בנידו"ד דאף דלענין העבירה שעל האדם במה שהוא מוזהר על הספק אין נפ"מ בהך סברא דאגלאי מלמ"פ. דיהי' איך שיהי' הא האדם לא ידע בשעה שעשה שהוא מותר. וא"כ הרי חטא שהכניס עצמו לספק. מ"מ לכל הענינים שנוגע לענין תפיסת הדבר עצמו כמו יבום וחליצה דמעוברת. וכן התראה דסריס קודם שנולדו בו הסימנים וכדומה דפשיטא דתלי' מלתא בהא אי אמרי' אגלאי מלמ"פ. וא"כ לענין ביצה של ספק טריפה ג"כ. לפום הך סברא דאגלאי מלמ"פ. יש על הביצה קודם הגילוי אותו השם והכח עצמו שיש לה אחר הגילוי לענין תפיסת דשיל"מ. ונמצא דאם יתגלה לסוף שכשירה היתה. הרי היא כשירה בזמן הקודם ג"כ וא"צ לביטול. ואם טריפה שפיר תתבטל וא"כ לפי הנראה כל מ"ש בצ"צ לענין עבירת ספק איסור שעל האדם אין זה מועיל בישוב הקו' הנ"ל. לפום סברא דאמרי' אגלאי מלמ"פ וכמו שנתבאר:
איברא דלסברת ר"ל שם דס"ל דתיגלי מלתא למפרע לא אמרי' שפיר עולים ד' הצ"צ כהוגן בישוב הקו' הנ"ל. דהא ס"ל לר"ל אף דהשתא הפילה. ונתגלה השתא שהיתה מעוברת עם ולד שלא הי' בר קיימא ואינו עומד להתקיים. מ"מ לא אמרי' אגלאי מלמ"פ על זמן הקודם. ואינו מועיל גילוי דהשתא על שעת היבום והחליצה לענין תפיסת היבום והחליצה. דמ"מ אז לא הי' עלי' שם ב"ח ויבום. רק ספק ב"ח ויבום. ואם היא ספק ב"ח ויבום פשיטא דלא תפס בה חליצה ויבום. וה"נ לענין ביצה של ספק טריפה אמרי' אע"ג דהשתא כשירה ודאית היא. מ"מ לא מהני זה לזמן הקודם. דמ"מ הוי עלה אז שם ספק כשירה לענין תפיסת הענינים הנתפסים בה. וא"כ הוה ביצה זו בתחלה ספק איסור ולבסוף כשירה ודאית. והוה כמו כל דשיל"מ שהוא מותר למה שהי' אסור בתחלה. ואין לה ביטול. ולכן אתי עלה הרשב"א מטעם דאין המתיר עתיד לבא בודאי:
וממוצא הדברים אנו למדין. דהך מלתא דביצה של ספק טריפה אי הוה דשיל"מ. לולא טעמא שאין המתיר עתיד לבא בודאי תלי' בהך פלוגתא דר"י ור"ל. אי אמרי' בכה"ג אגלאי מלמ"פ וכאמור. דלר"י דס"ל דאמרי' אגלאי מלמ"פ לא הוה דשיל"מ. ולר"ל שפיר הוה דשיל"מ. ולפי"ז תתורץ קו' ש"ך הנ"ל. דהא שם בביצה הא קו' הש"ס מהא דספיקא אסורה אינו אלא למ"ד דביצה שנולדה ביו"ט אסורה גזירה דרבנן. ואי דרבנן אמאי ספיקא אסורה. ואי ספיקא הוא ספק טריפה אמאי אינה בטילה. וקאמר שם עוד בש"ם. וכ"ת ביצה חשובה ולא בטלה הניחא למ"ד כל שדרכו למנות שנינו אלא למ"ד את כו' מא"ל דתנן כו' עד הניחא לר"ל אלא לר"י מא"ל. ולכאורה יש לדקדק למה מאריך הש"ס כ"כ שהביא כל הברייתא עד שחוזר לומר הניחא לר"ל אלא לר' יוחנן כו'. ולא הי' די במ"ש בתחלה בסתם הניחא למ"ד כל כו' אלא למ"ד את כו' מא"ל. אך האמת בזה הוא משום דבאמת מצינן, למימר דהך ביצה שאינה בטילה הוא משום דחשובה. ומ"ד משום גזירה דרבנן ס"ל כמ"ד כל כו' ומ"ד את כו' ס"ל כרבה דהוי דאורייתא משום הכנה כמבואר שם בש"ס. ומוקי לברייתא דספיקא בספק יו"ט. משו"ה מאריך הש"ס לומר דעיקר הקו' הוא לר"י דאמר שם בש"ס דאף ר' יוחנן סבר משום משקין שזבו. וס"ל ג"כ את כו'. והשתא לפי"ז הא כל עיקר קו' הש"ס שם הוא לר' יוחנן דוקא. וא"כ לק"מ קו' הש"ך דלמה לא משני הש"ס דמיירי בביצה של ספק טריפה דהוי דשיל"מ כה"ג. ומשו"ה נתערבה באלף כולן אסורות דהא באמת לר"י לא מצי לאוקמה בהכי. דהא לר"י דס"ל דאמרי' אגלאי מלמ"פ לא הוה כלל דשיל"מ. וא"כ אין ראי' כלל מש"ס דהתם דכה"ג לא הוה דשיל"מ. מדלא משני כן הש"ס וכמו"ש. ולר"ל דפסיק רבא הלכתא כותי' בר"פ החולץ. דס"ל דלא אמרי' אגלאי מלמ"פ שפיר הוה דשיל"מ. ומשו"ה שפיר אתא הרשב"א לאשמועינן דמ"מ לא הוה דשיל"מ מטעם אחר משום שאין המתיר עתיד לבא בודאי ושפיר כ' השו"ע דין זה בשם יש מי שאומר:
פרט ב
ואכתי מלתא דא צריכה עיונא מד' הנימוק"י שם בר"פ החולץ שכ' שם וז"ל ואעפ"י שבהרבה מקומות קי"ל אגלאי מלמ"פ אמרי'. והכא פסיק תלמודא הלכתא כר"ל דלא אמרי' אגלאי מלמ"פ. שאני הכא שאם בשעה שחלץ הי' ודאי שלא היתה ראוי' לבא לכלל לידה אה"נ דההוא עיבור כמאן דליתי' דמי וחליצה שחלץ לה כשירה. אלא שאינו כן דאיהו חייש דלמא באותה שעה ראוי' היתה לילד ולד גמור אלא שאח"כ גרם איזה דבר שתפיל כו' ע"כ. וכ"כ בחי' הריטב"א שם ר"פ החולץ. והשתא לד' הנימוק"י באמת ס"ל לר"ל בכ"מ סברא דאגלאי מלמ"פ. רק דהכא לא הוה גילו"מ כלל על זמן הקודם. דשמא אף שהפילה אח"כ. מ"מ בשעת החליצה הי' הולד בן קיימא ואח"כ גרם לה איזה דבר שתפיל. ומשו"ה ס"ל לר"ל דלא תפסה החליצה. אבל היכא דליכא למימר הכי. כמו בהא דנעשה סריס למפרע ביבמות (פ) דהא ע"כ כיון שנולדו בו סימני סריס השתא מוכרח שהי' ג"כ סריס משעה ראשונה. דאי אפשר לומר דבזמן הקודם לא הי' סריס וע"י איזה סבה נולדו בו סימני סריס אח"כ. דהא מיירי בסריס שהוא ממעי אמו. התם שפיר מודה ר"ל דאמרי' אגלאי מלמ"פ. וא"כ לפי"ז בבינה של ספק טריפה יש לעיין למאי דמי'. דלכאורה משמע דדמי' לסריס. דהא בהחלט אמרו דטא"ח. וכבר הביאו הפוסקים ביו"ד (סי' נ"ז) דעת הרשב"א דאפי' מיעוט אין חיות. ואי מזדמן דטריפה ודאית חיתה יב"ח הוא בדרך נס. וכיון שאמרו חכמים דכל הטריפות אין חיות יב"ח. עכצ"ל דלא שייך הכא למימר שתוכל לחיות ע"י איזה סבה. ועוד שהרי סומכין בספק טריפה על יב"ח. ואם שייך לומר שחיתה ע"י סבה מאי ראי' היא זו ממה שחיתה וב"ח. וכנראה לכאורה דמי' ממש להא דסריס דגם לר"ל אמרי' אגלאי מלמ"פ. וא"כ יהא נסתר כל מ"ש לעיל בישוב קו' הנ"ל. דהא לפי"ז ביצה של ספק טריפה גם לר"ל לא הוה דשיל"מ. וא"כ הדק"ל דאמאי בעי הרשב"א לטעמא דאין המתיר כו'. דהא בלא"ה לא הוה דשיל"מ מחמת ממ"נ וכמו"ש לעיל:
הן אמת דהתוס' חילקו בזה לר"ל בענין אחר. שכ' שם אהא דר"ל בד"ה תיגלי וז"ל אע"ג דלקמן גבי ספיקות שקידש אחת מב' אחיות חשבינן לה ב"ח ויבום כיון דא"י אלי' ויאמר דהך קדיש. לא דמי דהכא אין זה ספק ראוי להתברר עכשיו שא"א לידע עתידות אבל התם א"צ לידע אלא מה שבאותה שעה כו' ע"כ. ונמצא דעיקר סברת התוס' לחלק בין דבר שתולה על העתיד לדבר שא"צ לידע אלא מה שבאותה שעה. ורצונם אשר בזה יהי' מיושב ג"כ קו' הנ"י דבאמת אין זה בהחלט שלא יסבור ר"ל בכל מקום אגלאי מלמ"פ. רק דמחלק בין דבר שתולה בעתיד לדבר שא"צ לידע אלא מה שבאותה שעה. ועי' במהרי"ט אלגזי לה' בכורות להרמב"ן בפ"ג (אות ל"ג) ובמל"מ (פ"ו מגירושין) דמבואר שם להדיא להמעיין. דהתוס' והנ"י תרווייהו נחתי ליישב קו' חדא והיא קו' הנ"י. אלא דכל אחד מחלק הדבר בענין אחר והנה ממה שמיאנו התוס' בתי' הנ"י מוכח ונראה דלא ס"ל כסברת הנ"י. וס"ל דאין סברא לומר דע"י סבה הפילה אח"כ ושאיזה סבה גרם להפיל. אלא כיון שהוא עכשיו נפל מסתמא הוא נפל מעיקרא וכ"כ להדי' בשו"ת צלעות הבית שבסו"ס בית מאיר לאהע"ז. וכ"ה דעת הגאון השואל שם דהתוס' ע"כ פליגי על הנ"י בזה. וס"ל דע"כ הי' נפל מקודם ומ"מ ס"ל לר"ל דלא אמרי' אגלאי מלמ"פ משום דא"א לידע עתידות. אף אנו נאמר בביצה של ספק טריפה דג"כ תולה בעתיד כמובן. שבזה ס"ל לר"ל דלא אמרי' אגלאי מלמ"פ והוה דשיל"מ. וככל מ"ש לעיל בישוב ד' הרשב"א. אבל להנ"י נסתר זה וכמו"ש:
פרט ג
איברא דנראה דביצה של ספק טריפה באמת דמי ממש להא דמעוברת שהפילה לפמ"ש הנ"י וכמו שיבואר. והוא עפ"י ד' הגאון פרמ"ג ביו"ד במש"ז (סי' ל"ו סק"ד) שהביא דעת הרשב"א ומ"כ שבב"י דהא דאמרו קרום שעלה מחמת מכה אינו קרום היינו אפי' קרום חזק שסופו להתקיים. מ"מ אין טריפה חוזר להכשירו. עוד כ' שם בפרמ"ג במש"ז (סי' ל"ג סק"ד) וז"ל עוד יש לחקור בקרום מחמת מכה דטריפה. הטעם דסתימה לאחר זמן י"ל דחי' יחי' אלף שנים. ולא אמרו דטריפה א"ח אלא לסימן דאין חי יב"ח. ונפ"מ לספק טריפה והיינו אי לא עלה עלי' קרום אבל אי עלה קרום חי' יחי' כמה ואפי"ה טריפה כיון שהי' זמן אחד טריפה אין פסול חוזר להכשירו כו' ע"כ. ומבואר מזה דמ"ש הרשב"א דטריפה לא תחי' יב"ח אלא בדרך נס הוא כ"ז שלא עלה עלי' קרום אבל יכול להיות שיעלה עליה קרום או שיהי' לו איזה סבה שיתרפא. ואז יוכל לחיות יב"ח, ומ"מ הוא טריפה דאינו חוזר להכשירו וצ"ל הא דיב"ח הוא סימן לספק טריפה שהיא כשירה. ולכאורה קשה דשמא באמת היא טריפה. וע"י איזה סבה נזדמן לה רפואה שחיתה אך צ"ל דכיון שהיא ספק אם היא כשירה או טריפה. משו"ה כיון שחיתה יב"ח א"א לומר שהיא טריפה ונזדמן לה רפואה ע"י איזה סבה משום דזה אינו מצוי. ורוב טריפות אין מתרפאין מעצמן. א"כ סמכינן על הרוב שהיא כשירה דמכח הרוב אנו תופסין דמסתמא לא נזדמן לה סבה או רפואה מעצמה שחיתה ודבר רחוק הוא שתתרפא מעצמה ע"י סבה או רפואה. ועי' ט"ז יו"ד (סי' מ"ד סק"ד) אבל מ"מ אין זה מהנמנעות ושפיר י"ל ע"ד המיעוט באם חיתה יב"ח דשמא היא טריפה. רק שנזדמן לה איזה סבה שנתרפאת מעצמה:
והשתא לפי"ז נראה דביצה של ספק טריפה דמי' ממש להא דחליצת מעוברת מכל צד לסברת הנ"י. דהא גם כד חזינן דחיתה יב"ח אין זה בירור גמור ע"ד הנמנע בענין אחר. רק דאז דנין בזה רוב דעפ"י רוב הא דחיתה יב"ח הוא משום שהיא כשירה מעיקרא ולא היתה טריפה מעולם. וכה"ג הוא ממש בחליצת מעוברת. דהתם ג"כ י"ל דרוב ב"ק אין אמן מפילתן רק נולדים ויוצאים חיים מבטן אמם. וזו מדהפילה ע"כ שהוא נפל מיצירתו. ומ"מ ס"ל לר"ל דלא אמרי' אגלאי מלמ"פ. כיון דיש מיעוט ב"ק שמזדמן להם סבה שגורם להפיל. משו"ה עכ"פ אין זה בירור גמור כמו סימנים דסריס שהוא בירור גמור דמי שאינו סריס א"א כלל במציאות שיהיו נולדים בו ס"ס אח"כ. ומשו"ה ס"ל לר"ל דלא אמרי' בכה"ג אמלמ"פ. וה"נ בספק טריפה דמה יועיל זה אי אמרי' דידיעה זו שאנו יודעין עתה שחיתה יב"ח. דהוה כאילו ידעינן זה בזמן הקודם. דהא סו"ס כיון דידיעה זו אין פועלת בירור גמור רק מכח סמך הרוב. ובכה"ג ס"ל לר"ל דלא אמרי' אמלמ"פ. וכיון דלא אמרי' אמלמ"פ בכה"ג ממילא הוה ביצה זו שפיר דשיל"מ:
וראיתי שע"פ המבואר יש ליישב ג"כ הא דרמי לה המל"מ (בפי"ו מסנהדרין) ד' התוס' אהדדי דביבמות (פ') כתבו גבי סריס. דמשום סברא דאגלאי מלמ"פ אמרי' דהוה התראת ודאי בשעה שאכל החלב. וכמו"ש לשונם לעיל (פרט א') ובנדה (מו) כתבו גבי מופלא סמוך לאיש שהקדיש ואכלו אחרים. דר"י ור"ל תרווייהו ס"ל דלוקין. והק' שם בתוס' דהא הוה התראת ספק דשמא יביא שערות לאחר ב' וג' שנים. ור"ל הא ס"ל דהתראת ספק לאו שמי' התראה ותי' דהוה התראת ודאי מכח הרוב. דרוב מביאין שערות בזמנם. הרי דלא ס"ל למימר דהוה התראת ודאי מכח אגלאי מלמ"פ לולא הרוב. אך למ"ש לעיל מיושב זה דהא באמת גם בהביא שערות בזמנו. הא דחשבינן לי' לגדול. הוא ג"כ עכ"פ מכח הרוב וסתם בני אדם כל שהביא שערות בזמנו הוא גדול אבל מ"מ לא שייך ע"ז לומר בדרך בירור ודאי. רק שהוא מבורר לגדול מכח הרוב. דהא באמת אין מן הנמנע שיהי' קטן עדיין והשערות הם שומא. וכהא דקיי"ל דתו"ז כלפני זמן כמו"ש תוס' בנדה (מ) ד"ה קטנה ועי' יבמות (יג) תוס' ד"ה רב זביד. ומחזקינן שערות אלו לשומא. משום דמיעוטא דמיעוטא הוא שממהרין להביא גדלותן לפני זמנם. כמבואר בחי' רמב"ן ביבמות שם בסוגי' דבנים ה"ה כסימנים. ועכ"פ כיון דאיכא נמי שומא. לא שייך לומר בתורת ודאי אפי' בהביא שערות בזמנו. וע"ד המיעוט י"ל דלמא שומא הן ועדיין הוא קטן. דהא לכה"פ אין זה מהנמנעות אלא דמ"מ מחזקינן דלאו שומא הן מכח הרוב. דרוב שערות שבזמנו לאו שומא הן. וא"כ אף אם הי' ידוע לנו אז בשעת התראה ג"כ לא היינו דנין בזה אז רק מכח הרוב. ובכה"ג ס"ל לר"ל דלא אמרי' אגמלמ"פ משא"כ בסריס שהוא סריס ממעי אמו. דמי שאינו סריס הוא מן הנמנעות שיהיו נולדים בו ס"ס אח"כ. הרי הוא ידיעה החלטית דע"כ הוא סריס ודאי ממעי אמו. ע"ד הנמנע בענין אחר. רק שהי' חסר לנו ידיעה זאת ובזה שפיר אמרי' אגלאי מלמ"פ וכאמור:
פרט ד
ואיכא למידק תו בהא מלתא דהנה שטחיית ד' הנ"י שם מורים. דעיקר מחלוקת ר"י ור"ל הוא אי אמרי' בהא דהפילה דמוכח ע"כ מזה שהי' נפל משעה ראשונה. או דניחוש שמא ד"א גרם לה להפיל וב"ק הוא דר"י ס"ל דמהנפילות מבואר ע"כ שהוא נפל. ור"ל חייש שמא ד"א גרם דז"ל שם שאם בשעה שחלץ היתה ודאי שלא היתה ראוי' לבא לכלל לידה אה"נ כו'. אלא שאינו כן דאיהו חייש דלמא באותה שעה כו' אלא שאח"כ גרם כו' ע"כ. ומדכתב דאיהו חייש משמע דרצונו דר"י לא חייש שמא ד"א גרם. ולר"י באמת קושטא הוא דבשעה שחלץ הי' ודאי שלא היתה ראוי' לבא לכלל לידה. ומ"ש לשלול מדעת ר"ל ס"ל כן לר"י ואף שלא ידענו אז אין נפ"מ בזה משום דאמרי' אגלאי מלמ"פ. וכן מבואר במל"מ (בפ"ו מגירושין) דלר"י יש כאן גילו"מ שהי' נפל ור"ל ס"ל דלית כאן גילו"מ. ועכ"פ מבואר מזה דבהא מודו ותרווייהו ס"ל דבדבר שי"ל דד"א גרם לא אמרי' אמלמ"פ אלא דר"י סבר דהכא גבי חליצת מעוברת היא כמו בסריס שאין לומר בו דד"א גרם. ומשו"ה אמרי' אגלאי מלמ"פ. ולפי"ז יהא נסתר לכאורה מ"ש לעיל בישוב קו' השיך ביו"ד (סי' קב) שהק' דלמה כ' השו"ע דין זה דביצה של ספק טריפה דלא הוה דשיל"מ בשם יש מי שאומר דהא גמ' ערוכה היא ביצה (ג') מדלא משני הש"ס דהא דספיקא אסורה מיירי בכה"ג יעוי"ש לעיל (פ"א) מש"ש בישוב זה דלא מצי הש"ס שם לאוקמא בהכי. משום דהסוגי' שם אזיל אליבי' דר"י. ולדידי' דס"ל דאמרי' אגלאי מלמ"פ לא הוה דשיל"מ. משא"כ לר"ל דס"ל דלא אמרי' אגלאי מלמ"פ וקיי"ל כותי' הוה זה דשיל"מ. ואתי השו"ע בשם הרשב"א לאשמועינן דעכ"ז לא הוה דשיל"מ מטעמא דאין המתיר עתיד לבא בודאי. כ"כ שם בישוב זה. אמנם למה שנתבאר בשי' הנימוק"י נסתר זה דהא הא דס"ל לר"י אמלמ"פ גבי חליצת מעוברת הוא משום דהוה מלתא דלא חיישינן בזה לשמא ד"א גרם להפיל. אבל בדבר שי"ל בו ד"א גרם גם ר"י מודה דנא אמרי' אמלמ"פ א"כ בכה"ג דספק טריפה די"ל בו דד"א גרם לה שתחי' יב"ח. וכמו"ש לעיל בשם הפרמ"ג. גם ר"י ס"ל דלא אמרי' אמלמ"פ דהא ל"פ ר"י ור"ל אלא אי הא דהפילה הוא בירור שהוא נפל או שאינו בירור דשמא ד"א גרם. אבל בהא דלא אמרי' אמלמ"פ רק בדבר שמוכרח כן משעה ראשונה כמו בסריס הא בהא תרווייהו מודים. וא"כ כיון דבספק טריפה גם לר"י לא אמרי' אמלמ"פ. ממילא הוה דשיל"מ והדק"ל קו' הש"ך דלמה לא משני הש"ס בביצה דהא דספיקא אסורה מיירי בביצה של ס"ט דכה"ג הא הוה דשיל"מ אף לר"י:
אך יש ליישב זה דלכאורה בלא"ה צ"ב דלפמ"ש הנ"י דר"ל ס"ל די"ל ד"א גרם. ומשום דליכא גילו"מ משו"ה ס"ל תיגלי מלמ"פ לא אמרי' וכמו"ש המל"מ (בפ"ו מגירושין) אבל היכא דאיכא גילו"מ גם ר"ל ס"ל דאמרי' דאמלמ"פ. א"כ יש לתמוה דלכאורה אין זה מדוקדק בלשון הש"ס דאמר ר"ל תיגלי מלמ"פ לא אמרי'. ומשמע להיפך דאף דאיכא הכא גילו"מ מ"מ לא אמרי' לי' וכן שמעתי מקשים כן. אבל אין זה קושי' כלל. דבחליצת מעוברת הא חזינן דבעינן דוקא שיהי' ברור לנו שהי' נפל ומשו"ה אתינן עלה משום אמלמ"פ אבל בלא"ה לא תפיס מספיקא וכמו"ש תוס' בסוגין בד"ה תיגלי יעוי"ש ומשו"ה ס"ל לר"ל דלא תפיס החליצה משום דלא נתברר שהי' נפל לפי מה דס"ל די"ל דד"א גרם. ונמצא דעיקר מחלקותם הוא דר"י טען דכיון דאגלאי השתא מה שהי' בסופו של עיבור זה שהפילה ממילא מבורר שהי' נפל בשעה שחלץ ור"ל סבר דנהי דאיכא הכא גילו"מ מה שהי' בסוף עיבור זה שהפילה. ומיחשיב כאלו הוה ידעינן זה בשעה שחלץ דהא ודאי הוא דאמרי' אגמלמ"פ וא"י אלי'. מיהו הכא אין פעולה כלל בגילו"מ זה דגם עכשיו שהפילה מ"מ שמא ב"ק הוא וד"א גרם ונהי שיש כאן גילו"מ איך הי' הסוף אבל אין כאן גילו"מ אם הוא נפל. ולפי"ז מדוקדק לשון הש"ס תיגלי כו' לא אמרי'. והיינו אף דיש כאן גילו"מ איך הי' הסוף שהפילה וא"י אלי' בשעה שחלץ ואמר דהך דמיעברא אפולי מפלה השתא נמי תיגלי מלמ"פ דהך עיבור הוא עיבור שסופו שהפילה. מ"מ לא אמרי' לי' דאינו מועיל וכמו"ש דאכתי הוה ספק ומספיקא לא תפיס:
ולפי"ז י"ל דהא דמוכח דגם ר"י מודה דבדבר שי"ל בו דד"א גרם לא אמרי' אמלמ"פ דהא מוכח דאי הוה ס"ל לר"י דד"א גרם להפיל הוה ס"ל דלא תפיס החליצה היינו דוקא בגונא דחליצת מעוברת משום דהגילו"מ זה מה שנתגלה הסוף שהפילה אינו עושה פעולה ואינו מועיל אי אמרי' שמא ד"א גרם משו"ה שפיר מודה דאי הוה אפשר לחוש במעוברת שהפילה שמא ד"א גרם לא מהני החליצה וכסברת ר"ל משום דאף דאגלאי מלמ"פ מ"מ מספק לא תפיס אבל היכא דהגילו"מ עושה פעולה אמרי' אמלמ"פ אפי' בדבר שי"ל בו דד"א גרם ומשו"ה בספק טריפה דקודם דאגלאי הסוף שחיתה יב"ח היתה ספק אי כשירה אי טריפה ואחר דחיתה יב"ח יש עלי' כח רוב דכשירה היא וכמו"ש לעיל דרוב טרפות אין מזדמנין להם רפואה מעצמה ומוכח דע"כ כשירה היא וכיון דהגילו"מ עושה פעולה דמתחלה היא ספק ועכשיו היא מרוב המוכיח שהיא כשירה ודאי אמרי' אמלמ"פ ונתבצר חומת דברינו בזה בישוב קו' הש"ך הנ"ל:
אמנם לפי"ז יסתער לנו קו' משי' ר"ל שכתבנו לעיל (פרט א') דמשו"ה משמיענו השו"ע והרשב"א דביצה של ספק טריפה אינו דשיל"מ מטעם דאין המתיר עתיד לבא בודאי משום דאי לא"ה הוה דשיל"מ לר"ל דקיי"ל כותי' דס"ל דלא אמרי' אמלמ"פ בדבר שי"ל בו דד"א גרם וכמו"ש לעיל (פ"ג) יעוי"ש ולמ"ש נסתר זה. דהא באמת היכא דעושה פעולה גם ר"ל ס"ל דאמרי' אמלמ"פ אפי' בדבר שי"ל בו דד"א גרם. ובס"ט הא עושה פעולה כמו"ש לעיל וכיון דאמרי' אגמלמ"פ לא הוה דשיל"מ בלא"ה וכקו' הצ"צ שהבאנו לעיל (פ"א) ולכן כדי לעמוד על בירורן של דברים ולבוא אל עומק הסברא ראיתי להאריך קצת בזה:
פרט ה
כתב הריטב"א בר"פ החולץ אהא דהביא שם קו' הנ"י דקיי"ל אגלאי מלמ"פ וקיי"ל כר"ל ותי' כמו"ש הנ"י ואח"כ הק' דמאי פריך ר"י לר"ל מפסלה לכהונה. דהא לשי' זו חליצה מסופקת היא ומשו"ה תפסול לכהונה. דדילמא בשעת חליצה היה נפל והוה חליצה מעלי'. ותי' דמ"מ מספיקא לא תיפוק בדיעבד דהא קיי"ל דחלוצה לכהן מדרבנן ואם עבר ונשא ספק חלוצה א"צ להוציא ולפי"ז ניחא ג"כ דלא אקשי מרישא דהתם דין הוא שיאסר באחות חלוצה אפי' מספק ואפי' בדיעבד כו' עכ"ל וד' ריטב"א אלו נעלם מהגאון בית מאיר בשו"ת צלעות הבית שבסו"ס בי"מ (סי' א') שהק' קו' זו מדנפשי'. ויישב ג"כ עפימ"ש הרמב"ן בחי' שם להק' דאמאי לא מקשה לי' מקרובותי. וכ' שם בצלעוה"ב דלשי' הנ"י מיושב זה לפמ"ש הנ"י בעצמו בפ' כיצד אמתני' דמי שקידש אחת מב' אחיות דאחות חלוצה אסורה אפי' מספק ואפי' בדיעבד משא"כ חליצה לכהן מספק. ובדיעבד לא תיפסול. ולכן מקשה לי' ר"י שפיר מהא דפסלה לכהונה והוא ממש כד' ריטב"א הנ"ל וכ"ז נעלם ג"כ מהגאון בשו"ת מהרי"ם (סי' מו) ומהגאון השואל שם שהק' שם קו' זו ויישב ג"כ משום דחלוצה לכהן מדרבנן משו"ה מקשה דמספיקא לא תיפסול לכהונה והגאון מהרי"מ ז"ל סתר זה דמ"מ לכתחלה אסור לישא ספק חלוצה ולא ראו שהריטב"א לומד הקו' מפסלה לכהונה אדיעבד דמשמע לי' לר"י לשון פסלה שהוא דיעבד ולכן מקשה אמאי פסולה בדיעבד:
ועכ"ז נראה תי' הריטב"א דחוק דהא לא רחוק לפרש ג"כ פסלה מן הכהונה אלכתחלה דאין זה בהחלט דבכ"מ שאומר לשון פסול שהוא אפי' דיעבד די"ל ג"כ לכתחלה וכמו"ש הרא"ש בר"פ השוחט בחולין דהא דאמר שם ר"י פוסל אינו דיעבד אלא פסול לכתחלה וכ"כ הט"ז באו"ח (סי' תרמ"ו סק"א) להדי' וז"ל ומתני' דתנא פסול היינו לכתחלה ומצינו פסול לכתחילה כו' כיון דלא מצינו חילוק בין נקטם דלולב להדס דתנן פסול בתרווייהו ובהדס מוכח דלכתחלה קאמר ממילא גם בלולב הוה כך עכ"ל וא"כ לפי"ז הא אין קו' ר"י מוכרחת כ"כ מהא דפסלה לכהונה:
והנכון בזה ליישב קו' זו הוא עפימ"ש בשו"ת מהרי"ם שם עפימ"ש הפוסקים ביו"ד (סי' פ"א) לדון בגבינות מבהמה שנמצאת טריפה שהגבינות כשירים משום דאמרי' שהבהמה היתה כשירה בשעה שנחלבה ואף דחזקה דכשרות לית לה לבהמה שלא נתבררה בשעתה וכמו"ש תוס' בחולין (יא) בסוגי' דרובא מ"מ הוה חזקה מכח הרוב דרוב בהמות אינן טריפות. ומשו"ה הוה חזקה מעלי' וה"נ י"ל בסברת הנ"י כיון דרו"נ ולד מעלי' לדן כדאמר הש"ס הוה כאן חזקה מכח הרוב ומשו"ה י"ל דמתחלה הי' ב"ק והשתא ע"י איזה סבה הפילה ועפי"ז מקשה שפיר לר"ל דלא תיפסול לכהונה אפי' לכתחלה דליכא למימר שמא הוא נפל מעיקרו שזהו נגד החזקה והרוב ומשני שהוא מדרבנן ולחומרא בעלמא משום מראית עין וכמו"ש רש"י שם עכת"ד:
והנה יש להעיר ע"ז משי' התבו"ש (סי' יג) שכ' לענין בן פקועה ששחטו את אמו דאין דנין על הולד רוב ולדות ב"ק הם. רק אם נולד מאמו כדרך הנולדים. אז אמרי' דרוב הנולדים ב"ק הם וכ"כ שם הכרו"פ. ועכ"פ לפי"ז כיון דאין דנין רוב ב"ק בעובר במעי אמו שלא נולד א"כ הדק"ל מאי מקשה ר"י מפסלה לכהונה:
ומ"מ נראה דהעיקר כמו"ש בשו"ת מהרי"ם. דכבר דחה הגאון בס' פתח הבית שי' זו. וס"ל להלכה דגם בעובר במעי אמו אמרי' רוב ב"ק הם. ובאמת שי' התבו"ש תמוה בזה דהא כיון דאמרה תורה דניזול ב"ר והמציאות הוא דב"ק הם הרוב א"כ בסתמא כל דליכא ריעותא בהרוב אמאי לא נוקים ארובא ואמאי תלי זה בלידה דוקא בשלמא בהפילה שיצא מת שפיר הוה ריעותא בהרוב די"ל רוב ב"ק אין אמן מפילתן אבל בעובר במעי אמו בשעה דאכתי לא הפילה או בשחטו בהמה ונמצא בה עובר חי מה"ת נימא דאין דנין בזה רוב ועי' בשו"ת מוהרח"ש בחאה"ע (סי' מא) שהביא שם דעת מהרשד"ם שרצה לומר אף בהפילה אמרי' רוב ולדות ב"ק הם והוא כתב לחלק דבהפילה לא אמרי' כן דאתרע רובא ועי' נדה (כט) בעברה נהר והפילה דמביאה קרבן ונאכל משום דהלך אחר רו"נ דולד מעלי' ילדן. ולענין קרבן אף בנפל חייבת בקרבן. ועי' רמב"ם (פ"א ממחו"כ) ועי' בכורות (ט) וקאמר זה הש"ס כיון דרוב אין יולדות רוח מביאה קרבן ועי' יבמות (לו) במש"ש וא"ת הלך אחר רוב נשים דולד מעלי' ילדן ולד א"פ עד שיצא לאויר העולם. ועי' נב"ק חיו"ד (סי' צ"ז) ונוב"ת חיו"ד (סי' קפז) ושו"ת מהרי"ם (סי' א'). ועי' יבמות (קיט) דאמר בש"ס רוב מתעברות ויולדות ומיעוט מפילות ועיי"ש ביבמות (סט) גבי עבדי כהן שמת והניח אשתו מעוברת. וב"ב (צג) לימא הלך אחר רוב פרות כו' וברשב"ם שם ועי' בנימוק"י ר"פ האשה בתרא ביבמות שכ' שם אמתני' דהאשה שהלך בעלה וצרתה למדה"י כו' יצתה מלאה חוששת דטעמא דחוששת הוא משום דכיון דיצתה מלאה לית לה חזקת היתר לשוק ואדרבה קצת הוחזקה ליבום ולשמא הפילה נמי לא חיישינן דהו"ל כמיתה ובפ' כל הגט מסקינן דלשמא מת לא חיישינן כו' ע"כ ולכאורה תמוה דל"ד להא דפ' כה"ג דדוקא כל אדם שיש לו חזקת חי שראינוהו וידענוהו חי ככל האדם שפיר קם לי' אחזקתו ול"ח לשמא מת משא"כ בנפל איזה חזקה היה לו שנאמר דל"ח שמא הפילה דהא אי נפל הוא מעיקר יצירתו עומד לכך מתחלתו שתפיל ועכצ"ל משום דרו"נ ולד מעלי' ילדן ומתעברות עם ב"ק ולכן הוה חזקה דאתי מרובא ומשו"ה ל"ח שמא הפילה:
ובעירוכין (ז) פירש"י אהא דאמר שמואל באשה שישבה על המשבר ומתה בשבת מביאין סכין וקורעין את כריסה ומוציאין הולד משום דבמתה מעצמה אף דעפ"י רוב ולד מיית ברישא מ"מ זימנין דקיא מייתא ברישא יעוי"ש. ולכאורה דאמאי לא ניזול ב"ר ועכצ"ל דשמואל לשיטתי' דס"ל ביומא (פ"ה) דא"ה בפיקו"נ אחה"ר אך מ"מ קשה לשי' רש"י שם ביומא שכ' אהא דאמרי' שם בש"ס היכי דמי אי נימא כו' עד דמסיק דהוו תשעה כותים וחד ישראל דפרוש וניידי דבכל מקום אמרי' כל דפריש מרובא פריש ובפ"נ אינו כן ושי' רש"י שם דזה דוקא אי אתחזק שם ישראל באותה חצר. אבל בלא אתחזק ישראל הולכין אחה"ר אפי' בפיקו"נ יעוי"ש ועיי"ש בר"ן. ומשמע ודאי דכשם דבספק ישראל ספק א"י בעינן אתחזק ישראל הכא. ה"נ בספק דלמא הוא מיית ברישא דהוה ספק אם הוא עכשיו חי או מת. דעכ"פ בעינן נמי דאתחזק לחי דמ"ש ספק ישראל או ספק חי. וכיון דלא אתחזק לב"ק לא אתחזק לחי דחיותי' דלאו ב"ק פשיטא שאין זה חיות לענין פיקו"נ וכיון דלא אתחזק בחי גם שמואל מודה דהולכין אחה"ר וא"כ קשה אמאי מקרעין את כריסה ועכצ"ל דלפי מה דקיי"ל דרוב ולדות ב"ק הם משו"ה הוה גם בעובר במעי אמו חזקה מכח הרוב דהשתא הוה גם עובר אתחזק בחזקה דחי ובזה ס"ל לשמואל דא"ה בפיקו"נ אחה"ר:
ועי' בשו"ע או"ח (סי' של) דספק ב"ז ספק ב"ח א"מ את השבת משום דלא ידעינן אי ב"ק הוא והק' שם המג"א (סקט"ו) מיושבת על המשבר ותי' משום דסב"ז סב"ח לא ידעינן אי ב"ק הוא אבל ביושבת על המשבר מיירי בכלו חדשיו וכבר עמדו האחרונים בזה דמהיכן מוכח דביושבת על המשבר מיירי בדידעינן דכלו חדשיו. ובשו"ת עמודי אור (סי' צ"ו) האריך בד' המג"א והעלה דאין דעת המג"א להכריע דבעינן דוקא ידיעה גמורה דכ"ח שבעל ופירש אלא רצונו שהוא כסתם ולדות כל שאין לנו ריעותא להסתפק בהם שאינם ב"ק אז חשבינן להו לב"ק מה"ת עכ"ד. והא דסב"ז סב"ח מבואר שם בשו"ע דמיירי בלא נגמרו סימניו וזה ודאי יצא מרוב ולדות כמבואר בריב"ש (סי' תמ"ו) יעוי"ש ועי' ב"י יו"ד (סי' רס"ז) שכ' שם דסב"ז סב"ח ולא גמרו סימניו קרוב לודאי שהוא נפל גמור והא דאיתא שם בעירוכין פשיטא מאי עביד כו' מהו דתימא התם הו"ל חזקה דחיותא אבל הכא דלא הו"ל חזקה דחיותא אימא לא קמ"ל ונסתבכו בזה איזה מהאחרונים דמשמע לכאורה דלא שייך חיות במעי אמו אבל לא ראו מ"ש הגאון חת"ס בחיו"ד (סי' רצ"ד) שכ' דה"פ דסד"א דלית לעובר חזקה דחיותא קמ"ל דאית לי' ועכ"פ נתבאר דגם בעובר במעי אמו אמרי' רוב ולדות ב"ק הם וכמו"ש מוהרי"ם:
מיהו אכתי איכא למידק בזה. דאכתי אין עולה כהוגן ישוב קו' הריטב"א הנ"ל שהוא משום דרוב ולדות ב"ק הם דהא י"ל רוב להיפך דרוב ב"ק אין אמן מפילתן ואתרע רובא והוה ספק. וכה"ג איתא בש"ס בכ"מ. ועי' כתובות (טז) גבי רו"נ בתולות נישאות וביבמות (לז) גבי רוב יולדות לט' ועי' תבו"ש (סי' כט) לענין מים בראש ועכ"ז י"ל דזה תלוי אי נימא אמלמ"פ. דאי נימא דלא אמרי' דהא דהפילה בסוף הוה כמו דהפילה בשעה שחלץ דלא אמרי' אמלמ"פ. א"כ בשעה שחלץ אכתי לא הפילה ולא נולד עדיין רוב זה דרוב ב"ק אין אמן מפילתן ומשו"ה אינו תופס אז היבום והחליצה משום דאז היה בחזקת ב"ק מכח הרוב. ומשו"ה לר"ל דלא אמרי' אמלמ"פ. א"כ ליכא בשעה שחלץ אלא רוב ב"ק לבד ומקשה ר"י שפיר מפסלה לכהונה. אך להמבואר לעיל (פרט ד') דר"ל ג"כ ס"ל דאמרי' אמלמ"פ רק דגבי חליצת מעוברת לא אמרי' כן משום דאין פעולה בזה דאף אי הוה הא דהפילה בסוף כמו דהפילה בשעה שחלץ ע"י אמלמ"פ מ"מ אכתי אין זה בירור שהוא נפל דשמא ד"א גרם יעוי"ש ועכ"פ היכא דמועיל גם ר"ל ס"ל דאמרי' אמלמ"פ א"כ קשה דאף דלענין עיקר תפוסת החליצה אינו מועיל משום דבעינן דוקא בירור גמור שהוא נפל מיצירתו ומספיקא לא תפיס מ"מ לענין לפוסלה מן הכהונה דמהני ספיקא נימא אמלמ"פ דהא הך גילו"מ עושה פעולה להחליש כח רוב ב"ק ולמשוי לי' להך עובר לספק בשעת תפיסת החליצה וא"כ יישוב זה דמחמת רוב ולדות ב"ק נפל בבירא והדק"ל דמאי פריך ר"י מפסלה לכהונה:
פרט ו
איברא דנלפענ"ד להוכיח דעכצ"ל לשי' הנ"י דר"ל ס"ל דלא אמרי' כלל אגלאי מלמ"פ בדבר שי"ל בו ד"א גרם אפי' היכא דמועיל ודלא כמו דמראין לכאורה פשטות דבריו דהנה יש לעמוד על עיקר ד' הנ"י דמשמע דמפרש לר"י דהא דהפילה בסוף הוא בירור והוכחה שהיה נפל בשעה שחלץ. והוא דבר זר ונגד השכל והחוש ואף שכן משמע ג"כ במל"מ (פ"ו מגירושין) וכ"כ ג"כ בשו"ת צלעות הבית (סי' א') ללמוד כן בדעת התוס' ומשום דלא ס"ל כהנ"י דשמא ד"א גרם אלא כיון שהפילה הוא מבורר לנפל מעיקרו וכן הבינו בהנ"י כל הבאים אל המסלה עכ"ז תמוה אתמה וכבר נתוכחתי בזה עם אחד מגדולי זמנינו שרצה להחליט כן לר"י. ולדידי לא ברירא לומר כן. דהא ע"כ יש במציאות שמזדמנין סיבות להפיל ג"כ ומי יוכל להעיד ע"ז דולד ב"ק א"א כלל במציאות בעולם שיזדמן לו סבה וגרם וכי הסבה יודעת שהולד ב"ק שלא תפילנו והא דאמרה תורה ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה נימא דמיירי דוקא שהוא נפל לפי"ז. ואמאי משלם דמי ולדות וע"כ דמשלם משום דרוב ב"ק הם דקשה לומר דגזה"כ הוא כן. ועוד דא"כ הוי זה פלוגתא במציאות בין ר"י לר"ל אם יש במציאות שיזדמן סיבות לב"ק או לא ובפלוגתא לא שייך דפליגי במציאות כנודע ועכ"פ זה פשוט דמידי ספיקא לא נפיק ואף די"ל רוב ב"ק אין מזדמנין להם סיבות שתפילם עכ"ז הא יש רוב כנגד דרוב ולדות ב"ק הם:
ואף גם זאת ק"ל דלפי"ז הא לר"י כמו שהיה מתחלתו כן הוא מחויב להיות בסופו דאי ב"ק הוא מחויב שיצא חי ואם נפל הוא מחויב שתפיל א"כ ק"ל הא דאמר ר"י א"י אלי' ויאמר דהך דמיעברא אפולי מפלה מי לאו ב"ח ויבום היא השתא נמי תיגלי מלמ"פ שהמכוון בזה דלר"י הוה כמו שכבר הפילה בשעה שחלץ. וכמו שידענו אז מה יהיה הסוף. וזה תמוה דלמה לי' לר"י כל האריכות הזה דהא בשעה שחלץ אותו הספק שהיה לנו איך יהיה הסוף. הוא עצמו הספק גופי' מה הוא עכשיו. א"כ אין הנפילות בזה אלא ידיעה שמהנפילות נתודע לנו מה היה בשעה שחלץ. ומה לנו נפ"מ מה היה הדבר שעל ידו נתודע לנו אם ע"י הנפילות או דבר אחר ולא הול"ל אלא ה"ה נפל למפרע כלומר דר"י ס"ל דכיון שהפילה נתברר שהיה נפל בשעה שחלץ ור"ל ס"ל דלא נתברר וה"ז דומה להא דעירובין (לז) דתני איו אם בא חכם למזרח עירובי למזרח ואמר ר' יוחנן וכבר בא חכם ופירש"י שבא חכם כבר קודם ביהש"מ. אבל זה לא היה יודע להיכן בא או אם בא או לא. ולמחר כשנשמע לו גילוי מלתא בעלמא הוא ואגלאי מלתא דההוא עירוב קנה כו'. שהרי אמר לצד החכם יקנה לי העירוב והחכם כבר בא קודם קניית עירוב וקנה עכ"ל והנפילות דהכא מה שהפילה לבסוף דמי ממש להשמועה שנשמע למחר שכבר בא חכם למזרח קודם ביהש"מ דלא שייך למימר א"י אלי' ויאמר שלמחר יבא איש ויגיד לנו שכבר בא חכם. דמה נפ"מ בזה ממה נתודע לנו אם ע"י איש או דבר אחר וא"צ לזה כלל רק דקניית העירוב כבר קנה ביהש"מ שאז כבר בא החכם אלא שלא ידענו זה ונודע לנו למחר וה"נ בנידו"ד החליצה כבר תפסה בשעה שחלץ דהא באמת נפל הוא רק דאז לא ידענו זה ונודע לנו למחר בשעה שהפילה והנפילות הוא כמו השמועה דהתם שאינו אלא שע"י הנפילות נתודע לנו איך היה הענין בשעה שחלץ. א"כ אין לנו עסק של א"י אלי' הכא על הנפילות כלל. וכן ביבמות (פ) גבי סריס דאמר רב נעשה סריס למפרע לא אמרי' א"י אלי' ויאמר שלמחר יהיו נולדים בו ס"ס. משום דא"צ לזה כלל דהא כיון דא"א לאינו סריס שיהיו נולדים לו ס"ס אח"כ א"כ באמת כבר הוא סריס. אלא שלא ידענו זה ונודע לנו אח"כ משו"ה לא אמר רק נעשה סריס למפרע ותו לא וה"נ א"צ ר"י לכל זה אלא הול"ל ה"ה נפל למפרע ותו לא:
וביותר תמוה דאיך אפשר לומר כן. דא"כ פליג ר"י אמתני' מפורשת בנזיר (יג) דמבואר שם אם אמר כשיהיה לי ולד כו' הפילה אשתו אינו נזיר. ומפורש בגמ' שם הטעם משום ספק דשמא ב"ק הוא. ומה שמת לאו משום שהוא נפל מעיקר יצירתו. רק ד"א גרם ולא נדע הסבה ומת כשאר בריאים וחיים שמתים מאיזה סבה. וכמוש"ש ר"י דכרי הוא. ומשום ספק שמא ב"ק הוא ובמשנה שם ס"ל לר"ש דיתנה ויאמר אם ב"ק הוא הריני נזיר חובה ואם לאו הריני נזיר נדבה משום דספק נזירות להחמיר ועיי"ש בפירש"י שכ' דהספק הוא אם הוא ב"ק דשמא לאו ב"ק ולאו ולד הוא וספק נזירות לר"י להקל ולר"ש להחמיר. וזה שאמר כשיהיה לי ולד כונתו אם היה ולד שראוי להיות ב"ק הוה נזיר אף שהפילתו והשתא קשה דלר"י כיון שהוא לא נולד רק הפילתו אין שום ספק בזה והוא מבורר לנפל והוה דר"י דלא כהני תנאי ועכ"פ מוכח מכ"ז דעכצ"ל דגם ר"י ע"כ ס"ל די"ל שמא ב"ק הוא וד"א גרם להפיל. ומעתה צריך ביאור עיקר סברת ר"י בזה:
פרט ז
ונלפענ"ד דעיקר סברתו דר"י הוא עפימ"ש השו"ע באה"ע (סי' קנ"ו ס"ד) דמי שמת והניח אשתו מעוברת אם הפילה ה"ז תתייבם והוא מלשון הרמב"ם (פ"א מיבום) ומקורו ממשנה דר"פ החולץ. ושם נאמר הכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת אם אין הולד ש"ק יקיים וכ' רש"י אם אין הולד ש"ק שהיה נפל:
ולכאורה תמוה אם היה הדין דולד שהוא ב"ק או כלו חדשיו וגרם סבה להפילו יפטור את אמו מיבום א"כ איך תתייבם ואיך אמרה המשנה יקיים. והא יש לחוש מספק שמא ב"ק הוא וד"א גרם להפילו ופוגע באיסור אשת אח. שוב ראיתי בס' טוב החיים חאה"ע שהביא בשם שו"ת צמ"צ (סי' כב) להק' כן בפשיטות ממשנה דנזיר הנ"ל אמתני' דר"פ החולץ דכיון דכל הפילה הוא ספק שמא ב"ק הוא כמבואר בנזיר שם. א"כ איך יקיים מספק:
איברא דעכצ"ל דהדין הוא דאפי' היה הולד ב"ק מ"מ כיון שהפילתו מקרי ובן אין לו והא לית לי' דעיקר קפידת התורה היתה אם יהיה לו בן שיצא חי ומאי נפ"מ בזה דאי לאו הסבה והגרם היה נולד דעכ"פ עכשיו לית לי' בן משו"ה א"פ את אמו מה"ת. ומש"ש בסוגי' דר"פ החולץ דולד א"פ עד שיצא לאויר העולם היינו שיצא חי אבל אם יצא מת א"פ אפי' אם היה ב"ק מיצירתו או אפי' כלו חדשיו ובזה מבואר סברת ר' יוחנן דכיון דעיבור שסופו להפיל א"פ אפי' היה ב"ק. רק דבשעה שחלץ לא ידענו איך יהיה בסופו והיה ספק אצלינו שמא ב"ק הוא ויהיה נולד. ע"ז קאמר ר"י דמ"מ תפסה החליצה משום אגלאי מלמ"פ דאם היה בא אלי' ואומר לנו דהך דמיעברא אפי' הוא ב"ק אבל סופו יהיה דאפולי מפלה הא ודאי דא"פ מיבום וב"ח ויבום היא השתא נמי אגלאי מלמ"פ והוה כמו דהוה ידעינן בשעה שחלץ שסופה שתפיל והשתא לפי"ז הא העיקר תלוי לידע הנפילות מה שיהיה בסוף ובשעה שחלץ אין נפ"מ לידע אם הוא נפל או ב"ק וא"ש מה דאתי עלה ר"י משום א"י אלי' ויאמר שהסוף יהיה שתפיל ומיושב בכל מה שעמדנו בזה לעיל:
אמנם למ"ש שם הרמ"א בהג"ה דעת הטור בשם הרי"ף דאם יש להסתפק אם כלו חדשיו אפי' הפילתו ויצא מת חולצת ולא מתייבמת ובביאור הגר"א שם כ' שהוא ממשנה דנזיר הנ"ל ומשמע דדיעה זו מפרש המשנה דר"פ החולץ דמיירי בליכא להסתפק אם כלו חדשיו. ושהפילתו תוך ט' חדשים ואף דאכתי י"ל דלמא ב"ק מיצירתו הוא וד"א גרם להפילו תוך ט' חדשים. מ"מ צ"ל ג"כ דס"ל דלענין זה אתי קרא דובן אין לו ללמד בדרך גזה"כ דאינו פוטר ואע"ג דאי לאו הסבה היה נולד לחדשיו מ"מ עכשיו דלא כ"ח והפילתו תוך ט' מקרי ובן אין לו והא לית לי' מיהו אם כ"ח והפילתו ס"ל לדיעה זו דמקרי דאית לי' בן ומפרשים הא דולד אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם אפי' מת כל שכ"ח. מיהו לפי"ז צ"ל בפלוגתת ר"י ור"ל ג"כ דמיירי בידוע שהפילתו תוך ט'. אבל קשה לפרש סתימת דבריהם כן כמו"ש תוס' בשבועות (כז) דאמורא צריך לפרש דבריו ויש לחלק בזה מ"מ נלפענ"ד לבאר ד' ר"י ור"ל באופן אחר וכמו שיבואר:
הנה הב"ש כתב באה"ע (סי' קנ"ו סק"ג) דבספק יבמה חולצת ממ"נ אי זקוקה היא שפיר חלץ ואי לאו זקוקתו היא הא א"צ חליצה וכ"כ בשו"ת חכ"צ (סי' קיח) וה"ר מיבמות (מא) גבי קידש אחת מב' אחיות דחולצות ולא מתייבמות ואע"ג דכל שאינה עול"י אינה עולה לחליצה מ"מ גבי קידש א' מב"א לא אמרי' זה. משום דא"י אלי' ויאמר דהך קדיש הרי ב"ח ויבום היא. כן מבואר שם בגמ' והגאון בי"מ בשו"ת צלעוה"ב (סי' א') ביאר הדבר יותר דאע"ג דאיכא חד צד דא"י אלי' ויאמר דאידך קדיש והויא הך אחות זקוקתו מ"מ לא איכפת לן בזה דנהי דלכתחלה אסור ליבמה מספק. עכ"ז בדיעבד אילו בא על ספק האחיות היתה נפטרת ממנו ע"י גט ממ"נ. אי יבמתו היא שפיר יבמה ואי לאו יבמתו היא יוצאה בהגט. ועכ"פ בכל ספיקי יבמות חולצת ממ"נ ולא שייך בזה כל שאינה עול"י כו' וגם היבום תפיס בדיעבד משום ממ"נ וכבר הרגישו תוס' בסוגין אהא דר"ל דאמר תיגלי למפרע לא אמרינן דמ"מ אמאי לא אמרי' ממ"נ וא"י אלי' כו' כדאמרי' בקי' א' מב"א ותי' שם קו' זו והנה הנימוק"י לא חש לקו' זו לפי הנראה מדלא הזכיר זה ויבואר לקמן:
ועפי"ז י"ל דגם ר"י ע"כ ס"ל די"ל שמא ב"ק הוא וד"א גרם להפיל וע"כ דס"ל ג"כ כמו"ש לעיל בשם שו"ת מהרי"ם דאמרי' רוב ולדות ב"ק אף בעובר במעי אמו וכמו שהוכחתי כן שם יעוי"ש מיהו כשהפילה בסוף יש כאן רוב כנגד. דרוב ב"ק אין אמן מפילתן והוה ספיקא. ואע"ג דבשעה שחלץ אכתי לא נולד רוב זה דאכתי לא הפילה מ"מ מכח אגלאי מלמ"פ הוה ידעינן בשעה שחלץ מה שהפילה לבסוף. והוה ספיקא בשעה שחלץ ותפיס חליצה מספיקא משום ממ"נ וכן היבום בדיעבד משום ממ"נ וזהו מ"ש ר"י א"י אלי' ויאמר דהך דמיעברא אפולי מפלה כו' השתא נמי תיגלי מלמ"פ. ולפי"ז הא עיקר הספק נולד ע"י הנפילות שבסוף משו"ה אמר א"י אלי' ויאמר דאפולי מפלה ובזה מיושב ג"כ במה שעמדנו לעיל בד' ר"י וא"ש:
ואחרי המבואר נגלה בעליל דד' נ"י תמוהין דאיך כתב דמשו"ה פליג ר"ל משום די"ל דד"א גרם וכמו"ש לעיל בביאורו דאף דיש כאן גילו"מ איך היה הסוף שהפילה מ"מ אכתי ליכא גילו"מ אם היה נפל בשעה שחלץ וזה תמוה דהא להמבואר גם ר"י ע"כ ס"ל די"ל ד"א גרם ומ"מ ס"ל דאמרי' אמלמ"פ. אם מטעם דאין נפ"מ בזה אם ד"א גרם או לא דאפי' היה ב"ק והפילתו ג"כ א"פ מיבום. וכיון שיש כאן גילו"מ מה שהיה בסוף שהפילה אמלמ"פ דב"ח ויבום היא וכמו"ש לעיל לשי' השו"ע והרמב"ם או כמו"ש לשי' הטור בשם הרי"ף דכיון דאמרי' אמלמ"פ מה שהיה בסוף שהפילה הוה זה ספק בשעה שחלץ ותפיס מספיקא. א"כ קשה מ"ט דר"ל דהא היכא דהגילו"מ מועיל גם ר"ל ס"ל דאמרי' אמלמ"פ וכמו"ש לעיל (פ"ד) יעוי"ש:
ולכן נלפענ"ד ברור דע"כ הא דמחדש הנ"י דר"ל פליג משום די"ל דד"א גרם אין כונתו משום דליכא כאן גילו"מ שהיה נפל בשעה שחלץ דבזה גם ר"י מודה דליכא הכא גילו"מ שהיה נפל משום דע"כ גם ר"י ס"ל שי"ל דד"א גרם וכמו"ש לעיל אלא כונתו דר"י ס"ל דאע"ג דליכא גילו"מ איך היה בשעה שחלץ מ"מ הא איכא הכא גילו"מ איך היה הסוף שהפילה שיש כאן גילו"מ שהוא עיבור שהפילה בסופו והגילו"מ מועיל שאם חשבינן ע"י אגלאי מלמ"פ כאילו כבר הפילה בשעה שחלץ תפס החליצה מטעם המבואר לעיל ור"ל ס"ל דכיון שהסוף אינו מוכרח משעה ראשונה שכן היה צריך להיות הסוף. דאפשר שהוא ב"ק והיה תלוי ועומד אם שתפיל או שיצא חי בכה"ג לא אמרי' אמלמ"פ ובשעה שחלץ לא מקרי עובר שסופו נפילות רק עובר שהוא ספק מה יהיה בסופו ושיעור ד' הנ"י הוא כן משום דס"ל דקיי"ל גבי סריס ביבמות (פ) כרב דאמר נעשה סריס למפרע וכן בהא דחולין (סג) גבי יצא שליש ומכר לא"י ואח"כ יצא עוד שליש אחר ס"ל לנ"י דהלכה כר"ה שם דאמר למפרע הוא קדוש וס"ל כיון שיצא רובו מבורר דבשעה שיצא שליש היה מוכרח ועומד לכך שיצא שליש השני וכ"כ מהרי"ט אלגזי בפ"ג דבכורות שכ"ה דעת הרמב"ן וכן בעירובין (לז) קיי"ל כהא דתני איו באמר אם בא חכם למזרח כו' דקנה עירוב משום דאמלמ"פ כמו"ש רש"י שם והוק' לו דקיי"ל כר"ל ותי' דהכא לא דמי לכל הני דכל הני מוכרחין משעה ראשונה אבל הכא י"ל ד"א גרם ובכה"ג דאינו מוכרח מתחלתו שיהא סופו כך בזה פליגי ר"י ור"ל אי אמרי' גם בכה"ג דאמלמ"פ מה שהיה בסופו ומ"ש דאיהו חייש כו' אין כונתו דדוקא ר"ל חייש אלא בא לומר דכיון שיש לחוש שמא ד"א גרם משו"ה ס"ל לר"ל דלא אמרי' אמלמ"פ:
ומיושב השתא קו' הריטב"א שהבאנו לעיל (פ"ה) די"ל כמו"ש בשו"ת מוהרי"ם שהבאנו שם משום דרוב ולדות ב"ק הם ובשעה שחלץ מוכח מכח הרוב דב"ק הוא ולא תפס החליצה משום הכי פריך דאמאי פסלה לכהונה בשלמא לר"י דאמרי' אמלמ"פ כה"ג א"כ הוה כמו שהפילה בשעה שחלץ והוה ספיקא דהרוב ב"ק אין אמן מפילתן הוא נגד רוב ב"ק ותפס מספיקא מכח ממ"נ או משום דהפילתו א"פ מיבום אף אי ב"ק הוא וכמו"ש לעיל אבל לר"ל דלא אמרי' אמלמ"פ כה"ג הרי בשעה שחלץ קם לי' ארובא ונתבצר ג"כ בזה חומת דברינו מ"ש לעיל (פרט א') בישוב קו' הש"ך ביו"ד (סי' קב) ונתיישב מה שהקשינו בזה לעיל (פ"ד) יעוי"ש:
פרט ח
כתבו התוס' בר"פ החולץ בד"ה תיגלי וז"ל אע"ג דלקמן גבי ספיקות שקידש א' מב' אחיות חשבינן להו ב"ח ויבום כיון דא"י אלי' ויאמר דהא קדיש לא דמי דהכא אין זה ספק ראוי להתברר עכשיו שאי אפשר לידע העתידות אבל התם א"צ לידע אלא מה שבאותה שעה עכ"ל והנה לפי מה שתפסו רבותינו האחרונים ז"ל המל"מ (פ"ו מה' גירושין) ובמהרי"ט אלגזי לה' בכורות (פ"ג) ובשו"ת צלעות הבית (סי' א') שהתוס' לא ס"ל כהנ"י שם שכ' שי"ל דד"א גרם להפיל אלא כיון שהוא עכשיו נפל הוא מבורר שהיה נפל מכבר ומשו"ה המציאו לחלק לר"ל בענין אחר וזה תמוה מאוד לפענ"ד לבד מה שכבר הוכחתי לעיל (פ"ו) דא"א לומר שמהנפילות מבורר שהוא נפל מעיקרו יעוי"ש שהוכחתי דע"כ האמת הוא כן לכו"ע כמו"ש הנ"י שי"ל דד"א גרם הנה בר מן דין קשה לי דלפי"ז אין פירוש לתירוצם שם דהא סו"ס גם בחליצת מעוברת הוא ספק של אותה שעה דהא אי ב"ק הוא מוכרח שיהיה נולד ויתקיים ואם נפל מיצירתו הוא מוכרח שלא יתקיים וגם הכא א"צ לידע אלא מה שבאותה שעה. ועוד דאפי' לשי' הנ"י די"ל ד"א גרם ג"כ קשה. דמאי נפ"מ לנו במה שיהיה בעתיד אם תלד או תפיל הא ע"כ אין נפ"מ בזה אלא לענין מה היה בשעה שחלץ א"כ סו"ס א"צ לידע אלא מה הוא באותה שעה אם ב"ק הוא או נפל. ועו"ק דהא כבר נתבאר לעיל דמשום דרוב ולדות ב"ק הם מחזקינן להך ולד נמי דב"ק הוא רק דלר"י דס"ל דאמרי' אמלמ"פ והוה כמו שהפילה בשעה שחלץ. יש כאן רוב להיפך דרוב ב"ק אין אמן מפילתן והוה ספיקא אבל לר"ל דלא אמרי' אמלמ"פ הוי הך ולד בחזקת ב"ק בשעה שחלץ ויעוין לעיל (פ"ה ופ"ז) ולמאי דמחזקינן ליה לב"ק ולא תפס החליצה מאי נפ"מ לנו מה שיהיה סופו דהך ב"ק אם יהיה נולד או יזדמן סבה ותפיל א"כ מה לנו להסתפק כלל בעתיד ואפי' אם יהיה נפל ג"כ הא לא אמרי' אמלמ"פ לר"ל:
ונראה ליישב דבריהם דס"ל כמו"ש לעיל (פ"ז) לשי' הרמב"ם ושו"ע אה"ע (סי' קנ"ו) לפרש הא דר"י דא"י אלי' ויאמר דהך דמיעברא אפולי מפלה. היינו כיון דאף אי ב"ק הוא מ"מ כל שהפילתו א"פ מיבום וגזה"כ הוא מובן אין לו והא לית לי' כמוש"ש בביאור הדבר וא"כ העיקר תלוי בהנפילות שבסוף ואין נפ"מ מה הוא באותה שעה דאף אי ב"ק הוא מ"מ אם תפיל בסוף א"פ וב"ח ויבום היא א"כ היה רצון התורה שכל עיבור שבסופו תפיל אף אי ב"ק הוא וד א גרם לא יהא עיבור וכאלו לא היתה מעוברת כלל. ולר"י דמשום אגלאי מלמ"פ הוה כמו שידענו בשעה שחלץ מה שהפילה בסוף תפסה החליצה אז בתורת מחויבת ביבום וחליצה ודאי. ולר"ל לא אמרי' אמלמ"פ ומשו"ה לא הוית אז ודאי ב"ח ויבום וע"ז מקשו תוס' שפיר. דאף דלא אמרי' אמלמ"פ שיהיה תורת ודאי עלה בשעה שחלץ דב"ח ויבום היא. מ"מ עכ"פ מידי ספיקא לא נפקא מה יהיה בעתיד דשמא תפיל ושוב עפ"י גזה"כ הוית כאילו לא היתה מעוברת כלל והשתא בשעה שחלץ הוה ספק אם הוא עיבור שבסופה תפיל או שבסופה תלד ויתפוס החליצה ממ"נ כמו בקי' א' מב"א עי' לעיל (פ"ז) ד"ה הנה:
והנה כבר כתבנו בכלל דין א"ה בממון אחה"ר (פ"ד) דהא דאמרי' בגיטין (כח) דלשמא מת לא חיישינן לשמא ימות חיישינן דדוקא בחזקה מחלקינן בין עבר ללהבא אבל ברובא מחזקינן גם להבא דדוקא חזקה דילפינן מבית המנוגע כמבואר בפ"ק דחולין (י) ועיקר הא דנגע הוא דמוקמינן בשעת הסגר שהוא שלם כמו שהיה מקודם א"כ לא ניתנה חזקה אלא אם דנין על העבר אבל על להבא אין לנו לימוד דניזיל בתר חזקה. משא"כ ברובא אין הספק אם נשתנה רק איך הוא מעולם ואמרה תורה שגומרין הדבר כמו שמורה הרוב. ואין חילוק אם נפ"מ להדבר על העבר או על העתיד יעוי"ש והשתא לפי"ז כיון דאנו דנין על ולד זה שהוא ב"ק מכח הרוב וכמו"ש לעיל. ורוב ב"ק אין אמם מפילתם א"כ לכאורה יש לדון מכח הרוב גם על להבא שלא תפיל דאם תפיל הוא נגד הרוב:
ועכ"ז י"ל בדעת התוס' דס"ל דיש לצרף מיעוט ב"ק שתפילתן אמן עם מיעוט דלאו ב"ק והוה מחצה כמבואר בתוס' ב"ב (צג) דתרי מיעוטי הוה מחצה. וכ"כ הר"ן בחולין (סג) גבי הא דלוקחין ביצים בכל מקום ובקדושין (עג) דמיעוט פנויות ומיעוט מחמת רעבון הוה מחצה ועי' ברכות (נג) גבי מיעוט לגמר ומיעוט לכשפים וע"ז שפיר תי' דלא אמרי' א"י אלי' כו' למימרא דחולצת ממ"נ אלא בספק דאותה שעה והכא ספק דעתידות. ומוכח מזה דהתוס' ג"כ ע"כ כהנ"י ס"ל די"ל דד"א גרם. דאם כמו"ש האחרונים ז"ל דס"ל לתוס' דאם הפילה מבורר שהוא נפל מעיקרו דלפי"ז אם הוא ב"ק מחויב שתלד. א"כ אין זה אלא ספק דאותה שעה מה הוא ולמ"ש א"ש הכל בעז"ה:
פרט ט
כתבו התוס' בב"ב (קמב) אהא דאמרי' שם מנא אמינא לה דתני' גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו ושמעו שיש לו בן או שאשתו מעוברת כו' ואח"כ שמעו שמת בנו או שאשתו הפילה החזיק בשני' קנה בראשונה לא קנה כו' וכ' התוס' וז"ל וא"ת לעיל דאמר בראשונה לא קנה אמאי לא קנה מי שהחזיק בראשונה כיון דלסוף הפילה דהא בפ' אלמנה (סז) אמרי' דזכרים הוה מיעוטא משום מיעוטא דמפילות ואין לעובר שסופו להיות נפל חלק בהעבדים וי"ל דהתם תלינן שמא כבר בשעת אכילת העבדים מת העובר בבטן ולית לי' זכי' עכ"ל וכ' מהרש"א שם וז"ל ר"ל דהתם כיון דאיכא למיחש להכי שכבר מת אע"ג דלא שכיח סמוך ההוא מיעוטא למחצה נקבות ולא יאכלו בתרומה אבל הכא אדרבה אית לן למיזל בתר רובא דאין מתים עד שמפילים ואית להו זכי' עכ"ל והנה בד' תוס' הללו יש לי מקום עיון ודבריהם תמוהין מאוד לכאורה שהק' דגבי גר שמת משמע דבהפילה לסוף אית לעובר זכי' ומשו"ה לא קנו הני דאחזיקו בראשונה וגבי עבדי כהן שמת משמע דנפל לית לי' זכי' דקושייתם מעיקרא לק"מ ולא דמו אהדדי כלל דהתם בעבדי כהן אנו דנין על העובר דלמא הוא נפל מעיקר יצירתו שאינו עומד להתקיים ונפל מעיקר יצירתו ודאי דלית לי' זכי' כלל ואע"ג דרוב ולדות ב"ק הם מ"מ חיישינן דלמא נפל הוא דסמכינן מיעוט נפלי' למחצה נקבות והוו זכרים מיעוטא אמנם כ"ז הוא כשאנו דנין על הנפל הגמור שהוא נפל מיצירתו משא"כ בגר שמת. דהתם מה שאנו דנין על העובר דאית לי' זכיה אין אנו דנין למימר דנפל מעיקר יצירתו אית ליה זכי' דנפל גמור באמת אין לו זכי' כלל רק שאנו דנין על העובר ואמרי' דעובר זה אע"ג שהפילתו אמו לפנינו אית ליה להך עובר זכי' בשעה שעדיין לא הפילתו משום דחשבינן ליה לב"ק כיון דרוב ולדות ב"ק הם והא דהפילתו דבר אחר גרם לה שהפילתו וכמו"ש הנימוק"י וריטב"א ר"פ החולץ גבי פלוגתא דר"י ור"ל בחליצת מעוברת ואפי' לשי' התבו"ש (סי' יג) דס"ל דכל שלא יצא העובר לאויר העולם אין דנין בו רוב ולדות ב"ק אלא ספיקא הוה מ"מ הא דאית ליה לעובר זכי' הוא מספיקא דלמא ב"ק הוא וכמו שיתבאר. והנה כל הפילה הוא ספק אם הוא ב"ק וע"י סבה הפילתו או שהוא נפל מיצירתו כמבואר בנזיר (יג) ובשעה שהיה במעי אמו ולא הפילתו עדיין פליגי בזה ר"י ור"ל בר"פ החולץ דלר"י אמרי' אמלמ"פ שהפילה ומיחשיב ספק באותה שעה לא הפילתו כמו לאחר הפילתו ולר"ל לא אמרי' אמלמ"פ וקודם שהפילתו הוה בחזקת ב"ק והארכנו בזה לעיל (פרט ז') יעוי"ש:
ואיך שיהיה אפי' הוה ספיקא מ"מ א"ש מה דלא קנו הני דאחזיקו בראשונה דקיי"ל דאפי' בנכסי הגר ומציאה דליכא חמ"ק לא מהני תפיסה מספק כמו"ש הש"ך בס' תק"כ (סי' יט) ובקונטרס הספיקות אשר בקצוה"ח (כלל ח') וכ' שם שכ"ה דעת הרמב"ן והר"ן והנימוק"י ואי תפס אחר ממנו בתרא קני קמא לא קני. ועוד דאפי' לדעת הרא"ש בפ"ק דב"מ גבי בעי' דמשוך בהמה זו וקני כלים שעלי' וכן גבי אויר שסופו לנוח שכ' שם לחלק דדוקא במכר ומתנה דאיכא חמ"ק לא מהני תפיסה מספק אבל במציאה ונכסי הגר מהני מ"מ י"ל דדוקא בספיד"ד כדמיירי שם הרא"ש בבעי' דלא איפשטא אבל בספק דמציאות כגונא דעובר גם להרא"ש לא מהני תפיסה. תדע דהא היכא דאיכא חמ"ק דבס' מציאות לכו"ע לא מהני תפיסה כמו"ש הש"ך בס' תק"כ (סי' א) ובקו' הספיקות (כלל ב') ובספיד"ד איכא פלוגתא. ואיכא דס"ל דמהני תפיסה כמו"ש הש"ך בחו"מ (סי' רמג) א"כ י"ל דבנכסי הגר ומציאה דס"ל להרא"ש דמהני תפיסה הוא דוקא בספיד"ד אבל בספק מציאות לכו"ע לא מהני ועוי"ל כמו"ש בקו' הספיקות שם דלא כ' זה הרא"ש אלא בתפס השני מיד הראשון אבל בשהניחה ראשון ותפס בה השני קנה בתרא יעוי"ש שהוכיח זה בטעם וסברא ועוד דיש לחלק בכמה גוני:
אמנם בהא דמבואר שם בשמעו שאשתו מעוברת חייבין להחזיר ולהך סברא דספיקא הוה לכאורה אמאי חייבין להחזיר. דהא י"ל דע"כ לא אמרי' דתפיסה בנכסי הגר מספק לא מהני אלא לענין אם תפס אחר ממנו אבל כשעדיין בידיה דקמא אמאי חייב להחזיר מספיקא. בשלמא להך סברא דדיינינן אז קודם שהפילה שהוא מרוב ולדות דב"ק הם שפיר אבל לסברא דספיקא הוה אמאי חייבין להחזיר עכ"ז י"ל עפ"י מה שנודע קו' הר"י באסן בספק ממון לקולא לנתבע דאמאי לא נימא דהוה ספק גזל דהוה איסורא וספק איסור לחומרא ותי' דכמו שיש ספק גזל להאי איכא ספק גזל לאידך והיכי דקיימי ממון תיקום א"כ לפי"ז י"ל דהכא בשמעו שאשתו מעוברת דליכא ספק גזל רק לחד דדלמא עובר ב"ק הוא ויורש את אביו והוה גזל ביד המחזיק משו"ה חייבין להחזיר משום ספק גזל דאיסור' הוא וספקו לחומרא:
גם מ"ש תוס' בישוב הקו' דהתם בעבדי כהן חיישינן שמא מת כבר בבטן הוא תמוה דמשמע דוקא משום דאיכא מיעוט מתים בבטן למיסמך לפלגא נקבות משו"ה הוו זכרים מיעוטא אבל אם היה ידוע לנו דאכתי לא מת לית לן מידי למסמך לפ"נ. והא באמת אפי' לא מת בבטן עכ"פ מידי ספיקא לא נפיק לכה"פ ע"ד המיעוט דלמא נפל מיצירתו הוא דלית לי' זכי' ושפיר סמכינן מיעוטא דנפל לפ"נ והוו זכרים מיעוטא א"כ לאיזה צורך חידשו הך סברא דשמא מת בבטן. דהא בלא"ה אפי' לא מת הוו זכרים מיעוטא והנה היה נראה לבאר דבריהם לפי מה דמוכח מתירוצם דאי לאו דמת בבטן ליכא מידי למסמך לפ"נ. דס"ל דנפל מעיקר יצירתו כ"ז שהוא חי ולא מת אית ליה זכי' ונחליט ג"כ כדעת מי שרצה לכוין בדעת תוס' בר"פ החולץ. דהשתא דהפילה מבורר שהוא נפל מיצירתו דאי ב"ק היה נולד. והבאתי זה לעיל (פרט ח') ועפי"ז יהיה מבואר כל ד' התוס' בזה. דבגר שמת כיון דעכשיו הפילה מבורר שהוא נפל מעיקרו ומיצירתו ומ"מ אית ליה זכי' מדלא קנו הני דאחזיקו בראשונה. והשתא הוקשה להו שפיר מעבדי כהן דא"כ ליכא מידי למסמך לפלגא נקבות דאדרבה רובא איכא דאית לעובר זכי' ותי' דהתם תלינן דמיעוט מתים בבטן לאסמוכי לפ"נ ועד"ז מתפרש ג"כ מ"ש תוס' ביבמות שם גבי עבדי כהן שהק' ג"כ קו' זו. ותי' דהכא יש להסתפק שמא כבר הוא נפל ע"כ. כלומר שמא כבר הפילתו דהיינו שמת כבר:
איברא אף דפשטות דבריהם מטין לפרש כן כמו"ש עכ"ז הוא תמוה מאוד והוא נגד החוש והשכל דנפל גמור מיצירתו שאינו עומד להתקיים יהא לו זכי'. דהא נפל גמור אף שנולד מבואר בתוספתא דשבת (פט"ז ה"ד) בן ח' ה"ה כאבן כו' ע"כ. א"כ המזכה לו ה"ה כמזכה לאבן. ועוד דהא כבר הוכחתי לעיל (פ"ו) בסברות וראיות מוכיחות דע"כ א"א לומר דכל הפילה שהוא מבורר לנפל מיצירתו. וכו"ע ע"כ ס"ל די"ל ג"כ שהיה ב"ק ואיזה סבה גרם להפילו וכמו"ש נ"י וריטב"א בר"פ החולץ ועוד דאם נאמר כן אינו מדוקדק לשון התוס' שם בפ' מ"ש שכ' דהא בפ' אלמנה אמרי' כו' דאין לעובר שסופו להיות נפל חלק בהעבדים דמהו הלשון שסופו להיות נפל דהא לפי"ז א"א שיהיה סופו נפל ומתחלה לא היה נפל והול"ל דאין לנפל חלק בהעבדים:
ולכן נראה לפענ"ד בביאור דבריהם עפימ"ש הנ"י בר"פ האשה בתרא ביבמות בשם הריטב"א דמיעוט מפילות הוא מיעוט גרוע דלא הוה רק מיעוטא דמיעוטא וכ"כ בהגהות מרדכי בכתובות פ' אלמנה ניזונת דמיעו"נ הוה מיעוטא דמיעוטא ומשו"ה אזלינן בתר רוב ב"ק אף בממון וערמב"ם (פ"א מנחלות) שפסק בתינוק בן יום א' דנוחל ומנחיל ותמהו עליו נו"כ המ"מ והלח"מ דהא א"ה בממון אה"ר ולמ"ש הגהמ"ר א"ש ועי' תוס' ב"ק (כז) דטעמא דא"ה בממון אחה"ר הוא משום סמוך מיעוטא חזקת ממון ועי' בס' גינת ורדים (כלל לט) והנה ד"ז הוא פשוט דלא אמרי' סמל"ח אלא במיעוט חשוב אבל במיעוטא דמיעוטא לא אמרי' סמל"ח דהא למיעוד"מ גם ר"מ לא חייש כדאיתא ביבמות (קיט) וכ"כ הרא"ש בפ"ק דחולין (סי' ט"ז) להדיא דבמיעוד"מ לא אמרי' סמל"ח וכן הוכיח בס' גו"ר (כלל ס"א) ובשושה"ע (כלל ט"ו) ועי' מ"ש בכלל דין ספק ב"ק (פ"ז) ושם ביארנו דנהי דנפל מעיקר יצירתו באמת הוא במציאות מיעוד"מ מ"מ לפמ"ש הנימוק"י וריטב"א בר"פ החולץ דאמרי' במעוברת שהפילה שמא ב"ק הוא וד"א גרם שתפיל א"כ אם אנו באים לדון על אותן הולדות שהפילתן אמן ולא יצאו בחיים. ודאי אף דמיעוט נינהו נגד הנולדים עכ"ז עכ"פ לאו מיעוד"מ נינהו דהא איכא נמי ב"ק והפילתו ע"י סבה. ובצירוף הפילתו מפני שהוא נפל מעיקרו הוה מיעוט שלם וחשוב. יעוי"ש שביארנו ד"ז בטוב טעם ובראיות נכונות:
ועפי"ז נראה לפענ"ד דהרגישו התוס' דהתם בעבדי כהן הא דתלינן דעובר זה דלמא נפל הוא לאסמוכי למחצה נקבות. ע"כ לאו נפל גמור מעיקר יצירתו משום דס"ל להתוס' דכשם דלא אמרי' סמל"ח גבי מיעוטא דמיעוטא כמו כן ג"כ לא אמרי' סמוך לפלגא נקבות. דלא חשוב מיעוד"מ לאסמוכי' ואף דיש לחלק קצת בזה דנהי דאינו מגרע כח הרוב דעדיף מחזקה להשוות כחו ככח החזקה שכנגדו מ"מ בפלגא ופלגא סו"ס כיון דסמכת ליה לחד פלגא הוה אידך פלגא מיעוטא עכ"ז לא נהירא להו להתוס' לחלק כן דעכ"פ כיון דמיעוד"מ אפי' מאן דחייש למיעוטא לא חייש לי' אף אי סמכת ליה לחדא פלגא מ"מ לא גרע אידך פלגא עכ"פ ממיעוט המצוי דחששו לו חכמים בכ"מ אפי' לדידן דל"ח למיעוטא כנודע וקרוב לומר דעדיף ממיעוט המצוי ועכ"פ כמו דלא אמרי' סמל"ח ה"נ לא סמכינן לפלגא וכמו"ש ומשו"ה נראה להו להתוס' דהא דדיינינן מיעו"נ לאסמוכי לפ"נ מיעוט מפילות הוא דסמכינן לפ"נ דכיון דבנולדים איכא מחצה זכרים ומחצה נקבות ואיכא מפילות ולא נולדים הוה זכרים מיעוטא והמפילות הם באמת מיעוט שלם וחשוב דבמפילות איכא נמי ב"ק ודבר אחר או סבה גרם להפילן וכמו דאמרי' שמא יהא הולד זכר או שמא יהא נקבה אמרי' נמי שמא תפיל. וכיון דאיכא רוב שאינו זוכה ל"ח למיעוט זכר שזוכה. ועפי"ז א"ש קו' התוס' דהא לפי"ז צ"ל דולד ב"ק שסופו להיות נפל שתפילהו אמו לית ליה זכיה. וכעין זה כ' השעה"מ (פכ"ב מה' מכירה) לענין מזכה לעובר דדעת המזכה שלא יזכה כי אם ע"מ שיצא לאויר העולם. ולפי"ז הק' שפיר בתוס' ב"ב שם דאמאי לא קנה בראשונה כיון דלבסוף הפילה ובפ' אלמנה מבואר דאין לעובר שסופו להיות נפל חלק בהעבדים. והשתא מדוקדק לשון התוס' שכ' לעובר שסופו להיות נפל דלמ"ש הוא מבואר דאף אי ב"ק הוא והיה ראוי להולד לחדשיו לולא הסבה מ"מ כל שלא נולד והפילתו לית ליה זכיה וע"ז תי' דקושטא הוא דעובר שסופו להיות נפל אית ליה זכיה דכיון דב"ק היה לא משגחינן מה דאח"כ גרם סבה להפילו מיהו בפ' אלמנה תלינן שמא כבר מת בבטן ואף דרוב אין מתים עד שמפילין מ"מ אמרי' סמוך מיעוט שמתים בבטן לפ"נ והוה זכרים מיעוטא ובזה השווינו דעת תוס' עם ד' הנ"י פ' מ"ש בשם הירושלמי וד' חי' רמב"ן שהבאנו בכלל דין ספק ב"ק (פ"ו) יעוי"ש דס"ל ג"כ דאי ב"ק הוא אע"ג שהפילתו זכי.